למה טיפול פסיכולוגי או טיפול זוגי לא עוזר? 3 סיבות נפוצות

למה טיפול פסיכולוגי לא עוזר? למה טיפול זוגי לא עוזר?

ובכלל, למה כל כך הרבה טיפולים פסיכולוגיים, גופניים, רוחניים ואחרים הרבה פעמים לא עוזרים או עוזרים לנו רק חלקית? כל אלה הן שאלות ששאלתי את עצמי לא פעם וגם נשאלתי עשרות ואולי מאות פעמים בשנים שבהן אני מדריך ומלווה אנשים בדרכם לריפוי וצמיחה אישית. 

באופן אישי אני יכול להעיד שעברתי המון סוגי טיפולים בחיים שלי – טיפול פסיכולוגי, טיפולי גוף-נפש, טיפולים זוגיים, טיפולים בגישות רוחניות ושלל סדנאות ולא פעם חוויתי אכזבה וחשבתי שמשהו בי לא בסדר או שאין מי שיכול לעזור לי באמת. וגם כמי שמלווה ומדריך אנשים כבר כ-10 שנים שמעתי מאינספור אנשים שטיפולים קודמים לא עזרו להם ואמירות כמו “ניסיתי הכל ושום דבר לא עזר, מה לא בסדר בי?”.

אני רוצה לשתף אתכם ב-3 סיבות נפוצות שבגללן טיפולים פסיכולוגיים ואחרים לא עוזרים או עוזרים חלקית או לפרקי זמן קצרים. וכמו תמיד, אני אשמח לשמוע כל שיתוף או שאלה שלכם בנושא.

אבל קודם, הבהרה חשובה: המאמר הזה לא נועד כדי לטעון שטיפולים פסיכולוגיים, טיפולים זוגיים או טיפולים מסוג כלשהו לא עוזרים. בוודאי שיש הרבה תועלת בכל סוג של טיפול וישנם הרבה מטפלים מעולים שבהחלט עושים עבודה טובה וגם אם אנחנו לא לגמרי מרוצים מטיפול כלשהו, זה לא אומר בהכרח שלא הפקנו ממנו משהו חשוב, גם אם ההרגשה לא מושלמת.

יחד עם זאת, המאמר הזה נועד לתת מענה לשאלות שעולות לא פעם כשטיפולים שונים לא עוזרים כמצופה, מעוררים תחושות תסכול ואכזבה כפי שקורה לא פעם.
כמובן שכדאי גם לבדוק את נושא הכימיה וההתאמה האישית, לא כל מטפל מתאים לכל אדם בכל רגע נתון בחיים.

אגב, אם תרצו אתם מוזמנים פשוט לצפות בסרטון הזה שבו אני מפרט את הסיבות שבגללן טיפול פסיכולוגי וטיפולים זוגיים ואחרים לא עוזרים לנו לפעמים (אם אתם מעדיפים צפיה על פני קריאה).

סיבה 1: התמקדות יתר בשיחות ומחשבות

זה קורה בהמון סוגים של טיפולים – יושבים ומדברים על דברים, דנים, חושבים, מנסים להבין, מתייחסים למחשבות. לפעמים מנסים לנתח את הדברים (אנליזה), לפעמים מנסים לפענח את הסיבות למה שקורה לנו, להתנהגות שלנו ולדפוסי האישיות שלנו, לפעמים מנסים ללמוד לחשוב אחרת, להתעלם ממחשבות, לחשוב באופן “חיובי” יותר ולפעמים עוסקים בדמיון מודרך שגם הוא צורה של מחשבה.

וזה לא שאין תועלת בהתעסקות מחשבתית לוגית או יצירתית, אבל שמחשבות הן החלק הכי שטחי, החי סימפטומטי שלנו, כלומר לרוב סימפטום של המצב הרגשי-גופני שלנו, הן לא הבסיס והעומק של מה שקורה לנו.

התעסקות במחשבות בלבד מפעילה רק אזורים מסויימים במח ומדכאת איזורים אחרים שהם משמעותיים מאוד לכל תהליך של ריפוי וצמיחה אישית. גישות כאלה לרוב לא מאפשרות העמקה, חיבור אמיתי לעצמנו ושינוי בר קיימא ברמות יסודיות מאוד וכך יוצא שדווקא מי שחווה חרדות חזקות, מחשבות טורדניות, דכאון, כאב נפשי חזק, תקיעות, משבר נפשי כואב והפרעות שונות, מקבל לא פעם מעט מאוד תועלת מטיפלים שמתמקדים רק במחשבות.

העומק שלנו מצוי דווקא במערכת הרגשית גופנית שלנו, במערכת העצבים שלנו או מה שלפעמים נהוג לקרוא לו “תת המודע” או “הילד הפנימי” וחיבור לאיזרים עמוקים אלה של עצמנו מתרחש באופן נעים, קל וטבעי רק כשאנו מתייחסים ישירות לתחושות הגוף ולרגשות שלנו (גם ללא מגע כחלק מהטיפול).

העניין הוא שכשאנחנו עוסקים רק בדיבורים, צורות חשיבה שונות וכדומה, אנחנו בעצם לא מתייחסים לעומק, לשורשים האמיתיים של מה שמפעיל אותנו ומעורר בנו חרדות, דכאון, התנהגויות לא נעימות, תקיעות, משברים כואבים, מחלות פסיכוסומטיות ועוד צורות רבות של סבל גופני ונפשי.

לרוב במפגשים אישיים כשמגיעים אלי אנשים ומספרים לי (כפי שקורה לא פעם) שהמחשבות שלהם מאוד מפריעות להם, הן מרגישות להם כמו מחשבות טורדניות, מחשבות אובססיביות, מחשבות מפחידות, מלחיצות, מבלבלות או מדכאות, אני מקשיב להם אבל לא מתעסק בזה בהתחלה. העומק האמיתי שמפעיל אותנו מצוי במערכת הרגשית גופנית שלנו ולכן המיקוד שלי בתחילת התהליך הוא באיזון המערכת ההכרתית, רגשית גופנית. בייצוב ואיזון נעים, קשוב וחיובי של המערכת העצבית וככל שזה קורה, אנחנו מגלים לא פעם שהמחשבות מתאזנות והופכות להיות הרמוניות ונעימות באופן טבעי גם בלי שהתעסקנו בהן כמעט בכלל.

אפשר לדמות את המחשבות הלא נעימות שלנו לרעש סטטי שנובע ממכשיר רדיו שלא מכוון לשום תחנה. כאשר מכוונים את הרדיו באופן מדויק לתחנה שאותה הוא יכול לקלוט, הרעש הופך באופן טבעי למוזיקה נעימה והרמונית.

זוהי אחת הסיבות העיקריות לכך שלפעמים טיפול פסיכולוגי לא עוזר וגם טיפול זוגי לא עוזר. גם במערכת זוגית, רק לדבר על דברים ולהבין דברים זה טוב, זה מועיל, בוודאי שזה עדיף על שתיקה וריחוק, אבל כל עוד לא מתייחסים לעומק לרגשות ולגוף, לא לומדים להקשיב ולבטא את עצמנו במישור הרגשי, האותנטי והמדויק שמתגלה רק מתוך הקשבה לגוף ולרגשות שלנו, לרוב התועלת של הטיפול היא מוגבלת מאוד.

לסיכום: אם עברתם טיפולים שהתמקדו בשיחות, מחשבות, ניתוח מחשבות, נסיון להבין באופן רציונאלי את מה שקורה, חשיבה חיובית, שינוי צורות חשיבה או דמיון מודרך ולא חוויתם שיפור משמעותי בהרגשה ובחיים שלכם, זה לא אומר שמשהו לא בסדר אצלכם, זה יכול לומר בפשטות שהטיפול לא היה עמוק מספיק, לא נגע באופן חכם ומדויק במערכת הרגשית-גופנית שלכם ולא הביא לאיזון המערכת העצבית שלכם באופן שמאפשר שיפור ושינוי משמעותי.

סיבה 2: התמקדות יתר בבעיות וקשיים וחיפוש בעיות וקשיים

הנקודה הזו מוכרת לי היטב גם כמטופל וגם כמי שמלווה ומדריך אנשים כבר שנים. במקרים רבים, במהלך הטיפול ניתן דגש רב לתשומת לבעיות, לכאבים, לפחדים, לקשיים כאלה ואחרים ויש התעסקות בלתי פוסקת במה לא מספיק טוב, מה צריך לשנות, מה רוצים לשנות, איך להיות שונים ממה שאנחנו היום, איך להגיב אחרת למצבים שונים.

למרות שעל פני השטח נראה שיש כאן כוונה טובה, חשוב להבין שהקשיים שלנו לא מתחילים במחשבות. הטראומות והמצוקות השונות שלנו נובעות רובן ככולן מחרדות ופחדים שמקורן בילדות או בחוויות טראומטיות מסוגים שונים.

כל מי שגדל בתחושה של סכנה, של לחץ, מתח,ביקורת, אלימות, התעללות או פשוט לא הרגיש אהוב בילדות, לא הרגיש שמקבלים אותו, מתייחסים אליו, לא זכה ליחס אמפתי ואוהב או חוויה אלימות, פגיעות או התעללות מסוגים שונים, כל מי שגדל בבית שבו היחסים בין ההורים לא היו נעימים, שבו ההורים היו בלחץ ושדרו תחושה של סכנה, חרדה, שליליות או דאגה, למד לפחד ולחפש בעיות וסכנות באופן לא מודע.

ההתניה העמוקה הזו לא נמצאת באופן מודע בעולם המחשבות שלנו אלא מקורה בעולם הרגשי התת מודע שלנו ולכן לא פעם כשאני פוגש אנשים, אני שומע מהם הרבה על כמה שהם לא בסדר, כמה הם לא מספיק מוצלחים, רגועים, בטוחים בעצמם, מרוכזים או שמחים. כמה שזה עדיין לא מספיק טוב כמו שהם, כמה מה שהם חווים זה מפסיק לכאוב, לדכא או לעצבן אותם, לעורר בהם תסכול ולחץ. כל זה כמובן טבעי לגמרי אבל מה שקורה כשאנחנו מתמקדים במהלך הטיפול במה לא טוב, מה צריך לשנות, איך להיות אחרת, אנחנו מחזקים באופן לא מודע את אותו מנגנון הישרדותי שיצא מאיזון ומחפש כל הזמן “איפה הסכנה” או “מה לא בסדר”.

הנקודה הזו נובעת גם להיות של מטפלים בני אדם שלרוב מחפשים ורוצים לעזור למטופל לפתור את בעיותיו ורוצים להרגיש בעלי ערך, בעלי השפעה חיובית.
יחד עם זאת כשזה המיקוד, אפילו תחת מסווה של כוונה טובה והגיונית, התוצאה לא פעם היא חיזוק של מנגנון חיפוש הבעיות שלנו מה שמוביל לזה שאנו מוצאים עוד ועוד בעיות.

יש עקרון כזה שאומר שאנחנו נמצא את מה שאנחנו מחפשים. אם נתמקד בחיפוש בעיות, קשיים ופתרונות, אנו נמצא אינספור קשיים, בעיות וטראומות שצריך לטפל בהן ולא פעם זה יראה כאילו אין לזה סוף, כאילו שמאחורי כל בעיה יש עוד בעיה, מאחורי כל קושי יש עוד קושי וזה פשוט מתסכל ולא נגמר. חוויתי את זה לא פעם בעצמי כמטופל במשך שנים רבות.

וזה לא שאין מקום לקשיים, פחדים או מצוקות שלנו, בוודאי שיש אבל הטיפול הוא באמת יעיל כשהוא מתמקד בליצור את המציאות הנעימה שלנו ולבסס את ההכרה שלנו במה שכבר נעים לנו ובכך מאפשר מצע בריא וחיובי גם לכל אותן מצוקות רגשיות שאנו נושאים עמוק בפנים, לעלות על פני השטח, לקבל תמיכה והכרה, להשתחרר באופן בריא ומאוזן באווירה נעימה, קלילה ואפילו מהנה.

לרובנו יש תפיסה שטיפול נפשי או רגשי צריך להיות קשה, לגעת בפצעים, לעורר את מה שכואב שוב ושוב רק כך אנחנו עושים עבודה משמעותית, אבל יש פה נקודה חשובה ורגישה מאוד שלא פעם מתפספסת למרות כל הכוונות הטובות והיא שחלק משמעותי מהסבל שלנו נובע מאותו מנגנון שיוצר שוב ושוב קשיים ומצוקות באופן לא מודע גם במסווה של טיפול או ריפוי כזה או אחר.

לכן אם חוויתם טיפולים שונים ואתם תוהים למה טיפול פסיכולוגי לא עוזר, למה טיפול זוגי לא עוזר או בעצם טיפול מסוג כלשהו לא עוזר לכם אפילו אם הוא ממוקד גוף-נפש, אפילו אם הוא מעמיק ונוגע בפצעים וטראומות רגשיות עמוקות, זה לא אומר שמשהו בכם לא בסדר, זה יכול לומר בפשטות שהטיפול היה ממוקד מידי במה שלא טוב, לא בסדר, בנסיון לפתור בעיות ובעצם לא לימד את המערכת העמוקה שלכם לשים לב ולצמוח דווקא ממה שנעים, חיובי ומחזק בכם כבר עכשיו.

ישנם גם מקרים ששמעתי עליהם לא פעם, בהם פסיכולוג או מטפל אמרו למטופל שהוא “בעייתי”, שהוא לא באמת רוצה להפסיק לסבול, שהוא לא אחראי, לא עושה עבודה טובה וכדומה. מקרים כאלה הם עצובים במיוחד מכיוון שהם נוטעים בלב המטופל אמונה שהוא באמת לא בסדר, חסר תקנה ובמצב קשה מאוד, מה באופן טבעי רק מעלה את רמת הסבל והמצוקה.

סיבה 3: העדר מתן כלים לחיים ותחזוקה שוטפת

גם הטיפול האיכותי והמוצלח ביותר, לא מבטיח שנרגיש טוב לאורך זמן. לאורך השנים בהן התנסתי בעצמי בטיפול מסוגים שונים וסדנאות רבות, חוויתי לא פעם תחושות של ריפוי, של הקלה גדולה, הגעתי לתובנות שנראו לי משמעותיות מאוד, חשתי באמת הרבה יותר טוב אבל לרוב, אחרי פרק זמן שנע בין כמה ימים לכמה שבועות, שמתי לב שאני מתחיל להרגיש שוב חרדות, מצוקות שונות, עצבנות, לחץ, מחשבות לא נעימות שבו והופיעו ומצאתי את עצמי חוזר לדפוסי התמכרות והתנהגות לא נעימים. בעקבות זה חשתי הרבה כשלון, אכזבה וחשבתי שאולי אני לא בסדר או שאין טיפול או סדנה שיכולים באמת לעזור לי לאורך זמן.

כיום אני מבין ששום טיפול לא יכול לספק אותנו באמת אם אנחנו לא מקבלים בו כלים מעשיים לחיים שלנו, כלים שמלמדים אותנו איך להתייחס לעצמנו, לחיים שלנו ולסביבה שלנו בתגובה לגירויים שונים, איך להמשיך ולקבל את עצמנו, להשלים עם עצמנו ולפעול מתוך בחירות מדויקות ונעימות אל מול אתגרי החיים ורגשות ותחושות של פחד, עצב, תסכול, תקיעות, כאב או בדידות.

כמו שאנו מנקים את הבית שלנו שוב ושוב, כך גם בעולם הנפש יש צורך בתחזוקה שוטפת, בכלים שיאפשרו לנו להמשיך לצמוח ולהתפתח. ההרגלים הטראומטיים שלנו הם מושרשים מאוד ויש בנו אינרציה חזקה לשוב לאותם מקומות ודפוסי חשיבה והתנהגות שמהם אנו סובלים פשוט כי זה מה שגדלנו עליו, זה מה שהכרנו וטיפחנו במשך עשרות שנים ואפילו אם עברנו טיפול מוצלח ומועיל, עדיין יש לנו צורך לקחת אחריות על עצמנו, לקבל כלים מעשיים והדרכה שתאפשר לנו ליישם את מה שלמדנו בחיים היומיומיים שלנו.

זה מה שלמדתי גם כמטופל וגם כמי שעובד עם אנשים – בלי כלים ישומיים, נעימים, עמוקים ומעשיים, כל טיפול יחזיק מעמד לזמן מסויים אבל הרבה פעמים אנו נשוב ונסבול מתופעות לא נעימות אם לא נמשיך לתחזק את עולם הגוף והנפש שלנו באופן שוטף וזה בעצם די טבעי, הרי התפתחות אישית היא תהליך של חיים שלמים, אנחנו תמיד ממשיכים ללמוד, להתפתח, לפגוש אתגרים בדרך, זה הטבע שלנו כבני אדם.

לסיכום: גם אם חוויתם טיפולים שונים ואפילו מוצלחים מאוד שהביאו לשיפור או הקלה בהרגשתכם וגם אם השיפור החזיק מעמד זמן מסויים, זה עדיין לא אומר שמשהו בכם לא בסדר אם לא קיבלתם במהלך הטיפולים כלים מעשיים, נעימים ומדוייקים עבורכם כדי להמשיך לתחזק ולפתח את העולם הפנימי שלכם בדרך מאוזנת ונעימה.

אלו הן שלושת הסיבות העיקריות שבגללן לא פעם אנחנו מתאכזבים מטיפולים ואני מקווה שהן עוזרות לכם להבין ולענות על שאלות כמו למה טיפול פסיכולוגי לא עוזר? למה טיפול זוגי לא עוזר? ובכלל, למה טיפולים שונים וסדנאות לא עוזרים או לא עוזרים לאורך זמן או כפי שאתם רוצים באמת.

כך שגם אם עברתם הרבה טיפולים בגישות קונבנציונאליות או אלטרנטיביות ועדיין אתם חווים הרבה סבל בצורות שונות כמו חרדה, משברים, קשיים בתפקוד, מצוקות, התקפי זעם, קשיים באינטימיות, מחלות פסיכוסומטיות ודפוסי התמכרות, זה לא אומר שאתם לא בסדר, זה לא אומר שאתם חסרי תקנה, זה לא אומר שהבעיה שלכם חמורה כל כך שאי אפשר לעזור לכם.

יש סיכוי ממש טוב שפשוט לא פגשתם עדיין מטפל, מלווה או מדריך שיהיה מספיק עמוק בגישה שלו ויאפשר לכם לחזק, לאזן, לייצב ולשחרר את המערכת הפנימית העמוקה שלכם מטראומות, הרגלים של חיפוש סכנות ובעיות ולא קיבלתם כלים מדויקים ומעשיים שמותאמים אליכם באופן אישי, חיובי ותומך כך שתוכלו להמשיך לתחזק, לאזן ולחזק את העולם הנפשי שלכם באופן נעים ובר קיימא עבורכם.

תודה שקראתם 🙂

High sensitivity and vulnerability are gifts that yearn to be discovered

Written by Eli Krasnits
Translated from Hebrew by Lihi Ben Haim – Poetess and creative writing guide

High sensitivity is not really “too much”. It is actually very accurate and is a great gift, I understand that now.

When I was in adolescence my greatest fear was to be judged as different and to be socially rejected. I was so afraid to be different and rejected that I actually shrank and mentally reduced myself to try to fit in. I even changed my name from Elia (my original Russian name) to Eli (a popular Israeli name) so it would not sound too Russian, too different in the Israeli society where I grew up.

I was a sensitive child, a child with natural needs for confidence, belonging, appreciation, love. A child with tremendous curiosity to understand myself and life. I was always filled with passion, both sexual and emotional. It always burned in me, this desire to truly live, to get excited, to feel the adrenaline in the body and to share it all with a close person.

I also experienced an great deal of frustration with all this desire being shattered and blocked in the face of my deep sense of insecurity and anxiety. That paralyzing fear  that people might see and discover who I am – insecure, emotional, sexually frustrated, ashamed of myself, of my appearance, of my feelings, my lack of understanding, and my lack of skill in “small talk”.

I have always been one of those who don’t take life for granted. I ask questions in depth, try to understand what is really happening here and why.  And it was hard for me, it was very painful for me, and it was never clear why life is so sad and full of pain, separation, loneliness and sorrow.

On the one hand, most of the time I felt as if I was smarter or more intelligent than my friends and on the other hand, I believed myself to be more bizarre, more “screwed up” and distorted than they were and with inferior social skills. Whether I though myself to be superior or inferior, the common factor was that I was always lonely, never in line with the others, never truly together.

I felt as If I was deeper, that there was depth in me that most of the others lacked, and most of the time it was a curse for me, that which separates me from all those around me. At the same time I was very ashamed of myself, I thought that deep in my inner world I was a twisted and disgusting creature (I understand now that a lot of that twisted self image originated from my fathers violent and demeaning language towards me).

For most of my life, I did’t know how to break through my limits of insecurity, the limits of my terrible frustration. Even when I tried and succeeded, it was only for a few moments, and then I would again become insecure, closed, shrunken and ashamed of itself.

I did not know how to see the beauty in me and it tore me up inside.

High sensitivity – not just me

Looking back, I see this process happening to a lot of very sensitive people, deep people, people with special inner gifts who feel stressed and anxious, scared to be rejected and different, constantly shrinking and judging themselves in their inner world.

Even nowadays, people come to me for consultations and tell me about their high sensitivity, their enormous vulnerability, the tremendous need for love and approval, and how difficult it is, how painful and embarrassing it is for them to show who they really are, show their hearts. I know and feel what they are talking about.

It is precisely those of us who are born with high sensitivity (which is not really “too much” but higher than average), with special vulnerability, with a “weakness”, who have a precious ability to feel deeply and pay attention to the small details who have the gift of being able to create something new out of “nothing special”. Something special that was not “customary” before.

Actually, such people often feel screwed up, worthless, rejected, unworthy of love and expression and secretly feel jealous of those who are more “simple” ,”strong”, “normal”, “stable”, “down to earth”, “popular”.

And I see that it has to do with our society, in which we grew up. A society that puts us all in the same frame of demands and expectations, in that dense and suffocating square, which gave no real place to the individuality of each child.

A system that puts everyone in the same “factory” as if we were robots. A system that we created as humanity out of a tremendous fear of survival.

But our nature is not at all like that

One person is born with a tendency to be a philosopher or a poet, the other enjoys being an engineer and designing machines. Another is a farmer and a lover of land or a salesman.

So how do we all get crammed into the well oiled and automatic machine of “that’s how and what you should be”? Into the expectation and the demand that we all “succeed” in the exact same way?

Most of us got used to thinking of it as “normal” but in truth it is simply a huge pain and a collective trauma that we live in.

We live in a mostly shallow society. It makes us feel like we have to be “normal”, no one really feels normal. Especially not the one who is more sensitive, more aware, deeper.

Most people drive a car, but what about those who own a plane?

Let’s imagine for a second, that most people were born with cars and are taught during their childhood and adolescence how to drive cars. But there are those who are born with a plane instead. But dreading being different, rejected and misunderstood by the majority who dive cars, they try to drive their plane as if it was a car.  Unknowingly, they are pretending their plane is a car, and that ends up being clumsy, strange, awkward, not “normal”.

A plane is not meant to drive on the road… “These wings… why do they keep bumping into everything? What’s the point? Why can’t I be like everyone else?”

In our society no one teaches these people how to fly their own special plane. Instead, they are being told, over and over again: “A car is the right vehicle, look, this is how you drive it.” most of the highly sensitive people don’t realize that they were born with a plane instead of a car and since it’s unnatural for a plane to be driven like a car, it comes out clumsy, it comes out weird, it does not really work.

They feel failed and rejected because their plane is a not such a great car.

But a plane is a plane, when its up in the air, all the cars look up to it. So if you have a great sensitivity, a great pain, a deep sense of failure, a “complexity”, a “high sensitivity”, if you curse that high sensitivity and vulnerability, It’s actually a sign that you have a great gift, a magnificent airplane just waiting for you to learn how to fly it. And since our society does not teach you how to fly your own soul plane, you’ll be teaching yourself or maybe even better, get together with others like you and learn together, sharing your experiences in ways only planes do.

The path might not always be easy but it’s worth it, it’s valuable and important not only for you, but for everyone else to see and get inspired. Every new moment, every sight and every crash, every second you actually took flight and all the beauty you discover, all that and so much more is the love you share with the world, with all of us, from your unique point of view.

התקף חרדה – איך להפסיק התקף חרדה בדרך טבעית ובריאה

מחשבות טורדניות על פגיעה, מחלות, מוות ועוד

מחשבות טורדניות על פגיעה באחרים ובעצמי, מחשבות טורדניות על מחלות ומוות, אני מכיר את זה טוב.
מכיר טוב כי רוב חיי המחשבות הטורדניות וסיפורי האימה שלהן ליוו אותי כמו צל.

צל מפחיד, מביך, מוזר ומשוגע שלא הבנתי, שלא רציתי להבין, שלא רציתי לראות, שהרגשתי כל כך מתוסכל, מבוהל וחסר אונים מולו.

אבל עם השנים ותהליכי הלמידה וההתפתחות האישית שעברתי, למדתי שמחשבות טודרדניות על פגיעה באחרים או בעצמי, כמו מחשבות טורדניות על מחלות ומוות, הן לא מה שחשבתי, הן לא הקול המשוגע והמפחיד שהן נראות על פני השטח.
הן לא סתם הפרעה או שגעון ולהפתעתי גיליתי שהן אפילו לא משהו שלילי שמנסה לפגוע בי או להרוס לי את החיים.

עם השנים גיליתי שהמחשבות הטורדניות שלי הן קולות שנובעים עמוק מתוכי, עמוק מתוך העולם הרגשי התת מודע שלי.
ועם הזמן גיליתי יותר ויותר שאותם מחשבות טורדניות מנסות לספר לי משהו חשוב, משהו שכדאי לי לשמוע, מסר עמוק מתוך העולם הרגשי שלי שמנסה לקרוא לי לשים לב ולהתייחס לעצמי בדרך הרבה יותר רגישה, כנה ומדוייקת ממה שהתייחסתי עד כה.

וכדי להמחיש לכם את מה שלמדתי וגיליתי לגבי מחשבות טורדניות על פגיעה, מוות ומחלות, אני רוצה לשתף אתכם בסיפור אמיתי שקרה לי לפני כמה חודשים.
אני יודע שהסיפור הזה יכול להשמע לרגע מזעזע או אפילו מטריד מאוד, אבל אני מרגיש שלשתף אותו אתכם זה ריפוי ומתנה חשובה בשבילי ואולי גם בשבילכם.

מחשבות טורדניות על פגיעה, מוות ומחלות – הסיפור שלי

לפני כמה חודשים, אני ובת הזוג שלי בלה הלכנו למסיבת ריקודים. המסיבה הייתה בשטח פתוח בטבע והיתה שם מוזיקה אנרגטית ושמחה, הרבה משפחות עם ילדים, דוכנים של אוכל ושתיה ופינות יצירה.

האווירה הייתה שמחה, אני ובלה רקדנו ושמתי לב גם למה שקורה מסביב (אני תמיד שם לב לאנשים מסביבי בארועים חברתיים, להתנהגות שלהם, לשפת הגוף, למה שהם משדרים).

בשלב מסויים אני ובלה הלכנו הצידה לאזור שבו אנשים ישבו על מחצלות ודברו בינם לבין עצמם. בלה הלכה לקנות לעצמה אוכל ולמה דקות נשארתי לבד בין האנשים על המחצלת, מקשיב לקולות שסביבי.
לרגע מצאתי את עצמי פשוט מסתכל מסביב ורואה המון אנשים מדברים, רוקדים, עסוקים בעצמם או במי שאיתם.

בין היתר ראיתי מולי אבא וילדה בת 5 בערך. הם עמדו ליד המדורה שהייתה ממוקמת בין המחצלות שעליהן ישבו אנשים.
היה נראה לי שהילדה סקרנית לגבי האש ורוצה להתקרב ואבא שלה לקח אותה בזהירות ביד לראות את האש מקרוב יותר תוך שהוא שומר עליה שלא תיפגע וביחד הם הניחו מקל במדורה.

“איזה חמודים” חשבתי לעצמי…
אבל אז, פתאום, כאילו משום מקום הגיחה בראשי מחשבה אחרת.
אפשר לקרוא לה מחשבה טורדנית או מחשבה פולשנית, מה שבטוח, היא הייתה מאוד לא נעימה.
מחשבה שאמרה לי פתאום “בא לי לדחוף את הילדה הזו למדורה!”.

מחשבה שנראתה מוזרה, זדונית, מרושעת ומשוגעת ומיד עוררה בי תחושה של זעזוע, של אי נוחות, של לחץ ומבוכה לאור המחשבה המפחידה והלא הגיונית הזו.

משהו בי מייד התכווץ במין תחושת אשמה ונסיון מיידי להסתיר ולגנות את המחשבה הזו באמירה של “מה זה עכשיו? השתגעת? מה לא בסדר איתך שאתה חושב זוועות כאלה? איזה בן אדם נורמלי חושב ככה? רק שאף אחד לא ידע איזה זוועות אתה חושב…”.

כל זה עבר בי בשבריר שניה, ולרגע הרגשתי שפשוט בא לי להיעלם מהעולם.
אבל מיד נזכרתי שאני כבר מכיר את המחשבות הטורדניות ויודע שכל מחשבה טורדנית רוצה לספר לי משהו.
כל מחשבה מזעזעת כזו היא כמו שליח, כמו מסר מתת המודע שלי, מהעולם הרגשי שבי שמבקש תשומת לב ולא באמת מנסה לפגוע בי.

רק למען הסר ספק: בוודאי שלעולם לא הייתי פוגע בילדה ולצורך העניין באף אדם ולא משנה מה היה עובר לי בראש. המחשבה הזו הייתה עבורי איתות, קריאה לתשומת לב, משהו שעלה ממקום עמוק בתוכי שאני לא לגמרי מבין.

אני כבר מכיר את זה טוב משנים של מחשבות טורדניות שסבלתי מהן ומשנים של תהליכי תרפיה, צמיחה והתפתחות אישית.
לכן מה שעשיתי קודם כל, זה להקשיב לעצמי, לגוף שלי, לרגשות שלי ולמקום שמייד התכווץ בי בפחד כשעלתה בי המחשבה המטרידה.
הקשבתי לעצמי ואז פניתי ישירות אל אותה מחשבה מפחידה וממש דיברתי איתה, דיברתי איתה כמו שמדברים עם ילד כי העולם הרגשי שלנו הוא תמיד ילדי, תמיד רגיש, זקוק לאהבה, לביטוי ובטחון ויותר מהכל – לתשומת לב ויחס.

העולם הרגשי התת מודע שלנו הוא תמיד עולם ילדי (בלי קשר לגיל הכרונולוגי) שלא תמיד יודע איך להביע את עצמו, איך לבקש משהו, איך לומר שהוא פוחד וזקוק לאהבה פשוט כי לא לימדו אותו כשהיה קטן, לא פיתחו אצלו את היכולת לתקשר, להבין את הצרכים שלו ולהביע אותם ולכן זה יכול לצאת לו עקום – כמו לקשקש על הקיר, או לצייר משהו ממש מפחיד או…לחשוב מחשבה טורדנית מזעזעת שאי אפשר להתעלם ממנה.

אפשר לומר שפשוט דיברתי עם עצמי, עם הילד הרגשי שבי שביטא את עצמו על ידי מחשבה מפחידה כזו.
הדיבור הפנימי הזה הוא בעצם צורת חשיבה ותקשורת פנימית שאני לומד ומלמד כבר שנים והיא מאוד טבעית ופשוטה.
היא מבוססת על היכולת הטבעית שלנו כבני אדם לדבר עם עצמנו, להקשיב לגוף ולרגשות שלנו ולייצר תקשורת פנימית בריאה וכנה שמעוררת הבנה, שלווה, בטחון וצמיחה אישית.

השיחה היא בעצם בין המחשבה ההכרתית שלי (“אני”), לבין העולם הרגשי שלי (“הילד”) שמגיב באופן רגשי לכל מה שקורה והוא מבטא את עצמו גם במחשבות שחלקן נראות טורדניות, מוזרות ומפחידות, גם בתחושות הגוף, גם בגלים רגשיים וגם בדרכים יצירתיות כמו תמונות, זכרונות, דמיון ואסוציאציות.

וכך נשמעה השיחה ביני לבין עצמי באותם רגעים, מיד אחרי שהופיע בראש שלי אותה מחשבה טורדנית על פגיעה.

אני: (פונה לעצמי, אל הגוף שלי והרגש המכווץ והמבוהל בחזה שלי) – הראית לי עכשיו משהו מפחיד ומזעזע מאוד, אני בטוח שזה לא היה סתם, שיש מצוקה שרצית לשתף אותי בה, מה רצית לומר לי? מה רצית להראות לי?
אחרי שאמרתי את זה לעצמי, פשוט הקשבתי לגוף ולרגשות שלי ושמתי שמשהו בחזה שלי מרגיש מכווץ, מבוייש, מבוהל ומאוד בודד.
הבנתי שככה מרגיש הילד שבי עכשיו והמשכתי להקשיב לו ולאחר כמה רגעים הבנתי מה הוא מספר לי.
הילד (נראה מכווץ, מבוהל ומבוייש):  אני מרגיש לבד, ממש ממש לבד
אני: למה אתה מרגיש כל כך לבד עכשיו?
הילד(נשמע נעלב ומיואש): אף אחד פה לא שם לב אלי בכלל
אני: בגלל זה חשבת על לדחוף את הילדה הקטנה לאש?
הילד (מרגיש בודד אבל קצת שמח שאני מדבר איתו): כן, אז כולם יראו שאני פה!
אני: מי אתה מרגיש שמתעלם ממך עכשיו?
הילד: כולם, תראה איך כולם נהנים פה, מדברים, משחקים, רוקדים ואף אחד לא שם לב אלי
אני: ולמה אתה רוצה שכולם ישימו לב אליך?

ואז הילד הרגשי שבי פשוט הראה לי זכרון ונזכרתי איך הייתי הילד הראשון במשפחה שלי וגם הנכד הראשון.
ולא רק הראשון, אלא זה שחולה באסטמה קשה, שכל כמה ימים יש לו התקף ולא יכול לנשום וכולם בפאניקה ודאגה מסביב.
ואיך כולם לחוצים וכולם בחרדה מסביב ורק שמים לב מה קורה לילד החמוד והיקר הזה ורק שיחיה ויהיה לו טוב ואיך כולם שמחים כשהוא מרגיש טוב ונושם.

ונזכרתי איך תוך כמה שנים הילד הזה הבריא והפך להיות הילד הרע, הלא בסדר, הבעייתי, המגונה.
ובמקום המון תשומת לב אוהבת ומפרגנת הוא התחיל לקבל המון ביקורת, עונשים, צעקות, קללות, האשמות.
והתשומת לב האוהבת והראשונית הזו שהוא קיבל כשהיה קטן וחולה, כל כך חסרה לו, כל כך חשובה לו כדי להרגיש בטוח, להרגיש לא לבד.

ובזכות הזכרון הזה שעלה בי, יכלתי להמשיך את השיחה עם הילד שבי ממקום אחר ומבין יותר.

אני: אני מבין, כשהיית קטן כולם היו שמים לב אליך כי היית ראשון במשפחה וחולה מאוד
והרגשת בטחון ואהבה כשקיבלת את תשומת הלב הזו והנה אתה פה בארוע הזה, בת הזוג שלך הלכה לקנות משהו ונשארת פה לבד ואף אחד לא שם לב אליך, לא מתרגש, בגלל זה הרגשת מצוקה?
בגלל זה הראית לי מחשבה מפחידה כזו?
הילד(מתחיל להרגיש הקלה): כן, אני מפחד ומרגיש לבד וגם אתה לא שמת לב אלי בכלל
אני: אני מבין, תודה שאתה מראה לי את זה, כל כך חשוב לי להבין אותך.
אני רוצה להיות איתך עכשיו, בפחד הזה שלך, רק להיות איתך פה ותוכל לספר לי הכל,
אני לא הולך לשום מקום, אני שם לב אליך עכשיו.
הילד(מרפה את הגוף ומתחיל להרגע ולחייך מבפנים): תודה, אני כל כך צריך תשומת לב

אחרי הדיאלוג הזה משהו בי פשוט נרגע, ממש הוקל לי והמתח בחזה התפוגג והנשימה חזרה להיות שלווה ועמוקה.
והרגשתי הודיה לאותה מחשבה טורדנית שאפשרה לי להעמיק, ליצור קשר ולגלות עוד מקום רגיש בתוכי שכאב הרבה זמן, הפעיל אותי באינספור מצבים וגרם לי לעצב, פחד ובדידות.
מקום שהרגיש עכשיו חדש, נקי, משוחרר ואהוב הרבה יותר בתוכי.

מחשבות טורדניות על פגיעה – סיכום קצר

יש לי מסר שחשוב לי להעביר: אם אתם חווים מחשבות טורדניות על פגיעה, מוות, מחלות או כל דבר לא נעים אחר, אם נדמה לכם שמשהו במחשבות שלכם ממש מוזר, משוגע או לא בסדר, אתם ממש לא לבד.

מנסיון של שנים בליווי וטיפול רגשי אני יכול לומר שיש הרבה מאוד אנשים (ובכללם אני) שחוו או חווים מחשבות מפחידות, מוזרות ומביכות ורוב האנשים פשוט לא מדברים על זה.
פשוט מדחיקים, מסתירים ומנסים להעלים אותן אבל זה הרבה יותר נפוץ ממה שחושבים.

והנקודה הכי חשובה היא זו – המחשבות הטורדניות, המוזרות והמפחידות שלנו, הן לא אויב ולא שגעון, הן מסר חשוב מתת המודע שלנו, מהעולם הרגשי שלנו וכשלומדים להתייחס אליה בהקשבה, בכנות, בתקשורת ישירה, הן מתגלות (ממש כמו בסיפור שלי) כמקומות כואבים, פוחדים ובודדים בנו שפשוט מבקשים שנכיר בהם ונתייחס אליהם בכנות ובאהבה.

הדיאלוג שהתרחש ביני לבין עצמי היה דיאלוג מחשבתי והוא בעצם שיחה טבעית בין החלק ההכרתי שלי”האני החושב” לבין העולם הרגשי, התת מודע שלי “האני המגיב”.

יכול להיות ששיחה כזו יכולה להראות מוזרה או לא הגיונית בתחילה אבל לאורך השנים שבהן אני מלווה אנשים שסובלים ממחשבות טורדניות על פגיעה, מוות ומחלות ואנשים שסובלים מחרדות, דכאון, תקיעות, מועקה רגשית ועוד, אני מגלה שהשיח הפנימי הזה מאפשר ריפוי אמיתי ושחרור מאותם מחשבות טורדניות, חרדות וכל הצורות של כאב רגשי, כשמבינים אותו ומיישמים אותו בחיים.

ואגב, מחשבות טורדניות על פגיעה, מוות ומחלות הן לא היחידות שקיימות. יש גם מחשבות טורדניות שקשורות למין, לאוכל, לדת, לגוף, לפחד משגעון, לרגשי נחיתות, לאנשים וארועים מהעבר ועוד.

במאמר הזה תוכלו למצוא הסבר מעמיק יותר על מחשבות טורדניות, הגישה והדרך שלי לרפא אותן באופן טבעי.

והנה סרטון שבו אני מדבר בתוכנית הרדיו שלי על הנושא של מחשבות טורדניות והטיפול הטבעי בהן:

אכילה רגשית ואכילת לילה – איך להתמודד באופן טבעי

איך להתמודד עם אכילה רגשית ואכילת לילה באופן טבעי?
השאלות האלה העסיקו אותי במשך שנים ולא מצאתי שום פתרון שעבד לי. ככל שניסיתי להפסיק בכח, כך הרגשתי יותר חסר אונים, חסר ערך ומדוכא.
אז מה כן עבד לי? את זה בדיוק אני רוצה לחלוק אתכם וזה קשור לאהבה עצמית.

אם אתם כמוני, אתם בטח מכירים את אחד התסריטים האלה:
לחזור הביתה אחרי יום עמוס, להתיישב עם אוכל מול הטלוויזיה או המחשב ולהעביר שעות באכילה וצפיה תוך נסיון להרגיע את חוסר השקט בפנים.

לחזור מפגישה או דייט או אחרי ארוע שעורר תחושות של התרגשות, חרדה, חוסר אונים או חוסר בטחון ולשקוע באכילה ממושכת אל תוך הלילה.

לשלב אכילה ממושכת עם עישון מריחואנה או בשילוב עם אלכוהול

לקום בלילה אחרי רצף של מחשבות שלא נותנות מנוח וללכת למקרר כדי למצוא נחמה ושקט מהרעש שבפנים

ואחרי כל זה?
כבדות, עייפות, רגשי אשמה, תחושות חרדה ותסכול, בדידות ורצון להתנתק ולברוח.

אז מהי בעצם אכילה רגשית? מהי אכילת לילה ואיך מתמודדים עם זה באופן טבעי לגמרי שלא גורם לטראומות ומאבקים פנימיים קשים?

אכילה רגשית אכילת לילה
אכילה רגשית – מפתה ומתסכל כאחד

מהי אכילה רגשית

כדי לענות על השאלה – מהי אכילה רגשית, בוא נראה קודם מהם צרכים רגשיים. צרכים רגשיים הם מה שיש לכולנו, הם מה שמאפיין  ומפעיל אותנו במשך החיים.
לכולנו יש צורך בבטחון, בקרבה, בערך עצמי, באהבה, בשייכות ובהגשמה עצמית.

זה לא משנה בני כמה אנחנו, אם אנחנו גברים או נשים ולאיזו דת או לאום אנחנו משתייכים, הצורך להרגיש בטחון, להרגיש קרבה אנושית, להרגיש נאהבים ושייכים, מאפיין את כולנו ואם נחשוב על זה לרגע – בעצם בזה אנחנו משקיעים את כל האנרגיה שלנו.

הנה כמה דוגמאות:
בשביל מה הולכים לעבוד? כדי לענות על הצורך בבטחון כלכלי ובתחושת ערך עצמי והגשמה עצמית.
בשביל מה משקיעים בדייטים, קשרים זוגיים ומשפחה? כדי לענות על הצורך בבטחון, קרבה, אהבה, ערך עצמי והגשמה עצמית.
בשביל מה שומרים על קשר עם אנשים וחברים? שוב – כדי לענות על הצורך בבטחון, קרבה ואהבה.

וכך בעצם אפשר לשאול לגבי כל דבר בחיים – בשביל מה אני עושה את זה?
ונגלה שיש צורך רגשי, אנושי וטבעי בבסיס כל הפעולות שלנו וכך זה תמיד היה, אין בזה שום דבר שהוא לא טבעי ובריא.

השאלה המעניינת היא – מה קורה כשלאורך זמן אין מענה לאחד הצרכים שלנו?
למשל כשלאורך זמן אנחנו מרגישים חוסר בטחון ולא מוצאים מענה?
או למשל כשבמשך הרבה זמן אנחנו מרגישים לא שייכים, בודדים, לא אהובים ועם ערך עצמי נמוך?
מה קורה אז?

במצבים כאלה, אנחנו חשים לחץ, מצוקה, אי שקט ולעיתים חרדה ודכאון ובאופן טבעי מתעורר בנו רצון למצוא מענה ואם לא מענה אז לפחות פיצוי או מפלט מהכאב הרגשי שכרוך בחיים שבהם הצרכים הרגשיים שלנו לא מקבלים מענה לאורך זמן רב ואנחנו חשים בדידות, חוסר ערך, חוסר שייכות, תחושת בטחון עצמי נמוך, חרדה או מצוקה רגשית אחרת.

וכאן בדיוק נפתחת בפנינו האפשרות להתמכרות. יש שיתמכרו לצפייה בסדרות וסרטים, יש שיתמכרו לעישון, יש שיתמכרו לאלכוהול או סמים ויש שיתמכרו לאכילה רגשית, אכילת לילה או הפרעות אכילה שונות.

במילים אחרות – אכילה רגשית כמו אכילת לילה, היא התמכרות שמטרתה לעזור לנו לפצות על החסכים הרגשיים שלנו (שלרוב נובעים מחוויות הילדות שלנו) ולעמעם את הכאב הרגשי והבדידות שאנחנו חשים לעיתים במשך שנים רבות.

אכילה רגשית כמו אכילת לילה, היא אכילה שלא מתוך רעב נטו. לעיתים תחושות הרעב שלנו עוברת התניה ואנו חשים רעבים כשמתעוררת בנו מצוקה רגשית כלשהי, אבל לרוב גם לנו ברור שאנחנו לא באמת רעבים עכשיו.

בכל השנים שבהן הייתי שוקע באכילה רגשית או אכילת לילה, ידעתי בתוכי שאני לא באמת רעב, שזה לא באמת בריא לי.

וההשלכות של אכילה רגשית הן לא נעימות: לעיתים קרובות זו תחושה של כבדות, לחץ ואי נוחות במערכת העיכול.
לפעמים זה גורם לכאבי בטן, צרבת, נפיחות, גזים, תחושות של עייפות ועצבנות, רגשות אשמה, חוסר אונים, תסכול וערך עצמי נמוך.
וכמובן יש את עניין המשקל, המראה והדימוי העצמי שהולך ויורד.

מה לא עוזר להשתחרר מאכילה רגשית ואכילת לילה

לפני שנדבר על מה שכן עזר לי להשתחרר מאכילת לילה ואכילה רגשית, אני רוצה לספר לכם מה לא עבד לי ומה לא עבד למאות אנשים שזכיתי ללוות באופן אישי בשנים שבהן אני מטפל ומלווה באופן אישי:

1. לא עבד לי לנסות להפסיק בכח, להחליט שזהו ולא עוד 
מנסיוני זה לא עובד גם לרוב האנשים והסיבה היא שמה שגורם לנו מראש ללכת אל התמכרות לאכילה הם הרגשות שלנו, הצרכים הרגשיים שלנו שלא מקבלים מענה ועצם ההחלטה להפסיק לא פותרת את העניין מיסודו

2. לא עבד לי לנסות להפחיד את עצמי ולספר לעצמי שזה לא בריא או משמין
אני חושב שלכל אדם שמכור לאכילה רגשית או אכילת לילה, יש מודעות לכך שזה לא בריא. אבל העניין כאן שוב נוגע לאותם יסודות רגשיים שלא מקבלים מענה – כל עוד אין מענה אמיתי לצרכים הרגשיים שלנו, זה כמעט בלתי אפשרי להפסיק בכח או על ידי הפחדה את ההתמכרות שלנו.
ההוכחה לכך היא בין היתר לדוגמה האזהרות על קופסאות הסיגריות – האם הן באמת גרמו למישהו להפסיק לעשן?

3. לא עבד לי לנסות לשכע את עצמי לחשוב אחרת
במהלך החיים נחשפתי לשיטות שונות של שכנוע עצמי או שינוי דפוסי חשיבה אבל ככל שניסיתי לשכנע את עצמי לחשוב אחרת – שאני לא רעב, שאני יכול גם בלי, שיותר טוב לי בלי אכילה רגשית, כל זה לא עבד ורק עורר בי עצבנות ותסכול שהובילו לעוד אכילה רגשית.

איך להתמודד עם אכילה רגשית ואכילת לילה

אז איך להתמודד עם אכילה רגשית ואכילת לילה?
האמת היא שאני לא אוהב את המושג “להתמודד” כי הוא מעיד עבורי על מאבק, על מאמץ, על נסיון לשנות את עצמנו בכח.

במקום לשאול – איך להתמודד עם אכילה רגשית, אני מעדיף לשאול – איך לתת מענה חכם, מדוייק ואוהב לחוסר שמתוכו נובעת אכילה רגשית?

אז מה שכן עבד לי ומאפשר לי כיום לעזור לאנשים רבים שאכילה רגשית ואכילת לילה היא חלק משמעותי בחיים שלהם קשור מאוד לאהבה וקבלה עצמית.

למה דווקא אהבה וקבלה עצמית?
מכיוון שכל אותם חסכים רגשיים שאנו נושאים בתוכנו, כל אותן תחושות מאיימות, מעצבנות ומלחיצות של בדידות, מועקה, תסכול, חוסר ערך עצמי, חוסר בטחון וחרדה נובעות במקור מחוסר באהבה וקבלה בילדות שלנו.

חוסר בקבלה ובאהבה שהיא הקשבה, פרגון, תמיכה, כנות ויחס שמאפשר לילד או לילדה להרגיש אהובים, שווים, בעלי ערך, בטוחים בעצמם.

ככל שהיחס הזה היה חסר (כמו במקרה האישי שלי) כך הנטייה לפתח תחושות של בדידות, חרדה, חוסר בטחון ודכאון הולכת ומתעצמת במהלך החיים ואיתה הנטייה לאכילה רגשית, אכילת לילה והפרעות אכילה נוספות.

אהבה עצמית שהיא יחס קשוב, רגיש, אמפטי, כן ומבין כלפי עצמנו, עוזרת לרפא ולשחרר את השורש היסודי של כל התמכרות ובפרט אכילה רגשית ואכילת לילה.

כשאני מסתכל בכנות ובחמלה על הנושא של אכילה רגשית, אני מגלה שאכילה רגשית או אכילת לילה נובעות מתוך צורך אמיתי שיש לנו – הצורך באהבה.

במילים אחרות: אם אתם מכורים לאכילה רגשית או אכילת לילה, דעו לכם שאתם לא פגומים, לא דפוקים, אין לכם בעיה, אתם לא אמורים להרגיש או להתנהג אחרת.
ההפך – עצם זה שאתם עוסקים באכילה רגשית או אכילת לילה, מעיד על כך שאכפת לכם, שעמוק בפנים אתם מאוד אוהבים את עצמכם שיש לכם רצון אמיתי להרגיש טוב, להרגיש נעים, להרגיש נחת, בטחון וחופש.

וכן – אכילה רגשית ואכילת לילה, זה מאוד לא נעים בסופו של דבר, אבל זה לא נעים לא בגלל שהכוונה שלכם לא טובה או בגלל שמשהו בכם “לא בסדר” אלא בגלל שזו הדרך היחידה שבה כיום אתם מוצאים דרך לספק את הצורך הטבעי והבריא שלכם בבטחון, בנחת, באהבה וגם אם באופן רגעי וזמני שמלווה אחר כך ברגשות אשם ותסכול ואי נוחות גופנית.

אהבה עצמית ככלי לריפוי אכילה רגשית

אז מה זה בעצם אומר להתייחס לעצמנו באופן אוהב? להעניק לעצמנו את האהבה שהייתה חסרה לנו בילדות וחסרה לנו גם היום?

בפשטות זה אומר להתחיל להתייחס לעצמנו כפי שהיינו רוצים שיתייחסו אלינו ויש כמה עקרונות פשוטים שמנחים אותי בתהליך הזה:

1. להקשיב ולשים לב למה שאנחנו מרגישים, למה שמתרחש בגוף שלנו
להתחיל להתעניין ולשאול את עצמנו – מה אני מרגיש\ה?
מאילו רגשות אני מנסה להמנע?
מה מפחיד אותי?
מה מפעיל אותי רגע לפני שהאכילה הרגשית מתחילה?
מאיזו תחושה הכי חשוב לי להמנע?
והכוונה כאן היא באמת להתעניין ולשאול…לא להעביר ביקורת או לפתור משהו אלא באמת להתחיל להכיר את עצמנו ואת הרגשות שלנו באופן עמוק יותר.

2. לדבר לעצמנו בכנות
להודות בפני עצמנו במה שאנחנו לא יודעים (למשל איך להפסיק אכילה רגשית או אכילת לילה), לדבר אל עצמנו כמו אל חבר או חברה, כמו אל מישהו שנמצא אתנו בגובה העיניים.
להודות בפני עצמנו שהאכילה הרגשית לא נעימה לנו, שזה כואב, לא נוח, מפחיד ומדכא בסופו של דבר.
וגם כאן, עדיין…בלי ביקורת, בלי האשמות, הכל קורה מתוך צורך אמיתי ורגיש שיש לנו והכנות עוזרת לנו ליצור קשר פנימי טוב יותר עם עצמנו, קשר שמתוכו שינויים חיוביים נולדים באופן טבעי.

3. יותר ויותר להרשות לעצמנו להרגיש ולבטא את הרגשות שלנו
לתת יותר מקום לפחד, לעצב ולבדידות, לתחושות של חוסר בטחון וחוסר ערך. למצוא אדם לדבר איתו על זה בין אם זה חבר או מטפל, לתת מקום וביטוי למה שמפעיל אותנו עמוק בפנים.
ככל שנרשה לעצמנו פשוט להרגיש ולבטוח ברגשות שלנו, כך נהיה פחות מופעלים באופן אוטומטי ויהיה פחות צורך באכילה רגשית.

לדוגמה: אם אני סובל מבדידות ותחושת חרדה בתוכי ואני לומד לתת לזה מקום, לבטוח ברגשות האלה ולא לברוח מהם, הצורך שלי באכילה רגשית יפחת באופן טבעי (זה באמת מה שקרה לי).

4. לפתח קשר עמוק יותר עם הרגשות שלנו ולתת מענה אמיתי לצרכים הרגשים שלנו
בסופו של דבר, הצרכים הרגשיים שלנו הם אלה שמפעילים אותנו ולכן כדי באמת להשתחרר מאכילה רגשית או אכילת לילה, יש צורך לתת מענה אמיתי לצרכים הרגשיים שלנו.
כאן אנחנו נכנסים למסע של גילוי עצמי אמיתי, מתוך שלושת השלבים הקודמים שעוזרים להקשיב, להבין ולהתחבר לרגשות שלנו, אנחנו מגלים אפשרויות חדשות להבין מה באמת גורם לתחושות של בדידות, לחץ, חרדה, מועקה, חוסר אונים או חוסר ערך עצמי?

לרוב זה היחס שלנו לעצמנו שמעורר שוב ושוב את הרגשות האלה והיחס שלנו לעצמנו מתגלה לנו מתוך הקשבה לגוף שלנו, לרגשות שלנו ולצורות החשיבה שמאפיינות אותנו.
וכן, במקרים רבים לא קל לעשות את המסע הזה לבד.
אם תרצו להיעזר בי, אשמח לתת לכם תמיכה, הדרכה והכוונה באופן אישי במסגרת מפגשים אישיים בביתי או בשיחות וידאו און ליין דרך המחשב בלי לצאת מהבית.

ולסיכום אני ממליץ לכם לצפות בקטע הוידאו הבא שבו אני מדבר ומסביר על הדרך שמאפשרת להשתחרר מהתמכרויות שונות ובינהן אכילה רגשית ואכילת לילה.

.

למידע נוסף על הגישה שלי לריפוי רגשי, צמיחה ושינוי הרגלים מתוך הבנה, קבלה ואהבה עצמית, קראו את המאמר הזה.

מה גורם להתמכרות, מה זה התמכרות ואיך לעצור התמכרות

איך לצאת מחרדה, איך להתגבר על חרדה באמצעות קבלה עצמית?

פחד אצל ילדים, חרדה אצל ילדים, איך לא להיות קורבן

למה אני סובל? איך להפסיק לסבול באופן טבעי ויסודי

התפתחות אישית | פיתוח אישי | פיתוח אישיות

למה אני סובל? איך להפסיק לסבול? – שאלות שהטרידו והעסיקו אותי בערך מגיל 14.
בעצם, מהרגע שהבנתי שלא מדובר בסתם “מצב רוח רע” או “דברים שלא מסתדרים לי בחיים” אלא במשהו שכל בני האדם חווים בצורה כזו או אחרת, השאלות – למה אני סובל? איך להפסיק לסבול? וממה אני בכלל סובל? לא הפסיקו להעסיק אותי.

בכל מה שקשור לסבל, אני רואה שתי גישות בסיסיות:
1. אנחנו סובלים מגורמים שאין לנו שליטה או בחירה לגביהם כמו: המצב המדיני, הכלכלי, החברתי, נסיבות החיים, אנשים אחרים, נתוני הגוף שלנו וכדומה.
בגישה הזו אנחנו נשארים חסרי אונים וכל מה שנשאר לנו הוא לנסות לקבל את “רוע הגזירה” או לנסות להלחם, להתאמץ ולהיאבק ולחוות הרבה תסכול ולחץ.

2. אנחנו סובלים ממשהו שיש לנו אפשרות להבין אותו, שיש לנו בחירה לגביו, משהו שהוא יסודי ועמוק ומעצב את כל תפיסת המציאות שלנו – המחשבות שלנו והיחס שלנו לעצמנו.
בגישה הזו יש אפשרות לשינוי אמיתי, להבנה, לשחרור, לריפוי ויצירת מציאות של בטחון, אהבה, שמחה ושלווה פנימית.

כמו שבטח ניחשתם, הגישה שלי היא הגישה השניה.
אחרי הרבה שנים של תהליכי צמיחה, למידה ועבודה עם מאות אנשים, אני רוצה לשתף אתכם בעקרון פשוט וטבעי שמאפשר לי להבין ולענות באופן מעשי על שאלות כמו למה אני סובל? איך להפסיק לסבול? ועוד.

העקרון הטבעי הזה קשור לשקר מכאיב שאימצנו כבר בילדותנו ולרוב, הוא הולך איתנו בלי שנשים לב. בעזרת תשומת לב והבנת הסיבות שבגללן אנחנו ממשיכים להאמין בשקר הזה, משהו עמוק ומהותי מתחיל להשתחרר בנו.

ומהו השקר הזה?
השקר שרובנו אימצנו כבר בילדות הוא המחשבה (או המחשבות הרבות) שבאיזשהי דרך אנחנו “לא בסדר”, “לא מספיק טובים” או לא ראויים לדברים הכי טובים בחיים  – אהבה, שמחה, בטחון, אינטימיות, מימוש עצמי ושלווה”.

למה אני סובל?

עם השנים ואחרי הרבה תהליכים שעברתי שכללו אלפי שעות מדיטציה שבהן פשוט הקשבתי למה שמתרחש בתוכי, לימודים של גישות טיפוליות שונות, סדנאות, טיפולים שעברתי, התבוננות פנימית מעמיקה, מפגשים עם מורים שונים, מפגשי עומק עם עצמי בשלל גישות ושיטות ובהמשך גם עבודה עם מאות אנשים כמטפל ומלווה אישי, הגעתי להבנה הפשוטה הזו:
המקור השורשי לסבל שלי הוא צורת החשיבה שלי – המחשבות שאני חושב באופן מודע ולא מודע.

למה דווקא מחשבות?
אפשר לומר שהמחשבות הן המזון העיקרי שלנו. כל יום אנחנו חושבים בממוצע  50-70 אלף(!) מחשבות וכל מחשבה היא מסר, היא משפט או מילה שמשפיעים באופן ישיר ועוצמתי על ההרגשה שלנו.

איך כל מחשבה משפיעה על ההרגשה שלנו?
הנה ניסוי פשוט וקצר שממחיש את זה:

שימו לב מה אתם מרגישים עכשיו בגוף. עד כמה הוא נינוח, רגוע, נושם, נעים.

עכשיו חישבו את המחשבה הבאה (פשוט תאמרו לעצמכם בלב או בקול):
“אין לי כוח יותר, נמאס לי, די כבר, שום דבר טוב לא קורה לי”

שימו לב לכל שינוי שחל בתחושת הגוף שלכם ובהרגשה הכללית שלכם. שימו לב איך מגיבה הבטן, איך מגיב החזה ואיך משתנה הנשימה שלכם. שימו לב אם משהו מתכווץ, נלחץ, נאטם, מתקשה או נהיה כבד ומעיק יותר.

עכשיו חישבו את המחשבה הבאה (פשוט תאמרו לעצמכם בלב או בקול):
“יש סיבה לכל מה שאני מרגיש, מותר לי לנשום, אני לומד איך לאהוב את עצמי”.

וכמו קודם, שימו לב לכל שינוי שחל בתחושת הגוף שלכם ובהרגשה הכללית שלכם. שימו לב איך מגיבה הבטן, איך מגיב החזה ואיך משתנה הנשימה שלכם.

עכשיו שימו לב להבדל שהיה בהרגשה שלכם כתוצאה מהמחשבה הראשונה ומהמחשבה השניה וכדי להבין כמה השפעה יש למחשבות שלו על ההרגשה שלנו בכל יום, תכפילו את התחושה הזו פי בערך 50-70 אלף…

אז נכון, נראה על פני השטח שיש הרבה מאוד סיבות לסבל שלנו – החברה, ההורים, היחסים, המצב הכלכלי, המדיני, הבריאות, נתוני הגוף שלנו, נסיבות החיים ועוד.
אבל כל אלה, לא באמת יוצרים את הסבל בחיים שלנו.

נסיבות החיים כן מספקות לנו אתגרים, שיעורים, יוצרות אווירה ומצבים שונים בהם אנחנו יכולים לגלות את עצמנו, את הרגשות שלנו, את הרצונות שלנו ולפתח את היכולות שלנו. אבל סבל?
סבל הוא משהו שאנחנו יוצרים בתוכנו.

מהו סבל בעצם?

כפי שהגדירו את זה מורים רבים לאורך ההיסטוריה האנושית החל מבודהה לפני יותר מ-2500 שנים בהודו ועד ביירון קייטי בארה”ב של ימינו: סבל הוא המאבק (ביקורת, שיפוט, גינוי, התנגדות, הכחשה, הדחקה ונסיון לשנות בכח) שלנו במציאות – במה שאנחנו חווים ומרגישים ברגע זה ממש.
לדוגמה: כשהמציאות היא שאנחנו פוחדים ואנחנו לא מקבלים את הפחד, לא מבינים אותו ומנסים לגנות אותו, מנסים לדכא אותו, לסלק אותו בכח, אנחנו סובלים.
הפחד עצמו הוא לא סבל (עובדה שאנשים משלמים הרבה כסף כדי לפחד כמו למשל בקפיצת באנג’י, צניחה חופשית או אפילו בסרט אימה ונהנים מזה מאוד), הסבל הוא המאבק שלנו במציאות, המלחמה שלנו בעצמנו וברגשות שלנו. להלחם בעצמנו – זה הסבל האמיתי.

דוגמה נוספת: אם למשל מבנה הגוף שלי הוא מלא ואני מגנה את זה, נאבק בזה, חושב שזה לא בסדר ולא מספיק טוב או יפה, מנסה להסתיר את זה, אני סובל.
אם לעומת זאת אני מקבל את עצמי ואת הגוף שלי, לא מגנה ולא נאבק בו ומבין שיופי הוא דבר סובייקטיבי לגמרי, אני כבר לא סובל, אני שלם עם עצמי.
ואגב, זה לא סותר בכלל את האפשרות לרדת במשקל אם רוצים, זה רק אומר שלא חייבים לסבול מזה.

עוד דוגמה: אם למשל אני מרגיש חוסר בטחון וקשה לי ליזום שיחות וקשרים חברתיים, אני יכול לגנות את זה, לחשוב שזה “דפוק”, לא טוב, לא בסדר ושאני לא אמור להיות כזה ואז כמובן לסבול.
אני יכול גם להתייחס לגמרי אחרת לעצמי, אני יכול להקשיב לעצמי, להבין מה גורם לי להרגיש כך, לראות שיש משהו שבאמת מפחיד אותי עמוק בפנים ולהתייחס בהבנה, אמפטיה ואהבה, כמו שמתייחסים לילד או ילדה אהובים, לאותו מקום רגיש בתוכי ולקבל אותו ואז אין סבל, יש תהליך של צמיחה פנימית נעימה ואוהבת.

הנטייה לתפוס את הסבל (כמו שקרה לי במשך רוב חיי) כתוצר של הרגשות שלנו – פחד, חרדה, חוסר בטחון, חוסר מוטיבציה, בלבול, כעס, תסכול וכדומה היא מכאיבה מאוד ויוצרת סבל רב.

הרגשות שלנו (וזה מה שלרוב אנחנו לא יודעים כי אף אחד לא לימד אותנו) הם תוצר של החשיבה שלנו.
כשאנחנו חושבים באופן פסימי, מדכא, ביקורתי, מפחיד, אנחנו מרגישים חרדה ומצוקה.
כשאנחנו חושבים בכנות, באהבה, בבהירות, אנחנו מרגישים בטחון, נחת ושמחה.

אבל לפעמים, כמו במקרה שלי, לוקח הרבה מאוד שנים לגלות ולהבין את הקשר בין החשיבה לרגשות שלנו באופן עמוק ויסודי ובמאמר הזה, אני רוצה לחלוק אתכם את מה שהבנתי.

הננקודה החשובה בעיניי היא זו: סבל הוא תמיד תוצר של היחס שלנו, של הגישה שלנו ובראש ובראשונה – צורת החשיבה שלנו. הדרך בה אנחנו מפרשים דברים, הדרך בה אנחנו חושבים ורואים את עצמנו, את החיים, את הרגשות שלנו ואת האפשרות לבקש ולקבל את מה שאנחנו באמת רוצים.

ואגב, אני לא מתכוון לשום צורה של “חשיבה חיובית” או שכנוע עצמי, אלא להבנה עמוקה וכנה של צורת החשיבה שלנו. הבנה שמאפשרת שינוי בלי מאמץ, בלי מאבק ובאופן טבעי לגמרי.

 

אילו מחשבות גורמות לנו לסבול?

כשהבנתי שמה שגורם לי לסבל נפשי (שמבטא בין היתר בדכאון, חרדות, תקיעות, קושי לבטוח, קושי לבטא את מה שאני רוצה, קושי לעשות את מה שאני רוצה, התמכרויות, בריחה, שקרים, תחושת בדידות ועוד) הן המחשבות שלי, הבנתי גם שיש סוג מסויים של מחשבות שגורמות לי סבל.

אילו מחשבות גורמות לי סבל בשלל צורות?
בפשטות אלה מחשבות של גינוי. מחשבות שמגנות אותי, שופטות ומבקרות, אומרות לי שאני לא בסדר, לא מספיק טוב, לא מספיק מוצלח, חכם, רגיש, אמיץ או כל דבר אחר שאני “צריך” או “אמור” להיות.

יש אינספור מחשבות כאלה ואצל כל אדם הן נשמעות קצת אחרת. אבל העקרון, הבסיס הוא מאוד דומה אצל כולנו – תחושת ה”אני לא בסדר” או “אני לא מספיק טוב\ה” מוכרת לכולנו בהמון צורות והתחושה הזו היא תמיד תוצר של מחשבות ביקורתיות ומדכאות שאנחנו חושבים על עצמנו.

כדי לגלות את צורות החשיבה שגורמות לנו לסבל, מעניין לשאול למשל – אילו מחשבות של גינוי וביקורת יש לי?
אילו מחשבות של גינוי וביקורת שאומרות שאני “יותר מידי משהו…” או “לא מספיק משהו…”, חוזרות אצלי שוב ושוב ואיך הן גורמות לי להרגיש כשאני חושב\ת אותן? (אפשר לקחת את השאלה הזו כתרגיל להכירות עם צורות החשיבה שלנו).

כאן במאמר הזה, אני רוצה להתמקד בכמה צורות של גינוי וביקורת עצמית שהפכו להיות נפוצות מאוד בחשיבה שלנו לגבי עצמנו ואחרים ומהוות מקור של סבל עבור רובנו.

צורות חשיבה כמו “עצלן\ית”, “כפוי\ת טובה”, “מפונק\ת”, “אגואיסט\ית”, “לא בסדר”, “לא מתמודד\ת”, “חסר\ת סבלנות”, “פחדן\ית”, “רע\ה”, “דחיין\ית” ו-“חסר\ת מוטיבציה”.

כמובן שיש עוד הרבה ביטויים שגורים במחשבות שלנו שהם ביטויים של גינוי וביקורת וזה עוזר כשאנחנו בוחרים לשים לב למחשבות שלנו ולגינויים השונים שגורמים לנו להתכווצות, חרדה וסבל נפשי. לא פעם הביטויים האלה הן מילות גנאי קשות כמו “טיפש\ה”, “מטומטם\ת” ועוד.

למה אנחנו חושבים מחשבות שיוצרות סבל?

יש הרבה מילים ומושגים כמו אלה שרשמתי קודם, שאני בעצמי גדלתי עליהם, שהפנמתי ואימצתי אותם כי זו הדרך שבה דיברו אלי כשהייתי ילד.

ככה נזפו בי, ככה ביקרו אותי, ככה איימו עלי כשלא עשיתי את מה שרצו, כשלא התנהגתי כמו שציפו ממני. זה מה שנאמר לי שוב ושוב בנימות של כעס, האשמה, דרישה ואיום.

אז לא מפתיע בכלל שכשגדלתי, התחלתי לחשוב ולדבר במושגים האלה בעצמי.

מה שחשוב להבין הוא זה: אימצנו את צורות החשיבה המדכאות, המפחידות ומכאיבות האלה כי זו הדרך שבה דיברו אתנו וסביבבנו וככה למדנו שצריך לדבר כדי להגן על עצמנו מלהיות “לא מספיק טובים” בעיניי ההורים שלנו.

בתור ילדים זה מאוד מפחיד ומסוכן להתפס כלא בסדר או לא מספיק טובים בעיניי ההורים.
כילדים אנחנו לגמרי תלויים בהם מכל בחינה אפשרית וכשהם לא מרוצים מאתנו זה ממש מפחיד, כמעט כמו שאלוהים בעצמו יהיה לא מרוצה מאתנו ונרגיש איום על עצם קיומנו.

גינוי, האשמה והלקאה עצמית – ככה למדנו שצריך לדבר כדי לנסות להיות “מספיק טובים” כדי לקבל אהבה, בטחון ואישור מההורים שלנו והסביבה בה גדלנו.

מפתיע ככל שזה יכול להישמע, בעצם עשינו ואנחנו ממשיכים לעשות את כל זה – לאיים על עצמנו, להלקות את עצמנו, לנזוף ולבקר את עצמנו רק מתוך אהבה, מתוך רצון אמיתי להרגיש בטחון ולהיות “מספיק טובים” גם במחיר של חרדה ודכאון, גם במחיר של סבל.

 
איך זה התבטא בחיים שלי?
למשל כשלא עשיתי משהו בזמן, חשבתי לעצמי שאני עצלן ודחיין וכך נזפתי בעצמי. כשמישהו לא הוקיר לי תודה או נתן לי את הייחס שציפיתי לו ביקרתי ושפטתי אותו ככפוי טובה וכך נזפתי בו.
 
כשלא מצאתי בי חמלה או רצון לתת לאחרים, קראתי לעצמי רע, אגואיסט.
כשרציתי והתעקשתי לקבל בדיוק את מה שרציתי ולא פחות מזה, חשבתי לעצמי שאני מפונק.
כשפחדתי לעשות משהו או לא הצלחתי לאזור אומץ לעשות את מה שרציתי חשבתי לעצמי שאני פחדן, עלוב וטיפש וממש הלקתי את עצמי.
וזה נמשך כך במשך המון שנים, רוב המחשבות שלי נשמעו כמו שיחות נזיפה, כשיחות איום, כאכזבה וכעס שלי על עצמי ועל כל מי שלא מילא את הציפיות שלי.
 
ותכלס זה היה נורא, הרגשתי כל כך הרבה אשמה, תסכול, זעם, עצבים, עלבון, בדידות ויאוש שלפעמים פשוט חשבתי שבא לי למות, שאין לי כח לחיות ככה יותר.
 

אבל כפי שאני רואה את זה היום, אין אמת בכל המושגים הביקורתיים, המגנים והמדכאים שבהם נהגתי לחשוב על עצמי ועל אחרים.

המושגים האלה וכל מה שדומה להם הם בעצם סוג של מניפולציה – מנגנון של שיעבוד, דיכוי ושליטה בכח על ידי הפחדה ואני רוצה לחלוק אתכם איך זה עובד.

ממי למדנו את כל הביטויים האלה?
את רובם ככולם, למדנו מההורים שלנו ומהדרך שבה הם דיברו אלינו, על עצמם ואחד עם השניה.
עם כל זה שההורים שלנו אהבו אותנו כמיטב יכולתם, גיליתי שיש ריפוי ותועלת משמעותית בהבנה של מה שקרה לנו כילדים, של היחס שקיבלנו והדרך שבה היחס הזה עיצב את צורת החשיבה שלנו בהווה.

מה למדנו מההורים בילדות?

הורים אומרים לילד או לילדה מילים כמו “עצלן\ית!”, “כפוי\ת טובה!”, “אגואיסט\ית!”, “רע\ה!” וכדומה, כשהילד\ה לא מילאו את הרצון והציפיה של ההורים מסיבה כלשהי.
 
אם ההורים היו יכולים לדבר בכנות מלאה, כנות של 100%, מה הם היו אומרים במצב כזה?
אני מדמיין שהם היו אומרים משהו כמו “אני מרגיש עלבון ופחד כי היו לי ציפיות ממך אבל בחרת לעשות משהו אחר, וזה בסדר, את\ה לא אשם\ה אבל אני רוצה\מבקש שתעשה\י אחרת כדי שיהיה לי נעים יותר”.
 
ואם מדובר בהורה קשוב ורגיש במיוחד, הוא יבין שילד לא עושה שום דבר מתוך כוונה רעה, שאין בכלל דבר כזה “כוונה רעה”, יש רק חוסר הבנה, חוסר באהבה, חוסר בתקשורת כנה ועמוקה.
שאין שום דבר פגום בילד ושאין שום טעם ליצור בו תחושה של אשמה, של דיכוי, שהוא לא בסדר, אלא לעזור לו לראות ולהבין את מה שההורה כל כך רוצה להראות לו.
 
אבל מכיוון שברוב המקרים ההורים שלנו היו בעצמם ילדים שנשאו בתוכם המון פחד, חרדה, כאב, טראומות לא מעובדות ותחושות קשות מבלי שהיו ערים לזה לגמרי, זה רחוק מאוד מהיחס שקיבלנו במציאות.
 
כשהורה לא מצליח להשיג מהילד\ה התנהגות או יחס מסויימים הוא מרגיש באופן טבעי לגמרי תסכול, עלבון, אכזבה וכעס והוא מגיב לרוב כפי שהתייחסו אליו כשהיה בעצמו ילד. ולרוב מדובר במניפולציה עתיקה ומוכרת מאוד שהפכה להיות כל כך שגורה בחיים שלנו שאנחנו לא שמים לב כמה היא עוצמתית וחזקה, כמה היא שקרית ומשמעותית.
לי לקח הרבה שנים לראות את זה.
 
כשהורה אומר או צועק על ילד\ה שהם לא בסדר, עצלנים, אגואיסטים, כפויי טובה או כל מילת גנאי אחרת, הם זורעים בילד\ה פחד עצום.
כשהורה אומר דברים כאלה לילד הוא מנחיל בילד את התחושה שהוא לא ראוי לאהבה ולא רק של ההורה, אלא של אף אחד בעולם.
כאילו שכל העולם עכשיו מגנה את הילד, כאילו שאלוהים בעצמו סולד מהילד ה”רע” הזה וזה מפחיד ונורא גם אם הילד לא יודע איך לבטא את זה.
כשהורה כועס ונוזף בילד במילות גנאי, עבור הילד זה נשמע כאילו ההורה הכועס והנוזף הוא הדובר של האנושות כולה, כאילו שבאופן מוחלט הילד הוא לא בסדר ולא יהיה בסדר בעיניי אף אחד.

הרי עבור ילד\ה, ההורה הוא נציג החברה, נציג העולם שמלמד את הילד על החיים, על מי שהוא, על מה שהוא שווה והיחס שמגיע לו.
 
הרי ההורה לא אומר לילד משהו כמו – “בעיניי ולדעתי האישית בלבד, אתה עצלן אבל כל אדם אחר יכול לחשוב שדווקא אתה ממש בסדר…”.
זה לא מה שקורה, זה לא מה שקרה וזה לא מה שלמדנו. 
 
וכשהורה נוזף בילד במילות גנאי, הילד מתחיל לחשוב ולהאמין גם אם באופן לא מודע, שהוא באמת לא בסדר בעיניי העולם כולו וזה מפחיד, זה כואב, זה נורא ועם התשתית המחשבתית הזו הוא גדל וחי ויש לזה השלכות בצורת סבל נפשי.

איך אני יודע את זה?
אני יודע את זה לא רק משיחות עם המון אנשים שפותחים בפניי את ליבם במפגשי טיפול והדרכה אישיים, אלא מהחיים האישיים שלי כילד וכאדם שספג אינספור נזיפות ומילות גנאי כילד ולמד שהוא כזה – פשוט כזה עצלן, אגואיסט ומפונק ורע ושזה מה שכולם יראו בו לעולם ועד ותאמינו לי…זה עול כבד על הכתפיים, זה הרבה כאב וצער, אשמה וחוסר בטחון שקשה לתאר.
התפתחות אישית, פיתוח אישי, פיתוח אישיות
להפסיק לסבול – למחשבות שלנו יש השפעה עצומה על ההרגשה שלנו

איך להפסיק לסבול?

הדרך שעוזרת לי להפסיק לסבול, היא דרך של הקשבה, כנות והכרה בחשיבה שלי ובמה שגורם לי לחשוב מחשבות לא נעימות על עצמי.

מתוך ההבנה שלי היום אני רוצה לחלוק איתכם שאין שום אמת בכל מילות וביטויי הגנאי שאנחנו מרעיפים על עצמנו.

כל מילות וביטויי הגנאי האלה הן ביטויים של תסכול, פחד וכאב לא מודע ולא מעובד שההורים האהובים שלנו הורישו לנו בלי שום כוונה או שליטה ואין בהן שום אמת לגבי מי ומה שאנחנו.
 
הביטויים האלה הם למעשה שקר מוחלט, המצאה. הם מניפולציה עוצמתית שהופעלה עלינו כשהיינו רכים, סופגים וחסרי הבנה והגנה והאמנו להן כפי שרק ילדים יודעים להאמין. אלה רק גלים של כאב, בדידות וחוסר אונים שחשו הורינו האהובים בבדידותם וחוסר הבנתם את הרגשות שלנו ושלהם.
 
בעיניי אף אחד לא עצלן, אף אחד לא רע ולא אנוכי ולא מפונק.
מה שעוזר לי לענות על השאלה איך להפסיק לסבול? הוא כנות עמוקה ביני לבין עצמי, כנות שמאפשרת לי לתרגם כל מחשבה מגנה, מדכאת ומפחידה שיש לי, למושגים כנים של אהבה, של אכפתיות ואמפטיה שאין בהם שום מאמץ או נסיון לשכנע את עצמי בדבר.

ממש להחליף את החשיבה האימפולסיבית והאוטומטית שלי שהיא לרוב מדכאת, ביקורתית ומאשימה, בחשיבה שהיא כנה ולגמרי הגיונית.
ונכון, זה תהליך של לימוד שלוקח זמן ולפעמים כדאי מאוד להיעזר במישהו שיכול לכוון, להדריך ולעזור לעשות את השינוי בפשטות וביעילות ועם כמה שפחות בלבול ומאמץ, אבל כדי לפחות להתחיל לראות את זה, הנה מילון חלקי של פרשנויות כנות ואוהבות למילות וביטויי גנאי נפוצים בחשיבה שלנו.
הבנה של התרגום הזה, בחינה והכרה שלו והטמעה שלו בצורת החשיבה שלנו (ממש להתחיל לחשוב שמושגים כאלה אחרי שבדקנו וגילינו שזו אכן האמת שלנו), מאפשרת להבין את עצמנו ואחרים ולא להמשיך במעגל האלימות והאילמות המכאיב שנוצר בילדות שלנו.
*הטקסט נכתב בזכר אבל הוא מתייחס לנשים וגברים כאחד
 
עצלן\דחיין = מישהו שנרדש בילדות לעשות את מה שהוא לא באמת אוהב לעשות. אדם שחי מאז ילדותו בתחושה הקשה של “צריך” ולא של “רוצה”, מתקשה לבטוח ברצון שלו ומרגיש שהוא לא ראוי לחיים של הנאה ושמחה.
ומה זה אומר?
זה אומר שאין שום טעם לבקר או לשפוט אותו אלא רק לעזור לו להתחבר לרצון האמיתי שלו, לבטוח בעצמו וברגשות שלו ולהבין למה הוא חי בתחושה של חוסר אהבה והבנה.
 
כפוי טובה = אדם שלא מרגיש אהוב ומוערך מסיבה כלשהי. כשאדם מרגיש אהוב ומוערך, הוא מרגיש הודיה, הוא מודה באופן טבעי, הוא מעריך ומודה על האהבה שניתנה לו.
ומה זה אומר?
רק אדם שבאמת לא מרגיש אהוב ומוערך מסיבה כלשהי יכול להתפס כ”כפוי טובה” וכל מה שזה אומר זה שהוא מבקש להרגיש אהוב ומוערך ולא יודע איך.
 
מפונק = אדם שמרגיש חוסר וריקנות פנימית, לא מרגיש מספיק הנאה ואהבה בחיים, לא מרגיש בטוח ומוגן ומחפש פיצוי רגשי על חוסר באהבה.
ומה זה אומר?
שאדם כזה שזקוק להקשבה, לכנות, להבנה ואמפטיה כלפי תחושת חוסר הערך שלו וחוסר האהבה שלו, הוא זקוק להדרכה ותקשורת שתעזור לו להבין את עצמו ואת הדרך ליצור יחסי קרבה ואהבה עם אחרים.
 
אגואיסט\אנוכי = אדם שחי בתחושה של חוסר. חוסר ערך, חוסר בטחון, חוסר באהבה.
ומה זה אומר?
שעמוק בפנים אדם כזה זקוק להרבה מאוד יחס ותשומת לב ואמון שככל הנראה נפגע מאוד בילדות בעקבות יחס מתעלם, מאשים וביקורתי מצד הוריו. 
 
לא בסדר\רע = אדם נורמלי לגמרי כמוני וכמוך שמסיבה כלשהו התנהגותו לא מצאה חן, אכזבה או הכעיסה את הוריו וכיום הוא חש בתחושת אשמה תמידית על עצם היותו הוא עצמו.
ומה זה אומר?
כמובן שאדם כזה זקוק להמון הקשבה ואהבה ולא שום דבר אחר כדי לחזור לבטוח בעצמו מחדש.
 
לא מתמודד\חסר מוטיבציה = אדם שנדרש שוב ושוב להתעלם מרגשותיו ולהדחיק את רגשותיו ולהיות “חזק”, “אמיץ”, “חיובי”, “מוצלח” לפי סטנדרטים של הוריו ולא לפי רצוניתיו הטבעיים. אדם נאלץ לרצות את הוריו מתוך פחד.
ומה זה אומר?
באופן טבעי אדם כזה מרגיש התנגדות, דחף עז לברוח וחוסר מוטיבציה כי עמוק בפנים הוא חסר מאוד את האהבה והבטחון הבסיסי שהוא כל כך צריך כדי להבין שמותר לו להינות, לקבל ולאהוב את עצמו. הדרך היחידה לשנות את המצב היא ללמוד איך לתת לאותו אדם (לנו עצמנו) את ההבנה, ההקשבה, הכנות והאהבה שמאפשרים להרגיש בטחון אמיתי ומתוך כך תיוולד גם המוטיביציה האמיתית שלנו לפעול ולממש את עצמנו בחיים.
 
ואם יש לכם עוד מילות גנאי שכאלה שאתם רוצים לתת להן את הפרשנות הכנה והאוהבת שלכם, אשמח לשמוע אתכם, אתם מוזמנים לכתוב תגובות בתחתית העמוד.
הרעיון הכללי הוא פשוט: לזהות כל צורה של חשיבה ביקורתית ומגנה שיש לנו, לשים לב איך היא יוצרת בנו רגשות של חרדה, דיכוי, בלבול ואי נוחות.
להבין את הקשר הזה היטב ואז להבין למה אנחנו מדברים כך לעצמנו?
איפה למדנו את זה ולמה?
ומה היא האמת במה שאנחנו אומרים?
ואז לתרגם את מה שאמרנו לעצמנו לשפה של כנות, אמפטיה ואהבה כפי שעשיתי בדוגמאות שכתבתי.
והכי חשוב בעיניי זה להזכר ולראות שכל אותן התנהגויות שהובילו אותנו כילדים לקבל יחס מגנה, תוקפני, מאיים ומאשים מצד ההורים שלנו, היו ביטוי לגמרי טבעי ואנושי של הצורך שלנו בבטחון, באישור ובלמידה שהיא לא כוחנית אלה רגישה, קשובה לצרכים היחודיים שלנו ואוהבת ללא תנאי.
 

ואגב, אם במקרה אתם תוהים אם לחשיבה שלנו יש השפעה גם על המצב הבריאותי שלנו, אז בהחלט כן.

צורות חשיבה מדכאות וביקורתיות יוצרות אינספור תופעות גופניות לא נעימות ומחלות פסיכוסומטיות החל מכאבי ראש, דלקות במערכת העיכול, קשיים בתפקוד מיני, כאבי גב, מחלות עור ועוד וכשאנחנו מרפאים את צורות החשיבה שגורמות לנו סבל, אנחנו מרפאים גם את הגוף שלנו וזה ניכר בהרבה מקרים, כמו למשל במקרה שלה אשה שכתבה לי את הפידבק הזה אחרי מפגש שערכתי איתה:

למה אני סובל? איך להפסיק לסבול?

ואם תרצו להיעזר בי או לשמוע עוד על הגישה שלי לרפוי אישי, צמיחה אישית, התפתחות והעצמה מתוך הבנה, קבלה ואהבה עצמית טבעית, אני מזמין אתכם לקרוא את המאמר הזה.

ואם אתם מתעניינים בנושא של רוגע, שלווה, הנאה ויצירת שפע בחיים באופן טבעי וללא מאמץ, אני ממליץ לצפות בסרטון הזה:

השפעת הילדות על הבגרות ועל החיים שלך כיום

השפעת הילדות על הבגרות ועל החיים שלנו כיום היא עמוקה ומשמעותית מאוד.
חוויות הילדות מעצבות במידה רבה מאוד את חווית החיים הבוגרים שלנו, את הדרך שבה אנחנו מפרשים מצבים וארועים שונים, את הדרך שבה אנחנו מגיבים, חושבים ומתנהגים, את הדרך שבה אנחנו מתייחסים לעצמנו, לצרכים ולרצונות שלנו וגם לקרובים אלינו.
אבל לרוב לא לגמרי ברור – למה זה כך? הרי אנחנו כבר מזמן לא ילדים (או לפחות כך זה נראה).
והאם השפעת הילדות על הבגרות והחיים שלנו יכולה להשתנות או לעבור שינוי משמעותי?
ומה אפשר לעשות כדי לרפא את הפצעים, הכאבים, חוסר הבטחון והטראומות שאנחנו נושאים בתוכנו מאז שאנחנו ילדים?
אלה השאלות שעליהן אני רוצה לענות במאמר הזה כדי להבין את השפעת הילדות עלינו ואת הדרך לרפא ולשחרר את עצמנו ולהעניק אהבה עמוקה וכנה לכל מקום כואב, עצוב, מדוכא וחסר בטחון בתוכנו.

למה הילדות משפיעה על הבגרות ועל החיים שלנו כיום?

לאורך השנים בהן אני מלמד, מלווה ומנחה אנשים בתהליכי ריפוי, צמיחה והתפתחות אישית, הרבה אנשים שאלו אותי שאלה דומה: למה הפצעים, הטראומות וחוויות הילדות משפיעות על החיים באופן כל כך חזק ומשמעותי גם במהלך הבגרות בגיליאי 30, 40, 50, 60, 70 וגם 80 (המטופלת הכי מבוגרת שלי הייתה בת 83 וגם היא שאלה את השאלה הזו…)?.

ולא פעם עולה השאלה – איך קורה שאחרי שנים רבות, לפעמים אחרי 20, 30 או 40 שנים, שבהן הרגשנו “די בסדר”, פתאום מתעוררות אותן חוויות והתניות ישנות מהילדות ועולות אל פני השטח בצורת חרדות, מחשבות טורדניות, דכאון או מצוקה רגשית אחרת?
 
גם אני בעצמי ניסיתי להבין לא פעם למה אני מרגיש השפעה חזקה, מפחידה ומכאיבה כל כך של הילדות שלי על החיים הבוגרים שלי. למען האמת תהיתי על זה במשך הרבה שנים ונחרדתי אל מול המחשבה שזה לא יגמר לעולם.
כל כך פחדתי מהשפעת הילדות עלי שאפילו כעסתי על עצמי וביקרתי את עצמי על זה שאני כל כך “ילדותי”, “לא שולט בעצמי וברגשות שלי” ו”לא בוגר ואחראי מספיק”.
 

כיום אני מסתכל אחרת על עצמי ועל החיים וברור לי שיש חוכמה, ריפוי ואהבה בכל מה שאני חווה ומרגיש וששום דבר בי הוא לא “תקלה”, “טעות” או “סתם” אלא שיש סיבה עמוקה וחכמה לכל מה שקורה בתוכי.

מתוך ההבנה הזו אני רוצה לשתף אתכם בהסבר שיכול להביא בהירות, הבנה ואפשרות לקבלה ואהבה עצמית אל הנושא המשמעותי והרגיש של השפעת הילדות על הבגרות ועל החיים שלנו בהווה.
 

דמיינו בניין קומות

דמיינו בניין, בניין שאנחנו בונים במשך כל החיים.

עם הזמן אנחנו מתפתחים, מוסיפים עוד ועוד קומות, מאתגרים את עצמנו וכל הזמן לומדים משהו חדש.

אנחנו תמיד שואפים להתפתח, להתרחב ולגדול בכל תחומי החיים – בתחום הזוגיות, בתחום המשפחתי, בתחום ההגשמה העצמית, ביכולת שלנו לקבל ולתת את מה שאנחנו באמת רוצים.
כל התפתחות כזו בחיים שלנו, שקולה להוספה של קומה והרחבת הבניין הקיים.
ומה הכי חשוב כשבונים בניין?

 
החלק הכי חשוב בבניין שלנו הוא היסודות שלו.
כשהיסודות חזקים, יציבים ועמוקים, הבניין שלנו יוכל לעמוד יציב גם כשנבנה עוד ועוד קומות ויוכל לעמוד בכל האתגרים, הרוחות, התזוזות ואתגרי הגדילה וההתפתחות שלנו.
 
כשהיסודות של הבנין שלנו חלשים, מעורערים, לא יציבים, לא חזקים,  הבניין שננסה לבנות ירעד, יהיה פגיע מאוד, יהיה קל לזעזע אותו, הוא יהיה במצב של חוסר יציבות והכשהבניין שאנחנו חיים בו לא יציב, זז, נוטה ליפול, מזדעזע חזק, אנחנו מרגישים חרדה, אי שקט וחוסר בטחון וזה משפיע על החיים שלנו באופן מוחשי מאוד.
 
יכול להיות גם שנתחיל להרגיש את הזעזועים בבניין שלנו רק אחרי שכבר בנינו כמה קומות והכל היה לכאורה בסדר במשך שנים אבל כשניגש לבנות עוד קומה, כשנגיע אל ההתפתחות הבאה או האתגר הבא שלנו בחיים, העומס יתחיל לערער את היסודות של הבניין שלנו שיתחיל לרעוד, לנטות הצידה ולעורר בנו תחושות של חרדה, אי שקט וסכנה.
 
הבניין הזה הוא אנחנו עצמנו, הוא מבנה האישיות שלנו, הוא העולם הפנימי שלנו שכולל את הרגשות ואת המחשבות שלנו והיסודות של הבניין הזה הם הילדות שלנו.
את היסודות של הבניין הזה לא בנינו באופן מודע. היסודות האלה הם תוצרים של היחס שקיבלנו כילדים בשילוב עם הרגישויות והתכונות הייחודיות שלנו.

היחס שקיבלנו כילדים מורכב מכמה גורמים בסיסיים – הקשבה, הבנה, אמפטיה, חום, תמיכה, אישור ומענה לצרכים השונים שלנו. אם רוצים, אפשר לקרוא לכל הגורמים האלה יחד – אהבה.

ככל שקיבלנו יותר אהבה בילדות – יותר הקשבה, הבנה, אמפטיה, חום, תמיכה, אישור ומענה לצרכים שלנו, כך היסודות של בניין האישיות שלנו יהיו חזקים ויציבים יותר.

ככל שקיבלנו פחות אהבה בילדות – יותר התעלמות, נטישה, נזיפות, גינויים, ביקורת, חוסר הקשבה, חוסר סבלנות, כעס ובמקרים לא מעטים – אלימות רגשית, נפשית או פיזית שלא לדבר על התעללות, היסודות הנפשיים שלנו יהיו מעורערים יותר, פגיעים יותר ופחות יציבים כי תחושת חוסר הבטחון, חוסר האהבה, הנטישה והסכנה שחשנו בילדות תהיה מושרשת מאוד בבסיס הבניין הנפשי שלנו.

השפעת הילדות על הבגרות והחיים שלנו בהווה

היסודות שנוצרו בילדות שלנו שזורים כיום עמוק במבנה הפנימי של המח שלנו, בדרך שבה אנחנו מחזיקים את הגוף שלנו, באופן שבו אנחנו נושמים ולא מרשים לעצמנו לנשום עמוק ובאופן מלא, בצורת החשיבה הבסיסית שלנו על עצמנו – מה אני שווה? מה מגיע לי? מה מותר לי? האם מותר לי להינות ולשמוח? האם מותר לי לבטוח? האם אני ראוי\ה לאהבה, כנות ויחס אוהב?
ובתפיסה שלנו את עצמנו את החיים, את מערכות היחסים שלנו ובעצם את כל מה שאנחנו חווים.

היסודות האלה הם מרכיב עיקרי ב”משקפיים” שדרכם אנחנו רואים את המציאות והיסודות האלה הם הסיבה העיקרית שבגללה אנחנו מגיבים לא פעם בכעס, עלבון, הסתגרות, ביקורתיות, בריחה, חרדה או מבוכה במצבים שונים למרות שעמוק בפנים אנחנו מרגישים שהיינו רוצים להגיב אחרת, שיש משהו ש”מפעיל” אותנו כמעט בניגוד לרצוננו האמיתי.

ככל שיסודות הבניין שלנו רוויים בכאב, חוסר בטחון, חוסר אמון, תחושת נטישה, סכנה וחוסר הבנה, כך מבנה האישיות שלנו – עולם המחשבות והרגשות שלנו יהיה פחות יציב, פחות בטוח, פחות בוטח, פחות שמח ופחות נינוח וכל זה לא תלוי בגיל, זה יהיה שם תמיד, ישפיע תמיד כי אנחנו תמיד נשענים על היסודות הנפשיים שלנו בכל מחשבה והרגשה.

השפעת הילדות על הבגרות ועל החיים שלנו בהווה לא גלויה לנו באופן מלא ללא תהליך של העמקה והכירות מעמיקה עם עצמנו.
לרוב, אנחנו לא ערים או לא מודעים באופן מלא ליסודות הנפשיים שלנו ולכן אפשר לכנות אותם גם “תת המודע”.

עם זאת, לפי הגישה שלי אין באמת “תת מודע” מסתורי ובלתי נגיש, אלא יש בנו פשוט חלקים שלמים שאנחנו לא מודעים או ערים אליהם וזו לא גזירת גורל, יש לנו אפשרות להרחיב ולהעמיק את המודעות וההכרה שלנו כדי להבין ולרפא את שורשי הילדות שלנו.

או כפי שניסח בזמנו קארל יונג (מגדולי הפסיכותרפיסטים של זמננו) – “עד שלא תהפוך את תת המודע למודע, אתה תמשיך לסבול ותקרא לזה גורל…”

אלי קרסניץ - השפעת הילדות על החיים
השפעת הילדות על הבגרות והחיים בהווה – אנחנו בונים את החיים שלנו על בסיס יסודות הילדות שלנו

הסימנים לכך שהיסודות שלנו נמצאים במצוקה ועומס

כשאנחנו מתחילים לחוות תחושות של חרדה שחוזרות שוב ושוב, כשאנחנו חווים מחשבות טורדניות או כאלו שנדמה לנו שמופיעות בניגוד לרצוננו, כשבגוף מרגישים כיווץ, נוקשות, לחץ ומתח באופן עקבי, כשמצב הרוח לא יציב ויש נטייה לדכאונות, עצבנות או דחף חזק לברוח ולהתנחם בהתמכרות כלשי, כל אלה הם איתותים חכמים של המערכת שלנו, של היסודות הנפשיים שלנו שמאותתים שהם חווים עומס ונמצאים במצוקה ולכן זקוקים ליחס מסויים מאתנו.
 
זוהי בעצם קריאה לתשומת לב ממעמקי הנפש והגוף שאומרת “אני לא עומד בעומס, אני צריך חיזוק, היסודות לא עומדים בלחץ ויש מצוקה אמיתית”.
זוהי מערכת התרעה חכמה מאוד, מדוייקת מאוד ואוהבת מאוד שמנסה למנוע מאתנו לקרוס, להגיע למצב של חוסר תפקוד, של חוסר חיות.
 
אבל האם המצב הזה הוא גזירת גורל?
לדעתי, מנסיוני האישי ומנסיון של עבודה עם מאות אנשים, התשובה היא לא.
יש בהחלט דרך, יש אפשרות לרפא באופן לגמרי חכם, אוהב ומדוייק את מה שלא קיבלנו בילדות ושממשיך להשפיע עלינו גם היום.

יש לנו את האפשרות להעמיק ולהתחבר אל היסודות שלנו באמצעות החשיבה שלנו, באמצעות הקשבה לגוף ולכל התחושות שלו, באמצעות מפגש עם הרגשות שלנו.

יש לנו אפשרות לחזק ולרפא את היסודות שלנו, לתת למקומות העמוקים והפגועים שבנו את האהבה, האישור, הבטחון והחיבוק שלא קיבלנו כילדים ובדרך ללמוד איך להתייחס לעצמנו בהבנה, בכנות, באמפטיה, בתבונה ובאהבה.

וזה אף פעם לא מאוחר מידי, זה לא תלוי בגיל שלנו. יש לנו אפשרות לשוב ולחזק את היסודות שלנו גם אם בנינו כבר כמה וכמה קומות ולא ברור איך אם בכלל נוכל לעשות שינוי מהותי בגישה שלנו לעצמנו ולחיים, אם אשה בת 83 יכלה לעשות את זה, אני חושב שכל אחד יכול, אם הוא באמת רוצה.

את המכתב הפשוט והקצר הזה היא כתבה לי אחרי סדרת מפגשים אישיים וכשזה בא ממנה, זה מרגש אותי מאוד.

אלי קרסניץ המלצות
מכתב תודה של דורית (83) – אשה, אמא, סבתא, סבתא רבא

 

האם ריפוי השפעת הילדות עלינו חייב להיות קשה?

אני רוצה לומר פה משהו שיכול להשמע מוזר או אפילו מקומם, אבל זו החוויה והנסיון שלי ואני אסביר למה אני אומר את זה.
מה שאני רוצה לומר הוא שתהליך הריפוי של יסודות הילדות שלנו לא חייב להיות קשה, הוא יכול להיות קל, נעים ואפילו מענג.
אבל כדי שזה יהיה קל, נעים ומענג, זה תלוי בגישה.
באיזו גישה אנחנו ניגשים כלפי עצמנו, כלפי העולם הפנימי שלנו, כלפי כל אותם מקומות רגישים, עצובים, נטושים ופוחדים בתוכנו?

כשהגישה היא אוהבת, כנה, מבינה ולא מנסה לעשות שינויים בכח ובכפייה, לא מנסה לכפות שיטה או טכניקה, לא מנסה להתעלם, להתגבר, להדחיק או לשנות באופן טכני את המציאות הפנימית, אלא מעוררת אינטלגנציה אמיתית וחייה שמלמדת אותנו להיות ההורה, מקור האהבה, ההקשבה והבטחון של עצמנו, כל הדרך הופכת לדרך של שחרור, של למידה מעניינת, של התפתחות מעצימה.

וכן, יש בדרך הרבה מפגשים עם הכאב הפנימי העמוק, לא מעט דמעות שרוצות לשטוף, לא מעט מילים שלא נאמרו ושרוצות להיאמר, לא מעט דברים שהגוף רוצה להביע בכל צורה שיבחר, לא מעט נשימה חדשה ועמוקה יותר שלא קיבלה מקום לפני כן.
אבל כל זה, לא מרגיש כמו קושי או סבל, כל זה מרגיש כריפוי, כשחרור, כהזכרות במי שתמיד היינו, כחזרה אל הבית, אל הלב והאהבה שתמיד הרגשנו שמגיעה לנו.

ומה שעוד מעניין לגבי תהליך הריפוי של השפעת הילדות על הבגרות והחיים שלנו, הוא שככל שאנחנו עושים את זה יותר, ככל שאנחנו לומדים לחשוב ולהתייחס לעצמנו בכנות, באהבה ובהבנה אמיתית, זה נעשה קל יותר, נעים יותר, כיף יותר והתהליך הזה של ריפוי עצמי מגלה לנו אוצרות של אהבה, של תובנה וחמלה שאנחנו יכולים לחלוק גם עם אחרים ולעזור להם לרפא את היסודות שלהם.

באופן טבעי, תהליך הריפוי של היסודות הרגשיים והנפשיים שלנו, הופך להיות תהליך של נתינה כלפי האחר, תהליך של ביטוי ומימוש עצמי בחיים.

וזה בעצם מה שאני מגלה, לומד ומלמד בחיים – איך לרפא ולאהוב את עצמי בעצמי, איך להפגיש את ההגיון, החשיבה וההכרה שלי עם הרבדים העומקים ביותר של הרגש, הגוף ותת המודע שלי במפגש שהוא לגמרי אוהב, מפגש של כנות אוהבת.

כנות שאין בה מאמץ או מאבק עם עצמי ועם הרגשות שלנו. כנות שעוזרת לי ללמוד להיות ההורה האוהב של עצמי ולחזק את היסודות שלי עוד ועוד כדי לפרוח, להינות ולתת לעצמי ולעולם את מה שיש לי לתת באמת.