אחרי שעברתי שנים של דיכאון, חרדות, ייאוש, זעם, בדידות ותסכול. אחרי שבמשך שנים ברחתי מעצמי רוב הזמן למחשבות, למין, לאוכל, ונאחזתי באנשים כמו בגלגלי הצלה. אחרי שנים שבהן לא עבר כמעט יום בלי מחשבות על מוות ועל זה שאין לי כוח לחיות.
אחרי כמעט עשרים שנים של חיפוש רוחני, התבוננות פנימית ואלפי שעות של מדיטציה וניסיון למצוא אור ויציבות בתוך סערת הכאב והפחד שמתוכה גדלתי. במבט לאחור אני רואה שגם בתוך התרגול הרוחני בעיקר ברחתי מכאב רגשי שלא הבנתי, כאב שלא דמיינתי שאפשר להרגיש אותו בלי להשתגע.
רק אחרי שלמדתי גישות שונות של פסיכותרפיה ועיבוד רגשי, ואחרי שסיימתי תואר דוקטור בהנדסה בטכניון ובחרתי ללכת עם הלב ולעסוק בטיפול רגשי והתפתחות אישית, גיליתי משהו ששינה את חיי מהקצה אל הקצה: אהבה עצמית מעשית היא המענה העמוק והטוב ביותר שמצאתי לכל קושי רגשי, לקונפליקט פנימי מתמשך, וגם לצמיחה ולהגשמה עצמית.
היום, אחרי למעלה מ 15 שנות ניסיון בליווי א.נשים במפגשים אישיים ובסדנאות עומק בגישת "להכיר בעצמי", אני רוצה לשתף אתכם בבהירות ובפשטות מהי אהבה עצמית אמיתית, איך היא פותרת את המאבקים הפנימיים המתישים ביותר שלנו, ואיך מיישמים אותה בפועל בחיי היומיום ולא רק בתיאוריה.
רגע של בהירות: מה ההבדל הפשוט בין קבלה עצמית לאהבה עצמית?
קבלה עצמית היא היכולת לתת מקום ולא להיאבק או לנסות לשלוט בכוח ברגשות ובמחשבות שלנו בהווה.
אהבה עצמית היא יחס קשוב, אמפתי, מבין ומעצים שאנו מעניקים לעצמנו. זהו יחס שמאפשר לנו להירגע, לבטוח בעצמנו ולצמוח באופן הנעים והמדויק ביותר עבורנו.
אבל כאן עולה שאלה מפתיעה וחשובה: מהו התנאי לכך שאהבה עצמית באמת תעזור לנו?
תנאים? זה נשמע לא נעים.
כל כך מכאיב לגלות שיש תנאים לאהבה.
אני זוכר כמה הכאיב לי בתור ילד לגלות שוב ושוב שלהורים שלי יש תנאים לאהבה שלהם. תנאים שלא תמיד נאמרו במילים, אבל הורגשו חזק מאוד בתגובות שלהם אליי: "אם לא תתנהג כמו שאנחנו דורשים ומצפים, לא תקבל אישור, לא תקבל יחס ולא תקבל ביטחון מאיתנו. להפך, תקבל נזיפה, עונש, צעקות, התעלמות והאשמות קשות".
אז למה בכל זאת אני מדבר על תנאי?
כי כדי שאהבה עצמית באמת תעזור לנו, היא חייבת להיות מעשית. כלומר, מיושמת בפועל בדרך שבה אנחנו מתייחסים לעצמנו ולרגשות שלנו בהווה: בדרך שבה אנחנו מקשיבים לעצמנו, מבינים את עצמנו, חושבים, מדברים ופועלים.
במשך הרבה שנים, כשחשבתי על לאהוב את עצמי, לא ממש הבנתי מה זה אומר בפועל. זה נשאר בגדר רעיון מופשט שלא הצלחתי ליישם, ומה שהרגשתי בעקבות זאת היה תסכול, מאמץ ותחושה של "אני לא מספיק טוב". תחושה מוכרת וכואבת שגדלתי מתוכה כילד, ועכשיו בשם ההתפתחות והאהבה נוסף עוד תחום שבו אני "לא מספיק טוב": היכולת לאהוב את עצמי.
לכן כשאני מדבר על אהבה עצמית, אני מדבר על ההתייחסות המוחשית שלנו לעצמנו כאן ועכשיו, התייחסות שנותנת לנו להרגיש שכבר ברגע הזה אנחנו לא לבד. אבל כדי להבין מה זה "היחס שלנו לעצמנו", בואו נראה קודם כל: מי בעצם מתייחס אל מי בתוכנו?
מי מתייחס אל מי בתוך מערכת היחסים הפנימית שלנו
באופן טבעי, מתקיימת בתוכנו מערכת יחסים. ההבנה הזו עזרה לי מאוד. הראשון שעזר לי לראות זאת בבהירות היה מורה הזן ניסים אמון כשלמדתי אצלו בקורס מטפלים בגישת טרילותרפיה, ולאחר מכן העמקתי וחקרתי במשך שנים את היחסים הפנימיים שבי ובאנשים שליוויתי.
לפני שהבנתי שמתקיימת בתוכי מערכת יחסים, הרגשתי מנותק, תקוע ולכוד בתוך קונפליקט פנימי בלתי פוסק. התביישתי בעצמי וחשבתי שאני סובל ממחשבות טורדניות, שהמוח שלי עובד נגדי, שהמחשבות שלי משוגעות ושמשהו ממש פגום בי.
בין מי למי מתקיימים היחסים האלה בתוכנו?
אפשר לראות זאת בבירור באופן שבו אנו מדברים ביומיום:
"אני מאשים את עצמי"
"אני גאה בעצמי"
"אני מאוכזב מעצמי"
"אני כועס על עצמי"
ה"אני" מייצג את הראש החושב, הרציונלי, המתכנן, הביקורתי והמעשי. הוא מאופיין ביכולת לשים לב לגוף, למחשבות ולרגשות, לחשוב, לחקור, ללמוד ולבטא דברים במילים.
ה"עצמי" מייצג את העולם הפנימי והרגשי שלנו, שמרגיש ומגיב ממש כמו ילד או ילדה, בלי קשר לגיל שלנו בתעודת הזהות. הוא כולל את הרגישות העצומה שבנו, הצרכים הרגשיים, הדחפים, התחושות הגופניות שנעות בין כאב לעונג, היצירתיות, האינטואיציה, הדמיון והמחשבות הלא רצוניות שצצות בנו מאליהן.
אפשר להסתכל על זה כיחסים בין השכל ללב, בין החלק המודע שלנו לבין תת המודע הגופני והרגשי, או כמערכת יחסים בין מבוגר אחראי לבין הרגש הצעיר שבתוכו, וגם כזוגיות פנימית.
אבל איך נראים לרוב היחסים הפנימיים האלה כשאנחנו סובלים?
את היחסים הפנימיים בתוכנו למדנו בעיקר בילדות מההורים שלנו, גם מהאופן שבו הם התייחסו אלינו כשפחדנו, כשכעסנו או כשהיינו עצובים, וגם מהאופן שבו ראינו אותם מתייחסים לעצמם ומנסים להיראות "חזקים" ו"בשליטה" רוב הזמן.
אני זוכר למשל איך כבר כילד בן חמש הרגשתי צורך חזק מאוד להרשים את ההורים שלי ב"חוכמה" שלי ולהרגיש שמה שאני אומר עושה עליהם רושם משמעותי. במבט לאחור אני מבין שכבר אז משהו בי נסגר מאוד. הרגשתי חוסר ביטחון עצום ותחושה שלאהוב אותי "סתם ככה", פשוט כי אני קיים, זה לא אפשרי, ושאני חייב להתאמץ, להסתיר את החולשות שלי וליצור רושם מסוים כדי לזכות באהבה ובאישור.
כדי להבין את טיב היחסים שספגנו בילדות, אפשר לשאול את עצמנו בכנות:
עד כמה הרגשתי בילדות שנותנים לי יחס חם ותשומת לב, שמפרגנים לי ותומכים בי?
עד כמה הרגשתי שנוזפים בי, מאיימים עליי, דורשים ממני להפסיק להיות "אנוכי" ואומרים לי מה "צריך"?
עד כמה הרגשתי שמותר לי לבטא בבית פחד, עלבון, עצב או רצון עמוק, מבלי להרגיש שאני "לא מספיק טוב" או לא ראוי לאהבה?
מתוך הגישה הזו שלמדנו בילדות, נוצרה בנו מסקנה לא מודעת שמנהלת את חיינו: "הרגשות האמיתיים שלי הם מסוכנים וצריך להסתיר אותם. כדי להתקדם, להצליח ולזכות באישור מאחרים, אני חייב לשפוט את הרגשות שלי ולהסתיר אותם אפילו מעצמי".
וכך נוצר בתוכנו קרב איתנים מתיש:
מצד אחד, הראש החושב סובל מביקורתיות, לחץ, דאגות, אי שקט, קושי לנוח, השוואה בלתי פוסקת לאחרים וניסיון לכפות על עצמנו מה "צריך" ו"חייבים" לעשות.
ומצד שני, העולם הרגשי והגופני סובל ממועקה, חרדות, אשמה, כעס, ריקנות, בדידות וניתוק רגשי.
על פני השטח נדמה לנו שהסבל שלנו נובע מנסיבות חיצוניות. אני יכול לזכור אינספור פעמים שבהן האשמתי אפילו חפצים דוממים בבעיות שלי: מדרגה שהחלקתי עליה, דלת שלא נסגרה היטב, מחשב שלא הגיב מספיק מהר או אפילו את הבגדים והנעליים שלבשתי. אבל כשמסתכלים פנימה בכנות, מגלים שהסבל העמוק ביותר שלנו נובע מאותו קונפליקט פנימי מתמשך בין הראש החושב לבין הלב והעולם הרגשי שלנו.
איך אפשר לבדוק בקלות את מצב היחסים הפנימיים בתוכנו?
מספיק לעצור ולשאול בכנות לגבי החודש האחרון: איך נשמע רוב השיח הפנימי שלי עם עצמי בתוך הראש? כשהשיח הפנימי הזה נשמע צורם, נוזף, מאשים, מתעלם או מלחיץ, אין פלא שהגוף והנפש שלנו מרגישים מותשים ובודדים.
מה זה אומר לאהוב את עצמי באמת בלי טכניקות
הרבה פעמים אנשים שואלים אותי: "אלי, מהי השיטה שלך? איזו טכניקה תגרום לי לאהוב את עצמי?".
ולמרות שלמדתי, חקרתי ופיתחתי כלים רבים לאורך השנים, חשוב לי לומר בכנות: אהבה עצמית אמיתית היא לא שיטה ולא טכניקה. היא התעוררות של אינטליגנציה פנימית טבעית ומרפאה שקיימת בכולנו.
כדי להמחיש את הנקודה הזו, אני אוהב לשאול אנשים שאלה פשוטה:
"נניח שהיית ילד או ילדה, באיזו שיטה או טכניקה היית רוצה שההורים שלך יאהבו אותך?".
לרוב לא עוברות יותר משנייה או שתיים עד שמגיעה התשובה הכנה: "בשום טכניקה. הייתי רוצה שפשוט יאהבו אותי".
וזה בדיוק היחס שאנחנו זקוקים לו מעצמנו: יחס אוהב באמת, קשוב באמת, רגיש ונאמן. יחס שאי אפשר לצמצם לטכניקה מכנית, ל"חשיבה חיובית" מאולצת או לשכנוע עצמי (אוטוסוגסטיה) מול המראה. כשכואב לנו או כשאנחנו מפחדים, ניסיון לדקלם לעצמנו סיסמאות חיוביות מרגיש ללב שלנו כמו התעלמות וזיוף.
אבל כאן מחכה לנו הפתעה מעניינת, תובנה ששינתה לגמרי את האופן שבו אני מבין את הנפש האנושית:
אם נגדיר אהבה כרצון להיטיב, לתת מענה לצרכים ולשמור עלינו מפני פגיעה כדי שנרגיש ביטחון, אז במבט עמוק מתגלה שגם הקונפליקט הפנימי שלנו, גם הביקורת העצמית שלנו, ואפילו הבריחה וההדחקה שלנו, כולם נובעים בעצם מתוך אהבה עצמית ומתוך הצורך הטבעי שלנו בביטחון.
איך זה יכול להיות?
כי כילד שלמד שהרגשות שלו "מסוכנים" או "לא רצויים", הדרך היחידה שבה ידעתי לשמור על עצמי, לשרוד ולהשיג אישור וביטחון בעולם הייתה להסתיר את הרגשות שלי וללחוץ על עצמי להיות "חזק" ו"בסדר". גם כשנזפתי בעצמי וגם כשברחתי מעצמי, עשיתי זאת מתוך כוונה טובה להגן על עצמי מפני דחייה, נטישה וכאב.
כשמוכנים להודות בכנות האותנטית הזו, ורואים שכל פחד, דאגה, ביקורת או מאבק בתוכנו התעוררו מתוך ניסיון לשמור עלינו ולהיטיב איתנו לפי ה"תוכנה" שלמדנו בילדות, קורה דבר מופלא: המאבק הפנימי מתחיל להירגע מעצמו. בדיוק כמו ילד ששומע סוף סוף מההורה שלו שהוא מבין את הכוונה הטובה שלו ואוהב אותו, במקום רק לבקר ולתקן אותו ללא הרף.
הנה סרטון שבו אני מסביר לעומק למה לפעמים כל כך קשה לנו לאהוב את עצמנו ואיך מפתחים אהבה עצמית אמיתית הלכה למעשה:
סיפור זן (ZEN) שמדגים את העיקרון העמוק של אהבה עצמית
סיפורי זן ידועים ביכולת שלהם לשקף את נפש האדם בפשטות גאונית שמנטרלת התפלספות ותיאוריות מורכבות. בגיל 14 נחשפתי לראשונה לספרי זן, והסיפור הקצר הבא הוא בעיניי הסיפור החכם והמשמעותי ביותר ששמעתי, סיפור שמסכם את כל המהות של אהבה עצמית:
במנזר זן אחד בשעת צהריים, הנזירים טיילו בחצר. המורה הזקן שהיה גם הוא בחצר באותו זמן, עבר בין הנזירים, ולפתע נשכב על האדמה והחל לזעוק: "תעזרו לי! תעזרו לי!".
הנזירים כמובן מיהרו להושיט עזרה למורה הזקן וניסו להרים אותו מהקרקע, אך המורה התנגד, לא אפשר להם להרים אותו ורק המשיך לזעוק: "תעזרו לי! תעזרו לי!".
הנזירים היו מבולבלים וחסרי אונים. למה המורה זועק לעזרה אבל לא נותן להם לעזור לו? הם הסתכלו זה על זה במבוכה.
רק נזיר אחד שהסתכל על ההמולה מרחוק הבין לפתע משהו. הוא ניגש בשקט אל המקום שבו שכב המורה הזועק לעזרה, ובלי לומר מילה פשוט נשכב לידו על הקרקע.
באותו רגע, המורה קם, קד קידה עמוקה לנזיר ששכב לידו על הקרקע, ועזב את החצר בשלווה.
אז מה בעצם קרה פה?
ומה הבין הנזיר שנשכב על האדמה?
כשהמורה נשכב על האדמה וזעק לעזרה, הנזירים הניחו מיד שהוא נמצא ב"בעיה", ושהבעיה שלו היא עצם העובדה שהוא שוכב על האדמה. בלי לשים לב, בכל ניסיון שלהם להקים ולתקן אותו, הם בעצם נתנו לו אישור לכך שהמצב שבו הוא נמצא כרגע הוא אכן "לא בסדר", ושאסור לו להיות שם ושהוא במקום נפרד, שונה מהם (אלה שעומדים).
הנזיר שהביט מהצד זיהה את השורש העמוק: המצוקה שהמורה הזקן הדגים, כלל לא הייתה העובדה שהוא שוכב על האדמה. המצוקה היחידה שלו הייתה האמונה שהמצב שלו "לא בסדר", והפחד להישאר שם לגמרי לבד, מבויש ונטוש.
בעצם, מה הבעיה עם לשכב על האדמה?
לשכב על האדמה מייצג כל מצב רגשי או נפשי שאנחנו חווים ושנמצא מחוץ לתפיסה שלנו של מה ש"מקובל", "מצליח" וראוי לאהבה. כשאנחנו מרגישים פחד, חרדה, דכדוך, חוסר ערך, רגישות גבוהה, בדידות או מחשבות מפחידות, ונדמה לנו שכל האנשים סביבנו "חזקים", "יודעים איך לחיות" ונמצאים במקום גבוה ובטוח יותר, אנחנו מרגישים שאנחנו שוכבים לבד על אדמה מביכה שאף אחד לא יסכים לשכב איתנו עליה.
בדיוק כמו הנזירים שניסו להקים את המורה בכוח, כך גם הקול הביקורתי בראש שלנו ממהר להקים אותנו מהאדמה הרגשית שלנו באמצעות הטפות מוסר, עצות, הלקאה עצמית או ניסיון "לחשוב חיובי". אבל כשאנחנו מנסים לתקן את עצמנו מתוך בהלה ושיפוטיות, אנחנו רק מאשרים לעצמנו שאנחנו פגומים ושיש בנו בעיה חמורה.
לעומת זאת, כשהנזיר פשוט נשכב ליד המורה ללא מילים, פתאום זה היה בסדר גמור לשכב על האדמה. בסדר לא כסיסמה, אלא כי הנה, הוא כבר לא לבד. זוהי אמפתיה ואהבה עצמית ברמה העמוקה ביותר.
זהו עיקרון שאני קורא לו "עיקרון אי המאמץ": כל מה שאנחנו מנסים לשנות בעצמנו בכוח (פחדים, עצבות, חוסר ביטחון, הרגלים מכאיבים או תקיעות) רק מתכווץ ומתקבע תחת איומים וביקורת.
לעומת זאת, כשאנחנו לומדים "לשכב עם עצמנו על האדמה שלנו", לתת אישור אמיתי ולשהות יחד עם הרגשות שלנו בדיוק במקום שבו הם נמצאים כרגע, המצוקה נרגעת והשינוי מתרחש מעצמו.
למה אהבה עצמית היא המפתח לכל שינוי בחיים
כאן עולה דילמה בסיסית שכולנו פוגשים: האם לאהוב את עצמי כמו שאני, או לנסות לשנות את חיי כדי להשתפר ולהתפתח?
הפחד שלנו מאמין שאם נפסיק לבקר, לשפוט ולהלקות את עצמנו, נישאר תקועים במקום, נידרדר או נהפוך לעצלנים. ההיגיון הישן שלמדנו בילדות אומר שאם רוצים לשנות משהו, חייבים לגנות אותו ולהילחם בו.
אבל האמת הפוכה לחלוטין: אהבה עצמית היא המפתח ההכרחי לכל שינוי יציב בחיים, והיא בכלל לא פשרה או ויתור.
למה כל כך קשה לנו ליצור שינוי בחיים בלי אהבה עצמית?
בין אם אנחנו רוצים ליצור שינוי חיצוני (בקריירה, בזוגיות, בהרגלי אכילה או בפעילות גופנית) ובין אם אנחנו רוצים שינוי פנימי (בדימוי העצמי, בשחרור מחרדה או ביציאה מתקיעות), אנחנו תמיד ניצבים מול החלק הרגשי שבתוכנו, שלא משנה בני כמה אנחנו מבחוץ, עדיין מתנהג, מרגיש ופועל הרבה יותר כמו ילד רך ופגיע מאשר כמו אדם מבוגר ו"רציונלי".
והעולם הרגשי הזה לא דובר את השפה ה"הגיונית" והתובענית של הראש. כשאנחנו מנסים לגרור אותו לשינוי בכוח, מאיימים עליו בתסריטים מפחידים, מפעילים עליו משמעת נוקשה או מניפולציות, הוא לעיתים קרובות מתנגד, מתכווץ ומסרב לשתף פעולה. וגם אם הצלחנו לכפות עליו שינוי קצר טווח (ממש כמו בדיאטה נוקשה), השינוי קורס במהרה ואנו חוזרים להרגלים הישנים.
הסיבה לכך פשוטה ואנושית מאוד: הלב שלנו איבד את האמון בכך שיש לו בתוכנו דמות בוגרת ואוהבת שתגן עליו. הוא נמצא במצב של חרדה פנימית, וכשאנחנו נמצאים בחרדה ובחוסר ביטחון, באופן טבעי אנחנו מסרבים לזוז מהמקום המוכר, אפילו כשמדובר ב"שיפור".
כדי שהעולם הפנימי שלנו יוכל לשתף פעולה, להעז ולנוע קדימה, הוא חייב להרגיש ביטחון בסיסי. הוא חייב להרגיש שיש לו בתוכנו הורה אוהב וחבר נאמן שמקשיב לו ושם אותו, ולא רק את ההישגים והתוצאות שלו, במקום הראשון.
בדיוק כפי שרכב לא ייסע בלי דלק, וכפי שצמח בטבע לא יפרח אם רק נצעק עליו ונדרוש ממנו לצמוח בלי לתת לו מים, קרקע ושמש, כך גם הנפש שלנו צומחת ונפתחת לשינוי רק כשהיא מקבלת הזנה של הקשבה, אישור ואהבה עצמית.
איך אהבה עצמית עוזרת לשחרר חרדות, התמכרויות וכאב רגשי וגופני
כשאנחנו מתחילים ליישם אהבה עצמית מעשית ביומיום, היא מחוללת תפנית עמוקה בשלושה מישורים מרכזיים:
1. שחרור מדפוסי התמכרות, בריחה ומאבקים נפשיים:
בבסיס של כל התמכרות או התנהגות כפייתית נמצא חסך רגשי עמוק: צורך חזק באישור, ביטחון, חום ואהבה שלא מקבל מענה, ומנסה בכל דרך להגיע לרגיעה ולסיפוק.
אני כותב זאת גם מניסיון אישי כואב של מי שהתמודד עם התמכרות למין במשך יותר מעשר שנים. שום מאבק ושום ניסיון שליטה כוחני לא עזרו לי, עד שלא התחלתי ללמוד להקשיב לעולם הרגשי שלי ולהעניק לעצמי מבפנים את היחס המקבל והאוהב שכל כך חיפשתי בחוץ.
2. הרגעת מערכת העצבים ושחרור מתח וכיווץ מהגוף:
הגוף והנפש שלנו הם יחידה אחת בלתי נפרדת ולו רק מהסיבה הפשוטה שהם מתקיימים באותו המח. כשאנחנו חיים בחוסר פנימי של אישור וביטחון ומתנהלים בתוך שיח פנימי נוקשה וביקורתי, הגוף שלנו מגיב לכך בדריכות מתמדת, בכיווץ בבטן או בחזה, בנשימה שטוחה ובעייפות מתמשכת.
לעומת זאת, כשאנחנו יוצרים מפגש רגיש וקשוב עם העולם הפנימי שלנו ונותנים מקום בטוח לכאב או לפחד שהוחזקו בפנים במשך שנים, מערכת העצבים שלנו מקבלת סוף סוף איתות שהסכנה חלפה. היחס הקשוב והאוהב כלפי עצמנו וכלפי תחושות הגוף שלנו מאפשר לדריכות להתפוגג, ומכניס לחיינו תחושת הקלה, נינוחות וחיוניות גופנית ונפשית.
3. מעבר מתלות וחרדת נטישה לקרבה ואהבה בריאה ביחסים:
אחד הפחדים הנפוצים ביותר שאני שומע הוא: "אם אוהב את עצמי ואספק לעצמי ביטחון, האם זה אומר שלא ארצה או לא אצטרך יותר אהבה מאחרים ואשאר לבד?".
האמת היא הפוכה לגמרי. ככל שאנחנו אוהבים את עצמנו יותר, כך אנחנו פתוחים ופנויים יותר לקבל אהבה מאחרים. ההבדל הוא שבזכות אהבה עצמית, הצורך שלנו בקרבה ובאהבה מרגיש הרבה פחות כמו נזקקות מבוהלת, תלות וחרדת נטישה, והרבה יותר כמו שיתוף, משחק, הנאה משותפת וחברות בריאה.
אני למדתי זאת בדרך הקשה אחרי שנים שבהן נאחזתי באנשים מתוך חוסר ביטחון והרגשתי בודד ונטוש. רק ככל שאני לומד להיות חבר אוהב של עצמי, אני מגלה שאני יכול ליהנות מאהבה ומזוגיות מתוך חופש וביטחון ולא מתוך היאחזות ופחד.
שישה צעדים מעשיים לטיפוח אהבה עצמית ביומיום
אהבה עצמית אינה יעד סופי שמגיעים אליו יום אחד, אלא לימוד חי ומתפתח שאנו לומדים כל החיים. היא אינה מבוססת על "לדבר על הדברים" בתיאוריה, אלא על פיתוח תקשורת ישירה, כנה וחומלת עם עצמנו באמצעות שישה יסודות מעשיים:
1. להודות בכנות בכוונה הטובה שמניעה אותנו: להכיר בכך שגם הפחדים, הדאגות ומנגנוני ההגנה שלנו התעוררו מתוך רצון לשמור עלינו ולהיטיב איתנו.
2. לעצור ולהקשיב לרגשות ולגוף: לשים לב לתחושות הגוף ולרגשות שעולים בנו כאן ועכשיו, ולזכור שהם אינם אויבים אלא השפה הפנימית העמוקה שלנו.
3. לזהות ולהבין את הצרכים הרגשיים שלנו: לשאול ברכות, ממש כמו הורה שמקשיב לילד שלו, מה הלב והעולם הרגשי שלנו באמת מבקשים כרגע: האם הם זקוקים למנוחה? להרגעה? לאישור שהם בסדר גמור?
4. ליצור שיח פנימי של חברות במקום ביקורת והדחקה: ללמוד לדבר אל עצמנו בתוך הראש בקול נוכח, מרגיע, מפרגן וכנה, ולהיות האדם שמסכים "לשכב איתנו על האדמה שלנו" ברגעי קושי.
5. לתת ביטוי בטוח לרגשות ולרצונות שלנו: לאפשר לעצמנו להרגיש ולבטא את מה שחי בתוכנו מבלי לשפוט או להעניש את עצמנו על כך.
6. לבחור ולפעול מתוך הקשבה ודיוק פנימי: להניע שינויים ובחירות בחיים מתוך שיתוף פעולה וחברות בין הראש החושב לבין הלב, במקום מתוך כפייה ומאבק.
ככל שאנחנו מתרגלים את התקשורת הפנימית האוהבת הזו, אנו חווים בחיי היומיום שלנו:
פחות חרדה ויותר ביטחון
פחות דכדוך ויותר שמחה
פחות מתח גופני ויותר חיוניות ורוגע
פחות ריקנות ויותר סיפוק ומשמעות
פחות תקיעות ויותר יצירתיות והגשמה
פחות ריחוק ויותר קרבה ואהבה
יחד עם זאת, מכיוון שרובנו גדלנו במשך עשרות שנים בתוך הרגלים אוטומטיים של ביקורת עצמית, הדחקה וניתוק רגשי, לעיתים קרובות קשה מאוד "להתניע" את השינוי הזה לבד מתוך אותם דפוסים מוכרים.
בדיוק לשם כך פיתחתי את גישת "להכיר בעצמי". במפגשים אישיים של טיפול רגשי (שמתקיימים בקליניקה או בשיחות וידאו אונליין מכל מקום בארץ ובעולם) ובקורס העומק האינטרנטי שלי, אני מלווה אתכם יד ביד ביצירת החיבור המרפא הזה לעצמכם, כדי שתוכלו לגדול ביכולת הכל כך חשובה, להיות למקור של ביטחון, אהבה ועוצמה פנימית בחייכם.
שאלות נפוצות על אהבה עצמית ואיך לאהוב את עצמי
מה ההבדל בין אהבה עצמית לבין אנוכיות או נרקיסיזם?
הרבה אנשים חוששים שאהבה עצמית תהפוך אותם לאנוכיים או מרוכזים בעצמם, אך בפועל ההפך הוא הנכון. עיסוק כפייתי בעצמנו או צורך להרגיש מעל אחרים נובעים דווקא מחוסר ביטחון עמוק ומתחושת חוסר ערך. לעומת זאת, אהבה עצמית אמיתית היא יחס פנימי קשוב, חומל ומרגיע שממלא אותנו בביטחון וברווחה נפשית. כשאנחנו שבעים ורגועים מבפנים, אנחנו הופכים באופן טבעי לקשובים, נדיבים ואמפתיים הרבה יותר כלפי האנשים שסביבנו.
איך אפשר לאהוב את עצמי כשאני מרגיש שיש בי כל כך הרבה חסרונות ודברים שאני רוצה לשנות?
המפתח הוא להבין שאהבה עצמית אינה פרס שאנחנו מקבלים רק אחרי שנהיה מושלמים, אלא התנאי הבסיסי שמאפשר לנו לצמוח ולהשתנות. כשם שילד זקוק לאהבה, להקשבה ולביטחון מההורים שלו דווקא ברגעים שבהם הוא מתקשה, טועה או מפחד, כך גם הלב והעולם הפנימי שלנו, שבכל גיל שבו נהיה עדיין מרגישים כמו ילד או ילדה, זקוקים ליחס תומך וחברי דווקא מול החלקים הכואבים שבנו. כשמפסיקים להילחם בעצמנו ומתחילים להקשיב, נוצר הביטחון הפנימי שמאפשר שינוי אמיתי.
למה משפטים של חשיבה חיובית מול המראה לא מצליחים ליצור בי אהבה עצמית?
משום שאהבה עצמית אמיתית אינה טכניקה של שכנוע עצמי אלא מערכת יחסים כנה. כאשר חלק בתוכנו כואב, פוחד או מרגיש בודד, ואנחנו מנסים לכסות אותו בסיסמאות חיוביות מאולצות, העולם הרגשי שלנו חווה זאת כהתעלמות וכחוסר הקשבה, ולכן הקונפליקט הפנימי רק מתגבר. אהבה עצמית מעשית מתחילה בהסכמה כנה להקשיב למה שאנחנו באמת מרגישים כרגע ולתת לעצמנו אישור ותחושת ביחד בתוך החוויה.
מתי כדאי להיעזר בטיפול רגשי כדי לפתח אהבה עצמית ולשחרר קונפליקט פנימי?
מכיוון שהשיח הפנימי הביקורתי ודפוסי ההדחקה שלנו נלמדו בילדות והפכו להרגל אוטומטי במשך עשרות שנים, לעיתים קרובות קשה מאוד לזהות ולשנות אותם לבד מתוך אותם מנגנוני הגנה מוכרים. כאשר הביקורת העצמית, החרדה, הבדידות או תחושת התקיעות פוגעות באיכות החיים ובמערכות היחסים, מומלץ מאוד להיעזר בתהליך של טיפול רגשי איכותי. מרחב טיפולי בטוח וקשוב מאפשר לחוות בפועל יחס של קבלה ואמפתיה וללמוד כיצד להפוך להורה אוהב ומיטיב עבור עצמנו.
על המחבר: ד"ר אלי קרסניץ (Ph.D) הוא מטפל רגשי, מפתח גישת "להכיר בעצמי" וחוקר את נבכי הנפש ומנגנוני ההגנה של מערכת העצבים. עם למעלה מ-15 שנות ניסיון קליני (מאז 2010) בליווי אלפי אנשים המתמודדים עם חרדות קשות, OCD ומחשבות טורדניות, טראומות ומשברים נפשיים, אלי משלב בעבודתו רקע מדעי מוצק (בוגר הטכניון) יחד עם תרפיה רגשית מעמיקה מבוססת חמלה וחיבור פנימי מעשי ואפקטיבי. הגישה שלו נולדה מתוך שילוב של מסע התמודדות וצמיחה אישי ועמוק בשילוב עם למידה והיכרות עם גישות טיפוליות רבות.
לקריאה נוספת אודות אלי, הגישה הטיפולית הייחודית שלו וההסמכות המקצועיות לחצו כאן.
לתיאום שיחת התייעצות או ליווי אישי (בקליניקה ובאונליין) לחצו כאן.
הזווית הנוירולוגית: איך אהבה עצמית ושיח פנימי אוהב מווסתים את המוח ומערכת העצבים?
מחקרי הדמיה מוחית (fMRI) ומדדים פסיכופיזיולוגיים מראים כי האופן שבו אנו מדברים אל עצמנו בתוך הראש מפעיל מערכות ביולוגיות שונות לחלוטין. כאשר אנו מפנים כלפי עצמנו ביקורת עצמית, שיפוטיות ומאבק פנימי, המוח מפרש את המתקפה הפנימית כאיום ממשי: מערכת האיום במוח (ובמרכזה האמיגדלה) נכנסת לדריכות יתר, קצב הלב עולה ומופרשים הורמוני סטרס שמייצרים תחושת חרדה, כיווץ ושיתוק. לעומת זאת, פיתוח יחס של אהבה עצמית, הרגעה עצמית וחמלה (Self Reassurance and Self Compassion) מפעיל את אזורי האמפתיה והוויסות הרגשי בקליפת המוח הקדם מצחית ובאינסולה, מגביר את הטונוס הוואגאלי (מדד קצב הלב HRV) ומפעיל את מערכת העצבים הפאראסימפתטית האחראית על תחושת ביטחון, רגיעה גופנית וגמישות פסיכולוגית.
מקורות מדעיים ומחקרים קליניים (PubMed):
- Longe, O., Maratos, F. A., Gilbert, P., et al. (2010). Having a word with yourself: Neural correlates of self-criticism and self-reassurance. NeuroImage, 49(2), 1849-1856. למחקר ב-PubMed
- Kirschner, H., Kuyken, W., Wright, K., et al. (2019). Soothing Your Heart and Feeling Connected: A New Experimental Paradigm to Study the Benefits of Self-Compassion. Clinical Psychological Science, 7(3), 545-565. למחקר ב-PubMed
- Svendsen, J. L., Osnes, B., Binder, P. E., et al. (2016). Trait Self-Compassion Reflects Emotional Flexibility Through an Association with High Vagally Mediated Heart Rate Variability. Mindfulness, 7(5), 1103-1113. למחקר ב-PubMed
הצהרה משפטית והבהרה רפואית: המידע המוצג במאמר ובאתר זה הוא אינפורמטיבי, חינוכי וטיפולי-התפתחותי בלבד על בסיס גישת "להכיר בעצמי", ואינו מהווה תחליף לאבחון רפואי, פסיכיאטרי, רגשי מוסמך או לייעוץ מקצועי מטעם גורם רפואי מורשה. תהליכי עבודה עם העולם הרגשי ומערכת העצבים אינם מחליפים טיפול רפואי במצבים קליניים חריפים. בכל מקרה של מצוקה נפשית חריפה, סכנה מיידית או תסמינים רפואיים קשים, מומלץ לפנות מיד לגורם רפואי או נפשי מוסמך בקהילה.
רוצים לשמוע איך הגישה שלי יכולה לתת מענה לצרכים שלכם במפגשים אישיים (בביתי או בשיחות וידאו און-ליין)?
כתבו לי ואשמח לחזור אליכם.
לשיתוף המאמר עם מי שיכול\ה להיעזר בו:
תודה שקראת 🙂 ומה דעתך על הנושא? אני מזמין אותך להגיב למטה, לשאול שאלה או לבטא את הרגשתך.
*מומלץ לקריאה: סיפור קצר – מהו העקרון הכי בסיסי והכי חשוב באהבה וקבלה עצמית?
מאמרים נוספים שיכולים לעניין אותך:
טיפול במחשבות טורדניות
איך לקבל את עצמי ולאהוב את עצמי באופן מעשי
רגישות יתר ופגיעות הן מתנות שמבקשות להתגלות
איך להתמודד עם משבר או פרידה – מכאב להעצמה וצמיחה
איך לצאת מחרדה, איך להרגיע חרדה באמצעות קבלה עצמית?
תגובות של מי שעברו תהליך בליווי אישי עם אלי קרסניץ
(לחצו על התמונה כדי לראות את כל התגובות)
מעוניינים לקבל טיפול, תמיכה והדרכה אישית?
מפגשים אישיים וזוגיים מתקיימים בביתי או בשיחות וידאו און-ליין מכל מקום.
למידע על טיפול והדרכה אישית אפשר להתקשר ליצור איתי קשר כאן
9 תגובות
כתבה טובה אבל עדיף לחלק אותה לשניים זה מאוד ארוך
תודה רבה, אני שמח שנהנית לקרוא על קבלה ואהבה עצמית מעשית 🙂
לגבי לחלק אותה לשניים, אני לא בטוח שאני רוצה לעשות את זה אבל בקרוב אכתוב מדריך חדש להורדה בחינם
שמלמד ומרחיב את כל מה שכתוב במאמר הזה.
מדהים אלי! מדבר בדיוק על מה שאני לומד וחווה עכשיו:) הכתבה כתובה בצורה ברורה, עניינית ואוהבת!
תודה רבה יונתן, מאוד משמח אותי שאני יכול להביא בהירות והבנה לנושא של קבלה עצמית ואהבה עצמית טבעית.
תודה על השיתוף שלך 🙂
מושלם פשוט !
בהצלחה
תודה רבה 🙂
הגעתי למאמר בטעות (או שלא?) וממש התרגשתי לקרוא אותו. תודה לך 🙂
תודה שיר, כיף שהגעת