כוחה של אי ידיעה

הגילוי והחופש שבאי הידיעה

במיוחד מדהים בעיניי לגלות עד כמה פשוט להקשיב ולשמוע את עצמנו ואת האחר כשאנחנו לא נאחזים באמונת הידיעה.
הכרה באי הידיעה מאפשרת לנו לגלות מחדש ובאופן בלתי אמצעי (לא מותנה בהסברים או פרשנויות של החברה) את עצמנו, הרגשות שלנו והיופי העמוק שמתגלה בכל רגע מחדש.
באופן טבעי, להכרה באי הידיעה שלנו יש פוטנציאל ריפוי עצום לכל צורות הסבל שלנו (דכאון, חרדה, ביטול עצמי, תקיעות, ביקורתיות, התמכרויות ועוד…).

כל צורות הסבל הנפשי שלנו נובעות באופן כזה או אחר מתוך מאבק פנימי מייסר שלנו בעצמנו מתוך נסיון להתאים את עצמנו למשהו שאנחנו חושבים או מאמינים שאנחנו "צריכים" או "אמורים" להיות כדי לקבל תחושה של אישור, בטחון ואהבה מהסביבה שלנו.

בהכרה באי הידיעה שלנו יש גם נחמה גדולה, שהרי כל מה שקורה, באמת קורה מבלי שאנחנו יודעים ומבינים איך, ולכן אין זו אשמתנו או אחריותנו.
מצד שני יש בהכרה באי הידעה לקיחת אחריות מוחלטת שהרי אין איש שאשם במה שקורה עכשיו ואנחנו לחלוטין חווים את המחשבות והרגשות שלנו ברגע זה ויכולים להיות רגישים, קשובים ואוהבים כלפי עצמנו ואחרים בכל רגע חדש.

כדאי לשים לב למילכוד נפוץ כשמתחילים לגלות את אי הידיעה שלנו: להאמין, לחשוב או לנסות לשכנע את עצמנו ש"אני לא יודע כלום" (שמעתי לא מעט אנשים אומרים את זה כמו מנטרה שוב ושוב) זה לא באמת נעים.
כדי להכיר באי הידיעה באופן מעשי, יש צורך רק בשני דברים: בהקשבה לעצמנו וכנות אמיתית לגבי הרגשות שלנו ומה שאנחנו לא יודעים.

פוסט מעמוד הפייסבוק שלי

הדפוס הנפשי הכי עמוק הוא הדפוס שמספר שיש דפוסים נפשיים ושצריך לעשות איתם משהו (לשנות, לנקות, לטהר, לשחרר, לקבל, לאהוב וכו'…).
הדפוס הזה לא שם לב לכך שהוא דפוס בעצמו.
האמונה הכי עמוקה היא האמונה שיש אמונות ושהאמונות האלה הן לא ה"אמת". האמונה הזו לא שמה לב לכך שהיא אמונה בעצמה.

כשאנחנונ נכנסים לדפוס והאמונה הבסיסיים האלה בלי לשים לב, אנו שוכחים את עצמנו והולכים סחור סחור במעגלים מתסכלים.

בדקו בעצמכם

משמעות המילה "ידיעה" כאן היא דבקות ברעיון, אמונה או תפיסה שכלתנית כלשהי לגבי ה"אמת" או לגבי איך "צריך" או מה "אמור" להיות.
אני לא מתכוון כאן ל"ידיעה" שבאה בכנות מעומק הלב, אלא על נסיון לכפות "הבנה" או לדבוק בעמדה או דעה מתוך "הגיון" ו"שכל".

אשליית ידיעה יוצרת פילוג פנימי בין אמונה ב"נכון" ו"לא נכון" וצובעת את חיינו בגוונים של שחור ולבן.
הכרה באי ידיעה משחררת וחסרת גבולות.

אשליית ידיעה מייצרת נוקשות, "אגו" במובן הקשה והלא נעים, העדפות, הפרדות, לחץ, אשמה ופחד.
הכרה באי ידיעה משחררת, מרפה, מאפשרת ומקבלת, פותחת את הלב.

אשליית ידיעה מביאה רצינות, בושה, ביקורת, תחושת חובה, חוסר אונים ואכזבה.
הכרה באי ידיעה מביאה מגוון אפשרויות, חיבור לרגש, ספונטניות ויצירתיות.

אשליית ידיעה לא מכילה אי ידיעה.
אי ידיעה מכילה כל דבר כולל ידיעה.

אשליית ידיעה זורקת אדם לעולם צר של מחשבות ותחושת "אין ברירה".
הכרה באי ידיעה משאירה את האדם נוכח ברגע הזה וקשוב לצרכים הרגשיים שלו ושל הסביבה.

אשליית ידיעה יוצרת אשליה של בטחון ושייכות אך היא תמיד משאירה אותנו במתח ודאגה.
הכרה באי ידיעה מאפשרת לנו לנוח באמת כבר ברגע הזה.

מנסיון אישי אני יכול לומר שלהכיר באי ידיעה זוהי ממש מדיטציה, פתח להקשבה ותחושה של אחדות וריפוי עמוק.
לעשות אהבה מתוך אי ידיעה זה חיבור עמוק, מעצים, מרגש ובעצם זוהי טנטרה – אומנות האהבה של הלב.
לשיר, לרקוד ולכתוב מתוך אי ידיעה זו יצירתיות, הגשמה ותחושה של התרגשות כנה.
לחיות מתוך אי ידיעה זה מסע כנה, מאושר, ספונטני, מרתק, מלא באמון והוקרת תודה, מחובר לקרקע ולרגשות ומפתיע בכל רגע חדש.

רוב האמונות שלנו לגבי עצמנו והחיים הן תוצרים של התניות שמקורן בילדות שלנו

אמונות ודעות אלה משקפות את הגישה של הורינו, החברה והסביבה בה גדלנו ולא באמת משקפות את הצרכים הרגשיים האוטנתיים שלנו ואת הפוטנציאל שלנו לאושר.
חשבו לרגע: אם הייתי מוותר על התפיסות והאמונות הרגילות שלי לגבי עצמי ומרשה לעצמי לא לדעת מי אני ומה אני אמור להיות, איך זה היה משפיע על בחירות בחיי?
מה הייתי בוחר לנסות או לעשות שאינני מעז היום?
איך זה היה משפיע על היכולת שלי להיות קשוב ונאמן לרגשות שלי?
איך זה היה משפיע על האפשרות להיות קשוב ומקבל כלפי עצמי וכלפי אחרים?

איך מכירים באי ידיעה?

באמצעות הקשבה טבעית לרגשות שלנו. במקום שבו נגמרות השאלות והחקירה האינטלקטואלית, יש מקום להתבוננות, מפגש רגשי והכרה פשוטה במציאות הרגשית שלנו.
מדובר בתהליך אישי שבו אדם לומד להיות נוכח בגוף, ברגשות ובמחשבות מבלי לנסות לשנות או "לפתור משהו".
למעשה זוהי מנוחה מתוך הקשבה אוהבת לעצמנו.

במצב כזה של הקשבה עמוקה, אנו רואים איך כל הרעיונות שלנו משתנים והולכים ובאים כמו גלים ואנחנו ממשיכים להתקיים כמרחב אינסופי של אי ידיעה שמוליד מתוכו את כל האפשרויות. וביחוד את האפשרות להיות קשובים ללב ולאינטואיציה העמוקה ביותר שמנחה אותנו אל הבחירות המדוייקות ביותר עבורנו בכל רגע נתון.

אולי אתם שואלים את עצמכם "אבל איך אפשר לחיות ללא ידיעה? האין זה לא מעשי? משוגע? לא נורמלי? מוזר? מפחיד?"… טבעי מאוד ששאלות כאלה יטרידו אותנו.
למעשה, הכרה באי ידיעה היא לא ויתור על ידיעה מהסיבה הפשוטה שכשכבר עכשיו איננו יודעים דבר באמת.

אילו היינו באמת יודעים משהו, הוויתור על הידע הזה היה יכול להתפרש כהפסד או חיסרון כלשהו, אבל מיכוון שכבר כעת איננו יודעים דבר באמת, כל מה שיש לנו כרגע הוא אשליה של ידיעה והאשליה הזו היא האחזות בכח במשהו שפשוט אין לנו וזה ממש מעייף ולא נעים.
כבר עכשיו כל מושג שיש לנו על עצמו ועל החיים הוא תפיסה סובייקטיבית שנתונה לשינוי מתמיד עם כל חוויה חדשה.

ממש כמו לפקוח את העיניים ולראות את המקום שאנו נמצאים בו כבר עכשיו, מדובר בהתפכחות מאשליות ולא בויתור על ידע כלשהו. נהפוך הוא, מתוך הכרה באי הידיעה שלנו, אנו מגלים מקור פנימי של ידע אותנטי ועמוק יותר, מקור של חמלה והכוונה שאינו מוגבל לתבניות מחשבתיות מייסרות ונוקשות.

מתוך הכרה באי הידיעה שלנו אנו מגלים מעיין שופע של הכוונה פנימית שאינה נזקקת לשאלות ודילמות קיומיות קשות.

לחיות חיים נורמליים ואפילו להנות מהם

מתוך הכרה באי ידיעה אפשר לראות בלי מאמץ שהחיים הם משחק ושבאמת הכל אפשרי. מתוך הכרה באי ידיעה אפשר להנות ממשחק החיים ולעשות את כל הדברים הרגילים והמיוחדים כמו לעבוד, לקיים חיי משפחה וליצור.

החיים ממשיכים כרגיל מתוך ההכרה באי הידיעה אך האיכות הקשובה הזו מתגלה כאיכות טבעית שקודמת לכל התפיסות והרעיונות.
ברגעים של הכרה באי ידיעה אנחנו נהנים מהחיים ומהמשחק שבהם עם כל העליות והירידות, הקל והקשה שבהם, אך בינינו לבין עצמנו, אנו לא משלים את עצמנו שאנו באמת יודעים משהו ולכן נשארים פתוחים, משוחררים וטוטאליים וחיים מתוך חופש פנימי או שלמות פנימית אם תרצו.