איך להפסיק לריב?
איך לריב נכון בלי לפגוע, להיפגע ולייצר סבל ומצוקה בזוגיות?
ולמה בעצם אנחנו רבים?
במאמר הזה אני רוצה לשתף אתכם בסיפור אישי שלי שמגלה עקרון אחד פשוט. עקרון שמאפשר לריב נכון – כלומר לריב בלי לפגוע ולייצר ריחוק וסבל בקשר זוגי ובעצם בכל קשר.
העקרון הזה כל כך פשוט שכששומעים אותו לראשונה התגובה היא לרוב הפתעה ומחשבה שזה "פשוט מידי". אבל כשמבינים לעומק את העקרון הפשוט הזה, מגלים כמה הוא עמוק, מדויק ויעיל ולא רק זה. העקרון הזה מאפשר עם הזמן לריב פחות ופחות ולהפוך כל מצב טעון או מתוח לרגע מעצים, מחזק ומקרב בקשר הזוגי (או בכל קשר אחר).
אז בואו נתחיל עם סיפור אישי קצר מנסיעה שלי ובת הזוג שלי (והתינוקת שלנו) לחופשה קצרה באוסטריה.
ואגב "ספויילר", בסוף המאמר יש סרטון שבו אני מדבר על מה שכתוב כאן בהרחבה ומוסיף עוד כמה אספקטים מעניינים. בכל זאת, אני ממליץ לא לוותר על הקריאה של המאמר ולא לדלג ישר לסרטון כי יש דברים שנקלטים במוח שלנו הרבה יותר טוב בקריאה מאשר בצפיה בוידאו…
איך לריב נכון – סיפור אישי קצר
אני והילה (בת זוגתי) טסנו לחופשה קצרה באוסטריה עם התינוקת שלנו (בת 4 חודשים באותו זמן). בשלב מסוים רצינו לבקר בוינה ונסענו ברכב השכור שלנו. התכנון היה לבקר באחד המוזאונים הגדולים בוינה.
אבל כפי שאתם יכולים לדמיין, כשיש תינוקת – תוכניות לחוד ומציאות לחוד. לקח לנו די הרבה זמן להתארגן ולצאת ועד שהגענו כבר הייתה שעת צהריים. כשהגענו לוינה הילה בקשה שנלך קודם לבית קפה. אני אישית העדפתי להספיק ללכת למוזאון אבל רציתי לתת מקום גם למה שהיא מבקשת והסכמתי למרות שזה עורר בי תחושת לחץ מסויימת. כשהגענו לבית הקפה גילינו שיש תור ארוך ונאלצנו לחנות ולחשוב מה עושים עכשיו.
בזמן הזה גיליתי שהסוללה בטלפון שלי כמעט נגמרת (ורק לי היה טלפון שאפשר להשתמש בו כדי לנווט בוייז) והמטען ברכב לא טוען אותה בקצב מספק. בנוסף לזה התינוקת שלנו דרשה לא מעט תשומת לב.
תוך כדי כל זה ניסיתי להבין איך להתשמש באחוזי הסוללה האחרונים שלי כדי לנווט ברגל אל בית הקפה הקרוב. כשהילה שמה לב למצוקה שלי היא הציעה שהיא תסתדר עם הטלפון ותמצא דרך לנווט. אבל אני כבר הרגשתי בלחץ ואמרתי לה שאני מעדיף לעשות את זה בעצמי.
בשלב הזה כבר הרגשתי די לחוץ וגם הדיבור שלי היה קצת חסר סבלנות. כאן התחיל להתפתח בינינו ויכוח על מי יסתדר עם הניווט בטלפון כשהטונים הולכים והפוכים לפחות ופחות נעימים בינינו.
אני מצד אחד אומר שאני רוצה להיות זה שמנווט עכשיו והילה התעקשה שאתן לה להסתדר עם הניווט בטלפון. לכאורה לא הייתה לנו באמת סיבה לריב בשלב הזה אבל כפי שאסביר עוד מעט – המריבה היא כמעט אף פעם לא על הנושא שעליו רבים, כמעט תמיד יש לזה סיבה עמוקה יותר וכדאי להכיר בה.
אפשר לומר שהמריבה היא בדרך כלל סימפטום למתח שהצטבר מתחת לפני השטח ומבקש לבוא לכדי השלמה ושחרור.
להודות שאני לא יודע – עקרון פשוט שעוזר לריב פחות
בשלב הזה ישבנו ברכב והרגשנו מתוסכלים ועצבניים. אני הרגשתי מתוח ומתוסכל כי הזמן עובר. לא נותר הרבה זמן לבקר במוזיאון שרציתי, לא היינו עדיין בבית קפה. בנוסף אנחנו תקועים ברכב עם התינוקת שלנו ולא מצליחים לתקשר באופן נעים והסוללה…הולכת ואוזלת.
בשלב הזה ניסיתי להבין למה הילה כל כך מתעקשת לנווט בטלפון. תוך כדי זה (באופן פחות גלוי) ניסיתי להבין למה זה כל כך לא נעים לי ולמה אני מתעקש להיות זה שמנווט? למען האמת, יכולתי כמובן לוותר ולתת לה את הטלפון (בתאוריה). בפועל הרגשתי כל כך לחוץ בשלב הזה שהצורך שלי בשליטה (שליטה היא בעצם בטחון) במצב כנראה הוביל אותי להתעקש להיות זה שמנווט.
תוך כדי הויכוח שלנו ניסיתי להסביר להילה שההתעקשות שלה להיות זו שמנווטת כרגע מלחיצה אותי ולא נעימה לי. ניסיתי להסביר לה שככל הנראה היא מתעקשת כי יש בה חוסר בטחון או תחושת חוסר ערך עצמי. חוסר ערך שגורם לה לנסות לקבל פיצוי ולהראות שהיא יכולה לתרום משהו משמעותי לסיטואציה. ההסבר הזה שלי רק הכעיס את הילה יותר וגרם לה להתעצבן. הטונים עלו משני הצדדים עד שהרגשנו חוסר אונים. תחושת חוסר חשק להמשיך ואפילו חרדה מסויימת.
אחרי עוד סבב של נסיון הדדי להגיע להבנה התחושה נשארה קשה ואני עצרתי לרגע והקשבתי לעצמי. ראיתי שהאנחנו לא מתקדמים, שהריב שנוצר בינינו ממש לא נעים, שאנחנו כנראה רבים על משהו עמוק יותר ושוב לא מתקשרים באופן נעים או מקרב.
נושאים נוספים שיכולים לעניין אתכם בהקשר של ריבים בזוגיות:
- התמודדות עם מחשבות מטרידות ואובססביות
- מחשבות טורדניות בזוגיות ROCD
- טיפול זוגי והדרכה לתקשורת זוגית בריאה
אז מה עושים כששום דבר לא עובד?
בתוכי, ביקשתי להבין איך יוצאים מזה? איך מפסיקים לריב? איך לא לריב עכשיו עם בת הזוג שלי ולהינות ממה שנשאר מהטיול שלנו? זה כל כך כואב ומתסכל לריב בזוגיות וזה קרה לי כל כך הרבה פעמים… מה אני עושה לא נכון? איך להפסיק לריב עכשיו?
ואז הבנתי משהו – הבנתי שכל ההסברים כרגע לא עוזרים. לא עוזרים כי הם לא נכונים, לא מבטאים את האמת השלמה והעמוקה של מה שקורה בינינו כרגע. ההסברים הם בעצם רק מניפולציות של שליטה. באופן לא מודע, כל צד מפעיל מניפולציות כדי להרגיש בטחון במצב המתסכל והמבלבל הזה. מצב שאף אחד מאתנו לא רצה באופן מודע להכנס אליו.
ואז נזכרתי שמנסיון חיי גם כאדם וגם כמטפל, אני יודע שכנות עמוקה תמיד עוזרת. עוזרת לריב פחות, להפסיק לריב וגם לריב נכון בלי לפגוע. אז שאלתי את עצמי – מה האמת עכשיו?
ואז ראיתי את זה בפשטות – האמת היא שאני לא יודע. אני לא יודע מה קורה פה עכשיו. יש פה תסכול, עצב, כעס, תחושת בלבול וחוסר הבנה ולב שרוצה להתקרב ולהרגיש ביחד.
אבל מה באמת קורה פה – אני פשוט לא יודע. וזו הכנות שביטאתי באותו רגע והצעתי להילה – בואי לרגע אחד נודה שאנחנו לא באמת יודעים מה קורה פה עכשיו. ומהרגע ששינו הודנו שאנחנו לא יודעים מה קורה פה, חלה נקודת מפנה משמעותית מאוד בסיפור שלנו.
להפסיק לריב ולהסכים להודות ששנינו לא יודעים
ברגע ששנינו הסכמנו להודות שאנחנו לא באמת יודעים מה קורה פה עכשיו, משהו השתנה. פתאום ממצב של מריבה, תסכול ועצבים, האווירה הפכה להיות שקטה. אמנם עצובה יותר אבל כעוסה פחות וקשובה יותר.
בעצם באותו רגע – שנינו הסכמנו על משהו וזה מה שחשוב. הסכמנו על משהו שהוא האמת שלנו, אנחנו לא באמת יודעים מה קורה פה עכשיו. כן, יש פה תסכול, כעס ועצב. כן, כואב ולא נעים לנו עכשיו וכן, שנינו רוצים שיהיה נעים ולא יודעים איך
לעשות את זה עכשיו.
אחרי שהסכמנו להודות ששנינו לא יודעים מה באמת קורה עכשיו, בעצם הפסקנו לתקוף אחד את השניה עם כל מיני הסברים ודרישות. הפסקנו לנסות "לפתור" את המצב שלנו ופשוט יצאנו מהרכב והלכנו לבית הקפה הקרוב. בדרך היינו שקטים וכל אחד מאתנו הקשיב לעצמו. הסכמנו לקחת כמה דקות להקשיב לעצמנו ומתוך ההקשבה התעוררה חמלה. חמלה לעצמנו, לכאב שלנו כל אחד בנפרד ולכאב שלנו כזוג, כמשפחה. כאב ששנינו מכירים כל כך טוב מהילדות, מהבית, מהחיים, מכל כך הרבה מצבים שחווינו.
ומתוך השקט, העצב והחמלה שהרגשתי, בשלב מסויים חיבקתי את הילה וביקשתי סליחה. סליחה על הטון התוקפני והלחוץ שלי, סליחה על ההסברים הלא נעימים שלי. סליחה על התחושה הכללית הלא נעימה שהייתי שותף ליצירה שלה.
וגם הילה הרגישה כמוני ופשוט החזקנו ידיים והתקרבנו שוב בלי להסביר או לפתור שום דבר.
ואחר כך, כשישבנו בבית קפה כבר יכלנו לדבר יותר לעומק על מה שקרה ממקום רגוע ואוהב. לדבר על למה אנחנו רבים ואיך אפשר לריב נכון. כלומר לריב בלי לפגוע, בלי להיות תוקפניים, להעליב ולהכאיב אחד לשניה (ולעצמנו).
למה אנחנו רבים? – הסיבה העמוקה והחכמה
על פני השטח תמיד נדמה שיש הרבה סיבות לכל מריבה. מישהו לא הקשיב, מישהו לא התחשב, מישהו פגע, מישהו העליב, מישהו עשה או לא עשה משהו, מישהו אמר או לא אמר משהו ועוד ועוד.
אבל מתחת לפני השטח, אפשר לסכם את כל המריבות בצורך אחד עמוק וחכם – צורך בהיקשרות בטוחה. היקשרות היא יצירת קשר רגשי עמוק שכולנו שואפים אליו בחיים והיקשרות בטוחה היא מצב שבו אנחנו חשים בטוחים, אהובים ומוערכים בקשר שלנו.
אם לתמצת את זה ממש בקצרה (כי כמובן שלדבר לעומק על הנושא הזה מצריך חומר בהיקף של כמה ספרים לפחות) – כל אחד מאתנו מגיע לזוגיות עם מטענים וזה לגמרי טבעי. המטענים שלנו הם טראומות וחסכי ילדות, אמונות ודימוי עצמי שספגנו וטיפחנו, דפוסי אישיות והרגלים. כל אלה מתגלמים בסופו של דבר במנגנוני הגנה מאוד אוטומטיים ועוצמתיים שמפעילים אותנו. כשמנגון הגנה של צד אחד פוגש מנגנון הגנה של צד אחר – נוצרת מריבה. הדרישה הלא מודעת שלנו להקשרות בטוחה הופכת לויכוח, מריבה, נסיון להאשים את הצד השני בכאב שלנו ונסיון "לפתור" את ה"בעיה" שלנו בדרכים מכאיבות. לא פעם הדרכים שלנו לתקשר ברגעי ריב הן מעליבות, מבטלות ואפילו אלימות (גם אם זה רק באופן מילולי).
מתחת לפני השטח תמיד יש כוונה טובה
במילים פשוטות – מתחת לפני השטח יש לנו תמיד כוונה טובה. כוונה ליצור היקשרות בטוחה ואוהבת, תחושת בטחון, הדדיות והערכה בקשר שלנו. אבל יש פער בין הכוונה העמוקה והלא מודעת הזו לבין האופן שבו מנגנוני ההגנה שרכשנו לרוב בילדות גורמים לנו להתנהג. הפעא הזה שנובע מחוסר המודעות והחיבור שלנו לעומקים של עצמנו גורם למריבות כואבות מאוד שלא פעם הובילו אותי אישית לתסכול, חרדה, יאוש ומשברים עמוקים עם עצמי.
וכל זה לא דבר "רע" או "שלילי" בעיני. בכלל, מריבות בזוגיות הן לא דבר שלישי בעיניי. ההפך – כשלא רבים בכלל זה הרבה פעמים בגלל חוסר אמון בקשר, חוסר בטחון בכך שהקשר יכול לעמוד בויכוח או שיח פתוח על מה שבאמת כואב או לא נעים. מצב שבו לא רבים בכלל יכול להוביל להדחקה, חיים בעולמות נפרדים (ולא חוויה של "ביחד") והתרחקות הדרגתית בקשר.
מה שבאמת עוזר זה לא לשאול איך לא לריב, אלא לשאול איך לריב נכון? איך לריב בלי לפגוע, להעליב או להכאיב לעצמנו ולבני או בנות הזוג שלנו? איך להפוך ריב לנקודת התקרבות והעצמה בזוגיות שלנו?
במקום לשאול איך לא לריב, עדיף לשאול איך לריב נכון
מכיוון שמריבות בזוגיות הן לא בהכרח משהו שלילי, השאלה היא לא איך לא לריב. השאלה היא איך לריב נכון או באופן בריא.
וכמובן שיש הרבה מאוד גישות ודרכים חכמות ללמוד לתקשר באופן מדויק ובריא יותר במצבים טעונים בזוגיות. כמובן שהריפוי הכי יסודי ושורשי למצבים של מריבות חוזרות ונשנות בזוגיות מגיע מטיפול רגשי נכון למבוגרים וטיפול זוגי איכותי.
אני יודע את זה גם מנסיון אישי וגם כמטפל רגשי, מטפל זוגי ומי שמנחה כבר הרבה שנים אנשים במצבים זוגיים לא פשוטים.
ועם זאת, העקרון הפשוט הזה – להודות שאנחנו לא באמת יודעים מה קורה עכשיו ולקחת זמן להקשיב לעצמנו בלי לנסות "לפתור" את המצב באופן שטחי ולא מדויק, הוא אחד הכלים הכי פשוטים ועוצמתיים שעוזרים לי לא פעם להפסיק לריב עם בת הזוג שלי ולא רק זה אלא אפילו להפסיק לריב עם עצמי. הרי עמוק בפנים, כל מריבה זוגיות היא קודם כל מריבה עם עצמנו…
כשאנחנו מודים ביחד שאנחנו לא באמת יודעים מה קורה עכשיו, מתרחשים באופן טבעי וללא מאמץ כמה דברים ממש טובים:
1. אנחנו מסכימים על משהו. אנחנו עוברים ממצב שלי שלילה, ביטול וסיכול הדדי, למצב של הסכמה הדדית וזה כבר משנה את האווירה הזוגית. (זה דומה לאדם שלא מקבל את עצמו, מלקה את עצמו ורב עם עצמו, לעומת אדם שקודם כל מקבל את עצמו כפי שהוא ורק מתוך קבלה עצמית לומד איך להשתפר באופן נעים ונינוח)
2. אנחנו מכבדים את עצמנו ואת הקשר הזוגי שלנו. אנחנו מפסיקים לצמצם את הזוגיות שלנו להסברים שטחיים שנובעים ממנגנוני הגנה לא נעימים שטיפחנו ושאת רובם ירשנו מהורינו באופן לא מודע.
3. אנחנו מאפשרים להקשבה וכנות להופיע ולהתגלות. מאפשרים לחמלה, אהבה ואינטלגנציה רגשית להתגלות מכיוון שמערכת העצבים שלנו נרגעת, מתאזנת ומאפשרת לחוכמה עמוק יותר להתגלות מתוכנו באופן טבעי.
4. ממצב של איבה, אנחנו הופכים לשותפים לדרך. אנחנו מפעילים ביחד את האינטגלנציה שלנו כדי להבין אחד את השניה ואת המרחב הזוגי המשותף שלנו.
ומנסיון, כשנותנים לכל זה לקרות לכמה דקות, משהו מפתיע ונעים קורה. משהו עמוק ואוהב מתגלה וזה מרגיש כמעט כמו "קסם". אבל כמובן שזה לא באמת קסם, זוהי החוכמה הטבעית שלנו שמתגלה כשאנחנו בוחרים לקחת אחריות, להפסיק להלחם ולהיות כנים, נוכחים וקשובים לעצמנו.
סיכום קצר ועצה מעשית כדי לריב נכון יותר
כשחושבים על זה, להודות שאנחנו (ובראש ובראשונה אני) לא באמת יודעים מה קורה פה עכשיו ולבחור לקחת כמה דקות להקשיב בלי לפתור שום דבר, זו אולי אחת האופציות הכי קלות ומעשיות שאפשר ליישם ברגעים של מריבה בזוגיות (או כל מריבה אחרת, אפילו בין הורים לילדים או בני משפחה).
בפעם הבאה שתמצאו את עצמכם רבים, נסו את זה – נסו להודות שאתם לא באמת יודעים מה קורה פה עכשיו. לא בטוחים ב100% מה גורם לתחושה הקשה והכואבת ושכל ההסברים כרגע רק מכאיבים ולא עוזרים.
נסו להודות בזה קודם כל בעצמכם והציעו את זה גם לבן או בת הזוג שלכם (או למי שזה לא יהיה שאתם רבים איתו). נסו להציע את זה ממקום מקרב שלא מנסה לפתור אבל מבקש שיהיה נעים באופן הדדי, לא לכאוב ולא להכאיב (הרי הרצון הוא תמיד שיהיה נעים וקרוב בסופו של דבר). אחרי שתסכימו להודות שאתם לא באמת יודעים מה קורה ומה לעשות עכשיו, קחו כמה דקות בשקט להקשיב לעצמכם. לא לנסות לפתור, לא לנסות לשכנע או אפילו להבין, רק להקשיב ולתת מקום לכל רגש שעולה בלי לשפוט. כל הרגשות שלנו באים ממקום אוהב וחכם ואין בהם לעולם כוונה "שלילית" כפי שאני מסביר בסרטון הזה.
מתי כדאי לחזור לתקשר?
ככלל אצבע, אני מציע לחזור ולתקשר שוב רק כשאתם מרגישים שיש בכם מידה של חמלה, רכות ורצון לקרבה והבנה שמה שהכי חשוב, זה לא מי "צודק" או "חזק יותר" אלא, איך יוצרים קרבה נעימה, הקשרות בטוחה ואוהבת.
ואם אתם מיישמים את העקרון הזה, אני אשמח מאוד לשמוע איך הולך לכם בתגובות כאן למטה.
ואגב, זה כמובן לא תמיד פשוט לעצור בלהט הרגע ולהודות במשהו אמיתי. לא תמיד פשוט לעצור ולבחור במשהו מיטיב ומרפא כי אנחנו כל כך מבוהלים וכועסים שקשה להישאר במודעות באותם רגעים.
לכן יחד עם העצה המעשית של להודות באי הידיעה, אני ממליץ מאוד גם לעשות תהליך עומק שמרפא ומלמד אותנו לתחזק את המודעות, ההכרה והיכולת שלנו לבחור במה שאוהב ומיטיב עבורנו (כמו הקורס הזה שיצרתי) גם ברגעים קשים ומאתגרים יותר.
וכל זאת כדי לגלות באופן מעשי איך לריב פחות או אם תרצו, איך לריב נכון באופן שמעצים ולא פוגע בזוגיות. כולנו רוצים לדעת בסופו של דבר אין להפסיק לריב ואיך לא לריב מי שקרוב אלינו, עם מי שאנחנו הכי אוהבים וכדי באמת ללמוד את זה באופן מעשי ויעיל, כדאי ללמוד את זה לעומק לפי שאני מסביר בסרטון הזה…
מרגישים שהריב הבא הוא רק שאלה של זמן? מרגישים חסרי אונים אל מול המריבות שלא נגמרות? אשמח לעזור לכם לצאת לדרך חדשה בליווי אישי או זוגי, בהתאם לצורך האישי המדויק שלכם.
שאלות ותשובות נפוצות לגבי ריבים בזוגיות
למה אנחנו תמיד מגיעים לאותו ריב בדיוק למרות שאנחנו מנסים לדבר על זה יפה?
כי הריב אינו באמת ויכוח על הפרטים הטכניים או על מי צודק, אלא התנגשות אוטומטית בין שני מנגנוני הגנה. העולם הרגשי שלנו – שהוא תמיד כמו ילד או ילדה קטנים בתוכנו, מרגיש מאוים מסיבות שלעיתים קרובות אנחנו אפילו לא מודעים אליהן ושקשורות לילדים ולטראומות העבר שלנו. כשזה קורה, המח שלנו מפעיל מנגנוני תקיפה או התגוננות כדי לשרוד את הרגע ולספק לעצמו ביטחון. כל עוד מנסים "לפתור" את הריב ברמת ההיגיון הטכני בלי לפגוש את המצוקה והפחד שמתחתיו, המעגל הכואב ימשיך לחזור על עצמו עד שנלמד את השיעור העמוק והמשמעותי. שיעור שאינו מקבל מענה רק מניתוח הגיוני או שכלי של המצב או מנסיון "לדבר על זה יפה" בלי חיבור לעומק הרגשי שממנו נובעת המצוקה.
איך אפשר להפסיק לריב כשבן או בת הזוג שלי תוקפים או מאשימים אותי?
התקיפה וההאשמה הן בעצם זעקה לעזרה של העולם הרגשי התת מודע שלנו. זהו מנגנון הגנה מבוהל. כשאנחנו עונים מתוך מגננה או תוקפים בחזרה, אנחנו רק מלבים את האש ומאשרים לו שאכן יש סכנה, שהקשר לא בטוח עבורו. לעומת זאת, ככל שאנחנו לומדים להסכים לעצור, לנשום, ולא להישאב למאבק ולהתייחס בכנות לרגשות שלנו ושל הצד השני, אנחנו משנים את הדינמיקה האנרגטית ומאפשרים למערכת של שני הצדדים להירגע מבלי להילחם.
האם אפשר לעצור ויכוח זוגי כשהוא כבר מתחמם ויורד פסים אישיים?
כן, זה בהחלט אפשרי אבל זה דורש אומץ, כוונה וידע כדי לעשות את ההפך ממה שהתגובות האוטומטיות שלנו מכתיבות. במקום לנסות "להוכיח מי צודק" או להגן על עצמנו, השלב הראשון הוא לקחת אחריות על סערת הרגשות שמתחוללת אצלנו בפנים בלי לחפש אשמים. להפסיק להאשים את הצד השני באותו רגע, ולתת למערכת העצבים להוריד הילוך דרך עצירה מוחלטת של תגובת הנגד ולשתף באופן פגיע וחשוף ברגשות שלנו. כמובן שזה לא קל אבל זה משהו שאפשר ללמוד בהכוונה אישית מדוייקת.
האם חייבים ללכת לטיפול זוגי כדי לפתור דפוסים הרסניים בקשר?
טיפול זוגי בגישת "להכיר בעצמי" בהחלט יכול לעזור, לתרום ולתמוך בקשר ובתקשורת זוגית בריאה. אבל לעיתים קרובות, די בכך שאחד מבני הזוג עושה את התהליך הפנימי שלו, מבין את המנגנון הפנימי של עצמו, מפסיק להילחם ומתחיל לפגוש את המצוקה שלו מתוך חמלה, מודעות וביטוי אוטנתי. השינוי הזה לבדו משנה את כל השדה של הקשר, ומזמין באופן טבעי גם את הצד השני לצאת ממצב מלחמה.
על המחבר: ד"ר אלי קרסניץ (Ph.D) הוא מטפל רגשי, מאמן ומלווה תהליכי התפתחות אישית, בעל למעלה מ-15 שנות ניסיון מקצועי בליווי אלפי אנשים להתמודדות עם דפוסים מנטליים, חרדות ומחשבות טורדניות. מפתח גישת עבודה המשלבת הקשבה לשורש הרגשי, שחרור מאבקים פנימיים ופיתוח יכולת קבלה עצמית עמוקה, במטרה לאפשר שקט נפשי אמיתי ובריא מבפנים.
רוצים לשמוע איך הגישה שלי יכולה לתת מענה לצרכים שלכם במפגשים אישיים (בביתי או בשיחות וידאו און-ליין)?
כתבו לי ואשמח לחזור אליכם.
לשיתוף המאמר עם מי שיכול\ה להיעזר בו:
תודה שקראת 🙂 ומה דעתך על הנושא? אני מזמין אותך להגיב למטה, לשאול שאלה או לבטא את הרגשתך.
*מומלץ לקריאה: סיפור קצר – מהו העקרון הכי בסיסי והכי חשוב באהבה וקבלה עצמית?
מאמרים נוספים שיכולים לעניין אותך:
טיפול טבעי במחשבות טורדניות
איך לקבל את עצמי ולאהוב את עצמי באופן טבעי
רגישות יתר ופגיעות הן מתנות שמבקשות להתגלות
איך להתמודד עם משבר או פרידה – מכאב לריפוי וצמיחה
איך לצאת מחרדה, איך להתגבר על חרדה באמצעות קבלה עצמית?
תגובות של מי שעברו תהליך בליווי אישי עם אלי קרסניץ
(לחצו על התמונה כדי לראות את כל התגובות)
מעוניינים לקבל טיפול, תמיכה והדרכה אישית?
מפגשים אישיים וזוגיים מתקיימים בביתי או בשיחות וידאו און-ליין מכל מקום.
למידע על טיפול והדרכה אישית אפשר להתקשר ליצור איתי קשר כאן
