בתקופות של משבר, חוסר ודאות או שינויים חדים בחיים, רבים מאיתנו מרגישים מתוחים, דרוכים, סוערים בפנים, מתנתקים לפרקים או מתקשים לעכל ולהכיל את מה שקורה. זה טבעי, זה אנושי וזה הכי לגיטימי שיש ועם זאת…זה ממש ממש לא קל.
לפעמים זה מורגש ברגעים הפשוטים של היומיום: אנחנו נמצאים בבית או בעבודה, על פני השטח הכל נראה רגיל, אבל בתוך הגוף הנשימה נעשית קצרה יותר, השרירים בחזה או בבטן מוחזקים בדריכות, והמחשבות עובדות שעות נוספות כדי לנסות לצפות את הבאות. כשאנחנו פוגשים את התחושות האלו, מרגיע מאוד לגלות שאנחנו ממש לא לבד בזה, ושכל מה שמתרחש בתוכנו אינו תקלה ואינו חולשה, אלא תגובה אנושית, טבעית וחכמה מאוד של המערכת שלנו למציאות מאתגרת.
טראומה, פוסט טראומה, חרדה או מצוקה נפשית יכולות להתעורר בעקבות אירועים ביטחוניים ומלחמה, בעקבות פרידה, אובדן או טלטלה בחיים, ולעיתים קרובות הן נוגעות בחוויות ילדות מוקדמות שמבקשות מאיתנו התייחסות מחודשת.
למעשה, כשאנחנו מתבוננים פנימה בכנות, אנחנו רואים שהמפגש עם משברים ורגעי חוסר אונים הוא חלק טבעי מהחוויה האנושית המשותפת לכולנו כחברה וכבני אדם.
ומעבר לקושי המובן שכרוך ברגעים האלו, מסתתרת כאן הזדמנות מרתקת: כשאנחנו לומדים להבין איך המערכת הפנימית שלנו פועלת בזמן טראומה ומשבר, אנחנו מגלים שגם התגובות הלא נעימות ביותר שלנו הן בעצם איתותים מדויקים שמנסים לשמור עלינו, ללמד אותנו משהו חשוב ולפתוח לנו פתח לשחרור ולצמיחה.
מה ההבדל בין טראומה לפוסט טראומה במערכת העצבים?
כדי שנוכל להקשיב לאותם איתותים פנימיים בעיניים טובות ובהירות, כדאי קודם כל להבין בפשטות מהי בעצם טראומה, ואיך נוצרת התגובה שאנחנו מכנים פוסט טראומה.
במובן הפשוט ביותר, טראומה היא כל סיטואציה שבה חווינו עומס רגשי או גופני גדול מאוד, יחד עם תחושה שבאותו רגע אין לנו יכולת מלאה להגן על עצמנו או על מי שיקר לנו.
אירועים כאלה מתרחשים לעיתים קרובות בילדות שלנו (משום שכילדים אנחנו תלויים לגמרי בסביבה שלנו ורגישים מאוד לכל חוסר במוגנות או בהקשבה), והם יכולים להתרחש גם בבגרות באירועים של אלימות, תאונות, פגיעות מיניות, שימוש בחומרים משני תודעה, שינויים חדים בחיים או אירועי מלחמה וטרור.
לעומת זאת, פוסט טראומה (PTSD) היא מכלול התגובות שממשיכות לפעול בגוף ובנפש גם אחרי שהאירוע החיצוני כבר הסתיים.
ובניגוד לתפיסה הרווחת שרואה בפוסט טראומה "הפרעה" או קלקול, מנקודת המבט של גישת "להכיר בעצמי" מדובר במנגנון נאמן וחכם להפליא:
בזמן האירוע המאיים, הגוף שלנו גייס אנרגיה רבה כדי להגן עלינו, אך מכיוון שלא הייתה לו אפשרות להשלים את התגובה ולפרוק את המתח באותו רגע, המערכת שומרת את האנרגיה הזו בפנים וממתינה להזדמנות בטוחה לשחרר אותה. עד שהשחרור הזה יתרחש, המערכת ממשיכה לשמור עלינו בערנות גבוהה, שיכולה להתבטא במגוון צורות (אצל כל אדם באופן שונה):
• דריכות גופנית, חרדה או התקפי חרדה, שינה קלה או קושי להתרכז.
• התפרצויות כעס, רגישות גבוהה לגירויים או שינויים במצב הרוח.
• ניתוק רגשי, התכנסות פנימה או צורך בשקט ובמרחק מאנשים.
• מחשבות טורדניות ואובססיביות שמנסות לחפש שליטה וביטחון, או תחושות של עייפות ועצבות.
כשאנחנו מבינים שכל התגובות האלו הן ניסיון של הגוף לעבד חוויה שטרם הושלמה ולשמור עלינו מוגנים, מתעוררת השאלה הטבעית: איך המנגנון הרגשי הזה בנוי בעומק שלו, ומה יוצר בתוכנו את התחושה של כאב נפשי ומצוקה נפשית?
השכבה הפנימית: תנועת ההגנה החכמה של הלב
כשאנחנו מתבוננים בסקרנות אל מתחת לפני השטח של תגובות המשבר והטראומה, אנחנו מגלים מנגנון פנימי דו שכבתי מעניין מאוד, שהשכבה הראשונה והפנימית ביותר שלו היא מה שאנחנו חווים בתור כאב נפשי עמוק.
השכבה הפנימית הזו היא החלק הילדי, הרגיש והזהיר שבתוכנו, שלעיתים מהסס לתת אמון מלא או חושש להאמין שמשהו טוב, יציב ונעים באמת יישאר בחייו לאורך זמן.
למה החלק הרגשי הזה שבנו בוחר להיסגר ולהיזהר?
מכיוון שכאשר היינו ילדים פתוחים ותמימים, פגשנו לא פעם מצבים שבהם נעלבנו, התאכזבנו או חווינו חוסר משמעותי בהקשבה, ברגישות ובקבלה מצד האנשים שהיו אמורים לאהוב אותנו.
מבחינת הילד או הילדה שהיינו, היה מובן מאליו שההורים שלנו "אוהבים" אותנו. ולכן, כשחווינו בבית חוסר סבלנות, ביקורת, התעלמות או דרישה להשתנות כדי לקבל אישור, המערכת הילדית שלנו למדה לקשר בין "אהבה" לבין אכזבה ואי נעימות.
מתוך חוכמה הישרדותית טבעית, הלב שלנו בחר לצמצם פתחים ולהיזהר, כדי לא לפגוש שוב את אותה אכזבה.
זהו אותו קול פנימי זהיר ומאוכזב שאני מכיר מקרוב כל כך גם מהמסע האישי שלי, זה שבזמני משבר אומר לנו בשקט: "עדיף לא לפתח ציפיות גבוהות מדי, כדי שלא נתאכזב שוב".
וכשאנחנו מקשיבים לקול הזה בלי לשפוט אותו, אנחנו מגלים דבר נפלא: ההסתגרות הזו והקושי להאמין בטוב אינם טעות ואינם רוע. הם ביטוי ישיר של האהבה והאכפתיות שלנו כלפי עצמנו, ניסיון נאמן של החלק הילדי שבנו לשמור על הלב שלנו מוגן.
אלא שעם השנים מתפתחת סביב השכבה הפנימית הזו שכבה שנייה, שמנסה גם היא לעזור לנו, אך עושה זאת בדרך הפוכה לגמרי.
השכבה החיצונית: מה מנסה הביקורת העצמית להשיג עבורנו?
סביב אותה שכבה פנימית זהירה שמבקשת להגן על עצמה בשקט, מתפתחת בנו לאורך החיים שכבה שנייה, פעילה ולחוצה יותר, שאפשר לקרוא לה מצוקה נפשית או ביקורת עצמית.
גם השכבה השנייה הזו נולדה מתוך כוונה טובה וחשובה מאוד: הרצון הטבעי שלנו להרגיש שייכים, מוערכים, מקובלים ואהובים בחברה שסביבנו.
מאחר שספגנו מהסביבה מסרים שלפיהם אדם שמתכנס, מפחד, מתקשה או עצוב עלול להיתפס כ"חלש" ולהישאר לבד, השכבה החיצונית הזו נלחצת כשהיא מזהה בנו פחד או התכנסות. מתוך דאגה כנה למעמד ולשייכות שלנו, היא מנסה לדחוף אותנו באמצעות אמירות שכולנו מכירים: "כדאי להתגבר מהר", "רצוי לחשוב חיובי", "להסתכל על חצי הכוס המלאה" ולהיראות חזקים, שמחים ומתפקדים.
כך נוצר בתוכנו דיאלוג מתוח בין שני חלקים שלמעשה רוצים את טובתנו:
השכבה הפנימית מבקשת לעצור, להתכנס ולהגן על עצמה מפני אכזבה נוספת, ואילו השכבה החיצונית והשכלתנית מנסה להאיץ בה, לשפוט אותה ולדרוש ממנה להיפתח ולחייך כדי שיאהבו אותנו. החיכוך הזה בין שתי השכבות הוא מה שאנחנו חווים ביומיום בתור מצוקה נפשית ועומס פנימי.
פרופ' פול גילברט, חוקר מוח ופסיכולוג קליני שפיתח את הגישה ממוקדת החמלה (CFT), הראה במחקרי הדמיה מוחית תופעה מעניינת שמסבירה בדיוק את התהליך הזה:
המחקרים שלו הראו שכאשר אנחנו מנסים לדרבן את עצמנו באמצעות ביקורת עצמית ושיפוטיות, המוח מפרש את הטון הנוזף הזה כאיתות של לחץ ומפעיל את מערכת הדריכות בגוף. לעומת זאת, ברגע שאנחנו מחליפים את הביקורת בטון פנימי תומך, מבין ומרגיע, נדלקת במוח מערכת עצבית אחרת לגמרי (מערכת ההרגעה והביטחון), שמשחררת אוקסיטוצין ואנדורפינים ומאפשרת לגוף להשתחרר מהמתח ולחזור לאיזון באופן טבעי.
מודעות אוהבת וצמיחה טבעית מתוך משבר וטראומה
הממצאים האלו על מערכת ההרגעה במוח מחברים אותנו ישירות אל המפתח שפותח את התקיעות בין שתי השכבות שלנו: איכות פנימית נעימה ופשוטה שאני קורא לה "מודעות אוהבת".
מודעות אוהבת מתעוררת כשאני מסכים להסתכל על שתי השכבות שבי, גם על החלק הילדי הזהיר שמתכנס וגם על החלק הלחוץ שמנסה לדחוף אותי לתפקד, ולראות את הכוונה הטובה והאוהבת של שניהם.
במקום לנסות לשנות אותם בכוח, אני מודה בפני עצמי בכנות רגועה:
"הנה, יש בי כרגע חלק שמרגיש עומס ופחד וזקוק למנוחה ולהגנה, ויש בי גם חלק שמאוד רוצה להרגיש שייך ואהוב בעולם. שניהם טבעיים, שניהם לגיטימיים, ושניהם באים מתוך אהבה ורצון לחיות בטוב".
כשאנחנו מבינים שגם ההתכנסות וגם הלחץ להשתנות הם דרכים יצירתיות (גם אם עקיפות) שבהן המערכת שלנו שומרת על קשר עם הצרכים העמוקים שלנו, היחס הפנימי שלנו משתנה מקצה לקצה. כשהחלקים האלו פוגשים בתוכנו הקשבה שקטה וחיבוק פנימי, הם מרגישים סוף סוף מובנים ומוגנים, ויכולים להרפות מהמאמץ.
מתוך המפגש הקשוב הזה מתאפשר תהליך טבעי ומעצים שנקרא בעולם הפסיכולוגיה "צמיחה פוסט טראומטית" (PTG, Post Traumatic Growth), מושג שטבעו החוקרים פרופ' ריצ'רד טדסקי ופרופ' לורנס קלהון.
במחקריהם הם הראו שבני אדם ניחנים ביכולת מופלאה לצמוח, להתחזק ולגלות עומק חדש בחייהם דווקא מתוך משברים ואירועים מטלטלים, ממש כשם ששריר בגוף מתחזק ומתפתח בעקבות התמודדות עם עומס.
למה זה קורה? מכיוון שבזמן משבר או טראומה, רגשות ותכנים ישנים שהחזקנו בפנים לאורך השנים צפים אל פני השטח כדי לקבל סוף סוף הכרה ושחרור. כשאנחנו פוגשים אותם במודעות אוהבת, המערכת שלנו מתנקה מעומסי העבר ומתחדשת בכוחות חיים, בבהירות ובחיבור עמוק הרבה יותר לעצמנו.
בסרטון ההדרכה הבא אני מסביר בהרחבה איך פועלת המערכת הפנימית שלנו במצבי טראומה, פוסט טראומה ומשבר, ומדגים איך ליישם צעד אחר צעד את מודל א.ה.ב.ה להרגעה, לשחרור ולצמיחה:
מודל אהבה: אישור עצמי והכרה במציאות בזמן משבר
כדי לתרגם את המודעות האוהבת למיומנות יומיומית נעימה וזמינה שאפשר להיעזר בה בכל רגע של מתח, הצפה או משבר, פיתחתי את מודל א.ה.ב.ה (ראשי תיבות של: אישור עצמי, הכרה במציאות, ביטוי רגשי, והרחבת הטוב).
לא מדובר כאן בטכניקה נוקשה, אלא בדרך פשוטה וטבעית ליצור דיאלוג מקרב עם הגוף והרגשות שלנו.
פרופ' סטיבן פורג'ס, מפתח התיאוריה הפולי-וגאלית, מצא שבתוך מערכת העצבים שלנו פועל מנגנון חכם שנקרא "נוירוספציה" (Neuroception): חיישן פנימי שסורק באופן מתמיד האם אנחנו נמצאים בסביבה בטוחה ומקבלת, גם בעולם החיצוני וגם בתוך הגוף שלנו. פורג'ס הראה שברגע שאנחנו מתייחסים לתחושות הגוף שלנו בקבלה ומתמקמים במציאות המוחשית שסביבנו, החיישן הפנימי קולט ביטחון ומפעיל את "עצב הוואגוס הקדמי", שמרגיע באופן טבעי את הדופק והנשימה ומחזיר לנו תחושת רווחה וחיבור.
שני השלבים הראשונים של מודל א.ה.ב.ה מפעילים בדיוק את מנגנון הביטחון החכם הזה:
1. א: אישור עצמי (לגוף, לרגש ולמחשבה):
בשלב הראשון נפנה תשומת לב סקרנית ורכה אל הגוף ונזהה שתיים או שלוש תחושות שמורגשות בנו כרגע (כמו לחץ, מתח, כבדות, קלילות, חמימות, קרירות, דופק או נשימה), בלי לשפוט אותן ובלי לנסות לשנות דבר.
לאחר שזיהינו אותן, נשאל את עצמנו בנחת: "למה זה לגמרי טבעי, אנושי, לגיטימי והגיוני לחוות את התחושות האלו בגוף כרגע?".
נאפשר לתשובה פשוטה ונעימה לעלות, תשובה שמכירה בכוונה הטובה של הגוף שלנו. למשל: "טבעי מאוד שיש בי עכשיו כיווץ או מתח, כי המערכת החכמה שלי שומרת עליי בערנות מול מה שקורה". נבטא את ההסבר הזה בלב או בקול, ונשים לב לתחושה הנעימה והעדינה שמתפשטת בגוף בעקבות האישור.
באופן דומה נזהה גם שניים או שלושה רגשות שנוכחים בנו עכשיו (פחד, עצב, כעס, תסכול, חמלה או שמחה) ואת המשפט המתומצת שהמחשבות שלנו מספרות לנו כרגע, ונשאל גם לגביהם: "למה זה טבעי, לגיטימי, אנושי והגיוני להרגיש ולחשוב את זה עכשיו?".
2. ה: הכרה במציאות:
בשלב השני נתבונן במציאות המיידית שסביבנו ונודה בפני עצמנו בעובדות פשוטות ומוחשיות: אנחנו חיים ונושמים כרגע, איפה אנחנו נמצאים פיזית, מה אנחנו רואים מסביב, איזה מזג אוויר יש בחוץ, ואילו תחושות נעימות קיימות עכשיו בגוף.
לאחר שנרגיש את ההקלה העדינה שנוצרת בגוף, אפשר להרחיב את ההכרה גם לעובדות רחבות יותר: לציין שמה שכבר קרה אכן קרה והסתיים, ולשים לב גם להיבטים המיטיבים והמחזקים שמתגלים בתוכנו ובסביבה שלנו, כמו ערבות הדדית, קירבה אנושית ויכולת להתמודד ולצמוח.
ביטוי רגשי והרחבת הטוב: תנועה חדשה של חיות
לאחר שיצרנו בתוכנו תחושת מוגנות וקרקע באמצעות האישור העצמי וההכרה במציאות, המערכת הפנימית שלנו פנויה ובשלה לשני השלבים הבאים של מודל א.ה.ב.ה, שמאפשרים לאנרגיה הרגשית להשתחרר בחופשיות ולהתרחב אל תוך החיים:
3. ב: ביטוי רגשי טבעי:
הרגשות שלנו (המילה רגש באנגלית, Emotion, משמעותה תנועה החוצה) נועדו לנוע ולהתבטא, וכשאנחנו מאפשרים להם תנועה טבעית, העומס משתחרר בקלות.
נפתח את השלב הזה בכמה נשימות עמוקות ונעימות בפה פתוח, כך שגם בשאיפה וגם בנשיפה הפה נשאר פתוח ורפוי כמו בהפקת צליל "אה" שקט.
לאחר מכן נשים לב איזה רגש דומיננטי חי בנו כרגע ונאפשר לו ביטוי בדרך שטבעית ונעימה לנו: זה יכול להיות דרך דיבור, כתיבה, ציור או שירה, וזה יכול להיות ביטוי גופני ישיר כמו תנועה של הגוף, רעד טבעי שמשחרר מתח, דמעות או הוצאת קול. כדאי לחזור על השלב הזה כמה פעמים בנינוחות, בלי לעשות שום דבר בכוח ובלי לחפש "הישגים מיוחדים", אלא פשוט להרשות למה שמבקש לצאת לקבל מקום. ככל שאנחנו נותנים לרגשות ביטוי טבעי יותר, כך ההתמודדות עם טראומה ומשבר הופכת לקלה ולמשחררת יותר.
4. ה: הרחבת הטוב:
בשלב הרביעי, מתוך המקום הפתוח והמחובר יותר שנוצר בנו, נשאל את עצמנו בחיוך ובהקשבה: "מה באמת יעשה לי טוב ונעים עכשיו בזמן הנוכחי? איך אני יכול להרחיב את הטוב והנעים שבי?".
אפשר לקחת זאת לכיוון של מה שעושה לנו טוב באופן אישי: לקחת פסק זמן למנוחה, לעסוק בפעילות שאנחנו אוהבים, לצאת לטבע או להיפגש עם אדם שיקר לנו.
ואפשר לקחת זאת גם לכיוון של נתינה ועזרה לאחרים בדרך שמתאימה ונעימה לנו. כשאנחנו מרגישים שייכים, לוקחים חלק ועושים משהו מיטיב ומשמעותי למען עצמנו ולמען הסביבה, המערכת כולה מתמלאת בחיות, בביטחון ובשמחה.
להקשיב לחוכמה שבפנים ולצמוח מתוך חיבור
בסופו של דבר, כשאנחנו מתבוננים על התמונה המלאה, אנחנו רואים שבין אם מה שאנחנו חווים כרגע הוא התמודדות עם טראומה, משבר וחרדה בעקבות אירועים חיצוניים, ובין אם זוהי מצוקה נפשית שנובעת מחוויות ילדות מוקדמות, המערכת שלנו פועלת בחוכמה ובאהבה עבורנו.
כל אתגר או משבר שאנחנו פוגשים בדרך הם הזדמנות פז להעמיק את הקשר שלנו עם עצמנו, להקשיב לחלקים הרגישים שבתוכנו, ולגלות עד כמה אנחנו מסוגלים לצמוח, להתחזק ולהפוך לחופשיים ולשלמים יותר.
ולצד התרגול העצמי של מודל א.ה.ב.ה, כדאי לזכור שכאשר אנחנו מבקשים לעבד לעומק חוויות טראומטיות או דפוסים רגשיים שליוו אותנו שנים, התהליך הופך לנעים, קצר ומעצים הרבה יותר כשאנחנו לא עוברים אותו לבד. במרחב בטוח, שקט ומאפשר של טיפול רגשי קשוב למבוגרים (במפגשים אישיים או בשיחות וידאו אונליין), אנחנו לומדים יחד איך לפגוש את העולם הפנימי שלנו במודעות אוהבת, לשחרר מתחים ישנים ממערכת העצבים, וליהנות מחיים שלווים, מחוברים ומלאי משמעות. אנחנו כאן ביחד במסע הזה.
שאלות נפוצות על התמודדות עם טראומה, משבר וצמיחה
איך המערכת הפנימית שלנו פועלת בזמן מצוקה נפשית?
לפי גישת להכיר בעצמי, המערכת הפנימית שלנו פועלת תמיד בחוכמה ומתוך רצון לשמור עלינו, גם כשהתחושה אינה נעימה. בתוכנו פועלות שתי שכבות משלימות: השכבה הפנימית היא החלק הילדי והרגיש שבנו, שלמד להיסגר ולהיזהר כדי לשמור על הלב שלנו מאכזבה. סביבו התפתחה השכבה החיצונית של הביקורת העצמית, שמנסה לדחוף אותנו לתפקד ולהיות חזקים מתוך רצון טבעי שנהיה שייכים ואהובים בחברה. כשאנחנו מזהים את הכוונה הטובה והאוהבת של שתי השכבות האלו ומפסיקים לשפוט אותן, המתח ביניהן מתמוסס והמערכת חוזרת לשקט.
למה הקשבה ואישור מרגיעים טראומה טוב יותר משכנוע עצמי?
כאשר אנחנו חווים טראומה או משבר, ניסיונות לדחוק בעצמנו "להתגבר מהר" או להסתיר את מה שאנחנו מרגישים יוצרים עומס נוסף, כי החלק הרגיש שבתוכנו מרגיש שלא מקשיבים לו. מחקרי מוח מראים ששיפוטיות עצמית משאירה את מערכת העצבים בדריכות, בעוד שגישה של הקשבה ואישור פנימי מפעילה במוח את מערכת ההרגעה הטבעית. כשאנחנו אומרים לעצמנו בכנות שזה לגמרי טבעי, אנושי והגיוני להרגיש פחד או כיווץ אחרי חוויה מטלטלת, הגוף קולט שאנחנו קשובים אליו ומתחיל לשחרר את המתח מעצמו.
מהי צמיחה פוסט טראומטית ואיך היא מתרחשת בנו?
צמיחה פוסט טראומטית (PTG) היא יכולת טבעית וחכמה הקיימת בכל אדם לגדול, להתחזק ולהעמיק מתוך משברים ואירועים מאתגרים, בדומה לשריר שמתחזק בעקבות התמודדות עם עומס. בזמן משבר עולים אל פני השטח רגשות וחלקים פנימיים שהיו עצורים או מודחקים בתוכנו לאורך השנים, ומבקשים מאיתנו קשר והקשבה. כשאנחנו פוגשים את החלקים האלו במודעות אוהבת ונותנים להם מקום וביטוי, אנחנו משחררים אנרגיה רבה שהייתה תפוסה בהדחקה, ויוצאים מהמשבר עם חוסן פנימי, בהירות וחיבור עמוק יותר לעצמנו ולחיים.
איך מיישמים את מודל אהבה להרגעה ולשחרור ביומיום?
מודל א.ה.ב.ה מציע ארבעה צעדים פשוטים ונעימים לתקשורת פנימית מיטיבה בזמן משבר: ראשית, מעניקים אישור עצמי לתחושות הגוף, לרגשות ולמחשבות שלנו מתוך הבנה שלכוונה שמאחוריהם יש היגיון וחוכמה. שנית, מתרגלים הכרה במציאות המוחשית שסביבנו ובעובדות הפשוטות והמחזקות של הרגע הנוכחי. שלישית, מאפשרים ביטוי רגשי וגופני טבעי בעזרת נשימה בפה פתוח, תנועה, קול או כתיבה. ורביעית, בוחרים בפעולה של הרחבת הטוב למען עצמנו או למען הסביבה, וכשרוצים להעמיק בתהליך, נעזרים בליווי של טיפול רגשי קשוב.
על המחבר: ד"ר אלי קרסניץ (Ph.D) הוא מטפל רגשי, מפתח גישת "להכיר בעצמי" וחוקר את נבכי הנפש ומנגנוני ההגנה של מערכת העצבים. עם למעלה מ-15 שנות ניסיון קליני (מאז 2010) בליווי אלפי אנשים המתמודדים עם חרדות קשות, OCD ומחשבות טורדניות, טראומות ומשברים נפשיים, אלי משלב בעבודתו רקע מדעי מוצק (בוגר הטכניון) יחד עם תרפיה רגשית מעמיקה מבוססת חמלה וחיבור פנימי מעשי ואפקטיבי. הגישה שלו נולדה מתוך שילוב של מסע התמודדות וצמיחה אישי ועמוק בשילוב עם למידה והיכרות עם גישות טיפוליות רבות.
לקריאה נוספת אודות אלי, הגישה הטיפולית הייחודית שלו וההסמכות המקצועיות לחצו כאן.
לתיאום שיחת התייעצות או ליווי אישי (בקליניקה ובאונליין) לחצו כאן.
הזווית המדעית: מחקרים על ויסות רגשי וצמיחה ממשבר
מחקרים במדעי המוח ובפסיכולוגיה קלינית מצביעים על החוכמה הטבעית של מערכת העצבים בתגובה למצבי דחק וטראומה. מחקרי הדמיה מוחית (fMRI) מראים כי שיח פנימי תומך, מאשר ומכיל מפעיל במוח רשתות עצביות של הרגעה וביטחון, ומאפשר לעצב הוואגוס הקדמי להשיב את הגוף לאיזון נינוח. בנוסף, הספרות המדעית על צמיחה פוסט טראומטית (Post Traumatic Growth) מוכיחה כי מתן קשב, אישור וביטוי לחוויה הרגשית מאפשר לאדם לצמוח מתוך משברים לחוסן פנימי גבוה יותר.
מקורות ספרותיים:
- Longe, O., Maratos, F. A., Gilbert, P., Evans, G., Volker, F., Rockliff, H., & Rippon, G. (2010). Having a word with yourself: Neural correlates of self-criticism and self-reassurance. NeuroImage. מחקר הדמיה מוחית בראשות פרופ' פול גילברט שהראה כי יחס פנימי מאשר ומרגיע מפעיל רשתות מוחיות של ביטחון ורווחה ומפחית עוררות רגשית.
- Porges, S. W. (2007). The polyvagal perspective. Biological Psychology. מחקרו המכונן של פרופ' סטיבן פורג'ס על התיאוריה הפולי וגאלית ומנגנון ה"נוירוספציה", המדגים כיצד חוויה של מוגנות ואישור בגוף ובסביבה מאפשרת למערכת העצבים להשתחרר מדריכות.
- Tedeschi, R. G., & Calhoun, L. G. (2004). Posttraumatic growth: Conceptual foundations and empirical evidence. Psychological Inquiry. מאמר היסוד המדעי שהגדיר את מושג הצמיחה הפוסט טראומטית (PTG), והדגים כיצד עיבוד קשוב של משברי חיים מוביל להתפתחות אישית ולהעמקת המשמעות והקשרים בחיים.
הצהרה משפטית והבהרה רפואית: המידע המוצג במאמר ובאתר זה הוא אינפורמטיבי, חינוכי וטיפולי-התפתחותי בלבד על בסיס גישת "להכיר בעצמי", ואינו מהווה תחליף לאבחון רפואי, פסיכיאטרי, רגשי מוסמך או לייעוץ מקצועי מטעם גורם רפואי מורשה. תהליכי עבודה עם העולם הרגשי ומערכת העצבים אינם מחליפים טיפול רפואי במצבים קליניים חריפים. בכל מקרה של מצוקה נפשית חריפה, סכנה מיידית או תסמינים רפואיים קשים, מומלץ לפנות מיד לגורם רפואי או נפשי מוסמך בקהילה.
רוצים לשמוע איך הגישה שלי יכולה לתת מענה לצרכים שלכם במפגשים אישיים (בביתי או בשיחות וידאו און-ליין)?
כתבו לי ואשמח לחזור אליכם.
לשיתוף המאמר עם מי שיכול\ה להיעזר בו:
תודה שקראת 🙂 ומה דעתך על הנושא? אני מזמין אותך להגיב למטה, לשאול שאלה או לבטא את הרגשתך.
*מומלץ לקריאה: סיפור קצר – מהו העקרון הכי בסיסי והכי חשוב באהבה וקבלה עצמית?
מאמרים נוספים שיכולים לעניין אותך:
טיפול במחשבות טורדניות
איך לקבל את עצמי ולאהוב את עצמי באופן מעשי
רגישות יתר ופגיעות הן מתנות שמבקשות להתגלות
איך להתמודד עם משבר או פרידה – מכאב להעצמה וצמיחה
איך לצאת מחרדה, איך להרגיע חרדה באמצעות קבלה עצמית?
תגובות של מי שעברו תהליך בליווי אישי עם אלי קרסניץ
(לחצו על התמונה כדי לראות את כל התגובות)
מעוניינים לקבל טיפול, תמיכה והדרכה אישית?
מפגשים אישיים וזוגיים מתקיימים בביתי או בשיחות וידאו און-ליין מכל מקום.
למידע על טיפול והדרכה אישית אפשר להתקשר ליצור איתי קשר כאן
2 תגובות
היי אלי,
קודם כל תודה רבה על כל מה שאתה מעניק,אתה לא יודע כמה זה עוזר אז תודה רבה
לגבי השלב של "ה – הכרה במציאות",מה בעצם המטרה של זה? להתרכז בכאן ועכשיו ולא לנדוד במחשבות?
המטרה היא ליצור לעצמנו משאבים.
משאבים הם כל מה שמאפשר לנו להיות נינוחים, ערים ונוכחים בחיבור טבעי לגוף ולרגשות שלנו.