להתפוצץ על משהו קטן ואז לא להבין למה? לקחת ללב כל הערה, כל טון דיבור, כל מבט שנראה לי מוזר? לעשות עניין גדול מדבר שאתמול בכלל לא הפריע, ואחר כך להתבייש בזה? או בדיוק ההפך, להגיב לכל דבר בקור, בציניות, בחיוך מזלזל, להרגיש שהחיים עוברים לידי ואני מסתכל עליהם מבחוץ כאילו מאחורי זכוכית?
אם גם אתם כמוני מכירים את החוויות האלה מהחיים שלכם, אם אתם מזהים את עצמכם באחת מהחוויות האלה, אני רוצה לחלוק אתכם את הנסיון האישי שלי, את ההבנה לגבי מה שבאמת גורם לכל ההתנהגויות האלה והדרך הטבעי שגיליתי כדי להשתחרר מהמצוקה הזו באופן טבעי.
אני אלי קרסניץ׳, ד״ר למדעים ומטפל רגשי, ואני מכיר הקצוות האלה טוב מאוד מחיי האישיים, למעשה עד גיל 30 בערך התגובות האלה שלטו בחיי באופן ניכר.
מה שמעניין הוא, שהרוב המוחלט של מה שאנחנו נורים לקורא לו "הצפה רגשית" או "בעיה בויסות רגשי" הוא בכלל לא בעיה ברגשות – אלא הוא תוצר של ניתוק רגשי.
במאמר הזה אני רוצה להסביר בדיוק איך זה עובד, מאיפה זה מגיע, ולמה כל השפה של "לשלוט ברגשות" מובילה אותנו לכיוון ההפוך מהריפוי שאנחנו רוצים לחוות.
מוזמנים לצפות בסרטון הזה שבו אני מסביר לעומק את הנושא וחולק את הנסיון האישי שלי והדרך הטבעית להבנה ושחרור מהמצוקות האלה:
מה זה ניתוק רגשי?
ניתוק רגשי הוא מנגנון הגנה שבו ההכרה שהיא המודעות שלנו (כלומר היכולת שלנו לשים לב מה באמת קורה בתוכנו, לזהות באופן נכון את הרגשות שלנו ולהיות איתם בקשר), מתנתקת מהחוויה הרגשית והגופנית. המנגנון הזה הוא חכם ונחוץ כדי להגן עלינו ממשהו שנתפס כמסוכן מדי להרגיש למשל פחד, זעזוע, הלם או כעס.
זה כמו פיוז שקופץ בבית – הפיוז לא קופץ כי משהו מקולקל, הוא קופץ כדי שהבית לא יישרף כשמתח החשמל עולה באופן מסוכן. באותו אופן, המוח שלנו יודע לנתק את המודעות מהרגש כדי להגן עלינו מהתפרקות או מקונפליקט שנתפס כאיום על ההישרדות שלנו כשאנחנו חווים חוויות טראומטיות במהלך חיינו ובעיקר בילדות.
ואגב חוויות טראומטיות לא חייבות להיות מזעזעות או אלימות, אלה יכולות להיות חוויות לגמרי "נורמליות" של לגדול בבית שאין בו התייחסות רגשית אמיתית, שאין בו דוגמה לתקשורת רגשית בריאה או שיש בו הורים היסטריים, חרדתיים, לחוצים ומלחיצים.
והנקודה שאני הכי רוצה שתיקחו מפה: אין בזה שום דבר מקולקל. המנגנון של ניתוק רגשי הוא מנגנון חכם, לגיטימי והישרדותי, שפעל בדיוק כמו שהוא היה צריך לפעול בזמן שבו נוצר (בזמן שחווינו את הטראומות והחסכים שלנו).
הסבל שלנו מתחיל רק כשהוא נשאר דלוק שנים אחרי שהסכנה עברה, והופך בלי ששמנו לב לדרך חיים שלמה, ואפילו לזהות אישית – זהות בדויה שחיה במחשבות שלנו (למשל : "אני מאוד רגיש" " אני לא שולט ברגשות שלי", "אני בן אדם קר", "אני לא רגשן", "אני פשוט ריאלי"). זו, אגב, אחת הצורות המתוחכמות ביותר של הכחשה שגם היא מנגנון הגנה חכם והישרדותי בתוכנו.
5 סימנים שמצביעים על ניתוק רגשי
לפני שנדבר על הנבת המנגנון של ניתוק רגשי, נראה איך זה נראה בפועל אצל רוב האנשים שמגיעים אליי:
- קושי לענות על שאלה פשוטה כמו "מה את\ה מרגיש\ה עכשיו?": כשלא יודעים מה לענות, כשהתשובה היא מעורפלת או שהתשובה היא ניתוח שכלי ומחשבתי במקום התייחסות לרגש.
- תגובות רגשיות שנתפסות כמוגזמות או "אימפולסיביות" – מתפרצים ואחר כך לא מבינים מה קרה שם ולמה התגובה הייתה כמו שהיא הייתה וזה מלווה ברגשות אשמה, בושה ומחשבות על חוסר ערך עצמי.
- חוויה של "הצופה מבחוץ" – חוויה שהחיים עוברים ליד, שיש משהו מנותק, מרחף, לא ממש פה. לרוב זה מלווה בתחושות של חרדה, בלבול, חוסר אונים, תסכול וחוסר משמעות.
- ציניות שקופצת דווקא ברגעים רגשיים – מישהו פותח את ליבו ומגלה את רגשותיו ודווקא אז מיד עולה בדיחה או מחשבה צינית שסוגרת ומכווצת את הלב.
- חווית בדידות פנימית כרונית – גם כשמסביב יש אנשים החוויה היא בפנים. היכולת להרגיש לבד גם בחדר מלא אנשים, גם כשלאכורה "לא אמורים להרגיש את זה".
- התעסקות כפייתית בחשיבה, ניתוחים מחשבתיים, נסיונות לפתור או לשנות את עצמנו – כשהראש עמוס ועובד קשה ומרוב מחשבת קשה בכלל להרגיש משהו, כשיש התעסקות בלתי פוסקת במחשבות פילוסופיות, בניתוח של עצמנו ונסיונות לשנות את עצמנו להתייחס לעצמנו כאל "בעיה" או מחשבות פילוסופיות על החיים, על החברה וכו.
- מחשבות טורדניות, OCD והתמכרויות – כשיש התעסקות כפייתית במחשבות מוזרות, מפחידות או מגעילות, כשיש טקסים כפייתיים או כשיש התמכרויות שונות כמו אכילה רגשית, עישון, פורנו, התמכרות לעבודה, סמים, אלכוהול ועוד. כל אלה מעידים על ניתוק רגשי ונסיון לעקוף או להמנע מלהרגיש את הכאב הרגשי שהדחקנו.
איך דרמטיות וציניות הן שני צדדים של אותו ניתוק רגשי?
זו השאלה שהכי מבלבלת אנשים, כי לכאורה מדובר בהפכים גמורים. אחד לכאורה מגיב חזק מדי והשני לכאורה לא מגיב בכלל. אבל למעשה יש להם מקור אחד, והם רק שני שלבים שונים באותו תהליך שבו כל ילד או ילדה לומדים איך לבקש ולקבל את תשומת הלב, ההכרה והיחס שהם זקוקים לו בילדות מההורים שלהם.
| דרמטיות והצפה רגשית | ציניות וקור רגשי |
מה נאמר בפנים, מה המסר האמיתי שלא נאמר במילים | "תשימו לב אליי", "אני ממש זקוק\ה לתשומת לב, אישור הכרה ובטחון" | "אין סיכוי שבאמת יאהבו אותי", "אין טעם לנסות לפתוח את הלב ולהפגע שוב כמו שכבר נפגעתי, עדיף כבר להשאר לבד מאשר לנסות להיות ביחד" |
השלב בתהליך | הזעקה לתשומת לב, הנסיון הנואש לקבל את תשומת הלב, ההכרה והבטחון שלא קיבלנו | הייאוש שאחרי שהזעקה לא נענתה. אחרי ניסיונות רבים שנופלים על הורים שלא מגיבים רגשית אל הילד\ה, ההבנה היא שכבר אין טעם, שלנסות לקבל יחס ואהבה זה כואב מדי ועדיף כבר לוותר. |
איך זה נראה מבחוץ | אימפולסיביות, דרמטיות, רגשנות, חוסר פרופורציה, ביקורתיות, קורבנות, מניפולציות, השתוללות, לוחמנות, "פיצוצים" | קור, זלזול, ציניות, אדישות, שכלתנות, תשובה לכל שאלה, נסיון לפתור כל דבר באופן טכני וקר, התעלמות, ניתוק, הכחשה |
מה באמת קורה מתחת לפני השטח | ניתוק רגשי, כלומר חוסר יכולת להכיל את הרגשות של עצמנו ולכן הכל "נשפך החוצה" באופן לא נעים, מאשים, קורבני או אלים | אותו ניתוק רגשי בדיוק, אתה חוסר יכול להכיל את הרגשות אבל התגובה היא ניתוק, הדחקה, "קפאון" ומנגנוני הכחשה והדיפה |
הכי קל להבין את זה כשמסתכלים על העולם הפנימי שלנו כמו על ילד או ילדה. רק לשם ההבהרה, אני לא מדבר על "שיטת הילד הפנימי" ולא על תיאוריה כלשהי, אני מתכוון פשוט להבנה שלא משנה בני כמה אנחנו, העולם הרגשי שלנו תמיד רגיש, תמיד זקוק ליחס, לחיבור ולאישור או בפשטות – לאהבה ממש כמו ילד. ומה קורה לילד שמתעלמים ממנו לאורך זמן?
הרצף כמעט תמיד נראה כך:
- חסך באמפתיה רגשית אמיתית – הילד מביע רגשות אבל לא מקבל יחס רגשי, לא חווה התייחסות אמיתית לרגשות שלו. לפעמים מתעלמים ממנו, לפעמים מתייחסות אליו כאל "בעיה שצריך לפתור" ומציעים לו פתרונות, לפעמים כועסים עליו ולפעמים התגובה היא מניפולטיבית, מבטלת או אלימה (באופן מילוי או פיזי).
- מצוקה ובדידות פנימית – משהו בפנים מתחיל להרגיש לבד, גם אם פיזית לא חסר כלום, בפנים מתחיל להתפתח עולם בודד יותר ויותר. בשלב הזה יש נטיה להתחיל לחיות יותר בדמיון ומופיעים סימני מצוקה התנהגותיים.
- הרעש – הילד מושך תשומת לב באופן לא מודע ובכל דרך שהוא יכול, אומר משהו מעצבן, משדר מצוקה, אומר שקשה לו, מתקשה בדברים מסויימים בלי סיבה נראית לעין, מתנהג "מוזר".
- הדרמה – כשהרעש לא עובד, הווליום עולה. הילד יכול להשתולל, להתפרע, לעשות דווקא, לשבור משהו, לעשות עניין גדול מדברים קטנים ועוד, להיות אימפולסיבי, לא צפוי ועוד.
- הייאוש – וכשגם זה לא עובד ואין עדיין יחס רגשי ואמפתי לאורך שנים, מגיע הייאוש. הילד מבין שכבר אין טועם לנסות, שעדיף לוותר ולפחות לא לכאוב כל פעם מחדש את האכזבה והבדידות. ומשם נולדת הציניות.
אני רואה את זה כהורה אצל הבנות שלי – מבחוץ נראה שלא קרה כלום ובכל זאת לפעמים יש דרמה גדולה. אבל ברמה הרגשית מה שקורה שם זו בקשה פשוטה מאוד. וכשאני שומע מבוגר מדבר בציניות על אהבה, אני שומע בדיוק את אותה בקשה, רק אחרי שהיא כבר ויתרה על עצמה. הציניות אומרת "בוא כבר לא נפתח ציפיות כדי לא להיפגע יותר" – וזה מנגנון הגנה חכם להפליא.
אצל רוב האנשים שאני מלווה זה מגיע בגלים – גם וגם. תקופה של רגישות יתר ולקיחה ללב, ואז תקופה של קור וניתוק. אצלי זה בהחלט היה ככה. |
מה גורם לניתוק רגשי?
הגורם המרכזי הוא לא בהכרח אלימות ולא אירוע דרמטי אחד, אלא חסך מתמשך באמפתיה רגשית אמיתית. ואני מדגישף אמפתיה רגשית היא לא מתן עצות, לא פתרונות, ולא "אל תפחד". אלה בדיוק הדברים שקיבלנו במקום אמפתיה.
אני מדבר על להיות ביחד ברגש: עצובים? אז עצובים ביחד, מבינים שמותר וטבעי להיות עצובים ושיש לזה מקום. מפחדים? אז יש לזה מקום כמובן, מותר לפחד, מי לא מאתנו לא מפחד? וכל זה מתחיל בילדות ונמשך עמוק לתוך הבגרות הרבה יותר ממה שנהוג או מקובל לחשוב. לי לקח עשרות שנים של תהליכים נפשיים להבין כמה גדולה השפעת הניתוק הרגשי שעליו גדלתי כילד, על חיי הבוגרים.
הסיבה שזה כל כך נפוץ היא שרובנו גדלנו בבתים שבהם על כל רגש הייתה הגבלה:
- כשפחדנו – לרוב ניסו לשכנע אותנו שאין מה לפחד.
- כשכעסנו – לרוב אמרו לנו שאסור לכעוס או דיכאו את הכעס באיומים או התעלמות.
- כשהיינו עצובים – לרוב שידרו לנו שאין לזה סיבה ושזה לא באמת לגיטימי וזה כולל נסיונות "עידוד" ו"להסתכל על חצי הכוס המלאה" ועוד.
- כששמחנו והתלהבנו – לרוב שידרו לנו שצריך להשאר בשליטה ולא "להשתולל" או "להשתגע".
- כביקשנו קרבה ואמפתיה – לרוב קיבלנו עצות, פתרונות, ניתוחים שכליים או דחיה והתעלמות.
וכך גדלנו עם מיכל רגשי קטן מאוד, עם יכול נמוכה מאוד להכיל, לקבל ולתת ביטוי בריא לרגשות שלנו. ויחד עם זה נוצר רושם עמוק שרגשות הם משהו שלילי ומסוכן. ויש אפילו מחקרים שמראים את זה: מחקר שנערך באוניברסיטת סטנפורד בשיתוף האוניברסיטה העברית סקר 78 מחקרים ו-36,141 משתתפים, ומצא ששלושה גורמים הם המנבאים החזקים ביותר לקושי לזהות ולתאר רגשות בבגרות: הזנחה רגשית, התעללות רגשית והזנחה פיזית. שוב – מה שלא קיבלנו, ולא רק מה שקרה לנו באופן "טראומטי".
כשמצטרפות לזה גם חוויות טראומטיות של ממש, הניתוק מתחזק, ואיתו לרוב מגיעים גם חרדה, מחשבות טורדניות וחרדת נטישה – כולם ענפים של אותו עץ שמוזן מאותו השורש והשורש הוא הצורך להגן על עצמנו מביטוי של רגשות טבעיים שנתפסים כמסוכנים עבורנו.
ניתוק רגשי ודיסוציאציה – מה ההבדל?
דיסוציאציה היא הקצנה של אותו ניתוק רגשי, לא תופעה נפרדת. אם ניתוק רגשי הוא "אני לא ממש מרגיש מה קורה לי", דיסוציאציה היא החוויה של להסתובב בעולם כמו מרחפים, כאילו אנחנו בתוך בועה או צופים בעצמנו מבחוץ. זה נשמע מפחיד, אבל גם זה בבסיסו מנגנון הגנה – הפיוז פשוט קפץ חזק יותר. הצורך להתנתק מהרגש מוקצן מתוך חוויות טראומטיות לא מעובדות והדיסוציאציה היא מצב מאוד לא נעים, מבלבל ומפחיד.
גם כאן המחקר מתיישר עם מה שאני מזהה: מטא–אנליזה שבחנה 120 מחקרים מצאה קשרים בינוניים עד חזקים בין קושי בזיהוי רגשות לבין חוויות דיסוציאטיביות. במילים אחרות – ככל שהמיכל הרגשי קטן יותר, כך המערכת נוטה יותר לניתוק רגשי.
למה ויסות רגשי הוא לא התשובה לניתוק רגשי?
אני רוצה לומר כאן משהו שיכול להשמע מוזר או אפילו סותר את רוב מה שמקובל לחשוב בנושא הזה – רגשות לא צריכים שישלטו בהם. כל השפה של "ניהול רגשות", "שליטה ברגשות" ו"ויסות רגשי" יוצרת רושם שהבעיה נמצאת ברגשות שלנו, שהרגשות שלנו הם לא לטובתנו, שצריך לשלוט, לדכא ובעצם לפחד מהרגשות שלנו. ובדיוק מתוך גישות כאלה הזה אנחנו מתחילים להילחם בעצמנו במקום להתחבר לעצמנו. לפעמים לצערי אלה גישות שאני שומע מאנשי טיפול וגורמים טיפוליים.
| השפה המקובלת (בעיות ותקלות) | איך אני מסתכל על זה (מנגנונים חכמים שנועדו לשרת אותנו) |
מקור המצוקה | עודף רגש, הצפה, בעיית ויסות רגשי, רגישות יתר, חוסר שליטה ברגשות ועוד | ניתוק מהרגש שהוא מנגון הגנה חכם שמגן עלינו ומחכה שנלמד לתת לעצמנו את החיבור והביטחון שאנחנו זקוקים להם |
המטרה | לווסת, לנהל, להנמיך, להיאבק, לדכא, לשחרר (להיפטר) ולהיות בשליטה | להרגיש, להבין, להכיל, לקבל, לתת מענה אמיתי, לתקשר, להתחבר ולמצמוח ללא מאמץ |
היחס לרגשות | משהו שצריך לשלוט בו ולנהל אותו | משהו שמבקש להעצים אותנו וללמד אותנו לחיות מתוך קבלה, ביטוי בריא ושלמות עם עצמנו |
הכלים | טכניקות פסיכולוגיות שונות שקשורות לשליטה ברגשות תוך התמקדות בצורות חשיבה שונות, ולעיתים דיכוי כימי | פיתוח יכול להרגיש, להכיל ולבטא את הרגשות שלנו באופן טבעי, הבנה נכונה של העולם הפנימי ותקשורת פנימית כנה ואוהבת מתוך חיבור לגוף |
התוצאה לטווח ארוך | שליטה שדורשת מאמץ מתמיד, תחושת מתח, מאבק פנימי, הדחקה ונסיון "לצוף מעל המים" תוך כדי פחד תמידי מאיבוד שליטה | איזון פנימי, המודעות, קבלה ואהבה עצמית, הרמוניה טבעית שגדלה עם הזמן, תחושת השלמה ורוגע, שיפור ביכולת ביטוי, תקשורת ועוד |
בילדות אמנם היינו זקוקים לגבולות, אבל גבולות לא צריכים להיות כוחניים ומדכאים. כילדים אנחנו לא צריכים באמת שישלטו בנו או שידכאו אותנו. אנחנו זקוקים לאהבה, קבלה ותקשורת אמפתית אמיתית ואיתה גם הדרכה נכונה וקשובה – וכך גם עכשיו בחיינו הבוגרים ביחס לעולמנו הרגשי. |
וזו גם הסיבה שאני לא מאמין שהפתרון נמצא בניתוח פסיכולוגי קר של טראומות הילדות שלנו, ובוודאי לא בדיכוי כימי שגורם לנו להרגיש עוד פחות. סימפטומטית זה אולי מקל, אבל בתכל'ס זה מנתק אותנו עוד יותר מעצמנו – כלומר מעמיק בדיוק את המצוקה שממנה התחלנו, ולרוב מוסיף עליה כאב נפשי חדש ועוד קשיים וסיבוכים שנערמים עם הזמן.
מה שכן עובד, מניסיוני, זה בדיוק ההפך: לפתח את היכולת כן להרגיש את הרגשות שלנו בדרך טבעית ובריאה. לבנות גשר של חיבור אמפתי בין ההכרה המודעת שלנו לבין אותו עולם רגשי ילדי שרק מחכה שנפגוש אותו. ואגב, רגשות הם דבר מורגש – תנועה של תחושות ואנרגיה בגוף, נשימה, דופק ועוד. בגלל זה מתח נפשי מתבטא כל כך הרבה פעמים בכאב פיזי, ובגלל זה העבודה הזו מתחילה תמיד במודעות לגוף ולרגשות ולא בחשיבה מאמוצת וניסיונות ניתוח עצמי.
הפשרת קרחונים – הניתוק הרגשי שלי
ממקום אישי אני יכול לשתף שגדלתי עם חוויות של נטישה, אלימות ויחס קשה מאוד. באופן טבעי נוצרה אצלי שכבה עבה של ניתוק רגשי שיצרה לי קשיים גדולים מאוד בחיים ובמערכות יחסים. היא התבטאה בשני הכיוונים: גם בהתפרצויות ובדרמטיות, וגם בקור, בציניות ובסרקזם.
לפעמים כשאני מסתכל לאחור על החיים שלי, אני יכול לקרוא לחיים שלי מסע של הפשרת קרחונים – תהליך הדרגתי של חיבור של מה שהתנתק בי, יציאה הדרגתית מהמקומות האלה וככל שאני מתחבר עוד ועוד לרגשות שלי, לאמת שלי, למי שהייתי תמיד מתחת לשכבות הבידוד של הניתוק הרגשי, כך אני מרגיש חי יותר, שלם יותר, מאושר יותר ויכול לתת יותר לעצמי ולכל מי שסביבי.
היום אני פחות היסטרי, לוקח דברים פחות קשה, ופחות קר ואדיש. זה לא קרה בבת אחת ולא בזכות טכניקה או שיטה. זה קרה ככל שהפסקתי להתייחס לעולם הרגשי שלי כאל בעיה שצריך לנהל, והתחלתי להתייחס אליו כמו שמתייחסים לילד שאוהבים. ואגב, ככל שזה קרה – רמת הדרמה ירדה מעצמה, בלי שניסיתי אפילו פעם אחת לווסת או לנהל משהו בכח.
שאלות נפוצות בנושא ניתוק רגשי
איך יודעים אם יש לי ניתוק רגשי?
הסימנים הכי נפוצים הם קושי לענות על השאלה "מה אני מרגיש עכשיו", תגובות שנראות לכם עצמכם לא פרופורציונליות, תחושה שאתם צופים בחיים מבחוץ, או נטייה להגיב בציניות דווקא ברגעים שנוגעים. מבחינתי, הסימן הכי מדויק הוא פשוט תחושה כרונית של בדידות פנימית – גם כשמסביב יש אנשים.
אפשר להיות מנותק רגשית ודווקא מאוד רגשן?
כן, וזה בדיוק מה שהכי מבלבל. עוצמה רגשית גבוהה לא מעידה על חיבור – הרבה פעמים היא בדיוק הצעקה שנובעת מהניתוק.
כמה זמן לוקח לצאת מניתוק רגשי?
זה לא מתרחש בבת אחת אלא בהדרגה, וההקלה הראשונה מגיעה בדרך כלל הרבה לפני "הסוף". אצל רוב האנשים שאני מלווה, כבר ההבנה שאין בהם שום דבר מקולקל מזיזה משהו מהותי.
לשיתוף המאמר עם מי שיכול\ה להיעזר בו:
תודה שקראת 🙂 ומה דעתך על הנושא? אני מזמין אותך להגיב למטה, לשאול שאלה או לבטא את הרגשתך.
*מומלץ לקריאה: סיפור קצר – מהו העקרון הכי בסיסי והכי חשוב באהבה וקבלה עצמית?
מאמרים נוספים שיכולים לעניין אותך:
טיפול טבעי במחשבות טורדניות
איך לקבל את עצמי ולאהוב את עצמי באופן טבעי
רגישות יתר ופגיעות הן מתנות שמבקשות להתגלות
איך להתמודד עם משבר או פרידה – מכאב לריפוי וצמיחה
איך לצאת מחרדה, איך להתגבר על חרדה באמצעות קבלה עצמית?
תגובות של מי שעברו תהליך בליווי אישי עם אלי קרסניץ
(לחצו על התמונה כדי לראות את כל התגובות)
מעוניינים לקבל טיפול, תמיכה והדרכה אישית?
מפגשים אישיים וזוגיים מתקיימים בביתי או בשיחות וידאו און-ליין מכל מקום.
למידע על טיפול והדרכה אישית אפשר להתקשר ליצור איתי קשר כאן
