למה אני סובל? איך להפסיק לסבול באופן טבעי ויסודי

התפתחות אישית | פיתוח אישי | פיתוח אישיות

למה אני סובל? איך להפסיק לסבול? – שאלות שהטרידו והעסיקו אותי בערך מגיל 14.
בעצם, מהרגע שהבנתי שלא מדובר בסתם “מצב רוח רע” או “דברים שלא מסתדרים לי בחיים” אלא במשהו שכל בני האדם חווים בצורה כזו או אחרת, השאלות – למה אני סובל? איך להפסיק לסבול? וממה אני בכלל סובל? לא הפסיקו להעסיק אותי.

בכל מה שקשור לסבל, אני רואה שתי גישות בסיסיות:
1. אנחנו סובלים מגורמים שאין לנו שליטה או בחירה לגביהם כמו: המצב המדיני, הכלכלי, החברתי, נסיבות החיים, אנשים אחרים, נתוני הגוף שלנו וכדומה.
בגישה הזו אנחנו נשארים חסרי אונים וכל מה שנשאר לנו הוא לנסות לקבל את “רוע הגזירה” או לנסות להלחם, להתאמץ ולהיאבק ולחוות הרבה תסכול ולחץ.

2. אנחנו סובלים ממשהו שיש לנו אפשרות להבין אותו, שיש לנו בחירה לגביו, משהו שהוא יסודי ועמוק ומעצב את כל תפיסת המציאות שלנו – המחשבות שלנו והיחס שלנו לעצמנו.
בגישה הזו יש אפשרות לשינוי אמיתי, להבנה, לשחרור, לריפוי ויצירת מציאות של בטחון, אהבה, שמחה ושלווה פנימית.

כמו שבטח ניחשתם, הגישה שלי היא הגישה השניה.
אחרי הרבה שנים של תהליכי צמיחה, למידה ועבודה עם מאות אנשים, אני רוצה לשתף אתכם בעקרון פשוט וטבעי שמאפשר לי להבין ולענות באופן מעשי על שאלות כמו למה אני סובל? איך להפסיק לסבול? ועוד.

העקרון הטבעי הזה קשור לשקר מכאיב שאימצנו כבר בילדותנו ולרוב, הוא הולך איתנו בלי שנשים לב. בעזרת תשומת לב והבנת הסיבות שבגללן אנחנו ממשיכים להאמין בשקר הזה, משהו עמוק ומהותי מתחיל להשתחרר בנו.

ומהו השקר הזה?
השקר שרובנו אימצנו כבר בילדות הוא המחשבה (או המחשבות הרבות) שבאיזשהי דרך אנחנו “לא בסדר”, “לא מספיק טובים” או לא ראויים לדברים הכי טובים בחיים  – אהבה, שמחה, בטחון, אינטימיות, מימוש עצמי ושלווה”.

למה אני סובל?

עם השנים ואחרי הרבה תהליכים שעברתי שכללו אלפי שעות מדיטציה שבהן פשוט הקשבתי למה שמתרחש בתוכי, לימודים של גישות טיפוליות שונות, סדנאות, טיפולים שעברתי, התבוננות פנימית מעמיקה, מפגשים עם מורים שונים, מפגשי עומק עם עצמי בשלל גישות ושיטות ובהמשך גם עבודה עם מאות אנשים כמטפל ומלווה אישי, הגעתי להבנה הפשוטה הזו:
המקור השורשי לסבל שלי הוא צורת החשיבה שלי – המחשבות שאני חושב באופן מודע ולא מודע.

למה דווקא מחשבות?
אפשר לומר שהמחשבות הן המזון העיקרי שלנו. כל יום אנחנו חושבים בממוצע  50-70 אלף(!) מחשבות וכל מחשבה היא מסר, היא משפט או מילה שמשפיעים באופן ישיר ועוצמתי על ההרגשה שלנו.

איך כל מחשבה משפיעה על ההרגשה שלנו?
הנה ניסוי פשוט וקצר שממחיש את זה:

שימו לב מה אתם מרגישים עכשיו בגוף. עד כמה הוא נינוח, רגוע, נושם, נעים.

עכשיו חישבו את המחשבה הבאה (פשוט תאמרו לעצמכם בלב או בקול):
“אין לי כוח יותר, נמאס לי, די כבר, שום דבר טוב לא קורה לי”

שימו לב לכל שינוי שחל בתחושת הגוף שלכם ובהרגשה הכללית שלכם. שימו לב איך מגיבה הבטן, איך מגיב החזה ואיך משתנה הנשימה שלכם. שימו לב אם משהו מתכווץ, נלחץ, נאטם, מתקשה או נהיה כבד ומעיק יותר.

עכשיו חישבו את המחשבה הבאה (פשוט תאמרו לעצמכם בלב או בקול):
“יש סיבה לכל מה שאני מרגיש, מותר לי לנשום, אני לומד איך לאהוב את עצמי”.

וכמו קודם, שימו לב לכל שינוי שחל בתחושת הגוף שלכם ובהרגשה הכללית שלכם. שימו לב איך מגיבה הבטן, איך מגיב החזה ואיך משתנה הנשימה שלכם.

עכשיו שימו לב להבדל שהיה בהרגשה שלכם כתוצאה מהמחשבה הראשונה ומהמחשבה השניה וכדי להבין כמה השפעה יש למחשבות שלו על ההרגשה שלנו בכל יום, תכפילו את התחושה הזו פי בערך 50-70 אלף…

אז נכון, נראה על פני השטח שיש הרבה מאוד סיבות לסבל שלנו – החברה, ההורים, היחסים, המצב הכלכלי, המדיני, הבריאות, נתוני הגוף שלנו, נסיבות החיים ועוד.
אבל כל אלה, לא באמת יוצרים את הסבל בחיים שלנו.

נסיבות החיים כן מספקות לנו אתגרים, שיעורים, יוצרות אווירה ומצבים שונים בהם אנחנו יכולים לגלות את עצמנו, את הרגשות שלנו, את הרצונות שלנו ולפתח את היכולות שלנו. אבל סבל?
סבל הוא משהו שאנחנו יוצרים בתוכנו.

מהו סבל בעצם?

כפי שהגדירו את זה מורים רבים לאורך ההיסטוריה האנושית החל מבודהה לפני יותר מ-2500 שנים בהודו ועד ביירון קייטי בארה”ב של ימינו: סבל הוא המאבק (ביקורת, שיפוט, גינוי, התנגדות, הכחשה, הדחקה ונסיון לשנות בכח) שלנו במציאות – במה שאנחנו חווים ומרגישים ברגע זה ממש.
לדוגמה: כשהמציאות היא שאנחנו פוחדים ואנחנו לא מקבלים את הפחד, לא מבינים אותו ומנסים לגנות אותו, מנסים לדכא אותו, לסלק אותו בכח, אנחנו סובלים.
הפחד עצמו הוא לא סבל (עובדה שאנשים משלמים הרבה כסף כדי לפחד כמו למשל בקפיצת באנג’י, צניחה חופשית או אפילו בסרט אימה ונהנים מזה מאוד), הסבל הוא המאבק שלנו במציאות, המלחמה שלנו בעצמנו וברגשות שלנו. להלחם בעצמנו – זה הסבל האמיתי.

דוגמה נוספת: אם למשל מבנה הגוף שלי הוא מלא ואני מגנה את זה, נאבק בזה, חושב שזה לא בסדר ולא מספיק טוב או יפה, מנסה להסתיר את זה, אני סובל.
אם לעומת זאת אני מקבל את עצמי ואת הגוף שלי, לא מגנה ולא נאבק בו ומבין שיופי הוא דבר סובייקטיבי לגמרי, אני כבר לא סובל, אני שלם עם עצמי.
ואגב, זה לא סותר בכלל את האפשרות לרדת במשקל אם רוצים, זה רק אומר שלא חייבים לסבול מזה.

עוד דוגמה: אם למשל אני מרגיש חוסר בטחון וקשה לי ליזום שיחות וקשרים חברתיים, אני יכול לגנות את זה, לחשוב שזה “דפוק”, לא טוב, לא בסדר ושאני לא אמור להיות כזה ואז כמובן לסבול.
אני יכול גם להתייחס לגמרי אחרת לעצמי, אני יכול להקשיב לעצמי, להבין מה גורם לי להרגיש כך, לראות שיש משהו שבאמת מפחיד אותי עמוק בפנים ולהתייחס בהבנה, אמפטיה ואהבה, כמו שמתייחסים לילד או ילדה אהובים, לאותו מקום רגיש בתוכי ולקבל אותו ואז אין סבל, יש תהליך של צמיחה פנימית נעימה ואוהבת.

הנטייה לתפוס את הסבל (כמו שקרה לי במשך רוב חיי) כתוצר של הרגשות שלנו – פחד, חרדה, חוסר בטחון, חוסר מוטיבציה, בלבול, כעס, תסכול וכדומה היא מכאיבה מאוד ויוצרת סבל רב.

הרגשות שלנו (וזה מה שלרוב אנחנו לא יודעים כי אף אחד לא לימד אותנו) הם תוצר של החשיבה שלנו.
כשאנחנו חושבים באופן פסימי, מדכא, ביקורתי, מפחיד, אנחנו מרגישים חרדה ומצוקה.
כשאנחנו חושבים בכנות, באהבה, בבהירות, אנחנו מרגישים בטחון, נחת ושמחה.

אבל לפעמים, כמו במקרה שלי, לוקח הרבה מאוד שנים לגלות ולהבין את הקשר בין החשיבה לרגשות שלנו באופן עמוק ויסודי ובמאמר הזה, אני רוצה לחלוק אתכם את מה שהבנתי.

הננקודה החשובה בעיניי היא זו: סבל הוא תמיד תוצר של היחס שלנו, של הגישה שלנו ובראש ובראשונה – צורת החשיבה שלנו. הדרך בה אנחנו מפרשים דברים, הדרך בה אנחנו חושבים ורואים את עצמנו, את החיים, את הרגשות שלנו ואת האפשרות לבקש ולקבל את מה שאנחנו באמת רוצים.

ואגב, אני לא מתכוון לשום צורה של “חשיבה חיובית” או שכנוע עצמי, אלא להבנה עמוקה וכנה של צורת החשיבה שלנו. הבנה שמאפשרת שינוי בלי מאמץ, בלי מאבק ובאופן טבעי לגמרי.

 

אילו מחשבות גורמות לנו לסבול?

כשהבנתי שמה שגורם לי לסבל נפשי (שמבטא בין היתר בדכאון, חרדות, תקיעות, קושי לבטוח, קושי לבטא את מה שאני רוצה, קושי לעשות את מה שאני רוצה, התמכרויות, בריחה, שקרים, תחושת בדידות ועוד) הן המחשבות שלי, הבנתי גם שיש סוג מסויים של מחשבות שגורמות לי סבל.

אילו מחשבות גורמות לי סבל בשלל צורות?
בפשטות אלה מחשבות של גינוי. מחשבות שמגנות אותי, שופטות ומבקרות, אומרות לי שאני לא בסדר, לא מספיק טוב, לא מספיק מוצלח, חכם, רגיש, אמיץ או כל דבר אחר שאני “צריך” או “אמור” להיות.

יש אינספור מחשבות כאלה ואצל כל אדם הן נשמעות קצת אחרת. אבל העקרון, הבסיס הוא מאוד דומה אצל כולנו – תחושת ה”אני לא בסדר” או “אני לא מספיק טוב\ה” מוכרת לכולנו בהמון צורות והתחושה הזו היא תמיד תוצר של מחשבות ביקורתיות ומדכאות שאנחנו חושבים על עצמנו.

כדי לגלות את צורות החשיבה שגורמות לנו לסבל, מעניין לשאול למשל – אילו מחשבות של גינוי וביקורת יש לי?
אילו מחשבות של גינוי וביקורת שאומרות שאני “יותר מידי משהו…” או “לא מספיק משהו…”, חוזרות אצלי שוב ושוב ואיך הן גורמות לי להרגיש כשאני חושב\ת אותן? (אפשר לקחת את השאלה הזו כתרגיל להכירות עם צורות החשיבה שלנו).

כאן במאמר הזה, אני רוצה להתמקד בכמה צורות של גינוי וביקורת עצמית שהפכו להיות נפוצות מאוד בחשיבה שלנו לגבי עצמנו ואחרים ומהוות מקור של סבל עבור רובנו.

צורות חשיבה כמו “עצלן\ית”, “כפוי\ת טובה”, “מפונק\ת”, “אגואיסט\ית”, “לא בסדר”, “לא מתמודד\ת”, “חסר\ת סבלנות”, “פחדן\ית”, “רע\ה”, “דחיין\ית” ו-“חסר\ת מוטיבציה”.

כמובן שיש עוד הרבה ביטויים שגורים במחשבות שלנו שהם ביטויים של גינוי וביקורת וזה עוזר כשאנחנו בוחרים לשים לב למחשבות שלנו ולגינויים השונים שגורמים לנו להתכווצות, חרדה וסבל נפשי. לא פעם הביטויים האלה הן מילות גנאי קשות כמו “טיפש\ה”, “מטומטם\ת” ועוד.

למה אנחנו חושבים מחשבות שיוצרות סבל?

יש הרבה מילים ומושגים כמו אלה שרשמתי קודם, שאני בעצמי גדלתי עליהם, שהפנמתי ואימצתי אותם כי זו הדרך שבה דיברו אלי כשהייתי ילד.

ככה נזפו בי, ככה ביקרו אותי, ככה איימו עלי כשלא עשיתי את מה שרצו, כשלא התנהגתי כמו שציפו ממני. זה מה שנאמר לי שוב ושוב בנימות של כעס, האשמה, דרישה ואיום.

אז לא מפתיע בכלל שכשגדלתי, התחלתי לחשוב ולדבר במושגים האלה בעצמי.

מה שחשוב להבין הוא זה: אימצנו את צורות החשיבה המדכאות, המפחידות ומכאיבות האלה כי זו הדרך שבה דיברו אתנו וסביבבנו וככה למדנו שצריך לדבר כדי להגן על עצמנו מלהיות “לא מספיק טובים” בעיניי ההורים שלנו.

בתור ילדים זה מאוד מפחיד ומסוכן להתפס כלא בסדר או לא מספיק טובים בעיניי ההורים.
כילדים אנחנו לגמרי תלויים בהם מכל בחינה אפשרית וכשהם לא מרוצים מאתנו זה ממש מפחיד, כמעט כמו שאלוהים בעצמו יהיה לא מרוצה מאתנו ונרגיש איום על עצם קיומנו.

גינוי, האשמה והלקאה עצמית – ככה למדנו שצריך לדבר כדי לנסות להיות “מספיק טובים” כדי לקבל אהבה, בטחון ואישור מההורים שלנו והסביבה בה גדלנו.

מפתיע ככל שזה יכול להישמע, בעצם עשינו ואנחנו ממשיכים לעשות את כל זה – לאיים על עצמנו, להלקות את עצמנו, לנזוף ולבקר את עצמנו רק מתוך אהבה, מתוך רצון אמיתי להרגיש בטחון ולהיות “מספיק טובים” גם במחיר של חרדה ודכאון, גם במחיר של סבל.

 
איך זה התבטא בחיים שלי?
למשל כשלא עשיתי משהו בזמן, חשבתי לעצמי שאני עצלן ודחיין וכך נזפתי בעצמי. כשמישהו לא הוקיר לי תודה או נתן לי את הייחס שציפיתי לו ביקרתי ושפטתי אותו ככפוי טובה וכך נזפתי בו.
 
כשלא מצאתי בי חמלה או רצון לתת לאחרים, קראתי לעצמי רע, אגואיסט.
כשרציתי והתעקשתי לקבל בדיוק את מה שרציתי ולא פחות מזה, חשבתי לעצמי שאני מפונק.
כשפחדתי לעשות משהו או לא הצלחתי לאזור אומץ לעשות את מה שרציתי חשבתי לעצמי שאני פחדן, עלוב וטיפש וממש הלקתי את עצמי.
וזה נמשך כך במשך המון שנים, רוב המחשבות שלי נשמעו כמו שיחות נזיפה, כשיחות איום, כאכזבה וכעס שלי על עצמי ועל כל מי שלא מילא את הציפיות שלי.
 
ותכלס זה היה נורא, הרגשתי כל כך הרבה אשמה, תסכול, זעם, עצבים, עלבון, בדידות ויאוש שלפעמים פשוט חשבתי שבא לי למות, שאין לי כח לחיות ככה יותר.
 

אבל כפי שאני רואה את זה היום, אין אמת בכל המושגים הביקורתיים, המגנים והמדכאים שבהם נהגתי לחשוב על עצמי ועל אחרים.

המושגים האלה וכל מה שדומה להם הם בעצם סוג של מניפולציה – מנגנון של שיעבוד, דיכוי ושליטה בכח על ידי הפחדה ואני רוצה לחלוק אתכם איך זה עובד.

ממי למדנו את כל הביטויים האלה?
את רובם ככולם, למדנו מההורים שלנו ומהדרך שבה הם דיברו אלינו, על עצמם ואחד עם השניה.
עם כל זה שההורים שלנו אהבו אותנו כמיטב יכולתם, גיליתי שיש ריפוי ותועלת משמעותית בהבנה של מה שקרה לנו כילדים, של היחס שקיבלנו והדרך שבה היחס הזה עיצב את צורת החשיבה שלנו בהווה.

מה למדנו מההורים בילדות?

הורים אומרים לילד או לילדה מילים כמו “עצלן\ית!”, “כפוי\ת טובה!”, “אגואיסט\ית!”, “רע\ה!” וכדומה, כשהילד\ה לא מילאו את הרצון והציפיה של ההורים מסיבה כלשהי.
 
אם ההורים היו יכולים לדבר בכנות מלאה, כנות של 100%, מה הם היו אומרים במצב כזה?
אני מדמיין שהם היו אומרים משהו כמו “אני מרגיש עלבון ופחד כי היו לי ציפיות ממך אבל בחרת לעשות משהו אחר, וזה בסדר, את\ה לא אשם\ה אבל אני רוצה\מבקש שתעשה\י אחרת כדי שיהיה לי נעים יותר”.
 
ואם מדובר בהורה קשוב ורגיש במיוחד, הוא יבין שילד לא עושה שום דבר מתוך כוונה רעה, שאין בכלל דבר כזה “כוונה רעה”, יש רק חוסר הבנה, חוסר באהבה, חוסר בתקשורת כנה ועמוקה.
שאין שום דבר פגום בילד ושאין שום טעם ליצור בו תחושה של אשמה, של דיכוי, שהוא לא בסדר, אלא לעזור לו לראות ולהבין את מה שההורה כל כך רוצה להראות לו.
 
אבל מכיוון שברוב המקרים ההורים שלנו היו בעצמם ילדים שנשאו בתוכם המון פחד, חרדה, כאב, טראומות לא מעובדות ותחושות קשות מבלי שהיו ערים לזה לגמרי, זה רחוק מאוד מהיחס שקיבלנו במציאות.
 
כשהורה לא מצליח להשיג מהילד\ה התנהגות או יחס מסויימים הוא מרגיש באופן טבעי לגמרי תסכול, עלבון, אכזבה וכעס והוא מגיב לרוב כפי שהתייחסו אליו כשהיה בעצמו ילד. ולרוב מדובר במניפולציה עתיקה ומוכרת מאוד שהפכה להיות כל כך שגורה בחיים שלנו שאנחנו לא שמים לב כמה היא עוצמתית וחזקה, כמה היא שקרית ומשמעותית.
לי לקח הרבה שנים לראות את זה.
 
כשהורה אומר או צועק על ילד\ה שהם לא בסדר, עצלנים, אגואיסטים, כפויי טובה או כל מילת גנאי אחרת, הם זורעים בילד\ה פחד עצום.
כשהורה אומר דברים כאלה לילד הוא מנחיל בילד את התחושה שהוא לא ראוי לאהבה ולא רק של ההורה, אלא של אף אחד בעולם.
כאילו שכל העולם עכשיו מגנה את הילד, כאילו שאלוהים בעצמו סולד מהילד ה”רע” הזה וזה מפחיד ונורא גם אם הילד לא יודע איך לבטא את זה.
כשהורה כועס ונוזף בילד במילות גנאי, עבור הילד זה נשמע כאילו ההורה הכועס והנוזף הוא הדובר של האנושות כולה, כאילו שבאופן מוחלט הילד הוא לא בסדר ולא יהיה בסדר בעיניי אף אחד.

הרי עבור ילד\ה, ההורה הוא נציג החברה, נציג העולם שמלמד את הילד על החיים, על מי שהוא, על מה שהוא שווה והיחס שמגיע לו.
 
הרי ההורה לא אומר לילד משהו כמו – “בעיניי ולדעתי האישית בלבד, אתה עצלן אבל כל אדם אחר יכול לחשוב שדווקא אתה ממש בסדר…”.
זה לא מה שקורה, זה לא מה שקרה וזה לא מה שלמדנו. 
 
וכשהורה נוזף בילד במילות גנאי, הילד מתחיל לחשוב ולהאמין גם אם באופן לא מודע, שהוא באמת לא בסדר בעיניי העולם כולו וזה מפחיד, זה כואב, זה נורא ועם התשתית המחשבתית הזו הוא גדל וחי ויש לזה השלכות בצורת סבל נפשי.

איך אני יודע את זה?
אני יודע את זה לא רק משיחות עם המון אנשים שפותחים בפניי את ליבם במפגשי טיפול והדרכה אישיים, אלא מהחיים האישיים שלי כילד וכאדם שספג אינספור נזיפות ומילות גנאי כילד ולמד שהוא כזה – פשוט כזה עצלן, אגואיסט ומפונק ורע ושזה מה שכולם יראו בו לעולם ועד ותאמינו לי…זה עול כבד על הכתפיים, זה הרבה כאב וצער, אשמה וחוסר בטחון שקשה לתאר.
התפתחות אישית, פיתוח אישי, פיתוח אישיות
להפסיק לסבול – למחשבות שלנו יש השפעה עצומה על ההרגשה שלנו

איך להפסיק לסבול?

הדרך שעוזרת לי להפסיק לסבול, היא דרך של הקשבה, כנות והכרה בחשיבה שלי ובמה שגורם לי לחשוב מחשבות לא נעימות על עצמי.

מתוך ההבנה שלי היום אני רוצה לחלוק איתכם שאין שום אמת בכל מילות וביטויי הגנאי שאנחנו מרעיפים על עצמנו.

כל מילות וביטויי הגנאי האלה הן ביטויים של תסכול, פחד וכאב לא מודע ולא מעובד שההורים האהובים שלנו הורישו לנו בלי שום כוונה או שליטה ואין בהן שום אמת לגבי מי ומה שאנחנו.
 
הביטויים האלה הם למעשה שקר מוחלט, המצאה. הם מניפולציה עוצמתית שהופעלה עלינו כשהיינו רכים, סופגים וחסרי הבנה והגנה והאמנו להן כפי שרק ילדים יודעים להאמין. אלה רק גלים של כאב, בדידות וחוסר אונים שחשו הורינו האהובים בבדידותם וחוסר הבנתם את הרגשות שלנו ושלהם.
 
בעיניי אף אחד לא עצלן, אף אחד לא רע ולא אנוכי ולא מפונק.
מה שעוזר לי לענות על השאלה איך להפסיק לסבול? הוא כנות עמוקה ביני לבין עצמי, כנות שמאפשרת לי לתרגם כל מחשבה מגנה, מדכאת ומפחידה שיש לי, למושגים כנים של אהבה, של אכפתיות ואמפטיה שאין בהם שום מאמץ או נסיון לשכנע את עצמי בדבר.

ממש להחליף את החשיבה האימפולסיבית והאוטומטית שלי שהיא לרוב מדכאת, ביקורתית ומאשימה, בחשיבה שהיא כנה ולגמרי הגיונית.
ונכון, זה תהליך של לימוד שלוקח זמן ולפעמים כדאי מאוד להיעזר במישהו שיכול לכוון, להדריך ולעזור לעשות את השינוי בפשטות וביעילות ועם כמה שפחות בלבול ומאמץ, אבל כדי לפחות להתחיל לראות את זה, הנה מילון חלקי של פרשנויות כנות ואוהבות למילות וביטויי גנאי נפוצים בחשיבה שלנו.
הבנה של התרגום הזה, בחינה והכרה שלו והטמעה שלו בצורת החשיבה שלנו (ממש להתחיל לחשוב שמושגים כאלה אחרי שבדקנו וגילינו שזו אכן האמת שלנו), מאפשרת להבין את עצמנו ואחרים ולא להמשיך במעגל האלימות והאילמות המכאיב שנוצר בילדות שלנו.
*הטקסט נכתב בזכר אבל הוא מתייחס לנשים וגברים כאחד
 
עצלן\דחיין = מישהו שנרדש בילדות לעשות את מה שהוא לא באמת אוהב לעשות. אדם שחי מאז ילדותו בתחושה הקשה של “צריך” ולא של “רוצה”, מתקשה לבטוח ברצון שלו ומרגיש שהוא לא ראוי לחיים של הנאה ושמחה.
ומה זה אומר?
זה אומר שאין שום טעם לבקר או לשפוט אותו אלא רק לעזור לו להתחבר לרצון האמיתי שלו, לבטוח בעצמו וברגשות שלו ולהבין למה הוא חי בתחושה של חוסר אהבה והבנה.
 
כפוי טובה = אדם שלא מרגיש אהוב ומוערך מסיבה כלשהי. כשאדם מרגיש אהוב ומוערך, הוא מרגיש הודיה, הוא מודה באופן טבעי, הוא מעריך ומודה על האהבה שניתנה לו.
ומה זה אומר?
רק אדם שבאמת לא מרגיש אהוב ומוערך מסיבה כלשהי יכול להתפס כ”כפוי טובה” וכל מה שזה אומר זה שהוא מבקש להרגיש אהוב ומוערך ולא יודע איך.
 
מפונק = אדם שמרגיש חוסר וריקנות פנימית, לא מרגיש מספיק הנאה ואהבה בחיים, לא מרגיש בטוח ומוגן ומחפש פיצוי רגשי על חוסר באהבה.
ומה זה אומר?
שאדם כזה שזקוק להקשבה, לכנות, להבנה ואמפטיה כלפי תחושת חוסר הערך שלו וחוסר האהבה שלו, הוא זקוק להדרכה ותקשורת שתעזור לו להבין את עצמו ואת הדרך ליצור יחסי קרבה ואהבה עם אחרים.
 
אגואיסט\אנוכי = אדם שחי בתחושה של חוסר. חוסר ערך, חוסר בטחון, חוסר באהבה.
ומה זה אומר?
שעמוק בפנים אדם כזה זקוק להרבה מאוד יחס ותשומת לב ואמון שככל הנראה נפגע מאוד בילדות בעקבות יחס מתעלם, מאשים וביקורתי מצד הוריו. 
 
לא בסדר\רע = אדם נורמלי לגמרי כמוני וכמוך שמסיבה כלשהו התנהגותו לא מצאה חן, אכזבה או הכעיסה את הוריו וכיום הוא חש בתחושת אשמה תמידית על עצם היותו הוא עצמו.
ומה זה אומר?
כמובן שאדם כזה זקוק להמון הקשבה ואהבה ולא שום דבר אחר כדי לחזור לבטוח בעצמו מחדש.
 
לא מתמודד\חסר מוטיבציה = אדם שנדרש שוב ושוב להתעלם מרגשותיו ולהדחיק את רגשותיו ולהיות “חזק”, “אמיץ”, “חיובי”, “מוצלח” לפי סטנדרטים של הוריו ולא לפי רצוניתיו הטבעיים. אדם נאלץ לרצות את הוריו מתוך פחד.
ומה זה אומר?
באופן טבעי אדם כזה מרגיש התנגדות, דחף עז לברוח וחוסר מוטיבציה כי עמוק בפנים הוא חסר מאוד את האהבה והבטחון הבסיסי שהוא כל כך צריך כדי להבין שמותר לו להינות, לקבל ולאהוב את עצמו. הדרך היחידה לשנות את המצב היא ללמוד איך לתת לאותו אדם (לנו עצמנו) את ההבנה, ההקשבה, הכנות והאהבה שמאפשרים להרגיש בטחון אמיתי ומתוך כך תיוולד גם המוטיביציה האמיתית שלנו לפעול ולממש את עצמנו בחיים.
 
ואם יש לכם עוד מילות גנאי שכאלה שאתם רוצים לתת להן את הפרשנות הכנה והאוהבת שלכם, אשמח לשמוע אתכם, אתם מוזמנים לכתוב תגובות בתחתית העמוד.
הרעיון הכללי הוא פשוט: לזהות כל צורה של חשיבה ביקורתית ומגנה שיש לנו, לשים לב איך היא יוצרת בנו רגשות של חרדה, דיכוי, בלבול ואי נוחות.
להבין את הקשר הזה היטב ואז להבין למה אנחנו מדברים כך לעצמנו?
איפה למדנו את זה ולמה?
ומה היא האמת במה שאנחנו אומרים?
ואז לתרגם את מה שאמרנו לעצמנו לשפה של כנות, אמפטיה ואהבה כפי שעשיתי בדוגמאות שכתבתי.
והכי חשוב בעיניי זה להזכר ולראות שכל אותן התנהגויות שהובילו אותנו כילדים לקבל יחס מגנה, תוקפני, מאיים ומאשים מצד ההורים שלנו, היו ביטוי לגמרי טבעי ואנושי של הצורך שלנו בבטחון, באישור ובלמידה שהיא לא כוחנית אלה רגישה, קשובה לצרכים היחודיים שלנו ואוהבת ללא תנאי.
 

ואגב, אם במקרה אתם תוהים אם לחשיבה שלנו יש השפעה גם על המצב הבריאותי שלנו, אז בהחלט כן.

צורות חשיבה מדכאות וביקורתיות יוצרות אינספור תופעות גופניות לא נעימות ומחלות פסיכוסומטיות החל מכאבי ראש, דלקות במערכת העיכול, קשיים בתפקוד מיני, כאבי גב, מחלות עור ועוד וכשאנחנו מרפאים את צורות החשיבה שגורמות לנו סבל, אנחנו מרפאים גם את הגוף שלנו וזה ניכר בהרבה מקרים, כמו למשל במקרה שלה אשה שכתבה לי את הפידבק הזה אחרי מפגש שערכתי איתה:

למה אני סובל? איך להפסיק לסבול?

ואם תרצו להיעזר בי או לשמוע עוד על הגישה שלי לרפוי אישי, צמיחה אישית, התפתחות והעצמה מתוך הבנה, קבלה ואהבה עצמית טבעית, אני מזמין אתכם לקרוא את המאמר הזה.

ואם אתם מתעניינים בנושא של רוגע, שלווה, הנאה ויצירת שפע בחיים באופן טבעי וללא מאמץ, אני ממליץ לצפות בסרטון הזה:

השפעת הילדות על הבגרות ועל החיים שלך כיום

השפעת הילדות על הבגרות ועל החיים שלנו כיום היא עמוקה ומשמעותית מאוד.
חוויות הילדות מעצבות במידה רבה מאוד את חווית החיים הבוגרים שלנו, את הדרך שבה אנחנו מפרשים מצבים וארועים שונים, את הדרך שבה אנחנו מגיבים, חושבים ומתנהגים, את הדרך שבה אנחנו מתייחסים לעצמנו, לצרכים ולרצונות שלנו וגם לקרובים אלינו.
אבל לרוב לא לגמרי ברור – למה זה כך? הרי אנחנו כבר מזמן לא ילדים (או לפחות כך זה נראה).
והאם השפעת הילדות על הבגרות והחיים שלנו יכולה להשתנות או לעבור שינוי משמעותי?
ומה אפשר לעשות כדי לרפא את הפצעים, הכאבים, חוסר הבטחון והטראומות שאנחנו נושאים בתוכנו מאז שאנחנו ילדים?
אלה השאלות שעליהן אני רוצה לענות במאמר הזה כדי להבין את השפעת הילדות עלינו ואת הדרך לרפא ולשחרר את עצמנו ולהעניק אהבה עמוקה וכנה לכל מקום כואב, עצוב, מדוכא וחסר בטחון בתוכנו.

למה הילדות משפיעה על הבגרות ועל החיים שלנו כיום?

לאורך השנים בהן אני מלמד, מלווה ומנחה אנשים בתהליכי ריפוי, צמיחה והתפתחות אישית, הרבה אנשים שאלו אותי שאלה דומה: למה הפצעים, הטראומות וחוויות הילדות משפיעות על החיים באופן כל כך חזק ומשמעותי גם במהלך הבגרות בגיליאי 30, 40, 50, 60, 70 וגם 80 (המטופלת הכי מבוגרת שלי הייתה בת 83 וגם היא שאלה את השאלה הזו…)?.

ולא פעם עולה השאלה – איך קורה שאחרי שנים רבות, לפעמים אחרי 20, 30 או 40 שנים, שבהן הרגשנו “די בסדר”, פתאום מתעוררות אותן חוויות והתניות ישנות מהילדות ועולות אל פני השטח בצורת חרדות, מחשבות טורדניות, דכאון או מצוקה רגשית אחרת?
 
גם אני בעצמי ניסיתי להבין לא פעם למה אני מרגיש השפעה חזקה, מפחידה ומכאיבה כל כך של הילדות שלי על החיים הבוגרים שלי. למען האמת תהיתי על זה במשך הרבה שנים ונחרדתי אל מול המחשבה שזה לא יגמר לעולם.
כל כך פחדתי מהשפעת הילדות עלי שאפילו כעסתי על עצמי וביקרתי את עצמי על זה שאני כל כך “ילדותי”, “לא שולט בעצמי וברגשות שלי” ו”לא בוגר ואחראי מספיק”.
 

כיום אני מסתכל אחרת על עצמי ועל החיים וברור לי שיש חוכמה, ריפוי ואהבה בכל מה שאני חווה ומרגיש וששום דבר בי הוא לא “תקלה”, “טעות” או “סתם” אלא שיש סיבה עמוקה וחכמה לכל מה שקורה בתוכי.

מתוך ההבנה הזו אני רוצה לשתף אתכם בהסבר שיכול להביא בהירות, הבנה ואפשרות לקבלה ואהבה עצמית אל הנושא המשמעותי והרגיש של השפעת הילדות על הבגרות ועל החיים שלנו בהווה.
 

דמיינו בניין קומות

דמיינו בניין, בניין שאנחנו בונים במשך כל החיים.

עם הזמן אנחנו מתפתחים, מוסיפים עוד ועוד קומות, מאתגרים את עצמנו וכל הזמן לומדים משהו חדש.

אנחנו תמיד שואפים להתפתח, להתרחב ולגדול בכל תחומי החיים – בתחום הזוגיות, בתחום המשפחתי, בתחום ההגשמה העצמית, ביכולת שלנו לקבל ולתת את מה שאנחנו באמת רוצים.
כל התפתחות כזו בחיים שלנו, שקולה להוספה של קומה והרחבת הבניין הקיים.
ומה הכי חשוב כשבונים בניין?

 
החלק הכי חשוב בבניין שלנו הוא היסודות שלו.
כשהיסודות חזקים, יציבים ועמוקים, הבניין שלנו יוכל לעמוד יציב גם כשנבנה עוד ועוד קומות ויוכל לעמוד בכל האתגרים, הרוחות, התזוזות ואתגרי הגדילה וההתפתחות שלנו.
 
כשהיסודות של הבנין שלנו חלשים, מעורערים, לא יציבים, לא חזקים,  הבניין שננסה לבנות ירעד, יהיה פגיע מאוד, יהיה קל לזעזע אותו, הוא יהיה במצב של חוסר יציבות והכשהבניין שאנחנו חיים בו לא יציב, זז, נוטה ליפול, מזדעזע חזק, אנחנו מרגישים חרדה, אי שקט וחוסר בטחון וזה משפיע על החיים שלנו באופן מוחשי מאוד.
 
יכול להיות גם שנתחיל להרגיש את הזעזועים בבניין שלנו רק אחרי שכבר בנינו כמה קומות והכל היה לכאורה בסדר במשך שנים אבל כשניגש לבנות עוד קומה, כשנגיע אל ההתפתחות הבאה או האתגר הבא שלנו בחיים, העומס יתחיל לערער את היסודות של הבניין שלנו שיתחיל לרעוד, לנטות הצידה ולעורר בנו תחושות של חרדה, אי שקט וסכנה.
 
הבניין הזה הוא אנחנו עצמנו, הוא מבנה האישיות שלנו, הוא העולם הפנימי שלנו שכולל את הרגשות ואת המחשבות שלנו והיסודות של הבניין הזה הם הילדות שלנו.
את היסודות של הבניין הזה לא בנינו באופן מודע. היסודות האלה הם תוצרים של היחס שקיבלנו כילדים בשילוב עם הרגישויות והתכונות הייחודיות שלנו.

היחס שקיבלנו כילדים מורכב מכמה גורמים בסיסיים – הקשבה, הבנה, אמפטיה, חום, תמיכה, אישור ומענה לצרכים השונים שלנו. אם רוצים, אפשר לקרוא לכל הגורמים האלה יחד – אהבה.

ככל שקיבלנו יותר אהבה בילדות – יותר הקשבה, הבנה, אמפטיה, חום, תמיכה, אישור ומענה לצרכים שלנו, כך היסודות של בניין האישיות שלנו יהיו חזקים ויציבים יותר.

ככל שקיבלנו פחות אהבה בילדות – יותר התעלמות, נטישה, נזיפות, גינויים, ביקורת, חוסר הקשבה, חוסר סבלנות, כעס ובמקרים לא מעטים – אלימות רגשית, נפשית או פיזית שלא לדבר על התעללות, היסודות הנפשיים שלנו יהיו מעורערים יותר, פגיעים יותר ופחות יציבים כי תחושת חוסר הבטחון, חוסר האהבה, הנטישה והסכנה שחשנו בילדות תהיה מושרשת מאוד בבסיס הבניין הנפשי שלנו.

השפעת הילדות על הבגרות והחיים שלנו בהווה

היסודות שנוצרו בילדות שלנו שזורים כיום עמוק במבנה הפנימי של המח שלנו, בדרך שבה אנחנו מחזיקים את הגוף שלנו, באופן שבו אנחנו נושמים ולא מרשים לעצמנו לנשום עמוק ובאופן מלא, בצורת החשיבה הבסיסית שלנו על עצמנו – מה אני שווה? מה מגיע לי? מה מותר לי? האם מותר לי להינות ולשמוח? האם מותר לי לבטוח? האם אני ראוי\ה לאהבה, כנות ויחס אוהב?
ובתפיסה שלנו את עצמנו את החיים, את מערכות היחסים שלנו ובעצם את כל מה שאנחנו חווים.

היסודות האלה הם מרכיב עיקרי ב”משקפיים” שדרכם אנחנו רואים את המציאות והיסודות האלה הם הסיבה העיקרית שבגללה אנחנו מגיבים לא פעם בכעס, עלבון, הסתגרות, ביקורתיות, בריחה, חרדה או מבוכה במצבים שונים למרות שעמוק בפנים אנחנו מרגישים שהיינו רוצים להגיב אחרת, שיש משהו ש”מפעיל” אותנו כמעט בניגוד לרצוננו האמיתי.

ככל שיסודות הבניין שלנו רוויים בכאב, חוסר בטחון, חוסר אמון, תחושת נטישה, סכנה וחוסר הבנה, כך מבנה האישיות שלנו – עולם המחשבות והרגשות שלנו יהיה פחות יציב, פחות בטוח, פחות בוטח, פחות שמח ופחות נינוח וכל זה לא תלוי בגיל, זה יהיה שם תמיד, ישפיע תמיד כי אנחנו תמיד נשענים על היסודות הנפשיים שלנו בכל מחשבה והרגשה.

השפעת הילדות על הבגרות ועל החיים שלנו בהווה לא גלויה לנו באופן מלא ללא תהליך של העמקה והכירות מעמיקה עם עצמנו.
לרוב, אנחנו לא ערים או לא מודעים באופן מלא ליסודות הנפשיים שלנו ולכן אפשר לכנות אותם גם “תת המודע”.

עם זאת, לפי הגישה שלי אין באמת “תת מודע” מסתורי ובלתי נגיש, אלא יש בנו פשוט חלקים שלמים שאנחנו לא מודעים או ערים אליהם וזו לא גזירת גורל, יש לנו אפשרות להרחיב ולהעמיק את המודעות וההכרה שלנו כדי להבין ולרפא את שורשי הילדות שלנו.

או כפי שניסח בזמנו קארל יונג (מגדולי הפסיכותרפיסטים של זמננו) – “עד שלא תהפוך את תת המודע למודע, אתה תמשיך לסבול ותקרא לזה גורל…”

אלי קרסניץ - השפעת הילדות על החיים
השפעת הילדות על הבגרות והחיים בהווה – אנחנו בונים את החיים שלנו על בסיס יסודות הילדות שלנו

הסימנים לכך שהיסודות שלנו נמצאים במצוקה ועומס

כשאנחנו מתחילים לחוות תחושות של חרדה שחוזרות שוב ושוב, כשאנחנו חווים מחשבות טורדניות או כאלו שנדמה לנו שמופיעות בניגוד לרצוננו, כשבגוף מרגישים כיווץ, נוקשות, לחץ ומתח באופן עקבי, כשמצב הרוח לא יציב ויש נטייה לדכאונות, עצבנות או דחף חזק לברוח ולהתנחם בהתמכרות כלשי, כל אלה הם איתותים חכמים של המערכת שלנו, של היסודות הנפשיים שלנו שמאותתים שהם חווים עומס ונמצאים במצוקה ולכן זקוקים ליחס מסויים מאתנו.
 
זוהי בעצם קריאה לתשומת לב ממעמקי הנפש והגוף שאומרת “אני לא עומד בעומס, אני צריך חיזוק, היסודות לא עומדים בלחץ ויש מצוקה אמיתית”.
זוהי מערכת התרעה חכמה מאוד, מדוייקת מאוד ואוהבת מאוד שמנסה למנוע מאתנו לקרוס, להגיע למצב של חוסר תפקוד, של חוסר חיות.
 
אבל האם המצב הזה הוא גזירת גורל?
לדעתי, מנסיוני האישי ומנסיון של עבודה עם מאות אנשים, התשובה היא לא.
יש בהחלט דרך, יש אפשרות לרפא באופן לגמרי חכם, אוהב ומדוייק את מה שלא קיבלנו בילדות ושממשיך להשפיע עלינו גם היום.

יש לנו את האפשרות להעמיק ולהתחבר אל היסודות שלנו באמצעות החשיבה שלנו, באמצעות הקשבה לגוף ולכל התחושות שלו, באמצעות מפגש עם הרגשות שלנו.

יש לנו אפשרות לחזק ולרפא את היסודות שלנו, לתת למקומות העמוקים והפגועים שבנו את האהבה, האישור, הבטחון והחיבוק שלא קיבלנו כילדים ובדרך ללמוד איך להתייחס לעצמנו בהבנה, בכנות, באמפטיה, בתבונה ובאהבה.

וזה אף פעם לא מאוחר מידי, זה לא תלוי בגיל שלנו. יש לנו אפשרות לשוב ולחזק את היסודות שלנו גם אם בנינו כבר כמה וכמה קומות ולא ברור איך אם בכלל נוכל לעשות שינוי מהותי בגישה שלנו לעצמנו ולחיים, אם אשה בת 83 יכלה לעשות את זה, אני חושב שכל אחד יכול, אם הוא באמת רוצה.

את המכתב הפשוט והקצר הזה היא כתבה לי אחרי סדרת מפגשים אישיים וכשזה בא ממנה, זה מרגש אותי מאוד.

אלי קרסניץ המלצות
מכתב תודה של דורית (83) – אשה, אמא, סבתא, סבתא רבא

 

האם ריפוי השפעת הילדות עלינו חייב להיות קשה?

אני רוצה לומר פה משהו שיכול להשמע מוזר או אפילו מקומם, אבל זו החוויה והנסיון שלי ואני אסביר למה אני אומר את זה.
מה שאני רוצה לומר הוא שתהליך הריפוי של יסודות הילדות שלנו לא חייב להיות קשה, הוא יכול להיות קל, נעים ואפילו מענג.
אבל כדי שזה יהיה קל, נעים ומענג, זה תלוי בגישה.
באיזו גישה אנחנו ניגשים כלפי עצמנו, כלפי העולם הפנימי שלנו, כלפי כל אותם מקומות רגישים, עצובים, נטושים ופוחדים בתוכנו?

כשהגישה היא אוהבת, כנה, מבינה ולא מנסה לעשות שינויים בכח ובכפייה, לא מנסה לכפות שיטה או טכניקה, לא מנסה להתעלם, להתגבר, להדחיק או לשנות באופן טכני את המציאות הפנימית, אלא מעוררת אינטלגנציה אמיתית וחייה שמלמדת אותנו להיות ההורה, מקור האהבה, ההקשבה והבטחון של עצמנו, כל הדרך הופכת לדרך של שחרור, של למידה מעניינת, של התפתחות מעצימה.

וכן, יש בדרך הרבה מפגשים עם הכאב הפנימי העמוק, לא מעט דמעות שרוצות לשטוף, לא מעט מילים שלא נאמרו ושרוצות להיאמר, לא מעט דברים שהגוף רוצה להביע בכל צורה שיבחר, לא מעט נשימה חדשה ועמוקה יותר שלא קיבלה מקום לפני כן.
אבל כל זה, לא מרגיש כמו קושי או סבל, כל זה מרגיש כריפוי, כשחרור, כהזכרות במי שתמיד היינו, כחזרה אל הבית, אל הלב והאהבה שתמיד הרגשנו שמגיעה לנו.

ומה שעוד מעניין לגבי תהליך הריפוי של השפעת הילדות על הבגרות והחיים שלנו, הוא שככל שאנחנו עושים את זה יותר, ככל שאנחנו לומדים לחשוב ולהתייחס לעצמנו בכנות, באהבה ובהבנה אמיתית, זה נעשה קל יותר, נעים יותר, כיף יותר והתהליך הזה של ריפוי עצמי מגלה לנו אוצרות של אהבה, של תובנה וחמלה שאנחנו יכולים לחלוק גם עם אחרים ולעזור להם לרפא את היסודות שלהם.

באופן טבעי, תהליך הריפוי של היסודות הרגשיים והנפשיים שלנו, הופך להיות תהליך של נתינה כלפי האחר, תהליך של ביטוי ומימוש עצמי בחיים.

וזה בעצם מה שאני מגלה, לומד ומלמד בחיים – איך לרפא ולאהוב את עצמי בעצמי, איך להפגיש את ההגיון, החשיבה וההכרה שלי עם הרבדים העומקים ביותר של הרגש, הגוף ותת המודע שלי במפגש שהוא לגמרי אוהב, מפגש של כנות אוהבת.

כנות שאין בה מאמץ או מאבק עם עצמי ועם הרגשות שלנו. כנות שעוזרת לי ללמוד להיות ההורה האוהב של עצמי ולחזק את היסודות שלי עוד ועוד כדי לפרוח, להינות ולתת לעצמי ולעולם את מה שיש לי לתת באמת.

מה הכי חשוב בכל טיפול רגשי, נפשי וגם פיזי?

מה הכי חשוב בכל טיפול? איך לבחור מטפל טוב ומהו העקרון שעושה את ההבדל בין טיפול או מפגש אישי שמעורר ריפוי, צמיחה וקבלה עצמית לבין כזה שמשאיר אותנו עם תחושות מעורבות ולפעמים עם מועקה והרגשה מתסכלת שמשהו בנו לא מספיק טוב ושחייבים לעבוד קשה כדי לשנות את זה?

רוב האנשים שמגיעים אלי למפגשים של ריפוי רגשי וצמיחה אישית, מגיעים אחרי שכבר התנסו בכמה שיטות טיפול, למדו גישות רוחניות שונות או עברו אצל כמה פסיכולוגים או מטפלים.

גם מהנסיון האישי שלי כמטופל וכתלמיד וגם ממפגש עם מאות האנשים שזכיתי ללוות באופן אישי בשנים האחרונות, אני מגלה שוב ושוב שיש נקודה אחת כואבת ומשמעותית מאוד שעולה שוב ושוב בהקשר של טיפולים ולימודים רוחניים ולא פעם אנשים חווים טראומות במקום הרגיש הזה.
הנקודה הזו היא גם העקרון שמנחה אותי ושאותו אני לומד שוב ושוב בעומקים חדשים.

בעיניי העקרון הזה נוגע לכל מטופל ומטפל מתחום הנפש ולדעתי גם לכל מטפל שעובד עם הגוף כי גוף ונפש לא נפרדים באמת – כל מגע בגוף נושא בתוכו איכויות רגשיות כמו שכל אינטרקציה נפשית או רגשית מעוררות תחושות בגוף שלנו.

הנקודה הזו נוגעת בעצם גם בכל מערכת יחסים כי יחסים טיפוליים נוצרים כל הזמן גם אם לרגעים, בכל חברות, זוגיות ויחסים משפחתיים, אפילו כשאנחנו מקשיבים לחבר שמשתף משהו אישי ורוצים לתת לו עצה.
העקרון שאני מדבר עליו היא זו:
זו לא חוכמה לגעת בפצע, החוכמה היא לגעת בו באהבה.

מהו פצע בהקשר של טיפול רגשי?

פצע בהקשר הנפשי או הרגשי דומה מאוד לפצע במובן הפיזי – כל מה שכואב, מכווץ, לרוב לא נעים למגע, שקשה לנו להתקרב אליו או לקבל אותו בתוכנו.

במקומות כאלה אנחנו מרגישים לרוב תחושות של אי נוחות, לחץ, מועקה, חרדה, עצב, יאוש, זעם ולא פעם תחושות של נתק, אטימות, קונפליקט פנימי, פחד מקרבה ואינטימיות וחוסר בטחון. הנסיון שלנו להמנע מלפגוש את הפצעים שלנו ולהגן על עצמנו מחשיפה שלהם, מוביל אותנו לא פעם לדפוסי חשיבה והתנהגות לא נעימים שיוצרים קשיים ביחסים.
ויותר מכל דבר אחר, במקומות האלה אנחנו לא מרגישים שלמים עם עצמנו, אנחנו חווים אי נוחות ומתח ומתקשים לקבל את עצמנו.

באופן טבעי, המקומות הטראומטיים והפצועים בנו, הם המקומות שזקוקים ליחס ומענה בכל מפגש טיפולי ולא פעם שמעתי על מטפלים, מאמנים ומורים רוחניים (ונחשפתי לכמה כאלה בעצמי) שמפעילים לחץ בצורות שונות של עימות, מניפולציה, איום או שכנוע ולפעמים בצורה שיכולה להיות כוחנית מאוד, על מטופלים כדי שיודו, יכירו ויגעו בפצעים הרגשיים שלהם ובטראומות העמוקות שלהם.
לפעמים זה נעשה באמצעות שיחות, מגע או בטכניקות נשימה ושיטות פסיכולוגיות ורוחניות שונות שאמורות לעמת או להפגיש את המטופל עם הפצעים או הדפוסים שלו כדי “לשחרר” אותם.

אבל להציף בכח את הפצעים הרגשיים, לגרום לאנשים להרגיש את הכאב והפחד שממנו הם בורחים, לעמת אנשים עם דפוסי האישיות שלהם, לזרוק את ה”אמת” בפנים ולהראות לאנשים ש”זו הסיבה שבגללה אתה סובל וזה מה שאתה צריך לשנות וככה אתה צריך לעשות את זה!” זה לא בהכרח מרפא ויותר מזה, לא פעם, זה בדיוק ההפך מריפוי, זו יכולה להיות דרך אל טראומה חדשה, מבלבלת ועמוקה יותר.

דוגמה שמסבירה את החשיבות של מגע אוהב בפצע

נניח שאני פוגש מישהו והוא מספר לי שמשהו ממש מכאיב לו כבר המון זמן והוא לא מבין מה.

הוא מבקש ממני לעזור לו כי הוא ממש סובל ולא מבין את מקור הכאב שלו ולא מוצא שום דרך להפסיק אותו.

נניח שאני מסכים לעזור לו ותוך כדי שאני מסתכל עליו מקרוב כדי לאתר את מקור הכאב, אני מגלה שממש על הבטן שלו יש פצע עמוק ומוזנח שמדמם. פצע שהוא לא ער אליו, לא מודע אליו, לא מפנה אליו את המבט שלו כבר הרבה זמן.

על פניו נראה שזה מקור הכאב שלו וזה נמצא ממש מתחת לאף שלו, אז איך זה שהוא לא רואה אותו?

יש סיבה שהוא לא רואה את הפצע הכואב שלו, הוא לא רואה אותו כי הוא מפחד לראות אותו, כי עמוק בפנים הוא נמצא בתחושה של חוסר בטחון, סכנה ולחץ. באופן לא מודע הוא מאמין שהמפגש שלו עם הפצע הזה יגרום לו לסבל שהוא לא יוכל לעמוד בו. מסיבות שיכולות להיות נסתרות מפני השטח, הפצע שלו נראה לו מפחיד מידי, כואב מידי, מסוכן מידי ובלתי אפשרי.

משהו פנימי ועמוק בו מתנגד בכח רב למפגש עם הפצע הזה והכרה בו. המשהו הפנימי הזה הוא לא טיפש, לא מיותר. הוא מקום רגיש מאוד, חכם מאוד, מדוייק מאוד שמבטא צרכים רגשיים עמוקים.
 
ונניח שאני מגיב ואומר לו – “היי תראה, פה ממש על הבטן יש לך פצע, בגלל זה כואב לך ולא נח!”
אבל האדם שמולי עדיין לא מסתכל לכיוון הפצע שלו.
ההפך, נראה שהוא מנסה להתחמק, הוא מתחיל לדבר באריכות על הכאב שלו, הוא מספר ומסביר וגם נזכר במה שקרה לו בעבר, מעלה תהיות ושאלות פילוסופיות אבל לא מביט אל הפצע שלו.
ואז נניח שאני אומר לו שוב “אבל תראה – הנה הפצע שמכאיב לך כל כך, תסתכל!”
אבל זה לא עוזר, האדם שמולי נראה כאילו הוא מעדיף לדבר על כל דבר וכל נושא ורק לא להביט על הפצע שהוא מקור הכאב שלו.
 
ואז אני יכול להחליט שזה לטובת האדם שמולי שאעשה את מה שצריך כדי שהוא יראה את הפצע שלו (במיוחד אם אני חושב לרגע שאני ה”מטפל החכם” שאמור להראות לו איפה כואב לו ובכך להוכיח את יעילות ה”טיפול” שלי). ומתוך אמונה כזו, אני פשוט אוחז את הראש שלו בידיים שלי ומפנה אותו בכח לכיוון הפצע שנמצא על הבטן שלו.
 
ולא רק זה, אלא שאני גם ממשיך להחזיק אותו כך תוך כדי שהוא מתנגד, נאבק ומנסה לסובב את הראש הצידה ולהמנע בכל דרך מלהביט על הפצע שלו.
כתוצאה מזה הוא נאלץ להביט באימה על מה שהוא כל כך לא רצה לראות, שהוא לא היה מוכן לקבל.
או בגישה אחרת למשל, אני מכאיב לו “כדי לעזור לו”. אני נותן לו מכה על הפצע שלו, מה שגורם לכאב שלו להתעצם ואז מרוב כאב הוא נאלץ להסתכל בחרדה וחוסר אונים על הפצע שלו.

או בעוד גישה אחרת – אני מחליט לגרום לו להסתכל על הפצע שלו על ידי זה שאני צועק עליו בקול חמור ותקיף “תסתכל כבר על הפצע שלך! תראה כמה הוא כואב!” והוא מתוך בהלה מסתכל על הפצע שלו בחרדה עמוקה.
 
אז מה בעצם עשינו בזה?
על פניו נראה שהוא ראה את הפצע, מה שבתאוריה אמור לפעול לטובתו ולגרום לו לרפא את הפצע שלו ולא להתעלם ממנו.
אבל בלי לשים לב, יצרנו פצע חדש, עמוק ומורכב יותר מהקודם. פצע שחודר וכואב אפילו יותר מהמקורי.

כי נכון, עכשיו הוא ער למה שרציתי להראות לו אבל יחד עם זה הוא חווה טראומה חדשה.
כי המקום הכואב שבו היה זקוק יותר מכל דבר אחר לאישור, להרגשה שזה בסדר, שמותר לו להיות מי שהוא, שהוא אהוב ומוגן אבל במקום זה הוא קיבל תחושה של גינוי, של סתירה, של ביטול צורם.
עכשיו הוא חווה משהו מפחיד מאוד וכוחני והוא פגש את הכאב שלו באווירה של חרדה ולחץ.
עכשיו הוא חווה שמישהו שהוא סמך עליו, פרץ את הגבולות שלו ואילץ אותו להרגיש כאב שהוא לא מוכן היה להרגיש, שעמוק בפנים הוא ניסה בכל הכח לא להרגיש.

עכשיו הוא חווה שאין התחשבות והבנה כלפי הפחדים שלו, כלפי הרגישות העצומה שלו, כלפי הצורך שלו ברוך ורגישות לקצב שלו, לדרך שלו לפגוש את עצמו.
וכל אלה מעוררים הרבה פצעים וכאבים ישנים אחרים, כאלה שהוא חווה בילדות כשההורים שלו לא התייחסו אליו ברגישות, כשהוא היה קטן ופגיע לגמרי ולא קיבל אישור, בטחון ואהבה, כשהוא חווה יחס לא קשוב, מאיים ומאלץ מצד ההורים שלו (ולמי מאתנו זה לא קרה במידה כזו או אחרת?).
ועכשיו הוא מרגיש חלש, קטן, חסר בטחון ולא אהוב עמוק בפנים.

עמוק בפנים הוא שוב “לא בסדר” כי כמו ילד שנזפו בו, הוא מרגיש מבוכה ואשמה.

אז מה בעצם עשינו בזה?
אפשר לומר שהניתוח הצליח אבל החולה מת.

מה באמת אני עושה כשאני רואה את הפצע שמולי?
בסיפור שלנו הפצע הוא פיזי, אבל הפצעים המשמעותיים הם הפצעים הרגשיים ונפשיים שאנחנו נושאים בתוכנו.
מבחינתי העקרון הכי חשוב בכל טיפול ולא משנה באיזה טיפול מדובר או אפילו אם מדובר רק בשיחה בין שני חברים, בני זוג או קרובי משפחה, הוא עקרון האישור.
ההבנה שלי היא שהכאב הכי עמוק שלנו הוא חוסר באישור, התחושה שאנחנו לא בסדר, לא מספיק טובים, חייבים להשתנות ואסור להיות אנחנו כי את זה פשוט אי אפשר לקבל ולאהוב.
הביקורת העצמית ורגשות האשמה שנולדים מתוכה הם הכאב העמוק שפועם מתחת לכל צורות הסבל שלנו וזה הלב והשורש העמוק של כל מה שמפריע לנו.

אז גם אם נגרום למישהו לשנות משהו בדרך של כח או אילוץ או שכנוע, זה בכלל לא בטוח שנבין וניתן מענה לכאב הכי עמוק שלו, לדפוס שמלקה ומאשים את עצמו.

כשאני פוגש פצע אצל האדם שמולי, אני בודק קודם כל ובכל פעם מחדש, שהפצע שאני רואה הוא לא הפצע שלי, שהוא לא רק השתקפות או “השלכה” שלי על האדם שמולי.
קל מאוד להתבלבל ולחשוב שפחד, כאב או טראומה כלשהי נמצאים במקור אצל האדם שמולנו בזמן שהם בעצם שלנו.
 
איך אני בודק את זה?
אני שם לב מה אני מרגיש בתוכי אל מול הפצע שאני רואה.

ייתכן שגם לי יש פצע דומה והמפגש יהיה ריפוי הדדי עבור שנינו, אבל אם אני מכיר בפצע שלי והפצע שאני רואה אצל האדם שמולי הוא לא רק שלי, הוא לא רק השלכה שלי על האדם שמולי ולא רק השתקפות שלי עצמי, אני ארגיש חמלה ואמפטיה כלפי הפצע הזה ולא יהיו לי ביקורת או גינוי כלפיו. שום דבר בי לא יתכווץ במאמץ להפסיק להרגיש את הפצע הזה.

ואז אני לוקח זמן להרגיש וללמוד איך ובאיזה אופן אפשר לגעת בפצע הזה בלי לעורר בו אפילו טיפה של כאב, של טראומה ומצוקה. בלי לפגוע, בלי לעורר חרדה נוספת. איך אפשר לתת לו אישור, להיות איתו ביחד אבל לא לנסות לשנות אותו בכח.
אני לומד לנוע ברכות, בהקשבה וברגישות.

ואם אני שם לב שיש פחד, שיש כיווץ והתנגדות להכרה בפצע כמו שקורה ברוב המקרים, אני לומד להבין את הפחד, אני לומד לתת לו מקום מקבל ולא שיפוטי, אני לומד לזוז ביחד עם האדם שמולי ממש כמו באומנות הטאי צ’י – אני לומד לנוע באיזון שתומך ומלווה, נוכח ומאפשר.

ואני מודע לזה שאני רק לומד את זה, כל הזמן לומד את זה בכל יום, בכל מפגש חדש – איך לתת אישור ולא גינוי, חמלה ולא לחץ לשנות.

זה לא סוד שגם לי יש פצעים רגשיים עמוקים מאוד ויש עומקים של כאב שאני עדיין פוחד לראות.
גם אני מאוד לא הייתי רוצה שיגרמו לי בכח להרגיש את הפצעים שלי לעומק בלי להתחשב בי, בקצב שלי, ביכולת שלי להכיל את הכאב שלי.
זו יכולה להיות חוויה כל כך אלימה וטראומטית.

מה זה אומר “לגעת בפצע באהבה”?

%d7%90%d7%9c%d7%99-%d7%a7%d7%a8%d7%a1%d7%a0%d7%99%d7%a5-%d7%98%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%9c-%d7%a8%d7%92%d7%a9%d7%99

לאהבה יש כנראה אינסוף איכויות. הנה כמה שעוזרות לדעתי להרגיש ולהבין למה כל כך חשוב שכל מגע שלנו עם פצע רגשי, נפשי או פיזי, יהיה מגע אוהב.
אהבה מאפשרת ולא מאלצת
היא תומכת ולא דוחפת
היא מראה אבל לא דוחקת לראות
היא סבלנית ובו זמנית היא ערה ומלמדת
היא כנה אבל היא לא דורשת להכיר בדבר
היא רואה את הילד או הילדה שבנו
היא מודעת לרגישות ולצורך בחיבה וחום
היא רואה שהדרך חשובה לא פחות מהיעד
היא נוכחת בהווה ולא מנסה להרשים
היא מאפשרת לנוח ולזרום
היא מאפשרת לריפוי להתרחש בלי מאבק
היא נחה גם בלב הכאב והעצבות הגדולים ביותר
היא מקבלת אותך כמו שאתה ומאפשרת לך לבטוח
היא מכבדת את הקצב שלך, את האופן שבו מדוייק לך ללמוד
היא מרשה לך להיות מי שאתה ולכן אתה רוצה להתקרב ולצמוח בה
היא מלטפת, מחממת ומפשירה את מה שקפא עמוק בפנים
היא מזכירה לך מי אתה באמת וכמה עצום וחכם אתה
היא מראה לך שמותר לך להינות
היא מאפשרת לנשום
 
אז באופן מטאפורי, אני לומד איך להניח יד רכה ואוהבת מאוד על הפצע של האדם שמולי ולא להפעיל לחץ, רק להביא לשם תשומת לב אוהבת ועדינה, אישור וחמלה.

אני לומד רק לתת אהבה, רק לאפשר לאדם שמולי לנוח ולגלות בקצב שלו, בדרך שלו, באמצעות מילים, שיחה, תקשורת, תשומת לב לגוף ולנשימה, חיבור לרגשות, לילד ולאינטואיציה שבו, שיש פצע והוא כואב וזקוק לאהבה, כואב וזקוק להכרה, כואב וזקוק למפגש אוהב ומחבר.

אני משתמש בעצמי, בכל הרכות והאהבה שאני מגלה בחיים שלי, כדי להזכיר לאדם שמולי שהפצע שלו זקוק רק לחום ואהבה, רק להכרה כנה ואוהבת וחיבור שמוביל לביטוי, שמרחיב את הראייה וההבנה ומאפשר לחזור לשלמות במקום שהיה קודם מפוצל, מפולג, מנותק, מגונה וכואב מאוד.

וככה בלי שום אילוץ, לאט לאט הוא מרגיש, הוא נזכר ומשהו עמוק מתחיל להרפות בו.
 

איך לבחור טיפול, מטפל או מלווה

לא משנה אם מדובר בטיפול פיזי, נפשי או טיפול רגשי, בעיניי כל טיפול מועיל מתחיל בהבנה שהמגע בכל פצע או כאב צריך להיות אוהב, מגע של אישור ואמפטיה.

כמובן שבסופו של דבר מה שקובע זו התחושה, החיבור האינטואיטיבי וההרגשה שנוצרת במפגש עם מטפל, אבל הכלל של מגע אוהב בפצעים, הוא בעיניי זה שמאפשר לתהליך רגשי או נפשי להיות יעיל, נעים ומרפא באמת ברמות העמוקות ביותר.

כי מה שחשוב זה לא רק לגעת בפצעים, טראומות או כאבים ולהציף אותם.
הכי חשוב זה לגעת באהבה, ברגישות ובלי לעורר שום גינוי או טראומה ובכך לתת כלים, וללמד את האדם שמולנו לבטוח בעצמו, להיות קשוב, רגיש, נינוח ואוהב כלפי עצמו בדרך של דוגמה אישית.
 
כך שבעצם אפשר לומר ש:
זה לא ממש חשוב “לדבר על הדברים ולהציף אותם”.
הכי חשוב לדבר עליהם באמפטיה, כנות ואהבה ואם יש אמפטיה, כנות ואהבה במפגש,
אז לפעמים גם שתיקה יכולה להיות תקשורת טובה הרבה יותר ממילים.
זה לא ממש חשוב “להבין על מה זה יושב ולראות את המנגנון שגורם לזה”.

חשוב לראות מהו הצורך שנמצא עכשיו בלב הכאב והפחד שלנו ואיך מתוך אהבה אנחנו נותנים לו אישור ומענה רגיש ומחבק.

זה לא ממש חשוב “לשחרר את הדפוסים הישנים או לשנות את האמונות המגבילות”.
הרי האמונה הכי כואבת היא שאנחנו צריכים להשתנות, שאסור לנו להיות כפי שאנחנו עכשיו.
חשוב הרבה יותר להזכר למה מלכתחילה אנחנו מאמינים במה שאנחנו מאמינים ובוחרים במה שאנחנו בוחרים, למה מתוך צורך בבטחון ואהבה בחרנו להתכווץ ולסגור את הלב ואולי לא לבטוח אפילו בעצמנו.

כי בהבנה הזו, בהיזכרות הזו בעצמנו, אנחנו בוטחים בעצמנו מחדש, אנחנו מבינים את עצמנו בעומק כזה שהריפוי והשחרור מתרחשים מעצמם ובלי מאמץ, ואנחנו נזכרים שכל מה שאי פעם ביקשנו זו אהבה ושאנחנו יכולים לתת אותה לעצמנו בכל רגע.

להשאר ביחד בשביל הילדים – האם חייבים להתפשר על עצמנו

“אני בזוגיות ולא טוב לי בה, אבל יש לי ילדים ואני לא יכול לעזוב אותם”

את הסיפור הכואב הזה שמעתי בכמה וכמה גרסאות מאנשים שבאו אלי למפגש אישי.

הדילמה הזו כואבת מאוד – להשאר ביחד בשביל הילדים? האם ללכת או לעזוב?
להקשיב ללב או לתחושת המחוייבות? ומה לגבי הפחד להיות לבד?

הסיפור הזה מתסכל ממש, אי אפשר שלא להרגיש כמה זה כואב, כמה זה עצוב ומעורר מצוקה.
זה מרגיש כמו להיות לכודים בין הצורך בהנאה, בחופש ובשמחה שבאה מנאמנות לעצמנו לבין האהבה לילדים ותחושת האחריות לילדים.
וגם הפחד מלהשאר לבד משחק תפקיד בדילמה הזו.

אבל זה לא חייב להיות כך, יש דרך להבין את עצמנו לעומק ולתת לעצמנו את מה שאנחנו צריכים.

מה קורה בפנים

במפגש אישי אנחנו מבררים ביחד מה קורה בפנים בעולם הרגשות, מתחת לדילמה “האם להשאר ביחד בשביל הילדים?”.
ולרוב, מבעד לשכבות של פחד, תסכול וכאב רגשי אנחנו מגלים תפיסה או אמונה שאומרת ש”חייבים להתפשר” או ש”חייבים להתפשר בשביל הילדים” והאמונה הזו מפעילה ומנהלת את החשיבה שלנו ומעוררת הרבה פחדים.
 
וכשלאט לאט, תוך כדי הקשבה רגישה ומפגש עם הרגשות, מתגלות השכבות היותר עמוקות של הנפש, אחנו מגלים שהאמונה הזו היא המשך ישיר של יחס שקיבלנו ומה שלמדנו בבית כילדים.
כי מסתבר שבילדות, רובנו קיבלנו בגרסאות שונות שוב ושוב את המסר “בגללך אני מתפשר על עצמי”, “אני מקריב את עצמי ומתפשר על עצמי בשבילך”.
 

איך קיבלנו את המסר שחייבים להתפשר בשביל הילדים

לי אישית זה נאמר אינספור פעמים כילד, באופן ישיר, מאשים ואלים במשפטים כמו “אתה הרסת לי את החיים”, “אתה העונש שלי”, “בגללך אני סובל” ועוד.
אבל שמעתי עוד הרבה גרסאות של המסר הזה מאנשים שונים.
 
משפטים שנאמרו לנו בילדות כמו:
בגללך אין לי חיים
אני עובד קשה בשבילך ואתה לא מעריך את זה
אני כל הזמן דואג בגללך
יום אחד יהיו לך ילדים משלך ואז תבין
אין לי שקט בגללך
אין לך זכות לדבר ככה כי אני מפרנס ומאכיל אותך 
 
וגם במצבים שבהם פשוט ראינו איך ההורים שלנו לא מאושרים, חיים בתחושה של תסכול והקרבה, לא מתקשרים אחד עם השני באמת, לא מפגינים אהבה אחד כלפי השני ולא נהנים להיות ביחד ובכל זאת נשארים שם יום ועוד יום ועוד יום אפור.
בכל הדרכים האלה וגם מתוך הקשבה למה שההורים שלנו הביעו ושידרו, קיבלנו את המסר שבשביל ילדים צריך להתפשר.
שילדים זה אומר ויתור על עצמנו ועל השמחה שלנו, שבשביל הילדים צריך להשאר במקום שלא טוב, מקום חנוק, כלוא, מקום לא נעים ושאין ברירה.

משם אגב, מגיעה גם התפיסה או האמונה ש”בשביל אהבה צריך להקריב”, שאהבה היא הקרבה, שבשביל להיות ביחד חייבים להתפשר על הרגשות והאמת שלנו.
כשאנחנו חיים מתוך האמונה שאהבה היא פשרה כואבת על עצמנו, אנחנו חווים את הקשיים שהאמונה הזו מביאה אל מערכות היחסים שלנו בזמן שאנחנו מנסים לרצות את האחר על חשבון הרגשות שלנו ולרוב מגיעים לזעם, תסכול, ריחוק, מריבות ובדידות.

על מה אנחנו מתפשרים באמת?

כשאנחנו מקשיבים ביחד למנגנונים הנפשיים שמפעילים ומעצבים את החשיבה וההתנהגות שלנו מתחת לפני השטח, אנחנו רואים שהפשרה שלנו היא לא בהכרח על זה שנשארים ביחד ביחסים הנוכחיים.
להשאר ביחד לא בהכרח אומר שמתפשרים כי את הפשרה אנחנו מולידים ויוצרים מתוך עצמנו ואז מביאים אותה אל תוך מערכת היחסים שלנו.
כלומר, זה לא שאנחנו מרגישים תקועים ולא נהנים בגלל היחסים שבהם אנחנו נמצאים, אלא שהיחסים שבהם אנחנו נמצאים מרגישים תקועים ולא נעימים כי אנחנו מתפשרים בהם כל הזמן על עצמנו.
 
זו הנקודה המשמעותית פה:
כל מקום שמתפשרים בו, מרגיש לא נעים.
וזה פשוט כי להתפשר זה מאוד לא נעים.
 

והפשרה היא לא על מי ילך, מי יביא, מי ישאר לשמור או מי ידאג למשהו. על כל הדברים האלה אפשר לגשר כשיש תקשורת טובה.

הפשרה האמיתית היא על היחס שאנחנו צריכים, על כנות, על לכבד את הגבולות שלנו, גבולות שמאפשרים לנו להשאר נאמנים לעצמנו ולתת לאחרים.
הפשרה היא על האפשרות לבטא ולומר את מה שמרגישים באמת ולבקש את מה שרוצים וצריכים.

 

ואגב, לא להתפשר זה לא אומר לא לעשות שום דבר בשביל מישהו אחר. ההפך – לא להתפשר על עצמנו זה אומר לבטא את מה שאנחנו באמת מרגישים וצריכים, לפתוח פתח לתקשורת ואהבה ואז נפתח הפתח גם לנתינה שלא מרגישה כמו עבדות או חוסר אונים.

זה עצוב כששני אנשים שאוהבים אחד את השני או שלפחות פעם הרגישו אהבה וחברות וחלמו על ביחד, על בית וילדים באווירה של אהבה, מוצאים את עצמם במערכת של פשרות, שתיקות, הדחקות, אשמה, התגוננות ובדידות אפרורית בלי שינוי שנראה באופק.

זה עצוב כשחיים אחד ליד השני ולא באמת ביחד, כשמסתתרים אחד מהשני ופוחדים להפגש באמת.

 

וזה לא חייב להיות כך

דווקא להפסיק להתפשר על לומר את מה שאנחנו מרגישים באמת, להפסיק להתפשר על לכבד את הגבולות שלנו ואת מה שנעים לנו, להפסיק לוותר על הכנות ביחסים ועל יחס רגיש ונעים שאנו זקוקים לו, דווקא זה מאפשר לרפא את הכאב והבדידות ולצאת לדרך חדשה.
 
יש לנו בחירה והבחירה שלנו היא לא רק בין שתי האפשרויות המוכרות והלא נעימות – “להשאר או לעזוב”, אלא שיש עוד בחירה – ללמוד איך לא להתפשר על עצמנו.

איך לא להתפשר על לומר שמשהו לא נעים לנו, איך לא להאשים את עצמנו ואת האחר אלא פשוט לשתף שהנה – ככה זה כואב לי, ככה זה נעים לי,זה מה שאני אוהב, זה מה שאני רוצה לבטא.

 

כי למרות שלרוב הנושא הזה לא מדובר, זה ממש לא מובן מאליו שנבין אחד את השניה, שנדע איך לגעת אחד בשניה, איך לדבר כדי שתהיה הבנה, איך לבקש משהו ולא לפגוע על ידי דרישות.

כל אחד מאתנו מדבר בשפה קצת שונה וכשמתקרבים, מגלים שיש פערים בתקשורת. וכדי שיהיה נעים ואפשרי להיות ביחד, הפערים האלה זקוקים לגישור, גישור שלא יכול להתרחש כשמוותרים ומתפשרים על עצמנו.

 
הפשרה האמיתית שלנו היא בעצם על עצמנו, על כנות וביטוי אותנטי של מה שאנחנו מרגישים ולא בהכרח על הישארות במקום כזה או אחר, כי אנחנו יוצרים את המקום שבו אנחנו נמצאים.
 

מה זה עושה לילדים כשמנסים להשאר ביחד בשביל הילדים

הנה עוד נקודה חשובה: כשאנחנו מנסים להשאר ביחד בשביל הילדים, אנחנו חושבים על טובת הילדים. מה יקרה להם אם נפרד, איך זה ישפיע עליהם ועל החיים שלהם והאם זו לא חובתנו להיות שם בשבילם ויהי מה?
דילמה קשה וכואבת.
אבל יש משהו שקורה מתחת לפני השטח כשאנחנו מושכים את המצב הלא נעים של התפשרות או ויתור על עצמנו.

כילדים, אנחנו סופגים ומחקים את ההתנהגות והאישיות של ההורים שלנו לא רק על ידי היחס הישיר שלהם אלינו, לא גם על ידי התבוננות בהתנהגות שלהם, בדיבור שלהם ובמה שהם משדרים.

כשילד מסתכל על ההורים שלו הוא שם לב להרבה דברים:

מה הם עושים?
מה הם אומרים?
איך הם מגיבים?
מה הם משדרים?
מה חשוב להם?
 
אני זוכר שכילד הייתי מרגיש חרדה ומועקה, כאילו הלב שלי צונח, כל פעם שאבא שלי היה חוזר הביתה ונראה מדוכא, לא שמח, כבוי.
גם אם הוא לא היה אמר לי כלום ופשוט הולך לחדר שלו, רק מלראות את הדכאון בפנים שלו, הרגשתי נורא.

זה הכאיב לי מאוד וגרם לי להרגיש מיואש וכבוי במשך שנים.

רק הרבה שנים אחר כך בסשן טיפולי, הבנתי שמה שהכאיב לי יותר מהכל כילד לא היה היחס הביקורתי, הזועם והאלים של אבא שלי אלא התחושה שהוא פשוט ויתר על עצמו. זה היה הכי כואב וזרע בי חוסר בטחון ועצבות עמוקה שליוותה אותי במשך שנים.

 

וכך גם כל ילד או ילדה, שרואים את אמא או אבא כשהם מתפשרים על עצמם ועל השמחה שלהם, כשהם לחוצים, מתוסכלים, לא מביעים אהבה, לא מעיזים לבקש את האושר שמגיע להם, הם סופגים את זה, הם לומדים את זה ולומדים להיות כאלה, הם לומדים שככה זה לחיות, שככה זה לאהוב, שככה זה להיות ביחד – להתפשר על עצמנו.

 

גם אם הם לא יודעים לבטא את זה עכשיו, זה כואב להם וזה מלמד אותם את אותה האמונה ש”חייבים להתפשר” וכך הכאב מתגלגל ועובר מדור לדור וממשיך להכאיב.
 
אז מכל הסיבות האלה, והרבה סיבות אחרות שלא אפרט כאן, אני רוצה להזכיר לעצמי ולכם שלא חייבים להתפשר על עצמנו.
להשאר ביחד בשביל הילדים, זה לא בהכרח עושה את העבודה, זה לא בהכרח נותן לילדים את מה שהם צריכים באמת.
פשרה היא מכאיבה מאוד והפשרה האמיתית היא על עצמנו, על הרגשות שלנו והביטוי שלהם.
ואפשר להפסיק להתפשר כבר במקום שבו אנחנו נמצאים עכשיו.

ומה לגבי הפחד מפרידה אם נהיה אמיתיים

אם כמו בהרבה מקרים שזכיתי לראות, להפסיק להתפשר על עצמנו מביא ריפוי ליחסים ואפשרות חדשה להיות ולהינות ביחד, זה נפלא.
אבל גם אם לא וזה מוביל ללהפרד מתוך הבנה כנה ובוגרת שזה באמת לא נעים להיות ביחד וזה לא עונה על הצרכים שלנו, אז גם להפרד אפשר באהבה.
גם בפרידה בוגרת ואוהבת אפשר לתת לילדים מתנה חשובה ונפלאה, שיעור נפלא בנאמנות לעצמנו וללב שלנו ולהעניק להם את ההבנה שלא חייבים להתפשר על עצמנו, שמותר להינות בחיים וללכת עם הלב ולהשאר באהבה גדולה אבל לא להקריב את עצמנו. 
 
ובסופו של דבר, כשאנחנו לא מוותרים על עצמנו, אנחנו לא מוותרים גם על הילדים. כי זה עדיף הורה שמח, קשוב לעצמו שמשדר בטחון והנאה גם אם הוא בוחר לא להשאר עם ההורה השני, על פני הורה שחוק, עייף, כבוי ומדוכא שבוחר להשאר ביחסים של כאב ופשרה.

כך שאין מה להפסיד בכל מקרה, רק ללמוד איך לא להתפשר על הלב.

מהי רוחניות בריאה ואיך להמנע ממלכודות רוחניות נפוצות

רוחניות והתפתחות רוחנית (או התעוררות רוחנית), העסיקו אותי מגיל צעיר מאוד. בגיל 14 התחלתי לקרוא ספרים של המורה ההודי אושו ובגיל 16 התחלתי לחקור את הנושא לעומק ולעסוק במדיטציה והתבוננות פנימית. במשך שנים התפתחות רוחנית והתעוררות רוחנית העסיקו אותי מאוד.

אני רוצה להתחיל בווידוי: אני לא אוהב את המילה “רוחניות” או את המושגים “התפתחות רוחנית” או “התעוררות רוחנית”.
הסיבה שאני לא אוהב את המושגים האלה היא שהרבה פעמים הם נקשרים דווקא למיסטיקה, להתעסקות בנושאים מיסטיים ומאגיים שבמקרים רבים מובילים לבלבול, לנתק רגשי וסיפורים של ניצול, חוסר כנות, שרלטנות ואמונות שנועדו להתעלם מהמציאות הרגשית הטבעית שאנו חווים ומהצרכים הרגשיים והנפשיים האמיתיים שלנו.

סיבה נוספת להסתייגות שלי מהמושגים האלה היא שהם יכולים ליצור פילוג או הפרדה. גם אם מדובר בהפרדה מרומזת או בכזו שמתקיימת רק בתפיסה שלנו, המושגים האלה יוצרים הפרדה בין “חומרי” ל”רוחני”, בין “רוחני” ל”מעשי” ופותחים פתח לביקורתיות וגינוי על בסיס ההפרדה הזו.

מבחינתי כיום, רוחניות או התפתחות רוחנית הן פשוט אנושיות (להיות אנושי), הן תהליך טבעי של התפתחות, של התבוננות פנימית, של הכרה וגילוי עצמי שמעצימים איכויות של קבלה עצמית, יכולת להשלים עם עצמנו ולהקל על הכאב הנפשי, אהבה לעצמנו ולאחר והנאה מהחיים.

במאמר הזה אני רוצה לשתף שני עקרונות שמנסיוני, הם אולי הכלים העוצמתיים ביותר שאני מכיר להתפתחות אנושית או אם תרצו, התפתחות רוחנית בריאה ומאוזנת.

רוחניות, חומריות ורוחניות מודרנית

בעיניי, גם חומריות וגם רוחניות שואפות לאותה חוויה – אושר. אנחנו רוצים להרגיש מאושרים, להרגיש אהבה, שפע, בטחון, מימוש עצמי, משמעות והנאה.
זו השאיפה שלנו ולא משנה אם נקרא לעצמנו אנשים רוחניים, חומריים או בכל שם אחר.

בעיניי, ההבדל המהותי בין הגישה החומרית הקלאסית לגישה הרוחנית הקלאסית הוא זה:

חומריות קלאסית עוסקת בשאלה איך לספק לעצמנו אושר מבחוץ.
איך להשיג כסף, משאבים, רכוש, איך להגיע למקומות, למצבים או לאנשים שיגרמו לנו אושר ואיך למצוא את כל אותם תנאים סביבתייים ואנושיים שיספקו את הצרכים שלנו ויגרמו לנו אושר (כסף, קריירה, זוגיות, מיניות, אינטימיות, משפחה, ילדים, בית, חופשה בחו”ל וכו’).

החומריות התעצמה מאוד בעולם המערבי והגישות החומריות נפוצות מאוד בימינו. מספיק להסתכל על כמות הפרסומות והפירסומים שאנו חשופים אליהם על בסיס יומי, החל במכונית החדשה, בית החלומות, ההזדמנות להתעשר, בגדי מעצבים, האוכל הטעים ועוד שלל חוויות מרגשות ומדהימות שמובטחות לנו אם רק נקנה או נרכוש את המוצר הזה או ההוא.

רוחניות קלאסית עוסקת בשאלה איך לספק לעצמנו אושר מבפנים.
איך להתייחס לעצמנו, איך ליצור בתוכנו הסתכלות, התבוננות, מצב תודעה או איכויות של קבלה, הבנה, מודעות, מיקוד, אמונה, ראייה צלולה, הכרה או חיבור למשהו גדול יותר מאתנו שיאפשרו לנו להרגיש מאושרים ללא תלות בנסיבות החיצוניות.

הגישות הרוחניות התפתחו בעיקר במזרח עם תורות כמו בודהיזם, טאויזם, הינדואיזם, סופיזם ועוד. כיום יש לא מעט מורים גם במערב שמלמדים גישות רוחניות שונות וההכרה הרוחנית שהאושר שלנו נובע מהאופן שבו אנו תופסים את עצמנו ואת המציאות הולכת וצוברת פופלאריות והופכת להיות מקובלת יותר ויותר.

בימינו יש גם סוג חדש של רוחניות מודרנית שאפשר לקרוא לה “חומריות במסווה של רוחניות”.
אני מתכוון לגישות כמו “הסוד” וכל הגישות שמדברות על “מיגנוט שפע”, “יצירת שפע”, “זימון שפע” ו”בריאת מציאות” שבה כל מה שאנחנו רוצים מתקיים.

הגישות האלה הפכו לפופולאריות ונפוצות מאוד בשנים האחרונות ולהבדיל מהרוחניות הקלאסית שמדברת על האפשרות להיות מאושרים ללא תלות בנסיבות החיצונית, להתמסר לחוויית הרגע הזה כפי שהוא ולהינות ממקור אינסופי של תובנה ואהבה פנימית, הרוחניות המודרנית מנסה לרתום איכויות רוחניות כדי לממש את החלום החומרי שלנו.

הגישות האלה גורסות בפשטות שאם נשנה את האמונות הפנימיות שלנו ואת נקודת ההשקפה שלנו והתתייחסות שלנו לעצמנו, נוכל לממש את השאיפות החומריות שלנו ולקבל את כל מה שרצינו מבחוץ (כסף, קריירה, זוגיות, חברים, חופשה בחו”ל וכו…), כך שהמניע נשאר חומרי במהותו אבל האמצעי להשגת המטרות החומריות הופך להיות “רוחני”.

חשוב לי להדגיש שהסקירה הקצרה הזו, היא לא ביקורת או גינוי כלפי חומריות, רוחניות או רוחניות מודרנית. אני רוצה רק לתת רקע הבנתי קצר לנושא החומריות והרוחניות בימינו כדי להתייחס למה שאני קורא לו – רוחניות בריאה ומאוזנת.

שני עקרונות מרכזיים עבור רוחניות בריאה

במסע שלי עברתי הרבה התנסויות וחוויות רוחניות. עסקתי במשך שנים במדיטציית ויפאסנה, למדתי טאי צ’י במשך שנים והתנסיתי בגישות איזוטריות שונות.
גישות שחלקן מגיעות מהשאמניזם של יערות האמזונס, אחרות שמגיעות מהרי ההימלאיה, אחרות שמגיעות ממנזרי הזן של יפן וקוריאה וגם כאלה שמגיעות מעולם הפסיכולוגיה והפסיכותרפיה המערבית וממורים שונים שחיו או חיים בחלקים שונים של העולם ומביאים את התובנות והאיכויות הייחודיות שלהם.

מתוך כל מה שעברתי, אני רוצה לשתף אתכם בשני עקרונות פשוטים וטבעיים להתפתחות רוחנית בריאה.

כשאני אומר “בריאה”, הכוונה היא לכזו שלא מבוססת על ניתוק רגשי, על הכחשה של רגשות וצרכים אנושיים טבעיים, על מאבק פנימי, על ניצול, על אמונה עיוורת, על גינוי כלפי עצמנו או אחרים או על העמקת הסבל שלנו במסווה של אושר.

הכוונה שלי היא לרוחניות או התפתחות שעושה נעים בגוף ובלב, שמעוררת איכויות של חמלה, הודיה ודיוק פנימי, שמאפשרת לנו להרפות, לנשום לרווחה, להינות מהחיים, לקבל את עצמנו ואת האחר ולחיות בתחושה יותר נעימה, מאוזנת, בוטחת, אוהבת, שלווה ומאושרת.

עקרון הכנות
כנות היא הכלי הכי יעיל והכי טוב שאני מכיר להתפתחות רוחנית. לכנות יש עומק אינסופי ותמיד אפשר לגלות (ואנחנו מגלים) עוד רבדים של כנות שלא הכרנו קודם.

כנות כל כך חשובה כי היא מאפשרת לנו להכיר בעצמנו, להכיר את עצמנו, להבין את עצמנו, להתיישר עם עצמנו, להתמסר לעומק שלנו, לבטא את עצמנו ולתקשר את עצמנו לאחרים באופן שבו הם יכולים להבין אותנו.
היא משחררת אותנו משיפוט, ביקורת, גינוי עצמי ותחושות של ערפול, תקיעות, חוסר אונים ולחץ נפשי ומאפשרת לנו לחזור אל עצמנו, אל ההווה, אל הדיוק שלנו.
כנות מראה לנו את עצמנו ומאפשרת לנו להעמיק פנימה ללא מאמץ.

מה שחשוב לי להדגיש לגבי כנות הוא שיש לה כמה רבדים והכנות היא כנות שלמה רק כשהיא מתייחסת לכל הרבדים האלה:

1. כנות מחשבתית – מה אני באמת חושב, מספר לעצמי ומאמין בו כעת?
2. כנות רגשית – מה אני באמת מרגיש בתוכי כעת (פחד, עצב, כעס, אכזבה, בושה, שמחה, תשוקה ועוד…)?
3. כנות תחושתית – מה אני באמת חש בגוף כעת (לחץ, מתח, נשימה עצורה, נשימה משוחררת, עומד, כבדות, מועקה, עונג, קלילות ועוד…)?
4. כנות לגבי הצרכים והבקשות – מה אני באמת צריך או מבקש כעת (בטחון, אישור, קרבה אנושית, חום, אמפטיה, מקום להיות בו, תמיכה, אהבה ועוד…)?

אחת המלכודות הרוחניות הנפוצות ביתר (שגם אני נפלתי בה אינספור פעמים) היא כנות חלקית.
כנות חלקית מדברת למשל רק על המחשבות או האמונות שלנו בלי להתייחס לרגשות ולצרכים וכך נוצר מצב שבו נדמה לנו שמחשבות כמו “האדם הזה או ההוא הוא טיפש או שטחי מידי”, “אני עדיין לא מספיק טוב, מודע, מואר, מאוזן”, “אנשים לא באמת מבינים אותי” או “אני עדיין לא מבין את האמת”, הם כנות.

למעשה כנות חלקית היא דרך בטוחה להביא את עצמנו למצב של בלבול, תקיעות ונתק רגשי וזה באמת לא נעים.
הסיבה לכנות חלקית היא לרוב הקושי והפחד שלנו מלהודות ברגשות ובצרכים האנושיים הטבעיים שלנו. קושי ופחד שהם תוצרים של החברה שבה גדלנו, של התניות וטראומות הילדות שלנו.

כנות אמיתית חובקת את כל ארבעת הרבדים שלנו (מחשבות, רגשות, תחושות וצרכים) ומאפשרת לנו לראות את עצמנו ולתת אמון בעצמנו כפי שאנחנו – אנושיים, רגישים, פגיעים, זקוקים לאישור ואהבה וחושבים מחשבות שמנסות לענות על הצרכים שלנו.

כנות כזו מקרבת אותנו לעצמנו, מאפשרת לנו לראות את הילד שבנו ומעוררת בנו חמלה, קבלה ואהבה עצמית ללא מאמץ (כי איך אפשר שלא לקבל ולאהוב אדם שבפנים הוא ילד רגיש, חמוד, אנושי ופגיע שזקוק לאהבה ועושה הכל כדי לשרוד ולהינות מהחיים?).

הנה דוגמה אחת לכנות חלקית לעומת כנות שלמה (שימו לב להבדל בהרגשה שנוצרת):

  • כנות חלקית: אני עדיין לא מספיק מודע לעצמי
  • כנות מלאה: אני חושב שאני עדיין לא מספיק מודע לעצמי, אני מרגיש עצוב ופוחד, אני חש כיווץ ולחץ בחזה ונושם נשימה שטחית, אני זקוק לאישור ומבקש להרגיש אהבה ובטחון

שימו לב להבדל בין השניים.

כנות חלקית משאירה אותנו עם “עובדות” מתסכלות ומבלבלות שכל מה שנשאר לנו הוא לעמוד מולן בתחושה של חוסר אונים או להילחץ ולנסות להתאמץ מאוד כדי להגיע למצב אחר שגם בו לרוב, נגלה שוב את אותו תסכול וחוסר אונים.

כנות שלמה מראה לנו כמה אנושיים, רגישים וזקוקים לאהבה אנחנו וכמה זה בסדר פשוט להיות כאלה ושאפילו המחשבות שלנו, הן רק נסיון לענות על הצרכים שלנו ושמותר לנו פשוט להיות כאלה כבר עכשיו (קבלה עצמית).

עקרון האהבה

עקרון האהבה הוא עקרון פשוט שאומר שכל מה שקורה, קורה מסיבה חכמה ואוהבת. כל מה שאנחנו לא מבינים, לא רואים את הסיבה להתרחשות שלו, לא יודעים להסביר באופן מהותי ועמוק את הקיום שלו בחיינו, קורה מסיבה חכמה ואוהבת.

למשל פחדים. פחד הוא אחד הרגשות האנושיים הבסיסיים ולרוב הוא מגונה אצלנו (כי החברה שלנו מאוד פוחדת מהפחד ולכן מציגה אותו כ”שלילי”). אנחנו נוטים לפחד מהפחד שלנו, להתבייש בו, להסתיר אותו ולנסות “להתגבר” או “להתעלות” מעליו.

אחד הפחדים הנפוצים ביותר שגם אני חווה הוא פחד מנטישה או חרדת נטישה – הפחד שיעזבו אותנו, שלא ירצו בקרבתנו, שיתעלמו או יגנו אותנו ונשאר לבד בלי חברים ובלי אהבה.

כששאלתי את עצמי יום אחד “למה אני פוחד מנטישה? מה גורם לפחד שלי מכך שיעזבו אותי או יתרחקו ממני?”, גיליתי משהו מעניין.
כששאלתי את השאלה הזו, שמתי לב שמשהו בי כמו נעצר, נתקע, התערפל ונעשה לא נעים.

חשבתי על סיבות אפשריות לפחד שלי – התניות ילדות, אמונה פנימית לא מודעת, תפיסת מציאות מסויימת.

הרצתי בראש את התאוריות הרוחניות והפסיכולוגיות שאני מכיר וחיפשתי הסבר אבל ככל שחיפשתי, הרגשתי יותר מתוסכל וחסר אונים וכבר התחלתי לשמוע בתוכי את הקולות הביקורתיים שאומרים שאני לא מספיק מודע לעצמי, לא מספיק מפותח רוחנית ולא מספיק מבין את עצמי (ושכמובן יש אחרים שהרבה יותר טובים ממני בזה…).

בסופו של דבר הלכתי לישון עם השאלה הלא נעימה הזו בתוכי ודווקא בין עירות לשינה התגלה לי משהו מעניין – שמתי לב שכשניסיתי להבין מה גורם לפחד שלי, בעצם היה בי גינוי כלפי הפחד.
המניע שלי לשאול את השאלה היה מניע מגנה, זה היה בעצם נסיון להפטר מהפחד, למצוא סיבה שהיא כמו טעות, כמו לשאול במילים אחרות – “מה גורם לפחד הזה להופיע פה בטעות? מה גורם לטעות הזו לקרות לי? מה לא בסדר בי שאני פוחד ככה?”.

שאלות מגנות, שאלות שאומרות באופן עקיף שזה לא בסדר שאני פוחד, שהפחד לא אמור להיות שם ושזה שאני פוחד מעיד על כך שמשהו בי לא בסדר, לא מספיק חכם ושאין סיבה אמיתית להרגיש את הפחד הזה.

כל עוד שאלתי את עצמי לגבי הפחד באופן הזה, מתוך הנחה שאין סיבה חכמה ואוהבת לקיומו של הפחד בתוכי, הרגשתי רק יותר תקוע, מבולבל וחסר אונים.

כשמתוך הרדמות שמתי לב לזה, פתאום נפתחה בי אפשרות לשאול את אותה השאלה, רק בהנחה אוהבת, מתוך הנחה שיש סיבה חכמה ואוהבת ליקומו של הפחד וכששאלתי את עצמי באופן הזה, נפתחה בי ראייה נעימה ועמוקה פנימה, אל הצורך והכאב הילדי שאני נושא בתוכי.

אחת המלכודות הרוחניות הנפוצות (שגם בה נפלתי אינספור פעמים) היא ההנחה שמה שקורה לא מוצדק, לא חכם, לא אוהב.

כשאנחנו מונעים מתוך ההנחה הזו, אנו יכולים לקדש רעיונות רוחניים שונים כמו “להיות בכאן ועכשיו”, “לקבל את עצמי”, “להתמסר למה שיש”, “להשתחרר מהאגו”, “התעוררות רוחנית” או אפילו “הארה רוחנית”…אבל בפועל אנו חווים תקיעות, כיווץ, ביקורת וגינוי עצמי מתסכל.

ההבדל המהותי בין שאלה אוהבת שמאפשרת לתשובות להתגלות מתוכנו ללא מאמץ לבין שאלה לא אוהבת שיוצרת כיווץ, חסימה ופיצול בתוכנו, הוא בהנחה הבסיסית.

אני ממליץ להניח שאם יש משהו שאנחנו לא מבינים עד הסוף, לא יודעים את התשובה עליו ב100% של וודאות, כדאי להניח שהוא קורה מסיבה חכמה ואוהבת.

הדרך שלי לוודא שאני אכן שואל שאלות מתוך ההנחה הזו היא הנימה או טון הדיבור שלי.
כשאני מונע מתוך הנחת האהבה, הנימה או טון הדיבור שלי הוא רך, לא מאיים, לא מגנה ולא צורם. אפשר לדמות את זה לנימה או טון שבו שואלים אדם אהוב שאנחנו באמת מתעניינים בו “מה שלומך? איך עבר עליך היום?”
והתחושות שעולות בי כשאני שואל את עצמי באופן הזה הן של הרפיה, של רוך, של עצב, שמחה, פחד או כעס, אבל כל מה שעולה מרגיש נעים יותר, מקובל יותר, אפשרי יותר.

כשאני שואל את עצמי שאלות מתוך הנחה שמה שקורה הוא לא בסדר, לא נכון, לא חכם או לא אוהב, אני נשמע ביקורתי, מאשים, צורם, מכווץ, לא נעים ולרוב חווה תחושות של תקיעות, בלבול, כיווץ ותסכול.

סיכום קצר

רוחניות, התפתחות רוחנית או התעוררות רוחנית – כל אלה מושגים שבעיניי מתייחסים להתפתחות אנושית טבעית שמטרתה חיים מאושרים יותר, חיים נינוחים, שלווים, אוהבים ושמחים יותר עבורנו ועבור מי שחולק איתנו את המסע.

שתי המלכודות הרוחניות הנפוצות הן כנות חלקית (כזו שלא מתייחסת לרגשות, לתחושות ולצרכים הרגשיים) והנחת אי-אהבה (הנחה שדברים שאנו לא מבינים קורים מסיבה לא חכמה, לא מוצדקת ולא אוהבת).

שני העקרונות שלי להתפתחות רוחנית בריאה הם בהתאמה:
1. ללמוד ולפתח כנות שלמה
2. להניח את הנחת האהבה לגבי כל מה שאנחנו עדיין לא מבינים או לא רואים בתוכנו

ולסיום, כמה מילים שכתבתי היום בפרופיל הפייסבוק שלי…

לפעמים

אני פשוט

רוצה לבכות

את כל הפער

שביני

לביני

ויש גם שיר:

הדרך הכנה שלי לשחרור מביקורת עצמית, שיפוטיות וביקורתיות

ביקורת עצמית, ביקורתיות, שיפוטיות וגינוי הן צורות חשיבה. צורות חשיבה לא נעימות שמעידות על מצוקה רגשית ושבמשך שנים גרמו לי לתחושות מאוד קשות של תסכול, בדידות, אשמה, חרטה, זעם וחוסר אונים ולקשיים ביחסים זוגיים וביחסים בכלל.

אני זוכר שהרבה פעמים לאורח חיי אמרו לי שאני ביקורתי מאוד וגם הרגשתי כך, בפנים מאוד לא אהבתי את התכונות האלה שלי…ביקורתיות, שיפוטיות וגינוי עצמי וכלפי אחרים.
באופן טבעי הייתה בי הרבה ביקורת עצמית כלפי הביקורתיות והשיפוטיות שלי מה שכמובן לא עזר לי לשנות את פני הדברים ורק החמיר את המצב והוסיף תחושה של תסכול וחוסר אונים.

אחרי כל ביקורתיות, שיפוטיות או גינוי שיצאו ממני, הרגשתי שאני פשוט לא מבין את עצמי. ידעתי שאני בסך הכל רוצה יחסים טובים, ידעתי שאני רוצה אהבה וגם ידעתי שביקורתיות, שיפוטיות וגינוי הם לא מה שאני באמת רוצה להביע, שזה לא באמת עוזר, שזה רק גורם לאנשים להפגע ממני ולהתנגד אלי או לחלופין לנסות לרצות אותי אבל בפנים להסגר ולהתרחק ממני.
אבל למרות מה שהבנתי, לא שלטתי בעצמי ומצאתי את עצמי מגיע שוב ושוב למצבים שבהם ביקורתיות, שיפטויות וגינוי פשוט נשפכים ממני בלי שליטה.

במשך הרבה שנים הרגשתי מאוד מתוכסל מעצמי ולא הבנתי, באמת שלא הבנתי מה לא בסדר בי. ניסיתי והשתדלתי והבטחתי לעצמי שבפעם הבאה אני אגיב בנועם, בסבלנות, בנחמדות…הרי אף אחד לא באמת נגדי וכולם זקוקים לאהבה.

כל אלה היו מחשבות יפות אבל ברגע האמת, ברגע שמשהו הפחיד אותי, הלחיץ אותי או הכאיב לי, שוב השתלטו עלי אותם דפוסים מוכרים של שיפוטיות, ביקורתיות וגינוי ואחר חלוף הזעם שוב חגגו בי ביקורת עצמית מכאיבה ומייסרת ורגשות אשמה.

במאמר הזה אני רוצה לחלוק איתכם את תובנה והדרך הטבעית והכנה שלי שעוזרת לי ולמאות אנשים מעברו איתי תהליך בליווי אישי בשנים האחרונות, להשתחרר משיפוטיות, ביקורתיות וגינוי ולנוח מרגשות אשמה ללא ביקורת עצמית מייסרת.

אתם מוזמנים לצפות בקטע הוידאו הבא ולקרוא את ההסבר הקצר שאחריו…


ביקורתיות, שיפוטיות, ביקורת עצמית וגינוי עצמי, למה זה קורה?

בכל מחשבה שלנו, בכל מה שאנחנו מבטאים ועושים, אנו מנסים להיטיב עם עצמנו. להיטיב זה אומר להגן, למנוע פגיעה, לתת מענה לצורך בבטחון, בקרבה, באהבה או בערך עצמי.

כך או אחרת גם ביקורתיות, שפוטיות, ביקורת עצמית וגינוי עצמי לא חורגים מהכלל הזה. אנחנו נהיים ביקורתיים או שיפוטיים רק כשאנחנו לא מקבלים משהו שאנחנו מאוד צריכים, והמשהו הזה הוא יחס אוהב.

יחס אוהב משמעותו כל מה שעושה לנו נעים…ממש כמו ילדים, לאהוב אותנו זה לשים לב אלינו, זה לתת לנו מקום, זה להקשיב לנו ולעשות לנו את מה שנעים לנו.

כשאנחנו מרגישים מרוקנים מאהבה, כשהסוללה הפנימית שלנו מרגישה מרוקנת, כשנדמה לנו שהעולם לא אוהב אותנו, כשקורים דברים לא נעימים ואנו לא יודעים לתת לעצמנו את היחס האוהב והנעים ואת תחושת הבטחון והשלווה הפנימית, הצורך שלנו באהבה גדל ואיתו הכאב והרגישות שלנו לעולם החיצוני.

וכשאנחנו מוסיפים למצב הזה את הפחד שלנו מלהיראות או להתפס כ”חלשים”, “פוחדים” או “נזקקים”, אנחנו מקבלים מצב בלתי אפשרי.

מצב שבו אנו מאוד זקוקים ליחס נעים ואוהב, לא מקבלים אותו וגם פוחדים להביע את הצורך שלנו וכמו אדם שצמא למים ולא יכול לנוח עד שיקבל אותם, כך גם אנחנו גולשים בלי שליטה לדפוסים של ביקורתיות, שיפוטיות, ביקורת עצמית וגינוי עצמי כי אנחנו פשוט לא מוצאים ולא רואים שום דרך אחרת להביע את הצרכים שלנו ואז זה יוצא מאתנו ככה, לא נעים, פוסל, מגנה, מאיים, דורש, מכווץ…מאוד לא נעים ולא יעיל אבל התחושה היא שפשוט אין דרך אחרת לנסות להשיג את מבוקשנו.

הדרך הכנה והטבעית שלי

הדרך הכנה והטבעית שעוזרת לי ולמאות אנשים שכבר פגשו אותי להשתחרר מביקורתיות, שיפוטיות, ביקורת עצמית וגינוי עצמי היא קצת מפתיעה במבט ראשון אבל היא גם מאוד הגיונית כשחושבים על זה.

הרי הצורך האמיתי שלנו הוא לקבל יחס אוהב, יחס אוהב קודם כל ובראש ובראשונה מעצמנו. יחס אוהב הוא קודם כל להקשיב ולשים לב לעצם כך שאנו זקוקים למשהו.

ברגע שאנחנו מתחילים לשים לב לרגשות שלנו ומתייחסים לעצמנו באופן קשוב, אנו כבר מרגישים נינוחים קצת יותר בתוך עצמנו.

יחס אוהב זה גם אומר לבטא את הצרכים האמיתיים שלנו ולדבר בכנות כי כמו בכל מערכת יחסים, אם אין כנות, אין אמון ואם אין אמון, אין בטחון ואם אין בטחון יש חרדה ומצוקה.

אז יחס אוהב לעצמנו זה להודות ולבטא את הרגשות והצרכים שלנו בכנות ואם כבר כנות, אז מה יותר מדוייק מלבטא את הצורך שלנו באהבה, ביחס אוהב, בהקשה, בתשומת לב, בהתחשבות ובעזרה (אבל לא כתלונה או ביקורת אלא כבקשה כנה ונעימה שלא מאשימה ולא מגנה אף אחד), קודם כל בפני עצמנו ולאחר מכן בפני כל מי שאנחנו באמת רוצים לקבל ממנו את היחס הזה.

הגישה הזו כמובן מבקשת תהליך מסויים של פיתוח הקשבה כנה לעצמנו ולרגשות שלנו ופיתוח יכולת לבטא את הרגשות והצרכים שלנו, אבל אני חושב שזהו הבסיס לכל תקשורת בריאה וליחסים של קרבה, הרמוניה, אינטימיות, אמון ואהבה עם כל מי שחשוב לנו.

מה גם שהתהליך הזה של פיתוח הקשבה עמוקה וכנה לרגשות ולצרכים שלנו ופיתוח יכולת ביטוי כן ואוטנתי של הצרכים והרגשות שלנו הוא תהליך מעניין, תהליך אוהב ונעים של גילוי עצמי באווירה נינוחה, לא שיפוטית, מקבלת, מאפשרת ונעימה ובגישה שמבוססת על אהבה וקבלה עצמית טבעית.

מהי אנוכיות בריאה ואיך היא מרפאה את החרדה החברתית שלי?

חרדה חברתית | חרדות חברתיות | חרדתיות חברתית

לאחרונה הבנתי שאני חווה חרדה חברתית וזה הקל עלי.
והבנתי גם מה גורם לי להרגיש חרדה החברתית – עמוק בפנים זו אנוכיות שבה אני מאשים את עצמי באופן לא מודע.
וגם גיליתי מה מרפא את המקור החרדה החברתית בתוכי ואיך אנוכיות בריאה עוזרת לי בזה.
 
מאז שאני זוכר את עצמי היה לי קושי בחברת אנשים. היו לי חברים אבל במפגשים משפחתיים וחברתיים, בפנים הרגשתי מתוח, לא נינוח, חסר בטחון, תחושה של לחץ וחרדה בגוף, מועקה ורצון לברוח.
לא ידעתי איך בדיוק אני אמור או צריך להתנהג והיה בי מתח שלא הבנתי.

כמובן שהיו אנשים שהרגשתי איתם יותר בנח אבל עדיין, אחרי כל מפגש חברתי הרגשתי צורך להתבודד, לבלות זמן רב עם עצמי ולברוח מהכאב והפחד שבי ל”נחמה” שבהתמכרויות כמו אכילה, צפייה בסדרות ועוד.
 
מאז שאני זוכר את עצמי הרגשתי שכבר לפני מפגש חברתי או תוך כדי המפגש, משהו בי מפנטז ומתרפק על הרעיון של לחזור הביתה ולהיות לבד סוף סוף בשקט ובבטחון שלי.
 
וזה היה כך שנים – תחושות של לחץ, אשמה, של בדידות, של חוסר הבנה איך אני אמור להתייחס לאנשים כדי שיאהבו אותי, נסיונות מפותלים לתקשר באופן שיגרום לאנשים לאהוב אותי ובפנים התחושה הלא נעימה הזו שהיום אני מבין שהיא חרדה חברתית.

 

נעים להכיר – חרדה חברתית

ודווקא לאחרונה ראיתי את זה בברור (סוף סוף).

זה היה מפגש חברים רגיל – כמה חברים שבאו לבקר אותי וכבר לפני המפגש שמתי לב שאני לא שקט, שמשהו בי פוחד, נלחץ ומחכה בחוסר שקט עם מחשבות בסגנון של “שיבואו ולא ישארו יותר מידי…שאוכל לחזור להיות שוב לבד”.

תמיד רציתי להיות אדם חברותי, תמיד רציתי חברה ואנשים קרובים והרגשתי בודד ועצוב כשזה היה חסר אבל בפנים תמיד הרגשתי בדידות, לחץ, מועקה ופחד גם במפגשים חברתיים ורצון לא מוסבר לברוח.
 
עוד פן לא נעים של אותה חרדה חברתית שלי, היה מחשבות ביקורתיות ומאשימות שהלחץ והחרדה שאני מרגיש הם לא בגללי, אלא בגלל האנשים שאותם אני פוגש.
 

הרבה שנים חשבתי והאמנתי שהחרדה, הלחץ ואי הנוחות שאני מרגיש בחברת אנשים רבים הם בגלל שאנשים אחרים הם לא מספיק רגישים, אוהבים, קשובים, רכים, מדוייקים וכו…כלומר האשמתי אחרים בלחץ ובחרדה שאני מרגיש ובו זמנית האשמתי את עצמי באותם דברים בדויק.

והאשמה היא האשמה…היא לא נעימה לא משנה לאן היא מופנית, כלפי עצמי או כלפי אחרים. שנים שסבלתי ממחשבות שיפוטיות וביקורתיות על אחרים וזה הפריע לי להפגש באמת, להפתח, לבטוח באנשים ולהרגיש איתם בנח.

אז הפעם שמתי לב והקשבתי.
ולראשונה עלה בי המושג “חרדה חברתית” כמשהו מציאותי ומוחשי.

זה מושג שלא התחברתי אליו מעולם באופן ישיר לפני כן.

ידעתי שהוא קיים, בשנים האחרונות ליוויתי והדרכתי לא מעט אנשים שסבלו מחרדה חברתית קשה, כזו שמקשה עליהם לצאת מהבית, לנסוע באוטובוס ולבצע פעולות פשוטות. אצלי זה לא היה כל כך חמור וכבר שנים שאני מנחה סדנאות קבוצתיות, מרצה, נמצא במקום מאוד מרכזי ומוביל במפגשים חברתיים ולכן לא חשבתי על זה…שכן גם אני חווה חרדה חברתית.
אבל כששמתי לב לזה, זה עשה לי נעים ומשהו הוקל לי בגוף.

זה צלצל טוב במערכת שלי…משהו כמו תחושה של “פיצוח” או “זיהוי מוצלח”, חתיכת פאזל שנפלה למקומה.
 
אז החלטתי לבדוק את זה.
במפגש עם החברים הרגשתי שוב את אותן תחושות מוכרות של לחץ בבטן, מתח בגוף, נשימה מאומצת, רטט לא נעים ואי נוחות כללית בגוף ופחד שבא לידי ביטוי במחשבות של חוסר בטחון, ביקורת, שפוטיות ופנטזיות על מקום וזמן אחר, על מצב שבו אהיה שוב לבד עם עצמי.
 
אבל הפעם במקום לחשוב על לברוח, לנסות להציג שהכל בסדר, לדבר על אחרים או להכנס לתפקיד כלשהו ולהסתתר מאחוריו (כמו תפקיד “המטפל” או “היועץ” או “קורבן מעורר אמפטיה” או “החבר הטוב” או “הילד המרדן” או “האדם הרוחני והמתבונן”…תפקידים שאני מכיר היטב), החלטתי להישיר מבט ולדבר על חרדה חברתית.
ממש לדבר על זה בגלוי ולהעזר בחברים שבאו לבקר אותי כדי לרפא את החרדה החברתית שלי.
 
שיתפתי אותם בכנות במה שאני מרגיש וזה עשה תחושה של הקלה. גם לי וגם להם, גם הם הרגישו שאיזו מחסום ירד באווירה, שמשהו קל יותר, נגיש וקרוב יותר עכשיו.
ואז התחלנו להסתכל על זה ביחד…
חרדה חברתית אנוכיות בריאה
תמונה חמודה שממחישה את התחושה של חרדה חברתית

מה יוצר חרדה חברתית בתוכי?

 
מהי חרדה חברתית?
שמתי לב שאני בחרדה כי משהו בי נאבק, כאילו נלחם בעצמו, נלחץ, מתקשה ורוצה לברוח.
הקשבתי למחשבות שלי ושמעתי בתוכי את הקול הביקורתי והמאשים שלי, קול שנוזף בי ואומר שוב ושוב “אתה אנוכי, אכפת לך רק מעצמך, אתה מנצל אנשים למטרות שלך ובגלל שאתה כזה אנוכי, אף אחד לא אוהב אותך”.
 
והקול הזה כל כך מפחיד, מלחיץ ומוכר.
כל כך מוטמע בי הקול הזה, כמעט תמיד שם…הוא ממש קול החרדה החברתית שבי.

ומול הקול הזה הרגשתי איך אני מתכווץ, נלחץ, סובל ונאבק בתוכי.

סובל כי בפנים אני יודע טת האמת – שאני אנוכי. יודע שאני אוהב באמת רק את עצמי. זה הטבע שלי.
יודע שכל מה שאני עושה בחיים אני עושה כדי שיהיה לי נעים יותר.
אפילו אם זה לעזור לאחרים או לחלוק איתם משהו, אפילו אם אבחר לתת את רכושי או חיי למען מישהו או משהו, זה עדיין רק כדי שעמוק בפנים ארגיש נעים יותר, שלם יותר עם עצמי…מה לעשות? זה אני…אנוכי לגמרי.
 
אבל מול ההכרה הכנה הזו שאני לגמרי אנוכי, יש את הקול הזה…הקול הנוראי הזה שאומר לי “בגלל האנוכיות שלך, אף אחד לא אוהב אותך ואף אחד לא יאהב אותך”…
ואני מוצא את עצמי כך…בין אנוכיות לבין חרדה חברתית, בין הפטיש לסדן, בתוך כאב דחוס וחנוק ולחוץ בבטן…וזו החרדה…זה מה שקורה בתוכי כבר שנים, כמה טוב לגלות את זה בבהירות.

למה אני מואשם באנוכיות?

 
המשמעות של המילה “אנוכי” היא פשוט “אני”, כלומר אנוכיות היא עצם היותי אני.

אבל משמעות המילה אנוכיות קבלה קונוטציה שלילית מאוד בחברה שלנו וכיום השימוש בה הוא כמעט בלעדתית כמילת גנאי.

היום כשמישהו אומר לי שאני “אנוכי” הוא מתכוון לומר בעצם שהוא לא מרגיש אהוב על ידי, שאני לא נותן לו את תחושת האהבה והאכפתיות שהוא זקוק לה.
ולמה הכוונה ב”אנוכיות” ברמת התחושה והחוויה שלי?
אנוכיות זה אומר שאני פשוט מעוניין בטובתי. שבכל מחשבה, ביטוי או פעולה שלי, יש מניע אחד והוא הנסיון למלא את הצרכים שלי. את הצורך בהשרדות, בבטחון, באהבה, בהגשמה עצמית.
 
צרכים טבעיים שיש לכל אדם. צרכים שמגדירים אותנו כאנושיים. ובכל זאת, בעולם הפנימי שלי אני נאשם שוב ושוב באנוכיות וההאשמה הזו היא הקול המבוהל שלי, הקול החרדתי שלי שמספר לי שאף אחד לא יאהב אותי אם אמשיך להיות כזה.
מהו הקול החרדתי והמאשים בראש שלי?
זהו הקול ששמעתי בילדות מהורי.
זהו הקול של הורי שחזרו שוב ושוב על הביקורת המכאיבה שאני אנוכי כי אני לא מקריב את הצרכים שלי למען אחרים, שאני “עצלן”, לא מחייך כדי לשמח אחרים, נראה מדוכא ולא מנסה ליפות את זה כדי שלאחרים יהיה נעים יותר, מדבר על זה שלא טוב לי ולא מנסה להציג ש”הכל בסדר”.

הואשמתי אלפי פעמים בילדותי בכך שהצרכים שלי חשובים לי יותר מצרכים של אחרים.
הואשמתי בכך שלהבדיל מהוריי שהיו רגלים לוותר על עצמם, לבטל את עצמם, לנסות לרצות את מי שסביבם כדי לזכות באישור ובטחון (ואני לא מאשים אותם, הם היו חייבים לנהוג כך כדי לשרוד…או לפחות זה מה שהם הכירו), אבל להבדיל מהם, הילד שהייתי לא הסכים לנסות לחייך כשרע לו, לא הסכים להעמיד פנים שמישהו אחר חשוב לו יותר מעצמו, לא הסכים, התמרד, נענש, גונה, נאשם והסתגר בתוך עצמו בתחושה של חרדה חברתית, עצבות, בדידות, דכאון, חוסר אונים ורצון עז לברוח מהכאב הנפשי.

מהי אנוכיות בריאה ואיך היא מביאה ריפוי?

 

אז הנה המצב הכואב והפרדוקסלי שגיליתי בתוכי: מצד אחד עמוק בפנים אני מרגיש לגמרי אנוכי, אני יודע שזהו הטבע האנושי שלי ושהוא לא “רע” ושאני לא יכול להיות אחר כמו שאני לא יכול לגדל עוד זוג רגליים.

ומצד שני יש בי קול מבוהל, מפחיד, מלחיץ מאוד שדורש ממני להפסיק להיות “אנוכי” כי אחרת אף אחד לא יאהב אותי.

והמאבק הפנימי הזה כל כך מכאיב, כל כך מלחיץ, כל כך מפחיד שכל מפגש חברתי מעורר בי דחף לברוח.לראות את זה, את המנגנון הפנימי העמוק הזה, עשה לי הקלה גדולה.
לא הייתי צריך עוד לשפוט או להאשים אף אחד אחר והאמת, גם לא את עצמי כי הבנתי שני דברים חשובים:

1. אף אחד אחר לא אחראי לכך שאני מרגיש חרדה חברתית.
זה לא אמור שאני חייב להרגיש נעים בחברת כל אדם, אבל החרדה החברתית שלי היא לגמרי שלי.

2. אני לא אשם בכך שאני מרגיש חרדה חברתית.
החרדה החברתית שלי הוא תוצר של הילדות שלי. ילדות שבה הואשמתי שוב ושוב בכך שאני אנוכי ונאמר לי מפורשות ובעקיפין אלפי פעמים שלא יאהבו אותי אם אהיה כזה.

ואת ההכרה הזו שיתפתי עם חבריי במפגש וזה עשה משהו נעים מאוד. כולנו הרגשנו נינוחים וקרובים יותר והרגשתי שיותר נעים להם וגם לי, שיש יותר אמפטיה, נחת וכנות במפגש הזה.
גם חבריי למפגש הרגישו בנוח להודות שגם הם אנוכיים ושזה לגמרי בסדר ושזה דווקא נעים להפגש כך, אנשים אנוכיים שנהנים זה מחברתו של זה.ומכאן שאלתי את עצמי – איך להתייחס לעצמי באופן מרפא ואוהב לאור מה שגיליתי?לדעתי כולנו אנוכיים וזה טבעי ויפה. וזהי אנוכיות בריאה בעיניי – היא כנות: כמו שעץ דואג לצרכים שלו, כמו שכל בעל חיים דואג לצרכים שלו ושל צאצאיו, גם אם אנחנו דואגים לצרכים שלנו.
אבל אנוכיות אין משמעותה שלא אכפת לנו מאחרים, ההפך, דווקא מתוך אנוכיות בריאה וכנה אני רואה כמה אני זקוק לאחרים ולסביבה נעימה ותומכת אותי וזה האינטרס האישי שלי לגרום לכך שהסביבה שלי והאנשים שסביבי יהנו וירגישו כמה שיותר נחת.
 

דווקא האנוכיות הכנה שלי מגלה לי שאם הסביבה שלי לא נעימה, מלוכלכת, מזוהמת, אם האנשים שסביבי חשים חרדה, כעס ותסכול, גם אני סובל, גם אני מרגיש את אותם הדברים כי אני תלוי באנשים וזקוק להם, כי יש לי צורך בחרבה ובטחון, כי אני לא חי בנפרד מהעולם.

אנוכיות אין משמעותה שאנחנו לא נותנים או דואגים לאחרים. מתוך אנוכיות אנחנו יכולים לדאוג לחברים שלנו, לילדים שלנו, להרים שלנו, לחברה שלנו, לשכנים שלנו, לעם שלנו…אבל זה עדיין “שלנו”…שלי…אני…זה מתייחס אלי וזה אנוכי וטבעי לגמרי.

האנוכיות הבריאה היא פשוט הטבע שלנו שעונה על הצרכים של עצמו, היש משהו טבעי יותר מזה?

אז אין לי מה לעשות עם הטבע האנוכי שלי ועמוק בפנים, אני יודע שאין בזה שום דבר פסול.
אם כך נשאר לי להתייחס לקול הביקורתי והמאשים שלי, זה שמאשים אותי בהיותי אנוכי ומלחיץ אותי שוב ושוב.

חלק גדול מהריפוי שלי הוא להתייחס לעצמי בכנות ובאהבה. לדבר בכנות ובאהבה עם כל מה שאני פוגש בתוכי.

וכשאני מישיר מבט אל הקול הביקורתי שלי עמוק בפנים ומקשיב לו…הוא משתנה.
בהתחלה זה נשמע ככה: אתה אנוכי, אף אחד לא יאהב אותך, אתה חייב להשתנות מייד!
ואני אני מביט עליו עוד קצת…רק מקשיב…כמו שואל אותו ברכות…מה אתה מרגיש עכשיו?
והוא מתרכך מעט…מגלה לי אמת עמוקה יותר…
“אני פוחד…מאוד פוחד…וכואב לי…מאוד כואב לי…”

וכשאני רואה כמה הקול הזה צודק ובעצם מבטא אותי, אני לא מרגיש צורך לעשות עוד שום דבר עם הפחד והכאב הזה, הוא פשוט מזכיר לי את מי שאני עמוק בפנים, את מה שסגרתי וברחתי ממנו כל השנים.
רק להרגיש את זה….לחזור להרגיש את הכאב והפחד הילדי שלי שברחתי ממנו, לנשום איתו, לנוח בו ולא לשנות בו דבר.
הרי הפחד והכאב האלה הם ביטויים של צורך עמוק שלי באהבה…ועבורי לאהוב אותי זה להסכים להרגיש את זה…להתיישר עם עצמי….ולהיות כן לגבי זה גם עם חבריי.

וזה מרפא אותי, כל יום מחדש…לחזור ולהודות בכנות שאני אנוכי, שזה אני, ושאני מרגיש פחד וכאב, ושזו לא אשמתי ואני יכול לדבר על זה, אני לא צריך לברוח יותר…אני יכול לשבת עם חברים ולספר להם מה אני מרגיש…אני יכול להקשיב להם ולגלות שהם מרגישים דברים דומים מאוד ואז חרדה חברתית הופכת לאהבה חברתית, לריפוי חברתי, לקרבה אמיתית.

וזה נעים לגלות שגם מי שסביבי נהנה מהכנות הזו, מרגיש שהוא מקבל הרבה אהבה ואישור ותובנה.
ושהדרך של קבלה ואהבה עצמית רק הולכת ומתרחבת מרפה ומרפאה עוד ועוד ללא מאמץ או מאבק.

 
 

הריפוי שבאהבה וקבלה עצמית מעשית – גישת “להכיר בעצמי”

אחרי שעברתי שנים של דכאון, חרדות, יאוש, זעם, בדידות ותסכול. אחרי שבמשך שנים ברחתי מעצמי רוב הזמן למחשבות, למין, לאוכל ונאחזתי באנשים כמו בגלגלי הצלה.
אחרי שנים שבהן לא עבר כמעט יום בלי מחשבות על מוות ועל זה שאין לי כח לחיות.

אחרי כמעט עשרים שנים של חיפוש רוחני, התבוננות פנימית ואלפי שעות של מדיטציה ונסיון למצוא אור ויציבות בתוך סערת הכאב והפחד שמתוכה גדלתי, אחרי שלמדתי גישות שונות של פסיכותרפיה וריפוי נפשי, אחרי שסיימתי תואר דוקטור בהנדסה ובחרתי ללכת עם הלב ולעסוק בתרפיה, ריפוי והתפתחות אישית, אני יכול לומר שקבלה ואהבה עצמית מעשית הן התשובה הכי טובה שמצאתי לכל קושי רגשי, נפשי וגם פיזי כמו גם לצמיחה והגשמה עצמית.

והיום אחרי יותר משבע שנים של עבודה עם אנשים – ליווי והדרכה, תמיכה והנחיה במפגשים אישיים וסדנאות עומק בגישה שמבוססת על קבלה ואהבה עצמית מעשית (גישה שאני קורא לה “להכיר בעצמי”), אני רוצה לשתף אתכם באופן תמציתי וברור מהי קבלה ואהבה עצמית ולענות בקצרה על כמה שאלות כמו:


איך קבלה ואהבה עצמית עוזרות לנו לרפא את הגוף והנפש, לקחת אחריות על החיים שלנו ולהשתחרר מחרדות, דכאון, התמכרויות וקשיים נפשיים?

האם קבלה ואהבה עצמית יכולות לפגוע בנו או לעכב את ההתפתחות שלנו?
האם קבלה ואהבה עצמית גורמות לכך שלא נרצה לקבל אהבה מאחרים?

ובעיקר, איך באמת עושים את זה בפועל ולא רק בתאוריה?

רגע של סמנטיקה – מהן קבלה ואהבה עצמית בפשטות?
קבלה עצמית היא היכולת לתת מקום ולא להיאבק או לנסות לשלוט בכח ברגשות ובמחשבות שלנו בהווה.
אהבה עצמית היא יחס קשוב, אמפתי, מבין ומעצים שמאפשר לנו להירגע, לבטוח בעצמנו ולצמוח באופן הנעים והמדוייק ביותר עבורנו.

גם קבלה עצמית וגם אהבה עצמית הן איכויות טבעיות, נעימות ומרפאות מאוד והן מאפשרות לנו לרפא ולשחרר את הגוף והנפש שלנו מסבל ותקיעות.

כדי לפתוח את הנושא, הנה פוסט קצר שכתבתי בעמוד הפייסבוק שלי שממביע את עוצמת הריפוי שבקבלה ואהבה עצמית:

מה התנאי לכך שקבלה ואהבה עצמית יעזרו לנו?

תנאים? זה לא נעים. כל כך מכאיב לגלות שיש תנאים לאהבה. אני זוכר כמה זה הכאיב לי בתור ילד לגלות שוב ושוב שלהורים שלי יש תנאים לאהבה שלהם. תנאים שלא תמיד נאמרו במילים אבל הורגשו חזק מאוד בתגובות שלהם אלי.
“אם לא תתנהג כמו שאנחנו דורשים ומצפים, לא תקבל אישור, לא תקבל יחס, לא תקבל בטחון מאתנו, ההפך…תקבל נזיפה, עונש, צעקות, התעלמות והאשמות קשות”
אז למה בכל זאת אני מדבר על תנאי?

כי כדי שקבלה ואהבה עצמית באמת יעזרו לנו הן חייבות להיות מעשיות, כלומר מיושמות בפועל בדרך שבה אנחנו מתייחסים לעצמנו ולרגשות שלנו – בדרך שבה אנחנו מקשיבים לעצמנו, מבינים את עצמנו, חושבים, מדברים ופועלים.

במשך הרבה זמן כשחשבתי על לקבל ולאהוב את עצמי, לא ממש הבנתי מה זה אומר וזה נשאר בגדר רעיונות שלא הצלחתי ליישם ומה שהרגשתי היה תסכול, מאמץ ותחושה של “אני לא מספיק טוב”. תחושה מוכרת מאוד שגדלתי מתוכה כילד ועכשיו בשם הקבלה והאהבה, היה עוד משהו שאני “לא מספיק טוב” בו – היכולת לקבל ולאהוב את עצמי. כמה מתסכל ומכאיב.

לכן כשאני מדבר על קבלה עצמית ואהבה עצמית, אני בעצם מדבר על היחס שלנו לעצמנו הן ברמה הנפשית והן ברמה הפיזית, כי זה בעצם הביטוי המעשי של קבלה ואהבה עצמית.
אבל כדי להראות מה זה “היחס שלנו לעצמנו”, בואו נראה קודם כל – מי מתייחס אל מי?

מי מתייחס אל מי (אני ועצמי)

יש בתוכנו מערכת יחסים, ההבנה הזו עזרה לי מאוד. הראשון שעזר לי לראות את זה היה מורה הזן ניסים אמון כשלמדתי אצלו בקורס מטפלים בגישת טרילותרפיה ואחר כך העמקתי וחקרתי לעומק את היחסים הפנימיים שבי ובאחרים.

לפני שהבנתי שיש בתוכי מערכת יחסים, הרגשתי מאוד מנותק, תקוע ולכוד בתוך עצמי. התביישתי בעצמי וחשבתי שאני סובל ממחשבות טורדניות, שהמח שלי עובד נגדי, שהמחשבות שלי משוגעות ולא בריאות ושמשהו ממש לא בסדר בי.

אבל בין מי למי היחסים האלה בתוכנו מתקיימים?
ניסים אמון מגדיר את זה כיחסים בין ה”אני” ל”עצמי” באופן ששגור מאוד בדיבור שלנו:
אני מאשים את עצמי
אני גאה בעצמי
אני מאוכזב מעצמי” וכו…

ה“אני” מייצג את הראש החושב, הרציונלי, הביקורתי והמעשי.
ה“עצמי” מייצג את העולם הרגשי שלנו, את הרגישות, הצרכים הרגשיים, הדחפים והתחושות שלנו.

אפשר גם להציג את זה כיחסים בין השכל ללב, בין הורה (הראש) לבין הילד הפנימי (הרגש)
אפשר לראות את זה כיחסים בין החלק המודע וההכרתי שלנו שכולל את החשיבה והמודעות לבין תת המודע שהוא העולם הרגשי\גופני שלנו וגם כזוגיות פנימית.
כל הסתכלות היא טובה כל עוד מבינים את מהות היחסים בתוכנו.

אלי קרסניץ אהבה עצמית
בתוך כל אחד מאתנו יש ילד\ה – עולם רגשי עמוק ועוצמתי שהרבה פעמים מרגיש מאוד פוחד, בודד ולא אהוב

מה מאפין את ה”אני” (השכל, ההורה, ההכרה, החשיבה)?
בתמציתיות, ה”אני” מאופיין ביכולת לשים לב לגוף, למחשבות ולרגשות. ביכולת לחשוב, לחקור, ללמוד, לדבר ולבטא במילים.

מה מאפיין את ה”עצמי” (הרגש, הלב, הילד הפנימי, תת המודע, הגוף)
בתמציתיות, ה”עצמי” מאופיין ברגישות עצומה, בצרכים ורצונות, בעוצמות רגשיות, בחוויות גופניות שנעות בין כאב לעונג, בין אטימות ודכאון להתרגשות ושמחה.
הוא מתאפיין גם ביצירתיות, באינטואיציה, ביטוי יצירתי וגופני, למידה ודמיון. ביכולת אסוציאטיבית, במחשבות לא רצוניות (מחשבות שאנחנו לפעמים קוראים להן “טורדניות” – מחשבות שכאילו צצות בלי שיודעים למה, זכרונות ותמונות מנטאליות שחוזרים ועולים בנו) וביכולת אמפטיה, אהבה וחיבור לכל תפקודי הגוף.

ואיך נראים לרוב היחסים בתוכנו?

כמובן שזה משתנה מאדם לאדם אבל את היחסים הפנימיים בתוכנו למדנו בעיקר בילדות מההורים שלנו – גם מהדרך שבה התייחסו אלינו וגם מהדרך שבה הם התייחסו לעצמם ואחד לשני.

אפשר לשאול שאלות פשוטות שעוזרות להבין את טיב היחסים שלמדנו ואימצנו בילדות.
שאלות כמו:
– עד כמה הרגשתי שנותנים לי יחס ותשומת לב בילדות?
– עד כמה הרגשתי שאוהבים, מפרגנים ותומכים בי?
– עד כמה הרגשתי שנוזפים בי, מאיימים עלי, דורשים ממני ואומרים לי מה “צריך”?
– עד כמה הרגשתי שאני “לא מספיק טוב”, לא ראוי לאהבה, לא שווה כילד?
– עד כמה הרגשתי שיש לי מקום בטוח, אוהב ושמח לחיות בו בבית שגדלתי בו?
– עד כמה הרגשתי שמותר לי לבטא את כל מה שאני מרגיש, חושב ורוצה בילדות?

ויש עוד הרבה שאלות שאפשר לשאול וכדאי לשאול גם לגבי האבא וגם לגבי האמא כי לשניהם הייתה השפעה גדולה על עיצוב היחסים הפנימיים שלנו.

ואם אפשר להכליל קצת מתוך היכרות ארוכת שנים עם עצמי ואם מאות אנשים שפגשתי, הכרתי וליוויתי בדרך האישית שלהם, לרוב כשאנחנו סובלים ממשהו, היחסים הפנימיים בתוכנו נראים בערך כך:

הראש החושב, ה”אני” סובל מביקורתיות, לחץ, דאגות, אי שקט, תזזיתיות, חוסר אמון, נסיון להסתיר רגשות, מחשבות על העבר ועל העתיד וקושי לשים לב להווה, קושי לנוח, נסיונות לשכנע את עצמנו שצריך וחייבים לעשות דברים שאנחנו לא באמת אוהבים, נסיון לשלוט ברגשות, נסיון לקבל אישור ולרצות אחרים, השוואה של עצמנו לאחרים וחוסר אונים אל מול מצוקות וקשיים רגשיים.

העולם הרגשי-גופני, ה”עצמי” סובל ממועקה, לחץ, חרדות, חוסר שקט, אשמה, אי נוחות, כעס, חוסר בטחון, תחושות של ריקנות ובדידות, תחושת ניתוק, אפטיות וחוסר שמחת חיים.

 

אלי קרסניץ קבלה ואהבה עצמית
איך נשמע השיח הפנימי שלנו עם עצמנו? כל כך הרבה פעמים נזפתי בעצמי, כעסתי ואפילו צעקתי על עצמי בתוך הראש שלי.

והיחסים הכאובים האלה בתוכנו שבהם נדמה שה”אני” (הראש החושב), לא יודע להקשיב ל”עצמי” (הרגש והגוף), לא יודע איך להבין את הרגשות, פוחד ונרתע מהרגשות, נאבק ומבקר, מנסה להדחיק את הרגשות ובעצם מייצר חוויה של נתק רגשי בשילוב עם חוויות טראומטיות וכואבות שחווינו, הם הבסיס לתופעות כמו דכאון, חרדות, הפרעות אכילה, עצבנות, התמכרויות, חוסר בטחון וקושי לממש את עצמנו, פשרות וויתורים כואבים בחיים ובמערכות יחסים, קושי לבטוח באהבה ותחושות של החמצה ותקיעות.

 

התחושה המיאשת כשאין תקשורת בין הראש לרגשות, בינינו לבין עצמנו. כך הרגשתי במשך רוב חיי עד שלמדתי להקשיב לעצמי ואני ממשיך ללמוד כל יום

 

איך אפשר לבדוק את טיב היחסים הפנימים בתוכנו בקלות?
מספיק לשאול את עצמנו בכנות לגבי תקופת זמן מסויימת כמו למשל חודש:
איך נשמעות רוב המחשבות שלי בחודש האחרון?
איך נראים רוב הרגשות שלי בחודש האחרון?
איך מרגיש הגוף שלי בחודש האחרון?

השיח הפנימי שלנו הוא האופן שבו אנחנו חושבים ובעצם מדברים עם עצמנו בתוך הראש וכשהשיח הזה נשמע לא נעים, צורם, ביקורתי, מאשים, מתעלם, חסר אונים, מלחיץ או מדכא, אין ספק שנרגיש בהתאם וכך גם ירגישו וייראו החיים שלנו.

מה זה בעצם אומר לקבל ולאהוב את עצמי?

הרבה פעמים אנשים שואלים אותי – מהי השיטה שלך? מהי הטכניקה שלך?
ולמרות שאני מכיר הרבה שיטות וטכניקות, חשוב לי לומר שריפוי מתוך קבלה ואהבה עצמית הוא לא שיטה ולא טכניקה, הוא יותר עמוק ומשמעותי מזה, הוא התעוררות של אינטלגנציה פנימית טבעית ומרפאה שקיימת בכולנו.

אינטלגנציה היא יכולת טבעית שלנו ללמוד, להתפתח, לרפא את עצמנו ולתת לעצמנו את המענה שאנחנו צריכים. 
טכניקה או שיטה היא כלי, היא מנגנון ויש שיטות וטכניקות שעוזרות מאוד ולמדתי הרבה כאלה בחיי, נעזרתי בהן וגם פיתחתי שיטות וכלים בעצמי ואני ממשיך לגלות עוד ועוד כלים כל יום. אבל אני מדבר על משהו עמוק ורחב יותר, מרפא ויעיל יותר מטכניקות.

כדי להמחיש את הנקודה הזו אני לפעמים שואל אנשים “נניח שהיית ילד, באיזו שיטה או טכניקה היית רוצה שההורים שלך יאהבו אותך?”.
לרוב, זה לא לוקח יותר משניה או שתיים עד שמגיעה התשובה…בשום טכניקה, הייתי רוצה שפשוט יאהבו אותי.
וזה בדיוק היחס המרפא שאנחנו זקוקים לו מעצמנו – יחס אוהב באמת, קשוב באמת, רגיש ונאמן באמת. יחס שאי אפשר לצמצם לשיטה או טכניקה אחת מסויימת.

לכן קבלה ואהבה עצמית היא לא שיטה ולא טכניקה, אלא התעוררות של אינטלגנציה פנימית שקיימת בכולנו ומאפשרת להמציא ולגלות אינספור כלים ושיטות חדשות בכל יום אבל בלי צורך לאחוז בהם כי אין שום שיטה או טכניקה אחת שיכולה לתת לנו מענה אמיתי. אנחנו זקוקים לאינטלגנציה חייה ומתפתחת כדי שתלך איתנו ותגדל איתנו, תזין אותנו, תרפא ותרגיע אותנו.

 

אלי קרסניץ
לא טכניקה ולא שיטה אלא העתוררות של אינטלגנציה פנימית טבעית ומרפאה שקיימת בכולנו

כשאני עובד עם אנשים, אני עוזר להם ללמוד איך להקשיב לעצמם ולרגשות שלהם, איך לזהות את הצרכים והמניעים שלהם, את צורות החשיבה ודפוסי ההתנהגות שלהם, את האמונות העמוקות שמניעות אותם ואת הרגישות הפנימית שכשמקשיבים לה, מתחילים להבין ולראות שאין שום דבר פגום או מקולקל בתוכנו, יש רק כאב, פחד וצורך גדול באישור ואהבה.

אני עוזר להם ללמוד איך לדבר לעצמם בכנות, איך ליצור תקשורת עם חלקים עמוקים בתת המודע, בגוף ובעולם הרגשי ואיך ליצור שיח פנימי שהוא לא ביקורתי, לא מאשים, לא חרדתי או מתעלם אלא נוכח, מרגיע, מפרגן, מרפא ונינוח.

אני לא מדבר על “חשיבה חיובית” או שיטות של שכנוע עצמי (אוטוסוגסטיה). אני מדבר על שיח פנימי שמבוסס על הבנה אינטליגנטית, על הקשבה כנה, על חיבור אותנטי לרגשות, ללב ולחוכמה הפנימית העמוקה שנמצאת בכל רגש שלנו.

מה כוללת קבלה ואהבה עצמית מעשית?
1. הקשבה כנה למחשבות, לרגשות ולגוף שלנו
2. הבנה כנה של הצרכים, הרגישויות והרצונות שלנו
3. יצירת שיח פנימי שמבוסס על הקשבה וכנות במקום ביקורת והדחקה
4. הבנת הצורך שלנו באישור, באמפתיה ובביטוי רגשי
5. פיתוח היכולת העצמאית לתת ביטוי לרגשות, לגוף ולצרכים השונים שלנו
6. פיתוח היכולת העצמאית לבצע בחירות ולפעול בחיים מתוך הקשבה, כנות ודיוק פנימי רגיש ומאוזן

הכוונה היא לא ל”לדבר על הדברים” אלא ליצור תקשורת ישירה, רגישה כנה ומרפאה עם כל החלקים הפנימיים שלנו. חיבור מחודש ובריא עם הגוף והרגשות ויצירת שיח פנימי חדש שמבוסס על הבנה אינטלגנטית ורגישה של העולם הפנימי שלנו.

תקשורת פנימית שיוצרת בהדרגה מציאות שבה ה”אני” (הראש החושב) וה”עצמי” (הרגש והגוף) לא נמצאים במצב של נתק או מאבק אלא במצב של חברות, שיתוף פעולה, הבנה ואהבה.

אלי קרסניץ קבלה עצמית
תקשורת טובה וחברות בין הראש ללב – הרבה יותר נעים לחיות ככה

ואגב, קבלה ואהבה עצמית הן לא יעד סופי או מצב שמגיעים אליו.
הרבה פעמים שמעתי משפטים כמו “כשאני אלמד לקבל ולאהוב את עצמי” או “כשאגיע למצב של קבלה ואהבה עצמית..”

קבלה ואהבה עצמית, הן לא יעד סופי. הן לימוד שאנו יכולים ללמוד כל החיים וככל שאנחנו לומדים לקבל ולאהוב את עצמנו יותר, כך אנו חווים

פחות חרדה ויותר בטחון
פחות דכאון ויותר שמחה
פחות חולי ויותר בריאות
פחות ריקנות ויותר סיפוק
פחות אכזבה ויותר הגשמה
פחות תקיעות ויותר יצירתיות
פחות חוסר ויותר נתינה
פחות ריחוק ויותר קרבה
פחות בלבול ויותר דיוק

כשאני פוגש אנשים ומלווה אותם באופן אישי, אני עוזר להם להעיר את האינטלגנציה והיכולת המעשית של קבלה ואהבה עצמית באופן כזה שיוכלו להתפתח באופן עצמאי בהמשך החיים, לקחת את החוויות, התובנות והתקשורת החדשה שהם למדו ולצמוח, לרפא ולהגשים את עצמם בחיים באופן עצמאי.

ובתכלס, האם זה באמת עובד?

אני יכול להעיד על עצמי שהגישה של קבלה ואהבה עצמית מעשית שינתה את חיי וממשיכה לשנות אותם ללא הרף.

היא אפשרה לי לצאת ממקומות חשוכים מאוד של דכאון, חרדות, התמכרות, זעם וחוסר בטחון לחיים יצרתיים של מימוש והגשמה, יחסים ואהבה.
אני ממשיך כמובן לפגוש אתגרים וקשיים בחיי כל הזמן אבל הגישה שלי שונה מאוד, אני הרבה יותר נהנה ובוטח בעצמי ובחיים ומוצא הרבה רגעי חסד ואושר.
אני שמח לומר שכיום גם ברגעים הכואבים והמפחידים אני מוצא בסופו של דבר את האור והמתנה, את הלימוד והריפוי.

ויש כמובן עדויות של עשרות אנשים שעבדתי איתם בסדנאות ובליווי אישי שאפשר לקרוא כאן.
הנה רק שניים מהם:
המלצה על סדנה יפעת

אילנה

וזה עובד גם ברמת הגוף ולא רק ברמה הנפשית:
אלי קרסניץ המלצה

שאלות נפוצות לגבי קבלה ואהבה עצמית

במשך השנים שמתי לב שיש שאלות שחוזרות על עצמן. פחדים טבעיים ולגיטימיים שחוויתי בעצמי. פחדים שעולים כשאנחנו שומעים על קבלה ואהבה עצמית כי האופן והחברה שבה גדלנו, לימדו אותנו לפחד מאוד מקבלה ואהבה עצמית ולכן השאלות האלה חשובות ואני רוצה לענות עליהן כאן בקצרה.

שאלה: איך קבלה ואהבה עצמית עוזרות לנו לרפא את הגוף והנפש, לקחת אחריות על החיים שלנו ולהשתחרר מחרדות, דכאון, התמכרויות וקשיים נפשיים?

אהבה עצמית מעשית משנה את העולם הפנימי שלנו באופן יסודי. היא יוצרת חיבור, תקשורת ואפשרות לשחרור וביטוי של רגשות עצורים ומודחקים. היא מאפשרת לנו לשחרר את הטראומות והכאבים שאנחנו נושאים בתוכנו באופן רגיש ומדוייק מאוד והיא מלמדת אותנו איך להיות מקור האהבה, הבטחון וההשראה של עצמנו.

באופן הזה היא מאפשרת לנו גם לרפא וגם לפתח את עצמנו, לבטוח בעצמנו, לקחת אחריות על עצמנו ועל החיים שלנו ולצמוח בדרך הייחודית שלנו.

גם דפוסי התנהגות כמו התמכרויות שונות משתחררים כשאנחנו לומדים להעניק לעצמנו את היחס המקבל והאוהב שאנחנו צריכים מכיוון שבבסיס של כל התמכרות נמצא חסך, צורך עמוק וחזק באישור, בטחון ואהבה שלא מקבל מענה ומנסה בכל דרך להגיע לסיפוק.

סיפוק שיכול להגיע בסופו של דבר רק מתוך יחס מקבל ואוהב לעצמנו ואני כותב את זה גם מנסיון אישי של מי שהיה מכור למין במשך יותר מ-10 שנים ושום דבר לא עזר עד שלא התחלתי ללמוד לקבל ולאהוב את עצמי לעומק.

גם ריפוי גופני מתאפשר הודות לקבלה ואהבה עצמית.
גם מכיוון שהיחס שלנו לעצמנו ולגוף שלנו נהיה קשוב, רגיש ומדוייק יותר ומאפשר לנו לחיות חיים בריאים ומאוזנים יותר וגם מכיוון שתופעות פסיכוסומטיות רבות כמו פיברומיאלגיה, כאבים כרוניים, קשיים במערכת העיכול, קשיים בתפקוד המיני ועוד, נובעים ממטען רגשי כואב שלא מקבל מענה, מחוסר פנימי ועמוק בתחושת אישר, קבלה ובטחון – מצב שמכניס את הגוף שלנו למצב של סטרס ולחץ תמידי שיכול קבל ביטויים גופניים שונים.

המקרה האחרון שזכור לי בתחום הזה הוא מקרה של אשה שסבלה כל חייה מרגישות קשה במערכת העיכול ונאלצה לדבוק בתפריטים קפדניים ונוקשים שכל סטייה מהם הובילה לחולי וכאבים שנמשכו ימים שלמים. לאחר מפגש רגיש וקשוב שערכנו עם העולם הפנימי שלה ושחרור של כאב פנימי עצור, היא חוותה ריפוי של כל הסימפטומים שמהם סבלה ויכולה היום לאכול באופן חופשי.

אלי קרסניץ - קבלה עצמית
קבלה ואהבה עצמית יוצרת אינטגרציה – איחוי של החלקים השונים בנו ומביאה אותנו לחיים שלמים ובריאים יותר בכל המישורים

האם קבלה ואהבה עצמית יכולות לפגוע בנו או לעכב את ההתפתחות שלנו?

קבלה ואהבה עצמית הן בעצם הטבע שלנו. כשנולדנו, לא היה לנו שום רעיון של “אני לא מספיק טוב” או “אני לא בסדר” והיינו שלמים לגמרי עם עצמנו עד שחווינו את הילדות שלנו.
כל התחושות הקשות, חוסר הבטחון והדימוי העצמי הלא נעים שאנו מכירים היום, מקורם בהתניות הילדות שלנו.

להזכר באפשרות לקבל ולאהוב את עצמנו לא רק שלא פוגע ולא מעכב אותנו, אלא עושה בדיוק את ההפך – ככל שאנחנו מקבלים ואוהבים את עצמנו יותר, כך אנחנו צומחים ומתפתחים יותר.

הפחד שלנו מאמין שאם נפסיק לשפוט, לבקר ולהלקות את עצמנו לא נשתפר. אבל הגישה הזו מבוססת על מה שעשו לנו כילדים כשדרשו מאתנו, איימו עלינו, האשימו אותנו ולחצו עלינו.
הגישה הזו היא מכאיבה מאוד ועם הזמן מובילה לתקיעות, חוסר מוטיבציה ורצון עז לברוח ובצדק – אנחנו גדלים ומתפתחים באופן הכי בריא ומדוייק לא תחת איומים אלא לאור האהבה שמראה לנו שמותר לנו, שאנחנו יכולים, שאפשר לבטוח בעצמנו ובחיים ולבקש וליצור את מה שאנחנו רוצים באמת.

אפשר להסתכל על זה גם כך: בטבע שסביבנו הכל צומח ומתפתח מעצמו כשיש תנאים טובים. כל צמח יודע לצמוח כשיש לו קרקע, מים ושמש.
כך גם הטבע שבתוכנו (ואנחנו חלק מהטבע למרות שלפעמים אנחנו שוכחים את זה) – כל מה שמקבל אישור, הקשבה, בטחון ואהבה בתוכנו, הופך להיות פעיל, יצירתי, מדוייק ומתפתח.

ההתפתחות שלנו לא ניתנת לעצירה, אפשר רק לעכב אותה על ידי ביקורת עצמית, גינוי והלקאה עצמית ולראיה – רוב הדברים שאנחנו מבקרים ומלקים את עצמנו עליהם, נשארים תקועים במשך רוב חיינו כמעט בלי שינוי.

בגישה של קבלה ואהבה עצמית מעשית אנחנו לומדים איך להחליף בשיח הפנימי שלנו את ההתעלמות בהקשבה, את הביקורת בפרגון, את האיומים בכנות ואת הדיכוי בעידוד וכך אנחנו בעצם לומדים לתת לעצמנו את היחס שתמיד רצינו לקבל מאחרים, אנחנו לומדים להיות ההורה האוהב של עצמנו.

וכשזה היחס שאנחנו נותנים לעצמנו, העולם כולו נפתח באינספור אפשרויות כי העולם החיצוני הוא רק שיקוף של המציאות והיחסים הפנימיים בתוכנו.

אלי קרסניץ אהבה עצמית
קבלה ואהבה עצמית משחררות את העולם הפנימי שלנו מהכלא של ביקורת, דיכוי וחוסר אמון ופותחת פתח ליצירתיות והגשמה טבעית


האם קבלה ואהבה עצמית גורמות לכך שלא נרצה לקבל אהבה מאחרים?

אחד הפחדים הכי גדולים שלנו הוא שלא נקבל אהבה מאחרים, שלא נקבל אישור, תמיכה ואהבה מסביבה ומאנשים קרובים.
ככל שאנחנו לומדים לקבל ולאהוב את עצמנו יותר, כך אנחנו בעצם פתוחים יותר לקבל אהבה מאחרים.

הפחד שאומר שקבלה ואהבה עצמית ימנעו מאתנו לקבל אהבה מאחרים או שנהפוך לאנשים מבודדים ובודדים, לא מבין מהי קבלה ואהבה עצמית.
קבלה ואהבה עצמית לא מונעות מאתנו שום דבר, הן מלמדות אותנו איך להינות ולתת לעצמנו את מה שאנחנו רוצים באמת וזה כולל את היחס, הקרבה והאהבה שאנחנו רוצים לקבל מאחרים.

מה שכן, בזכות קבלה ואהבה עצמית הצורך שלנו באישור, תמיכה ואהבה מאחרים מרגיש הרבה פחות כמו נזקקות, פחד וחרדת נטישה ויותר כמו שיתוף, משחק, הנאה משותפת, כחברות בריאה ונתינה.

רק כשיש לנו אמון ובטחון בעצמנו אנחנו יכולים ליצור קשרים בריאים עם אחרים. אני למדתי את זה בדרך הקשה כששנים נאחזתי באנשים בחיי מתוך חוסר בטחון והרגשתי בודד ונטוש מאוד. רק עם הזמן כשלמדתי להקשיב ולבטוח בעצמי יותר, הרגשתי שאני יכול להינות מחברות ולא מהיאחזות, מאהבה ולא מחרדת נטישה.

קבלה ואהבה עצמית מלמדות אותנו איך לתת מענה לצרכים שלנו, איך להרגיש ראויים לאהבה, איך לבקש ולקבל מהחיים את מה שאנחנו רוצים באמת וזה כולל את היחס והאהבה שאנחנו רוצים לקבל מאחרים.

איך לומדים קבלה ואהבה עצמית מעשית

הסיפור האישי שלי הוא סיפור של הרבה שנות התנסות בחוויות שונות, לימודים, חקירה וגילוי עצמי. מסע שעבר דרך מצבים רגשיים קשים ומאתגרים מאוד והוביל אותי למפגש עם מורים, אנשים וחוויות עומק.

אני מאמין שכל אחד יכול ללמוד לרפא את עצמו ולצמוח בגישה של קבלה ואהבה עצמית אבל לרוב, אנחנו זקוקים לעזרה כדי “להתניע” את התהליך.

כיום אני מביא את התמצית המזוקקת של כל מה שלמדתי ושאני קורא לו היום “גישת להכיר בעצמי” ואפשר לפגוש אותי במסגרת מפגשים אישיים של טיפול, ליווי והדרכה (יש אפשרות גם למפגשים בשיחות וידאו בסקייפ מכל מקום בארץ ובעולם) ובסדנאות עומק קבוצתיות.

מידע ופרטים על סדנת העומק הקרובה אפשר לקרוא כאן.

אני מזמין אתכם גם להינות מהמדריך המעשי שלי לקבלה ואהבה עצמית שניתן להוריד בחינם כאן.

 

לחץ נפשי – מה גורם (עכשיו) ללחץ נפשי וחרדה

במשך שנים לא חשבתי שאני סובל מחרדה. לחץ נפשי אולי כן, אבל חרדה? חשבתי שזה לא קשור אלי.
היום כשאני מבין – לחץ נפשי וחרדה הם בעצם אותו הדבר ואני רוצה לשתף אותכם בתובנה אינטימית על מה שיוצר לחץ נפשי וחרדה בהווה וגם בדרך שמאפשרת לי לשחרר לחץ נפשי וחרדה בחיי.

לחץ נפשי וחרדה בהווה – מה גורם לזה?

במבט ראשון – זה שהורגלנו אליו, נראה שחרדה כו גם לחץ נפשי נגרמים בגלל נסיבות חיצוניות – נסיבות החיים, המצב החברתי, הכלכלי, הזוגי, המשפחתי והמדיני ומערכות היחסים עם אנשים שגורמות ללחץ נפשי וחרדה.

במבט שני וקצת יותר מעמיק – נקרא לו “הפסיכולוגי”, נראה שהתגובות הרגשיות שלנו למצבים שונים, שנובעות ככל הנראה מטראומות הילדות שלנו והדרך שבה גדלנו, הן אלה שאחראיות ללחץ נפשי ולחרדה שלי.

רוב חיי חייתי בהתנדנדות בין שתי נקודות המבט האלה ומה שבטוח, בשני המקרים הרגשתי מתוסכל, בודד, לחוץ, עצבני ומיואש.
לחץ נפשי היה המצב הקבוע שלי. עד שגיליתי נקודת מבט נוספת ששינתה את הכל.

אבל יש גם נקודת מבט שלישית…

כשאני מקשיב לעצמי לעומק – לגוף ולרגשות שלי, מעבר להסברים וניתוחים שכליים, כשאני מביט עמוק פנימה אל העולם הרגשי-גופני התת מודע שלי, אני מגלה משהו מעניין ושונה על לחץ נפשי וחרדה.

כשאני מפסיק לנתח ולנסות להבין את המצב שלי על בסיס ארועי העבר, אני שם לב שאני חי בהווה.
ואז אני שואל את עצמי – מה גורם לי עכשיו, כלומר בהווה חרדה ולחץ נפשי?

וכשאני מתמקד בהווה, אני מגלה שמה שיוצר בי כיום לחץ נפשי וחרדה הם לא נסיבות חיצוניות, לא טראומות הילדות שלי ולא הרגשות שלי (דוגמת פחד, עצבות, אשמה, מבוכה, בדידות, חוסר בטחון או כעס), אלא ההתייחסות שלי כלפי עצמי בהווה ובעיקר השקרים שאני מספר לעצמי בראש לרוב באופן לא מודע ומתוך כוונה טובה.

שקרים, שהם הנסיון אוהב ובלתי פוסק שלי לברוח, להתנתק, להרחיק ולהסיר מעלי את ההרגשה הכל כך מוכרת, הכואבת והבלתי נסבלת של מועקה שאני נושא בחזה שלי מאז שני זוכר את עצמי.

אותה תחושת מועקה מייסרת ולוחצת בחזה שאחרי שנים של ההקשבה, תהליכי ריפוי והכרה עצמית, הבנתי שהיא התחושה שפשוט אי אפשר לאהוב אותי.
לא באמת.
לא את מי שאני כשלם, כולל כל התחושות, התחושות והצרכים שלי.
כולל כל הפחדים והרגשות שלי.
ומהתחושה הזו, כל חיי ברחתי באמצעות אינספור שקרים שסיפרתי לעצמי מתוך נסיון להקל על הכאב שלי ולהציל את עצמי מנטישה על ידי אחרים.
שקרים שהם הסברים, אמונות, פנטזיות.
שקרים שהם סיפורים, גינויים, ביקורת והאשמות.
ולמה אני אומר שקרים? כי הם פשוט לא האמת, לא הכנות הטבעית והפשוטה ביותר –
האמת שאני פוחד, שאני מרגיש לבד ושאני זקוק לאהבה.

והשקרים האלה שבאמצעותם ניסיתי להציל את עצמי, מתגלים לי כמקור לכל החרדה והלחץ הנפשי שלי בהווה.

התחושה המכאיבה של “אי אפשר לאהוב אותי”

התחושה הזו היא של ילד שלמד שאפשר אולי להעריך אותו ואת ההישגים והפעולות שלו, אפשר לתת לו ציון טוב ותגמול על התנהגות “טובה”, אבל אי אפשר פשוט לאהוב, פשוט לקבל ולרצות אותו כפי שהוא ללא תנאים.
הוא תמיד על תנאי והוא תמיד נמדד באופן נוקשה ובלתי מתפשר.
אהבה אכזרית, אהבה שתמיד מכאיבה ומלחיצה ומשאירה אותו בחרדה ולחץ נפשי.
אהבה שצריך לאחוז בה בכח וכל הזמן להתאמץ להוכיח שהוא ראוי לה גם במחיר של כאב, לחץ, מתח, חרדה וויתור על מה שהוא אוהב באמת.

כילד, הרגשתי רוב הזמן לא שייך, חסר בטחון, לא ראוי להיות חלק מהכלל, לא להרגיש ביחד, לא ראוי לקבל את החום והאהבה שכל כך רציתי.

במשך שנות ההתבגרות שלי פיתחתי בראשי הרבה אמונות והסברים כדי לנסות להקל על עצמי את רוע הגזרה.
סיפרתי לעצמי למשל שאני חכם מידי, שאני רוחני מידי, שאנשים אחרים הם טפשים, בורים, לא מבינים.
כעסתי עליהם, בזתי להם, התנשאתי מעילהם ובו זמנית הייתי זקוק באופן נואש ואפילו משפיל (בעיניי באותו זמן) לאהבה שלהם.

וכשהסיפור על זה שכולם טפשים ואני חכם לא עבד לי, הרגשתי פשוט טיפש, דפוק, מקולקל, נחות ועלוב וכמובן בחרדה ולחץ נפשי וכל הזמן ניסיתי למצוא דרך לברוח מהתחושות האיומות האלה.

לברוח בכל דרך שיכלתי ושעבדה לי ולו לרגע – דרך התמכרות לסקס, דרך שקיעה במשך שעות במחשבות ופנטזיות שבהן אני מוערך ואהוב ונחשק, דרך צפייה בסדרות ובסרטים ואכילה רגשית, דרך התבודדות והסתגרות, דרך התפזרות חסרת תכלית, דרך שקיעה במחשבות על מוות, על רוחניות, על כמה החיים חסרי משמעות, דרך חיפוש “רוחני” שהיה בעצם נסיון להפסיק לכאוב ולהרגיש בודד כל כך, דרך רדיפה אחרי אדרנלין והתרגשות.

למעשה, כל הזמן הזה הייתי מכור. מכור רק לדבר אחד – לנסיון לא להרגיש את הכאב שבי.
לא להרגיש בשום אופן את הכאב הבודד, המוזר, המתסכל, המפחיד, הבלתי אפשרי, הלא הגיוני והבלתי נסבל הזה בחזה שלי של ילד שמרגיש שפשוט אי אפשר לאהוב אותו.

הילדות שלי מעולם לא נגמרה

עכשיו, אני רואה בהסתכלות פנימה שהילדות שלי מעולם לא נגמרה.
לפעמים אני מסתכל על אדם כמו על עץ. כמו שעץ מוסיף עוד ועוד טבעות כל שנה והטבעות הפנימיות מהשנים הראשונות שלו תמיד נשארות הכי מרכזיות ולא נעלמות, כך גם חוויות הילדות נשארות תמיד הכי קרובות לייבנו ומשפיעות על כל התנהלות שלנו בעולם הפנימי והחיצוני.

ההבדל שאני מדבר עליו, הוא התייחסות לאותן חוויות ילדיות במציאות בהווה ולא כמשהו שצריך לנתח בזמן עבר.

כי מכל בחינה מעשית, הילדות ממשיכה להתקיים בי כל הזמן בצורת הרגשה. אותו פצע רגשי עמוק שנפער בי בילדות המוקדמת, הפך להיות מציאות גופנית-רגשית כמעט קבועה שגואה בי בגלים בהווה ומהווה קרקע פוריה לחרדה ולחץ נפשי אבל רק בתנאי שאני משקר לעצמי ומנסה להתנתק מאותה ההרגשה שבשפטות מספרת לי שוב ושוב שאני זקוק לאהבה.

ומה שכואב באמת הוא הנסיון הכמעט אוטומטי להתנתק ולהתנער מאותו כאב ילדות, מאותן שכבות פנימיות.
כמו גל של לחץ וחרדה שעולה מכיוון החזה אל הראש ומוליד עוד רעיונות, מחשבות, תנועות נפשיות לעבר משהו שאי אפשר לאחוז בו, אבל כמו אדם שטובע שמנסה להאחוז בשארית כוחותיו בגלגל הצלה דמיוני, הוא מרגיש שהוא פשוט חייב לנסות, כי כל אפשרות אחרת מפחידה מידי.

הנסיון הכל כך מתסכל ומעייף לאחוז במשהו דמיוני כדי לא להרגיש את הכאב הרגשי של אדם שמרגיש שאי אפשר לאהוב אותו באמת, הוא מקור הסבל שאני חווה בצורת חרדה ולחץ נפשי.
הוא מייצר בי עצבות כרונית, תחושה של החמצה, בדידות ופספוס.

לחץ נפשי וחרדה – איך לרפא את המקור שלהן?

אז מה אפשר לעשות? איך לרפא את המקום הכל כך כואב הזה כשכל מה שאנחנו יודעים לעשות זה לברוח ממנו לעוד ועוד סיפורים דמיוניים, הסברים, תאוריות, האשמות, פנטזיות ומחשבות אחרות כדי חלילה לא להרגיש אותו?

היום כשהקשבתי לעצמי, הרגשתי רצון עמוק לרפא את הכאב הזה, להתאחד עם עצמי ברבדים העמוקים ביותר ולאחות את הקרע הזה ביני לבין עצמי.
חשבתי לעצמי – מה הדבר הכי אוהב שאני יכול לומר לעצמי במצב כזה?

לפני זמן מה, גיליתי שזה מאוד מרפא לדבר לעצמי (והרי כולנו מדברים לעצמנו כל הזמן במחשבות שלנו) באופן שיוצר תחושת אמון ובטחון מחודשת.
אמרתי לעצמי שאני מאמין לגמרי לתחושת הכאב שלי, שאני בוטח לבכאב הזה ובחוכמה העמוקה שבו, שהוא חיוני, אמיתי ומבטא צורך אמיתי שלי.

אבל הפעם כל מה שאמרתי פשוט לא עבד.
זה לא הרגיש אמיתי, לא הרגיש נעים.
זה לא שיפר את ההרגשה שלי והרגיש יותר כמו נסיון מניפולטיבי ליצור בטחון על ידי השתקת הפחדים שלי.

כנות, זו מילת המפתח לריפוי פנימי אמיתי.
שאלתי את עצמי – אז מהי הכנות הכי עמוק שלי עכשיו?
אחרי כמה רגעים של הקשבה לעצמי, זה היה ברור.
האמת הפשוטה היא שאני לא בוטח ולא מאמין ויותר מזה, אני פוחד, נרתע וסולד מהכאב שלי.

כל כך פוחד שאני מנסה כל טריק, מחשבה או פעולה שתסיח את דעתי מהכאב הזה.
אז הודיתי.
הודיתי בפני עצמי שאני פשוט מת לברוח, מת לסלק את הכאב הזה ולהפסיק להרגיש אותו.
הודיתי שאני מוכן להתפס בכל דבר חיצוני, בכל אדם, ארוע או סיפור כדי להסיח את דעתי מהכאב הבלתי אפשרי הזה.

הוידוי הפשוט הזה בפני עצמי, אפשר לי להרגע.
משהו בי נשם לרווחה ורכות חדשה התפשטה בי. יכלתי להרגיש שוב את התמימות, הפשטות והשלווה של ילד.
ילד שמרגיש כאב, ילד רגיש, ילד חי, ילד שמרגיש אהוב, ילד שיש בו שמחה והודיה עמוקה ובלתי מוסברת, ילד שליבו הולך ונפתח אל החיים.
אהבה עצמית חוזרת להזין, להרגיש ולהרפות אותי כל פעם מחדש.

חרדה – החדשות הטובות שמאפשרות לי לנוח

לקח לי הרבה שנים להבין שמה שאני חווה זו חרדה.
במשך רוב חיי לא הבנתי בכלל שאני פועל מתוך חרדה.
חשבתי שחרדה זה משהו שאנשים אחרים חווים, שלי יש מזל שאני לא חרדתי ושאני “חזק” יותר מזה.
במשך שנים סיפרתי לעצמי שאני חזק ו”חיובי” יותר ממי שחווה חרדה, אבל בעומק ליבי הסתרתי והדחקתי כל כך הרבה פחד וכאב שכל מה שיכלתי לעשות זה לברוח.
לברוח להתעסקויות, להתרגשויות, לסקס, לטלוויזיה, לאוכל…רק שלא ארגיש את הכאב הבודד והבלתי אפשרי הזה בפנים.

כשלא מדברים איתנו על חרדה כילדים, אנו לא מבינים מה קורה לנו

בגלל שאף אחד לא דיבר איתי על חרדה כילד או כנער מתבגר, לא חשבתי על זה בכלל כאפשרות.

לא הבנתי שכל העצבנות, המתח והלחץ העצום שהרגשתי בפנים היה חרדה.

כשלא מסבירים לנו כילדים שמה שאנו חווים הוא חרדה, אנו נוטים לשפוט, לבקר ולהעניש את עצמנו ללא הפסק. וזה כואב…זה מייסר וזה נובע מחוסר הבנה.
לא הבנתי שהעלבון הצורב כשמישהו התרחק, הזעם והקושי הבלתי פוסק במערכות יחסים, חוסר הבטחון, הנזקקות, הביקורתיות, ההתנהגות האימפולסיבית, הרדיפה אחרי אישורים בצורת סקס וסמים, המאמץ הבלתי פוסק לרצות אחרים, לנסות להבין מה הם רוצים, לעשות אינסוף מניפולציות, לשקר ולגרום לאחרים לרצות אותי…כל אלה היו ביטויים של חרדה…סימפטומים של חרדה.
 
חרדת נטישה עמוקה ותהומית שהיתה המנוע הפנימי שהפעיל אותי במשך שנים.

חרדת נטישה שמבעד המשקפיים שלה, כל החיים נראו לי כמשהו לא בטוח, מאיים, לחוץ, לא מספק, לא מאפשר לנוח, לא נעים באמת.

חרדת נטישה שמבעד למשקפיים שלה הייתי חשדן, ציני ובאי שקט תמידי, מנסה לקבל אהבה ביד אחת וביד השניה דוחה ומרחיק ממני כדי לא להפגע.

זה האבסורד – שמרוב חרדה לא הבנתי שאני בחרדה. חוויתי רק את הסימפטומים שלה אבל לא ראיתי את המקור הפנימי העמוק.

חרדה לא מורידה אותי, היא מעלה אותי

אחרי שנים של הקשבה לעצמי, אחרי שהסכמתי ללמוד ולקבל עזרה, אחרי חוויות עומק ומפגשים עם העולם הרגשי שלי, כשהבנתי סוף סוף שמה שאני חווה זה חרדה, התחלתי לחקור את החרדה שלי.

התחלתי (בחשש רב) להסתכל יותר פנימה אל העולם הרגשי שלי, שאני, וללמוד עוד ועוד על החרדה שמתוכה אני חושב, מרגיש ופועל בלי ששמתי לב.

מהי החרדה הזו?
קודם כל היא חוויה גופנית של רעד, של כיווץ, של חוסר נשימה, של נוקשות, של דריכות של לחץ באזורים שונים בגוף.
והחרדה הזו היא גם וצורך עצום בבטחון ואישור.
רק שלא יעזבו, של ינטשו, שלא אשאר לבד כי לבד זה כמו למות.
זה מאוד דומה לילד שאיבד את ההורים שלו ועכשיו מסתובב בעולם מבוהל, מכווץ, בטראומה, מתאמץ בכל כוחו להשאר בשליטה ולא להכנע לכאב ולפחד שהוא נושא בפנים.

 
עם הזמן אני מגלה יותר ויותר ריפוי ואהבה בחרדה שלי.
כשאני מרגיש ומקשיב עמוק פנימה, אני מגלה שהחרדה היא בבסיסה אהבה מוחלטת לעצמי.
אהבה מוחלטת שרוצה לוודא שתמיד אהיה בטוח, מוגן, רצוי, אהוב.
כל כך רוצה לוודא את זה עד שהיא נלחצת נורא כשזה לא קורה, כשיש בי אמונה או תפיסה שזה בלתי אפשרי, שאי אפשר לאהוב אותי כמו שאני, שאין לי אפשרות להרגיש בטוח.
כשאני מכיר בטבע האוהב של החרדה שלי, אני מפסיק לשפוט ולבקר את עצמי ומרגיש חמלה ואמפטיה טבעית לעצמי.
ומתוך אמפטיה, מתגלים הרבה סודות מרפאים.

החדשות הטובות שגיליתי לאחרונה על, הן שחרדה לא מורידה אותי, אלא מעלה אותי.

 

3, 2, 1… שיגור!

אם נחשוב על זה רגע, התחושה הפיזית של חרדה (או התקף חרדה) דומה מאוד לתחושה  של שיגור, שיגור על גבי טיל שמתפס למעלה בקצב מהיר, מהיר מידי, מסחרר.
כל כך מהיר שכל הגוף רועד ומתאמץ להחזיק מעמד, כאילו אנו לא מספיקים להדביק את קצב השיגור.
כאילו אנו עומדים להקרע וליפול מהטיל הזה שמשוגר במהירות למעלה וזה כל כך מפחיד.
 
התפיסה שתמיד גרמה לי צער ותסכול היא שחרדה מורידה אותי.
האמונה שחרדה היא מכשול, שהיא משהו שלא אמור או צריך לקרות.
האמונה שחרדה היא משהו פסול, מגונה, מביך ושגוי שיש להמנע ממנו ולהסתיר אותו בכל מחיר, זה מה שגרם לי סבל יותר מהכל.
 
ככל שאני חוקר ומבין את החרדה שלי יותר, אני מגלה שההפך הוא הנכון.
חרדה היא כמו השכבה הפנימית העמוקה יותר שלי שרק בעזרתה אני יכול לפגוש ולהכיר את עצמי לעומק באמת.
חרדה בעצם לא מורידה אותי, אלא מעלה אותי…משגרת אותי כלפי עצמי.
 

אם תחשבו על זה, כשאנו חווים התקף חרדה, הגוף רועד, הלב טס, יש תחושה של שיגור, של אובדן שליטה…ולאן זה מנסה לקחת אותנו?

אל הרגש הכי אמיתי שלנו.
אל הרגש הבלתי נשלט שאנחנו.
אל החוויה של פחד, של צורך, של בקשה, של הכרה בחוסר השליטה והריסון שלנו.
אל עצמנו.
אל מי שאנחנו באמת מתחת לשריון המבוהל והכבד של העמדת הפנים ש”הכל בסדר”.
אל האנושי, הפגיע, הזקוק לאהבה, הלא יודע, החי, המגלה כל רגע מחדש, הנזקק לחיבוק, אישור ואהבה.
לשם החרדה שלנו מנסה לשגר אותנו…אל העצמי האותנטי והאנושי ביותר שלנו שכבר שנים קבור תחת פחדים עצומים, פשרות, מסכות ונסיונות לזכות באישור והערכה מהסביבה על חשבון הרגשות והצרכים הרגשיים שלו.
 
וכשאני מסכים לחרדה שלי שתקח אותי עוד קצת לעבר עצמי, כשאני מסכים לרעוד את הרעד הזה, לסמוך ולבטוח בעצמי, בחוכמה העמוקה יותר של הגוף שלי, אני כמו מדביק את הקצב של הטיל הזה…והכל נרגע, השמים נפתחים בתוכי, הכל נפתח בתוכי לראות…את עצמי, ככה, פגיע, אנושי, אהוב, מאפשר לעצמי לפחד ולהרגיש מוגן לגמרי בו זמנית.
 
כי זה לא מה אני מרגיש שמשנה, אלא איך אני מתייחס למה שאני מרגיש.
בהתיחסות שלי לרגשות שלי, אני בורא את המציאות, את הרגע הבא שלי.
אם אזרע בתוכי כנות וחמלה, אקצור שלווה, אהבה וחברות.
אם אזרע התנגדות ומאבק עיקש בעצמי, אקצור בדידות, תסכול, התנגדות ומאבק.
בהסכמה שלי לבטוח בחרדה שלי, אני מגלה שלווה ואת החופש להיות אני.
ואלה הן החדשות הטובות: חרדה (כל סוג של חרדה כמו חרדת נטישה או חרדה חברתית) לא מורידה אותנו, היא הדחף העצום והטבעי שלנו להיות שלמים עם עצמנו, כנים וגלויים לגמרי עם הרגשות שלנו.
גל החרדה בתוכנו הוא חוכמה עמוקה שמנסה לרפא אותנו בצורה המדוייקת ביותר.
כל שנותר לנו הוא ללמוד להתמסר, לבטוח ולקבל את החרדה שלנו כדי שהיא תהפוך לריפוי עצום בשבילנו.