הכחשה היא מנגנון הגנה נפשי בסיסי שקיים אצל כל אדם. ומעצם היותה מנגנון הגנה (בדומה להסוואה) היא לא תמיד גלויה לעין. הרי זה בדיוק הטבע שלה: להכחיש, ואפילו להכחיש את עצם קיומה שלה. לכן אם הגעתם למאמר הזה, זה אומר שכבר עברתם כמה וכמה תהליכים פנימיים ויש לכם מודעות עמוקה יותר שמגיעה מהבנה שהקשיים והאתגרים של החיים לא מגיעים רק מבחוץ אלא ממקור עמוק ופנימי יותר וזו כבר נקודה טובה להעמיק בה ולהתפתח ממנה.
כשאני מסתכל על החיים שלי מתוך תחושה של דאגה, לחץ או חרדה, נדמה על פני השטח שיש אינספור דברים שמפריעים לי וגורמים לי לחוסר שקט: מערכות יחסים עם אנשים, מה שלא הספקתי לעשות, מה שכבר לא אספיק, הסביבה, כסף, הגוף שמשתנה, המחשבות שרצות בראש, חוסר בהירות, חוסר ביטחון, בלבול, הזמן שעובר ועוד.
על פניו נראה שיש כל כך הרבה בעיות שונות שצריך לפתור. אבל כשאני עוצר ומבקש להקשיב לעצמי ממקום עמוק וכנה יותר, אני מגלה תובנה מפתיעה ומשחררת מאוד: יש רק דבר אחד שבאמת מפריע לי בחיים, וזוהי ההכחשה שלי.
כשאני שואל ומקשיב ברגישות ובעדינות למה שמתרחש בתוכי, אני רואה שהדבר היחיד שאי פעם גרם לי לחוויות של חרדה, בדידות, תקיעות, ניתוק רגשי, מחשבות טורדניות, בלבול, התפזרות וחוסר בהירות הוא הכחשה והדחקה של הרגשות והצרכים הנפשיים הטבעיים שלי.
צרכים אנושיים בסיסיים כמו הקשבה, אישור, קרבה, ביטחון ותחושה של ביחד, או במילה אחת פשוטה: אהבה.
מהי הכחשה רגשית ואיך היא מתבטאת בגוף ובחיי היומיום?
להכחשה יש איכות של היעדרות, התעלמות שלנו מעצמנו. היא באה לידי ביטוי בחוסר הנוכחות וחוסר הקשב שלנו למה שחי בתוך הגוף שלנו, בתוך הרגשות שלנו ובתוך הצרכים הנפשיים הבסיסיים שלנו בביטחון, בקרבה ובאישור.
ברמה המוחשית ביותר, מנגנון ההכחשה והדחקת הרגשות אינו רק רעיון פילוסופי בראש, אלא פעולה שמתחילה ממש בתוך הגוף שלנו: בכיווץ בלתי מודע של הנשימה, ביצירת מתח קבוע בשרירים מסוימים (כמו בחזה, בבטן, בכתפיים או בלסת), ובהטיית תשומת הלב שלנו הרחק מכל תחושה או רגש שמאיימים להכאיב לנו.
כדי לתחזק את מנגנון ההכחשה ביומיום ולא לפגוש את מה שכואב או מפחיד בפנים, אנחנו מפתחים אינספור הרגלים אוטומטיים. אנחנו יכולים לספר לעצמנו ולכולם ש"הכל בסדר", לאמץ אופטימיות מאולצת, לשכנע את עצמנו ש"זה לא חשוב" או "עברתי הלאה", ולהעסיק את עצמנו ללא הרף בעבודה, בגלילה אינסופית במסכים, באכילה רגשית, בקניות או בריצוי של אחרים, רק כדי לא לעצור ולהרגיש.
בבסיס כל מנגנוני ההכחשה שלנו עומד סיפור פנימי פשוט שלמדנו לספר לעצמנו בילדות כדי לשרוד ולהגן על עצמנו מפגיעה ומכאב. סיפור של ילד או ילדה שאומרים "זה לא אני" או "זה לא קרה" כדי להגן על עצמם מהשלכות מסוכנות של דחייה, ענישה או פגיעה.
ומכיוון שהתחלנו לספר את הסיפור הזה בגיל כל כך מוקדם, הוא נעשה מושרש ואוטומטי עד כדי כך שכיום אנחנו לרוב בכלל לא שמים לב אליו, והוא שזור בתוך עולם המחשבות וההרגלים היומיומיים שלנו.
למה אנחנו מכחישים ומדחיקים רגשות ואיך זה נוצר בילדות?
למה אנחנו מכחישים את מה שאנחנו מרגישים? התשובה הכנה היא: כי ככה למדנו לשרוד.
בילדות למדנו מהר מאוד שיש רגשות וצרכים שאסור להרגיש, אסור להודות בהם ואסור להראות אותם כלפי חוץ. למדנו שאסור להרגיש או לבטא כל רגש שנתפס בבית או בחברה כ"חולשה", כ"פגיעות" או כ"נטל", ובעצם כל חלק בנו שלמדנו בילדות שאינו ראוי לאישור, לקבלה ולאהבה.
כילדים, הבנו שהדרך היחידה לשרוד רגשית, להגן על עצמנו מפני כעס, ביקורת או דחייה, ולזכות במעט אישור וקרבה מההורים ומהסביבה, היא להעלים ולהכחיש חלקים שלמים של עצמנו כמו רגשות, מחשבות והתנהגויות שלנו. זה גם מה שראינו את ההורים שלנו ואת המבוגרים סביבנו עושים מול הרגשות וההתנהגות שלהם, ולא הייתה לנו שום דוגמה או אפשרות אחרת. אנחנו ממש לא אשמים בזה.
חשוב לזכור שזה לא היה קל או נעים עבורנו כילדים להתכחש לרגשות שלנו. זה יצר בנו הרבה כיווץ, מתח וצער בילדות, וזה ממשיך לגבות מאיתנו מחיר גם היום. אבל מה יכול לעשות ילד רך ותלוי מול מציאות שבה אין מקום שלם ובטוח לרגשות, לפחדים, לבקשות ולצרכים שלו?
במצב כזה, להכחיש ולספר לעצמנו ש"זה לא קורה לי" וש"אין שום בעיה" הייתה הדרך היחידה שלנו ליצור תחושה מינימלית של ביטחון כדי לא לקרוס אל תוך כאב בלתי נסבל של בדידות קיומית. זו הייתה מערכת ההגנה הזמינה, החכמה והיעילה ביותר שיכולנו להמציא כילדים מתוך אהבה עצמית ורצון לשמור על עצמנו.
איך עובד מנגנון ההכחשה? שני הסיפורים של "זה לא אני" ו"זה לא קרה"
הכחשה היא סיפור פנימי די פשוט, אבל כזה שמכאיב לנו מאוד כשאנחנו לא ערים אליו. הסיפור הראשון של ההכחשה אומר בשלוש מילים: "זה לא אני!".
כילדים, אחרי שחווינו שוב ושוב שלצפות לקרבה זה להתאכזב ולהראות צורך זה להיפגע, למדנו להעמיד פנים שלא כואב לנו, שלא מפחיד לנו ושאנחנו לא זקוקים לאהבה או לעזרה מאף אחד. מתוך העלבון והכאב שספגנו בלב הילדי והרך שלנו, צמחו בנו מחשבות מגוננות של הכחשה:
"אני לא צריך טובות של אף אחד…"
"אני לא אראה להם שאני חלש…"
"הם לעולם לא יראו אותי פוחד…"
"אני אסתדר לבד, לא אכפת לי מאף אחד…"
מתוך אותו מקום פגוע ונעלב שמבקש להגן על עצמו, אנחנו מאמצים מסכה של חוזק ומספרים לעצמנו סיפור קבוע:
פחד? זה לא אני.
עצבות? זה לא אני.
עלבון או פגיעות? זה לא אני.
תחושת חוסר אונים או ייאוש? זה לא אני.
נזקקות וצורך באהבה? זה ממש לא אני.
מה פתאום! אני חזק, אני עצמאי, אני בשליטה, אני לא צריך טובות מאף אחד. אני יכול להסביר עד אינסוף מה לא בסדר באחרים, אבל אני? אצלי הכל בסדר גמור.
אותו מנגנון בדיוק פועל גם מול אירועים וחוויות רגשיות כואבות שעברנו, רק ששם סיפור ההכחשה הופך ל"זה לא קרה":
נפגעתי או נעלבתי עד עמקי נשמתי? זה לא קרה.
נבהלתי, נלחצתי וטעיתי? זה לא קרה.
השפילו אותי או הרגשתי מנודה ולא שייך? זה לא קרה.
ביקשתי קרבה ולא נעניתי? זה לא קרה.
התייאשתי ולא ידעתי מה לעשות? זה לא קרה.
פגעתי מתוך מצוקה באנשים הכי קרובים אליי ועכשיו אני מרגיש אשם? זה לא קרה.
אמנם לא כולנו מכחישים הכל כל הזמן, אבל בכל שנותיי כמטפל עוד לא פגשתי אדם שלא היה שרוי במידה כזו או אחרת של הכחשה מול חלק מהרגשות והצרכים הרגשיים שלו. כולנו נושאים את הכאב השקט הזה בתחומים שונים של חיינו. לפעמים לעיתים נוטים לתאר את מנגנוני ההכחשה במילים מורכבות, אבל במהות מדובר ב מנגנון ההגנה הטבעי שנקרא הכחשה.
בסרטון הקצר הבא אני משתף מהניסיון האישי שלי איך שנים של הכחשה והדחקת רגשות השאירו אותי עם תחושת מועקה ובדידות, ומהו העיקרון הפשוט שמאפשר להפסיק להילחם ברגשות שלנו:
מה אני באמת מרגיש עכשיו? הקשר בין הדחקת רגשות לחרדה ולעומס מחשבתי
לפעמים הכחשה והדחקה של שנים הופכות לנתק רגשי מכאיב. בקליניקה אני פוגש אנשים רבים ומוכשרים שכשאני שואל אותם בעדינות "מה אתה באמת מרגיש עכשיו?", הם מגלים שהשאלה הזו בכלל לא פשוטה עבורם. עבור רבים מאיתנו, עולם הרגש הפך למשהו מסתורי, מעורפל או מאיים, כמו חידה לא ברורה שאנחנו מעדיפים להתרחק ממנה.
אבל מה קורה לנו כשאנחנו מתנתקים ממה שאנחנו מרגישים לאורך זמן?
הנתק וחוסר התקשורת עם הרגשות שלנו מפצלים אותנו מבפנים. כשאנחנו לא מחוברים לאינטואיציה הרגשית הטבעית שמכוונת אותנו, מערכת העצבים שלנו נשארת בדריכות מתמדת, ועולם המחשבות שלנו נכנס לעומס יתר.
שמתי לב על עצמי ועל האנשים שאני מלווה, שכשאני מנותק מהרגש שלי, אני מתחיל לפחד יותר, לחשוד, לדאוג ולנסות לנתח ולהבין כל דבר דרך הראש כדי לעשות את הדבר "הנכון" או "הבטוח". הניסיון הבלתי פוסק הזה לחיות מהראש ולשלוט בהכל הוא מעייף ומתיש, והוא מייצר מתח נפשי, מחשבות טורדניות וחרדה.
למה הכחשה מייצרת כל כך הרבה סבל? מכיוון שהכחשה מנוהלת על ידי פחד הישרדותי. כל עוד אנחנו מכחישים באופן אוטומטי ולא מודע את הרגשות שלנו, אנחנו מופעלים לחלוטין מתוך אותו פחד ילדי שמנסה להציג אותנו כ"חזקים ומושלמים" לפי הסטנדרטים שלמדנו בילדות. וכשאנחנו פועלים מתוך פחד לא מודע והסתרה לאורך זמן, אנחנו נשארים עמוק בפנים בבדידות, בריקנות ובמאבק מתמיד עם עצמנו ועם המציאות.
איך משתחררים מהכחשה רגשית ומתחברים מחדש לעצמנו?
אפשר לומר שכל תהליך ההתפתחות והצמיחה הנפשית שלנו בחיים הוא מסע עדין של התפוגגות ההכחשה. ככל ששכבות ההכחשה מתפוגגות, מתגלה מתחתיהן אמת רגשית אנושית, פשוטה וכנה, ואנחנו מגלים כמה ביטחון, שקט, חיוניות וסיפוק קיימים בנו באופן טבעי, בלי שנצטרך להתאמץ או להוכיח שום דבר.
אבל כאן חשוב להדגיש עיקרון קריטי בגישת "להכיר בעצמי": לעולם אי אפשר לשחרר הכחשה בכוח, בביקורת או במאבק עצמי.
מאחר שמנגנון ההכחשה נוצר בילדות כדי להגן עלינו מפני כאב וסכנה, כל ניסיון להכריח את עצמנו "להרגיש בכוח" או לגנות את עצמנו על כך שאנחנו מכחישים או מדחיקים, רק יגרום למערכת ההגנה שלנו להיסגר ולהתכווץ עוד יותר.
מנגנוני ההכחשה שמגנים על החלק הרגשי והילדי שבתוכנו מרפים מאחיזתם רק בתנאי אחד: כשהם מזהים שהסכנה חלפה, ושיש כאן סוף סוף נוכחות אוהבת, בטוחה, סבלנית וקשובה. והפעם, הנוכחות האוהבת הזו היא שלנו עצמנו.
כלומר, כדי להשתחרר מהכחשה והדחקה רגשית מכאיבה, עלינו ללמוד לשים לב מחדש לרגשות שלנו, להבין אותם ואת האופן שבו הם לא רק שלא מאיימים עלינו כיום, אלא משחררים אותנו ומאפשרים לנו לחוות את החיים באופן הכי חי והכי אותנטי שאפשר. להבין שאין דבר כזה "רגשות שליליים" ושכל הרגשות הם מסרים עמוקים וחכמים שלנו לעצמנו שהם לא פחות מחיוניים לחווית חיים מספקת ומשמעותית. רגשות מאפשרים לנו חיבור אנושי למי שחשוב לנו וגם חוויות אמיתיות של חיות, סיפוק, הנאה והתרגשות טבעית.
באופן אישי אני יכול להעיד על עצמי שמנגנוני ההכחשה שלי לא השתחררו במשך שנים של טיפולים פסיכולוגיים, תרגולי מדיטציה ותהליכים נפשיים אחרים, עד שלא התחלתי ללמוד באמת להכיר ברגשות שלי, להבין אותם, לבטא אותם וליצור תקשורת פנימית חדשה, מקבלת, חומלת וסקרנית כלפי עצמי. וזו לא הייתה דרך קלה, אבל היא בהחלט שווה כל רגע. כיום ההתייחסות האוהבת הזו לעצמי היא הלב הפועם של גישת "להכיר בעצמי" שבעזרתה אני מלווה ומדריך אנשים (וגם את עצמי) כבר מעל 15 שנים.
ואגב, אחת הצורות המעניינות ביותר של הכחשה היא ההכחשה לעצם העובדה שאנחנו מכחישים. לכן, אם תוך כדי קריאת המאמר עלה בכם קול שאומר "מה פתאום, אני בכלל לא מכחיש שום דבר", זו כבר הזדמנות נפלאה לחייך אל הקול הזה בעדינות ולשאול בכנות: מה אני באמת מרגיש עכשיו בגוף ובלב?
אם אתם מרגישים שהקושי להרגיש, העומס המחשבתי, החרדה או ההרגל להחזיק הכל לבד בבטן מתישים אתכם, דעו שאתם לא חייבים להישאר עם זה לבד. בתהליך של טיפול רגשי קשוב, אנחנו לומדים יחד, בקצב בטוח ורגוע וללא שום שיפוטיות, להקשיב ברוך למנגנוני ההכחשה והפחד שלנו, לאפשר ללב להיפתח מחדש בביטחון, ולגלות את החופש והשלווה שמגיעים כשמותר לנו פשוט להיות מי שאנחנו.
שאלות ותשובות נפוצות על הכחשה רגשית, הדחקת רגשות וחיבור לעצמנו
מהי הכחשה בפסיכולוגיה ובחיי היומיום ואיך אפשר לזהות אותה אצלנו?
הכחשה רגשית היא מנגנון הגנה לא מודע שבו הנפש ומערכת העצבים שלנו חוסמות או ממזערות תחושות, רגשות, צרכים ואירועים שנתפסים כמאיימים או מכאיבים מדי. בחיי היומיום ניתן לזהות הכחשה דרך שני סיפורים פנימיים עיקריים שאנחנו מספרים לעצמנו באופן אוטומטי: הסיפור של "זה לא אני" (העמדת פנים שאנחנו תמיד חזקים, בשליטה ולא זקוקים לאף אחד, ושאין בנו פחד, עצב או פגיעות), והסיפור של "זה לא קרה" (אמירות כמו "הכל בסדר", "זה לא הפריע לי" או בריחה להסחות דעת קבועות אחרי חוויה מעליבה או מכאיבה).
איך הכחשה והדחקת רגשות גורמות לחרדה, לעומס מחשבתי ולמחשבות טורדניות?
כשאנחנו מכחישים או מדחיקים רגשות של פחד, עצב, כעס או בדידות, הרגשות האלו אינם נעלמים, אלא ממשיכים לפעול מתחת לפני השטח ויוצרים דריכות פיזית מתמדת במערכת העצבים. בנוסף, כשאנחנו מנותקים מהאינטואיציה הרגשית שלנו, שהיא המצפן הפנימי שעוזר לנו להרגיש מה נכון ובטוח עבורנו, המוח מנסה לפצות על חוסר הבהירות באמצעות חשיבת יתר. הניסיון הבלתי פוסק לנתח, לחשב ולשלוט בכל מצב דרך הראש כדי להימנע מפגיעה מוביל להתשה נפשית, לדאגנות כרונית, למחשבות טורדניות ולתחושת חרדה קבועה.
למה אני לא מצליח לדעת מה אני מרגיש עכשיו ואיך מתחילים להתחבר לרגש?
הקושי לדעת מה אנחנו מרגישים עכשיו הוא תוצאה טבעית של שנים שבהן למדנו בילדות שרגשות מסוימים הם "חולשה" או "סכנה" ושעדיף לכווץ את הנשימה ולהתנתק מהגוף כדי לשרוד. כדי לחזור ולהרגיש, חשוב קודם כל לא להלחיץ את עצמנו ולא לנסות "לחלץ" רגשות בכוח דרך המחשבה. נקודת ההתחלה היא להפנות קשב עדין וסקרן אל התחושות הפיזיות בגוף ברגע הזה (כמו כיווץ בחזה, מתח בכתפיים או כבדות בבטן) ולהסכים לומר "כן" אוהב ושקט גם לחוסר הבהירות או לנתק עצמו, מתוך הבנה שהלב שלנו נפתח רק כשהוא מרגיש בטוח.
איך טיפול רגשי עוזר להשתחרר מהכחשה עמוקה ומדפוסים של הדחקת רגשות?
מכיוון שהכחשה היא מנגנון שתפקידו להסתיר מאיתנו את עצם קיומו ולהגן על החלקים הפגועים והילדיים שבתוכנו מפני הצפה, קשה מאוד לזהות ולשחרר לבד שכבות עמוקות של הכחשה והדחקה שנוצרו בילדות. בתהליך של טיפול רגשי איכותי בגישת "להכיר בעצמי", איננו מתעמתים עם ההכחשה בכוח ואיננו שופטים אותה, אלא יוצרים מרחב מוגן, רגוע ואמפתי שבו מערכת העצבים מרגישה שמותר לה להרפות. הקשר הטיפולי הבטוח מאפשר לפגוש בהדרגה את הכאב והצרכים שהודחקו, להרגיע את הדריכות הפנימית ולחזור לחיות מתוך חיבור, חיוניות ושלווה.
על המחבר: ד"ר אלי קרסניץ (Ph.D) הוא מטפל רגשי, מפתח גישת "להכיר בעצמי" וחוקר את נבכי הנפש ומנגנוני ההגנה של מערכת העצבים. עם למעלה מ-15 שנות ניסיון קליני (מאז 2010) בליווי אלפי אנשים המתמודדים עם חרדות קשות, מחשבות טורדניות, כפייתיות ופולשניות, טראומות ומשברים נפשיים, אלי משלב בעבודתו רקע מדעי מוצק (בוגר הטכניון) יחד עם תרפיה רגשית מעמיקה מבוססת חמלה וחיבור פנימי מעשי ואפקטיבי. הגישה שלו נולדה מתוך שילוב של מסע התמודדות וצמיחה אישי ועמוק בשילוב עם למידה והיכרות עם גישות טיפוליות רבות.
לקריאה נוספת אודות אלי, הגישה הטיפולית הייחודית שלו וההסמכות המקצועיות לחצו כאן.
לתיאום שיחת התייעצות או ליווי אישי (בקליניקה ובאונליין) לחצו כאן.
הזווית המדעית: מה אומרים המחקרים על הכחשה רגשית, הדחקת רגשות והימנעות חווייתית?
מחקרים בפסיכולוגיה קלינית ובמדעי המוח ומערכת העצבים מאששים כי הכחשה רגשית, הדחקת רגשות (Emotional Suppression) והימנעות חווייתית (Experiential Avoidance) הן אסטרטגיות הגנה הישרדותיות שנועדו למנוע הצפה רגשית בטווח הקצר, אך גובות מחיר כבד בטווח הארוך. מדידות פיזיולוגיות מראות כי כשאדם מנסה להכחיש או לדכא רגש שלילי ולהעמיד פנים ש"הכל בסדר", החוויה הרגשית הפנימית אינה נעלמת, אלא שמערכת העצבים הסימפתטית נכנסת לעוררות יתר ולדריכות מוגברת. מחקרים נוספים מדגימים כי רק מעבר מהימנעות והכחשה אל קבלה קשובה ולא שיפוטית של החוויה הרגשית מאפשר ויסות של מערכת העצבים וירידה ברמות החרדה והעומס המחשבתי.
מחקרים מדעיים בנושא:
- Gross, J. J., & Levenson, R. W. (1993). Emotional suppression: Physiology, self-report, and expressive behavior. Journal of Personality and Social Psychology. מחקר פורץ דרך שהדגים כי הדחקה והסתרה של רגשות אינן מפחיתות את הרגש הכואב, אלא מגבירות את עוררות מערכת העצבים הסימפתטית ויוצרות עומס פיזיולוגי ומתח פנימי מתמשך.
- Hayes, S. C., Wilson, K. G., Gifford, E. V., Follette, V. M., & Strosahl, K. (1996). "Experiential avoidance and behavioral disorders: a functional dimensional approach to diagnosis and treatment" (Journal of Consulting and Clinical Psychology) – מחקר מכונן המראה כי הימנעות חווייתית (הניסיון להתכחש או לברוח מרגשות, מחשבות וזיכרונות לא נעימים) היא הגורם המרכזי המשמר חרדה, תקיעות ומצוקה נפשית, וכי הסכמה להרגיש בקבלה היא המפתח לשינוי.
- Fang, S., Chung, M. C., & Wang, Y. (2020). "The Impact of Past Trauma on Psychological Distress: The Roles of Defense Mechanisms and Alexithymia" (Frontiers in Psychology) – מחקר הבוחן כיצד חוויות עבר כואבות מובילות להפעלת מנגנוני הגנה לא־מודעים כגון הכחשה ולקושי בזיהוי ובחיבור לרגשות, וכיצד תהליך של פיתוח מודעות רגשית בסביבה בטוחה מפחית מצוקה נפשית.
הצהרה משפטית והבהרה רפואית: המידע המוצג במאמר ובאתר זה הוא אינפורמטיבי, חינוכי וטיפולי-התפתחותי בלבד על בסיס גישת "להכיר בעצמי", ואינו מהווה תחליף לאבחון רפואי, פסיכיאטרי, רגשי מוסמך או לייעוץ מקצועי מטעם גורם רפואי מורשה. תהליכי עבודה עם העולם הרגשי ומערכת העצבים אינם מחליפים טיפול רפואי במצבים קליניים חריפים. בכל מקרה של מצוקה נפשית חריפה, סכנה מיידית או תסמינים רפואיים קשים, מומלץ לפנות מיד לגורם רפואי או נפשי מוסמך בקהילה.
אשמח מאוד לקרוא בתגובות למטה מחשבה, תובנה או שאלה שהתעוררה בך בעקבות הקריאה.
לחיבור רגשי, הרגעת מערכת העצבים ומציאת שקט פנימי:
צעדים פשוטים ויומיומיים לשחרור ביקורת עצמית וחיזוק הביטחון:
לחצו על העדויות כדי לקרוא את המכתבים המלאים בעמוד ההמלצות
תשובה מאת הבעלים
תודה רבה יקר, מאוד שמח שהייתה לי הזכות ללוות אותך במסע העמוק והמשמעותי הזה 🙂
תשובה מאת הבעלים
תודה רבה נועה, נעים לשמוע שכך את מרגישה ושאת מקבלת מענה לרגישות שלך 🙂
תשובה מאת הבעלים
תודה שאתה בוחר בעצמך אורי, אתה עושה דרך נפלאה ואני שמח על הזכות ללוות אותך במסע שלך
תשובה מאת הבעלים
תודה רבה ליאור, נעים לי ומרגש לקרוא את מה שכתבת. שמח שיכלתי לעזור לך 🙂
תשובה מאת הבעלים
תודה רבה טלאור 🙂 מאוד מרגש לקרוא את זה וזו זכות גדולה לעבוד איתך
תשובה מאת הבעלים
תודה רבה, שמח שאתה מרגיש כך 🙂
תשובה מאת הבעלים
תודה רבה אוהד, זו זכות לעבוד איתך וללוות אותך במסע האמיץ שלך 🙂
תשובה מאת הבעלים
תודה רבה לירז, אני שמח שאת חווה שיפור ומרגישה שאת בידיים טובות 🙂
תשובה מאת הבעלים
תודה רבה יצחק
תשובה מאת הבעלים
תודה רבה













2 תגובות
אלי יקר שלום! יש לי גן ילדים והייתי רוצה ליישם את הכלים שלך בגן. האם וכיצד זה אפשרי? תודה רבה על הלמידה
ה ממך
שלום לך, את מוזמנת לפנות אלי באופן אישי בטלפון 052-2263761.