מכירים את הרגעים האלו שבהם אנחנו מתפוצצים על דבר קטן ואחר כך לא מבינים למה הגבנו בעוצמה כזו?
או את הנטייה לקחת ללב כל הערה אגבית, כל שינוי בטון הדיבור וכל מבט שנראה לנו קצת מוזר, לעשות מזה עניין גדול ואז להתכווץ מבושה או מאשמה?
ומצד שני, אולי מוכרת לכם דווקא החוויה ההפוכה לגמרי: להגיב למצבים רגשיים בקור, באדישות או בחיוך ציני, ולהרגיש שהחיים עוברים לידנו בזמן שאנחנו צופים בהם מבחוץ, כאילו מאחורי קיר שקוף של זכוכית?
אם גם אתם כמוני מכירים את אחת החוויות האלו (או את שתיהן יחד) מהחיים שלכם, אני רוצה לחלוק איתכם תובנה ששינתה את חיי האישיים ואת חייהם של אלפי אנשים שליוויתי בקליניקה במשך למעלה מחמש עשרה שנים.
עד גיל שלושים בערך, התנודתיות הזו שבין דרמטיות והצפה לבין קור, אדישות וציניות ניהלה חלק ניכר מהחיים שלי.
מתוך תהליכי העומק שעברתי גיליתי משהו משמעותי מאוד: הרוב המכריע של מה שאנחנו רגילים לקרוא לו "הצפה רגשית", "רגשנות יתר" או "קושי בוויסות רגשי" אינו נובע מעודף רגש או מתקלה ברגשות שלנו, אלא הוא תוצר ישיר של ניתוק רגשי.
במאמר הזה נראה מהם בדיוק ניתוק רגשי ודיסוציאציה, למה דרמטיות וציניות הן בעצם שני צדדים של אותו מנגנון הגנה חכם, ואיך מפשירים בהדרגה את שכבות הבידוד כדי לחזור להרגיש חיים, קרובים ושלמים עם עצמנו.
מהם ניתוק רגשי ודיסוציאציה ואיך הם שומרים עלינו?
ניתוק רגשי הוא מנגנון הגנה נפשי חכם שבו ההכרה והמודעות שלנו, כלומר היכולת שלנו לשים לב למה שקורה בתוכנו ולהיות בקשר חי עם הגוף ועם הרגשות שלנו, מתנתקות מהחוויה הרגשית והגופנית.
במילים פשוטות: המנגנון הזה גורם לנו לא לדעת ולא להבין מה אנחנו באמת מרגישים, להיות בניתוק מהגוף שלנו ולהתעסק באופן כמעט בלעדי במחשבות מה שיכול לעיתים קרובות להיות מאוד מעייף, שוחק ומתסכל.
המנגנון הזה מופעל בתוכנו באופן אוטומטי כדי לשמור עלינו מפני חוויות, תחושות ורגשות שנתפסו בעבר (ובמיוחד בילדות) כמאיימים. כשרגשות טבעיים כמו פחד, עצב, עלבון, בדידות, תסכול או חוסר אונים, נתפסים כ"חולשה" וזוכים ליחס מגנה, מאשים ולפעמים גם משפיל ואלים בילדות שלנו, אין ספק שמשהו בנו יפחד להודות אפילו בפני עצמנו שאנחנו מרגישים כך.
אפשר לדמיין את הניתוק הרגשי ממש כמו פיוז שקופץ בארון החשמל בבית:
הפיוז לא קופץ בגלל שהוא "מקולקל" או כדי להציק לנו, אלא להפך: הוא קופץ בדיוק בזמן כדי שהבית לא יישרף כשמתח החשמל עולה לרמה מסוכנת.
באותו אופן בדיוק, המוח ומערכת העצבים החכמה שלנו יודעים לנתק את החיבור שבין המודעות לרגש כדי להגן עלינו מפני הצפה בלתי נסבלת. והחוויות שמפעילות את הפיוז הזה בילדות לא מוכרחות להיות אירועים קיצוניים או אלימים: לעיתים קרובות מדובר בחוויה יומיומית של גדילה בבית שאין בו קשב רגשי אמיתי, או בבית שבו ההורים עצמם לחוצים, חרדתיים או מנותקים מרגשותיהם.
דיסוציאציה היא למעשה הקצנה של הנתק הרגשי. ככל שהנתק הרגשי שלנו עמוק יותר כתוצאה מנסיון להגן על עצמנו, כך החוויה שלנו הופכת להיות "בועתית" יותר ויכולה גם לעורר חוויות של ריחוף, ניתוק מהגוף, מציאות שעוברת לידנו, חוויה של זרות או מוזרות (הכל נראה מוזר), חוסר שייכות ובלבול שיכול להוביל גם לחרדה.
לכן, הדבר החשוב ביותר להבין כבר בהתחלה הוא שאין בנו שום דבר מקולקל או פגום כשיש בנו ניתוק רגשי.
הניתוק פעל בדיוק כפי שהיה נחוץ לפעול בזמן שבו הוא נוצר כדי לעזור לנו לשרוד. הקושי בחיינו הבוגרים מתחיל רק כשהפיוז הזה נשאר מנותק שנים ארוכות אחרי שהסכנה חלפה, והופך בלי ששמנו לב להרגל קבוע ואפילו לזהות שאנחנו מאמצים לעצמנו וקוראים לה "אופי" או "אישיות" כמו למשל: "אני פשוט בן אדם קר וריאלי" או "אני אדם היסטרי שלוקח הכל ללב" (מכיוון שניתוק רגשי יכול להוביל גם להתנהגות קרה, צינית ומרוחקת וגם להתנהגות מוצפת, היסטרית וחסרת שליטה).
שבעה סימנים בולטים של ניתוק רגשי
מכיוון שניתוק רגשי הופך אצל רבים מאיתנו למצב מוכר ויומיומי, לא תמיד קל לזהות אותו מבפנים. הנה שבעה סימנים מוחשיים שמראים איך ניתוק רגשי פועל בחיי היומיום אצל רוב האנשים שמגיעים אליי לליווי:
1. קושי לענות על השאלה הפשוטה "מה אני מרגיש עכשיו?": כשאנחנו עוצרים ושואלים את עצמנו מה אנחנו מרגישים ברגע הזה, והתשובה שעולה היא ריקנות, ערפול, או ניתוח שכלי של המצב במקום זיהוי של רגש חי בגוף (כמו פחד, עצב, עלבון, שמחה או כעס).
2. תגובות רגשיות שנתפסות כמוגזמות או אימפולסיביות: כשאנחנו לוקחים ללב כל דבר קטן, מתפרצים או מגיבים בדרמטיות, ורק אחר כך תוהים מה קרה לנו שם ומתמלאים בבושה או באשמה.
3. חוויה של "צופה מבחוץ" ואדישות רגשית: תחושה שהחיים עוברים לידנו, שאנחנו מתפקדים על טייס אוטומטי או מסתכלים על המציאות מבעד לבועה שקופה בלי להצליח להתרגש או להרגיש חיות.
4. ציניות וסרקזם שקופצים דווקא ברגעים קרובים: כשמישהו מולנו פותח את הלב ומבטא רגש חשוף, ובמקום להתרכך ולהתקרב עולה בנו מיד בדיחה עוקצנית או אמירה צינית שסוגרת את הלב.
5. תחושת בדידות פנימית מתמשכת: החוויה שאנחנו לבד בעולם גם כשאנחנו מוקפים באנשים אוהבים, בזוגיות או במשפחה.
6. התעסקות אינסופית בחשיבה ובניתוחים שכליים: כשהראש שלנו עובד שעות נוספות בניסיון "להבין", "לפתור" ולנתח פילוסופית את עצמנו ואת החיים, עד שמרוב מחשבות כמעט אי אפשר להרגיש את הגוף.
7. מחשבות טורדניות (OCD) או בריחה להתמכרויות: עיסוק כפייתי במחשבות מפחידות או פנייה לאכילה רגשית, מסכים, פורנו, עבודה מאומצת או עישון כדרך לעקוף ולהימנע ממפגש עם רגשות שהודחקו.
איך הצפה רגשית, דרמטיות וציניות צומחות מאותו שורש?
כשאנחנו מסתכלים על רשימת הסימנים הזו, עולה מיד השאלה שמבלבלת כמעט כל אדם:
איך ייתכן שדרמטיות, הצפה רגשית ולקיחה ללב מצד אחד, וציניות, קור רגשי ואדישות מצד שני, הם ביטויים של אותו ניתוק רגשי בדיוק? הרי על פני השטח הם נראים כמו הפכים גמורים: האחד מרגיש "חזק מדי" והשני כאילו "לא מרגיש בכלל".
אלא שכאשר מסתכלים מתחת לפני השטח, מגלים שבשני המקרים מתרחש אותו דבר: חוסר יכולת להכיל ולהיות בקשר קשוב ובטוח עם הרגש שמתעורר בנו.
במצב של הצפה רגשית ודרמטיות, בגלל שאנחנו מנותקים מהיכולת להקשיב לרגש שלנו ולהכיל אותו בגוף, הרגש מצטבר מתחת לפני השטח עד שהוא "נשפך החוצה" בפיצוץ, בהאשמה או בזעקה נואשת לתשומת לב ("תראו אותי, אני זקוק להכרה ולביטחון").
ואילו במצב של ציניות, קור רגשי ואדישות, נמצאת בדיוק אותה בקשה פנימית לאהבה ולקירבה, רק בשלב שבו המערכת כבר התייאשה מלקבל מענה והחליטה לוותר מראש ("אין סיכוי שבאמת יראו ויאהבו אותי, אז עדיף לאטום את הלב ולא לפתח ציפיות כדי לא להיפגע שוב").
חוקרת המח, פרופ' רות לניאוס, הוכיחה את התופעה הזו בדיוק מחקרי מרתק באמצעות סריקות מוח תפקודיות (fMRI):
המחקרים שלה הראו שכאשר מערכת העצבים חווה עומס רגשי שקשה לה להכיל, היא נעה בין שני מצבים שנראים הפוכים אך נובעים מאותו מנגנון הגנה: מצב של "חוסר ויסות בעוררות יתר" (שמתבטא כהצפה רגשית, דרמה וחרדה) ומצב של "ויסות יתר וניתוק" (שמתבטא כקהות רגשית, ציניות, קור ודיסוציאציה). אצל רובנו, אגב, זה מגיע בגלים: תקופה שבה אנחנו לוקחים הכל ללב ומוצפים, ואז תקופה שבה אנחנו נסגרים לקור ולאדישות.
בסרטון הבא אני מסביר לעומק את הקשר שבין הצפה רגשית ונטייה לקחת ללב לבין ציניות וניתוק רגשי, ומשתף איך יוצאים מהמעגל הזה:
חמשת השלבים שבהם חסך באמפתיה הופך לניתוק רגשי
כדי להבין באופן חי ומוחשי איך נוצר בתוכנו המעבר הזה מהצפה ודרמה אל ייאוש וציניות, הכי פשוט להסתכל על העולם הרגשי שלנו כמו על ילד או ילדה.
ולמען הסר ספק, אני לא מדבר כאן על תיאוריה פסיכולוגית או על קלישאה שנקראת "הילד הפנימי", אלא על עובדה אנושית פשוטה: לכל בן אדם תמיד יש בפנים רובד רגיש וחי שזקוק להקשבה, לחיבור ולאהבה ממש כמו ילד, ללא שום קשר לגיל הביולוגי שלנו.
מה קורה לילד (או לעולם הרגשי שלנו) כשלאורך זמן אין התייחסות אמפתית אמיתית לרגשות שלו? התהליך מתפתח כמעט תמיד בחמישה שלבים ברורים:
1. חסך באמפתיה רגשית: הילד מבטא רגש טבעי של פחד, עצב, תסכול או התלהבות, אבל במקום לפגוש הורה שנוכח איתו ברגש, הוא פוגש התעלמות, ניסיון "לפתור" אותו בעצות שכליות ("אין לך מה לפחד", "תסתכל על חצי הכוס המלאה"), או כעס ודרישה להירגע.
2. התפתחות של בדידות פנימית: גם אם מבחינה חומרית לילד לא חסר דבר, בפנים מתחילה להיווצר תחושה שהוא לבד עם הרגשות שלו, ושמסוכן או חסר טעם להרגיש אותם.
3. שלב "הרעש": המערכת הילדית לא מוותרת בקלות על הצורך החיוני בקשר, והיא מתחילה לאותת ולמשוך תשומת לב בדרכים עקיפות, דרך אי שקט, הצקות או קשיים שלא מובנים לסביבה.
4. שלב "הדרמה וההצפה": כשהאיתות השקט לא נענה, הווליום עולה. הילד (או המבוגר שאנחנו היום) מגיב בהתפרצויות, בדרמטיות ובסערה רגשית, כזעקה שמבקשת שמישהו סוף סוף יראה וירגיש אותו.
5. שלב "הייאוש והציניות": וכשגם הזעקה הזו אינה פוגשת מענה קשוב לאורך שנים, מגיע הוויתור. המערכת מחליטה שיקר וכואב מדי להמשיך לקוות לקירבה, ומפעילה שכבת בידוד של ציניות, שכלתנות וקור רגשי.
כשאנחנו מבינים שרובנו גדלנו בבתים שבהם כמעט על כל רגש הייתה הגבלה (כשפחדנו אמרו לנו שאין ממה לפחד, כשכעסנו דרשו שנפסיק, וכששמחנו ביקשו שלא נשתולל), בשילוב עם חוויות של דחיה, התעלמות, ביקורת ולעיתים אלימות בצורות שונות (רגשית, מילולית או פיזית), קל להבין למה המיכל הרגשי שלנו נשאר קטן ולמה המערכת שלנו פיתחה את חוכמת הניתוק.
מה ההבדל בין ניתוק רגשי לדיסוציאציה וקהות רגשית?
מתוך ההבנה של מנגנון הפיוז שקופץ מול עומס רגשי, אפשר להבין בבהירות גם את הקשר שבין ניתוק רגשי יומיומי לבין המושג הקליני דיסוציאציה (וקהות רגשית).
אנשים רבים נבהלים כשהם שומעים את המילה "דיסוציאציה" או כשהם חווים תחושת ריחוק מוזרה מהגוף ומהמציאות, וחוששים שהם מאבדים שפיות או שמשהו במוח שלהם השתבש.
חשוב להרגיע ולומר בבהירות: דיסוציאציה אינה "פגם" או "תקלה" במח, אלא פשוט דרגה חזקה יותר של אותו ניתוק רגשי מגונן.
אם בניתוק רגשי רגיל אנחנו מתפקדים ביומיום תוך כדי קהות רגשית או קושי לדעת מה אנחנו מרגישים, הרי שבמצב של דיסוציאציה (שמופיע לעיתים קרובות בזמן חרדה חזקה, מחשבות טורדניות או הצפה של זיכרון לא מעובד) הפיוז קופץ מדרגה אחת נוספת כדי להגן עלינו: ואז אנחנו עשויים להרגיש כאילו אנחנו מרחפים, נמצאים בתוך חלום או צופים בעצמנו ובעולם מבחוץ.
מטא אנליזה רחבת היקף שבחנה 120 מחקרים שונים מצאה קשר ישיר וברור בין קושי לזהות ולהכיל רגשות (מה שנוצר כתוצאה מחסך באמפתיה בילדות) לבין נטייה לחוויות דיסוציאטיביות בבגרות.
כלומר, ככל שהמיכל הרגשי שלנו הורגל בילדות שרגשות הם דבר מאיים שאין להם מקום בטוח, כך מערכת העצבים שלנו תמהר להפעיל את מפסק הפיוז של הדיסוציאציה והניתוק בכל פעם שמתעורר בנו מתח פנימי.
למה ניסיון לשלוט ברגשות רק מעמיק את הניתוק?
אם המקור של ההצפה הרגשית, הציניות והדיסוציאציה הוא ניתוק מהרגשות שלנו, עולה השאלה הקריטית: איך יוצאים מזה, ולמה רוב העצות המקובלות על "שליטה ברגשות" ו"ניהול רגשות" משיגות בדיוק את התוצאה ההפוכה?
אולי זה יישמע מפתיע, אבל רגשות לא זקוקים שישלטו בהם או שינהלו אותם.
כל השפה המקובלת של "שליטה ברגשות" ו"ניהול רגשות" מבוססת על ההנחה הסמויה שהרגשות שלנו הם אויב מסוכן או תקלה שצריך לרסן ולהכניע. וכשאנחנו ניגשים אל עצמנו מתוך ניסיון לשלוט ברגש או להעלים אותו, אנחנו משחזרים בתוך עצמנו בדיוק את אותו יחס מדכא שספגנו בילדות, ומעמיקים עוד יותר את הניתוק הרגשי ואת המאבק הפנימי.
אפשר לתמצת את כל ההבדל במשפט אחד שמלווה אותי לאורך השנים:
שליטה היא פיצוי על היעדר אמון ואהבה. כשיש אמון, הקשבה ואהבה, אין צורך בשליטה.
פרופ' ג'יימס גרוס מאוניברסיטת סטנפורד, הראה במחקריו שכאשר אדם מנסה "לדכא" או להסתיר רגש כדי לשמור על שליטה חיצונית, מערכת העצבים הסימפתטית שלו דווקא נכנסת לדריכות גבוהה יותר, קצב הלב ולחץ הדם עולים, והניתוק הפנימי והבדידות במערכות היחסים מחריפים.
לעומת זאת, המענה האמיתי לניתוק רגשי אינו שליטה כוחנית וגם לא ניתוח פסיכולוגי קר ומרוחק של העבר, אלא בנייה הדרגתית ומעשית של היכולת להרגיש: ליצור גשר של קשר אמפתי, חם ובטוח בין המודעות שלנו לבין התחושות והרגשות שחיים בגוף שלנו.
הפשרת קרחונים: איך יוצאים מניתוק רגשי ומתחברים ללב?
כשאני מתבונן לאחור על מסע החיים שלי, כמי שגדל בילדות עם חוויות של נטישה ואלימות ופיתח שכבות עבות של ניתוק רגשי, התפרצויות וציניות, אני אוהב לקרוא לתהליך שעברתי מסע של "הפשרת קרחונים".
קרחון שנוצר במשך שנים אינו מפשיר באמצעות מכות פטיש כוחניות, אלא באמצעות חום סבלני, עקבי ונעים.
ככל שהפסקתי להתייחס לעולם הרגשי שלי כאל בעיה שצריך לנהל או לתקן, והתחלתי להתייחס אליו כמו אל ילד אהוב שמותר לו לפחד, לכעוס, להיות עצוב או לא לדעת, קרה דבר מופלא: גם הדרמטיות והנטייה לקחת ללב, וגם הציניות והקור הרגשי, החלו להתמוסס מעצמם באופן הדרגתי בלי שניסיתי לשלוט בהם בכוח. זהו תהליך עמוק ומשנה חיים שממשיך אצלי גם היום.
מאיפה כדאי להתחיל את הפשרת הקרחונים כבר היום?
מהצעד הפשוט והמוחשי ביותר: לעצור לכמה רגעים ביום, להניח יד רכה על אזור החזה או הבטן, להרגיש את הנשימה ולשאול בכנות: "מה אני מרגיש עכשיו בגוף?".
אנחנו לא ממהרים לענות מהראש או לנתח את התשובה. התשובה יכולה לעלות גם במילים, גם בתחושות וגם בצבעים או בתמונות מתוך העולם הרגשי התת מודע שלנו. וגם אם כל מה שאנחנו יכולים לפגוש בתוך עצמנו בהתחלה זה ערפול, אדישות, קפיצה למחשבות או כיווץ, ניתן גם לזה אישור אותנטי ונאמר לעצמנו: "זה בסדר גמור שכרגע יש בי ניתוק או זהירות, המערכת שלי שומרת עליי".
ומכיוון שלעיתים קרובות לא קל להפשיר לבד שכבות של ניתוק רגשי ודיסוציאציה שנבנו בילדותנו, זה מועיל, בטוח ומעצים מאוד להיעזר במרחב תומך של טיפול רגשי קשוב למבוגרים (בקליניקה או בשיחות וידאו אונליין), שבו אנחנו מרחיבים יחד בהדרגה ובנחת את המיכל הרגשי שלנו, לומדים להרגיש בביטחון ויוצאים מבדידות לחיבור חי, קרוב ומלא שמחה עם עצמנו ועם הסובבים אותנו.
שאלות נפוצות על ניתוק רגשי, דיסוציאציה והצפה רגשית
איך יודעים אם אנחנו חווים ניתוק רגשי או קהות?
הסימנים המוכרים ביותר של ניתוק רגשי הם קושי לענות על השאלה הפשוטה "מה אני מרגיש עכשיו?" (ומעבר אוטומטי לניתוח שכלי במקום לרגש מורגש בגוף), תחושה שאנחנו צופים בחיים מבחוץ כמו מאחורי זכוכית, או נטייה להגיב בציניות ובקור דווקא ברגעים אינטימיים. לצד אלה, אצל אנשים רבים הניתוק מתבטא בתחושת בדידות פנימית מתמשכת גם כשמוקפים באנשים, או בתגובות דרמטיות ולקיחה ללב שלא מובנות לנו עצמנו. בכל המקרים האלו מדובר במנגנון הגנה חכם שנועד לשמור עלינו מעומס רגשי.
איך ייתכן שאדם מנותק רגשית חווה גם הצפה רגשית?
זהו אחד הדברים שהכי מבלבלים אותנו, משום שעל פני השטח הצפה רגשית נראית כמו "עודף רגש" ולא כמו ניתוק. אלא שבפועל, עוצמה דרמטית והתפרצויות אינן מעידות על חיבור לרגש, אלא להפך: בגלל שאנחנו מנותקים מהיכולת להרגיש ולהכיל בנחת את מה שקורה בגוף שלנו, העומס הרגשי מצטבר מתחת לפני השטח עד שהוא מתפרץ החוצה כזעקה לתשומת לב ולהכרה. לכן אדם יכול לנוע בגלים בין תקופות של הצפה ולקיחה ללב לבין תקופות של אדישות, ציניות וקור רגשי.
מה ההבדל בין ניתוק רגשי יומיומי לבין מצב דיסוציאציה?
ניתוק רגשי ודיסוציאציה אינם שתי תופעות נפרדות, אלא שתי עוצמות שונות של אותו מנגנון הגנה עצבי, ממש כמו פיוז שקופץ כשמתח החשמל בבית עולה. בעוד שניתוק רגשי יומיומי מתבטא לרוב בשכלתנות, באדישות או בקושי לזהות רגשות, דיסוציאציה מופיעה כשמערכת העצבים חווה חרדה חזקה או עומס מציף, ומנתקת את הפיוז בעוצמה גבוהה יותר. אז עשויה להופיע תחושת ריחוף, ערפול או חוויה שהמציאות סביבנו לא לגמרי מוחשית, מצב שלמרות שהוא מבהיל להרגשה, נועד בבסיסו להגן עלינו.
איך יוצאים מניתוק רגשי ומתחילים להרגיש שוב בביטחון?
היציאה מניתוק רגשי דומה לתהליך של הפשרת קרחונים: היא אינה מתרחשת באמצעות כוח, מאבק או ניסיון "לשלוט ברגשות", אלא באמצעות חום, סבלנות ואישור פנימי. כבר מעצם ההבנה שאין בנו שום דבר מקולקל ושהניתוק נוצר כדי להגן עלינו בילדות, מתרחשת הקלה משמעותית. ביומיום כדאי לעצור לכמה רגעים, להניח יד על החזה או הבטן ולהקשיב לתחושות הגוף ללא שיפוטיות, ובמקביל להיעזר במרחב בטוח של טיפול רגשי קשוב שבו מרחיבים בהדרגה את המיכל הרגשי.
על המחבר: ד"ר אלי קרסניץ (Ph.D) הוא מטפל רגשי, מפתח גישת "להכיר בעצמי" וחוקר את נבכי הנפש ומנגנוני ההגנה של מערכת העצבים. עם למעלה מ-15 שנות ניסיון קליני (מאז 2010) בליווי אלפי אנשים המתמודדים עם חרדות קשות, OCD ומחשבות טורדניות, טראומות ומשברים נפשיים, אלי משלב בעבודתו רקע מדעי מוצק (בוגר הטכניון) יחד עם תרפיה רגשית מעמיקה מבוססת חמלה וחיבור פנימי מעשי ואפקטיבי. הגישה שלו נולדה מתוך שילוב של מסע התמודדות וצמיחה אישי ועמוק בשילוב עם למידה והיכרות עם גישות טיפוליות רבות.
לקריאה נוספת אודות אלי, הגישה הטיפולית הייחודית שלו וההסמכות המקצועיות לחצו כאן.
לתיאום שיחת התייעצות או ליווי אישי (בקליניקה ובאונליין) לחצו כאן.
הזווית המדעית: מחקרי מוח על ניתוק רגשי ודיסוציאציה
מחקרי הדמיה מוחית (fMRI) ומטא אנליזות בפסיכולוגיה קלינית מראים כי ניתוק רגשי ודיסוציאציה הם מנגנוני הגנה נוירוביולוגיים שנועדו להפחית עומס בלתי נסבל במערכת העצבים. הספרות המדעית מדגימה כי חסך באמפתיה והזנחה רגשית בילדות מצמצמים את היכולת לזהות ולהכיל תחושות גופניות ורגשיות, וגורמים למערכת העצבים לנוע בין מצבי הצפה ועוררות יתר לבין מצבי קהות, ציניות וניתוק. בניגוד לדיכוי רגשי כוחני שמגביר את הדחק הפיזיולוגי, קבלה קשובה וחיבור הדרגתי לתחושות הגוף מחזקים את הוויסות העצבי הטבעי.
מקורות ספרותיים:
- Lanius, R. A., Vermetten, E., Loewenstein, R. J., Brand, B., Schmahl, C., Bremner, J. D., & Spiegel, D. (2010). Emotion modulation in PTSD: Clinical and neurobiological evidence for a dissociative subtype. American Journal of Psychiatry. מחקרה פורץ הדרך של פרופ' רות לניאוס המדגים באמצעות סריקות מוח כיצד מערכת העצבים נעה בין שני דפוסי הגנה של הצפה רגשית וניתוק דיסוציאטיבי.
- Khan, A. N., & Jaffee, S. R. (2023). Childhood maltreatment and adult alexithymia: A meta-analytic review. Psychological Bulletin. מחקר מקיף מאוניברסיטת סטנפורד והאוניברסיטה העברית (78 מחקרים ו־36,141 משתתפים) המוכיח כי הזנחה רגשית וחסך באמפתיה בילדות הם הגורם המרכזי לקושי בזיהוי רגשות ולניתוק רגשי בבגרות.
- Gross, J. J. (1998). Antecedent- and response-focused emotion regulation: Divergent consequences for experience, expression, and physiology. Journal of Personality and Social Psychology. מחקרו של פרופ' ג'יימס גרוס מאוניברסיטת סטנפורד המראה כי ניסיון לשלוט ברגשות ולדכא אותם בכוח מגביר את עוררות מערכת העצבים ואת הניתוק הרגשי.
הצהרה משפטית והבהרה רפואית: המידע המוצג במאמר ובאתר זה הוא אינפורמטיבי, חינוכי וטיפולי-התפתחותי בלבד על בסיס גישת "להכיר בעצמי", ואינו מהווה תחליף לאבחון רפואי, פסיכיאטרי, רגשי מוסמך או לייעוץ מקצועי מטעם גורם רפואי מורשה. תהליכי עבודה עם העולם הרגשי ומערכת העצבים אינם מחליפים טיפול רפואי במצבים קליניים חריפים. בכל מקרה של מצוקה נפשית חריפה, סכנה מיידית או תסמינים רפואיים קשים, מומלץ לפנות מיד לגורם רפואי או נפשי מוסמך בקהילה.
רוצים לשמוע איך הגישה שלי יכולה לתת מענה לצרכים שלכם במפגשים אישיים (בביתי או בשיחות וידאו און-ליין)?
כתבו לי ואשמח לחזור אליכם.
לשיתוף המאמר עם מי שיכול\ה להיעזר בו:
תודה שקראת 🙂 ומה דעתך על הנושא? אני מזמין אותך להגיב למטה, לשאול שאלה או לבטא את הרגשתך.
*מומלץ לקריאה: סיפור קצר – מהו העקרון הכי בסיסי והכי חשוב באהבה וקבלה עצמית?
מאמרים נוספים שיכולים לעניין אותך:
טיפול במחשבות טורדניות
איך לקבל את עצמי ולאהוב את עצמי באופן מעשי
רגישות יתר ופגיעות הן מתנות שמבקשות להתגלות
איך להתמודד עם משבר או פרידה – מכאב להעצמה וצמיחה
איך לצאת מחרדה, איך להרגיע חרדה באמצעות קבלה עצמית?
תגובות של מי שעברו תהליך בליווי אישי עם אלי קרסניץ
(לחצו על התמונה כדי לראות את כל התגובות)
מעוניינים לקבל טיפול, תמיכה והדרכה אישית?
מפגשים אישיים וזוגיים מתקיימים בביתי או בשיחות וידאו און-ליין מכל מקום.
למידע על טיפול והדרכה אישית אפשר להתקשר ליצור איתי קשר כאן
