אכילה רגשית ואכילת לילה – איך להתמודד באופן טבעי

איך להתמודד עם אכילה רגשית ואכילת לילה באופן טבעי?
השאלות האלה העסיקו אותי במשך שנים ולא מצאתי שום פתרון שעבד לי. ככל שניסיתי להפסיק בכח, כך הרגשתי יותר חסר אונים, חסר ערך ומדוכא.
אז מה כן עבד לי? את זה בדיוק אני רוצה לחלוק אתכם וזה קשור לאהבה עצמית.

אם אתם כמוני, אתם בטח מכירים את אחד התסריטים האלה:
לחזור הביתה אחרי יום עמוס, להתיישב עם אוכל מול הטלוויזיה או המחשב ולהעביר שעות באכילה וצפיה תוך נסיון להרגיע את חוסר השקט בפנים.

לחזור מפגישה או דייט או אחרי ארוע שעורר תחושות של התרגשות, חרדה, חוסר אונים או חוסר בטחון ולשקוע באכילה ממושכת אל תוך הלילה.

לשלב אכילה ממושכת עם עישון מריחואנה או בשילוב עם אלכוהול

לקום בלילה אחרי רצף של מחשבות שלא נותנות מנוח וללכת למקרר כדי למצוא נחמה ושקט מהרעש שבפנים

ואחרי כל זה?
כבדות, עייפות, רגשי אשמה, תחושות חרדה ותסכול, בדידות ורצון להתנתק ולברוח.

אז מהי בעצם אכילה רגשית? מהי אכילת לילה ואיך מתמודדים עם זה באופן טבעי לגמרי שלא גורם לטראומות ומאבקים פנימיים קשים?

אכילה רגשית אכילת לילה
אכילה רגשית – מפתה ומתסכל כאחד

מהי אכילה רגשית

כדי לענות על השאלה – מהי אכילה רגשית, בוא נראה קודם מהם צרכים רגשיים. צרכים רגשיים הם מה שיש לכולנו, הם מה שמאפיין  ומפעיל אותנו במשך החיים.
לכולנו יש צורך בבטחון, בקרבה, בערך עצמי, באהבה, בשייכות ובהגשמה עצמית.

זה לא משנה בני כמה אנחנו, אם אנחנו גברים או נשים ולאיזו דת או לאום אנחנו משתייכים, הצורך להרגיש בטחון, להרגיש קרבה אנושית, להרגיש נאהבים ושייכים, מאפיין את כולנו ואם נחשוב על זה לרגע – בעצם בזה אנחנו משקיעים את כל האנרגיה שלנו.

הנה כמה דוגמאות:
בשביל מה הולכים לעבוד? כדי לענות על הצורך בבטחון כלכלי ובתחושת ערך עצמי והגשמה עצמית.
בשביל מה משקיעים בדייטים, קשרים זוגיים ומשפחה? כדי לענות על הצורך בבטחון, קרבה, אהבה, ערך עצמי והגשמה עצמית.
בשביל מה שומרים על קשר עם אנשים וחברים? שוב – כדי לענות על הצורך בבטחון, קרבה ואהבה.

וכך בעצם אפשר לשאול לגבי כל דבר בחיים – בשביל מה אני עושה את זה?
ונגלה שיש צורך רגשי, אנושי וטבעי בבסיס כל הפעולות שלנו וכך זה תמיד היה, אין בזה שום דבר שהוא לא טבעי ובריא.

השאלה המעניינת היא – מה קורה כשלאורך זמן אין מענה לאחד הצרכים שלנו?
למשל כשלאורך זמן אנחנו מרגישים חוסר בטחון ולא מוצאים מענה?
או למשל כשבמשך הרבה זמן אנחנו מרגישים לא שייכים, בודדים, לא אהובים ועם ערך עצמי נמוך?
מה קורה אז?

במצבים כאלה, אנחנו חשים לחץ, מצוקה, אי שקט ולעיתים חרדה ודכאון ובאופן טבעי מתעורר בנו רצון למצוא מענה ואם לא מענה אז לפחות פיצוי או מפלט מהכאב הרגשי שכרוך בחיים שבהם הצרכים הרגשיים שלנו לא מקבלים מענה לאורך זמן רב ואנחנו חשים בדידות, חוסר ערך, חוסר שייכות, תחושת בטחון עצמי נמוך, חרדה או מצוקה רגשית אחרת.

וכאן בדיוק נפתחת בפנינו האפשרות להתמכרות. יש שיתמכרו לצפייה בסדרות וסרטים, יש שיתמכרו לעישון, יש שיתמכרו לאלכוהול או סמים ויש שיתמכרו לאכילה רגשית, אכילת לילה או הפרעות אכילה שונות.

במילים אחרות – אכילה רגשית כמו אכילת לילה, היא התמכרות שמטרתה לעזור לנו לפצות על החסכים הרגשיים שלנו (שלרוב נובעים מחוויות הילדות שלנו) ולעמעם את הכאב הרגשי והבדידות שאנחנו חשים לעיתים במשך שנים רבות.

אכילה רגשית כמו אכילת לילה, היא אכילה שלא מתוך רעב נטו. לעיתים תחושות הרעב שלנו עוברת התניה ואנו חשים רעבים כשמתעוררת בנו מצוקה רגשית כלשהי, אבל לרוב גם לנו ברור שאנחנו לא באמת רעבים עכשיו.

בכל השנים שבהן הייתי שוקע באכילה רגשית או אכילת לילה, ידעתי בתוכי שאני לא באמת רעב, שזה לא באמת בריא לי.

וההשלכות של אכילה רגשית הן לא נעימות: לעיתים קרובות זו תחושה של כבדות, לחץ ואי נוחות במערכת העיכול.
לפעמים זה גורם לכאבי בטן, צרבת, נפיחות, גזים, תחושות של עייפות ועצבנות, רגשות אשמה, חוסר אונים, תסכול וערך עצמי נמוך.
וכמובן יש את עניין המשקל, המראה והדימוי העצמי שהולך ויורד.

מה לא עוזר להשתחרר מאכילה רגשית ואכילת לילה

לפני שנדבר על מה שכן עזר לי להשתחרר מאכילת לילה ואכילה רגשית, אני רוצה לספר לכם מה לא עבד לי ומה לא עבד למאות אנשים שזכיתי ללוות באופן אישי בשנים שבהן אני מטפל ומלווה באופן אישי:

1. לא עבד לי לנסות להפסיק בכח, להחליט שזהו ולא עוד 
מנסיוני זה לא עובד גם לרוב האנשים והסיבה היא שמה שגורם לנו מראש ללכת אל התמכרות לאכילה הם הרגשות שלנו, הצרכים הרגשיים שלנו שלא מקבלים מענה ועצם ההחלטה להפסיק לא פותרת את העניין מיסודו

2. לא עבד לי לנסות להפחיד את עצמי ולספר לעצמי שזה לא בריא או משמין
אני חושב שלכל אדם שמכור לאכילה רגשית או אכילת לילה, יש מודעות לכך שזה לא בריא. אבל העניין כאן שוב נוגע לאותם יסודות רגשיים שלא מקבלים מענה – כל עוד אין מענה אמיתי לצרכים הרגשיים שלנו, זה כמעט בלתי אפשרי להפסיק בכח או על ידי הפחדה את ההתמכרות שלנו.
ההוכחה לכך היא בין היתר לדוגמה האזהרות על קופסאות הסיגריות – האם הן באמת גרמו למישהו להפסיק לעשן?

3. לא עבד לי לנסות לשכע את עצמי לחשוב אחרת
במהלך החיים נחשפתי לשיטות שונות של שכנוע עצמי או שינוי דפוסי חשיבה אבל ככל שניסיתי לשכנע את עצמי לחשוב אחרת – שאני לא רעב, שאני יכול גם בלי, שיותר טוב לי בלי אכילה רגשית, כל זה לא עבד ורק עורר בי עצבנות ותסכול שהובילו לעוד אכילה רגשית.

איך להתמודד עם אכילה רגשית ואכילת לילה

אז איך להתמודד עם אכילה רגשית ואכילת לילה?
האמת היא שאני לא אוהב את המושג “להתמודד” כי הוא מעיד עבורי על מאבק, על מאמץ, על נסיון לשנות את עצמנו בכח.

במקום לשאול – איך להתמודד עם אכילה רגשית, אני מעדיף לשאול – איך לתת מענה חכם, מדוייק ואוהב לחוסר שמתוכו נובעת אכילה רגשית?

אז מה שכן עבד לי ומאפשר לי כיום לעזור לאנשים רבים שאכילה רגשית ואכילת לילה היא חלק משמעותי בחיים שלהם קשור מאוד לאהבה וקבלה עצמית.

למה דווקא אהבה וקבלה עצמית?
מכיוון שכל אותם חסכים רגשיים שאנו נושאים בתוכנו, כל אותן תחושות מאיימות, מעצבנות ומלחיצות של בדידות, מועקה, תסכול, חוסר ערך עצמי, חוסר בטחון וחרדה נובעות במקור מחוסר באהבה וקבלה בילדות שלנו.

חוסר בקבלה ובאהבה שהיא הקשבה, פרגון, תמיכה, כנות ויחס שמאפשר לילד או לילדה להרגיש אהובים, שווים, בעלי ערך, בטוחים בעצמם.

ככל שהיחס הזה היה חסר (כמו במקרה האישי שלי) כך הנטייה לפתח תחושות של בדידות, חרדה, חוסר בטחון ודכאון הולכת ומתעצמת במהלך החיים ואיתה הנטייה לאכילה רגשית, אכילת לילה והפרעות אכילה נוספות.

אהבה עצמית שהיא יחס קשוב, רגיש, אמפטי, כן ומבין כלפי עצמנו, עוזרת לרפא ולשחרר את השורש היסודי של כל התמכרות ובפרט אכילה רגשית ואכילת לילה.

כשאני מסתכל בכנות ובחמלה על הנושא של אכילה רגשית, אני מגלה שאכילה רגשית או אכילת לילה נובעות מתוך צורך אמיתי שיש לנו – הצורך באהבה.

במילים אחרות: אם אתם מכורים לאכילה רגשית או אכילת לילה, דעו לכם שאתם לא פגומים, לא דפוקים, אין לכם בעיה, אתם לא אמורים להרגיש או להתנהג אחרת.
ההפך – עצם זה שאתם עוסקים באכילה רגשית או אכילת לילה, מעיד על כך שאכפת לכם, שעמוק בפנים אתם מאוד אוהבים את עצמכם שיש לכם רצון אמיתי להרגיש טוב, להרגיש נעים, להרגיש נחת, בטחון וחופש.

וכן – אכילה רגשית ואכילת לילה, זה מאוד לא נעים בסופו של דבר, אבל זה לא נעים לא בגלל שהכוונה שלכם לא טובה או בגלל שמשהו בכם “לא בסדר” אלא בגלל שזו הדרך היחידה שבה כיום אתם מוצאים דרך לספק את הצורך הטבעי והבריא שלכם בבטחון, בנחת, באהבה וגם אם באופן רגעי וזמני שמלווה אחר כך ברגשות אשם ותסכול ואי נוחות גופנית.

אהבה עצמית ככלי לריפוי אכילה רגשית

אז מה זה בעצם אומר להתייחס לעצמנו באופן אוהב? להעניק לעצמנו את האהבה שהייתה חסרה לנו בילדות וחסרה לנו גם היום?

בפשטות זה אומר להתחיל להתייחס לעצמנו כפי שהיינו רוצים שיתייחסו אלינו ויש כמה עקרונות פשוטים שמנחים אותי בתהליך הזה:

1. להקשיב ולשים לב למה שאנחנו מרגישים, למה שמתרחש בגוף שלנו
להתחיל להתעניין ולשאול את עצמנו – מה אני מרגיש\ה?
מאילו רגשות אני מנסה להמנע?
מה מפחיד אותי?
מה מפעיל אותי רגע לפני שהאכילה הרגשית מתחילה?
מאיזו תחושה הכי חשוב לי להמנע?
והכוונה כאן היא באמת להתעניין ולשאול…לא להעביר ביקורת או לפתור משהו אלא באמת להתחיל להכיר את עצמנו ואת הרגשות שלנו באופן עמוק יותר.

2. לדבר לעצמנו בכנות
להודות בפני עצמנו במה שאנחנו לא יודעים (למשל איך להפסיק אכילה רגשית או אכילת לילה), לדבר אל עצמנו כמו אל חבר או חברה, כמו אל מישהו שנמצא אתנו בגובה העיניים.
להודות בפני עצמנו שהאכילה הרגשית לא נעימה לנו, שזה כואב, לא נוח, מפחיד ומדכא בסופו של דבר.
וגם כאן, עדיין…בלי ביקורת, בלי האשמות, הכל קורה מתוך צורך אמיתי ורגיש שיש לנו והכנות עוזרת לנו ליצור קשר פנימי טוב יותר עם עצמנו, קשר שמתוכו שינויים חיוביים נולדים באופן טבעי.

3. יותר ויותר להרשות לעצמנו להרגיש ולבטא את הרגשות שלנו
לתת יותר מקום לפחד, לעצב ולבדידות, לתחושות של חוסר בטחון וחוסר ערך. למצוא אדם לדבר איתו על זה בין אם זה חבר או מטפל, לתת מקום וביטוי למה שמפעיל אותנו עמוק בפנים.
ככל שנרשה לעצמנו פשוט להרגיש ולבטוח ברגשות שלנו, כך נהיה פחות מופעלים באופן אוטומטי ויהיה פחות צורך באכילה רגשית.

לדוגמה: אם אני סובל מבדידות ותחושת חרדה בתוכי ואני לומד לתת לזה מקום, לבטוח ברגשות האלה ולא לברוח מהם, הצורך שלי באכילה רגשית יפחת באופן טבעי (זה באמת מה שקרה לי).

4. לפתח קשר עמוק יותר עם הרגשות שלנו ולתת מענה אמיתי לצרכים הרגשים שלנו
בסופו של דבר, הצרכים הרגשיים שלנו הם אלה שמפעילים אותנו ולכן כדי באמת להשתחרר מאכילה רגשית או אכילת לילה, יש צורך לתת מענה אמיתי לצרכים הרגשיים שלנו.
כאן אנחנו נכנסים למסע של גילוי עצמי אמיתי, מתוך שלושת השלבים הקודמים שעוזרים להקשיב, להבין ולהתחבר לרגשות שלנו, אנחנו מגלים אפשרויות חדשות להבין מה באמת גורם לתחושות של בדידות, לחץ, חרדה, מועקה, חוסר אונים או חוסר ערך עצמי?

לרוב זה היחס שלנו לעצמנו שמעורר שוב ושוב את הרגשות האלה והיחס שלנו לעצמנו מתגלה לנו מתוך הקשבה לגוף שלנו, לרגשות שלנו ולצורות החשיבה שמאפיינות אותנו.
וכן, במקרים רבים לא קל לעשות את המסע הזה לבד.
אם תרצו להיעזר בי, אשמח לתת לכם תמיכה, הדרכה והכוונה באופן אישי במסגרת מפגשים אישיים בביתי או בשיחות וידאו און ליין דרך המחשב בלי לצאת מהבית.

ולסיכום אני ממליץ לכם לצפות בקטע הוידאו הבא שבו אני מדבר ומסביר על הדרך שמאפשרת להשתחרר מהתמכרויות שונות ובינהן אכילה רגשית ואכילת לילה.

.

למידע נוסף על הגישה שלי לריפוי רגשי, צמיחה ושינוי הרגלים מתוך הבנה, קבלה ואהבה עצמית, קראו את המאמר הזה.

מה גורם להתמכרות, מה זה התמכרות ואיך לעצור התמכרות

למה אני סובל? איך להפסיק לסבול באופן טבעי ויסודי

התפתחות אישית | פיתוח אישי | פיתוח אישיות

למה אני סובל? איך להפסיק לסבול? – שאלות שהטרידו והעסיקו אותי בערך מגיל 14.
בעצם, מהרגע שהבנתי שלא מדובר בסתם “מצב רוח רע” או “דברים שלא מסתדרים לי בחיים” אלא במשהו שכל בני האדם חווים בצורה כזו או אחרת, השאלות – למה אני סובל? איך להפסיק לסבול? וממה אני בכלל סובל? לא הפסיקו להעסיק אותי.

בכל מה שקשור לסבל, אני רואה שתי גישות בסיסיות:
1. אנחנו סובלים מגורמים שאין לנו שליטה או בחירה לגביהם כמו: המצב המדיני, הכלכלי, החברתי, נסיבות החיים, אנשים אחרים, נתוני הגוף שלנו וכדומה.
בגישה הזו אנחנו נשארים חסרי אונים וכל מה שנשאר לנו הוא לנסות לקבל את “רוע הגזירה” או לנסות להלחם, להתאמץ ולהיאבק ולחוות הרבה תסכול ולחץ.

2. אנחנו סובלים ממשהו שיש לנו אפשרות להבין אותו, שיש לנו בחירה לגביו, משהו שהוא יסודי ועמוק ומעצב את כל תפיסת המציאות שלנו – המחשבות שלנו והיחס שלנו לעצמנו.
בגישה הזו יש אפשרות לשינוי אמיתי, להבנה, לשחרור, לריפוי ויצירת מציאות של בטחון, אהבה, שמחה ושלווה פנימית.

כמו שבטח ניחשתם, הגישה שלי היא הגישה השניה.
אחרי הרבה שנים של תהליכי צמיחה, למידה ועבודה עם מאות אנשים, אני רוצה לשתף אתכם בעקרון פשוט וטבעי שמאפשר לי להבין ולענות באופן מעשי על שאלות כמו למה אני סובל? איך להפסיק לסבול? ועוד.

העקרון הטבעי הזה קשור לשקר מכאיב שאימצנו כבר בילדותנו ולרוב, הוא הולך איתנו בלי שנשים לב. בעזרת תשומת לב והבנת הסיבות שבגללן אנחנו ממשיכים להאמין בשקר הזה, משהו עמוק ומהותי מתחיל להשתחרר בנו.

ומהו השקר הזה?
השקר שרובנו אימצנו כבר בילדות הוא המחשבה (או המחשבות הרבות) שבאיזשהי דרך אנחנו “לא בסדר”, “לא מספיק טובים” או לא ראויים לדברים הכי טובים בחיים  – אהבה, שמחה, בטחון, אינטימיות, מימוש עצמי ושלווה”.

למה אני סובל?

עם השנים ואחרי הרבה תהליכים שעברתי שכללו אלפי שעות מדיטציה שבהן פשוט הקשבתי למה שמתרחש בתוכי, לימודים של גישות טיפוליות שונות, סדנאות, טיפולים שעברתי, התבוננות פנימית מעמיקה, מפגשים עם מורים שונים, מפגשי עומק עם עצמי בשלל גישות ושיטות ובהמשך גם עבודה עם מאות אנשים כמטפל ומלווה אישי, הגעתי להבנה הפשוטה הזו:
המקור השורשי לסבל שלי הוא צורת החשיבה שלי – המחשבות שאני חושב באופן מודע ולא מודע.

למה דווקא מחשבות?
אפשר לומר שהמחשבות הן המזון העיקרי שלנו. כל יום אנחנו חושבים בממוצע  50-70 אלף(!) מחשבות וכל מחשבה היא מסר, היא משפט או מילה שמשפיעים באופן ישיר ועוצמתי על ההרגשה שלנו.

איך כל מחשבה משפיעה על ההרגשה שלנו?
הנה ניסוי פשוט וקצר שממחיש את זה:

שימו לב מה אתם מרגישים עכשיו בגוף. עד כמה הוא נינוח, רגוע, נושם, נעים.

עכשיו חישבו את המחשבה הבאה (פשוט תאמרו לעצמכם בלב או בקול):
“אין לי כוח יותר, נמאס לי, די כבר, שום דבר טוב לא קורה לי”

שימו לב לכל שינוי שחל בתחושת הגוף שלכם ובהרגשה הכללית שלכם. שימו לב איך מגיבה הבטן, איך מגיב החזה ואיך משתנה הנשימה שלכם. שימו לב אם משהו מתכווץ, נלחץ, נאטם, מתקשה או נהיה כבד ומעיק יותר.

עכשיו חישבו את המחשבה הבאה (פשוט תאמרו לעצמכם בלב או בקול):
“יש סיבה לכל מה שאני מרגיש, מותר לי לנשום, אני לומד איך לאהוב את עצמי”.

וכמו קודם, שימו לב לכל שינוי שחל בתחושת הגוף שלכם ובהרגשה הכללית שלכם. שימו לב איך מגיבה הבטן, איך מגיב החזה ואיך משתנה הנשימה שלכם.

עכשיו שימו לב להבדל שהיה בהרגשה שלכם כתוצאה מהמחשבה הראשונה ומהמחשבה השניה וכדי להבין כמה השפעה יש למחשבות שלו על ההרגשה שלנו בכל יום, תכפילו את התחושה הזו פי בערך 50-70 אלף…

אז נכון, נראה על פני השטח שיש הרבה מאוד סיבות לסבל שלנו – החברה, ההורים, היחסים, המצב הכלכלי, המדיני, הבריאות, נתוני הגוף שלנו, נסיבות החיים ועוד.
אבל כל אלה, לא באמת יוצרים את הסבל בחיים שלנו.

נסיבות החיים כן מספקות לנו אתגרים, שיעורים, יוצרות אווירה ומצבים שונים בהם אנחנו יכולים לגלות את עצמנו, את הרגשות שלנו, את הרצונות שלנו ולפתח את היכולות שלנו. אבל סבל?
סבל הוא משהו שאנחנו יוצרים בתוכנו.

מהו סבל בעצם?

כפי שהגדירו את זה מורים רבים לאורך ההיסטוריה האנושית החל מבודהה לפני יותר מ-2500 שנים בהודו ועד ביירון קייטי בארה”ב של ימינו: סבל הוא המאבק (ביקורת, שיפוט, גינוי, התנגדות, הכחשה, הדחקה ונסיון לשנות בכח) שלנו במציאות – במה שאנחנו חווים ומרגישים ברגע זה ממש.
לדוגמה: כשהמציאות היא שאנחנו פוחדים ואנחנו לא מקבלים את הפחד, לא מבינים אותו ומנסים לגנות אותו, מנסים לדכא אותו, לסלק אותו בכח, אנחנו סובלים.
הפחד עצמו הוא לא סבל (עובדה שאנשים משלמים הרבה כסף כדי לפחד כמו למשל בקפיצת באנג’י, צניחה חופשית או אפילו בסרט אימה ונהנים מזה מאוד), הסבל הוא המאבק שלנו במציאות, המלחמה שלנו בעצמנו וברגשות שלנו. להלחם בעצמנו – זה הסבל האמיתי.

דוגמה נוספת: אם למשל מבנה הגוף שלי הוא מלא ואני מגנה את זה, נאבק בזה, חושב שזה לא בסדר ולא מספיק טוב או יפה, מנסה להסתיר את זה, אני סובל.
אם לעומת זאת אני מקבל את עצמי ואת הגוף שלי, לא מגנה ולא נאבק בו ומבין שיופי הוא דבר סובייקטיבי לגמרי, אני כבר לא סובל, אני שלם עם עצמי.
ואגב, זה לא סותר בכלל את האפשרות לרדת במשקל אם רוצים, זה רק אומר שלא חייבים לסבול מזה.

עוד דוגמה: אם למשל אני מרגיש חוסר בטחון וקשה לי ליזום שיחות וקשרים חברתיים, אני יכול לגנות את זה, לחשוב שזה “דפוק”, לא טוב, לא בסדר ושאני לא אמור להיות כזה ואז כמובן לסבול.
אני יכול גם להתייחס לגמרי אחרת לעצמי, אני יכול להקשיב לעצמי, להבין מה גורם לי להרגיש כך, לראות שיש משהו שבאמת מפחיד אותי עמוק בפנים ולהתייחס בהבנה, אמפטיה ואהבה, כמו שמתייחסים לילד או ילדה אהובים, לאותו מקום רגיש בתוכי ולקבל אותו ואז אין סבל, יש תהליך של צמיחה פנימית נעימה ואוהבת.

הנטייה לתפוס את הסבל (כמו שקרה לי במשך רוב חיי) כתוצר של הרגשות שלנו – פחד, חרדה, חוסר בטחון, חוסר מוטיבציה, בלבול, כעס, תסכול וכדומה היא מכאיבה מאוד ויוצרת סבל רב.

הרגשות שלנו (וזה מה שלרוב אנחנו לא יודעים כי אף אחד לא לימד אותנו) הם תוצר של החשיבה שלנו.
כשאנחנו חושבים באופן פסימי, מדכא, ביקורתי, מפחיד, אנחנו מרגישים חרדה ומצוקה.
כשאנחנו חושבים בכנות, באהבה, בבהירות, אנחנו מרגישים בטחון, נחת ושמחה.

אבל לפעמים, כמו במקרה שלי, לוקח הרבה מאוד שנים לגלות ולהבין את הקשר בין החשיבה לרגשות שלנו באופן עמוק ויסודי ובמאמר הזה, אני רוצה לחלוק אתכם את מה שהבנתי.

הננקודה החשובה בעיניי היא זו: סבל הוא תמיד תוצר של היחס שלנו, של הגישה שלנו ובראש ובראשונה – צורת החשיבה שלנו. הדרך בה אנחנו מפרשים דברים, הדרך בה אנחנו חושבים ורואים את עצמנו, את החיים, את הרגשות שלנו ואת האפשרות לבקש ולקבל את מה שאנחנו באמת רוצים.

ואגב, אני לא מתכוון לשום צורה של “חשיבה חיובית” או שכנוע עצמי, אלא להבנה עמוקה וכנה של צורת החשיבה שלנו. הבנה שמאפשרת שינוי בלי מאמץ, בלי מאבק ובאופן טבעי לגמרי.

 

אילו מחשבות גורמות לנו לסבול?

כשהבנתי שמה שגורם לי לסבל נפשי (שמבטא בין היתר בדכאון, חרדות, תקיעות, קושי לבטוח, קושי לבטא את מה שאני רוצה, קושי לעשות את מה שאני רוצה, התמכרויות, בריחה, שקרים, תחושת בדידות ועוד) הן המחשבות שלי, הבנתי גם שיש סוג מסויים של מחשבות שגורמות לי סבל.

אילו מחשבות גורמות לי סבל בשלל צורות?
בפשטות אלה מחשבות של גינוי. מחשבות שמגנות אותי, שופטות ומבקרות, אומרות לי שאני לא בסדר, לא מספיק טוב, לא מספיק מוצלח, חכם, רגיש, אמיץ או כל דבר אחר שאני “צריך” או “אמור” להיות.

יש אינספור מחשבות כאלה ואצל כל אדם הן נשמעות קצת אחרת. אבל העקרון, הבסיס הוא מאוד דומה אצל כולנו – תחושת ה”אני לא בסדר” או “אני לא מספיק טוב\ה” מוכרת לכולנו בהמון צורות והתחושה הזו היא תמיד תוצר של מחשבות ביקורתיות ומדכאות שאנחנו חושבים על עצמנו.

כדי לגלות את צורות החשיבה שגורמות לנו לסבל, מעניין לשאול למשל – אילו מחשבות של גינוי וביקורת יש לי?
אילו מחשבות של גינוי וביקורת שאומרות שאני “יותר מידי משהו…” או “לא מספיק משהו…”, חוזרות אצלי שוב ושוב ואיך הן גורמות לי להרגיש כשאני חושב\ת אותן? (אפשר לקחת את השאלה הזו כתרגיל להכירות עם צורות החשיבה שלנו).

כאן במאמר הזה, אני רוצה להתמקד בכמה צורות של גינוי וביקורת עצמית שהפכו להיות נפוצות מאוד בחשיבה שלנו לגבי עצמנו ואחרים ומהוות מקור של סבל עבור רובנו.

צורות חשיבה כמו “עצלן\ית”, “כפוי\ת טובה”, “מפונק\ת”, “אגואיסט\ית”, “לא בסדר”, “לא מתמודד\ת”, “חסר\ת סבלנות”, “פחדן\ית”, “רע\ה”, “דחיין\ית” ו-“חסר\ת מוטיבציה”.

כמובן שיש עוד הרבה ביטויים שגורים במחשבות שלנו שהם ביטויים של גינוי וביקורת וזה עוזר כשאנחנו בוחרים לשים לב למחשבות שלנו ולגינויים השונים שגורמים לנו להתכווצות, חרדה וסבל נפשי. לא פעם הביטויים האלה הן מילות גנאי קשות כמו “טיפש\ה”, “מטומטם\ת” ועוד.

למה אנחנו חושבים מחשבות שיוצרות סבל?

יש הרבה מילים ומושגים כמו אלה שרשמתי קודם, שאני בעצמי גדלתי עליהם, שהפנמתי ואימצתי אותם כי זו הדרך שבה דיברו אלי כשהייתי ילד.

ככה נזפו בי, ככה ביקרו אותי, ככה איימו עלי כשלא עשיתי את מה שרצו, כשלא התנהגתי כמו שציפו ממני. זה מה שנאמר לי שוב ושוב בנימות של כעס, האשמה, דרישה ואיום.

אז לא מפתיע בכלל שכשגדלתי, התחלתי לחשוב ולדבר במושגים האלה בעצמי.

מה שחשוב להבין הוא זה: אימצנו את צורות החשיבה המדכאות, המפחידות ומכאיבות האלה כי זו הדרך שבה דיברו אתנו וסביבבנו וככה למדנו שצריך לדבר כדי להגן על עצמנו מלהיות “לא מספיק טובים” בעיניי ההורים שלנו.

בתור ילדים זה מאוד מפחיד ומסוכן להתפס כלא בסדר או לא מספיק טובים בעיניי ההורים.
כילדים אנחנו לגמרי תלויים בהם מכל בחינה אפשרית וכשהם לא מרוצים מאתנו זה ממש מפחיד, כמעט כמו שאלוהים בעצמו יהיה לא מרוצה מאתנו ונרגיש איום על עצם קיומנו.

גינוי, האשמה והלקאה עצמית – ככה למדנו שצריך לדבר כדי לנסות להיות “מספיק טובים” כדי לקבל אהבה, בטחון ואישור מההורים שלנו והסביבה בה גדלנו.

מפתיע ככל שזה יכול להישמע, בעצם עשינו ואנחנו ממשיכים לעשות את כל זה – לאיים על עצמנו, להלקות את עצמנו, לנזוף ולבקר את עצמנו רק מתוך אהבה, מתוך רצון אמיתי להרגיש בטחון ולהיות “מספיק טובים” גם במחיר של חרדה ודכאון, גם במחיר של סבל.

 
איך זה התבטא בחיים שלי?
למשל כשלא עשיתי משהו בזמן, חשבתי לעצמי שאני עצלן ודחיין וכך נזפתי בעצמי. כשמישהו לא הוקיר לי תודה או נתן לי את הייחס שציפיתי לו ביקרתי ושפטתי אותו ככפוי טובה וכך נזפתי בו.
 
כשלא מצאתי בי חמלה או רצון לתת לאחרים, קראתי לעצמי רע, אגואיסט.
כשרציתי והתעקשתי לקבל בדיוק את מה שרציתי ולא פחות מזה, חשבתי לעצמי שאני מפונק.
כשפחדתי לעשות משהו או לא הצלחתי לאזור אומץ לעשות את מה שרציתי חשבתי לעצמי שאני פחדן, עלוב וטיפש וממש הלקתי את עצמי.
וזה נמשך כך במשך המון שנים, רוב המחשבות שלי נשמעו כמו שיחות נזיפה, כשיחות איום, כאכזבה וכעס שלי על עצמי ועל כל מי שלא מילא את הציפיות שלי.
 
ותכלס זה היה נורא, הרגשתי כל כך הרבה אשמה, תסכול, זעם, עצבים, עלבון, בדידות ויאוש שלפעמים פשוט חשבתי שבא לי למות, שאין לי כח לחיות ככה יותר.
 

אבל כפי שאני רואה את זה היום, אין אמת בכל המושגים הביקורתיים, המגנים והמדכאים שבהם נהגתי לחשוב על עצמי ועל אחרים.

המושגים האלה וכל מה שדומה להם הם בעצם סוג של מניפולציה – מנגנון של שיעבוד, דיכוי ושליטה בכח על ידי הפחדה ואני רוצה לחלוק אתכם איך זה עובד.

ממי למדנו את כל הביטויים האלה?
את רובם ככולם, למדנו מההורים שלנו ומהדרך שבה הם דיברו אלינו, על עצמם ואחד עם השניה.
עם כל זה שההורים שלנו אהבו אותנו כמיטב יכולתם, גיליתי שיש ריפוי ותועלת משמעותית בהבנה של מה שקרה לנו כילדים, של היחס שקיבלנו והדרך שבה היחס הזה עיצב את צורת החשיבה שלנו בהווה.

מה למדנו מההורים בילדות?

הורים אומרים לילד או לילדה מילים כמו “עצלן\ית!”, “כפוי\ת טובה!”, “אגואיסט\ית!”, “רע\ה!” וכדומה, כשהילד\ה לא מילאו את הרצון והציפיה של ההורים מסיבה כלשהי.
 
אם ההורים היו יכולים לדבר בכנות מלאה, כנות של 100%, מה הם היו אומרים במצב כזה?
אני מדמיין שהם היו אומרים משהו כמו “אני מרגיש עלבון ופחד כי היו לי ציפיות ממך אבל בחרת לעשות משהו אחר, וזה בסדר, את\ה לא אשם\ה אבל אני רוצה\מבקש שתעשה\י אחרת כדי שיהיה לי נעים יותר”.
 
ואם מדובר בהורה קשוב ורגיש במיוחד, הוא יבין שילד לא עושה שום דבר מתוך כוונה רעה, שאין בכלל דבר כזה “כוונה רעה”, יש רק חוסר הבנה, חוסר באהבה, חוסר בתקשורת כנה ועמוקה.
שאין שום דבר פגום בילד ושאין שום טעם ליצור בו תחושה של אשמה, של דיכוי, שהוא לא בסדר, אלא לעזור לו לראות ולהבין את מה שההורה כל כך רוצה להראות לו.
 
אבל מכיוון שברוב המקרים ההורים שלנו היו בעצמם ילדים שנשאו בתוכם המון פחד, חרדה, כאב, טראומות לא מעובדות ותחושות קשות מבלי שהיו ערים לזה לגמרי, זה רחוק מאוד מהיחס שקיבלנו במציאות.
 
כשהורה לא מצליח להשיג מהילד\ה התנהגות או יחס מסויימים הוא מרגיש באופן טבעי לגמרי תסכול, עלבון, אכזבה וכעס והוא מגיב לרוב כפי שהתייחסו אליו כשהיה בעצמו ילד. ולרוב מדובר במניפולציה עתיקה ומוכרת מאוד שהפכה להיות כל כך שגורה בחיים שלנו שאנחנו לא שמים לב כמה היא עוצמתית וחזקה, כמה היא שקרית ומשמעותית.
לי לקח הרבה שנים לראות את זה.
 
כשהורה אומר או צועק על ילד\ה שהם לא בסדר, עצלנים, אגואיסטים, כפויי טובה או כל מילת גנאי אחרת, הם זורעים בילד\ה פחד עצום.
כשהורה אומר דברים כאלה לילד הוא מנחיל בילד את התחושה שהוא לא ראוי לאהבה ולא רק של ההורה, אלא של אף אחד בעולם.
כאילו שכל העולם עכשיו מגנה את הילד, כאילו שאלוהים בעצמו סולד מהילד ה”רע” הזה וזה מפחיד ונורא גם אם הילד לא יודע איך לבטא את זה.
כשהורה כועס ונוזף בילד במילות גנאי, עבור הילד זה נשמע כאילו ההורה הכועס והנוזף הוא הדובר של האנושות כולה, כאילו שבאופן מוחלט הילד הוא לא בסדר ולא יהיה בסדר בעיניי אף אחד.

הרי עבור ילד\ה, ההורה הוא נציג החברה, נציג העולם שמלמד את הילד על החיים, על מי שהוא, על מה שהוא שווה והיחס שמגיע לו.
 
הרי ההורה לא אומר לילד משהו כמו – “בעיניי ולדעתי האישית בלבד, אתה עצלן אבל כל אדם אחר יכול לחשוב שדווקא אתה ממש בסדר…”.
זה לא מה שקורה, זה לא מה שקרה וזה לא מה שלמדנו. 
 
וכשהורה נוזף בילד במילות גנאי, הילד מתחיל לחשוב ולהאמין גם אם באופן לא מודע, שהוא באמת לא בסדר בעיניי העולם כולו וזה מפחיד, זה כואב, זה נורא ועם התשתית המחשבתית הזו הוא גדל וחי ויש לזה השלכות בצורת סבל נפשי.

איך אני יודע את זה?
אני יודע את זה לא רק משיחות עם המון אנשים שפותחים בפניי את ליבם במפגשי טיפול והדרכה אישיים, אלא מהחיים האישיים שלי כילד וכאדם שספג אינספור נזיפות ומילות גנאי כילד ולמד שהוא כזה – פשוט כזה עצלן, אגואיסט ומפונק ורע ושזה מה שכולם יראו בו לעולם ועד ותאמינו לי…זה עול כבד על הכתפיים, זה הרבה כאב וצער, אשמה וחוסר בטחון שקשה לתאר.
התפתחות אישית, פיתוח אישי, פיתוח אישיות
להפסיק לסבול – למחשבות שלנו יש השפעה עצומה על ההרגשה שלנו

איך להפסיק לסבול?

הדרך שעוזרת לי להפסיק לסבול, היא דרך של הקשבה, כנות והכרה בחשיבה שלי ובמה שגורם לי לחשוב מחשבות לא נעימות על עצמי.

מתוך ההבנה שלי היום אני רוצה לחלוק איתכם שאין שום אמת בכל מילות וביטויי הגנאי שאנחנו מרעיפים על עצמנו.

כל מילות וביטויי הגנאי האלה הן ביטויים של תסכול, פחד וכאב לא מודע ולא מעובד שההורים האהובים שלנו הורישו לנו בלי שום כוונה או שליטה ואין בהן שום אמת לגבי מי ומה שאנחנו.
 
הביטויים האלה הם למעשה שקר מוחלט, המצאה. הם מניפולציה עוצמתית שהופעלה עלינו כשהיינו רכים, סופגים וחסרי הבנה והגנה והאמנו להן כפי שרק ילדים יודעים להאמין. אלה רק גלים של כאב, בדידות וחוסר אונים שחשו הורינו האהובים בבדידותם וחוסר הבנתם את הרגשות שלנו ושלהם.
 
בעיניי אף אחד לא עצלן, אף אחד לא רע ולא אנוכי ולא מפונק.
מה שעוזר לי לענות על השאלה איך להפסיק לסבול? הוא כנות עמוקה ביני לבין עצמי, כנות שמאפשרת לי לתרגם כל מחשבה מגנה, מדכאת ומפחידה שיש לי, למושגים כנים של אהבה, של אכפתיות ואמפטיה שאין בהם שום מאמץ או נסיון לשכנע את עצמי בדבר.

ממש להחליף את החשיבה האימפולסיבית והאוטומטית שלי שהיא לרוב מדכאת, ביקורתית ומאשימה, בחשיבה שהיא כנה ולגמרי הגיונית.
ונכון, זה תהליך של לימוד שלוקח זמן ולפעמים כדאי מאוד להיעזר במישהו שיכול לכוון, להדריך ולעזור לעשות את השינוי בפשטות וביעילות ועם כמה שפחות בלבול ומאמץ, אבל כדי לפחות להתחיל לראות את זה, הנה מילון חלקי של פרשנויות כנות ואוהבות למילות וביטויי גנאי נפוצים בחשיבה שלנו.
הבנה של התרגום הזה, בחינה והכרה שלו והטמעה שלו בצורת החשיבה שלנו (ממש להתחיל לחשוב שמושגים כאלה אחרי שבדקנו וגילינו שזו אכן האמת שלנו), מאפשרת להבין את עצמנו ואחרים ולא להמשיך במעגל האלימות והאילמות המכאיב שנוצר בילדות שלנו.
*הטקסט נכתב בזכר אבל הוא מתייחס לנשים וגברים כאחד
 
עצלן\דחיין = מישהו שנרדש בילדות לעשות את מה שהוא לא באמת אוהב לעשות. אדם שחי מאז ילדותו בתחושה הקשה של “צריך” ולא של “רוצה”, מתקשה לבטוח ברצון שלו ומרגיש שהוא לא ראוי לחיים של הנאה ושמחה.
ומה זה אומר?
זה אומר שאין שום טעם לבקר או לשפוט אותו אלא רק לעזור לו להתחבר לרצון האמיתי שלו, לבטוח בעצמו וברגשות שלו ולהבין למה הוא חי בתחושה של חוסר אהבה והבנה.
 
כפוי טובה = אדם שלא מרגיש אהוב ומוערך מסיבה כלשהי. כשאדם מרגיש אהוב ומוערך, הוא מרגיש הודיה, הוא מודה באופן טבעי, הוא מעריך ומודה על האהבה שניתנה לו.
ומה זה אומר?
רק אדם שבאמת לא מרגיש אהוב ומוערך מסיבה כלשהי יכול להתפס כ”כפוי טובה” וכל מה שזה אומר זה שהוא מבקש להרגיש אהוב ומוערך ולא יודע איך.
 
מפונק = אדם שמרגיש חוסר וריקנות פנימית, לא מרגיש מספיק הנאה ואהבה בחיים, לא מרגיש בטוח ומוגן ומחפש פיצוי רגשי על חוסר באהבה.
ומה זה אומר?
שאדם כזה שזקוק להקשבה, לכנות, להבנה ואמפטיה כלפי תחושת חוסר הערך שלו וחוסר האהבה שלו, הוא זקוק להדרכה ותקשורת שתעזור לו להבין את עצמו ואת הדרך ליצור יחסי קרבה ואהבה עם אחרים.
 
אגואיסט\אנוכי = אדם שחי בתחושה של חוסר. חוסר ערך, חוסר בטחון, חוסר באהבה.
ומה זה אומר?
שעמוק בפנים אדם כזה זקוק להרבה מאוד יחס ותשומת לב ואמון שככל הנראה נפגע מאוד בילדות בעקבות יחס מתעלם, מאשים וביקורתי מצד הוריו. 
 
לא בסדר\רע = אדם נורמלי לגמרי כמוני וכמוך שמסיבה כלשהו התנהגותו לא מצאה חן, אכזבה או הכעיסה את הוריו וכיום הוא חש בתחושת אשמה תמידית על עצם היותו הוא עצמו.
ומה זה אומר?
כמובן שאדם כזה זקוק להמון הקשבה ואהבה ולא שום דבר אחר כדי לחזור לבטוח בעצמו מחדש.
 
לא מתמודד\חסר מוטיבציה = אדם שנדרש שוב ושוב להתעלם מרגשותיו ולהדחיק את רגשותיו ולהיות “חזק”, “אמיץ”, “חיובי”, “מוצלח” לפי סטנדרטים של הוריו ולא לפי רצוניתיו הטבעיים. אדם נאלץ לרצות את הוריו מתוך פחד.
ומה זה אומר?
באופן טבעי אדם כזה מרגיש התנגדות, דחף עז לברוח וחוסר מוטיבציה כי עמוק בפנים הוא חסר מאוד את האהבה והבטחון הבסיסי שהוא כל כך צריך כדי להבין שמותר לו להינות, לקבל ולאהוב את עצמו. הדרך היחידה לשנות את המצב היא ללמוד איך לתת לאותו אדם (לנו עצמנו) את ההבנה, ההקשבה, הכנות והאהבה שמאפשרים להרגיש בטחון אמיתי ומתוך כך תיוולד גם המוטיביציה האמיתית שלנו לפעול ולממש את עצמנו בחיים.
 
ואם יש לכם עוד מילות גנאי שכאלה שאתם רוצים לתת להן את הפרשנות הכנה והאוהבת שלכם, אשמח לשמוע אתכם, אתם מוזמנים לכתוב תגובות בתחתית העמוד.
הרעיון הכללי הוא פשוט: לזהות כל צורה של חשיבה ביקורתית ומגנה שיש לנו, לשים לב איך היא יוצרת בנו רגשות של חרדה, דיכוי, בלבול ואי נוחות.
להבין את הקשר הזה היטב ואז להבין למה אנחנו מדברים כך לעצמנו?
איפה למדנו את זה ולמה?
ומה היא האמת במה שאנחנו אומרים?
ואז לתרגם את מה שאמרנו לעצמנו לשפה של כנות, אמפטיה ואהבה כפי שעשיתי בדוגמאות שכתבתי.
והכי חשוב בעיניי זה להזכר ולראות שכל אותן התנהגויות שהובילו אותנו כילדים לקבל יחס מגנה, תוקפני, מאיים ומאשים מצד ההורים שלנו, היו ביטוי לגמרי טבעי ואנושי של הצורך שלנו בבטחון, באישור ובלמידה שהיא לא כוחנית אלה רגישה, קשובה לצרכים היחודיים שלנו ואוהבת ללא תנאי.
 

ואגב, אם במקרה אתם תוהים אם לחשיבה שלנו יש השפעה גם על המצב הבריאותי שלנו, אז בהחלט כן.

צורות חשיבה מדכאות וביקורתיות יוצרות אינספור תופעות גופניות לא נעימות ומחלות פסיכוסומטיות החל מכאבי ראש, דלקות במערכת העיכול, קשיים בתפקוד מיני, כאבי גב, מחלות עור ועוד וכשאנחנו מרפאים את צורות החשיבה שגורמות לנו סבל, אנחנו מרפאים גם את הגוף שלנו וזה ניכר בהרבה מקרים, כמו למשל במקרה שלה אשה שכתבה לי את הפידבק הזה אחרי מפגש שערכתי איתה:

למה אני סובל? איך להפסיק לסבול?

ואם תרצו להיעזר בי או לשמוע עוד על הגישה שלי לרפוי אישי, צמיחה אישית, התפתחות והעצמה מתוך הבנה, קבלה ואהבה עצמית טבעית, אני מזמין אתכם לקרוא את המאמר הזה.

ואם אתם מתעניינים בנושא של רוגע, שלווה, הנאה ויצירת שפע בחיים באופן טבעי וללא מאמץ, אני ממליץ לצפות בסרטון הזה:

השפעת הילדות על הבגרות ועל החיים שלך כיום

השפעת הילדות על הבגרות ועל החיים שלנו כיום היא עמוקה ומשמעותית מאוד.
חוויות הילדות מעצבות במידה רבה מאוד את חווית החיים הבוגרים שלנו, את הדרך שבה אנחנו מפרשים מצבים וארועים שונים, את הדרך שבה אנחנו מגיבים, חושבים ומתנהגים, את הדרך שבה אנחנו מתייחסים לעצמנו, לצרכים ולרצונות שלנו וגם לקרובים אלינו.
אבל לרוב לא לגמרי ברור – למה זה כך? הרי אנחנו כבר מזמן לא ילדים (או לפחות כך זה נראה).
והאם השפעת הילדות על הבגרות והחיים שלנו יכולה להשתנות או לעבור שינוי משמעותי?
ומה אפשר לעשות כדי לרפא את הפצעים, הכאבים, חוסר הבטחון והטראומות שאנחנו נושאים בתוכנו מאז שאנחנו ילדים?
אלה השאלות שעליהן אני רוצה לענות במאמר הזה כדי להבין את השפעת הילדות עלינו ואת הדרך לרפא ולשחרר את עצמנו ולהעניק אהבה עמוקה וכנה לכל מקום כואב, עצוב, מדוכא וחסר בטחון בתוכנו.

למה הילדות משפיעה על הבגרות ועל החיים שלנו כיום?

לאורך השנים בהן אני מלמד, מלווה ומנחה אנשים בתהליכי ריפוי, צמיחה והתפתחות אישית, הרבה אנשים שאלו אותי שאלה דומה: למה הפצעים, הטראומות וחוויות הילדות משפיעות על החיים באופן כל כך חזק ומשמעותי גם במהלך הבגרות בגיליאי 30, 40, 50, 60, 70 וגם 80 (המטופלת הכי מבוגרת שלי הייתה בת 83 וגם היא שאלה את השאלה הזו…)?.

ולא פעם עולה השאלה – איך קורה שאחרי שנים רבות, לפעמים אחרי 20, 30 או 40 שנים, שבהן הרגשנו “די בסדר”, פתאום מתעוררות אותן חוויות והתניות ישנות מהילדות ועולות אל פני השטח בצורת חרדות, מחשבות טורדניות, דכאון או מצוקה רגשית אחרת?
 
גם אני בעצמי ניסיתי להבין לא פעם למה אני מרגיש השפעה חזקה, מפחידה ומכאיבה כל כך של הילדות שלי על החיים הבוגרים שלי. למען האמת תהיתי על זה במשך הרבה שנים ונחרדתי אל מול המחשבה שזה לא יגמר לעולם.
כל כך פחדתי מהשפעת הילדות עלי שאפילו כעסתי על עצמי וביקרתי את עצמי על זה שאני כל כך “ילדותי”, “לא שולט בעצמי וברגשות שלי” ו”לא בוגר ואחראי מספיק”.
 

כיום אני מסתכל אחרת על עצמי ועל החיים וברור לי שיש חוכמה, ריפוי ואהבה בכל מה שאני חווה ומרגיש וששום דבר בי הוא לא “תקלה”, “טעות” או “סתם” אלא שיש סיבה עמוקה וחכמה לכל מה שקורה בתוכי.

מתוך ההבנה הזו אני רוצה לשתף אתכם בהסבר שיכול להביא בהירות, הבנה ואפשרות לקבלה ואהבה עצמית אל הנושא המשמעותי והרגיש של השפעת הילדות על הבגרות ועל החיים שלנו בהווה.
 

דמיינו בניין קומות

דמיינו בניין, בניין שאנחנו בונים במשך כל החיים.

עם הזמן אנחנו מתפתחים, מוסיפים עוד ועוד קומות, מאתגרים את עצמנו וכל הזמן לומדים משהו חדש.

אנחנו תמיד שואפים להתפתח, להתרחב ולגדול בכל תחומי החיים – בתחום הזוגיות, בתחום המשפחתי, בתחום ההגשמה העצמית, ביכולת שלנו לקבל ולתת את מה שאנחנו באמת רוצים.
כל התפתחות כזו בחיים שלנו, שקולה להוספה של קומה והרחבת הבניין הקיים.
ומה הכי חשוב כשבונים בניין?

 
החלק הכי חשוב בבניין שלנו הוא היסודות שלו.
כשהיסודות חזקים, יציבים ועמוקים, הבניין שלנו יוכל לעמוד יציב גם כשנבנה עוד ועוד קומות ויוכל לעמוד בכל האתגרים, הרוחות, התזוזות ואתגרי הגדילה וההתפתחות שלנו.
 
כשהיסודות של הבנין שלנו חלשים, מעורערים, לא יציבים, לא חזקים,  הבניין שננסה לבנות ירעד, יהיה פגיע מאוד, יהיה קל לזעזע אותו, הוא יהיה במצב של חוסר יציבות והכשהבניין שאנחנו חיים בו לא יציב, זז, נוטה ליפול, מזדעזע חזק, אנחנו מרגישים חרדה, אי שקט וחוסר בטחון וזה משפיע על החיים שלנו באופן מוחשי מאוד.
 
יכול להיות גם שנתחיל להרגיש את הזעזועים בבניין שלנו רק אחרי שכבר בנינו כמה קומות והכל היה לכאורה בסדר במשך שנים אבל כשניגש לבנות עוד קומה, כשנגיע אל ההתפתחות הבאה או האתגר הבא שלנו בחיים, העומס יתחיל לערער את היסודות של הבניין שלנו שיתחיל לרעוד, לנטות הצידה ולעורר בנו תחושות של חרדה, אי שקט וסכנה.
 
הבניין הזה הוא אנחנו עצמנו, הוא מבנה האישיות שלנו, הוא העולם הפנימי שלנו שכולל את הרגשות ואת המחשבות שלנו והיסודות של הבניין הזה הם הילדות שלנו.
את היסודות של הבניין הזה לא בנינו באופן מודע. היסודות האלה הם תוצרים של היחס שקיבלנו כילדים בשילוב עם הרגישויות והתכונות הייחודיות שלנו.

היחס שקיבלנו כילדים מורכב מכמה גורמים בסיסיים – הקשבה, הבנה, אמפטיה, חום, תמיכה, אישור ומענה לצרכים השונים שלנו. אם רוצים, אפשר לקרוא לכל הגורמים האלה יחד – אהבה.

ככל שקיבלנו יותר אהבה בילדות – יותר הקשבה, הבנה, אמפטיה, חום, תמיכה, אישור ומענה לצרכים שלנו, כך היסודות של בניין האישיות שלנו יהיו חזקים ויציבים יותר.

ככל שקיבלנו פחות אהבה בילדות – יותר התעלמות, נטישה, נזיפות, גינויים, ביקורת, חוסר הקשבה, חוסר סבלנות, כעס ובמקרים לא מעטים – אלימות רגשית, נפשית או פיזית שלא לדבר על התעללות, היסודות הנפשיים שלנו יהיו מעורערים יותר, פגיעים יותר ופחות יציבים כי תחושת חוסר הבטחון, חוסר האהבה, הנטישה והסכנה שחשנו בילדות תהיה מושרשת מאוד בבסיס הבניין הנפשי שלנו.

השפעת הילדות על הבגרות והחיים שלנו בהווה

היסודות שנוצרו בילדות שלנו שזורים כיום עמוק במבנה הפנימי של המח שלנו, בדרך שבה אנחנו מחזיקים את הגוף שלנו, באופן שבו אנחנו נושמים ולא מרשים לעצמנו לנשום עמוק ובאופן מלא, בצורת החשיבה הבסיסית שלנו על עצמנו – מה אני שווה? מה מגיע לי? מה מותר לי? האם מותר לי להינות ולשמוח? האם מותר לי לבטוח? האם אני ראוי\ה לאהבה, כנות ויחס אוהב?
ובתפיסה שלנו את עצמנו את החיים, את מערכות היחסים שלנו ובעצם את כל מה שאנחנו חווים.

היסודות האלה הם מרכיב עיקרי ב”משקפיים” שדרכם אנחנו רואים את המציאות והיסודות האלה הם הסיבה העיקרית שבגללה אנחנו מגיבים לא פעם בכעס, עלבון, הסתגרות, ביקורתיות, בריחה, חרדה או מבוכה במצבים שונים למרות שעמוק בפנים אנחנו מרגישים שהיינו רוצים להגיב אחרת, שיש משהו ש”מפעיל” אותנו כמעט בניגוד לרצוננו האמיתי.

ככל שיסודות הבניין שלנו רוויים בכאב, חוסר בטחון, חוסר אמון, תחושת נטישה, סכנה וחוסר הבנה, כך מבנה האישיות שלנו – עולם המחשבות והרגשות שלנו יהיה פחות יציב, פחות בטוח, פחות בוטח, פחות שמח ופחות נינוח וכל זה לא תלוי בגיל, זה יהיה שם תמיד, ישפיע תמיד כי אנחנו תמיד נשענים על היסודות הנפשיים שלנו בכל מחשבה והרגשה.

השפעת הילדות על הבגרות ועל החיים שלנו בהווה לא גלויה לנו באופן מלא ללא תהליך של העמקה והכירות מעמיקה עם עצמנו.
לרוב, אנחנו לא ערים או לא מודעים באופן מלא ליסודות הנפשיים שלנו ולכן אפשר לכנות אותם גם “תת המודע”.

עם זאת, לפי הגישה שלי אין באמת “תת מודע” מסתורי ובלתי נגיש, אלא יש בנו פשוט חלקים שלמים שאנחנו לא מודעים או ערים אליהם וזו לא גזירת גורל, יש לנו אפשרות להרחיב ולהעמיק את המודעות וההכרה שלנו כדי להבין ולרפא את שורשי הילדות שלנו.

או כפי שניסח בזמנו קארל יונג (מגדולי הפסיכותרפיסטים של זמננו) – “עד שלא תהפוך את תת המודע למודע, אתה תמשיך לסבול ותקרא לזה גורל…”

אלי קרסניץ - השפעת הילדות על החיים
השפעת הילדות על הבגרות והחיים בהווה – אנחנו בונים את החיים שלנו על בסיס יסודות הילדות שלנו

הסימנים לכך שהיסודות שלנו נמצאים במצוקה ועומס

כשאנחנו מתחילים לחוות תחושות של חרדה שחוזרות שוב ושוב, כשאנחנו חווים מחשבות טורדניות או כאלו שנדמה לנו שמופיעות בניגוד לרצוננו, כשבגוף מרגישים כיווץ, נוקשות, לחץ ומתח באופן עקבי, כשמצב הרוח לא יציב ויש נטייה לדכאונות, עצבנות או דחף חזק לברוח ולהתנחם בהתמכרות כלשי, כל אלה הם איתותים חכמים של המערכת שלנו, של היסודות הנפשיים שלנו שמאותתים שהם חווים עומס ונמצאים במצוקה ולכן זקוקים ליחס מסויים מאתנו.
 
זוהי בעצם קריאה לתשומת לב ממעמקי הנפש והגוף שאומרת “אני לא עומד בעומס, אני צריך חיזוק, היסודות לא עומדים בלחץ ויש מצוקה אמיתית”.
זוהי מערכת התרעה חכמה מאוד, מדוייקת מאוד ואוהבת מאוד שמנסה למנוע מאתנו לקרוס, להגיע למצב של חוסר תפקוד, של חוסר חיות.
 
אבל האם המצב הזה הוא גזירת גורל?
לדעתי, מנסיוני האישי ומנסיון של עבודה עם מאות אנשים, התשובה היא לא.
יש בהחלט דרך, יש אפשרות לרפא באופן לגמרי חכם, אוהב ומדוייק את מה שלא קיבלנו בילדות ושממשיך להשפיע עלינו גם היום.

יש לנו את האפשרות להעמיק ולהתחבר אל היסודות שלנו באמצעות החשיבה שלנו, באמצעות הקשבה לגוף ולכל התחושות שלו, באמצעות מפגש עם הרגשות שלנו.

יש לנו אפשרות לחזק ולרפא את היסודות שלנו, לתת למקומות העמוקים והפגועים שבנו את האהבה, האישור, הבטחון והחיבוק שלא קיבלנו כילדים ובדרך ללמוד איך להתייחס לעצמנו בהבנה, בכנות, באמפטיה, בתבונה ובאהבה.

וזה אף פעם לא מאוחר מידי, זה לא תלוי בגיל שלנו. יש לנו אפשרות לשוב ולחזק את היסודות שלנו גם אם בנינו כבר כמה וכמה קומות ולא ברור איך אם בכלל נוכל לעשות שינוי מהותי בגישה שלנו לעצמנו ולחיים, אם אשה בת 83 יכלה לעשות את זה, אני חושב שכל אחד יכול, אם הוא באמת רוצה.

את המכתב הפשוט והקצר הזה היא כתבה לי אחרי סדרת מפגשים אישיים וכשזה בא ממנה, זה מרגש אותי מאוד.

אלי קרסניץ המלצות
מכתב תודה של דורית (83) – אשה, אמא, סבתא, סבתא רבא

 

האם ריפוי השפעת הילדות עלינו חייב להיות קשה?

אני רוצה לומר פה משהו שיכול להשמע מוזר או אפילו מקומם, אבל זו החוויה והנסיון שלי ואני אסביר למה אני אומר את זה.
מה שאני רוצה לומר הוא שתהליך הריפוי של יסודות הילדות שלנו לא חייב להיות קשה, הוא יכול להיות קל, נעים ואפילו מענג.
אבל כדי שזה יהיה קל, נעים ומענג, זה תלוי בגישה.
באיזו גישה אנחנו ניגשים כלפי עצמנו, כלפי העולם הפנימי שלנו, כלפי כל אותם מקומות רגישים, עצובים, נטושים ופוחדים בתוכנו?

כשהגישה היא אוהבת, כנה, מבינה ולא מנסה לעשות שינויים בכח ובכפייה, לא מנסה לכפות שיטה או טכניקה, לא מנסה להתעלם, להתגבר, להדחיק או לשנות באופן טכני את המציאות הפנימית, אלא מעוררת אינטלגנציה אמיתית וחייה שמלמדת אותנו להיות ההורה, מקור האהבה, ההקשבה והבטחון של עצמנו, כל הדרך הופכת לדרך של שחרור, של למידה מעניינת, של התפתחות מעצימה.

וכן, יש בדרך הרבה מפגשים עם הכאב הפנימי העמוק, לא מעט דמעות שרוצות לשטוף, לא מעט מילים שלא נאמרו ושרוצות להיאמר, לא מעט דברים שהגוף רוצה להביע בכל צורה שיבחר, לא מעט נשימה חדשה ועמוקה יותר שלא קיבלה מקום לפני כן.
אבל כל זה, לא מרגיש כמו קושי או סבל, כל זה מרגיש כריפוי, כשחרור, כהזכרות במי שתמיד היינו, כחזרה אל הבית, אל הלב והאהבה שתמיד הרגשנו שמגיעה לנו.

ומה שעוד מעניין לגבי תהליך הריפוי של השפעת הילדות על הבגרות והחיים שלנו, הוא שככל שאנחנו עושים את זה יותר, ככל שאנחנו לומדים לחשוב ולהתייחס לעצמנו בכנות, באהבה ובהבנה אמיתית, זה נעשה קל יותר, נעים יותר, כיף יותר והתהליך הזה של ריפוי עצמי מגלה לנו אוצרות של אהבה, של תובנה וחמלה שאנחנו יכולים לחלוק גם עם אחרים ולעזור להם לרפא את היסודות שלהם.

באופן טבעי, תהליך הריפוי של היסודות הרגשיים והנפשיים שלנו, הופך להיות תהליך של נתינה כלפי האחר, תהליך של ביטוי ומימוש עצמי בחיים.

וזה בעצם מה שאני מגלה, לומד ומלמד בחיים – איך לרפא ולאהוב את עצמי בעצמי, איך להפגיש את ההגיון, החשיבה וההכרה שלי עם הרבדים העומקים ביותר של הרגש, הגוף ותת המודע שלי במפגש שהוא לגמרי אוהב, מפגש של כנות אוהבת.

כנות שאין בה מאמץ או מאבק עם עצמי ועם הרגשות שלנו. כנות שעוזרת לי ללמוד להיות ההורה האוהב של עצמי ולחזק את היסודות שלי עוד ועוד כדי לפרוח, להינות ולתת לעצמי ולעולם את מה שיש לי לתת באמת.

הפרעות אכילה – הגורם הרגשי וטיפול טבעי (אנורקסיה, בולמיה ואכילה רגשית)

טיפול באכילה רגשית | אכילה רגשית | אוכל רגשי

הפרעות אכילה – אחד הנושאים הכאובים, המפחידים והפחות מובנים בחברה שלנו. מנסיוני, מאחורי כל הפרעת אכילה יש גורם רגשי עמוק, יש כאב רגשי שלרוב מתחיל בילדות ונשאר מודחק ולא גלוי על פני השטח.
היכרות עם הגורם הרגשי באווירה מקבלת ותומכת ולמידה של התייחסות מרפאה כלפי מקור הכאב הרגשי, יכולה לשחרר את הגורם העמוק והשורשי ביותר להפרעות אכילה ולפתוח פתח לחיים חדשים – חיים של, קבלה, אהבה צמיחה והתפתחות אישית.

את זה לא תשמעו כנראה מרוב הרופאים והפסיכיאטרים וגם אם כן, ההתייחסות לנושא היא לרוב כאל מחלה, כאל תקלה שיש לתקן, למגר או לשנות ע”י כדורים ותהליכים שדורשים מאמץ.
אני רוצה לשתף אתכם בהסתכלות אחרת, הסתכלות שלוקחת בחשבון את העולם הרגשי שלנו, את העוצמה האדירה שלו ואת הצורך הבלתי מתפשר והחכם שלנו באישור, בטחון ואהבה.

הפרעות אכילה והגורם הרגשי שעומד מאחוריהן

במשך השנים שבהן אני מלווה אנשים בתהליכי ריפוי רגשי וצמיחה אישית, אני שומע הרבה על התייחסות להפרעות אכילה כמו אנורקסיה, בולמיה והתמכרות לאכילה (אכילה רגשית) כאל מחלות, כאל משהו שמשתבש בנו בלי סיבה מוצדקת וזקוק לטיפול או “מיגור” כפי שמטפלים במחלה או “הפרעה”.

אבל כשאנחנו מבררים ביחד בתהליך רגיש, קשוב ומאוד לא ביקורתי, את הסיבות העמוקות לאותן “הפרעות”, אנחנו תמיד מגלים כאב רגשי עמוק, חוסר בתחושת אהבה, בטחון ואישור שלרוב מגיע מהילדות.  מתחת לכל הפרעת אכילה אני מגלה שוב ושוב את התחושה של “אני זה טוב, אני זה בסדר” או “אי אפשר לאהוב אותי באמת”.
הרבה מאוד ביקורת, שיפוטיות והלקאה עצמית ודרישה מעצמנו להשתנות ולהיות “טובים יותר” בכל מחיר.
ומתוך הכאב העמוק והלא מודע הזה, מתוך מצוקה רגשית גדולה, עולה הצורך בפיצוי, בנחמה בחוויה של אהבה ואישור וזהו המקור העמוק והשורשי לכל הפרעות האכילה.

מה משמר ומעצים את הכאב הרגשי שלנו לאורך שנים?

הכאב הרגשי העמוק שלנו הוא תוצר של היחס שקיבלנו בילדות והיחסים שראינו סביבנו, אצל ההורים שלנו ובחברה שבה גדלנו.
אבל הכאב הרגשי שלנו ממשיך איתנו לאורך שנים בזכות מערכת יחסים פנימית שנוצרת בתוכנו. מערכת יחסים בין עולם המחשבות לעולם הרגשות שלנו.

אנחנו מאמצים את צורות ההתייחסות שלמדנו בילדות ומשחזרים אותם בעולם הפנימי שלנו, כך שאם גדלנו בבית ביקורתי, בבית אלים, בבית שבו התעלמו מהרגשות ומהצרכים שלנו ולא ידעו להקשיב, לתת יחס חם ואוהב, לתת תחושה של אישור, בטחון ואהבה שכל ילד או ילדה צריכים, אנחנו נוטים להתייחס כך גם לעצמנו באופן לא מודע והיחס הזה מעורר בנו כאב ומצוקה שמוצאים ביטוי לעיתים קרובות במה שקרוי “הפרעות אכילה”.

כשבמסגרת מפגש אישי, אנחנו יוצרים ביחד מרחב בטוח, מקבל ולא שיפוטי (לעיתים בפעם הראשונה בחיים), העולם הרגשי העמוק שלנו (שאפשר לקרוא לו גם “תת המודע” שלנו) מסכים להפתח ולגלות את שורשי הכאב והמצוקה שלנו.
אנחנו מגלים כמה ביקורת, אשמה והלקאה יש לנו כלפי עצמנו. כמה אנחנו דורשים מעצמנו להשתנות ומשחזרים את הביקורת, ההאשמות והלקאה שחווינו מההורים שלנו כלפי עצמנו ואת תחושות חוסר הבטחון, חוסר הערך והחרדה שהיחס שלנו לעצמנו מעורר בנו.

ואנחנו לומדים ביחד, איך להתייחס אחרת. איך להתייחס לעצמנו באמפטיה, בכנות, ברכות אוהבת. איך להיות ההורה שלא היה לנו מעולם, איך להיות מקור האהבה, הבטחון, האישור והעוצמה של עצמנו.

האם כדאי לקרוא להתנהגות שלנו “הפרעה”?

בלי קשר לסבל שכרוך באותן “הפרעות”, אני חושב שבאופן כללי, לקרוא למשהו שאנחנו חווים “הפרעה” יכול לפגוע ביכולת שלנו להבין את עצמנו ולתת לעצמנו את המענה האמיתי שיכול להקל ולשחרר אותנו מהסבל שכרוך בתופעות כמו אנורקסיה, בולמיה והתמכרות לאוכל.

למה זה יכול לפגוע?
מכיוון שברגע שהגדרנו משהו כ”הפרעה” אנחנו כבר רואים בו משהו שלילי, פסול ומגונה. זה קצת כמו לקרוא לילד שצועק ובוכה “הפרעה” בלי להבין את המניעים שלו, בלי להתייחס אליו בחמלה ובהבנה, בלי לתת לו את המענה האוהב שהוא כל כך צריך.
זה נכון שילד או ילדה שצועקים ובוכים יכולים להפריע לנו, אבל אם לא נשאל למה הם מפריעים לנו, למה הם מנסים לקבל את תשומת הלב והאהבה שלנו? איזו סיבה מוצדקת וחכמה יש להם “להפריע” לנו, לעולם לא נבין באמת את הצרכים שלהם ולא ניתן להם מענה אמיתי שירגיע אותם באמת.

כשאנחנו קוראים למשהו עושים או חווים “הפרעה”, אנחנו בד”כ כבר לא נותנים הזדמנות להבנה שאולי מה שאנו חווים כהפרעה באותם מצבים של אכילה מופרזת, המנעות מאכילה והתעסקות אובססיבית באכילה, הם בעצם איתותים חזקים וחכמים שבאים מעומק העולם הרגשי שלנו. איתותים שנועדו לעזור לנו לשים לב למצוקה הרגשית העמוקה שלנו ולתת לה מענה אוהב, מקבל ומרפא.

לצורך הפשטות, אני אתייחס במאמר הזה להפרעות אכילה כפי שנהוג לכנות אותן, אבל חשוב לי לומר שמבחינתי לא מדובר בהפרעות אלא במצוקה רגשית שמנסה למצוא ביטוי כדי לקבל מענה אמיתי, מענה בצורת תחושת בטחון, אישור ואהבה שנובעים מהתייחסות אחרת שלנו לעצמנו.

אגב, אותו הדבר נכון בעיניי ומנסיוני גם לגבי חרדה והיחס שלנו אליה, לגבי מחלות פסיכוסומטיות כמו פיברומיאלגיה ותופעות נוספות שנהוג לכנות “הפרעות” כמו הפרעות קשב וריכוז ועוד.

אז מה באמת חסר לנו עמוק בפנים כשאנחנו מפתחים הפרעות אכילה?

יש קשר חזק מאוד בין אהבה או התחושה שאנחנו אהובים, שאנחנו מוגנים ושיש מקום לרגשות שלנו, לבין אכילה.
אני חושב שכולנו מכירים את אובדן התיאבון כשאנחנו חווים משבר, פרידה, אובדן או צער או לחלופין, את הדחף העז לאכול מזונות מתוקים ולהתמלא באוכל במצבים שונים של משברים ופרידות או כאב רגשי כמעין דרך “להתנחם” ולהרגיע את עצמנו.
אנשים שונים מגיבים אחרת למצבים שונים (הרעבה או אכילה מופרזת) אבל התגובה לעיתים קרובות קשורה לאכילה מכיוון שאכילה היא הדחף הראשוני ביותר שלנו, כבר כתינוקות אנחנו מחפשים את ההזנה, את ההנקה, את הבטחון והקרבה שבאכילה והקשר הכל כך רגיש ומנחם עם אמא שהיא מקור האהבה והבטחון האולטימטיבי שלנו כתינוקות וילדים.
במצבים של אנורקסיה למשל, הגוף שלנו ממש מסרב לקבל אוכל, מסרב לקבל הזנה כל עוד הוא לא מרגיש אהוב, כל עוד עמוק בפנים החוויה היא של “כיעור” – של חוסר עמוק באהבה, באישור ובהערכה עצמית.
מי שסובל מאנורקסיה לרוב לא מודע לכך, אבל הסירוב העיקש לאכול או ההצמדות העיקשת למראה “רזה” הוא נסיון כואב מאוד להגיע לחוויה של אישור, של קבלה, של אהבה.
להגיע לאותה תחושה שסוף סוף אנחנו “מספיק טובים”, “מספיק יפים” ואפשר להיות איתנו, לקבל ולהתייחס אלינו באהבה.
במצבים כמו בולמיה או בלומוסים של אכילה, יש נסיון להתמלא באהבה על ידי אוכל וכאשנחנו מגלים שלמרות שאכלנו, אנחנו עדיין מרגישים מרוקנים, מדוכאים, נטולי אהבה ובטחון, הגוף יכול לדחות את האוכל ולעורר דחף להקיא וחוזר חלילה.

גם במצבים של אכילה רגשית שאותם חוויתי בעצמי לא פעם בחיים, אני יודע באופן אישי שהתחושה היא של בדידות, של ריקנות, של חוסר עצום באהבה, בבטחון ובאישור ואז האוכל הוא נסיון להתנחם, נסיון לקבל תחושה של ערפול ונחמה לכאב הפנימי העצום.

ויש לי סיפור אמיתי שאני רוצה לשתף אתכם בו. סיפור שעוזר להבין את עומק הקשר בין תחושת האהבה העצמית לבין הפרעות אכילה.

העולם הרגשי שלנו מפעיל אותנו

לפני כמה שבועות קיבלתי טלפון מאשה שספרה לי על הפרעות אכילה קשות שהיא סובלת מהן.
במקרה שלה היה מדובר באנורקסיה שנמשכת כבר שנים. תוך כדי שיחה, אותה אשה ספרה לי על הפחד הגדול שלה מהסירוב העיקש של הגוף שלה לאכול, הפחד שהיא הולכת ונעלמת, מאבדת את כל מי ומה שיקר לה.

כשאני מקשיב לאנשים, אני מקשיב לא רק למה שהם אומרים, אלא גם לטון הדיבור שלהם, לצורת ההתנסחות, לתחושות שמתעוררות בי ולמה שהם אומרים בין השורות.
וכך הקשבתי גם לאשה שדברה איתית.

תוך כדי הקשבה אליה, הרגשתי כאב ועצב גדול. הקשבתי לה ולסיפור שלה, הקשבתי גם למה שהיא ספרה בין השורות על העולם הרגשי שלה, על החוויה הרגשית שלה בחיים, על היחס שלה לעצמה. בין גלי הכאב והפחד שהיא שתפה אותי בהם, הרגשתי שעמוק בפנים, מתחת לפני השטח של המודעות שלה, הוא פשוט לא מוכנה לאכול עד שהיא לא תרגיש אהובה, עד שלא תרגיש שיש לה מקום אוהב ובטוח להיות בו.

העולם הרגשי שלה, זה ששולט בפעילויות הגוף השונות, זועק ודורש לקבל אהבה. עמוק בפנים היא פשוט חייבת יחס אוהב והיא מוכנה להלחם על זה גם במחיר של הרעבה עצמית קיצונית, גם במחיר של פחד וכאב.
כל כך נאמנה לדרישה שלה לאהבה, כזו שלא קבלה כנראה מעולם כילדה, כנערה או כאשה.

אבל כשניסיתי לשתף אותה במה ששמעתי והבנתי כשהקשבתי לה, היא לא ממש הבינה. הרעיון הזה שהפרעת האכילה שלה קשורה באופן הדוק לחוסר עמוק באהבה, לא היה מוכר לה. זה לא מה שלימדו אותה הפסיכיאטרים, הפסיכולוגים והרופאים שבהם היא נעזרה לאורך השנים.
זה לא תואם את החשיבה שהיא רגילה אליה, החשיבה שמשהו בה לא בסדר, שהיא פגומה או “מקולקולת” ו”סתם הורסת את עצמה”.

“אבל זה רק אוכל” היא אמרה, “אני לא מבינה מה לא בסדר אצלי שאני הורסת את עצמי ככה בלי הכרה… ”

ואז נזכרתי בסיפור עצוב שקרה לי כשהייתי בן 15 בערך. סיפור שממחיש את הקשר ההדוק הזה בין אכילה לאהבה ושיתפתי אותה בסיפור שלי.

 

הסיפור על הכלב שהקיא

בגיל ההתבגרות שלי גרתי בקריית חיים. הדירה שלנו הייתה בקומה שלישית של בניין דירות וגרנו בה אני, אחותי הקטנה ושני ההורים שלי.
יום אחד בדרך הביתה, נתקלתי בכלב רחוב די גדול שהבחין בי והחליט להצטרף אלי וככה הלכנו שנינו אלי הביתה והוא אפילו המשיך ועלה איתי במדרגות והתיישב ליד דלת הדירה שלי בציפיה כלבית וחמודה מאוד.
 
אני אוהב מאוד חיות וכלבים בפרט. יש בהם משהו כל כך חמוד ורגיש ולא יכלתי שלא לתת לו אוכל. אני לא זוכר מה בדיוק נתתי לו אז, אבל האכלתי אותו והוא שמח והתרגש ואני הרגשתי איך הוא רוצה “לאמץ אותי” ולגור איתי.
אבל למרות שאהבתי מאוד כלבים, לא ראיתי שום אפשרות לאמץ אותו. הבית היה של ההורים שלי והם לא היו מסכימים וגם אני לא הרגשתי מוכן למחוייבות של לגדל כלב גדול.
 
אחרי שהאכלתי אותו, הכלב פשוט נשאר לשבת מחוץ לדלת שלי. הוא ישב שם ולמרות שנקשרתי אליו קצת, קיוויתי שילך. סגרתי את הדלת והמשכתי בעיסוקיי אבל בכל פעם שבדקתי במשך כמה שעות, הוא עדיין היה שם מחוץ לדלת הדירה.
אחרי כמה שעות זה התחיל להטריד אותי. הלחיץ אותי שהכלב הגדול ישב מחוץ לדלת שלי, גם לשכנים שלי זה בטח יפריע וההורים שלי לא יתלהבו מהעניין בלשון המעטה.
 
הבנתי שאני צריך לעודד אותו ללכת ובעצב רב ניסיתי לדבר איתו ולומר לו שילך, ניסיתי לעשות תנועות עם הידיים שירמזו שזהו, נגמר המפגש בינינו, אבל זה לא עזר. הכלב כמו סירב להבין את המסר ורק נרתע קצת לאחור ואז להביט עלי בעיניים כלביות שמבקשות אהבה תוך כדי קשקוש נמרץ בזנב.
 

אני זוכר שזה הרגיש לי מאוד עצוב וכואב אבל הרגשתי שאין לי ברירה ואני חייב לגרום לכלב הזה לעזוב את הכניסה לדירה. פחדתי שאם הוא לא ילך, זה יגרום לבעיות עם השכנים וההורים שלי ומכיוון שהוא לא הלך, החלטתי שאני צריך להפחיד אותו קצת כדי לגרום לו להירתע וללכת.

יודעתי שבעלי חיים פוחדים מאש וחשבתי שאם אדליק לידו אש קטנה כמו למשל מצית או גפרור, זה יגרום לו להבין את הרמז וללכת.
אז עשיתי את זה, הדלקתי מול הכלב גפרור. הגפרור לא היה ממש קרוב אליו אבל ביחד עם תנועה שעשיתי לכיוונו, לא נשאר ספק לגבי הכוונות שלי. רציתי שילך והוא הבין את זה כשהדלקתי מולו את הגפרור.
 
אבל אז קרה משהו שלא ציפיתי לו. לקח לכלב כמה שניות להבין ולהשלים עם מה שקרה ואז אפשר לומר שראיתי את הלב שלו נשבר. ראיתי את האכזבה בעיניים שלו בזמן שהוא קם בחוסר חשק מהמקום.
הוא רצה מאוד שאאמץ אותו ואתן לו בית אוהב וכשהבין בזכות הגפרור שהדלקתי מולו שאני מנסה לגרש אותו ולא סתם משתעשע איתו, הוא הקיא את האוכל שנתתי לו לפני כן והסתלק במבט אומלל וזנב שמוט.
 
אני זוכר שנשארתי עצוב מאוד ובתחושה של כאב ואשמה מהחוויה הזו. הרגע שבו הוא הקיא את האוכל מולי, מול מי שהאכיל אותו קודם ועכשיו מאיים עליו ומסלק, הרגע הזה היה מוחשי וחזק מאוד ונצרב בי כזכרון משמעותי וכואב.
 
זה גרם לי להבין באופן ברור וחזק מאוד איך גוף רגיש יכול לדחות אוכל כשהוא לא מרגיש אהוב, כשהוא מרגיש שמי שהיה אמור לאהוב אותו, נוטש ומגרש אותו.

ובזכות הסיפור הזה, האשה שדיברתי איתה הבינה את המסר, הבינה קצת יותר טוב את עומק הכאב שלה עצמה.

אלי קרסניץ הפרעות אכילה
עצבות של כלב, מי שלא מרגיש אהוב עמוק בפנים, מכיר את ההרגשה היטב

 

הגוף שלנו לא מסכים לוותר על אהבה 

לעיתים קרובות גוף שלנו וכנראה גם של בעלי חיים רבים פשוט לא מוכן, לא מסכים לקבל אוכל כל עוד הוא לא מרגיש אהוב, לא מרגיש נאהב, לא מקבל חום ומגע אוהב.

לא חסרים מחקרים שמראים שתינוקות שלא מקבלים חום וחיבה נוטים לשקוע בדכאון והפרעות אכילה ונוטים למות בתדירות גבוהה הרבה יותר מהרגיל.
ומי אמור להיות זה שאוהב אותנו? זה שמקבל אותנו? זה שמבין לליבנו ומדבר אלינו בכנות, באהבה ובאמפטיה?
אנחנו עצמנו. אין אף אדם שקרוב אלינו כפי שאנחנו קרובים לעצמנו.
ואין אף אדם בעולם שמכאיב לנו כפי שאנחנו מכאיבים לעצמנו על ידי ביקורת, שיפוטיות והלקאה עצמית.
עבור מי שלא חווה כמעט מעולם יחס חם ואוהב באמת, המצב הזה יכול להיות ממש קשה וזהו גם האתגר הגדול שלנו – למצוא דרך להתייחס לעצמנו באופן באמת אוהב כדי לרפא את הפצעים הרגשיים העמוקים שלנו ולממש את עצמנו בחיים.

ורק כדי להבהיר למה אני מתכוון ב”יחס אוהב”:
– יחס אוהב הוא הקשבה, התעניינות ותשומת לב
– יחס אוהב הוא מגע מלטף ומחבק
– יחס אוהב הוא מילים של כנות, של אמפטיה, של אמון וחיבה
– יחס אוהב הוא להשאר ביחד, לא לנטוש ולא לעזוב
– יחס אוהב הוא להתעניין, לחקור ולגלות מה נעים ומדוייק לנו
– יחס אוהב הוא לשים את עצמנו במקום הראשון ולא לבקר, לבטל ולגנות את עצמנו
– יחס אוהב הוא התעניינות ונאמנות לצרכים הרגשיים והגופניים שלנו

ברוב המקרים אנשים (ובעיקר נשים) שסובלים מהפרעות אכילה, גדלו בבית שבו היה מחסור עצום ביחס אוהב, מבין, קשוב ורגיש.

במהלך השנים שבהן אני מלווה אנשים בתהליכי ריפוי וצמיחה אישית, זכיתי לפגוש לא מעט נשים שסבלו מהפרעות אכילה.
אך יותר מכולן, זכורה לי אשה אחת בשנות ה-20 שסבלה מבולמוסי אכילה, דכאון והתמכרות לסמים.
היא ניסתה כבר הכל – פסיכיאטרים, כדורים, טיפולים אלטרנטיביים אבל שום דבר לא באמת עזר.

בתהליך שעשינו יחד לאורך כמה חודשים, היא למדה להקשיב לעצמה, לכבד ולהבין את עולם הרגשות שלה ולהתייחס לעצמה באופן שבאמת הרגיע ומילא אותה בתחושה של אהבה. היום אני שמח לראות אותה פורחת ומגשימה את עצמה, יוצרת וחיה ממקום הרבה יותר שלם ובטוח.

האם הפרעות אכילה הן עניין של אופנה או “מודה”?

בעיניי, הפרעות אכילה הן לא עניין של אופנה או “מודה” כפי שלפעמים חושבים. הפרעות אכילה הן קריאה לעזרה. הן מצוקה רגשית שנובעת מתחושה של חוסר עצום באהבה, באישור, בבטחון בסיסי.

במצבים כאלה אנשים שונים מגיבים אחרת. יש כאלה שמפתחים חרדות ודכאון, יש כאלה שמפתחים אישיות זועמת וקשיים חברתיים, יש כאלה שמפתחים חוסר בטחון ותחושת חוסר ערך עצמי וקשיי קשב וריכוז, יש כאלה שמתמכרים לסמים, לצפייה בטלוויזיה וכמובן גם לאוכל, יש כאלה שמפתחים מחלות פסיכוסומטיות כמו פיברומיאלגיה ויש כאלה שמתפחים הפרעות אכילה.
ובמקרים רבים של אנשים שזכיתי ללוות באופן אישי, מדובר בשילוב של יותר מאחת מהתופעות שציינתי כאן.
והמסר שאני רוצה להעביר הוא שלפני שאנחנו מגדירים את המצב שלנו כ”הפרעה” או כפי שמאוד נהוג היום להסתכל על תופעות נפשיות כ”חוסר איזון כימי במח”, בואו ניזכר שיש לנו רגשות. שיש לנו עולם רגשי עצום, עמוק וחכם מאוד שבמקרים רבים ספג שנים של ילדות קשה ואפילו אכזרית והכאב שהולך איתנו במשך שנים, זקוק להבנה עמוקה וליחס אוהב שלנו כלפי עצמנו כדי באמת לרפא את השורש של כל אותן “הפרעות”.
הנה שיתוף קצר מעמוד הפייסבוק שלי שיכול להמחיש את הנקודה עוד קצת:
אלי קרסניץ הפרעות אכילה
שיתוף מעמוד הפייסבוק שלי
וזה בעיניי ומנסיוני גם הריפוי העמוק והיסודי ביותר להפרעות אכילה כמו אנורקסיה ובולמיה – ללמוד להעניק הרבה אהבה, אישור, חום וקבלה לעולם הרגשי שלנו, לילד או לילדה הפנימיים והחכמים שבנו שגלדו מתוך קושי וכאב עצום ולא מוותרים גם היום על מה שהם צריכים יותר מהכל – קבלה, אישור ואהבה אמיתית שלנו כלפי עצמנו.
 

שנאה עצמית – למה אני לא אוהב את עצמי?

זה כל כך כואב להרגיש שנאה עצמית או להרגיש שאני פשוט לא אוהב את עצמי או לא מצליח לאהוב את עצמי לגמרי.
המון פעמים הרגשתי מאוכזב מעצמי, שמשהו פגום בי, שאני מזוייף ולא אמיתי, שאני לא באמת אוהב אותי ולא מצליח לאהוב אותי.

כאילו שמשהו בי נגדי, לא מרשה לעצמי להינות, לא חושב שמגיע לי משהו טוב, לא חושב שאני שווה, ראוי לאהבה, שאין לי מקום בין כולם, שאני מבודד את עצמי ומכאיב לעצמי…לרגעים זה הרגיש כאילו אני ממש שונא אותי.
למה זה קורה?
האם אני באמת שונא את עצמי?
ואיך אפשר לגלות שאני אוהב את עצמי כבר עכשיו?

הנה סרטון וידאו קצר שבו אני מסביר את הנקודה ואחריו הסבר כתוב…

מה זה אומר לא אוהב את עצמי?

יותר מהכל, “אני לא אוהב את עצמי” או “אני לא מצליח לאהוב את עצמי , זו חוויה.
חוויה לא נוחה שיש לה הרבה ביטויים בחיים בצורת רגשות, מחשבות, פעולות ובחירות שאנחנו עושים.
הנה כמה דוגמאות מהחיים שלי וממה ששמעתי מאנשים שליוויתי (הכתיבה בלשון זכר היא רק מטעמי נוחות וכמובן מתייחסת לשני המינים):

1. בזוגיות

• לא באמת מאמין שמגיעה לי זוגיות טובה ואוהבת

• לא באמת מאמין שמגיע לי יחס טוב, קשוב, רגיש ומפרגן

• לא מציב את הגבולות שלי ולא מבקש את היחס האוהב שאני צריך

• מוותר על עצמי, מתפשר על עצמי, שם את עצמי במקום שני ומנסה לרצות

• לא מאפשר לעצמי לקבל חום ואהבה, לא מרגיש ראוי ליחס אוהב

• לא אומר את מה שאני באמת חושב ומרגיש ומתבייש בעצמי

 

2. ביחס שלי לעצמי

• לא מחמיא לעצמי, לא בוטח בעצמי, מרגיש אי נוחות ומצוקה כשמקבל מחמאה

• מבקר ושופט את עצמי, יורד על עצמי, מציג את עצמי כלא מספיק טוב

• לא נותן לעצמי לנוח, לא מפנק את עצמי מספיק

• חושב שאני לא יפה, שמן, מכוער, לא יוצלח, טיפש

• לא מאמין שמגיע לי להינות מהחיים, לחיות בריא, להתייחס לגוף שלי באהבה

• חושב שאחרים הם יותר חכמים, יפים או מוצלחים ממני

 

3. בעבודה ומימוש עצמי

• מתפשר ומוותר על עצמי, לא מאמין שמגיע לי לעבוד במה שאני אוהב

• לא באמת מאמין שמגיע לי להגשים חלומות

• נמנע מלבקש את התנאים שאני רוצה

• מספר לעצמי במשך שנים שרק כשאשתפר ואהיה טוב יותר אוכל לעשות מה שאני אוהב

• מספר לעצמי שמה שאני עושה או יוצר זה לא מספיק טוב, חכם, יפה או איכותי

• מסתיר את עצמי מאחורי תפקידים שונים ולא מראה את עצמי באמת

 

ויש עוד הרבה דוגמאות שמאפשרות לראות את הביטויים של “אני לא אוהב את עצמי” בחיים שלנו.

האם זו באמת שנאה עצמית?
האם אני באמת לא אוהב את עצמי?

מה שהבנתי עם הזמן, אחרי הרבה משברים, כאב, דכאון, חרדות, זעם ותסכול ואחרי הרבה שעות של מדיטציה, לימדי תרפיה בגישות שונות וחברים שעזרו לי בדרך, זה שלמרות הכל אני כן אוהב את עצמי.

כל השנים שבהן הרגשתי גלים של שנאה עצמית, שאני לא אוהב את עצמי, שאני לא מצליח לאהוב את עצמי, בעצמי חיפשתי משהו כל הזמן.

גם ברגעי המשבר, גם ברגעים שבהם קיללתי את עצמי, סיפרתי לעצמי שאני טיפש, עלוב ולא ראוי לטיפת אהבה, הרגשתי בדכאון וחרדה וחלמתי להיות מישהו אחר וגם ברגעים שבהם התאמצתי להבין שוב ושוב מה לא בסדר בי ואיך אני יכול לאהוב את עצמי בכלל, תמיד חיפשתי משהו, חיפשתי להרגיש טוב, להרגיש שלם, להרגיש שמח ושלם עם עצמי.

והחיפוש הנואש הזה…מהו אם לא אהבה? מהו אם לא הרצון העז להרגיש טוב, להיות מאושר גם במחיר של כאב ופשרות כואבות על עצמנו?

וכך גם היחס שלנו לעצמנו – באופן שהוא לרוב לא מודע, אנחנו בעצם מנסים בכל הכח להיות טובים יותר ולהגיע למצב שבו נוכל סוף סוף להרגיש מקובלים, ראויים, “שווים” ואהובים.
אנחנו עושים את זה בדרך היחידה שבה למדנו – אנחנו מונעים מעצמנו אהבה, שוללים את החוויות הנעימות מעצמנו בתקווה שכך סוף סוף נלמד ונשתפר, שנהיה חכמים יותר, חזקים יותר, בשליטה יותר על עצמנו, החלטיים יותר, מדוייקים יותר, בטוחים יותר בעצמנו, מוערכים ובאופן כללי – מוצלחים יותר וראויים להערכה, כבוד, אהבה, בטחון וחברות.

במילים אחרות: זה לא שאנחנו לא אוהבים את עצמנו, אלא שאנחנו מונעים מעצמנו אהבה.
למה? כי זו הדרך היחידה שבה למדנו לנסות להשתפר, להתקדם, להתפתח ולהיות טובים יותר, להיות ראויים לאישור, בטחון ואהבה של ההורים, של החברה ושל כל מי שחשוב לנו.

לאופן הזה של התייחסות לעצמנו אפשר לקרוא “שיטת המקל והגזר”.
בדרך זו או אחרת, למדנו בילדות את שיטת המקל והגזר.
השיטה הזו אומרת שאפשר להניע אותנו לעשות משהו רק על ידי יצירת גירוי מפתה שאנחנו מאוד רוצים כמו למשל יחס חם ואוהב, תחושת בטחון ואישור (הגזר) או על ידי איום, הלקאה, הפחדה, השפלה, נטישה וכאב (המקל).

הגישה הזו שלטת בחברה שלנו ובעיניי היא תוצר של פחד וחרדה, של חוסר אונים וכאב רגשי עמוק שאנחנו נושאים בנו כחברה.
זה מתחיל בילדות שלנו באמירות “תמימות” כמו “עד שלא תכין שעורים אין משחקים” וממשיך בהאשמות, איומים, עונשים, דרישות כוחניות ומאיימות מאתנו כילדים להתנהג אחרת, לתפקד, להשיג ציונים והצלחות כתנאי ליחס מאשר ואוהב ובעצם התניה של כל יחס קשוב, רגיש ואוהב ובהתנהגות ופעולות מסויימות שלרוב הן ממש לא מה שרצינו, לא מה שנעים לנו לעשות וכל זה בלי להקשיב לנו באמת, להבין באמת את הצרכים והנטיות הייחודיות שלנו.

והתחושה שרובנו גדלנו בה ומחזיקים בה עמוק בפנים עד היום היא ש”אין בררה, רק ככה לומדים. רק על ידי לחץ, הפחדה, ביקורת, כאב ואיום אפשר להשתפר ולהתפתח”.

ההתניה הזו מילדות השרישה בנו באופן עמוק מאוד את הגישה שחייבים לסבול, שחייבים להקריב את עצמנו ושלמנוע מעצמנו יחס חם, מפרגן ואוהב זו הדרך היחידה להשתפר ולהיות סוף סוף ראויים לאישור ולאהבה שאנחנו כל כך רוצים, לבטחון שמעולם לא הרגשנו באמת ושרק נראה כמו הקשת בענן שמתרחקת ככל שאנחנו מתקרבים.

ואגב, מטרתי כאן היא לא לגנות את ההתנהגות הזו, לא לשפוט ולא לבקר אותה. ההפך – להתייחס במלוא החמלה, ההקשבה, הכבוד והרגישות לאופן הכואב שבו למדנו להתייחס לעצמנו כדי להשיג טיפת בטחון ואישור ומתוך יחס כזה, להעניק לנו את היחס האוהב שאנחנו כל כך צריכים.

מה שיטת המקל והגזר מעוררת בנו?

שלא במתכוון, שיטת המקל והגזר מעוררת בנו  כאב עצום, עצב, דכאון, חרדה, דפוסי זעם והתמרדות, חוסר בטחון, בריחה להתמכרויות ועוד הרבה סוגי התנהגות קשים ולא נעימים.
זה קורה כי אנחנו לא מצליחים לגייס את שיתוף הפעולה של עצמנו באופן המכאיב והכוחני הזה ונשארים תקועים במשך שנים בסכסוך פנימי כואב.

אנחנו בעצם משחזרים את האופן שבו התייחסו אלינו בילדות ויוצרים יחסים פנימיים שדומים מאוד להורה לחוץ ודורשני וילד מרדן – ההורה שבנו (שבא לידי ביטוי בעיקר בצורת המחשבות שלנו) הוא לרוב לחוץ, חרדתי, מאשים וביקורתי והילד שבנו (שבא לידי ביטוי בעיקר ברגשות שלנו) הוא לרוב עצוב, עקשן, מסתגר, בורח, כאוב, בודד ומיואש.

ואנחנו מצליחים לשרוד כך, אנחנו מצליחים “לתפקד” לרוב. אבל שמחה, מימוש, אושר ואהבה נשארים לרוב די רחוקים מאתנו כשהגישה שלנו לעצמנו היא שיטת המקל והגזר.

ואת כל זה אנחנו עושים כי ממש ממש אכפת לנו מעצמנו, כי עמוק בפנים, לפעמים מתחת לפני השטח של המודעות שלנו, אנחנו ממש רוצים להרגיש שייכים, מוערכים, אהובים ומנסים בכל הכח, גם במחיר של מניעת אהבה ומניעת יחס אוהב מעצמנו, להשתפר ולהצליח.

ולפעמים זה מגיע למקומות קיצוניים של שנאה עצמית, של פגיעה בגוף, של עינוי עצמי ואפילו אז, אנחנו עושים את זה באופן לא מודע מתוך אותו חיפוש בלתי מתפשר אחר האישור והאהבה שאנחנו כל כך צמאים להם ואנחנו עושים את זה בדרך היחידה שבה למדנו – הלקאה עצמית, מניעת אהבה בתקווה נואשת שכך נשתפר וסוף סוף נהיה טובים.

אלי קרסניץ - למה אני לא אוהב את עצמי שנאה עצמית
שיטת המקל והגזר – מרגיש מוכר?

איך אפשר לשנות את המצב?

לאורך השנים שבהן אני לומד ומלמד ריפוי רגשי, קבלה ואהבה עצמית, למדתי ואני לומד יותר ויותר שכשאני פוגש את עצמי, לומד להקשיב לי ולרגשות שלי, מתגלות לי אפשרויות חדשות להבין את עצמי, להשלים עם עצמי ולרפא את היחסים שלי עם עצמי ועם אחרים.

התחושה של שנאה עצמית והחוויה ש”אני לא אוהב את עצמי”, הולכת ומתפוגגת ככל שאני לומד להביט פנימה לתוכי באופן יסודי, לשאול ולגלות בתוכי את מה שמניע אותי, את הצרכים שלי וככל שאני לומד ולפגוש בחמלה ובכנות רגישה את העולם הרגשי שלי ולכבד אותו, להבין ששום דבר בי הוא לא “סתם” והוא לא “טעות” ושיש סיבה עמוקה וחכמה מאוד לכל מה שקורה בי, אפילו למחשבה או להרגשה הכי “סתמית” או כזו שאני בהתחלה בכלל לא מבין ולא רואה לה שום צידוק.

אני משנה את הגישה שלי מהסתכלות של “למה מה שקורה בי עכשיו הוא לא בסדר וראוי לגינוי” לגישה של “למה מה שקורה בי עכשיו הוא כן בסדר והוא חכם באופן שאני עדיין לא מבין והוא ראוי להקשבה ואהבה נטולת תנאים מצידי?”

זה מתחיל בהבנה שאני זה שמונע מעצמי אהבה ולא סתם “לא אוהב את עצמי” או “שונא את עצמי” ושאני עושה את זה מתוך פחד, מתוך כאב פנימי גדול ונסיון בלתי להתפשר ואוהב להשיג לעצמי את האישור והבטחון שאני כל כך צריך.
אני לומד להתייחס לעצמי כמו לילד שכואב לו, שלא קיבל מספיק אהבה בילדות, שלמד שהוא חייב להלקות את עצמו כדי להשתפר ולהיות ראוי לאהבה.

ומתוך ההסתכלות הזו אני מגלה עוד ועוד שאני כבר אוהב אותי, שתמיד אהבתי את עצמי והכאבתי לעצמי מאוד.
ואני מפסיק לנסות “לאהוב את עצמי” בכח. אני לא מנסה לכפות על עצמי דבר, אלא ההפך, אני מרשה לעצמי להרגיש את הפחד, להרגיש לא אהוב, להרגיש חצוי וכואב בתוכי כדי להשלים עם עצמי במקומות הכי כואבים שלי.

וככל שאני מרגיש את זה יותר, כך קל לי יותר, כך אני הולך ונזכר שבעצם…אין בי שום דבר “לא בסדר”, בעצם…האושר שלי נמצא כאן, בהווה ולא אי שם מאחורי הישגים ושינויים, לא אחרי שאעשה משהו או אהיה מישהו אחר, אלא ממש כאן ועכשיו, בלב ליבו של הילד הזה שהוא אני שתמיד אהב את עצמו ורק ניסה בכל הכח להיות מספיק טוב ועכשיו סוף סוף שב ונזכר בעצמו, חוזר לעצמו ומרשה לעצמו לפחד, לכאוב ולהיות חבר קרוב קרוב של עצמו.

אנחנו לא חייבים למנוע מעצמנו אהבה כדי להתפתח

כשאנחנו לומדים יותר מהכל באמת להקשיב לעצמנו, לרגשות ולצרכים העמוקים שלנו ולזהות את תבניות החשיבה שלנו והאופן שבו הן מנסות לגונן עלינו גם במחיר של כאב – ככל שאנחנו רואים את זה יותר, כך אנחנו מגלים שאין צורך להלקות את עצמנו כדי להשתפר, שאין צורך למנוע מעצמנו אהבה כדי להיות ראויים לאהבה.

אנחנו מגלים שאין צורך לשלול ממאתנו את הנאות החיים והיחסים האוהבים שאנחנו רוצים, כי דווקא מתוך אהבה, מתוך הזנה, מתוך השקייה אוהבת של הצרכים הרגשיים שלנו, אנחנו מתפתחים, אנחנו לומדים וצומחים.

וככל שאנחנו מזינים את עצמנו ביחס אוהב ומקבל, כך אנו הולכים ומתרככים, הולכים ונרגע, הולכים ומגלים אינספור דרכים להגשים את עצמנו ולהעניק אהבה לאחרים.
וזה מרגיש קל ונעים יותר, זה מרגיש כל כך טבעי, מספק ונכון.

אני אישית כל הזמן לומד, כל יום מחדש פוגש את הכאב והפחד שבי ולומד להקשיב, להבין ולראות אותי עוד קצת.

כמובן שעבורי, היכולת להביט פנימה, להבין את המנגנונים הפנימיים שלי, להודות שאני כבר אוהב אותי, להרשות לעצמי להרגיש ולבטא את עצמי, היא תוצר של תהליך ומסע ארוך שלי עם עצמי.
היא יכולת שפיתחתי וטיפחתי במשך שנים רבות (ואני ממשיך לללמוד ולהתפתח בה כל יום) ולא פעם נעזרתי במורים, מטפלים וחברים ששיקפו לי, תמכו בי והאירו את עיניי אל עצמי.

לא פעם כל מה שאנחנו זקוקים לו באמת זו מראה אוהבת ומדוייקת שבה נוכל לראות את עצמנו בעומקים חדשים, ללא ביקורת וגינוי ומתוך חמלה, אמפטיה וכנות עמוקה.
מראה שיכולה לבוא ממטפל טוב שמבין את העקרון של אהבה עצמית ללא תנאים, מחבר או אדם שיכול להוות עבורנו מראה כנה, מדוייקת ואוהבת שלא מנסה לשנות אותנו.

אם תרצו, תוכלו להוריד המדריך שלי לקבלה ואהבה עצמית. מדריך שבו אני מלמד עקרונות וכלים שעוזרים להבין, להכיר ולקבל את עצמנו כפי שאנחנו.

הגורם הרגשי ו-3 עקרונות לטיפול טבעי בהפרעות קשב וריכוז

מהו הגורם הרגשי העמוק שמעורר הפרעות קשב וריכוז? ואיך לטפל באופן טבעי ויסודי וללא כדורים כימיים בקושי שהפך להיות נפוץ כל כך בימינו?

קשיים והפרעות קשב וריכוז כל כך נפוצים היום. חלק גדול מהאנשים שפונים אלי מספרים לי על קשיים והפרעות קשב וריכוז. חלקם אובחנו ככאלה על ידי פסיכולוגים או פסיכיאטרים וחלקם פשוט חושבים שהם סובלים מזה.

אז מה גורם להפרעות וקשיים של קשב וריכוז?
ומהי הסיבה העמוקה והשורשית לכך?
והאם בכלל יש דבר כזה הפרעות קשב וריכוז?
ואיך לתת מענה טבעי להפרעות קשב וריכוז?

אני רוצה לחלוק אתכם את התובנה שלי ושלושה עקרונות פשוטים ומעשיים לטיפול טבעי בקשיים והפרעות קשב וריכוז.

אבל רגע לפני שניגש להסבר, אני רוצה לשתף אתכם בקטע וידאו קצר המדווח על כך שלאון אייזנברג – הפסיכיאטר האמריקאי שהמציא את המושג “הפרעות קשב וריכוז” הודה לפני מותו שמדובר בהגדרה שקרית, שאוין באמת הפרעה כזו ברמה הנוירולוגית-פסיכיאטרית.


אז מה בעצם קורה פה?
בעיניי ולמיטב הבנתי, הסיבה השורשית לקושי להתרכז ולהשאר קשובים היא מצוקה רגשית.
זה לא שולל כמובן את קיומם של גורמים אחרים כמו תזונה לא בריאה רוויה בקמח לבן וסוכר או היעדר פעילות גופנית, שיכולים לתרום באופן משמעותי לקשיי קשב וריכוז.

אבל בהינתן אורך חיים בריא ברמה סבירה, מקור הקושי שלנו הוא במצוקה רגשית ובבחירות שאנו עושים כשאנחנו פועלים מתוך מצוקה רגשית שלעיתים קרובות, אנו לא מודעים אליה באופן מלא.

איזו מצוקה רגשית?
מצוקה רגשית שלפעמים אנחנו לא מודעים אליה על פני השטח.
מצוקה רגשית שבאה לידי ביטוי בחרדה, אי שקט, אי נוחות גופנית, חשיבה טורדנית ותחושה של לחץ הישרדותי.
מצוקה רגשית שדוחפת אותנו לעשות בחירות חיים לא מדוייקות, ללחוץ על עצמנו ללמוד את מה שלא מדוייק לנו, לעבוד במה שלא מתאים לנו, לנסות ללכת בדרכים שלא תואמות ולא מכבדות את הרגישות והכשרונות היחודיים שלנו.

וזה רק הגיוני – כשאנחנו פוחדים ולחוצים, כשעמוק בפנים יש תחושה חזקה של סכנה או איום, אי נוחות וחרדה, כשהתחושה הפנימית היא שאנחנו פשוט לא מספיק טובים כפי שאנחנו, יהיה לנו קשה מאוד להקשיב ולהתרכז או לבחור ללכת בדרך שיכולה לאפשר לנו מימוש עצמי.

איך אפשר לראות ולהבין ולראות את זה בפועל?
אפשר לשים לב למשל לעובדה הפשוטה שככל שאדם סובל יותר, כך קשה לו יותר להתפנות ולהקשיב לאחרים.

אני יודע באופן אישי שבמצבים שבהם אני מרגיש לחץ וחרדה, כשמשהו כואב בתוכי, קשה לי מאוד להיות לגמרי פנוי להקשיב למישהו אחר.
במצבים כאלה משהו בי מבקש הרבה תשומת לב אלי וזה ממש קשה ומלחיץ לנסות להתרכז במשהו אחר כשאני מרגיש כך.

 

כדי להמחיש את הנקודה הזו, אפשר לחשוב על אנשים שאתם מכירים שסובלים מחרדה, דכאון ולחץ נפשי חזק (לעיתים מדובר באחד מההורים, בני זוג, חברים או קרובי משפחה) ולשאול – עד כמה האנשים האלה (או אתם עצמכם אם במקרה אתם מרגישים כך), פנויים באמת להקשיב למישהו, פנויים באמת לתת מקום ולשמוע מישהו אחר?

כעקרון, ככל שאנחנו מרגישים מצוקה וחרדה חזקה יותר בתוכנו, כך קשה לנו יותר להפנות משאבים כדי להקשיב ולהתרכז במישהו או משהו אחר.

האם זו “תקלה” או מנגנון עמוק וחכם שפועל בתוכנו?
בעצם מדובר במנגנון טבעי שפועל בתוכנו ולטובתנו. מנגנון חכם והישרדותי שגורם לנו להפנות את כל תשומת הלב שלנו פנימה אל עצמנו כשאנחנו חשים במצוקה.
המצוקה הרגשית שלנו היא בעצם תחושה של איום או סכנה (גם אם על פני השטח אנחנו לא מבינים את הסיבה לכך) ומכיוון שמבחינת המערכת ההישרדותית והחכמה שלנו (אפשר לקרוא לה גם – תת המודע שלנו) הבטחון שלנו קודם להכל, תשומת הלב שלנו מופנית אל המצוקה.

איפה מתחיל הקושי שלנו?
הקושי הגדול מתחיל כשאנחנו מנסים להתעלם מהמצוקה הרגשית שלנו ובניגוד לנטייה הטבעית שלנו שמבקשת להפנות תשומת לב פנימה ולתת מענה למצוקה שלנו, אנחנו מנסים להתרכז בכח במשהו חיצוני (כי זה חשוב, כי למדנו שזה מה שמצופה או נדרש מאתנו, כי מרוב לחץ ובגלל החברה בה גדלנו – אנחנו חושבים שאין ברירה אחרת, כי אנחנו לא רואים דרך אחרת לשרוד ולהתפתח ועוד..) וכך נוצר בתוכנו מאבק פנימי, ויכוח תמידי וקונפליקט פנימי מכאיב בינינו לבין עצמנו.

אז איך נותנים מענה יסודי למצב הלכאורה לא פשוט הזה?
הנה שלושה עקרונות שעוזרים לתת מענה שורשי, יסודי ומעשי לכל הקושי שכרוך בהפרעות קשב וריכוז (פירוט קצר שמאפשר הבנה ברורה של כל אחד משלושת העקרונות נמצא בהמשך המאמר):

1. להבין באופן עמוק ומוחשי שהקושי שלנו להתרכז ולהקשיב לא נובע ממשהו פגום או מקולקל בנו, אלא מתוך מצוקה רגשית שזקוקה וראויה למענה אמיתי.

ההבנה הזו עוזרת לנו להפסיק להלקות ולגנות את עצמנו על הקושי שלנו. היא עוזרת לנו להתייחס לעצמנו בהבנה, בחברות ובאמפטיה ולא לטפח ולהעצים תחושות של חוסר בטחון, רגשי אשמה ונחיתות, לחץ והערכה עצמית נמוכה שמעצימים את הקושי שלנו.
ההבנה הזו גם פותחת את הדלת לשינוי אמיתי כי כל עוד אנחנו מלקים, מבקרים ומאשימים את עצמנו (או מישהו אחר) על הקושי להתרכז ולהקשיב ודוחקים בעצמנו להשתנות בכח, גם זה נעשה מתוך נסיון להשתפר, אנחנו בעצם מלחיצים את עצמנו ומקשים על עצמנו עוד יותר.

2. להכיר באופן עמוק ומוחשי את הגורם למצוקה הרגשית שלנו (או של כל מי שאנחנו רוצים לעזור לו בנושא של הפרעות קשב וריכוז).

הכוונה היא להבין ולראות לעומק את הסיבות השורשיות למצוקה ולחרדה הרגשית. להבין ולראות, משמעותו להיות מסוגלים לחוש חמלה ואמפטיה כלפי הכאב הפנימי והקשיים ושלנו או במילים אחרות – “להבין לליבנו”.

3. לתת לעצמנו את המענה הרגשי העמוק שאנחנו צריכים. 

הכוונה היא לתת מענה שבאמת מרגיע ויוצר תחושת השלמה ונחת במקומות של חרדה, מצוקה ואי שקט בתוכנו.

ועכשיו בואו נסתכל על זה קצת יותר לעומק….

1. הפרעות קשב וריכוז נובעות ממצוקה רגשית עמוקה

אפשר לסכם את העניין כולו במשפט אחד:
עד כמה הייתם מסוגלים להתרכז או להקשיב למשהו בזמן שהבית שלכם עולה באש?

התשובה די ברורה… קשה מאוד עד בלתי אפשרי להתרכז במשהו כשאנחנו חשים חרדה וסכנה.

שאלה נוספת שאפשר לשאול היא האם הפרעות קשב וריכוז בכלל קיימות? כלומר האם באמת יש “הפרעה” כזו?

ישנן כמובן הגדרות פסיכיאטריות של הפרעות קשב וריכוז או ADHD שמתאפיינות במכלול גדול של סימפטומים שונים שרובם אגב, נוגעים לכל אדם במידה כזו או אחרת.
יחד עם זאת, הפסיכיאטר לאון איזנברג, שהגה לראשונה את המושג ADHD או “הפרעות קשב וריכוז” הודה בעצמו לפני מותו שמדובר בשקר ושאין באמת הפרעה כזו ולמעשה, ההגדרה הזו נולדה בעיקר כדי לשרת את חברות התרופות הגדולות שמרוויחות הון על מכירת כדורים כימיים.

ומה לגבי חוסר איזון כימי במח?
אפשר לטעון שקשיי קשב וריכוז נובעים מחוסר איזון כימי במח שלנו, אבל גם במקרה הזה, בעיניי מדובר רק בסימפטום.
כמו שכשאדם חולה בשפעת וסובל מחום גבוה, ברור לנו שהחום הוא רק סימפטום של המחלה, כל גם חוסר איזון כימי במוח, הוא רק סימפטום של מצוקה רגשית שלרוב אנחנו נושאים בתוכנו במשך שנים מבלי לתת לה מענה אמיתי.

בעיניי, הגדרות פסיכיאטריות לא חשובות, מה שחשוב זה להבין את הקושי שלנו ולתת לו מענה. מענה שמשאיר אותנו בתחושה של נינוחות, שלווה, שלמות עם עצמנו וקבלה עצמית שמאפשרת לנו לצמוח ולהתפתח בהנאה ולא בסבל.

למען האמת, זה לא נעים לקרוא למשהו שאנחנו חווים “הפרעה”. הפרעה היא מילה מגנה, מילה שיוצרת בנו כיווץ ולחץ, מילה ששוללת את החוכמה והנחיצות של מה שאנחנו חווים.
וכשאנחנו מגנים את עצמנו ומלקים את עצמנו באמצעות מושגים כמו “הפרעה”, אנחנו סובלים יותר ובאופן טבעי מתקשים עוד יותר להתרכז ולהקשיב.

הרבה יותר נעים ומנסיוני גם יעיל, להתייחס לקושי שלו כאל מצוקה רגשית, כמו אל ילד שסובל ופוחד וזקוק ליחס אוהב שרואה ומבין לליבו.

איך אפשר לראות את המצוקה הרגשית שלנו?
אפשר לראות אותה אם נשים לב לרגשות שלנו, למה שאנחנו מרגישים בכל אותם מצבים של “הפרעות קשב וריכוז” ואפילו לרגעים שקודמים לקושי שלנו להתרכז ולהקשיב.

למשל אפשר לשים לב לתחושות של אי נוחות גופנית, תזזיתיות, לחץ, חרדה, תסכול, זעם, יאוש, אכזבה, חוסר בטחון, וחוסר ערך עצמי שמופיעות לפני ותוך כדי שאנו חווים קושי להתרכז ולהקשיב.
כל אלה הם ביטויים ישירים של מצוקה רגשית.

איך אפשר לשים לב בפועל לרגשות שלנו?
תשומת לב וחיבור לרגשות הן יכולות שאפשר וכדאי מאוד לפתח ולפעמים כדאי להיעזר באדם אחר או מטפל רגשי שיעזור לנו ללמוד לשים לב ולהכיר ברגשות שלנו כי לא פעם התהליך הזה מפגיש אותנו עם קשיים והתנגדויות פנימיות שזקוקות למענה אוהב, מרפא ומדוייק שמרגיע ומאפשר לנו להרפות ולבטוח בעצמנו.

אבל אפשר להתנסות בזה גם לבד:
פשוט לקחת כמה רגעים בכל יום, לשאול את עצמנו “מה אני מרגיש\ה עכשיו?” ולהקשיב בתשומת לב וברגישות לכל מה שקורה בתוכנו בלי לשפוט או לבקר, בלי לנסות לשנות או לפתור שום דבר.
מטרת השאלה היא רק להכיר, ליצור קשר והיכרות עמוקה יותר עם עצמנו ועם הרגשות שמניעים אותנו.

אלי קרסניץ - הפרעות קשב וריכוז
הפרעות קשב וריכוז וצוקה רגשית – מכירים את התחושה?

2. להבין את הגורם למצוקה הרגשית שלנו

לרוב, מקור המצוקה הרגשית שלנו הוא בילדות.

באיזה בית גדלת?
אם גדלת בבית ביקורתי ומלחיץ, בית שבו נאלצת להלחם על תשומת לב, אישור ואהבה, בית שבו הדיבור היה בעיקר על “איך צריך” ו”מה חייבים לעשות” ולא על מה מרגיש נכון, על הקשבה לעצמך ולבטוח בעצמך וללכת עם החוכמה הפנימית שלך וכמובן אם עברת ילדות קשה וקיבלת יחס מתעלם, מאשים, מלחיץ ולפעמים גם אלים (מילולית או פיזית), אז אתה (או את) בוודאי נושא בתוכך את הכאב, הלחץ, הטראומה והכי חשוב את אותה צורת התייחסות מכאיבה לעצמך.

חשוב לי לציין שהמטרה כאן היא לא לבקר או להאשים את ההורים שעשו כמיטב יכולתם גם אם זרעו הרבה לחץ וכאב, אלא להכיר בעצמך, לתת לעצמך את היחס המבין, החומל והאוהב שמאפשר ריפוי ושחרור פנימי ממצוקה רגשית.

אבל אני כבר לא ילד, למה זה עדיין משפיע עלי?
זה נכון שאנחנו כבר לא ילדים (לפחות לא בגיל), אבל לרוב, היחס שקיבלנו בילדות הוא גם היחס שאנחנו נותנים לעצמנו באופן לא מודע.

הנה 6 שאלות שעוזרות להבין את היחס שלך לעצמך:

  1. האם את\ה נוטה לבקר, לשפוט ולהאשים את עצמך לעיתים קרובות?

  2. האם את\ה נוטה להתעלם מהרגשות שלך ולהסתיר אותם?

  3. האם את\ה מתבייש בעצמך או חושב\ת שמשהו מהותי בך לא בסדר או לא מספיק טוב?

  4. האם את\ה נמנע\ת מלהחמיא ולפרגן לעצמך בכנות ומהלב?

  5. האם את\ה עסוק\ה מאוד בלחשוב מה יגידו ויחשבו עליך ולהשוות את עצמך לאחרים?

  6. האם את\ה לא ממש אוהב\ת או מעריכ\ה את מי שאת\ה היום?

אם ענית “כן” על לפחות אחת מהשאלות האלה, זה סימן מובהר שהכאב שחווית בילדות, עדיין מלווה אותך והיחס הביקורתי שקיבלת בילדות, עדיין מכתיב במידה רבה את האופן שבו אתה מתייחס לעצמך היום.

ולמה זה חשוב?
כי השילוב של כאב רגשי וחוסר בטחון שאנחנו נושאים בתוכנו מהילדות, ביחד עם יחס ביקורתי, שיפוטי ולא מפרגן שלנו כלפי עצמנו יוצר מצוקה רגשית גדולה שמקשה עלינו מאוד להתרכז ולהקשיב.

ומה לגבי הבחירות שלנו? האם הן לא משפיעות על קשיים של קשב וריכוז?
כמובן שגם הבחירות שלנו משפיעות מאוד על ההקשבה והריכוז שלנו. למשל כשאנחנו דוחקים בעצמנו ללמוד משהו שלא באמת מעניין אותנו או במסגרת שלא באמת נוחה ומתאימה לנו או בקצב שהוא לא הקצב הטבעי שלנו, אנחנו מתקשים באופן טבעי להקשיב ולהתרכז כמו ילד שנאלץ ללמוד חומר שלא מדבר אליו, שלא מעניין אותו ויותר בו כיווץ, לחץ והתנגדות.

אבל עצם הבחירות שלנו והלחץ שלנו ללכת וללמוד מקצועות או במסגרות שלא מתאימות ולא מדוייקות לנו, נובעות מאותה מצוקה רגשית שפועמת בנו וגורמת לנו לחיות בתחושה של ויתור עצמי, של פשרות על הדיוק הפנימי שלנו, של חוסר אמון וחוסר אמונה בזכות שלנו להיות מאושרים ולבחור בחיים שבאמת טובים לנו.

המענה למצוקה הרגשית מאפשר לנו גם לשנות את בחירות החיים שלנו ולהיות הרבה יותר מדוייקים עם עצמנו.

3. לתת מענה למצוקה הרגשית שלנו

גם כאן, לעיתים קרובות כדאי להיעזר בטיפול רגשי תומך שמבוסס על קבלה, אהבה, הבנה והכרה עצמית. לרוב, זה לא קל לעבור לבד תהליך משמעותי של חיבור לעצמנו וריפוי רגשי עמוק כי בדרך כלל אנחנו זקוקים לפחות בהתחלה למעט תמיכה, הכוונה וליווי אישי כדי ללמוד משהו חדש ומשמעותי על עצמנו.

אני רוצה לשתף כאן את העקרונות ולתת כמה כלים שיכולים לעזור מאוד בדרך של ריפוי רגשי עמוק, משמעותי ומהותי שבאמת יוצר חוויית חיים נעימה, מדוייקת, שלווה ושמחה יותר ומאפשר לנו לבחור בחירות הרבה יותר נעימות ומדוייקות עבורנו.

1. ללמוד להקשיב ולשים לב לרגשות שלנו
להקשיב לרגשות שלנו, לכבד את הרגשות שלנו ולא להתנתק מעצמנו, זהו התחלה והבסיס לכל תהליך של ריפוי רגשי וצמיחה אישית.
לקחת זמן בכל יום לנוח, להקשיב לעצמנו, לפנות זמן מכל עיסוק אחר ולחזור אל ההקשבה והמנוחה הטבעית שלרוב כל כך חסרה לנו.
לצורך כך אפשר להיעזר למשל במדיטציה מודרכת של הקשבה טבעית (קישור להורדה בחינם).

2. לתת פורקן וביטוי לכאב ולפחד שבפנים
מתוך הקשבה וחיבור מחודש לרגשות שלנו, מתעורר באופן טבעי הרצון והצורך לשתף ולבטא את הרגשות שלנו.
אפשר להתחיל לעשות זאת בכתיבה, אפשר לשתף חבר או אדם קרוב ואפשר להיעזר במסגרת טיפולית שתאפשר לנו לפרוק ולשחרר את הכאב, הכעס והלחץ שאנו נושאים בפנים.

3. לשים לב לביקורת העצמית שלנו ולפתח קבלה ואהבה עצמית
הביקורת העצמית שלנו, הגינוי וההאשמה שלנו את עצמנו, משמרים את המצוקה הרגשית שלנו וגורמים לנו לתחושות של חוסר בטחון, ערך עצמי נמוך, חרדה ולחץ שמקשה עלינו מאוד להתרכז ולהקשיב.

כדי ללמוד לשנות את הגישה שלנו לעצמנו לכזו שמעוררת בטחון עצמי, שלווה, מיקוד והקשבה, יש צורך בהבנה שלנו את מנגנוני הביקורת העצמית שלנו.
הביקורת שלנו כלפי עצמנו מונעת מתוך נסיון להגן על עצמנו ולרוב באופן לא מודע. למרות שהכוונות שלנו טובות, הביקורת העצמית שלנו יוצרת הרבה מאוד כאב ולחץ עבורנו.
כדי להבין את הנושא לעומק ולרפא את היחס שלנו כלפי עצמנו בדרך של קבלה ואהבה עצמית, אפשר להיעזר במדריך האישי לקבלה ואהבה עצמית שניתן להוריד בחינם כאן.

אני מקווה שהמאמר הזה תרם להבנה שלכם לגבי הגורם העמוק של הפרעות קשב וריכוז והדרך לטיפול טבעי בהן ולהסתכלות מקבלת ואוהבת יותר כלפי עצמכם.
בכל שאלה אפשר לכתוב לי כאן באתר.

ולסיום, מוזמנים לצפות בהקלטה ביתית קצרה שבה אני מדבר על קבלה ואהבה עצמית ומה זה בעצם אומר – לקבל ולאהוב את עצמנו?

מה הכי חשוב בכל טיפול רגשי, נפשי וגם פיזי?

מה הכי חשוב בכל טיפול? איך לבחור מטפל טוב ומהו העקרון שעושה את ההבדל בין טיפול או מפגש אישי שמעורר ריפוי, צמיחה וקבלה עצמית לבין כזה שמשאיר אותנו עם תחושות מעורבות ולפעמים עם מועקה והרגשה מתסכלת שמשהו בנו לא מספיק טוב ושחייבים לעבוד קשה כדי לשנות את זה?

רוב האנשים שמגיעים אלי למפגשים של ריפוי רגשי וצמיחה אישית, מגיעים אחרי שכבר התנסו בכמה שיטות טיפול, למדו גישות רוחניות שונות או עברו אצל כמה פסיכולוגים או מטפלים.

גם מהנסיון האישי שלי כמטופל וכתלמיד וגם ממפגש עם מאות האנשים שזכיתי ללוות באופן אישי בשנים האחרונות, אני מגלה שוב ושוב שיש נקודה אחת כואבת ומשמעותית מאוד שעולה שוב ושוב בהקשר של טיפולים ולימודים רוחניים ולא פעם אנשים חווים טראומות במקום הרגיש הזה.
הנקודה הזו היא גם העקרון שמנחה אותי ושאותו אני לומד שוב ושוב בעומקים חדשים.

בעיניי העקרון הזה נוגע לכל מטופל ומטפל מתחום הנפש ולדעתי גם לכל מטפל שעובד עם הגוף כי גוף ונפש לא נפרדים באמת – כל מגע בגוף נושא בתוכו איכויות רגשיות כמו שכל אינטרקציה נפשית או רגשית מעוררות תחושות בגוף שלנו.

הנקודה הזו נוגעת בעצם גם בכל מערכת יחסים כי יחסים טיפוליים נוצרים כל הזמן גם אם לרגעים, בכל חברות, זוגיות ויחסים משפחתיים, אפילו כשאנחנו מקשיבים לחבר שמשתף משהו אישי ורוצים לתת לו עצה.
העקרון שאני מדבר עליו היא זו:
זו לא חוכמה לגעת בפצע, החוכמה היא לגעת בו באהבה.

מהו פצע בהקשר של טיפול רגשי?

פצע בהקשר הנפשי או הרגשי דומה מאוד לפצע במובן הפיזי – כל מה שכואב, מכווץ, לרוב לא נעים למגע, שקשה לנו להתקרב אליו או לקבל אותו בתוכנו.

במקומות כאלה אנחנו מרגישים לרוב תחושות של אי נוחות, לחץ, מועקה, חרדה, עצב, יאוש, זעם ולא פעם תחושות של נתק, אטימות, קונפליקט פנימי, פחד מקרבה ואינטימיות וחוסר בטחון. הנסיון שלנו להמנע מלפגוש את הפצעים שלנו ולהגן על עצמנו מחשיפה שלהם, מוביל אותנו לא פעם לדפוסי חשיבה והתנהגות לא נעימים שיוצרים קשיים ביחסים.
ויותר מכל דבר אחר, במקומות האלה אנחנו לא מרגישים שלמים עם עצמנו, אנחנו חווים אי נוחות ומתח ומתקשים לקבל את עצמנו.

באופן טבעי, המקומות הטראומטיים והפצועים בנו, הם המקומות שזקוקים ליחס ומענה בכל מפגש טיפולי ולא פעם שמעתי על מטפלים, מאמנים ומורים רוחניים (ונחשפתי לכמה כאלה בעצמי) שמפעילים לחץ בצורות שונות של עימות, מניפולציה, איום או שכנוע ולפעמים בצורה שיכולה להיות כוחנית מאוד, על מטופלים כדי שיודו, יכירו ויגעו בפצעים הרגשיים שלהם ובטראומות העמוקות שלהם.
לפעמים זה נעשה באמצעות שיחות, מגע או בטכניקות נשימה ושיטות פסיכולוגיות ורוחניות שונות שאמורות לעמת או להפגיש את המטופל עם הפצעים או הדפוסים שלו כדי “לשחרר” אותם.

אבל להציף בכח את הפצעים הרגשיים, לגרום לאנשים להרגיש את הכאב והפחד שממנו הם בורחים, לעמת אנשים עם דפוסי האישיות שלהם, לזרוק את ה”אמת” בפנים ולהראות לאנשים ש”זו הסיבה שבגללה אתה סובל וזה מה שאתה צריך לשנות וככה אתה צריך לעשות את זה!” זה לא בהכרח מרפא ויותר מזה, לא פעם, זה בדיוק ההפך מריפוי, זו יכולה להיות דרך אל טראומה חדשה, מבלבלת ועמוקה יותר.

דוגמה שמסבירה את החשיבות של מגע אוהב בפצע

נניח שאני פוגש מישהו והוא מספר לי שמשהו ממש מכאיב לו כבר המון זמן והוא לא מבין מה.

הוא מבקש ממני לעזור לו כי הוא ממש סובל ולא מבין את מקור הכאב שלו ולא מוצא שום דרך להפסיק אותו.

נניח שאני מסכים לעזור לו ותוך כדי שאני מסתכל עליו מקרוב כדי לאתר את מקור הכאב, אני מגלה שממש על הבטן שלו יש פצע עמוק ומוזנח שמדמם. פצע שהוא לא ער אליו, לא מודע אליו, לא מפנה אליו את המבט שלו כבר הרבה זמן.

על פניו נראה שזה מקור הכאב שלו וזה נמצא ממש מתחת לאף שלו, אז איך זה שהוא לא רואה אותו?

יש סיבה שהוא לא רואה את הפצע הכואב שלו, הוא לא רואה אותו כי הוא מפחד לראות אותו, כי עמוק בפנים הוא נמצא בתחושה של חוסר בטחון, סכנה ולחץ. באופן לא מודע הוא מאמין שהמפגש שלו עם הפצע הזה יגרום לו לסבל שהוא לא יוכל לעמוד בו. מסיבות שיכולות להיות נסתרות מפני השטח, הפצע שלו נראה לו מפחיד מידי, כואב מידי, מסוכן מידי ובלתי אפשרי.

משהו פנימי ועמוק בו מתנגד בכח רב למפגש עם הפצע הזה והכרה בו. המשהו הפנימי הזה הוא לא טיפש, לא מיותר. הוא מקום רגיש מאוד, חכם מאוד, מדוייק מאוד שמבטא צרכים רגשיים עמוקים.
 
ונניח שאני מגיב ואומר לו – “היי תראה, פה ממש על הבטן יש לך פצע, בגלל זה כואב לך ולא נח!”
אבל האדם שמולי עדיין לא מסתכל לכיוון הפצע שלו.
ההפך, נראה שהוא מנסה להתחמק, הוא מתחיל לדבר באריכות על הכאב שלו, הוא מספר ומסביר וגם נזכר במה שקרה לו בעבר, מעלה תהיות ושאלות פילוסופיות אבל לא מביט אל הפצע שלו.
ואז נניח שאני אומר לו שוב “אבל תראה – הנה הפצע שמכאיב לך כל כך, תסתכל!”
אבל זה לא עוזר, האדם שמולי נראה כאילו הוא מעדיף לדבר על כל דבר וכל נושא ורק לא להביט על הפצע שהוא מקור הכאב שלו.
 
ואז אני יכול להחליט שזה לטובת האדם שמולי שאעשה את מה שצריך כדי שהוא יראה את הפצע שלו (במיוחד אם אני חושב לרגע שאני ה”מטפל החכם” שאמור להראות לו איפה כואב לו ובכך להוכיח את יעילות ה”טיפול” שלי). ומתוך אמונה כזו, אני פשוט אוחז את הראש שלו בידיים שלי ומפנה אותו בכח לכיוון הפצע שנמצא על הבטן שלו.
 
ולא רק זה, אלא שאני גם ממשיך להחזיק אותו כך תוך כדי שהוא מתנגד, נאבק ומנסה לסובב את הראש הצידה ולהמנע בכל דרך מלהביט על הפצע שלו.
כתוצאה מזה הוא נאלץ להביט באימה על מה שהוא כל כך לא רצה לראות, שהוא לא היה מוכן לקבל.
או בגישה אחרת למשל, אני מכאיב לו “כדי לעזור לו”. אני נותן לו מכה על הפצע שלו, מה שגורם לכאב שלו להתעצם ואז מרוב כאב הוא נאלץ להסתכל בחרדה וחוסר אונים על הפצע שלו.

או בעוד גישה אחרת – אני מחליט לגרום לו להסתכל על הפצע שלו על ידי זה שאני צועק עליו בקול חמור ותקיף “תסתכל כבר על הפצע שלך! תראה כמה הוא כואב!” והוא מתוך בהלה מסתכל על הפצע שלו בחרדה עמוקה.
 
אז מה בעצם עשינו בזה?
על פניו נראה שהוא ראה את הפצע, מה שבתאוריה אמור לפעול לטובתו ולגרום לו לרפא את הפצע שלו ולא להתעלם ממנו.
אבל בלי לשים לב, יצרנו פצע חדש, עמוק ומורכב יותר מהקודם. פצע שחודר וכואב אפילו יותר מהמקורי.

כי נכון, עכשיו הוא ער למה שרציתי להראות לו אבל יחד עם זה הוא חווה טראומה חדשה.
כי המקום הכואב שבו היה זקוק יותר מכל דבר אחר לאישור, להרגשה שזה בסדר, שמותר לו להיות מי שהוא, שהוא אהוב ומוגן אבל במקום זה הוא קיבל תחושה של גינוי, של סתירה, של ביטול צורם.
עכשיו הוא חווה משהו מפחיד מאוד וכוחני והוא פגש את הכאב שלו באווירה של חרדה ולחץ.
עכשיו הוא חווה שמישהו שהוא סמך עליו, פרץ את הגבולות שלו ואילץ אותו להרגיש כאב שהוא לא מוכן היה להרגיש, שעמוק בפנים הוא ניסה בכל הכח לא להרגיש.

עכשיו הוא חווה שאין התחשבות והבנה כלפי הפחדים שלו, כלפי הרגישות העצומה שלו, כלפי הצורך שלו ברוך ורגישות לקצב שלו, לדרך שלו לפגוש את עצמו.
וכל אלה מעוררים הרבה פצעים וכאבים ישנים אחרים, כאלה שהוא חווה בילדות כשההורים שלו לא התייחסו אליו ברגישות, כשהוא היה קטן ופגיע לגמרי ולא קיבל אישור, בטחון ואהבה, כשהוא חווה יחס לא קשוב, מאיים ומאלץ מצד ההורים שלו (ולמי מאתנו זה לא קרה במידה כזו או אחרת?).
ועכשיו הוא מרגיש חלש, קטן, חסר בטחון ולא אהוב עמוק בפנים.

עמוק בפנים הוא שוב “לא בסדר” כי כמו ילד שנזפו בו, הוא מרגיש מבוכה ואשמה.

אז מה בעצם עשינו בזה?
אפשר לומר שהניתוח הצליח אבל החולה מת.

מה באמת אני עושה כשאני רואה את הפצע שמולי?
בסיפור שלנו הפצע הוא פיזי, אבל הפצעים המשמעותיים הם הפצעים הרגשיים ונפשיים שאנחנו נושאים בתוכנו.
מבחינתי העקרון הכי חשוב בכל טיפול ולא משנה באיזה טיפול מדובר או אפילו אם מדובר רק בשיחה בין שני חברים, בני זוג או קרובי משפחה, הוא עקרון האישור.
ההבנה שלי היא שהכאב הכי עמוק שלנו הוא חוסר באישור, התחושה שאנחנו לא בסדר, לא מספיק טובים, חייבים להשתנות ואסור להיות אנחנו כי את זה פשוט אי אפשר לקבל ולאהוב.
הביקורת העצמית ורגשות האשמה שנולדים מתוכה הם הכאב העמוק שפועם מתחת לכל צורות הסבל שלנו וזה הלב והשורש העמוק של כל מה שמפריע לנו.

אז גם אם נגרום למישהו לשנות משהו בדרך של כח או אילוץ או שכנוע, זה בכלל לא בטוח שנבין וניתן מענה לכאב הכי עמוק שלו, לדפוס שמלקה ומאשים את עצמו.

כשאני פוגש פצע אצל האדם שמולי, אני בודק קודם כל ובכל פעם מחדש, שהפצע שאני רואה הוא לא הפצע שלי, שהוא לא רק השתקפות או “השלכה” שלי על האדם שמולי.
קל מאוד להתבלבל ולחשוב שפחד, כאב או טראומה כלשהי נמצאים במקור אצל האדם שמולנו בזמן שהם בעצם שלנו.
 
איך אני בודק את זה?
אני שם לב מה אני מרגיש בתוכי אל מול הפצע שאני רואה.

ייתכן שגם לי יש פצע דומה והמפגש יהיה ריפוי הדדי עבור שנינו, אבל אם אני מכיר בפצע שלי והפצע שאני רואה אצל האדם שמולי הוא לא רק שלי, הוא לא רק השלכה שלי על האדם שמולי ולא רק השתקפות שלי עצמי, אני ארגיש חמלה ואמפטיה כלפי הפצע הזה ולא יהיו לי ביקורת או גינוי כלפיו. שום דבר בי לא יתכווץ במאמץ להפסיק להרגיש את הפצע הזה.

ואז אני לוקח זמן להרגיש וללמוד איך ובאיזה אופן אפשר לגעת בפצע הזה בלי לעורר בו אפילו טיפה של כאב, של טראומה ומצוקה. בלי לפגוע, בלי לעורר חרדה נוספת. איך אפשר לתת לו אישור, להיות איתו ביחד אבל לא לנסות לשנות אותו בכח.
אני לומד לנוע ברכות, בהקשבה וברגישות.

ואם אני שם לב שיש פחד, שיש כיווץ והתנגדות להכרה בפצע כמו שקורה ברוב המקרים, אני לומד להבין את הפחד, אני לומד לתת לו מקום מקבל ולא שיפוטי, אני לומד לזוז ביחד עם האדם שמולי ממש כמו באומנות הטאי צ’י – אני לומד לנוע באיזון שתומך ומלווה, נוכח ומאפשר.

ואני מודע לזה שאני רק לומד את זה, כל הזמן לומד את זה בכל יום, בכל מפגש חדש – איך לתת אישור ולא גינוי, חמלה ולא לחץ לשנות.

זה לא סוד שגם לי יש פצעים רגשיים עמוקים מאוד ויש עומקים של כאב שאני עדיין פוחד לראות.
גם אני מאוד לא הייתי רוצה שיגרמו לי בכח להרגיש את הפצעים שלי לעומק בלי להתחשב בי, בקצב שלי, ביכולת שלי להכיל את הכאב שלי.
זו יכולה להיות חוויה כל כך אלימה וטראומטית.

מה זה אומר “לגעת בפצע באהבה”?

%d7%90%d7%9c%d7%99-%d7%a7%d7%a8%d7%a1%d7%a0%d7%99%d7%a5-%d7%98%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%9c-%d7%a8%d7%92%d7%a9%d7%99

לאהבה יש כנראה אינסוף איכויות. הנה כמה שעוזרות לדעתי להרגיש ולהבין למה כל כך חשוב שכל מגע שלנו עם פצע רגשי, נפשי או פיזי, יהיה מגע אוהב.
אהבה מאפשרת ולא מאלצת
היא תומכת ולא דוחפת
היא מראה אבל לא דוחקת לראות
היא סבלנית ובו זמנית היא ערה ומלמדת
היא כנה אבל היא לא דורשת להכיר בדבר
היא רואה את הילד או הילדה שבנו
היא מודעת לרגישות ולצורך בחיבה וחום
היא רואה שהדרך חשובה לא פחות מהיעד
היא נוכחת בהווה ולא מנסה להרשים
היא מאפשרת לנוח ולזרום
היא מאפשרת לריפוי להתרחש בלי מאבק
היא נחה גם בלב הכאב והעצבות הגדולים ביותר
היא מקבלת אותך כמו שאתה ומאפשרת לך לבטוח
היא מכבדת את הקצב שלך, את האופן שבו מדוייק לך ללמוד
היא מרשה לך להיות מי שאתה ולכן אתה רוצה להתקרב ולצמוח בה
היא מלטפת, מחממת ומפשירה את מה שקפא עמוק בפנים
היא מזכירה לך מי אתה באמת וכמה עצום וחכם אתה
היא מראה לך שמותר לך להינות
היא מאפשרת לנשום
 
אז באופן מטאפורי, אני לומד איך להניח יד רכה ואוהבת מאוד על הפצע של האדם שמולי ולא להפעיל לחץ, רק להביא לשם תשומת לב אוהבת ועדינה, אישור וחמלה.

אני לומד רק לתת אהבה, רק לאפשר לאדם שמולי לנוח ולגלות בקצב שלו, בדרך שלו, באמצעות מילים, שיחה, תקשורת, תשומת לב לגוף ולנשימה, חיבור לרגשות, לילד ולאינטואיציה שבו, שיש פצע והוא כואב וזקוק לאהבה, כואב וזקוק להכרה, כואב וזקוק למפגש אוהב ומחבר.

אני משתמש בעצמי, בכל הרכות והאהבה שאני מגלה בחיים שלי, כדי להזכיר לאדם שמולי שהפצע שלו זקוק רק לחום ואהבה, רק להכרה כנה ואוהבת וחיבור שמוביל לביטוי, שמרחיב את הראייה וההבנה ומאפשר לחזור לשלמות במקום שהיה קודם מפוצל, מפולג, מנותק, מגונה וכואב מאוד.

וככה בלי שום אילוץ, לאט לאט הוא מרגיש, הוא נזכר ומשהו עמוק מתחיל להרפות בו.
 

איך לבחור טיפול, מטפל או מלווה

לא משנה אם מדובר בטיפול פיזי, נפשי או טיפול רגשי, בעיניי כל טיפול מועיל מתחיל בהבנה שהמגע בכל פצע או כאב צריך להיות אוהב, מגע של אישור ואמפטיה.

כמובן שבסופו של דבר מה שקובע זו התחושה, החיבור האינטואיטיבי וההרגשה שנוצרת במפגש עם מטפל, אבל הכלל של מגע אוהב בפצעים, הוא בעיניי זה שמאפשר לתהליך רגשי או נפשי להיות יעיל, נעים ומרפא באמת ברמות העמוקות ביותר.

כי מה שחשוב זה לא רק לגעת בפצעים, טראומות או כאבים ולהציף אותם.
הכי חשוב זה לגעת באהבה, ברגישות ובלי לעורר שום גינוי או טראומה ובכך לתת כלים, וללמד את האדם שמולנו לבטוח בעצמו, להיות קשוב, רגיש, נינוח ואוהב כלפי עצמו בדרך של דוגמה אישית.
 
כך שבעצם אפשר לומר ש:
זה לא ממש חשוב “לדבר על הדברים ולהציף אותם”.
הכי חשוב לדבר עליהם באמפטיה, כנות ואהבה ואם יש אמפטיה, כנות ואהבה במפגש,
אז לפעמים גם שתיקה יכולה להיות תקשורת טובה הרבה יותר ממילים.
זה לא ממש חשוב “להבין על מה זה יושב ולראות את המנגנון שגורם לזה”.

חשוב לראות מהו הצורך שנמצא עכשיו בלב הכאב והפחד שלנו ואיך מתוך אהבה אנחנו נותנים לו אישור ומענה רגיש ומחבק.

זה לא ממש חשוב “לשחרר את הדפוסים הישנים או לשנות את האמונות המגבילות”.
הרי האמונה הכי כואבת היא שאנחנו צריכים להשתנות, שאסור לנו להיות כפי שאנחנו עכשיו.
חשוב הרבה יותר להזכר למה מלכתחילה אנחנו מאמינים במה שאנחנו מאמינים ובוחרים במה שאנחנו בוחרים, למה מתוך צורך בבטחון ואהבה בחרנו להתכווץ ולסגור את הלב ואולי לא לבטוח אפילו בעצמנו.

כי בהבנה הזו, בהיזכרות הזו בעצמנו, אנחנו בוטחים בעצמנו מחדש, אנחנו מבינים את עצמנו בעומק כזה שהריפוי והשחרור מתרחשים מעצמם ובלי מאמץ, ואנחנו נזכרים שכל מה שאי פעם ביקשנו זו אהבה ושאנחנו יכולים לתת אותה לעצמנו בכל רגע.

להשאר ביחד בשביל הילדים – האם חייבים להתפשר על עצמנו

“אני בזוגיות ולא טוב לי בה, אבל יש לי ילדים ואני לא יכול לעזוב אותם”

את הסיפור הכואב הזה שמעתי בכמה וכמה גרסאות מאנשים שבאו אלי למפגש אישי.

הדילמה הזו כואבת מאוד – להשאר ביחד בשביל הילדים? האם ללכת או לעזוב?
להקשיב ללב או לתחושת המחוייבות? ומה לגבי הפחד להיות לבד?

הסיפור הזה מתסכל ממש, אי אפשר שלא להרגיש כמה זה כואב, כמה זה עצוב ומעורר מצוקה.
זה מרגיש כמו להיות לכודים בין הצורך בהנאה, בחופש ובשמחה שבאה מנאמנות לעצמנו לבין האהבה לילדים ותחושת האחריות לילדים.
וגם הפחד מלהשאר לבד משחק תפקיד בדילמה הזו.

אבל זה לא חייב להיות כך, יש דרך להבין את עצמנו לעומק ולתת לעצמנו את מה שאנחנו צריכים.

מה קורה בפנים

במפגש אישי אנחנו מבררים ביחד מה קורה בפנים בעולם הרגשות, מתחת לדילמה “האם להשאר ביחד בשביל הילדים?”.
ולרוב, מבעד לשכבות של פחד, תסכול וכאב רגשי אנחנו מגלים תפיסה או אמונה שאומרת ש”חייבים להתפשר” או ש”חייבים להתפשר בשביל הילדים” והאמונה הזו מפעילה ומנהלת את החשיבה שלנו ומעוררת הרבה פחדים.
 
וכשלאט לאט, תוך כדי הקשבה רגישה ומפגש עם הרגשות, מתגלות השכבות היותר עמוקות של הנפש, אחנו מגלים שהאמונה הזו היא המשך ישיר של יחס שקיבלנו ומה שלמדנו בבית כילדים.
כי מסתבר שבילדות, רובנו קיבלנו בגרסאות שונות שוב ושוב את המסר “בגללך אני מתפשר על עצמי”, “אני מקריב את עצמי ומתפשר על עצמי בשבילך”.
 

איך קיבלנו את המסר שחייבים להתפשר בשביל הילדים

לי אישית זה נאמר אינספור פעמים כילד, באופן ישיר, מאשים ואלים במשפטים כמו “אתה הרסת לי את החיים”, “אתה העונש שלי”, “בגללך אני סובל” ועוד.
אבל שמעתי עוד הרבה גרסאות של המסר הזה מאנשים שונים.
 
משפטים שנאמרו לנו בילדות כמו:
בגללך אין לי חיים
אני עובד קשה בשבילך ואתה לא מעריך את זה
אני כל הזמן דואג בגללך
יום אחד יהיו לך ילדים משלך ואז תבין
אין לי שקט בגללך
אין לך זכות לדבר ככה כי אני מפרנס ומאכיל אותך 
 
וגם במצבים שבהם פשוט ראינו איך ההורים שלנו לא מאושרים, חיים בתחושה של תסכול והקרבה, לא מתקשרים אחד עם השני באמת, לא מפגינים אהבה אחד כלפי השני ולא נהנים להיות ביחד ובכל זאת נשארים שם יום ועוד יום ועוד יום אפור.
בכל הדרכים האלה וגם מתוך הקשבה למה שההורים שלנו הביעו ושידרו, קיבלנו את המסר שבשביל ילדים צריך להתפשר.
שילדים זה אומר ויתור על עצמנו ועל השמחה שלנו, שבשביל הילדים צריך להשאר במקום שלא טוב, מקום חנוק, כלוא, מקום לא נעים ושאין ברירה.

משם אגב, מגיעה גם התפיסה או האמונה ש”בשביל אהבה צריך להקריב”, שאהבה היא הקרבה, שבשביל להיות ביחד חייבים להתפשר על הרגשות והאמת שלנו.
כשאנחנו חיים מתוך האמונה שאהבה היא פשרה כואבת על עצמנו, אנחנו חווים את הקשיים שהאמונה הזו מביאה אל מערכות היחסים שלנו בזמן שאנחנו מנסים לרצות את האחר על חשבון הרגשות שלנו ולרוב מגיעים לזעם, תסכול, ריחוק, מריבות ובדידות.

על מה אנחנו מתפשרים באמת?

כשאנחנו מקשיבים ביחד למנגנונים הנפשיים שמפעילים ומעצבים את החשיבה וההתנהגות שלנו מתחת לפני השטח, אנחנו רואים שהפשרה שלנו היא לא בהכרח על זה שנשארים ביחד ביחסים הנוכחיים.
להשאר ביחד לא בהכרח אומר שמתפשרים כי את הפשרה אנחנו מולידים ויוצרים מתוך עצמנו ואז מביאים אותה אל תוך מערכת היחסים שלנו.
כלומר, זה לא שאנחנו מרגישים תקועים ולא נהנים בגלל היחסים שבהם אנחנו נמצאים, אלא שהיחסים שבהם אנחנו נמצאים מרגישים תקועים ולא נעימים כי אנחנו מתפשרים בהם כל הזמן על עצמנו.
 
זו הנקודה המשמעותית פה:
כל מקום שמתפשרים בו, מרגיש לא נעים.
וזה פשוט כי להתפשר זה מאוד לא נעים.
 

והפשרה היא לא על מי ילך, מי יביא, מי ישאר לשמור או מי ידאג למשהו. על כל הדברים האלה אפשר לגשר כשיש תקשורת טובה.

הפשרה האמיתית היא על היחס שאנחנו צריכים, על כנות, על לכבד את הגבולות שלנו, גבולות שמאפשרים לנו להשאר נאמנים לעצמנו ולתת לאחרים.
הפשרה היא על האפשרות לבטא ולומר את מה שמרגישים באמת ולבקש את מה שרוצים וצריכים.

 

ואגב, לא להתפשר זה לא אומר לא לעשות שום דבר בשביל מישהו אחר. ההפך – לא להתפשר על עצמנו זה אומר לבטא את מה שאנחנו באמת מרגישים וצריכים, לפתוח פתח לתקשורת ואהבה ואז נפתח הפתח גם לנתינה שלא מרגישה כמו עבדות או חוסר אונים.

זה עצוב כששני אנשים שאוהבים אחד את השני או שלפחות פעם הרגישו אהבה וחברות וחלמו על ביחד, על בית וילדים באווירה של אהבה, מוצאים את עצמם במערכת של פשרות, שתיקות, הדחקות, אשמה, התגוננות ובדידות אפרורית בלי שינוי שנראה באופק.

זה עצוב כשחיים אחד ליד השני ולא באמת ביחד, כשמסתתרים אחד מהשני ופוחדים להפגש באמת.

 

וזה לא חייב להיות כך

דווקא להפסיק להתפשר על לומר את מה שאנחנו מרגישים באמת, להפסיק להתפשר על לכבד את הגבולות שלנו ואת מה שנעים לנו, להפסיק לוותר על הכנות ביחסים ועל יחס רגיש ונעים שאנו זקוקים לו, דווקא זה מאפשר לרפא את הכאב והבדידות ולצאת לדרך חדשה.
 
יש לנו בחירה והבחירה שלנו היא לא רק בין שתי האפשרויות המוכרות והלא נעימות – “להשאר או לעזוב”, אלא שיש עוד בחירה – ללמוד איך לא להתפשר על עצמנו.

איך לא להתפשר על לומר שמשהו לא נעים לנו, איך לא להאשים את עצמנו ואת האחר אלא פשוט לשתף שהנה – ככה זה כואב לי, ככה זה נעים לי,זה מה שאני אוהב, זה מה שאני רוצה לבטא.

 

כי למרות שלרוב הנושא הזה לא מדובר, זה ממש לא מובן מאליו שנבין אחד את השניה, שנדע איך לגעת אחד בשניה, איך לדבר כדי שתהיה הבנה, איך לבקש משהו ולא לפגוע על ידי דרישות.

כל אחד מאתנו מדבר בשפה קצת שונה וכשמתקרבים, מגלים שיש פערים בתקשורת. וכדי שיהיה נעים ואפשרי להיות ביחד, הפערים האלה זקוקים לגישור, גישור שלא יכול להתרחש כשמוותרים ומתפשרים על עצמנו.

 
הפשרה האמיתית שלנו היא בעצם על עצמנו, על כנות וביטוי אותנטי של מה שאנחנו מרגישים ולא בהכרח על הישארות במקום כזה או אחר, כי אנחנו יוצרים את המקום שבו אנחנו נמצאים.
 

מה זה עושה לילדים כשמנסים להשאר ביחד בשביל הילדים

הנה עוד נקודה חשובה: כשאנחנו מנסים להשאר ביחד בשביל הילדים, אנחנו חושבים על טובת הילדים. מה יקרה להם אם נפרד, איך זה ישפיע עליהם ועל החיים שלהם והאם זו לא חובתנו להיות שם בשבילם ויהי מה?
דילמה קשה וכואבת.
אבל יש משהו שקורה מתחת לפני השטח כשאנחנו מושכים את המצב הלא נעים של התפשרות או ויתור על עצמנו.

כילדים, אנחנו סופגים ומחקים את ההתנהגות והאישיות של ההורים שלנו לא רק על ידי היחס הישיר שלהם אלינו, לא גם על ידי התבוננות בהתנהגות שלהם, בדיבור שלהם ובמה שהם משדרים.

כשילד מסתכל על ההורים שלו הוא שם לב להרבה דברים:

מה הם עושים?
מה הם אומרים?
איך הם מגיבים?
מה הם משדרים?
מה חשוב להם?
 
אני זוכר שכילד הייתי מרגיש חרדה ומועקה, כאילו הלב שלי צונח, כל פעם שאבא שלי היה חוזר הביתה ונראה מדוכא, לא שמח, כבוי.
גם אם הוא לא היה אמר לי כלום ופשוט הולך לחדר שלו, רק מלראות את הדכאון בפנים שלו, הרגשתי נורא.

זה הכאיב לי מאוד וגרם לי להרגיש מיואש וכבוי במשך שנים.

רק הרבה שנים אחר כך בסשן טיפולי, הבנתי שמה שהכאיב לי יותר מהכל כילד לא היה היחס הביקורתי, הזועם והאלים של אבא שלי אלא התחושה שהוא פשוט ויתר על עצמו. זה היה הכי כואב וזרע בי חוסר בטחון ועצבות עמוקה שליוותה אותי במשך שנים.

 

וכך גם כל ילד או ילדה, שרואים את אמא או אבא כשהם מתפשרים על עצמם ועל השמחה שלהם, כשהם לחוצים, מתוסכלים, לא מביעים אהבה, לא מעיזים לבקש את האושר שמגיע להם, הם סופגים את זה, הם לומדים את זה ולומדים להיות כאלה, הם לומדים שככה זה לחיות, שככה זה לאהוב, שככה זה להיות ביחד – להתפשר על עצמנו.

 

גם אם הם לא יודעים לבטא את זה עכשיו, זה כואב להם וזה מלמד אותם את אותה האמונה ש”חייבים להתפשר” וכך הכאב מתגלגל ועובר מדור לדור וממשיך להכאיב.
 
אז מכל הסיבות האלה, והרבה סיבות אחרות שלא אפרט כאן, אני רוצה להזכיר לעצמי ולכם שלא חייבים להתפשר על עצמנו.
להשאר ביחד בשביל הילדים, זה לא בהכרח עושה את העבודה, זה לא בהכרח נותן לילדים את מה שהם צריכים באמת.
פשרה היא מכאיבה מאוד והפשרה האמיתית היא על עצמנו, על הרגשות שלנו והביטוי שלהם.
ואפשר להפסיק להתפשר כבר במקום שבו אנחנו נמצאים עכשיו.

ומה לגבי הפחד מפרידה אם נהיה אמיתיים

אם כמו בהרבה מקרים שזכיתי לראות, להפסיק להתפשר על עצמנו מביא ריפוי ליחסים ואפשרות חדשה להיות ולהינות ביחד, זה נפלא.
אבל גם אם לא וזה מוביל ללהפרד מתוך הבנה כנה ובוגרת שזה באמת לא נעים להיות ביחד וזה לא עונה על הצרכים שלנו, אז גם להפרד אפשר באהבה.
גם בפרידה בוגרת ואוהבת אפשר לתת לילדים מתנה חשובה ונפלאה, שיעור נפלא בנאמנות לעצמנו וללב שלנו ולהעניק להם את ההבנה שלא חייבים להתפשר על עצמנו, שמותר להינות בחיים וללכת עם הלב ולהשאר באהבה גדולה אבל לא להקריב את עצמנו. 
 
ובסופו של דבר, כשאנחנו לא מוותרים על עצמנו, אנחנו לא מוותרים גם על הילדים. כי זה עדיף הורה שמח, קשוב לעצמו שמשדר בטחון והנאה גם אם הוא בוחר לא להשאר עם ההורה השני, על פני הורה שחוק, עייף, כבוי ומדוכא שבוחר להשאר ביחסים של כאב ופשרה.

כך שאין מה להפסיד בכל מקרה, רק ללמוד איך לא להתפשר על הלב.

מהי רוחניות בריאה ואיך להמנע ממלכודות רוחניות נפוצות

רוחניות והתפתחות רוחנית (או התעוררות רוחנית), העסיקו אותי מגיל צעיר מאוד. בגיל 14 התחלתי לקרוא ספרים של המורה ההודי אושו ובגיל 16 התחלתי לחקור את הנושא לעומק ולעסוק במדיטציה והתבוננות פנימית. במשך שנים התפתחות רוחנית והתעוררות רוחנית העסיקו אותי מאוד.

אני רוצה להתחיל בווידוי: אני לא אוהב את המילה “רוחניות” או את המושגים “התפתחות רוחנית” או “התעוררות רוחנית”.
הסיבה שאני לא אוהב את המושגים האלה היא שהרבה פעמים הם נקשרים דווקא למיסטיקה, להתעסקות בנושאים מיסטיים ומאגיים שבמקרים רבים מובילים לבלבול, לנתק רגשי וסיפורים של ניצול, חוסר כנות, שרלטנות ואמונות שנועדו להתעלם מהמציאות הרגשית הטבעית שאנו חווים ומהצרכים הרגשיים והנפשיים האמיתיים שלנו.

סיבה נוספת להסתייגות שלי מהמושגים האלה היא שהם יכולים ליצור פילוג או הפרדה. גם אם מדובר בהפרדה מרומזת או בכזו שמתקיימת רק בתפיסה שלנו, המושגים האלה יוצרים הפרדה בין “חומרי” ל”רוחני”, בין “רוחני” ל”מעשי” ופותחים פתח לביקורתיות וגינוי על בסיס ההפרדה הזו.

מבחינתי כיום, רוחניות או התפתחות רוחנית הן פשוט אנושיות (להיות אנושי), הן תהליך טבעי של התפתחות, של התבוננות פנימית, של הכרה וגילוי עצמי שמעצימים איכויות של קבלה עצמית, יכולת להשלים עם עצמנו ולהקל על הכאב הנפשי, אהבה לעצמנו ולאחר והנאה מהחיים.

במאמר הזה אני רוצה לשתף שני עקרונות שמנסיוני, הם אולי הכלים העוצמתיים ביותר שאני מכיר להתפתחות אנושית או אם תרצו, התפתחות רוחנית בריאה ומאוזנת.

רוחניות, חומריות ורוחניות מודרנית

בעיניי, גם חומריות וגם רוחניות שואפות לאותה חוויה – אושר. אנחנו רוצים להרגיש מאושרים, להרגיש אהבה, שפע, בטחון, מימוש עצמי, משמעות והנאה.
זו השאיפה שלנו ולא משנה אם נקרא לעצמנו אנשים רוחניים, חומריים או בכל שם אחר.

בעיניי, ההבדל המהותי בין הגישה החומרית הקלאסית לגישה הרוחנית הקלאסית הוא זה:

חומריות קלאסית עוסקת בשאלה איך לספק לעצמנו אושר מבחוץ.
איך להשיג כסף, משאבים, רכוש, איך להגיע למקומות, למצבים או לאנשים שיגרמו לנו אושר ואיך למצוא את כל אותם תנאים סביבתייים ואנושיים שיספקו את הצרכים שלנו ויגרמו לנו אושר (כסף, קריירה, זוגיות, מיניות, אינטימיות, משפחה, ילדים, בית, חופשה בחו”ל וכו’).

החומריות התעצמה מאוד בעולם המערבי והגישות החומריות נפוצות מאוד בימינו. מספיק להסתכל על כמות הפרסומות והפירסומים שאנו חשופים אליהם על בסיס יומי, החל במכונית החדשה, בית החלומות, ההזדמנות להתעשר, בגדי מעצבים, האוכל הטעים ועוד שלל חוויות מרגשות ומדהימות שמובטחות לנו אם רק נקנה או נרכוש את המוצר הזה או ההוא.

רוחניות קלאסית עוסקת בשאלה איך לספק לעצמנו אושר מבפנים.
איך להתייחס לעצמנו, איך ליצור בתוכנו הסתכלות, התבוננות, מצב תודעה או איכויות של קבלה, הבנה, מודעות, מיקוד, אמונה, ראייה צלולה, הכרה או חיבור למשהו גדול יותר מאתנו שיאפשרו לנו להרגיש מאושרים ללא תלות בנסיבות החיצוניות.

הגישות הרוחניות התפתחו בעיקר במזרח עם תורות כמו בודהיזם, טאויזם, הינדואיזם, סופיזם ועוד. כיום יש לא מעט מורים גם במערב שמלמדים גישות רוחניות שונות וההכרה הרוחנית שהאושר שלנו נובע מהאופן שבו אנו תופסים את עצמנו ואת המציאות הולכת וצוברת פופלאריות והופכת להיות מקובלת יותר ויותר.

בימינו יש גם סוג חדש של רוחניות מודרנית שאפשר לקרוא לה “חומריות במסווה של רוחניות”.
אני מתכוון לגישות כמו “הסוד” וכל הגישות שמדברות על “מיגנוט שפע”, “יצירת שפע”, “זימון שפע” ו”בריאת מציאות” שבה כל מה שאנחנו רוצים מתקיים.

הגישות האלה הפכו לפופולאריות ונפוצות מאוד בשנים האחרונות ולהבדיל מהרוחניות הקלאסית שמדברת על האפשרות להיות מאושרים ללא תלות בנסיבות החיצונית, להתמסר לחוויית הרגע הזה כפי שהוא ולהינות ממקור אינסופי של תובנה ואהבה פנימית, הרוחניות המודרנית מנסה לרתום איכויות רוחניות כדי לממש את החלום החומרי שלנו.

הגישות האלה גורסות בפשטות שאם נשנה את האמונות הפנימיות שלנו ואת נקודת ההשקפה שלנו והתתייחסות שלנו לעצמנו, נוכל לממש את השאיפות החומריות שלנו ולקבל את כל מה שרצינו מבחוץ (כסף, קריירה, זוגיות, חברים, חופשה בחו”ל וכו…), כך שהמניע נשאר חומרי במהותו אבל האמצעי להשגת המטרות החומריות הופך להיות “רוחני”.

חשוב לי להדגיש שהסקירה הקצרה הזו, היא לא ביקורת או גינוי כלפי חומריות, רוחניות או רוחניות מודרנית. אני רוצה רק לתת רקע הבנתי קצר לנושא החומריות והרוחניות בימינו כדי להתייחס למה שאני קורא לו – רוחניות בריאה ומאוזנת.

שני עקרונות מרכזיים עבור רוחניות בריאה

במסע שלי עברתי הרבה התנסויות וחוויות רוחניות. עסקתי במשך שנים במדיטציית ויפאסנה, למדתי טאי צ’י במשך שנים והתנסיתי בגישות איזוטריות שונות.
גישות שחלקן מגיעות מהשאמניזם של יערות האמזונס, אחרות שמגיעות מהרי ההימלאיה, אחרות שמגיעות ממנזרי הזן של יפן וקוריאה וגם כאלה שמגיעות מעולם הפסיכולוגיה והפסיכותרפיה המערבית וממורים שונים שחיו או חיים בחלקים שונים של העולם ומביאים את התובנות והאיכויות הייחודיות שלהם.

מתוך כל מה שעברתי, אני רוצה לשתף אתכם בשני עקרונות פשוטים וטבעיים להתפתחות רוחנית בריאה.

כשאני אומר “בריאה”, הכוונה היא לכזו שלא מבוססת על ניתוק רגשי, על הכחשה של רגשות וצרכים אנושיים טבעיים, על מאבק פנימי, על ניצול, על אמונה עיוורת, על גינוי כלפי עצמנו או אחרים או על העמקת הסבל שלנו במסווה של אושר.

הכוונה שלי היא לרוחניות או התפתחות שעושה נעים בגוף ובלב, שמעוררת איכויות של חמלה, הודיה ודיוק פנימי, שמאפשרת לנו להרפות, לנשום לרווחה, להינות מהחיים, לקבל את עצמנו ואת האחר ולחיות בתחושה יותר נעימה, מאוזנת, בוטחת, אוהבת, שלווה ומאושרת.

עקרון הכנות
כנות היא הכלי הכי יעיל והכי טוב שאני מכיר להתפתחות רוחנית. לכנות יש עומק אינסופי ותמיד אפשר לגלות (ואנחנו מגלים) עוד רבדים של כנות שלא הכרנו קודם.

כנות כל כך חשובה כי היא מאפשרת לנו להכיר בעצמנו, להכיר את עצמנו, להבין את עצמנו, להתיישר עם עצמנו, להתמסר לעומק שלנו, לבטא את עצמנו ולתקשר את עצמנו לאחרים באופן שבו הם יכולים להבין אותנו.
היא משחררת אותנו משיפוט, ביקורת, גינוי עצמי ותחושות של ערפול, תקיעות, חוסר אונים ולחץ נפשי ומאפשרת לנו לחזור אל עצמנו, אל ההווה, אל הדיוק שלנו.
כנות מראה לנו את עצמנו ומאפשרת לנו להעמיק פנימה ללא מאמץ.

מה שחשוב לי להדגיש לגבי כנות הוא שיש לה כמה רבדים והכנות היא כנות שלמה רק כשהיא מתייחסת לכל הרבדים האלה:

1. כנות מחשבתית – מה אני באמת חושב, מספר לעצמי ומאמין בו כעת?
2. כנות רגשית – מה אני באמת מרגיש בתוכי כעת (פחד, עצב, כעס, אכזבה, בושה, שמחה, תשוקה ועוד…)?
3. כנות תחושתית – מה אני באמת חש בגוף כעת (לחץ, מתח, נשימה עצורה, נשימה משוחררת, עומד, כבדות, מועקה, עונג, קלילות ועוד…)?
4. כנות לגבי הצרכים והבקשות – מה אני באמת צריך או מבקש כעת (בטחון, אישור, קרבה אנושית, חום, אמפטיה, מקום להיות בו, תמיכה, אהבה ועוד…)?

אחת המלכודות הרוחניות הנפוצות ביתר (שגם אני נפלתי בה אינספור פעמים) היא כנות חלקית.
כנות חלקית מדברת למשל רק על המחשבות או האמונות שלנו בלי להתייחס לרגשות ולצרכים וכך נוצר מצב שבו נדמה לנו שמחשבות כמו “האדם הזה או ההוא הוא טיפש או שטחי מידי”, “אני עדיין לא מספיק טוב, מודע, מואר, מאוזן”, “אנשים לא באמת מבינים אותי” או “אני עדיין לא מבין את האמת”, הם כנות.

למעשה כנות חלקית היא דרך בטוחה להביא את עצמנו למצב של בלבול, תקיעות ונתק רגשי וזה באמת לא נעים.
הסיבה לכנות חלקית היא לרוב הקושי והפחד שלנו מלהודות ברגשות ובצרכים האנושיים הטבעיים שלנו. קושי ופחד שהם תוצרים של החברה שבה גדלנו, של התניות וטראומות הילדות שלנו.

כנות אמיתית חובקת את כל ארבעת הרבדים שלנו (מחשבות, רגשות, תחושות וצרכים) ומאפשרת לנו לראות את עצמנו ולתת אמון בעצמנו כפי שאנחנו – אנושיים, רגישים, פגיעים, זקוקים לאישור ואהבה וחושבים מחשבות שמנסות לענות על הצרכים שלנו.

כנות כזו מקרבת אותנו לעצמנו, מאפשרת לנו לראות את הילד שבנו ומעוררת בנו חמלה, קבלה ואהבה עצמית ללא מאמץ (כי איך אפשר שלא לקבל ולאהוב אדם שבפנים הוא ילד רגיש, חמוד, אנושי ופגיע שזקוק לאהבה ועושה הכל כדי לשרוד ולהינות מהחיים?).

הנה דוגמה אחת לכנות חלקית לעומת כנות שלמה (שימו לב להבדל בהרגשה שנוצרת):

  • כנות חלקית: אני עדיין לא מספיק מודע לעצמי
  • כנות מלאה: אני חושב שאני עדיין לא מספיק מודע לעצמי, אני מרגיש עצוב ופוחד, אני חש כיווץ ולחץ בחזה ונושם נשימה שטחית, אני זקוק לאישור ומבקש להרגיש אהבה ובטחון

שימו לב להבדל בין השניים.

כנות חלקית משאירה אותנו עם “עובדות” מתסכלות ומבלבלות שכל מה שנשאר לנו הוא לעמוד מולן בתחושה של חוסר אונים או להילחץ ולנסות להתאמץ מאוד כדי להגיע למצב אחר שגם בו לרוב, נגלה שוב את אותו תסכול וחוסר אונים.

כנות שלמה מראה לנו כמה אנושיים, רגישים וזקוקים לאהבה אנחנו וכמה זה בסדר פשוט להיות כאלה ושאפילו המחשבות שלנו, הן רק נסיון לענות על הצרכים שלנו ושמותר לנו פשוט להיות כאלה כבר עכשיו (קבלה עצמית).

עקרון האהבה

עקרון האהבה הוא עקרון פשוט שאומר שכל מה שקורה, קורה מסיבה חכמה ואוהבת. כל מה שאנחנו לא מבינים, לא רואים את הסיבה להתרחשות שלו, לא יודעים להסביר באופן מהותי ועמוק את הקיום שלו בחיינו, קורה מסיבה חכמה ואוהבת.

למשל פחדים. פחד הוא אחד הרגשות האנושיים הבסיסיים ולרוב הוא מגונה אצלנו (כי החברה שלנו מאוד פוחדת מהפחד ולכן מציגה אותו כ”שלילי”). אנחנו נוטים לפחד מהפחד שלנו, להתבייש בו, להסתיר אותו ולנסות “להתגבר” או “להתעלות” מעליו.

אחד הפחדים הנפוצים ביותר שגם אני חווה הוא פחד מנטישה או חרדת נטישה – הפחד שיעזבו אותנו, שלא ירצו בקרבתנו, שיתעלמו או יגנו אותנו ונשאר לבד בלי חברים ובלי אהבה.

כששאלתי את עצמי יום אחד “למה אני פוחד מנטישה? מה גורם לפחד שלי מכך שיעזבו אותי או יתרחקו ממני?”, גיליתי משהו מעניין.
כששאלתי את השאלה הזו, שמתי לב שמשהו בי כמו נעצר, נתקע, התערפל ונעשה לא נעים.

חשבתי על סיבות אפשריות לפחד שלי – התניות ילדות, אמונה פנימית לא מודעת, תפיסת מציאות מסויימת.

הרצתי בראש את התאוריות הרוחניות והפסיכולוגיות שאני מכיר וחיפשתי הסבר אבל ככל שחיפשתי, הרגשתי יותר מתוסכל וחסר אונים וכבר התחלתי לשמוע בתוכי את הקולות הביקורתיים שאומרים שאני לא מספיק מודע לעצמי, לא מספיק מפותח רוחנית ולא מספיק מבין את עצמי (ושכמובן יש אחרים שהרבה יותר טובים ממני בזה…).

בסופו של דבר הלכתי לישון עם השאלה הלא נעימה הזו בתוכי ודווקא בין עירות לשינה התגלה לי משהו מעניין – שמתי לב שכשניסיתי להבין מה גורם לפחד שלי, בעצם היה בי גינוי כלפי הפחד.
המניע שלי לשאול את השאלה היה מניע מגנה, זה היה בעצם נסיון להפטר מהפחד, למצוא סיבה שהיא כמו טעות, כמו לשאול במילים אחרות – “מה גורם לפחד הזה להופיע פה בטעות? מה גורם לטעות הזו לקרות לי? מה לא בסדר בי שאני פוחד ככה?”.

שאלות מגנות, שאלות שאומרות באופן עקיף שזה לא בסדר שאני פוחד, שהפחד לא אמור להיות שם ושזה שאני פוחד מעיד על כך שמשהו בי לא בסדר, לא מספיק חכם ושאין סיבה אמיתית להרגיש את הפחד הזה.

כל עוד שאלתי את עצמי לגבי הפחד באופן הזה, מתוך הנחה שאין סיבה חכמה ואוהבת לקיומו של הפחד בתוכי, הרגשתי רק יותר תקוע, מבולבל וחסר אונים.

כשמתוך הרדמות שמתי לב לזה, פתאום נפתחה בי אפשרות לשאול את אותה השאלה, רק בהנחה אוהבת, מתוך הנחה שיש סיבה חכמה ואוהבת ליקומו של הפחד וכששאלתי את עצמי באופן הזה, נפתחה בי ראייה נעימה ועמוקה פנימה, אל הצורך והכאב הילדי שאני נושא בתוכי.

אחת המלכודות הרוחניות הנפוצות (שגם בה נפלתי אינספור פעמים) היא ההנחה שמה שקורה לא מוצדק, לא חכם, לא אוהב.

כשאנחנו מונעים מתוך ההנחה הזו, אנו יכולים לקדש רעיונות רוחניים שונים כמו “להיות בכאן ועכשיו”, “לקבל את עצמי”, “להתמסר למה שיש”, “להשתחרר מהאגו”, “התעוררות רוחנית” או אפילו “הארה רוחנית”…אבל בפועל אנו חווים תקיעות, כיווץ, ביקורת וגינוי עצמי מתסכל.

ההבדל המהותי בין שאלה אוהבת שמאפשרת לתשובות להתגלות מתוכנו ללא מאמץ לבין שאלה לא אוהבת שיוצרת כיווץ, חסימה ופיצול בתוכנו, הוא בהנחה הבסיסית.

אני ממליץ להניח שאם יש משהו שאנחנו לא מבינים עד הסוף, לא יודעים את התשובה עליו ב100% של וודאות, כדאי להניח שהוא קורה מסיבה חכמה ואוהבת.

הדרך שלי לוודא שאני אכן שואל שאלות מתוך ההנחה הזו היא הנימה או טון הדיבור שלי.
כשאני מונע מתוך הנחת האהבה, הנימה או טון הדיבור שלי הוא רך, לא מאיים, לא מגנה ולא צורם. אפשר לדמות את זה לנימה או טון שבו שואלים אדם אהוב שאנחנו באמת מתעניינים בו “מה שלומך? איך עבר עליך היום?”
והתחושות שעולות בי כשאני שואל את עצמי באופן הזה הן של הרפיה, של רוך, של עצב, שמחה, פחד או כעס, אבל כל מה שעולה מרגיש נעים יותר, מקובל יותר, אפשרי יותר.

כשאני שואל את עצמי שאלות מתוך הנחה שמה שקורה הוא לא בסדר, לא נכון, לא חכם או לא אוהב, אני נשמע ביקורתי, מאשים, צורם, מכווץ, לא נעים ולרוב חווה תחושות של תקיעות, בלבול, כיווץ ותסכול.

סיכום קצר

רוחניות, התפתחות רוחנית או התעוררות רוחנית – כל אלה מושגים שבעיניי מתייחסים להתפתחות אנושית טבעית שמטרתה חיים מאושרים יותר, חיים נינוחים, שלווים, אוהבים ושמחים יותר עבורנו ועבור מי שחולק איתנו את המסע.

שתי המלכודות הרוחניות הנפוצות הן כנות חלקית (כזו שלא מתייחסת לרגשות, לתחושות ולצרכים הרגשיים) והנחת אי-אהבה (הנחה שדברים שאנו לא מבינים קורים מסיבה לא חכמה, לא מוצדקת ולא אוהבת).

שני העקרונות שלי להתפתחות רוחנית בריאה הם בהתאמה:
1. ללמוד ולפתח כנות שלמה
2. להניח את הנחת האהבה לגבי כל מה שאנחנו עדיין לא מבינים או לא רואים בתוכנו

ולסיום, כמה מילים שכתבתי היום בפרופיל הפייסבוק שלי…

לפעמים

אני פשוט

רוצה לבכות

את כל הפער

שביני

לביני

ויש גם שיר: