פוסטים

סיפור זן שאני הכי אוהב

סיפורי זן (ZEN) ידועים ביכולת שלהם לשקף את נפש האדם בפשטות גאונית. זהו סיפור זן שאני הכי אוהב שבעיניי הוא אולי אחד הסיפורים המשמעותיים ביותר ששמעתי ואני נעזר בו פעמים רבות בחיי.

נחשפתי לספרי זן בגיל צעיר והוקסמתי מהעומק, הפשטות והגאוניות שגיליתי בהם. בגיל 14 התחלתי לקרוא ספרי זן ולהתעניין בפולוסופיה המזרחית. זן הוא זרם בבודהיזם אבל הוא שונה מאוד בגישה שלו מהבודהיזם הקלאסי.

מורי הזן דיברו באופן שמנטרל את הנטיה להתפלסף ולפתח תאוריות רוחניות ומצאו דרכים פשוטות וגאוניות לפתור קונפליקטים ומאבקים פנימיים, להפגיש את האדם עם עצמו, עם רגשותיו ועם האמת והכנות העמוקה ביותר, עם החופש הפנימי והיכולת לקבל ולאהוב את עצמנו כפי שאנחנו ולחיות בהווה בתודעה פתוחה, ערה, קשובה, סקרנית ולומדת.

סיפור זן על המורה שזעק לעזרה

במנזר זן אחד בשעת צהריים, הנזירים טיילו בחצר. המורה הזקן שהיה גם הוא בחצר באותו זמן, עבר בין הנזירים ולפתע נשכב על האדמה והחל לזעוק “תעזרו לי! תעזרו לי!”.

הנזירים כמובן מיהרו להושיט עזרה למורה הזקן וניסו להרים אותו מהקרקע אך המורה התנגד ולא אפשר להם להרים אותו ורק המשיך לזעוק “תעזרו לי! תעזרו לי!”.

הנזירים היו מבולבלים מאוד ולא הבינו מה קורה. למה המורה זועק לעזרה אבל לא נותן להם לעזור לו? הם היו חסרי אונים והסתכלו אחד על השני במבוכה.

רק נזיר אחד שהסתכל על ההמולה מרחוק הבין לפתע משהו. הוא ניגש למקום שבו שכב המורה הזועק לעזרה ובלי לומר דבר פשוט נשכב לידו על הקרקע.

באותו רגע, המורה קם, קד קידה עמוקה לנזיר ששכב על הקרקע ועזב את החצר.

אז מה בעצם קרה פה?

מה רצה המורה הזקן להראות לנזירים? ומה הבין הנזיר שנשכב על הקרקע ליד המורה?

כמובן שאפשר לפרש סיפור זן או לצורך העניין כל סיפור שהוא באינסוף דרכים, אבל בעיניי יש כאן פרשנות מדהימה ביופיה ובדיוק שלה והפרשנות היא זו:

כשהמורה נשכב על האדמה והחל לזעוק לעזרה, הנזירים כמובן הניחו מיד שהמורה נמצא ב”בעיה” ושהבעיה שלו היא שהוא שוכב על האדמה.

הנזיר שהסתכל מהצד הבין משהו חשוב. הוא הבין שה”בעיה” של המורה כלל לא הייתה העובדה שהוא שוכב על האדמה כרגע. ה”בעיה” היחידה שהמורה הציג הייתה שהוא חושב שהוא בבעיה, שהוא מאמין שהמצב שלו הוא “לא בסדר”, שהוא מרגיש לבד במקום שהוא לא אמור להיות בו והוא פוחד להינטש והלשאר לבד באותו מקום ולכן הוא זועק לעזרה כדי לצאת מהמקום הזה.

בעצם, מה הבעיה עם לשכב על האדמה? לשכב על האדמה זו בעיה רק כשאנחנו חושבים או מאמינים שהמצב הזה הוא לא בסדר…שהוא לא נורמלי, שאנחנו אמורים או צריכים להיות במצב אחר או במילים אחרות, שאי אפשר להיות אתנו שם, שינטשו ולא יאהבו אותנו שם. 
לשכב על האדמה בעצם מייצג כל מצב פיזי או נפשי שאנחנו חווים שהוא מחוץ לתפיסה שלנו של מה שמקובל ו”בסדר”, של מה שראוי לאישור, הערכה ואהבה.

כשאנחנו מרגישים לבד ונדמה לנו שכל השאר נמצאים במקום אחר שהוא “טוב יותר”, זה מאוד מפחיד ומעורר בנו מצוקה ודחף טבעי לשנות את המצב.

למשל אם אני מרגיש חסר ערך, רגיש, פגיע ולא בטוח בעצמי ונדמה לי שכל השאר “יודעים איך לחיות”, מרגישים יותר בטוחים בעצמם ממני, מפגינים יותר “שליטה עצמית” והצלחה ממני, אני יכול לחשוב שמה שאני מרגיש הוא ממש לא בסדר ושאם ארגיש כך, אף אחד לא יעריך אותי, לא יבין אותי ולא יאהב אותי וזה יעורר בי מצוקה גדולה ונסיונות לשנות את המצב שלי בכל דרך אפשרית.

כלומר, “בסדר” או “לא בסדר”, זו שאלה של תפיסה שנקבעת על פי האופן שבו אנחנו רואים את החברה וכשנדמה לנו שאנחנו שונים, “חלשים” יותר, חסרי בטחון יותר, פוחדים יותר, עצובים יותר או כועסים יותר, אנחנו נוטים לחשוב שהרגשות שלנו הם בעיה אמיתית וכשזו צורת החשיבה שלנו, אנחנו סובלים.

סיפור זן שהכי אהבתי - אלי קרסניץ
סיפור זן – פשוט וגאוני כמו לצייר עיגול…

הניסיון לעזור לא עוזר

בעוד שהנזירים חשבו שהם מנסים “לעזור” למורה ששכב על הרצפה, בפועל, בכל ניסיון שלהם לעזור לו הם בעצם נתנו לו אישור לא מודע לכך שהוא אכן בבעיה.

שהוא אכן זקוק לעזרה ושאכן המצב שבו הוא נמצא כרגע הוא לא בסדר.

בלי להבין זאת, בניסיון שלהם “לעזור” הם בעצם אישרו למורה שלשכב על האדמה זו אכן בעיה ושהם לא מקבלים את המצב הנוכחי שלו, שגם הם כמוהו רואים בעיה במצב הנוכחי שלו.

וזו גם הסיבה שהמורה לא אפשר להם לעזור לו…זו לא הייתה העזרה האמיתית שהוא היה זקוק לה. הבעיה שלו הייתה אחרת לגמרי…הבעיה שלו הייתה האמונה שהוא נמצא ב”בעיה” ושהוא לבד שם, שאי אפשר להיות איתו ביחד במקום שבו הוא נמצא וכל מה שהנזירים עשו רק חיזק את התחושה הזו.

וכמו המורה, גם אנחנו מתורצצים פעמים רבות בחיים בתחושה שיש לנו בעיה, שהרגשות והעולם הפנימי שלנו הם לא בסדר ומחפשים פתרונות בלי לראות שהעזרה שאנחנו זקוקים לה היא פשוט אישור, שמישהו יהיה איתנו שם ויתן לנו להרגיש אהובים ורצויים כמו שנאחנו ושיותר מהכל, שאנחנו נלמד להתייחס לעצמנו באופן הזה.

הנזיר שהסכתל מהצד הבין את זה. הוא הבין את הצורך הרגשי העמוק שהמורה הציג. הוא הבין ששום ניסיון “לעזור” לא יעבוד פה.

רק אישור. אישור אמיתי וכנה מהלב יעזור למורה. פשוט להיות איתו שם ביחד, ככה, בדיוק כפי שהוא.

אז איך נותנים אישור?

ללא מילים, הוא פשוט הצטרף אל המורה. הוא נשכב לידו ופתאום זה היה בסדר לשכב על האדמה.

בסדר לא כי מישהו אמר, בסדר לא כסיסמה או מניפולציה רגשית. בסדר באמת, כי הנה הוא כבר לא לבד. הנה הוא שם איתו על האדמה והכל בסדר.

בעצם מה שהנזיר הזה הפגין כלפי המורה הוא אמפטיה אמיתית.

והמורה זיהה מייד את האישור שניתן לו ובלי שום מאמץ הצורך שלו לבקש “עזרה” התפוגג כי הוא ראה שהוא לא בבעיה. זוהי בעצם הדגמה של אמפטיה, אישור ואנושיות ברמות העמוקות ביותר בעיניי. אולי תחשבו שאני מוזר אבל הסיפור הזה מרגש אותי בדיוק שלו, בחוכמה, בפשטות ובאהבה שלו.

הרי כל כך הרבה פעמים בחיים אנחנו “על האדמה”…נדמה לנו שאנחנו מחוץ לנורמה מכל מיני בחינות…רגשית, מחשבתית, פיזית, התנהגותית, חברתית.

עקב היחס שקיבלנו בילדות, טראומות והתניות חברתיות שנולדנו לתוכן, אנחנו נוטים לחשוב שהפחד שלנו, החרדות, הדכאון, הרגישות, הפגיעות, חוסר הבטחון, חוסר הערך, הבדידות או הכאב הרגשי שלנו, המחשבות המפחידות והמוזרות שלנו, ההתעסקויות האובססיביות שלנו בדברים, כל אלה הם אותה “אדמה” מביכה ובודדה שאף אחד לא ישכב איתנו עליה ביחד, שלכל היותר יושיטו לנו יד כדי “לעזור” אבל לא יזהו את הצורך האמיתי שלנו באמפטיה, אהבה ואישור.

כל כך הרבה פעמים ביקשנו “עזרה” וכל מה שרצינו היה אישור, אהבה, הסכמה להיות ביחד. כל כך הרבה פעמים קיבלנו בעיקר עצות, ביקורת, התעלמות ועוד ניסיונות לשפר ולתקן אותנו וזה פשוט לא נעים.
זו כמובן גם לא אשמת אף אחד ולא של ההורים שלנו, גם הם היו ילדים וגם להם היו הורים וכולנו למדנו את היחס המכאיב הזה שעבר מדור לדור.

וזה כמובן לא נעים כשאנחנו עושים את זה למישהו אחר. לחבר, לבני זוג, להורים או לילדים שלנו. גם הם בדיוק כמונו ובלי להבין זאת, מבקשים את העזרה האמיתית שלנו שהיא אמפטיה, תחושה של אישור וביחד.

הסיפור הזה מזמין לשים לב מתי אנחנו באמת עוזרים לעצמנו או למישהו אחר ומתי בלי לשים לב, אנחנו רק מחזקים את התחושה שמשהו לא בסדר, שצריך להשתנות ושיש פה “בעיה” אמיתית וחמורה שחייבים לפתור.

זה לא אומר כמובן שלא צריך לעזור לאנשים. לפעמים אדם באמת זקוק לעזרה פיזית, לקום, לקבל מזון או עזרה אחרת.
אם למשל אלך ברחוב ואראה אדם שנפל שוכב על המדרכה וסובל ומבקש ממני לעזור לו לקום, בוודאי שלא אתחיל לשכב איתו שם או לטעון שהוא לא זקוק לעזרה, במקרה הזה העזרה מובנת.

אבל כשמדובר בכאב נפשי, בקושי נפשי, לרוב העזרה הכי טובה היא ללמוד להיות שם ביחד, לתת אישור למה שמרגיש כל כך בודד ומגונה בין אם זה בינינו לבין עצמנו ובין אם זה בינינו לבין אחרים.

ברוב המקרים מה שאנחנו באמת מבקשים מעומק הלב זו אמפטיה, אישור ותחושה של ביחד ולא “עצות” או ניסיונות לשנות אותנו במסווה של “כוונות טובות”.

זהו עקרון שאני קורא לו “עקרון אי המאמץ” והוא אומר בפשטות שכל מה שאנחנו רוצים לשנות לטובה בעצמנו (פחדים, עצבות, חוסר בטחון, חרדות, תסכול, בלבול, כאב, הרגלים, התמכרויות ועוד) ישתנה מעצמו רק אם נלמד לקבל את ולתת לו ולעצמנו מקום.

כל עוד אנחנו מנסים לשנות את עצמנו בכח ודורשים מעצמנו להשתנות, בין אם זה על ידי ביקורת ושיפוטיות עצמית, נסיון לכפות על עצמנו משמעת ובין אם זה באמצעות טכניקות רוחניות או פסיכולוגיות שונות, אנחנו בעיקר מעצימים ויוצרים תחושת תסכול ותקיעות כי אי אפשר לשנות את עצמנו בכח.

זו גם הסיבה שכל כך הרבה טכניקות וגישות רוחניות ופסיכולוגיות לא עובדות או עובדות לפרק זמן קצר ואז קורסות – כי הן מבוססות על נסיון לשנות את עצמנו בכח וכמו רוב הדיאטות, זה פשוט לא עובד, זה לא מאפשר לנו להרגע, לקבל את עצמנו ולהשלים עם עצמנו.

זה דומה למשהו שכולנו מכירים: כשאנחנו דורשים שוב ושוב משהו מאחרים (בני זוג, חברים, ילדים), לרוב אנחנו נתקלים בסירוב, התנגדות ומאבק ודווקא כשאנחנו לומדים לבקש, להראות את הרגישות, הפגיעות והצורך שלנו ופשוט לבקש, דברים קורים בלי מאמץ. גם כשדורשים מאתנו משהו בכח, מיד עולה בנו התנגדות וכשמבקשים מאתנו יפה ובכנות בלי לדרוש, הרצון לעזור ולתת עולה בנו מעצמו.

הכל בעצם מתחיל בפנים

בעיניי הכי חשוב להתחיל לשים לב איך אנחנו עושים את זה לעצמנו, איך אנחנו מתייחסים לעצמנו בעולם הפנימי שלנו.

איך כשאני מרגיש עצוב או פוחד, מיד מתעורר הקול שאומר שזה לא בסדר ושאני חייב לעזור לעצמי, שזה לא כדאי, שעדיף לחשוב “חיובי”. איך אני פוחד לשכב איתי שם על האדמה שלי ולתת אישור אמפטי ואוהב לעצמי, לילד שבי, ללב שלי שכל כך זקוק לבטחון לקבלה ולאישור שלי.

זה מה שאני רוצה ללמוד יותר ויותר. אני מרגיש שסיפור הזן הזה יכול לסכם את הלימוד שלי בחיים בכל הרבדים – הפנימי והחיצוני.

זה מה שאני לומד וממשיך ללמוד, איך לשכב איתי על כל ה”אדמה” שלי ואיך לשכב ביחד עם אחרים על האדמה שלהם וזה מוכיח את עצמו כל פעם מחדש. זה מצליח לעזור במקומות ששום דבר אחר לא עזר בהם, זה מאפשר לראות ולהבין את עצמנו בעומק אחר לגמרי ולקבל את המקום הכי פנימי ועמוק שכל כך זקוק לאישור ואהבה.

כי ככה זה ביחד, ככה זה אמפטיה, ככה זה ריפוי וככה זה אהבה. מתוך קבלה ואהבה כזו לעצמנו גם המקומות הכי פצועים, טראומטיים, מבוהלים, חרדתיים, מדוכאים, מיואשים ובודדים בנו, מתחילים להתעורר, לקבל בטחון ושמחה, שלווה, חמלה ובהירות חדשה מתגלות מבפנים.

ויותר מהכל ככה זה נעים, ככה כיף לחיות…זה חופשי, זה בלי מאמץ…זו הודיה.

לסיכומו של סיפור זן, הנה דוגמה מהחיים ששיתפתי לא מזמן בעמוד הפייסבוק שלי שמדגים את הנקודה הזו:
https://www.facebook.com/elikrasnits/posts/1702453803347926

איך להצליח בגמילה, שינוי הרגלים והגשמה עצמית

לא משנה אם מדובר בתהליך של שינוי הרגלים, גמילה מהרגלים כמו עישון, אכילה רגשית והתמכרויות אחרות או בתהליך כמו אימוץ אורח חיים ספורטיבי ובריא, הרזייה או הגשמה עצמית בכל תחומי החיים, אני רוצה לחלוק אתכם עקרון בסיסי שמאפשר את ההצלחה בתהליך.

העקרון שאני מדבר עליו, לא קשור לשום טכניקה, לשום גישה פסיכולוגית או רוחנית וגם לא מצריך מאתנו שום מאמץ. מדובר בהכרה טבעית וכנה בצורך הרגשי העמוק והחזק ביותר שלנו.

מהו מקור האנרגיה והעוצמה שלנו?

אם אתם כמוני, בטח כבר ניסיתם לעשות שינוי או שניים בחיים. שינוי הרגלים כמו למשל לאכול בריא או להפסיק לעשן. או שאולי ניסיתם לשנות הרגלי אכילה, לעשות ספורט, לאמץ הרגלים חברתיים חדשים, לדבר או להציג את עצמכם באופן שונה, להפסיק להכנס לקשרים לא בריאים ועוד.

ייתכן שעם כל הרצון הטוב, לא הצלחתם לגייס את עצמכם להתחיל בתהליך כלל וייתכן שבהתחלה הרגשתם “על הגל” והתמלאתם בציפיה לבאות… התחלתם להרגיש שהנה סוף סוף אתם מצליחים לשנות את מה שכל כך רציתם, רק כדי ליפול ולהתאכזב ולגלות ששוב חזרתם לאותה נקודה בלי להבין למה.

אם זה קרה לכם או קורה לכם כעת, אתם בוודאי שואלים את עצמכם – למה? למה זה קורה לי?
האם אני לא מספיק חזק? לא מספיק אחראי? לא מספיק חכם? לא מספיק אכפת לי?
או במילים אחרות…מה לא בסדר אצלי?

אז הרשו לי להרגיע אתכם – הכל בסדר אצלכם. כבר עכשיו.
הדבר היחיד שחסר כעת הוא מודעות, הכרה או ראייה כנה של מקור האנרגיה והעוצמה המשמעותי שלכם לתהליך של שינוי הרגלים.

הסוד להצלחה בכל תהליך של גמילה ושינוי הרגלים, נמצא במערכת היחסים הפנימית שלנו, בשיחה הפנימית שלנו עם עצמנו שמאפשרת לנו גישה למקור האנרגיה והעוצמה המשמעותי ביותר שלנו.

אפשר לומר שיש לנו שני מקורות אנרגיה:

1. החשיבה ה”רציונלית” שלנו שמתוכה אנו מנסים לעשות שינויים על סמך הבנה שכלית של המציאות ונסיון להיטיב עם עצמנו.
החשיבה ה”רציונלית” שלנו מהווה חלק קטן מאוד מהאנרגיה הכללית שלנו וכאשר הניסיון שלנו להשתנות או להגשים את עצמנו, מונע רק מתוך מקור זה תוך התעלמות מהמקור השני שהוא לגמרי רגשי, אנו עתידים לעבוד קשה, להתאמץ וב99.9% מהמקרים, אנו עתידים לחוות כשלון ואכזבה.

2. העולם הרגשי התת מודע שלנו שמהווה את הילד או הילדה הפנימיים שלנו ושפועל מתוך צרכים רגשיים עמוקים.
המקור הזה מהווה את החלק הגדול והמשמעותי ביותר של האנרגיה שלנו וכאשר אנו הולכים ידי ביד, באופן מודע וקשוב לצרכים הרגשיים העמוקים שלנו, השינוי מתרחש בנו בקלות, באופן טבעי, אורגני, מהנה וב99.9% מהמקרים, נחווה הצלחה, למידה וריפוי רגשי ונפשי בדרך.

אם ניסיתם לעשות שינוי הרגלים כלשהו בחייכם ולא הצלחתם להתחיל או שהתחלתם ונכשלתם שוב ושוב, הסיבה לכך היא התעלמות או העדר מודעות כנה ואמיתית לצרכים של העולם הרגשי התת מודע (הילד הפנימי).

העקרון שמאפשר הצלחה בתהליך של גמילה, שינוי הרגלים והגשמה עצמית

כדי שתהליך של גמילה או שינוי הרגלים יצליח באמת, עלינו להיות מחוברים למקור האנרגיה השני שלנו והעמוק שלנו שהוא העולם הרגשי התת מודע שלנו – הילד הפנימי. זו הבנה מאפשרת לנו לפעול בהתאם לעקרון שמשפשר כל תהליך של גמילה, שינוי הרגלים והגשמה עצמית.

את העקרון הזה אפשר להבין כשאנחנו שואלים את עצמנו – מהם הצרכים הרגשיים והעמוקים של ילד? מה למעשה צריך ילד באמת? למה הוא זקוק יותר מהכל מההורים שלו?

וזהו העקרון שאני מדבר עליו:

ללכת יד ביד עם הילד הפנימי שלנו לאורך כל הדרך 

העקרון להצלחה בגמילה, שינוי הרגלים - אלי קרסניץ
לא לנטוש את הילד שבנו – זהו העקרון להצלחה בגמילה, שינוי הרגלים והגשמה עצמית

הילד הפנימי שחי בתוך כל אחד ואחת מאתנו, זקוק באופן מוחלט לאהבה מוחשית מאתנו, ליחס אוהב מאתנו.

אבל מהי אותה אהבה מוחשית שאנו כל כך זקוקים לה?

יחס אוהב או אהבה, כולל שלושה ביטויים מרכזיים:

1. הקשבה כנה

הקשבה היא הבסיס לאהבה. אם מישהו אוהב אותנו, הוא בוודאי יקשיב ויתעניין בנו ויותר מדוייק מכך…הוא יתעניין ויקשיב לרגשות שלנו.

הקשבה כנה לרגשות של הילד שבנו מתאפשרת בקלות כאשר אנחנו עוצרים לשאול את עצמנו בכנות “מה אני מרגיש עכשיו?” ומקשיבים די זמן כדי לאפשר לתשובה כנה לעלות במילים או בכל דרך אחרת. התת מודע שלנו שהוא הילד שבנו, מבטא את עצמו בהרבה דרכים יצירתיות – מילים, דימויים, תמונות, שירים, תחושות גוף, תנועות ואפילו צלילים.

הקשבה כנה לעצמנו ובעיקר לעולם הרגשי שלנו מאפשרת לנו לפגוש את עצמנו באהבה וללא מאמץ. זהו צעד בונה אמון שמאפשר לנו גישה אל מקור האנרגיה המשמעותי שלנו – אל העולם הרגשי התת מודע שלנו. בדיוק כמו עם ילד אמיתי, עד שלא נקשיב לו באמת, בלי לשפוט, לבקר או לצפות שהוא ישתנה ויעמוד בציפיות שלנו, הוא תמיד ישאר מרוחק ומנותק מאתנו ובצדק…איזה ילד רוצה שישפטו ויבקרו אותו?

כל ילד, פנימי או חיצוני…ולמעשה כל אדם, זקוק להקשבה כנה כמו לאוויר לנשימה.

כאשר אנו לומדים את נושא ההקשבה הכנה לעומק באופן מעשי, אנו מגלים שיש לה שלושה מימדים עיקריים: הקשבה לרגשות ולתחושות, הקשבה לצורך הרגשי העמוק (הבקשה הפנימית שלנו) והקשבה לסיפור המחשבתי שאנו מספרים לעצמנו.
זהו לא המקום להרחיב את הדיבור על כך מכיוון שמדובר בנושא רחב מאוד, אבל אפשר לתת דוגמה אחת להבהרה:

ייתכן לדוגמה שברגע נתון כלשהו, הרגש שלנו הוא פחד ועצב, הצורך הרגשי (הבקשה) שלנו הוא באישור ובטחון והסיפור שאנו מספרים לעצמנו במחשבות שלנו הוא שאף אחד לא מבין אותנו.

הקשבה כנה לעצמנו מאפשרת לנו לשים לב לשלושת ההיבטים החשובים האלה של החוויה שלנו ובכך לתת לעצמנו תחושה של נוכחות אוהבת חסרת מאמץ שמחזירה את האמון אל ביתינו הפנימי – אמון פנימי שמאפשר לנו להצליח בכל תהליך של שינוי.

2. הצטרפות מאשרת

לאחר שהקשבנו לילד שבנו באופן כנה נפתחת האפשרות לתת לו תחושה של הצטרפות – תחושה של ביחד. התחושה הזו היא האישור שאנחנו נותנים לעצמנו להרגיש את מה שאנחנו מרגישים כבר כעת.

לדוגמה: אם הקשבנו לעצמנו וגילינו שאנחנו מרגישים פחד וצורך בבטחון, אנחנו רוצים פשוט להרשות לעצמנו להרגיש את הפחד והצורך הזה בבטחון מבלי לנסות לשנות או “לעשות משהו עם זה”.

ישנן אינסוף דרכים לתת אישור ולהצטרף אל הילד שבנו. כל אחד מאתנו יכול ללמוד את הדרכים הייחודיות שלו לתת אישור ולהצטרף אל עצמו. זהו צעד משמעותי ביותר לכל תהליך של גמילה, שינוי הרגלים או התפתחות אישית בכלל.

חישבו על כך לרגע: אם יש מישהו שבאמת באמת מקשיב לנו בכנות, מאפשר לנו לבטא את הרגשות שלנו, נותן לנו אישור, מצטרף אלינו ומסכים פשוט להיות איתנו ביחד בכל מה שאנחנו כבר מרגישים…באיזו קלות הלב שלנו יפתח לאדם כזה?

באיזו קלות נרגיש בנוח עם אדם כזה? באיזו קלות נרגיש אהובים ובאיזו קלות נרצה לשתף פעולה עם אדם כזה?

בדיוק באותו אופן, גישה אל מקור האנרגיה המשמעותי שלנו – הילד הפנימי שבנו, מתאפשרת בקלות, בנעימות וללא כל מאמץ כשאנו מסכימים לתת לעצמנו את ההקשבה הכנה, האישור ותחושת הביחד שאנו כל כך זקוקים לה.

3. נאמנות מעשית

לעיתים קרובות, שני השלבים הראשונים מספיקים לגמרי. רוב הזמן הצורך הרגשי העמוק שלנו הוא בהקשבה כנה והצטרפות מאשרת.

ב99% מהמקרים אין צורך בשום דבר נוסף כדי לאפשר לעצמנו חיבור ואחדות עם העולם הרגשי שלנו – חיבור שמחזיר את האמון הפנימי הביתה אל הלב שלנו ומאפשר לנו להינות ממקור האנרגיה העצום שהוא העולם הרגשי התת מודע שלנו ולהצליח בכל תהליך של גמילה, שינוי הרגלים או הגשמה עצמית.

ובכל זאת, לפעמים נדרש שלב נוסף שאני קורא לו “נאמנות מעשית”. אסביר אותו בדוגמה פשוטה:

נניח למשל שיש לי ילד שמביע קושי ומצוקה וכהורה טוב ואוהב אני מקשיב לו בכנות ומגלה שהוא סובל מכאב פיזי כלשהו ומרגיש פוחד וחוסר בטחון. לאחר שהקשבתי לו, אני מצטרף אליו ומאשר את הצורך הרגשי שלו – נותן לו תחושה שזה ממש בסדר לפחד ושאנחנו יחד ואני מקבל אותו כמו שהוא. כל זה נפלא והילד מרגיש אהוב והרבה יותר רגוע, אבל הכאב הפיזי עדיין נמצא שם ולכן השלב הבא יהיה נאמנות מעשית – לחפש מענה או מרפא לכאב הפיזי של הילד.

ייתכן שאצליח למצוא מרפא וייתכן שלא, אבל התחושה של הילד שלי תהיה שיש לו הורה אוהב קשוב, מאשר ונאמן שמנסה למצוא מענה לצורך שלו באופן מעשי.

ובינינו, מה עוד אפשר לבקש מאדם כלשהו?

אם מישהו מקשיב לי בכנות, מצטרף אלי ונותן לי תחושה שאנחנו ביחד, שזה בסדר להיות כל מה שאני ואפילו מנסה למצוא מענה פיזי לצרכים שלי…מה עוד אפשר לבקש?

זוהי אהבה או יחס אוהב. זהו משולש האהבה הפנימי שבעזרתו אפשר להצליח בכל תהליך של שינוי הרגלים, גמילה והגשמה עצמית.

מדוע?

מכיוון שכאשר מתקיימת בנו אהבה מודעת כזו, האמון הפנימי שלנו בעצמנו הולך וגדל. האמון הפנימי שלנו הוא התחושה של הילד הפנימי שיש לו הורה פנימי אוהב, קשוב ונאמן.

מתוך אמון פנימי אמיתי (להבדיל מאמונה כלשהי), הדרך לכל שינוי וריפוי היא קלה, טבעית ואפילו מהנה.

זוהי צמיחה אישית אמיתית, זהו הריפוי וזוהי הדרך הכנה, המדוייקת והאותנטית ביותר לממש את עצמנו בכל מישורי החיים.

משולש האהבה הפנימי שמאפשר הצלחה בכל תהליך שנרצה לעבור

מלכודת ההתלהבות הראשונית

ישנה נקודה אחת שמהווה מכשול קלאסי ונפוץ מאוד לכל תהליך של גמילה, שינוי הרגלים והגשמה עצמית. נקודת המכשול הזו יכולה להגיע תוך פרק זמן שנע בין שעות בודדות לשבועות ואפילו חודשים מתחילת התהליך.

אני קורא לנקודה הזו “מלכודת ההתלהבות הראשונית”. בואו נבין ביחד מה קורה למעשה כשאנחנו יוצאים לדרך של שינוי כלשהו בחיינו.

זכרו שנקודת המפתח לאורך כל הדרך היא אמון פנימי. אמון פנימי שלנו בעצמנו (ולא אמונה במשהו), אמון פנימי באהבה מעשית ובלתי מתפשרת שלנו לעצמנו – אהבה שבאה לידי ביטוי בהקשבה כנה, הצטרפות מאשרת ונאמנות מעשית לאורך כל הדרך.

כדי להינות מחיים נטולי מאמץ ומהגשמה עצמית אמיתית, אנו חייבים לתת לילד הפנימי שלנו את התחושה הכנה שהוא מספר אחד עבורנו. שאין לנו ולא יהיה לנו שום דבר חשוב יותר מהאהבה העצמית הזו.

ילדים זקוקים לבטחון הזה…זכרו כמה חשוב היה לכם בילדותכם להרגיש שהאהבה של הוריכם אליכם תתקיים ללא תנאים. זכרו כמה מפחיד, מכווץ וכואב זה היה כשנוכחתם לדעת שיש תנאים לאהבה הזו או שההורים כלל לא שמים לב אליכם ועסוקים בדברים “חשובים יותר”.

אנו זקוקים לאמון הפנימי הזה כאוויר לנשימה ועבור רובנו, האמון הפנימי הזה לא התקיים במשך שנים רבות.

אז עכשיו אנחנו מחליטים לצאת לדרך חדשה. אחנו מחליטים לשנות את חייינו ולנסות לחיות נכון יותר, בריא יותר ולהגשים את עצמנו. הילד שבנו חווה פחד והתרגשות בו זמנית, הוא כמו מציץ מהפינה שלו ובודק…האם יש פה הזדמנות אמיתית לאהבה?

ייתכן שתבחילת התהליך נחווה התרוממות רוח, תקווה ואמונה מחודשת…אנו כאילו נותנים יד לילד שבנו ומבטיחים לו שעכשיו יהיה טוב יותר, שהנה אנחנו הולכים להינות ביחד…לרוץ ביחד…שיהיה כיף…שתחושת הביחד תחזור אלינו. והילד נוטה להאמין…הוא מתחיל לשתף פעולה ומאפשר לנו לגייס אנרגיה פנימית ולהתחיל בשינוי המיוחל.

אבל לרוב, די מהר אנחנו מתחילים להתלהב…להתלהב מכך שהנה אנחנו עושים שינוי, ויחד עם ההתלהבות הזו מופיע פחד גדול…פחד מאכזבה, מכשלון, מכאב…והרגשות האלה, הם רגשות ילדיים לגיטימיים…אבל מה אנחנו עושים איתם?

לרוב, מתוך רצון עז לשמר את ה”הצלחה”, אנו מדחיקים, מתעלמים ומנסים להשתיק את הקולות הילדיים האלה בתוכנו…וזה מחזיר אותנו אל נקודת ההתחלה.

כאן הילד שבנו כמו מגלה שהוא מרומה. שהבטחנו לו שנהיה ביחד, שתהיה אהבה ושיהיה כיף…והנה כשהוא מפחד…אנחנו נוטשים אותו לטובת קולות של “חשיבה חיובית” שאומרים לנו שצריך לחשוב חיובי, להתמקד במטרה ולהתעלם מהרגשות שלנו.

והילד החמוד הזה שבנו פשוט מתאכזב ומכבה את הברז הפנימי. הוא מתכווץ ובקלות רבה גורם לנו לגלוש חזרה אל ההרגלים הישנים שלנו…אל הסיגריה, אל הסם, אל האוכל המשמין, אל צפייה בטלוויזיה, אל תסכול, חרדה ודכאון וכל אותם מקומות מוכרים ו”נוחים” שחיינו סובבים סביבם.

לפחות שם הוא לא יתאכזב. את המקומות האלה הוא כבר מכיר…לא שנעים שם, אבל לפחות לא מבטיחים לו הבטחות ואז נוטשים אותו בפעם המי יודע כמה…זה פשוט כואב מידי.

להצליח בקלות ובהנאה בכל תהליך של שינוי בחיים

בואו נסכם לרגע את מה שנאמר עד כה בארבע נקודות פשוטות וברורות:

1. כדי להצליח בקלות ולאורך זמן בתהליך של גמילה, שינוי הרגליים או הגשמה עצמית, עלינו להיות מחוברים למקור האנרגיה העיקרי שלנו – העולם הרגשי התת מודע שלנו (הילד הפנימי).

2. כדי שהחיבור הזה יתאפשר כל שעלינו לעשות הוא ללמוד לתת לעצמנו אהבה מוחשית. אהבה שכוללת שלושה היבטים מרכזיים  – הקשבה כנה, הצטרפות מאשרת ונאמנות מעשית.

3. לאורך הדרך חשוב להיות ערים לנקודת הכשל – “מלכודת ההתלהבות הראשונית” ולוודא שאנו לא נוטשים את הילד שבנו או במילים אחרות לא מדחיקים או מתעלמים מרגשות של פחד, חוסר בטחון, חוסר אמון, עצב וכעס אלא דווקא מפנים להם אוזן קשובה, נאמנה ואוהבת.

4. העקרון היסודי שהוא נטול “שיטות”, פטנטים, גימיקים וקיצורי דרך שלא באמת עובדים ושמאפשר לנו להצליח בכנות וליצור שינוי אורגני בחיים הוא:

ללכת יד ביד עם הילד הפנימי שלנו לאורך כל הדרך 

כשאנו לומדים את הנקודה הזו באופן מעשי ויומיומי, חיינו עולים באופן טבעי על מסלול של צמיחה, התפתחות ומימוש עצמי טבעי ואוהב.
מבחינתי, זהו תמצית המסע לריפוי, התפתחות וצמיחה אישית. זהו מסע מרתק, דרך של ריפוי והתרחבות פנימית כנה ועמוקה.

משבר גיל 40, גיל המעבר – טיפול וצמיחה אישית

משבר גיל 40 | משבר גיל ה40 | משבר גיל הארבעים

 

לעיתים קרובות מגיעות אלי למפגשי טיפול, ליווי וצמיחה אישיים, נשים בשנות הארבעים לחייהן המתמודדות עם תופעות שונות שקשורות לגיל המעבר – משבר גיל 40 (“משבר אמצע החיים”).


מתוך היכרות עם הנושא, אני מגלה שוב ושוב שכשפוגשים את משבר גיל 40 (שאגב לא מתרחש בדיוק בגיל 40 אלא יכול להתפרס על פני שנים רבות אחרי גיל 40 וגם 50) באופן מודע, קשוב, רגיש ואוהב, הוא יכול להוות הזדמנות מיוחדת לריפוי והעצמה ולהוות גשר לשיפור משמעותי באיכות החיים וברמת הסיפוק, הקבלה העצמית, תחושת המימוש העצמי והאושר הפנימי.

מהו משבר גיל 40 או משבר גיל המעבר

משבר אמצע החיים, הקרוי גם משבר גיל המעבר הוא אוסף של תופעות טבעיות פיזיות, ורגשיות-נפשיות המתרחשות בדרך כלל בגילאים 40-50. אצל נשים, תופעות גיל המעבר יכולות לכלול שינויים ההורמונליים וגופניים וההשלכות הנפשיות שבמפגש עם שינויים אלה.

ברמה הנפשית, תופעות גיל המעבר יכולות לכלול שינויים מהותיים בתפיסת החיים והדימוי העצמי – תפיסות התפקיד והיעוד בחיינו, שינויים ביחס למיניות, מראה חיצוני, הורות, זוגיות, משמעות, רוחניות ומושגים כמו הגשמה עצמית, אושר ואהבה.
קשיים בהתמודדות עם תופעות גיל המעבר יכולים לכלול דכאון, חרדה, הפרעות אכילה, הפרעות שינה, חשיבה או התנהגות אובססיבית, אי שקט נפשי ותחושות של בדידות, ריקנות, תקיעות, חוסר משמעות, חרטה ועוד.

מדוע זה קורה

גיל המעבר הוא אותה תקופה בה לרוב, אשה או גבר מוצאים את עצמם בשלב מתקדם יחסית בקריירה, בתוך זוגיות ארוכה, כשהילדים כבר גדלו ולא זקוקים להשגחה צמודה או לחילופין לאחר תהליך גירושין או פרידה. בשלב זה של החיים יש לשאלות קיומיות וצרכים רגשיים עמוקים שהודחקו או “הורדמו” לטובת התמקדות במירוץ החיים – קריירה, התבססות כלכלית, זוגיות וילדים, נטייה טבעית לצוף ולעלות על פני השטח.

בנוסף, בייחוד אצל נשים, שינויים גופניים והורמונליים נוטים לערער את הדימוי העצמי המוכר בכל הקשור לפוריות, מיניות, מראה חיצוני וחיבור לגוף ומציפים בעוצמה שאלות נוקבות לגבי משמעות, זהות, אושר והיכולת לתת ולקבל אהבה.

חשוב להבין ששאלות קיומיות ונושאים רגשיים לא פתורים שמצטברים במהלך הילדות והחיים, לא נעלמים לאורך זמן אלא רק מודחקים או מוחזקים בהשהיה מתחת לפני השטח, כל עוד אנו עסוקים במה שנתפס בעיניינו כחשוב, הכרחי ומשמעותי מאוד – משפחה וילדים וקריירה שתתמוך כלכלית בכל מה שחשוב לנו.

לאחר שמטרות אלה הגיע לכדי מימוש מסויים ומשהו בנו מרפה או פשוט מתעייף מהמרוץ ומהשגרה, השאלות והנושאים הרגשיים הלא פתורים בנו נוטים לצוף בכח ולעיתים אף יוצרים זעזוע לא קל בכל מערכת התפיסות והאמונות שלנו וזה בדיוק מה שקורה במשבר גיל המעבר.

למעשה זה רק טבעי שבעוד שאנו עסוקים במירוץ החיים, ישנם רבדים רגשיים עמוקים ומשמעותיים של כאב, עצב, פחד ותחושת חוסר משמעות שמקורם בילדות, שרק מחכים ליום שבו נאט לרגע את הקצב ונבחין סוף סוף במי שהיינו כל הזמן.

אפשר לומר שבעצם מדובר פה במתנה פוטנציאלית מדהימה. מדובר כאן בהזדמנות אמיתית לחזור להיות בקשר בריא, אוהב ואוטנתי עם הרגשות שלנו ועם עצמנו ולהביא אל חיינו שלווה, ביטוי ומימוש עצמי, יצירתיות אהבה עצמית מחודשת.

האם משהו לא בסדר אצלי?

באופן טבעי, כשאדם הרגיל לשגרת חיים, זהות עצמית ותפיסת עולם מסויימת במשך שנים רבות, מתחיל לחוות שינויים ותנודות במצב המוכר הזה, עולה בו באופן טבעי השאלה הבסיסית “האם משהו לא בסדר אצלי?”. השאלה הזו יכולה להוביל למסע מרתק של גילוי עצמי כמו גם לחוויות של חרדה, תסכול ודכאון.

משבר גיל 40 מעורר את השאלה “האם משהו לא בסדר אצלי?” שיכולה כמובן לבוא לידי ביטוי במילים או באופן שונה מאדם לאדם והיא למעשה ביטוי של הצורך הרגשי העמוק שלנו כבני אדם, להרגיש שייכים, בטוחים ובאופן כללי שאנו ראויים לאישור ואהבה.

הצורך העמוק באישור ואהבה הוא ביטוי לטבע האנושי שלנו ולכן כששאלה זו עולה במהלך משבר גיל 40 ואנו נעשים מודעים אליה ולאופן שבו אנו מספרים לעצמנו שאולי משהו בנו “לא בסדר”, נפתחת בפנינו האפשרות להיכרות מחודשת עם הרבדים הרגשיים העמוקים שלנו…עם הילד או הילדה שבנו…עם הפחד שמגונן על מקום עצוב ובודד בתוכנו.

וכשהילד או הילדה העצובים והבודדים בתוכנו מקבלים מענה אוהב מאתנו, כל חוויית החיים שלנו משתנה.

ואגב אני לא מדבר על נושא הילד הפנימי מתוך תאוריה או ידיעה שכלתנית בלבד. אני מדבר מנסיון אישי…מהמפגש האינסופי שלי עם הילד שבי. מהמפגש עם שנים של בדידות, חוסר בטחון, דכאון וניסיון להדחיק את כל מה שכואב, בודד ונטוש בי. מהמקום הזו שבו למדתי ועודני לומד לפגוש את עצמי באמת, אני חווה שינוי מדהים בחיי שרק הולך ומתרחב ומאפשר לי לחיות מתוך הגשמה, מנוחה ותחושת של הודיה קיומית. ואלה האיכויות שאני רוצה לחלוק איתך 🙂

בחזרה אל הילד הפנימי

לעיתים קרובות אני מזהה אצל אנשים בגיל המעבר ואנשים שמתמודדים עם משבר גיל 40, פתיחות רבה ומוכנות לחזור להיות בקשר עם הילד הפנימי.

מהו הילד (או הילדה) הפנימי?

כמובן שלא מדובר כאן בגיל אלא באיכות – האיכות הילדית הטבעית הקיימת בכולנו היא איכות רגשית המבקשת מענה אמיתי לצרכים רגשיים בסיסיים.
הצרכים הרגשיים הבסיסיים שלנו הם הצורך בערך עצמי (משמעות), צורך בקרבה אנושית ותקשורת, צורך בנוחות פיזית וכמובן הצורך העמוק באישור, בטחון ואהבה.
האיכות הילדית בנו מבקשת בכל רגע נתון מענה לאחד מהצרכים הרגשיים הבסיסיים שלנו וזהו המצב הטבעי והנורמלי.

משבר גיל המעבר מעודד הקשבה עמוקה ומחודשת לאותו ילד פנימי הקיים בכולנו.
למרות שמשבר גיל המעבר מלווה לעיתים קרובות בתחושות של פחד, חוסר בטחון, חוסר יציבות רגשית וכעס, הרי שמדובר כאן בהזדמנות יקרה שבעזרת קצת מודעות, רכות, הקשבה והסכמה עדינה והדרגתית לחוות את אותם מקומות ורגשות חדשים שנגלים אלינו, יכולה להפוך בקלות לתהליך עמוק ועוצמתי של צמיחה, הגשמה והתעוררות אמי

טיפול וליווי אישי לצמיחה מתוך משבר אמצע החיים

מנסיוני כמטפל ומלווה בתהליכי צמיחה, הגשמה וגילוי עצמי, אני מזהה איכויות חשובות ומועילות שמתעוררות בסביבות גיל המעבר:

● מוכנות רבה יותר להקשיב לרגשות ולהרפות מתפיסות מקובעות שגורמות סבל ואי נחת

● פתיחות לרעיונות חדשים ובחינה מחודשת של רעיוניות ישנים

● תחושה שהחיים הם בעלי ערך ושמגיע לנו להיות מאושרים באמת

● רצון כנה להשקיע בעצמנו ולשפר את איכות החיים מבחינה פיזית, רגשית ונפשית

● מוכנות להתמודד עם המקומות הקשים והפחות נעימים שהדחקנו במשך שנים רבות

● מוכנות להשקיע זמן ומשאבים בתהליך מעמיק של צמיחה אישית וגילוי עצמי

הרצון והמוכנות להשקיע ולעבור תהליך מעמיק של גילוי עצמי, ריפוי וצמיחה בגיל המעבר מאפשרים לעיתים קרובות לשינויים משמעותיים באיכות החיים להתרחש בפרקי זמן קצרים יחסית.
אני רואה במשבר גיל המעבר הזדמנות נהדרת לשחרר את אותם מקומות קשים, מדוכאים, מוזנחים ובודדים שסחבנו במודע או שלא במודע במשך עשרות שנים ולהפוך את חוויית החיים לשלמה, נינוחה, מרווחת, מוארת ומאושרת יותר.

הסוד הפשוט שמאפשר להפוך את משבר גיל המעבר לתקפוה של פריחה, צמיחה והתעוררות פנימית אוהבת הוא זה:

לחזור להיות בקשר עם הרגשות שלנו מתוך הקשבה פנימית כנה ואוהבת

הרי הקולות של הילד או הילדה שבנו תמיד הולכים אתנו. לא נוכל להתחבא או לברוח מעצמנו באמת. אז כמו שאומרים…

If you can’t beat them…Join them

והאמת היא שהמפגש המחודש עם עצמנו מביא אותנו למקומות של אושר וסיפוק שחלמנו עליהם רק כשהיינו ילדים.

איך לשחרר מחשבות טורדניות באופן טבעי

מחשבות מטרידות, מחשבות טורדניות, מחשבות מפחידות ומחשבות מוזרות – זה מפחיד, זה מלחיץ, זה מדכא ולפעמים זה מרגיש כמו שגעון או טירוף.

אז מה באמת גורם לזה ואיך להשתחרר מהסבל הזה?
אני רוצה לשתף אתכם בדרך טבעית לרפא ולשחרר באופן יסודי את הגורם האמיתי למה שאנחנו חווים כ”מחשבות טורדניות” ובדרך גם להעניק ריפוי והרגעה לעולם הרגשי שלנו שחווה מצוקה, לחץ וחרדה.

מחשבות מטרידות או “טורדניות” הן מחשבות שנתפסות לעיתים קרובות כ”הפרעה”, אובססיה או בעיה נפשית וההתייחסות אליהן לרוב היא כאל איום או מטרד לא רצוי שמפר את שלוותנו ללא סיבה מוצדקת.

למרות שעל פני השטח מחשבות טורדניות אכן נתפסות כמקור לסבל רב, האמת העמוקה לגביהן שונה מאוד והמפגש עם האמת העמוקה הזו עזר לי באופן אישי להשתחרר משנים של מחשבות מפחידות ומתסכלות שלא הרפו ממני.

נקודה חשובה אחת לפני כן: בהרבה מקרים של אנשים שפונים אלי בנושא של  טיפול במחשבות טורדניות, לאחר שיחה אנחנו מגלים שהמחשבות הלא נעימות הן רק סימפטום של חרדה שבאה בעקבות חוויה טראומטית.
חווייה טראומטית שיכולה להיות קשורה לשימוש בסמים, לפגיעה מינית, לפציעה פיזית, לארוע של פרידה, אובדן משבר נפשי או משבר רוחני.

אם במקרה אתם חווים מחשבות מטרידות ומפחידות בעקבות ארוע טראומטי כזה או אחר, חשוב לי לומר שהמחשבות הן רק סימפטום של המצוקה הרגשית בעקבות אותו ארוע והקושי להסתגל למציאות החדשה שנוצרה בעקבותיו.
קושי שיכול לעורר בין היתר הערכה עצמית נמוכה, חוסר בטחון, משבר זהות, זעם, נטייה להתמכרויות, דכאון או חרדה עמוקה.

אם תרצו, אני מזמין אתכם לכתוב לי או להתקשר אלי (052-2263761) ולשמוע על טיפול רגשי שעוזר לתת מענה אמיתי לחוויה הטראומטית שמעוררת את המחשבות המטרידות.

הסיפור האישי שלי

במשך הרבה שנים ואולי בעצם רוב חיי הבוגרים, סבלתי ממחשבות מאוד לא נעימות. במשך שנים חשבתי שהמחשבות שלי שונאות אותי ומראות לי את הדברים הכי קשים, מפחידים, משוגעים ולא נעימים שיש. שנים ניסיתי להדחיק ולהשתיק את הקולות האלה ללא הצלחה אמיתית ושנים חשבתי שמשהו בי פשוט לא שפוי, לא נורמלי ופחדתי מאוד שיגלו את זה, התביישתי בעצמי.

עם הזמן, למדתי להקשיב לעצמי יותר ויותר ולשים לב מה באמת קורה בתוכי.
מתוך הקשבה כנה לעצמי ותהליכים מעמיקים שעברתי, התחלתי לשים לב למשהו מעניין: שמתי לב שכל מחשבה “מטרידה” שהייתה לי ניסתה בעצם להראות או לספר לי, להאיר את תשומת ליבי למשהו מאוד כואב ומפחיד שנשאתי בתוכי אבל לא הסכמתי לראות או להכיר בו (משהו שהדחקתי).

עם הזמן והעמקת התהליכים הטרפויתיים שלמדתי ונחשפתי אליהם, העמקתי להקשיב למחשבות שלי והבנתי יותר ויותר שלמרות שמאוד פחדתי ונרתעתי מהמחשבות ה”מטרידות” שלי, מדובר דווקא בהזדמנות לריפוי, בהזדמנות להשלים עם עצמי ולתת ביטוי בריא ומדוייק יותר לצרכים ולרגשות שלי וככל שעבדתי על עצמי יותר עם התובנה הזו, עם הזמן המחשבות ה”מטרידות” כמעט ונעלמו מחיי לגמרי וגיליתי בתוכי עמוקים חדשים של תובנה, אהבה וקבלה עצמית.

את מה שגיליתי מתוך הקשבה עמוקה לעצמי ומתוך עבודה עם מאות אנשים במפגשים של טיפול וליווי אישי, אני רוצה לחלוק אתכם כאן עכשיו.

האמת העמוקה שגיליתי לגבי מחשבות טורדניות

למרות שהרבה פעמים זה לא נשמע כך, האמת העמוקה שגיליתי לגבי מחשבות טורדניות היא שהן הקול שלנו עצמנו. המחשבות האלה הן הקול המודחק והעמוק ביותר שלנו שמנסה לצוף אל פני השטח שוב ושוב ללא הצלחה ולא כדי לפגוע בנו, אלא כדי לעזור לנו להשלים עם עצמנו ועם הכאב שאנחנו נושאים בתוכנו.

ומה אם המחשבות המטרידות שלי בכלל לא נשמעות כמוני?
גם אם המחשבות המטרידות נשמעות כקולות של אנשים אחרים שפגשנו בחיים או מזכירות לנו מראות שראינו, הקול הזה הוא אנחנו עצמנו, הוא נובע מתוך העולם הרגשי התת מודע שלנו. הוא בעצם אנחנו שקוראים לעצמנו להתעורר ולחיות חיים שלמים ומאושרים יותר.

איך זה קשור לאושר?
כשאנחנו לומדים להקשיב למחשבות המטרידות שלנו לעומק, אנחנו מגלים שהן מבקשות שנלמד לתת מענה אמיתי לצרכים הרגשיים שלנו.
צרכים כמו תחושת בטחון, קבלה עצמית, יכולת לבטא ולתקשר את עצמנו באופן מלא ביחסים שלנו ואמון עמוק יותר בעצמנו ובחיים. אותם צרכים שנזנחנו אצל רובנו במשך שנים רבות לטובת נסיון לרצות אחרים ולענות על הציפיות של ההורים, החברה והסביבה מאתנו.

למעשה, מחשבות מטרידות או “טורדניות” הן לא בעיה או “תקלה”, ההפך – מחשבות טורדניות הן קול בריא, אוהב וחכם שלנו שבעזרתו אנו מקווים באופן לא מודע להחזיר את עצמנו אל האהבה העצמית והקבלה העצמית שאנו זקוקים לה.

אז למה זה לא מרגיש אוהב או חכם?
כמובן שעל פני השטח וביחוד לאור ההתניות החברתיות המקובלות המגדירות מחשבות של פחד, חרדה או ביקורת כבלתי רצויות, בעיתייות ולא מקובלות (למרות לשכולם יש אותם במידה כזו או אחרת), מחשבות מסוג זה יכולות להיות מפחידות ומלחיצות מאוד ולהיראות לנו כמקור של סבל עצום עבורנו, אך האמת העמוקה היא שמחשבות טורדניות הן רק סימפטום המעיד על כך שלמעשה עמוק בפנים אנחנו בריאים לגמרי ובעומק הוויתיינו לא ויתרנו על עצמנו, על האמת העמוקה שלנו ועל האפשרות להיות שלמים עם עצמנו ולממש את עצמנו בחיים.

דוגמה למהות העמוקה של מחשבות טורדניות

קרה לכם פעם שמיהרתם, הייתם לחוצים, מודאגים ועצבניים?

אני מניח שכן, לי זה קרה המון בחיי.

האם קרה לכם פעם שבאותו מצב לחוץ, מישהו ניסה ליצור אתכם קשר במילים, במחוות או אפילו בצפירה בכביש?
האם קרה לכם שהגבתם בתוקפנות, עצבנות והתגוננות רק כדי לגלות מאוחר יותר למרבה המבוכה, שאותו אדם רק רצה בטובתכם?
אולי רק להזכיר לכם ששכחתם להדליק אורות ברכב, או שנפל לכם משהו ולא שמתם לב?

לי זה קרה כמה פעמים ואחרי שהבנתי שהאדם ש”הטריד” אותי התכוון להזכיר לי משהו חשוב שלא שמתי לב אליו, הרגשתי מובך וקצת טפשי.

מחשבות טורדניות הן כמו אדם שרץ אחרינו ברחוב ומנסה בכל הכח להזכיר לנו משהו חשוב, בזמן שאנחנו לחוצים וממהרים לעמוד בציפיות או יעדים כלשהם (להצליח בחיים, למצוא זוגיות, ליצור משפחה, להתקדם בקריירה וכדומה).
מכיוון שאנו כבר לחוצים ולא נינוחים ממילא תוך כדי הרציה שלנו בחיים, אנו בטוחים שהאדם הזה שרודף אחרינו וצועק לנו דבר מה, הוא תוקפן, מטריד, מעצבן ואפילו מפחיד.

אנו כל כך לחוצים שבתפיסה המבוהלת שלנו נראה שהאדם הזה רודף אחרינו כדי לפגוע בנו. אבל אם רק נעצור, נקשיב ונשאל כמה שאלות כנות, נגלה שכל הזמן הזה האדם ש”רדף” אחרינו והטריד אותנו בעצם רק רצה להחזיר לנו את הארנק שנפל לנו בלי ששמנו לב.
כל הזמן הזה, האדם הזה רצה לעזור לנו ואנחנו לא היינו פנויים להקשיב או לראות את המציאות כפי שהיא.

זהו המצב גם במקרה של מחשבות טורדניות – אנו כל כך עסוקים בניסיון לעמוד בציפיות ולספק את הסטנדרטים החברתיים כדי לזכות באישור ולהיות “נורמליים” עד שאנו שוכחים לשים לב ולהקשיב למחשבות שלנו ולעצמנו באמת (וכמובן לא באשמתנו, גדלנו בחברה לחוצה ומלחיצה מאוד).
לא פלא שהמחשבות ה”טורדניות” שלנו נשמעות כל כך לחוצות, מבוהלות ובודדות… מי לא היה מרגיש כך אם היו מתעלמים ממנו ומגנים אותו במשך שנים?

כמובן שאין לי שום גינוי אלא רק אהדה ואמפטיה עמוקה לצורך האנושי שלנו באישור. הבנה בהירה ועמוקה של הדברים רק עוזרת לנו לזהות מדוע המחשבות שלנו הופכות להיות “טורדניות” ואיך אפשר לחזור אל עצמינו, אל השלווה, הנינוחות וההנאה שלנו מהחיים.

מקור המחשבות הטורדניות

מקור המחשבות הטורדניות שלנו הוא לרוב בילדות שלנו (אלא אם כן מדובר בתגובה לחווייה טראומטית כפי שכתבתי בתחילת המאמר הזה).
אפשר לומר שכבני אדם, כולנו נוטים לסבול במידה כזו או אחרת ממחשבות טורדניות, כאשר אצל חלקינו המצב מקצין יותר מאשר אצל אחרים.

מה קרה לנו בילדות?
בילדות, כולנו חווינו מצב של פחד הישרדותי במצבים שבהם קיבלנו מההורים שלנו ומהחברה בה גדלנו את ההרגשה (גם אם לא במודע) המפחידה שאין מקום לכל הרגשות שלנו, שלא צריך להקשיב לנו באמת, שאין אישור ומקום קשוב, רגיש ומכבד לפחדים ולרצונות שלנו ואין מקום לביטוי של כל מה שאנחנו מרגישים וחושבים.

מתוך הצורך הילדי הטבעי והעמוק שלנו באישור ובטחון מההורים וההחברה, למדנו להדחיק, לנתק ולהתכחש לרגשות וחוויות שונות בתוכנו. רגשות כמו פחד, כעס, אשמה, שמחה, בושה, חוסר, אכזבה, אונים או עצבות, הודחקו אצל כולנו במידה כזו או אחרת בילדות.

ומה קורה לנו כיום?
כיום, כל אותם רגשות מודחקים המהווים חלק משמעותי מאתנו, מנסים לצוף ולעלות אל פני השטח כדי שנחזור להכיר בכל החלקים העמוקים והרגישים שהדחקנו, שנשחרר את המטען הרגשי הכואב והלוחץ מתוכנו ונפרוק את הטען הכבד מעל הלב שלנו.
כל אותם חלקים רגשיים מודחקים בתוכנו הם כמו ילדים שרוצים לחזור הביתה, אלינו, אל הקבלה והאהבה העצמית שאנחנו כל כך רוצים להרגיש.

כשאנו מתעלמים מהרגשות העמוקים שלנו במשך שנים, יש בהחלט סיכוי שהמטען הרגשי העצום שעצור בנו ימצא ביטוי בצורת מחשבות טורדניות, מפחידות או מאיימות, אך האמת העמוקה שגיליתי היא שהרגשות שמנסים לעלות אל פני השטח של המודעות שלנו בצורת מחשבות מפחידות, הם כמו קריאה לעזרה שבאה עמוק מתוכנו. קריאה להקשבה, הכרה ואהבה שכיום חסרה לנו מאוד. 

וגם אם המחשבות הטורדניות עולות בעקבות חוויה טראומטית או פחד שיש לנו לגבי ארועים עתידיים, זה עדיין אותו מנגנון של צורך רגשי עמוק שמנסה לעלות ולקבל תשומת לב והכרה מאתנו.

סיפור על מקרה אמיתי
אחד המקרים הקיצוניים של מחשבות טורדניות שפגשתי היה אצל אשה שהגיעה אלי לטיפול אישי וספרה שיש לה מחשבות טורדניות על כך שהיא פוגעת באלימות בתינוק שלה.

למרות שהיא מעולם לא נהגה באלימות כלפי התינוק שלה, המחשבות על לפגוע בילד שלה חזרו שוב ושוב וגרמו לה לבהלה, תסכול, אשמה וחוסר אונים.

בתהליך שעברנו יחד, למדנו להסתכל פנימה ולתת מקום וביטוי לכל הרגשות שניסו לקבל מקום באמצעות המחשבה הטורדנית.
למדנו באופן רגיש, קשוב והדרגתי איך לתת מקום לפחדים, לתחושת האשמה על היותה אמא לא מספיק טובה, לתחושות של צורך בתשומת לב ואישור שהיא לא קבלה ביחסים שלה ובתחושת ההקרבה והביטול העצמי שהיא נשאה בתוכה שנים.

כך, לאט לאט, המחשבה הטורדנית הפכה לתזכורת אוהבת שאפשרה לה לא רק לקבל, אלא להבין, לאהוב ולחיות ולהתייחס לעצמה באופן שלם ומדוייק יותר.

הטיפול והמענה העמוק למחשבות טורדניות

מנסיוני, הדרך הכי יעילה לטפל במחשבות “טורדניות” היא ללמוד להקשיב להן באמת ולעומק ולתקשר איתן כפי שהיינו רוצים שיתקשרו איתנו.

ואני לא מתכוון לסתם להקשיב במעין אדישות קרה, צינית וחסרת סבלנות וגם לא מתכוון ללנסות “טריקים” וטכניקות פסיכולוגיות או רוחניות של “התבוננות” או “חוסר הזדהות” מתוך ציפיה גלויה או סומייה שהמחשבות האלה יחלפו.
אני מתכוון ללמוד להקשיב להן לעומק, בחמלה ובחברות עמוקה, כפי שמקשיבים לילד בודד ומפוחד שבאמת זקוק לתשומת לב והקשבה אמפטית (במיוחד שהילד הזה הוא אנחנו עצמנו…).

כך, בהקשבה עמוקה ואמפטית כזו נוכל להתעורר ולגלות שהקול ה”טורדני” שבראשינו היה בעצם הקול שלנו ובניגוד למה שסיפרו לנו או שחשבנו, למעשה אנחנו אלה שמעצימים והופכים את המחשבות הטורדניות ל”בעיה” בחוסר ההסכמה שלנו להקשיב לאותו קול שפוי ואוהב שלנו עצמנו (ושוב, לא באשמתנו, כך חונכנו לחשוב ולהאמין על ידי החברה שלנו).

האם אנחנו מנסים לפגוע בעצמנו?
כמובן שאנחנו לא עושים שוב דבר “בכוונה”. על פני השטח אנחנו מנסים לשרוד ולהתקיים באופן הנעים ביותר מתוך גבולות ההבנה שלנו את החיים ואת העולם.
זוהי רק חוסר המודעות שלנו לאיכות האמיתית של מחשבותינו ורגשותינו שיוצרת את המצב המאוד לא נעים שאנו קוראים לו “מחשבות טורדניות”.

כשאנחנו לומדים להקשיב באופן כן ועמוק למחשבות שלנו ולרגשות שעומדים מאחוריהן, אנו מגלים שהן פשוט מבטאות את הצרכים הרגשיים העמוקים שלנו בבטחון, אישור ואהבה.
כשאנחנו לומדים לזהות באופן טבעי ומעשי את הצרכים הרגשיים העמוקים שלנו, אנו לומדים לתת להם מענה פנימי ומדוייק ובכך מטפלים בשורש הבעיה.
אנו מזינים את עצמנו בנוכחות ואישור פנימי ובכך מרגיעים ללא מאמץ את מחשבותינו ומייצרים חוויית חיים מאושרת, שלווה ונעימה יותר עבור עצמנו ועבור מי שקרוב אלינו.

מה שמאוד עוזר מנסיוני בדרך הזו היא למידה של עקרונות מעשיים של קבלה ואהבה עצמית (אפשר להוריד את המדריך המעשי שלי לקבלה ואהבה עצמית בחינם כאן).

ולסיום, אני מזמין אתכם לצפות בסרטו קצר שלי שבו אני עונה על השאלה “למה אני לא אוהב את עצמי?”

לחזור בשאלה אל הלב

לחזור בשאלה. מה זה באמת אומר? מהי השאלה ולאן בכלל אנחנו חוזרים? לאחרונה יצא לי להתבונן על הנושא של חזרה בשאלה במובן העמוק שלא בהכרח קשור לדת או לאורח חיים מסורתי.

האם אנחנו דתיים?
למעשה אפשר לומר שכולנו חיים במעין “דת” פרטית – מערכת של תפיסות ואמונות לגבי איך אנחנו “צריכים” או “אמורים” להיות, איך החיים שלנו “צריכים” או “אמורים” להראות.

מערכת האמונות הזו היא הדת הפרטית שלנו וכשאנו חיים על פי הכללים שהדת הזו מכתיבה אנו “חוטאים” לעיתים קרובות וחווים לא מעט קושי, אשמה, ביקורת עצמית, דיכוי רגשי ותחושת חוסר משמעות וחוסר סיפוק.

מה שאני מגלה יותר ויותר בחיי זה שדווקא חזרה אמיתית בשאלה מאפשרת לי לחזור אלי, אל הלב, אל האמת הפשוטה והמשחררת שהיא אני כבר ברגע הזה.

אז לאן אנחנו חוזרים ומאיפה?

בעומק הוויתינו, אנחנו תמיד חוזרים אל המרחב האותנטי, החי והמשתנה ללא הרף של הרגע הזה. במרחב הטבעי הזה אין שום “צריך” או “אמור”. מה שקורה פה, פשוט מתרחש מעצמו ובאופן טבעי ואנחנו משחקים, לומדים ומגלים בכל רגע משהו חדש.
רק לחזור אל המרחב הזה, זה כבר ריפוי עצום ועמוק לכל דפוסי הסבל והאשליה שלנו.

אבל מי בעצם חוזר?
המודעות. המודעות עצמה היא זו שחוזרת כבר עכשיו אל המציאות, אל הרגשות, המחשבות והגוף הזה… הנשימה הזו. אפשר גם לקרוא לזה היזכרות – היזכרות במה ומי שאנחנו כבר עכשיו, ממש ברגע הזה.

מאיפה אנחנו חוזרים?
אנחנו חוזרים משיטוטים ומסעות של דמיון, אמונות, היסחפות עם מנגנונים הישרדותיים ומנגנוני הדחקה רגשית. כל אלה מרגישים כמו חיי חלום… אנחנו כאן ולא כאן.
כשאנחנו חוזרים אל הלב…אל הרגע הזה, אל חוויה הזו אנחנו מרגישים שאנחנו בנוכחות, בעירות, בשלמות.

חזרה בשאלה – השאלה שמחזירה

מניסיוני, אחת הדרכים הכי יעילות, פשוטות ואוהבות לחזור אל הלב ואל העירות שלנו היא לשאול. לשאול באמת ולעומק שאלה מהותית. שאלה שמחזירה אותנו דרך כל שכבות האשליה והדמיון שלנו אל הלב הזה והרגע הזה שבו הכל כבר בסדר.

הנה כמה שאלות שעוזרות לי לחזור אל הלב:
– מה אני באמת מרגיש עכשיו?
– מה אני באמת מבקש עכשיו?
– איך הכי נעים לי לאהוב אותי עכשיו?
– איך להקשיב לעצמי עכשיו?
– מה נעים לי עכשיו?

כמובן שאפשר לחשוב על עוד אינסוף שאלות בעלות תדר דומה והכי טוב זה למצוא את השאלה הכי אישית והכי מדוייקת עבורנו באופן אינדיבידואלי.
שאלות כאלה מחזירות אותנו אל הלב רק אם נשאל אותן בכנות, בטוטאליות ומתוך סקרנות אמיתית.
ואת מי נשאל? את עצמנו כמובן.

והתשובה? היא בכלל לא חשובה… אין שום תשובה “נכונה”. יש רק את החוויה של להיות לגמרי שאלה… להיות השאלה הכי מדוייקת שלי, זה הכל.
זוהי המשמעות העמוקה ביותר של “לחזור בשאלה”. 

לחזור בתשובה זה לחזור בשאלה

למעשה כשאחנו חוזרים בשאלה אל הלב שלנו, אנחנו גם חוזרים בתשובה במובן העמוק ביותר.
על פני השטח יש אינסוף “תשובות” שכלתניות אבל תשובות שכאלה מפספסות את כל מה שאנחנו… הן רק מילים ומושגים, הן לא נוגעות בעומק שלנו.

אז מהי התשובה האמיתית?
התשובה האמיתית היא אנחנו עצמנו, כבר ברגע הזה ולכן כשאנחנו חוזרים אל עצמנו באמצעות השאלה, אנחנו גם חוזרים אל התשובה העמוקה והמדוייקת שהיא אנחנו.

למעשה, התשובה היא השאלה והשאלה היא התשובה.
ברגע הזה, כבר עכשיו, לחזור בשאלה אל הלב, זו כבר התשובה המדוייקת, החכמה והאוהבת ביותר.

כבר עכשיו ברגע זה, מהי השאלה העמוקה שלך?
האם תרשה לה להחזיר אותך אל הלב?
אל הלא נודע המיסתורי שאתה כבר עכשיו?

התשובה היא השאלה ושתיהן אתה כבר עכשיו.
הכל בסדר.
התשובה היא השאלה והכל בסדר כבר עכשיו.

 

קבלה עצמית היא השינוי והשיפור המושלם

אלה שני הצרכים הבסיסיים שלנו: מצד אחד הצורך להרגיש קבלה עצמית ואישור להיות בדיוק כפי שאנחנו ומצד שני הצורך להשתפר, לצמוח ולהתפתח בחיים ולהיות “טובים” יותר מבחינה פנימית ומעשית.

לעיתים קרובות אנו חווים סבל בצורת תסכול, בלבול, חרדה ואי נוחות פנימית בעקבות מה שנתפס כהתנגשות בין שני הצרכים הבסיסיים האלה.
למעשה, התחושה שאנחנו חייבים לבחור בין שני הצרכים האלה היא בעצמה סבל מכיוון שאיך שלא נבחר, נרגיש שהתפשרנו וויתרנו על חלק גדול מעצמנו.

אם למשל נבחר רק לנסות לקבל את עצמנו כפי שאנחנו ונתעלם מהצורך להשתפר, באופן טבעי משהו בנו יילחץ ונרגיש פחד שלא יניח לנו לקבל את עצמנו באמת. הפחד הזה יספר לנו באינספור דרכים שיש משהו חשוב מאוד שעדיין לא עשינו, לא השגנו או שחסר לנו או בנו ושמאוד חשוב שננסה להשתנות. הפחד הזה לא יניח לנו להרגע באמת ותמיד יהבהב כמו נורת אזהרה ברקע וכיווץ לא נעים בבטן או בחזה.

מצד שני אם למשל ננסה רק להשתפר ונשכח לקבל את עצמנו (כפי שקורה לנו לעתים כה קרובות), משהו בנו ירגיש לחוץ, כאוב, לא מרוצה, לא מסופק, מתנגד, בודד וריק. זוהי התחושה הילדית המוכרת של ילד שנדרש כל הזמן להשתנות כדי להיות ראוי לאישור ואהבה על ידי הוריו, ילד שלא קיבל אישור ותמיכה והוא רוצה למרוד ולזכות בחופש להיות כפי שהוא והוא פוחד מאוד.
הילד הפנימי הכואב הזה לא יניח לנו להיות מאושרים ולא משנה כמה ננסה להשתפר, עד שלא נלמד לקבל אותו בתוכנו.
זוהי גם הסיבה שלעיתים קרובות נסיונות ה”שיפור” ו”יעול” של עצמנו או של אחרים, מגבירים את תחושת הקונפליקט הפנימי שלנו ומביאים יותר תסכול ובלבול מתועלת.

אז מה עושים? איך פותרים את הקונפליקט הכל כך עמוק ויסודי בין הצורך שלנו להרגיש קבלה עצמית והצורך שלנו לצמוח ולהשתפר?

הנה סרטון קצר שבו אני מסביר את החשיבות של קבלה ואהבה עצמית ככלי לריפוי, שינוי וצמיחה אישית:

ריק

מה באמת מבטאים הצרכים הבסיסיים שלנו

אחת הדרכים להבין צורך כלשהו שקיים בנו היא להקצין אותו עד אינסוף – כלומר עד המצב המוחלט ביותר שלו.
אז מה בעצם מבקש הצורך להרגיש קבלה עצמית? מה נרגיש בתסריט הדמיוני שבו באמת באמת נקבל את עצמנו כפי שאנחנו באופן מוחלט?

אפשר להבין זאת בקלות אם נדמיין ילד שמקבל מהוריו את כל האישור, הקבלה והתמיכה שהוא צריך כדי להאמין בעצמו. הילד הזה יחוש אהוב, מוגן, חופשי להיות כל מה שהוא ובטוח בעצמו או במילים אחרות – מאושר.
כלומר, הצורך להרגיש קבלה עצמית הוא ביטוי של הצורך הבסיסי שלנו בתחושה של אהבה ובטחון השקולה מבחינה רגשית לאושר.

עכשיו בואו נבדוק מה מבטא הצורך להתפתח, להשתפר ולהיות “טובים” יותר. אנחנו רוצים להראות טוב יותר, להיות מבוססים יותר כלכלית, לעשות יותר בעולם, לתרום או לשנות משהו כדי לזכות בהערכה, באישור, בתמיכה ובתחושה של הגשמה עצמית.
אנחנו רוצים להרגיש מוצלחים, מדוייקים, מודעים, אהובים, כנים, משמעותיים, מיוחדים, מתחשבים או מוסריים יותר ולעמוד בציפיות כלשהן שהצבנו לעצמנו או שאימצנו מהורינו או מהחברה.

עכשיו בואו נקצין את הצורך הזה ונשאל  – מה יקרה בתסריט הדמיוני שבו נצליח לעמוד בציפיות שלנו ושל אחרים ולהשתפר לחלוטין ובאופן מוחלט בכל התחומים שאנחנו רוצים? מה נרגיש אז?

למעשה, גם כאן נרגיש (או לפחות כך נדמה לנו) בטחון, שייכות ואהבה או במילים אחרות, נרגיש אושר (ולו לרגע) מכיוון שנוכל סוף סוף לקבל את עצמנו כפי שאנחנו (שהרי עמדנו בכל הציפיות ותחושת ההצלחה היא בעצם תחושה של קבלה עצמית).

מה שגילינו כאן הוא שבעצם שני הצרכים הבסיסיים שלנו שנראים לנו כל כך מנוגדים לפעמים, מכוונים לאותו מצב של קבלה עצמית, אישור ואהבה עצמית או במילים אחרות מבטאים את הצורך הבסיסי ביותר שלנו בתחושה של בטחון אישור ואהבה.

אם כך מתבקש לשאול, מהי הדרך הטובה ביותר לתת לעצמו תחושה אמיתית של בטחון, אישור ואהבה? שהרי זה כל מה שאנחנו בעצם מחפשים באמצעות שני הצרכים שלנו הבסיסיים והעוצמתיים שלנו שנתפסים רוב הזמן כמנוגדים.
ריק

קבלה עצמית איזון הקטבים הפנימיים שלנו

למעשה הצורך הבסיסי ביותר שלנו הוא להרגיש אישור ולדעת שאנחנו אהובים ובטוחים ללא תנאי. הצורך הזה בא לידי ביטוי דרך שני הצרכים המוכרים לנו: הצורך להרגיש קבלה עצמית ללא תנאי והצורך להשתפר או להשתנות. למעשה שני הצרכים האלה מבטאים את שני הקטבים הקיימים בכל תופעות הטבע – נקבי (יין) וזכרי (יאנג).

הקוטב הנקבי (יין) הוא הצורך בהכלה וקבלה ללא תנאי, ממש כפי שאמא (במקרה האידיאלי) אוהבת את התינוק שלה ללא תנאי ולא מנסה לשנות אותו כלל. הקוטב הזכרי (יאנג) הוא הצורך להשתנות ולצמוח, ללמוד ולגלות דרכי ביטוי חדשות בעולם, לחקור ולחשוף עוד רבדים של עצמנו ולהביא אותם לידי ביטוי אותנטי, ממש כמו שאבא (במקרה האידיאלי) עוזר לילד לגלות את היכולות שלו, לאתגר את עצמו וללמוד עוד דרכים לבוא לידי ביטוי ומימוש אותנטי בעולם.

מתוך הבנת שני הקטבים הפנימיים, אפשר לראות שרוב הזמן אנחנו (ממש כמו החברה בה אנו חיים) נוטים יותר אל הקוטב הזכרי. במצב הזה אנחנו לא מאוזנים ולכן חווים הרבה קושי, נוקשות, תסכול, נסיונות לשנות את עצמנו או אחרים בכח, חוסר קבלה עצמית, כעס, חוסר סבלנות, לחץ, זעם, תסכול וחוסר ברוך ואהבה.

למעשה, האפשרות לחיים מאוזנים ומאושרים מצויה באיזון רגשי בין שני הקטבים הפנימיים שלנו. האיזון אפשרי כשאנחנו לומדים איך הם עובדים יחד בסינרגיה מושלמת ולא מתנגשים כלל אחד בשני.
הסינרגיה הזו מתאפשרת כשאנו מגלים את הטבע המעגלי של שני הקטבים הרגשיים שלנו ושהם למעשה מחזקים ומעצימים אחד את השני.

הטבע המעגלי של הצרכים הרגשיים

את הטבע המעגלי של הצרכים הרגשיים אפשר להבין אם נבחן אותם מקרוב יותר.
לאילו מקומות בנו מתייחס הצורך לקבל את עצמנו, או במילים אחרות – מה אנחנו באמת מתאמצים ומנסים לקבל בתוך עצמנו (לרוב ללא הצלחה)?
דווקא את אותם המקומות שקשה לנו לקבל. ומהם המקומות שקשה לנו לקבל? באופן מפתיע (או שלא), הם בדיוק אותם המקומות שבהם אנחנו רוצים להשתפר.

לדוגמה: אני מאוד רוצה להשתפר וללמוד להיות רגוע וסבלני יותר וזה בדיוק המקום שאני מנסה לקבל בי – להיות יותר מקבל וסבלני כלפי המקום הכועס וחסר הסבלנות שבי.

אם כך, אנו כבר שמים לב שיש פה טבע מעגלי מסויים, אבל בואו נמשיך עמוק יותר…

הצורך להשתפר מאתגר אותנו דווקא באותם מקומות שבהם אנחנו מרגישים “לא מספיק טובים”. במקומות האלו קיים בנו פחד עמוק שאומר שכמו שאנחנו עכשיו, זה לא מספיק טוב ומכיוון שכך, אנחנו עלולים לא להיות ראויים הערכה, תמיכה, תחושה של ביחד ולאהבה (והרי בילדות כבר למדנו שכשאנחנו “לא מספיק טובים” אנחנו לא זוכים לאהבה, אישור, הערכה ותמיכה מצד הורינו ולכן מצויים בתחושת בדידות, כאב וחוסר בטחון).

מתוך הפחד הזה והרצון שיהיה לנו נעים, נולד הצורך לנסות להשתפר (להשתפר = להיות יותר חכם, מודע, רגיש, מוצלח, מתחשב, חיובי, חזק, אהוב וכו’) אבל כפי שראינו קודם, הצורך להשתפר מכוון אל המקום שבו נוכל סוף סוף לקבל את עצמנו כפי שאנחנו ולהרגיש בטחון, אישור ואהבה.
ומצד שני כבר ראינו שהרצון לקבל את עצמנו מכוון אל המקומות בהם אנחנו חשים לא מספיק טובים ורוצים להשתפר.

מכאן מתגלה לנו אמת די מפתיעה, פשוטה ומדוייקת להפליא: מה שאנחנו באמת רוצים להשתפר בו זו היכולת לקבל את עצמנו ומה שאנחנו באמת רוצים לקבל זה את הרצון שלנו להשתפר.

*המילה “באמת” נמצאת כאן כדי להדגיש שזו המציאות העמוקה מתחת לפני השטח. גם כשאנחנו רוצים להשתפר במשהו פרקטי כמו אנגלית, ריצה או ללמוד להיות סבלניים יותר, למעשה הכמיהה העמוקה מאחורי כל נסיונות השיפור שלנו היא הרצון להיות מסוגלים לקבל את עצמנו כפי שאנחנו ולנוח בתחושה של אישור, בטחון ואהבה (בתנאי שנעמוד בציפיות מסוימות כמובן…).

הציור הבא מדגים את התנועה ההרמונית של שני הקטבים הרגשיים שלנו במעגל אינסופי של התפתחות פנימית…

קבלה עצמית היא השינוי והשיפור המושלם - אלי קרסניץ

במילים אחרות אפשר לומר את זה גם ככה:
השיפור האמיתי שנדרש לנו הוא שיפור ביכולת הקבלה העצמית שלנו
וקבלה של הצורך שלנו להשתפר (אותו פחד או רצון פנימי עמוק שדוחף אותנו קדימה), היא הקבלה האמיתית

כשאנחנו נמצאים באיזון עם שני הקטבים שלנו מתרחשת בתוכנו תנועה מעגלית, טבעית, אינסופית והרמונית בין שני הקטבים הרגשיים, כמו מנוע משומן שפועל היטב ואנחנו חשים שלמות פנימית, פועלים בעולם מתוך דיוק פנימי ואותנטיות וחשים שלווה, בטחן, סיפוק והגשמה עצמית עמוקה.

הקושי והסבל שלנו מתחיל כשאנחנו מנסים להעדיף באופן לא מודע קוטב אחד על פני האחר (מנסים רק לקבל את עצמנו או רק להשתפר). אז המנוע הפנימי שלנו יוצא מאיזון ונוצר מצב לא נעים, צורם ומכאיב שמשפיע על כל חווית החיים שלנו.
ריק

איך זה עובד בפועל

השלב הראשון בכל תהליך של התפתחות אישית הוא פיתוח המודעות או ההקשבה הפנימית כדי לזהות את שני הקטבים הרגשיים שלנו ואת הנטייה שלנו להעדיף קוטב אחד על פני האחר. במילים אחרות – אנחנו מתחילים לשים לב לחוסר האיזון שבנו ולנסיון שלנו לבחור רק בצד אחד של המטבע, או צד אחד של המעגל הפנימי שלנו והסבל שנובע מהנסיון הזה.

לדוגמה, אפשר לשאול את עצמנו “מהו הצורך האמיתי שלי ממש עכשיו?”.
כשאנו חוזרים על השאלה הזו שוב ושוב, תוך הקשבה  עמוקה לגוף ולרגשות שלנו והולכים מספיק עמוק פנימה, נגלה שבכל רגע נתון אנו חשים צורך להרגיש קבלה עצמית עבור אלמנט רגשי כלשהו בנו (פחד, כעס, תשוקה וכו’…) וגם בשיפור היכולת לקבל את עצמנו ולפעול מתוך הקבלה הזו.
זוהי האמת הפשוטה השוכנת מתחת לפני השטח של כולנו וללמוד לשים לב אליה באופן חווייתי ומעשי, זוהי הדרך להכרה ואיזון פנימי עמוק.

כשאנחנו מזהים את הצורכים הרגשיים שלנו אנחנו לומדים קודם כל לתת להם אישור באמצעות הקשבה ודיבור פנימי מתוך כנות. כאן כדאי לשים לב לנקודה עדינה מאוד: לא משנה אם אנחנו מזהים צורך להרגיש  קבלה עצמית או צורך להשתפר או להשתנות, כל מה שנדרש לנו הוא אישור פנימי אוהב וכן לאותו צורך שזיהינו.

לדוגמה:
אם למשל אנחנו חשים פחד וכששאלנו “מהו הצורך האמיתי שלי עכשיו?” גילינו שהצורך כרגע הוא גם לקבל את הפחד כמו שהוא, וגם להשתפר כדי להרגיש בטחון, אנחנו יכולים ללמוד לאשר לעצמנו לחוש את הפחד הזה ולתת לעצמנו במילים כנות ואוהבות את כל האישור שנדרש לפחד ולרצות להשתפר במקום  הזה יחד, בו זמנית ובאותה מידה.
וזאת מכיוון שאנחנו מבינים שאין סתירה בין הצורך לקבל את הפחד כפי שהוא ולבין הצורך להשתפר ולהרגיש בטחון מכיוון ששני הצרכים מכוונים לאותה חוויה פנימית של אישור, בטחון ואהבה.

המאמר הזה הוא רק טעימה קטנה על קצה המזלג מתוך התדר והלימוד של חיים מתוך אחדות פנימית עמוקה ושחרור מבלבול, חרדות, תקיעות ופחדים מתוך הכרה וגילוי עצמי טבעי.

מה שקורה בפועל כשאנחנו עוברים תהליך של לימוד והכרה עצמית עמוקה הוא שחוויית החיים שלנו משתנה. אנחנו מגלים שלווה פנימית עמוקה, חופש מחרדות ותקיעות, חופש ממאבק פנימי ודיכוי עצמי.
העשייה, התקושרת והביטוי שלנו בחיים מתרחשת באופן מדוייק יותר, אותנטי יותר ונעים יותר ככל שאחנו מעמיקים את תהליך הלמידה העצמית וההכרה העצמית.

בהזדמנות זו אני רוצה להודות לחבר יקר בשם עמיחי זלינקובסקי שהיווה עבורי מקור לתובנה עצומה לגבי האפשרות לחיות מתוך אישור פנימי אוהב לשני הקטבים הרגשיים שלי.

נקודה לתשומת לב: הצורך או הנסיון לקבל את עצמנו הוא בפני עצמו ניסיון להשתפר. זוהי נקודה עדינה אך חשובה… לרוב, כשאנחנו מנסים לקבל את המצב כפי שהוא אנחנו נתקלים בהתנגדות פנימית. חשוב להבין שלעיתים, כל מה שנדרש מאתנו הוא להרשות לעצמנו להרגיש את הצורך בקבלה עצמית ולא לנסות לשנות אותו בשום דרך.
זהו הטבע המעגלי הפנימי שלנו וכך אנחנו צומחים באמת, באופן טבעי, אוהב, נעים, מדוייק ומהנה 🙂
ריק

צמיחה אישית מתוך מנוחה

צמיחה אישית | צמיחה אישיותית | צמיחת אישיות

צמיחה אישית מתוך מנוחה היא דרך חיים מתפתחת, זורמת, אוהבת, רכה ומשתנה הלומדת את עצמה, קשובה לרגש ולאינטלגנציה העמוקה ביותר שלנו ומאפשרת לנו לחיות בשלמות ובאושר, מתוך חיבור ללב, לקרקע ולהיגיון.

כשאנו חושבים על תהליכי צמיחה אישית, לרוב האסוציאציה הראשונה שלנו היא של מאמץ, צורך בהתמדה ועימות עם חוויות לא נעימות – להתגבר על פחד, להתעמת עם שדים פנימיים, להשקיע בלימודים ולאתגר את הסבלנות שלנו.

למרות שאפשר להפיק תועלת מתהליכים שכרוכים במאמץ ומאבק פנימי, יש סוג נוסף של צמיחה אישית שהוא יסודי, טבעי, הרמוני ומגיע מהמקום הכי פשוט, הכי נח והכי עוצמתי שלנו – המקום שבו אנחנו נמצאים כבר עכשיו.

מהי צמיחה אישית

בפשטות, צמיחה אישית היא כל תהליך שמשפר את איכות חיינו, מאפשר לנו לממש את עצמנו ואת הפוטנציאל שלנו, משחרר אותנו מקבעון, אשמה וסבל ומביא אותנו למקום שלם, יצירתי, אוהב, נינוח ומשוחרר יותר.

באופן כללי, תהליכי צמיחה אישית כוללים רכישת כלים ומיומנויות חדשות, פיתוח החשיבה, שחרור רגשי, פיתוח יצירתיות, מימוש עצמי ועוד.
עם זאת, מניסיוני האישי, הצמיחה האישית המשמעותית ביותר לא מוגבלת לתבניות או מטרות ידועות מראש. זוהי תנועה פנימית של התרחבות שחושפת עוד ועוד אזורים מודחקים, חסומים ולא מודעים בתוכנו לאור המודעות האוהבת והמאפשרת שלנו מתוך קבלה נטולת מאמץ.

למעשה, צמיחה אישית אמיתית באה מתוך הסכמה לנוח בתוך חווית הרגע הזה והיא כוללת בתוכה גם את הריפוי הרגשי והנפשי לכל דפוסי הסבל שלנו, גם את האפשרות להתפתח תמיד וגם את האפשרות לממש את עצמנו באופן אופטימלי והרמוני בעולם הגשמי, הרגשי והרוחני כאחד.

מכיוון שצמיחה מתוך מנוחה לא יוצרת חיכוך או התנגדות לחווית הרגע הזה, היא מצמצמת למינמום את הצורך בחוויות טראומטיות וקשות שלעיתים קרובות מרתיעות אנשים מלעבור תהליכי צמיחה אישית מלכתחילה.

אפשר לומר שצמיחה מתוך מנוחה היא בעלת איכות של אומנות טאי צ’י פנימית – לוחם הטאי צ’י תמיד מצוי במנוחה והיכולת שלו לגבור על היריב נובעת דווקא מהרכות הנוכחת שלו ברגע הזה ומהיכולת שלו “להסכים” עם התנועה של היריב ובכך לנטרל את יכולת ההתנגדות שלו ולהשתמש במומנטום שלו.

החוק השלישי של ניוטון

החוק השלישי של ניוטון הוא חוק הפעולה והתגובה – כל כח שנפעיל ייצור מיד כח זהה בגודלו והפוך בכיוונו. בעולמנו הפנימי ניתן להבחין בקלות בחוק הפעולה והתגובה – בכל פעם שאנו מנסים לכפות על עצמנו משהו או מנסים לשנות את עצמנו בכח, מייד עולה בנו התנגדות פנימית השווה בעוצמתה לכח שאנו מנסים להפעיל על עצמנו.

אנחנו אמנם יכולים להדחיק את ההתנגדות הפנימית או לנסות לנתב אותה אך לאורך זמן ההתנגדות הפנימית נוטה לגבור ולגרום לנו לאבד מוממנטום ולהכנע לדפוסים הישנים שלנו ובמקרים רבים אף להגיע למצב מתוח או מיואש יותר.
חישבו לרגע: כמה פעמים ניסיתם להפטר מהרגל או התמכרות על ידי החלטות כוחניות? כמה פעמים כשלתם? כמה פעמים ויתרתם מראש כי חשבתם ש”ממילא אני לא אצליח להתגבר”?

צמיחה אישית אלי קרסניץ

אמנם ישנם רגעים ומצבים בחיים בהם נדרשים מאמץ פנימי, התמקדות וחתירה למטרה, אך מאמץ פנימי כזה הוא בריא כשהוא בא מתוך הרמוניה פנימית ולא מתוך כפייה פנימית שמונעת מתסכול, פחד או חוסר סבלנות כפי שקורה לעיתים כה קרובות.

צמיחה מתוך מנוחה מלמדת אותנו לנוע עם הכוחות הפנימיים השונים שלנו ולא בניגוד אליהם ובכך מאפשרת לנו להפוך כל קושי להזדמנות, כל חסימה לאפשרות וכל פחד, עצב וכעס למקור של מודעות וכח פנימי.

צמיחה אישית מתוך מנוחה - אלי קרסניץ

אפשר לדמות צמיחה אישית מתוך מנוחה לאפשרות לגלוש על גלי הים הפנימי שלנו במקום לנסות להתנגד להם או לגבור עליהם בכח.

מהי מנוחה

כבני התרבות המערבית במאה ה-21 רובנו מכירים את הקושי למצוא מנוחה אמיתית. רובנו טרודים במחשבות, דאגות, רצונות ונסיונות לשפר את עצמנו או את מצבנו הכלכלי, הבריאותי, הזוגי או הנפשי.

לעיתים כשאנו חושבים על מנוחה, אנו חושבים על חופשה בחו”ל, פעילות גופנית, נוף פסטורלי, שינה או עיסוק מסיח דעת כלשהו כמו טלוויזיה, ספר או תחביב אחר. אמנם אנו שואבים הנאה מסויימת מכל הפעיליות האלה אך בתוכנו המירוץ לעולם לא פוסק.

מנוחה אמיתית היא האפשרות הפשוטה והטבעית שזמינה עבור כולנו: לנוח בתוך חווית הרגע הזה. במילים אחרות, זוהי האפשרות היחידה שלא חשבנו עליה – פשוט לומר “כן” למציאות של הרגע הזה ולנוע איתה כגוף אחד.
כפועל יוצא, מנוחה אמיתית כלל לא כרוכה בסטטיות, פאסיביות או ניתוק מהחיים. נהפוך הוא, מנוחה אמיתית היא תנועה עם החיים בכל רגע חדש כאשר הבסיס לתנועה זו הוא הסכמה, חברות ושלמות פנימית במקום ויכוח, פיצול ומאבק עם הרגע הזה.

נשמע פשוט? זה אכן פשוט. פשוט כל כך שרובנו שכחנו שאפשרות כזו בכלל קיימת. כמובן שאין זו אשמתנו, אנו חיים בחברה שלא מלמדת אותנו את האמנות המופלאה הזו של תנועה עם החיים וצמיחה טבעית מתוך הרגע הזה.
עם זאת, מכיוון שמנוחה אמיתית היא כל כך טבעית לנו, ברגע שנתחיל להזכר באופן מעשי באפשרות הזו, היא תחולל בנו שינוי עוצמתי, טבעי והרמוני שיאפשר לנו לחוות שלווה, שקט נפשי, איזון נפשי ואושר שמאז ומעולם היה זכותנו הטבעית.

איך זה עובד בפועל

הראש הרציונלי שלנו נוטה לחפש שיטה או תבנית בכל דבר. זוהי אכן יכולת מופלאה וחיונית מאוד להישרדותנו. חשיבה בדפוסים ובתבניות מקצרת תהליכי חשיבה ומאפשרת לנו להתמודד עם סכנות בצורה יעילה (לדוגמה כשאנו מזהים סכנה מיידית כמו אש, רכב מתקרב או חיית טרף, אנו מגיבים במהירות כי בתודעתנו קיימת תבנית ברורה לגבי מקרים כאלה).

עם זאת, כשאנו ניגשים לתהליכי צמיחה הוליסטיים, כלומר כאלה שכוללים את כל ההיבטים הרגשיים, המחשבתיים והגופניים שלנו, חשיבה תבניתית תהווה מכשול להבנה אמיתית.

צמיחה מתוך מנוחה היא לא שיטה או תבנית. זוהי דרך חיים מעשית, חוויתית, אוהבת, אינטלגנטית וקשובה הנתונה לשינוי והתפתחות תמידית ולא נאחזת בתבנית אחת קבועה. הרי החיים עצמם וכל מה שחי נתונים לשינוי תמידי והתפתחות ולכן דרך חיים של הרמוניה, איזון והקשבה צריכה להיות כזו שמשתנה ומתפתחת ממש כמו החיים עצמם. אפשר לומר שצמיחה מתוך מנוחה היא החיים עצמם כשאנו מסכימים לחיות אותם בגמישות, טוטאליות ואהבה.

אמנם ישנו ידע תאורטי רב (שהולך ומתפתח כל הזמן) ותרגולים ותהליכים מעשיים רבים במסגרת צמיחה מתוך מנוחה, אך כל אלה הם רק אמצעים זמניים שנועדו לשימוש ברגע אחד וניתן להשליך אותם ברגע הבא, הכל בהתאם לצורך של הרגע ושל כל אדם באופן ייחודי ומדוייק עבורו.

טיפול בחרדת נטישה – המניע הנסתר של כולנו

חוסר ביטחון בזוגיות | חוסר ביטחון עצמי תסמינים | סדנה לטיפול בחרדות

חרדת נטישה היא המניע הנסתר המשמעותי ביותר לכל צורות הקושי הנפשי והרגשי, ההתמכרויות וחוסר הנוחות שאנו חווים ביחסים ובקשרים זוגיים.

חרדת נטישה מוטבעת בנו בילדות בעקבות התייחסות לא קשובה, לא אוהבת ולא משרה בטחון מצד הורינו (שלא באשמתם מכיוון שגם הם עצמם העבירו לנו את מה שקיבלו מהוריהם וכן הלאה) וגורמת לנו לתגובות של חרדה, לחץ, תוקפנות, הדחקה, חוסר ביטחון, ביטול עצמי, אובססיביות, תלותיות, קורבנות, ביקורתיות, עקשנות וחוסר סבלנות אל מול מצבים רבים בחיים בכלל וביחסים זוגיים ובין אישיים בפרט.

ללא מודעות אליה ולא מתן מענה עמוק ואוהב, חרדת נטישה מנהלת אותנו מבפנים ומפרידה בינינו לבין זוגיות טובה ואוהבת, תחושת סיפוק וחיים בתחושת בטחון, שלווה והגשמה.

למרות שחרדת נטישה היא הכח המניע החזק ביותר לכל צורות הסבל שלנו, חרדה זו זוכה להתייחסות מועטה בלבד בגישות טיפוליות שונות ובקרב מטפלים ומורים רבים. מוזמנים קרוא על חרדת נטישה, מנגנוני ההווצרות שלה, ההשלכות שלה על החיים ועל הדרך לטיפול כדי לחיות חיים מאושרים באמת.

לפני כן אני רוצה לשתף אתכם באופן אישי שרוב חיי התנהלתי מתוך חרדת נטישה ובמבט לאחור אני רואה סבל וכאב גרמה לי חוסר המודעות לחרדת הנטישה שלי.
סבל וכאב בצורת לחץ, ביקורתיות, קושי גדול לתת אמון ולבטוח, רצון לברוח ולהסתגר ותחושת חרדה ובדידות שליוותה אותי רוב חיי.

מהי חרדת נטישה?

חרדת נטישה היא חוויה של פחד עמוק והישרדותי שמתקבע בנו בד”כ בילדות המוקדמת. ללא התייחסות מתאימה או טיפול מתאים, חרדת הנטישה מלווה אותנו וגורמת לסבל רב.

אפשר לומר שלמעשה, כל אחד מאתנו סובל במידה כזו או אחרת מחרדת נטישה בעוצמה שונה. עוצמת החרדה משתנה מאדם לאדם ובהתאם לנסיבות ותקופות חיים שונות. הקושי בזיהוי חרדת הנטישה כמקור לסבל וחוסר הסיפוק בחיינו נובע מהיכולת שלנו להסוות ולהדחיק את חרדת הנטישה כך שעל פני השטח אנו חווים רק את ההשלכות שלה.

באופן אישי אני יכול לספר ששנים רבות הייתי מופעל על ידי חרדת נטישה עמוקה ולא ידעתי להבין, לזהות או לשים את אצבע על הגורם הכל כך משמעותי הזה. שנים הייתי עסוק בביקורת עצמית, אשמה, ביקורת על כל מי שהיה סביבי ותחושות של חוסר בטחון, חרדה ותסכול.

היום אני מבין שפשוט פחדתי. פחדתי להכיר בקושי שלי, פחדתי להסתכל לעצמי בעיניים ולראות את אותו ילד מפוחד ונטוש שהייתי ושעדיין נמצא בתוכי.

לפי הגישה שלי, תהליך או טיפול נפשי, פסיכולוגי או רוחני שלא מביא הבנה, הקשבה ומענה עמוק ואוהב לחרדת הנטישה שמצויה בבסיס כל צורות הסבל שלנו, יהיה חלקי בלבד.

מקור חרדת הנטישה

חרדת נטישה היא לרוב תוצאה של חוויות בילדותנו המוקדמת. עקב התלות הטבעית שלנו כילדים בהורינו לצורך הזנה, הגנה, אהבה, אישור ובטחון במהלך הילדות, בכל פעם שילד חווה חוסר או העדר של אחד ההורים או שניהם או במצבים בהם הצרכים הרגשיים והגופניים הטבעיים שלו זוכים ליחס מתעלם, מזלזל או ביקורתי (ובמקרים מסויימים ביחס מתעלל) מצד ההורים ודמויות סמכות נוספות, התגובה הרגשית היא חרדה עמוקה המלווה בכאב רגשי עמוק והתכווצות שמטרתה לגונן עלינו מפגיעה.

אפילו אם נסתכל על הנושא מנקודת מבט אבולוציונית והשרדותית: כל ילד מבין באופן תת מודע שכדי לשרוד הוא זקוק להוריו ולכן כאשר ילד חווה צורות שונות של התייחסות שמתפרשות אצל הילד כנטישה מצד הוריו לאורך זמן (ההורים לא מרוצים ממני, ההורים כועסים עלי, ההורים מגנים ודוחים אותי, ההורים מתעלמים ממני, אני מפריע להורים, אני גורם אי נוחות להורים…), באופן תת מודע מתגבשת בו הבנה או אמונה בסיסית מגוננת לגבי עצמו ולגבי החיים.
הבנה או אמונה שנועדה להגן עליו ולמנוע פגיעה רגשית נוספת.

הנה כמה דוגמאות נפוצות לתפיסות מגוננות שמוטמעות בילדות.

אני מזמין אתכם לקרוא ולאבחן בעצמכם כמה מהאמונות האלה קיימות גם בכם.

אפשר לאבחן ולבדוק זאת בקלות על ידי קריאת המשפטים הבאים בלב או בקל רם ומתן תשומת לב לתחושה הגופנית באזור הבטן והחזה ולנשימה שלנו.
כאשר אנו קוראים משפט ויש תחושה של הזדהות, לחץ, התכווצות, מועקה או ההתקשות בבטן או בחזה והנשימה מתכווצת, מתקשה, קטנה, זה סימן שגם בנו יש הזדהות רגשית עם התפיסה או האמונה הבסיסית הזו.

“אי אפשר לסמוך על אהבה”

“בסוף אני תמיד לבד”

“אין מקום לרגשות שלי”

“אף אחד לא מבין אותי”

“אף אחד לא אוהב אותי”

“אי אפשר לאהוב אותי”

“אני לא סומך על אף אחד”

“אני לא מספיק טוב”

“הרגשות שלי לא חשובים”

“החיים קשים וצריך להתאמץ”

“לא נעים להיות איתי”

אילו מהמשפטים האלה נגעו בכם הכי חזק? אותם מפשטים מביעים את חרדת הנטישה ואתם לא לבד, חרדת נטישה היא המניע והכאב העמוק שלנו כחברה.

נקודה לבדיקה:
האם בילדות זכיתם למלוא תשומת הלב, הקבלה, האהבה והאישור שלהם הייתם זקוקים מהוריכם?
באיזו מידה האמונות המגוננות שהוזכרו כאן מוכרות לכם מעולם המחשבות שלכם? (הניסוח יכול להשתנות כמובן מאדם לאדם אך המסר הבסיסי ותחושת הנטישה, המסר שאנחנו לבד, שאי אפשר לסמוך, שאהבה היא משהו לא אמין ושחייבים להיות דרוכים…כל אלה נשארים דומים אצל רובנו).

דמיינו לרגע את חייכם ללא אותן תפיסות מגוננות לגביכם ולגבי החיים. איך ישתנו חייכם כתוצאה מכך?

למרות שרובנו חשים אשמה והאשמה כלפי הורינו, חשוב לציין שההורים אינם אשמים בחווית הנטישה שלנו, שהרי גם להם היו הורים וגם הם חוו לא מעט חרדת נטישה מהוריהם וכן הלאה, ולכן הם העבירו לנו רק את מידת האהבה והמודעות שקיבלו מהוריהם.
מצד שני, חשוב לנו לראות ולהבין את חווית הנטישה הילדית שלנו ואת ההשפעה העמוקה שלה על צורות החשיבה וההתנהגות שלנו כיום.

ריק

ביטויי חרדת הנטישה בחיינו

חרדת נטישה לא מודעת מנהלת את חיינו כאשר אנו נתקלים במצבים שמזכירים לנו את חווית הנטישה הילדית שלנו. למשל במצבים בהם נדמה לנו שעזבו אותנו, התעלמו מאתנו, פגעו בנו, לא התייחסו לרגשותנו, לא הקשיבו לנו, לא התחשבו בנו, לא קיבלו אותנו או את הדעות שלנו ובמקרים רבים נוספים.
בנוסף, ואפילו במידה רבה יותר, חרדת הנטישה לא מודעת מנהלת אותנו במצבים בהם נדמה לנו שנטשנו, התעלמנו, זלזלנו או פגענו בעצמנו, ברגשות שלנו, בצרכים שלנו או בכל היבט אחר של הגוף או הנפש שלנו.

אפשר למצוא אינספור דוגמאות מהחיים למצבים כאלה: בן או בת הזוג לא שמה לב או התייחסה אלי כפי שרציתי, מישהו חתך אותי בכביש, בעבודה לא התייחסו אלי או זלזלו בי, החיים לא הסתדרו כמו שרציתי, לא הקשבתי לתחושות הגוף שלי, לא נתתי לעצמי מספיק מנוחה, ניסיתי להסביר את עצמי ולא הבינו ועוד ועוד.

בכל אחד מהמקרים האלה, אחת מהתפיסות המגוננות שאימצנו בילדות מפעילה בנו את אותה חרדה ילדית והישרדותית. מכיוון שחרדה היא תגובה טבעית למצב שנתפס כאיום, היא מפעילה את מנגנוני ההגנה הטבעיים שלנו באופן בלתי נשלט, באופן שלא נראה רציונלי או פרופורציונלי במבט לאחור.

כאשר אותם מנגנוני הגנה עוצמתיים וטבעיים (שעזרו לנו לגבור על כל הסכנות לאורך מיליוני שנות אבולוציה אנושית) מופעלים על ידי חרדת נטישה לא מודעת, הם מביאים סבל רב לחיינו.

אפשר לחלק את מנגנוני ההגנה ודפוסי הסבל שלנו לשלוש קטגוריות:
Fight – תגובות שנשלטות על ידי כעס (שגם הוא מנגנון הגנה טבעי) כמו התרפצויות זעם, האשמה, ביקורתיות, עקשנות, אלימות מילולית או פיזית, התנהגות אימפולסיבית ועוד.

Flight – תגובות של בריחה ואי התמודדות כמו קורבנות, התנהגות אובססיבית, התקפי חרדה, נטיה לנתק קשרים ברגעי קושי, נטייה לשקר ולהסתיר, נטייה להתמכרויות שונות החל בעישון והפרעות אכילה ועד התמכרות למין, סמים וצפיה בטלוויזיה ופורנוגרפיה ועוד.

Freeze – תגובות של קיפאון כמו תקיעות פיזית, מחשבתית ונפשית, חוסר יכולת להחליט, בלבול, קושי בתקשורת, דיכאון, פאסיביות, תלותיות, עצב ודכדוך, תחושת חוסר אונים וקושי לבטא ולהסביר את מה שאנו מרגישים ועוד.

נקודה לבדיקה:
אילו מדפוסי הסבל שהוזכרנו כאן מתקיימים בחייכם?
נסו לדמיין את חייכם בתהליך נעים ואוהב שבו דפוסים אלה מתפוגגים בהדרגה. איך ישתנו חייכם כתוצאה מכך?
מה תרוויחו במישור האישי, הזוגי, הרגשי, המקצועי והבריאותי?

טיפול עמוק ואוהב לחרדת נטישה

ריפוי אמיתי ויסודי לחרדת נטישה וכל צורות הסבל שלנו עובר בכמה נקודות מעוררות הבנה חוויתית:

1. חרדת הנטישה הלא מודעות והתפיסות המגוננות שאימצנו בילדות ולא שום גורם אחר (פנימי או חיצוני), הם המניע העמוק והיסודי ביותר לכל צורות הסבל, ההתמכרות וחוסר האיזון שאנו חווים.

2.  אותה חרדת נטישה ילדית היא לא “שלילית” והיא לא בעיה או תקלה אלא תגובה טבעית, מגוננת ואוהבת שכל תכליתה הוא להגן עלינו ממצב של סכנה קיומית בהעדר דמות של הורה אוהב, מגונן ומכיל.

3. למרות שמקור חרדת הנטישה שלנו הוא בעבר הרחוק, היא ממשיכה להתקיים בנו בהווה הודות להתנהגותנו וחוסר המודעות שלנו בהווה ולכן גם השחרור ממנה מתרחש בהווה.

4. למרות שעל פני השטח נדמה לנו שחרדת הנטישה שלנו באה בתגובה לנטישה על ידי גורמים חיצוניים (בני זוג, הורים, החברה או מישהו שלא הקשיב, זלזל, התעלם או פגע בי), למעשה רק הנטישה שלנו את עצמנו היא זו שחשובה והיא זו שממשיכה לקבע את הסבל בחיינו.

5. אנו לומדים לנטוש את עצמנו בדרכים רבות ויצירתיות: התעסקות אובססיבית במחשבות והתעלמות והדחקה רגשית, ביקורת פנימית, מחשבות קורבניות, פסימיות, פילוסופיות או אידיולוגיות, התעסקות אובססיבית בדברים חיצוניים, כיווץ אזורים בגוף והגבלת הנשימה כדי לא להרגיש עד הסוף ועוד ועוד.

6. כל ניסיון לשנות בכח או לשחרר את חרדת הנטישה על ידי מאמץ, מאבק או ביקורתיות יביא להתכווצות נוספת בתוכנו.

7. ריפוי אמיתי לחרדת הנטישה שלנו הוא פיתוח יכולת להקשיב, להרגיש, לקבל ולאהוב ללא תנאי את כל אותם מקומות ילדיים, מפוחדים, מכווצים וחרדתיים בתוכנו.

8. תהליך הריפוי והטיפול כולו הוא טבעי, הרמוני, רך, תומך מאפשר ולא מצריך עימות קשה ומכאיב עם טראומות ילדות או זכרונות קשים.

ברמה המעשית, לפי הגישה שלי לריפוי וצמיחה מתוך קבלה ואהבה עצמית, השחרור מחרדת נטישה כולל תקשורת חברית, תומכת ומשקפת שמעוררת ללא מאמץ או מאבק, מפגש חווייתי עם כל ההיבטים שאותם למדנו לזנוח ולנטוש: הגוף, הרגשות, המחשבות והצרכים הרגשיים שלנו.
תהליך הטיפול בחרדת נטישה מעורר הבנה ותקשורת פנימית הרמונית, כנה, רכה ונעימה של חיבור אל עצמנו והרגשות שזנחנו ויוצרת אמון פנימי ובטחון פנימי חדש ברכות ובאופן יסודי ונעים.

למעשה, התהליך מלמד אותנו לחזור ולאהוב את עצמנו כפי שאנו כבר כעת ולהרפות מהדפוס המכאיב של נטישה עצמית אל מול מצבים קשים.
הריפוי שמתרחש באופן טבעי בעקבות המפגש שלנו עם עצמנו באווירה מאשרת, מאפשרת ותומכת מלמד אותנו לקחת אחריות על חיינו מתוך אהבה והכלה עצמית ולצאת לדרך חדשה של הגשמה עצמית, שחרור רגשי ויחסים אוהבים ונעימים עם בני זוג ואנשים אחרים.

חרדת נטישה היא אמנם המניע העמוק והנסתר לרבות מצורות הסבל והמתח שלנו אבל לפעמים כדאי להתמקד ולהסתכל גם על צורות נוספות של חרדה, למשל חרדה חברתית.

לפני שממשיכים, הנה הסבר קצר על בטחון עצמי, הקשר שלו לחרדה והמענה הטבעי

לחצות את מסך השעמום

כולנו מכירים את תחושות של שעמום לבד עם עצמנו, בסיטואציות חברתיות, בעבודה או בזמן שמחכים למשהו. 

למרות הרושם הראשוני שהוא יוצר והשם הרע שיצא לו, שעמום אינו בהכרח דרך ללא מוצא ויכול להוות שער או אם תרצו, מקפצה אל מציאות עמוקה ומשחררת יותר. 

בואו נשאל לרגע, מהו בעצם שעמום?

רובנו מפרשים את תחושת השעמום כחוויה שבה “שום דבר מעניין לא קורה כרגע”. האמנם?
אם נבדוק, נגלה שבכל רגע נתון יש התרחשות אינסופית בתוכנו וסביבנו: תחושות הגוף משתנות ללא הרף, רגשות, מחשבות, צלילים, אנשים, צבעים, ריחות ועוד. עולם שלם מתרחש בתוכנו וסביבנו כל הזמן ובכל זאת, אנו נוטים להשתעמם. אם כך, מה בעצם גורם לנו “להשתעמם”?

האמת היא ששעמום איננו בהכרח מצב שבו שום דבר “מעניין” לא קורה. שעמום הוא מצב שבו אנחנו חווים תחושות או מחשבות לא נעימות ומשתוקקים לתחושות או מחשבות נעימות. כלומר, המשמעות האמיתית והבסיסית ביותר של תחושת השעמום היא “אני לא אוהב ולא מקבל את מה שיש עכשיו ורוצה משהו אחר”.

מה ההבדל בין חופש לשעמום?

הנה דוגמה שתעזור לנו להבין: אנשים משקיעים זמן רב וכסף כדי לטוס לחו”ל, לשבת על חוף הים או על הר בהימאליה ולעשות…כלום. לזה אנשים קוראים “חופש”. לעומת זאת, אותם אנשים כשהם נמצאים לבד בבית, בעבודה, באוטובוס או בארוחת חג אצל קרובי משפחה, מרגישים משעוממים ואומללים כשהם עושים… כלום. ולזה הם קוראים “שעמום”.

אז מה בעצם ההבדל בין המקרים? מה ההבדל המהותי בין לעשות כלום על הר בחו”ל, בחוף הים, לבד בבית, בעבודה או בארוחה עם קרובי משפחה?

הרי אין הבדל בין חוסר עשיה לחוסר עשיה, בין כלום לכלום… ההבדל הוא רק בתחושות הפיזיות, הרגשות והמחשבות שקיימים באותו רגע והתגובה שלנו אליהם. התחושות הפיזיות, הרגשות והמחשבות שלנו הם תוצרים של פרשנויות מנטליות שיש לכולנו באופן מודע או לא מודע.

אם נחזור לדוגמה הקודמת: כשאדם לא עושה כלום בבית, הבית יכול להזכיר לו מצבים לא נעימים, דאגות, חרדות, מחויבויות וביקורת עצמית וכל אלה גורמים לתחושות, רגשות ומחשבות לא נעימים שאותם הוא יגדיר כ”שעמום”. לעומת זאת כשאדם לא עושה כלום בטבע הפסטורלי של הרי ההימלאיה, הנוף יכול להתפרש כהרמוניה, שלווה וחיבור לטבע והאדם יגדיר את זה כ”חופש”.

אם הבנו ששעמום הוא בסה”כ הפרשנות שלנו למצב בו אנחנו חווים תחושות, רגשות או מחשבות לא נעימים, בואו נשאל מהו הפוטנציאל האמיתי של שעמום? מה אפשר “לעשות” עם זה ומה אפשר להפיק מזה לטובתנו?

למעשה הפוטנציאל האמיתי של שעמום עבור ההתפתחות האישית שלנו הוא עצום. אפשר לומר ששום התפתחות נפשית אמיתית לא אפשרית מבלי שנחצה את מסך השעמום שלנו ונגלה את עצמנו מחדש בצד השני.

אפשר להתייחס לתחושת השעמום כאל מסך שמציג לנו רק תמונה שטחית שמסתירה מציאות עמוקה ומדהימה בהרבה. ממש כפי שהאותיות האלה שמוצגות על מסך המחשב שלכם מסתירות את המנגנונים המורכבים והמעניינים שיוצרים את המסך עצמו.
אם נהיה אמיצים מספיק להביט דרך מסך השעמום ולא לנסות לברוח ממנו, נגלה בצד השני מציאות מרהיבה, עמוקה ומשחררת מאוד.

מה לעשות עם שעמום - אלי קרסניץ

אז איך חוצים את מסך השעמום?

הכל מתחיל ונגמר במודעות. אם נתחיל לשים לב מה קורה לנו ברגעי “שעמום” נגלה שברגעי שעמום יופיעו תחושות לא נעימות בגוף, רגשות של פחד, עצבנות ותסכול, פנטזיות על מקומות ומצבים אחרים, ניסיונות הדחקה ומחשבות ביקורתיות כלפי מה שקורה ברגע הזה.

זהו הדפוס הרגיל שלנו במצבי שעמום. הפעם, במקום להכנס אל הדפוס הרגיל והלא נעים שלנו, נרפה כתפיים, ננשום כמו שנעים לנו לנשום ונסכים לכמה רגעים לחוות את מה שיש עכשיו אפילו אם זה לא נעים בהתחלה.

מתוך המקום המקבל הזה נסתכל על העולם סביבנו דרך עיניים חדשות – עיניים של תינוק: ללא כל פרשנות, ממש כאילו אנחנו רואים הכל בפעם הראשונה ולא מבינים כלום. נבחן כל פרט קטן בסקרנות גדולה, נקשיב לקולות, נרגיש את כל הגוף שלנו ונקשיב לנשימה.

מתוך המקום הכל כך פשוט והילדי הזה לפתע נתחיל להבחין בפרטים עדינים שלא שמנו לב אליהם קודם: תחושות עדינות נעימות ולא נעימות בגוף שלנו, צורך פנימי ביחס ותשומת לב, שפת גוף של אנשים, צלילים עדינים יותר שיוצרים מקצבים, ניואנסים של התנהגות אנושית ואינטראקציות בין אנשים מתחת לפני השטח, צבעים, מרקמים ועוד המון פרטים קטנים.

אם נסכים לכמה רגעים להיות במצב המוזר והלא מוגדר הזה, מבלי ששמנו לב, תחושת השעמום תעלם ותתגלה מציאות חדשה, לא מוכרת, מרתקת ועדינה מאוד הנתונה לרטט והשתנות אינסופית. אפשרויות חדשות ויצירתיות יתגלו לנו באופן מפתיע ומשהו ספונטני ולא מוכר יקרה מתוכנו.

מתוך התבוננות כזו נגלה שאנחנו לא חייבים לציית לפרשנויות המנטליות הרגילות שלנו ושאנחנו בעצם חופשיים מהכל כבר עכשיו. חופשיים להיות כבר ברגע הזה ללא שום הגדרות ופרשנויות והחופש המדהים הזה נמצא איתנו כל הזמן רק שלא לא שמנו לב.

ממקום מקבל, קשוב וסקרן כזה נגלה ששעמום הוא לא האויב שלנו, אלא הוא הזדמנות מדהימה, ממש כמו שער אל המעמקים שלנו ואל החופש האמיתי שלנו. האם נסכים לקבל את האתגר ולעבור בשער?
למעשה, אפילו לא נצטרך להתאמץ כדי לעבור בשער, כל מה שעלינו לעשות הוא להתמסר, להישאר פתוחים וקשובים ולהיות אמיצים כדי לא לברוח ממנו, וכל השאר כבר יקרה מעצמו 🙂

התהליך הזה דומה מאוד למדיטציה של הקשבה אמיתית. במדיטציה של הקשבה אמיתית אנו לא עושים שום דבר ורק מסכימים להקישב ולהרגיש את מה שיש עכשיו, נעים ולא נעים כאחד.

עצם ההסכמה שלנו פשוט להיות עם מה שיש בלי לנסות לברוח ולהיאחז במשהו דמיוני, מאפשרת לנו לחצות את המסך השטחי של המציאות הנראית לעין ולגלות מציאות עדינה ואינסופית של השתנות מרתקת. במקום הזה אנחנו לא כבולים עוד בשום הגדרות וחופשיים לגמרי.

כל רגע בחיים הוא מדויק, מפתיע ואינסופי. אז בפעם הבאה שתחושו שעמום, זכרו את המאמר הזה ונסו לתת הזדמנות לשעמום להפוך למדיטציה, מי יודע מה תגלו?