באנר לטיפול רגשי במחשבות טורדניות

איך אפשר לאהוב את עצמי?

אהבה עצמית - אלי קרסניץ - טיפול רגשי

הדבר היחיד שאני לא יכול לעשות הוא להפסיק לאהוב את עצמי.
הגילוי הזה – איך אני אוהב אותי כבר עכשיו? משנה את הכל.
הוא מאפשר להירגע, ללב לנוח ולנו לצמוח בהנאה.

וזה לא רק אני, כולנו, בני האדם, פשוט לא יכולים להפסיק לאהוב את עצמנו.

עכשיו בוודאי עולות באופן טבעי שאלות כמו: אם כך למה אנשים פוגעים בעצמם?
למה אנחנו שופטים, מדכאים, חוסמים ומגנים את עצמנו?
למה אנחנו מתמכרים לפעילות שפוגעת בבריאות שלנו?
למה אנחנו מאמצים דפוסי חשיבה והתנהגות שמכאיבים לנו מאוד?
למה אנחנו מתנהגים כאילו לא אכפת לנו מעצמנו ומספרים לעצמנו שאנחנו לא מספיק טובים ולא ראויים למשהו טוב?
ואם נלך עד הקצה אז… למה אנשים מתאבדים?

המניע העמוק הוא אהבה עצמית

הנה סרטון קצר שבו אני מסביר את החשיבות של קבלה ואהבה עצמית ככלי לריפוי, שינוי וצמיחה אישית:

כשאני מסתכל בתוכי, אני רואה שכל מה שאני חושב, מרגיש ועושה, יש לו סיבה, יש לו מניע.

גם אם נדמה שזו התנהגות טפשית, "מיותרת" או "אוטומטית", עדיין היא כולה מוצדקת, יש בה אינטלגנציה הישרדותית עתיקה ועמוקה מאוד.
כל דפוסי החשיבה וההתנהגותית שלי – אותם "מנגנונים פנימיים" שלי, מופעלים מתוך אינטלגנציה (שאני לא בהכרח מבין במבט ראשון) ולא "סתם" ככה.

ומהי האינטלגנציה הזו? היא לאהוב את עצמי או פשוט..אהבה.
ואני אסביר.

מה זה אומר לאהוב את עצמי או בכלל להרגיש אהבה כלשהי?
עבור תינוק למשל: כדי שתינוק ירגיש אהוב, כדי שהוא ירגיש אהבה, הוא צריך שימלאו את הצרכים שלו – הזנה, חום וקירבה, חיבה ודאגה לגוף שלו.

 

אין לתינוק שום דרך אחרת להרגיש אהוב מלבד יחס מזין, מלא מגע נעים וחיבה.
באותו אופן לאהוב את עצמי או פשוט אהבה, כזו שבאמת מרגישים, אהבה שממלאת אותנו בתחושה נעימה ורגועה, אהבה כזו היא נסיון אמיתי לענות על צורך.

לאהוב את עצמי
 הזנה היא אהבה

 

 

וזה באמת כל מה שאנחנו עושים. גם אם לא במודע, גם אם על פני השטח נדמה לנו שזה "לא משרת אותנו", בכל פעולה שלנו אנחנו באמת מנסים לענות על צורך שבאמת יש לנו.

איזה צורך?
למשל הצורך בהשרדות, למשל הצורך בבטחון (בטחון כלכלי, אישי, גופני או חברתי), למשל הצורך בתחושה של ערך עצמי, הצורך בתחושה נעימה והמנעות מכאב (אפילו אם זה אומר להכאיב לעצמנו קצת כדי שלא יכאב לנו הרבה יותר).

מבחינת ה"אני" הילדי העמוק שלנו, הכל זה שאלה של השרדות.
אין לי ערך עצמי? אני לא יכול לחיות.
אין לי בטחון? אני לא יכול לחיות.
אני לי אישור להיות מי שאני? אני לא יכול לחיות.

בעולם הפנימי שלנו, הפחד ההישרדותי עוצמתי ורגיש מאוד ומופעל בקלות רבה כי מאוד חשוב לנו לשרוד ולחיות.

אז כשאני מסתכל על כל הדפוסים שלי, הבריחות שלי, ההתנהגויות שלי שמזיקות לי לבריאות ולנוחות אני רואה את אותו הדבר – בכל דרך ובכל צורה אני מנסה לענות על הצרכים שלי וזה אומר בפשטות שכל מה שאני עושה הוא אהבה עצמית כבר עכשיו.

אהבה עצמית שהיא לא בהרכח נעימה, שהיא לא בהכרח בריאה, שאני לא בהכרח מבין את ההגיון שלה, אבל זה תמיד לאהוב את עצמי, ובואו נעמיק את הראייה פנימה כדי לראות ולהרגיש את זה בבירור.

 

מנסה ולא תמיד מצליח

אנחנו תמיד מנסים באופן לא מודע לענות על הצרכים שלנו, אבל הרבה פעמים אנחנו לא מצליחים.
זה לא אומר שאנחנו לא אוהבים את עצמנו, זה לא אומר שאני לא אוהב את עצמי. זה רק אומר שממש כמו ילדים, אנחנו לא יודעים איך לענות על הצורך שלנו ולמרות ש"אני אוהב את עצמי" אני עדיין לא יודע איך לתת מענה אמיתי לצרכים שלי (סיפור אמיתי…).

לדוגמה אם אני מנסה לענות על הצורך שלי בתחושה של בטחון וחופש על ידי התמכרות לאכילה רגשית, זה לא באמת עובד. רק לרגעים קצרים שמלווים בתחושת אשמה, חרדה וחוסר אונים. אבל זה לא אומר שאני לא אוהב את עצמי.

למה זה לא תמיד מצליח? כי אני לא יודע איך, כי אין לי היכרות אמיתית עם דרך יעילה יותר.
זה לא שאין לי רעיונות טובים יותר בראש, אלא שברמה העמוקה, הילדית, בליבה הפנימית שלי לא למדתי משהו טוב יותר למרות שאני אוהב את עצמי מאוד ומנסה בכל הכח להיטיב עם עצמי.

הדוגמה שהייתה לי כילד היו ההורים שלי וזה מה שלמדתי עמוק בפנים במקומות הכי ראשוניים שלי – לנסות להמנע מכאב נפשי מפחיד מאוד על ידי בריחה, הדחקה ופגיעה בעצמי.
וזה הכל מאהבה לעצמי, הכל רק כי אני אוהב את עצמי.

וזו לא אשמתי שזה מה שלמדתי. זו גם לא אשמת ההורים שלי כי גם להם היו הורים.
מה שחשוב זה שלי יש את היכולת לראות את האמת העמוקה והאוהבת לגבי עצמי וזה כבר ריפוי עצום לכל היחס שלי לעצמי.

כדי להבין את זה עוד קצת ניקח לדוגמא את אלה מאתנו שפוצעים את עצמם, שמעשנים, שבורחים לאכילה רגשית, לאלכוהול וסמים, שחותכים את עצמם.

למה אנחנו עושים את זה?
רק כדי לא להרגיש את הכאב הנפשי העצום שבפנים.
רק כדי להרגיש הקלה וחופש זמני מהפחד, הטראומה והכאב שנתפס בעיניינו כפשוט בלתי אפשרי לחיות איתו, להרגיש אותו.
במהלך העבודה שלי עם אנשים פגשתי לא מעט אנשים רגישים ומקסימים שפגעו בעצמם בדרכים שונות. גם אני בכל שנות הבריחה וההתמכרות שלי פגעתי מאוד בעצמי והכאבתי לעצמי שוב ושוב.

ובכל המקרים האלה, כשמבררים לעומק מגלים שהמניע הוא תמיד אוהב – הוא תמיד הנסיון להמנע מפחד וכאב עצומים שנראים לנו כבלתי אפשריים לחלוטין.
פחד וכאב שנראים כאילו אם נחווה אותם פשוט מתפרק, נשתגע, לא נוכל לחיות יותר.

זה ברור שההתנהגות הזו פוגעת ופוצעת אבל בחוויה הפנימית זה עדיף לנו, פשוט עדיף על פני הפחד האיום שהודחק במשך שנים רבות בפנים ומרגיש כמו מלאך המוות.

מה שאני רואה הוא זה:

אף אחד, אבל אף אחד, לא יפגע בעצמו אלא אם כן הוא מנסה למנוע מעצמו פגיעה חמורה יותר.

לדוגמה: אדם שקוטע לעצמו את היד בסכין כדי להציל את חייו. האם הוא אוהב את עצמו? האם הוא פועל מתוך אהבה עצמית?

כן, מכיוון שאדם לא עושה דבר כזה אלא אם כן הוא מנסה להציל את חייו באמצעות הפעולה הזו.
אם היד שלו לכודה מתחת לסלע ואין שום דרך אחרת להחלץ, אז מתוך אהבה עצמית האדם יקטע את היד שלו. הוא יסכן את חייו למען הסיכוי להציל את חייו. וזו אהבה עצמית. אהבה טבעית.

כך שזה לא אמת מוזר שאני אוהב את עצמי ועדיין עושה דברים שמכאיבים לי.
דווקא בגלל שאני אוהב את עצמי, אני מוכן להקריב את הנוחות שלי למען מה שנראה לי כסכנה.
הריפוי נמצא בהבנה של של אותה "סכנה" וביכולת לתת מענה פנימי לחרדה שלנו.
ודווקא ההכרה בכך שאני כבר אוהב את עצמי, היא התחלה נפלאה לריפוי שכזה.

ואפילו אדם שמתאבד. היה לי חבר שהתאבד לפני כמה שנים. זה כאב לי מאוד, זה שבר אותי, לקח לי הרבה זמן להשלים עם זה.
הכרתי אותו מקרוב. הוא סבל מאוד נפשית.
החיים הלכו והפכו בשבילו למסע של ייסורים ללא שום נחמה או תקווה.
בעולם הפנימי שלו, החיים התפרשו כסכנה, כבושה, כאשמה, ככשלון, כבדידות והצהרת התבוסה שלו מול העולם.

המוות עבורו הצטייר כנחמה, ההקלה, השחרור.
וההתאבדות – הוא כבר השתוקק אליה.
הוא ציפה לה כמו למשב רוח נעים ומשחרר.

מתוך אהבה לעצמו הוא בחר לסיים את הסבל חסר הסיכוי שהוא חווה בחיים.
ואין כאן שום עניין של צדק, של הצדקה, של נכון או לא נכון.
זה לא אומר שאי אפשר לעזור למישהו או שלא כדאי לעשות מה שאפשר כדי לעזור למישהו.

אני מדבר רק על ההכרה הפשוטה הזו – כל מה שאדם עושה זה מתוך אהבה עצמית, מתוך נסיון לעשות לעצמו נעים (או פחות כואב), להיטיב עם עצמו, לעשות לעצמו את מה שנעים לו, את מה שיוצר לו, בפרשנות הסובייקטיבית שלו, תחושה של בטחון, נחת, שלווה והקלה. 

מהו הריפוי לכאב

אם כך מהו הריפוי?

הריפוי לא דורש מאתנו שנשנה דבר.
מכיוון שכל מה שאנחנו עושים זה לאהוב את עצמנו כבר עכשיו, נשאר לנו רק לשאול ולגלות את זה, להיעשות מודעים לזה. 
רק לשאול ולגלות – איך מה שאני חושב, מרגיש ועושה כבר עכשיו, ממש עכשיו, הוא ביטוי ישיר של זה שאני אוהב את עצמי.

איך אני אוהב את עצמי כבר עכשיו?
נגיד שאני שופט את עצמי, מבקר את עצמי עכשיו.
אז אני מברר – למה? בשביל מה?

אם אני מקשיב לעצמי אני מגלה שהביקורת שלי נועדה למשל כדי לדרבן את עצמי להשתפר, רק כדי להיות ראוי בסופו של דבר להערכה ואהבה, להרגיש בטוח.
זו מטרה אפשרית של הביקורת.

או למשל הביקורת שלי יכולה לשמש כדי להקטין את עצמי, לבטל את הציפיות שלי (שבוודאי יסתיימו באכזבה ונטישה כפי שלמדתי בילדות) ובכך למנוע מעצמי סכנה ופגיעה רגשית קשה מנשוא.

ואפילו לספר לעצמי שאני בכלל לא אוהב את עצמי, שאני שונא את עצמי, שזה בכלל לא נכון ואין שום אהבה עצמית פה…גם זה לגמרי לאהוב את עצמי.

למה?
בואו נראה למה אנחנו עושים את זה?
למה שארצה לומר לעצמי שאין אהבה עצמית, שאני שונא אותי?
רק מסיבה אחת…כדי לא לפתוח את הלב יותר, כדי לא לתת אמון באף אחד, כדי לא להפגע יותר.
עבור מי שכמוני נפגע עד עמקי נשמתו בילדות מנטישה כואבת ומרסקת, המחשבה על להודות בכך שאני אוהב את עצמי מעוררת אימה…זה מסוכן מידי.
לא. אני לא אודה לעולם באהבה שלי אלי. אני אתכחש אליה בכל תוקף. לא אתן לעצמי להפגע כך יותר…אני אגן עלי בנאמנות.

אבל מה הייתם אומרים על אדם שמגן על עצמנו בנאמנות כזו? שמוכן להכאיב לעצמו כל כך רק כדי לא להפגע מהכאב הנורא מכל?
אפשר לומר שהוא אוהבת את עצמו, שהוא אמיץ.

אז רק להודות בזה בפני עצמי…אני עושה את זה כי אני לא יכול שלא לאהוב את עצמי, אני מתחיל לראות איך כל צורות החשיבה והפעולה שלי הם אהבה עצמית ואני מודה בזה בפני עצמי….כי לאהוב את עצמי זה גם להודות בזה.

וזה כבר משנה משהו בהרגשה.
עמוק בפנים…כשאנחנו מתחילים לזהות, לראות ולהודות בפני עצמנו איך כל מחשבה ופעולה שלנו הם ביטוי של אהבה עצמית, אנחנו פתאום שמים לב שאין מה לגנות.
פתאום בלי ששמנו לב, אנחנו מתחילים לקבל את עצמנו. אנחנו מתחילים לראות את הילד הטהור שבנו שכואב לו, שקשה לו והוא מנסה בכל דרך שהוא למד לתת מענה לצרכים הקיומיים שלו.
קשה שלא לאהוב ילד או ילדה כאלה.

כדי להמחיש את ההשפעה של ראיית כל מחשבותינו, רגשותינו ופעולותינו כביטויים של אהבה עצמית, הנה סיפור קצר שכתבתי לא מזמן.

סיפור על שני אנשים שיצאו למסע ביער

שניהם יצאו לטייל באותו היער.
שניהם עברו באותה הדרך.

שניהם לא הכירו את היער, שניהם לא ידעו מה מצפה להם במסע.
שניהם ניצבו בפני דרך לא נודעת.
שניהם יצאו אל הדרך.

היה בינהם רק הבדל אחד:
הראשון יצא אל הדרך עם השאלה "איפה האהבה?".
הוא חיפש את האהבה, ניסה למצוא אותה, להבין מתי ואיפה היא יכולה להמצא.
הוא האמין, הוא קיווה, הוא ניסה, הוא התאמץ, הוא חיפש…איפה האהבה?
בכל מה שהוא פגש הוא בדק מה לא בסדר? מה חסר כאן? מה צריך לעשות או לשנות כדי שתהיה פה אהבה?

השני יצא לאותה הדרך אבל עם שאלה אחרת לגמרי.
הוא יצא אל הדרך עם השאלה "איך כל מה שיש פה הוא כבר אהבה?".
בכל מה שהוא נתקל, הוא פשוט שאל "איך זו אהבה?", "איך הדבר הזה שאני פוגש עכשיו הוא כבר האהבה?"
הוא הסתכל, הוא הקשיב, הוא לא ניסה לשנות גם את הדבר היפה וגם את הדבר המפחיד והמכוער ביותר שהוא פגש.

ההבדל בינהם היה רק בשאלה, רק בגישה.
שניהם עברו את אותה דרך.
שניהם פגשו את הלא נודע.

ובסיום המסע, במבט לאחור, מה היה ההבדל בינהם?
איך הרגישו שניהם בדרך?
איך הם נהנו ממנה?
כמה נחת ואושר חוו כל אחד מהם?

אהבה עצמית

בעיניי זה כל ההבדל.
רק השאלה שאיתה אני ניגש אל עצמי, אל החיים, אל היער הלא נודע הזה.

כשאני מחפש את האהבה, אני מרגיש חסר, ריק, חרד, לבד.
האהבה לא כאן ואני עסוק בלחפש אותה בהנחה לא מודעת שמה שישנו פה ממש עכשיו, כל מה שאני, כל הרגשות וההתנהגויות שלי הן לא אהבה.

אני רואה מה לא בסדר בכל מה שאני ובעולם ומחפש את האהבה.
וזה כואב, זה לא נח, זה לא יכול להרגע.

כשאני שואל "איך מה שישנו כאן הוא כבר אהבה?", זה מרגיש אחרת לגמרי.
אני מגלה את האהבה שכבר קיימת פה, בכל דבר שאני חושב, מרגיש ועושה.
אני לא שואל כי אני יודע, אני שואל כי אני לא יודע.

השאלה שלי היא זו שיצרת את המציאות שלי.

הראייה הזו מגלה לי שאהבה מעולם לא הייתה חסרה.
הייתה חסרה רק הראייה, המודעות לכך שהיא כבר פה.
שכל מה שאני חושב, מרגיש ועושה הוא נסיון אמיתי לענות על הצרכים האמיתיים שלי בבטחון, באישור, בהנאה, בחופש…באהבה.

איך אני יודע שאני רואה באמת?
כשאני מזהה את האהבה.
כמו עם ילדים, כמו עם בני אדם, כמו עם כל מה שחי, כמו עם עצמי, אני באמת רואה רק כשאני רואה את האהבה.
רואה את הילד החמוד שמנסה בכל דרך אפשרית לענות על הצרכים שלו ואין לי שום גינוי כלפיו.
וגם אם הוא לא מצליח, זה לא כי הוא לא אוהב, זה רק כי הוא לא יודע איך, כי הוא זקוק לנוכחות אוהבת שתאפשר לו לראות ולהיראות, ללמוד, לגלות.
זה מעורר חמלה ואמפטיה, זה מרגיע, זה מאפשר לנוח ולהרגע.

בכל מחשבה ביקורתית, בכל התמכרות, בכל הרגשה של פחד או אשמה או עצב או בדידות, אני רוצה לשאול "איך זו כבר אהבה?", "איך זה כבר ניסיון מושלם לענות על הצרכים שלי?"
וכשאני רואה אותי כך, אני נותן לי את מה שתמיד חיפשתי, את אותה איכות אוהבת ומקבלת שנחה ולא נלחמת מעצמה.

ובתוך האיכות האוהבת הזו, הכל בי יכול להרפות ולנוח וכבר יש פחות צורך לברוח ולהילחם בעצמי.

כי אני רואה ושואל "איך הבריחה שלי מעצמי היא אהבה? איך המלחמה שלי בעצמי היא אהבה?".
שואל ומקשיב, שואל ולא יודע, שואל ומגלה.

וזו לא שיטה, זו לא הכחשה, זו לא טכניקה "רוחנית" או "חשיבה חיובית".
ממש ממש לא.
זו חקירה אינטלגנטית וכנה שמסכימה לראות את הכל, גם את מה שהכי כואב, מיאש, מכאיב ומתסכל.
רק השאלה משנה, רק הסקרנות…"איך זו כבר אהבה?".
וזה משנה הכל.

לאהוב את עצמי זה מרגיע באמת

הגינוי שלנו לעצמנו, המאבק המכאיב כל כך שלנו בעצמנו, הולך ונרגע כשאנחנו לומדים לראות את כל מה שאנחנו חושבים ועושים כפי שזה באמת – ביטוי של טבעי של אהבה עצמית, אהבה כלפי עצמנו בכל דרך, בכל צורה שבה אנחנו יודעים לעשות זאת כעת, כבר עכשיו –  כואב, פוגע, לא נוח, לא "מדוייק".

למה?
כשאנחנו רואים את הדפוסים המחשבתיים, הרגשיים וההתנהגותיים שלנו כאהבה, אנחנו מקבלים אותם, אנחנו מקבלים את עצמנו.

מכל מה שראיתי, אני מגלה שפשוט אי אפשר לקבל משהו שאנחנו לא חווים כאהבה.
וגם אי אפשר שלא לקבל משהו שאנחנו כן חווים כאהבה.

ציטוט מתוך פוסט פייסבוק שכתבתי לפני כמה ימים:

 

אני פשוט לא יכול לקבל משהו שהוא לא אהבה.
כמו שצמח לא יכול לקבל הזנה ממשהו שהוא לא אור.
כמו שרק מים יכולים להרוות צמאון.
כמו שאי אפשר להכניס ריבוע לתוך חור בצורת משולש.
כך גם אנחנו – אנחנו יכולים לקבל רק מה שנחווה כאהבה עבורנו.

כשאין את התחושה הזו של אהבה, אנחנו לא יכולים, פשוט לא מסוגלים לקבל את זה.
זה אומר שאנחנו לא יכולים שלא להתכווץ, שלא להאבק, שלא להתנגד, שלא לסבול מול זה.

כשזה לא מרגיש לנו כמו אהבה, אנחנו יכולים להדחיק, להתעלם, להתכחש, לדרוש, להאבק, להלחם, להשתגע, להתמרד, להתפשר, לברוח לאינסוף סיפורים והסברים פסיכולוגיים ורוחניים מטישים ולהתייאש מול זה.
אנחנו יכולים לספר לעצמנו שאנחנו "מקבלים" או צריכים לקבל את זה, אבל בפועל, אי אפשר.

אי אפשר לקבל את מה שהוא לא אהבה.
ומה שכן מרגיש כמו אהבה, מתקבל אצלנו מייד, בלי שום מאמץ, גם אם זה משהו או מישהו שאנחנו פוגשים לראשונה, גם אם אנחנו לא דוברים אותה שפה, מה שמרגיש לנו כאהבה מתקבל מייד.
כמו מפתח שנכנס למנעול ופותח בלי שום מאמץ, כמו קרן אור שמזינה את הפרח, כמו מים שמרווים צמאון רב שנים.
כך מה שמרגיש לנו כאהבה – כל פעולה, אמירה או התייחסות שמרגישה לנו אוהבת, מתקבלים מיד ועושים לנו משהו נעים בלי שום מאמץ.

ולכן אם אנחנו רוצים להרגיש שלמים עם עצמנו שזה אומר לקבל את עצמנו, את הרגשות שלנו, את החוויות שלנו, זה מבקש מאתנו לראות אותם – אותנו כאהבה כבר עכשיו.
זה מבקש מאתנו להזכר שאנחנו כבר אהבה, כבר עכשיו.

לכן, כשאנחנו רואים את עצמנו כאהבה, אנחנו מקבלים את עצמנו ולקבל את עצמנו זו תחושה של אושר.

ולסיום עוד סיפור קצר על החתול בשדה הסברס.

דמיינו חתול הולך ברחוב.
לידו שדה של סברסים קוצניים.
בוודאי לא תראו חתול קופץ לתוך שדה סברסים סתם כך נכון?

אז מתי זה כן יקרה?
כשיגיח לעברו רוטביילר מורעב.
אז, מתוך אינטלגנציה השרדותית טהורה החתול יעדיף לקפוץ אל שדה הסברסים.
יש אפילו סיכוי שהוא ימות מזה.
אבל כשאנחנו ניצבים מול מוות ודאי, גם סיכוי כלוש להשרדות הוא עדיף.

זה מה שהביא אותנו לכאן מבעד לכל הדורות שקדמו לנו – אינטלגנציה הישרדותית.
אינטלגנציה שהיא פשוט לאהוב את עצמי.
כי לאהוב את עצמי זה פשוט להכיר את עצמי באמת.

ואין שום דבר שאנחנו צריכים לשנות בחשיבה שלנו או במעשים שלנו.
רק לראות את זה.
רק להודות בזה בפני עצמנו בכל רגע מחדש.
רק לגלות את זה בכל רגע מחדש ולהודות בזה.

זו השאלה נפלאה ללכת איתה בחיים – איך מה שאני חושב או עושה עכשיו הוא כבר אהבה עצמית?
על איזה צורך אני מנסה לענות כמיטב יכולתי כעת מתוך אהבה לעצמי?

לאהוב את עצמי זה לגלות שאין ויכוח, אין מאבק ביני לבין המציאות שלי בהווה.

ובכנות הזו, בחהעדר הויכוח והמאבק ביני לבין המציאות שלי בהווה, אני נרפה ויכול לנוח.

האהבה שאנחנו מגלים בתוכנו היא אהבה עצמית שהתכחשנו אליה מתוך…אהבה עצמית.
נאלצנו להסתיר את האהבה שלנו מעצמנו ולספר לעצמנו שאנחנו לא אוהבים את עצמנו כדי לא לפתוח את הלב, כדי לא להפגע יותר לעולם כפי שנפגענו בילדות, כדי..להגן עלינו. ולהגן עלינו…גם זו אהבה.

לאהוב את עצמי – זה תמיד היה פה, זה כל מה שאנחנו, אבל עכשיו זה גלוי לנו וזה עושה את כל ההבדל, זה מאפשר להרגע, לנוח ולצמוח בהנאה בחיים.

*תודה מיוחדת לעמיחי זלינקובסקי – מפתח גישת "להקשיב ללב" על ההשראה לכתיבת מאמר זה.

לשיתוף המאמר עם מי שיכול\ה להיעזר בו:

תודה שקראת 🙂 ומה דעתך על הנושא? אני מזמין אותך להגיב למטה, לשאול שאלה או לבטא את הרגשתך.
*מומלץ לקריאה: סיפור קצר – מהו העקרון הכי בסיסי והכי חשוב באהבה וקבלה עצמית?
מאמרים נוספים שיכולים לעניין אותך:

טיפול טבעי במחשבות טורדניות
איך לקבל את עצמי ולאהוב את עצמי באופן טבעי
רגישות יתר ופגיעות הן מתנות שמבקשות להתגלות
איך להתמודד עם משבר או פרידה – מכאב לריפוי וצמיחה
איך לצאת מחרדה, איך להתגבר על חרדה באמצעות קבלה עצמית?

תגובות של מי שעברו תהליך בליווי אישי עם אלי קרסניץ
(לחצו על התמונה כדי לראות את כל התגובות)
מעוניינים לקבל טיפול, תמיכה והדרכה אישית?
מפגשים אישיים וזוגיים מתקיימים בביתי או בשיחות וידאו און-ליין מכל מקום.
למידע על טיפול והדרכה אישית אפשר להתקשר ליצור איתי קשר כאן
בואו נשמור על קשר 🙂 אני משתף את מסע החיים שלי ואת כל התובנות המרפאות שאני מגלה.
רוצים להתעדכן בתובנות ותכנים חדשים שאני משתף? 
הנה 3 דרכים פשוטות: עקבו אחריי בפייסבוק, הצטרפו לערוץ היוטיוב שלי והצטרפו לקבוצת ווטסאפ יעודית (לקריאה בלבד) שבה אני משתף תובנות נבחרות ועדכונים על מפגשים וסדנאות מידי פעם:

השאר תגובה

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד

תודה, הודעתך נשלחה :)

רוצים להינות מתובנות והדרכות מרפאות, מעצימות ואוהבות?

הרשמו לרשימת התפוצה שלי (אני שולח מייל אחת לשבוע-שבועיים) וקבלו במתנה את המדריך המעשי לקבלה ואהבה עצמית

מדריך מעשי לקבלה ואהבה עצמית וקבל עצמית
דילוג לתוכן