חברה המצפה ל"נורמליות" משפיעה על אנשים רגישים במיוחד בכך שהיא גורמת להם להרגיש טפשים, נכשלים, חסרי ערך ודפוקים, מכיוון שהם מנסים להתאים את עצמם למסגרות שאינן מתאימות לטבעם הייחודי. דווקא אלה שהם רגישים מאוד, פגיעים ובעלי מתנות ייחודיות, מקוריות ומדהימות, מרגישים לרוב טפשים, נכשלים, חסרי ערך ודפוקים. בתמונה: תפוח אדמה שמצאתי. יכול להיות שזה תמים, אבל בשבילי זה מרגש. מרגש שאני יכול להתרגש מתפוח אדמה בצורת לב. מרגש שהילד הנצחי שבי לא צריך הרבה כדי להרגיש חיבור לטבע, לעולם, לחיים ולהודיה. מתוך מסע של כבדות, רצינות, חיפוש אינסופי אחרי משמעות, בריחה ונתק רגשי מכאיב. מתוך מסע של הכחשה, של נטישה עצמית, של התמכרות, של חרדה, של זעם, של ויתור על אהבה. מתוך כל זה להיות ברגע הזה שבו תפוח אדמה אחד עושה נעים בלב ומשמח. בשבילי זה הרבה. זה דומה למצב שבו רוב האנשים נולדים עם מכוניות ונוהגים במכוניות, אבל יש כאלה שנולדו עם מטוס. אבל מרוב חרדה להיות שונים, דחויים ומבוזים בעיניי הרוב, הם מנסים לנהוג במטוס שלהם כמו במכונית, להעמיד פנים שהמטוס שלהם הוא מכונית. ואז זה יוצא מגושם, מוזר, לא "נורמלי", הרי מטוס לא נועד לנסוע על הכביש..."הכנפיים האלה...למה הן נתקעות בכל דבר? למה זה טוב? למה לא יכלתי להיות כמו כולם?" בחברה שלנו אף אחד גם לא מלמד את אותם אנשים להטיס את המטוס הפנימי המיוחד שלהם, רק אומרים להם שוב ושוב כמה שמכונית זה הדבר הנכון ואיך צריך ונכון לנהוג בה. אף אחד לא מבין שהם נולדו עם מטוס. ומרוב שזה לא טבעי, זה יוצא מגושם, זה יוצא מוזר, זה לא ממש עובד. והם מרגישים נכשלים ודחויים כי המטוס שלהם הוא מכונית ממש גרועה. אבל מטוס הוא מטוס. מטוס נועד לעוף. וכשהוא עף, כל המכוניות מסתכלות עליו בהערצה. ואם יש בך רגישות גדולה, כאב גדול, תחושה עמוקה של כשלון, של "סיבוך", של "רגישות יתר", ואם אתה מקלל את אותה רגישות יתר ואת הפגיעות הזו, את ה"דפיקות" הזו שלך, זה רק סימן שיש לך מתנה גדולה, מטוס מרהיב שרק מחכה שתלמד להטיס אותו. ומכיוון שהחברה שלנו לא מלמדת איך להטיס את מטוס הנפש המיוחד שלך, תצטרף ללמוד את זה בעצמך. והדרך לא תהיה תמיד קלה אבל היא שווה כל רגע, כל המראה והתרסקות, כל שניה שבה באמת עפת וכל היופי שתחלוק עם העולם ממרום מעופך האוהב.
לגלות את המתנות הנסתרות שברגישות יתר ופגיעות
31 תגובות
מקסים, מאוד מאוד הזדהיתי. עוקבת אחרי המאמרים ומשתדלת להחכים ולהתפתח.
תודה רבה.
תודה רבה לך 🙂
אלי היקר זה כל כך נכון אני נמנת עם אנשים ברגישות יתר ותיארת מצב שבו אני נמצאת פלונטר מסובך , תודה לך.
תודה רבה אורלי. רגישות יתר לא זוכה למספיק הבנה והכרה בימינו ובתור אדם רגיש מאוד חשוב לי לשתף ולחלוק את המקום הזה.
אלי יקר,
ריגשת אותי מאוד.
ניחנת בכל כך הרבה מתנות, הראשונה התגלתה בפניי לפני כשנתיים כמעט ומאז קוראת את מאמריך הנהדרים.
קלעת בול, אני כנראה טייסת, אולם בשלבי למידה, וכל אחד מהם פותח פתח להתרסקות-אולם גם להמראה.
אתה, בגישתך, בחוכמתך, ובאבחנתך המדויקת והרגישה-חוצה את השמיים במפגן אווירי מרהיב ומרנין לב.
בתודה עמוקה
מיה
תודה רבה מיה, מדהים ומרגש אותי לקרוא אותך כותבת את זה.
ממש נעים לי שמשהו מדבריי מהדהד ונוגע ועושה ריפוי.
תודה מעומק הלב.
הברווזון המכוער!
חנוך לנער על פי דרכו..
סיפור הברווזון המכוער באמת יכול לתאר חוויה של הרבה אנשים רגישים
שחווים פגיעות ורגישות יתר כמשהו "מכוער" שבסופו של דבר מתגלה כמתנה גדולה 🙂
תודה
העלת דמעות בעיניי. פעם ראשונה שעוברת בי מחשבה שאולי אפשר לראות בתכונות האלה שלי משהו להתגאות בו. למדתי עם השנים לא לשתף את בן זוגי בתובנות שלי, ברגשות ובמחשבות. אין לו כוח לזה. אני חושבת שהייתי מעדיפה להיות קלילה יותר, לא להבין תמיד מה אחרים באמת חושבים ומה מניע אותם. לא לזהות שינויים קטנים במבט או תזוזה בפנים. ולא לזכור ולהפוך בכל מילה שמישהו אחר כבר לא חושב עליה מזמן.
הי גלי.
מה שאת מתארת גם אני חווה במהלך כול חיי.
יש על זה אפילו ספרים ותיאוריה שלמה, שאני מאד אוהבת.
"אנשים רגישים מאד" ו"ילד רגיש מאד". מצאתי שם מיד את עצמי והתחברתי. מאד עזר לי לדעת שאני לא לבד בזה.
למעשה כ 10-20% מהאוכלוסיה היא כזו, ואנחנו מיוחדים 🙂