איך להנות מהחיים באמת, ומה זה בכלל אומר לחיות בשביל עצמך?
האם ליהנות מהחיים פירושו להיות תמיד חזקים? להיות אנשים שהכל תמיד בשליטה אצלם, שלא דואגים, שלא מפחדים ושתמיד יודעים לתמוך בכולם ולהיראות "בסדר גמור" כלפי חוץ?
מאז שהייתי ילד רציתי מאוד ליהנות מהחיים ולהרגיש שמחת חיים ואופטימיות, אבל כבר בגיל צעיר מאוד למדתי שהחיים הם מאבק הישרדותי ושכדי לעבור אותם בשלום אני חייב להיות חזק ולהילחם. בגלל מה שלמדתי אז, פחדתי להודות ברגישות ובפגיעות שלי, ובלי לשים לב הכנסתי את עצמי במשך עשרות שנים לתפקידים הנוקשים של "החזק", "הבסדר", "המרצה" ו"זה שיודע".
אנשים רבים שאני פוגש בקליניקה חיים בדיוק בתוך המלכוד הזה: מבחוץ הם מתפקדים, אחראים, מרצים ודואגים לכולם, אבל בפנים הם מרגישים עייפות גדולה, בדידות, מחנק ותחושה שהם שורדים את החיים במקום ליהנות מהם.
במאמר הזה נצא למסע אישי ועמוק אל שורש היכולת שלנו ליהנות מהחיים ולחוות אופטימיות שקטה שאינה דורשת מאמץ: נבין איך תפקיד "החזק והמרצה" כולא אותנו בבונקר רגשי, נגלה למה אנחנו מפחדים לשמוח גם כשקורה לנו משהו טוב, ונלמד איך ישיבה ב"כס המלכות הפנימי" שלנו והסכמה לעשות שינוי של מילימטר אחד קטן מחזירות לנו את הנשימה, החופש ושמחת החיים.
למה כל כך קשה לנו להנות מהחיים? מלכודת הצורך להיות "החזק והבסדר"
כדי להבין למה כל כך קשה לנו להרפות וליהנות מהחיים, אני רוצה לשתף אתכם מאיפה הדפוס הזה התחיל אצלי.
כתינוק וכילד קטן התמודדתי עם קשיי נשימה כבדים כבר מגיל שנה. אמא שלי נהגה לומר לי שוב ושוב "תהיה חזק", וכך חוויתי בגופי שפעולת החיים הבסיסית ביותר, עצם הנשימה שלי, היא כבר מאבק של התגברות והתעלות על קושי. למדתי שאני חייב להיות חזק בשביל לחיות ובשביל לא להדאיג את אמא, והאמנתי שרק אם אהיה חזק אוכל יום אחד ליהנות מהחיים.
כשהייתי בן שנה וחצי, סבא וסבתא שלי לקחו אותי לגור בכפר נופש מחוץ לעיר כדי שיהיה לי אוויר נקי לנשום. מבחינת החוויה הילדית שלי, הרגשתי שאמא שלי נטשה אותי. באותה תקופה נסגרתי כמו בונקר: הלב התכווץ והחליט שלא לתת אמון באף אדם. כשאמא שלי הייתה מגיעה לבקר אותי אחת לשבוע, הייתי נשאר מאופק ומרוסן. למדתי שהפגנת רגש או צורך היא מסוכנת מדי, כי אין כאב גדול יותר עבור ילד מאשר להראות שהוא זקוק לאהבה ולהיתקל בחוסר מענה.
במשך שנים חייתי מתוך המשוואה ההישרדותית הזו בכל מערכות היחסים שלי:
קשה לך? תראה שהכל בסדר אצלך ותיתן עצה חכמה למישהו אחר.
כואב לך או מפחיד לך? תשמור על פנים רגועות ותתפקד כמו רובוט (כילד בן 11 אפילו חלמתי להיות רובוט בלתי פגיע כמו בסרט "שליחות קטלנית 2").
זקוק לחיבוק ולקרבה? תשים את עצמך בתפקיד "המטפל", "התומך" ו"הקשוב" שלא צריך שום דבר מאף אחד.
מרוב שמיצבתי את עצמי כ"אדם יציב ורוחני שאין לו בעיות", אנשים סביבי היו בטוחים ששום דבר לא מטלטל אותי. אבל בפנים געשו בי הרי געש של כאב, כעס, מועקה, עלבון ובדידות, שמצאו את דרכם החוצה בהתפרצויות זעם, בתסכול ובדפוסי בריחה והתמכרות.
בסתר ליבי תמיד הערצתי אנשים שהרשו לעצמם להיות אנושיים: לבכות, לצחוק מכל הלב, להתבלבל, לטעות, להיות עייפים ולא מושלמים. מצד אחד שפטתי אותם כי האמנתי שאוהבים רק את מי שחכם, מדויק ובשליטה, ומצד שני כאב לי כל כך לראות שאותם פשוט אוהבים, בעוד שאותי רק "מעריכים" או "צריכים".
ד"ר דונלד ויניקוט, כינה את המנגנון הזה "העצמי הכוזב" (False Self), והחוקרת פרופ' ברנה בראון הראתה במחקריה כי כאשר אדם עוטה שריון של חוזק ואיפוק כדי להגן על עצמו מפני פגיעות וכאב, אותו שריון בדיוק מרדים ואוטם גם את היכולת שלו לחוות שמחה, הנאה וחיבור. כלומר במילים אחרות: אי אפשר לסגור את הלב בפני כאב ופגיעות בלי לסגור אותו באותו זמן גם בפני הנאה, אהבה ושמחת חיים.
כדי להנות מהחיים חייבים לסבול? תבנית הריצוי והפחד הסמוי משמחה
מתחת לשריון של "להיות חזק ובסדר" מסתתרת אמונה ילדית עמוקה עוד יותר שמנהלת את רובנו: האמונה שכדי ליהנות או לזכות בביטחון, אנחנו חייבים קודם לסבול, להתאמץ ולרצות אחרים.
אני זוכר אישה יקרה שליוויתי בקליניקה, ששיתפה אותי ברגע מכונן שהיא חוותה. אחרי עשרות שנים של ריצוי מתמיד, של ביטול הצרכים שלה מול בני זוג ומול הסביבה, ואחרי שנים שבהן גם ילדיה הבוגרים התרגלו להתייחס אליה כאל מישהי שתמיד חייבת לבטל את עצמה מול הדרישות שלהם, היא העזה לראשונה בחייה להציב גבול שקט וברור.
למרות שהצבת הגבול הזו עוררה בהתחלה תרעומת והאשמות מצד ילדיה, היא הרגישה לראשונה בחייה שלמה ונינוחה בתוך עצמה. היא סיפרה לי שפתאום חזר לה החיוך לפנים, שהילדה שבתוכה חזרה לנשום ולהאיר, ודווקא מתוך המקום שלא מוותר על עצמו, נפתחה בה יכולת חדשה לאהוב את ילדיה באמת, ללא מרמור וללא הקרבה.
כשהקשבנו יחד למה שהחזיק אותה במשך עשרות שנים בתוך מלכודת הריצוי, פגשנו את אותו חוזה ילדי מוכר:
בבתים רבים למדנו שהדרך היחידה להשיג אישור וביטחון מההורים היא לוותר על מה שנעים לנו, לדכא את הרצון החופשי שלנו ולרצות את הסביבה. כך נצרבה בנו התפיסה ש"טוב מרוויחים רק בייסורים", ושמי שנהנה סתם כך בלי שסבל קודם הוא "אנוכי", "מפונק" או "לא בסדר".
והתבנית הזו פועלת גם בכיוון ההפוך והמפתיע שלה:
שמתם לב מה קורה לנו כשסוף סוף כן קורה לנו משהו נעים, משמח וטוב בחיים?
כמעט מיד מתעורר בנו פחד מכווץ שהנה, תיכף זה ייגמר ותיכף תגיע המכה. המוח שלנו מתחיל לחפש "איפה הקאץ' כאן", ומכאן נולדו גם ביטויים עממיים כמו "לא לפתוח פה לשטן" או פחד מ"עין הרע".
פרופ' פול גילברט וחוקרים נוספים בתחום הפסיכולוגיה הקלינית חקרו את התופעה הזו וכינו אותה "פחד מאושר" (Fear of Happiness). הם הראו במחקרים שלהם כי אנשים שגדלו בסביבה ביקורתית, מתוחה או בלתי צפויה בילדותם, מפתחים התניה עצבית שבה תחושת הנאה, שלווה או שמחה מפעילה במוח אזעקת סכנה, מתוך פחד שאם נרפה מהדריכות ונשמח, נותקף או נתאכזב קשות. כלומר במילים אחרות: גם הפחד שלנו מליהנות ומלשמוח אינו שיגעון, אלא ניסיון נוגע ללב של החלק הילדי והמפוחד שבנו להגן עלינו מפני אכזבה וכאב.
למה "חשיבה חיובית" בכוח וחיפוש אחר "הארה" לא מביאים לאופטימיות אמיתית?
כשאנחנו מרגישים לכודים בתוך כאב, פחד ובדידות, הפיתוי הטבעי ביותר הוא לחפש דרך לעקוף את הכאב ולהגיע אל "אושר מוחלט" שפותר הכל.
המסע שלי עצמי התחיל בבית מתוח, דכאוני ובלתי צפוי, שהוביל אותי בנעוריי ובבגרותי המוקדמת לחפש מפלט בעולם הרוחניות. קראתי אינספור ספרים, תרגלתי אלפי שעות של מדיטציה וחלמתי להגיע אל "הארה": קיוויתי שיום אחד אצליח להפוך למשהו אחר לגמרי, משהו נצחי ומאושר שלעולם לא נפגע ולעולם לא כואב לו.
לפעמים התרגולים האלו נתנו לי רגעים של שקט ובהירות, אבל לקח לי שנים להבין שעמוק בפנים הם השאירו אותי די מנותק ואטום רגשית, כאילו אני חי מאחורי חומה גבוהה (ממש כמו בסרט "החומה" של פינק פלויד). פחדתי פחד מוות שמישהו יראה את האשמה, הבושה, חוסר הביטחון והמבוכה שחיו בתוכי, ולכן השתמשתי גם ב"רוחניות" וגם בניסיון "לחשוב חיובי" כעוד דרך מתוחכמת להישאר בשליטה ולא להרגיש את העצב, הכעס והבדידות של הילד שבי.
זו הסיבה לכך שניסיונות לכפות על עצמנו "אופטימיות מאומצת" או "חשיבה חיובית" כל כך מעייפים ומתסכלים אותנו:
כשאנחנו מרגישים בפנים עצב, פחד או מועקה, ומנסים להדביק עליהם בכוח חיוך מאולץ או מנטרות חיוביות, אנחנו בעצם משחזרים בדיוק את אותה נטישה פנימית שחווינו בילדות. אנחנו שוב אומרים לחלק הרגשי והכואב שבתוכנו: "אין לך מקום כאן, תחזור רק כשתהיה חזק, שמח וחיובי".
בסרטון הבא אני משתף איך אנחנו לומדים להפסיק לנטוש את עצמנו, ולחזור לבטוח בעצמנו, בלב שלנו ובחיים מתוך כנות ורכות:
לשבת בכס המלכות הפנימי: החופש לנוח בתוך האנושיות שלנו
אם הנאה מהחיים ואופטימיות אינן מגיעות מלהיות "חזקים ומושלמים" ואינן מגיעות מ"חשיבה חיובית" מאומצת, מאיפה הן כן מגיעות?
עם השנים גיליתי שדווקא כשאני מוותר על הניסיון להיראות חזק ומואר, ומרשה לעצמי להכיר באנושיות המלאה שלי, אני מגלה בתוכי את המקום הכי נעים ובטוח שיש: אני קורא למקום הזה כס המלכות הפנימי שלי.
כס המלכות הפנימי אינו מקום של עליונות או התנשאות על אחרים, אלא בדיוק להפך: זהו המקום היחיד שבו באמת נוח לנו לשבת בתוך עצמנו, כי אנחנו מפסיקים להעמיד פנים.
בספר הנפלא "שיחות מטורפות, מעשי זן" של פרופ' יעקב רז מופיע משפט זן עתיק שמתאר זאת באופן מדויק:
"להיות נכון ודרוך, להיות בהיר וחד משמעי תמיד, פירושו להיות נתון בכבלים ובעול ברזל".
לשבת בכס המלכות הפנימי פירושו להסיר מעלינו את עול הברזל של הצורך להיות תמיד דרוכים, צודקים, מרצים ו"בסדר".
זה להרשות לעצמי להראות שאני רגיש ופגיע, שאני לפעמים מתבלבל, טועה, מתבייש או לא יודע.
זה להסכים להרגיש שאני זקוק להקשבה, להתעניינות וליחס חם ואוהב, מבלי להשליך זאת כדרישה כוחנית על אחרים ומבלי להתנצל על הצרכים הרגשיים שלי.
ויותר מכל, זה להפסיק לנטוש את הילד או הילדה הרגישים שחיים בתוכנו לטובת רושם חיצוני מאופק, ולהתחיל להגן על הגבולות, על הקצב ועל הלב שלנו.
כשאנחנו מרשים לעצמנו לנוח בתוך האנושיות הלא מושלמת שלנו, קורה דבר מפתיע: כל האנרגיה העצומה שהתבזבזה במשך שנים על תחזוקת המסכה והבונקר משתחררת, והופכת לחיוניות, לקלילות, ליצירתיות וליכולת אמיתית ליהנות מהחיים.
מהי אופטימיות שלא דורשת מאמץ? הסוד המפתיע של "מעט זה הרבה"
מתוך הישיבה הנינוחה בכס המלכות הפנימי מתגלה גם איכות חדשה לגמרי של אופטימיות: אופטימיות טבעית שאינה דורשת שום מאמץ.
עבורי, אופטימיות אמיתית היא היכולת לראות בכנות ש"מעט זה הרבה".
מה הכוונה ב"מעט זה הרבה"? אפילו שינוי של מילימטר אחד קטן ביכולת שלי להישאר נוכח בתוך הרגע הזה ובתוך הרגש שעולה בי עכשיו, אפילו אם מה שעולה בי כרגע הוא פחד, עצב, כיווץ או חוסר ידיעה, עושה את כל ההבדל שבעולם בין קריסה לייאוש ולדפוסי בריחה לבין בחירה בחיים.
לפעמים הראש הביקורתי שלנו מזלזל בשינויים קטנים, אבל דמיינו אדם שצריך לקפוץ מעל תהום שרוחבה מטר אחד בדיוק:
ההבדל בין לקפוץ למרחק של 99.9 סנטימטר לבין לקפוץ למרחק של מטר שלם הוא מילימטר אחד בלבד, אך המילימטר הקטנטן הזה הוא ההבדל בין ליפול לתהום לבין לעמוד על קרקע יציבה בצד השני.
אז נכון, גם אחרי שנחתנו בצד השני, ייתכן שאנחנו עדיין עומדים קרוב לקצה, עדיין מתנדנדים מעט ולפעמים מרגישים את המשיכה הישנה לשקוע חזרה אל הייאוש או האטימות, אבל אנחנו כאן, עם עצמנו, על הקרקע.
עבורי, המעט הזה הוא פרי של מסע ארוך ומאוד לא מובן מאליו:
זה שהיום, אחרי שנים שבהן הכרחתי את עצמי ללכת "על בטוח" באקדמיה ובלימודי הדוקטורט במדעים, אני חי את הדרך שלי ונאמן ללב שלי, זה המון בשבילי.
זה שהיום אני כמעט לא קם בבוקר עם תחושת המרירות והחור הכואב בבטן שליוו אותי בעבר, ושאני מרשה לעצמי לפחד, לכעוס או להיות עצוב בלי להלקות את עצמי, זו מתנה עצומה.
וגם ברגעים שבהם אני מרגיש שהחיים גדולים עליי ושהעומס מציף אותי, אני מגלה שמתחת לכל הסערה אני עדיין נשאר חבר של עצמי ולא נוטש אותי.
פרופ' ברברה פרדריקסון, הראתה במחקרים שלה כי אופטימיות וחוסן אינם נבנים מהכחשת רגשות כואבים או מאופוריה מתמדת, אלא מרגעים קטנים ועקביים של פתיחות רגשית, חמלה וקבלה בתוך שגרת היומיום, שמרחיבים בהדרגה את המשאבים הפנימיים שלנו. כלומר במילים אחרות: כמו שכבשה לבנה אחת בתוך עדר שלם כבר משנה את כל התמונה, כך כל רגע קטן שבו אנחנו מסכימים להישאר קשובים לעצמנו מוליד בתוכנו אופטימיות שקטה שצומחת מעצמה.
איך מתחילים לחיות בשביל עצמנו ביומיום? תרגול פשוט של הקשבה לגוף
איך מתרגמים את כל זה לחיי היומיום שלנו כשאנחנו תופסים את עצמנו שוב מרצים אחרים, מתכווצים מפחד או מתקשים ליהנות ממה שיש?
במקום לנסות "להילחם בדפוס הריצוי" או "להכריח את עצמנו לשמוח", אנחנו עושים דבר הפוך ופשוט בהרבה: עוצרים להקשיב לגוף ולנשימה.
זה בדיוק מה שעשיתי יחד עם אותה אישה שליוויתי בקליניקה כשפגשנו את האמונה הישנה ש"חייבים לסבול ולרצות כדי לקבל אהבה". שמנו לב קודם כל כשמבטאים את האמונה הזו, איך הגוף מגיב? הגוף תמיד בכיווץ או מתח כשאנחנו מבטאים מחשבות או אמונות לא נעימות. בטאו את האמונה הלא נעימה שלכם (חייבים להיות חזקים, אסור להראות חולשה או צורך, אני תמיד צריך לספק את הסחורה וכו…) ואז:
1. שימו לב איפה האמונה או הדרישה הזו מורגשת כרגע בגוף שלכם: האם יש כיווץ בבטן, לחץ בחזה, נוקשות בכתפיים או עצירה בנשימה?
2. במקום לנסות לסלק את הכיווץ או לפתור אותו בראש, הודו בכנות פנימית פשוטה: "אני מרגיש עכשיו כיווץ ופחד, ואני לא יודע כרגע מה לעשות עם זה, ומותר לי להרגיש ככה, יש לזה סיבה עמוקה ולגיטימית".
3. מתוך ההסכמה הזו לא לדעת, שאלו את עצמכם בעדינות ובסקרנות: "מה באמת לא נעים לי כאן?".
כשאנחנו שואלים זאת בכנות ומקשיבים פנימה ללא מאמץ, מתגלה לנו תובנה מפתיעה: מה שהכי מכאיב לנו הוא לא הפחד או הכיווץ עצמם, אלא הניסיון המתמיד שלנו להילחם בהם ולהתעלם מהם.
ברגע שהפסקנו לנסות לשנות את הכיווץ בבטן ופשוט הקשבנו לו ברכות, תחושת הכיווץ הקשה התחלפה בתחושת רכות חמימה: גילינו שמאחורי הכיווץ עומדים פשוט ילד מתוק או ילדה מתוקה שרק מבקשים שיראו אותם ויאהבו אותם כפי שהם.
ואגב, זה לגמרי בסדר אם לא תדעו איך לעשות את זה בהתחלה, וזה לגמרי בסדר אם לא תרגישו מיד הקלה או שמחת חיים מתפרצת. אנחנו לא מחפשים כאן "טכניקת קסם", אלא לומדים בהדרגה להפסיק להבהיל את עצמנו ולהתיידד מחדש עם הרגשות שלנו. אפילו אם רק שמתם לב לכיווץ בגוף במשך עשר שניות בלי לבקר את עצמכם על כך, כבר עשיתם את אותו שינוי של מילימטר שפותח פתח לאופטימיות ולהנאה.
מסע אל הביחד: כשהנשימה נפתחת והאהבה חוזרת לזרום
בכל חודש אני מקבל פניות רבות מאנשים שמשתפים אותי עד כמה ההיכרות עם הגישה הזו משנה את חייהם, וזה מזכיר לי שוב ושוב אמת מרגשת: כשאנחנו מסכימים לפגוש בכנות את הפחד, את הבדידות ואת הפגיעות שלנו, המקומות הכי כואבים שלנו הופכים למקור של חיבור ונתינה.
כשאני יושב היום עם אנשים במפגשים אישיים של טיפול רגשי קשוב או במפגשים קבוצתיים, אני מרגיש שנכנסתי למקדש אנושי. כל מה שאני מבקש לעשות במרחב הזה הוא להיות שם ביחד עם האדם שמולי: ברגישות, בכנות, בלי להלחיץ ובלי לדרוש שום שינוי כוחני, אלא פשוט לגלות יחד את אותם מקומות עצורים, מפוחדים ובודדים שחיכו במשך שנים לקבל מקום ואישור.
ובכל פעם שמשהו במפגש הזה מתרכך, מרפה ונפתח, אנחנו מגלים יחד מחדש כמה ש"מעט זה הרבה":
כמה שמעט זה ההבדל בין להתייאש ולוותר על עצמנו לבין לתת לעצמנו סיכוי חדש.
כמה שמעט זה ההבדל בין לב סגור ומבוהל בבונקר לבין לב שמעז לפקוח עין ולהביט בעולם בסקרנות.
וכמה שמעט זה ההבדל בין נשימה עצורה ודחוסה ממאמץ לבין אנחת רווחה עמוקה שמאפשרת לנו סוף סוף לנשום לרווחה, לשבת בנינוחות בתוך עצמנו וליהנות מהחיים.
שאלות נפוצות ותשובות לגבי איך להנות מהחיים, שחרור מריצוי ופיתוח שמחת חיים ואופטימיות
למה כל כך קשה לי להנות מהחיים גם כשעל פניו הכל בסדר בחיי היומיום שלי?
אנשים רבים מתקשים ליהנות מהחיים מכיוון שמערכת העצבים שלהם עדיין פועלת מתוך "מצב הישרדות" שלמדו בילדותם. כאשר אנו גדלים בתחושה שעלינו להיות תמיד חזקים, מאופקים, בשליטה ו"בסדר" כדי לזכות בהערכה ובביטחון, אנחנו בונים סביב הלב שלנו חומת הגנה שמונעת מאיתנו להיפגע, אך באותו זמן גם אוטמת את היכולת שלנו להרגיש שמחה, התרגשות והנאה פשוטה. החזרה להנאה מהחיים אינה דורשת מאיתנו לחפש ריגושים חיצוניים קיצוניים, אלא להסכים להוריד בהדרגה את שריון החוזק ולתת מקום בטוח לרגישות ולאנושיות שלנו.
איך מפסיקים לרצות את כולם ומתחילים לחיות בשביל עצמנו בלי להרגיש אשמה כבדה?
דפוס של ריצוי וביטול עצמי נוצר בילדות מתוך אמונה שכדי לקבל אהבה וביטחון מההורים והסביבה עלינו להקריב את הרצונות והצרכים שלנו. לכן, כשאנחנו מתחילים סוף סוף להציב גבולות ולבחור במה שטוב ונעים לנו, החלק הילדי שבתוכנו נבהל ומייצר תחושת אשמה ופחד מדחייה. במקום להילחם באשמה או לחזור לרצות, המפתח הוא להקשיב ברכות לפחד שעולה בגוף בזמן הצבת הגבול, לתת לעצמנו אישור ותמיכה פנימית, ולגלות שדווקא כשאנחנו נאמנים לעצמנו אנחנו הופכים לפנויים ואוהבים הרבה יותר גם כלפי הקרובים לנו.
למה בכל פעם שקורה לי משהו טוב ומשמח מתעורר בי מיד פחד שמשהו רע עומד לקרות?
התופעה שבה רגע של שמחה או הצלחה מעורר מיד דריכות וחרדה ("איפה הקאץ'?" או פחד מ"עין הרע") מוכרת בפסיכולוגיה כפחד מאושר. היא נובעת מתבנית עמוקה שנצרבה בילדות ולפיה "טוב מרוויחים רק דרך סבל", או מחוויות שבהן רגעים של שמחה ותמימות בילדות הסתיימו בביקורת, בכעס או באכזבה כואבת. כאשר אנחנו מזהים את הכיווץ שעולה בנו מול הטוב ומבינים שהוא רק מנגנון הגנה ישן שמנסה להכין אותנו לאכזבה, אנחנו יכולים לנשום לתוכו בחמלה ולהרשות לגוף שלנו להישאר עוד קצת בתוך הנעימות.
איך מפתחים אופטימיות ושמחת חיים אם "חשיבה חיובית" מרגישה לי מזויפת ולא עובדת לי?
חשיבה חיובית מאומצת מרגישה לנו מזויפת מכיוון שהיא מנסה לכסות ולהדחיק את הכאב, העצב או הפחד שאנחנו מרגישים בפועל. אופטימיות אמיתית אינה שכנוע עצמי שהכל מושלם, אלא הידיעה המרגיעה שמותר לנו להרגיש בדיוק את מה שאנחנו מרגישים עכשיו ושאיננו נוטשים את עצמנו גם ברגעים קשים. כאשר תחושת המועקה, הבדידות או השריון הרגשי מושרשים עמוק ומתקשים להשתחרר לבד, מומלץ מאוד להיעזר במרחב מוגן של טיפול רגשי קשוב, שבו הקשר האנושי הבטוח מאפשר להמיס את חומות ההגנה ולגלות שמחת חיים ואופטימיות שצומחות מבפנים ללא מאמץ.
על המחבר: ד"ר אלי קרסניץ (Ph.D) הוא מטפל רגשי, מפתח גישת "להכיר בעצמי" וחוקר את נבכי הנפש ומנגנוני ההגנה של מערכת העצבים. עם למעלה מ-15 שנות ניסיון קליני (מאז 2010) בליווי אלפי אנשים המתמודדים עם חרדות קשות, OCD ומחשבות טורדניות, טראומות ומשברים נפשיים, אלי משלב בעבודתו רקע מדעי מוצק (בוגר הטכניון) יחד עם תרפיה רגשית מעמיקה מבוססת חמלה וחיבור פנימי מעשי ואפקטיבי. הגישה שלו נולדה מתוך שילוב של מסע התמודדות וצמיחה אישי ועמוק בשילוב עם למידה והיכרות עם גישות טיפוליות רבות.
לקריאה נוספת אודות אלי, הגישה הטיפולית הייחודית שלו וההסמכות המקצועיות לחצו כאן.
לתיאום שיחת התייעצות או ליווי אישי (בקליניקה ובאונליין) לחצו כאן.
הזווית המדעית: מה אומרים המחקרים על מחיר הדחקת הפגיעות, "הפחד מאושר" ואופטימיות אותנטית?
מחקרים בפסיכולוגיה קלינית ובמדעי המוח הרגשיים שופכים אור על הקשר הישיר שבין דפוסי ריצוי והסתרת פגיעות לבין אובדן שמחת החיים. הממצאים מראים כי ניסיון כרוני לתחזק חזות של "אדם חזק ובשליטה" או לכפות "חשיבה חיובית" מאולצת תוך הדחקת רגשות כואבים, מגביר את העוררות של מערכת העצבים הסימפטטית ומוביל לקהות רגשית שפוגעת ביכולת לחוות הנאה. בנוסף, מחקרים על תופעת "הפחד מאושר" (Fear of Happiness) מדגימים כיצד התניות ילדות של ביקורת ואשמה גורמות למוח לפרש רגעים של שלווה והנאה כאיום. לעומת זאת, פיתוח קבלה רגשית לא שיפוטית והסכמה לחוות פגיעות אנושית בטוחה מאפשרים למערכת העצבים להירגע ולשמחת חיים ואופטימיות יציבה להתפתח בהדרגה.
מקורות ספרותיים:
- Gilbert, P., McEwan, K., Gibbons, L., Chotai, S., Duarte, J., & Matos, M. (2012). Fears of compassion and happiness in relation to alexithymia, mindfulness, and self-criticism. Psychology and Psychotherapy: Theory, Research and Practice. מחקר קליני של פרופ' פול גילברט ועמיתיו המראה כיצד ביקורת עצמית ודפוסי הישרדות מהילדות יוצרים פחד לא מודע מחוויות של שמחה, הנאה וחמלה, וכיצד הקשבה קשובה ומקבלת משחררת חסם זה.
- Wood, A. M., Perunovic, W. Q., & Lee, J. W. (2009). Positive self-statements: Power for some, peril for others. Psychological Science. מחקר מפורסם המוכיח כי ניסיון לכפות "חשיבה חיובית" והצהרות חיוביות מאולצות על אדם שחווה כיווץ רגשי או הערכה עצמית פגועה אינו מועיל ואף מעצים את המצוקה הפנימית, בניגוד להכרה כנה ומקבלת ברגש הקיים.
- Fredrickson, B. L. (2004). The broaden-and-build theory of positive emotions. Philosophical Transactions of the Royal Society B: Biological Sciences. מחקרה של פרופ' ברברה פרדריקסון המדגים כיצד רגעים קטנים, אותנטיים ולא מאומצים של הקלה, קבלה וסקרנות מרחיבים בהדרגה את החוסן הנפשי ובונים אופטימיות ושמחת חיים בת קיימא.
הצהרה משפטית והבהרה רפואית: המידע המוצג במאמר ובאתר זה הוא אינפורמטיבי, חינוכי וטיפולי-התפתחותי בלבד על בסיס גישת "להכיר בעצמי", ואינו מהווה תחליף לאבחון רפואי, פסיכיאטרי, רגשי מוסמך או לייעוץ מקצועי מטעם גורם רפואי מורשה. תהליכי עבודה עם העולם הרגשי ומערכת העצבים אינם מחליפים טיפול רפואי במצבים קליניים חריפים. בכל מקרה של מצוקה נפשית חריפה, סכנה מיידית או תסמינים רפואיים קשים, מומלץ לפנות מיד לגורם רפואי או נפשי מוסמך בקהילה.
רוצים לשמוע איך הגישה שלי יכולה לתת מענה לצרכים שלכם במפגשים אישיים (בביתי או בשיחות וידאו און-ליין)?
כתבו לי ואשמח לחזור אליכם.
לשיתוף המאמר עם מי שיכול\ה להיעזר בו:
תודה שקראת 🙂 ומה דעתך על הנושא? אני מזמין אותך להגיב למטה, לשאול שאלה או לבטא את הרגשתך.
*מומלץ לקריאה: סיפור קצר – מהו העקרון הכי בסיסי והכי חשוב באהבה וקבלה עצמית?
מאמרים נוספים שיכולים לעניין אותך:
טיפול במחשבות טורדניות
איך לקבל את עצמי ולאהוב את עצמי באופן מעשי
רגישות יתר ופגיעות הן מתנות שמבקשות להתגלות
איך להתמודד עם משבר או פרידה – מכאב להעצמה וצמיחה
איך לצאת מחרדה, איך להרגיע חרדה באמצעות קבלה עצמית?
תגובות של מי שעברו תהליך בליווי אישי עם אלי קרסניץ
(לחצו על התמונה כדי לראות את כל התגובות)
מעוניינים לקבל טיפול, תמיכה והדרכה אישית?
מפגשים אישיים וזוגיים מתקיימים בביתי או בשיחות וידאו און-ליין מכל מקום.
למידע על טיפול והדרכה אישית אפשר להתקשר ליצור איתי קשר כאן
2 תגובות
חבר יקר, להתרכך – כותבים עם ך . שווה לתקן ובהצלחה
הקשבה כנה ואוהבת למקום העמוק הזה, מאפשרת לו להתרכח, להפתח ולנוח ולי להתאחד עם עצמי ולהיות ערוץ פתוח של אהבה ששופעת כלפי אחרים.
תודה, לפעמים דברים מתפספסים בהקלדה…אני אתקן