מנקודת המבט שלי, חרדה היא לא מחלה, לא תקלה ולא בעיה שצריך "לתקן". חרדה היא מנגנון הגנה וביטוי טבעי וחכם של מצוקה רגשית שאנו נושאים בתוכנו. למרות שהיא מאוד לא נעימה ומלחיצה, חרדה לא באמת מנסה לפגוע בנו או להפריע לנו, היא מנסה לשחרר משהו עמוק ועצור בתוכנו.
במאמר הזה אסביר למה חרדה יכולה להתעורר לכאורה "בלי סיבה", מה היא מנסה לומר לנו, איך נראה מעגל החרדה שמנציח אותה ושלושה עקרונות שעוזרים לתת מענה לחרדה באופן יסודי ולא רק רגעי.
חרדה | חרדות | מהי חרדה
אני כותב את המאמר הזה בעקבות פגישה מרתקת עם אישה שהגיעה אליי וסיפרה על החרדה שלה ועל המסע שלה עם מטפלים ופסיכולוגים שהעבירו לה בדרכים שונות את המסר שחרדה היא מחלה, שחרדה היא בעיה שצריך להשתלט עליה ולמגר אותה בכוח.
כשדיברנו היא הייתה מופתעת ונרגשת לשמוע שבעיניי חרדה היא לא מחלה אלא ביטוי טבעי וחכם של מצוקה רגשית שאנו חווים.
ושזה הרבה יותר נעים, מדויק ומרפא להבין את החרדה שלנו וללמוד לתת לה מקום מקבל ואוהב, מאשר להילחם בה, להדחיק או לגנות אותה בכוח.
ולא רק שחרדה היא לא מחלה – בעיניי היא קול חכם ועמוק מאוד שרוצה לעזור לנו להתעורר, להבין את עצמנו וללכת בדרך המדויקת שלנו בחיים.
בעקבות המפגש הזה, ומכיוון שחרדה הייתה מאז ומעולם חלק בלתי נפרד מהחיים שלי, התעוררה בי השראה לכתוב ולשתף מסר שבעיניי הוא זעקה עמוקה וכואבת שעולה מעומק הלב של רבים מאיתנו שסובלים מחרדות ומוצאים את עצמנו במלחמה פנימית, רגשות אשמה, לחץ, תסכול ואכזבה מעצמנו.
אני מזמין אתכם לצפות בסרטון שבו אני משתף ומסביר לעומק מהי חרדה, מהן ההשפעות שלה על חיינו, מה גורם לה ומהן הדרכים והעקרונות שמאפשרים לתת מענה טבעי ואמיתי לחרדה:
למה אני מרגיש חרדה גם כשאין סכנה אמיתית?
חרדה היא לא בהכרח תגובה למשהו חיצוני שקורה, היא יכולה להיות תגובה למטען רגשי ישן שנאגר בפנים.
מנקודת המבט שלי, כשאין טריגר חיצוני, זה לא אומר שאין סיבה – זה אומר שהסיבה פנימית.
זו אחת השאלות שאני שומע הכי הרבה: "אין לי שום סיבה לפחד, החיים בסדר, ובכל זאת אני מתעורר עם מועקה, עם דופק מהיר, עם תחושה שמשהו רע עומד לקרות." ואנשים מסיקים מזה שמשהו בהם מקולקל – כי אם אין סכנה ויש פחד, אז כנראה שיש פה תקלה.
מנסיוני המצב הוא הפוך – המערכת (הגוף, המח ומערכת העצבים שלנו) עובדת מצוין. היא פשוט מגיבה לסכנה שאנחנו לא רואים ולא מבינים – כי היא לא בחוץ, היא בפנים.
במשך שנים הדחקנו רגשות שלא קיבלו מקום: פחד שאמרו לנו שאין ממה לפחד ממנו, עצב שאמרו לנו להתגבר עליו, כעס שאמרו לנו שאסור לבטא, תסכול ויאוש שלא קיבלו מקום והכרה וצורך עמוק בבטחון ובאישור שלמדנו לדכא ולהסתיר. עם השנים, כל אלה לא נעלמים.
ובנוסף לזה כולנו חווינו חוויות טראומטיות כאלה ואחרות שהשאירו בנו מטען של פחד וחוסר אונים וניתוק ללא מענה אמיתי.
כל אלה ממשיכים להיחוות בגוף שלנו, במתח, בדריכות, במחשבות ובמערכת הרגשית שלנו. והגוף, שהוא חכם ונאמן, שומר עלינו שלא נקרוס ומנסה מדי פעם לשחרר את הלחץ הזה. לנו זה נראה כמו חרדה "בלי סיבה". אבל הסיבה שם – היא פשוט ישנה ועמוקה.
אגב זה אותו מנגנון שמסביר גם רגישות יתר וחרדת נטישה: כשבילדות אנחנו לומדים שלא בטוח לנו, שמסיבות רבות ושונות, אין לנו את הבטחון הבסיסי שאנחנו זקוקים לו, כשיש תפיסה שמסוכן לבטוח בחיים ובעצמנו, המערכת שלנו נדרכת ומגיבה לכל גירוי קטן כדי להגן עלינו.
מבחינת המח והגוף שלנו, הם עושים את העבודה שלהם באופן נאמן. מה שאנחנו רוצים לעשות, זה לעזור למערכת שלנו לגלות שאין באמת סכנה, שאפשר לנוח ולבטוח.
כשאנחנו מתייחסים לחרדה שלנו כתקלה או בעיה, בלי לשים לב אנחנו עושים בדיוק את ההפך – אנחנו מעצימים את התפיסה שמשהו לא בסדר ומסוכן בנו ושמסוכן לבטוח בעצמנו. כל זה לא רק שלא מרגיע אלא מעצים את החרדה שלנו לאורך זמן.
חרדה היא לא מחלה
החרדה לא נעימה לנו בעיקר כי קורה בנו משהו שלא למדנו להבין ולקבל – ואז אנחנו נלחמים בו, וזה מעצים אותו.
ובכל זאת, אנו חווים את החרדה כמשהו מאוד לא נעים, והדחף הראשוני שלנו הוא לנסות לעצור את ההרגשה הלא נעימה והמאיימת שעולה בנו, כדי לא לאבד שליטה ולא להיתפס כמי שלא שולטים בעצמם.
למה זה כל כך לא נעים? זה לא נעים בעיקר כי בזמן חרדה חזקה או התקף חרדה קורה לנו משהו שאנחנו לא מבינים, לא שולטים בו ומעולם לא למדנו להתייחס אליו בהבנה ולקבל אותו.
כשאנחנו מרגישים משהו כזה, יכול להתעורר בנו פחד גדול ממוות, משיגעון, מחוסר יכולת לתפקד ולשרוד וגם מההשלכות זוגיות, משפחתיות וחברתיות שיכולות להיראות לנו מאוד מגנות, ביקורתיות ומשפילות. ולרוב – הרבה ביקורת עצמית, אכזבה מעצמנו, הלקאה וגינוי עצמי על חוסר השליטה שלנו, והרבה חוסר הבנה למצב שלנו.
לחרדה ולהתקפי חרדה יש הרבה ביטויים גופניים שמתחילים בדופק מואץ ויכולים לכלול קשיים בנשימה, הזעה, סחרחורת, כיווץ בגוף, רעידות, בחילה, הקאה, מועקה בחזה או בבטן, קושי לבלוע, אובדן תחושה באזורים שונים בגוף, תחושת שיתוק, רעד ועוד.
אבל כל התחושות הפיזיות האלה מועצמות באופן ניכר כשאנחנו נלחצים, מנסים להיאבק בעצמנו ומפנים כלפי עצמנו יחס כוחני שרואה בתחושות האלה אויב ומקור לאיום, ולא מזהים שמדובר במצוקה רגשית שזקוקה יותר מהכל ליחס קשוב ואוהב – ממש כמו ילד שחווה מצוקה וחרדה וזקוק להורה תומך ואוהב יותר מכל דבר אחר.
ואגב, חשוב לי לציין שכמובן זה לא באשמתנו, אלא מכיוון שזה מה שלמדנו, ולא לימדו אותנו להבין או להתייחס אחרת לחרדה שלנו. וגם זה לא באשמת מישהו – פשוט לא היה מי שיסביר וילמד, יראה ויתמוך בהבנה.
איך להבין את החרדה ולתת לה מענה?
בעיניי, לכל החרדות מקור עמוק בילדות שלנו: היחס שקיבלנו בבית ומהסביבה הקרובה, מטען של חוויות טראומטיות לא מעובדות (שלעיתים קרובות אנחנו גם לא זוכרים) והחברה שלימדה אותנו להסתיר ולדכא רגשות. השילוב הזה יוצר "סיר לחץ" רגשי בתוכנו.
כדי לענות על השאלה הכנתי תרשים פשוט שמתאר את מעגל החרדה – מעגל שמראה מה קורה לנו כשאנחנו בחרדה, ולמה חרדה לא מתפוגגת אלא מלווה אותנו לאורך זמן וחוזרת שוב ושוב.
קודם כל: חרדה… למה היא בכלל קיימת?
חרדה היא תמיד מנגנון הגנה ולעולם לא "תקלה". ישנן הרבה צורות של חרדה, הנפוצות ביותר הן חרדת נטישה, חרדה חברתית, חרדה מאינטימיות וקרבה,חרדה משינויים ואפילו חרדה אחרי שימוש בסמים. אבל יש עוד חרדות, ולפעמים אין שום סימן או דרך להבין מה גורם לחרדה שלנו והיא פשוט נחווית כחרדה קיומית.
בעיניי, לכל החרדות יש מקור אחד עמוק בילדות שלנו ובאופן שבו למדנו להתייחס (או יותר נכון, לא להתייחס) לעצמנו ולרגשות שלנו. החרדה, בעיניי ומנסיוני בעבודה עם אלפי אנשים, היא תוצר של שני גורמים:
- היחס שקיבלנו כילדים – יחס שלא תמיד היה קשוב, רגיש, אוהב, סלחני ורגיש לצרכים שלנו. יחס שלא פעם גרם לנו להרגיש לא מספיק טובים, בודדים, לא מובנים, לא אהובים ולא ראויים לאהבה. יחס שלא פעם היה ביקורתי, תקיף, דורשני או פשוט לא קשוב, ובמקרים לא מעטים אלים מילולית, רגשית או פיזית. וכמובן שיש מקום חשוב לאירועים טראומטיים שלא מעטים מאיתנו חוו בילדות או בגיל מאוחר יותר – טראומות שלא פעם נשארו מודחקות עמוק בתוכנו.
- חברה שמלמדת אותנו מגיל צעיר מאוד שכדי לשרוד ולהצליח בחיים חייבים להסתיר, לגנות ולהדחיק את הרגשות שלנו תחת שריון כבד של העמדת פני "הכל בסדר". למדנו את זה בילדות גם כי ההורים שלנו והאנשים בחברה שבה גדלנו לא הביעו רגשות באופן חופשי, לא דיברו או ביטאו לרוב את הרגשות והצרכים הרגשיים שלהם, והתייחסו לחיים כאל מאבק הישרדותי, מאמץ וניסיון להסתיר את הפחדים, החולשות, הרגישויות והצרכים הרגשיים הטבעיים שלהם.
ולמדנו את זה בילדות גם כי ההורים שלנו התייחסו אלינו באופן שדרש שוב ושוב שלא נביע באופן חופשי את הרגשות שלנו – שלא נפגין פחד, שלא נכעס, שלא נביע נזקקות לאישור ואהבה יתר על המידה.
השילוב של שני הגורמים האלה יוצר "סיר לחץ" רגשי, שבו מצד אחד אנו נושאים בפנים הרבה רגשות של מצוקה, כאב, חוסר אמון וחוסר ביטחון, ומצד שני אנו פוחדים מאוד להפגין את הרגשות שלנו ולתת להם מקום וביטוי בריא, ודורשים מעצמנו להיות "בסדר", להיות ב"שליטה" ולהפגין קור רוח.
האם ההורים שלנו אשמים?
התשובה הפשוטה היא שלא. גם להורים שלנו היו הורים וגם הם ניסו כמיטב יכולתם. ובכל זאת למדנו מהם שאין מקום לרגשות שלנו – ומשם מתחילה החרדה.
אני לא מתיימר להכיר את ההורים של כולם, אבל מהניסיון האישי שלי ומאלפי האנשים שזכיתי ללוות בתהליכים אישיים, אני יודע שברוב המקרים (כמו גם במקרה האישי שלי) גדלנו להורים שלא ידעו לתת מקום לביטוי רגשי בעצמם, ובאופן טבעי דרשו מאיתנו להתנהג כך בעצמנו וזה גם מה שלדמנו מהדוגמא האישית שלהם.
חשוב לי לציין שאין בזה האשמה כלפי ההורים – הרי גם להם היו הורים, והם ניסו כמיטב יכולתם לאהוב אותנו.
ובכל זאת, למדנו בילדות שאין מקום לרגשות שלנו. שאין מקום חופשי להרגיש פחד, עצב או נזקקות לאישור ואהבה. שאין מקום חופשי ואוהב לבטא בו תחושות של חוסר ביטחון, של בלבול, של חוסר הבנה.
רובנו למדנו שצריך לשדר שליטה עצמית, שצריך להיראות "בסדר", שחייבים להיות חזקים, חכמים, מתחשבים, צלולים ומפוכחים כדי לשרוד וכדי שיהיה לנו מקום בחברה.
רובנו למדנו שחרדה היא מחלה או בעיה חמורה ומביכה שאסור להרגיש או להראות, והתשובה שרובנו חושבים עליה כשעולה השאלה "איך להרגיע חרדה?" היא תשובה של דיכוי, גינוי, ניתוק, השתלטות, הסחת דעת, ניסיון לחשוב "חיובי" ושיטות שונות שאמורות לדכא את החרדה בתוכנו.
אבל לדעתי, חרדה היא ביטוי בריא של המצוקה הרגשית שאנו נושאים בתוכנו.
מצוקה שלא תיפתר בשום צורה של גינוי, דיכוי או השתלטות, אלא רק במפגש עמוק, אוהב ומרפא עם עצמנו.
חרדה היא ביטוי בריא של הצורך שלנו בנחת ושלמות עצמית, ביטוי של הצורך העמוק שלנו להקשיב לעצמנו באמת, לחיות מתוך חיבור רגשי לעצמנו, מתוך מי שאנחנו באמת ולא מתוך נסיון להתאים את עצמנו לציפיות ההורים והסביבה תוך דחיקה ודיכוי של הרגשות העמוקים שלנו.
למה חרדה היא ביטוי של מצוקה רגשית?
הזווית הנוירולוגית: מה באמת קורה בגוף בזמן חרדה? (בקיצור רב)
מבחינה נוירולוגית, חרדה אינה "קלקול" או פגם, אלא הפעלה חכמה והישרדותית של מערכת העצבים. כאשר האמיגדלה (מוקד זיהוי הסכנות והרגש במוח) מזהה מצוקה רגשית מודחקת או צורך שלא נענה, היא מפעילה את מנגנון ה-Fight or Flight (הילחם או ברח). מכיוון שאי אפשר באמת לברוח מרגשות פנימיים, האנרגיה הזו נשארת כלואה בגוף ונחווית כחרדה כרונית, דופק מהיר, או כיווץ. הגישה של "להכיר בעצמי" עובדת בדיוק כאן: ברגע שאנו מפסיקים להילחם ומעניקים לעצמנו יחס בטוח ומקבל, האמיגדלה קולטת את מסר הביטחון ומכבה את מנגנון האזעקה באופן טבעי.
מנקודת המבט שלי, התקף חרדה הוא גם ניסיון של הגוף לפרוק מתח רגשי שהצטבר במשך שנים.
דמיינו לעצמכם שבמשך עשרות שנים אתם אוגרים בפנים רגשות של פחד, עצב, חוסר ביטחון, כעס, כאב רגשי על כל נטישה או עלבון שעברתם, וצורך עצום באהבה, אישור וביטחון.
במשך עשרות שנים הרגשות האלה והעוצמה הרגשית הזו ממשיכים להיחוות – בתת המודע שלנו, במתח בגוף, בדריכות בשרירים. לאן כל המתח הרגשי הזה יכול ללכת?
הגוף לא יכול להכיל מתח ולחץ נפשי ללא גבול, ודווקא בגלל שהגוף שלנו חכם מאוד ולא רוצה שנהיה חולים ונקרוס, הוא רוצה לשחרר את המתח הרגשי העצום שאנו נושאים.
ואיך משתחרר מתח רגשי? כמו קיטור, כמו זרם עוצמתי שמרעיד, מנער ומשחרר את הנוקשות והקיבעון שלנו.
ממש כמו… התקף חרדה. מנקודת המבט שלי, אני רואה בהתקף החרדה גם ניסיון של הגוף שלנו לשחרר את כל מה שעצור, מדוכא וזועק לחופש בתוכנו.
אני מציע לראות בו, בנוסף, גם תנועה של שחרור – ולא רק תקלה.
מנסיון אישי כמי שסבל מחרדות קשות רוב חייו אני יכול לומר שבפעמים שאפשרתי לעצמי לבטוח בחווית החרדה, כשהפניתי לעצמי יחס מקבל ואוהב ונתתי לגוף שלי לרעוד, לנוע או לקפוא כמו שהוא ביקש בלי להלחם בעצמי קצת כמו ילד, ה"התקף" עבר תוך כמה דקות והשאיר אותי בתחושה של חופש, בהירות וחיבור מחודש לעצמי.
כמובן שלהפנות יחס מקבל ואוהב כלפי עצמנו בזמן חרדה זו לא משימה טריוויאלית.
גם לי לקח שנים ללמוד איך להתייחס לעצמי נכון באופן שלא נלחם ולא נאבק ולא מנסה לדכא את עצמו, אלא מתוך אמון, איפשור ויכול לתת לגוף החכם שלי לבטא את עצמו באופן בריא וטבעי גם בזמן "חרדה".
אבל את הדרך והגישה הזו בהחלט אפשר ללמוד בגישה שאני מלמד כיום בהדרכה אישית ומעשית.
השפעות החברה שבה גדלנו על החרדה שלנו
גדלנו בחברה שמקדשת איפוק, הכחשה, שליטה ונראות של "הכל בסדר" גם כשבפנים זה מרגיש כמו כל דבר חוץ מבסדר. זוהי הסיבה שאנחנו פוחדים מהרגשות הטבעיים שלנו ומנסים לדכא אותם בכוח – וזה, מניסיוני, רק מקבע ומעצים את החרדה.
מכיוון שגדלנו בחברה כאובה, הישרדותית ופוחדת, שמקדשת איפוק, ריסון ושליטה עצמית למראית עין ובכל מחיר (וזה לא מפתיע אם חושבים על מה שהאנושות עברה לאורך ההיסטוריה), אנו פוחדים מעצמנו, פוחדים מהרגשות הטבעיים שלנו ומנסים בכל דרך להסתיר ולדכא את הרגשות הכי טבעיים שלנו.
רגשות כמו פחד למשל… פחד שהוא האינסטינקט הבסיסי ביותר שלנו, שבזכותו אנו שורדים.
פחד שנועד רק להעיר את תשומת לבנו למשהו שמבקש בנו ביטחון וזקוק לתשומת לב ומקום.
ולדעתי, בגלל הטראומה הקולקטיבית שלנו כחברה אנושית, אנשים רבים מוצאים את עצמם נעזרים בשיטות וגישות שמנסות לרפא את ה"מחלה" שנקראת חרדה בכלים כוחניים של ריסון, דיכוי והשתלטות – במקום הקשבה, הבנה, רגישות, אמון בעצמנו וברגשות שלנו, אמפתיה, ביטוי רגשי, קבלה ואהבה עצמית מעשית (ולא רק תיאורטית כמו שינון משפטים "חיוביים" או משפטי אהבה עצמית).
וזה לא עובד בכוח, או לפחות לא לטווח הארוך. מניסיוני, לרוב זה מקבע בנו את החרדה ומכניס אותנו למצב של רדיפה בלתי פוסקת אחרי היעד הסופי שבו נשתחרר סוף סוף מהבעיה שלנו, שהיא בעצם… אנחנו עצמנו.
וזה קורה תוך שאנחנו לומדים להאמין שהסיבה שעדיין לא השתחררנו מהחרדה היא מכיוון שאנחנו פשוט לא מספיק טובים, לא מספיק בשליטה, לא מספיק חכמים כדי להשתלט על עצמנו – וכל זה מלווה בביקורת עצמית, הלקאה עצמית והרבה רגשות אשמה.
במפגשים אישיים פגשתי עשרות אנשים שסיפרו לי שהם כבר ניסו הכל, כל סוג טיפול כולל תרופות, והחרדה עדיין שם. הם חיים בלחץ, במתח תמידי ובתחושת מאבק. וזה כואב, זה עצוב, וזה לא חייב להיות ככה.
הבנת הכרוניקה של מעגל החרדה
הנה שישה שלבים פשוטים שמסבירים למה חרדה לא נעלמת אלא חוזרת ומתקבעת: חרדה, אמונה שחייבים לשלוט, פחד מגינוי, ניסיון לדכא, מאבק פנימי – ושוב חרדה, גדולה יותר.
השלבים של מעגל החרדה יכולים לעזור לנו להבין את המלכוד שאנו חיים בו. אני מזמין אתכם לבדוק האם ועד כמה אתם מזהים את עצמכם בשלבים הבאים:
- חרדה – תחושה טבעית (ובריאה!) של אובדן שליטה ופחד, שהיא בעצם הניסיון של הגוף שלנו לשחרר מתח רגשי שצברנו ולתת מקום לכל הרגשות שלמדנו שאין להם מקום או זכות קיום.
- אמונה שיש פה "בעיה" ושחייבים לשלוט ברגשות ולהפגין שליטה – לא באשמתנו, רק כי גדלנו בחברה חרדתית שפוחדת מרגשות טבעיים ומקדשת ריסון רגשי מכאיב כסימן ל"שפיות" וכתנאי לאישור חברתי.
- פחד מגינוי, דחייה ונטישה חברתית – מה יותר מפחיד מזה שיחשבו שאנחנו לא בסדר? שאנחנו לא שפויים? שיגנו וישפטו וינטשו אותנו בגלל אותו גל חרדה שיש בנו? שיגלו שאנחנו "לא מספקים את הסחורה" או "לא מספיק טובים"?
- ניסיון מאומץ לשלוט בחרדה ולדכא אותה – ניסיון לחשוב על משהו אחר, לספר לעצמנו ש"אין מה לפחד", שיטות וטכניקות של שכנוע עצמי כוחני, בריחה או דיכוי והדחקה שלמדנו, כולל טכניקות של שליטה בנשימה ועוד.
- תחושת מאבק פנימי, כיווץ וחוסר אונים – כי אי אפשר להרגיש שלמים כשאנחנו נלחמים בעצמנו ומנסים לדכא את עצמנו בכוח. זה רק מעורר בנו יותר… חרדה.
- חרדה – החרדה שלנו, שניסתה באופן טבעי ובריא לשחרר את הלחץ והמתח הנפשי, שוב מקבלת יחס כוחני, מדכא ומגנה מאיתנו, ולכן רק גדלה ומתעצמת… כמו שהלחץ בסיר לחץ רק הולך וגדל עם הזמן כשאנחנו לא משחררים אותו.
וכשאנחנו כבר מרגישים שאי אפשר יותר, כשאנחנו מגנים ואוטמים את עצמנו מרוב פחד ברמה כל כך גבוהה שאנו מתייסרים ומתקשים לתפקד, אנו פונים למפלט שנדמה לנו שנותר… כדורים פסיכיאטריים.
בחוויה שלי ומנקודת המבט שלי, תרופות לפעמים עוזרות ומקלות על הסימפטומים של חרדה, אבל הן לעולם לא נותנות מענה אמיתי.
ההקלה (במידה ובאמת ישנה כזו) דומה לאפקט של משככי כדורים – על פני השטח יש הקלה, אבל עמוק בפנים שום דבר לא משתפר, אפילו ההפך…עם הזמן השימוש בכדורים פסיכיאטריים מחליש את היכולת הטבעית שלנו לפגוש את הרגשות שלנו ולתת להם מענה וביטוי טבעי ובריא.
בפנים אנחנו עדיין לא מאפשרים לעצמנו להתקרב, להכיר ולאהוב את עצמנו באמת.
*הערה מקצועית: הנחיות קליניות בינלאומיות, כמו אלה של NICE הבריטי, ממליצות במפורש שלא להפסיק תרופות פסיכיאטריות בפתאומיות, ושכל שינוי ייעשה בליווי מקצועי ובדרך כלל בהפחתה הדרגתית.
גם כשאנשים מגיעים אלי תוך כדי שהם כבר נוטלים כדורים פסיכיאטריים, אנחנו לא מפסיקים את השימוש בהם באופן חד.
התהליך הוא להקנות יכולות וכלים טבעיים שמחזקים את היכולת לתת ביטוי ולאפשר את הרגשות הטבעיים העצורים שבנו.
כשנבנה יותר אמון ובטחון פנימי בעצמנו, אפשר לדבר על הפחתה הדרגתית ומבוקרת של הכדורים הפסיכיאטריים.
מה החרדה מנסה לומר לנו?
מנקודת המבט שלי, החרדה היא שליח, לא אויב. היא מבקשת שלושה דברים: שנשים לב ונתייחס לרגשות שלנו, שניתן מקום וביטוי טבעי לרגשות שלנו ושנפסיק להילחם בעצמנו מתוך אמונה שרק כך יקבלו אותנו או שרק כך ניחשב כ"נורמליים".
אם החרדה היא לא מחלה, אז מה היא כן? בעיניי היא מסר עמוק וחכם.
הודעה מהחלק הרגשי, הילדי, של עצמנו – החלק שלמד להסתתר כי לא היה לו מקום.
וכמו כל הודעה, אפשר לנסות להשתיק אותה, ואפשר לנסות להקשיב לה.
מניסיוני, החרדה אומרת בדרך כלל אחד משלושה דברים:
- "יש כאן רגש שלא מקבל הכרה, מקום וביטוי": מתחת לחרדה כמעט תמיד יש רגש אחר – עצב, כעס, פחד ישן, בדידות, צורך באישור. החרדה היא העשן, הרגש הוא האש. כשמזהים את הרגש ונותנים לו מקום, החרדה לרוב מתמתנת מעצמה. זה גם מה שמסביר למה מחשבות טורדניות וניתוק רגשי מגיעים כל כך הרבה פעמים ביחד עם חרדה – כולם ביטויים של רגשות מודחקים ועצורים.
- "אני זקוק לביטחון": לא לשליטה – לביטחון. ילד שפוחד לא צריך שיגידו לו "תפסיק לפחד", הוא צריך שמישהו יהיה איתו, יקבל אותו ויתן לו להרגיש שהפחד שלו לגמרי לגיטימי. החרדה מבקשת בדיוק את זה: יחס פנימי שמקבל ונותן בטחון, לא שמגנה. וזה קשור ישירות לחוסר ביטחון עצמי – כי כשאין בפנים "הורה" שנותן ביטחון, העולם הרגשי שלנו שהוא כמו ילד, תמיד נשאר דרוך.
- "תפסיק להילחם בי": כל ניסיון לדכא, להסיח את הדעת, לשכנע את עצמנו ש"אין ממה לפחד" – נחווה בפנים כעוד דחייה. ולכן החרדה גדלה. מה שהיא באמת מבקשת הוא ההפך: שנסכים שהיא כאן, שנתן לה לעבור דרכנו, שנתייחב אליה (לעצמנו) בגישה של קבלה ואהבה עצמית, ושנפסיק להתייחס אליה כאל אויב.
כשאני מקשיב לחרדה ככה – כשליח ולא כתקלה – משהו בה מתרכך. לא כי "ניצחתי" אותה, אלא כי היא סוף סוף הצליחה להעביר את ההודעה.
עוד דרך טובה להסתכל על חרדה
רעב הוא צורך טבעי לא נעים שמבקש מענה – לאכול. אם נתייחס אליו כאל מחלה ונילחם בו, הוא יכאיב יותר. ככה בדיוק זה עובד גם עם חרדה.
באופן טבעי יש לנו הרבה צרכים. צורך אחד שכולנו מכירים הוא לאכול וכשאנחנו זקוקים למזון אנחנו מרגישים רעב.
רעב הוא תחושה קצת לא נעימה, תחושה שמבקשת משהו, שזקוקה למענה, למזון.
אם למשל נתחיל להתייחס לרעב שלנו כאל בעיה, כאל משהו מביך שכדאי להסתיר, אם ניבהל מהרעב שלנו, נגנה אותו בכל פעם שהוא יעלה וננסה להתעלם ממנו, לדכא אותו ולחשוב על משהו אחר – מה יקרה לנו? הרעב יתחיל להציק ולהכאיב לנו יותר ויותר, ונמצא את עצמנו נלחמים שוב ושוב בדחף ובצורך הטבעי שלנו לאכול, עד שנחשוב שהרעב שלנו הוא מחלה.
ואגב, יש לא מעט אנשים שסובלים מהפרעות אכילה, ועבורם תחושת הרעב היא מאבק וכאב יומיומי.
ובכל זאת אנחנו לא מגדירים את תחושת הרעב עצמה כמחלה – אנחנו מבינים שמשהו בהתייחסות שלנו לרעב מופעל מתוך פחד, מתוך מצוקה רגשית שזקוקה למענה, ולמענה אוהב.
אי אפשר להתעלם מהצרכים הטבעיים שלנו, והצרכים הטבעיים שלנו הם לא מחלה.
פשוט למדנו לפחד, להסתיר ולגנות אותם, ולא להקשיב להם, לחקור ולגלות את החוכמה העמוקה והמרפאה שבהם. ומכאן מגיע הסבל שלנו.
בעיניי ומניסיוני, מה שאנו זקוקים לו הוא יחס אמפתי ואוהב שיאפשר לנו לשוב ולהקשיב לעצמנו, להבין ולראות את עצמנו לעומק, ולאפשר לגוף שלנו לעשות את מה שהוא יודע – לשחרר את עצמו מעומס רגשי של שנים.
ואגב, לעיתים קרובות, החרדה מגיעה יחד עם מחשבות מפחידות ולא נעימות שקשה לעצור, ומומלץ לקרוא את המדריך המעמיק על טיפול במחשבות טורדניות כדי להבין איך לתת מענה למצוקה הזו.
אז איך להרגיע חרדה?
מתחילים מלפתוח את הראש לאפשרות שחרדה היא לא מחלה. לומדים איך באמת להבין, לקבל ולאפשר את התחושות הלא נעימות של החרדה ולבטוח בהן ובעצמנו. טיפול רגשי בגישת "להכיר בעצמי" עוזר מאוד ללמוד לשחרר את הקבעון של מאבק פנימי בעצמנו כ"פתרון לבעיה" ומאפשר לשנים של חרדה להשתחרר ולהפוך למציאות חדשה ומרגשת.
זה עוזר להבין שחרדה היא לא מחלה, או לפחות להתחיל לפתוח את הראש שלנו לאפשרות הזו – גם אם קשה לנו לקבל את זה, כי בינינו, ברור שזה לא קל לקבל ולהשלים עם משהו כל כך מפחיד.
מכיוון שהורגלנו מאוד לפחד מחרדה ולנסות להסתיר אותה, לא תמיד קל לנו להתחיל בדרך של ריפוי אמיתי – בדרך של קבלה עצמית ואפשרות לתת לגוף שלנו לעשות את מה שהוא באמת צריך… לשחרר את המתח הפנימי העצום.
לעיתים קרובות, כדאי להיעזר בטיפול רגשי תומך למבוגרים שמבוסס על הקשבה, קבלה ואהבה עצמית מעשית שנוגעת בכל הרבדים של הגוף והנפש.
אני נעזרתי במטפלים רבים בחיי, ולמדתי עם השנים שהעיקרון הכי חשוב לכל טיפול הוא מפגש אוהב עם הכאב שלנו.
מפגש שלא מגנה, לא מפעיל כוח ולא יוצר פילוג פנימי, אלא מביא להתקרבות, אמפתיה ויחס מקבל ואוהב שלנו כלפי עצמנו.
ובכל זאת, יש 3 עקרונות פשוטים שעוזרים להרגיע חרדה באופן יסודי (ולא רק רגעי):
שלושה עקרונות להרגעת החרדה באופן יסודי
- ללמוד לדבר עם עצמנו בכנות על הרגשות שלנו: להודות בפני עצמנו בכנות בפחדים שלנו, להודות שאנחנו לא יודעים למה אנחנו פוחדים. לא לספר לעצמנו שפחד הוא חלק נפרד ממני, שהוא מיותר, לא אמיתי או לא שייך אליי. ההפך – להודות בכנות שהפחד הוא חלק ממי שאנחנו, שהוא כאן, והוא מבקש תשומת לב ואישור, והוא החוויה הכי מורגשת, טבעית ואמיתית שלנו.
- כשעולה החרדה – ללמוד לתת לה מקום. יותר מכל דבר, לתת לה לבוא, לעלות. כמו גל ששוטף ומרעיד אותנו… להתמסר יותר ויותר תוך כדי הקשבה ורגישות לגל הזה שמרעיד אותנו. גל שמשחרר את המצבור הכבד של נוקשות וקיבעון ו"שליטה" כוחנית שלמדנו ללבוש כמו שריון על עצמנו. לתת לגל המרפא של החרדה להרעיד ולשחרר את הנוקשות הכבדה שלנו, ולהזכיר לנו מי אנחנו, את הלב והרגשות שלנו, את הסיבה שאנחנו כאן – כדי להרגיש, ליהנות ולחיות בשלמות. אפשר להיעזר במדיטציה של הקשבה טבעית כדי לפתח את היכולת לתת לעצמנו להרגיש הכל, כולל חרדה (לחצו כאן להורדת סדרת מדיטציות מודרכות בחינם).
- לפתח הבנה, קבלה ואהבה עצמית טבעית ומעשית. ללמוד לתת לעצמנו את היחס שהיינו רוצים לתת לאדם אחר שאנחנו אוהבים בזמן שהוא מרגיש חרדה, לחץ ומצוקה. כי בסופו של דבר, רק יחס מקבל ואוהב מרגיע אותנו באמת. אפשר להיעזר במדריך שלי לקבלה ואהבה עצמית – להורדה בחינם כאן.
באתר שלי תוכלו למצוא כמה וכמה מאמרים על חרדה ומידע על גישת "להכיר בעצמי" לריפוי וצמיחה אישית מתוך הכרה ואהבה עצמית טבעית – כזו שלא מגדירה אותנו כמחלה או בעיה, אלא עוזרת לנו לגלות את עצמנו באופן טבעי, ללא מאבק וללא צורך במלחמה פנימית.
שאלות נפוצות על חרדה
מה ההבדל בין חרדה לפחד?
במובן המקצועי, פחד הוא בדרך כלל תגובה לאיום ברור ומיידי – כלב שרודף, מכונית שמתקרבת – בעוד חרדה יכולה להתעורר מול איום עתידי או לא מוגדר. מנקודת המבט שלי, במקרים רבים החרדה בהווה מושפעת גם מחוויות עבר שלא קיבלו מענה רגשי, וזו הזווית שאני עובד איתה.
למה יש לי חרדה בבוקר, עוד לפני שקרה משהו?
באופן טבעי, הגוף שלנו מפריש קורטיזול (הורמון סטרס) כדי להעיר אותנו מהשינה. מדובר בהפרשה קלה של קורטיזול שאצל מי שלא סובל מחרדות, לא נחווה כמשהו דרמטי. אבל מי שסובל מחרדה באופן מתמשך עלול לחוות את זריקת ההתעוררת של קורטיזול טבעי כטריגר לבהלה וחרדה. מדובר בתופעה טבעית שלא מעידה על בעיה מיוחדת כפי ידוע ממחקרים מדעיים רבים כגון זה.
איך להרגיע חרדה ולחץ באופן טבעי?
כדאי ללמוד לעומק ובאופן מעשי (רצוי בהדרכה אישית) את שלושת העקרונות שבמאמר: לדבר עם עצמנו בכנות, לתת לחרדה מקום וביטוי גופני במקום להילחם בה, ולפתח יחס מקבל ואוהב לעצמנו ולרגשות שלנו. משהו קטן שאפשר לנסות לבד בטווח המיידי – לשים יד על הלב, לאפשר לנשימה להיות איטית ועדינה ככל שנוח, ולהגיד לעצמנו "אני מרגיש פחד ואני לא יודע למה, וזה בסדר, זה מותר, מותר לי לפחד והפחד רק מנסה להגן עלי". לא לנסות לעצור את הגל – לתת לו לעבור.
כמה זמן נמשך התקף חרדה?
התקף פאניקה מגיע לשיא בדרך כלל בתוך דקות. רוב ההתקפים נמשכים כ-5 עד 20 דקות, אם כי לעיתים הם יכולים להימשך יותר. בחוויה האישית שלי היו פעמים שבהן מתן מקום לרעד ולתחושות עזר לי לעבור את ההתקף בצורה קלה יותר – אבל זו החוויה שלי, לא כלל.
האם חרדה יכולה לעבור לבד?
לפעמים, אם משהו בנסיבות משתנה. אבל מנקודת המבט שלי, החרדה לא באמת "עוברת" אלא נרגעת כשהצורך שמאחוריה נענה. כל עוד המטען הרגשי נשאר בפנים בלי מקום, היא תחזור. הדרך היא לא לחכות שתעבור, אלא ללמוד להקשיב לה.
על המחבר: ד"ר אלי קרסניץ (Ph.D) הוא מטפל רגשי, מפתח גישת "להכיר בעצמי" וחוקר את נבכי הנפש ומנגנוני ההגנה של מערכת העצבים. עם למעלה מ-15 שנות ניסיון קליני (מאז 2010) בליווי אלפי אנשים המתמודדים עם חרדות קשות, OCD ומחשבות טורדניות, טראומות ומשברים נפשיים, אלי משלב בעבודתו רקע מדעי מוצק (בוגר הטכניון) יחד עם תרפיה רגשית מעמיקה מבוססת חמלה וחיבור פנימי מעשי ואפקטיבי. הגישה שלו נולדה מתוך שילוב של מסע התמודדות וצמיחה אישי ועמוק בשילוב עם למידה והיכרות עם גישות טיפוליות רבות.
לקריאה נוספת אודות אלי, הגישה הטיפולית הייחודית שלו וההסמכות המקצועיות לחצו כאן.
לתיאום שיחת התייעצות או ליווי אישי (בקליניקה ובאונליין) לחצו כאן.
מקורות מדעיים וקריאה נוספת:
המחקרים הבאים מגבים מבחינה קלינית את ההבנה שחרדה אינה "מחלה" או פגם שיש להילחם בו, אלא מנגנון הישרדותי טבעי של מערכת העצבים. מנגנון זה מופעל כתוצאה מעומס רגשי, הדחקת רגשות וחוויות עבר שלא קיבלו מענה. המחקרים מדגימים מדוע יחס של חמלה, קבלה עצמית ועיבוד רגשי הם המפתח להרגעת האמיגדלה וליצירת שקט פנימי אמיתי:
- ההשפעה העמוקה של הדחקת רגשות וטראומות ילדות על התפתחות חרדה כרונית ורגישות יתר של מנגנון הפחד: "Childhood maltreatment and negative cognitive styles" (Journal of Affective Disorders / PubMed)
- הקשר הישיר בין היעדר ביטחון רגשי וסטרס מתמשך לאקטיבציית-יתר של מנגנון ה-"Fight or Flight" באמיגדלה: "Repetitive negative thinking in psychopathology" (PubMed/NCBI)
- יעילותה הקלינית של חמלה וקבלה עצמית (Self-Compassion) בוויסות מערכת העצבים, הפחתת דריכות והורדת רמות חרדה ולחץ נפשי: "Self-compassion and psychological resilience" (Clinical Psychology Review)
הצהרה: המידע המוצג במאמר זה הוא אינפורמטיבי וטיפולי-התפתחותי על בסיס גישת "להכיר בעצמי", ואינו מהווה תחליף לאבחון רפואי, פסיכיאטרי או טיפול מקצועי מוסמך במקרי חירום.
רוצים לשמוע איך הגישה שלי יכולה לתת מענה לצרכים שלכם במפגשים אישיים (בביתי או בשיחות וידאו און-ליין)?
כתבו לי ואשמח לחזור אליכם.
לשיתוף המאמר עם מי שיכול\ה להיעזר בו:
תודה שקראת 🙂 ומה דעתך על הנושא? אני מזמין אותך להגיב למטה, לשאול שאלה או לבטא את הרגשתך.
*מומלץ לקריאה: סיפור קצר – מהו העקרון הכי בסיסי והכי חשוב באהבה וקבלה עצמית?
מאמרים נוספים שיכולים לעניין אותך:
טיפול במחשבות טורדניות
איך לקבל את עצמי ולאהוב את עצמי באופן מעשי
רגישות יתר ופגיעות הן מתנות שמבקשות להתגלות
איך להתמודד עם משבר או פרידה – מכאב להעצמה וצמיחה
איך לצאת מחרדה, איך להרגיע חרדה באמצעות קבלה עצמית?
תגובות של מי שעברו תהליך בליווי אישי עם אלי קרסניץ
(לחצו על התמונה כדי לראות את כל התגובות)
מעוניינים לקבל טיפול, תמיכה והדרכה אישית?
מפגשים אישיים וזוגיים מתקיימים בביתי או בשיחות וידאו און-ליין מכל מקום.
למידע על טיפול והדרכה אישית אפשר להתקשר ליצור איתי קשר כאן
