איך להתקרב למישהו שאוהבים?
איך ליצור תקשורת מקרבת וקרבה בתוך קשר זוגי או אנושי, בלי לוותר על עצמנו?
הצורך שלנו בקרבה אנושית הוא בסיסי, טבעי ועוצמתי מאוד. כל חיי חיפשתי קרבה ואישור אנושי, וכל חיי חוויתי קושי עצום סביב הנושא הזה: חרדות, חוסר ביטחון, זעם, תסכול, בדידות ואשמה.
ולאורך שנים רבות הייתי בטוח שמשהו בי פשוט לא בסדר. לא הצלחתי להבין איך יכול להיות שאני כל כך רוצה אהבה וקרבה, אבל דווקא מול האנשים שהכי יקרים לי, הכל פתאום נהיה כל כך מתוח, מסובך וקשה.
גם בתור מטפל רגשי אני יכול להעיד שכל כך הרבה פעמים הקושי הזה עולה בחיים ובמפגשי טיפול זוגי והדרכה לזוגות – יש מערכת יחסים, יש רצון טוב ויש אהבה, אבל קשה מאוד לתקשר באופן שיוצר בטחון וקרבה ויש הרבה תסכול, בלבול ובדידות מתחת לפני השטח.
אולי גם אתם מכירים את זה: אתם בסך הכל רוצים לשתף את בן או בת הזוג במשהו קטן שהכאיב לכם, אולי איזו מילה שנזרקה בבוקר או תחושה שנשארתם לבד עם כל העומס בבית, אבל תוך שתי דקות השיחה הופכת לשדה קרב?
אנחנו מנסים לדבר ואז פתאום הולכים לאיבוד, מתבלבלים, מתעצבנים, נעלבים, שומרים בבטן עד שזה מתפוצץ לעוד מריבות בזוגיות, ואז מרגישים אשמים, ואז שוב ושוב ושוב…
למה זה קורה לנו למרות שאנחנו באמת רוצים שיהיה לנו טוב ביחד?
כי אף אחד לא לימד אותנו איך מדברים מתוך קירבה וביטחון.
תקשורת מקרבת היא תקשורת שיוצרת, או יותר נכון מאפשרת, לקרבה אמיתית להתרחש.
קרבה שבאה מתוך כנות, מתוך הכרה פשוטה בעצמנו ובאחר, ובתחושה שזה בסדר, שמותר ושאפשר להיות ביחד, להרגיש את מה שאנחנו מרגישים ולהזדקק למה שאנו זקוקים לו.
אבל כאן מחכה לנו הפתעה מעניינת, שמשנה את כל התמונה:
רובנו בטוחים שתקשורת מקרבת היא מיומנות של איך לדבר עם האדם שמולנו. אבל הנקודה החשובה ביותר לגבי תקשורת מקרבת בעיניי, היא שהתקשורת הזו מתחילה בכלל בשיחה וביחסים שבינינו לבין עצמנו.
אז איך עושים את זה? איך לתקשר עם מי שחשוב לנו באמת בצורה אוהבת ובלי להתאמץ או להילחם בצד השני ובראש ובראשונה בעצמנו?
הנה סרטון שבו אני משתף מחיי ומראה איך מתוך הקשבה פנימית לעצמנו מתגלה תקשורת מקרבת ואוהבת בזוגיות ובמשפחה:
תקשורת מקרבת בזוגיות: לשתף בכנות ברגשות האמיתיים שלי
תקשורת מקרבת היא נושא עצום ורחב ויש לא מעט סרטונים ומאמרים על הנושא ברשת, אבל אני רוצה לשתף אתכם בפן החשוב ביותר של תקשורת מקרבת: שיתוף כן ברגשות.
לשתף ברגשות זה אומר קודם כל להבין מהם רגשות.
אז אילו רגשות יש? למשל עצב, פחד, כעס, תשוקה, בושה, אשמה, שמחה, התרגשות, ייאוש, אכזבה, מבוכה, געגוע, דכדוך, חרדה ועוד ועוד…
על פניו זה נשמע מובן אולי פשוט, אבל זה מה שגיליתי על עצמי ועל רוב האנשים שאני פוגש:
ברוב המקרים שבהם אנחנו בטוחים שאנחנו משתפים ברגשות שלנו, אנחנו בכלל לא מדברים על רגשות.
רגשות הם לא הפרשנות, הדעה, הביקורת או השיפוטיות שיש לנו בראש.
כשאני אומר לבת הזוג שלי "אני מרגיש שאת לא רואה אותי", או "אני מרגיש שאתה מזלזל בי וחושב רק על עצמך", למרות שהשתמשתי במילה "מרגיש", לא שיתפתי כאן בשום רגש. אלו הן מחשבות, פרשנויות והאשמות שרצות לנו בראש.
רגשות הם מה שאנחנו מרגישים בפועל בגוף, לרוב בבטן, בחזה ובגרון, אותו מקום רגיש שמגיב לכל מה שקורה לנו ללא הרף ולרוב צובר לא מעט מתח, לחץ וכאב. רגשות הם לא סיפור, הם לא מתחילים במלים "אני מרגיש\ה ש…", הם לא מטילים אשמה על אף אחד…הם פשוט רגשות, כמו ילדים, אמיתיים, כנים, פגיעים.
לשתף ברגשות זה אומר לדבר בלי להאשים, בלי לדרוש, בלי לשפוט, לגנות או להשליך אחריות על הצד השני. פשוט לשתף, כמו להודות.
דוגמה לשיתוף שלא מאשים את הצד השני: אני מרגיש עצוב, אני מרגיש פגוע, אני מרגיש נעלב, אני חושש, אני מקנא, אני מתגעגע, אני שמח, אני נמשך.
בואו נראה איך זה נראה בחיים עצמם:
נניח שקבעתם לדבר או לבלות יחד בערב, ובן או בת הזוג מתיישבים על הספה ושוקעים בטלפון.
התגובה האוטומטית של מנגנוני ההגנה שלנו תהיה לזרוק הערה כועסת או צינית כמו: "באמת תודה שאתה איתי, אולי תתחתן עם הטלפון וזהו?".
אבל אם נעצור לשנייה ונבדוק מה קורה בגוף שלנו מתחת לכעס, נגלה שם משהו אחר לגמרי. נגלה שיש שם כיווץ בחזה, שיש שם עלבון, בדידות וגעגוע.
לשתף ברגש באותו רגע זה לומר בפשטות: "חיכיתי שנהיה יחד הערב, וכשאתה בטלפון עכשיו אני מרגישה פתאום עצובה ובודדה".
מרגישים כמה זה שונה?
וכמובן שהדבר הראשון שעולה בנו באופן טבעי אל מול הרעיון המוזר הזה שנקרא "כנות רגשית" הוא פחד גדול…
פחד מאינטימיות ומחשיפה. פחד שאם נראה את עצמנו באמת, שאם נגלה את הרגשות האמיתיים שלנו בלי השריון של הכעס והציניות, לא יאהבו אותנו, לא יבינו אותנו, לא יהיו איתנו יותר, יפגעו בנו וינטשו אותנו.
למה הפחד הזה כל כך חזק אצלנו?
כי כילדים, כשכאב לנו או כשהיינו זקוקים לחיבוק ולהרגעה, לא תמיד פגשנו סבלנות והקשבה. לא פעם פגשנו ביקורת או התעלמות, ומנגנוני ההגנה שלנו למדו שלחשוף את הלב הפגיע שלנו זה דבר שמסכן את הצורך שלנו בביטחון.
ואתם יודעים מה? זה ממש בסדר לפחד ככה, וגם בזה אפשר לשתף.
לא צריך להעמיד פנים שאנחנו אמיצים או פתוחים כשבפנים אנחנו מכווצים. אפשר לשתף בפחד עצמו!
פשוט לומר: אני פוחד. פוחד לומר את זה, חווה חרדת נטישה ופוחד להינטש בעקבות מה שאני אומר. פוחד להראות אותי, פוחד שאם ידעו מה אני באמת מרגיש, לא יאהבו אותי יותר, ולכן כל המאמץ הזה להסתיר ולהיות "בסדר". אבל בכנות… אני פשוט פוחד.
פוחד להיראות לא מספיק טוב, פוחד להיראות לא ראוי לאהבה.
כשאני נותן כבוד לצורך שלי בביטחון ואומר בכנות את מה שאני מרגיש, משהו אחר מתחיל לקרות.
במקום התנגדות, התבצרות ועלבון, פתאום משהו נפתח. פתאום יש מקום, יש מרחב, יש מפגש שלי עם עצמי ותחושה של הקשבה בלי מאמץ.
איך לבקש הקשבה ואהבה במקום לדרוש אותן
בכל דבר שאנו אומרים ישנה בקשה. בעצם כל ביטוי שלנו הוא בקשה. למשל בקשה להקשבה, להבנה, לאמפתיה, לעזרה, להכרה, לאהבה או למענה מעשי כלשהו.
אפילו כשאנחנו כועסים, מתווכחים או מסתגרים בשתיקה, עמוק בפנים פועם בנו רצון טוב שמבקש רק דבר אחד: שיראו אותנו, שיאהבו אותנו ושנרגיש בטוחים.
הבקשה שלי כשאני משתף את הצד השני ברגשות שלי היא שיקשיב לי בזמן שאני משתף ולא יאשים אותי או ישפוט אותי. שיהיה איתי כאן בהקשבה, ושזה יהיה בסדר פשוט להרגיש כמו שאני מרגיש.
הבקשה היא לדעת ולהרגיש שמותר לי להרגיש ככה ביחד איתו בלי שהוא יצטרך להתאמץ, לתת עצות, לפתור משהו או להשתנות בכלל. רק להקשיב.
אבל איך קורה שבקשה כל כך פשוטה ורכה להקשבה, יוצאת מאיתנו כל כך הרבה פעמים כדרישה נוקשה וכועסת?
כאן טמון סוד מפתיע שלקח לי שנים לגלות, והוא משחרר המון אשמה ותסכול:
הקשבה של הצד השני מתאפשרת כשאני מבין שבעצם כל מה שאני דורש מהאחר, אני בעצם מבקש מעצמי.
בכל פעם שאני מספר לעצמי שמישהו אחר לא מספיק קשוב, מתחשב או נחמד אליי, אני בעצם מזכיר לעצמי שאני לא הייתי מספיק קשוב, מתחשב או נחמד לעצמי.
רגע, איך זה יכול להיות? הרי הצד השני הוא זה שלא הקשיב לי עכשיו, אז למה זה קשור אליי?
בואו נסתכל על דוגמה פשוטה מהחיים:
נניח שחזרתי הביתה מותש ומוצף אחרי יום קשה, ואני מתחיל לספר על זה לבת הזוג שלי. תוך כדי שאני מדבר, היא קוטעת אותי או עונה לי בחוסר סבלנות כי היא בעצמה עייפה ועמוסה.
באותה שנייה מתעורר אצלי בגוף כאב חד של עלבון ובדידות.
אבל שימו לב מה קורה בתוכי באותו רגע: במקום שאני אעצור רגע, שאבדוק האם בת הזוג שלי באמת פנויה כרגע ואבדוק בכנות וברגישות האם זה בכלל מתאים לי לשים את עצמי בסיטואציה שאני משתף אותה עכשיו במה שעבר עלי, אשים לב לכאב שלי ואגיד לעצמי בפנים בחמלה: "וואו, כמה אני מותש היום, וכמה כואב לי להרגיש ככה לבד, וזה הכי מובן בעולם שארגיש ככה עכשיו", אני מתעלם מעצמי. אני נוטש את הכאב שלי, ומצפה שבת הזוג שלי תהיה זו שתחזיק ותרגיע אותי עכשיו ומיד.
ובגלל שעזבתי את עצמי ונשארתי בבהלה ובחוסר פנימי עצום, אני מתפרץ עליה בדרישה כועסת: "למה את אף פעם לא קשובה אליי? למה אי אפשר לדבר איתך?".
מרגישים איך הדרישה הכועסת נולדה מתוך זה שלא הקשבתי לעצמי?
וכשאני מבין את זה בחמלה, אני רואה שאני לא אשם בדבר, ואני מבקש עכשיו להיות יותר קשוב אליי. לתת לעצמי יותר תשומת לב, ולא לזנוח אותי ואת הצרכים שלי מתוך רצון לזכות באישור של אחרים. זוהי הבקשה שלי מעצמי, והיא מאפשרת גם הצבת גבולות בריאים בקשר מתוך שקט וביטחון.
וזו לא דרישה או מניפולציה, זו לא דרך עקומה או מוסווית להגיד שאני צריך שמישהו אחר ישתנה בשבילי.
לא. זו בפשטות הכנות שלי, השיתוף שלי ברגשות שלי והבקשה שלי מעצמי להיות יותר מדויק, נעים, רך, נאמן וקשוב כלפי עצמי.
וזוהי הבקשה שלי להישמע, להרגיש ביחד ולנוח בתחושה שזה בסדר להרגיש כפי שאני מרגיש. בקשה שאין בה דרישה, ביקורת או האשמה כלפי אף אחד. אפילו לא כלפי עצמי. זוהי רק בקשה כנה שבאה מעומק הלב.
תקשורת מקרבת וכוחה של בקשה כנה ביחסים
כשאנחנו מביעים את הרגשות שלנו בכנות, ללא גינוי או האשמה כלפי האחר, מראים שהבקשה שלנו היא בעצם מעצמנו ומבקשים רק הקשבה מהצד השני, אנחנו לא יוצרים התנגדות, התבצרות ועלבון. כשאנחנו משתפים ברגשות שלנו בכנות, אנחנו לא יוצרים אשמה והתגוננות בצד השני.
למה זה פועל ככה?
כי בדיוק כמונו, גם האדם שמולנו זקוק לביטחון, וגם הוא פוחד מאוד להרגיש אשם, לא מספיק טוב או מותקף.
כשאנחנו לוקחים אחריות רכה ואוהבת על עצמנו ועל הרגשות שלנו, אנחנו מאפשרים לאחר להירגע מהצורך להתגונן, מה שמאפשר לו לאהוב אותנו ולראות אותנו באמת בלי מאמץ או מאבק פנימי.
כל מה שאנחנו מנסים להשיג במאמץ ובכוח באמירות מתסכלות כמו "אני צריך שתהיה יותר ככה וככה ולא ככה וככה…" או "למה אתה ככה וככה ולא ככה וככה" או "בגללך אני ככה וככה ולא ככה וככה", אפשר לקבל בקלות ובלי שום מאמץ מתוך שיתוף כן ברגשות שלנו והבעה כנה של הבקשות שלנו מעצמנו מול האחר.
אני מזמין אתכם לבדוק רגע: איך הגוף שלכם מגיב כשמישהו אומר לכם בטון מאשים "אתה אף פעם לא עוזר לי ולא אכפת לך מכלום"?
בוודאי תשימו לב שהגוף מיד מתכווץ ורוצה להדוף או לתקוף בחזרה.
אבל מה קורה לכם בפנים אם אותו אדם בדיוק בא ואומר לכם בכנות: "אני מרגיש ממש מוצף ועייף היום, וכואב לי להרגיש לבד עם הכל, אני ממש אשמח אם נוכל לשבת רגע ביחד ושתקשיב לי"?
מול כנות ורכות כאלה, החומות פשוט נופלות מעצמן.
וכשאנחנו מדברים ככה (וזה כמובן מצריך למידה מסויימת ללמוד לתקשר בצורה כזו), אינסוף מתנות מתגלות לנו מבפנים ומבחוץ.
המרחב הבין אישי כולו מתמלא בתדר נעים יותר של אהבה, של חופש, של ביחד, של הקלה, של אור, של הבנה, של נעים.
והעולם הרגשי שלנו שהוא כמו ילד בלי קשר לגיל הכרונולוגי שלנו, כמו מודה לנו מהלב על שהקשבנו לעצמנו, על שלא נטשנו ולא זרקנו את האחריות על הרגשות שלנו על מישהו אחר.
וזה פשוט עושה נעים ומאפשר קרבה אמיתית בלי שום מאמץ. קרבה שהולכת ומתפתחת, לומדת וגדלה עם הזמן ועם העמקת הראייה, הכנות וההקשבה שלנו פנימה.
איך לתרגל תקשורת מקרבת בזוגיות באופן מעשי ונעים
באופן בסיסי יש לנו שתי אפשרויות בתור בני אדם: לבקש אהבה או לדרוש אהבה. ואהבה אגב היא כל יחס שמיטיב אתנו כמו הקשבה, תשומת לב, עזרה, מגע, תמיכה או כל דבר אחר שנותן מענה לצרכים שלנו.
כשאנחנו מבקשים, אנחנו רכים, אנחנו מאפשרים לעצמנו להיות קשובים, נותנים לעצמנו אישור להרגיש את הצרכים והרגשות שלנו ויוצרים רכות, הסכמה וקרבה בצד השני.
כשאנחנו דורשים (בין אם זה באיום, בטון דיבור מאשים או מאיים או במניפולציות) אנחנו נוקשים, אנחנו לא מאמינים שאפשר לאהוב אותנו, אנחנו כועסים, מתוסכלים ולא שמים לב לרגשות ולצרכים שלנו ויוצרים מאבק, התגוננות ואשמה בצד השני.
וזה לגמרי מובן ואנושי אם אנחנו מגלים שבהרבה רגעים אנחנו עדיין גולשים לדרישה או לכעס. כולנו למדנו את זה בילדות כדי לשמור על עצמנו, ואנחנו כבר לגמרי בסדר כפי שאנחנו. כל מה שאנחנו לומדים כאן הוא להביא מעט יותר הקשבה וחמלה למקום שבו אנחנו נמצאים עכשיו.
לפני שניגשים לדבר, לפני שיוצרים תקשורת, כדאי מאוד לבדוק: האם אנחנו נמצאים עכשיו במצב של בקשה או דרישה?
אם אנחנו נמצאים בתחושה קשה, מאשימה, מתגוננת ודורשת, כדאי לעצור ולבדוק בשקט עם עצמנו:
מה אני באמת מרגיש עכשיו?
מה אני באמת מבקש עכשיו?
איך אני יכול לשתף ברגשות ובבקשות שלי בכנות בלי להאשים או לדרוש דבר?
איך אני יכול לשתף לא רק בלי לפגוע באחר אלא בלי לפגוע בעצמי, בלי לעשות לעצמי תחושה לא נעימה של כיווץ וכאב?
התנסות חווייתית:
מכיוון שלא תמיד קל להתחיל לדבר ככה פנים אל פנים כשמנגנוני ההגנה שלנו דרוכים, אני מזמין אתכם לגלות עד כמה זה משחרר לתרגל זאת קודם כל עם עצמכם, בביטחון מלא וללא שום לחץ.
קחו דף ועט וכתבו מכתב (אתם לא חייבים לתת אותו לאף אחד, המכתב הוא בשבילכם) לאדם קרוב שאיתו אתם חווים קושי בתקשורת.
הקפידו רק לשתף במכתב ברגשות שלכם בכנות ובלי להאשים.
שימו לב שרגשות לא מאשימים, לא מפרשים ולא מביעים דעות על אף אחד אלא רק מודים ברגשות (פחד, כעס, עצב, כאב, תשוקה, בושה, מבוכה, אשמה וכו').
שתפו בבקשות שלכם מעצמכם ובבקשה להקשבה פשוטה מהצד השני.
שימו לב שכל דרישה שיש לכם מאדם אחר, היא קודם כל בקשה שיש לכם מעצמכם. לדוגמה: אני דורש תשומת לב והקשבה מהצד השני, זה אומר שיש לי קודם כל בקשה עמוקה והקשבה ותשומת לב מעצמי.
לאחר שכתבתם רק קראו את המכתב בלב ושימו לב: איך זה מרגיש?
איך זה מרגיש לשתף בכנות בלי להאשים או לדרוש דבר?
אם יש משהו בנוסח שתרצו לשנות כדי שיהיה יותר נעים ומדויק עבורכם, עשו זאת וקראו שוב את המכתב עד שירגיש לכם נעים ומדויק מספיק.
אין שום חובה לתת את המכתב לאדם האחר אלא אם כן תרצו בכך, אבל המכתב שתכתבו יהווה מראה אוהבת, חכמה ומשחררת עבורכם ויאפשר לכם ללמוד דרך חדשה של תקשורת וקרבה אוהבת ללא מאמץ או מאבק.
ושוב, הנושא של תקשורת מקרבת הוא עמוק ורחב ונוגע ברבדים רבים שאי אפשר לכסות במאמר ואני מזמין אתכם ללמוד תקשורת מקרבת באופן מעשי, נעים וחווייתי בגישה שלי "להכיר בעצמי" מתוך קבלה ואהבה עצמית.
שאלות ותשובות נפוצות על תקשורת מקרבת בזוגיות וביחסים
מהי תקשורת מקרבת בזוגיות ולמה כל כך מאתגר ליישם אותה ברגעים של פגיעה?
תקשורת מקרבת בזוגיות היא תקשורת שמאפשרת לקרבה אמיתית להתרחש מתוך שיתוף כן ברגשות ובבקשות שלנו, בלי להאשים, לשפוט או לדרוש מהצד השני להשתנות. הסיבה שברגע של פגיעה או עלבון קשה מאוד לדבר ככה היא שבמצבים האלה מתעורר בנו צורך עמוק בביטחון. כשאנחנו מרגישים פגועים, מנגנוני ההגנה שלמדנו בילדות נכנסים מיד לפעולה כדי לשמור עלינו, ולכן התגובה האוטומטית שלנו היא להתווכח, להאשים או להיסגר בשתיקה. בגישת "להכיר בעצמי" אנחנו לא נלחמים במנגנוני ההגנה האלה ולא מאשימים את עצמנו עליהם, אלא לומדים להקשיב קודם כל למה שכואב לנו בפנים, ומתוך ההקשבה הזו לשתף את הצד השני בכנות וברוך.
איך אפשר לשתף ברגשות כואבים בזוגיות כשזה מרגיש לנו חשוף, מביך או מפחיד?
עבור רובנו, רגשות כמו פחד, עלבון או עצב נתפסו בילדות כחולשה או כמשהו מביך שלא בטוח להראות. לכן, כשעולה בנו פחד להיראות חשופים מול בן או בת הזוג, זה ממש בסדר לפחד ככה ואין שום צורך להכריח את עצמנו להיחשף בכוח. הדבר הפשוט והמקרב ביותר שאפשר לעשות במצב כזה הוא לשתף בפחד ובקושי עצמם. כשאנחנו אומרים בכנות "אני פוחד עכשיו, ממש לא פשוט לי לומר את זה כי אני חושש להיפגע או להיראות לא מספיק טוב, אבל חשוב לי לשתף אותך במה שאני מרגיש", אנחנו גם נותנים כבוד לצורך שלנו בביטחון וגם פותחים פתח אמיתי להקשבה ולקרבה.
מה ההבדל המעשי בין בקשה לבין דרישה בתוך תקשורת זוגית?
באופן בסיסי כולנו רוצים לאהוב ולהרגיש בטוחים ואהובים, אך כשאנחנו מתעלמים מהרגשות ומהצרכים של העולם הרגשי שלנו שהוא כמו ילד בלי קשר לגיל הכרונולוגי שלנו, אנחנו נשארים במצוקה ומצפים שהצד השני ירגיע אותנו עכשיו ומיד. מתוך הלחץ הזה יוצאת מאיתנו דרישה מאשימה ונוקשה שמעוררת בצד השני כיווץ והתגוננות. בקשה כנה, לעומת זאת, מתאפשרת כשאנחנו עוצרים לתת קודם כל לעצמנו הקשבה ואישור להרגיש כמו שאנחנו מרגישים. כשאנחנו קשובים לעצמנו מבפנים, אנחנו יכולים לפנות לבן או לבת הזוג ברכות ולבקש הקשבה וקרבה בלי להאשים ובלי לדרוש דבר, מה שמאפשר לצד השני להירגע ולהתקרב אלינו מתוך רצון וחופש.
מתי מומלץ לפנות לטיפול זוגי או רגשי כדי לשפר את התקשורת הזוגית?
כאשר בני זוג מרגישים שלמרות האהבה והרצון הטוב של שניהם, קשה מאוד לדבר באמת וכל ניסיון לתקשר מסתיים בפיצוץ, בשתיקה רועמת, באשמה או בתחושת בדידות וריחוק, הסיבה לכך היא שלרוב שני הצדדים מופעלים מתוך פצעי ילדות ומנגנוני הגנה עמוקים. במצבים כאלה, קריאת מאמרים או הבנה שכלית אינן תמיד מספיקות, משום שברגע האמת מערכת העצבים נכנסת אוטומטית למצב של התגוננות. כדי לטפל בדפוסים האלה באמת וביסודיות מומלץ מאוד להיעזר בתהליך של טיפול רגשי איכותי או ליווי זוגי, שכן היכולת שלנו לטפל בעצמנו לבד בפצעי התקשרות ותקשורת עמוקים היא לרוב מוגבלת. מרחב טיפולי בטוח, קשוב ולא שיפוטי מאפשר להרגיע את מנגנוני ההגנה וללמוד באופן מעשי איך ליצור תקשורת מקרבת ובטוחה.
על המחבר: ד"ר אלי קרסניץ (Ph.D) הוא מטפל רגשי, מפתח גישת "להכיר בעצמי" וחוקר את נבכי הנפש ומנגנוני ההגנה של מערכת העצבים. עם למעלה מ-15 שנות ניסיון קליני (מאז 2010) בליווי אלפי אנשים המתמודדים עם חרדות קשות, OCD ומחשבות טורדניות, טראומות ומשברים נפשיים, אלי משלב בעבודתו רקע מדעי מוצק (בוגר הטכניון) יחד עם תרפיה רגשית מעמיקה מבוססת חמלה וחיבור פנימי מעשי ואפקטיבי. הגישה שלו נולדה מתוך שילוב של מסע התמודדות וצמיחה אישי ועמוק בשילוב עם למידה והיכרות עם גישות טיפוליות רבות.
לקריאה נוספת אודות אלי, הגישה הטיפולית הייחודית שלו וההסמכות המקצועיות לחצו כאן.
לתיאום שיחת התייעצות או ליווי אישי (בקליניקה ובאונליין) לחצו כאן.
הזווית הנוירולוגית: כיצד שיתוף כן ברגשות מרגיע את מערכת העצבים ובונה ביטחון זוגי?
מחקרים במדעי המוח החברתיים ובנוירוביולוגיה בין אישית (Interpersonal Neurobiology) מסבירים מדוע מאתגר כל כך לדבר בפתיחות בזמן פגיעה, וכיצד שיתוף כן ורך ברגשות משנה את הפעילות המוחית של שני בני הזוג. כשאנו חווים עלבון או חוסר ביטחון בקשר, האמיגדלה (מרכז האזעקה והפחד במוח) מופעלת מתוך רצון להגן עלינו ומעוררת את מנגנוני ההגנה של הגוף לתגובה אוטומטית של מתקפה או הסתגרות. עם זאת, מחקרי הדמיה מוחית (fMRI) מראים שכאשר אנו עוצרים, מקשיבים בחמלה למה שמתרחש בגופנו ונותנים לרגש הפגיע שם מילולי מדויק כמו "אני מרגיש פחד" או "אני מרגיש עצוב ופגוע", תהליך המכונה שיום רגשי (Affect Labeling), מופעלת קליפת המוח הקדם מצחית השולחת אות מרגיע שמפחית משמעותית את פעילות היתר של האמיגדלה. במקביל, פנייה זוגית שבנויה מדרישה או מהאשמה נחווית במערכת העצבים של בן הזוג כאיום ומפעילה אצלו תגובת התגוננות מיידית. לעומת זאת, שיתוף רגשי כן ובקשה רכה להקשבה מפעילים את המערכת הווגאלית החברתית (Ventral Vagal Complex), מעודדים הפרשת אוקסיטוצין ומאפשרים ויסות הדדי שיוצר תחושת ביטחון, אמפתיה וקרבה זוגית עמוקה.
מקורות ספרותיים:
- Lieberman, M. D., Eisenberger, N. I., Crockett, M. J., Tom, S. M., Pfeifer, J. H., & Way, B. M. (2007). Putting feelings into words: affect labeling disrupts amygdala activity in response to affective stimuli. Psychological Science, 18(5), 421-428. מחקר הדמיה מוחית (fMRI) מאוניברסיטת UCLA המוכיח כי עצם ההכרה ברגש וביטויו במילים כנות מפעילים אזורי ויסות בקליפת המוח הקדם מצחית ומפחיתים באופן ישיר את תגובת המצוקה והדריכות באמיגדלה.
- Laurenceau, J. P., Barrett, L. F., & Pietromonaco, P. R. (1998). Intimacy as an interpersonal process: the importance of self-disclosure, partner disclosure, and perceived partner responsiveness in interpersonal exchanges. Journal of Personality and Social Psychology, 74(5), 1238-1251. מחקר יסוד המראה כי שיתוף כן ברגשות פנימיים ופגיעים (הרבה יותר משיתוף בעובדות, דעות או מחשבות), יחד עם חוויית הקשבה אמפתית מצד בן הזוג, הם המנבאים החזקים ביותר ליצירת אינטימיות וקרבה במערכות יחסים.
- Greenman, P. S., & Johnson, S. M. (2022). Emotionally focused therapy: Attachment, connection, and health. Current Opinion in Psychology, 43, 146-150. סקירה מדעית המדגימה כיצד ביטוי כן של רגשות פגיעים ובקשות התקשרות בתוך הזוגיות (במקום דרישות וביקורת) מרגיע את מערכת העצבים האוטונומית, מפיג בדידות זוגית ומחזק את הקשר והבריאות הנפשית והגופנית.
הצהרה משפטית והבהרה רפואית: המידע המוצג במאמר ובאתר זה הוא אינפורמטיבי, חינוכי וטיפולי-התפתחותי בלבד על בסיס גישת "להכיר בעצמי", ואינו מהווה תחליף לאבחון רפואי, פסיכיאטרי, רגשי מוסמך או לייעוץ מקצועי מטעם גורם רפואי מורשה. תהליכי עבודה עם העולם הרגשי ומערכת העצבים אינם מחליפים טיפול רפואי במצבים קליניים חריפים. בכל מקרה של מצוקה נפשית חריפה, סכנה מיידית או תסמינים רפואיים קשים, מומלץ לפנות מיד לגורם רפואי או נפשי מוסמך בקהילה.
רוצים לשמוע איך הגישה שלי יכולה לתת מענה לצרכים שלכם במפגשים אישיים (בביתי או בשיחות וידאו און-ליין)?
כתבו לי ואשמח לחזור אליכם.
לשיתוף המאמר עם מי שיכול\ה להיעזר בו:
תודה שקראת 🙂 ומה דעתך על הנושא? אני מזמין אותך להגיב למטה, לשאול שאלה או לבטא את הרגשתך.
*מומלץ לקריאה: סיפור קצר – מהו העקרון הכי בסיסי והכי חשוב באהבה וקבלה עצמית?
מאמרים נוספים שיכולים לעניין אותך:
טיפול במחשבות טורדניות
איך לקבל את עצמי ולאהוב את עצמי באופן מעשי
רגישות יתר ופגיעות הן מתנות שמבקשות להתגלות
איך להתמודד עם משבר או פרידה – מכאב להעצמה וצמיחה
איך לצאת מחרדה, איך להרגיע חרדה באמצעות קבלה עצמית?
תגובות של מי שעברו תהליך בליווי אישי עם אלי קרסניץ
(לחצו על התמונה כדי לראות את כל התגובות)
מעוניינים לקבל טיפול, תמיכה והדרכה אישית?
מפגשים אישיים וזוגיים מתקיימים בביתי או בשיחות וידאו און-ליין מכל מקום.
למידע על טיפול והדרכה אישית אפשר להתקשר ליצור איתי קשר כאן
2 תגובות
היי אלי,
מאוד מעניין ומרתק הנושא. אני לומד הרבה דברים על תקשורת מקרבת ומיישם אותם דרך התקשור.
רק רציתי לומר שהכתב קטן לי לקריאה.
בהצלחה, אורן
תודה אורן יקר
אני בטוח שאפשר להגדיל את הכתב בכל מכשיר שאתה משתמש בו….