רוחניות בריאה: 2 עקרונות למניעת מלכודות נפוצות

עקרון האהבה הוא עקרון פשוט שאומר שכל מה שקורה, קורה מסיבה חכמה ואוהבת, גם אם איננו מבינים אותה במלואה. כל מה שאנחנו לא מבינים, לא רואים את הסיבה להתרחשות שלו, לא יודעים להסביר באופן מהותי ועמוק את הקיום שלו בחיינו, קורה מסיבה חכמה ואוהבת. למשל פחדים. פחד הוא אחד הרגשות האנושיים הבסיסיים ולרוב הוא מגונה אצלנו (כי החברה שלנו מאוד פוחדת מהפחד ולכן מציגה אותו כ"שלילי"). אנחנו נוטים לפחד מהפחד שלנו, להתבייש בו, להסתיר אותו ולנסות "להתגבר" או "להתעלות" מעליו. אחד הפחדים הנפוצים ביותר שגם אני חווה הוא פחד מנטישה או חרדת נטישה – הפחד שיעזבו אותנו, שלא ירצו בקרבתנו, שיתעלמו או יגנו אותנו ונשאר לבד בלי חברים ובלי אהבה. כששאלתי את עצמי יום אחד "למה אני פוחד מנטישה? מה גורם לפחד שלי מכך שיעזבו אותי או יתרחקו ממני?", גיליתי משהו מעניין. כששאלתי את השאלה הזו, שמתי לב שמשהו בי כמו נעצר, נתקע, התערפל ונעשה לא נעים. חשבתי על סיבות אפשריות לפחד שלי – התניות ילדות, אמונה פנימית לא מודעת, תפיסת מציאות מסויימת. הרצתי בראש את התאוריות הרוחניות והפסיכולוגיות שאני מכיר וחיפשתי הסבר אבל ככל שחיפשתי, הרגשתי יותר מתוסכל וחסר אונים וכבר התחלתי לשמוע בתוכי את הקולות הביקורתיים שאומרים שאני לא מספיק מודע לעצמי, לא מספיק מפותח רוחנית ולא מספיק מבין את עצמי (ושכמובן יש אחרים שהרבה יותר טובים ממני בזה…). בסופו של דבר הלכתי לישון עם השאלה הלא נעימה הזו בתוכי ודווקא בין עירות לשינה התגלה לי משהו מעניין – שמתי לב שכשניסיתי להבין מה גורם לפחד שלי, בעצם היה בי גינוי כלפי הפחד. המניע שלי לשאול את השאלה היה מניע מגנה, זה היה בעצם נסיון להפטר מהפחד, למצוא סיבה שהיא כמו טעות, כמו לשאול במילים אחרות – "מה גורם לפחד הזה להופיע פה בטעות? מה גורם לטעות הזו לקרות לי? מה לא בסדר בי שאני פוחד ככה?". שאלות מגנות, שאלות שאומרות באופן עקיף שזה לא בסדר שאני פוחד, שהפחד לא אמור להיות שם ושזה שאני פוחד מעיד על כך שמשהו בי לא בסדר, לא מספיק חכם ושאין סיבה אמיתית להרגיש את הפחד הזה. כל עוד שאלתי את עצמי לגבי הפחד באופן הזה, מתוך הנחה שאין סיבה חכמה ואוהבת לקיומו של הפחד בתוכי, הרגשתי רק יותר תקוע, מבולבל וחסר אונים. כשמתוך הרדמות שמתי לב לזה, פתאום נפתחה בי אפשרות לשאול את אותה השאלה, רק בהנחה אוהבת, מתוך הנחה שיש סיבה חכמה ואוהבת ליקומו של הפחד וכששאלתי את עצמי באופן הזה, נפתחה בי ראייה נעימה ועמוקה פנימה, אל הצורך והכאב הילדי שאני נושא בתוכי. אחת המלכודות הרוחניות הנפוצות (שגם בה נפלתי אינספור פעמים) היא ההנחה שמה שקורה לא מוצדק, לא חכם, לא אוהב. כשאנחנו מונעים מתוך ההנחה הזו, אנו יכולים לקדש רעיונות רוחניים שונים כמו "להיות בכאן ועכשיו", "לקבל את עצמי", "להתמסר למה שיש", "להשתחרר מהאגו", "התעוררות רוחנית" או אפילו "הארה רוחנית"… אבל בפועל אנו חווים תקיעות, כיווץ, ביקורת וגינוי עצמי מתסכל. ההבדל המהותי בין שאלה אוהבת שמאפשרת לתשובות להתגלות מתוכנו ללא מאמץ לבין שאלה לא אוהבת שיוצרת כיווץ, חסימה ופיצול בתוכנו, הוא בהנחה הבסיסית. אני ממליץ להניח שאם יש משהו שאנחנו לא מבינים עד הסוף, לא יודעים את התשובה עליו ב100% של וודאות, כדאי להניח שהוא קורה מסיבה חכמה ואוהבת. הדרך שלי לוודא שאני אכן שואל שאלות מתוך ההנחה הזו היא הנימה או טון הדיבור שלי. כשאני מונע מתוך הנחת האהבה, הנימה או טון הדיבור שלי הוא רך, לא מאיים, לא מגנה ולא צורם. אפשר לדמות את זה לנימה או טון שבו שואלים אדם אהוב שאנחנו באמת מתעניינים בו "מה שלומך? איך עבר עליך היום?" והתחושות שעולות בי כשאני שואל את עצמי באופן הזה הן של הרפיה, של רוך, של עצב, שמחה, פחד או כעס, אבל כל מה שעולה מרגיש נעים יותר, מקובל יותר, אפשרי יותר. כשאני שואל את עצמי שאלות מתוך הנחה שמה שקורה הוא לא בסדר, לא נכון, לא חכם או לא אוהב, אני נשמע ביקורתי, מאשים, צורם, מכווץ, לא נעים ולרוב חווה תחושות של תקיעות, בלבול, כיווץ ותסכול.