מאז שאני זוכר את עצמי הייתי רגיש מאוד ולפי הרבה קולות ביקורתיים שספגתי בילדות גם "רגיש מידי", "מתוסבך", "בעייתי" וגם ממש לא מספיק טוב. לקח לי שנים רבות לגלות שרגישות יתר היא לא באמת "יתר". עם השנים גיליתי שהיא דווקא איכות מדויקת מאוד ומתנה גדולה של תבונה, אמפתיה ויצירתיות, אבל את זה אני מבין וחווה באמת רק היום, אחרי מסע ארוך של כאב, בושה ומאבק פנימי מייסר.
כשהייתי בגיל ההתבגרות, הפחד הכי גדול שלי היה להיות שונה ודחוי חברתית. כל כך פחדתי להיות שונה ודחוי, שממש כיווצתי והקטנתי את עצמי נפשית כדי להיות מקובל ולהיראות "כמו כולם". אפילו את השם שלי שיניתי וכיווצתי מאיליה לאלי, כדי שלא יישמע רוסי מדי, זר מדי או שונה מדי.
הייתי ילד ונער רגיש מאוד, עם צרכים רגשיים טבעיים בביטחון, בשייכות, בהערכה ובאהבה. הייתה בי סקרנות עצומה להבין לעומק את עצמי ואת החיים, והייתי מלא בתשוקה, רצון עז לחיות, להתרגש, להרגיש את החיות והאדרנלין בגוף, ולחלוק את כל זה עם אדם קרוב.
ויחד עם זאת, חוויתי ים של תסכול עמוק על כך שכל התשוקה והעוצמה האלו מתרסקות ונחסמות שוב ושוב אל מול תחושה של חוסר ביטחון וחרדה שיראו ויגלו את מי שאני באמת מתחת לפני השטח: נער חסר ביטחון, רגשן, מלא ביצריות ובתשוקה עזה, עם חשיבה עמוקה ופילוסופית ששום דבר לא מובן מאליו בשבילו, שמתבייש בעצמו, במראה שלו, ברגשות שלו ובקושי שלו ליצור "שיחה קלילה" וזורמת עם אנשים.
החוויה של אדם רגיש מאוד: להרגיש הכל לעומק
מאז שאני זוכר את עצמי, תמיד הייתי מאלה שלא לוקחים את החיים כמובן מאליו. תמיד שאלתי שאלות לעומק וניסיתי להבין מה באמת קורה בחיים האלה? מה קורה מתחת לפני השטח ומה גורם לנו לחשוב, להרגיש ולהתנהג כמו שאנחנו חושבים, מרגישים ומתנהגים.
והיה לי קשה עם זה. היה לי כואב, והיה לי עצוב מאוד ולא ברור למה החיים סביבי מלאים בכל כך הרבה כאב, פרידות, בדידות, ניכור וצער. ומה שהיה עוד יותר קשה זה שלא ראיתי בסביבה שלי אנשים שזה מעסיק אותם כמוני, שזה מעניין אותם כמוני. זה גרם לי להרגיש בודד ולא מובן, זר ובפחד תמידי שיגלו כמה אני שונה.
רוב הזמן הסתובבתי בעולם בתחושה מבלבלת ומפוצלת: מצד אחד הרגשתי שיש בי עומק, הבנה ואינטליגנציה מיוחדים, וגם החברים סביבי ראו את זה ואמרו לי את זה לא פעם.
ומצד שני, בדיוק בגלל אותו עומק, הרגשתי מוזר יותר, חריג יותר, "כבד" יותר ופגום יותר מכולם. כל כך התביישתי במה שהתרחש בתוכי, שממש חשבתי שבפנים אני יצור מעוות והזוי. לא ידעתי איך לפרוץ את גבולות חוסר הביטחון והתסכול שלי, וגם כשניסיתי והצלחתי להיפתח לרגעים בודדים, מיד אחר כך הכל חזר להיסגר, להתכווץ ולהתבייש בעצמי. לא ידעתי לראות את היופי שבי, והמאבק הזה קרע אותי מבפנים.
במבט לאחור, ומתוך מפגשים עם אנשים רבים כל כך לאורך השנים, אני רואה עד כמה החוויה הזו משותפת לאנשים רגישים מאוד:
אנחנו קולטים כל ניואנס דק בטון הדיבור, במבט או באווירה שבחדר, אבל במקום להעריך את תשומת הלב הזו לפרטים, אנחנו נוזפים בעצמנו שאנחנו "לוקחים הכל קשה מדי". וזה באמת מרגיש מציף מאוד, אני מכיר את זה כל כך טוב: מפגש חברתי רגיל, מפגש אגבי עם בן אדם ותוך כמה שניות אלפי פרטים קטנים מציפים את המח והכל נהיה מוזר ומבלבל עד שהרצון הוא פשוט לברוח כמה שיותר מהר מכל זה. וברקע קולות של ביקורת עצמית ופחד להשאר לבד בגלל ההצפה הרגשית הזו שוב ושוב.
עמוק בפנים, כולנו מרגישים צורך אדיר בקרבה, בכנות, באהבה ובאישור, אבל מרגישים כל כך חשופים ונבוכים מול ההצפה הרגשית וחרדה, שאנחנו מעדיפים להסתתר ולהחביא את עצמנו מתוך קושי לגיטימי ומובן מאוד.
למה רגישות גבוהה נחווית כחולשה בחברה שלנו?
איך קורה שדווקא אלה מאיתנו שנולדו עם רגישות גבוהה, עם פגיעות מיוחדת, עם אינטליגנציה רגשית ומחשבתית גבוהה ועם יכולת להרגיש לעומק, יכולת אמפתית גבוהה, יכולת לשים לב לפרטים הקטנים וליצור מתוך הרגישות הזו דברים חדשים ומקוריים, מרגישים לעיתים קרובות כל כך "דפוקים", חסרי ערך, דחויים ולא ראויים לאהבה?
ואיך קורה שבסתר אנחנו מוצאים את עצמנו מקנאים במי שנראה לנו יותר "פשוט", "מחוספס", "נורמלי", "יציב" ו"חזק"?
כשמתבוננים בזה בכנות, רואים שזה קשור ישירות למערכת החברתית שבה גדלנו.
מתוך פחד הישרדותי עמוק, בנינו כאנושות מערכת ששמה את כולנו באותה מסגרת אחידה של דרישות וציפיות, בתוך אותו ריבוע דחוס וחונק שלא נותן מקום אמיתי לייחודיות של כל ילד וילדה. מערכת שמעבירה את כולנו באותו "מפעל", כאילו שאנחנו רובוטים.
אבל הטבע האנושי שלנו בכלל לא בנוי ככה:
לאדם אחד יש נטייה טבעית לצייר ולנגן, והאחר חי דרך תנועה וריקוד.
אחד נולד להיות פילוסוף, חוקר או משורר, והאחר נהנה להיות מהנדס ולתכנן מכונות.
אחד הוא חקלאי שאוהב אדמה וטבע, האחר איש מכירות או מדריך טיולים בנשמתו, ויש גם כאלה שמתרגשים ממתמטיקה.
אז איך ייתכן שכולנו נדחסים לאותה מכונה משומנת ועיוורת של "ככה צריך", תחת הדרישה שנצליח ונתפקד באותו אופן ובאותה צורה בדיוק?
התרגלנו לחשוב על הדרישה הזו כעל משהו "נורמלי", אבל למען האמת מדובר בכאב עצום שאנחנו חיים בתוכו. בחברה משטיחה שנותנת תחושה שחייבים להיות "רגילים ומחוספסים", קשה יותר להרגיש שלמים עם עצמנו, ובמיוחד עבור מי שמרגיש יותר, ער יותר וחושב לעומק.
משל המכונית והמטוס: איך מרגיש מי שנולד לעוף?
אפשר לדמות את החוויה של אדם רגיש מאוד בעולם שלנו למצב שבו רוב האנשים נולדים עם מכוניות ונוהגים במכוניות, אבל יש כאלה שנולדו עם מטוס.
כשהאדם שנולד עם מטוס גדל בסביבה שמכירה רק מכוניות, מתעוררת בו חרדה עצומה להיות שונה, חריג ודחוי בעיני הרוב. מתוך הפחד הזה, הוא מנסה בכל כוחו לנהוג במטוס שלו על הכביש כאילו היה מכונית, ולהעמיד פנים שהוא כמו כולם.
אלא שמטוס לא נועד לנסוע על כבישים עירוניים צפופים. ואז, הנסיעה על הכביש יוצאת מגושמת, מסורבלת ומוזרה: הכנפיים הרחבות שלו נתקעות בכל עמוד, בכל תמרור ובכל מכשול בדרך.
בתוך התסכול והכאב האלה עולות בנו השאלות המייסרות:
"הכנפיים האלה, למה הן נתקעות בכל דבר?"
"למה הרגישות הזו טובה בכלל?"
"למה לא יכולתי פשוט להיוולד רגיל כמו כולם?"
בחברה שלנו אף אחד לא מלמד אותנו להכיר את המטוס הפנימי המיוחד שלנו ולהבין איך הוא פועל. כולם סביבנו רק מסבירים שוב ושוב כמה שמכונית היא הדבר הנכון, ואיך צריך לנהוג בה לפי החוקים. ואז, כשאנחנו מנסים לתפקד כמו מכונית ולא מצליחים, אנחנו מרגישים נכשלים, מסובכים ודחויים, כי מטוס הוא באמת מכונית ממש גרועה.
אבל מטוס הוא מטוס. מטוס נועד לעוף.
וכשאנחנו מתחילים להבין שנולדנו עם כנפיים שנועדו למרחבים של עומק, מחשבה, רגש, יצירה ואהבה, כל התמונה הפנימית שלנו מתחילה להשתנות.
בסרטון הבא אני משתף מתוך המסע שלי על רגישות גבוהה, רגישות יתר ופגיעות רגשית, ואיך אנחנו לומדים לגלות את המתנה שחבויה ברגישות שלנו וליהנות ממנה:
להתרגש מתפוח אדמה בצורת לב: המתנה שבפגיעות
פעם מצאתי במטבח תפוח אדמה שצמח בצורת לב.
יכול להיות שזה נשמע תמים או קטן, אבל בשבילי הרגע הזה היה מרגש מאוד. היה לי מרגש לגלות שאני יכול להתרגש מתפוח אדמה כזה, ושהילד שחי בתוכי לא צריך דברים גרנדיוזיים כדי להרגיש חיבור לטבע, לעולם, לחיים ולהודיה.
היכולת לעצור ולהתרגש מדבר קטן כל כך לא הייתה שם תמיד. היא צמחה מתוך מסע ארוך של כבדות, של רצינות תהומית, של חיפוש אינסופי אחרי משמעות, ושל בריחה וניתוק רגשי מכאיב. מסע שעבר דרך הכחשה, נטישה עצמית, התמכרות, חרדה, זעם וכמעט ויתור על אהבה.
דווקא מתוך כל השנים האלו, להיות פתאום ברגע פשוט שבו תפוח אדמה אחד עושה תחושה נעימה בגוף ומשמח, זה המון בשבילי.
כשאנחנו מפסיקים לקלל את הרגישות ואת הפגיעות שלנו, אנחנו מתחילים להבין שהרגישות הגבוהה הזו היא בעצם ביטוי של אינטליגנציה עמוקה ושל פוטנציאל אדיר לתשומת לב לפרטים:
היא זו שמאפשרת לנו להבחין בדקויות שרוב האנשים חולפים על פניהן, ולהפוך את החיים שלנו להרבה יותר עשירים, עמוקים ומעניינים.
היא זו שמאפשרת לנו לחבר בין חשיבה עמוקה, רגש ותחושת גוף, וליצור דברים חדשים ומקוריים שלא היו קיימים קודם.
והיא זו שמאפשרת לנו להבין בני אדם לעומק ולהיות לעזר אמיתי עבור אחרים ממקום חכם, מנוסה ומדויק הרבה יותר.
מה עוזר לנו לנוח בתוך הרגישות שלנו?
כדי להרגיש יותר נחת, בטחון וקבלה עצמית בחיים, אנחנו לא חייבים להפוך את הרגישות שלנו לעוד "פרויקט לתיקון עצמי", ואנחנו לא צריכים לאלץ את עצמנו להיות מחוספסים בכוח. הגילוי של המתנה שברגישות שלנו מתרחש מעצמו כשאנחנו מתחילים לשנות במעט את האופן שבו אנחנו מתייחסים אל הרגשות, הגוף והמחשבות שלנו:
הדבר הראשון שעוזר הוא עצם ההכרה הכנה בכך שאנחנו רגישים, ושאין בנו שום תקלה:
כשעולה בנו גל של עלבון, הצפה או פחד, אפשר לשים לב למחשבה האוטומטית שממהרת לנזוף בנו ("למה אני שוב כל כך רגיש ולוקח הכל קשה?"), ולראות שהנזיפה הזו היא רק הניסיון הישן שלנו לדחוס את המטוס לתוך מכונית.
במקום להאמין לביקורת, אפשר לשאול בפשטות ובסקרנות: איך זה מרגיש עכשיו בגוף כשאני מרשה לעצמי להיות רגיש בדיוק כפי שאני?
הדבר השני הוא הסכמה להעניק לעצמנו את התנאים והגבולות שנעימים לנו:
מערכת עם תשומת לב מפותחת לפרטים קולטת ומעבדת הרבה יותר מידע ורגש בכל רגע, ולכן זה חכם וטבעי שנזדקק לזמני מנוחה, לשקט ולסביבה אנושית קשובה ולא כוחנית. כשאנחנו מכבדים את הצורך שלנו במרחב בלי להתנצל עליו, הגוף והחשיבה שלנו נרגעים ומתרווחים מעצמם.
והדבר השלישי הוא התעניינות וסקרנות אוהבת כלפי החלק הילדי והרגיש שבתוכנו:
בכל פעם שמשהו מכאיב לנו או מכווץ אותנו בגוף, נמצא שם צורך אנושי ומוצדק שרק מבקש שנראה אותו ונהיה איתו ביחד. כשאנחנו מתייחסים אליו בכנות וברכות, בלי לנסות לפתור או להעלים את הרגש, הכיווץ הופך למקום של חיבור פנימי ויציבות.
הזמנה לגילוי עצמי אוהב: לפרוש כנפיים בקצב שלנו
אם יש בנו רגישות גבוהה, כאב עמוק או אמונה שליוותה אותנו במשך שנים שאנחנו "מסובכים מדי" או "רגישים מדי", אפשר להתבונן בזה היום מתוך הבנה חדשה:
כל הכאב והתסכול שחווינו לא נבעו מכך שמשהו בנו חלש או מקולקל, אלא מכך שיש בנו אינטליגנציה רגשית ומתנה גדולה שחיכתה שנכיר בה וניתן לה מקום.
ומכיוון שהחברה שבה גדלנו לא ידעה ללמד אותנו איך להטיס את מטוס הנפש המיוחד שלנו, המסע לגלות אותו הוא מסע אישי, סקרן ומרתק שאנחנו לומדים לצעוד בו בעצמנו בכל יום מחדש. לפעמים נעים ומחזק לצעוד במסע הזה גם בתוך מרחב בטוח של טיפול רגשי קשוב, שבו אפשר להפסיק להסתתר ולגלות יחד, בגובה העיניים ובהקשבה לגוף, לרגש ולחשיבה, את מלוא העומק והחוכמה שחיים בתוכנו.
הדרך הזו לא תמיד תהיה קלה, אבל היא שווה כל רגע, כל המראה והתרסקות, כל שנייה שבה באמת עפנו, וכל היופי והטוב שנחלוק עם העולם מתוך המעוף שלנו. והכי חשוב – שאנחנו כאן ביחד בכל המסע הקסום, המאתגר והפלאי הזה 🙂
שאלות נפוצות על רגישות יתר ופגיעות רגשית
מה זה באמת אומר שיש לנו רגישות גבוהה?
כשאנחנו מגיעים לעולם עם רגישות גבוהה, אנחנו לא באמת "רגישים מדי" ולא שבריריים, אלא ניחנים באינטליגנציה רגשית ומחשבתית גבוהה ובפוטנציאל עצום של תשומת לב לפרטים. בחוויה היומיומית זה אומר שאנחנו קולטים ניואנסים דקים בחשיבה, ברגשות ובתחושות הגוף שלנו ושל אנשים סביבנו, שואלים שאלות לעומק ולא לוקחים את החיים כמובן מאליו. היכולת הזו לראות ולהרגיש פרטים שאחרים לעיתים מפספסים הופכת את החיים שלנו להרבה יותר עמוקים, עשירים ומעניינים, ומאפשרת לנו ליצור דברים חדשים ומקוריים. אלא שבגלל שגדלנו בחברה שמנסה להכניס את כולם לאותה תבנית אחידה, רובנו נבהלנו מהשונות שלנו ולמדנו לכווץ ולהקטין את עצמנו כדי להיראות "רגילים". הרגישות הגבוהה שלנו היא כמו מטוס עוצמתי עם מנוע חזק וכנפיים רחבות, וכל התסכול שאנחנו חווים נובע רק מהניסיון המתיש לנהוג במטוס הזה כאילו היה מכונית רגילה על הכביש.
למה אנחנו נפגעים בקלות וחווים רגשות בעוצמה חזקה?
אצל אנשים בעלי רגישות גבוהה, עוצמת הפגיעות אינה מעידה על חולשה או על שבריריות, אלא על מערכת קליטה חכמה וערנית שמזהה מיד כל שינוי בטון הדיבור, במבט או ביחס של הסביבה. גם כשאנחנו מבינים בחשיבה ההגיונית שלנו שלא התכוונו לפגוע בנו, העולם הרגשי שבתוכנו מגיב מתוך צורך אנושי וטבעי בביטחון, בשייכות ובאישור, ממש כמו ילד או ילדה שזקוקים ליחס אוהב. כשמשהו מכאיב לנו, הגוף שלנו מגיב מיד בכיווץ בבטן, בחזה או בנשימה כדי להתריע ולשמור עלינו מפני דחייה. הנטייה האוטומטית שלמדנו היא לבקר את עצמנו בחשיבה שלנו ולכעוס על כך שאנחנו "רגשניים מדי", אבל הביקורת הזו רק יוצרת עוד מתח ותסכול. כשאנחנו מפסיקים להילחם ברגשות ובתחושות הגוף שלנו ומבינים שיש סיבה חכמה ומגוננת לכך שהמערכת שלנו מגיבה בעוצמה הזו, המאבק הפנימי נרגע ואנחנו מגלים יציבות וביטחון חדשים בתוכנו.
מה עוזר לנו ברגעים של הצפה רגשית ועומס?
מכיוון שהרגישות הגבוהה שלנו מתבטאת בתשומת לב עמוקה לפרטים ובסקרנות מפותחת, המערכת שלנו קולטת ומעבדת כמות גדולה מאוד של מידע, מחשבות, רגשות ותחושות גוף בכל רגע. הצפה ועומס מופיעים כשאנחנו מתעלמים מהאיתותים של הגוף שלנו, או כשאנחנו נבלעים בתוך לופ של מחשבות מלחיצות ומנסים לפתור את ההרגשה הלא נעימה בכוח. ברגעים כאלה, מה שהכי עוזר לנו הוא לעצור את המאמץ המחשבתי ולהפנות את תשומת הלב המפותחת שלנו אל העולם החיצוני דרך החושים, להסתכל סביבנו בסקרנות ולזהות מה מרגיש לנו קצת יותר נעים ויציב בגוף כרגע. כשאנחנו מוסיפים לכך כנות פשוטה ומודים בפני עצמנו שאנחנו חווים כעת עומס, פחד או כיווץ בגוף, ומותר לנו להרגיש ככה בלי שנצטרך לדעת מיד מה לעשות, המערכת שלנו מתרווחת והבהירות חוזרת אלינו מעצמה.
איך מפסיקים להתבייש בפגיעות ומתחילים ליהנות מהרגישות שלנו?
המעבר מבושה והסתרה להנאה ולביטחון ברגישות שלנו מתרחש כשאנחנו מפסיקים לראות בה תקלה ומתחילים להכיר באינטליגנציה ובעוצמה שגלומות בה. במשך שנים ניסינו לדכא את הרגשות שלנו ולהתאים את עצמנו לקופסה חברתית צרה, ודווקא הניסיון הזה להסתיר את מי שאנחנו יצר בנו תחושת חוסר ערך ובדידות. כשאנחנו מסכימים להתייחס בכנות ובסקרנות אוהבת אל הרגשות, אל תחושות הגוף ואל החשיבה העמוקה שלנו, אנחנו מגלים שהרגישות הזו הופכת את החיים שלנו להרבה יותר מעניינים, יצירתיים ומשמעותיים. יותר מכך, דווקא מתוך ההיכרות העמוקה שלנו עם פגיעות ורגש, נפתחת בנו יכולת מיוחדת להבין בני אדם לעומק ולהיות לעזר משמעותי עבור אחרים ממקום חכם, קשוב ומדויק יותר. ולפעמים, כדי להשתחרר משכבות של בושה וביקורת שספגנו לאורך השנים וללמוד להמריא עם המתנה הזו, נעים ומחזק להיעזר גם במרחב בטוח של טיפול רגשי קשוב.
על המחבר: ד"ר אלי קרסניץ (Ph.D) הוא מטפל רגשי, מפתח גישת "להכיר בעצמי" וחוקר את נבכי הנפש ומנגנוני ההגנה של מערכת העצבים. עם למעלה מ-15 שנות ניסיון קליני (מאז 2010) בליווי אלפי אנשים המתמודדים עם חרדות קשות, OCD ומחשבות טורדניות, טראומות ומשברים נפשיים, אלי משלב בעבודתו רקע מדעי מוצק (בוגר הטכניון) יחד עם תרפיה רגשית מעמיקה מבוססת חמלה וחיבור פנימי מעשי ואפקטיבי. הגישה שלו נולדה מתוך שילוב של מסע התמודדות וצמיחה אישי ועמוק בשילוב עם למידה והיכרות עם גישות טיפוליות רבות.
לקריאה נוספת אודות אלי, הגישה הטיפולית הייחודית שלו וההסמכות המקצועיות לחצו כאן.
לתיאום שיחת התייעצות או ליווי אישי (בקליניקה ובאונליין) לחצו כאן.
הזווית המדעית: מחקרים על אדם רגיש מאוד ופגיעות
מחקרים במדעי המוח ובפסיכולוגיה התפתחותית חוללו בעשורים האחרונים מהפכה בהבנת תופעת הרגישות הגבוהה, המכונה בספרות המדעית "רגישות לעיבוד חושי" (Sensory Processing Sensitivity). מחקרי הדמיה מוחית (fMRI) מראים כי אצל אנשים רגישים מאוד קיימת פעילות מוגברת באזורי מוח האחראים על אמפתיה, מודעות רגשית, זיהוי דקויות ואינטגרציה עמוקה של מידע. המדע מדגיש כי תכונה זו אינה הפרעה או חולשה, אלא תכונה אבולוציונית הפועלת לפי עיקרון של "רגישות דיפרנציאלית": בסביבה ביקורתית ומלחיצה אנשים רגישים חווים מצוקה וכיווץ גבוהים יותר, אך כאשר הם זוכים לסביבה תומכת ולומדים להתייחס לרגישותם בקבלה ובחמלה עצמית במקום בבושה, הם מפגינים יצירתיות, חוסן נפשי ורווחה רגשית גבוהים במיוחד.
מקורות ספרותיים:
- Aron, E. N., & Aron, A. (1997). Sensory-processing sensitivity and its relation to introversion and emotionality. Journal of Personality and Social Psychology. מחקרה המכונן של ד"ר איליין ארון שהגדיר לראשונה את תכונת "האדם הרגיש מאוד" (HSP) והראה כי מדובר בתכונת טמפרמנט מולדת המאופיינת בעומק עיבוד רגשי וחושי ולא בפתולוגיה.
- Acevedo, B. P., Aron, E. N., Aron, A., Sangster, M. D., Collins, N., & Brown, L. L. (2014). The highly sensitive brain: an fMRI study of sensory processing sensitivity and response to others' emotions. Brain and Behavior. מחקר הדמיה מוחית המדגים כי מוחם של אנשים בעלי רגישות גבוהה מציג פעילות עשירה ועמוקה יותר במעגלי האמפתיה, הקשב והמודעות הרגשית.
- MacBeth, A., & Gumley, A. (2012). Exploring compassion: a meta-analysis of the association between self-compassion and psychopathology. Clinical Psychology Review. מחקר מקיף המראה כיצד החלפת בושה וביקורת עצמית ביחס של קבלה וחמלה כלפי הפגיעות הרגשית מפחיתה באופן מובהק חרדה ומצוקה ומחזקת את החוסן הנפשי.
הצהרה משפטית והבהרה רפואית: המידע המוצג במאמר ובאתר זה הוא אינפורמטיבי, חינוכי וטיפולי-התפתחותי בלבד על בסיס גישת "להכיר בעצמי", ואינו מהווה תחליף לאבחון רפואי, פסיכיאטרי, רגשי מוסמך או לייעוץ מקצועי מטעם גורם רפואי מורשה. תהליכי עבודה עם העולם הרגשי ומערכת העצבים אינם מחליפים טיפול רפואי במצבים קליניים חריפים. בכל מקרה של מצוקה נפשית חריפה, סכנה מיידית או תסמינים רפואיים קשים, מומלץ לפנות מיד לגורם רפואי או נפשי מוסמך בקהילה.
רוצים לשמוע איך הגישה שלי יכולה לתת מענה לצרכים שלכם במפגשים אישיים (בביתי או בשיחות וידאו און-ליין)?
כתבו לי ואשמח לחזור אליכם.
לשיתוף המאמר עם מי שיכול\ה להיעזר בו:
תודה שקראת 🙂 ומה דעתך על הנושא? אני מזמין אותך להגיב למטה, לשאול שאלה או לבטא את הרגשתך.
*מומלץ לקריאה: סיפור קצר – מהו העקרון הכי בסיסי והכי חשוב באהבה וקבלה עצמית?
מאמרים נוספים שיכולים לעניין אותך:
טיפול במחשבות טורדניות
איך לקבל את עצמי ולאהוב את עצמי באופן מעשי
רגישות יתר ופגיעות הן מתנות שמבקשות להתגלות
איך להתמודד עם משבר או פרידה – מכאב להעצמה וצמיחה
איך לצאת מחרדה, איך להרגיע חרדה באמצעות קבלה עצמית?
תגובות של מי שעברו תהליך בליווי אישי עם אלי קרסניץ
(לחצו על התמונה כדי לראות את כל התגובות)
מעוניינים לקבל טיפול, תמיכה והדרכה אישית?
מפגשים אישיים וזוגיים מתקיימים בביתי או בשיחות וידאו און-ליין מכל מקום.
למידע על טיפול והדרכה אישית אפשר להתקשר ליצור איתי קשר כאן
31 תגובות
"בתמונה תפוח אדמה שמצאתי" לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. זה נגע בי במקום מאוד פנימי. אתה כותב מהלב וזה נכנס ללב. מרגש ומשמעותי. ובעיקר מביא להקלה. תודה.
תודה על הרגישות שלך יוליה 🙂
אלי היקר
אני כותבת בשעת לילה מאוחרת . אני חושבת שזה בגלל שאני לא יכולה להירדם מרוב התרגשות
כן! התרגשות! כבר שנים על גבי שנים שאני סוחבת איתי קונפליקטים למיניהם. כבר חוויתי כמה פעמים בחיי התקף חרדה וכיום אני מטופלת תרופתית. אך שוב – זה אף פעם לא טיפל בשורש הבעיה. אף פעם לא הרגשתי באמת שקט פנימי. באמת מאושרת.
ואז היום, בערב, בפעם הראשונה בחיי , הרגשתי שמחה, שלווה ובעיקר שהגעתי למקום הנכון
וזאת בגלל שמי שכותב את הדברים חווה אותם בעצמו. עצם הדיוק בפרטים הקטנים ובתיאור הרגשות והקונפליטים אותם חשת סעצמך הבהירו לי שהגעתי הביתה, שהגעתי למקום הנכון.
אז שא ברכה . אתה מדהים.
איזה כיף אפרת, תודה רבה 🙂
ונעים להכיר
התרגשתי עד דמעות לקרוא וזיהיתי בדיוק עצמי:-(
תודה רבה טייסת נהדרת 🙂
מקסים!! יפה מאוד ומרגש! המשל עם המטוס והמכונית ממש גאוני
תודה, כיף שאהבת