רגישות יתר ופגיעות הן מתנות שמבקשות להתגלות

אלי קרסניץ

רגישות יתר היא לא באמת "יתר" היא דווקא מאוד מדוייקת ומהווה מתנה גדולה, אבל את זה אני מבין רק היום.
כשהייתי בגיל ההתבגרות הפחד הכי גדול שלי היה להיות שונה ודחוי חברתית. כל כך פחדתי להיות שונה ודחוי שממש כיווצתי והקטנתי את עצמי נפשית כדי להיות מקובל.

אפילו את השם שלי שיניתי וכיווצתי מאיליה לאלי כדי שלא ישמע רוסי מידי, שונה מידי.

הייתי ילד רגיש, ילד עם צרכים רגשיים טבעיים בבטחון, בשייכות, בהערכה, באהבה. ילד עם סקרנות עצומה להבין לעומק את עצמי ואת החיים ומלא בתשוקה, גם מינית וגם רגשית. לחיות, להתרגש, להרגיש את האדרנלין בגוף ולחלוק את כל זה עם אדם קרוב.
וים של תסכול עמוק על שכל התשוקה הזו מתרסקת ונחסמת אל מול תחושה נוראית של חוסר בטחון וחרדה שיראו ויגלו את מי שאני באמת – חסר בטחון, רגשן, חרמן, מתבייש בעצמי, במראה שלי, ברגשות שלי, בחוסר ההבנה שלי ולא יודע איך ליצור שיחה "קלילה" עם אנשים.

תמיד הייתי מאלה שלא לוקחים את החיים כמובן מאליו, ששואלים שאלות לעומק, שמנסים להבין מה באמת קורה פה ומה גורם למה.
והיה לי קשה, היה לי כואב, היה לי מאוד עצוב ולא ברור למה החיים כאלה עצובים ומלאי כאב, פרידות, בדידות וצער.

רוב הזמן הרגשתי חכם יותר מהחברים שלי ובו זמנית מוזר יותר, דפוק יותר ומעוות יותר מהם.
הרגשתי שאני עמוק יותר, שיש בי עומק שאין בהם, והם גם אמרו את זה. ראו את זה.

ויחד עם זה כל כך התביישתי בעצמי, חשבתי שבפנים אני יצור מעוות והזוי. לא ידעתי איך לפרוץ את גבולות חוסר הבטחון שלי, גבולות התסכול הנורא שלי. גם כשניסיתי והצלחתי, זה היה רק לרגעים ואז הכל חזר להיות שוב חסר בטחון, סגור, מכווץ ומתבייש בעצמו.
לא ידעתי לראות את היופי שבי וזה קרע אותי מבפנים.

רגישות יתר – לא רק אצלי

במבט לאחור אני רואה את התהליך הזה קורה להרבה אנשים רגישים מאוד, אנשים עמוקים, אנשים עם מתנות פנימיות מיוחדות שמרוב לחץ וחרדה להיות דחויים ושונים, מכווצים ומלקים את עצמם ללא הרף.
גם היום כשאנשים מגיעים אלי לפגישות ומספרים לי על רגישות יתר, על הפגיעות העצומה שלהם, על הצורך האדיר באהבה ובאישור, ועד כמה זה קשה, כואב ומביך להראות את מי שהם באמת, את  הלב שלהם, אני יודע ומרגיש על מה הם מדברים.

דווקא אלה מאתנו שנולדו עם רגישות יתר (שהיא לא באמת "יתר" אלא גבוהה יותר מהממוצע), עם פגיעות מיוחדת, עם "חולשה", עם מתנה מיוחדת, עם יכולת ייחודית להרגיש לעומק ולשים לב לפרטים הקטנים וליצור מתוך הרגישות הזו משהו חדש שלא היה קודם, צורות מיוחדות וחדשות שלא היו "מקובלות" קודם, דווקא אנשים כאלה לרוב מרגישים דפוקים, חסרי ערך, דחויים,לא ראויים לאהבה ולביטוי ומקנאים בסתר ליבם במי שהוא יותר "פשוט", "עממי", "נורמלי", "יציב", "חזק".

ואני רואה שזה קשור מאוד למערכת החברתית שבה גדלנו.
מערכת ששמה את כולם באותה מסגרת של דרישות וציפיות, באותו ריבוע דחוס וחונק, שלא נותנ שום מקום אמיתי ליחודייות של כל ילד.
מערכת שמעבירה את כולם באותו "מפעל", כאילו שאנחנו רובוטים. מערכת שיצרנו כאנושות מתוך פחד הישרדותי עצום.

אבל הטבע שלנו הוא בכלל לא כזה.
אגם אחד יש לו נטייה לצייר ולנגן, האחר חי דרך תנועה וריקוד, האחר נולד להיות פילוסוף או משורר, האחר נהנה להיות מהנדס ולתכנן מכונות והאחר הוא חקלאי ואוהב אדמה והאחר איש מכירות והאחר מדריך טיולים בנשמתו ויש גם כאלה שמתים על מתמטיקה (בחיי שראיתי כאלה).
אז מה?
איך זה שכולנו נדחסים לאותה מכונה משומנת ועיוורת של "ככה צריך" וציפיה והדרישה ש"נצליח" באותו אופן ובאותה צורה בדיוק?
רובנ התרגלנו לחשוב על זה כ"נורמלי" אבל למען האמת זה פשוט כאב עצום וטראומה קולקטיבית שאנו חיים בה.

בחברה המשטיחה הזו שנותנת תחושה שחייבים להיות "נורמליים", אף אחד לא באמת מרגיש נורמלי. במיוחד לא מי שהוא רגיש יותר, מודע יותר, עמוק יותר. ריקהרוב נוהגים במכונית, אבל מה קורה למי שיש לו מטוס?

דווקא אלה שהם רגישים מאוד, פגיעים ובעלי מתנות ייחודיות, מקוריות ומדהימות, מרגישים לרוב טפשים, נכשלים, חסרי ערך ודפוקים.

רגישות יתר - אלי קרסניץ
בתמונה: תפוח אדמה שמצאתי.
יכול להיות שזה תמים, אבל בשבילי זה מרגש. מרגש שאני יכול להתרגש מתפוח אדמה בצורת לב. מרגש שהילד הנצחי שבי לא צריך הרבה כדי להרגיש חיבור לטבע, לעולם, לחיים ולהודיה.
מתוך מסע של כבדות, רצינות, חיפוש אינסופי אחרי משמעות, בריחה ונתק רגשי מכאיב. מתוך מסע של הכחשה, של נטישה עצמית, של התמכרות, של חרדה, של זעם, של ויתור על אהבה.
מתוך כל זה להיות ברגע הזה שבו תפוח אדמה אחד עושה נעים בלב ומשמח.
בשבילי זה הרבה.

זה דומה למצב שבו רוב האנשים נולדים עם מכוניות ונוהגים במכוניות, אבל יש כאלה שנולדו עם מטוס.
אבל מרוב חרדה להיות שונים, דחויים ומבוזים בעיניי הרוב, הם מנסים לנהוג במטוס שלהם כמו במכונית, להעמיד פנים שהמטוס שלהם הוא מכונית. ואז זה יוצא מגושם, מוזר, לא "נורמלי", הרי מטוס לא נועד לנסוע על הכביש…"הכנפיים האלה…למה הן נתקעות בכל דבר? למה זה טוב? למה לא יכלתי להיות כמו כולם?"

בחברה שלנו אף אחד גם לא מלמד את אותם אנשים להטיס את המטוס הפנימי המיוחד שלהם, רק אומרים להם שוב ושוב כמה שמכונית זה הדבר הנכון ואיך צריך ונכון לנהוג בה.

אף אחד לא מבין שהם נולדו עם מטוס.
ומרוב שזה לא טבעי, זה יוצא מגושם, זה יוצא מוזר, זה לא ממש עובד.
והם מרגישים נכשלים ודחויים כי המטוס שלהם הוא מכונית ממש גרועה.

אבל מטוס הוא מטוס. מטוס נועד לעוף.
וכשהוא עף, כל המכוניות מסתכלות עליו בהערצה.
ואם יש בך רגישות גדולה, כאב גדול, תחושה עמוקה של כשלון, של "סיבוך", של "רגישות יתר", ואם אתה מקלל את אותה רגישות יתר ואת הפגיעות הזו, את ה"דפיקות" הזו שלך, זה רק סימן שיש לך מתנה גדולה, מטוס מרהיב שרק מחכה שתלמד להטיס אותו.

ומכיוון שהחברה שלנו לא מלמדת איך להטיס את מטוס הנפש המיוחד שלך, תצטרף ללמוד את זה בעצמך.
והדרך לא תהיה תמיד קלה אבל היא שווה כל רגע, כל המראה והתרסקות, כל שניה שבה באמת עפת וכל היופי שתחלוק עם העולם ממרום מעופך האוהב.

לשיתוף המאמר עם מי שיכול\ה להיעזר בו:
Share on facebook
Share on twitter
Share on whatsapp
Share on email

תודה שקראת 🙂 ומה דעתך על הנושא? אני מזמין אותך להגיב למטה, לשאול שאלה או לבטא את הרגשתך.
*מומלץ לקריאה: סיפור קצר – מהו העקרון הכי בסיסי והכי חשוב באהבה וקבלה עצמית?
מאמרים נוספים שיכולים לעניין אותך:

טיפול טבעי במחשבות טורדניות
איך לקבל את עצמי ולאהוב את עצמי באופן טבעי
רגישות יתר ופגיעות הן מתנות שמבקשות להתגלות
איך להתמודד עם משבר או פרידה – מכאב לריפוי וצמיחה
איך לצאת מחרדה, איך להתגבר על חרדה באמצעות קבלה עצמית?

תגובות של מי שעברו תהליך בליווי אישי עם אלי קרסניץ
(לחצו על התמונה כדי לראות את כל התגובות)
מעוניינים לקבל טיפול, תמיכה והדרכה אישית?
מפגשים אישיים וזוגיים מתקיימים בביתי או בשיחות וידאו און-ליין מכל מקום.
למידע על טיפול והדרכה אישית אפשר להתקשר לטלפון: 0522263761
בואו נשמור על קשר 🙂 אני משתף את מסע החיים שלי ואת כל התובנות המרפאות שאני מגלה.
רוצים להתעדכן בתובנות ותכנים חדשים שאני משתף? 
הנה 3 דרכים פשוטות: עקבו אחריי בפייסבוק, הצטרפו לערוץ היוטיוב שלי והצטרפו לקבוצת ווטסאפ יעודית (לקריאה בלבד) שבה אני משתף תובנות נבחרות ועדכונים על מפגשים וסדנאות מידי פעם:

השאר תגובה

16 תגובות
  1. פנינה הגב

    מקסים, מאוד מאוד הזדהיתי. עוקבת אחרי המאמרים ומשתדלת להחכים ולהתפתח.
    תודה רבה.

  2. מיה הגב

    אלי יקר,
    ריגשת אותי מאוד.
    ניחנת בכל כך הרבה מתנות, הראשונה התגלתה בפניי לפני כשנתיים כמעט ומאז קוראת את מאמריך הנהדרים.
    קלעת בול, אני כנראה טייסת, אולם בשלבי למידה, וכל אחד מהם פותח פתח להתרסקות-אולם גם להמראה.
    אתה, בגישתך, בחוכמתך, ובאבחנתך המדויקת והרגישה-חוצה את השמיים במפגן אווירי מרהיב ומרנין לב.
    בתודה עמוקה
    מיה

    • אלי קרסניץ הגב

      תודה רבה מיה, מדהים ומרגש אותי לקרוא אותך כותבת את זה.
      ממש נעים לי שמשהו מדבריי מהדהד ונוגע ועושה ריפוי.
      תודה מעומק הלב.

  3. פלוניתי הגב

    הברווזון המכוער!
    חנוך לנער על פי דרכו..

    • אלי קרסניץ הגב

      סיפור הברווזון המכוער באמת יכול לתאר חוויה של הרבה אנשים רגישים
      שחווים פגיעות ורגישות יתר כמשהו "מכוער" שבסופו של דבר מתגלה כמתנה גדולה 🙂
      תודה

  4. גלי הגב

    העלת דמעות בעיניי. פעם ראשונה שעוברת בי מחשבה שאולי אפשר לראות בתכונות האלה שלי משהו להתגאות בו. למדתי עם השנים לא לשתף את בן זוגי בתובנות שלי, ברגשות ובמחשבות. אין לו כוח לזה. אני חושבת שהייתי מעדיפה להיות קלילה יותר, לא להבין תמיד מה אחרים באמת חושבים ומה מניע אותם. לא לזהות שינויים קטנים במבט או תזוזה בפנים. ולא לזכור ולהפוך בכל מילה שמישהו אחר כבר לא חושב עליה מזמן.

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד

תודה, הודעתך נשלחה :)

רוצים להינות מתובנות והדרכות מרפאות, מעצימות ואוהבות?

הרשמו לרשימת התפוצה שלי (אני שולח מייל אחת לשבוע-שבועיים) וקבלו במתנה את המדריך המעשי לקבלה ואהבה עצמית

מדריך מעשי לקבלה ואהבה עצמית
דילוג לתוכן