ביקורת עצמית, הלקאה עצמית ושיפוטיות הן חוויות שאני מכיר מקרוב מאוד. במשך רוב חיי הן היו הדרך הקבועה שבה התייחסתי לעצמי. המון פעמים הרגשתי מאוכזב מעצמי, הרגשתי שמשהו בי פגום, שאני לא מספיק טוב, ולרגעים הכאב היה כל כך חזק עד שזה הרגיש כאילו אני ממש שונא את עצמי או פשוט לא מצליח לאהוב את מי שאני.
רובנו מכירים את הקול הפנימי הזה שמתעורר בתוכנו כמעט בלי שנשים לב. אנחנו מסיימים שיחה עם אדם קרוב או פגישה בעבודה, ומיד מתחיל המשפט הפנימי: "למה אמרתי את זה? איזה טיפש יצאתי, למה לא שמתי לב, למה אני תמיד הורס לעצמי?".
לפעמים זו ביקורת עצמית שקטה שמלווה אותנו ברקע כתחושת אשמה ומועקה בחזה, ולפעמים זו ממש הלקאה עצמית חריפה שבה אנחנו יורדים על עצמנו, מכווצים את עצמנו ומונעים מעצמנו מנוחה והנאה. ולא פעם, אותה שיפוטיות וביקורתיות מופנית באותה מהירות גם כלפי האנשים שהכי קרובים אלינו.
אבל למה בעצם אנחנו עושים את זה לעצמנו? האם אנחנו באמת שונאים את עצמנו ורוצים ברעתנו?
כשהסכמתי לעצור ולהקשיב לעומק למה שמתרחש מתחת למחשבות הביקורתיות, גיליתי הפתעה גדולה ששינתה את כל ההסתכלות שלי על החיים. גיליתי שמאחורי כל ביקורת עצמית, הלקאה עצמית או תחושה של שנאה עצמית, מסתתרת כוונה הפוכה לגמרי ממה שנדמה לנו.
איך מתבטאות ביקורת עצמית ושנאה עצמית בחיי היום יום?
כשאנחנו אומרים לעצמנו "אני לא אוהב את עצמי" או חיים תחת ביקורת עצמית מתמדת, זו לא רק מחשבה חולפת בראש. זו חוויה רגשית וגופנית שלמה שמשפיעה על ההרגשה שלנו, על הבחירות שאנחנו עושים ועל האופן שבו אנחנו פוגשים את העולם.
הנה כמה דוגמאות מוכרות מהחיים שלי וממה שאני פוגש לאורך השנים אצל אנשים שאני מלווה בקליניקה (הכתיבה בלשון זכר היא מטעמי נוחות בלבד ופונה לשני המינים):
בזוגיות ובמערכות יחסים:
אנחנו מתקשים להאמין שמגיעה לנו זוגיות טובה, קשובה ואוהבת באמת. כשמישהו מתייחס אלינו בחום או מפרגן לנו, משהו בנו מתכווץ ומרגיש לא ראוי. מתוך הפחד מביקורת או מדחייה, אנחנו נוטים לוותר על עצמנו, מתפשרים על הצרכים שלנו, שמים את עצמנו במקום אחרון ומנסים לרצות, או מתביישים לבטא בכנות את מה שאנחנו באמת חושבים ומרגישים. וכשזה לא קורה, לעיתים קרובות קורה המצב ההפוך: אנחנו נוטים להתפרץ, להיות רעילים, מאשימים וביקורתיים מאוד כלפי בן או בת הזוג שלנו ובעצם משליכים את הכאב והביקורת העצמית שלנו על הצד השני.
ביחס שלנו אל עצמנו בדיבור הפנימי עם עצמנו (במחשבות שלנו):
אנחנו נוטים לשפוט את עצמנו בחומרה על כל טעות קטנה, משווים את עצמנו ללא הרף לאחרים ותמיד יוצאים בהרגשה שהם חכמים, יפים או מוצלחים מאיתנו. אנחנו מתקשים להחמיא לעצמנו, מבקרים את המראה או את הגוף שלנו, ולא מרשים לעצמנו פשוט לנוח, להירגע וליהנות מהחיים בלי להרגיש אשמים.
בעבודה ובהגשמה עצמית:
אנחנו נוטים להמנע מלבקש את התנאים או את התמורה שמגיעה לנו, ומספרים לעצמנו שמה שאנחנו יוצרים או עושים עדיין לא מספיק איכותי. הרבה פעמים אנחנו דוחים חלומות במשך שנים ומבטיחים לעצמנו שרק כשנשתפר, נלמד עוד ונהיה "מספיק טובים", נוכל סוף סוף לעסוק במה שאנחנו באמת אוהבים ולהראות את עצמנו בעולם.
איך נוצרת הלקאה עצמית מתוך חוויות הילדות שלנו?
כדי להבין למה אנחנו מבקרים ומלקים את עצמנו בצורה כל כך אוטומטית, כדאי להתבונן בדרך שבה התייחסו אלינו בילדות. כשאנחנו מלקים את עצמנו בבגרות, אנחנו למעשה מנסים "לחנך" את עצמנו על ידי עונשים, בדיוק כפי שניסו לחנך אותנו כשהיינו ילדים.
כשהייתי ילד הרגשתי כל הזמן בעונש, ובאמת הייתי בעונשים רוב הזמן. העונשים שהוטלו עליי היו בדרך כלל לקחת לי את מה שאני אוהב, לאסור עליי, לאיים עליי, להשפיל אותי ולהגיד לי כמה רע הולך להיות העתיד שלי. המטרה הייתה להכאיב לי כדי לגרום לי בכוח לשנות את ההתנהגות שלי.
אני זוכר שהייתי בעונש כי לא סידרתי את החדר, כי לא שטפתי כלים, כי אכלתי בסלון, כי לא עניתי בסבלנות או כי לא התנהגתי בדיוק כמו שאבא שלי דרש ממני מתוך זעם ואיומים. גדלתי בסביבה שבה על כל דבר שלא מצא חן בעיני ההורים או המורים, מיד הופנתה כלפיי האשמה וביקורת.
הייתי ילד בן 11 או 12 שמרגיש כל הזמן לא בסדר. כדי לשרוד בתוך המשטר המעניש הזה, פיתחתי הרגלים של הסתרה, הכחשה של המניעים והרגשות שלי, וחיפוש דרכים לעקוף את הגזרות. חייתי בדריכות ובחרדה מתמדת שיגלו אותי ושיגיע עונש גדול ומשפיל עוד יותר, יחד עם המון כעס, תסכול ורצון שפשוט יעזבו אותי בשקט ויתנו לי להיות אני בלי אימת העונשים, רגשות האשמה והנטישה.
עם השנים, תחושת העונש התמידי הזו הפכה להלקאה עצמית קבועה בתוכי. הלקאה עצמית כי לא הספקתי, כי לא אמרתי את הדבר הנכון, כי יצאתי "טיפש", או כי עדיין לא הצלחתי להוכיח שאני שווה ולגרום למישהו או למישהי לאהוב אותי.
וזה לא נעצר רק ביחס שלי לעצמי. גיליתי שגם כשמישהו קרוב אליי עושה משהו לא נעים שמעורר בי כאב או עלבון, מיד עולה בי בשבריר שנייה אותו דחף אוטומטי ומושרש לשפוט, לבקר ולהעניש אותו כדי "ללמד אותו לקח" שלא יפגע בי להבא.
בסרטון הבא אני מסביר ומדגים באופן מעשי למה ביקורת עצמית, הלקאה עצמית ושנאה עצמית הן למעשה ניסיון להגן על עצמנו, ואיך ליצור שיח פנימי שמרגיע את המאבק הזה:
האם זו באמת שנאה עצמית או ניסיון נואש להשיג ביטחון ואהבה?
כאן בדיוק מחכה לנו התובנה הכי מפתיעה ומרגיעה שגיליתי במסע שלי: למרות כל המילים הקשות שאנחנו מטיחים בעצמנו, אנחנו לא באמת שונאים את עצמנו.
בכל השנים שבהן חוויתי גלים של שנאה עצמית והלקאה עצמית, גם ברגעים שבהם ירדתי על עצמי והתאמצתי להבין מה לא בסדר בי, תמיד חיפשתי דבר אחד: להרגיש טוב, להרגיש בטוח, להרגיש ראוי ואהוב. והחיפוש הבלתי מתפשר הזה, מהו אם לא אהבה?
במילים אחרות, זה לא שאנחנו לא אוהבים את עצמנו, אלא שאנחנו מונעים מעצמנו אהבה. למה אנחנו עושים דבר כל כך כואב? כי בילדות למדנו שזו הדרך היחידה להשתפר, להתקדם ולהיות ראויים לאישור ולביטחון של ההורים ושל החברה.
למנגנון הזה אפשר לקרוא שיטת המקל והגזר. זו גישה כוחנית שלמדנו מילדות, שמתחילה באמירות יומיומיות כמו "עד שלא תכין שיעורים אין משחקים", וממשיכה בהתניה של כל יחס חם ומאשר בכך שנתפקד, נרצה ונעמוד בציפיות. התחושה שרובנו הפנמנו עמוק בפנים היא שרק באמצעות לחץ, הפחדה, ביקורת וכאב אפשר להשתפר ולהתפתח.
זה ממש כמו לעמוד מול שתיל רך בגינה ולדרוש ממנו: "קודם תצמח ותוציא פירות, ורק אז אסכים להשקות אותך במים!".
כשאנחנו מפעילים על עצמנו את שיטת המקל והגזר, אנחנו משחזרים בתוכנו מערכת יחסים פנימית בין הורה לחוץ, חרדתי ודורשני (שמתבטא במחשבות הביקורתיות שלנו) לבין החלק הרגשי שבתוכנו, שבכל גיל שבו נהיה מרגיש ומגיב ממש כמו ילד שזקוק להקשבה ולחום. וכשמונעים ממנו אהבה ומכים אותו בביקורת, הוא מתכווץ, מתמרד, מסתגר, מתייאש או בורח להתמכרויות כדי לא להרגיש את הכאב.
את כל המאבק הפנימי הזה אנחנו מייצרים לא מתוך רוע או שנאה, אלא מתוך הצורך האנושי והטבעי שלנו בביטחון. כשאנחנו מבקרים או שופטים את עצמנו, מנגנוני ההגנה שלנו מנסים להקדים תרופה למכה: להקטין ולתקן אותנו מבפנים כדי שלא ניכשל, לא נחווה דחייה ולא ניפגע מהעולם.
מלכודת הביקורת על הביקורת: למה אי אפשר להפסיק להלקות בכוח?
אחת הנקודות הכי חשובות לשחרור ממעגל הסבל הזה היא להבין שאי אפשר להפסיק להעניש או לבקר את עצמנו על ידי כך שנעניש ונבקר את עצמנו.
למשל, אם אני תופס את עצמי אומר לעצמי "איזה טיפש אתה", אני לא אוכל לעצור את ההלקאה העצמית הזו אם אגיד לעצמי עכשיו: "זה לא בסדר שאני מבקר את עצמי, אני חייב להפסיק לשפוט את עצמי, אין טעם במחשבות האלה!".
כל האמירות האלו הן בפני עצמן גינוי וביקורת על זה שיש בי ביקורת. זה יוצר לופ אינסופי של ביקורת על ביקורת, ממש כמו לתת גז בניוטרל. על הדרך הזו גיליתי מניסיון חיי שהיא בור ללא תחתית: ככל שניסו להעניש ולשנות אותי בכוח בילדות, וככל שניסיתי לעשות זאת לעצמי בבגרות, כך רק התנגדתי יותר והכאב רק גדל.
חשוב גם להבהיר: לוותר על ענישה והלקאה עצמית אין משמעותו לוותר על הצבת גבולות בריאים. גבולות בריאים הם ביטוי של אהבה ושל שמירה על עצמנו במערכות יחסים, והם מאפשרים לנו להיפגש בביטחון ובכבוד הדדי. אבל גבולות בריאים לעולם אינם עונש, השפלה או גינוי מכאיב.
השינוי האמיתי מתחיל כשאנחנו מפסיקים להילחם בביקורת העצמית שלנו, ובמקום זאת עוצרים להקשיב בחמלה לפחד ולכאב שמסתתרים מתחתיה.
איך עוברים מביקורת עצמית ושיפוטיות להקשבה ואהבה עצמית?
הדרך שלי לשחרור מביקורת עצמית ומשיפוטיות התפתחה לאורך השנים דרך הכרה כנה בעצמי. בהתחלה בכלל לא ידעתי שקיימת אפשרות אחרת מלבד לבקר ולשפוט את עצמי ואת כולם. בהמשך, כשניסיתי "להיפטר" מהביקורתיות, רק הדחקתי אותה והאשמתי את עצמי על כך שאני שיפוטי.
ההקלה הגדולה הגיעה כשהסכמתי להודות בכנות: כן, יש בי עכשיו ביקורת ושיפוטיות, ומותר להן להיות כאן. כשהפסקתי לברוח מהן או להילחם בהן, יכולתי סוף סוף להביט פנימה ולראות את המניע העמוק שמפעיל אותי.
כדי לעבור מביקורת והלקאה עצמית לחוויה של קבלה ואמפתיה, אין צורך להלחם בעצמנו או לנסות לשנות משהו בכח. יש צורך בהבנה שהביקורת וההלקאה הם מנגנוני הגנה חכמים שלא מנסים לפגוע בנו אלא רק להגן עלינו בדרך היחידה שבה הם למדו לעשות זאת בילדות. לא הייתה לנו דוגמה אחרת או טובה יותר ולכן זה מה שלמדנו וזו לא אשמתנו.
למשל אם נחליף את השאלה הביקורתית "למה מה שקורה בי עכשיו הוא לא בסדר וראוי לגינוי?" בשאלה סקרנית ואוהבת: "למה מה שקורה בי עכשיו (כולל הביקורת העצמית) הוא דווקא הגיוני, לגיטימי וחכם? ואיך זה מנסה להגן עליי ולעזור לי להרגיש בטוח ואהוב?". מה לדעתכם יקרה?
כשאני שם לב שעולות בי מחשבות של ביקורת כלפי עצמי או מישהו אחר, אני עוצר לרגע, שם לב מה קורה לי בפנים, בגוף ומזהה שאני בעצם פוחד, שהדחף לביקורתיות מגיע מתוך מקום מפוחד שנמצא במצוקה רגשית בתוכי. אני רואה בפנים את העולם הרגשי שלי, שכמו ילד רך ופגיע זועק לאהבה, לאישור ולביטחון, ומנסה בכל הכוח להיות "בסדר" כדי שלא ינטשו או יכאיבו לו.
ברגע שאני רואה את הלב הכואב והזקוק לאהבה שחי בתוכי (ומשתקף אליי גם מאנשים אחרים שמתנהגים בצורה לא נעימה), הדחף להעניש ולהלקות פשוט נמס מעצמו. עונש הוא הדבר האחרון שאנחנו צריכים בשעת מצוקה. במקום עונש והלקאה, אני לומד לתת לעצמי הקשבה, חיבוק וכנות.
אני עדיין לא מושלם בזה, ולפעמים הדפוס הישן והמוכר של ביקורת או דחף להעניש עדיין קופץ לשבריר שנייה במחשבה או בטון הדיבור. אבל היום אני לא מעניש את עצמי על זה, אלא בוחר לאהוב את עצמי גם ברגעים שבהם אני עדיין לומד לאהוב.
מכיוון שהביקורת העצמית יושבת אצל רובנו על פצעי ילדות עמוקים, לא תמיד קל לראות אותה לבד מבפנים. לא פעם, המתנה הגדולה ביותר שאנחנו יכולים להעניק לעצמנו היא מראה אוהבת, כנה ומדויקת בדמות ליווי רגשי קשוב, מרחב בטוח שבו לא מנסים לתקן או לשנות אותנו בכוח, אלא עוזרים לנו לפגוש את הפחד והכאב בחמלה, להשלים עם עצמנו ולגלות שהאהבה שחיפשנו נמצאת בתוכנו כבר עכשיו.
ואגב, לפעמים ביקורת והלקאה עצמית הופכות להתנהלות כפייתית ואובססיבית ממש ואז כבר כדאי להתייחס לזה כאל מחשבות טורדניות ולטפל במצוקה הזו באופן שמתאים לטיפול במחשבות טורדניות.
שאלות ותשובות נפוצות על ביקורת עצמית, הלקאה עצמית ושנאה עצמית
למה אני מבקר ומלקה את עצמי כל כך חזק אחרי כל טעות קטנה?
ביקורת עצמית והלקאה עצמית מתעוררות כמעט תמיד מתוך פחד עמוק ומתוך צורך אנושי בביטחון ובאישור. בילדות למדנו שכאשר אנחנו טועים או לא עומדים בציפיות של הסביבה, אנחנו עלולים לחוות כעס, דחייה או עונש. כתוצאה מכך, מנגנוני ההגנה שלנו פיתחו הרגל "להקדים תרופה למכה": לבקר, להקטין ולהעניש את עצמנו מבפנים בתקווה שכך נלמד לקח, נשתפר ונמנע את הפגיעה או הדחייה הבאה. כשמבינים שגם הקול הביקורתי ביותר מנסה בעצם לשמור עלינו, קל יותר להפסיק להילחם בו ולהקשיב לפחד שמסתתר מאחוריו.
איך קשורה שיפוטיות כלפי בני זוג ואנשים אחרים לביקורת העצמית שלי?
היחס שלנו לאחרים הוא תמיד השתקפות ישירה של היחס שלנו אל עצמנו. כשאנחנו מחזיקים בסטנדרטים נוקשים ושופטים את עצמנו בחומרה על כל חולשה או חוסר שלמות, אנחנו נגיב באותה שיפוטיות ובאותו דחף להעניש גם כשאדם קרוב מתנהג בצורה שמעוררת בנו כאב או אכזבה. ככל שאנחנו לומדים לזהות את החלק הרגשי הפגיע שבתוכנו, שמרגיש כמו ילד שזקוק להקשבה ולביטחון, כך מתפתחת בנו חמלה טבעית גם כלפי עצמנו וגם כלפי הילד הכואב שמשתקף אלינו מתוך ההתנהגות של האנשים שסביבנו.
למה ניסיון לחשוב חיובי או לכעוס על עצמי שאני ביקורתי לא עוזר לשחרר שנאה עצמית?
אי אפשר להפסיק הלקאה עצמית באמצעות עוד הלקאה עצמית. כשאנחנו אומרים לעצמנו "זה לא בסדר שאני שופט את עצמי" או מנסים לכפות על עצמנו מחשבות חיוביות בכוח בזמן שכואב לנו, הלב שלנו חווה זאת כעוד ביקורת וכעוד סירוב להקשיב למה שאנחנו באמת מרגישים. זה יוצר מעגל מתיש של גינוי על גינוי. השחרור מתרחש לא דרך מאמץ להשתנות, אלא דרך רשות כנה להרגיש את הפחד, את הכיווץ ואת הכאב, ולהבין שתחושת השנאה העצמית היא רק מניעת אהבה שלמדנו להפעיל על עצמנו בשיטת המקל והגזר.
מתי כדאי לפנות אל טיפול רגשי כדי להשתחרר מביקורת עצמית והלקאה עצמית?
עבודה עצמית של הקשבה וכנות יכולה להביא להקלה משמעותית, אך מכיוון שדפוסים של הלקאה עצמית ושנאה עצמית מושרשים בחוויות ילדות מוקדמות ופועלים באופן לא מודע, קשה מאוד לראות ולשחרר את כולם לבד מתוך המערכת הפנימית שלנו. כאשר הביקורת העצמית פוגעת בשמחת החיים, בביטחון העצמי, בזוגיות או ביכולת לממש את עצמכם, מומלץ מאוד להיעזר בתהליך של טיפול רגשי איכותי. בטיפול רגשי נוצר מרחב בטוח שמעניק לכם מראה אוהבת, כנה ונטולת שיפוטיות, שבה אפשר לפגוש את שורשי הפחד והאשמה מהילדות ולבנות יחס פנימי יציב של קבלה ואהבה עצמית.
על המחבר: ד"ר אלי קרסניץ (Ph.D) הוא מטפל רגשי, מפתח גישת "להכיר בעצמי" וחוקר את נבכי הנפש ומנגנוני ההגנה של מערכת העצבים. עם למעלה מ-15 שנות ניסיון קליני (מאז 2010) בליווי אלפי אנשים המתמודדים עם חרדות קשות, OCD ומחשבות טורדניות, טראומות ומשברים נפשיים, אלי משלב בעבודתו רקע מדעי מוצק (בוגר הטכניון) יחד עם תרפיה רגשית מעמיקה מבוססת חמלה וחיבור פנימי מעשי ואפקטיבי. הגישה שלו נולדה מתוך שילוב של מסע התמודדות וצמיחה אישי ועמוק בשילוב עם למידה והיכרות עם גישות טיפוליות רבות.
לקריאה נוספת אודות אלי, הגישה הטיפולית הייחודית שלו וההסמכות המקצועיות לחצו כאן.
לתיאום שיחת התייעצות או ליווי אישי (בקליניקה ובאונליין) לחצו כאן.
הזווית המדעית: מה מראים המחקרים על ביקורת עצמית לעומת הקשבה וחמלה?
מחקרים עכשוויים בפסיכולוגיה ובמדעי ההתנהגות מראים כי ביקורת עצמית והלקאה עצמית אינן מייצרות מוטיבציה אמיתית לשינוי, אלא מפעילות תגובת מצוקה שמקבעת את הסבל הרגשי. כאשר אדם מתייחס אל עצמו בשיפוטיות ובגינוי, המערכת הרגשית מזהה את השיח הפנימי כאיום, דבר שמגביר חרדה, בושה והסתגרות. לעומת זאת, מחקרים מקיפים על חמלה עצמית מראים כי מעבר משיח של ענישה להתייחסות קשובה ומקבלת מרגיע את מערכת העצבים, מפתח גמישות פסיכולוגית ומאפשר לאדם לפעול מתוך ביטחון ומוטיבציה פנימית בריאה במקום מתוך פחד.
מקורות ספרותיים:
- Kirby, J. N., Day, J., & Sagar, V. (2019). The 'Flow' of compassion: A meta-analysis of the fears of compassion scales and psychological functioning. Clinical Psychology Review. מטא אנליזה מקיפה שהראתה כי פחד מחמלה עצמית והתנגדות לקבלת יחס אוהב קשורים באופן הדוק לביקורת עצמית כרונית ולתחושות בושה, בעוד שפיתוח חמלה עצמית מקדם רווחה נפשית וויסות רגשי יציב.
- Austin, J., Drossaert, C. H. C., Sanderman, R., et al. (2021). Experiences of Self-Criticism and Self-Compassion: A Multimethod Qualitative Study. Frontiers in Psychology. מחקר שבחן את ההבדל החוותי שבין שיפוטיות להקשבה עצמית, ומצא כי ביקורת עצמית מאופיינת בתחושת נוקשות, אשמה ופחד מחולשה, בעוד שחמלה עצמית מאפשרת הצבת גבולות בריאים, קבלה וחיבור מיטיב לעצמי.
- Stänicke, L. I. (2021). The Punished Self and the Harmed Self: Understanding Internalized Punishment and Self-Criticism. Frontiers in Psychology. מחקר פסיכולוגי המנתח את דפוס הענישה העצמית כמנגנון פנימי שנובע מהפנמת חוויות ילדות ומצוקה רגשית, ומסביר כיצד הלקאה עצמית מהווה ניסיון לא מודע להתמודד עם רגשות קשים ללא מרחב מכיל ובטוח.
הצהרה משפטית והבהרה רפואית: המידע המוצג במאמר ובאתר זה הוא אינפורמטיבי, חינוכי וטיפולי-התפתחותי בלבד על בסיס גישת "להכיר בעצמי", ואינו מהווה תחליף לאבחון רפואי, פסיכיאטרי, רגשי מוסמך או לייעוץ מקצועי מטעם גורם רפואי מורשה. תהליכי עבודה עם העולם הרגשי ומערכת העצבים אינם מחליפים טיפול רפואי במצבים קליניים חריפים. בכל מקרה של מצוקה נפשית חריפה, סכנה מיידית או תסמינים רפואיים קשים, מומלץ לפנות מיד לגורם רפואי או נפשי מוסמך בקהילה.
רוצים לשמוע איך הגישה שלי יכולה לתת מענה לצרכים שלכם במפגשים אישיים (בביתי או בשיחות וידאו און-ליין)?
כתבו לי ואשמח לחזור אליכם.
לשיתוף המאמר עם מי שיכול\ה להיעזר בו:
תודה שקראת 🙂 ומה דעתך על הנושא? אני מזמין אותך להגיב למטה, לשאול שאלה או לבטא את הרגשתך.
*מומלץ לקריאה: סיפור קצר – מהו העקרון הכי בסיסי והכי חשוב באהבה וקבלה עצמית?
מאמרים נוספים שיכולים לעניין אותך:
טיפול במחשבות טורדניות
איך לקבל את עצמי ולאהוב את עצמי באופן מעשי
רגישות יתר ופגיעות הן מתנות שמבקשות להתגלות
איך להתמודד עם משבר או פרידה – מכאב להעצמה וצמיחה
איך לצאת מחרדה, איך להרגיע חרדה באמצעות קבלה עצמית?
תגובות של מי שעברו תהליך בליווי אישי עם אלי קרסניץ
(לחצו על התמונה כדי לראות את כל התגובות)
מעוניינים לקבל טיפול, תמיכה והדרכה אישית?
מפגשים אישיים וזוגיים מתקיימים בביתי או בשיחות וידאו און-ליין מכל מקום.
למידע על טיפול והדרכה אישית אפשר להתקשר ליצור איתי קשר כאן
