למה בעצם אנחנו רבים?
איך להפסיק לריב?
איך לריב נכון בלי לפגוע, להיפגע ולייצר סבל ומצוקה בזוגיות?
במאמר הזה אני רוצה לשתף אתכם בסיפור אישי שלי שמגלה את אחד העקרונות הפשוטים והמעשיים שעוזרים לא לריב או יותר נכון, לריב נכון – כלומר לריב בלי לפגוע ולייצר ריחוק וסבל בקשר זוגי ובעצם בכל קשר.
העקרון הזה כל כך פשוט שכששומעים אותו לראשונה התגובה היא לרוב הפתעה ומחשבה שזה "פשוט מידי". אבל כשמבינים לעומק את העקרון הפשוט הזה, מגלים כמה הוא עמוק, מדויק ויעיל ולא רק זה. העקרון הזה מאפשר עם הזמן לריב פחות ופחות ולהפוך כל מצב טעון או מתוח לרגע מעצים, מחזק ומקרב בקשר הזוגי (או בכל קשר אחר).
אז בואו נתחיל עם סיפור אישי קצר מנסיעה שלי ובת הזוג שלי (והתינוקת שלנו) לחופשה קצרה באוסטריה.
ואגב "ספויילר", בסוף המאמר יש סרטון שבו אני מדבר על מה שכתוב כאן בהרחבה ומוסיף עוד כמה אספקטים מעניינים. בכל זאת, אני ממליץ לא לוותר על הקריאה של המאמר ולא לדלג ישר לסרטון כי יש דברים שנקלטים במוח שלנו הרבה יותר טוב בקריאה מאשר בצפיה בוידאו…
הקדמה: מלחמה ואהבה ביחסים – למה אי אפשר באמת 'להתפשר'?
כשאנחנו בתוך ריב, כשהטונים עולים, הדופק מאיץ והאוויר בחדר הופך דחוס, האינסטינקט הראשוני שלנו הוא לרוב לחפש דרך מילוט. הרבה פעמים אנחנו מנסים למצוא 'שלום' מהיר, להתפשר, "לבלוע" את המילים שלנו או פשוט לייצר שקט תעשייתי כדי שהרגע הקשה הזה יעבור. אבל האמת היא – וזה משהו שלמדתי על בשרי לא פעם וראיתי אצל כל כך הרבה זוגות שליוויתי – שאין באמת דבר כזה 'שלום' שהוא לא מבוסס על אהבה וכנות עמוקה.
יש ביחסים, ממש כמו בטבע, שני מצבים בסיסיים ויסודיים – אהבה או מלחמה. כל ניסיון לייצר אשליה של שלום, כזה שמשמעותו להתפשר על האמת הפנימית שלנו, לוותר על הכנות ולסגור את הלב, הופך באופן בלתי נמנע למלחמה מודחקת. זה לא שקט, זה שקט שלפני הסערה.
כשאנחנו בולעים את העלבון, כשאנחנו מסכימים רק כדי שהצד השני יירגע, או כשאנחנו מתעלמים ממה שאנחנו באמת מרגישים כדי להימנע מעימות – אנחנו בעצם אוספים עוד שכבה של מתח. 'שלום' מהסוג הזה הוא לא הרמוניה, הוא פצצת זמן מתקתקת של תסכול, כעס, ולעיתים גם אלימות פסיבית שמושתקת מתחת לפני השטח. היא יושבת שם, רוחשת בחושך, עד שמגיע הרגע שבו אי אפשר להתעלם ממנה יותר, ואז היא מתפרצת שוב, לרוב בעוצמה חזקה וכואבת פי כמה ממה שניסינו למנוע מלכתחילה.
אני זוכר לא מעט בתים שביקרתי בהם שהיו מאוד "שלווים" ו"שקטים" על פני השטח, אבל האווירה בהם הייתה טעונה במתח בלתי מוסבר ולא נוחה. זה קורה כי בטבע וביחסים אין ואקום. עוד בלימודי האקולוגיה שלי בטכניון, לפני שעברתי לעסוק בטיפול וליווי אישי, ראיתי איך כל יצור חי בטבע פועל מתוך שני מצבים: או סימביוזה (הדדיות תומכת ומזינה) או מלחמת הישרדות ותחרות על משאבים. גם אצלנו כבני אדם, כשאין בקשר מרחב קשוב, כן ובטוח שבו לשני הצדדים יש מקום להיות מי שהם באמת – המערכת שלנו עוברת אוטומטית למצב הישרדותי של מלחמה, גלויה או סמויה.
במילים אחרות: במקום לנסות להדחיק, להשתיק או לבטל חלקים בתוך עצמנו מתוך נסיון לייצר "שלום בית" ולצבור מתח ותסכול שבסוף מתפרץ ופוגע, כדאי לגלות דרך אחרת שמאפשר ללהתבטא באופן שמייצר הבנה ואפשרות לקרבה ובטחון בקשר.
איך לריב נכון – סיפור אישי קצר
הסיפור מתחיל כשאני ובת זוגתי הילה טסנו לחופשה קצרה באוסטריה עם התינוקת שלנו (בת 4 חודשים באותו זמן). בשלב מסוים רצינו לבקר בוינה ונסענו ברכב השכור שלנו. התכנון היה לבקר באחד המוזאונים הגדולים.
אבל כפי שאתם יכולים לדמיין, כשיש תינוקת – תוכניות לחוד ומציאות לחוד. לקח לנו די הרבה זמן להתארגן ולצאת ועד שהגענו כבר הייתה שעת צהריים. כשהגענו לוינה הילה בקשה שנלך קודם לבית קפה. אני אישית העדפתי להספיק ללכת למוזאון אבל רציתי לתת מקום גם למה שהיא מבקשת והסכמתי למרות שזה עורר בי תחושת לחץ מסויימת. כשהגענו לבית הקפה גילינו שיש תור ארוך ונאלצנו לחנות ולחשוב מה עושים עכשיו.
בזמן הזה גיליתי שהסוללה בטלפון שלי כמעט נגמרת (ורק לי היה טלפון שאפשר להשתמש בו כדי לנווט בוייז) והמטען ברכב לא טוען אותה בקצב מספק. בנוסף לזה התינוקת שלנו דרשה לא מעט תשומת לב.
תוך כדי כל זה ניסיתי להבין איך להתשמש באחוזי הסוללה האחרונים שלי כדי לנווט ברגל אל בית הקפה הקרוב. כשהילה שמה לב למצוקה שלי היא הציעה שהיא תסתדר עם הטלפון ותמצא דרך לנווט. אבל אני כבר הרגשתי בלחץ ואמרתי לה שאני מעדיף לעשות את זה בעצמי.
בשלב הזה כבר הרגשתי די לחוץ וגם הדיבור שלי היה קצת חסר סבלנות. כאן התחיל להתפתח בינינו ויכוח על מי יסתדר עם הניווט בטלפון כשהטונים הולכים והופכים לפחות ופחות נעימים בינינו.
אני מצד אחד אומר שאני רוצה להיות זה שמנווט עכשיו (כי אני בלחץ ומנסה להשאר בשליטה) והילה התעקשה שאתן לה להסתדר עם הניווט בטלפון. לכאורה לא הייתה לנו באמת סיבה לריב בשלב הזה אבל כפי שאסביר עוד מעט – המריבה היא כמעט אף פעם לא על הנושא שעליו רבים על פני השטח, כמעט תמיד יש לזה סיבה עמוקה יותר וכדאי להכיר בה.
אפשר לומר שהמריבה היא בדרך כלל סימפטום למתח שהצטבר מתחת לפני השטח ומבקש לבוא לכדי השלמה ושחרור. המתח הזה הוא תחושה של חוסר בטחון בקשר והמענה שאנחנו מחפשים הוא להרגיש בטחון מחודש בקשר באמצעות ביטוי, תקשורת בשאיפה לקבל הכרה, אישור ואמפתיה מהצד השני.
להודות שאני לא יודע – עקרון פשוט שעוזר לריב פחות
בשלב הזה ישבנו ברכב והרגשנו מתוסכלים ועצבניים. אני הרגשתי מתוח ומתוסכל כי הזמן עובר. לא נותר הרבה זמן לבקר במוזיאון שרציתי, לא היינו עדיין בבית קפה. בנוסף אנחנו תקועים ברכב עם התינוקת שלנו ולא מצליחים לתקשר באופן נעים והסוללה…הולכת ואוזלת.
בשלב הזה ניסיתי להבין למה הילה כל כך מתעקשת לנווט בטלפון. תוך כדי זה (באופן פחות גלוי) ניסיתי להבין למה זה כל כך לא נעים לי ולמה אני מתעקש להיות זה שמנווט? למען האמת, יכולתי כמובן לוותר ולתת לה את הטלפון (בתאוריה). בפועל הרגשתי כל כך לחוץ בשלב הזה שהצורך שלי בשליטה (שליטה היא בעצם בטחון) במצב כנראה הוביל אותי להתעקש להיות זה שמנווט.
תוך כדי הויכוח שלנו ניסיתי להסביר להילה שההתעקשות שלה להיות זו שמנווטת כרגע מלחיצה אותי ולא נעימה לי. ניסיתי להסביר לה שככל הנראה היא מתעקשת כי יש בה חוסר בטחון או תחושת חוסר ערך עצמי. חוסר ערך שגורם לה לנסות לקבל פיצוי ולהראות שהיא יכולה לתרום משהו משמעותי לסיטואציה. ההסבר הזה שלי רק הכעיס את הילה יותר וגרם לה להתעצבן. הטונים עלו משני הצדדים עד שהרגשנו חוסר אונים. תחושת חוסר חשק להמשיך ואפילו חרדה מסויימת.
אחרי עוד סבב של נסיון הדדי להגיע להבנה התחושה נשארה קשה ואני עצרתי לרגע והקשבתי לעצמי. ראיתי שהאנחנו לא מתקדמים, שהריב שנוצר בינינו ממש לא נעים, שאנחנו כנראה רבים על משהו עמוק יותר ושוב לא מתקשרים באופן נעים או מקרב.
אז מה עושים כששום דבר לא עובד?
בתוכי, ביקשתי להבין איך יוצאים מזה? איך מפסיקים לריב? איך לא לריב עכשיו עם בת הזוג שלי ולהינות ממה שנשאר מהטיול שלנו? איך להפסיק לריב עכשיו?
ואז הבנתי משהו – הבנתי שכל ההסברים כרגע לא עוזרים. לא עוזרים כי הם לא נכונים, לא מבטאים את האמת השלמה והעמוקה של מה שקורה בינינו כרגע. ההסברים הם בעצם רק מניפולציות של שליטה. באופן לא מודע, כל צד מפעיל מניפולציות כדי להרגיש בטחון במצב המתסכל והמבלבל הזה. מצב שאף אחד מאתנו לא רצה באופן מודע להכנס אליו.
ואז נזכרתי שמנסיון חיי גם כאדם וגם כמטפל, אני יודע שכנות עמוקה תמיד עוזרת. עוזרת לריב פחות, להפסיק לריב וגם לריב נכון בלי לפגוע. אז שאלתי את עצמי – מה האמת עכשיו?
ואז ראיתי את זה בפשטות – האמת היא שאני לא יודע. אני לא יודע מה קורה פה עכשיו. יש פה תסכול, עצב, כעס, תחושת בלבול וחוסר הבנה ולב שרוצה להתקרב ולהרגיש ביחד.
אבל מה באמת קורה פה – אני פשוט לא יודע. וזו הכנות שביטאתי באותו רגע והצעתי להילה – בואי לרגע אחד נודה שאנחנו לא באמת יודעים מה קורה פה עכשיו. ומהרגע ששינו הודנו שאנחנו לא יודעים מה קורה פה, חלה נקודת מפנה משמעותית מאוד בסיפור שלנו.
להפסיק לריב ולהסכים להודות ששנינו לא יודעים
ברגע ששנינו הסכמנו להודות שאנחנו לא באמת יודעים מה קורה פה עכשיו, משהו השתנה. פתאום ממצב של מריבה, תסכול ועצבים, האווירה הפכה להיות שקטה. אמנם עצובה יותר אבל כעוסה פחות וקשובה יותר.
בעצם באותו רגע – שנינו הסכמנו על משהו וזה מה שחשוב. הסכמנו על משהו שהוא האמת שלנו, אנחנו לא באמת יודעים מה קורה פה עכשיו. כן, יש פה תסכול, כעס ועצב. כן, כואב ולא נעים לנו עכשיו וכן, שנינו רוצים שיהיה נעים ולא יודעים איך
לעשות את זה עכשיו.
אחרי שהסכמנו להודות ששנינו לא יודעים מה באמת קורה עכשיו, בעצם הפסקנו לתקוף אחד את השניה עם כל מיני הסברים ודרישות. הפסקנו לנסות "לפתור" את המצב שלנו ופשוט יצאנו מהרכב והלכנו לבית הקפה הקרוב. בדרך היינו שקטים וכל אחד מאתנו הקשיב לעצמו. הסכמנו לקחת כמה דקות להקשיב לעצמנו ומתוך ההקשבה התעוררה חמלה. חמלה לעצמנו, לכאב שלנו כל אחד בנפרד ולכאב שלנו כזוג, כמשפחה. כאב ששנינו מכירים כל כך טוב מהילדות, מהבית, מהחיים, מכל כך הרבה מצבים שחווינו.
ומתוך השקט, העצב והחמלה שהרגשתי, בשלב מסויים חיבקתי את הילה וביקשתי סליחה. סליחה על הטון התוקפני והלחוץ שלי, סליחה על ההסברים הלא נעימים שלי. סליחה על התחושה הכללית הלא נעימה שהייתי שותף ליצירה שלה.
וגם הילה הרגישה כמוני ופשוט החזקנו ידיים והתקרבנו שוב בלי להסביר או לפתור שום דבר.
ואחר כך, כשישבנו בבית קפה כבר יכלנו לדבר יותר לעומק על מה שקרה ממקום רגוע ואוהב. לדבר על למה אנחנו רבים ואיך אפשר לריב נכון. כלומר לריב בלי לפגוע, בלי להיות תוקפניים, להעליב ולהכאיב אחד לשניה (ולעצמנו).
למה אנחנו רבים? – הסיבה העמוקה והחכמה
הרבה פעמים, כשאנחנו מנסים לדבר מתוך כאב או מצוקה, אנחנו מגלים עד כמה אנחנו שונים זה מזו בגישות הבסיסיות שלנו לחיים ובקצב הפנימי שלנו. למשל, צד אחד יכול להיות מהיר, מדבר, יוזם ומתרגש כמו שמש, והצד השני פועל לאט-לאט כמו הירח – מרגיש, לוקח זמן, נזהר, מהסס ושוקל. בתוך השוני הזה עולים המון צרכים רגשיים של שני הצדדים שפשוט לא מצליחים להיפגש באותו רגע, למרות הרצון ההדדי להיות ביחד. הפער הזה מעורר המון כעס, תסכול וחרדה, כי מריבות בזוגיות הן למעשה הניסיון הבלתי פוסק של שני לבבות שבאמת רוצים להיפגש ולקבל אישור, ביטחון ואהבה – אבל לא מצליחים לנוח.
על פני השטח תמיד נדמה שיש הרבה סיבות לכל מריבה. מישהו לא הקשיב, מישהו לא התחשב, מישהו פגע, מישהו העליב, מישהו עשה או לא עשה משהו, מישהו אמר או לא אמר משהו ועוד ועוד.
אבל מתחת לפני השטח, אפשר לסכם את כל המריבות בצורך אחד עמוק וחכם – צורך בהיקשרות בטוחה. היקשרות היא יצירת קשר רגשי עמוק שכולנו שואפים אליו בחיים והיקשרות בטוחה היא מצב שבו אנחנו חשים בטוחים, אהובים ומוערכים בקשר שלנו.
אם לתמצת את זה ממש בקצרה (כי כמובן שלדבר לעומק על הנושא הזה מצריך חומר בהיקף של כמה ספרים לפחות) – כל אחד מאתנו מגיע לזוגיות עם מטענים מהעבר – פחדים, חוויות טראומטיות, קשיים מסויימים וזה לגמרי טבעי. המטענים שלנו הם טראומות וחסכי ילדות, אמונות ודימוי עצמי שספגנו וטיפחנו, דפוסי אישיות והרגלים. כל אלה מתגלמים בסופו של דבר במנגנוני הגנה מאוד אוטומטיים ועוצמתיים שמפעילים אותנו.
כשמנגון הגנה של צד אחד פוגש מנגנון הגנה של צד אחר – נוצרת מריבה. הדרישה הלא מודעת שלנו להקשרות בטוחה הופכת לויכוח, מריבה, נסיון להאשים את הצד השני בכאב שלנו ונסיון "לפתור" את ה"בעיה" שלנו בדרכים מכאיבות. לא פעם הדרכים שלנו לתקשר ברגעי ריב הן מעליבות, מבטלות ומפחידות (גם אם זה רק באופן מילולי).
מאחורי כל ריב יש כוונה טובה
במילים פשוטות – מתחת לפני השטח יש לנו תמיד כוונה טובה. כוונה ליצור היקשרות בטוחה ואוהבת, תחושת בטחון, הדדיות והערכה בקשר שלנו. אבל יש פער בין הכוונה העמוקה והלא מודעת הזו לבין האופן שבו מנגנוני ההגנה שרכשנו לרוב בילדות גורמים לנו להתנהג. הפער הזה שנובע מחוסר המודעות ומחוסר חיבור שלנו לרגשות ולדקויות הנפש של עצמנו, גורם למריבות כואבות מאוד שלא פעם הובילו אותי אישית לתסכול, חרדה, יאוש ומשברים עמוקים עם עצמי.
בזמן מריבה, לעיתים קרובות עולים בנו קולות מוכרים מהילדות. קולות מאשימים שאמרו לנו אלפי פעמים להיות 'בוגרים', להפסיק להיות 'רגישים מדי', ולהיות 'חכמים יותר'. אלו קולות של פחד וחוסר אונים, קולות שלא ראו שום דרך להיות ביחד חוץ מוויתור והתעלמות ממה שבאמת מרגישים. הדינמיקה הזו שהוטבעה בנו, עולה כעת בצורה של ריבים בזוגיות.
וכל זה לא דבר "רע" או "שלילי" בעיני. בכלל, מריבות בזוגיות הן לא דבר שלישי בעיניי. ההפך – כשלא רבים בכלל זה הרבה פעמים בגלל חוסר אמון בקשר, חוסר בטחון בכך שהקשר יכול לעמוד בויכוח או שיח פתוח על מה שבאמת כואב או לא נעים. מצב שבו לא רבים בכלל יכול להוביל להדחקה, חיים בעולמות נפרדים (ולא חוויה של "ביחד") והתרחקות הדרגתית בקשר.
מה שבאמת עוזר זה לא לשאול איך לא לריב, אלא לשאול איך לריב נכון? איך לריב בלי לפגוע, להעליב או להכאיב לעצמנו ולבני או בנות הזוג שלנו? איך להפוך ריב לנקודת התקרבות והעצמה בזוגיות שלנו?
במקום לשאול איך לא לריב, עדיף לשאול איך לריב נכון
מכיוון שמריבות בזוגיות הן לא בהכרח משהו שלילי, השאלה היא לא איך לא לריב. השאלה היא איך לריב נכון או באופן בריא.
וכמובן שיש הרבה מאוד גישות ודרכים חכמות ללמוד לתקשר באופן מדויק ובריא יותר במצבים טעונים בזוגיות. כמובן שהריפוי הכי יסודי ושורשי למצבים של מריבות חוזרות ונשנות בזוגיות מגיע מטיפול רגשי נכון למבוגרים וטיפול זוגי איכותי.
אני יודע את זה גם מנסיון אישי וגם כמטפל רגשי, מטפל זוגי ומי שמנחה כבר הרבה שנים אנשים במצבים זוגיים לא פשוטים.
ועם זאת, העקרון הפשוט הזה – להודות שאנחנו לא באמת יודעים מה קורה עכשיו ולקחת זמן להקשיב לעצמנו בלי לנסות "לפתור" את המצב באופן שטחי ולא מדויק, הוא אחד הכלים הכי פשוטים ועוצמתיים שעוזרים לי לא פעם להפסיק לריב עם בת הזוג שלי ולא רק זה אלא אפילו להפסיק לריב עם עצמי. הרי עמוק בפנים, כל מריבה זוגיות היא קודם כל מריבה עם עצמנו.
ומהי בעצם אותה מריבה פנימית? היא מתחילה ביחסים שביני לבין הרגשות שלי. כל רגש שעולה בי ואני לא מגלה כלפיו הקשבה עמוקה – כל פחד, עצבות, כאב רגשי, חוסר אונים או צורך שלא זוכים לאישור, לקבלה ולאמפתיה מצידי – הופכים למאבק פנימי מתיש בתוכי. כשאני נלחם ברגשות של עצמי או מנסה להשתיק אותם, המתח הפנימי הזה גולש החוצה ומשתקף באופן מיידי ביחסים שלי עם הקרובים אליי ובזוגיות. לעומת זאת, כשאני מסכים לעצור ולהקשיב בכנות למציאות הרגשית שלי כפי שהיא, המאבק הפנימי נרגע, ומתפנה בי מרחב לפגוש גם את בת הזוג שלי מתוך הקשבה ורכות.
כשאנחנו מודים ביחד שאנחנו לא באמת יודעים מה קורה עכשיו, מתרחשים באופן טבעי וללא מאמץ כמה דברים ממש טובים:
1. אנחנו מסכימים על משהו. אנחנו עוברים ממצב שלי שלילה, ביטול וסיכול הדדי, למצב של הסכמה הדדית וזה כבר משנה את האווירה הזוגית. (זה דומה לאדם שלא מקבל את עצמו, מלקה את עצמו ורב עם עצמו, לעומת אדם שקודם כל מקבל את עצמו כפי שהוא ורק מתוך קבלה עצמית לומד איך להשתפר באופן נעים ונינוח)
2. אנחנו מכבדים את עצמנו ואת הקשר הזוגי שלנו. אנחנו מפסיקים לצמצם את הזוגיות שלנו להסברים שטחיים שנובעים ממנגנוני הגנה לא נעימים שטיפחנו ושאת רובם ירשנו מהורינו באופן לא מודע.
3. אנחנו מאפשרים להקשבה וכנות להופיע ולהתגלות. מאפשרים לחמלה, אהבה ואינטלגנציה רגשית להתגלות מכיוון שמערכת העצבים שלנו נרגעת, מתאזנת ומאפשרת לחוכמה עמוק יותר להתגלות מתוכנו באופן טבעי.
4. ממצב של איבה, אנחנו הופכים לשותפים לדרך. אנחנו מפעילים ביחד את האינטגלנציה שלנו כדי להבין אחד את השניה ואת המרחב הזוגי המשותף שלנו.
ומנסיון, כשנותנים לכל זה לקרות לכמה דקות, משהו מפתיע ונעים קורה. משהו עמוק ואוהב מתגלה וזה מרגיש כמעט כמו "קסם". אבל כמובן שזה לא באמת קסם, זוהי החוכמה הטבעית שלנו שמתגלה כשאנחנו בוחרים לקחת אחריות, להפסיק להלחם ולהיות כנים, נוכחים וקשובים לעצמנו.
שלום ביחסים זוגיים
כשאנחנו מפסיקים להילחם ומסכימים לעצור ולהקשיב, אנחנו מגלים ש"שלום" אמיתי ביחסים הוא לא ויתור או מחיקה עצמית, אלא שלום מלשון "שלם".
שלום מלשון שלם מתרחש כשיש הקשבה כנה ועמוקה לשני הצדדים ולצרכים הרגשיים שלהם – גם אם הם נראים כרגע סותרים לגמרי, וגם אם אין שום "פתרון" מיידי למצב. זהו מרחב שבו לכל פחד, עצב, כאב או צורך שעולה בנו יש זכות קיום, בלי שנצטרך להעמיד פנים שהכל בסדר.
שלום מלשון שלם הוא להבין שאפילו ה"מלחמה" והכעס שלנו הם בסך הכל ניסיון נואש לחזור לחוויה נעימה, בטוחה ואוהבת, ולאפשר לעצמנו להודות בכנות ובענווה שלפעמים אנחנו פשוט לא יודעים איך לחיות בשלום – אבל אנחנו בוחרים ללמוד להקשיב, ביחד.
סיכום קצר ועצה מעשית כדי לריב נכון יותר
כשחושבים על זה, להודות שאנחנו (ובראש ובראשונה אני) לא באמת יודעים מה קורה פה עכשיו ולבחור לקחת כמה דקות להקשיב בלי לפתור שום דבר, זו אולי אחת האופציות הכי קלות ומעשיות שאפשר ליישם ברגעים של מריבה בזוגיות (או כל מריבה אחרת, אפילו בין הורים לילדים או בני משפחה).
בפעם הבאה שתמצאו את עצמכם רבים, נסו את זה – נסו להודות שאתם לא באמת יודעים מה קורה פה עכשיו. לא בטוחים ב100% מה גורם לתחושה הקשה והכואבת ושכל ההסברים כרגע רק מכאיבים ולא עוזרים.
נסו להודות בזה קודם כל בעצמכם והציעו את זה גם לבן או בת הזוג שלכם (או למי שזה לא יהיה שאתם רבים איתו). נסו להציע את זה ממקום מקרב שלא מנסה לפתור אבל מבקש שיהיה נעים באופן הדדי, לא לכאוב ולא להכאיב (הרי הרצון הוא תמיד שיהיה נעים וקרוב בסופו של דבר). אחרי שתסכימו להודות שאתם לא באמת יודעים מה קורה ומה לעשות עכשיו, קחו כמה דקות בשקט להקשיב לעצמכם. לא לנסות לפתור, לא לנסות לשכנע או אפילו להבין, רק להקשיב ולתת מקום לכל רגש שעולה בלי לשפוט. כל הרגשות שלנו באים ממקום אוהב וחכם ואין בהם לעולם כוונה "שלילית" כפי שאני מסביר בסרטון הזה.
מתי כדאי לחזור לתקשר?
ככלל אצבע, אני מציע לחזור ולתקשר שוב רק כשאתם מרגישים שיש בכם מידה של חמלה, רכות ורצון לקרבה והבנה שמה שהכי חשוב, זה לא מי "צודק" או "חזק יותר" אלא, איך יוצרים קרבה נעימה, הקשרות בטוחה ואוהבת.
ואם אתם מיישמים את העקרון הזה, אני אשמח מאוד לשמוע איך הולך לכם בתגובות כאן למטה.
ואגב, זה כמובן לא תמיד פשוט לעצור בלהט הרגע ולהודות במשהו אמיתי. לא תמיד פשוט לעצור ולבחור במשהו מיטיב ומרפא כי אנחנו כל כך מבוהלים וכועסים שקשה להישאר במודעות באותם רגעים.
לכן יחד עם העצה המעשית של להודות באי הידיעה, אני ממליץ מאוד גם לעשות תהליך עומק שמרפא ומלמד אותנו לתחזק את המודעות, ההכרה והיכולת שלנו לבחור במה שאוהב ומיטיב עבורנו (כמו הקורס הזה שיצרתי) גם ברגעים קשים ומאתגרים יותר.
וכל זאת כדי לגלות באופן מעשי איך לריב פחות או אם תרצו, איך לריב נכון באופן שמעצים ולא פוגע בזוגיות. כולנו רוצים לדעת בסופו של דבר אין להפסיק לריב ואיך לא לריב מי שקרוב אלינו, עם מי שאנחנו הכי אוהבים וכדי באמת ללמוד את זה באופן מעשי ויעיל, כדאי ללמוד את זה לעומק לפי שאני מסביר בסרטון הזה…
מרגישים שהריב הבא הוא רק שאלה של זמן? מרגישים חסרי אונים אל מול המריבות שלא נגמרות? אשמח לעזור לכם לצאת לדרך חדשה בליווי אישי או זוגי, בהתאם לצורך האישי המדויק שלכם.
שאלות ותשובות נפוצות לגבי ריבים בזוגיות
למה אנחנו חוזרים לאותם ריבים בזוגיות שוב ושוב על דברים קטנים?
הסיבה לכך היא שהמריבה כמעט אף פעם אינה על הנושא הטכני שעליו מתווכחים על פני השטח, אלא סימפטום למתח שהצטבר מתחת לפני השטח ומבקש שחרור והשלמה. כל אחד מאיתנו מגיע לקשר הזוגי עם מטענים, פחדים וחסכים מהעבר, ובתוכנו חי העולם הרגשי שלנו שהוא כמו ילד בלי קשר לגיל הכרונולוגי שלנו – רגיש, פגיע וזקוק לתחושת ביטחון והכרה. כשמשהו בסיטואציה הזוגית מעורר חוסר ביטחון או איום על הצורך שלנו בהיקשרות בטוחה, מנגנוני ההגנה האוטומטיים של שני הצדדים מתנגשים זה בזה. במצב זה, הניסיון להסביר בהיגיון או להוכיח מי צודק הוא למעשה מניפולציה לא מודעת להשגת שליטה וביטחון, ולכן הוויכוח רק מסלים. כל עוד ננסה לפתור את הריב ברמה הטכנית או להגיע לפשרה מאולצת של שקט תעשייתי בלי להקשיב לכאב ולפחד שמתחת לפני השטח, אותו דפוס ימשיך לחזור על עצמו שוב ושוב.
איך להפסיק לריב באותו רגע כשהטונים עולים ושום הסבר לא עוזר?
כשהטונים עולים והתסכול גובר, הדבר הראשון שחשוב להבין הוא שכל ההסברים השכלתניים באותו רגע לא באמת עוזרים ואפילו מכאיבים יותר, משום שהם נובעים מניסיון לשלוט במצב מתוך לחץ. העיקרון הפשוט והעוצמתי ביותר לעצירת ההסלמה הוא להסכים לעצור ולהודות בכנות – קודם כל בפני עצמנו ואז בפני בני הזוג – שאנחנו פשוט לא באמת יודעים מה קורה פה עכשיו. ברגע ששני הצדדים מסכימים להודות באי-הידיעה הזו, מתרחש מפנה מיידי: אנחנו עוברים ממצב של שלילה, האשמה והתנגדות הדדית למצב של הסכמה משותפת ושותפות. מתוך ההודאה הכנה ש'אנחנו לא יודעים מה קורה כרגע, אבל שנינו כואבים ורוצים שיהיה לנו נעים', אנחנו מפסיקים לתקוף או לנסות לפתור את המצב בכוח. במקום זאת, לוקחים כמה דקות של שקט שבהן כל אחד מקשיב לעצמו ולרגשות שעולים בו ללא שיפוטיות, מה שמאפשר למערכת העצבים להתאזן ופותח פתח לחמלה ולקרבה מחודשת.
למה ניסיון להתפשר ולשמור על שקט תעשייתי לא מונע ריבים בזוגיות?
הרבה פעמים מתוך רצון להימנע מעימות כואב, עולה בנו קול פנימי שמנסה לפשר בכוח, לבלוע את העלבון ולייצר 'שלום בית' מהיר על חשבון האמת הרגשית שלנו. הקול הזה מהדהד לרוב קולות מחנכים ומאשימים שספגנו בילדות, שדרשו מאיתנו 'להיות בוגרים', לא להיות רגישים מדי ולהתעלם ממה שאנחנו מרגישים. אלא שביחסים זוגיים אין אפשרות אמיתית לפשרה שמוותרת על כנות ופתיחות רגשית, וכל 'שלום' כזה הופך עם הזמן למלחמה מודחקת ולפצצת זמן מתקתקת של תסכול וכעס שמתפרצת לבסוף בעוצמה כפולה. לעומת זאת, שלום אמיתי בזוגיות הוא שלום מלשון 'שלם' – מרחב קשוב ובטוח שבו לשני הצדדים ולצרכים הרגשיים שלהם יש מקום שלם וזכות קיום, גם כשהם שונים מאוד בקצב שלהם, כמו שמש וירח, וגם כשאין פתרון מיידי למצב. כשאנחנו מפסיקים להילחם ברגשות של עצמנו ונותנים להם הכרה, גם המאבק הזוגי שוכך מעצמו.
מתי נכון לחזור לדבר אחרי ריב והאם אפשר לשנות דפוסי מריבות לבד?
ככלל אצבע, מומלץ לחזור ולתקשר על הנושא הטעון רק אחרי שלקחנו זמן להקשיב לעצמנו בשקט, ורק כשאנחנו מרגישים שחזרו אלינו מידה של רכות, חמלה ורצון אמיתי לקרבה – מתוך הבנה שמה שחשוב אינו מי צודק או חזק יותר, אלא יצירת היקשרות בטוחה ואוהבת. עם זאת, חשוב להכיר בכך שבלהט הרגע, כשאנחנו מוצפים בכעס, פחד או בהלה, קשה מאוד לעצור לבד ולהישאר במודעות. מאחר שמריבות חוזרות יושבות על שורשים עמוקים של טראומות עבר, אמונות לא מודעות ומנגנוני הגנה אוטומטיים, היכולת שלנו 'לטפל' בעצמנו לבד היא לרוב מוגבלת. לכן, כדי לטפל בנושא באופן יסודי ושורשי באמת, מומלץ מאוד לפנות אל טיפול רגשי איכותי או ליווי זוגי מעמיק. תהליך מקצועי כזה מאפשר לפתח קבלה עצמית, להבין את המנגנונים שמפעילים אותנו מתחת לפני השטח, וללמוד איך להפוך רגעי משבר ומתיחות לרגעים של צמיחה, העצמה וקרבה עמוקה בקשר.
על המחבר: ד"ר אלי קרסניץ (Ph.D) הוא מטפל רגשי, מפתח גישת "להכיר בעצמי" וחוקר את נבכי הנפש ומנגנוני ההגנה של מערכת העצבים. עם למעלה מ-15 שנות ניסיון קליני (מאז 2010) בליווי אלפי אנשים המתמודדים עם חרדות קשות, OCD ומחשבות טורדניות, טראומות ומשברים נפשיים, אלי משלב בעבודתו רקע מדעי מוצק (בוגר הטכניון) יחד עם תרפיה רגשית מעמיקה מבוססת חמלה וחיבור פנימי מעשי ואפקטיבי. הגישה שלו נולדה מתוך שילוב של מסע התמודדות וצמיחה אישי ועמוק בשילוב עם למידה והיכרות עם גישות טיפוליות רבות.
לקריאה נוספת אודות אלי, הגישה הטיפולית הייחודית שלו וההסמכות המקצועיות לחצו כאן.
לתיאום שיחת התייעצות או ליווי אישי (בקליניקה ובאונליין) לחצו כאן.
הזווית המחקרית: מה אומרת הפסיכולוגיה הזוגית על מריבות, "שקט תעשייתי" והיקשרות?
התובנות שעולות מתוך הסיפור האישי וגישת "להכיר בעצמי" מקבלות חיזוק משמעותי במחקרים פסיכולוגיים עכשוויים החוקרים דינמיקה זוגית, תיאוריית ההיקשרות וויסות רגשי בקשר. המחקר הפסיכולוגי מראה כי מריבות זוגיות אינן נובעות מחוסר התאמה טכני, אלא מהתנגשות בין מנגנוני הגנה המופעלים כאשר תחושת הביטחון בקשר (ההיקשרות הבטוחה) נתפסת כמאויימת. כאשר בני זוג מנסים לפתור קונפליקט באמצעות "שקט תעשייתי" והדחקת רגשות (Expressive Suppression), או לחלופין באמצעות ויכוח שכלתני בזמן שמערכת העצבים מוצפת, המתח הפיזיולוגי והריחוק הזוגי רק מתעצמים. לעומת זאת, עצירה משותפת, ויתור על הצורך "להיות צודקים" או לשלוט בסיטואציה, ומתן הכרה כנה ופגיעה לרגשות שעולים – מאפשרים למערכת העצבים של שני בני הזוג להתווסת מחדש ולהפוך את הקונפליקט למנוף של קרבה וביטחון.
מקורות ספרותיים:
- Attachment, emotion regulation, and well‐being in couples – מחקר הבוחן את הקשר שבין היקשרות זוגית לוויסות רגשי, ומראה כיצד תחושת חוסר ביטחון בקשר מפעילה מנגנוני הגנה, בעוד שביטוי רגשי כן ופתוח תורם ישירות לרווחה הזוגית והאישית.
- Perceived regard, expressive suppression during conflict, and conflict resolution – מחקר המדגים כיצד ניסיון להסתיר ולהדחיק רגשות אמיתיים בזמן קונפליקט זוגי כדי לשמור על "שקט" פוגע ביכולת להגיע להשלמה, לעומת כנות רגשית המאפשרת התקרבות אמתית.
- Physiological Linkage in Couples and its Implications for Individual and Interpersonal Functioning – סקירה מחקרית המראה כיצד בזמן ריב זוגי נוצרת הסלמה הדדית במערכת העצבים של שני בני הזוג, ומדוע עצירה להרגעה ולוויסות עצמי היא הכרחית לפני שמנסים לתקשר או לפתור את הקונפליקט.
הצהרה משפטית והבהרה רפואית: המידע המוצג במאמר ובאתר זה הוא אינפורמטיבי, חינוכי וטיפולי-התפתחותי בלבד על בסיס גישת "להכיר בעצמי", ואינו מהווה תחליף לאבחון רפואי, פסיכיאטרי, רגשי מוסמך או לייעוץ מקצועי מטעם גורם רפואי מורשה. תהליכי עבודה עם העולם הרגשי ומערכת העצבים אינם מחליפים טיפול רפואי במצבים קליניים חריפים. בכל מקרה של מצוקה נפשית חריפה, סכנה מיידית או תסמינים רפואיים קשים, מומלץ לפנות מיד לגורם רפואי או נפשי מוסמך בקהילה.
רוצים לשמוע איך הגישה שלי יכולה לתת מענה לצרכים שלכם במפגשים אישיים (בביתי או בשיחות וידאו און-ליין)?
כתבו לי ואשמח לחזור אליכם.
לשיתוף המאמר עם מי שיכול\ה להיעזר בו:
תודה שקראת 🙂 ומה דעתך על הנושא? אני מזמין אותך להגיב למטה, לשאול שאלה או לבטא את הרגשתך.
*מומלץ לקריאה: סיפור קצר – מהו העקרון הכי בסיסי והכי חשוב באהבה וקבלה עצמית?
מאמרים נוספים שיכולים לעניין אותך:
טיפול במחשבות טורדניות
איך לקבל את עצמי ולאהוב את עצמי באופן מעשי
רגישות יתר ופגיעות הן מתנות שמבקשות להתגלות
איך להתמודד עם משבר או פרידה – מכאב להעצמה וצמיחה
איך לצאת מחרדה, איך להרגיע חרדה באמצעות קבלה עצמית?
תגובות של מי שעברו תהליך בליווי אישי עם אלי קרסניץ
(לחצו על התמונה כדי לראות את כל התגובות)
מעוניינים לקבל טיפול, תמיכה והדרכה אישית?
מפגשים אישיים וזוגיים מתקיימים בביתי או בשיחות וידאו און-ליין מכל מקום.
למידע על טיפול והדרכה אישית אפשר להתקשר ליצור איתי קשר כאן
