קונפליקט פנימי – לפעמים נדמה לי שרוב חיי זה היה השם השני שלי.
אהבה עצמית – עבורי זה מסע חיים שלם, רק לגלות שהיא בכלל קיימת ושזה אפשרי ואפילו טבעי לאהוב את עצמי.
גדלתי בבית קשה, בחרדה, באי שקט תמידי, בלחץ, עצבנות וכאב אדיר. לקח לי הרבה שנים לגלות שיש בי בכלל אהבה עצמית אמיתית והיום, כשאני מקשיב לעצמי אני מגלה שהדבר הכי חשוב לגבי אהבה עצמית, הוא היחס שאני נותן לעצמי.
לקח לי הרבה מאוד שנים לראות את זה בבהירות. שנים שהתעסקתי (או לפחות חשבתי שאני מתעסק) ב"התפתחות רוחנית". עסקתי הרבה מאוד שנים במדיטציה ובתרגול טכניקות שונות ויחד עם זה שהן תרמו הרבה ליכולת שי לעצור ולהקשיב לעצמי, לפגוש מקומות עמוקים מאוד בתוכי ואפילו להרגע, במבט לאחור אני רואה שבעיקר ברחתי, ברחתי מכאב רגשי שלא הבנתי, שלא דמיינתי שאפשר להרגיש בלי להשתגע.
אם נגדיר אהבה כרצון להיטיב, רצון לתת מענה לצרכים, לעשות נעים, לתת תחושה של בטחון של חופש והנאה ותחושה של "ביחד", אז במבט לאחור אני מבין שכל מה שעשיתי, כולל לברוח מעצמי היה תוצאה של אהבה עצמית, הרי ניסיתי להקל על הכאב והפחד שלי בכל דרך שיכלתי.
רק שהבנה מסויימת היתה חסרה לי, משהו בסיסי שלא הבנתי לגבי אהבה עצמית גרם לי לרוץ במעגלים תסכלים ומבלבלים של בריחה מעצמי ולחיות בקונפליקט פנימי עמוק במשך שנים.
לקח לי הרבה מאוד שנים לגלות ולראות שהדבר החשוב ביותר לגבי אהבה עצמית זו ההתייחסות שלי לעצמי בהווה, התייחסות שמראה לי וממש נותנת לי להרגיש שכבר עכשיו אני אוהב את עצמי. ההתייחסות הזו שגיליתי היא הריפוי הכי טוב שאני מכיר לכל סוג של סבל בחיי, התייחסות שמשחררת אותי מכאב של קונפליקט פנימי קשה.
הנה קטע וידאו שהקלטתי לפני כמה שנים שבו אני מסביר על אהבה עצמית כהתייחסות אוהבת לעצמי. אני ממליץ לצפות בוידאו ולקרוא את המשך המאמר אחריו.
החשיבות העצומה של קבלה ואישור חברתי
בחיים אנו חווים לא פעם קשיים, משברים, פחד, עצבות, בלבול, חוסר בהירות ואנחו נוטים לפתח עם הזמן צורות חשיבה והתנהגות שאנחנו לא בהכרח נהנים מהן. צורות חשיבה כמו דאגות, פסימיות, ביקורת עצמית, ומחשבות מקובעות ולא נעימות.
וצורות התנהגות כמו התמכרויות, התנתקות, אכילה רגשית, התעסקויות לא נעימות ועוד.
רובנו (כמוני) למדנו בילדות שכדי לשרוד, כדי שיקבלו אותנו בחברה שבה אנו חיים, אנחנו צריכים להדחיק את כל הרגשות הלא נעימים שלנו ולנסות להיות ולהיראות כמה שיותר חזקים, יציבים, חכמים, מוצלחים, יפים ובשליטה.
אני זוכר איך כבר כילד בן 5 הרגשתי צורך מאוד חזק להרשים את ההורים שלי ב"חוכמה" שלי ולהרגיש שמה שאני אומר עושה רושם משמעותי עליהם. במבט לאחור אני מבין שכבר אז משהו בי נסגר מאוד וחשתי חוסר בטחון עצום, תחושה שלאהוב אותי "סתם ככה" זה לא אפשרי ושאני צריך להתאמץ וליצור רושם מסויים כדי לזכות באהבה ובאישור.
כשאנו מדחיקים (ואנחנו עושים את זה מתוך אהבה עצמית) את הפחד, העצב, הקושי והמשבר שאנו עוברים מתוך רצון מובנה לשרוד, להיות "חזקים" ו"להתגבר" אנו יוצרים לא במודע רקרקע פוריה לחוויות של חרדה, של דכאון, של כאב רגשי מתמשך, זעם, תסכול וחוסר אונים.
ושוב, כל זה נעשה רק מתוך כוונה טובה, רק מתוך רצון לשרוד, להתגבר ולשדר שאנחנו "בסדר" כדי שלא יסתכלו עלינו "מוזר" או יגנו, ינטשו או ידחו אותנו בחברה שכל כל כך חשובה לנו…במשפחה, בזוגיות, במקום העבודה, בין חברים…כל זה מתוך אהבה עצמית.
ובכל זאת, זה ממש לא נעים, זה לחיות בחוויה של קונפליקט פנימי בין אהבה לבטחון, בין אישור חיצוני לנאמנות לעצמנו.
מה באמת גורם לסבל וקושי בחיים?
כשאני שאול את עצמי מה באמת גורם לי לקושי? מה באמת מקשה עלי להינות מהחיים?
על פני השטח נראה שיש כל כך הרבה גורמים… נסיבות החיים, מצב כלכלי, בריאות, יחסים עם אנשים, משפחה, מזג האוויר, המצב הפוליטי, המצב הרגשי, אובדן, פרידה, השכנים שעושים רעש ומה לא…
אני יכול לזכור אינספור פעמים שבהן האשמתי אפילו חפצים דוממים בבעיות שלי…למשל מדרגה שהחלקתי עליה, או דלת שלא נסגרה היטב, את המחשב שלא הגיב באופן שרציתי או מספיק מהר כמו שרציתי או אפילו את הבגדים שלבשתי הלא הרגישו הכי נוחים במצב מסויים ואפילו את הנעליים שלי שאותן האשמתי בכל מיני כאבים שחשתי.
נראה שאין גבול ליכולת שלנו להאשים את העולם שסביבנו בסבל ובכאב שלנו.
ואם בכל זאת אני מביט קצת יותר עמוק לתוכי, אני מגלה שהקושי שאני חווה נובע מחוסר תקשורת והבנה ביני לבין הרגשות שלי.
לעיתים קרובות נדמה כאילו מתחולל קרב איתנים בתוכי… רגשות של פחד, עצב, כעס, שמחה או תשוקה פוגשים מחשבות מלחיצות, דורשניות, שתלטניות, מבולבלות, אובססיביות וביקורתיות.
הקרב הפנימי הזה, המאבק המכאיב הזה בתוכי הוא קונפליקט פנימי שאני מכיר כל כך טוב.
הקשבה לעצמי מגלה לי שהרבה יותר מנסיבות החיים החיצוניות ואפילו המצב הרגשי או המחשבתי שלי, מה שבאמת גורם לי לחוויות של קושי, תסכול, בלבול, חרדה או דכאון הוא קונפליקט הפנימי בין העולם הרגשי לעולם המחשבתי שלי.
ואני רואה שזה לא רק אצלי: כשהמחשבות והרגשות שלנו מיישרים קו ונפגשים באמת, בכנות, אפילו אם זה קורה לעיתים רחוקות ולרגעים בודדים, אנו חווים הקלה, אחדות רגשית, סיפוק ותחושת שלמות עם עצמנו.
כל מה שנשאר לנו אם כן, זה לשאול בכנות – מה גורם לנו לחיות בחוויה של קונפליטקט פנימי בין העולם המחשבתי והעולם הרגשי שלנו ואיך אפשר אחרת?
אז מה גורם לנו לחוויה של קונפליקט פנימי?
חווית קונפליקט פנימי היא תוצאה של ילדות, של גישה שלמדנו בילדות ואפשר לנסח אותה בפשטות בערך כך: "הרגשות האמיתיים שלי הם מסוכנים וצריך להסתיר אותם וכדי לעשות את מה שצריך כדי להתקדם, להצליח ולזכות באישור ואהבה מאחרים, אני חייב לשפוט ולבקר את הרגשות שלי ולהסתיר אותם אפילו מעצמי."
למדנו את הגישה הזו משתי סיבות:
1. האופן שבו התייחסו אלינו כילדים. אצל רובנו, ההורים לא ידעו לקבל ולהבין את הרגשות שלנו ולעיתים קרובות מאוד רגשות טבעיים שלנו כמו פחד, תשוקה, עצב וכעס זכו לביקורת, גינוי, התעלמות, מניפולציות ובחלק לא מבוטל של מקרים גם לאלימות מילולית ופיזית שלא לדבר על מקרים של התעללות פיזית ונפשית שגם הם לא נדירים.
בנוסף, כשרצו שנעשה משהו בילדות, הדרך לגרום לנו לעשות זאת הייתה כרוכה לרוב בביקורת, דרבון כוחני, הפחדות, איומים ומניפולציות.
אני זוכר באופן אישי אינספור פעמים בילדות בהן נדרש ממני בתקיפות להפסיק להיות "אנוכי" ולעשות את מה שצריך. אינספור האשמות, דרישות אלימות, גינוי, איומים בעונש והשלכות מפחידות וביקורת כדי שאעשה את מה שנדרש ממני.
כדי לחוש את הנקודה הזו אפשר לשאול לרגע – איך הרגשת כילד כשהיית עצוב? כשפחדת? כשמאוד רצית משהו? כשנעלבת מאוד?
האם הרגשת שיש לך הורים שבאמת מקשיבים, מבינים ואוהבים אותך ברגעים האלה? או שנסגרת? התבודדת? הרגשת שלא מבינים, שאי אפשר לדבר ושאין במי לתת אמון?
2. האופן שבו ראינו את ההורים שלנו ואת החברה סביבנו מתנהגים. כילדים באנו לעולם כספוג, כדף חלק שלא מכיר ולא יודע איך מתנהגים. חוץ מהאופן שבו התייחסו אלינו, למדנו לחקות באופן לא מודע את ההורים ודמויות אחרות שראינו סביבנו שגם הם כמובן לא גילו את הרגשות שלהם, ביקרו ושפטו את עצמם ואת מי שסביבם וניסו להראות "חזקים" ו"בשליטה" רוב הזמן.
כדי לחוש את הנקודה הזו אפשר לשאול לרגע – האם ההורים שלך גילו לך את הרגשות האמיתיים שלהם? האם דיברו בבית על פחדים? על עצבות? (ואגב לשתף אין משמעותו להתלונן ולהאשים אלא פשוט לשתף בכנות את מה שמרגישים).
האם גילו לך שהם זקוקים לאהבה ולאישור בעצמם? האם ראית את ההורים או דמויות סמכות אחרות בילדותך מדברים ומשתפים בכנות בחולשות, ברגשות ובצרכים שלהם?
מכיוון שזו הגישה שלמדנו בילדותנו, נוצר בנו קונפליקט פנימי בין מה שאנחנו מרגישים לבין מה שאנחנו חושבים שצריך לעשות, איך צריך להרגיש ומה צריך לשדר החוצה.
קונפליקט פנימי כואב שמוליד חרדה, דכאון, יאוש, בלבול, חוסר מוטיבציה, זעם ושלל צורות של סבל בחיינו.
ומה שמדהים במיוחד הוא שכל הקונפליקט הזה הוא אהבה עצמית, הוא נסיון שלנו לשרוד על פי הגישה שלמדנו בילדות, על פי אותה "תוכנה" אם תרצו, או ראיית עולם שהותקנה בנו בילדות.
אהבה עצמית – ריפוי לקונפליקט הפנימי
אם אנחנו מסכימים שקונפליקט פנימי בתוכנו נובע מאהבה עצמית שפועלת לפי גישה טראומטית וכואבת שלמדנו בילדות, נשאלת השאלה איך עושים שיהיה לנו נעים? שנחזור להינות מהחיים ולהפסיק לריב עם עצמנו ועם הרגשות שלנו?
את התשובה אני מחלק לשולשה חלקים:
1. להודות בכנות במניעים שלנו. ללמוד להודות יותר ויותר בפני עצמנו בכנות אותנטית (ולא כטכניקה או חשיבה "חיובית" רפיטטיבית) בכך שכל פחד, דאגה, ביקורת או מאבק בתוכנו נובע מאהבה עצמית, מהנסיון שלנו להיטיב עם עצמנו.
כשאנו לומדים להודות בכך בכנות, משהו בנו נרגע כמו ילד ששומע מההורה שלו שהוא אוהב אותו ולא רק מנסה לשנות או לבקר אותו ללא הרף.
2. ללמוד להקשיב לרגשות שלנו. כדי שנוכל להתעורר ולגלות משהו חדש בתוכנו, יש צורך שנלמד לשים לב ולהקשיב לרגשות שלנו.
כל עוד אנו חגים במעגלים של מחשבות לחוצות ללא הפסק, קשה לנו מאוד לשים לב ולהזכר שהרגשות שלנו הם בעצם לא האויבים שלנו.
שהרגשות שלנו הם כמו השפה הפנימית העמוקה שלנו, כמו ילדים פנימיים שמביעים צרכים, את הצרכים האמיתיים שלנו. צרכים אנושיים וטבעיים כמו צורך בחום, בקרבה, באישור, באהבה ובטחון.
3. ללמוד לדבר ולהתייחס לעצמנו באופן שעונה על הצרכים הרגשיים שלנו. לאחר שלמדנו להכיר בכנות במניעים שלנו ולמדנו להקשיב לרגשות שלנו ולזהות את הצרכים הרגשיים שלנו, מסע הריפוי מתוך אהבה עצמית מעשית לוקח אותנו לגילוי עצמי מעניין, אל האפשרות לדבר עם עצמנו כמו חברים, אל האפשרות ללמוד לתת לעצמנו את היחס שאנחנו כל כך רוצים לקבל מאחרים – יחס קשוב, יחס כן, יחס אמפטי, יחס שנותן תחושה של אישור של ביחד ושל בטחון.
אני לא מדבר על טכניקה או שיטה אלא על תובנה שלומדת לראות את האהבה בכל צורה של מחשבה, רגש או ביטוי שלנו וההזכרות הזו, הגילוי העצמי המחודש הזה הוא מענה עמוק ונעים לכל מה שמפריע לנו בעצמנו ובחיים.
מסע שאני עובר בעצמי (ואני לא מושלם בכלל בו אבל אני לומד כל יום עוד ועוד) ומסע שאני חולק עם כל מי שמגיע אלי למפגשים אישיים וסדנאות באווירה של מנוחה, של קבלה, של אפשרות להיות מי שאנחנו והכוונה אוהבת.
הנושא של אהבה עצמית הוא רחב ועצום ויש עוש מאמרים רבים באתר שלי שנוגעים בנושא הזה לעומק מכיוונים שונים. בנוסף תוכלו למצוא באתר מאמרים רבים הנוגעים בריפוי רגשי ונפשי מתוך קבלה עצמית ואהבה עצמית עבור דפוסי סבל שונים כמו למשל לחץ נפשי ועוד.
רוצים לשמוע איך הגישה שלי יכולה לתת מענה לצרכים שלכם במפגשים אישיים (בביתי או בשיחות וידאו און-ליין)?
כתבו לי ואשמח לחזור אליכם.
לשיתוף המאמר עם מי שיכול\ה להיעזר בו:
תודה שקראת 🙂 ומה דעתך על הנושא? אני מזמין אותך להגיב למטה, לשאול שאלה או לבטא את הרגשתך.
*מומלץ לקריאה: סיפור קצר – מהו העקרון הכי בסיסי והכי חשוב באהבה וקבלה עצמית?
מאמרים נוספים שיכולים לעניין אותך:
טיפול במחשבות טורדניות
איך לקבל את עצמי ולאהוב את עצמי באופן מעשי
רגישות יתר ופגיעות הן מתנות שמבקשות להתגלות
איך להתמודד עם משבר או פרידה – מכאב להעצמה וצמיחה
איך לצאת מחרדה, איך להרגיע חרדה באמצעות קבלה עצמית?
תגובות של מי שעברו תהליך בליווי אישי עם אלי קרסניץ
(לחצו על התמונה כדי לראות את כל התגובות)
מעוניינים לקבל טיפול, תמיכה והדרכה אישית?
מפגשים אישיים וזוגיים מתקיימים בביתי או בשיחות וידאו און-ליין מכל מקום.
למידע על טיפול והדרכה אישית אפשר להתקשר ליצור איתי קשר כאן
10 תגובות
וואו.
מדהים לגלות אחרי שנים ארוכות של התברברות פנימית אינסופית, של ריצת אמוק אחרי ריגושים חיצוניים, של התמכרויות קשות ושל תחושה כללית של חוסר מימוש הפוטנציאל, שבעצם המזור לכל הכאב הזה מונח לנו ממש קרוב, מתחת לסרעפת הלב, אפה שהיינו כל הזמן הזה, בתוכינו פנימה.
תחושה של עיוור שפוקח עיניים ומסרב להאמין ליופי הבריאה, לצבעים המשכרים, לכל ההוד שמקיף אותו.
אבל היופי לגמרי ישנו. קיים. נוכח. נושם באופן עצמוני ומתלוצץ עם רופאיו.
בקיצור, תודה לך איש יקר שהצלחת לתרגם את כל הסמבטוחה שמתחוללת בתוכינו לכלל מילים בהירות, מאחרות, ומורות דרך לרבים.
תמשיך להצליח, להפריח, ואם אפשר, גם להרוויח
תודה רבה ישראל 🙂 מחמם את הלב
היי אלי,
אני עוקבת אחרי הסרטונים והמאמרים שלך המון זמן
אני אומרת לך תודה רבה מעומק הלב
אתה מביא משהו אחר, חדשני, אותנטי ברמות הכי עמוקות שיש.
נקודות מבט חדשות באמת
אני בת 52, מחצית מחיי עסוקה בהתפתחות וצמיחה אישית ומצאתי אצלך משהו מיוחד ואחר מכל מה שהכרתי עד היום.
אז שוב תודה תודה.
יישר כוח
תודה רבה מירב יקרה 🙂
בול. תודה