המנגנון הפנימי של כאב נפשי ומצוקה נפשית

כאב נפשי ומצוקה נפשית – יש מנגנון פנימי שיוצר את זה בתוכי ואני מגלה אותו יותר ויותר.
למנגנון הזה יש שתי שכבות והן נמצאות ביחסים כואבים של מאבק אחת עם השניה.
והמאבק הזה הוא שיוצר כאב נפשי ומצוקה נפשית בתוכי.

כאב נפשי עמוק – השכבה הפנימית

השכבה הכי פנימית של כאב נפשי היא הפצע הרגשי העומק – הפצע המכווץ, המבוהל, המדוכא, זה שלא מסוגל לתת לאף אחד להתקרב או לאהוב אותו, זה לא שלא מאמין שמשהו טוב באמת יכול לקרות לו.
הפצע הזה הוא החוויה של ילד שנפגע שוב ושוב כשהיה פתוח ותמים לגמרי ונעלב, ננטש, התאכזב ונפגע שוב ושוב עד שזה כאב כל כך שהלב שלו פשוט נסגר מתוך הגנה עצמית טבעית.

הלב נסגר רק כדי להגן על עצמו מהכאב הנורא שנקרא "אהבה".
הרי מי שהיה אמור לאהוב אותו ולהגן עליו, פגע בו יותר מכל אחד אחר.
והלב של הילד נסגר והבטיח לעולם לא לתת ל"אהבה" הזו לפגוע בו כך גם במחיר של כאב נפשי וחיים של מצוקה נפשית.

למעשה מה שהילד הזה (שאני) חווה בילדות היה חוסר עצום באהבה – חוסר עצום בהקשבה, ביחס אוהב, רגיש, אמפטי ומקבל.

אבל בעיניי הילד שהייתי, חוסר האהבה שהוא חווה בילדות נתפס כ"אהבה". עבור ילד זה הרי ברור שההורים "אוהבים" אותו. וכשזו המשמעות של "אהבה", כשזה המודל של אהבה שאליו נחשפנו בילדות – נטישה, התעלמות, ביקורת, מניפולציות רגשיות, דרישה להשתנות ופגיעה כואבת שוב ושוב…אין סיכוי שנסכים לתת לה לפגוע בנו כך שוב.

אין סיכוי להשאר פתוח ולהאמין שמשהו טוב יקרה ולהמשיך להרגיש את הכאב הרגשי הצורב הזה.

כאב נפשי הוא המקום בתוכנו שמספר (באינספור דרכים יצירתיות) שגם כך שום דבר טוב כבר לא יקרה, שתמיד יהיה רע בסוף, שבסוף תמיד נפרדים, ננטשים, כואבים ותמיד מגלים שלא באמת אוהבים אותנו.

אני מכיר את הקול הקורבני הזה כל כך טוב בתוכי, את המצוקה הנפשית הבלתי פוסקת הזו. כל החיים הוא היה שם, מחכה לי בסוף כל מחשבה ולוחש לי "בינינו…הרי אתה יודע שאף אחד לא אוהב אותך…אז אל תאמין בשום דבר טוב או נעים…כי אהבה תמיד תנטוש אותך".

זהו קול מאוד מאוכזב, מאוד עצוב, מאוד אוהב…מאוד מגונן ומאוד כואב.
כאב נפשי הוא בעצם ביטוי של האהבה שלנו לעצמנו, ביטוי של אכפתיות ונסיון לגונן. באמצעות חוסר האמון אנו מנסים להגן על עצמנו מפגיעה נוספת ולא נרפה את ההגנה גם במחיר של מצוקה נפשית וכאב נפשי.

מצוקה נפשית וביקורת עצמית – השכבה החיצונית

סביב אותו גרעין של כאב נפשי עמוק שנפגע מחוסר באהבה בילדות ומנסה להגן על עצמו מפגיעה נוספת, מתפתחת עם הזמן שכבה שניה שהיא ביקורתית, חרדתית ולחוצה מאוד. שכבה שאפשר לקרוא לה מצוקה נפשית או ביקורת עצמית.
השכבה הזו מבטאת את הפחד הגדול מלא להיות מקובלים ואהובים ע"י החברה.

השכבה הזו של מצוקה נפשית היא תוצר של לימוד והתניה חברתית. התניה שמאמינה שמי שנסגר, מתכנס, נעלב, פוחד, נפגע…הוא מגונה, הוא נחשב "חלש", הוא מנודה ולא רצוי.
זה מאוד מפחיד להיות מגונה ומנודה ע"י אנשים שקרובים אלינו ועל ידי החברה.

הרי שמענו כל כך הרבה אמירות "חיוביות" כמו "צריך לשמוח", "צריך להתגבר על פחד",
"צריך להיות אופטימיים", "להסתכל על חצי הכוס המלאה" ועוד…והנה אנו מוצאים את עצמנו מרגישים מאוד רחוקים מכל הגישות ה"חיוביות" האלה..כמה מפחיד.

מצוקה נפשית מבטאת את החרדה ההישרדותית העמוקה שלנו והפחד להינטש בגלל אותו כאב נפשי פנימי עמוק ומכווץ בתוכנו.

המבנה הדו שכבתי הזה יוצר מאבק פנימי אלים, מכאיב ובלתי פוסק בתוכנו:
כאב נפשי עמוק וילדי שמתכנס ונסגר כדי לא להפגע יותר ומספר שאי אפשר לאהוב אותנו ושלא כדאי לצפות לשום דבר טוב ומצד שני מצוקה נפשית חרדתית וביקורתית שדורשת בדיוק מאותו מקום פגוע ומכווץ בתוכנו להשתנות, "להשתפר", להפתח בכח, להיות אוהב, חברי, מרצה ושמח כדי שיאהבו אותו.

מתוך מצוקה נפשית הישרדותית אני שופטים ומבקרים את המקום הפנימי הפגוע, את אותו כאב נפשי עמוק שלנו והיחסים הכוחניים האלה מאוד מכאיבים לנו.

משהו שנקרא מודעות אוהבת

המצב הזה של שתי שכבות של כאב נפשי ומצוקה נפשית שנמצאות במאבק בתוכנו הוא ממש תקוע וכואב. אצלי הוא נמשך מאז שאני זוכר את עצמי כילד.
וזה ממשיך עד שמגיע משהו חדש, משהו שאני קורא לו "מודעות אוהבת" שהיא התייחסות אחרת שלי לעצמי.
התייחסות של הקשבה עמוקה ורגישה, של כנות לגבי הרגשות שלי בשיח הפנימי שלי מול עצמי.

עד שאני מסתכל פנימה ומתחיל להקשיב לשתי השכבות הכאובות שלי.
עד שאני מודה בפני עצמי שזה בדיוק מה שקורה לי.
ושנכון לעכשיו, אני לא שולט בזה.
לא שולט ולא אשם בכאב נפשי עמוק שנוצר בי כילד והכאב הזה הוא גדול ועצום הרבה מעבר למה שרואים על פני השטח. לא אשם ולא שולט בזה שהוא לא כמו שהוא "אמור" או "צריך" להיות בעיניי הביקורת או הציפיה שלי מעצמי.
שבאמת כואב לי, מאוד.

ואני לא שולט גם במצוקה נפשית שיש לי ובצורך העצום להיות נאהב על ידי אחרים.
אני לא שולט גם בנסיון הכוחני לבקר, לשפוט ולשנות בכח את המקום הפגוע והמכווץ שלי.
הרי זה מאוד מפחיד להיות דחוי ולא אהוב חברתית.

בשניהם אני לא שולט ושניהם מבטאים רק דבר אחד: פחד שהוא צורך באהבה.

שניהם (גם השכבה של כאב נפשי עמוק והשכבה של מצוקה נפשית) לא רק מבטאים את הצורך באהבה אלא שהם האהבה עצמה. הם אהבה שלי אלי, האכפתיות שלי כלפי עצמי שהיא הגנה עצמית מפני פגיעה רגשית כואבת מידי.
שניהם – גם כאב נפשי עמוק וגם מצוקה נפשית ביקורתית שעוטפת אותו, מבטאים את הצורך שלי לחיות, לשרוד ולהיות מאושר, שניהם כמו ילדים אהובים שלי: הכאב וההמצוקה.

ואת שניהם אני מחבק, מקבל ומרפא בעצם היותי נוכחות ערה וכנה כלפיהם ובתוכם.
כשאני שם לב לשכבות הפנימיות שלי, מקשיב לגוף שלי, לרגשות שלי ולקולות שעולים בי, אני נזכר שאני המקור, אני זה שבעצם הכרתי והסכמתי ולגלות אותם, מביא את האפשרות של הרפיה וריפוי לשני הילדים הפנימיים האהובים שלי – כאב נפשי ומצוקה נפשית.

כי כשהכאב והמצוקה שבי מרגישים מוגנים על ידי ההקשבה והנוכחות שלי, כשהם מרגישים מקובלים על ידי שיח אוהב ואמיתי שלי איתם, כשהם מרגישים נינוחים ביכולת שלי להרגיש את עצמי, הם כבר לא צריכים להתאמץ, להתכווץ, להתגונן או לנסות לשנות דברים על ידי ביקורת עצמית מכאיבה.
נפתחת דרך חדשה של שיחה נעימה ואוהב עם עצמי.

כך, באמצעות כנות ואהבה עצמית טבעית, אני חוזר עוד ועוד אל ההכרה הנעימה והמנוחה בלב הכאב שלי שהולך ומרפה עוד עוד.