השפעת הילדות על הבגרות ועל החיים שלנו כיום היא עמוקה ומוחשית מאוד. ממש כמו שיסודות של בית משפיעים על הבית עצמו כל הזמן ואפילו בייתר שאת עם הזמן, כך היסודות הנפשיים שנבנו בנו בשלבי התפתחות המח שלנו בילדות, ממשיכים להשפיע מאחורי הקלעים על תפיסת המציאות שלנו וכל היבט של התפקוד שלנו כבוגרים.
טראומות ילדות וחוויות רגשיות שעברנו בשנים הראשונות לחיינו מעצבות במידה רבה את הדרך שבה אנחנו מפרשים מצבים ואירועים בהווה, את הדימוי העצמי שלנו, את היכולת שלנו לבטא את עצמנו בחופשיות, ואת האופן שבו אנחנו נותנים (או לא נותנים) אמון, מקבלים ונותנים אהבה במערכות היחסים שלנו ותופסים את החיים עצמם.
לאורך השנים שבהן אני מלווה אנשים בתהליכי עומק של שחרור רגשי וצמיחה אישית, רבים שואלים אותי שתי שאלות מרכזיות:
השאלה הראשונה היא "איך ייתכן שפצעים וחוויות מהילדות ממשיכים להשפיע עלינו בעוצמה חזקה כל כך גם בגילאי שלושים, ארבעים, שישים ואפילו שמונים?" (המטופלת המבוגרת ביותר שליוויתי הייתה בת שמונים ושלוש, וגם היא שאלה את השאלה הזו בדיוק)
והשאלה השנייה היא "איך קורה שאחרי עשרים או שלושים שנה שבהן הרגשנו "די בסדר" ותפקדנו כרגיל, פתאום מתעוררות אותן התניות ישנות מהילדות וצפות אל פני השטח בצורת חרדות, מחשבות טורדניות, דיכאון או מצוקה רגשית לא מובנת?"
גם אני שאלתי את עצמי את השאלות האלו במשך שנים רבות. אחרי שנים שבהן סבלתי מחרדה, מעצבנות, ממחשבות מטרידות ומחוסר ביטחון עמוק, הבנתי בהדרגה שאני נושא בתוכי טראומות ילדות שממשיכות להפעיל אותי ולגרום לי להגיב בעלבון, בפחד, בניתוק, בקפאון ובכעס.
בהתחלה אפילו כעסתי על עצמי וביקרתי את עצמי על כך שאני "ילדותי" או "לא שולט ברגשות שלי", עד שגיליתי שאין בנו שום תקלה, ושיש סיבה חכמה ועמוקה לכל מה שמתרחש בתוכנו.
למה הילדות משפיעה על הבגרות? משל הבניין והיסודות
כדי להבין בבהירות למה הילדות משפיעה על הבגרות שלנו, אפשר לדמיין בניין קומות שאנחנו בונים לאורך כל חיינו.
ככל שאנחנו מתבגרים ומתפתחים, אנחנו מוסיפים לבניין שלנו עוד ועוד קומות: בונים זוגיות, מקימים משפחה, מתפתחים מקצועית ומבקשים להגשים את עצמנו. כל התרחבות ואתגר חדש בחיים שלנו שקולים להוספה של קומה חדשה לבניין.
ומהו החלק החשוב ביותר בכל בניין? היסודות שעליהם הוא נשען.
כאשר היסודות חזקים, יציבים ועמוקים, הבניין יכול לשאת בביטחון עוד ועוד קומות ולעמוד ביציבות גם מול רוחות וטלטלות.
לעומת זאת, כאשר היסודות מעורערים ופגיעים, הבניין כולו רועד ומיטלטל בקלות. לפעמים הבניין מחזיק מעמד במשך שנים כל עוד יש עליו מעט קומות, אבל ברגע שאנחנו ניגשים לבנות קומה חדשה, כמו כניסה לקשר זוגי מחייב, הורות, שינוי קריירה או משבר חיים, העומס הנוסף לוחץ על היסודות המעורערים. ואז הבניין מתחיל לרעוד, ואנחנו חווים פתאום חרדה, אי שקט ותחושת סכנה שלא הכרנו קודם.
הבניין הזה הוא מבנה האישיות והעולם הפנימי שלנו, והיסודות שלו הם הילדות שלנו.
את היסודות האלו לא בנינו באופן מודע: הם נוצרו מתוך היחס שקיבלנו כילדים בשילוב עם הרגישות המולדת שלנו.
ככל שקיבלנו בילדות יותר אהבה מוחשית, כלומר יותר הקשבה, הבנה, אמפתיה, חום, תמיכה ואישור לרגשות שלנו, כך היסודות הנפשיים שלנו יציבים ובטוחים יותר.
וככל שחווינו בילדות יותר התעלמות, חוסר הקשבה, ביקורת, שיפוטיות, אשמה, כעס או אלימות רגשית ופיזית, כך נטמעו ביסודות שלנו תחושות עמוקות של נטישה, חוסר ערך וסכנה קיומית.
איך טראומות ילדות מעצבות את הגוף והחשיבה שלנו?
היסודות שנוצרו בילדותנו אינם רק "זיכרון רחוק", אלא שזורים כיום במבנה המוח ומערכת העצבים שלנו, ביציבה ובמתח השרירים בגוף, באופן שבו אנחנו נושמים, ובשאלות הבסיסיות ביותר שלנו לגבי עצמנו:
מה אני שווה באמת? האם מותר לי ליהנות ולשמוח? האם בטוח לתת אמון באנשים? האם אני ראוי לאהבה וליחס מכבד ללא תנאי?
כמה פעמים בחיים יצא לכם לראות אדם בוגר שמתנהג כמו ילד קטן? כמה פעמים תפסתם את עצמכם מגיבים כמו ילדים לסיטואציות "מטרגרות" בזוגיות למשל?
לי זה קרה המון פעמים ואני יודע כמה זה מתסכל ומאכזב לגלות שגם בגיל מבוגר, אנחנו ממשיכים להגיב כמו ילדים במקומות מסויימים ואין לנו ממש שליטה על זה.
יסודות הילדות מרכיבים את "המשקפיים" שדרכם אנחנו תופסים את המציאות. זו הסיבה לכך שלעיתים קרובות אנחנו מגיבים במצבים יומיומיים בכעס מתפרץ, בעלבון צורב, בהסתגרות, בריצוי או בחרדה, גם כשעמוק בפנים היינו רוצים להגיב אחרת לגמרי.
בדרך כלל איננו מודעים במלואם ליסודות האלו ביומיום, ולכן נהוג לכנות אותם "תת המודע". אלא שלפי גישת "להכיר בעצמי", אין באמת תת מודע מסתורי ובלתי נגיש, אלא חלקים רגשיים וילדיים בתוכנו שעדיין לא הפנינו אליהם קשב ואור. כפי שניסח זאת קארל יונג: "עד שלא נהפוך את הלא מודע למודע, הוא ימשיך לנהל את חיינו ואנחנו נקרא לזה גורל".
כשאנחנו חווים בגרות שבה מופיעים שוב ושוב איתותים כמו חרדות, מחשבות טורדניות, נוקשות וכאבים בגוף, מצבי רוח משתנים או דחף לברוח להתמכרויות, זוהי אינה תקלה. זוהי מערכת התרעה חכמה ואוהבת של היסודות הנפשיים שלנו, שקוראת לנו לעצור, להקשיב ולחזק את הבסיס הפנימי שלנו כדי שלא נקרוס תחת העומס.
מהו הלם ילדות ואיך מזהים טראומת ילדות סמויה?
טראומות ילדות הן תגובות של המערכת הרגשית והגופנית שלנו למצבים מפחידים, מכאיבים ומאיימים שבהם חווינו תחושה של "אין מוצא". כילדים קטנים אנחנו חסרי ישע ותלויים בהורים שלנו, ולכן כל חוויה מתמשכת של דחייה או חוסר מוגנות נחווית בגוף הילדי כסכנה קיומית.
מתוך הניסיון האישי שלי ומתוך עבודה עם מאות אנשים שמעולם לא השתתפו במלחמה אך נשאו בגופם דריכות, ניתוק וחרדה ממושכים, טבעתי את המושג "הלם ילדות" (בהקבלה למושג המוכר "הלם קרב").
למה קראתי לזה הלם ילדות? משום שעבור רבים מאיתנו, הילדות נחוויתה בפנים כמעין שדה קרב רגשי מתמשך, גם אם כלפי חוץ הבית נראה "נורמטיבי" ולכאורה לא חסר לנו דבר חומרי.
ילד שגדל בבית שבו הוא נאלץ להיאבק על הזכות להרגיש את מה שהוא מרגיש, או חי בפחד מנטישה, משתיקה רועמת, מביקורת או מאכזבה של ההורים, חווה טראומה נפשית מתמשכת.
ד"ר גאבור מאטה (מהמומחים המובילים בעולם לחקר טראומות ומבנה הנפש) ניסח את ההבנה הזו במילים פשוטות: "טראומה אינה רק מה שקרה לנו בעולם החיצוני, אלא מה שמתרחש בתוכנו בעקבות מה שקרה לנו: אותו פצע וכיווץ שנוצרים כשנשארנו לגמרי לבד עם הכאב והפחד שלנו, בלי מבוגר קשוב שיראה, יבין וירגיע אותנו".
והכאב הגדול ביותר בהלם ילדות הוא היעדר ההכרה והאשמה העצמית הנלווית אליו: מאחר שעל פני השטח "הכל היה בסדר", אנחנו מרגישים שאין לנו שום הצדקה להרגיש פגועים, עצורים או חסרי ביטחון, ומאשימים את עצמנו על כך שמשהו בנו פגום.
בסרטון הבא אני משתף בסיפור האישי שלי על טראומות הילדות שעיצבו את חיי, ומסביר איך אנחנו יכולים לגשת אל המקומות הפגועים בתוכנו באופן נעים ומשחרר:
ארבעת הביטויים של הלם ילדות בגוף ובנפש
לטראומת ילדות מתמשכת ולהלם ילדות יש ביטויים רבים בבגרות, כמו שיתוק או חרדה במצבים חברתיים, מחשבות טורדניות ומפחידות, קושי באינטימיות זוגית ותחושות של נחיתות או התנשאות. מניסיוני, אפשר לחלק את הסימפטומים האלו לארבעה מעגלים מרכזיים שמופיעים אצל רובנו במינונים שונים:
• ניתוק: ניתוק רגשי, חוסר עניין, אפטיות, נוקשות כרונית באזורים מסוימים בגוף, מועקה בחזה או בגרון בלי סיבה נראית לעין, וצורך ממושך לברוח מעצמנו אל מסכים, התמכרויות או התעסקות מחשבתית אובססיבית כדי לא להרגיש את הכאב הפנימי.
• ייאוש וחוסר אמון: תחושת בדידות עמוקה, חוויה של "בור שחור" בלב שקשה למלא, וקושי גדול לתת אמון באהבה או בטוב, מתוך תחושה פנימית סמויה שמשהו בנו מקולקל ולא ניתן לאהוב אותנו באמת.
• מאבק: תחושת קורבנות מתמשכת כאילו העולם והחיים נגדנו, התפרצויות זעם שעולות מתוך פגיעות עצומה, מרירות ונטייה לבקר, לשפוט ולהאשים את עצמנו ואת הקרובים אלינו.
• שריון וחומות הגנה: חיים מבוצרים מאחורי מסכות של "הכל בשליטה", ציניות או ריחוק, ולעיתים אפילו היאחזות ברעיונות "רוחניים" של התעלות מעל הרגש והגוף כדי לא לפגוש את הפגיעות והכאב האנושיים שלנו.
הסיבה לכך שאני מכיר את ארבעת המעגלים האלו מקרוב כל כך היא שעברתי דרך כל אחד מהם בעצמי. טראומות הילדות שלי היו עמוקות וכואבות עד כדי כך שברגעים מסוימים בעבר הן הביאו אותי לתחושות של ייאוש עמוק וחוסר טעם בחיים, ולכן ההכרה בכך שיש דרך עדינה ואוהבת להפשיר את הקיפאון הזה היא לב השליחות שלי כיום.
ערי רפאים בגוף: טראומות ילדות ועצירת הנשימה שלנו
איך טראומות ילדות נשמרות בתוכנו במשך עשרות שנים?
כדי לשרוד את הפחד, העלבון וחוסר האונים שחווינו כילדים, מערכת העצבים שלנו נאלצה לכווץ, לסגור ולנתק אזורים שלמים בגוף ובעולם הרגשי שלנו.
אפשר לדמות זאת ל"ערי רפאים" בתוך הגוף שלנו: אזורים שלמים בתוכנו שנפגעו רגשית בילדות, והמודעות שלנו פשוט נטשה אותם בבהלה כדי לא להרגיש את הכאב העצום, כדי לא להתפרק ולהגיע למצב של חוסר תפקוד, עד שהם נותרו כמו קפואים ומאובנים בתוכנו.
חוקר הטראומה הנודע פרופ' בסל ואן דר קולק מסביר בספרו "הגוף זוכר" בדיוק את המנגנון הגופני הזה: "גם כשהראש החושב שלנו מנסה לשכוח את העבר ולהמשיך הלאה, הגוף זוכר וממשיך להחזיק את חוויית האיום בכיווץ השרירים, ביציבה ובקצב הנשימה, עד שנאפשר לו לחוות מחדש תחושה מוחשית של מוגנות וביטחון".
אחת הדרכים הפשוטות והמוחשיות ביותר להבחין באותן ערי רפאים בגוף היא לשים לב לנשימה שלנו ברגע הזה:
עד לאן הנשימה שלנו יורדת בחופשיות? האם היא מגיעה בנינוחות עד תחתית הבטן, או שהיא נעצרת כבר בגרון, במפתח הלב או בבטן העליונה? ואיזו תחושה קיימת שם, בנקודה שבה הנשימה נעצרת, האם יש שם כיווץ, לחץ, מועקה או פחד?
אצל רובנו הנשימה נעצרת הרבה לפני הבטן התחתונה, ושרירי הבטן והחזה מוחזקים במתח ובמאמץ קבועים. הכיווץ הגופני הזה הוא אחד הביטויים המוחשיים של החלקים הילדיים בתוכנו שעדיין עוצרים את נשימתם מול איומי העבר, ומחכים שנחזור אליהם בעדינות ונאפשר להם לנשום מחדש.
טיפול בטראומות ילדות: איך מחזקים יסודות בלי מאבק?
כשאנחנו מבינים שטראומת ילדות היא מקום פגוע, מבוהל ורגיש מאוד בתוכנו, ברור מדוע גישות כוחניות שמנסות "להוציא בכוח" את הכאב, לחפור בטראומה באופן מאולץ או להילחם בסימפטומים רק מכווצות אותנו עוד יותר.
בגישת "להכיר בעצמי", חיזוק ואיחוי יסודות הילדות אינו אמור להיות תהליך קשה או מייסר: כשאנחנו ניגשים אל עצמנו בעדינות, בהקשבה נטולת מאמץ ובאהבה, התהליך הופך למשחרר, נעים ומעצים.
איך מתרחש השחרור והחיזוק הפנימי הזה בפועל?
1. הקשבה עדינה ונטולת שיפוטיות לגוף ולרגש:
אנחנו מתחילים בלשים לב בכנות לתחושות הגוף שלנו, למתח הפנימי, לנשימה העצורה ולקולות הרגשיים שעולים מתוכנו, בלי לנסות לתקן או לשנות אותם בכוח. עצם הנוכחות השקטה שלנו מול הכיווץ בגוף מאותתת למערכת העצבים שהיום אנחנו בטוחים.
2. יצירת תקשורת פנימית רכה שמחזירה חום למקומות שקפאו:
מתוך ההקשבה לגוף, אנחנו לומדים לפתח מיומנות של שיחה פנימית קשובה ומקרבת עם החלקים הילדיים הפגועים שבנו. אנחנו מכירים בחוכמה ההישרדותית של המקום שהתאבן בנו, נותנים לו אישור מלא להרגיש את הפחד, העצב או הכעס שלו, ומעניקים לו את ההבנה, האישור והביטחון שהוא לא קיבל בילדות.
3. להיות ההורה האוהב והנאמן של עצמנו בכל גיל:
הכוח המשחרר והמצמיח ביותר הוא היכולת הנרכשת שלנו להפוך למקור של אהבה, הקשבה וביטחון עבור עצמנו. וחשוב לדעת שגם בגיל מבוגר לא מאוחר מדי לחזק ולאחות את יסודות הבניין שלנו: כשליוויתי את דורית בת השמונים ושלוש, ראיתי בהתרגשות איך גם בגיל מופלג, כשאנחנו מסכימים להעניק אהבה ואישור לילד או לילדה שחיים בתוכנו, היסודות מתחזקים והלב נפתח לחיים.
להפשיר את הקרח הפנימי ולחזור הביתה לעצמנו
תהליך העיבוד והשחרור של טראומות ילדות והלם ילדות מפגיש אותנו לא פעם עם רגשות עצורים, עם מילים שלא נאמרו ועם דמעות שחיכו שנים להשתחרר. אבל כשזה קורה בתוך מרחב של כנות אוהבת וללא מאבק בעצמנו, הכאב אינו נחווה כסבל, אלא כהקלה עצומה, כהפשרה של הקרח סביב הלב וכחזרה הביתה אל עצמנו.
אנחנו לומדים להכיל בשלום את שני צידי המטבע האנושיים שלנו: את הפחד לצד האומץ, את הפגיעות לצד העוצמה, ואת הכיווץ לצד השחרור.
ומכיוון שטראומות ילדות נוצרו בתוך קשר שבו הרגשנו לבד מול מציאות מאיימת, לעיתים קרובות קשה מאוד לגשת אל "ערי הרפאים" הכואבות האלו לגמרי לבד. במצבים כאלה, יש ערך משחרר ומחזק מאוד למרחב מוגן ובטוח של טיפול רגשי קשוב, שבו אנחנו צועדים יחד בעדינות ובגובה העיניים, מחזקים את יסודות הבניין הנפשי שלנו, ומאפשרים לעצמנו לנשום עמוק, לפרוח וליהנות ממערכות יחסים קרובות ומחיים מלאים.
שאלות נפוצות על טראומות ילדות והשפעת הילדות על הבגרות
איך טראומות ילדות מתעוררות פתאום באמצע החיים הבוגרים?
אפשר להבין זאת היטב דרך משל הבניין והיסודות: הנפש שלנו דומה לבניין שהיסודות שלו נבנו בילדותנו מתוך היחס, ההקשבה והאהבה שקיבלנו. כאשר היו בילדות חסכים רגשיים, ביקורת או חוסר מוגנות, היסודות נותרו פגיעים, אך כל עוד יש על הבניין מעט קומות אנחנו יכולים לתפקד במשך שנים ולהרגיש שהכל בסדר. ברגע שאנחנו מוסיפים קומות חדשות בחיים הבוגרים, כמו זוגיות קרובה, הורות, עומס מקצועי או משבר חיים, המשקל הנוסף לוחץ על היסודות הישנים ומזעזע אותם, ואז מתעוררים פתאום סימפטומים כמו חרדות, מחשבות טורדניות או מצוקה רגשית שמבקשים מאיתנו לעצור ולחזק את הבסיס שלנו.
מהו הלם ילדות ואיך הוא נוצר בבית רגיל?
הלם ילדות הוא מושג שטבעתי כדי לתאר מצב שבו אדם בוגר נושא בגופו ובנפשו דריכות, חרדה, ניתוק רגשי ואי שקט שדומים להלם קרב, כתוצאה מחוויות ילדות מתמשכות. טראומת ילדות כזו אינה נוצרת רק במקרים קיצוניים של אלימות פיזית, אלא גם בבתים שנראו כלפי חוץ נורמטיביים ומתפקדים, שבהם הילד הרגיש בודד רגשית, נאלץ לרצות שוב ושוב את סביבתו, או פחד מביקורת, מכעס ומשתיקות. מאחר שעל פני השטח "לא היה חסר לנו כלום", רבים מאיתנו מתביישים בכאב הזה ומאשימים את עצמנו, ולכן עצם ההכרה הרכה בכך שחווינו הלם ילדות היא הצעד הראשון והמרגיע ביותר לשחרור ולהקלה.
איך מזהים בגוף ובנשימה השפעה של טראומת ילדות?
כאשר חווינו כילדים פחד, עלבון או חוסר אונים שלא יכולנו להכיל, המערכת שלנו הגנה עלינו על ידי כיווץ שרירים, עצירת נשימה והתנתקות מאזורים שלמים בגוף שהפכו למעין "ערי רפאים" קפואות. בבגרות, ההגנה הישנה הזו מתבטאת בנוקשות כרונית בגוף, במועקה בלתי מוסברת בחזה או בגרון, ובנשימה שטחית שנעצרת בחזה או בבטן העליונה ולא יורדת בחופשיות עד תחתית הבטן. כשאנחנו לומדים להפנות קשב עדין, סקרן ואוהב אל המקומות שבהם הנשימה שלנו נעצרת, אנחנו מתחילים להפשיר בהדרגה את הקיפאון הגופני ולהחזיר לתוכנו תחושת ביטחון וחיות.
האם אפשר להשתחרר מטראומות ילדות גם בגיל מבוגר?
הניסיון האישי והטיפולי שלי עם מאות אנשים, כולל ליווי מרגש של אישה בת שמונים ושלוש שעברה שינוי עמוק ביחסה לעצמה, מראה שגם בגיל מבוגר לא מאוחר מדי לחזק ולאחות את יסודות הילדות שלנו. תהליך השחרור והצמיחה אינו דורש מאיתנו לחפור בכוח בעבר או להיאבק בעצמנו, אלא לפתח מיומנות של תקשורת פנימית קשובה שבה אנחנו הופכים להורה האוהב, המאשר והנאמן של החלקים הילדיים הפגועים שבנו. ובמקרים שבהם הכאב והשריון הפנימי עמוקים ומושרשים, תומך ומשמעותי מאוד להיעזר במרחב מוגן של טיפול רגשי קשוב, שמאפשר לנו לפגוש את פצעי העבר בבטחה ולצמוח מהם לחיים שלווים ופתוחים.
על המחבר: ד"ר אלי קרסניץ (Ph.D) הוא מטפל רגשי, מפתח גישת "להכיר בעצמי" וחוקר את נבכי הנפש ומנגנוני ההגנה של מערכת העצבים. עם למעלה מ-15 שנות ניסיון קליני (מאז 2010) בליווי אלפי אנשים המתמודדים עם חרדות קשות, OCD ומחשבות טורדניות, טראומות ומשברים נפשיים, אלי משלב בעבודתו רקע מדעי מוצק (בוגר הטכניון) יחד עם תרפיה רגשית מעמיקה מבוססת חמלה וחיבור פנימי מעשי ואפקטיבי. הגישה שלו נולדה מתוך שילוב של מסע התמודדות וצמיחה אישי ועמוק בשילוב עם למידה והיכרות עם גישות טיפוליות רבות.
לקריאה נוספת אודות אלי, הגישה הטיפולית הייחודית שלו וההסמכות המקצועיות לחצו כאן.
לתיאום שיחת התייעצות או ליווי אישי (בקליניקה ובאונליין) לחצו כאן.
הזווית המדעית: מחקרים על טראומות ילדות והגוף
מחקרים רחבי היקף בפסיכולוגיה התפתחותית ובנוירוביולוגיה של הטראומה מראים כי חוויות ילדות שליליות וחסכי התקשרות מוקדמים ("טראומה התפתחותית") מעצבים את ארכיטקטורת המוח ואת תגובתיות מערכת העצבים לאורך עשרות שנים. המחקר המדעי מאשש כי זיכרונות טראומטיים מהילדות אינם נשמרים רק כסיפור מילולי בזיכרון המודע, אלא נחרטים כדפוסי כיווץ שרירי, עצירת נשימה ודריכות גופנית מתמדת. עם זאת, הודות לגמישות המוחית (Neuroplasticity), יצירת חוויה מתקנת של הקשבה גופנית בטוחה, קבלה וחמלה עצמית מאפשרת לשקם את ויסות מערכת העצבים בכל גיל.
מקורות ספרותיים:
- Felitti, V. J., Anda, R. F., Nordenberg, D., Williamson, D. F., Spitz, A. M., Edwards, V., & Marks, J. S. (1998). Relationship of childhood abuse and household dysfunction to many of the leading causes of death in adults: The Adverse Childhood Experiences (ACE) Study. American Journal of Preventive Medicine. מחקר ה ACE ההיסטורי שהוכיח על פני עשרות אלפי נבדקים כיצד מצוקות וטראומות בילדות משפיעות ישירות על הרווחה הנפשית, רמות החרדה והבריאות הגופנית לאורך החיים הבוגרים.
- van der Kolk, B. A. (2005). Developmental trauma disorder: Toward a rational diagnosis for children with complex trauma histories. Psychiatric Annals. מחקרו המרכזי של פרופ' בסל ואן דר קולק המראה כיצד טראומת ילדות מתמשכת נחרטת בגוף ובנשימה ("הגוף זוכר"), וכיצד שחרור ועיבוד רגשי עמוק מבוססים על הקשבה עדינה ובטוחה לתחושות הגוף.
- Teicher, M. H., & Samson, J. A. (2016). Annual Research Review: Enduring neurobiological effects of childhood abuse and neglect. Journal of Child Psychology and Psychiatry. סקירה מדעית מאוניברסיטת הרווארד המדגימה כיצד גם פגיעות רגשיות סמויות והתעלמות רגשית בילדות מעצבות את מערכות הוויסות הרגשי בבגרות, וכיצד קשר בטוח ומכיל מסייע בשיקומן.
הצהרה משפטית והבהרה רפואית: המידע המוצג במאמר ובאתר זה הוא אינפורמטיבי, חינוכי וטיפולי-התפתחותי בלבד על בסיס גישת "להכיר בעצמי", ואינו מהווה תחליף לאבחון רפואי, פסיכיאטרי, רגשי מוסמך או לייעוץ מקצועי מטעם גורם רפואי מורשה. תהליכי עבודה עם העולם הרגשי ומערכת העצבים אינם מחליפים טיפול רפואי במצבים קליניים חריפים. בכל מקרה של מצוקה נפשית חריפה, סכנה מיידית או תסמינים רפואיים קשים, מומלץ לפנות מיד לגורם רפואי או נפשי מוסמך בקהילה.
רוצים לשמוע איך הגישה שלי יכולה לתת מענה לצרכים שלכם במפגשים אישיים (בביתי או בשיחות וידאו און-ליין)?
כתבו לי ואשמח לחזור אליכם.
לשיתוף המאמר עם מי שיכול\ה להיעזר בו:
תודה שקראת 🙂 ומה דעתך על הנושא? אני מזמין אותך להגיב למטה, לשאול שאלה או לבטא את הרגשתך.
*מומלץ לקריאה: סיפור קצר – מהו העקרון הכי בסיסי והכי חשוב באהבה וקבלה עצמית?
מאמרים נוספים שיכולים לעניין אותך:
טיפול במחשבות טורדניות
איך לקבל את עצמי ולאהוב את עצמי באופן מעשי
רגישות יתר ופגיעות הן מתנות שמבקשות להתגלות
איך להתמודד עם משבר או פרידה – מכאב להעצמה וצמיחה
איך לצאת מחרדה, איך להרגיע חרדה באמצעות קבלה עצמית?
תגובות של מי שעברו תהליך בליווי אישי עם אלי קרסניץ
(לחצו על התמונה כדי לראות את כל התגובות)
מעוניינים לקבל טיפול, תמיכה והדרכה אישית?
מפגשים אישיים וזוגיים מתקיימים בביתי או בשיחות וידאו און-ליין מכל מקום.
למידע על טיפול והדרכה אישית אפשר להתקשר ליצור איתי קשר כאן
