הצבת גבולות בזוגיות וביחסים – זה יכול להישמע נוקשה ולא נעים, אבל כשאני מסתכל על זה בכנות, אני מגלה שדווקא הגבולות הם אלה שמאפשרים לי להיפגש באמת עם אדם אחר וליצור קשרים של חברות, אינטימיות ואהבה לאורך זמן.
בעיניי גבולות בריאים יוצרים בסיס יציב לכל מערכת יחסים אוהבת. בלי גבולות בריאים יחסים נוטים לקרוס אל מקומות של היסחפות, ריצוי, בלבול, חרדה, אשמה ואובדן של תחושת ביטחון והפרדה. הגבולות הבריאים שאנו לומדים להציב באהבה מאפשרים לנו לראות בבהירות, לתקשר בחברות ולהרגיש ביחד – להרגיש קרבה, ביטחון וצמיחה הדדית.
אבל למה זה כך?
ומהם גבולות בריאים במערכת יחסים?
מה לגבי משיכה בין בני זוג?
מה לגבי תקשורת זוגית?
ואיך זה משפיע על תחושת החופש והביטחון שלנו בקשר?
והכי חשוב… איך עושים את זה בפועל?
איך להציב גבולות בריאים בזוגיות וביחסים מתוך כנות ואהבה?
את כל זה אני רוצה לשתף אתכם כאן באופן תמציתי וברור.
הצבת גבולות בזוגיות וביחסים מתוך כנות
בתוך כל אדם מבוגר חי העולם הרגשי שלנו שהוא כמו ילד או ילדה בלי קשר לגיל הכרונולוגי שלנו – עולם שתמיד נשאר רגיש, זקוק לאהבה וביטחון, זקוק ליחס נעים ולהמון כנות.
למה דווקא כנות? כי במערכות יחסים אנחנו תמיד מרגישים כשלא כנים איתנו. אי אפשר להסתיר את זה באמת אף פעם. כשאנחנו מרגישים שבן או בת הזוג (או כל אדם קרוב אחר) דורשים מאיתנו, מאיימים עלינו או מנסים לגרום לנו לעשות משהו מתוך לחץ, פקודה, מניפולציה או התנשאות – אנחנו מרגישים מיד כיווץ, פחד, כעס וצורך להתמרד ולהתגונן.
לכן, הצבת גבולות ביחסים מתאפשרת קודם כל הודות לכנות רגשית עמוקה. לרוב אנחנו לא רגילים לכנות כזו, מכיוון שהחברה שבה גדלנו פוחדת מאוד מרגשות ומלמדת אותנו להסתיר אותם, להדחיק אותם ולשלוט בהם. רגשות כמו פחד, כעס ועצב נחשבים לא פעם מביכים או "שליליים", ולכן אנחנו לא ממהרים להודות בהם. הענייין הוא שאין לנו אפשרות להציב גבולות בריאים, נעימים ולא אלימים כל עוד אנחנו לא מודעים לרגשות שלנו ולא מודים בהם בעצמנו.
אבל רגע, גבול זה לא מה שמפריד בינינו ויוצר בדידות?
למילה "גבול" יצא שם רע. היא מתקשרת אצל רובנו להפרדה לא נעימה וכוחנית שמבודדת אותנו. אבל הצבת גבולות בריאים נועדה דווקא לאפשר לנו להיות ביחד. גבול בריא הוא כזה שמאפשר לי לראות את עצמי ואת האחר, לא להתעלם מהצרכים ומהרגשות שלי, ובזכות זה להיות מסוגל להראות ולתקשר את עצמי לצד השני שזקוק לכנות שלי, לתקשורת שלי, וליכולת שלי לומר לו מה אני צריך ומבקש, מה אני רוצה לתת ומה חשוב לי לקבל. מניסיוני זה תקף לכל סוג של מערכת יחסים – בני זוג, הורים, חברים, שותפים לעבודה ועוד.
תחשבו לרגע כמה זה נעים להיות בזוגיות או בקשר עם מישהו שמדבר בכנות, שמראה לנו מה הוא באמת מרגיש, שמבקש את מה שהוא באמת רוצה ולא מנסה לרצות או לבטל את עצמו מולנו, ויחד עם זאת מכבד את הצרכים והרצונות שלנו.
וזה נכון, לפעמים ברגע הראשון כשמציבים לנו גבול, הנטייה האוטומטית שלנו היא להתגונן, להרגיש נטישה, עלבון וכעס. אבל כשמי שנמצא מולנו עושה את זה מתוך כנות אמיתית ורגישות, ומראה לנו שהגבול נועד רק כדי להגן עליו ולא כדי לפגוע בנו – הוא בעצם נותן לנו מתנה. הוא מאפשר לנו להבין אותו ואת המקום שלנו מולו, ומשהו בנו נרגע.
כך אנחנו גם לומדים לתת מענה לצרכים שלנו, להקשיב לעצמנו ולא לוותר על עצמנו בניסיון מאומץ ולא נעים להיאחז במשענת חיצונית או לחפש מקור חיצוני של ביטחון ואישור. זוהי בעצם תחושה של עצמאות ואי-תלות באחר שמתפתחת לאט לאט ככל שאנו לומדים להציב גבולות ולקבל גבולות של אחרים. בגלל זה אני חושב שזה מעשה מאוד אוהב וחכם להציב גבולות רגישים וכנים מול בני זוג ובכל קשר משמעותי בחיינו.
ומה לגבי הצבת גבולות ביחסים ותחושת חופש?
במשך הרבה זמן פחדתי להציב את הגבולות שלי ופחדתי מגבולות של אחרים. חשבתי שגבולות חוסמים את החופש שלי ומאלצים אותי להרגיש מוגבל ולא לממש את מלוא הפוטנציאל של היחסים.
אבל עם הזמן הבנתי וראיתי שיש חופש ויש כאוס – ואלה שני דברים שונים מאוד. חופש זו הרגשה של ביטחון, של הכרה רגישה במה שנעים ומדויק לנו ולא פוגע בנו ובאחרים (כי כשאנחנו פוגעים באחרים אנחנו מרגישים אשמה, פחד ואי-נוחות, וזה לא מרגיש חופשי באמת). כשאנחנו מכירים ברגישות שלנו ושל האחר, אנחנו חופשיים לנוע, להתבטא ולעשות את מה שמרגיש לנו מדויק בכל רגע.
להבדיל מהחופש, כאוס (או ערבוב חסר צורה) זה מה שקורה כשאנחנו לא מודעים לרגשות ולרגישויות שלנו ושל האחר, ולא שמים לב מתי אנחנו פולשים למרחב של האחר, מתי אנחנו נותנים לאחר לפלוש אלינו, מתי אנחנו מנסים לקחת משהו בכוח ממישהו שלא רוצה לתת לנו את זה, ומתי אנחנו מוותרים על עצמנו ומקריבים את הביטחון והנאמנות שלנו לעצמנו כדי לרצות מישהו אחר ולזכות באישור או בקרבה שלו. זה כמובן מצב מאוד לא נעים והרבה פעמים מבלבל ומתסכל מאוד.
בעצם, חופש לא אפשרי בלי גבולות. חופש אפשרי רק ביחס לגבול – ביחס למשהו שמראה לנו שכאן עוצרים, מקשיבים ושמים לב. אחרת גם ה"חופש" הופך לכאוס, בלבול וחוסר צורה.
הצבת גבולות בריאים אפשרית מתוך מודעות והקשבה אל העולם הרגשי שלנו שהוא כמו ילד או ילדה בלי קשר לגיל הכרונולוגי שלנו – הקשבה לצרכים הרגשיים שלנו ונאמנות אוהבת כלפי עצמנו.
מה זה אומר? זה אומר למשל לא לתת למישהו אחר לרמוס, לקחת ולהכאיב לנו מתוך ניסיון לרצות אותו או לייצר תחושה מזויפת של "ביטחון". מודעות אמיתית מראה לנו שאין שום דבר בעולם שמצדיק פגיעה בנו ונטישה של עצמנו.
אם זו אהבה אז מותר לנו להציב גבול בריא, מותר לנו לומר מה נעים ומה לא נעים לנו, מותר לנו לשתף בפחדים ובצרכים שלנו, ברגשות וברגישויות שלנו. כי אהבה באה לראות אותנו, לאהוב אותנו, לקבל אותנו ולעזור לנו לצמוח בביטחון. ואם זו אהבה ויש בה תקשורת כנה, הגבול שלנו כשהוא בא מתוך כנות, לא ירחיק אלא דווקא יקרב בינינו.
זה ההבדל בין אהבה לבין יחסי ניצול או היקשרות מתוך פחד, שבהם אנחנו מסתתרים, מסתירים את עצמנו, מנסים לרצות את האחר, מדברים באופן עקיף, מתעלמים מרגשות ודורשים במקום לבקש. כמובן שהחיים הם לא "שחור ולבן" ובכל מערכת יחסים יש אלמנטים של היקשרות מתוך פחד, אבל כשרוב הקשר מבוסס על היקשרות מתוך פחד, זה בדרך כלל קשר שגורם לנו הרבה מאוד סבל. למידה של הצבת גבולות בריאים, כנים ותקשורתיים בתוך קשר כזה, יכולה בהדרגה לשקם ולחזק את הקשר ולפנות הרבה יותר מקום ליחסי אהבה נעימים.
בעבודה שלי עם אנשים בטיפול רגשי למבוגרים ובליווי זוגות, אנחנו הרבה פעמים נוגעים בנושא הרגיש הזה ולומדים ביחד את היכולת להציב גבולות בריאים וכנים במערכות יחסים – וזה תמיד מתחיל בשיח הפנימי שלנו, בדיבור שלנו לעצמנו בעולם המחשבות והתפיסות שלנו.
משיכה מינית ושימור הקוטביות בזוגיות
יש עוד סיבה חשובה להצבת גבולות בריאים בזוגיות ובאהבה: שימור הקוטביות שמאפשרת משיכה.
יחסים מתקיימים כל עוד קיימת בהם קוטביות מסוימת. קוטביות היא יחסים בין ניגודים כמו הגברי והנשי, הילדי וההורי, המוביל והמובל, וכמו בטבע – יין ויאנג, שאיפה ונשיפה. הקוטביות הזו משתנה במחזוריות ודינמיות, וגם התפקידים בה משתנים במחזוריות בין שני הצדדים כמו בריקוד. אבל זוגיות ומערכת יחסים מתאפשרות רק כל עוד שני הצדדים יודעים לשמור על מידה של קוטביות או ניגודיות בריאה. כלומר – להישאר בו זמנית אינדיבידואלים ונאמנים לצרכים האישיים שלנו, ובו זמנית קשובים ופתוחים לקרבה והתמסרות לעולם המשותף שמתגלה מתוך אהבה ויחסים בין שני אנשים.
ומה לגבי תשוקה ומשיכה מינית בתוך קשר זוגי?
משיכה מינית בין בני זוג יכולה להישמר לאורך זמן רק כאשר מתקיימים גבולות בריאים. בלי הצבת גבולות בריאים הקוטביות נשחקת והתחושה היא של "עיסה" אפרורית חסרת צורה – משהו שכבר לגמרי רגילים אליו ואין בו שום "חשמל", משיכה או התרגשות. מעין ערבוב שבו יש איבוד של הזהות האישית וחוסר מילוי של הצרכים האישיים של כל צד. במצב כזה יש בדרך כלל תחושה של תסכול, חוסר אונים, כעס ואכזבה. למידה של הצבת גבולות בריאים יכולה לעזור מאוד בנושא הזה.
ומה לגבי תקשורת בזוגיות וביחסים?
גם תקשורת בריאה ונעימה בין בני זוג (וגם בין הורים וילדים) מתאפשרת מתוך הצבת גבולות בריאים.
באותו אופן שבו הורה מציב גבול לילד מתוך אהבה כדי לשמור על עצמו ולא כדי לדכא או לגנות את הילד – כך גם בזוגיות, כשאנחנו מציבים גבול מתוך נאמנות לעצמנו ומבהירים לבן או בת הזוג שהגבול אינו נגדם, אנחנו מאפשרים קרבה אמיתית וביטחון בקשר.
ואגב, מעניין לשים לב שדינמיקה של הורה-ילד מתקיימת במידה מסוימת גם בין בני זוג. בכל רגע אחד מבני הזוג נמצא יותר בפאזה הילדית והשני יותר בפאזה ההורית, אחד יותר תומך והשני יותר נתמך, אחד יותר מושך והשני יותר נמשך. התנועה המחזורית הזו בין הפאזה ההורית לילדית מאפשרת שימור של קוטביות בריאה ביחסים.
וכנראה שזו דרך הטבע – מעבר ומשחק מחזורי בין קטבים כמו יין ויאנג, גאות ושפל, יום ולילה, שאיפה ונשיפה.
מהם גבולות בריאים ואיך מציבים אותם בלי לפגוע בצד השני?
המטרה של גבול היא לאפשר מפגש בריא ונעים בין שני אנשים – למנוע פגיעה באחד משני הצדדים או בשניהם, ולמנוע פלישה וחדירה לא רצויה למרחב האישי והפרטי שלנו. גבול בריא באהבה וביחסים הוא גבול שבא מתוך הקשבה לרגשות ולצרכים הרגשיים העמוקים שלנו, כמו הצורך בביטחון, אישור, קבלה ואהבה.
כשמישהו פוגע בנו פיזית או רגשית, משתמש במילים קשות ומכאיבות או דורש שנשתנה, שנחשוב או נרגיש אחרת למרות שאנחנו לא רוצים בכך – אנחנו חווים עלבון, פגיעה, כאב ופחד, ומרגישים צורך להגן על עצמנו ועל העולם הרגשי שלנו. כשאנחנו קשובים ומודעים לרגשות שלנו, אנחנו שמים לב למקום הנפגע שבנו, ורואים שהוא מאוד דומה לילד או ילדה שזקוקים להורה אוהב שיהיה איתם, שיגן עליהם ויהווה את המגן והגשר בינם לבין העולם החיצוני.
מתוך ההקשבה הזו אנחנו לומדים להציב גבולות בריאים שמבהירים לעולם הרגשי שלנו שהוא במקום הראשון, שאנחנו מגנים עליו ושהנאמנות שלנו היא קודם כל לעצמנו, מכיוון שלאותו חלק רגיש בתוכנו אין אף אחד חוץ מאיתנו.
אין שום דמות הורית חיצונית אחרת שיכולה להוות ביטחון מוחלט עבור העולם הרגשי שלנו, והוא זקוק לנו באופן מוחלט. העיקרון החשוב ביותר להצבת גבול שלא פוגע בצד השני הוא שהצד השני יוכל להבין היטב מהו הגבול, מדוע הוא שם, ושהגבול הזה לא מאיים עליו ולא נועד להעניש, לפסול או לפגוע בו.
אם זה לא יהיה ברור, הגבול תמיד ייתפס כאיום, כנטישה או כפגיעה, והתגובה תמיד תהיה כאב, פחד והתנגדות שתגרור הרבה סבל ואי-הבנות.
הדרך המעשית הכי טובה להציב גבול באופן לא אלים ושלא מעורר התנגדות והתמרדות היא לשתף במה שאנחנו באמת מרגישים, צריכים ומבקשים – ולעשות את זה בצורת בקשה, גם אם אסרטיבית, אבל לא כדרישה. דרישה תמיד מתפרשת כאיום, וגם אם היא משיגה זמנית את שיתוף הפעולה של הצד השני, בפנים ההרגשה תמיד תהיה של כעס, פחד ועלבון, והרגשות האלה יעלו בסופו של דבר אל פני השטח וייצרו מצבים מאוד לא נעימים של מריבות, ריחוק, אכזבה וזעם.
זוהי הנקודה המשמעותית ביותר: גבול בריא בא מתוך נאמנות שלנו לעצמנו, מתוך אמירת "כן" לעצמנו ולא מתוך אמירת "לא" לאחר או ניסיון לשנות אותו.
מהם גבולות לא בריאים? (ודוגמה מעשית מהחיים)
אנחנו לעולם לא מציבים גבולות לא בריאים בכוונה, אלא רק כי לרוב לא למדנו משהו אחר בילדותנו ולא קיבלנו דוגמה לתקשורת בריאה, כנה ונעימה. גבולות לא בריאים הם למעשה התעלמות מהרגשות שלנו ודרישה מהצד השני לספק ולתת לנו משהו (אישור ותחושת ביטחון) שאנחנו לא יודעים לתת לעצמנו.
איך יודעים שזה גבול לא בריא או לא נעים? פשוט – כשזה מרגיש כמו מאמץ סיזיפי, כשזה בא מתוך תסכול, כעס, ביקורת והאשמה של הצד השני, או לחלופין כשאנחנו לא באמת מציבים גבול, מדחיקים, מוותרים על עצמנו או מתעלמים מהאחר (שתיקה רועמת או התעלמות היא גבול מאוד לא נעים ומכאיב).
גבולות לא בריאים שמים את הצד השני במרכז ובאים מתוך ציפייה לא מודעת שהוא או היא ימלאו לנו את הצורך בביטחון, אישור או אהבה שאנחנו לא יודעים למלא לעצמנו.
במצבים כאלה נוצרים מתח, חוסר אמון הדדי ו"מבחני נאמנות" שמובילים לכאב ועלבון. הנה דוגמה להבדל בין הצבת גבול בריא להצבת גבול לא בריא: נניח שבן או בת הזוג (או אדם קרוב אחר) מבקשים ממני לבוא איתם למקום כלשהו, ואני מרגיש לא בנוח ולא רוצה ללכת לשם כי המקום הזה מעורר בי פחד ולחץ.
אם אני מציב גבול בריא – אני קודם כל מקשיב לעצמי, מברר מה אני באמת מרגיש ומה הצורך שלי, ואז יכול לומר בכנות: "אני מעדיף לא ללכת לשם כי אני מפחד ומרגיש לא בנוח להיות שם. אני לא אומר את זה כי אני לא רוצה להיות איתך, אלא בגלל שהמקום הזה עצמו מעורר בי לחץ ואי-נוחות ולא ארגיש שם בטוח. אם תרצה שנלך יחד למקום אחר שבו אוכל להרגיש בנוח, אשמח מאוד."
אם אני מציב גבול לא בריא – אני לא מקשיב לעצמי ולא חושף את הרגש שלי, וזה נשמע כך: "לא בא לי, לא מתאים לי, וחוץ מזה גם אתה לא באת איתי אז כשאני רציתי ללכת…"
מרגישים את ההבדל בין שני המקרים? גבול בריא מאפשר לאדם שמולנו להבין ולראות אותנו באמת, ובדרך כלל לא מעורר התנגדות – וגם אם עולה קושי, הוא פותח פתח לשיחה ולקרבה. לעומת זאת, גבול לא בריא מעורר תחושה שמתקיפים אותנו או מסתירים מאיתנו משהו, וזה מכאיב, מתסכל ומרחיק.
איך מפתחים את היכולת להציב גבולות בריאים בזוגיות וביחסים?
העיקרון הכי חשוב להצבת גבולות בריאים בזוגיות ובכל מערכת יחסים קרובה הוא פיתוח מודעות עצמית, הקשבה כנה לרגשות שלנו (פחד, כעס, עצב, שמחה, בושה, אשמה) ולצרכים הרגשיים שלנו (ערך עצמי, נוחות פיזית, קרבה אנושית, ביטחון, אהבה ואישור), וביטוי שלהם באופן ישיר ולא אלים.
לעיתים קרובות לא קל לנו לפתח לבד את יכולת ההקשבה לרגשות ואת הביטוי שלהם, כי הבית והחברה שבהם גדלנו לא עודדו זאת, והגבולות שלנו כילדים לא תמיד כובדו. רגשות כמו פחד, כאב, בושה ואכזבה נתפסו לרוב כ"חולשה" שצריך להסתיר.
מניסיון אישי וקליני אני יכול לומר שזה עוזר מאוד להיעזר בליווי רגשי או במסגרת שמעודדת הקשבה, קבלה ואהבה עצמית, כדי ללמוד להקשיב ברכות ובמרחב בטוח ותומך לרגשות שלנו, לתת מקום לפחדים ולמצוקה שלנו וללמוד לבטוח בעצמנו.
יש עיקרון שאומר שאנחנו לא יכולים לתת לאחרים את מה שאין לנו בפנים. את העיקרון הזה למדתי במשך שנים בדרך הקשה, כשניסיתי לקבל ולאהוב אחרים בזמן שלא ידעתי לקבל ולאהוב את עצמי:
אי אפשר להקשיב למישהו אחר באמת אם לא למדנו להקשיב באמת לעצמנו.
אי אפשר לכבד מישהו אחר אם אנחנו לא מכבדים את עצמנו.
אי אפשר להבין באמת לליבו של האחר אם אנחנו לא מבינים קודם לליבנו.
אי אפשר להסביר למישהו אחר מה אנחנו באמת צריכים אם לא ראינו עמוק בפנים את הצורך האמיתי שלנו.
ובאותו אופן, אי אפשר לקבל ממישהו אחר ביטחון או אישור אמיתי אם לא אפשרנו לעצמנו להרגיש ביטחון ואישור בתוכנו.
בעיניי הדבר הכי אוהב והכי מתחשב שאני יכול לעשות עבור בן או בת הזוג שלי (ועבור כל אדם קרוב בחיי), הוא להתייחס לעצמי באהבה, ללמוד לקבל ולהבין את עצמי לעומק, ולהיות נאמן לעצמי ולבטא בכנות את מה שאני מרגיש וצריך.
ומה זה אומר בפועל? לפעמים זה אומר לבטא בכנות את מה שאני מרגיש וצריך כדי שיוכלו להבין אותי באמת. לפעמים זה אומר לבקש את מה שאני צריך באופן שבו האחר יוכל לשמוע ולהבין. לפעמים זה אומר להתרחק ממישהו שלא מכבד את הרצונות והצרכים שלי אחרי שהסברתי לו אותם באופן הכי ברור וכנה שאני יכול. ולפעמים זה אומר להקשיב לעצמי ולצד השני ולגלות איפה אני עדיין לא מדויק ואיפה אני עדיין לומד לבטא את מה שאני מרגיש ומבקש באמת.
מוזמנים לצפות בסרטון שבו אני מסביר לעומק איך להציב גבולות בריאים לבני זוג, להורים ולמי שהכי קרוב אלינו מתוך כנות ואהבה:
שאלות ותשובות נפוצות לגבי הצבת גבולות בזוגיות וביחסים
למה כל כך קשה לנו להציב גבולות בזוגיות ובמערכות יחסים קרובות?
הקושי העמוק שלנו בהצבת גבולות בזוגיות וביחסים נובע מכך שרובנו גדלנו בבתים שבהם לא ניתן מקום בטוח ומכבד לרגשות ולצרכים האישיים שלנו. כילדים, הגבולות שלנו לא תמיד כובדו, ולעיתים קרובות חווינו גבולות בצורה של דרישות, פקודות, איומים, מניפולציות או כעס. כתוצאה מכך, נוצרה אצלנו התניה לא מודעת שגבול הוא דבר אלים, כוחני ומפריד שעלול לגרום לבן או בת הזוג לכעוס עלינו או לנטוש אותנו. מתוך הפחד הזה אנחנו נוטים לוותר על עצמנו, לרצות ולהבליג – עד שהכאב והתסכול מתפרצים במריבות או מובילים לריחוק רגשי. מאחר שדפוסי הריצוי והפחד האלו מושרשים עמוק והיכולת שלנו לשנות אותם לבד היא לרוב מוגבלת, מומלץ מאוד להיעזר בתהליך של טיפול רגשי איכותי כדי לבסס ביטחון עצמי וללמוד להציב גבולות מתוך כנות ואהבה.
איך מציבים גבול בזוגיות בלי לפגוע או לעורר כעס והתנגדות אצל הצד השני?
העיקרון החשוב ביותר בהצבת גבול שלא פוגע בצד השני הוא לוודא שבן או בת הזוג מבינים שני דברים: מהו הגבול המדויק שלנו ומדוע הוא שם, וחשוב מכך – שהגבול נועד להגן עלינו ("לומר כן לעצמנו") ולא נועד להעניש, לדחות או לשנות אותם. בתוך כל אדם בוגר חי העולם הרגשי שלנו שהוא כמו ילד או ילדה בלי קשר לגיל הכרונולוגי שלנו, והוא רגיש מאוד לכל נימה של דרישה, פקודה או חוסר כנות. לכן, במקום לדרוש, להאשים או להציב עובדה בשטח, הדרך הטובה ביותר היא להקשיב קודם כל למה שאנחנו מרגישים (כגון פחד, לחץ, עומס או צורך במרחב), לשתף בכך בכנות, ולנסח את הגבול בצורה של בקשה כנה ואסרטיבית. כשבן או בת הזוג מרגישים שאנחנו משתפים אותם בכנות כדי לשמור על הקשר נעים ובטוח לשנינו, ההתגוננות יורדת ומתאפשרת הקשבה מקרבת.
איך הצבת גבולות בריאים משפיעה על החופש, האהבה והמשיכה המינית בזוגיות?
רבים חוששים שהצבת גבולות תפגע בחופש ובספונטניות של הקשר הזוגי, אך בפועל חופש אמיתי ביחסים אינו אפשרי כלל ללא גבולות בריאים. ללא גבולות וללא היכולת לומר בכנות מה נעים ומה לא נעים לנו, החופש הופך ל"כאוס" – ערבוב חסר צורה שבו צד אחד פולש למרחב של האחר או מבטל את עצמו מתוך ריצוי והיקשרות מבוססת פחד. מעבר לתחושת הביטחון והחופש, גבולות בריאים הם המפתח לשימור הקוטביות והמשיכה המינית בזוגיות לאורך זמן. משיכה ותשוקה מתקיימות כאשר יש מפגש חי ודינמי בין שני אנשים ששומרים על הזהות האישית שלהם ועל נאמנות לצרכים שלהם. כאשר הגבולות מטושטשים לחלוטין, הקוטביות הזוגית נשחקת והקשר הופך ל"עיסה" שגרתית וחסרת התרגשות. גבול כנה ואוהב שומר על החיוניות, החברות והמשיכה בקשר.
איך אפשר להבדיל בין גבול בריא לבין גבול לא בריא במערכת יחסים?
ההבדל המהותי טמון בשאלה האם הגבול מגיע מתוך הקשבה ונאמנות לעצמנו, או מתוך התעלמות מהרגשות שלנו וציפייה שהצד השני ימלא עבורנו חסך פנימי. גבול לא בריא נחווה תמיד כמאמץ מתסכל ומכאיב: הוא מתבטא לרוב בהאשמות, ביקורת, התחשבנות ("גם אתה לא באת איתי אז"), דרישות כוחניות, או לחלופין בהסתגרות, שתיקה רועמת והתעלמות שמייצרות מתח ו"מבחני נאמנות". לעומת זאת, גבול בריא שם במרכז את ההקשבה הכנה לרגשות ולצרכים שלנו, ואינו מאשים את הצד השני. בגבול בריא אנחנו לוקחים אחריות על ההרגשה שלנו (למשל: "המקום הזה מעורר בי לחץ ואי-נוחות, ולכן אני מבקש שנלך למקום אחר שבו ארגיש בטוח"), מה שמאפשר לבן או בת הזוג לראות ולהבין אותנו באמת, ופותח פתח לתקשורת ולקרבה במקום למאבק.
על המחבר: ד"ר אלי קרסניץ (Ph.D) הוא מטפל רגשי, מפתח גישת "להכיר בעצמי" וחוקר את נבכי הנפש ומנגנוני ההגנה של מערכת העצבים. עם למעלה מ-15 שנות ניסיון קליני (מאז 2010) בליווי אלפי אנשים המתמודדים עם חרדות קשות, OCD ומחשבות טורדניות, טראומות ומשברים נפשיים, אלי משלב בעבודתו רקע מדעי מוצק (בוגר הטכניון) יחד עם תרפיה רגשית מעמיקה מבוססת חמלה וחיבור פנימי מעשי ואפקטיבי. הגישה שלו נולדה מתוך שילוב של מסע התמודדות וצמיחה אישי ועמוק בשילוב עם למידה והיכרות עם גישות טיפוליות רבות.
לקריאה נוספת אודות אלי, הגישה הטיפולית הייחודית שלו וההסמכות המקצועיות לחצו כאן.
לתיאום שיחת התייעצות או ליווי אישי (בקליניקה ובאונליין) לחצו כאן.
הזווית הנוירולוגית: למה דרישות מעוררות התנגדות בזוגיות ואיך גבול כנה מווסת את מערכת העצבים?
מחקרים במדעי המוח החברתיים ובנוירוביולוגיה של מערכות יחסים שופכים אור על הסיבה שבגללה בני זוג מגיבים בכיווץ, עלבון או התנגדות כאשר גבול מוצב כדרישה כוחנית, האשמה או התרחקות שקטה. מערכת העצבים האוטונומית שלנו סורקת ללא הרף את טון הדיבור, הבעת הפנים והכוונה של בן או בת הזוג (מנגנון המכונה "נוירוספציה" – Neuroception). כאשר גבול מנוסח כפקודה או מלווה בביקורת ובהסתרת רגשות, האמיגדלה מפרשת זאת כאיום על האוטונומיה ועל ביטחון ההיקשרות, ומפעילה תגובת הישרדות של הילחם-או-ברח (Fight or Flight) או "התנגדות תגובתית" (Psychological Reactance). מנגד, כאשר אנו מציבים גבול מתוך כנות רגשית, חושפים בפגיעות את הרגש והצורך האישי שלנו ומנסחים זאת כבקשה שמבהירה לצד השני שאנחנו בעד עצמנו ולא נגדו – מופעלת מערכת המעורבות החברתית (Social Engagement System) המתווכת על ידי עצב הוואגוס. תקשורת כנה וברורה שומרת על ויסות מערכת העצבים של שני בני הזוג, מונעת שחיקה של הקוטביות והמשיכה, ומאפשרת קירבה מתוך תחושת חופש וביטחון.
מקורות ספרותיים:
- The polyvagal theory: new insights into adaptive reactions of the autonomic nervous system – מחקר המסביר כיצד מערכת העצבים מזהה באופן לא מודע אותות של ביטחון לעומת איום בתקשורת זוגית ובין-אישית, וכיצד טון מאיים או מאשים מכניס את הגוף למצב התגוננות החוסם הקשבה ואינטימיות.
- Understanding psychological reactance: new developments and findings – סקירה מחקרית המראה כיצד ניסיון לכפות גבול באמצעות דרישות, לחץ או שליטה מעורר במוח תגובת נגד אוטומטית של כעס ודחף להתנגד כדי להגן על תחושת החופש והבחירה האישית בקשר.
- Autonomy support and need satisfaction in close relationships – מחקר המדגים כיצד תקשורת זוגית המבוססת על כנות, ביטוי צרכים פתוח וכיבוד המרחב והאוטונומיה של האחר (בקשה במקום דרישה) מחזקת את הביטחון הרגשי, שביעות הרצון והקרבה במערכת היחסים.
הצהרה משפטית והבהרה רפואית: המידע המוצג במאמר ובאתר זה הוא אינפורמטיבי, חינוכי וטיפולי-התפתחותי בלבד על בסיס גישת "להכיר בעצמי", ואינו מהווה תחליף לאבחון רפואי, פסיכיאטרי, רגשי מוסמך או לייעוץ מקצועי מטעם גורם רפואי מורשה. תהליכי עבודה עם העולם הרגשי ומערכת העצבים אינם מחליפים טיפול רפואי במצבים קליניים חריפים. בכל מקרה של מצוקה נפשית חריפה, סכנה מיידית או תסמינים רפואיים קשים, מומלץ לפנות מיד לגורם רפואי או נפשי מוסמך בקהילה.
רוצים לשמוע איך הגישה שלי יכולה לתת מענה לצרכים שלכם במפגשים אישיים (בביתי או בשיחות וידאו און-ליין)?
כתבו לי ואשמח לחזור אליכם.
לשיתוף המאמר עם מי שיכול\ה להיעזר בו:
תודה שקראת 🙂 ומה דעתך על הנושא? אני מזמין אותך להגיב למטה, לשאול שאלה או לבטא את הרגשתך.
*מומלץ לקריאה: סיפור קצר – מהו העקרון הכי בסיסי והכי חשוב באהבה וקבלה עצמית?
מאמרים נוספים שיכולים לעניין אותך:
טיפול במחשבות טורדניות
איך לקבל את עצמי ולאהוב את עצמי באופן מעשי
רגישות יתר ופגיעות הן מתנות שמבקשות להתגלות
איך להתמודד עם משבר או פרידה – מכאב להעצמה וצמיחה
איך לצאת מחרדה, איך להרגיע חרדה באמצעות קבלה עצמית?
תגובות של מי שעברו תהליך בליווי אישי עם אלי קרסניץ
(לחצו על התמונה כדי לראות את כל התגובות)
מעוניינים לקבל טיפול, תמיכה והדרכה אישית?
מפגשים אישיים וזוגיים מתקיימים בביתי או בשיחות וידאו און-ליין מכל מקום.
למידע על טיפול והדרכה אישית אפשר להתקשר ליצור איתי קשר כאן
6 תגובות
אהוב, זה פשוט מקסים!
נביא אמת כבר אמרתי???
(אתה מבין למה אני בא אליך כל פעם מחדש?).
וכשאני אומר נביא אמת אני מתכוון למישהו שרואה את הכול בצורה מאוזנת ובריאה, ובכלל לא רק למישהו שנותן נבואות לגבי העתיד.
הראייה שלך היא סופר- בריאה, וכל הכבוד על מערכת היחסים שיש לך עם עצמך!
לכך אתה גם מוביל את כל תלמידיך.
הראלי
תודה רבה הראלי, מרגש לשמוע 🙂
אני עוקבת אחר הפרסומים שלך ונהנית מקריאתם!
תודה רבה.
תודה רבה דיקלה, ממש נעים לשמוע 🙂
לומר לא מתאים לי ולא בא לי זה גם הצבת גבול בריאה.
היי אדל, בדרך כלל דיבור קצר וחד כמו יכול לגרור תחושה של אי הבנה, עלבון או פגיעה.
כמובן שאפשר לומר כל דבר וברגעים מסויימים זה יתאים, אבל העקרון של הצבת גבולות
מדבר לא רק על להגיד "לא בא לי" אלא באמת להבין ולבטא את הרגשות שלנו, את הצרכים והבקשות שלנו
בתוך מערכת יחסים.