טיפול באכילה רגשית

הפרעות אכילה – הגורם הרגשי וטיפול טבעי (אנורקסיה, בולמיה ואכילה רגשית)

טיפול באכילה רגשית | אכילה רגשית | אוכל רגשי

הפרעות אכילה – אחד הנושאים הכאובים, המפחידים והפחות מובנים בחברה שלנו. מנסיוני, מאחורי כל הפרעת אכילה יש גורם רגשי עמוק, יש כאב רגשי שלרוב מתחיל בילדות ונשאר מודחק ולא גלוי על פני השטח.
היכרות עם הגורם הרגשי באווירה מקבלת ותומכת ולמידה של התייחסות מרפאה כלפי מקור הכאב הרגשי, יכולה לשחרר את הגורם העמוק והשורשי ביותר להפרעות אכילה ולפתוח פתח לחיים חדשים – חיים של, קבלה, אהבה צמיחה והתפתחות אישית.

את זה לא תשמעו כנראה מרוב הרופאים והפסיכיאטרים וגם אם כן, ההתייחסות לנושא היא לרוב כאל מחלה, כאל תקלה שיש לתקן, למגר או לשנות ע”י כדורים ותהליכים שדורשים מאמץ.
אני רוצה לשתף אתכם בהסתכלות אחרת, הסתכלות שלוקחת בחשבון את העולם הרגשי שלנו, את העוצמה האדירה שלו ואת הצורך הבלתי מתפשר והחכם שלנו באישור, בטחון ואהבה.

הפרעות אכילה והגורם הרגשי שעומד מאחוריהן

במשך השנים שבהן אני מלווה אנשים בתהליכי ריפוי רגשי וצמיחה אישית, אני שומע הרבה על התייחסות להפרעות אכילה כמו אנורקסיה, בולמיה והתמכרות לאכילה (אכילה רגשית) כאל מחלות, כאל משהו שמשתבש בנו בלי סיבה מוצדקת וזקוק לטיפול או “מיגור” כפי שמטפלים במחלה או “הפרעה”.

אבל כשאנחנו מבררים ביחד בתהליך רגיש, קשוב ומאוד לא ביקורתי, את הסיבות העמוקות לאותן “הפרעות”, אנחנו תמיד מגלים כאב רגשי עמוק, חוסר בתחושת אהבה, בטחון ואישור שלרוב מגיע מהילדות.  מתחת לכל הפרעת אכילה אני מגלה שוב ושוב את התחושה של “אני זה טוב, אני זה בסדר” או “אי אפשר לאהוב אותי באמת”.
הרבה מאוד ביקורת, שיפוטיות והלקאה עצמית ודרישה מעצמנו להשתנות ולהיות “טובים יותר” בכל מחיר.
ומתוך הכאב העמוק והלא מודע הזה, מתוך מצוקה רגשית גדולה, עולה הצורך בפיצוי, בנחמה בחוויה של אהבה ואישור וזהו המקור העמוק והשורשי לכל הפרעות האכילה.

מה משמר ומעצים את הכאב הרגשי שלנו לאורך שנים?

הכאב הרגשי העמוק שלנו הוא תוצר של היחס שקיבלנו בילדות והיחסים שראינו סביבנו, אצל ההורים שלנו ובחברה שבה גדלנו.
אבל הכאב הרגשי שלנו ממשיך איתנו לאורך שנים בזכות מערכת יחסים פנימית שנוצרת בתוכנו. מערכת יחסים בין עולם המחשבות לעולם הרגשות שלנו.

אנחנו מאמצים את צורות ההתייחסות שלמדנו בילדות ומשחזרים אותם בעולם הפנימי שלנו, כך שאם גדלנו בבית ביקורתי, בבית אלים, בבית שבו התעלמו מהרגשות ומהצרכים שלנו ולא ידעו להקשיב, לתת יחס חם ואוהב, לתת תחושה של אישור, בטחון ואהבה שכל ילד או ילדה צריכים, אנחנו נוטים להתייחס כך גם לעצמנו באופן לא מודע והיחס הזה מעורר בנו כאב ומצוקה שמוצאים ביטוי לעיתים קרובות במה שקרוי “הפרעות אכילה”.

כשבמסגרת מפגש אישי, אנחנו יוצרים ביחד מרחב בטוח, מקבל ולא שיפוטי (לעיתים בפעם הראשונה בחיים), העולם הרגשי העמוק שלנו (שאפשר לקרוא לו גם “תת המודע” שלנו) מסכים להפתח ולגלות את שורשי הכאב והמצוקה שלנו.
אנחנו מגלים כמה ביקורת, אשמה והלקאה יש לנו כלפי עצמנו. כמה אנחנו דורשים מעצמנו להשתנות ומשחזרים את הביקורת, ההאשמות והלקאה שחווינו מההורים שלנו כלפי עצמנו ואת תחושות חוסר הבטחון, חוסר הערך והחרדה שהיחס שלנו לעצמנו מעורר בנו.

ואנחנו לומדים ביחד, איך להתייחס אחרת. איך להתייחס לעצמנו באמפטיה, בכנות, ברכות אוהבת. איך להיות ההורה שלא היה לנו מעולם, איך להיות מקור האהבה, הבטחון, האישור והעוצמה של עצמנו.

האם כדאי לקרוא להתנהגות שלנו “הפרעה”?

בלי קשר לסבל שכרוך באותן “הפרעות”, אני חושב שבאופן כללי, לקרוא למשהו שאנחנו חווים “הפרעה” יכול לפגוע ביכולת שלנו להבין את עצמנו ולתת לעצמנו את המענה האמיתי שיכול להקל ולשחרר אותנו מהסבל שכרוך בתופעות כמו אנורקסיה, בולמיה והתמכרות לאוכל.

למה זה יכול לפגוע?
מכיוון שברגע שהגדרנו משהו כ”הפרעה” אנחנו כבר רואים בו משהו שלילי, פסול ומגונה. זה קצת כמו לקרוא לילד שצועק ובוכה “הפרעה” בלי להבין את המניעים שלו, בלי להתייחס אליו בחמלה ובהבנה, בלי לתת לו את המענה האוהב שהוא כל כך צריך.
זה נכון שילד או ילדה שצועקים ובוכים יכולים להפריע לנו, אבל אם לא נשאל למה הם מפריעים לנו, למה הם מנסים לקבל את תשומת הלב והאהבה שלנו? איזו סיבה מוצדקת וחכמה יש להם “להפריע” לנו, לעולם לא נבין באמת את הצרכים שלהם ולא ניתן להם מענה אמיתי שירגיע אותם באמת.

כשאנחנו קוראים למשהו עושים או חווים “הפרעה”, אנחנו בד”כ כבר לא נותנים הזדמנות להבנה שאולי מה שאנו חווים כהפרעה באותם מצבים של אכילה מופרזת, המנעות מאכילה והתעסקות אובססיבית באכילה, הם בעצם איתותים חזקים וחכמים שבאים מעומק העולם הרגשי שלנו. איתותים שנועדו לעזור לנו לשים לב למצוקה הרגשית העמוקה שלנו ולתת לה מענה אוהב, מקבל ומרפא.

לצורך הפשטות, אני אתייחס במאמר הזה להפרעות אכילה כפי שנהוג לכנות אותן, אבל חשוב לי לומר שמבחינתי לא מדובר בהפרעות אלא במצוקה רגשית שמנסה למצוא ביטוי כדי לקבל מענה אמיתי, מענה בצורת תחושת בטחון, אישור ואהבה שנובעים מהתייחסות אחרת שלנו לעצמנו.

אגב, אותו הדבר נכון בעיניי ומנסיוני גם לגבי חרדה והיחס שלנו אליה, לגבי מחלות פסיכוסומטיות כמו פיברומיאלגיה ותופעות נוספות שנהוג לכנות “הפרעות” כמו הפרעות קשב וריכוז ועוד.

אז מה באמת חסר לנו עמוק בפנים כשאנחנו מפתחים הפרעות אכילה?

יש קשר חזק מאוד בין אהבה או התחושה שאנחנו אהובים, שאנחנו מוגנים ושיש מקום לרגשות שלנו, לבין אכילה.
אני חושב שכולנו מכירים את אובדן התיאבון כשאנחנו חווים משבר, פרידה, אובדן או צער או לחלופין, את הדחף העז לאכול מזונות מתוקים ולהתמלא באוכל במצבים שונים של משברים ופרידות או כאב רגשי כמעין דרך “להתנחם” ולהרגיע את עצמנו.
אנשים שונים מגיבים אחרת למצבים שונים (הרעבה או אכילה מופרזת) אבל התגובה לעיתים קרובות קשורה לאכילה מכיוון שאכילה היא הדחף הראשוני ביותר שלנו, כבר כתינוקות אנחנו מחפשים את ההזנה, את ההנקה, את הבטחון והקרבה שבאכילה והקשר הכל כך רגיש ומנחם עם אמא שהיא מקור האהבה והבטחון האולטימטיבי שלנו כתינוקות וילדים.
במצבים של אנורקסיה למשל, הגוף שלנו ממש מסרב לקבל אוכל, מסרב לקבל הזנה כל עוד הוא לא מרגיש אהוב, כל עוד עמוק בפנים החוויה היא של “כיעור” – של חוסר עמוק באהבה, באישור ובהערכה עצמית.
מי שסובל מאנורקסיה לרוב לא מודע לכך, אבל הסירוב העיקש לאכול או ההצמדות העיקשת למראה “רזה” הוא נסיון כואב מאוד להגיע לחוויה של אישור, של קבלה, של אהבה.
להגיע לאותה תחושה שסוף סוף אנחנו “מספיק טובים”, “מספיק יפים” ואפשר להיות איתנו, לקבל ולהתייחס אלינו באהבה.
במצבים כמו בולמיה או בלומוסים של אכילה, יש נסיון להתמלא באהבה על ידי אוכל וכאשנחנו מגלים שלמרות שאכלנו, אנחנו עדיין מרגישים מרוקנים, מדוכאים, נטולי אהבה ובטחון, הגוף יכול לדחות את האוכל ולעורר דחף להקיא וחוזר חלילה.

גם במצבים של אכילה רגשית שאותם חוויתי בעצמי לא פעם בחיים, אני יודע באופן אישי שהתחושה היא של בדידות, של ריקנות, של חוסר עצום באהבה, בבטחון ובאישור ואז האוכל הוא נסיון להתנחם, נסיון לקבל תחושה של ערפול ונחמה לכאב הפנימי העצום.

ויש לי סיפור אמיתי שאני רוצה לשתף אתכם בו. סיפור שעוזר להבין את עומק הקשר בין תחושת האהבה העצמית לבין הפרעות אכילה.

העולם הרגשי שלנו מפעיל אותנו

לפני כמה שבועות קיבלתי טלפון מאשה שספרה לי על הפרעות אכילה קשות שהיא סובלת מהן.
במקרה שלה היה מדובר באנורקסיה שנמשכת כבר שנים. תוך כדי שיחה, אותה אשה ספרה לי על הפחד הגדול שלה מהסירוב העיקש של הגוף שלה לאכול, הפחד שהיא הולכת ונעלמת, מאבדת את כל מי ומה שיקר לה.

כשאני מקשיב לאנשים, אני מקשיב לא רק למה שהם אומרים, אלא גם לטון הדיבור שלהם, לצורת ההתנסחות, לתחושות שמתעוררות בי ולמה שהם אומרים בין השורות.
וכך הקשבתי גם לאשה שדברה איתית.

תוך כדי הקשבה אליה, הרגשתי כאב ועצב גדול. הקשבתי לה ולסיפור שלה, הקשבתי גם למה שהיא ספרה בין השורות על העולם הרגשי שלה, על החוויה הרגשית שלה בחיים, על היחס שלה לעצמה. בין גלי הכאב והפחד שהיא שתפה אותי בהם, הרגשתי שעמוק בפנים, מתחת לפני השטח של המודעות שלה, הוא פשוט לא מוכנה לאכול עד שהיא לא תרגיש אהובה, עד שלא תרגיש שיש לה מקום אוהב ובטוח להיות בו.

העולם הרגשי שלה, זה ששולט בפעילויות הגוף השונות, זועק ודורש לקבל אהבה. עמוק בפנים היא פשוט חייבת יחס אוהב והיא מוכנה להלחם על זה גם במחיר של הרעבה עצמית קיצונית, גם במחיר של פחד וכאב.
כל כך נאמנה לדרישה שלה לאהבה, כזו שלא קבלה כנראה מעולם כילדה, כנערה או כאשה.

אבל כשניסיתי לשתף אותה במה ששמעתי והבנתי כשהקשבתי לה, היא לא ממש הבינה. הרעיון הזה שהפרעת האכילה שלה קשורה באופן הדוק לחוסר עמוק באהבה, לא היה מוכר לה. זה לא מה שלימדו אותה הפסיכיאטרים, הפסיכולוגים והרופאים שבהם היא נעזרה לאורך השנים.
זה לא תואם את החשיבה שהיא רגילה אליה, החשיבה שמשהו בה לא בסדר, שהיא פגומה או “מקולקולת” ו”סתם הורסת את עצמה”.

“אבל זה רק אוכל” היא אמרה, “אני לא מבינה מה לא בסדר אצלי שאני הורסת את עצמי ככה בלי הכרה… ”

ואז נזכרתי בסיפור עצוב שקרה לי כשהייתי בן 15 בערך. סיפור שממחיש את הקשר ההדוק הזה בין אכילה לאהבה ושיתפתי אותה בסיפור שלי.

 

הסיפור על הכלב שהקיא

בגיל ההתבגרות שלי גרתי בקריית חיים. הדירה שלנו הייתה בקומה שלישית של בניין דירות וגרנו בה אני, אחותי הקטנה ושני ההורים שלי.
יום אחד בדרך הביתה, נתקלתי בכלב רחוב די גדול שהבחין בי והחליט להצטרף אלי וככה הלכנו שנינו אלי הביתה והוא אפילו המשיך ועלה איתי במדרגות והתיישב ליד דלת הדירה שלי בציפיה כלבית וחמודה מאוד.
 
אני אוהב מאוד חיות וכלבים בפרט. יש בהם משהו כל כך חמוד ורגיש ולא יכלתי שלא לתת לו אוכל. אני לא זוכר מה בדיוק נתתי לו אז, אבל האכלתי אותו והוא שמח והתרגש ואני הרגשתי איך הוא רוצה “לאמץ אותי” ולגור איתי.
אבל למרות שאהבתי מאוד כלבים, לא ראיתי שום אפשרות לאמץ אותו. הבית היה של ההורים שלי והם לא היו מסכימים וגם אני לא הרגשתי מוכן למחוייבות של לגדל כלב גדול.
 
אחרי שהאכלתי אותו, הכלב פשוט נשאר לשבת מחוץ לדלת שלי. הוא ישב שם ולמרות שנקשרתי אליו קצת, קיוויתי שילך. סגרתי את הדלת והמשכתי בעיסוקיי אבל בכל פעם שבדקתי במשך כמה שעות, הוא עדיין היה שם מחוץ לדלת הדירה.
אחרי כמה שעות זה התחיל להטריד אותי. הלחיץ אותי שהכלב הגדול ישב מחוץ לדלת שלי, גם לשכנים שלי זה בטח יפריע וההורים שלי לא יתלהבו מהעניין בלשון המעטה.
 
הבנתי שאני צריך לעודד אותו ללכת ובעצב רב ניסיתי לדבר איתו ולומר לו שילך, ניסיתי לעשות תנועות עם הידיים שירמזו שזהו, נגמר המפגש בינינו, אבל זה לא עזר. הכלב כמו סירב להבין את המסר ורק נרתע קצת לאחור ואז להביט עלי בעיניים כלביות שמבקשות אהבה תוך כדי קשקוש נמרץ בזנב.
 

אני זוכר שזה הרגיש לי מאוד עצוב וכואב אבל הרגשתי שאין לי ברירה ואני חייב לגרום לכלב הזה לעזוב את הכניסה לדירה. פחדתי שאם הוא לא ילך, זה יגרום לבעיות עם השכנים וההורים שלי ומכיוון שהוא לא הלך, החלטתי שאני צריך להפחיד אותו קצת כדי לגרום לו להירתע וללכת.

יודעתי שבעלי חיים פוחדים מאש וחשבתי שאם אדליק לידו אש קטנה כמו למשל מצית או גפרור, זה יגרום לו להבין את הרמז וללכת.
אז עשיתי את זה, הדלקתי מול הכלב גפרור. הגפרור לא היה ממש קרוב אליו אבל ביחד עם תנועה שעשיתי לכיוונו, לא נשאר ספק לגבי הכוונות שלי. רציתי שילך והוא הבין את זה כשהדלקתי מולו את הגפרור.
 
אבל אז קרה משהו שלא ציפיתי לו. לקח לכלב כמה שניות להבין ולהשלים עם מה שקרה ואז אפשר לומר שראיתי את הלב שלו נשבר. ראיתי את האכזבה בעיניים שלו בזמן שהוא קם בחוסר חשק מהמקום.
הוא רצה מאוד שאאמץ אותו ואתן לו בית אוהב וכשהבין בזכות הגפרור שהדלקתי מולו שאני מנסה לגרש אותו ולא סתם משתעשע איתו, הוא הקיא את האוכל שנתתי לו לפני כן והסתלק במבט אומלל וזנב שמוט.
 
אני זוכר שנשארתי עצוב מאוד ובתחושה של כאב ואשמה מהחוויה הזו. הרגע שבו הוא הקיא את האוכל מולי, מול מי שהאכיל אותו קודם ועכשיו מאיים עליו ומסלק, הרגע הזה היה מוחשי וחזק מאוד ונצרב בי כזכרון משמעותי וכואב.
 
זה גרם לי להבין באופן ברור וחזק מאוד איך גוף רגיש יכול לדחות אוכל כשהוא לא מרגיש אהוב, כשהוא מרגיש שמי שהיה אמור לאהוב אותו, נוטש ומגרש אותו.

ובזכות הסיפור הזה, האשה שדיברתי איתה הבינה את המסר, הבינה קצת יותר טוב את עומק הכאב שלה עצמה.

אלי קרסניץ הפרעות אכילה
עצבות של כלב, מי שלא מרגיש אהוב עמוק בפנים, מכיר את ההרגשה היטב

 

הגוף שלנו לא מסכים לוותר על אהבה 

לעיתים קרובות גוף שלנו וכנראה גם של בעלי חיים רבים פשוט לא מוכן, לא מסכים לקבל אוכל כל עוד הוא לא מרגיש אהוב, לא מרגיש נאהב, לא מקבל חום ומגע אוהב.

לא חסרים מחקרים שמראים שתינוקות שלא מקבלים חום וחיבה נוטים לשקוע בדכאון והפרעות אכילה ונוטים למות בתדירות גבוהה הרבה יותר מהרגיל.
ומי אמור להיות זה שאוהב אותנו? זה שמקבל אותנו? זה שמבין לליבנו ומדבר אלינו בכנות, באהבה ובאמפטיה?
אנחנו עצמנו. אין אף אדם שקרוב אלינו כפי שאנחנו קרובים לעצמנו.
ואין אף אדם בעולם שמכאיב לנו כפי שאנחנו מכאיבים לעצמנו על ידי ביקורת, שיפוטיות והלקאה עצמית.
עבור מי שלא חווה כמעט מעולם יחס חם ואוהב באמת, המצב הזה יכול להיות ממש קשה וזהו גם האתגר הגדול שלנו – למצוא דרך להתייחס לעצמנו באופן באמת אוהב כדי לרפא את הפצעים הרגשיים העמוקים שלנו ולממש את עצמנו בחיים.

ורק כדי להבהיר למה אני מתכוון ב”יחס אוהב”:
– יחס אוהב הוא הקשבה, התעניינות ותשומת לב
– יחס אוהב הוא מגע מלטף ומחבק
– יחס אוהב הוא מילים של כנות, של אמפטיה, של אמון וחיבה
– יחס אוהב הוא להשאר ביחד, לא לנטוש ולא לעזוב
– יחס אוהב הוא להתעניין, לחקור ולגלות מה נעים ומדוייק לנו
– יחס אוהב הוא לשים את עצמנו במקום הראשון ולא לבקר, לבטל ולגנות את עצמנו
– יחס אוהב הוא התעניינות ונאמנות לצרכים הרגשיים והגופניים שלנו

ברוב המקרים אנשים (ובעיקר נשים) שסובלים מהפרעות אכילה, גדלו בבית שבו היה מחסור עצום ביחס אוהב, מבין, קשוב ורגיש.

במהלך השנים שבהן אני מלווה אנשים בתהליכי ריפוי וצמיחה אישית, זכיתי לפגוש לא מעט נשים שסבלו מהפרעות אכילה.
אך יותר מכולן, זכורה לי אשה אחת בשנות ה-20 שסבלה מבולמוסי אכילה, דכאון והתמכרות לסמים.
היא ניסתה כבר הכל – פסיכיאטרים, כדורים, טיפולים אלטרנטיביים אבל שום דבר לא באמת עזר.

בתהליך שעשינו יחד לאורך כמה חודשים, היא למדה להקשיב לעצמה, לכבד ולהבין את עולם הרגשות שלה ולהתייחס לעצמה באופן שבאמת הרגיע ומילא אותה בתחושה של אהבה. היום אני שמח לראות אותה פורחת ומגשימה את עצמה, יוצרת וחיה ממקום הרבה יותר שלם ובטוח.

האם הפרעות אכילה הן עניין של אופנה או “מודה”?

בעיניי, הפרעות אכילה הן לא עניין של אופנה או “מודה” כפי שלפעמים חושבים. הפרעות אכילה הן קריאה לעזרה. הן מצוקה רגשית שנובעת מתחושה של חוסר עצום באהבה, באישור, בבטחון בסיסי.

במצבים כאלה אנשים שונים מגיבים אחרת. יש כאלה שמפתחים חרדות ודכאון, יש כאלה שמפתחים אישיות זועמת וקשיים חברתיים, יש כאלה שמפתחים חוסר בטחון ותחושת חוסר ערך עצמי וקשיי קשב וריכוז, יש כאלה שמתמכרים לסמים, לצפייה בטלוויזיה וכמובן גם לאוכל, יש כאלה שמפתחים מחלות פסיכוסומטיות כמו פיברומיאלגיה ויש כאלה שמתפחים הפרעות אכילה.
ובמקרים רבים של אנשים שזכיתי ללוות באופן אישי, מדובר בשילוב של יותר מאחת מהתופעות שציינתי כאן.
והמסר שאני רוצה להעביר הוא שלפני שאנחנו מגדירים את המצב שלנו כ”הפרעה” או כפי שמאוד נהוג היום להסתכל על תופעות נפשיות כ”חוסר איזון כימי במח”, בואו ניזכר שיש לנו רגשות. שיש לנו עולם רגשי עצום, עמוק וחכם מאוד שבמקרים רבים ספג שנים של ילדות קשה ואפילו אכזרית והכאב שהולך איתנו במשך שנים, זקוק להבנה עמוקה וליחס אוהב שלנו כלפי עצמנו כדי באמת לרפא את השורש של כל אותן “הפרעות”.
הנה שיתוף קצר מעמוד הפייסבוק שלי שיכול להמחיש את הנקודה עוד קצת:
אלי קרסניץ הפרעות אכילה
שיתוף מעמוד הפייסבוק שלי
וזה בעיניי ומנסיוני גם הריפוי העמוק והיסודי ביותר להפרעות אכילה כמו אנורקסיה ובולמיה – ללמוד להעניק הרבה אהבה, אישור, חום וקבלה לעולם הרגשי שלנו, לילד או לילדה הפנימיים והחכמים שבנו שגלדו מתוך קושי וכאב עצום ולא מוותרים גם היום על מה שהם צריכים יותר מהכל – קבלה, אישור ואהבה אמיתית שלנו כלפי עצמנו.
 

ומה דעתכם על הנושא? מוזמנים להגיב או לשאול שאלות בתחתית העמוד. רוצים לקבל ליווי והדרכה אישית? (קיימת אפשרות גם לטיפול און ליין בסקייפ מכל מקום בארץ ובעולם) כתבו לי או התקשרו 0522263761
לחצו כאן כדי להצטרף אלי בפייסבוק ולקרוא את השיתופים האישיים (ואם תרצו גם להגיב ולשאול שאלות ואשמח לענות) או כאן כדי להצטרף לערוץ שלי ביוטיוב ולהינות מסרטונים והדרכות שלי כשאני מעלה אותם
מתעניינים בגישה טבעית ויסודית לשחרור רגשי, שינוי דפוסים והרגלים, צמיחה והתפתחות אישית? קראו את המאמר - איך אהבה עצמית יכולה לעזור לך?

תרפיה קבוצתית בגישת "להכיר בעצמי"

רוצים לעבור תהליך עוצמתי ועמוק של ריפוי, שחרור, קבלה, אהבה עצמית וצמיחה אישית במסגרת קבוצתית תומכת? בקרו כאן למידע על מפגשי תרפיה קבוצתית בביתי שבשרון

טיפול וליווי אישי - לגלות שלווה, קבלה עצמית וצמיחה אישית

המפגשים מתקיימים בביתי או בשיחות וידאו בסקייפ מכל מקום בארץ או בעולם. רוצים לשמוע איך הגישה שלי יכולה לתת מענה לקשיים ולצרכים האישיים שלכם? כתבו לי או התקשרו אלי 052-2263761 ואשמח להקשיב ולענות. למידע נוסף, בקרו בקישורים הבאים:


הורידו בחינם את המדריך שלי לקבלה ואהבה עצמית.אלי קרסניץ - מדריך לקבלה ואהבה מעל 3000 אנשים כבר הורידו וקראו את המדריך הידידותי, הברור והמעמיק שמלמד עקרונות וכלים מעשיים ופשוטים שמקרבים אותנו לעצמנו, אל תחושת השלווה, הדיוק, החופש והבטחון שהלב שלנו מבקש. הזינו כתובת מייל והמדריך יישלח אליכם כבר כעת.
מדריך מעשי לקבלה ואהבה עצמית

 
הפרעות אכילה – הגורם הרגשי וטיפול טבעי (אנורקסיה, בולמיה ואכילה רגשית)
הצבעות: 3 ,ממוצע: 5

0 תגובות

השאר תגובה

רוצה להצטרף לדיון?
הרגש חופשי לתרום!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *