באנר לטיפול רגשי במחשבות טורדניות

מה הכי חשוב בכל טיפול רגשי, נפשי וגם פיזי?

תנועת ידיים על טיפול רגשי

מה הכי חשוב בכל טיפול? איך לבחור מטפל טוב ומהו העקרון שעושה את ההבדל בין טיפול או מפגש אישי שמעורר ריפוי, צמיחה וקבלה עצמית לבין כזה שמשאיר אותנו עם תחושות מעורבות ולפעמים עם מועקה והרגשה מתסכלת שמשהו בנו לא מספיק טוב ושחייבים לעבוד קשה כדי לשנות את זה?

רוב האנשים שמגיעים אלי למפגשים של ריפוי רגשי וצמיחה אישית, מגיעים אחרי שכבר התנסו בכמה שיטות טיפול, למדו גישות רוחניות שונות או עברו אצל כמה פסיכולוגים או מטפלים.

גם מהנסיון האישי שלי כמטופל וכתלמיד וגם ממפגש עם מאות האנשים שזכיתי ללוות באופן אישי בשנים האחרונות, אני מגלה שוב ושוב שיש נקודה אחת כואבת ומשמעותית מאוד שעולה שוב ושוב בהקשר של טיפולים ולימודים רוחניים ולא פעם אנשים חווים טראומות במקום הרגיש הזה.
הנקודה הזו היא גם העקרון שמנחה אותי ושאותו אני לומד שוב ושוב בעומקים חדשים.

בעיניי העקרון הזה נוגע לכל מטופל ומטפל מתחום הנפש ולדעתי גם לכל מטפל שעובד עם הגוף כי גוף ונפש לא נפרדים באמת – כל מגע בגוף נושא בתוכו איכויות רגשיות כמו שכל אינטרקציה נפשית או רגשית מעוררות תחושות בגוף שלנו.

הנקודה הזו נוגעת בעצם גם בכל מערכת יחסים כי יחסים טיפוליים נוצרים כל הזמן גם אם לרגעים, בכל חברות, זוגיות ויחסים משפחתיים, אפילו כשאנחנו מקשיבים לחבר שמשתף משהו אישי ורוצים לתת לו עצה.
 
העקרון שאני מדבר עליו היא זו:
זו לא חוכמה לגעת בפצע, החוכמה היא לגעת בו באהבה.
 

מהו פצע בהקשר של טיפול רגשי?

פצע בהקשר הנפשי או הרגשי דומה מאוד לפצע במובן הפיזי – כל מה שכואב, מכווץ, לרוב לא נעים למגע, שקשה לנו להתקרב אליו או לקבל אותו בתוכנו.

במקומות כאלה אנחנו מרגישים לרוב תחושות של אי נוחות, לחץ, מועקה, חרדה, עצב, יאוש, זעם ולא פעם תחושות של נתק, אטימות, קונפליקט פנימי, פחד מקרבה ואינטימיות וחוסר בטחון. הנסיון שלנו להמנע מלפגוש את הפצעים שלנו ולהגן על עצמנו מחשיפה שלהם, מוביל אותנו לא פעם לדפוסי חשיבה והתנהגות לא נעימים שיוצרים קשיים ביחסים.
ויותר מכל דבר אחר, במקומות האלה אנחנו לא מרגישים שלמים עם עצמנו, אנחנו חווים אי נוחות ומתח ומתקשים לקבל את עצמנו.

באופן טבעי, המקומות הטראומטיים והפצועים בנו, הם המקומות שזקוקים ליחס ומענה בכל מפגש טיפולי ולא פעם שמעתי על מטפלים, מאמנים ומורים רוחניים (ונחשפתי לכמה כאלה בעצמי) שמפעילים לחץ בצורות שונות של עימות, מניפולציה, איום או שכנוע ולפעמים בצורה שיכולה להיות כוחנית מאוד, על מטופלים כדי שיודו, יכירו ויגעו בפצעים הרגשיים שלהם ובטראומות העמוקות שלהם.
 
לפעמים זה נעשה באמצעות שיחות, מגע או בטכניקות נשימה ושיטות פסיכולוגיות ורוחניות שונות שאמורות לעמת או להפגיש את המטופל עם הפצעים או הדפוסים שלו כדי "לשחרר" אותם.

אבל להציף בכח את הפצעים הרגשיים, לגרום לאנשים להרגיש את הכאב והפחד שממנו הם בורחים, לעמת אנשים עם דפוסי האישיות שלהם, לזרוק את ה"אמת" בפנים ולהראות לאנשים ש"זו הסיבה שבגללה אתה סובל וזה מה שאתה צריך לשנות וככה אתה צריך לעשות את זה!" זה לא בהכרח מרפא ויותר מזה, לא פעם, זה בדיוק ההפך מריפוי, זו יכולה להיות דרך אל טראומה חדשה, מבלבלת ועמוקה יותר.

דוגמה שמסבירה את החשיבות של מגע אוהב בפצע

נניח שאני פוגש מישהו והוא מספר לי שמשהו ממש מכאיב לו כבר המון זמן והוא לא מבין מה.

הוא מבקש ממני לעזור לו כי הוא ממש סובל ולא מבין את מקור הכאב שלו ולא מוצא שום דרך להפסיק אותו.

נניח שאני מסכים לעזור לו ותוך כדי שאני מסתכל עליו מקרוב כדי לאתר את מקור הכאב, אני מגלה שממש על הבטן שלו יש פצע עמוק ומוזנח שמדמם. פצע שהוא לא ער אליו, לא מודע אליו, לא מפנה אליו את המבט שלו כבר הרבה זמן.

על פניו נראה שזה מקור הכאב שלו וזה נמצא ממש מתחת לאף שלו, אז איך זה שהוא לא רואה אותו?

יש סיבה שהוא לא רואה את הפצע הכואב שלו, הוא לא רואה אותו כי הוא מפחד לראות אותו, כי עמוק בפנים הוא נמצא בתחושה של חוסר בטחון, סכנה ולחץ. באופן לא מודע הוא מאמין שהמפגש שלו עם הפצע הזה יגרום לו לסבל שהוא לא יוכל לעמוד בו. מסיבות שיכולות להיות נסתרות מפני השטח, הפצע שלו נראה לו מפחיד מידי, כואב מידי, מסוכן מידי ובלתי אפשרי.

משהו פנימי ועמוק בו מתנגד בכח רב למפגש עם הפצע הזה והכרה בו. המשהו הפנימי הזה הוא לא טיפש, לא מיותר. הוא מקום רגיש מאוד, חכם מאוד, מדוייק מאוד שמבטא צרכים רגשיים עמוקים.
 
ונניח שאני מגיב ואומר לו – "היי תראה, פה ממש על הבטן יש לך פצע, בגלל זה כואב לך ולא נח!"
אבל האדם שמולי עדיין לא מסתכל לכיוון הפצע שלו.
ההפך, נראה שהוא מנסה להתחמק, הוא מתחיל לדבר באריכות על הכאב שלו, הוא מספר ומסביר וגם נזכר במה שקרה לו בעבר, מעלה תהיות ושאלות פילוסופיות אבל לא מביט אל הפצע שלו.
 
ואז נניח שאני אומר לו שוב "אבל תראה – הנה הפצע שמכאיב לך כל כך, תסתכל!"
אבל זה לא עוזר, האדם שמולי נראה כאילו הוא מעדיף לדבר על כל דבר וכל נושא ורק לא להביט על הפצע שהוא מקור הכאב שלו.
 
ואז אני יכול להחליט שזה לטובת האדם שמולי שאעשה את מה שצריך כדי שהוא יראה את הפצע שלו (במיוחד אם אני חושב לרגע שאני ה"מטפל החכם" שאמור להראות לו איפה כואב לו ובכך להוכיח את יעילות ה"טיפול" שלי). ומתוך אמונה כזו, אני פשוט אוחז את הראש שלו בידיים שלי ומפנה אותו בכח לכיוון הפצע שנמצא על הבטן שלו.
 
ולא רק זה, אלא שאני גם ממשיך להחזיק אותו כך תוך כדי שהוא מתנגד, נאבק ומנסה לסובב את הראש הצידה ולהמנע בכל דרך מלהביט על הפצע שלו.
כתוצאה מזה הוא נאלץ להביט באימה על מה שהוא כל כך לא רצה לראות, שהוא לא היה מוכן לקבל.
 
או בגישה אחרת למשל, אני מכאיב לו "כדי לעזור לו". אני נותן לו מכה על הפצע שלו, מה שגורם לכאב שלו להתעצם ואז מרוב כאב הוא נאלץ להסתכל בחרדה וחוסר אונים על הפצע שלו.

או בעוד גישה אחרת – אני מחליט לגרום לו להסתכל על הפצע שלו על ידי זה שאני צועק עליו בקול חמור ותקיף "תסתכל כבר על הפצע שלך! תראה כמה הוא כואב!" והוא מתוך בהלה מסתכל על הפצע שלו בחרדה עמוקה.
 
אז מה בעצם עשינו בזה?
על פניו נראה שהוא ראה את הפצע, מה שבתאוריה אמור לפעול לטובתו ולגרום לו לרפא את הפצע שלו ולא להתעלם ממנו.
אבל בלי לשים לב, יצרנו פצע חדש, עמוק ומורכב יותר מהקודם. פצע שחודר וכואב אפילו יותר מהמקורי.

כי נכון, עכשיו הוא ער למה שרציתי להראות לו אבל יחד עם זה הוא חווה טראומה חדשה.
כי המקום הכואב שבו היה זקוק יותר מכל דבר אחר לאישור, להרגשה שזה בסדר, שמותר לו להיות מי שהוא, שהוא אהוב ומוגן אבל במקום זה הוא קיבל תחושה של גינוי, של סתירה, של ביטול צורם.
 
עכשיו הוא חווה משהו מפחיד מאוד וכוחני והוא פגש את הכאב שלו באווירה של חרדה ולחץ.
עכשיו הוא חווה שמישהו שהוא סמך עליו, פרץ את הגבולות שלו ואילץ אותו להרגיש כאב שהוא לא מוכן היה להרגיש, שעמוק בפנים הוא ניסה בכל הכח לא להרגיש.

עכשיו הוא חווה שאין התחשבות והבנה כלפי הפחדים שלו, כלפי הרגישות העצומה שלו, כלפי הצורך שלו ברוך ורגישות לקצב שלו, לדרך שלו לפגוש את עצמו.
וכל אלה מעוררים הרבה פצעים וכאבים ישנים אחרים, כאלה שהוא חווה בילדות כשההורים שלו לא התייחסו אליו ברגישות, כשהוא היה קטן ופגיע לגמרי ולא קיבל אישור, בטחון ואהבה, כשהוא חווה יחס לא קשוב, מאיים ומאלץ מצד ההורים שלו (ולמי מאתנו זה לא קרה במידה כזו או אחרת?).
ועכשיו הוא מרגיש חלש, קטן, חסר בטחון ולא אהוב עמוק בפנים.

עמוק בפנים הוא שוב "לא בסדר" כי כמו ילד שנזפו בו, הוא מרגיש מבוכה ואשמה.

אז מה בעצם עשינו בזה?
אפשר לומר שהניתוח הצליח אבל החולה מת.

מה באמת אני עושה כשאני רואה את הפצע שמולי?
בסיפור שלנו הפצע הוא פיזי, אבל הפצעים המשמעותיים הם הפצעים הרגשיים ונפשיים שאנחנו נושאים בתוכנו.
מבחינתי העקרון הכי חשוב בכל טיפול ולא משנה באיזה טיפול מדובר או אפילו אם מדובר רק בשיחה בין שני חברים, בני זוג או קרובי משפחה, הוא עקרון האישור.
ההבנה שלי היא שהכאב הכי עמוק שלנו הוא חוסר באישור, התחושה שאנחנו לא בסדר, לא מספיק טובים, חייבים להשתנות ואסור להיות אנחנו כי את זה פשוט אי אפשר לקבל ולאהוב.
הביקורת העצמית ורגשות האשמה שנולדים מתוכה הם הכאב העמוק שפועם מתחת לכל צורות הסבל שלנו וזה הלב והשורש העמוק של כל מה שמפריע לנו.

אז גם אם נגרום למישהו לשנות משהו בדרך של כח או אילוץ או שכנוע, זה בכלל לא בטוח שנבין וניתן מענה לכאב הכי עמוק שלו, לדפוס שמלקה ומאשים את עצמו.

כשאני פוגש פצע אצל האדם שמולי, אני בודק קודם כל ובכל פעם מחדש, שהפצע שאני רואה הוא לא הפצע שלי, שהוא לא רק השתקפות או "השלכה" שלי על האדם שמולי.
קל מאוד להתבלבל ולחשוב שפחד, כאב או טראומה כלשהי נמצאים במקור אצל האדם שמולנו בזמן שהם בעצם שלנו.
 
איך אני בודק את זה?
אני שם לב מה אני מרגיש בתוכי אל מול הפצע שאני רואה.

ייתכן שגם לי יש פצע דומה והמפגש יהיה ריפוי הדדי עבור שנינו, אבל אם אני מכיר בפצע שלי והפצע שאני רואה אצל האדם שמולי הוא לא רק שלי, הוא לא רק השלכה שלי על האדם שמולי ולא רק השתקפות שלי עצמי, אני ארגיש חמלה ואמפטיה כלפי הפצע הזה ולא יהיו לי ביקורת או גינוי כלפיו. שום דבר בי לא יתכווץ במאמץ להפסיק להרגיש את הפצע הזה.

ואז אני לוקח זמן להרגיש וללמוד איך ובאיזה אופן אפשר לגעת בפצע הזה בלי לעורר בו אפילו טיפה של כאב, של טראומה ומצוקה. בלי לפגוע, בלי לעורר חרדה נוספת. איך אפשר לתת לו אישור, להיות איתו ביחד אבל לא לנסות לשנות אותו בכח.
אני לומד לנוע ברכות, בהקשבה וברגישות.
 

ואם אני שם לב שיש פחד, שיש כיווץ והתנגדות להכרה בפצע כמו שקורה ברוב המקרים, אני לומד להבין את הפחד, אני לומד לתת לו מקום מקבל ולא שיפוטי, אני לומד לזוז ביחד עם האדם שמולי ממש כמו באומנות הטאי צ'י – אני לומד לנוע באיזון שתומך ומלווה, נוכח ומאפשר.

ואני מודע לזה שאני רק לומד את זה, כל הזמן לומד את זה בכל יום, בכל מפגש חדש – איך לתת אישור ולא גינוי, חמלה ולא לחץ לשנות.

 
זה לא סוד שגם לי יש פצעים רגשיים עמוקים מאוד ויש עומקים של כאב שאני עדיין פוחד לראות.
גם אני מאוד לא הייתי רוצה שיגרמו לי בכח להרגיש את הפצעים שלי לעומק בלי להתחשב בי, בקצב שלי, ביכולת שלי להכיל את הכאב שלי.
זו יכולה להיות חוויה כל כך אלימה וטראומטית.
מה זה אומר "לגעת בפצע באהבה"?

%d7%90%d7%9c%d7%99-%d7%a7%d7%a8%d7%a1%d7%a0%d7%99%d7%a5-%d7%98%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%9c-%d7%a8%d7%92%d7%a9%d7%99

לאהבה יש כנראה אינסוף איכויות. הנה כמה שעוזרות לדעתי להרגיש ולהבין למה כל כך חשוב שכל מגע שלנו עם פצע רגשי, נפשי או פיזי, יהיה מגע אוהב.
 
אהבה מאפשרת ולא מאלצת
היא תומכת ולא דוחפת
היא מראה אבל לא דוחקת לראות
היא סבלנית ובו זמנית היא ערה ומלמדת
היא כנה אבל היא לא דורשת להכיר בדבר
היא רואה את הילד או הילדה שבנו
היא מודעת לרגישות ולצורך בחיבה וחום
היא רואה שהדרך חשובה לא פחות מהיעד
היא נוכחת בהווה ולא מנסה להרשים
היא מאפשרת לנוח ולזרום
היא מאפשרת לריפוי להתרחש בלי מאבק
היא נחה גם בלב הכאב והעצבות הגדולים ביותר
היא מקבלת אותך כמו שאתה ומאפשרת לך לבטוח
היא מכבדת את הקצב שלך, את האופן שבו מדוייק לך ללמוד
היא מרשה לך להיות מי שאתה ולכן אתה רוצה להתקרב ולצמוח בה
היא מלטפת, מחממת ומפשירה את מה שקפא עמוק בפנים
היא מזכירה לך מי אתה באמת וכמה עצום וחכם אתה
היא מראה לך שמותר לך להינות
היא מאפשרת לנשום
 
אז באופן מטאפורי, אני לומד איך להניח יד רכה ואוהבת מאוד על הפצע של האדם שמולי ולא להפעיל לחץ, רק להביא לשם תשומת לב אוהבת ועדינה, אישור וחמלה.
 

אני לומד רק לתת אהבה, רק לאפשר לאדם שמולי לנוח ולגלות בקצב שלו, בדרך שלו, באמצעות מילים, שיחה, תקשורת, תשומת לב לגוף ולנשימה, חיבור לרגשות, לילד ולאינטואיציה שבו, שיש פצע והוא כואב וזקוק לאהבה, כואב וזקוק להכרה, כואב וזקוק למפגש אוהב ומחבר.

אני משתמש בעצמי, בכל הרכות והאהבה שאני מגלה בחיים שלי, כדי להזכיר לאדם שמולי שהפצע שלו זקוק רק לחום ואהבה, רק להכרה כנה ואוהבת וחיבור שמוביל לביטוי, שמרחיב את הראייה וההבנה ומאפשר לחזור לשלמות במקום שהיה קודם מפוצל, מפולג, מנותק, מגונה וכואב מאוד.

 
וככה בלי שום אילוץ, לאט לאט הוא מרגיש, הוא נזכר ומשהו עמוק מתחיל להרפות בו.

איך לבחור טיפול, מטפל או מלווה

לא משנה אם מדובר בטיפול פיזי, נפשי או טיפול רגשי, בעיניי כל טיפול מועיל מתחיל בהבנה שהמגע בכל פצע או כאב צריך להיות אוהב, מגע של אישור ואמפטיה.

כמובן שבסופו של דבר מה שקובע זו התחושה, החיבור האינטואיטיבי וההרגשה שנוצרת במפגש עם מטפל, אבל הכלל של מגע אוהב בפצעים, הוא בעיניי זה שמאפשר לתהליך רגשי או נפשי להיות יעיל, נעים ומרפא באמת ברמות העמוקות ביותר.

כי מה שחשוב זה לא רק לגעת בפצעים, טראומות או כאבים ולהציף אותם.
הכי חשוב זה לגעת באהבה, ברגישות ובלי לעורר שום גינוי או טראומה ובכך לתת כלים, וללמד את האדם שמולנו לבטוח בעצמו, להיות קשוב, רגיש, נינוח ואוהב כלפי עצמו בדרך של דוגמה אישית.
 
כך שבעצם אפשר לומר ש:
זה לא ממש חשוב "לדבר על הדברים ולהציף אותם".
הכי חשוב לדבר עליהם באמפטיה, כנות ואהבה ואם יש אמפטיה, כנות ואהבה במפגש,
אז לפעמים גם שתיקה יכולה להיות תקשורת טובה הרבה יותר ממילים.
 
זה לא ממש חשוב "להבין על מה זה יושב ולראות את המנגנון שגורם לזה".

חשוב לראות מהו הצורך שנמצא עכשיו בלב הכאב והפחד שלנו ואיך מתוך אהבה אנחנו נותנים לו אישור ומענה רגיש ומחבק.

זה לא ממש חשוב "לשחרר את הדפוסים הישנים או לשנות את האמונות המגבילות".
הרי האמונה הכי כואבת היא שאנחנו צריכים להשתנות, שאסור לנו להיות כפי שאנחנו עכשיו.
חשוב הרבה יותר להזכר למה מלכתחילה אנחנו מאמינים במה שאנחנו מאמינים ובוחרים במה שאנחנו בוחרים, למה מתוך צורך בבטחון ואהבה בחרנו להתכווץ ולסגור את הלב ואולי לא לבטוח אפילו בעצמנו.

כי בהבנה הזו, בהיזכרות הזו בעצמנו, אנחנו בוטחים בעצמנו מחדש, אנחנו מבינים את עצמנו בעומק כזה שהריפוי והשחרור מתרחשים מעצמם ובלי מאמץ, ואנחנו נזכרים שכל מה שאי פעם ביקשנו זו אהבה ושאנחנו יכולים לתת אותה לעצמנו בכל רגע.
לשיתוף המאמר עם מי שיכול\ה להיעזר בו:

תודה שקראת 🙂 ומה דעתך על הנושא? אני מזמין אותך להגיב למטה, לשאול שאלה או לבטא את הרגשתך.
*מומלץ לקריאה: סיפור קצר – מהו העקרון הכי בסיסי והכי חשוב באהבה וקבלה עצמית?
מאמרים נוספים שיכולים לעניין אותך:

טיפול טבעי במחשבות טורדניות
איך לקבל את עצמי ולאהוב את עצמי באופן טבעי
רגישות יתר ופגיעות הן מתנות שמבקשות להתגלות
איך להתמודד עם משבר או פרידה – מכאב לריפוי וצמיחה
איך לצאת מחרדה, איך להתגבר על חרדה באמצעות קבלה עצמית?

תגובות של מי שעברו תהליך בליווי אישי עם אלי קרסניץ
(לחצו על התמונה כדי לראות את כל התגובות)
מעוניינים לקבל טיפול, תמיכה והדרכה אישית?
מפגשים אישיים וזוגיים מתקיימים בביתי או בשיחות וידאו און-ליין מכל מקום.
למידע על טיפול והדרכה אישית אפשר להתקשר ליצור איתי קשר כאן
בואו נשמור על קשר 🙂 אני משתף את מסע החיים שלי ואת כל התובנות המרפאות שאני מגלה.
רוצים להתעדכן בתובנות ותכנים חדשים שאני משתף? 
הנה 3 דרכים פשוטות: עקבו אחריי בפייסבוק, הצטרפו לערוץ היוטיוב שלי והצטרפו לקבוצת ווטסאפ יעודית (לקריאה בלבד) שבה אני משתף תובנות נבחרות ועדכונים על מפגשים וסדנאות מידי פעם:

השאר תגובה

6 תגובות
  1. תום הגב

    תודה אלי, ממש תודה! זה היה מאמר כל כך נוגע עבורי, העלה לי דמעות בעיניים בחלק שאתה כותב על איך לגעת במגע אוהב

  2. חנה הגב

    ווווווואאאאו
    מרגש עד דמעות
    המילים הללו נגעו בי במקום עמוק ורגיש. ואני מסכימה עם כל מילה!!

  3. גולדמן מרדכי הגב

    תודה רבה על הלב הגדול.

    אני מיתחבר למה שאתה כותב. אבל קשה לי להבין איך אפשר לעשות את זה
    הרי בוא נגיד שאני אדם חרדי בעל משפחה מפרנס.
    התביעות ממני הם גדולות גם בנושאי דת. גם אשה וילדים שתלווים בי ריגישת פיזית וכלכלית.

    איך אני יכול להגיע לשקט וקבלה עצמית של כזאת אהבה ורוך שאין רגע שאין פעולה שאני צריך לעשות . שאין רגע ללא הסחות דעת

    • אלי קרסניץ הגב

      שלום מרדכי
      הבחירה איך ובמה להשקיע את המודעות, החשיבה והאנרגיה שלנו היא לא שאלה של נסיבות חיים.
      על אותו משקל אפשר לשאול – איך אתה יכול להיות אדם דתי תוך כדי שיש את כל מה שיש מסביב?
      איך אתה יכול להתפלל, לקיים מצוות, להעמיק בחיבור שלך לאלוקים תוך כדי מה שקורה?
      כשלומדים להביט פנימה וליצור חיבור רגשי אוהב עם עצמנו, מגלים שנסיבות החיים הן לעולם לא מכשול לעבודה פנימית משמעותית.

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד

תודה, הודעתך נשלחה :)

רוצים להינות מתובנות והדרכות מרפאות, מעצימות ואוהבות?

הרשמו לרשימת התפוצה שלי (אני שולח מייל אחת לשבוע-שבועיים) וקבלו במתנה את המדריך המעשי לקבלה ואהבה עצמית

מדריך מעשי לקבלה ואהבה עצמית וקבל עצמית
דילוג לתוכן