מה הכי חשוב בכל טיפול? איך לבחור מטפל טוב ומהו העקרון שעושה את ההבדל בין טיפול או מפגש אישי שמעורר ריפוי, צמיחה וקבלה עצמית לבין כזה שמשאיר אותנו עם תחושות מעורבות ולפעמים עם מועקה והרגשה מתסכלת שמשהו בנו לא מספיק טוב ושחייבים לעבוד קשה כדי לשנות את זה?
רוב האנשים שמגיעים אלי למפגשים של ריפוי רגשי וצמיחה אישית, מגיעים אחרי שכבר התנסו בכמה שיטות טיפול, למדו גישות רוחניות שונות או עברו אצל כמה פסיכולוגים או מטפלים.
הנקודה הזו היא גם העקרון שמנחה אותי ושאותו אני לומד שוב ושוב בעומקים חדשים.
בעיניי העקרון הזה נוגע לכל מטופל ומטפל מתחום הנפש ולדעתי גם לכל מטפל שעובד עם הגוף כי גוף ונפש לא נפרדים באמת – כל מגע בגוף נושא בתוכו איכויות רגשיות כמו שכל אינטרקציה נפשית או רגשית מעוררות תחושות בגוף שלנו.
הנקודה הזו נוגעת בעצם גם בכל מערכת יחסים כי יחסים טיפוליים נוצרים כל הזמן גם אם לרגעים, בכל חברות, זוגיות ויחסים משפחתיים, אפילו כשאנחנו מקשיבים לחבר שמשתף משהו אישי ורוצים לתת לו עצה.
מהו פצע בהקשר של טיפול רגשי?
פצע בהקשר הנפשי או הרגשי דומה מאוד לפצע במובן הפיזי – כל מה שכואב, מכווץ, לרוב לא נעים למגע, שקשה לנו להתקרב אליו או לקבל אותו בתוכנו.
במקומות כאלה אנחנו מרגישים לרוב תחושות של אי נוחות, לחץ, מועקה, חרדה, עצב, יאוש, זעם ולא פעם תחושות של נתק, אטימות, קונפליקט פנימי, פחד מקרבה ואינטימיות וחוסר בטחון. הנסיון שלנו להמנע מלפגוש את הפצעים שלנו ולהגן על עצמנו מחשיפה שלהם, מוביל אותנו לא פעם לדפוסי חשיבה והתנהגות לא נעימים שיוצרים קשיים ביחסים.
ויותר מכל דבר אחר, במקומות האלה אנחנו לא מרגישים שלמים עם עצמנו, אנחנו חווים אי נוחות ומתח ומתקשים לקבל את עצמנו.
אבל להציף בכח את הפצעים הרגשיים, לגרום לאנשים להרגיש את הכאב והפחד שממנו הם בורחים, לעמת אנשים עם דפוסי האישיות שלהם, לזרוק את ה"אמת" בפנים ולהראות לאנשים ש"זו הסיבה שבגללה אתה סובל וזה מה שאתה צריך לשנות וככה אתה צריך לעשות את זה!" זה לא בהכרח מרפא ויותר מזה, לא פעם, זה בדיוק ההפך מריפוי, זו יכולה להיות דרך אל טראומה חדשה, מבלבלת ועמוקה יותר.
דוגמה שמסבירה את החשיבות של מגע אוהב בפצע
הוא מבקש ממני לעזור לו כי הוא ממש סובל ולא מבין את מקור הכאב שלו ולא מוצא שום דרך להפסיק אותו.
נניח שאני מסכים לעזור לו ותוך כדי שאני מסתכל עליו מקרוב כדי לאתר את מקור הכאב, אני מגלה שממש על הבטן שלו יש פצע עמוק ומוזנח שמדמם. פצע שהוא לא ער אליו, לא מודע אליו, לא מפנה אליו את המבט שלו כבר הרבה זמן.
על פניו נראה שזה מקור הכאב שלו וזה נמצא ממש מתחת לאף שלו, אז איך זה שהוא לא רואה אותו?
יש סיבה שהוא לא רואה את הפצע הכואב שלו, הוא לא רואה אותו כי הוא מפחד לראות אותו, כי עמוק בפנים הוא נמצא בתחושה של חוסר בטחון, סכנה ולחץ. באופן לא מודע הוא מאמין שהמפגש שלו עם הפצע הזה יגרום לו לסבל שהוא לא יוכל לעמוד בו. מסיבות שיכולות להיות נסתרות מפני השטח, הפצע שלו נראה לו מפחיד מידי, כואב מידי, מסוכן מידי ובלתי אפשרי.
ההפך, נראה שהוא מנסה להתחמק, הוא מתחיל לדבר באריכות על הכאב שלו, הוא מספר ומסביר וגם נזכר במה שקרה לו בעבר, מעלה תהיות ושאלות פילוסופיות אבל לא מביט אל הפצע שלו.
כתוצאה מזה הוא נאלץ להביט באימה על מה שהוא כל כך לא רצה לראות, שהוא לא היה מוכן לקבל.
או בעוד גישה אחרת – אני מחליט לגרום לו להסתכל על הפצע שלו על ידי זה שאני צועק עליו בקול חמור ותקיף "תסתכל כבר על הפצע שלך! תראה כמה הוא כואב!" והוא מתוך בהלה מסתכל על הפצע שלו בחרדה עמוקה.
אבל בלי לשים לב, יצרנו פצע חדש, עמוק ומורכב יותר מהקודם. פצע שחודר וכואב אפילו יותר מהמקורי.
כי נכון, עכשיו הוא ער למה שרציתי להראות לו אבל יחד עם זה הוא חווה טראומה חדשה.
עכשיו הוא חווה שאין התחשבות והבנה כלפי הפחדים שלו, כלפי הרגישות העצומה שלו, כלפי הצורך שלו ברוך ורגישות לקצב שלו, לדרך שלו לפגוש את עצמו.
וכל אלה מעוררים הרבה פצעים וכאבים ישנים אחרים, כאלה שהוא חווה בילדות כשההורים שלו לא התייחסו אליו ברגישות, כשהוא היה קטן ופגיע לגמרי ולא קיבל אישור, בטחון ואהבה, כשהוא חווה יחס לא קשוב, מאיים ומאלץ מצד ההורים שלו (ולמי מאתנו זה לא קרה במידה כזו או אחרת?).
עמוק בפנים הוא שוב "לא בסדר" כי כמו ילד שנזפו בו, הוא מרגיש מבוכה ואשמה.
אז מה בעצם עשינו בזה?
אפשר לומר שהניתוח הצליח אבל החולה מת.
הביקורת העצמית ורגשות האשמה שנולדים מתוכה הם הכאב העמוק שפועם מתחת לכל צורות הסבל שלנו וזה הלב והשורש העמוק של כל מה שמפריע לנו.
אז גם אם נגרום למישהו לשנות משהו בדרך של כח או אילוץ או שכנוע, זה בכלל לא בטוח שנבין וניתן מענה לכאב הכי עמוק שלו, לדפוס שמלקה ומאשים את עצמו.
קל מאוד להתבלבל ולחשוב שפחד, כאב או טראומה כלשהי נמצאים במקור אצל האדם שמולנו בזמן שהם בעצם שלנו.
ייתכן שגם לי יש פצע דומה והמפגש יהיה ריפוי הדדי עבור שנינו, אבל אם אני מכיר בפצע שלי והפצע שאני רואה אצל האדם שמולי הוא לא רק שלי, הוא לא רק השלכה שלי על האדם שמולי ולא רק השתקפות שלי עצמי, אני ארגיש חמלה ואמפטיה כלפי הפצע הזה ולא יהיו לי ביקורת או גינוי כלפיו. שום דבר בי לא יתכווץ במאמץ להפסיק להרגיש את הפצע הזה.
אני לומד לנוע ברכות, בהקשבה וברגישות.
ואם אני שם לב שיש פחד, שיש כיווץ והתנגדות להכרה בפצע כמו שקורה ברוב המקרים, אני לומד להבין את הפחד, אני לומד לתת לו מקום מקבל ולא שיפוטי, אני לומד לזוז ביחד עם האדם שמולי ממש כמו באומנות הטאי צ'י – אני לומד לנוע באיזון שתומך ומלווה, נוכח ומאפשר.
ואני מודע לזה שאני רק לומד את זה, כל הזמן לומד את זה בכל יום, בכל מפגש חדש – איך לתת אישור ולא גינוי, חמלה ולא לחץ לשנות.
גם אני מאוד לא הייתי רוצה שיגרמו לי בכח להרגיש את הפצעים שלי לעומק בלי להתחשב בי, בקצב שלי, ביכולת שלי להכיל את הכאב שלי.
זו יכולה להיות חוויה כל כך אלימה וטראומטית.
היא תומכת ולא דוחפת
היא מראה אבל לא דוחקת לראות
היא סבלנית ובו זמנית היא ערה ומלמדת
היא כנה אבל היא לא דורשת להכיר בדבר
היא רואה את הילד או הילדה שבנו
היא מודעת לרגישות ולצורך בחיבה וחום
היא רואה שהדרך חשובה לא פחות מהיעד
היא נוכחת בהווה ולא מנסה להרשים
היא מאפשרת לנוח ולזרום
היא מאפשרת לריפוי להתרחש בלי מאבק
היא נחה גם בלב הכאב והעצבות הגדולים ביותר
היא מקבלת אותך כמו שאתה ומאפשרת לך לבטוח
היא מלטפת, מחממת ומפשירה את מה שקפא עמוק בפנים
היא מזכירה לך מי אתה באמת וכמה עצום וחכם אתה
היא מראה לך שמותר לך להינות
היא מאפשרת לנשום
אני לומד רק לתת אהבה, רק לאפשר לאדם שמולי לנוח ולגלות בקצב שלו, בדרך שלו, באמצעות מילים, שיחה, תקשורת, תשומת לב לגוף ולנשימה, חיבור לרגשות, לילד ולאינטואיציה שבו, שיש פצע והוא כואב וזקוק לאהבה, כואב וזקוק להכרה, כואב וזקוק למפגש אוהב ומחבר.
אני משתמש בעצמי, בכל הרכות והאהבה שאני מגלה בחיים שלי, כדי להזכיר לאדם שמולי שהפצע שלו זקוק רק לחום ואהבה, רק להכרה כנה ואוהבת וחיבור שמוביל לביטוי, שמרחיב את הראייה וההבנה ומאפשר לחזור לשלמות במקום שהיה קודם מפוצל, מפולג, מנותק, מגונה וכואב מאוד.
איך לבחור טיפול, מטפל או מלווה
לא משנה אם מדובר בטיפול פיזי, נפשי או טיפול רגשי, בעיניי כל טיפול מועיל מתחיל בהבנה שהמגע בכל פצע או כאב צריך להיות אוהב, מגע של אישור ואמפטיה.
כמובן שבסופו של דבר מה שקובע זו התחושה, החיבור האינטואיטיבי וההרגשה שנוצרת במפגש עם מטפל, אבל הכלל של מגע אוהב בפצעים, הוא בעיניי זה שמאפשר לתהליך רגשי או נפשי להיות יעיל, נעים ומרפא באמת ברמות העמוקות ביותר.
אז לפעמים גם שתיקה יכולה להיות תקשורת טובה הרבה יותר ממילים.
חשוב לראות מהו הצורך שנמצא עכשיו בלב הכאב והפחד שלנו ואיך מתוך אהבה אנחנו נותנים לו אישור ומענה רגיש ומחבק.
חשוב הרבה יותר להזכר למה מלכתחילה אנחנו מאמינים במה שאנחנו מאמינים ובוחרים במה שאנחנו בוחרים, למה מתוך צורך בבטחון ואהבה בחרנו להתכווץ ולסגור את הלב ואולי לא לבטוח אפילו בעצמנו.
כי בהבנה הזו, בהיזכרות הזו בעצמנו, אנחנו בוטחים בעצמנו מחדש, אנחנו מבינים את עצמנו בעומק כזה שהריפוי והשחרור מתרחשים מעצמם ובלי מאמץ, ואנחנו נזכרים שכל מה שאי פעם ביקשנו זו אהבה ושאנחנו יכולים לתת אותה לעצמנו בכל רגע.
לשיתוף המאמר עם מי שיכול\ה להיעזר בו:
תודה שקראת 🙂 ומה דעתך על הנושא? אני מזמין אותך להגיב למטה, לשאול שאלה או לבטא את הרגשתך.
*מומלץ לקריאה: סיפור קצר – מהו העקרון הכי בסיסי והכי חשוב באהבה וקבלה עצמית?
מאמרים נוספים שיכולים לעניין אותך:
טיפול טבעי במחשבות טורדניות
איך לקבל את עצמי ולאהוב את עצמי באופן טבעי
רגישות יתר ופגיעות הן מתנות שמבקשות להתגלות
איך להתמודד עם משבר או פרידה – מכאב לריפוי וצמיחה
איך לצאת מחרדה, איך להתגבר על חרדה באמצעות קבלה עצמית?
תגובות של מי שעברו תהליך בליווי אישי עם אלי קרסניץ
(לחצו על התמונה כדי לראות את כל התגובות)
מעוניינים לקבל טיפול, תמיכה והדרכה אישית?
מפגשים אישיים וזוגיים מתקיימים בביתי או בשיחות וידאו און-ליין מכל מקום.
למידע על טיפול והדרכה אישית אפשר להתקשר ליצור איתי קשר כאן
6 תגובות
תודה אלי, ממש תודה! זה היה מאמר כל כך נוגע עבורי, העלה לי דמעות בעיניים בחלק שאתה כותב על איך לגעת במגע אוהב
תודה רבה תום, אני ממש שמח לשמוע שהמאמר נגע בך 🙂
ווווווואאאאו
מרגש עד דמעות
המילים הללו נגעו בי במקום עמוק ורגיש. ואני מסכימה עם כל מילה!!
תודה, נעים לשמוע 🙂
תודה רבה על הלב הגדול.
אני מיתחבר למה שאתה כותב. אבל קשה לי להבין איך אפשר לעשות את זה
הרי בוא נגיד שאני אדם חרדי בעל משפחה מפרנס.
התביעות ממני הם גדולות גם בנושאי דת. גם אשה וילדים שתלווים בי ריגישת פיזית וכלכלית.
איך אני יכול להגיע לשקט וקבלה עצמית של כזאת אהבה ורוך שאין רגע שאין פעולה שאני צריך לעשות . שאין רגע ללא הסחות דעת
שלום מרדכי
הבחירה איך ובמה להשקיע את המודעות, החשיבה והאנרגיה שלנו היא לא שאלה של נסיבות חיים.
על אותו משקל אפשר לשאול – איך אתה יכול להיות אדם דתי תוך כדי שיש את כל מה שיש מסביב?
איך אתה יכול להתפלל, לקיים מצוות, להעמיק בחיבור שלך לאלוקים תוך כדי מה שקורה?
כשלומדים להביט פנימה וליצור חיבור רגשי אוהב עם עצמנו, מגלים שנסיבות החיים הן לעולם לא מכשול לעבודה פנימית משמעותית.