איך לא לפגוע ולא לגרום טראומות לילדים שבנו ולילדים שלנו

כשהייתי ילד, אחד הדברים הקשים ביותר בשבילי היה לראות את אבא שלי חוזר מהעבודה.
גם אם לא היה נאמר שם שום דבר, גם אם לא הופנה כלפיי שום יחס "שלילי", הרגשתי פשוט חרדה מהרגע הזה, רק לראות את הסבל, את התסכול, את היאוש הזה מהחיים.
ולראות שזה אבא שלי שמרגיש ככה.

זה היה מרוקן אותי מבפנים כל פעם מחדש, כאילו שהאוויר נשאב ממני ונשארתי מרוקן מכל תחושת בטחון, תלוי באוויר וחסר אנרגיה וכל מה שרציתי באותם רגעים זה לברוח. לברוח לדמיון, למציאות אחרת, לטלוויזיה, לאנשהו…רק לא להרגיש את המציאות המרה והכל כך לא נעימה הזו.

שנים אחר כך, מתוך תהליכים שעברתי הבנתי שמה שהכי הכאיב לי באבא שלי לא היה בהכרח היחס הישיר שלו אלי, אלא היחס שלו אל עצמו, אל החיים שלו.
היום אני רואה ומבין משהו חשוב לגבי הורים וילדים. ילדים קטנים וגם ילדים גדולים בגוף בוגר כמוני וכמוכם ואני רוצה לחשוף בפניכם את התובנה שלי.

ריק

ילד לא מבחין בין עצמו לבין העולם

ילד לא מבחין בין עצמו לבין העולם. מבחינת ילד, העולם הוא אני.
וזה נכון גם לגבי הילד או הילדה שחיים בנו כיום. כשאני מסתכל פנימה ורואה את הילד שבי, הילד שהוא כל העולם הרגשי הפנימי שלי, הילד שאני, אני רואה שהילד הזה לא שם הפרדות בין עצמו לבין העולם.
התמימות הילדית הזו היא אגב גם פסגת השאיפות של כל אדם "רוחני" – לחזור ולחיות באחדות עם כל מה שקיים, עם עצמנו ועם העולם.
והחוויה המדהימה הזו שך חוסר הפרדה, היא חוויה שכל ילד חווה כל עוד הוא לא מתכווץ מחרדה קיומית ופחד שהוא תוצר של הדרך שבה ההורים שלו והחברה שבה הוא חי מתייחסים אליו אבל לא פחות מזה, הדרך שבה ההורים שלו והחברה בה הוא חי רואים את עצמם, את החיים ואת המציאות.

ילדים הם סקרנים מטבעם, הם אוהבים ללמוד ולגלות דברים חדשים ויש להם הרבה שאלות על כל דבר, פשוט כי אין להם הבחנה מודעת בינם לבין העולם. אני זוכר את זה גם בתור הילד שהייתי פעם, ברגעים הטובים המעטים שהיו כשהסתכלתי על העולם הזה בפליאה ולא יכלתי לדמיין שיש פה איזושהי הפרדה, העולם כולו היה נראה מסקרן, פלאי, מסתורי וקסום ופשוט הרגשתי שהעולם הזה הוא אני.

במי מאתנו אין ילד או ילדה שמרגישים כך?

ומה שהבנתי לגבי הורים וילדים הוא זה:
באותו האופן שבו ההורה רואה את עצמו ואת חייו, כך בדיוק הילדים שלו ירגישו שהוא מתייחס אליהם.
כלומר, אי אפשר להפריד את ההתייחסות של ההורה לעצמו ואל חייו מהרשמים הרגשיים והנפשיים שיותבעו בילדיו. וכמובן שאותם רשמים רגשיים שמותבעים בילדות מלווים אותנו לאורך כל ימי חיינו הבוגרים וניתנים לשינוי רק בתהליך מעמיק של מודעות, הקשבה וצמיחה אישית.

הרבה פעמים אנשים מספרים לי סיפור דומה: "נכון שההורים שלי חיו חיים קשים, נכון שהם היו לחוצים, עצבניים, ממורמרים ולא מאושרים, אבל הם לא הרימו עלי יד וכמעט שלא קיללו אותי וכמעט תמיד דאגו לצרכים שלי…אז אין לי זכות להאשים או לשפוט אותם. הם אנשים טובים…"

אז נכון, אין באמת אנשים "רעים" ואולי אין טעם להאשים או לשפוט, הרי להורים שלנו היו גם הורים וכן הלאה וכולנו תוצרים של הדורות הקודמים לנו. אבל יש הרבה טעם לדעתי, להכיר בכאב העמוק והמודחק שלנו, אותו כאב שחשים ילד או ילדה כשהם גדלים בצל הורים לא מאושרים, ממורמרים, מתוכסלים, ביקורתיים ועצבניים.

הרי בתור ילד שלא מבחין בין עצמו לבין העולם, הרגשתי שכל התסכול, היאוש, הביקורת האינסופית, האשמה והאלימות שאבא שלי חש כלפי עצמו וכלפי החיים שלו, אפילו כשהוא לא דיבר על זה, כל זה הרגשתי כמופנה נגדי.
הרי מתוך עיניים של ילד, העולם הזה הוא אני והנה אבא שלי שוב ושוב מקלל ומאשים את העולם באכזריות אינסופית, ברוע, בחווית עונש, בחוסר התחשבות וחוסר אהבה, כך הוא ראה את העולם רוב הזמן.
וכמובן עצם הרעיון שזה אבא שלי שמרגיש וחי ככה, אותה דמות שהייתה אמורה להיות מקור לבטחון, יציבות ודוגמה לגבריות בחיי, זו כבר טראומה עמוקה, כאב גדול ועמוק לגדול איתו.

במבט לאחור, זה אולי מה שפגע בי יותר מכל כילד וליווה אותי בחיי הבוגרים – לגדול בצל הורה שראה את עצמו ואת העולם שבו הוא חי כאכזריות, רוע ותסכול מתמשך וכך גם בלי להתכוון כלל, הרגשתי שרואים אותי, שכפי שלעולם הזה אין זכות קיום כפי שהוא, כך גם לי, וכפי שהעולם הזה הוא רע, אכזר ולא ראוי לאישור ואהבה, כך גם אני.

אז אם גם אתם כמוני חשים במקום עמוק כלשהו מועקה, תסכול, כאב רגשי עמוק ותחושה של פגיעה ובושה וחושבים שאין הצדקה לרגשות האלה כי ההורים שלכם היו בסה"כ "בסדר" איתכם, דעו לכם: יש הצדקה אמיתית לכל רגש, לכל כאב, לכל תסכול ולכל דבר קטן שאתם חשים.

גם אם אתם חושבים שההורים שלכם היו יחסית "בסדר" איתכם, זה לא אומר כלום על מה שעברתם בילדות כי יתכן מאוד שהייתם חשופים בשנים הכי רכות והכי "סופגות" שלכם לאווירה קשה מאוד של אלימות עצמית, תסכול, בדידות, ריקנות, אשמה, זעם ובושה קיומית.

ריק

ריפוי בעומק הלב

כל הכאב הרגשי, כל הפחד שבא איתו – זה בסדר, זה ממש בסדר להרגיש ככה. למעשה יש כאן הזמנה אוהבת לריפוי בעומק הלב, וזה מתחיל בהכרה בזכות שלנו להרגיש כפי שאנו מרגישים, להכיר בכאב הילדי שלנו ולהכיר במקורות שלו שמתקיימים לא רק בעבר, אלא גם ממש עכשיו, בהווה, ממש עכשיו בגוף שלנו, ברגשות שלנו, בדרך שבה אנו נושמים (או לא נושמים) ובכל ההוויה שלנו.

ברגעים שבהם אני עומד לצד הילד שבי – מקשיב לעצמי, מרגיש ומרשה לעצמי להרגיש את הכאב, את הפגיעה וההתכווצות שמרגיש ילד שגדל בצל הורה מאוד לא מאושר, אני חש הקלה, חיבור וריפוי עמוק שמתרחשים בתוכי.
וכמובן שזו דרך, זה מסע, אבל אני נהנה  מהמסע הזה כשאני מסכים לכאוב את הכאב שלי או לפחות לומד להסכים (כי הרי להסכים להרגיש לגמרי זה מאוד קשה, אבל ללמוד בהדרגה להרגיש יותר ויותר, זה לגמרי אפשרי). 

ומתוך התובנה הזו, חשבתי על וריאציה שונה למשפט המוכר "אל תשפוט אדם עד שתגיע למקומו".

המשפט שעלה בי הוא זה: "אל תשפוט את עצמך עד שתגיע למקומך"
או במילים אחרות, אל תשפוט ותבקר את הילד שבך, את הרגשות שלך – הפחדים, העצבות, הכעס, היאוש והתסכול שלך, עד שלא תרשה לעצמך באמת להרגיש אותם באופן עמוק ומשמעותי, עד שלא באמת תעמוד לצד הילד (או הילדה) שבך ותיזכר בכנות שהילד הזה הוא אתה.
וכשתהיה במקום במקום הפגיע, הרגיש והקשוב הזה, תגלה אולי לראשונה שכבר אין שום שיפוטיות, יש שם רק אהבה, יש רק אמפטיה, יש חברות פנימית עמוקה שיכולה לפגוש גם את כל מה שעצוב, קשה וכואב בך.

ריק

איך לא לפגוע ולא לגרום טראומות לילדים 

לפני הכל, לקבל ולאהוב את עצמי

השאלה המתבקש בעיניי היא – איך לא לגרום לטראומות ופגיעות רגשיות מכאיבות גם לילדים הפנימיים שלנו (כלומר לעולם הרגשי שלנו) וגם לילדים חיצוניים שיש לנו כהורים?
ילדות אגב, לא קשורה לגיל. ילדות זו איכות של רגישות, צורך באהבה ובטחון ופגיעות. זה מה שמנהל אותנו מבפנים גם אם אנחנו מתכחשים לזה והמקום הרגשי שלנו הוא ילדי תמיד ללא קשר לגיל.

אם נוריד לרגע את המסכה ה"רצינית" וה"בוגרת" כפי שקורה לנו לעיתים קרובות במערכות יחסים, מה נראה?
האם לא נראה שם ילד סקרן, פוחד, עצוב, שמח, פגוע ונזקק לאהבה?

והתשובה המתבקשת בעיניי היא זו:
מכיוון שילדים (פנימיים או חיצוניים) לא מבחינים בינם לבין העולם, הם לא מבחינים גם בין היחס שלנו לעצמנו ואל העולם, לבין היחס שלנו אליהם.
ולכן לא משנה מה נעשה או איך ננסה להתנהג, עדיין הילדים ירגישו את הגישה שלנו וגם אם לא במודע, יספגו את האווירה והגישה שלנו לחיים ולעצמנו.

אנחנו הורים קודם כל לעצמנו, הורים לאותו ילד או ילדה פנימיים שכל כך זקוקים לרגישות שלנו, להקשבה שלנו וליכולת שלנו להיות איתם ביחד בכל קושי וכאב.

ולכן הדרך היחידה שלנו לחיות בלי לגרום לעצמנו ולילדים שלנו טראומות היא ללמד לאהוב ולקבל את עצמנו באמת.

ללמוד, מכיוון שמדובר בתהליך, בלמידה ולא בהגעה ליעד כלשהו.
ללמוד, כי ללמוד זה אפשרי ומעניין להבדיל מנסיון לקפוץ להישג כלשהו שזה לא אפשרי ומתסכל.
ללמוד לקבל ולאהוב את עצמנו כי כפי שאנחנו מתייחסים לעצמנו, כך אנחנו מתייחסים לחיים שלנו ולעולם כולו וזה המסר העמוק ביותר שנעביר לילדים שבנו ולילדים שלנו.

וכמובן שאין כאן שום ציפיה שנהיה הורים מושלמים. מותר לנו ללמוד, לטעות ולנסות שוב אלפי פעמים. אין שום הגבלה על זה. אבל לבקש להיות באופן מעשי בתהליך של למידה, של צמיחה אישית, של התקרבות לעצמנו, של הקשבה כנה והבנה של הצרכים הרגשיים שלנו, של קבלה ואהבה עצמית שמביאה ריפוי לדפוסים של חרדה, דכאון, יאוש, בדידות, קורבנות, אשמה, חוסר בטחון וריקנות, זה מה שעושה את ההבדל.

כדי שהילדים שבנו והילדים שלנו יזקו בילדות אוהבת, בריאה ונעימה, אנחנו אלה שצריכים לעבור תהליך של ריפוי פנימי אוהב ואין שום צורך שנהיה מושלמים.
ההפך, כשהורה מדבר בכנות על הפחדים והרגשות שלו, כשהורה מודה שהוא לא באמת יודע מה נכון, כשהוא מרשה לעצמו לטעות, להודות בטעות וללמוד משהו חדש, הוא נותן לילד שבו או לילד שלו מתנה ענקית – את האישור לטעות, ללמוד ולא להיות מושלם.

וככה, מתוך אישור פנימי אוהב כזה, אפשר לחיות בנחת, בבטחון ובידיעה הנעימה שגם אם לא נהיה מושלמים, עדיין נהיה ראויים לאהבה, בטחון וקירבה.
ריק

לשיתוף המאמר עם מי שיכול\ה להיעזר בו:
Share on facebook
Share on twitter
Share on whatsapp
Share on email

תודה שקראת 🙂 ומה דעתך על הנושא? אני מזמין אותך להגיב למטה, לשאול שאלה או לבטא את הרגשתך.
*מומלץ לקריאה: סיפור קצר – מהו העקרון הכי בסיסי והכי חשוב באהבה וקבלה עצמית?
מאמרים נוספים שיכולים לעניין אותך:

טיפול טבעי במחשבות טורדניות
איך לקבל את עצמי ולאהוב את עצמי באופן טבעי
רגישות יתר ופגיעות הן מתנות שמבקשות להתגלות
איך להתמודד עם משבר או פרידה – מכאב לריפוי וצמיחה
איך לצאת מחרדה, איך להתגבר על חרדה באמצעות קבלה עצמית?

תגובות של מי שעברו תהליך בליווי אישי עם אלי קרסניץ
(לחצו על התמונה כדי לראות את כל התגובות)

אני שמח ומתרגש להזמין אתכם למפגש הקבצתי הקרוב שלי

לחצו על התמונה לפרטים והרשמה:

מעוניינים לקבל טיפול, תמיכה והדרכה אישית?
מפגשים אישיים וזוגיים מתקיימים בביתי או בשיחות וידאו און-ליין מכל מקום.
למידע על טיפול והדרכה אישית אפשר להתקשר לטלפון: 0522263761
בואו נשמור על קשר 🙂 אני משתף את מסע החיים שלי ואת כל התובנות המרפאות שאני מגלה.
רוצים להתעדכן בתובנות ותכנים חדשים שאני משתף? 
הנה 3 דרכים פשוטות: עקבו אחריי בפייסבוק, הצטרפו לערוץ היוטיוב שלי והצטרפו לקבוצת ווטסאפ יעודית (לקריאה בלבד) שבה אני משתף תובנות נבחרות ועדכונים על מפגשים וסדנאות מידי פעם:
איך לא לפגוע ולא לגרום טראומות לילדים שבנו ולילדים שלנו
4.8 (96.36%) 11 vote[s]

השאר תגובה

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד

תודה, הודעתך נשלחה :)

רוצים להינות מתובנות והדרכות מרפאות, מעצימות ואוהבות?

הרשמו לרשימת התפוצה שלי (אני שולח מייל אחת לשבוע-שבועיים) וקבלו במתנה את המדריך המעשי לקבלה ואהבה עצמית

מדריך מעשי לקבלה ואהבה עצמית
דילוג לתוכן