"אני בזוגיות ולא טוב לי בה, אבל יש לי ילדים ואני לא יכול לעזוב אותם"
את הסיפור הכואב הזה שמעתי בכמה וכמה גרסאות מאנשים שבאו אליי למפגש אישי עם התחושה הקשה ש"לא טוב לי בזוגיות".
הדילמה הזו כואבת מאוד – האם להתגרש או להישאר ביחד בשביל הילדים? איך לדעת אם להיפרד או להישאר כשהזוגיות כבר כבויה? האם להקשיב ללב או לתחושת המחויבות? ומה לגבי הפחד להיות לבד?
הסיפור הזה מתסכל ממש, אי אפשר שלא להרגיש כמה זה כואב, כמה זה עצוב ומעורר מצוקה ובדידות בזוגיות. זה מרגיש כמו להיות לכודים בין הצורך בהנאה, בחופש ובשמחה שבאה מנאמנות לעצמנו, לבין האהבה לילדים ותחושת האחריות כלפיהם. וגם הפחד מלהישאר לבד משחק תפקיד מרכזי בדילמה הזו.
אבל זה לא חייב להיות כך – יש דרך להבין את עצמנו לעומק ולתת לעצמנו ולילדים שלנו את מה שאנחנו באמת צריכים.
לא טוב לי בזוגיות: מה באמת קורה בפנים מתחת לדילמה אם להתגרש או להישאר?
כשאנשים מגיעים אלי לפגישות אישיות סביב הנושא הכאוב הזה, אנחנו מבררים ביחד מה קורה בפנים בעולם הרגשות, מתחת לפני השטח של הדילמה המחשבתית "האם להתגרש או להישאר ביחד בשביל הילדים". ולרוב, מבעד לשכבות של פחד, תסכול וכאב רגשי אנחנו מגלים תפיסה או אמונה עמוקה שאומרת ש"חייבים להתפשר" או ש"חייבים להתפשר בשביל הילדים", והאמונה הזו מפעילה ומנהלת את החשיבה שלנו ומעוררת הרבה פחדים.
וכשלאט לאט, תוך כדי הקשבה רגישה ומפגש עם הרגשות, מתגלות השכבות העמוקות יותר של הנפש, אנחנו מגלים שהאמונה הזו היא המשך ישיר של יחס שקיבלנו ומה שלמדנו בבית כילדים.
בילדות, רובנו קיבלנו בגרסאות שונות שוב ושוב את המסר: "בגללך אני מתפשר על עצמי", "אני מקריב את עצמי ומתפשר על עצמי בשבילך".
במילים אחרות, אצל רובנו במידה כזו או אחרת, האמונה והתפיסה הבסיסית שבשביל ילדים צריך להקריב את האושר, השמחה והסיפוק שלנו, נטמעה כבר מגיל צעיר מבלי שהיינו מודעים לכך.
איך קיבלנו בילדות את המסר שחייבים להתפשר ולהקריב בשביל הילדים
לי אישית זה נאמר אינספור פעמים כילד, באופן ישיר, מאשים ואלים במשפטים כמו "אתה הרסת לי את החיים", "אתה העונש שלי", "בגללך אני סובל" ועוד. אבל שמעתי עוד הרבה גרסאות של המסר הזה מאנשים שונים.
משפטים שנאמרו לנו בילדות כמו:
בגללך אין לי חיים
אני עובד קשה בשבילך ואתה לא מעריך את זה
אני כל הזמן דואג בגללך – יום אחד יהיו לך ילדים משלך ואז תבין
אין לי שקט בגללך
אין לך זכות לדבר ככה כי אני מפרנס ומאכיל אותך
וגם במצבים שבהם פשוט ראינו איך ההורים שלנו לא מאושרים, חיים בתחושה של תסכול והקרבה, לא מתקשרים אחד עם השני באמת, לא מפגינים אהבה אחד כלפי השני ולא נהנים להיות ביחד – ובכל זאת נשארים שם יום ועוד יום ועוד יום אפור.
בכל הדרכים האלה, וגם מתוך הקשבה למה שההורים שלנו הביעו ושידרו, קיבלנו את המסר שבשביל ילדים צריך להתפשר. שילדים זה אומר ויתור על עצמנו ועל השמחה שלנו, שבשביל הילדים צריך להישאר במקום שלא טוב בו – מקום חנוק, כלוא ולא נעים – ושאין ברירה.
משם, אגב, מגיעה גם התפיסה או האמונה ש"בשביל אהבה צריך להקריב", שאהבה היא הקרבה, ושבשביל להיות ביחד חייבים להתפשר על הרגשות והאמת שלנו. כשאנחנו חיים מתוך האמונה שאהבה היא פשרה כואבת על עצמנו, אנחנו חווים את הקשיים שהאמונה הזו מביאה אל מערכות היחסים שלנו בזמן שאנחנו מנסים לרצות את האחר על חשבון הרגשות שלנו – ולרוב מגיעים לזעם, תסכול, ריחוק, מריבות ובדידות.
כמובן שאין פה האשמה או ביקורת כלפי אף אחד, להורים שלנו באמת היה קשה ובכל זאת, ההכרה בכך שהאמונה ש"חייבים להתפשר על עצמנו, על הסיפוק, האושר וההנאה שלנו למען הילדים" נטמעה בנו כבר בגיל צעיר ולרוב בלי שהיינו באמת מודעים לזה.
בדידות בזוגיות וזוגיות כבויה: על מה אנחנו מתפשרים באמת?
כשאנחנו מקשיבים ביחד למנגנונים הנפשיים שמפעילים ומעצבים את החשיבה וההתנהגות שלנו מתחת לפני השטח, אנחנו רואים שהפשרה שלנו היא לא בהכרח על עצם ההישארות ביחד ביחסים הנוכחיים. להישאר ביחד לא בהכרח אומר שמתפשרים, כי את הפשרה אנחנו מולידים ויוצרים מתוך עצמנו ואז מביאים אותה אל תוך מערכת היחסים שלנו.
כלומר, זה לא שאנחנו מרגישים תקועים ולא נהנים בגלל היחסים שבהם אנחנו נמצאים, אלא שהיחסים שבהם אנחנו נמצאים מרגישים תקועים ולא נעימים כי אנחנו מתפשרים בהם כל הזמן על עצמנו.
זו הנקודה המשמעותית פה:
כל מקום שמתפשרים בו על עצמנו, מרגיש לא נעים. וזה פשוט כי להתפשר על עצמנו זה מאוד לא נעים.
והפשרה היא לא על מי ילך, מי יביא, מי יישאר לשמור או מי ידאג למשהו. על כל הדברים האלה אפשר לגשר כשיש תקשורת טובה.
הפשרה האמיתית היא על היחס שאנחנו צריכים, על כנות, על לכבד את הגבולות שלנו – גבולות שמאפשרים לנו להישאר נאמנים לעצמנו ולתת לאחרים. הפשרה היא על האפשרות לבטא ולומר את מה שמרגישים באמת ולבקש את מה שרוצים וצריכים.
ואגב, לא להתפשר זה לא אומר לא לעשות שום דבר בשביל מישהו אחר. ההפך – לא להתפשר על עצמנו זה אומר לבטא את מה שאנחנו באמת מרגישים וצריכים, לפתוח פתח לתקשורת ואהבה, ואז נפתח הפתח גם לנתינה שלא מרגישה כמו עבדות או חוסר אונים.
זה עצוב כששני אנשים שאוהבים אחד את השני, או שלפחות פעם הרגישו אהבה וחברות וחלמו על ביחד, על בית וילדים באווירה של אהבה, מוצאים את עצמם במערכת של פשרות, שתיקות, הדחקות, אשמה, התגוננות ובדידות אפרורית בלי שינוי שנראה באופק.
זה עצוב כשחיים אחד ליד השני כמו שותפים לדירה ולא באמת ביחד, כשמסתתרים אחד מהשני ופוחדים להיפגש באמת.
להיפרד או להישאר? הבחירה השלישית שלרוב אנחנו מפספסים
דווקא להפסיק להתפשר על לומר את מה שאנחנו מרגישים באמת, להפסיק להתפשר על לכבד את הגבולות שלנו ואת מה שנעים לנו, להפסיק לוותר על הכנות ביחסים ועל יחס רגיש ונעים שאנו זקוקים לו – דווקא זה מאפשר לשחרר את הכאב והבדידות ולצאת לדרך חדשה.
יש לנו בחירה, והבחירה שלנו היא לא רק בין שתי האפשרויות המוכרות והלא נעימות – "להתגרש או להישאר ולסבול", אלא שיש עוד בחירה: ללמוד איך לא להתפשר על עצמנו.
איך לא להתפשר על לומר שמשהו לא נעים לנו, איך לא להאשים את עצמנו ואת האחר אלא פשוט לשתף שהנה – ככה זה כואב לי, ככה זה נעים לי, זה מה שאני אוהב, זה מה שאני רוצה לבטא.
כי למרות שלרוב הנושא הזה לא מדובר, זה ממש לא מובן מאליו שנבין אחד את השנייה, שנדע איך לגעת אחד בשנייה, איך לדבר כדי שתהיה הבנה, ואיך לבקש משהו ולא לפגוע על ידי דרישות.
כל אחד מאיתנו מדבר בשפה קצת שונה, וכשמתקרבים מגלים שיש פערים בתקשורת. וכדי שיהיה נעים ואפשרי להיות ביחד, הפערים האלה זקוקים לגישור – גישור שלא יכול להתרחש כשמוותרים ומתפשרים על עצמנו.
הפשרה האמיתית שלנו היא בעצם על עצמנו, על כנות וביטוי אותנטי של מה שאנחנו מרגישים, ולא בהכרח על הישארות במקום כזה או אחר – כי אנחנו יוצרים את המקום שבו אנחנו נמצאים.
פחד להתגרש בגלל הילדים: מה זה באמת עושה לילדים כשנשארים בזוגיות מתה?
הנה עוד נקודה חשובה: כשאנחנו מנסים להישאר ביחד בשביל הילדים, אנחנו חושבים על טובת הילדים. מה יקרה להם אם ניפרד, איך זה ישפיע עליהם ועל החיים שלהם, והאם זו לא חובתנו להיות שם בשבילם ויהי מה?
דילמה קשה וכואבת.
אבל יש משהו שקורה מתחת לפני השטח כשאנחנו מושכים את המצב הלא נעים של התפשרות, זוגיות כבויה או ויתור על עצמנו.
כילדים, אנחנו סופגים ומחקים את ההתנהגות והאישיות של ההורים שלנו לא רק על ידי היחס הישיר שלהם אלינו, אלא גם על ידי התבוננות בהתנהגות שלהם, בדיבור שלהם ובמה שהם משדרים.
כשילד מסתכל על ההורים שלו הוא שם לב להרבה דברים:
מה הם עושים?
מה הם אומרים?
איך הם מגיבים?
מה הם משדרים?
מה חשוב להם?
אני זוכר שכילד הייתי מרגיש חרדה ומועקה, כאילו הלב שלי צונח, כל פעם שאבא שלי היה חוזר הביתה ונראה מדוכא, לא שמח, כבוי.
גם אם הוא לא היה אומר לי כלום ופשוט הולך לחדר שלו – רק מלראות את הדיכאון בפנים שלו, הרגשתי נורא. זה הכאיב לי מאוד וגרם לי להרגיש מיואש וכבוי במשך שנים.
רק הרבה שנים אחר כך בסשן טיפולי, הבנתי שמה שהכאיב לי יותר מהכל כילד לא היה היחס הביקורתי, הזועם והאלים של אבא שלי, אלא התחושה שהוא פשוט ויתר על עצמו. זה היה הכי כואב וזרע בי חוסר ביטחון ועצבות עמוקה שליוותה אותי במשך שנים.
וכך גם כל ילד או ילדה, שרואים את אמא או אבא כשהם מתפשרים על עצמם ועל השמחה שלהם, כשהם לחוצים, מתוסכלים, לא מביעים אהבה, לא מעיזים לבקש את האושר שמגיע להם – הם סופגים את זה, הם לומדים את זה ולומדים להיות כאלה. הם לומדים שככה זה לחיות, שככה זה לאהוב, שככה זה להיות ביחד – להתפשר על עצמנו.
גם אם הם לא יודעים לבטא את זה עכשיו, זה כואב להם וזה מלמד אותם את אותה האמונה ש"חייבים להתפשר", וכך הכאב מתגלגל ועובר מדור לדור וממשיך להכאיב. מכל הסיבות האלה, והרבה סיבות אחרות שלא אפרט כאן כדי להשאר תמציתי וממוקד, אני רוצה להזכיר לעצמי ולכם שלא חייבים להתפשר על עצמנו. להישאר ביחד בשביל הילדים, זה לא בהכרח עושה את העבודה, וזה לא בהכרח נותן לילדים את מה שהם צריכים באמת.
פשרה היא מכאיבה מאוד והפשרה האמיתית היא על עצמנו, על הרגשות שלנו והביטוי שלהם. ואפשר להפסיק להתפשר כבר במקום שבו אנחנו נמצאים עכשיו.
ואם כן נחליט להיפרד? למה לעיתים פרידה בוגרת עדיפה גם לטובת הילדים
אם כמו בהרבה מקרים שזכיתי לראות, להפסיק להתפשר על עצמנו מביא שיקום וחיבור מחודש ליחסים ואפשרות חדשה להיות וליהנות ביחד – זה נפלא. אבל גם אם לא, וזה מוביל להיפרד מתוך הבנה כנה ובוגרת שזה באמת לא נעים להיות ביחד והקשר הזוגי כבר לא עונה על הצרכים שלנו – אז גם להיפרד אפשר באהבה.
גם בפרידה בוגרת ואוהבת אפשר לתת לילדים מתנה חשובה ונפלאה, שיעור נפלא בנאמנות לעצמנו וללב שלנו, ולהעניק להם את ההבנה שלא חייבים להתפשר על עצמנו, שמותר ליהנות בחיים וללכת עם הלב ולהישאר באהבה גדולה כהורים – אבל לא להקריב את עצמנו.
ובסופו של דבר, כשאנחנו לא מוותרים על עצמנו, אנחנו לא מוותרים גם על הילדים. כי עדיף הורה שמח, קשוב לעצמו שמשדר ביטחון והנאה – גם אם הוא בוחר לא להישאר בזוגיות עם ההורה השני – על פני הורה שחוק, עייף, כבוי ומדוכא שבוחר להישאר ביחסים של כאב ופשרה ובעצם מלמד את הילד\ה שהחיים הם מסע מייסר ומדכא ושזוגיות והורות הם מקומות של דעיכה ודכאון.
כך שאין מה להפסיד בכל מקרה, רק ללמוד איך לא להתפשר על הלב שלנו ולבטוח שכל בחירה שבאמת טובה עבורנו, היא גם זו שבאמת טובה עבור הילדים שלנו בטווח הארוך והמשמעותי באמת.
אני מזמין אתכם לצפות בסרטון הזה שבו אני משתף ומסביר איך לא לוותר על עצמנו וגם לא לפגוע באחרים ביחסים (בני זוג או ילדים):
שאלות ותשובות נפוצות: כשלא טוב בזוגיות ומתלבטים אם להתגרש או להישאר
לא טוב לי בזוגיות ואני מרגיש בדידות בנישואים – איך לדעת אם להתגרש או להישאר?
התחושה שלא טוב לנו בזוגיות ושאנחנו חווים בדידות בתוך הקשר מובילה לרוב למחשבה שיש לנו רק שתי ברירות קיצוניות: להישאר ולסבול או לפרק את החבילה ולהתגרש. אולם בפועל, פעמים רבות מערכת היחסים מרגישה תקועה וחנוקה כי במשך שנים התפשרנו בה על עצמנו, שתקנו, ריצינו והסתרנו את הרגשות והצרכים האמיתיים שלנו. לפני שמקבלים החלטה סופית אם להתגרש או להישאר, הצעד החשוב ביותר הוא לבחור ב"אפשרות השלישית": להפסיק להתפשר על האמת שלנו ולהתחיל לבטא בכנות ובלי האשמה את מה שכואב, נעים וחשוב לנו. רק כשאנחנו מפסיקים לוותר על עצמנו בתוך הקשר, ניתן לדעת בבהירות אם הזוגיות יכולה להתחדש ולהפוך לקרובה וטובה או שהגיע הזמן להיפרד בשלמות.
האם כדאי להישאר ביחד בשביל הילדים כשהזוגיות כבר כבויה ומתה?
המחשבה שאם נשמור על המסגרת המשפחתית בכל מחיר נגן על הילדים היא טבעית ומובנת, אך בפועל ילדים אינם חיים בתוך "מסגרת" אלא בתוך האווירה הרגשית שקיימת בבית. כאשר שני הורים נשארים בזוגיות כבויה, מנוכרת ומלאת תסכול או שתיקות רועמות, הילדים סופגים את הכאב והכובד הזה מדי יום. כשילד רואה את אמא או אבא חוזרים הביתה כבויים, חסרי שמחה ומוותרים על עצמם שנה אחר שנה, זה מעורר בו חרדה ומועקה ומלמד אותו שאהבה פירושה הקרבה וסבל. לכן, אם לאחר ניסיון כן ואמיתי מתברר שהקשר הזוגי הסתיים, פרידה בוגרת, מכבדת ואוהבת עדיפה לילדים עשרות מונים על פני גדילה בבית שבו ההורים כבויים ומתפשרים על חייהם.
למה אנחנו מרגישים שאנחנו חיים כמו שותפים לדירה ואיך אפשר לשנות את זה?
התחושה שבני זוג חיים "אחד ליד השני" כמו שותפים לדירה נוצרת כאשר הפחד ממריבות, מפגיעה או מדחייה גורם לנו להסתתר זה מזה ולהימנע ממפגש רגשי כן. אנחנו ממשיכים לתפקד מצוין סביב משימות הבית והילדים – מי ייקח, מי יביא ומי ידאג – אבל מוותרים על שיתוף הלב, על הצבת גבולות בריאים ועל בקשת היחס והמגע שאנו זקוקים להם. כל מקום שבו אנחנו מתפשרים על הרגשות שלנו הופך באופן בלתי נמנע לאפור ומרוחק. השינוי מתחיל כשאנחנו מעיזים להביא את הרגשות שלנו אל תוך הקשר בפגיעות ובכנות, מתוך הבנה שפערים בתקשורת זקוקים לגישור חי ולא להדחקה.
איך מתמודדים עם הפחד להתגרש בגלל הילדים והקושי להחליט אם להיפרד או להישאר?
ההתלבטות אם להתגרש או להישאר בשביל הילדים מציפה את הפחדים העמוקים ביותר של העולם הרגשי שלנו שהוא כמו ילד בלי קשר לגיל הכרונולוגי שלנו – פחד מלהישאר לבד, חרדת נטישה ואשמה כבדה מול הילדים. מכיוון שקשה מאוד לראות את הדפוסים האלה בבהירות מתוך סערת הרגשות לבד, כדי לטפל בנושא באמת ובאופן יסודי מומלץ מאוד להיעזר בתהליך של טיפול רגשי איכותי או ליווי זוגי, שכן היכולת שלנו לטפל בעצמנו לבד במצבים כאלה היא לרוב מוגבלת. מרחב טיפולי בטוח מאפשר להרגיע את הפחדים, לזהות היכן ויתרנו על עצמנו, ולקבל החלטה בהירה ושלמה מלב שקט – בין אם לחידוש הזוגיות ובין אם לפרידה מיטיבה.
על המחבר: ד"ר אלי קרסניץ (Ph.D) הוא מטפל רגשי, מפתח גישת "להכיר בעצמי" וחוקר את נבכי הנפש ומנגנוני ההגנה של מערכת העצבים. עם למעלה מ-15 שנות ניסיון קליני (מאז 2010) בליווי אלפי אנשים המתמודדים עם חרדות קשות, OCD ומחשבות טורדניות, טראומות ומשברים נפשיים, אלי משלב בעבודתו רקע מדעי מוצק (בוגר הטכניון) יחד עם תרפיה רגשית מעמיקה מבוססת חמלה וחיבור פנימי מעשי ואפקטיבי. הגישה שלו נולדה מתוך שילוב של מסע התמודדות וצמיחה אישי ועמוק בשילוב עם למידה והיכרות עם גישות טיפוליות רבות.
לקריאה נוספת אודות אלי, הגישה הטיפולית הייחודית שלו וההסמכות המקצועיות לחצו כאן.
לתיאום שיחת התייעצות או ליווי אישי (בקליניקה ובאונליין) לחצו כאן.
הזווית הנוירולוגית: איך ויתור עצמי ומתח סמוי בין ההורים מעצבים את מערכת העצבים של הילד?
מחקרים עכשוויים במדעי המוח ובהתפתחות הילד מפריכים את המיתוס שלפיו ילדים מוגנים כל עוד ההורים "שומרים על שקט תעשייתי" ונשארים תחת קורת גג אחת. מערכת העצבים האוטונומית של ילדים נמצאת במצב של ויסות הדדי (Co-regulation) מתמיד עם מערכת העצבים של הוריהם. באמצעות רשת נוירוני המראה וחיישנים תת-הכרתיים במערכת הלימבית (Neuroception), מוחו של הילד סורק ללא הרף את הבעות הפנים, טון הדיבור, היציבה ורמת החיוניות של ההורה. כאשר הורה חי מתוך פשרה מתמשכת, הדחקה רגשית, ריחוק זוגי או עצבות כבויה, גופו מפריש הורמוני דחק (כגון קורטיזול) ומצוי בעוררות הישרדותית או בהשטחה רגשית (Dorsal Vagal Shutdown). מחקרים פיזיולוגיים מוכיחים כי ככל שההורה מתאמץ יותר להדחיק ולהסתיר את מצוקתו "בשביל הילדים", כך עולה הסנכרון הפיזיולוגי של הלחץ בינו לבין הילד. הילד קולט את חוסר הביטחון והדיכאון הסמוי בבית, ומערכת העצבים שלו מגיבה בחרדה, דריכות יתר ופגיעה בביטחון הרגשי. לעומת זאת, כאשר ההורה מפסיק להתפשר על עולמו הרגשי, מבטא את עצמו בכנות ובוחר בחיים שיש בהם חיוניות, שלמות ורווחה נפשית – בין אם דרך חידוש הקשר ובין אם דרך פרידה מווסתת ומכבדת – מערכת העצבים של הילד מקבלת עוגן יציב, בטוח ובריא להתפתחותו.
מקורות ספרותיים:
- Waters, S. F., Karnilowicz, H. R., West, T. V., & Mendes, W. B. (2020). Keep it to yourself? Parent emotion suppression influences physiological linkage and interaction behavior. Journal of Family Psychology, 34(7), 784–793. מחקר המעגן מדעית את הטענה במאמר שלפיה הדחקת רגשות וניסיון "להסתיר" מצוקה כדי להגן על הילדים פועלים הפוך, ומגבירים את הסנכרון הפיזיולוגי של מתח וריחוק בין ההורה לילד.
- Sturge-Apple, M. L., Davies, P. T., & Cummings, E. M. (2006). Impact of hostility and withdrawal in interparental conflict on parental emotional unavailability and children's adjustment difficulties. Child Development, 77(6), 1623–1641. מחקר אורך המוכיח כי לא רק מריבות גלויות, אלא גם נסיגה רגשית, שתיקות וניכור זוגי בין הורים שנשארים יחד פוגעים בזמינות הרגשית של ההורים ומובילים לקשיי הסתגלות, עצבות וחרדה אצל הילדים.
- Davies, P. T., Martin, M. J., Coe, J. L., & Cummings, E. M. (2016). Transactional cascades of destructive interparental conflict, children's emotional insecurity, and psychological problems across childhood and adolescence. Development and Psychopathology, 28(3), 653–671. מחקר מקיף המדגים כיצד אווירה זוגית עכורה או מדוכדכת לאורך זמן מערערת את הביטחון הרגשי הבסיסי של הילדים ומנבאת מצוקה נפשית בילדות ובגיל ההתבגרות.
הצהרה משפטית והבהרה רפואית: המידע המוצג במאמר ובאתר זה הוא אינפורמטיבי, חינוכי וטיפולי-התפתחותי בלבד על בסיס גישת "להכיר בעצמי", ואינו מהווה תחליף לאבחון רפואי, פסיכיאטרי, רגשי מוסמך או לייעוץ מקצועי מטעם גורם רפואי מורשה. תהליכי עבודה עם העולם הרגשי ומערכת העצבים אינם מחליפים טיפול רפואי במצבים קליניים חריפים. בכל מקרה של מצוקה נפשית חריפה, סכנה מיידית או תסמינים רפואיים קשים, מומלץ לפנות מיד לגורם רפואי או נפשי מוסמך בקהילה.
רוצים לשמוע איך הגישה שלי יכולה לתת מענה לצרכים שלכם במפגשים אישיים (בביתי או בשיחות וידאו און-ליין)?
כתבו לי ואשמח לחזור אליכם.
לשיתוף המאמר עם מי שיכול\ה להיעזר בו:
תודה שקראת 🙂 ומה דעתך על הנושא? אני מזמין אותך להגיב למטה, לשאול שאלה או לבטא את הרגשתך.
*מומלץ לקריאה: סיפור קצר – מהו העקרון הכי בסיסי והכי חשוב באהבה וקבלה עצמית?
מאמרים נוספים שיכולים לעניין אותך:
טיפול במחשבות טורדניות
איך לקבל את עצמי ולאהוב את עצמי באופן מעשי
רגישות יתר ופגיעות הן מתנות שמבקשות להתגלות
איך להתמודד עם משבר או פרידה – מכאב להעצמה וצמיחה
איך לצאת מחרדה, איך להרגיע חרדה באמצעות קבלה עצמית?
תגובות של מי שעברו תהליך בליווי אישי עם אלי קרסניץ
(לחצו על התמונה כדי לראות את כל התגובות)
מעוניינים לקבל טיפול, תמיכה והדרכה אישית?
מפגשים אישיים וזוגיים מתקיימים בביתי או בשיחות וידאו און-ליין מכל מקום.
למידע על טיפול והדרכה אישית אפשר להתקשר ליצור איתי קשר כאן
