איך להיות שלם עם עצמך ועם המציאות? – זו שאלה שמעסיקה את כולנו.
כשאנו מביטים סביבבנו בחיים ותופסים את הסיטואציה כמפחידה, מכעיסה, עצובה, ביקורתית, שטחית, מנוכרת ויש לנו ביקורת ושיפוטיות כלפי הסביבה או האנשים שאנו פוגשים, ולחילופין כשאנו תופסים את הסביבה כאוהבת, שמחה, אוהדת, חברית ונעימה, מה באמת קורה לנו?
יש תאוריה שאומרת שכל מה שאנחנו רואים, זה רק את עצמנו. כולנו שמענו מתישהו את ה"אמת" הזו אבל לרוב, אני לא אתפלא אם ההבנה הזו לא באמת עוזרת לך להיות שלם עם עצמך.
אפילו יותר מזה, לעיתים קרובות, הרעיון הזה של "כל מה שאנחנו רואים זה רק את עצמנו" רק מעצבן ומתסכל אותנו וגורם לנו להרגיש אשמים ו"לא מספיק טובים".
משפטים מוכרים כמו "הפוסל במומו פוסל" לרוב לא מועילים ורק יוצרים התנגדות טבעית בתוכנו.
גם רעיונות "רוחניים" בסגנון "אין אני" או "הכל אשליה" לרוב יוצרים נתק רגשי ותסכול מתמשך בתוכנו.
כדי שנוכל להיות שלמים במציאות שנתפסת בעיניינו כ"שלילית" מסיבה כלשהי, עלינו להבין לעומק ובאופן חוויתי מהי מציאות ומהו "עצמי".
רק מתוך העמקה של ההיכרות שלנו עם עצמנו נוכל ללמוד להיות שלמים עם עצמנו ועם העולם שאנו פוגשים באינספור צורות ודרכים כל יום.
מהי המציאות שאנו חווים?
כשאנו מסתכלים החוצה, על פני השטח נראה שהמציאות שאנו חווים מורכבת מאוד ובעלת אינסוף גורמים והשפעות.
באופן די מפתיע, אם נבחן את עצמנו לעומק, נגלה שכל מה שאנחנו באמת חווים במהלך כל חיינו הן רק שלוש איכויות חוויתייות פנימיות:
מחשבות – כל סוגי החשיבה – לוגיקה, דמיון, תפיסות, רעיונות, פרשנויות והזכרון
רגשות – כל הרגשות שלנו כולל פחד, כעס, עצבות, שמחה, אשמה, קנאה, אמפטיה וכו'
תחושות גוף – כל תחושת הגוף שלנו החל מהנעימות והנוחות ביותר ועד הקשות והלא נעימות ביותר
ומה עוד? זהו. אין עוד שום דבר.
מפתיע נכון?
בדקו זאת בעצמכם, לא משנה מה קורה בעולם החיצוני, כל מה שחווינו וכל מה שאי פעם באמת נחווה בסופו של דבר זה את שלושת ההיבטים האלה – מחשבות, רגשות ותחושות גוף.
האם אי פעם קרה לכם משהו או שחוויתם משהו שלא הסתכם במחשבות, רגשות ותחושות גוף?
אם תבדקו לעומק תגלו שלא משנה מהו הארוע החיצוני או הפנימי שהתרחש, כל מה שאפשר לחוות זה מחשבות, רגשות ותחושות גוף.
ומה לגבי מודעות עצמית?
אפשר לדמות זאת כך: אם המחשבות, הרגשות ותחושות הגוף שלנו הם כמו צבעים בתמונה, המודעות היא האור שמאיר על התמונה. המודעות יכולה לגרום לצבעים בתמונה להראות אחרת לגמרי בהתאם לכמות האור שמגיעה.
כשכמות האור שמגיעה אל התמונה (הכוללת מחשבות, רגשות ותחושת גוף) היא מועטה, כל הצבעים יראו קודרים, אפלוליים, מבלבלים וקצת מפחידים, אבל כשאור המודעות מאיר בשפע, אפילו הצבעים האפלים ביותר יכולים להראות יפים, הרמוניים, מדהימים ומדוייקים.
מודעות או הכרה, היא האור שמאפשר לחוות את המחשבות, הרגשות ותחושות הגוף שלנו.
האם המודעות משפיעה על מחשבות, רגשות ותחושות גוף?
כן מכיוון שהמחשבות, הרגשות ותחושות הגוף שלנו הם לא תמונה סטטית אלא הוויה חייה ומשתנה ללא הרף, והמודעות או ההכרה בהחלט משפיעה עליהם.
ככל שאנו מודעים יותר, כלומר מסכימים לחוות את המחשבות, הרגשות ותחושות הגוף שלנו ולפגוש אותם בכנות, כך אנו חווים את אותם רגשות, מחשבות ותחושות גוף כטבעיים, מקובלים ונכונים יותר.
עצם ההסכמה לאפשר למודעות שלנו להאיר את המחשבות, הרגשות ותחושות הגוף שלנו מביאה לריפוי עצום בתוכנו ומוציאה אותנו בהדרגה ממעגל הקסמים של הדיכוי העצמי.
מי אני באמת?
השאלה "מי אני" היא למעשה אחת השאלות הפשוטות ביותר. אם אנחנו מבינים שכל מה שקיים זה מחשבות, רגשות ותחושות גוף ומודעות שמאפשרת לחוות אותם, הרי שבכל רגע נתון "אני" זה סך כל הרגשות, המחשבות ותחושת הגוף שמתקיימים באותו רגע נתון.
את מי אנחנו מייצגים כשאנו אומרים "אני"? על מי אנחנו אומרים "אני מרגיש", "אני חושב", "אני רוצה", "לא נעים לי"?
הרי בכל צורת תקשורת אנחנו תמיד משקפים את המחשבות, הרגשות ותחושות הגוף שלנו כולל טעם, ריח וכו.
"אני" זו רק מילה או אם תרצו תפיסה מחשבתית שבאה לייצג את מכלול המחשבות, הרגשות ותחושות הגוף של הרגע הזה.
לפעמים נדמה לנו שיש "אני" שהוא "אמיתי" ועמוק יותר מה"אני" הנוכחי שלנו אבל זוהי פשוט תחושה, תחושה ופרשנות שהיא חלק מה"אני" הנוכחי שלנו.
אני = החוויה של הרגע הזה = מכלול התחושות, הרגשות ותחושות הגוף של הרגע הזה.
ומה לגבי מודעות? האם היא "אני"?
מודעות או הכרה, היא האור שמאיר ומאפשר לחוות כל חוויה. אין במודעות או בהכרה עצמה, רעיון או מושג של "אני".
בעצם כל רעיון או תפיסה של "אני" יכול להתקיים רק בעולם המחשבות והרגשות שלנו ולכן ה"אני" הזה הוא חושב, רגיש מאוד וחש אינספור תחושות בכל רגע נתון.
מה כל זה אומר בפועל
אם אנחנו מבינים שכל מה שיש במציאות של כל רגע נתון זה החוויה של הרגע הזה שכוללת מחשבות, רגשות ותחושות גוף, אפשר להכיר בכך ש:
פחד רואה פחד
כעס רואה כעס
עצב רואה עצב
חוכמה רואה חוכמה
אהבה רואה אהבה
אשמה רואה אשמה
ביקורת רואה ביקורת
וכו'…
הכוונה היא שמכיוון ש"אני" זה החוויה של הרגע הזה, אז בטוח שאם אני מזהה כעס, פחד, אשמה, ביקורת, מודעות, אהבה או כל איכות אחרת בעולם ה"חיצוני", הרי שאני חייב להיות בעצמי אותה איכות באותו רגע (ואין בכך שום דבר "שלילי" או "חיובי", זו פשוט חוויה רגשית, מחשבתית וגופנית שאנו חווים).
אי אפשר לראות מישהו אחר כתוקפני מבלי להרגיש בעצמי תוקפנות באותו רגע.
אי אפשר לראות מישהו אחר כטיפש מבלי להרגיש טיפשות באותו רגע.
אי אפשר לראות מישהו אחר כאוהב מבלי להרגיש אהבה באותו רגע.
החדשות הרעות והחדשות הטובות
בואו נתחיל מהחדשות ה"רעות" – כל מה שאנו חווים הוא למעשה את עצמנו ולכן האחריות לחוויה שלנו היא אך ורק שלנו.
זה לא אומר אגב שצריך להיות "פאסיביים" או "לקבל כל דבר". הרי גם הבחירה שלנו להשאר או לעזוב, להתקרב או להציב גבול, היא באחריותנו ומה שמנחה אותנו הוא הדיוק הפנימי שלנו, מה שמרגיש לנו נעים ומדוייק עבורנו.
ועכשיו לחדשות ה"טובות" – מכיוון שכל מה שאנו חווים זה את עצמנו, אנו למעשה לא קורבנות של אף אחד ויש לנו אפשרות אמיתית להיות חופשיים, מאושרים וגם לך יש אפשרות להיות שלם עם עצמך ועם המציאות (לכן גם החדשות ה"רעות" הן לא באמת רעות).
להיות שלם עם עצמך – איך עושים את זה?
איך הופכים את ההבנה האינטלקטואלית הזו למציאות ממשית וחוויתית? הרי במציאות הכל קורה כל כך מהר ואין זמן להתחיל לחשוב בכל פעם שמשהו קורה.
איך באמת חיים בדרך הזו של מודעות ואושר פנימי?
כדי שההבנה הזו תהפוך לחווית חיים אמיתית, מרפאה ומוחשית עבורנו, זה לא מספיק לקרוא או לחשוב על כך. גם ססמאות המשבחות את המודעות או חשיבה "חיובית" לא יעזרו לנו באמת.
נדרש כאן תהליך מעמיק של היכרות חוויתית ומעמיקה עם ההיבטים השונים של עצמנו – מחשבות, רגשות ותחושות הגוף.
תהליך מעמיק שכזה מתרחש מעצמו כשאנו מאפשרים למודעות שלנו להתרחב ולהאיר יותר ויותר בסביבה תומכת, מאפשרת ואוהבת.
התהליך הזה הוא למעשה הריפוי היסודי ביותר לכל דפוסי הסבל שלנו.
חשוב להבין שלא מדובר בהכרח במסע "רוחני" אל עבר ה"הארה" או ה"נרוונה", אלא במסע טבעי, הרמוני ומשחרר של הרפיה אל תוך עצמנו והסכמה הדרגתית לראות, להרגיש ולפגוש את עצמנו יותר ויותר.
מה מאפשר ללמוד את זה?
העיקרון החשוב ביותר שמאפשר לנו להקשיב, להתחבר ולחזור להרגיש את עצמנו מחדש הוא עקרון ה"גילוי במקום גינוי".
כשאנו מנסים שיטה או טכניקה פסיכולוגית או רוחנית כלשהי שאמורה לשפר אותנו לטובה, לעזור לנו להתחבר לעצמנו או לגרום לנו להבין או לשנות משהו בעצמנו, הדבר הכי חשוב הוא קודם כל להכיר בכנות מלאה במניע שלנו להשתמש באותה שיטה או טכניקה.
אם המניע שלנו (גם אם הוא מעודן, סמוי או מוסווה תחת מילים רוחניות או רעיונות רוחניים שונים) הוא גינוי עצמי, הוא הנסיון לשנות את עצמנו בכח, להפטר ממשהו שאנחנו מרגישים, זה סימן שאנחנו פוחדים ממשהו, פוחדים להרגיש משהו שאנחנו כבר מרגישים.
ואם זה המצב, הדבר הכי נעים הוא להודות בפחד הזה.
הרי פחד הוא רגש אנושי טבעי ובריא. פחד מזכיר לנו שיש משהו שמאיים עלינו וגם אם אנחנו לא רואים את הסיבות על פני השטח, הפחד שלנו מבקש מאתנו להקשיב ולהרגיש אותו כדי שנוכל לנוח שוב בתוך עצמנו.
הכוונה היא לא לדבר על הפחד שלנו במילים עקיפות כמו "זה לא משרת אותי", "אני לא אוהב את זה", "אני רוצה להתגבר על זה", "אני רוצה להחליף או לשנות את האמונה הזו", "אני רוצה להשתחרר מזה", אלא פשוט להודות בכנות שאנחנו פוחדים כרגע ממשהו שאנחנו חווים בתוכנו גם אם אנחנו לא יודעים למה.
ואגב, לא לדעת למה אנחנו פוחדים ולהודות בכך, זהו שלב מאוד נעים ומקרב שמאפשר לנו להעמיק את ההקשבה והמפגש שלנו עם עצמנו.
כשאנחנו מודים בפחד שלנו בפשטות ובכנות מול עצמנו, נפתחת בפנינו אפשרות לחזור להרגיש, להתחבר וגלות בתוכנו אהבה והשלמה טבעית.
הנה פוסט מעמוד הפייסבוק שלי שממחיש את הבדל בין גינוי לגילוי:
https://www.facebook.com/elikrasnits/posts/1709001832693123
רוצים לשמוע איך הגישה שלי יכולה לתת מענה לצרכים שלכם במפגשים אישיים (בביתי או בשיחות וידאו און-ליין)?
כתבו לי ואשמח לחזור אליכם.
לשיתוף המאמר עם מי שיכול\ה להיעזר בו:
תודה שקראת 🙂 ומה דעתך על הנושא? אני מזמין אותך להגיב למטה, לשאול שאלה או לבטא את הרגשתך.
*מומלץ לקריאה: סיפור קצר – מהו העקרון הכי בסיסי והכי חשוב באהבה וקבלה עצמית?
מאמרים נוספים שיכולים לעניין אותך:
טיפול במחשבות טורדניות
איך לקבל את עצמי ולאהוב את עצמי באופן מעשי
רגישות יתר ופגיעות הן מתנות שמבקשות להתגלות
איך להתמודד עם משבר או פרידה – מכאב להעצמה וצמיחה
איך לצאת מחרדה, איך להרגיע חרדה באמצעות קבלה עצמית?
תגובות של מי שעברו תהליך בליווי אישי עם אלי קרסניץ
(לחצו על התמונה כדי לראות את כל התגובות)
מעוניינים לקבל טיפול, תמיכה והדרכה אישית?
מפגשים אישיים וזוגיים מתקיימים בביתי או בשיחות וידאו און-ליין מכל מקום.
למידע על טיפול והדרכה אישית אפשר להתקשר ליצור איתי קשר כאן
3 תגובות
תודה רבה על המאמר.
יש לי איזשהי הארה לגבי המאמר ברשותך-
"אי אפשר לראות מישהו אחר כתוקפני מבלי להיות בעצמי תוקפנות באותו רגע."…
לדעתי זה לא מדוייק כמו שנטלי אמרה, כשאתה באהבה אתה עדיין יכול לראות מישהו כתוקפני כי אתה מזהה את זה מהחיים שלך . מצב ריגשי כמו אהבה או תוקפנות יביא לתגובה ריגשית מסויימת והדגש הוא על התגובה הריגשית ולא על הרגש עצמו. במידה ותיהיה תוקפני ותראה מישהו תקופני התגובה הריגשית שלך תיהיה עצבים, תוקפנות גדולה יותר, כעס ובמידה ואתה נמצא במצב ריגשי של אהבה אתה תראה את זה ותגיב בחמלה, בתמיהה, בהבנה, ברצון לעזור וכו'.
היי אלי , אני קוראת בהשתוקקות אחרי המאמרים שלך ואני חייבת להגיד שיש לי שינוי שמורגש מרגע לרגע.
השאלה היחידה שעולה לי בראש היא, איך אני יכולה להמשיך להיות בקשרים ולהתנהל כרגיל כשאני מרגישה שאני לא מרוכזת בעצמי אלא רק שאני לבד?
יש לי בן זוג, משפחה ועבודה שתופסת לי הרבה מהזמן ואני לא יודעת איך לשלב בין המודעות לעצמי לבין התשומת לב שאני נותנת אליהם
היי נעמה, תודה וכיף לשמוע 🙂
לשאלתך, אין שום דילמה או פיצול בין תשומת לב לעצמך ולאחרים, ההפך, ככל שאתה קשובה יותר לעצמך ולגוף שלך, בוטחת בו ועושה רק מה שנעים לך
כך את קשובה ומדוייקת יותר עם כל מי שסביבך.
זו רק המחשבה המגוננת שלך שמספרת שיש איזשהו קונפליטקט בין תשומת לב לעצמך לבין תשומת לאחרים.
למעשה אין קונפליקט כזה כלל, יש רק הקשבה לגוף החכם שלך והוא מקשיב ומגיב באופן טבעי וחכם כלפי כל מי שסביבך.