איך להתמודד עם משבר או פרידה – מכאב לריפוי וצמיחה

איך להתמודד עם משבר?
איך להתמודד עם פרידה?
לפעמים זה כואב מידי. זה יכול להרגיש כמו הסוף של כל דבר טוב, כמו ליפול אל תהום אפלה, כמו גיהנום.

התמודדות עם משבר או פרידה יכולה לנבוע מהרבה סיבות כמו פרידה מבן או בת זוג, פרידה מאדם אהוב, אובדן או מוות של מישהו קרוב.
היא יכולה גם לנבוע ממשבר בעבודה, ארוע טראומטי, משבר שקשור לגיל (כמו משבר גיל ה-40) או התמודדות עם מציאות חדשה ולא מוכרת.

במאמר הזה אני רוצה לחשוף, להאיר ולהביא ריפוי לנושא כואב מאוד שלרוב נשאר לא מדובר: תחושת הזעזוע, החרדה והכאב העצום שיכולים לנבוע מהתמודדות עם משבר או פרידה באמצעות שלושה עקרונות פשוטים.
ואני רוצה להתחיל בשיתוף של אחד הסיפורים הכי כואבים שלי.

התמודדות עם פרידה – המשבר האישי שלי

זה אחד הסיפורים הכי כואבים שלי ולמרות שהוא מדבר על משבר בעקבות פרידה כואבת, המסקנות והתובנות שבאות בעקבותיו תקפות לכל משבר אחר.

זה קרה לי בגיל 27, החיים שלי נעצרו שם.
גרתי אז בחיפה והייתי סטודנט לתואר שני בהנדסה בטכניון.
במבט לאחור אני מבין שבפנים תמיד הרגשתי מאוד חסר בטחון, סבלתי מחרדת נטישה חזקה ולמרות שהיו לי לא מעט בנות זוג, היחסים תמיד היו מלווים בהרבה מתח, מריבות, עלבונות, ויכוחים, ביקורת ותחושות של לחץ ותסכול.

חוסר יציבות היה מאפיין מאוד בולט ומכאיב של כל מה שהיה קשור ליחסים הזוגיים שלי. כשהייתי בלי בת זוג הרגשתי מאוד בודד, חסר אונים, לחוץ וחרד וכשהייתי בזוגיות הרגשתי לכוד, תקוע, לא מסופק, מאוד ביקורתי ולא נינוח.

בפנים נשאתי בתוכי שנים של כאב, של תסכול מיני, של תחושת נחיתות וכאב שבאו מהבית שבו גדלתי.
במשך שנים בשנות ה-20 שלי ניסיתי לפצות על זה, להספיק להיות עם כמה שיותר נשים, להוכיח לעצמי שאני שווה, שאני יכול, שאני נחשק. זה היה קצת כמו אובססיה, כמו התמכרות שהעסיקה אותי מאוד בימים ההם.

אבל יחד עם כל זה, תמיד הרגשתי בפנים שמשהו שומר עלי, שיש לי מעין “השגחה פרטית”, שלא משנה כמה קשה או מסובך המצב, תמיד הכל יוצא לטובה בסוף. הייתה בי מין אופטימיות תמימה שעודדה אותי גם במקומות הכי קשים ומדכאים שחוויתי (וחוותי הרבה כאלה).

גם לפני הסיפור הזה חוויתי כמה פרידות כואבות מאוד, אבל שום דבר לא התקרב בעוצמה שלו לסופה ההרסנית שפקדה אותי בגיל 27.
להתמודד עם משבר, להתמודד עם פרידה – המילים האלה קטנות מידי מכדי להכיל את מה שעברתי אז.

הכרתי אותה (את שמה אני שומר בדיסקרטיות) באתר הכרויות ומהפגישה הראשונה הרגשנו חיבור ומשיכה חזקה. כבר בדייט הראשון היא אמרה לי שהיא פתוחה להכל, רק דבר אחד היא בקשה – שלא אבגוד בה כפי שעשה החבר הקודם שלה.
אני כמובן הבטחתי שלא אבל בפנים ידעתי שאני משקר, ידעתי שאני לא יודע לומר “לא” לסקס ושזה רק עניין של זמן, אבל לא רציתי להודות בזה אפילו בפני עצמי, אז שיקרתי ונסיתי להאמין בשקר הזה.

זה לקח רק חודשיים של קשר עד שזה קרה. וכשזה קרה, הרגשתי נורא. הרגשתי אשם, טיפש, חסר אונים וחסר שליטה. הרגשתי שמשהו ממש איום קרה לי, כמו שלא הרגשתי בעבר.
בהתחלה ניסיתי להדחיק את זה אבל תוך כמה ימים הבנתי שאני לא יכול ולא רוצה לחיות בשקר הזה והחלטתי לספר לה.
וכשסיפרתי את זה, היא הזדעזעה, כעסה מאוד וסיימה את הקשר בינינו.

זה הכאיב לה מאוד ופגע בה אבל לי זה עשה משהו אחר לגמרי – אותי זה ניפץ לרסיסים.
וכשאני אומר “ניפץ לרסיסים”, אני מתכוון שהרגשתי החל מאותו רגע שכל המציאות שלי הפכה להיות חדה ודוקרת כמו סכינים. כמו אלפי סכינים שננעצו בי, כמו להתרסק לרסיסים בתחתית של תהום זרועת קוצים וחיות טרף ולראות את עולמי חרב עלי ברגע.

ביום אחד הרגשתי שהחיים שלי התרסקו. חוויתי כאב, דכאון, צער ואשמה בעוצמות משתקות עד כדי כך שהרגשתי באבל בלי שום פרופורציה למה שהכרתי בעבר.
בימים שאחרי הארוע הזה, הרגשתי שהחיים שלי נגמרו, שאיבדתי את הדבר הכי טוב שיכלתי למצוא בחיים ושכל זה קרה בגללי ובאשמתי ושגם אלוהים לא שומר עלי יותר, הוא נטש אותי ולא מנע ממני את האסון הזה.

וממש כמו בדומינו, הזעזוע הרגשי הזה הפיל אחריו את כל מערכת האמונות שלי, את האמון שלי בחיים, באלוהים, בטוב, בעצמי ובכל מה שהחזיק אותי בחיים עד אז.

ביליתי חודשים ארוכים בנסיונות אובססיביים להשיב אותה אלי אבל זה לא עבד. לה היה הרבה יותר קל להמשיך הלאה.
במשך חודשים כל מה שיכלתי לעשות במהלך הימים היה לעשן סיגריות (למרות שאני לא מעשן), לדבר ולבכות, להתאבל, לשבת שעתיים-שלוש ביום במדיטציה (מה שכנראה הציל אותי במידת מה) ולבעור מכאב.

הכי מפחיד היה שחשתי שאני פשוט משתגע,שאני על הגבול בין שפיות לשגעון. הייתי רואה את הדמות שלה בעיני רוחי ובוער מכאב וצער, כל הגוף שלי בער והרגשתי שנפער בור עצום וכואב במרכז החזה שלי.

הייתי שומע את השם שלה בראש שלי תוך כדי הליכה ברחוב ולא מבין מה קורה לי. היו לי מחשבות מפחידות, אלימות, אובססיביות ומשוגעות. הרגשתי כאילו אני רדוף ע”י קללה, ע”י רוח רפאים.
הרגשתי אהבה ושנאה בעוצמות שלא הרגשתי מעולם.

הרגשתי אבוד, משותק והרגשתי שהילד שבי פשוט מת, שכל שמחת חיים וחיוביות פשוט גוועו ומתו בי. לא יכלתי לקבל את זה בשום אופן.

מה שהחזיק אותי בחיים היה מדיטציה, חברים וכתיבה. באותה תקופה התחלתי לכתוב ולהלחין שירים כדי איכשהו לעודד את עצמי לחזור לחיות, לחזור להאמין שמשהו טוב עוד יקרה.
במשך כמעט שנתיים הייתי שבר כלי, נזכרתי בה כל הזמן, חיפשתי אותה בכל בת זוג שהכרתי וניסיתי למצוא מישהי שתהיה כמה שיותר דומה לה.
כמובן שזה לא עבד.

תהליך השיקום שלי לקח כשנתיים. שנתיים של כאב, צער, גילוי עצמי, גילוי של יצירתיות שלא הכרתי, גילוי של עומק הכאב והצער שהיו בי, גילוי חוסר המודעות שלי למעשים שלי והבנה של ההשלכות והמניעים שלי.

התפתחתי מאוד בזכות המשבר הזה. לא האמנתי בהתחלה שאי פעם אוכל להודות על מה שעברתי, שאוכל לראות בזה משהו טוב ובונה. כשזה קרה, כשהייתי בתוך התהום, הרגשתי שיש כתם שחור ובלתי הפיך על החיים שלי, שאיבדתי את השמחה לנצח וחשבתי לא פעם על לסיים את החיים.

היום אני במקום שונה מאוד, עברתי המון מאז. התפתחתי, למדתי וגיליתי את עצמי בעומקים שלא הכרתי. גם היחס שלי למיניות, אהבה וזוגיות השתנה לגמרי.
כבר שנים שאני עובד עם אנשים ועזרתי לרבים להתמודד עם משברים קשים, פרידות ואובדן אבל אני לא אשכח את התקופה ההיא, את ההתרסקות האדירה שעברתי ואת הצמיחה מעומק התהום האפלה ביותר שראיתי בחיי.

אז מה באמת חשוב לי לומר כאן?
שאף אחד לא הכין אותי לזה.
אף אחד לא סיפר לי שלהתמודד עם משבר או פרידה יכול להרגיש כמו מוות, כמו אבל, כמו גיהנום צרוף של צער איום ומשתק שלא מפסיק לייסר, שלא מרפה, ששובר ומרסק ומרגיש כמו אש ששורפת מבפנים עד כדי שגעון, בלי רחמים ובלי מנוחה.

ואחד הדברים הכי קשים היה חוסר ההבנה.
חוסר ההבנה שזה יכול לקרות, שזה בכלל הגיוני להרגיש כך בגלל פרידה, אחרי קשר של חודשיים בלבד. שזה בכלל הגיוני שהמחשבות שלי היו אובססיביות, משוגעות ואלימות ושהרגשתי שכל מה שטוב בחיים שלי נגמר ברגע אחד של טפשות מצידי.

רק אחרי שזה קרה לי, שמעתי עוד סיפורים מאנשים שחוו דברים דומים. אנשים שחוו משבר או פרידה והתרסקו לרסיסים, איבדו כל שמחת חיים והרגישו שהם משתגעים ולא הבינו למה.

וזה אולי החלק הכי קשה בסיפור – משבר אמון.
משבר מול החיים, מול אלוהים, מול עצמנו, מול כל מה שידענו והכרנו.

והדבר הכי חשוב במשבר כזה, הוא להבין שאנחנו לא לבד, שמה שאנחנו עוברים הוא כן הגיוני ונורמלי ושזו לא רק קללה וסוף הדרך, אלא מפגש עמוק, מרפא ומעצים עם עצמנו.

אז מה בעצם קרה לי במשבר הנורא הזה

במבט לאחור, אחרי שנים של התפתחות אישית, אחרי ששנים אני עובד עם אנשים בטיפול וליווי רגשי, חי מתוך הקשבה לעצמי וללב שלי ומגלה את עצמי עוד קצת כל יום דרך כנות, יצירה, הקשבה, אהבה ויחסים אני יכול להבין מה קרה לי שם, מה גרם לשבר העצום שחוויתי.

הכל התחיל בילדות. גדלתי בבית קשה ועברתי חווית ילדות מרסקת וטראומטית. חוויתי נטישה בגיל צעיר מאוד כשלקחו אותי לגדול אצל סבא וסבתא בגיל שנה וחצי. אבא שלי היה אדם מאוד דכאוני, ביקורתי, עצבני, ממורמר ולא יציב נפשית.
במשך כל הילדות שלי וגם בגיל ההתבגרות חוויתי הרבה אלימות נפשית, השפלה, דורסנות וריסוק של כל טיפת בטחון עצמי שיכלתי לפתח.

גדלתי בתחושה שאהבה תמיד נוטשת אותי, שאהבה תמיד מציבה תנאים שאני לא יכול לעמוד בהם. הרגשתי תמיד כמו קורבן, כמו זה שתמיד בסוף נשאר לבד, זה שלא מבינים אותו.
הרגשתי מתוסכל, בודד מאוד ועצבני חלק גדול מהזמן. כלפי חוץ הייתי מאוד פעיל ויצירתי אבל בו זמנית הרגשתי מאוד חסר בטחון וסגור בפנים, מלא בכאב וחרדה שלא ידעתי להכיל או להבין בימים ההם.

וכל זה התנקז לפנטזיות על זוגיות, על ה”אהבה המושלמת” שתבוא ותשנה את הכל ולעולם לא ארגיש עוד לבד.
וכשמצאתי מישהי שהיה לי חיבור חזק איתה, שהייתה עבורי ממש “מציאה” ובכל זאת לא שלטתי בעצמי ובגדתי בה, כל הפנטזיות שבניתי בתוכי פשוט קרסו כי הבסיס שלי היה מאוד לא יציב.

הדחקתי חרדת נטישה וחוסר ערך עצמי עצום בתוכי וכשבאה הרוח, היא הזיזה את הקלף שהפיל את כל מגדל הקלפים שעליו התבססה הזהות העצמית שלי.

היום, במבט לאחור אני מאוד שמח שזה קרה, אני מודה על ההזמנות שניתנה לי לפרק את כל מה שהיה מודחק ומושתק בי, להציף את הכאב ולצמוח לגרסה מדוייקת, מאושרת ואוהבת יותר של עצמי.
ויש שלושה עקרונות להתמודדות עם משבר או פרידה שאני רוצה לחלוק אתכם.

התמודדות עם משבר או פרידה - אלי קרסניץ
התמודדות עם משבר או פרידה – לפעמים זה כואב, כואב מידי

איך להתמודד עם משבר או פרידה – 3 עקרונות

כפי שכתבתי קודם, התמודדות עם משבר או פרידה יכולה לנבוע ממספר רב של סיבות ויש שלושה עקרונות חשובים שעוזרים מאוד להבין, להתמודד ולהפיק את המירב מהתהליך הכואב, המפחיד ובו זמנית – המעצים והמצמיח הזה.

1. המשבר שאנחנו חווים הוא לעולם לא תוצאה של ארוע בודד
המשבר מציף בנו כאב, חוסר בטחון ותחושות של בדידות, פחד, ריקנות וחוסר באהבה שאנחנו נושאים כל החיים.

גם כשמאבדים אדם קרוב, גם כשקורה אסון, גם כשמשהו משתנה פתאום בחיים, עדיין חשוב להבין שהכאב, הצער והשבר שאנו חשים הוא לעולם לא תוצר של הארוע הזה בלבד. הארוע מהווה “טריגר” או כפתור, חתיכת הדומינו הראשונה שנופלת ויוצרת תגובה שמפעילה ומשחררת בנו מאגרים של כאב רגשי שאנו נושאים בתוכנו עוד מהילדות ולפעמים זה כואב מידי, אבל אם אנחנו רואים את זה כשחרור של כאב פנימי עצום, יש לנו הזדמנות אמיתית להתעצם ולהתחזק מהתהליך הזה ולצמוח לגרסה מדוייקת וטובה יותר של עצמנו.

אחד הדברים הכי קשים במשבר שאני עברתי היה הפחד העצום שנבע מהקושי להבין את גודל ועוצמת הכאב שחוויתי והרגשתי. לו הייתי יודע ומבין שמדובר בשחרור של כאב ילדות עצום שאני חווה, הייתי יכול להתייחס אחרת לדברים ולקבל אותם בקלות יותר.

2. ללמוד לתת מקום לרגשות שעולים בלי לשפוט אותם

בעת משבר עולים בנו רגשות חזקים מאוד – צער, אשמה, יאוש, עצב, חרדה, אכזבה, יאוש ותסכול. הצורך הכי חזק של כל רגש שעולה בנו הוא לקבל מקום.
לקבל מקום זה אומר לזכות להקשבה, לקבלה ואהבה, לביטוי ולמרחב של נשימה ואפשרות להתקיים בלי נסיון לשנות או לגנות אותו.

זה יכול כמובן להשמע כמו הדבר הקשה ביותר בעולם אבל בעזרת ליווי רגשי קשוב ומדוייק, אפשר לפתח את היכולת לתת מקום גם לכאב הגדול ביותר. לתת מקום גם לצער, לפחד, לאשמה וליאוש הגדולים ביותר לעלות, לקבל מקום ולהשתחרר ובדרך לשחרר מעצמנו מטענים עצומים של כאב, בלבול, חוסר אונים ותלות באחרים.

בתקופה שבה עברתי את המשבר שלי, לא הייתי פתוח לאפשרות לקבל עזרה. אמנם תרגלתי מדיטציה במשך שנים רבות ובמידה מסויימת זה הציל אותי אבל במבט לאחור, לו הייתי פתוח לקבל עזרה בצורת טיפול רגשי תומך, קשוב ואוהב, הייתי יכול להקל על עצמי מאוד את המסע שעברתי.

אגב, אפשר להוריד בחינם סדרה של 3 מדיטציות מודרכות שלי בקישור הזה.

3. להתייחס לעצמנו באהבה עצמית ובחמלה

יהיה אשר יהיה המשבר שאנו עוברים, בסופו של דבר הוא לא מתרחש באשמתנו. את הבחירות שלנו בחיים אנחנו עושים לפי מיטב יכולתנו והבנתנו בכל רגע נתון.
יכולת והבנה שמושפעת מאוד מהתניות וטראומות הילדות שלנו (שאותן כמובן לא בחרנו), מהסביבה והחברה בה גדלנו (שגם אותן לא בחרנו), מנסיבות החיים והנסיון שלנו לשרוד, להבטיח את קיומנו ואת הבטחון והחופש שלנו.

גם אם איבדנו אדם קרוב, חווינו פרידה, נטישה, משבר בחיים או זעזוע קשה, הכי חשוב לא להאשים את עצמנו בכך, אפילו אם לכאורה “הבחירות שלנו הובילו למשבר”.

יש הבדל עצום בין לקיחת אחריות לבין אשמה. כשאנחנו לוקחים אחריות אנחנו בעצם מסכימים להודות בכנות ברגשות שלנו, להבין שפגענו בעצמנו או במישהו אחר ולהפיק לקחים כדי לא לפגוע בעתיד וכל זה נעשה מתוך אהבה וחמלה ללא אלימות כלפי עצמנו.

כשאנחנו מאשימים את עצמנו, אנחנו מלקים את עצמנו, מענישים את עצמנו וגורמים לעצמנו כאב וצער רב תוך שאנחנו שוקעים בביצה של כאב, קורבנות, צער ואשמה בלי שניקח אחריות אמיתית ונפיק מהחוויה את התובנה שאנחנו יכולים להפיק.

וכדי לא להאשים את עצמנו, כדאי ללמוד לראות לעומק את הרגשות והצרכים שלנו. את מה שמניע אותנו לבחור, להתייחס ולהגיב לדברים כפי שאנו בוחרים, מתייחסים ומגיבים כיום כי יש סיבה מדוייקת לכל מה שאנחנו עושים, חושבים ומרגישים.

חמלה ואהבה מזכירות לנו שאנחנו לא אשמים, שיש לנו אפשרות לקחת אחריות על עצמנו אבל אנחנו לא אשמים, אין בנו רוע וכך גם באחרים.
שמותר לנו לפחד ולכאוב, לנסות ולטעות, ליפול ולקום, לשחרר הרבה כאב פנימי, לקחת זמן להקשיב ולהתאבל, לתת לילדים שבנו לפרוק את הכאב, לבכות את הדמעות ולהתפרק כדי לבנות את עצמנו מחדש.

להתייחס באהבה ובחמלה כלפי עצמנו זה אומר לשאול “מה באמת נעים לי עכשיו?” או “איך ליצור לעצמי את התנאים הכי אוהבים והכי תומכים כרגע?” ולהקשיב לכל התשובות שעולות מבפנים. לא להאיץ, לא לדחוק, לא לנסות “לפתור” את עצמנו אלא להקשיב היטב למה שמגיע מבפנים וללמוד להתמסר, לתת מקום ולקבל את עצמנו מחדש.

חמלה ואהבה עצמית מלמדות אותנו גם שמותר לבקש עזרה. שמותר להיעזר בחברים, בבני משפחה, במטפלים או בכל אדם שמרגיש לנו ראוי שיכול לתת לנו מקום לבטא, להקשיב, להבין ולקבל את עצמנו מחדש.

התמודדות עם משבר או פרידה, היא בהחלט לא מסע קל אבל בעזרת הקשבה, קבלה ואהבה עצמית היא יכולה להפוך לאחד הדברים הכי מחזקים, מעצימים ומדהימים בחיים כפי שקרה גם במקרה שלי.

ואם אתם חווים כרגע משבר, אובדן או פרידה, דעו לכם שאתם לא לבד, שמה שאתם מרגישים וחווים הוא הגיוני וטבעי לגמרי ומגיע לכם להרגיש אהובים לגמרי גם בשעה קשה זו ואם תרצו, זו תהיה צמיחה והתעצמות מדהימה ואוהבת עבורכם.

 

להשאר ביחד בשביל הילדים – האם חייבים להתפשר על עצמנו

“אני בזוגיות ולא טוב לי בה, אבל יש לי ילדים ואני לא יכול לעזוב אותם”

את הסיפור הכואב הזה שמעתי בכמה וכמה גרסאות מאנשים שבאו אלי למפגש אישי.

הדילמה הזו כואבת מאוד – להשאר ביחד בשביל הילדים? האם ללכת או לעזוב?
להקשיב ללב או לתחושת המחוייבות? ומה לגבי הפחד להיות לבד?

הסיפור הזה מתסכל ממש, אי אפשר שלא להרגיש כמה זה כואב, כמה זה עצוב ומעורר מצוקה.
זה מרגיש כמו להיות לכודים בין הצורך בהנאה, בחופש ובשמחה שבאה מנאמנות לעצמנו לבין האהבה לילדים ותחושת האחריות לילדים.
וגם הפחד מלהשאר לבד משחק תפקיד בדילמה הזו.

אבל זה לא חייב להיות כך, יש דרך להבין את עצמנו לעומק ולתת לעצמנו את מה שאנחנו צריכים.

מה קורה בפנים

במפגש אישי אנחנו מבררים ביחד מה קורה בפנים בעולם הרגשות, מתחת לדילמה “האם להשאר ביחד בשביל הילדים?”.
ולרוב, מבעד לשכבות של פחד, תסכול וכאב רגשי אנחנו מגלים תפיסה או אמונה שאומרת ש”חייבים להתפשר” או ש”חייבים להתפשר בשביל הילדים” והאמונה הזו מפעילה ומנהלת את החשיבה שלנו ומעוררת הרבה פחדים.
 
וכשלאט לאט, תוך כדי הקשבה רגישה ומפגש עם הרגשות, מתגלות השכבות היותר עמוקות של הנפש, אחנו מגלים שהאמונה הזו היא המשך ישיר של יחס שקיבלנו ומה שלמדנו בבית כילדים.
כי מסתבר שבילדות, רובנו קיבלנו בגרסאות שונות שוב ושוב את המסר “בגללך אני מתפשר על עצמי”, “אני מקריב את עצמי ומתפשר על עצמי בשבילך”.
 

איך קיבלנו את המסר שחייבים להתפשר בשביל הילדים

לי אישית זה נאמר אינספור פעמים כילד, באופן ישיר, מאשים ואלים במשפטים כמו “אתה הרסת לי את החיים”, “אתה העונש שלי”, “בגללך אני סובל” ועוד.
אבל שמעתי עוד הרבה גרסאות של המסר הזה מאנשים שונים.
 
משפטים שנאמרו לנו בילדות כמו:
בגללך אין לי חיים
אני עובד קשה בשבילך ואתה לא מעריך את זה
אני כל הזמן דואג בגללך
יום אחד יהיו לך ילדים משלך ואז תבין
אין לי שקט בגללך
אין לך זכות לדבר ככה כי אני מפרנס ומאכיל אותך 
 
וגם במצבים שבהם פשוט ראינו איך ההורים שלנו לא מאושרים, חיים בתחושה של תסכול והקרבה, לא מתקשרים אחד עם השני באמת, לא מפגינים אהבה אחד כלפי השני ולא נהנים להיות ביחד ובכל זאת נשארים שם יום ועוד יום ועוד יום אפור.
בכל הדרכים האלה וגם מתוך הקשבה למה שההורים שלנו הביעו ושידרו, קיבלנו את המסר שבשביל ילדים צריך להתפשר.
שילדים זה אומר ויתור על עצמנו ועל השמחה שלנו, שבשביל הילדים צריך להשאר במקום שלא טוב, מקום חנוק, כלוא, מקום לא נעים ושאין ברירה.

משם אגב, מגיעה גם התפיסה או האמונה ש”בשביל אהבה צריך להקריב”, שאהבה היא הקרבה, שבשביל להיות ביחד חייבים להתפשר על הרגשות והאמת שלנו.
כשאנחנו חיים מתוך האמונה שאהבה היא פשרה כואבת על עצמנו, אנחנו חווים את הקשיים שהאמונה הזו מביאה אל מערכות היחסים שלנו בזמן שאנחנו מנסים לרצות את האחר על חשבון הרגשות שלנו ולרוב מגיעים לזעם, תסכול, ריחוק, מריבות ובדידות.

על מה אנחנו מתפשרים באמת?

כשאנחנו מקשיבים ביחד למנגנונים הנפשיים שמפעילים ומעצבים את החשיבה וההתנהגות שלנו מתחת לפני השטח, אנחנו רואים שהפשרה שלנו היא לא בהכרח על זה שנשארים ביחד ביחסים הנוכחיים.
להשאר ביחד לא בהכרח אומר שמתפשרים כי את הפשרה אנחנו מולידים ויוצרים מתוך עצמנו ואז מביאים אותה אל תוך מערכת היחסים שלנו.
כלומר, זה לא שאנחנו מרגישים תקועים ולא נהנים בגלל היחסים שבהם אנחנו נמצאים, אלא שהיחסים שבהם אנחנו נמצאים מרגישים תקועים ולא נעימים כי אנחנו מתפשרים בהם כל הזמן על עצמנו.
 
זו הנקודה המשמעותית פה:
כל מקום שמתפשרים בו, מרגיש לא נעים.
וזה פשוט כי להתפשר זה מאוד לא נעים.
 

והפשרה היא לא על מי ילך, מי יביא, מי ישאר לשמור או מי ידאג למשהו. על כל הדברים האלה אפשר לגשר כשיש תקשורת טובה.

הפשרה האמיתית היא על היחס שאנחנו צריכים, על כנות, על לכבד את הגבולות שלנו, גבולות שמאפשרים לנו להשאר נאמנים לעצמנו ולתת לאחרים.
הפשרה היא על האפשרות לבטא ולומר את מה שמרגישים באמת ולבקש את מה שרוצים וצריכים.

 

ואגב, לא להתפשר זה לא אומר לא לעשות שום דבר בשביל מישהו אחר. ההפך – לא להתפשר על עצמנו זה אומר לבטא את מה שאנחנו באמת מרגישים וצריכים, לפתוח פתח לתקשורת ואהבה ואז נפתח הפתח גם לנתינה שלא מרגישה כמו עבדות או חוסר אונים.

זה עצוב כששני אנשים שאוהבים אחד את השני או שלפחות פעם הרגישו אהבה וחברות וחלמו על ביחד, על בית וילדים באווירה של אהבה, מוצאים את עצמם במערכת של פשרות, שתיקות, הדחקות, אשמה, התגוננות ובדידות אפרורית בלי שינוי שנראה באופק.

זה עצוב כשחיים אחד ליד השני ולא באמת ביחד, כשמסתתרים אחד מהשני ופוחדים להפגש באמת.

 

וזה לא חייב להיות כך

דווקא להפסיק להתפשר על לומר את מה שאנחנו מרגישים באמת, להפסיק להתפשר על לכבד את הגבולות שלנו ואת מה שנעים לנו, להפסיק לוותר על הכנות ביחסים ועל יחס רגיש ונעים שאנו זקוקים לו, דווקא זה מאפשר לרפא את הכאב והבדידות ולצאת לדרך חדשה.
 
יש לנו בחירה והבחירה שלנו היא לא רק בין שתי האפשרויות המוכרות והלא נעימות – “להשאר או לעזוב”, אלא שיש עוד בחירה – ללמוד איך לא להתפשר על עצמנו.

איך לא להתפשר על לומר שמשהו לא נעים לנו, איך לא להאשים את עצמנו ואת האחר אלא פשוט לשתף שהנה – ככה זה כואב לי, ככה זה נעים לי,זה מה שאני אוהב, זה מה שאני רוצה לבטא.

 

כי למרות שלרוב הנושא הזה לא מדובר, זה ממש לא מובן מאליו שנבין אחד את השניה, שנדע איך לגעת אחד בשניה, איך לדבר כדי שתהיה הבנה, איך לבקש משהו ולא לפגוע על ידי דרישות.

כל אחד מאתנו מדבר בשפה קצת שונה וכשמתקרבים, מגלים שיש פערים בתקשורת. וכדי שיהיה נעים ואפשרי להיות ביחד, הפערים האלה זקוקים לגישור, גישור שלא יכול להתרחש כשמוותרים ומתפשרים על עצמנו.

 
הפשרה האמיתית שלנו היא בעצם על עצמנו, על כנות וביטוי אותנטי של מה שאנחנו מרגישים ולא בהכרח על הישארות במקום כזה או אחר, כי אנחנו יוצרים את המקום שבו אנחנו נמצאים.
 

מה זה עושה לילדים כשמנסים להשאר ביחד בשביל הילדים

הנה עוד נקודה חשובה: כשאנחנו מנסים להשאר ביחד בשביל הילדים, אנחנו חושבים על טובת הילדים. מה יקרה להם אם נפרד, איך זה ישפיע עליהם ועל החיים שלהם והאם זו לא חובתנו להיות שם בשבילם ויהי מה?
דילמה קשה וכואבת.
אבל יש משהו שקורה מתחת לפני השטח כשאנחנו מושכים את המצב הלא נעים של התפשרות או ויתור על עצמנו.

כילדים, אנחנו סופגים ומחקים את ההתנהגות והאישיות של ההורים שלנו לא רק על ידי היחס הישיר שלהם אלינו, לא גם על ידי התבוננות בהתנהגות שלהם, בדיבור שלהם ובמה שהם משדרים.

כשילד מסתכל על ההורים שלו הוא שם לב להרבה דברים:

מה הם עושים?
מה הם אומרים?
איך הם מגיבים?
מה הם משדרים?
מה חשוב להם?
 
אני זוכר שכילד הייתי מרגיש חרדה ומועקה, כאילו הלב שלי צונח, כל פעם שאבא שלי היה חוזר הביתה ונראה מדוכא, לא שמח, כבוי.
גם אם הוא לא היה אמר לי כלום ופשוט הולך לחדר שלו, רק מלראות את הדכאון בפנים שלו, הרגשתי נורא.

זה הכאיב לי מאוד וגרם לי להרגיש מיואש וכבוי במשך שנים.

רק הרבה שנים אחר כך בסשן טיפולי, הבנתי שמה שהכאיב לי יותר מהכל כילד לא היה היחס הביקורתי, הזועם והאלים של אבא שלי אלא התחושה שהוא פשוט ויתר על עצמו. זה היה הכי כואב וזרע בי חוסר בטחון ועצבות עמוקה שליוותה אותי במשך שנים.

 

וכך גם כל ילד או ילדה, שרואים את אמא או אבא כשהם מתפשרים על עצמם ועל השמחה שלהם, כשהם לחוצים, מתוסכלים, לא מביעים אהבה, לא מעיזים לבקש את האושר שמגיע להם, הם סופגים את זה, הם לומדים את זה ולומדים להיות כאלה, הם לומדים שככה זה לחיות, שככה זה לאהוב, שככה זה להיות ביחד – להתפשר על עצמנו.

 

גם אם הם לא יודעים לבטא את זה עכשיו, זה כואב להם וזה מלמד אותם את אותה האמונה ש”חייבים להתפשר” וכך הכאב מתגלגל ועובר מדור לדור וממשיך להכאיב.
 
אז מכל הסיבות האלה, והרבה סיבות אחרות שלא אפרט כאן, אני רוצה להזכיר לעצמי ולכם שלא חייבים להתפשר על עצמנו.
להשאר ביחד בשביל הילדים, זה לא בהכרח עושה את העבודה, זה לא בהכרח נותן לילדים את מה שהם צריכים באמת.
פשרה היא מכאיבה מאוד והפשרה האמיתית היא על עצמנו, על הרגשות שלנו והביטוי שלהם.
ואפשר להפסיק להתפשר כבר במקום שבו אנחנו נמצאים עכשיו.

ומה לגבי הפחד מפרידה אם נהיה אמיתיים

אם כמו בהרבה מקרים שזכיתי לראות, להפסיק להתפשר על עצמנו מביא ריפוי ליחסים ואפשרות חדשה להיות ולהינות ביחד, זה נפלא.
אבל גם אם לא וזה מוביל ללהפרד מתוך הבנה כנה ובוגרת שזה באמת לא נעים להיות ביחד וזה לא עונה על הצרכים שלנו, אז גם להפרד אפשר באהבה.
גם בפרידה בוגרת ואוהבת אפשר לתת לילדים מתנה חשובה ונפלאה, שיעור נפלא בנאמנות לעצמנו וללב שלנו ולהעניק להם את ההבנה שלא חייבים להתפשר על עצמנו, שמותר להינות בחיים וללכת עם הלב ולהשאר באהבה גדולה אבל לא להקריב את עצמנו. 
 
ובסופו של דבר, כשאנחנו לא מוותרים על עצמנו, אנחנו לא מוותרים גם על הילדים. כי זה עדיף הורה שמח, קשוב לעצמו שמשדר בטחון והנאה גם אם הוא בוחר לא להשאר עם ההורה השני, על פני הורה שחוק, עייף, כבוי ומדוכא שבוחר להשאר ביחסים של כאב ופשרה.

כך שאין מה להפסיד בכל מקרה, רק ללמוד איך לא להתפשר על הלב.

הדרך הכנה שלי לשחרור מביקורת עצמית, שיפוטיות וביקורתיות

ביקורת עצמית, ביקורתיות, שיפוטיות וגינוי הן צורות חשיבה. צורות חשיבה לא נעימות שמעידות על מצוקה רגשית ושבמשך שנים גרמו לי לתחושות מאוד קשות של תסכול, בדידות, אשמה, חרטה, זעם וחוסר אונים ולקשיים ביחסים זוגיים וביחסים בכלל.

אני זוכר שהרבה פעמים לאורח חיי אמרו לי שאני ביקורתי מאוד וגם הרגשתי כך, בפנים מאוד לא אהבתי את התכונות האלה שלי…ביקורתיות, שיפוטיות וגינוי עצמי וכלפי אחרים.
באופן טבעי הייתה בי הרבה ביקורת עצמית כלפי הביקורתיות והשיפוטיות שלי מה שכמובן לא עזר לי לשנות את פני הדברים ורק החמיר את המצב והוסיף תחושה של תסכול וחוסר אונים.

אחרי כל ביקורתיות, שיפוטיות או גינוי שיצאו ממני, הרגשתי שאני פשוט לא מבין את עצמי. ידעתי שאני בסך הכל רוצה יחסים טובים, ידעתי שאני רוצה אהבה וגם ידעתי שביקורתיות, שיפוטיות וגינוי הם לא מה שאני באמת רוצה להביע, שזה לא באמת עוזר, שזה רק גורם לאנשים להפגע ממני ולהתנגד אלי או לחלופין לנסות לרצות אותי אבל בפנים להסגר ולהתרחק ממני.
אבל למרות מה שהבנתי, לא שלטתי בעצמי ומצאתי את עצמי מגיע שוב ושוב למצבים שבהם ביקורתיות, שיפטויות וגינוי פשוט נשפכים ממני בלי שליטה.

במשך הרבה שנים הרגשתי מאוד מתוכסל מעצמי ולא הבנתי, באמת שלא הבנתי מה לא בסדר בי. ניסיתי והשתדלתי והבטחתי לעצמי שבפעם הבאה אני אגיב בנועם, בסבלנות, בנחמדות…הרי אף אחד לא באמת נגדי וכולם זקוקים לאהבה.

כל אלה היו מחשבות יפות אבל ברגע האמת, ברגע שמשהו הפחיד אותי, הלחיץ אותי או הכאיב לי, שוב השתלטו עלי אותם דפוסים מוכרים של שיפוטיות, ביקורתיות וגינוי ואחר חלוף הזעם שוב חגגו בי ביקורת עצמית מכאיבה ומייסרת ורגשות אשמה.

במאמר הזה אני רוצה לחלוק איתכם את תובנה והדרך הטבעית והכנה שלי שעוזרת לי ולמאות אנשים מעברו איתי תהליך בליווי אישי בשנים האחרונות, להשתחרר משיפוטיות, ביקורתיות וגינוי ולנוח מרגשות אשמה ללא ביקורת עצמית מייסרת.

אתם מוזמנים לצפות בקטע הוידאו הבא ולקרוא את ההסבר הקצר שאחריו…


ביקורתיות, שיפוטיות, ביקורת עצמית וגינוי עצמי, למה זה קורה?

בכל מחשבה שלנו, בכל מה שאנחנו מבטאים ועושים, אנו מנסים להיטיב עם עצמנו. להיטיב זה אומר להגן, למנוע פגיעה, לתת מענה לצורך בבטחון, בקרבה, באהבה או בערך עצמי.

כך או אחרת גם ביקורתיות, שפוטיות, ביקורת עצמית וגינוי עצמי לא חורגים מהכלל הזה. אנחנו נהיים ביקורתיים או שיפוטיים רק כשאנחנו לא מקבלים משהו שאנחנו מאוד צריכים, והמשהו הזה הוא יחס אוהב.

יחס אוהב משמעותו כל מה שעושה לנו נעים…ממש כמו ילדים, לאהוב אותנו זה לשים לב אלינו, זה לתת לנו מקום, זה להקשיב לנו ולעשות לנו את מה שנעים לנו.

כשאנחנו מרגישים מרוקנים מאהבה, כשהסוללה הפנימית שלנו מרגישה מרוקנת, כשנדמה לנו שהעולם לא אוהב אותנו, כשקורים דברים לא נעימים ואנו לא יודעים לתת לעצמנו את היחס האוהב והנעים ואת תחושת הבטחון והשלווה הפנימית, הצורך שלנו באהבה גדל ואיתו הכאב והרגישות שלנו לעולם החיצוני.

וכשאנחנו מוסיפים למצב הזה את הפחד שלנו מלהיראות או להתפס כ”חלשים”, “פוחדים” או “נזקקים”, אנחנו מקבלים מצב בלתי אפשרי.

מצב שבו אנו מאוד זקוקים ליחס נעים ואוהב, לא מקבלים אותו וגם פוחדים להביע את הצורך שלנו וכמו אדם שצמא למים ולא יכול לנוח עד שיקבל אותם, כך גם אנחנו גולשים בלי שליטה לדפוסים של ביקורתיות, שיפוטיות, ביקורת עצמית וגינוי עצמי כי אנחנו פשוט לא מוצאים ולא רואים שום דרך אחרת להביע את הצרכים שלנו ואז זה יוצא מאתנו ככה, לא נעים, פוסל, מגנה, מאיים, דורש, מכווץ…מאוד לא נעים ולא יעיל אבל התחושה היא שפשוט אין דרך אחרת לנסות להשיג את מבוקשנו.

הדרך הכנה והטבעית שלי

הדרך הכנה והטבעית שעוזרת לי ולמאות אנשים שכבר פגשו אותי להשתחרר מביקורתיות, שיפוטיות, ביקורת עצמית וגינוי עצמי היא קצת מפתיעה במבט ראשון אבל היא גם מאוד הגיונית כשחושבים על זה.

הרי הצורך האמיתי שלנו הוא לקבל יחס אוהב, יחס אוהב קודם כל ובראש ובראשונה מעצמנו. יחס אוהב הוא קודם כל להקשיב ולשים לב לעצם כך שאנו זקוקים למשהו.

ברגע שאנחנו מתחילים לשים לב לרגשות שלנו ומתייחסים לעצמנו באופן קשוב, אנו כבר מרגישים נינוחים קצת יותר בתוך עצמנו.

יחס אוהב זה גם אומר לבטא את הצרכים האמיתיים שלנו ולדבר בכנות כי כמו בכל מערכת יחסים, אם אין כנות, אין אמון ואם אין אמון, אין בטחון ואם אין בטחון יש חרדה ומצוקה.

אז יחס אוהב לעצמנו זה להודות ולבטא את הרגשות והצרכים שלנו בכנות ואם כבר כנות, אז מה יותר מדוייק מלבטא את הצורך שלנו באהבה, ביחס אוהב, בהקשה, בתשומת לב, בהתחשבות ובעזרה (אבל לא כתלונה או ביקורת אלא כבקשה כנה ונעימה שלא מאשימה ולא מגנה אף אחד), קודם כל בפני עצמנו ולאחר מכן בפני כל מי שאנחנו באמת רוצים לקבל ממנו את היחס הזה.

הגישה הזו כמובן מבקשת תהליך מסויים של פיתוח הקשבה כנה לעצמנו ולרגשות שלנו ופיתוח יכולת לבטא את הרגשות והצרכים שלנו, אבל אני חושב שזהו הבסיס לכל תקשורת בריאה וליחסים של קרבה, הרמוניה, אינטימיות, אמון ואהבה עם כל מי שחשוב לנו.

מה גם שהתהליך הזה של פיתוח הקשבה עמוקה וכנה לרגשות ולצרכים שלנו ופיתוח יכולת ביטוי כן ואוטנתי של הצרכים והרגשות שלנו הוא תהליך מעניין, תהליך אוהב ונעים של גילוי עצמי באווירה נינוחה, לא שיפוטית, מקבלת, מאפשרת ונעימה ובגישה שמבוססת על אהבה וקבלה עצמית טבעית.

מיניות טובה זקוקה לאהבה

מיניות טובה זקוקה לאהבה.
זו הכרה שלא קל להכיר בה כי התרגלנו להסתיר אותה אפילו מעצמנו.
זו כנות פנימית שמביאה ריפוי עמוק.

כדי להבין את המשמעות וההשפעה העצומה של מיניות והיחס שלנו למיניות שלנו על החיים שלנו, לא חייבים להסביר שום דבר.
מספיק להרגיש.

להרגיש את הגוף

מספיק להרגיש איך המיניות שלנו היא הבסיס, הקרקע, מקור האנרגיה והעוצמה שמתוכה אנחנו צומחים ומתבגרים, רואים ומראים את עצמנו.
להרגיש את בסיס הגוף – האגן, אזור מרכזי, עוצמתי, רגיש, פגיע ומשתוקק למפגש, לאהבה, לבטחון ולעונג.

מספיק להרגיש איך כל תנועה פיזית או מנטאלית שלנו נטועה עמוק באגן, בנשימה, בבטן התחתונה, במיניות ובהתייחסות (או חוסר ההתייחסות) שלנו למיניות שלנו.
איך מקור תחושת הבטחון הבסיסית ביותר שלנו מגיע משם.

לא מעט מהאנשים שמגיעים אלי, חושפים מיניות פגועה, כאובה, מבוהלת, אשמה ומסוכסכת.
כאילו מהיסוד, מהתחלה לא הייתה שלמות, בטחון ואהבה במקום הרגיש והאינטימי הזה.
רובנו למדנו על ידי חוויות של התעלמות, בורות, טראומות ואלימות בילדות שהמיניות שלנו היא פסולה, אסורה, מגונה ולא בסדר.

באופן אישי אני יכול לשתף שכשהייתי ילד, אף אחד לא דיבר איתי על מיניות, על תשוקה, על העונג והרגישות שבה.
כשהתחלתי לגלות את המיניות שלי, גם אם אף אחד לא גינה אותה ישירות, הרגשתי מגונה, אשם, סוטה, לא בסדר.
הרגשתי שאני צריך להסתיר ולהתבייש בגוף שלי, ברצונות הטבעיים שלי, בצורך שלי בעונג והנאה.
זה זרע הרבה כאב, בלבול, תסכול וחוסר בטחון בחיי כילד וגם לאחר מכן בתחומים רבים של החיים.

כל כך הרבה פעמים התייחסתי למיניות שלי כמו למישהו שמנצלים וזורקים, עושים ואז בורחים, מתרגשים ואז מייד מדחיקים ורוצים לנתק כל קשר וזה ממש ממש כאב.
זה פיתח בי מטען כבד של אשמה, מבוכה ובעיקר חוסר שלמות עם עצמי.

המיניות אצל רבים מאתנו היא כמו ילד או ילדה שמקבלים יחס רק כשיש אינטרס בהם.
יחס נצלני, אינטנסיבי וממוקד ואז בורחים, עוזבים, נוטשים כי זה פשוט מפחיד מידי, מגונה מידי, לא מרגיש שלם וטבעי.

כך זה נראה גם על פני השטח בהרבה מקרים.
התחממות עזה ואז נטישה והתרחקות.
רצון לברוח, ללכת למקום אחר, להדחיק את התחושה המביכה וה”לא בסדר” הזו.
לא כיף.

 

הבעיה האמיתית היא שזה פשוט לא נעים

הבעיה העיקרית עם התנהלות כזו, שהיא כמובן לא באשמתנו, שהיא מרגישה התמכרותית, מדחיקה, מנותקת, שלא נהנים בה באמת כי תמיד יש לחץ ומתח מתחת לפני השטח.
מילא עושים מה שעושים…אבל לא באמת נהנים, וזה חבל.

הגישה שלי לריפוי במקום הכל כך רגיש הזה, היא לא להפסיק לעשות את מה שעושים (או שלא עושים), אלא ללמוד להינות מזה באמת, להקשיב לזה באמת.
ללמוד לכבד, לאהוב ולהינות מזה באמת כי דווקא הנאה מביאה אותנו לאיזון טבעי ונעים מבפנים.

כשאנחנו נהנים באמת, בלי העומס והלחץ של רגשות האשמה וחרדת הנטישה שאנו חווים כשאנו מתייחסים למיניות שלנו כאל משהו מגונה, מלוכלך, פוגעני ולא ראוי לאהבה, דווקא מתוך חווית העונג והאהבה, אנו לומדים את האיזון הטבעי שלנו, הלחץ פוחת, החרדה מתפוגגת והיכולת הטבעית שלנו לעשות את מה שנעים ומדוייק לנו מתפתחת בלי מאמץ.

המיניות, כמו הרגשות, הצרכים וכל אינטלגנציה טבעית שיש בנו, זקוקה לאהבה, הקשבה ורגישות.
לא פחות ואולי אפילו יותר מכל תחום אחר בחיינו.

כשהמיניות שלנו לא זוכה ליחס אוהב – קשוב, רגיש, מכבד, נאמן, לוקח את הזמן להכיר וללמוד את הצרכים והרגשות שלנו, התוצאה היא לחץ, מתח, חרדה, אשמה, כעס, תסכול, התרחקות, אלימות ופגיעה בתחושת הקרבה והבטחון העצמי.
זהו בעצם הסכסוך הפנימי העמוק שלנו עם עצמנו. סכסוך שמנסה למצוא בטחון ומקום בעולם על ידי גינוי עצמי מכאיב.

 

מיניות – המיניות שלי זקוקה לאהבה

יש משהו מרפא ומשחרר מאוד בהכרה שהמיניות שלנו זקוקה לאהבה.
בין אם אנחנו נוטים לשימוש אינטנסיבי במיניות כבריחה ונסיון להמנע מרגשות מסויימים ובין אם המיניות שלנו סגורה וחסומה, ההכרה בכך שהמיניות שלנו זקוקה לאהבה מולידה אפשרות חדשה לריפוי בתוכנו.

רק להודות בזה, להכיר בזה, לומר את זה לעצמי: המיניות שלי זקוקה לאהבה,
זה מאפשר לגישה חדשה להוולד בתוכי.

בלי לדעת איך ומה יקרה, רק להודות בכך בפני עצמי – “המיניות שלי זקוקה לאהבה”, זה מפגיש אותנו עם עצמנו, עם הרבדים הרגישים והעוצמתיים ביותר שלנו ומשחרר אותנו מבפנים.

ההכרה בכך שהמיניות שלנו זקוקה לאהבה, מולידה אפשרות חדשה לאהבה ושלמות בתוכנו ומבקשת להעמיק אל תוך המסע המרפא הזה כלפי עצמנו עוד ועוד באינספור דרכים יצירתיות.

וכשאני אומר שהמיניות שלנו זקוקה לאהבה, הכוונה היא זקוקה לנו שנקשיב לה, שניקח זמן להרגיש, לגעת, לחוש מה ואיך באמת נעים לנו.

שהמיניות שלנו זקוקה לנו שנכיר אותה, את הרגשות והתחושות שבאים איתה, את הכאבים והתשוקות, הפחדים והעצבות שהיא יכולה לעורר בנו.

שהמיניות שלנו זקוקה שנכיר את עצמנו דרכה, לעומק. שנכיר את עצמנו, את הרגישויות, הצרכים והרגשות שלנו דרכה ונוכל לשתף בה באופן פתוח ונעים, לתקשר את הצרכים שלנו גם לעצמנו וגם למי שמעורב בה יחד איתנו.

שנוכל להתייחס למיניות שלנו כמו לחבר ממש ממש טוב, רגיש ואהוב שלנו.
ואת כל זה היא צריכה כדי שנוכל להינות ממנה (ומעצמנו) באמת, בחופשיות ובשלמות פנימית מדהימה, מרגשת, אוהבת, משחררת ונעימה.

ואם נרצה, ההכרה הזו לוקחת אותנו למפגש עמוק ואוהב עם עצמנו. מפגש שמגלה לנו שבעצם, הכל בנו זקוק לאהבה.
שכל רגש, תחושה וצורך בנו הם בקשה פנימית ועמוקה לאהבה, להקשבה, לאישור וחברות.
שלא רק המיניות שלנו זקוקה לאהבה, ויחד עם זאת, שהמיניות היא שער ראשוני, עמוק, בסיסי ואינטימי מאוד שמאפשר לנו לפגוש את הפחדים שלנו ולהכיר את עצמנו מחדש, לצמוח, לשלים עם עצמנו ולהגשים את עצמנו מעומק הלב.

למה אנחנו פוחדים מקרבה, אינטימיות, מיניות ואהבה

פחד מאינטימיות, פחד מקרבה, פחד מאהבה ומיניות. למה אנחנו עושים את ההפך ממה שאנחנו לכאורה רוצים?
למה לעיתים קרובות אנחנו מרחיקים מאתנו את מי שאוהב ומקרבים את מי שלא אוהב באמת?
למה לעיתים קרובות אנו כל כך פוחדים מקרבה, אינטימיות ואהבה?

כשמישהו רוצה אותי, זה לא רק נעים

כשמישהו רוצה אותי, באמת באמת רוצה אותי, רוצה את חברתי, כשמישהו אוהב אותי ומביע רצון בקרבה כלפיי, זה נעים, זה מרגש, זה משמח ומעודד.
אבל עבור מי שנפגע בעבר, זה לא רק נעים, זה גם מאוד מפחיד.

אפילו מאוד מאוד מפחיד.
זו נקודה ששמתי אליה כבר מזמן – כשמישהו או מישהי באמת רוצים אותי ואת חברתי, משהו בי קודם כל מתכווץ בפנים, משהו נבהל, משהו כואב ונסגר ולא מאמין, מסרב להאמין.

בעבר פחד מאינטימיות ניהל והכתיב לגמרי את ההתנהגות שלי.
כילד וגם כנער הייתי לכוד במעגל של בדידות כואבת.
למרות שהיו לי המון קשרים ואנשים שהכרתי, כשמישהו ממש הביע אהבה או חיבה גלויה אלי, אמר לי מילים אוהבות ורצה בגלוי את קרבתי, פשוט התכווצתי ונסגרתי בפנים, נלחצתי, הרגשתי נבוך ובו זמנית התנתקתי וקפאתי.
פשוט לא יכלתי לקבל את זה.

אני רואה את זה כמעט אצל כל מי שאני פוגש.
חברים, משפחה ואנשים שבאים אלי לסדנאות ומפגשי ליווי אישיים.

אנחנו כל כך מאמינים בסיפור שאנחנו רוצים שיאהבו אותנו, שהאושר יגיע מבחוץ, שאנחנו רק רוצים שיבוא המישהו או המישהי המיוחדים האלה ויאהבו אותנו סוף סוף כמו שאנחנו, עד שאנחנו שוכחים לשים לב כמה אנחנו פוחדים מאהבה, כמה אנחנו מבוהלים מעצם הרעיון שמישהו באמת יאהב אותנו ויהיה קרוב אלינו באמת וכמה אנחנו סגורים בפני אהבה ואפשרות של אינטימיות וקרבה אמיתית.

פוסט מעמוד הפייסבוק שלי שבו אני משתף בפחד מאינטימיות וקרבה והסיבות שאני מגלה בתוכי:

למה זה מפחיד כל כך שיאהבו אותנו?

אנחנו כל כך פוחדים מאפשרות של אהבה, קרבה ואינטימיות כי בתור ילדים למדנו משהו משמעותי,טראומתי וכואב מאוד – “אני, כפי שאני, זה לא בסדר. לא מרוצים ממני, לא מקבלים אותי, לא רוצים להיות איתי כפי שאני, לא מרשים לי להיות כל מה שאני או במילים אחרות – אי אפשר לאהוב אותי”.

וכשזו חווית הילדות שלנו, החיים מרגישים כמו מסע של חרדה, חוסר בטחון וחשדנות. בדיקה בלתי פוסקת שכבר מראש לא מאמינה באפשרות של אהבה או קרבה אמיתית.
כל זה קורה באופן לא מודע אבל מאוד מוחשי שבא לידי ביטוי במציאות וביחסים שלנו.

“אם מישהו כבר אוהב אותי, אז זה בטח לא פשוט ככה, בנחת, בלי לדרוש ממני דבר. הוא בטח רוצה לקחת ממני משהו, לשנות אותי, להכאיב לי איכשהו או לנטוש אותי.”
מחשבות חשדניות ולא בוטחות כאלה היו תמיד הטבע השני שלי.

מה שלמדנו על אהבה בילדות חקוק עמוק בתוכנו – אי אפשר סתם ככה לאהוב אותי, אי אפשר באמת לקבל את כולי ולהינות מזה כמו שנהנים מהטבע, מהנשימה, מליטוף, מהחיים עצמם.

לא.
אם מישהו אוהב אותי זה שם אותי מייד בכלא, במתח, במאבק תמידי.
עכשיו אני אהיה בחרדה נוראית איך לספק אותו, לרצות אותו, לתת לו את מה שהוא צריך.
איך לא לאכזב אותו ולא להראות לו את הצדדים שאני מנסה כל כך להדחיק ולהסתיר, איך לא להנטש שוב כי הרי האהבה שלו אלי היא על תנאי, היא מותנית במשהו, בהתנהגות מסויימת, בזה שאעשה דברים מסויימים שיגרמו לו עונג ולא אעשה דברים שלא ימצאו חן בעיניו.

וזה כל כך מלחיץ, זה כל כך מכווץ שרובנו באופן לא מודע, לא נותנים לאף אחד לאהוב אותנו עד הסוף, להתמסר ולהתענג לגמרי על מרבדי האהבה שלא דורשת דבר, שפשוט כאן לעשות לנו נעים, לתת בטחון, לאפשר צמיחה ולשחק בהנאה בכל מה שיש לחיים להציע.

זו הסיבה שהרבה יותר קל לפעמים להיות עם מישהו או מישהי שלא באמת אוהבים אותנו.
זה אומנם לא אוהב, לא מרגיש קרוב או אינטימי באמת, אבל זה גם לא מלחיץ, לא מאיים, לא מציף בנו את הכאב הכי עמוק שלנו ולא גורם לנו להרגיש לכודים ומאויימים.

 

חשוב לשים לב לזה

אני מרגיש שממש חשוב ומתבקש לשים לב לזה.
לשים לב שאני לא רק רוצה שיאהבו אותי, לא רק רוצה קרבה ואינטימיות אלא גם מאוד פוחד מזה, מאוד נרתע מזה ומונע את זה.

לשים לב שהמפגש עם אהבה מציף בי את כאב הילדות הכי עמוק שלי, כזה שאני לא בהכרח מוכן לפגוש. כזה שלעיתים קרובות מתבטא בתחושת חרדה, לחץ, כעס, אשמה ותסכול שבמבט ראשון לא מובן מה המקור שלהם.

וזה לא אמור להיות אחרת – זו הנקודה החשובה.
אם אהבה מעלה בנו כאב, תסכול, חרדה ולחץ זה לא אומר שמשהו בנו לא בסדר, מגונה או לא טוב.
זה אומר שאנו פשוט זקוקים להתקרבות מחודשת אל עצמנו, להכרה אוהבת ברבדים הפגועים והכואבים שלנו.

דווקא כי זו אהבה, דווקא כי זה מפגש אינטימי וקרוב, זה מאפשר לי להרגיש את מה שכואב לי באמת.

וזה לא כדי לפגוע בי, רק כדי שאשלים עם עצמי, שאוהב אותי לגמרי.
זה לא כי אהבה היא “רעה”, לא כי יש משהו לא בסדר במישהו אחר.
רק כי פצעי הילדות שלי מזכירים לי תמיד את אותה התניה – תפיסה – אמונה – טראומה ילדית עמוקה – “אותי אי אפשר לאהוב באמת. לא לגמרי, לא את כל מה שאני”.

והכאב הזה נמצא עמוק בפנים ומכווץ, מגונן עלי מול כל גילוי אהבה, כל אפשרות של קרבה או אינטימיות אמיתית.

עם השנים והזמן אני רואה יותר ויותר את הכאב הזה בתוכי.
אני רואה ומסכים להרגיש יותר ויותר את הפחד מאהבה, קרבה ואינטימיות וזה מה שמשחרר אותי מהפחד הזה, מהשיתוק והניתוק הרגשי ומאפשר לי להתקרב באמת.
אני יותר ויותר מרשה לעצמי לקבל אהבה, להתמסר ולהתענג על שפע האהבה שמגיעה אלי.

אבל הפצע שלי עדיין פה, הוא לא נעלם, הוא כואב ומזכיר לי אותי.
וזה כל כך מובן פתאום למה יש קשיים ביחסים.
למה אנחנו עושים את ההפך ממה שלכאורה אנחנו רוצים לעשות.

זה מסביר הרבה תופעות ומקרים שאנו נוטים לסבול ולגנות את עצמנו בהם, הנה כמה לדוגמה:

  • אנחנו מרחיקים מאתנו אנשים שאוהבים אותנו במקום לקרב אותם ולא מבינים למה.

למה?
כי עמוק בפנים אהבה נתפסת כמשהו מכאיב שמנסה לשנות אותנו בכח ולכלוא אותנו במחוייבות להיות מישהו שאנחנו לא.

ממש כמו שקרה לנו כילדים שרק רצו להיות עצמם, להרגיש בטוחים, חופשיים ואהובים וזכו לשפע של ביקורת, איומים, גינוי, התעלמות ודרישות קשות ומכאיבות להרגיש ולהתנהג אחרת מצד אותן דמויות הוריות שייצגו עבורנו את כל מה שקרוב, אוהב ואינטימי.

  • אנשים רבים מוצאים את עצמם שוב ושוב במערכות יחסים שאין בהן אפשרות לאהבה, קרבה ואינטימיות אמיתית או נמנעים ממערכות יחסים עמוקות באופן גורף.

למה?
כי בפנים זה הרבה יותר בטוח ככה.
כשנפגעים מאוד מאהבה בילדות, לא שוכחים את זה וזה מפעיל אותנו מבפנים בצורת ספקות, חרדות, לחץ וחוסר בטחון עד שמסכימים להרגיש את זה לגמרי.

כשאנו תופסים אהבה באופן לא מודע כמשהו מאיים שדורש לשנות אותנו בכח, לא מפתיע שחלק מאתנו לא יסכימו לקחת סיכון ולהכנס לזה בכלל.

  • רבים מאתנו חווים קושי עצום ביחסים אינטימיים.

רבים מאתנו נלחצים במצבים של קרבה, של אינטימיות לאורך זמן.
מרגישים מאויימים ולכודים, מתנהגים באימפולסיביות, תוקפנות, בורחים, מתנתקים ולא יציבים ביחסים זוגיים או ביחסי קרבה ואהבה.
וכמובן שזה גורר הרבה רגשות אשמה ונחיתות ומחשבות של “למה לאחרים יש ולי אין?”, “מה לא בסדר בי?”, “למה אני עדיין לא הצלחתי להיות בזוגיות\אהבה\להביא ילדים?”.

על פני השטח אנו חווים את התגובות וההתנהגות שלנו כלא הגיוניים, אבל מתחת לפני השטח, הטראומה הילדית של “אי אפשר לאהוב אותי כמו שאני” מייצרת גלים עצומים של פחד, חרדה ולחץ.

  • גם קשיים במיניות קשורים מאוד לזה.

הרי מיניות היא מקום שבו רוצים אותנו, חושקים בנו, רוצים ממש קרוב אלינו, מצב מאוד אינטימי.
ודווקא בגלל זה רבים מאתנו חשים כל כך לחוצים, לכודים ולא חופשיים להינות במיניות שלנו.

דווקא בגלל אותו פצע ילדות, אותה חוויה שקרבה משמעותה שלוקחים לנו משהו, שמאלצים אותנו לוותר על עצמנו, להיות משהו שאנחנו לא, רבים מאתנו חווים מיניות כחוויה של כפיה, של אילוץ ושל לחץ ולא כעונג חופשי, משוחרר ובטוח.

 

פחד הוא לא סבל והוא לא הפצע שלי

מה עוזר לי מאוד בדרך הריפוי והצמיחה שלי וביכולת שלי לבטוח באהבה, קרבה ואינטימיות מחדש, זו ההכרה הזו: פחד הוא לא הסבל שלי והוא לא הפצע שלי.

הפצע הרגשי שלי, אותה טראומת ילדית שמספרת ולוחשת שוב ושוב שאהבה, קרבה ואינטימיות הן כאב, נטישה, כלא וסבל, הפצע הזה כואב אבל הוא לא זה שגורם לי סבל, הוא לא שלילי ולא צריך לשנות אותו, הפחד שלי פשוט מזכיר לי שכואב לי ושאני זקוק לתושמת לב.

כשאני מסכים להרגיש פחד ואת הכאב הזה, הוא דווקא נראה מקסים, מדהים, יפה ומרגש…ממש נותן משמעות לחיים.
הרי בסופו של דבר, הפצעים, הפחדים והאתגרים שלי הם אני, הם הבית ספר הכי משמעותי שלי, הם הייחודיות שלי והם הצמיחה שלי, הכשרונות הייחודיים שלי והעוצמה שלי כשאני מסכים ללמוד את השיעור.

אותם פחדים וכאבים עמוקים, כשאני מסכים להרגיש אותם, לההפסיק לנסות להתנתק מהם ומרשה לעצמי לראות את הכאב, הפחד והרגישות האלה כילד, כמי שאני, כמקום רגיש ואנושי שזקוק לאהבה ובטחון ושיש לו זכות אמיתית להרגיש כך, כל הסבל והמאבק הופך לאמםטיה, שחרור, הרפיה פנימית וריפוי.

הסבל שלי הוא רק הנסיון שלי להתנתק מעצמי, להפסיק להרגיש ולהסתיר את מי שאני.
זה ממש כואב ומייסר.
זה מעורר חרדות, זעם, תסכול, קושי בתקשורת, אשמה ודחף לברוח ולנטוש.

דווקא להסכים להרגיש את הכאב שלי ואת הפצע הילדי העמוק, זה ריפוי וזה ממש נעים ואוהב ומשחרר.

להסכים להרגיש זה להיות ההורה שתמיד רציתי שיהיה לי.
האמא שתמיד חיפשתי, האבא שתמיד חלמתי עליו.
זה להיות הורה כזה שממש מסכים להיות אנושי, פגיע ואמיתי לחלוטין.

כשיש לנו הורה כזה בפנים, בתוכנו, אנחנו יכולים לבטוח מחדש בקרבה, אינטימיות ואהבה.
אנחנו יכולים להתקרב באמת ולהינות מהבטחון, התשוקה, החופש, הצמיחה והיצירתיות שביחסי קרבה אמיתיים.
ולגלות בתוכנו את ההורה הזה…זה המסע של גילוי עצמי מתוך אהבה עצמית.

התמכרות למין והתמכרות לפורנו – סיפור אישי והדרך החוצה

אני רוצה לשתף במשהו מביך – הסיפור שלי על התמכרות למין והתמכרות לפורנו.
גם כי זה נתפס כ”אינטימי מידי”, גם כי זה זה קשור למיניות, גם כי זה סוג של טאבו ובעקבות כל זה, הנושא מעורר בי פחד טבעי שלא יעריכו אותי, שלא יראו בי אדם ראוי.
הפחד הוא שיראו אותי כאדם שפל, מלוכלך, נבזי, מגונה, עלוב וחסר שליטה עצמית.
מה גם שהנושא כולו מעורר בנו את כל נושא המיניות (שעליו כתבתי לא מעט) שהוא כאוב, מלא בצלקות נפשיות ולא משוחרר אצל רובנו.

התמכרות למין, התמכרות לפורנו – מושגים שנמעוררים הרבה רגשות מעורבים בעיני. גם תשוקה, גם התרגשות, גם מבוכה, גם חרדה, אשמה וגינוי.

בכלל, נושא ההתמכרות, הוא נושא שאפשר להסתכל עליו מזויות שונות. אפשר להסתכל על הגדרות “יבשות” של התמכרות ואפשר להסתכל בכנות פנימה ולגלות את המניעים הרגשיים, את המנגנון הפנימי שמחפש מענה, שאף פעם לא עושה שום דבר “סתם”, שתמיד מנסה לקבל מענה או פיצוי רגשי על מצוקה רגשית אמיתית.

עבורי, לפתוח את הסיפור האישי שלי ולשתף במה שמפחיד ומביך אותי, זה כבר חלק גדול מהריפוי.
בתוכי, ביני לבין עצמי, אני זקוק לכנות ואהבה.
השיתוף הזה הוא ביטוי לצורך שלי באהבה ולרצון שלי לחלוק ולשתף בסיפור ההתמכרות האישי שלי ולמענה הטבעי שגיליתי.

פוסט מעמוד הפייסבוק שלי שבו אני משתף את הסיבה והמקור להתמכרות שלי למין

ריק

הרבה שנים הייתי מכור למין ולפורנו

מכור למיניות, מכור לסקס, מכור להתעסקות בזה, בפנטזיות על זה. מכור לפורנו, עם עצמי מול מסך המחשב, עם נשים במציאות, עם נשים שצפו בי במצלמת האינטרנט.
וכשאני אומר הייתי, אני מתכוון שמשהו קטן מזה עדיין מורגש בי, אבל במינונים הרבה הרבה יותר נמוכים (אולי 3% מתוך ממה שפעם היה 100%).
היום אני במקום אחר עם זה, מקום הרבה יותר נעים, שליו ורגוע.
אבל במשך שנים זו הייתה התמכרות עוצמתית, אדירה, בלתי נתפסת, מרהיבה, מרעידה ומייסרת.

תמיד הייתי אדם מאוד מיני. הרגשתי שיש לי דחף מיני שיכול להספיק לכמה אנשים. אבל זה לא העניין.
העניין הוא שהשתמשתי במיניות שלי כערוץ בריחה חזק מאוד, כדרך להמלט מעצמי, מהכאב הרגשי שלי, מהבדידות תחושת חוסר הבטחון וחוסר הערך העמוקה שמתוכה גדלתי.
זו הייתה התמכרות עצומה גם למיניות רגילה, גם התמכרות לפורנו.
הייתי יכול להעביר 4-7 שעות ביום בזה. מיניות על כל סוגיה וגווניה.

זה ריגש אותי, זה העסיק אותי, זה הפחיד אותי מאוד – חוסר השליטה הזו, התחושה שאני חייב את זה כמו סם, כמו נרקומן, כמו פרפר שמהופנט אל האש.

במבט לאחור אני מבין למה כל כך נזקקתי לזה. כי בתוך זה, ממש בשיא של זה, לרגעים הרגשתי שאני חופשי, הרגשתי שאני זוכה לתחושת חופש ואחדות עם עצמי ולו לכמה רגעים. הרגשתי שוב כמו ילד, בלי דאגות, בלי אשמה, בלי שיפוטיות וביקורת, מוזר לומר את זה אבל לרגעים הרגשתי ממש אהוב שם, מקום מפלט מהכאב והבדידות שחשתי.
כמובן שרגעי החסד הקצרים התלפו תמיד בתחושה של התרוקנות, חרדה, אשמה ועצבנות אבל לא יכלתי לוותר על זה. 

הרגשתי שאני מפצה את עצמי על כל הכאבים שלי כילד שהרגיש לא מוערך, נאשם ומגונה רוב הזמן, על התסכול המיני וחוסר הבטחון בגיל ההתבגרות, על תחושת הבדידות והנחיתות,
על כל פשרה שאני מתפשר בחיים שלי כשאני לא עושה את מה שאני אוהב באמת, שאני לא מרשה לעצמי להרגיש את הרגשות שלי, שאני לא מעז לומר את האמת העמוקה שלי.

שאני מפצה את עצמי על הסגירות, ההדחקה והבריחה המכאיבה מעצמי, על חיים שביני לבין עצמי ידעתי שהם לא באמת אני, תחושה של זיוף.
והלכתי עם ההתמכרות הזו רחוק, יותר רחוק ממה שיש לי אומץ לפרט אפילו עכשיו, אבל עוצמת האדרנלין שהרגשתי בגוף רק לנוכח המחשבה על הפנטזיות שלי, כבר סיפרה את כל הסיפור. שום דבר אחר לא העסיק אותי כמו זה ובסוף כל חוויה, כל יום, כל מפגש, הייתי חוזר הביתה אל ה”מקדש” הזה שלי.

ריק

הייתי זקוק להתמכרות הזו וזה כאב מאוד

ממבט לאחור אני רואה כמה הייתי זקוק לזה.
הייתי מכור לתחושה הרגעית של חופש, של אחדות, של התרגשות עצומה כמו של ילד. מצאתי אינספור דרכים יצירתיות לרגש את עצמי בזה, שדה עצום של יצירתיות.
וחייתי בפחד, באשמה, בבושה ובהדחקה עצומה וכואבת של הרגשות האלה.

ההתמכרות הזו הכאיבה לי בכל תחומי החיים.
בזוגיות זה עלה בגדול ועורר הרבה כאב, עצב, חוסר בטחון, כעס, חרדת נטישה וסטרס.
ביחסים עם חברים תמיד הייתי בפחד שיגלו, שידעו וחייתי בתחושה של לחץ וחרדה.
ביחסים עם אנשים בכלל זה עשה אותי עצבני, מרוקן, כועס וחסר סבלנות.
בעשייה שלי זה ערפל אותי והביא חוסר מוטיבציה, טשטוש ורגשות אשמה.

ההתמכרות הזו למין לוותה בהתמכרויות משנה כמו אכילה רגשית וצפייה בסרטים וסדרות אינטרנט.
אחרי שמתעסקים במיניות 5-6 שעות, הדבר האחרון שרוצים זה לצאת לפגוש עולם.
זה רק זורם הלאה אל ההתמכרות הבאה…אל לאכול ולבהות במסך…”לנוח” מכל ההתרגשות שקדמה לזה ולהדחיק את האשמה והמבוכה.
כך יצא שהייתי עסוק רוב היום בהתמכרויות ובריחה מעצמי.

כשאנחנו מתמכרים למשהו – מיניות, אכילה רגשית, עישון, סמים, טלוויזיה, אינטרנט, הימורים…מה שזה לא יהיה, ההתמכרות היא חוויה של פיצוי, היא צורך בפיצוי.
היא פיצוי רגשי על חוסר אדיר בתחושת חופש, קבלה עצמית ואהבה.
היא פיצוי על חוסר בתחושה של של הנאה ושל שמחה, של חיבור וזרימה טבעית.
היא פיצוי על מה שבאמת חסר לנו ועל מה שאנחנו מרגישים (ובצדק) שמגיע לנו.

וכמובן התמכרות למין, התמכרות לפורנו –  זה לא רק רגעים של חופש והנאה, זה גם סבל אדיר.
כשאנחנו מתמכרים למשהו זה מלווה ברגשות אשמה, נחיתות, השפלה, חרדה ובושה גדולה.
בחוסר אמון וחוסר בטחון בעצמנו, בערך שלנו, ביכולת שלנו לחיות באופן נעים ואוהב.

וכשאנחנו רואים את כל זה קורה, הדחף המיידי הוא לגנות את זה, לנסות להפסיק את זה, להסתיר את זה, להכחיש את זה ולהאשים את עצמנו.

ריק

ניסיתי להפסיק את ההתמכרות בכח וזה לא עבד

במשך השנים ניסיתי עשרות ומאות פעמים להפסיק בכח.
ניסיתי להחליט שמעכשיו זהו, לא עוד.
ניסיתי כל מיני שיטות וטכניקות של מדיטציה, של לדבר לעצמי, של ליצור בתוכי אמונות ותפיסות אחרות.
ניסיתי להתחכש לזה, גיניתי את עצמי, ניסיתי לעצור את זה.
במשך הרבה מאוד זמן כעסתי אפילו על המושג הזה “התמכרות” ופחדתי בכלל להודות שאני “מכור”. ממש לא רציתי לראות את זה כך, כ”בעיה”, כמשהו שיש לו הגדרה ועכשיו צריך ללכת עם זה כמו עם אות קלון.

בתוכי חייתי במאבק כמעט תמידי. מרדתי, זעמתי, דרשתי מעצמי לראות את זה כ”ביטוי של עצמי”, התכחשתי לכאב שלי, ניסיתי לקבל את זה, ניסיתי לספר לעצמי שזה בסדר ככה.
וכל פעם כזו הסתיימה במפלה כואבת, בחזרה עוצמתית אל ההתמכרות תוך כדי תחושת כישלון וחרדה מכך שאני פשוט לא שולט בעצמי וכמה בזוי ומושפל ארגיש אם כולם יגלו את האמת עלי.

למה כל הנסיונות האלה לא עבדו?
כי הם היו נסיון לשלול או למנוע ממני משהו שהייתי זקוק לו כמו אוויר לנשימה – תחושה של חופש והנאה או במילים אחרות, חוויה של אהבה.

הצורך הזה, הרגשות האלה שאפשר לקרוא להם “הילד הפנימי”, הילד הזה שחי בתוכי, בתוכנו, בכולנו, הוא החלק הכי עוצמתי, הכי משמעותי שבנו.
כשהוא לא מקבל אהבה, כשהרגשות שלו מודחקים ומגונים, כשהצרכים שלנו עצורים ומוכחשים, כשהוא מרגיש לא ראוי לאהבה, לא ראוי להקשבה ולביטוי בעולם, הוא מוצא דרכים יצירתיות להרגיש אהוב.

הוא מוצא פיצוי באוכל, בסמים, בסקס, בכל פעילות אחרות שמעוררות התרגשות ותחושה של חופש.
הוא בורח, הוא עושה הכל כדי לשרוד את ההרעבה העצומה באהבה, הוא פשוט חייב את זה.

ואז כשמנסים בכח להפסיק, מנסים למנוע ממנו את המפלט האחרון שלו, הוא לא יסכים, הוא לא יתן, הוא ילחם על ההתמכרות שלו כמו על אוויר לנשימה.
והוא צודק.
הוא חייב לקבל אהבה והנאה.
אי אפשר לשלול ממנו אהבה ולצפות שהוא יסכים.
הוא לא יסכים לעולם ובצדק.

ריק

מה כן נותן מענה להתמכרות למיניות ופורנו

אז מה כן עזר לי בסופו של דבר? דווקא לתת אהבה לכל מה שברחתי ממנו בתוכי.
ללמוד לתת אהבה לעצמי, לילד שבי, לילד הזה שמכור ובורח.
הוא הכי זקוק לאהבה וכשהוא מרגיש אהוב, הוא כבר לא חייב לברוח, לא חייב לאחוז נואשות בהתרגשות המכאיבה הזו.

ככל שאני לומד לאהוב יותר את עצמי, לתת מקום לרגשות שלי, לקבל את הילד הפוחד וחסר הבטחון שבי, משהו בי מרפה.
ככל שאני לומד יותר להקשיב לכאב שבי, לרגשות שלי, להודות שהנה אני פוחד, שאני עצוב, שאני מרגיש בודד,  שאני מלא תשוקה, שאני רוצה לברוח, שאני לא יודע מה לעשות, שאני מרגיש לא אהוב, שאני זקוק לאהבה, ממש זקוק לה.
ככל שאני לומד להקשיב, להודות במי שאני ולאהוב אותי, כך הצורך לברוח להתמכרויות פוחת.

 

התמכרות לפורנו התמכרות למין טיפול אמיתי - אלי קרסניץ
התמכרות לפורנו, התמכרות למין – הסתתרות שמאחוריה צורך טבעי באהבה

ככל שאני לומד לבטא את עצמי בכנות, לפעול בהתאם לצרכים הרגשיים ולבקשות העמוקות של הלב שלי, לעשות את מה שמרגיש לי נעים ומדוייק, להודות במה שנעים ולא נעים לי, ככל שאני פחות מספר לעצמי ש”ככה זה וזה מה יש” ויותר שואל, חוקר, לא לוקח את החיים כמובן מאליו, כך פוחת הצורך הכואב לברוח מעצמי להתמכרויות.

ככל שאני לומד לאהוב אותי יותר, ככל שאני מתמלא יותר בעצמי, בכנות שלי מול עצמי, כך אני פחות מורעב רגשית ופחות נזקק לברוח מעצמי.
זה מסע שממשיך, זו דרך שאני הולך בה.

וכל מקום שמתפנה בי מהנזקקות, מהבריחה, מההתמכרות, הוא מקום שמרפה, שנרגע, שנעים לי בו, שאני יכול להינות ממיניות, מתשוקה ומיחסי אהבה.

הנה מאמר שמעמיק את ההבנה לגבי העקרון שמאפשר שינוי הרגלים וגמילה מהתמכרויות.

ריק

ריבים בזוגיות – איך להפסיק לריב (מלחמה ואהבה ביחסים)

ריבים בזוגיות – זה יכול להיות כל כך מתסכל, כל כך כואב.
איך להפסיק לריב?
אתמול ישבתי עם בת זוגתי והסתכלנו אחד לשניה עמוק בעיניים, פנימה אל תוך הנפש.

ומה שעלה שם היה קשה ומאתגר מאוד.
מלחמה ואהבה, זה מה שגילינו. מלחמה ואהבה וגם הרבה רצון להיות ביחד באמת.

 

לקחנו זמן לדבר בכנות על כל מה שאנחנו מרגישים. קשה להרגיש ביחד כשלא מדברים, כשלא פותחים את הלב עד הסוף.
תוך כדי שיחה הרגשתי כמה אני זקוק להבנה, לאישור, לתחושה אמיתית של ביחד וראיתי כל כך הרבה שוני בינינו, גישות בסיסיות שונות כל כך לחיים.
אני מהיר, מדבר ומתרגש כמו שמש והיא לאט לאט כמו הירח, מרגישה, לוקחת זמן, נזהרת, מהססת, שוקלת.
הרבה צרכים רגשיים של שנינו שפשוט לא מצליחים להפגש עכשיו למרות הרצון ההדדי.

וכעס, גם הרבה כעס.
ותסכול, גם הרבה תסכול.
וחרדה, גם הרבה חרדה.
ריבים בזוגיות הם הנסיון הבלתי פוסק לקבל אישור, בטחון ואהבה. זה מה שקורה בין שני לבבות שבאמת רוצים להפגש ולא יכולים לנוח.

ריק

הקול שמנסה למצוא פשרה

תוך כדי השיחה בינינו הייתי מודע לקול בראש שלי שמנסה כל פעם מחדש לפשר, למצוא פתרון, למצוא דרך “לקבל”, לחיות ב”שלום” עם המציאות הזו.
וכשהוא לא מלציח הוא כועס, הוא זועם, הוא מתרעם, הוא משתגע, מרטיט לי את הגוף בתחושות של אי נוחות ותסכול.

כשהקשבתי לקול הזה שמנסה למצוא “שלום” ופתרון של ריבים בזוגיות שלי, למצב המתסכל הזה, ראיתי שהוא מייסר אותי, שהוא מבטא משהו חרד ולא מודע שקיים בי שרוצה למצוא בטחון אבל לא מבין איך ליצור אותו.
הוא פשוט לא יודע להקשיב באמת, הוא לא מבין את המצב.
זה הרגיש מאוד לא נח בתוכי הנסיון שלי להגיע לפשרה בכח, להגיע בכל מחיר ל”שלום בית”, ל”שקט תעשייתי” על חשבון כנות והקשבה עמוקה לרגשות.

הקול הזה הזכיר לי את הקולות המאשימים והמחנכים ששמעתי מההורים שלי אלפי פעמים.
אותם קולות שאמרו לי שוב ושוב שצריך להיות “בוגר”, להפסיק להיות “רגיש מידי”, להיות “גבר”, להפסיק להתייחס לכל דבר, להפסיק להעלב, שאני צריך להתעלות ולהיות “חכם יותר”.

אלה קולות של פחד וחוסר אונים, קולות שלא רואים שום דרך להיות ביחד חוץ מוויתור והתעלמות ממה שבאמת מרגישים. הדחקה ופשרה שלרוב מסתיימת בחוסר סבלנות, תסכול, התפרצות של זעם וכאב וחוזר חלילה.

זה מה שראיתי מולי בתור ילד, זה מה שלמדתי, זה מה שהוטבע בי במקומות הכי ראשוניים שלי, לא פלא שזה עולה עכשיו בצורה של ריבים בזוגיות.

ואז באיזה רגע של חסד פשוט ראיתי את זה, זה נהיה מאוד ברור. לרגע ראיתי בברור למה אין שלום שהוא וויתור או פשרה.
כשראיתי את זה בתוכי, הבנתי גם למה אין שלום בעולם, בין מדינות, בין עמים, בין מינים, בין גזעים, בין מעמדות, בין שכנים, בין בני זוג וגם בין האדם לעצמו.

וזה פשוט כי אין באמת דבר כזה “שלום”. יש אהבה, יש מלחמה אבל אין “שלום”.

ריק

ריבים בזוגיות – מה בטוח לא עובד

ראיתי שיש ביחסים ובטבע שני מצבים בסיסיים – אהבה או מלחמה.
מה שהפתיע אותי זה שראיתי שאין שום אפשרות אמיתית לפשרה, לא באמת, לא לאורך זמן. כל נסיון לשלום שמשמעותו להתפשר על אהבה, על כנות, על הקשבה לרגשות ופתיחות רגשית אמיתית ואפילו קצת, הופך באופן בלתי נמנע עם הזמן למלחמה.

מלחמה פנימית, רגשית, נפשית. אולי מלחמה שקטה ומודחקת בהתחלה, כזו שכמעט לא שמים לב אליה, אבל זה רק עניין של זמן עד שהיא תהפוך למתח, לכעס, לתסכול ולאלימות מתפרצת ותיצור מתיחות, ריבים בזוגיות ובכלל ביחסים שלנו עם כל אחד שקרוב אלינו.
וזה בלתי נשלט, זה הטבע שלנו.

“שלום” שהוא לא באמת אהבה, לא באמת מרחב קשוב, כן ואוהב שבו לשני הצדדים יש מקום להיות מי שהם, יהיה רק מלחמה מודחקת, מלחמה מושתקת, מלחמה שמעמידים פנים שהיא לא קיימת עד שאי אפשר להתעלם ממנה יותר.

“שלום” מהסוג הזה הוא פצצת זמן של מתח ואלימות שתפרוץ מחדש ברגע הנכון.
ובאווירה, באנרגיה, בתחושה הכללית, זה מאוד מורגש.

אני זוכר לא מעט בתים שביקרתי בהם שהיו מאוד “שלווים” ו”שקטים” על פני השטח אבל התחושה, האווירה בהם הייתה טעונה במתח בלתי מוסבר ולא נוחה.

ריבים בזוגיות הם ביטוי של מחלמה ואהבה ביחסים
ריבים בזוגיות הם ביטוי של מחלמה ואהבה ביחסים

כשחושבים על זה, בעצם כל ההיסטוריה האנושית רוויית המלחמות והאלימות האינסופית משקפת את זה בבירור. כל פשרה הסתיימה במלחמה ולרוב, הייתה זו מלחמה אכזרית מאוד.
ונראה שזה מתקיים בכל הרמות – האישית, הזוגית, החברתית, המדינית והגלובלית.
ונראה שזה מתקיים בכל היצורים החיים שבטבע – הצמחים והחיות כאחד.
אהבה או מלחמה, זה מה שיש.

ואפילו שהמלחמה גם היא נסיון להגיע למצב נעים ואוהב, מלחמה היא מלחמה. היא כואבת ומכאיבה ומבקשת שנלמד משהו חדש ונעים יותר.

אפילו הצמחים כשהם גדלים הם נלחמים בכל מה שעלול לסכן את הגדילה שלהם. הטבע הוא יפה, הרמוני ומדהים עד אינסוף בחוכמתו והוא גם תחרות אינסופית על משאבים – שמש, מים, חומרי הזנה, קרקע, מחסה מטורפים וטפילים.
כל צמח שגדל משתמש בטקטיקות שונות כדי להיות הראשון שישתלט על המשאבים שזמינים בסביבה שלו – שמש, מים,  אדמה ולהרחיק כל יצור שעלול להתחרות איתו או לפגוע בו (את זה למדתי בלימודי אקולוגיה בטכניון לפני שעברתי לעסוק בטיפול וליווי אישי).

כך זה גם אצל החיות – מי שלא חבר שלי, מי שלא תורם לי משהו, מי שלא מספק לי צורך כלשהו, מי שלא חי איתי בסימביוזה, הוא אויב פוטנציאלי שלי ומהווה סכנה עבורי.

פתאום חשבתי על זה שהשלום הוא כמו המשיח.
למה כל כך הרבה שנים שרים לו שירים בעיניים נוגות, מדפיסים סלוגנים, מתפללים, דורשים ומקווים ורק השלום, ממש כמו המשיח, לא מגיע לעולם?
פשוט כי הוא לא קיים. לא בטבע. לא באמת. לא ככה, לא בלי אהבה שבאה עם הקשבה כנה ועמוקה לרגשות של שני הצדדים.

וזה משתקף באופן הכי מיידי ביחסים ובזוגיות. זה מתחיל כמובן ביחסים שיש בתוכי, ביני לבין עצמי.
ביחסים שביני לבין הרגשות שלי שזקוקים לאישור, הקשבה ואהבה, ומשם זה מתרחב ומשתקף ביחסים שלי עם הקרובים אלי ובזוגיות.
ריק

מה כן עובד

מה שעובד לי ולמען האמת הדבר היחיד שאי פעם עבד לי הוא הקשבה והכרה כנה ואוהבת במציאות הרגשית שלי.
הכרה שמקשיבה וחשה את הדברים כפי שהם בתוכי.

לאורך זמן, נראה שכל מה שהוא לא יחסים אוהבים וקשובים, גולש למלחמה וכנראה שזה חייב להיות כך.
המלחמה מהי? היא הנסיון להגיע לחוויה אוהבת עם עצמי.
אפילו בתוכנו, בתוכי, ביני לבין עצמי – כל רגש שאני לא מגלה כלפיו הקשבה עמוקה, כל פחד, כל עצבות, כל כאב רגשי, כל צורך ותשוקה שיש בי שלא זוכים לאישור, לאהבה, לאמפטיה מצידי, הופכים למאבק פנימי מתיש עם עצמי.

הראייה הכנה הזו משחררת מאפשרת למשהו חדש לקרות בתוכי.
ומשם, דווקא מהמקום שבו אני רואה שאין אפשרות לשלום שהוא לא אהבה בתוכי או מחוצה לי, אני יכול להפסיק להתפשר, להקשיב לעצמי באמת ולראות שיש שלום, שלום אמיתי, שלום של אהבה, שלום של הקשבה.

ההסכמה להכיר במציאות, בטבע, ברגשות ובצרכים ולהביא אותם אל אור המודעות היא בשבילי הצעד הכי משמעותי לקראת שלום אמיתי…שלום שהוא מלשון “שלם”.

שלום מלשון שלם זה כשיש הקשבה עמוקה לשני הצדדים ולצרכים הרגשיים שלהם גם אם הם נראים סותרים וגם אם אין שום “פתרון” למצב.

שלום מלשון שלם זה כשיש כנות לגבי בצורך הבסיסי שלנו באהבה והאופן שבו הוא בא לידי ביטוי בכל הרגשות והמחשבות שלנו.

שלום מלשון שלם זה לראות שאין דרך אחרת להיות ביחד חוץ מאהבה ואפילו המלחמה שלנו היא נסיון לחזור לחיות בחוויה נעימה ואוהבת.

שלום מלשון שלם זה לאפשר לעצמנו לא לדעת איך לחיות בשלום ולהודות בזה בכנות.

אני אלי קרסניץ ואני לא יודע לחיות בשלום.
אני לומד להקשיב, אני לומד להקשיב לי יותר ויותר ומתוך ההקשבה הזו אני מקבל אפשרות לאהוב יותר את מה שנלחמתי בו קודם בתוכי וביחסים שלי.

זה אומר בפשטות שאני לא יודע לגמרי לאהוב אותי.
זה אומר שאני מבקש להרחיב ולהעמיק את היכולת שלי לאהוב כל מה שעולה בי.
ואני לומד.

ריק

הלקאה עצמית או אהבה עצמית? איך לא להלקות ולא להעניש את עצמי

הלקאה עצמית היא משהו שאני מכיר ממש טוב, היא הייתה הדרך שבה התייחסתי לעצמי רוב חיי. כשאנחנו מלקים את עצמנו אנחנו כמו מנסים “לחנך” את עצמנו על ידי עונשים.
כשהייתי ילד הרגשתי כל הזמן בעונש.

ובאמת הייתי בעונשים רוב הזמן.

העונשים שהוטלו עלי כילד היו בדרך כלל לקחת לי את מה שאני אוהב, למנוע ממני, לאסור עלי, לאיים עלי, להשפיל אותי, לקלל אותי, להגיד לי כמה רע הולך להיות וכמה שהעתיד שלי מנבא רעות ובכך בעצם להחריב כל טיפת בטחון עצמי שהייתה בי, להכאיב לי ולדכא אותי כדי לגרום לי בכח לשנות את ההתנהגות וההתייחסות שלי.

אני זוכר שהייתי בעונש כי לא סידרתי, כי לא עשיתי, כי לא התנהגתי כמו שאבא שלי רצה, כי לא נתתי לו את ה”כבוד” והיחס שהוא דורש שוב ושוב תוך כדי זעם ואיומים.
הייתי בעונש כי לא סידרתי את החדר, כי לא שטפתי כלים, כי אכלתי בסלון, כי לא עניתי בסבלנות או בכבוד, כי לא הייתי ולא התנהגתי כמו שדרשו ממני.

התחושה הזו של להיות בעונש, הייתי כל כך רגיל אליה. הלקאה עצמית היא רק תוצר לוואי של תחושת העונש התמידי שגדלתי בו.
שנאתי את זה.
שנאתי את הכל – את עצמי, את החיים, את ההורים שלי, את האנושות ואת העולם הרע והאכזר שכל הזמן מעניש אותי.

עם הזמן פיתחתי יצירתיות וחיפשתי דרכים לעקוף את הגזרות והעונשים הבלתי פוסקים. פיתחתי שנאה, יכולת לשקר, להכחיש את המניעים שלי, להסתיר את הרגשות והמעשים שלי ולעקוף כל “מכשול” כדי להשיג את מה שאני רוצה.
וכמו פושע נמלט, כמו עבריין, חייתי בתחושה של חרדה תמידית שיגלו אותי, שיעלו עלי, שהפרתי את העונש שלי ועכשיו יבוא עונש יותר גדול, יותר מביך ומשפיל ומכאיב.

הייתי ילד בן 11-12 וכל הזמן מרגיש לא בסדר, כל הזמן חי בהסתרה, בשקר, בהדחקה של הבושה והחרדה שלי, בחרדה מהמשטר האפל, המדכא, האכזרי והמעניש הזה שאין לי לאן לברוח ממנו.
והמון כעס, שנאה, תסכול, רצון שימותו, רצון לברוח, שיעזבו אותי בשקט, שאפשר יהיה כבר סוף סוף פשוט להיות אני בלי אימת העונשים, רגשות האשמה, הנטישה והביקורת האינסופית.

עם הזמן והשנים, הלקאה עצמית הפכה להיות חלק קבוע ובלתי פוסק בתוכי – הלקאה עצמית כי לא עשיתי, כי לא הספקתי, כי לא שמתי לב, כי לא אמרתי את מה השהיה צריך לומר במצב מסויים, כיא לא השגתי משהו, כי יצאתי “טיפש”, כי עדיין לא הצלחתי להוכיח משהו למישהו או לגרום למישהו או מישהי לאהוב אותי…הלקאה עצמית בצורת גינוי, קללות, האשמות, דיכוי והטלת עונשים של בידוד ויחד עם זה תחושת התמרדות פנימית ורצון בלתי פוסק לברוח, להתמכר, לא להרגיש את הכאב הזה.

עכשיו כששיתפתי אתכם בסיפור הילדות שלי, בוודאי לא קשה להבין למה למדתי להלקות את עצמי כל כך טוב.

ריק

מה קורה לי היום עם הלקאה עצמית ואהבה עצמית

היום אני רואה כמה אוטומטי אצלי הדחף המוכר והמושרש הזה להעניש ולהלקות את עצמי וכמובן לא רק את עצמי, גם את מי שמעורר בי כאב ואי נעימות.
מישהו אמר משהו, עשה משהו, מישהו קרוב אלי עשה משהו לא נעים, מיד עולה הדחף הזה להעניש, להכאיב…ללמד אותו “לקח” שידע לא לפגוע בי להבא.
זה עולה מיד, בשבריר שניה.

וגם כלפי עצמי, כשאני אומר משהו שגורם לאי נעימות, כשאני עושה משהו שנראה לי שגוי, טפשי, “אנוכי”, כשאני עושה משהו שמוביל לחרדה, לנתק, לעלבון, מיד עולה בי הדחף להעניש ולהלקלות אותי, לקלל אותי, להגיד לעצמי שאני אידיוט, טיפש, אפס, דפוק, חסר שום סיכוי ולא ראוי לטיפת אהבה.

אבל כשאני עוצר להקשיב לעצמי, אני רואה שזה לא עובד ושיש כוונה יותר עמוקה במה שאני עושה

הדחף הזה להלקות ולהעניש כדי “לחנך” כדי למנוע את הכאב הבא, את ה”טעות” הבאה, נחווה כבור ללא תחתית שלא מצליח להשיג את מבוקשו.

עלי זה מעולם לא עבד.
לא משנה כמה ניסו להעניש אותי רק התנגדתי יותר, רק שנאתי יותר, רק צברתי בתוכי עוצמה עצומה של כעס, התנגדות, שנאה ורצון להרוס ולהכאיב ולמרוד וזה באמת מה שעשיתי.
בנסיון הנואש שלו להעניש אותי ולמנוע ממני אהבה והנאה כדי לשנות אותי בכח, אבא שלי יצר לעצמו את העונש הכי גדול.
הוא יצר לו בן ששנא אותו, התנגד אליו ובז לו.

ומזה הוא סבל והתייסר עד עמקי נשמתו במשך שנים.
שנים שבהן המשיך להאשים אותי בכך שאני הדבר הכי נורא שקרה לו בחיים.
שנים שלא הצליח לראות איך הוא עצמו יצר את העונש שלו.

היום, אחרי שנים של סבל וקושי עצום, היחסים שלי עם אבא שלי הם שונים. יש הרבה יותר הקשבה, הבנה, חום וחמלה ביחסים האלה.

והיום אני רואה שכשמישהו עושה משהו לא נעים, כשמישהו מתנהג בגסות, לא שם לב, כועס, מתלהם, לוקח בלי רשות או עושה פעולה צורמת ולא מתחשבת, אני לומד לראות בפנים את הילד הסובל הזה.
את הילד הזה שלא קיבל אהבה, שלא הראו לו איך זה נעים להיות ביחד, שהוא ראוי לאישור, שהוא אהוב כבר עכשיו.
והילד הזה שמשתקף לי מכל אחד ואחת שאני פוגש, הוא אני.

אני הוא הילד שלמד הלקאה עצמית כדרך לגדל ולחנך את עצמו מתוך צורך אנושי באהבה, באישור, בבטחון.

אני לומד לראות את הכאב שלו, את המצוקה שלו. ואני מגלה לרוב שדווקא שם הוא הכי צריך חיבוק, הכי צריך אהבה, הכי צריך שיראו לו שזה בסדר, שהוא אהוב כמו שהוא.
אני מגלה את הצורך העצום, את הכאב הפנימי שהוא כמו ילד שצועק ובוכה זקוק להקשבה ואהבה.

עונש זה הדבר האחרון שאני או אדם אחר צריכים במצב של מצוקה רגשית. האדם הזה זועק לאהבה. למנוע ממנו אהבה זה ההפך הגמור ממה שהלב הזה צריך ומבקש מעד לכל המעשים ה”רעים” שלו.
עונש והלקאה מייצרים עוד סבל והתנגדות והדרך היחידה לא להלקות היא לראות את הצורך באהבה.

עונש והלקאה זה מה שאנחנו עושים מתוך כאב, צער וחוסר אונים עמוק ועמוק בפנים יודעים שזה לא מרגיש נכון, שזה לא עובד, אבל פשוט אין רעיון אחר.

עונש והלקאה זה להגדיל את הסבל שלי ושל מי שסביבי מתוך רצון לאהבה.

הלקאה עצמית, איך לא להלקות את עצמי - אלי קרסניץ
לתת אהבה במקום הלקאה

עונש והלקאה יוצרים חרדות, דכאון, השפלה, התמרדות, שנאה, זעם, חוסר בטחון, בלבול, כיווץ, קושי להתרכז, קושי להתמיד.

ואולי הנקודה הכי חשובה היא זו: אי אפשר להפסיק להעניק או להלקות על ידי כך שנעניש או נלקה עת עצמנו.

למשל אם אני שם לב שאני מגנה ומבקר את עצמי ואומר לעצמי “אתה טיפש”, אני לא יכול להפסיק את ההלקאה העצמית הזו על ידי כך שאגנה את עצמי על זה שאני מגנה את עצמי.
לא אוכל להפסיק לגנות את את עצמי אם אומר לעצמי שזה לא בסדר לגנות את עצמי, שאני לא צריך או אמור לגנות את עצמי, שאין טעם לגנות את עצמי…כל אלה הם בפני עצמם גינויים וזה כמו מעגל קסמים, כמו לתת גז בניוטרל.

ההיכרות שלי עם עצמי מלמדת אותי שלא צריך להתאמץ ולנסות לשנות אותי בכח, מספיק רק להבין לעומק ולהכיר את המניע הרגשי העמוק שמפעיל אותי, את אותו ילד פנימי שמבקש אהבה אפילו באמצעות הלקאה עצמית וזה בפני עצמו משנה הכל בלי מאמץ כי שכשאני רואה את הילד הפנימי החמוד, הרגיש, הכואב והזקוק לאהבה שבי, כבר אין לי גינוי או הלקאה כלפי עצמי וגם לא כלפי מישהו אחר.

לא להעניש או להלקות, אין משמעותו לא להציב גבולות.
גבולות בריאים הם צורך חשוב בכל מערכת יחסים. גבולות בריאים הם ביטוי של אהבה, הם מה שמאפשר לנו להפגש, לראות אחד את השני, להגן על עצמנו וללמוד להיות ביחד.

אבל גבולות בריאים הם לא עונש, הם לא הלקאה, גינוי מכאיב, מאשים, משפיל ומבזה.

לפעמים אני מגלה שאני עדיין לא יודע איך לא להעניש או להלקות. לא יודע איך לא להיזרק אל המקום האוטומטי והעוצמתי הזה שרץ להרעיף עונשים עלי ועל כל מי שסביבי, להעניש אותי ואת מי שלידי.
אפילו אם זה רק לשבריר של שניה, או ברמיזה, או בטון הדיבור או שפת הגוף שלי, עד שאני שם לב ומקשיב לעצמי, הדפוס הזה, הדחף הזה להעניש עולה ומאיים להשתלט.
וזה כואב.

הבקשה שלי מעצמי היא במקום עונש והלקאה, ללמוד לתת הקשבה ואהבה לי ולמי שזקוק לה הכי הרבה. לתת אהבה במקום עונש, לתת חיבוק במקום מכה, לתת כנות במקום מניפולציות, לתת את הלב במקום אגרוף.

זה היחס שאני לומד לתת לעצמי וזה היחס שאני לומד לתת לאחרים.

ואני עדיין לא מושלם בזה, אבל אני לא רוצה להעניש את עצמי על זה, ההפך, רק לאהוב אותי על זה שאני עדיין לא יודע לאהוב לגמרי.

תוכלו לקרוא עוד על הצבת גבולות בריאים כאן.ריק

קשיים בזוגיות וביחסים, חרדת נטישה, ריפוי ואהבה

כל כך הרבה שנים לא ידעתי, לא הבנתי, לא זיהיתי שאני מופעל באופן מאסיבי על ידי חרדת נטישה.

כל כך הרבה רגעי משבר ותסכול חוויתי במערכות יחסים ולא הבנתי את שורש הקושי שלי, לא ראיתי שאני חווה חרדת נטישה.

חרדת נטישה היא משהו שרובנו חווים בעוצמה כזו או אחרת, אבל יש מעט מאוד מודעות לנושא הזה. מכיוון שיש מעט מאוד מודעות לנושא, קל מאוד לפספס את הנקודה המשמעותית הזו ולחפש את האשמה בעצמנו ובאחרים ללא הועיל.

כמו בכל תחום של חיינו, יחסים זוגיות ותקשורת בין אישית, מושפעים מאוד מהיחסים הפנימיים בתוכנו – אותם היחסים שאנו מנהלים בתוך עולם המחשבות והרגשות שלנו (האופן שבו אנו חושבים, מקשיבים ונאמנים לרגשות שלנו ולצרכים הרגשיים שלנו).

כשחרדת הנטישה מכתיבה את ההתנהלות הפנימים שלנו, אנו נתקלים בקשיים עמוקים ומתסכלים גם במערכות היחסים החיצוניות שלנו.

כשחרדת נטישה היא זו שמנהלת את הזוגיות או את מערכת היחסים שלנו מתחת לפני השטח, אנו נמצא את עצמנו שוב ושוב במצב מתסכל, אשם, חרדתי ומיואש בלי שנבין מה גורם לכך באמת.

ריק

מי חווה חרדת נטישה?

חרדת נטישה היא נחלתו של כל מי שחווה ילדות מול הורים שלא היו שם לגמרי, שלא הקשיבו באמת, שלא ידעו לתת אישור אוהב, שלא ידעו (לא באשמתם) לתת תחושה של חום, חיבוק, נוכחות, אהבה ובטחון. וגם אם נתנו את כל אלה, לא ידעו לשמר אותם לאורך זמן ולתת לילד תחושה של יציבות, של אהבה שנשארת ולא נלקחת לעיתים קרובות מידי.

הקושי הגדול שחרדת נטישה יוצרת הוא אומנם פנימי, אבל הוא בא לידי ביטוי באופן מובהק מאוד במערכות יחסים ובזוגיות.

לפעמים אנחנו מרגישים שאנחנו מסתדרים לא רע לבד עם עצמנו, אבל ברגע שנכנס אדם נוסף למשוואה, כל השדים עולים. בזוגיות למשל זה מאוד מורגש, זה מאוד מרחיק, זה מאוד מחליש, מיאש ומערער בכל פעם שאנו מגיבים באופן לא מודע מתוך המקום הפגוע והנטוש שלנו.

חרדת נטישה היא הסיבה העמוקה לחשדנות, לעלבונות והעלבויות, לרגישות במובן הלא נעים שלה, לכעס וזעם לא מוסבר, לאכזבה, לבדידות, להסתגרות והתרחקות, לדפוסים של עזיבה ונטישה, לצורך להיות כל הזמן בשליטה ובמתח, וגם להצמדות, השארות במערכות יחסים לא אוהבות, התנהלות אובססיבית וכפייתית ועוד.

חרדת נטישה היא הגורם הנסתר להתנהגות שאנחנו לא מבינים, לכך שאנו מגיבים בכעס, עלבון, התגוננות, תוקפנות והסתגרות למרות שהבטחנו לעצמנו אינסוף פעמים שבפעם הבאה נגיב אחרת.
חרדת נטישה היא הגורם הנסתר לרגשות אשמה שלנו ולביקורתיות העצמית שבאה מתוך חוסר יכולת להבין את ההתנהגות שלנו ואת המניעים שלה ומתוך התסכול שאנו חשים כשאנו לא מצליחים להסביר באמת מדוע אנחנו מגיבים ומתנהגים כפי שאנו מגיבים ומתנהגים.

חרדת נטישה, היא בעצם הדרך שבה הילד או הילדה שבנו מנסים בכל דרך להגן על עצמם מפגיעה כואבת מאוד שחוו בילדות.
כאב ופגיעה שממשיכים ללוות אותנו, שחרוטים בזכרון הגופני שלנו, שנמצאים בכל רובד של הגוף שלנו, של הנשימה שלנו, של המועקה בחזה ובבטן, של המתח בכתפיים ובלסת.

ריק

באיזו מידה חרדת נטישה מפעילה ומנהלת אותך?

אפשר לבדוק את עוצמת חרדת הנטישה בחיינו באמצעות שאלות פשוטות (השאלות כתובת בזכר אך מתאימות לגברים ונשים כאחד):

האם אתה נוטה להעלב לעיתים קרובות ממילים או מעשים של חברים או בניות זוג?

האם לרוב קשה לך מאוד לסמוך ולתת אמון בבן או בת הזוג שלך?

 האם אתה מרגיש צורך לבדוק ולוודא לעיתים קרובות את ההתנהגות של הצד השני?

האם אתה נסגר במהירות כשאתה שומע משהו לא נעים ועובר למגננהמתקפה?

האם אתה נוטה להתפרץ בזעם או בכעס בלי להבין מה באמת גרם לך לכך?

האם אתה נוטה לחשוב או להתנהג באופן כפייתי או אובססיבי בהקשר למערכות יחסים?

האם עמוק בפנים אתה מרגיש שאי אפשר לאהוב אותך לגמרי כפי שאתה כעת?

האם עמוק בפנים יש בך קול שאומר “לא משנה מה תעשה, בסוף אתה תישאר לבד”?

האם במיניות קשה לך להפתח ולהתמסר לגמרי ולהראות את הצרכים ואת הרגשות שלך?

האם אחרי שמתרחש שיח לא נעים בינך לבין בן או בת הזוג, לוקח לך הרבה זמן להתאושש ולחזור לדבר?

האם יש לך תחושה פנימית של קורבנות או כיפוח ותחושה שאתה אהוב פחות מאחרים?

האם אתה מרגיש שנוטשים או עוזבים אותך לעיתים קרובות מידי?

אם ענית “כן” על כמה מהשאלות האלה, סימן שחרדת נטישה מכתיבה את ההתנהלות שלך באופן משמעותי. וכמובן, לא מדובר כאן בחדשות רעות, ההפך…הכרה בגורם העמוק לקשיים שלך הוא נקודת המפנה והריפוי והזדמנות למפגש עמוק, מחודש ומעורר עם עצמך.

ריק

חרדת נטישה כהזדמנות ומתנה

יחד עם כל מה שנכתב עד כה, חרדת נטישה היא גם המתנה, היא ההזדמנות והפתח לחזור אל הלב שלנו, היא הזדמנות לחזור ולהתעורר אל האהבה העמוקה והמזינה שקיימת בנו באופן טבעי.

האהבה שאני מדבר עליה היא אהבה עצמית, היא הקשבה, היא קרבה שלנו אל הרגשות שלנו ואל המקומות הכואבים שלנו, היא יכולת לתת אישור והסכמה לצרכים הרגשיים שלנו, שהיא אנחנו עצמנו כשאנחנו שמים לב לרבדים העמוקים יותר שלנו.

אהבה שרק מחכה שנקשיב, שנחזור לשים לב ולהתעורר אל עצמנו ברכות, בנוחות, בשלווה עמוקה.

והגילוי העצמי הזה, המסע המרגש הזה חזרה הביתה אל הלב, אל אותו ילד או ילדה שהיינו ושתמיד נהיה, הוא המסע הכי מרתק ואוהב שאני מכיר.

גישה פשוטה וטבעית ליצירת תקשורת מקרבת ביחסים

איך להתקרב למישהו שאוהבים? איך ליצור תקשורת מקרבת וקרבה בלי מאמץ ובלי מאבק?

הצורך שלנו בקרבה אנושית הוא עצום.
כל חיי חיפשתי קרבה ואישור אנושי וכל חיי חוויתי קושי עצום סביב הנושא הזה – חרדות, חוסר בטחון, זעם, תסכול, בדידות ואשמה.

תקשורת מקרבת היא תקשורת שיוצרת או יותר נכון מאפשרת לקרבה אמיתית להתרחש. קרבה שבאה מתוך מנוחה, מתוך הכרה טבעית בעצמנו ובאחר ובתחושה שזה בסדר, שמותר, שאפשר להיות ביחד ולהרגיש את מה שאנחנו מרגישים ולהזדקק למה שאנו נזקקים.

זוהי תקשורת שבאה לידי ביטוי לא רק במילים אלא גם בשפת גוף, בטון הדיבור ובכל דרך בה אנו מביעים את עצמנו.

אבל הנקודה החשובה ביותר לגבי תקשורת מקרבת בעיניי, היא שהתקשורת הזו מתחילה בשיחה או ביחסים שבינינו לבין עצמנו.

כל כך הרבה פעמים הקושי הזה עולה בחיים. יש מערכת יחסים, אבל קשה מאוד לדבר באמת. מנסים לדבר ואז פתאום הולכים לאיבוד, מתבלבלים, מתעצבנים, נעלבים, שומרים בבטן עד שזה מתפוצץ ואז מרגישים אשמים ואז שוב ושוב ושוב…

אז איך עושים את זה? איך לתקשר עם מי שחשוב לנו באמת בצורה אוהבת ובלי להתאמץ או להלחם בעצמנו ובראש ובראשונה את עצמנו?

ריק
לשתף בכנות ברגשות האמיתיים שלי

תקשורת מקרבת היא נושא עצום ורחב ויש לא מעט סרטונים ומאמרים על הנושא ברשת, אבל אני רוצה לשתף אתכם בפן החשוב ביותר של תקשורת מקרבת: שיתוף כן ברגשות.

לשתף ברגשות זה אומר קודם כל להבין מהם רגשות.
אז איזה רגשות יש? למשל…עצב, פחד, כעס, תשוקה, בושה, אשמה, שמחה, התרגשות, יאוש, אכזבה, מבוכה, געגוע, דכאון, חרדה, התרגשות ועוד ועוד…

רגשות הם לא הפרשנות, הדעה, הביקורת או השיפוטיות שיש לנו בראש, רגשות הם מה שאנחנו מרגישים בגוף, לרוב בבטן ובחזה, אותו מרום רגיש שמגיב לכל מה שקורה לנו ללא הרף ולרוב צובר לא מעט מתח, לחץ וכאב.
לשתף ברגשות זה אומר בלי להאשים, בלי לדרוש, בלי לשפוט, לגנות או להשליך אחריות על הצד השני. פשוט לשתף, כמו להודות.

דוגמה לשיתוף שלא מאשים את הצד השני: אני מרגיש עצוב, אני מרגיש פגוע, אני מרגיש נעלב, אני מרגיש צורך בהקשבה ובאהבה, אני חושש, אני מקנא, אני מתגעגע, אני שמח, אני נמשך.

וכמובן שהדבר הראשון שעולה בנו באופן טבעי אל מול הרעיון המוזר הזה שנקרא “כנות רגשית” הוא פחד גדול…פחד שאם נראה את עצמנו באמת, שאם נגלה את הרגשות האמיתיים שלנו, לא יאהבו אותנו, לא יבינו אותנו, לא יהיו איתנו יותר, יפגעו וינטשו אותנו.

ואתם יודעים מה? זה ממש בסדר לפחד ככה וגם בזה אפשר לשתף.
פשוט לומר…אני פוחד, פוחד לומר את זה, פוחד להנטש בעקבות מה שאני אומר, פוחד להראות אותי, פוחד שאם ידעו מה אני באמת מרגיש, לא יאהבו אותי יותר ולכן כל המאמץ הזה להסתיר ולהיות “בסדר”, אבל בכנות…אני פשוט פוחד.
פוחד להיראות לא מספיק טוב, פוחד להיראות לא ראוי לאהבה.

כשאני אומר בכנות את מה שאני מרגיש, משהו אחר מתחיל לקרות. במקום התנגדות, התבצרות ועלבון, פתאום משהו נפתח, פתאום יש מקום, יש מרחב, יש מפגש שלי עם עצמי ותחושה של הקשבה בלי מאמץ.

ריק

ומה לגבי הבקשה שלנו?

בכל דבר שאנו אומרים ישנה בקשה. בעצם כל ביטוי שלנו הוא בקשה. למשל בקשה להקשבה, להבנה, לאמפטיה, לעזרה, להכרה, לאהבה, למענה מעשי כלשהו.

הבקשה שלי כשאני משתף את הצד השני ברגשות שלי היא שיקשיב לי בזמן שאני משתף ולא יאשים אותי או ישפוט אותי, שיהיה איתי כאן בהקשבה, שזה יהיה בסדר פשוט להרגיש כמו שאני מרגיש.
הבקשה היא לדעת והלרגיש שמותר לי להרגיש ככה ביחד איתו בלי שהוא יצטרך להתאמץ, לתת עצות, לפתור משהו או להשתנות בכלל. רק להקשיב.

והקשבה של הצד השני מתאפשרת כשאני מבין שבעצם כל מה שאני דורש מהאחר, אני בעצם מבקש מעצמי.
בכל פעם שאני מספר לעצמי שמישהו אחר לא מספיק קשוב, מתחשב או נחמד אלי, אני בעצם מזכיר לעצמי שאני לא הייתי מספיק קשוב, מתחשב או נחמד לעצמי.

וכשאני מבין את זה, אני מבקש עכשיו, להיות יותר קשוב אלי, לתת לעצמי יותר תשומת לב, לא לזנוח אותי ואת הצרכים שלי מתוך רצון לזכות באישור של אחרים, זוהי הבקשה שלי מעצמי.

וזו לא דרישה או מניפולציה, זו לא דרך עקומה או מוסוות להגיד שאני צריך שמישהו אחר ישתנה בשבילי.

לא. זו בפשטות הכנות שלי, השיתוף שלי ברגשות שלי והבקשה שלי מעצמי להיות יותר מדוייק, נעים, רך, נאמן וקשוב כלפי עצמי.
וזוהי הבקשה שלי להישמע, להרגיש ביחד ולנוח בתחושה שזה בסדר להרגיש כפי שאני מרגיש. בקשה שאין בה דרישה, ביקורת או האשמה כלפי אף אחד. אפילו לא כלפי עצמי. זוהי רק בקשה כנה שבאה מעומק הלב.

תקשורת מקרבת - אלי קרסניץ
הבקשה שלנו היא פשוט להרגיש ביחד בתחושה של אישור אוהב

ריק

תקשורת מקרבת – כוחה של בקשה כנה

כשאנחנו מביעים את הרגשות שלנו בכנות, ללא גינוי או האשמה כלפי האחר, מראים שהבקשה שלנו היא בעצם מעצמנו ומבקשים רק הקשבה מהצד השני, אנחנו לא יוצרים התנגדות, התבצרות ועלבון. כשאנחנו משתפים ברגשות שלנו בכנות, אנחנו לא יוצרים אשמה והתגוננות בצד השני.

אנחנו לוקחים אחריות רכה ואוהבת על עצמנו ועל הרגשות שלנו ואנחנו מאפשרים לאחר להרגע מהצורך להתגונן, מה שמאפשר לו לאהוב אותנו ולראות אותנו באמת בלי מאמץ או מאבק פנימי.

כל מה שאנחנו מנסים להשיג במאמץ ובכח באמירות מתסכלות כמו “אני צריך שתהיה יותר ככה וככה ולא ככה וככה…” או “למה אתה ככה וככה ולא ככה וככה” או “בגללך אני ככה וככה ולא ככה וככה”, אפשר לקבל בקלות ובלי שום מאמץ מתוך שיתוף כן ברגשות שלנו והבעה כנה של הבקשות שלנו מעצמנו מול האחר.

וכשאנחנו מדברים ככה, אינסוף מתנות מתגלות לנו מבפנים ומבחוץ. המרחב הבין אישי כולו מתמלא בתדר נעים יותר של אהבה, של חופש, של ביחד, של הקלה, של אור, של הבנה, של נעים.
והילד הרגשי שחי בתוך כל אחד מאתנו, כמו מודה לנו מהלב על שהקשבנו לעצמנו, על שלא נטשנו ולא זרקנו את האחריות על הרגשות שלנו על מישהו אחר.

וזה פשוט עושה נעים ומאפשר קרבה אמיתית בלי שום מאמץ. קרבה שהולכת ומתפתחת, לומדת וגדלה עם הזמן ועם העמקת הראייה, הכנות וההקשבה שלנו פנימה.

באופן בסיסי יש לנו שתי אפשרויות בתור בני אדם: לבקש אהבה או לדרוש אהבה.

כשאנחנו מבקשים, אנחנו רכים, אנחנו מאפשרים לעצמנו להיות קשובים, נותנים לעצמנו אישור להרגיש את הצרכים והרגשות שלנו ויוצרים רכות, הסכמה וקרבה בצד השני.

כשאנחנו דורשים (בין אם זה באיום, בטון דיבור מאשים או מאיים או במניפולציות) אנחנו נוקשים, אנחנו לא מאמינים שאפשר לאהוב אותנו, אנחנו כועסים, מתוסכלים ולא שמים לב לרגשות ולצרכים שלנו ויוצרים מאבק, התגוננות ואשמה בצד השני.

לפני שניגשים לדבר, לפני שיוצרים תקשורת, כדאי מאוד לבדוק האם אנחנו נמצאים עכשיו במצב של בקשה או דרישה?
אם אנחנו נמצאים בתחושה קשה, מאשימה, מתגוננת ודורשת, כדאי לעצור ולבדוק – מה אני באמת מרגיש עכשיו?
מה אני באמת מבקש עכשיו?
איך אני יכול לשתף ברגשות ובבקשות שלי בכנות בלי להאשים או לדרוש דבר?
איך אני יכול לשתף לא רק בלי לפגוע באחר אלא בלי לפגוע, בלי לעשות לעצמי תחושה לא נעימה של כיוווץ וכאב?

התנסות חווייתית: קחו דף ועט וכתבו מכתב (אתם לא חייבים לתת אותו לאף אחד, המכתב הוא בשבילכם) לאדם קרוב שאיתו אתם חווים קושי בתקשורת.
הקפידו רק לשתף במכתב ברגשות שלכם בכנות ובלי להאשים.
שימו לב שרגשות לא מאשימים, מפרשים או מביעים דעות על אף אחד אלא רק מודים ב…רגשות (פחד, כעס, עצב, כאב, תשוקה, בושה, אשמה וכו…).
שתפו בבקשות שלכם מעצמכם ובבקשה להקשבה פשוטה מהצד השני.
שימו לב שכל דרישה שיש לכם מאדם אחר, היא בקשה שיש לכם מעצמכם.

לאחר שכתבתם רק קראו את המכתב בלב ושימו לב – איך זה מרגיש?
איך זה מרגיש לשתף בכנות בלי להאשים או לדרוש דבר?
אם יש משהו בנוסח שתרצו לשנות כדי שיהיה יותר נעים ומדוייק עבורכם, עשו זאת וקראו שוב את המכתב עד שירגיש לכם נעים ומדוייק מספיק.

אין שום חובה לתת את המכתב לאדם האחר אלא אם כן תרצו בכך, אבל המכתב שתכתבו יהווה מראה אוהבת, חכמה ומשחררת עבורכם ויאפשר לכם ללמוד דרך חדשה של תקשורת וקירבה אוהבת ללא מאמץ או מאבק.

ושוב, הנושא של תקשורת מקרבת הוא עמוק ורחב ונוגע ברבדים רבים שאי אפשר לכסות במאמר ואני מזמין אתכם ללמוד תקשורת מקרבת באופן מעשי, נעים וחווייתי בגישה שלי “להכיר בעצמי” מתוך קבלה ואהבה עצמית טבעית.

ריק