מאמר מאת בלה קרסניץ – מלווה בגישת להכיר בעצמי עוסקת בריפוי כאב כרוני
מה מאפשר שחרור של כאבים מלחץ נפשי?
איך לשמח את הגוף הכואב?
מה הבקשה שמסתתרת מתחת לכאבים? (פיברומיאלגיה, אנדומטריוזיס, מיגרנות, כאב כרוני מלחץ נפשי, כאב כרוני אחרי פציעות מעל 3 חודשים)
במשך רוב חיי הרגשתי לחץ נפשי גבוה. לא ידעתי מה באמת קורה לי, חוויתי לחץ נפשי (כעס, עצב, בדידות, פחד) בבית, בבית הספר מבחינה חברתית ובכל מסגרת שלקחתי בה חלק בהמשך חיי.
תמיד הרגשתי שיש לי המון רצונות שלא מקבלים מענה, תהיתי אם אי פעם אהיה שמחה באמת, והאם אצליח להיות אותו אדם מיוחד שנדמה לי שמסתתר בתוכי רק שלא ידעתי איך להגיע פנימה. לא ידעתי איך להתייחס לעצמי כך שאוכל לזרוח, כי מעולם לא קיבלתי יחס ותשומת שלימדו אותי איך להתייחס טוב לעצמי.
כשהייתי ילדה, בדיעבד אני מבינה, שתשומת לב כלפיי היתה מרכיב חשוב מאוד בחיי שהיה חסר. ככל שלא קיבלתי תשומת לב, כך חוויתי יותר לחץ נפשי, עומס רגשי, וכשכבר הייתי מקבלת תשומת לב, היא לא היתה נעימה וגרמה כמו היעדר היחס, ללחץ ועומס רגשי. כמובן שהוריי לא אשמים בכך כי גם הם גדלו בצל הורים שלא ראו אותם באמת ולא התייחסו אליהם בתשומת לב מכבדת ונעימה, לכן הם פשוט לא ידעו יותר טוב מזה, כך שאני מסתכלת על הדברים באופן חומל ומתמקדת בלתת לעצמי כיום את המענה הטוב ביותר ולא לבזבז את זמני על נטירת טינה והאשמה,
אם כי יש מקום לעיבוד החוויות מהעבר וביטוי כל כעס, עצב, ועלבון שחיו בי אז, ולעיתים פוגשים אותי גם בהווה. אלה רגשות שאין צורך להדחיק כי ההדחקה מובילה לכאב פיזי, כאבים מלחץ נפשי ועומס רגשי. ניתן להרגיש את הרגשות שעולים בי ובנו, ולהסכים לכאוב רגשית באופן זמני, כמה דקות, כמה שעות, על מנת לא לכאוב פיזית באופן קבוע.
שחרור של רגשות מהסוג הזה הוא לא שחרור של "יאללה לכו ביי", אלא כמו שמשחררים שריר תפוס, מאפשרים לו להיות כמו שהוא, לא עושים שום דבר בכח אלא בנועם, עד שהוא נרגע וחוזר לעצמו. אין לנו יכולת להפטר מאף חלק בנו, אלא רק לאהוב את עצמנו בצורה מעשית כך שאותו חלק בין אם הוא רגש, בין אם הוא חלק בגוף, יוכל לצמוח אל הצורה הנעימה ביותר בה הוא יכול להתקיים, כל רגש וכל חלק בגופנו יכול לממש את פוטנציאל הנינוחות ואף העונג שלו, אבל הוא צריך תמיכה ראויה ומעשית לשם כך.
כיום אני מבינה שתשומת לב והתייחסות נעימה היא המרכיב העיקרי שיקבע איך החיים שלי ייראו, וירגישו פיזית וגם רגשית. הבנתי שאם אני מעוניינת להרגיש שמחה, ואינני מעוניינת להרגיש כאב, עליי ללמוד איך לתת לעצמי תשומת לב ראויה, מלשון "אני רואה אותי" ובכך להזין את הצרכים הרגשיים שלי בנראות, ביטחון, תשומת לב, חיבור אנושי קודם כל עם עצמי, וכך אוכל להגשים את הרצונות שלי בעולם.
תשומת לב היא בעצם ההתייחסות שאני נותנת לעצמי שקובעת האם אסבול מכאבים מלחץ נפשי או שאהיה נינוחה ואוכל לנוע קדימה בהצלחה.
מהו כאב מלחץ נפשי?
לפני שמשחררים דבר מה, יש להבין למה הוא הגיע מלכתחילה ומה הוא מבקש וכאב, הוא בהחלט בקשה.
לאורך השנים בהן התמודדתי עם כאבים מלחץ נפשי, או בשם המוכר יותר "פיברומיאלגיה", למדתי לבטוח יותר ויותר במסרים שהגוף שולח לי, בשפה בה הגוף מדבר איתי, ו-וואו כמה שהיה לגוף שלי לומר.
הגוף שלנו הוא מאוד חסכוני ולעולם לא ייצר פעולה שאין בה צורך, ולכן הדבר החכם ביותר וגם הקל ביותר לעשות הוא לבטוח – כלומר להפסיק לנסות לפתור בכח את הכאבים ולאפשר לדברים להיות כמו שהם, לחקור אותם ואת הסיבה החכמה שהם כאן. יש בגוף איזשהי השלמה שמבקשת להתרחש, איזשהו לימוד שבא ממעמקי הגוף שלי שרק רוצה להיטיב איתי ועם הבריאות שלי. כמו שאם לא אוכל כל היום אז אהיה רעבה, כך אם לא אזין את עצמי ביחס אוהב, אחווה רעב רגשי שיהפוך ללחץ נפשי ובתורו גם עלול לגרום לכאב כרוני, כמו שאכן קרה לי וקורה לרבים, ומוביל אותם לשימוש במשככי כאבים שהם אחד הגורמים המובילים לתמותת יתר. יש דרך טובה יותר להתמודדות עם כאב שנובע מלחץ נפשי.
לאורך עבודתי עם אנשים אחד על אחד, בקורסים שהנחיתי וכמובן קודם כל מנסיוני האישי כמטופלת וכאדם שמקיים שיח פנימי עם עצמו ועם גופו, הדבר היפה ומרגש ביותר שראיתי הוא באיזו מהירות! הכאב הפיזי שנחשב כרוני וחשוך מרפא, מגיב בהקלה ליחס אוהב כאשר יש מי שיראה אותי כמו שאני באמת, בלי לגנות אותי, בלי לבקר אותי, בלי להלחיץ אותי אלא פשוט להיות איתי כמו שאני, עם הרגשות והחוסרים שלי, עם מקום גם למעלות שלי, ועם התייחסות גדולה גם לכל מה שנעים, שאנו שוכחים לשים לב לזה, פתאום יש מקום לנשום ולנוח בעיקר כשהאדם שרואה אותי, הוא אני עצמי.
איזו התייחסות מאפשרת שחרור של כאבים מלחץ נפשי?
כדי ללמוד איזה סוג של התייחסות מאפשרת שחרור של כאבים מלחץ נפשי, אני רוצה לצאת מנקודת הנחה שהכאב שלי לא בא לפגוע בי. אם הוא כאן, יש לכך בוודאי סיבה חכמה מאוד.
כדי להסביר זאת בצורה פשוטה, תדמיינו תינוק שכואב לו והוא מביע זאת על ידי בכי, התכווצות, ועצירה מוחלטת של כל מה שהוא עשה לפני. כתגובה לכאבו, מה האינסטינקט ההורי יאמר לכם לעשות? לחבק אותו, לנחם אותו, לתת לו תשומת לב והתייחסות נעימים, לאפשר לו לנוח בסביבה בטוחה, ולא לאלץ אותו לעשות דבר שלא מתאים לו. נכון?
ובכן כאב מלחץ נפשי אינו שונה מכאב של תינוק. הבקשה של הכאב תמיד תהיה זהה: בקשה לביטחון, לתשומת לב חמה ולאהבה מעשית שמתבטאת ביחס נעים שזה אומר לא לכפות על עצמי דבר, לא לאלץ את עצמי בכח, לא לנזוף בעצמי על כך שכואב לי או שאני רוצה לנוח וגם לא על שום דבר אחר, לא להאשים את עצמי וגם לוותר על האשמת הסביבה כי האחריות לאיך שאני מרגישה נמצאת בידיים שלי ובהתייחסות שלי לעצמי בלבד.
אם אני נמצאת בסביבה שפוגעת בי, באחריותי לבדוק למה אני שם ואיך להימצא במקום בו אני מרגישה ביטחון נחת והנאה.
כשלבת שלי מיה בת הארבע כואב משהו, אני נותנת לה חיבוק ונשיקה והיא נרגעת, כשאני מקבלת מכה (פחות קורה לי כי אני לא ילדה 
) ומיד מקבלת חיבוק אני נרגעת, הכאב מתפוגג בצורה מהירה. זהו לא קסם, זוהי מערכת העצבים שלנו שמקבלת ויסות אוהב ומצליחה לעצור את הכאב כי למעשה כאב הוא בקשה ליחס, וכשיש יחס ראוי שמגן עליי ויוצר ביטחון, כבר אין לגוף צורך בכאב.
לאורך השנים למדתי שככל ש"אוכל ארוחות מסודרות" של התייחסות רציפה וקשר עם עצמי, לא אגיע למצב של "רעב" וכאב. זהו חלק מהדרך בה ריפאתי את עצמי מפיברומיאלגיה כלומר מכאבים מלחץ נפשי ועומס רגשי.
האם כל מחלות הכאב הכרוני כולל פיברומיאלגיה, מבטאות צורך זהה?
האם התייחסות עצמית נכונה תהיה יעילה גם כלפי כאב כרוני וכאבים מלחץ נפשי?
התשובה היא שכן. יש כאן איזשהי הזדמנות, איזשהי מתנה – לתת לעצמנו יחס חדש ונעים, זו תמיד הבקשה של כאב, להגן עלינו, זוהי קריאת השכמה עבורנו לכך שהצורך שלנו בביטחון ותשומת לב כנראה לא מקבל מענה כבר זמן ממושך, בילדות זה היה בגלל נסיבות חיצוניות, אבל היום זה בעיקר בגלל איך שאנחנו בוחרים להתייחס לעצמנו אל מול חוויות החיים. כך למדנו מהסביבה בילדות, ועכשיו הגיע הזמן ללמוד מחדש.
אין צורך להילחם בכאב, הוא לא האויב, הוא הבקשה של הלב לרכות ולאישור כלפי עצמכם. כשאלו מופיעים, הכאב מגיב ונרגע.
איך אפשר לדעת שהצורך שמתחת לכאב מקבל מענה?
אפשר לדעת שהצורך מתחת לכאב מקבל מענה על ידי הכרה ברגשות שלנו. ככל שאני מרגישה שמחה, מלאת השראה, תקווה, נינוחות פיזית, סקרנות,תשוקה וחיבור לחיים ולעצמי, זהו סימן שהצרכים שלי מקבלים מענה.
ככל שאני מרגישה כעס, עצב, פחד, עלבון, תסכול ואכזבה, אפאטיות וייאוש, כאב וצרימה, זהו סימן שהצרכים שלי לא מקבלים מענה כלומר לא מקבלים את ההתייחסות הישירה ממני. הצרכים הרגשיים שלי הם בעיקר ביטחון, נראות, אהבה, חיבור אנושי לעצמי ולאחרים והגשמה של מי ומה שאני רוצה להיות ולעשות בעולם. הצרכים האלו חשובים לא פחות מאוכל ושינה וככל שהם מקבלים מענה, כך איכות החיים משתפרת מכל הבחינות.
למה חשוב להתייחס לרגשות ואיך עושים זאת נכון?
איזה יחס אתם נותנים לרגשות שלכם?
כשאני מרגישה עצובה, אני רוצה לתת לעצמי חוויה של חיבור. אני מכירה בעצב שלי, לא שופטת אותו (זו יכולת נרכשת) אלא להיפך נותנת לו לגיטימציה ולא מנסה לפתור או לשנות אותו כי אינו בעיה אלא בקשה לחוויה של חיבור. עצם זה שאני לא מפריעה לעצב שבי להתקיים, כבר מאפשר חוויה של חיבור ולאט לאט מפלס העצב יורד ככל שאני לא מפריעה לגוף החכם שלי לעשות את תהליכי הוויסות שלו בטבעיות.
למדנו שאין מקום לעצב שלנו, וש"צריך" להיות חזקים ואסור לבכות, שזו חולשה, אך למעשה הטקטיקה הזו היא שמרחיקה אותנו משמחה אמיתית ומביאה תוצאה הפוכה, הטקטיקה הזו למעשה מגבירה את העצב, מגבירה את העומס הרגשי, מובילה להצפה רגשית שעלולה לגרום לנתק שגורם לבעיות בזיכרון ותחושת עירפול (כמו בית שכל מכשירי החשמל דולקים בו וקורית הפסקת חשמל מרוב מתח גבוה וחוסר וויסות) ולבסוף קורה מצב שאנחנו קוראים לו כאבים מלחץ נפשי כי כאשר מופנים המון משאבים עבור הדחקה, עבור הגנה, גם אם כבר אין סכנה ממשית, זה גורם למאמץ והתשה, ובסופו של דבר הגוף מאותת בכאב.
כשאני מרגישה פחד, אני רוצה לתת לעצמי חוויה של ביטחון, כי זה מה שפחד מבקש. הוא לא מבקש שישלטו בו, ולא מבקש שינהלו אותו, הוא רגש לגיטימי ככל הרגשות והוא בעצם מספר שיש לי חוסר בחווית ביטחון. אם לא אתן לו מקום ולא אקשיב למסר שלו אליי, אני בעצם סוגרת לעצמי את האפשרות להרגיש ביטחון. כשהילדה הפנימית שבי פוחדת, היא בעצם מבקשת ממני לדבר איתה, לראות מה מכווץ אותה, איזה סיפור סיפרתי לעצמי והאמנתי לו שגרם לה לכזה פחד? יתכן שהסיפור שמכווץ הוא לא האמת המוחלטת, כן יש אפשרות כזו. אני מעדיפה להטיל ספק בסיפור שמכווץ אותי, ולגלות אמת עמוקה ונעימה יותר, מרחיבה ומרווחת יותר, כי זו אהבה עצמית והגוף נרגע כאשר זו מתקיימת.
אולי איזשהי פעולה שעשיתי גרמה לה לכיווץ? אולי לא התייעצתי עם הלב שלי ועם מה שבאמת נעים לי וגורם לי להתרחבות ופעלתי מתוך איזשהו "צריך" או "אמור" שיש לי בראש? לפעמים אנו נלחמים עבור אידאלים ותבניות מחשבתיות שרכשנו לאורך החיים כי זה מפחיד ללכת אל הלא נודע, ולסמוך, אך זו הדרך היחידה שאני מכירה לגלות אהבה גדולה ונעימה יותר בתוך הגוף, בלב ובחיים.
ייתכן שהכאב הופיע כאשר ניסיתי לתת לעצמי תחושת ביטחון על ידי פעולות שעושות את ההפך מביטחון, את כל זה אפשר לברר בשיח הכרתי כלומר שמכיר בי, ורואה אותי כמו שאני באמת. לעיתים אפשר גם לבטא את הפחד על ידי רעידות ופריקת עודף האדרנלין, כי ברוב המקרים האדרנלין מוזרם כתוצאה ממחשבה שמנסה להגן עליי אך המוח חווה זאת כאילו בא אריה לטרוף אותי ולכן יש אדרנלין בגוף שמיועד לבריחה, אך ככל שאנו נשארים במקום כי אין שום טורף לברוח ממנו, האדרנלין עלול לגרום לחרדה או לנתקים. אני רוצה להקדים את הלופ הזה ופשוט להיות בתקשורת רציפה עם עצמי עוד לפני שהמפלס של העומס הרגשי עולה, כך שלא אגיע למצב של כאבים מלחץ נפשי.
כשאני מרגישה כעס, אני רוצה לתת לעצמי חוויה של גבולות. אנחנו מרגישים כעס כשחצינו לעצמנו את הגבול או שמישהו אחר חצה לנו את הגבול מתוך חוסר יציבות של הגבולות שלנו.
הכעס מגיע לא כדי שינהלו אותו, אלא לספר סיפור בו מתוך נסיון לזכות באהבה של הסביבה, ויתרנו על עצמנו ודחקנו את הגבולות שלנו, או אולי סיפור בו ניסו לדחוק בגבולות שלנו ואנחנו עכשיו כאן, נעמדים על "רגלינו האחוריות" כדי לדרוש את הגבול שלנו, ולשוב לתחושה של ביטחון. הקשיבו לבקשה שמתחת לרגש, בדקו מה יסייע לכם לתת לעצמכם ביטחון ברגע זה, מה אתם יכולים לעשות כדי להרגיש ביטחון, ולפעמים מה שמאפשר לביטחון להגיע זה שניתן מקום לכעס ונכיר בו קודם כל ביננו לבין עצמנו, לעיתים נגלה שמקור הכעס הוא עמוק יותר מהחוויה הנקודתית של הרגע הזה.
לפעמים נוכל לגלות שהכעס שצף נוגע בכעס לא מעובד מהעבר ובכך מעצים את חווית הכעס שברגע הזה. אולי יש צורך בעיבוד חוויה רגשית שצפה על פני השטח דווקא עכשיו, כי משהו בכם הרגיש נינוח יחסית, אז החוויה המודחקת, שגורמת לכאב בין היתר, צפה לה בצורה של רגש. נסו לזהות האם הכעס שאתם חווים הוא בקשה לגבולות שהתעוררתם אליה, שהמציאות עזרה לכם לפגוש דרך הסיטואציה הנוכחית ובכך ולהתמיר אותו לאהבה ולחיבור עם עצמכם, וכך מפלס הכאבים מלחץ נפשי, ומפלס ההצפה והעומס הרגשי ירדו בהדרגה עד וויסות ואיזון נעים ובוטח.
שמי בלה קרסניץ, מוזמנים להתייעץ איתי, לשלוח הודעה, לשתף את המאמר ולקבוע פגישה. ניתן לדבר איתי בנושא כאב כרוני, מחשבות טורדניות, ocd, חרדות וכל קושי רגשי ופיזי שמבקש מענה.
בתמונה: אני שומרת על הבריאות בים בזמן אחד הסגרים…
לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי בלוף קינץ תתיח לרעח. לת צשחמי צש בליא, מנסוטו צמלח לביקו ננבי, צמוקו בלוקריה.
לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי בלוף קינץ תתיח לרעח. לת צשחמי צש בליא, מנסוטו צמלח לביקו ננבי, צמוקו בלוקריה.
לשיתוף המאמר עם מי שיכול\ה להיעזר בו:
תודה שקראת 🙂 ומה דעתך על הנושא? אני מזמין אותך להגיב למטה, לשאול שאלה או לבטא את הרגשתך.
*מומלץ לקריאה: סיפור קצר – מהו העקרון הכי בסיסי והכי חשוב באהבה וקבלה עצמית?
מאמרים נוספים שיכולים לעניין אותך:
טיפול טבעי במחשבות טורדניות
איך לקבל את עצמי ולאהוב את עצמי באופן טבעי
רגישות יתר ופגיעות הן מתנות שמבקשות להתגלות
איך להתמודד עם משבר או פרידה – מכאב לריפוי וצמיחה
איך לצאת מחרדה, איך להתגבר על חרדה באמצעות קבלה עצמית?
תגובות של מי שעברו תהליך בליווי אישי עם אלי קרסניץ
(לחצו על התמונה כדי לראות את כל התגובות)
מעוניינים לקבל טיפול, תמיכה והדרכה אישית?
מפגשים אישיים וזוגיים מתקיימים בביתי או בשיחות וידאו און-ליין מכל מקום.
למידע על טיפול והדרכה אישית אפשר להתקשר ליצור איתי קשר כאן
