השאלה איך להשתחרר מאכילה רגשית ומאכילת לילה העסיקה אותי באופן אישי במשך שנים ארוכות, ובמשך זמן רב לא מצאתי שום פתרון שבאמת עבד לי. ככל שניסיתי להפסיק לאכול בכוח, להציב לעצמי גבולות נוקשים או לכעוס על עצמי, כך הרגשתי יותר חסר אונים, מתוסכל וחסר ערך.
רבים מאיתנו מכירים מקרוב לפחות אחד מהתסריטים היומיומיים האלה:
לחזור הביתה אחרי יום עמוס ומתיש, להתיישב עם אוכל מול הטלוויזיה או המחשב, ולהעביר שעות באכילה ובצפייה תוך ניסיון להרגיע את חוסר השקט שמזמזם בפנים.
או לחזור מפגישה, מדייט או מאירוע חברתי שעוררו בנו התרגשות, מתח, חוסר אונים או חוסר ביטחון, ולשקוע באכילה ממושכת אל תוך הלילה.
לפעמים זה מגיע בדמות שילוב של אכילה ממושכת עם אלכוהול או עישון, ולפעמים זו התעוררות באמצע הלילה אחרי רצף של מחשבות שלא נותנות מנוח, והליכה כמעט אוטומטית אל המקרר כדי למצוא קצת נחמה ושקט מהרעש שבפנים.
ואחרי כל זה, מגיעה התחושה המוכרת והכואבת של שאחרי: כבדות גופנית, עייפות, נפיחות או אי נוחות בבטן, יחד עם גל של רגשות אשמה, תסכול, בדידות ורצון להתנתק ולברוח מעצמנו.
במאמר הזה אני רוצה לחלוק את מה שגיליתי שבאמת עובד ומשחרר אותנו ממעגל האכילה הרגשית ואכילת הלילה, בלי מאבקים פנימיים כוחניים, אלא דרך הבנה עמוקה של הצרכים הרגשיים שלנו וריפוי הקשר שלנו עם עצמנו.
מהי אכילה רגשית ואיזה צורך היא משרתת?
כדי להבין לעומק מהי אכילה רגשית ומהי אכילת לילה, כדאי קודם כל להתבונן במה שמפעיל ומניע אותנו כבני אדם לאורך החיים: הצרכים הרגשיים שלנו.
לכולנו יש צורך עמוק וטבעי בביטחון, בקרבה אנושית, בערך עצמי, באהבה, בשייכות ובהגשמה עצמית. לא משנה בני כמה אנחנו או מאיזה רקע אנחנו מגיעים, הצורך להרגיש בטוחים, נאהבים, ראויים ושייכים נמצא בבסיס של כמעט כל פעולה שאנחנו עושים:
בשביל מה אנחנו הולכים לעבוד? כדי לענות על הצורך בביטחון כלכלי, בערך עצמי ובמשמעות.
בשביל מה אנחנו משקיעים בזוגיות, בדייטים ובמשפחה, או שומרים על קשר עם חברים? כדי לענות על הצורך בביטחון, בקרבה, בשייכות ובאהבה.
השאלה החשובה באמת היא: מה קורה בתוכנו כאשר לאורך זמן אין מענה מספק לאחד הצרכים הרגשיים האלו?
מה קורה כשבמשך תקופה ארוכה, ולעיתים עוד מהילדות שלנו, אנחנו מרגישים בודדים, לא שייכים, לא מספיק אהובים, חסרי ביטחון או עם ערך עצמי פגוע?
במצבים כאלה מתעוררים בגוף וברגש שלנו לחץ, מצוקה, מועקה, חרדה או דכדוך. ומאחר שקשה מאוד לשאת את הכאב הרגשי הזה לאורך זמן, המערכת שלנו מחפשת באופן טבעי מפלט, נחמה או פיצוי שירגיעו את הכאב ולו לכמה דקות.
כאן בדיוק נולדת הנטייה להתמכרות: יש מי שיפנו לצפייה ממושכת במסכים, לעישון או לחומרים מטשטשים, ויש מי שיפנו לאכילה רגשית, לאכילת לילה או לבולמוסי אכילה.
כלומר במילים אחרות: אכילה רגשית אינה אכילה שנובעת מרעב גופני נטו. ברוב הפעמים שבהן שקעתי בעבר באכילה רגשית או באכילת לילה, ידעתי בתוכי שאני לא באמת רעב עכשיו. זו הייתה התנהגות שמטרתה הייתה לפצות על חסכים רגשיים ולעמעם לכמה רגעים את תחושת הבדידות, ההצפה הרגשית, הריקנות והמועקה שחוויתי בפנים.
הקשר העמוק בין אוכל, הזנה ורעב לאהבה
למה דווקא אוכל הופך אצל רבים כל כך מאיתנו לתחליף המרכזי לאהבה ולביטחון?
מכיוון שהקשר שבין אכילה לבין תחושת אהבה ומוגנות מוטבע בנו כבר מהיום הראשון לחיינו. כתינוקות, החוויה של הזנה ויניקה הייתה מחוברת באופן מוחלט למגע החם, לחיבוק, לקרבה ולביטחון של אמא. לכן, בגוף ובעולם הרגשי שלנו, אוכל מתוק או משביע מקושר ישירות לתחושה של נחמה, החזקה ורוגע.
לאורך השנים שבהן אני מלווה אנשים בקליניקה, אני פוגש לא פעם גישה שמתייחסת לדפוסי אכילה כואבים כאל "הפרעה" או כאל תקלה שמשתבשת בנו בלי סיבה וצריכה "תיקון" או הכנעה בכוח.
אבל בעיניי, עצם ההגדרה של מה שאנחנו חווים כ"הפרעה" עלולה להקשות עלינו להבין את עצמנו ולתת לעצמנו מענה אמיתי.
למה הכוונה?
לקרוא לאכילה רגשית או לבולמוסי אכילה "הפרעה", זה קצת כמו לקרוא לילד שבוכה וצועק "הפרעה" בלי לעצור ולהבין למה הוא בוכה. נכון שהבכי של הילד אולי מפריע לשקט שלנו, אבל אם לא נשאל בסקרנות ובחמלה איזו סיבה מוצדקת וחכמה יש לו לבכות, ואיזה צורך בביטחון או באהבה חסר לו כרגע, לא נוכל להרגיע אותו באמת.
כשאנחנו מבררים יחד ברגישות וללא שיפוטיות מה מסתתר מתחת להתעסקות האובססיבית באוכל, במשקל ובגוף, אנחנו מגלים שם בדרך כלל כאב רגשי עמוק מהילדות, ותחושה פנימית קשה של "אני לא מספיק טוב כפי שאני" או "אי אפשר לאהוב אותי באמת".
במצבים של בולמוסי אכילה ואכילה רגשית, יש ניסיון נואש להתמלא באהבה ובנחמה באמצעות אוכל, וכאשר אנחנו מגלים שלמרות שאכלנו אנחנו עדיין מרגישים מרוקנים, בודדים וחסרי ביטחון, עולים בנו תסכול ודחייה עצמית.
הסיפור על הכלב בקריית חיים והרעב לאהבה
כדי להמחיש עד כמה הגוף ומערכת העצבים שלנו מחברים בין אוכל לבין הצורך להרגיש אהובים ורצויים, אני רוצה לשתף סיפור אמיתי וכואב שקרה לי כשהייתי נער בן חמש עשרה בקריית חיים.
גרנו אז, ההורים שלי, אחותי הקטנה ואני, בקומה השלישית של בניין דירות. יום אחד בדרכי הביתה הבחין בי כלב רחוב גדול והחליט ללכת אחריי. הוא עלה איתי במדרגות עד לקומה השלישית והתיישב ליד דלת הדירה שלנו בציפייה כלבית חמודה.
אהבתי מאוד כלבים, ולא יכולתי שלא להוציא לו אוכל. האכלתי אותו, והוא שמח והתרגש, והרגשתי איך כל כולו מבקש "לאמץ אותי" ולמצוא איתי בית חם.
אבל הבית היה של ההורים שלי, שידעתי שלא יסכימו להכניס אותו, וגם אני כנער לא הייתי פנוי למחויבות הזו. סגרתי את הדלת וקיוויתי שאחרי האוכל הוא ילך לדרכו, אלא שבמשך שעות ארוכות הכלב פשוט נשאר לשבת מחוץ לדלת שלנו וחיכה לי.
אחרי כמה שעות התחלתי להילחץ שהשכנים וההורים שלי יכעסו. יצאתי אליו וניסיתי בעצב לסמן לו עם הידיים שילך, אבל הוא לא הסכים לוותר, ורק הביט בי בעיניים שמבקשות אהבה וקשקש בזנב.
מתוך פחד ומצוקה שלא ידעתי איך לפתור, ומתוך ידיעה שבעלי חיים נרתעים מאש, החלטתי להדליק גפרור קטן במרחק מה ממנו ולעשות תנועה לכיוונו כדי שיבין את הרמז ויעזוב.
הדלקתי את הגפרור, ואז התרחש מול עיניי רגע שלא אשכח לעולם:
לקח לכלב כמה שניות להבין שאני לא משחק איתו אלא מגרש אותו. ממש ראיתי את הלב שלו נשבר ואת האכזבה העמוקה בעיניים שלו.
הוא קם באיטיות מהמקום, ובאותו רגע הוא פשוט הקיא על הרצפה את כל האוכל שנתתי לו קודם לכן, והסתלק במבט אומלל וזנב שמוט.
נשארתי לעמוד שם כאוב, עצוב ומוצף באשמה, אבל הרגע המוחשי הזה לימד אותי שיעור עצום לחיים:
הכלב הזה לא חיפש רק קלוריות או מזון לקיבה שלו; הוא חיפש קשר, ביטחון ובית אוהב. וברגע שהוא חווה דחייה ונטישה ממי שהאכיל אותו, הגוף שלו פשוט לא היה מסוגל להחזיק ולעכל את האוכל.
בדיוק כך מרגיש גם החלק הילדי והרגיש שבתוכנו: כשאנחנו דוחים, שופטים ומגרשים את עצמנו בביקורת עצמית, שום כמות של אוכל שנכניס לגוף לא תוכל להשביע או לנחם אותנו באמת, והיא תשאיר אותנו עם בחילה, כבדות וכאב.
בסרטון הבא אני מסביר לעומק את הקשר שבין "תת תזונה רגשית" וחסך באהבה בילדות לבין אכילה רגשית, בדידות וביקורת עצמית בבגרות, ואיך מתחילים לתת מענה אמיתי לצורך שלנו באהבה:
מה משמר את מעגל האכילה הרגשית לאורך שנים?
החסך הראשוני באהבה, בהקשבה ובביטחון מתחיל אצל רובנו בילדות, בסביבה שבה גדלנו. אבל מה שמשמר ומעצים את הכאב הרגשי ואת האכילה הרגשית לאורך עשרות שנים בבגרות שלנו, היא מערכת היחסים הפנימית שנוצרה בתוכנו בין עולם המחשבות לעולם הרגשות שלנו.
באופן לא מודע, רבים מאיתנו אימצו את צורות ההתייחסות שספגנו בילדות ומשחזרים אותן בתוך הראש שלנו מול עצמנו: אם גדלנו בבית ביקורתי, שיפוטי או כזה שהתעלם מהרגשות ומהצרכים שלנו, אנחנו נוטים להתייחס כך גם לעצמנו בבגרות. אנחנו דורשים מעצמנו להיות חזקים ומושלמים, וכועסים על עצמנו בכל פעם שאנחנו מרגישים חולשה, פחד או בדידות.
ואז נוצר מעגל קסמים מכאיב שמזין את עצמו:
היחס הביקורתי והנוקשה שלנו כלפי עצמנו מעורר בנו תחושת נטישה פנימית, בדידות ומועקה.
כדי לברוח מהמועקה הזו ולקבל רגע של נחמה, אנחנו פונים למקרר או למתוקים.
ומיד אחרי האכילה, אותו קול ביקורתי מתנפל עלינו באשמה ובהלקאה עצמית ("איך שוב אכלתי ככה? אין לי שום שליטה עצמית"), מה שמכאיב לנו עוד יותר ודוחף אותנו ישר אל סבב האכילה הבא.
כלומר, אף אדם בעולם לא מכאיב לנו כפי שאנחנו מכאיבים לעצמנו דרך הביקורת העצמית, ודווקא משום שאין אף אדם שקרוב אלינו כפי שאנחנו קרובים לעצמנו, בידיים שלנו נמצאת גם האפשרות להעניק לעצמנו יחס מעצים ואוהב.
שלוש גישות שלרוב לא עוזרות לשחרר אכילה רגשית
לפני שנראה מה כן עוזר לנו להשתחרר מאכילה רגשית ומאכילת לילה, חשוב שנכיר בכנות שלוש גישות נפוצות שלא עבדו לי באופן אישי, ולא עבדו למאות האנשים שליוויתי לאורך השנים:
1. הניסיון להפסיק בכוח ולהחליט "זהו, מהיום לא עוד":
החלטות כוחניות מחזיקות מעמד ימים ספורים בלבד, מכיוון שמה שמניע אכילה רגשית הוא צורך רגשי עמוק שלא מקבל מענה. כשאנחנו מפעילים כוח ואיסורים על החלק הילדי הרעב לאהבה שבתוכנו, אנחנו רק מגבירים את תחושת המחנק והמרד הפנימי שלו.
2. הניסיון להפחיד את עצמנו ש"זה לא בריא או משמין":
כמעט כל אדם שמתמודד עם אכילה רגשית או אכילת לילה מודע היטב בראש להשלכות הבריאותיות והגופניות שלה. אלא שהפחדה לא פותרת מצוקה רגשית, אלא רק מוסיפה עליה עוד חרדה ולחץ, בדיוק כפי שהאזהרות המפחידות על קופסאות הסיגריות לרוב לא גורמות למעשנים להפסיק לעשן.
3. הניסיון לשכנע את עצמנו בראש לחשוב אחרת:
ניסיונות לשכנע את עצמנו באופן שכלי "אני לא באמת רעב עכשיו" או "עדיף לי בלי זה" בזמן שהגוף מוצף במועקה או בבדידות, לרוב לא עובדים. השכל החושב אינו יכול לנצח בוויכוח את העולם הרגשי שצמא לנחמה, והניסיון להתווכח עם הרגש רק מעורר בנו עוד עצבנות ותסכול שמובילים לעוד אכילה.
איך נותנים מענה אוהב לצורך שמאחורי האכילה?
במקום לשאול "איך להתמודד ולהילחם באכילה רגשית?", אני מעדיף לשאול שאלה אחרת לגמרי: איך אנחנו יכולים לתת מענה חכם, קשוב ואוהב לחוסר שמתוכו נובעת האכילה הרגשית?
קודם כל, מרגיע מאוד להבין שעצם העובדה שאנחנו פונים לאכילה רגשית או לאכילת לילה מעידה על כך שאנחנו לא פגומים ולא מקולקלים. להפך: היא מעידה על כך שאכפת לנו מעצמנו, ושיש בנו רצון חי ובריא להרגיש טוב, להרגיש נעים ולהעניק לעצמנו נחמה, ביטחון ורוגע, גם אם כרגע האוכל הוא הדרך היחידה שאנחנו מכירים כדי לספק את הצורך הזה.
כדי להתחיל להעניק לעצמנו את האהבה והביטחון שחסרים לנו בפנים, כך שהצורך בפיצוי דרך האוכל ילך ויפחת באופן טבעי, אפשר להיעזר בארבעה עקרונות פשוטים בגישת "להכיר בעצמי":
1. להקשיב בסקרנות למה שאנחנו מרגישים בגוף רגע לפני האכילה:
להתחיל להתעניין בעצמנו בעדינות וללא שום ביקורת: מה אני מרגיש עכשיו בגוף? מאילו רגשות או תחושות לא נעימות אני מנסה להימנע כרגע? מה מפחיד או מעציב אותי עכשיו? עצם העצירה להתעניינות רכה בתחושות הגוף שלנו כבר מתחילה להרגיע את הדחף האוטומטי.
2. לדבר אל עצמנו בכנות ובגובה העיניים:
להודות בפני עצמנו בכנות, כמו שמדברים אל חבר קרוב ואהוב: "אני מרגיש עכשיו מוצף או בודד, אני מרגיש דחף לאכול למרות שאני לא רעב, ואני מודה שכרגע אני לא יודע איך לעצור את זה, ומותר לי לא לדעת". הכנות הפשוטה הזו ממיסה את האשמה ויוצרת חיבור פנימי מרגיע.
3. להרשות לעצמנו להרגיש ולבטא את הרגשות שבפנים:
לתת יותר מקום לגיטימי לפחד, לעצב, לבדידות ולתחושות של חוסר ביטחון, בין אם בינינו לבין עצמנו ובין אם בשיחה פתוחה עם אדם קרוב או מטפל קשוב. מניסיוני האישי, ככל שלמדתי להסכים להרגיש את הבדידות ואת החרדה בגוף ולשהות איתן ברכות במקום לברוח מהן למקרר, כך הדחף לאכילה רגשית פחת מעצמו.
4. לתת מענה ישיר ויומיומי לצורך שלנו ביחס אוהב:
יחס אוהב לעצמנו אינו סיסמה, אלא פעולות קטנות ומוחשיות: הקשבה ותשומת לב, מגע מלטף ומרגיע על החזה או הבטן, מילים של אמפתיה וחיבה, והסכמה לשים את הרווחה שלנו ואת מה שנעים לנו במקום הראשון בלי לנטוש את עצמנו.
שחרור מהמאבק באוכל וריפוי הקשר שלנו עם עצמנו
במהלך השנים זכיתי ללוות נשים וגברים רבים שהתמודדו עם אכילה רגשית, אכילת לילה ובולמוסי אכילה. זכורה לי במיוחד אישה צעירה בשנות העשרים לחייה שהגיעה אליי אחרי שנים של בולמוסי אכילה כואבים, דכדוך וניסיונות אינסופיים שלא צלחו.
בתהליך המשותף שלנו לא נלחמנו באוכל ולא בנינו תפריטים נוקשים. במקום זאת, יצרנו מרחב בטוח שבו היא למדה להקשיב לעולם הרגשות שלה, לגלות כמה ביקורת עצמית היא סחבה מילדותה, ולהעניק לילדה הרגישה שבתוכה את האישור, החום והביטחון שחסרו לה כל חייה. ככל שהקשר הפנימי שלה עם עצמה התמלא באמון ובאהבה, הבולמוסים שככו והיא החלה לפרוח ולהגשים את עצמה ממקום שלם ובטוח.
עבור רבים מאיתנו, שלא חוו בילדות יחס קשוב, חם ומאשר באמת, הלמידה להתייחס לעצמנו באהבה היא מסע הדרגתי, ולעיתים קרובות לא קל לעבור אותו לגמרי לבד. במצבים כאלה, תומך ומשמעותי מאוד להיעזר במרחב מוגן של טיפול רגשי קשוב, שבו אנחנו לומדים יחד, בגובה העיניים וללא שיפוטיות, איך להפוך למקור של ביטחון ואהבה עבור עצמנו.
כשאנחנו זוכרים שמאחורי כל אכילה רגשית מסתתר חלק ילדי וחכם שלא מוכן לוותר על הזכות שלו להרגיש אהוב ומוגן, אנחנו מפסיקים להילחם בעצמנו, ופותחים פתח לחיים של רווחה, חופש ושלום פנימי עם הגוף ועם האוכל.
שאלות נפוצות על אכילה רגשית ואכילת לילה
למה אכילה רגשית מתגברת דווקא בשעות הערב והלילה?
במהלך שעות היום רובנו עסוקים במשימות, בעבודה ובאינטראקציות חברתיות שמסיחות את דעתנו מהעולם הפנימי שלנו ומאפשרות לנו להדחיק מתחים וכאבים רגשיים. כאשר מגיע הערב והשקט החיצוני משתרר, ההסחות נעלמות ואז צפים ועולים בגוף כל הרגשות שהוחזקו בפנים: עייפות נפשית, בדידות, חוסר שקט, פחדים או צורך גדול בנחמה ובחיבוק. מאחר שהמערכת הרגשית שלנו מבקשת להירגע ולהרגיש בטוחה, היא מחפשת את הדרך המהירה והזמינה ביותר ליצור תחושת מלאות ונחמה בגוף. כשאנחנו מבינים שאכילת הלילה היא ניסיון של החלק הילדי שבנו להרגיע בדידות ומתח שהצטברו לאורך היום, אנחנו יכולים להפסיק לתקוף את עצמנו ולהתחיל להעניק לעצמנו מענה רגשי מרגיע עוד לפני שמגיעים למקרר.
איך מבדילים בין רעב גופני לבין אכילה רגשית?
רעב גופני מתפתח בדרך כלל בהדרגה, מורגש כצורך טבעי של הגוף באנרגיה, ומתאפיין בפתיחות למגוון סוגי מזון ובתחושת שובע נעימה ונינוחה לאחר האכילה. לעומת זאת, דחף של אכילה רגשית עולה לעיתים קרובות בפתאומיות בעקבות אירוע מלחיץ, מחשבה מכאיבה, שעמום או תחושת בדידות וריקנות, והוא מכוון בדרך כלל למזונות מנחמים ספציפיים כמו מתוקים, מאפים או פחמימות. בנוסף, באכילה רגשית אנחנו ממשיכים לאכול גם כשהגוף כבר מלא וכבד, כי מה שבאמת רעב בתוכנו אינו הקיבה אלא העולם הרגשי שצמא לאישור, לשקט ולאהבה. הקשבה סקרנית לתחושות הגוף שלנו רגע לפני האכילה עוזרת לנו לזהות בכנות מה באמת חסר לנו עכשיו.
מה עושים ברגע שבו עולה דחף חזק לאכילה רגשית?
ברגע שבו מתעורר דחף חזק לאכול שלא מתוך רעב, הדבר החשוב ביותר הוא לא להיכנס למלחמה או לוויכוח כוחני עם עצמנו, כי המאבק רק מגביר את המתח בגוף ומעצים את הצורך בפיצוי. במקום זאת, אפשר לעצור לחצי דקה של הקשבה כנה ורכה, להניח יד חמה על החזה או על הבטן, ולשאול בסקרנות: מה אני מרגיש עכשיו בגוף? האם יש כאן כיווץ של פחד, מועקה של בדידות, עומס או אכזבה? כשאנחנו מודים בכנות פשוטה מול עצמנו שקשה לנו עכשיו, ומותר לנו להרגיש ככה בלי לשפוט את עצמנו, חלק גדול מהלחץ הפנימי מתחיל להרפות. מתוך ההקשבה הזו אנחנו מחזירים לעצמנו את תחושת הביטחון והיחד הפנימי, וגם אם נבחר לאכול משהו, זה ייעשה מתוך הרבה יותר רוגע ומודעות.
איך משתחררים מהאשמה והביקורת העצמית שאחרי האכילה?
רגשות האשמה וההלקאה העצמית שמגיעים אחרי אכילה רגשית או בולמוס אכילה הם הגורם המרכזי שמשמר את מעגל האכילה לאורך שנים. כשאנחנו כועסים על עצמנו ומכנים את עצמנו חלשים או חסרי שליטה, אנחנו משחזרים בתוכנו חוויה כואבת של דחייה ונטישה, שמעוררת בנו מיד צורך בעוד נחמה ובעוד אוכל. הדרך להשתחרר מהאשמה עוברת דרך ההבנה שהאכילה הרגשית לא נבעה מכוונה רעה או מפגם שיש בנו, אלא מניסיון אנושי ומובן להקל על כאב רגשי שלא ידענו איך להכיל אחרת. ולפעמים, כאשר הדפוסים והביקורת העצמית יושבים על חסכי ילדות עמוקים, מועיל ומחזק מאוד להיעזר במרחב מוגן של טיפול רגשי קשוב, שבו לומדים לרפא את שורש הכאב ולבנות קשר אוהב ובטוח עם עצמנו.
על המחבר: ד"ר אלי קרסניץ (Ph.D) הוא מטפל רגשי, מפתח גישת "להכיר בעצמי" וחוקר את נבכי הנפש ומנגנוני ההגנה של מערכת העצבים. עם למעלה מ-15 שנות ניסיון קליני (מאז 2010) בליווי אלפי אנשים המתמודדים עם חרדות קשות, OCD ומחשבות טורדניות, טראומות ומשברים נפשיים, אלי משלב בעבודתו רקע מדעי מוצק (בוגר הטכניון) יחד עם תרפיה רגשית מעמיקה מבוססת חמלה וחיבור פנימי מעשי ואפקטיבי. הגישה שלו נולדה מתוך שילוב של מסע התמודדות וצמיחה אישי ועמוק בשילוב עם למידה והיכרות עם גישות טיפוליות רבות.
לקריאה נוספת אודות אלי, הגישה הטיפולית הייחודית שלו וההסמכות המקצועיות לחצו כאן.
לתיאום שיחת התייעצות או ליווי אישי (בקליניקה ובאונליין) לחצו כאן.
הזווית המדעית: מחקרים על אכילה רגשית וחמלה עצמית
מחקרים בפסיכולוגיה קלינית ובמדעי המוח מצביעים על כך שאכילה רגשית, אכילת לילה ובולמוסי אכילה פועלים כמנגנון לוויסות רגשי (Affect Regulation), המנסה לשכך מצוקה, בדידות, חרדה וחסכי התקשרות מוקדמים. המדע מדגיש כי ניסיונות לדכא אכילה רגשית באמצעות איסורים נוקשים וביקורת עצמית מעלים את רמות הקורטיזול (הורמון הדחק) ובכך דווקא מגבירים את הדחף לאכילה מפצה. לעומת זאת, מחקרים מראים כי פיתוח הקשבה לתחושות הגוף וטיפוח חמלה עצמית (Self Compassion) מפחיתים את רגשות האשמה והבושה ומשחררים באופן מובהק את המעגל הכפייתי של אכילה רגשית.
מקורות ספרותיים:
- Adams, C. E., & Leary, M. R. (2007). Promoting self-compassionate attitudes toward eating among restrictive and guilty eaters. Journal of Social and Clinical Psychology. מחקר מכונן המראה כי החלפת אשמה וביקורת עצמית ביחס של קבלה וחמלה עצמית מפחיתה באופן ישיר אכילה רגשית ובולמוסי אכילה.
- Faber, A., Dube, L., & Knauper, B. (2018). Attachment and emotional eating: a meta-analysis. Appetite. מטה אנליזה המוכיחה את הקשר המובהק שבין חסכים בביטחון רגשי ובאהבה בילדות לבין התפתחות דפוסים של אכילה רגשית בבגרות כמנגנון להרגעה עצמית.
- Katterman, S. N., Kleinman, B. M., Hood, M. M., Nackers, L. M., & Corsica, J. A. (2014). Mindfulness meditation as an intervention for binge eating, emotional eating, and weight loss: a systematic review. Eating Behaviors. סקירה מחקרית שיטתית המדגימה כיצד פיתוח הקשבה מודעת לתחושות הגוף ולרגשות מפחית באופן משמעותי אכילה רגשית ובולמוסי אכילה.
הצהרה משפטית והבהרה רפואית: המידע המוצג במאמר ובאתר זה הוא אינפורמטיבי, חינוכי וטיפולי-התפתחותי בלבד על בסיס גישת "להכיר בעצמי", ואינו מהווה תחליף לאבחון רפואי, פסיכיאטרי, רגשי מוסמך או לייעוץ מקצועי מטעם גורם רפואי מורשה. תהליכי עבודה עם העולם הרגשי ומערכת העצבים אינם מחליפים טיפול רפואי במצבים קליניים חריפים. בכל מקרה של מצוקה נפשית חריפה, סכנה מיידית או תסמינים רפואיים קשים, מומלץ לפנות מיד לגורם רפואי או נפשי מוסמך בקהילה.
רוצים לשמוע איך הגישה שלי יכולה לתת מענה לצרכים שלכם במפגשים אישיים (בביתי או בשיחות וידאו און-ליין)?
כתבו לי ואשמח לחזור אליכם.
לשיתוף המאמר עם מי שיכול\ה להיעזר בו:
תודה שקראת 🙂 ומה דעתך על הנושא? אני מזמין אותך להגיב למטה, לשאול שאלה או לבטא את הרגשתך.
*מומלץ לקריאה: סיפור קצר – מהו העקרון הכי בסיסי והכי חשוב באהבה וקבלה עצמית?
מאמרים נוספים שיכולים לעניין אותך:
טיפול במחשבות טורדניות
איך לקבל את עצמי ולאהוב את עצמי באופן מעשי
רגישות יתר ופגיעות הן מתנות שמבקשות להתגלות
איך להתמודד עם משבר או פרידה – מכאב להעצמה וצמיחה
איך לצאת מחרדה, איך להרגיע חרדה באמצעות קבלה עצמית?
תגובות של מי שעברו תהליך בליווי אישי עם אלי קרסניץ
(לחצו על התמונה כדי לראות את כל התגובות)
מעוניינים לקבל טיפול, תמיכה והדרכה אישית?
מפגשים אישיים וזוגיים מתקיימים בביתי או בשיחות וידאו און-ליין מכל מקום.
למידע על טיפול והדרכה אישית אפשר להתקשר ליצור איתי קשר כאן
