פחד מאינטימיות - אלי קרסניץ

פחד מאינטימיות, פחד מקרבה, פחד מאהבה ומיניות

למה אנחנו עושים את ההפך ממה שאנחנו לכאורה רוצים?
למה לעיתים קרובות אנחנו מרחיקים מאתנו את מי שאוהב ומקרבים את מי שלא אוהב באמת?
למה לעיתים קרובות אנו כל כך פוחדים מקרבה, אינטימיות ואהבה ומרגישים מאוד לבד?

הנה סרטון מתוכנית רדיו שבו אני משתף לעומק על הסיבות לפחד מאינטימיות, פחד מקרבה ומיחסים, התחושה של "אני תמיד לבד" וגם את הדרך שבה אני לומד לשחרר ולשנות את המציאות הפנימית שלי בגישה נעימה ואוהבת שמאפשר לי לבטוח בעצמי, באהבה וגם בקרבה ואינטימיות:

כשמישהו רוצה אותי, זה לא רק נעים

כשמישהו רוצה אותי, באמת באמת רוצה אותי, רוצה את חברתי, כשמישהו אוהב אותי ומביע רצון בקרבה כלפיי, זה נעים, זה מרגש, זה משמח ומעודד.
אבל עבור מי שנפגע בעבר ובעיקר בילדות מיחס ביקורתי, מתעלם, כוחני, קר או אלים, זה לא רק נעים, זה גם מאוד מפחיד.

אפילו מאוד מאוד מפחיד.
זו נקודה ששמתי אליה כבר מזמן – כשמישהו או מישהי באמת רוצים אותי ואת חברתי, משהו בי קודם כל מתכווץ בפנים, משהו נבהל, משהו כואב ונסגר ולא מאמין, מסרב להאמין.

בעבר פחד מאינטימיות ניהל והכתיב לגמרי את ההתנהגות שלי.
כילד וגם כנער הייתי לכוד במעגל של בדידות כואבת.
למרות שהיו לי המון קשרים ואנשים שהכרתי, כשמישהו ממש הביע אהבה או חיבה גלויה אלי, אמר לי מילים אוהבות ורצה בגלוי את קרבתי, פשוט התכווצתי ונסגרתי בפנים, נלחצתי, הרגשתי נבוך ובו זמנית התנתקתי וקפאתי.
פשוט לא יכלתי לקבל את זה.

אני רואה את זה כמעט אצל כל מי שאני פוגש.
חברים, משפחה ואנשים שבאים אלי לסדנאות ומפגשי ליווי אישיים.

אנחנו כל כך מאמינים בסיפור שאנחנו רוצים שיאהבו אותנו, שהאושר יגיע מבחוץ, שאנחנו רק רוצים שיבוא המישהו או המישהי המיוחדים האלה ויאהבו אותנו סוף סוף כמו שאנחנו, עד שאנחנו שוכחים לשים לב כמה אנחנו פוחדים מאהבה, כמה אנחנו מבוהלים מעצם הרעיון שמישהו באמת יאהב אותנו ויהיה קרוב אלינו באמת וכמה אנחנו סגורים בפני אהבה ואפשרות של אינטימיות וקרבה אמיתית.

למה זה מפחיד כל כך שיאהבו אותנו?

אנחנו כל כך פוחדים מאפשרות של אהבה, קרבה ואינטימיות כי בתור ילדים למדנו משהו משמעותי,טראומתי וכואב מאוד – "אני, כפי שאני, זה לא בסדר. לא מרוצים ממני, לא מקבלים אותי, לא רוצים להיות איתי כפי שאני, לא מרשים לי להיות כל מה שאני או במילים אחרות – אי אפשר לאהוב אותי".

וכשזו חווית הילדות שלנו, החיים מרגישים כמו מסע של חרדה, חוסר בטחון וחשדנות. בדיקה בלתי פוסקת שכבר מראש לא מאמינה באפשרות של אהבה או קרבה אמיתית.
כל זה קורה באופן לא מודע אבל מאוד מוחשי שבא לידי ביטוי במציאות וביחסים שלנו.

"אם מישהו כבר אוהב אותי, אז זה בטח לא פשוט ככה, בנחת, בלי לדרוש ממני דבר. הוא בטח רוצה לקחת ממני משהו, לשנות אותי, להכאיב לי איכשהו או לנטוש אותי."
מחשבות חשדניות ולא בוטחות כאלה היו תמיד הטבע השני שלי.

מה שלמדנו על אהבה בילדות חקוק עמוק בתוכנו – אי אפשר סתם ככה לאהוב אותי, אי אפשר באמת לקבל את כולי ולהינות מזה כמו שנהנים מהטבע, מהנשימה, מליטוף, מהחיים עצמם.

לא.
אם מישהו אוהב אותי זה שם אותי מייד בכלא, במתח, במאבק תמידי.
עכשיו אני אהיה בחרדה נוראית איך לספק אותו, לרצות אותו, לתת לו את מה שהוא צריך.
איך לא לאכזב אותו ולא להראות לו את הצדדים שאני מנסה כל כך להדחיק ולהסתיר, איך לא להנטש שוב כי הרי האהבה שלו אלי היא על תנאי, היא מותנית במשהו, בהתנהגות מסויימת, בזה שאעשה דברים מסויימים שיגרמו לו עונג ולא אעשה דברים שלא ימצאו חן בעיניו.

וזה כל כך מלחיץ, זה כל כך מכווץ שרובנו באופן לא מודע, לא נותנים לאף אחד לאהוב אותנו עד הסוף, להתמסר ולהתענג לגמרי על מרבדי האהבה שלא דורשת דבר, שפשוט כאן לעשות לנו נעים, לתת בטחון, לאפשר צמיחה ולשחק בהנאה בכל מה שיש לחיים להציע.

זו הסיבה שהרבה יותר קל לפעמים להיות עם מישהו או מישהי שלא באמת אוהבים אותנו.
זה אומנם לא אוהב, לא מרגיש קרוב או אינטימי באמת, אבל זה גם לא מלחיץ, לא מאיים, לא מציף בנו את הכאב הכי עמוק שלנו ולא גורם לנו להרגיש לכודים ומאויימים.

חשוב לשים לב לזה

אני מרגיש שממש חשוב ומתבקש לשים לב לזה.
לשים לב שאני לא רק רוצה שיאהבו אותי, לא רק רוצה קרבה ואינטימיות אלא גם מאוד פוחד מזה, מאוד נרתע מזה ומונע את זה.

לשים לב שהמפגש עם אהבה מציף בי את כאב הילדות הכי עמוק שלי, כזה שאני לא בהכרח מוכן לפגוש. כזה שלעיתים קרובות מתבטא בתחושת חרדה, לחץ, כעס, אשמה ותסכול שבמבט ראשון לא מובן מה המקור שלהם.

וזה לא אמור להיות אחרת – זו הנקודה החשובה.
אם אהבה מעלה בנו כאב, תסכול, חרדה ולחץ זה לא אומר שמשהו בנו לא בסדר, מגונה או לא טוב.
זה אומר שאנו פשוט זקוקים להתקרבות מחודשת אל עצמנו, להכרה אוהבת ברבדים הפגועים והכואבים שלנו.

דווקא כי זו אהבה, דווקא כי זה מפגש אינטימי וקרוב, זה מאפשר לי להרגיש את מה שכואב לי באמת.

וזה לא כדי לפגוע בי, רק כדי שאשלים עם עצמי, שאוהב אותי לגמרי.
זה לא כי אהבה היא "רעה", לא כי יש משהו לא בסדר במישהו אחר.
רק כי פצעי הילדות שלי מזכירים לי תמיד את אותה התניה – תפיסה – אמונה – טראומה ילדית עמוקה – "אותי אי אפשר לאהוב באמת. לא לגמרי, לא את כל מה שאני".

והכאב הזה נמצא עמוק בפנים ומכווץ, מגונן עלי מול כל גילוי אהבה, כל אפשרות של קרבה או אינטימיות אמיתית.

עם השנים והזמן אני רואה יותר ויותר את הכאב הזה בתוכי.
אני רואה ומסכים להרגיש יותר ויותר את הפחד מאהבה, קרבה ואינטימיות וזה מה שמשחרר אותי מהפחד הזה, מהשיתוק והניתוק הרגשי ומאפשר לי להתקרב באמת.
אני יותר ויותר מרשה לעצמי לקבל אהבה, להתמסר ולהתענג על שפע האהבה שמגיעה אלי.

אבל הפצע שלי עדיין פה, הוא לא נעלם, הוא כואב ומזכיר לי אותי.
וזה כל כך מובן פתאום למה יש קשיים ביחסים.
למה אנחנו עושים את ההפך ממה שלכאורה אנחנו רוצים לעשות.

זה מסביר הרבה תופעות ומקרים שאנו נוטים לסבול ולגנות את עצמנו בהם, הנה כמה לדוגמה:

  • אנחנו מרחיקים מאתנו אנשים שאוהבים אותנו במקום לקרב אותם ולא מבינים למה.

למה?
כי עמוק בפנים אהבה נתפסת כמשהו מכאיב שמנסה לשנות אותנו בכח ולכלוא אותנו במחוייבות להיות מישהו שאנחנו לא.

ממש כמו שקרה לנו כילדים שרק רצו להיות עצמם, להרגיש בטוחים, חופשיים ואהובים וזכו לשפע של ביקורת, איומים, גינוי, התעלמות ודרישות קשות ומכאיבות להרגיש ולהתנהג אחרת מצד אותן דמויות הוריות שייצגו עבורנו את כל מה שקרוב, אוהב ואינטימי.

  • אנשים רבים מוצאים את עצמם שוב ושוב במערכות יחסים שאין בהן אפשרות לאהבה, קרבה ואינטימיות אמיתית או נמנעים ממערכות יחסים עמוקות באופן גורף.

למה?
כי בפנים זה הרבה יותר בטוח ככה.
כשנפגעים מאוד מאהבה בילדות, לא שוכחים את זה וזה מפעיל אותנו מבפנים בצורת ספקות, חרדות, לחץ וחוסר בטחון עד שמסכימים להרגיש את זה לגמרי.

כשאנו תופסים אהבה באופן לא מודע כמשהו מאיים שדורש לשנות אותנו בכח, לא מפתיע שחלק מאתנו לא יסכימו לקחת סיכון ולהכנס לזה בכלל.

  • רבים מאתנו חווים קושי עצום ביחסים אינטימיים.

רבים מאתנו נלחצים במצבים של קרבה, של אינטימיות לאורך זמן.
מרגישים מאויימים ולכודים, מתנהגים באימפולסיביות, תוקפנות, בורחים, מתנתקים ולא יציבים ביחסים זוגיים או ביחסי קרבה ואהבה.
וכמובן שזה גורר הרבה רגשות אשמה ונחיתות ומחשבות של "למה לאחרים יש ולי אין?", "מה לא בסדר בי?", "למה אני עדיין לא הצלחתי להיות בזוגיות\אהבה\להביא ילדים?".

על פני השטח אנו חווים את התגובות וההתנהגות שלנו כלא הגיוניים, אבל מתחת לפני השטח, הטראומה הילדית של "אי אפשר לאהוב אותי כמו שאני" מייצרת גלים עצומים של פחד, חרדה ולחץ.

  • גם קשיים במיניות קשורים מאוד לזה.

הרי מיניות היא מקום שבו רוצים אותנו, חושקים בנו, רוצים ממש קרוב אלינו, מצב מאוד אינטימי.
ודווקא בגלל זה רבים מאתנו חשים כל כך לחוצים, לכודים ולא חופשיים להינות במיניות שלנו.

דווקא בגלל אותו פצע ילדות, אותה חוויה שקרבה משמעותה שלוקחים לנו משהו, שמאלצים אותנו לוותר על עצמנו, להיות משהו שאנחנו לא, רבים מאתנו חווים מיניות כחוויה של כפיה, של אילוץ ושל לחץ ולא כעונג חופשי, משוחרר ובטוח.

פחד הוא לא סבל והוא לא הפצע שלי

מה עוזר לי מאוד בדרך הריפוי והצמיחה שלי וביכולת שלי לבטוח באהבה, קרבה ואינטימיות מחדש, זו ההכרה הזו: פחד הוא לא הסבל שלי והוא לא הפצע שלי.

הפצע הרגשי שלי, אותה טראומת ילדית שמספרת ולוחשת שוב ושוב שאהבה, קרבה ואינטימיות הן כאב, נטישה, כלא וסבל, הפצע הזה כואב אבל הוא לא זה שגורם לי סבל, הוא לא שלילי ולא צריך לשנות אותו, הפחד שלי פשוט מזכיר לי שכואב לי ושאני זקוק לתושמת לב.

כשאני מסכים להרגיש פחד ואת הכאב הזה, הוא דווקא נראה מקסים, מדהים, יפה ומרגש…ממש נותן משמעות לחיים.
הרי בסופו של דבר, הפצעים, הפחדים והאתגרים שלי הם אני, הם הבית ספר הכי משמעותי שלי, הם הייחודיות שלי והם הצמיחה שלי, הכשרונות הייחודיים שלי והעוצמה שלי כשאני מסכים ללמוד את השיעור.

אותם פחדים וכאבים עמוקים, כשאני מסכים להרגיש אותם, לההפסיק לנסות להתנתק מהם ומרשה לעצמי לראות את הכאב, הפחד והרגישות האלה כילד, כמי שאני, כמקום רגיש ואנושי שזקוק לאהבה ובטחון ושיש לו זכות אמיתית להרגיש כך, כל הסבל והמאבק הופך לאמםטיה, שחרור, הרפיה פנימית וריפוי.

הסבל שלי הוא רק הנסיון שלי להתנתק מעצמי, להפסיק להרגיש ולהסתיר את מי שאני.
זה ממש כואב ומייסר.
זה מעורר חרדות, זעם, תסכול, קושי בתקשורת, אשמה ודחף לברוח ולנטוש.

דווקא להסכים להרגיש את הכאב שלי ואת הפצע הילדי העמוק, זה ריפוי וזה ממש נעים ואוהב ומשחרר.

להסכים להרגיש זה להיות ההורה שתמיד רציתי שיהיה לי.
האמא שתמיד חיפשתי, האבא שתמיד חלמתי עליו.
זה להיות הורה כזה שממש מסכים להיות אנושי, פגיע ואמיתי לחלוטין.

כשיש לנו הורה כזה בפנים, בתוכנו, אנחנו יכולים לבטוח מחדש בקרבה, אינטימיות ואהבה.
אנחנו יכולים להתקרב באמת ולהינות מהבטחון, התשוקה, החופש, הצמיחה והיצירתיות שביחסי קרבה אמיתיים.
ולגלות בתוכנו את ההורה הזה…זה המסע של גילוי עצמי מתוך אהבה עצמית.

לשיתוף המאמר עם מי שיכול\ה להיעזר בו:
Share on facebook
Share on twitter
Share on whatsapp
Share on email

תודה שקראת 🙂 ומה דעתך על הנושא? אני מזמין אותך להגיב למטה, לשאול שאלה או לבטא את הרגשתך.
*מומלץ לקריאה: סיפור קצר – מהו העקרון הכי בסיסי והכי חשוב באהבה וקבלה עצמית?
מאמרים נוספים שיכולים לעניין אותך:

טיפול טבעי במחשבות טורדניות
איך לקבל את עצמי ולאהוב את עצמי באופן טבעי
רגישות יתר ופגיעות הן מתנות שמבקשות להתגלות
איך להתמודד עם משבר או פרידה – מכאב לריפוי וצמיחה
איך לצאת מחרדה, איך להתגבר על חרדה באמצעות קבלה עצמית?

מוזמנים למפגש הקרוב שלי, להשתחרר מכל דילמה או כל קושי נפשי באופן טבעי ונעים
תגובות של מי שעברו תהליך בליווי אישי עם אלי קרסניץ
(לחצו על התמונה כדי לראות את כל התגובות)
מעוניינים לקבל טיפול, תמיכה והדרכה אישית?
מפגשים אישיים וזוגיים מתקיימים בביתי או בשיחות וידאו און-ליין מכל מקום.
למידע על טיפול והדרכה אישית אפשר להתקשר לטלפון: 0522263761
בואו נשמור על קשר 🙂 אני משתף את מסע החיים שלי ואת כל התובנות המרפאות שאני מגלה.
רוצים להתעדכן בתובנות ותכנים חדשים שאני משתף? 
הנה 3 דרכים פשוטות: עקבו אחריי בפייסבוק, הצטרפו לערוץ היוטיוב שלי והצטרפו לקבוצת ווטסאפ יעודית (לקריאה בלבד) שבה אני משתף תובנות נבחרות ועדכונים על מפגשים וסדנאות מידי פעם:

השאר תגובה

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד

תודה, הודעתך נשלחה :)

רוצים להינות מתובנות והדרכות מרפאות, מעצימות ואוהבות?

הרשמו לרשימת התפוצה שלי (אני שולח מייל אחת לשבוע-שבועיים) וקבלו במתנה את המדריך המעשי לקבלה ואהבה עצמית

מדריך מעשי לקבלה ואהבה עצמית
דילוג לתוכן