פוסטים

מהי רוחניות בריאה ואיך להמנע ממלכודות רוחניות נפוצות

רוחניות והתפתחות רוחנית (או התעוררות רוחנית), העסיקו אותי מגיל צעיר מאוד. בגיל 14 התחלתי לקרוא ספרים של המורה ההודי אושו ובגיל 16 התחלתי לחקור את הנושא לעומק ולעסוק במדיטציה והתבוננות פנימית. במשך שנים התפתחות רוחנית והתעוררות רוחנית העסיקו אותי מאוד.

אני רוצה להתחיל בווידוי: אני לא אוהב את המילה “רוחניות” או את המושגים “התפתחות רוחנית” או “התעוררות רוחנית”.
הסיבה שאני לא אוהב את המושגים האלה היא שהרבה פעמים הם נקשרים דווקא למיסטיקה, להתעסקות בנושאים מיסטיים ומאגיים שבמקרים רבים מובילים לבלבול, לנתק רגשי וסיפורים של ניצול, חוסר כנות, שרלטנות ואמונות שנועדו להתעלם מהמציאות הרגשית הטבעית שאנו חווים ומהצרכים הרגשיים והנפשיים האמיתיים שלנו.

סיבה נוספת להסתייגות שלי מהמושגים האלה היא שהם יכולים ליצור פילוג או הפרדה. גם אם מדובר בהפרדה מרומזת או בכזו שמתקיימת רק בתפיסה שלנו, המושגים האלה יוצרים הפרדה בין “חומרי” ל”רוחני”, בין “רוחני” ל”מעשי” ופותחים פתח לביקורתיות וגינוי על בסיס ההפרדה הזו.

מבחינתי כיום, רוחניות או התפתחות רוחנית הן פשוט אנושיות (להיות אנושי), הן תהליך טבעי של התפתחות, של התבוננות פנימית, של הכרה וגילוי עצמי שמעצימים איכויות של קבלה עצמית, יכולת להשלים עם עצמנו ולהקל על הכאב הנפשי, אהבה לעצמנו ולאחר והנאה מהחיים.

במאמר הזה אני רוצה לשתף שני עקרונות שמנסיוני, הם אולי הכלים העוצמתיים ביותר שאני מכיר להתפתחות אנושית או אם תרצו, התפתחות רוחנית בריאה ומאוזנת.

רוחניות, חומריות ורוחניות מודרנית

בעיניי, גם חומריות וגם רוחניות שואפות לאותה חוויה – אושר. אנחנו רוצים להרגיש מאושרים, להרגיש אהבה, שפע, בטחון, מימוש עצמי, משמעות והנאה.
זו השאיפה שלנו ולא משנה אם נקרא לעצמנו אנשים רוחניים, חומריים או בכל שם אחר.

בעיניי, ההבדל המהותי בין הגישה החומרית הקלאסית לגישה הרוחנית הקלאסית הוא זה:

חומריות קלאסית עוסקת בשאלה איך לספק לעצמנו אושר מבחוץ.
איך להשיג כסף, משאבים, רכוש, איך להגיע למקומות, למצבים או לאנשים שיגרמו לנו אושר ואיך למצוא את כל אותם תנאים סביבתייים ואנושיים שיספקו את הצרכים שלנו ויגרמו לנו אושר (כסף, קריירה, זוגיות, מיניות, אינטימיות, משפחה, ילדים, בית, חופשה בחו”ל וכו’).

החומריות התעצמה מאוד בעולם המערבי והגישות החומריות נפוצות מאוד בימינו. מספיק להסתכל על כמות הפרסומות והפירסומים שאנו חשופים אליהם על בסיס יומי, החל במכונית החדשה, בית החלומות, ההזדמנות להתעשר, בגדי מעצבים, האוכל הטעים ועוד שלל חוויות מרגשות ומדהימות שמובטחות לנו אם רק נקנה או נרכוש את המוצר הזה או ההוא.

רוחניות קלאסית עוסקת בשאלה איך לספק לעצמנו אושר מבפנים.
איך להתייחס לעצמנו, איך ליצור בתוכנו הסתכלות, התבוננות, מצב תודעה או איכויות של קבלה, הבנה, מודעות, מיקוד, אמונה, ראייה צלולה, הכרה או חיבור למשהו גדול יותר מאתנו שיאפשרו לנו להרגיש מאושרים ללא תלות בנסיבות החיצוניות.

הגישות הרוחניות התפתחו בעיקר במזרח עם תורות כמו בודהיזם, טאויזם, הינדואיזם, סופיזם ועוד. כיום יש לא מעט מורים גם במערב שמלמדים גישות רוחניות שונות וההכרה הרוחנית שהאושר שלנו נובע מהאופן שבו אנו תופסים את עצמנו ואת המציאות הולכת וצוברת פופלאריות והופכת להיות מקובלת יותר ויותר.

בימינו יש גם סוג חדש של רוחניות מודרנית שאפשר לקרוא לה “חומריות במסווה של רוחניות”.
אני מתכוון לגישות כמו “הסוד” וכל הגישות שמדברות על “מיגנוט שפע”, “יצירת שפע”, “זימון שפע” ו”בריאת מציאות” שבה כל מה שאנחנו רוצים מתקיים.

הגישות האלה הפכו לפופולאריות ונפוצות מאוד בשנים האחרונות ולהבדיל מהרוחניות הקלאסית שמדברת על האפשרות להיות מאושרים ללא תלות בנסיבות החיצונית, להתמסר לחוויית הרגע הזה כפי שהוא ולהינות ממקור אינסופי של תובנה ואהבה פנימית, הרוחניות המודרנית מנסה לרתום איכויות רוחניות כדי לממש את החלום החומרי שלנו.

הגישות האלה גורסות בפשטות שאם נשנה את האמונות הפנימיות שלנו ואת נקודת ההשקפה שלנו והתתייחסות שלנו לעצמנו, נוכל לממש את השאיפות החומריות שלנו ולקבל את כל מה שרצינו מבחוץ (כסף, קריירה, זוגיות, חברים, חופשה בחו”ל וכו…), כך שהמניע נשאר חומרי במהותו אבל האמצעי להשגת המטרות החומריות הופך להיות “רוחני”.

חשוב לי להדגיש שהסקירה הקצרה הזו, היא לא ביקורת או גינוי כלפי חומריות, רוחניות או רוחניות מודרנית. אני רוצה רק לתת רקע הבנתי קצר לנושא החומריות והרוחניות בימינו כדי להתייחס למה שאני קורא לו – רוחניות בריאה ומאוזנת.

שני עקרונות מרכזיים עבור רוחניות בריאה

במסע שלי עברתי הרבה התנסויות וחוויות רוחניות. עסקתי במשך שנים במדיטציית ויפאסנה, למדתי טאי צ’י במשך שנים והתנסיתי בגישות איזוטריות שונות.
גישות שחלקן מגיעות מהשאמניזם של יערות האמזונס, אחרות שמגיעות מהרי ההימלאיה, אחרות שמגיעות ממנזרי הזן של יפן וקוריאה וגם כאלה שמגיעות מעולם הפסיכולוגיה והפסיכותרפיה המערבית וממורים שונים שחיו או חיים בחלקים שונים של העולם ומביאים את התובנות והאיכויות הייחודיות שלהם.

מתוך כל מה שעברתי, אני רוצה לשתף אתכם בשני עקרונות פשוטים וטבעיים להתפתחות רוחנית בריאה.

כשאני אומר “בריאה”, הכוונה היא לכזו שלא מבוססת על ניתוק רגשי, על הכחשה של רגשות וצרכים אנושיים טבעיים, על מאבק פנימי, על ניצול, על אמונה עיוורת, על גינוי כלפי עצמנו או אחרים או על העמקת הסבל שלנו במסווה של אושר.

הכוונה שלי היא לרוחניות או התפתחות שעושה נעים בגוף ובלב, שמעוררת איכויות של חמלה, הודיה ודיוק פנימי, שמאפשרת לנו להרפות, לנשום לרווחה, להינות מהחיים, לקבל את עצמנו ואת האחר ולחיות בתחושה יותר נעימה, מאוזנת, בוטחת, אוהבת, שלווה ומאושרת.

עקרון הכנות
כנות היא הכלי הכי יעיל והכי טוב שאני מכיר להתפתחות רוחנית. לכנות יש עומק אינסופי ותמיד אפשר לגלות (ואנחנו מגלים) עוד רבדים של כנות שלא הכרנו קודם.

כנות כל כך חשובה כי היא מאפשרת לנו להכיר בעצמנו, להכיר את עצמנו, להבין את עצמנו, להתיישר עם עצמנו, להתמסר לעומק שלנו, לבטא את עצמנו ולתקשר את עצמנו לאחרים באופן שבו הם יכולים להבין אותנו.
היא משחררת אותנו משיפוט, ביקורת, גינוי עצמי ותחושות של ערפול, תקיעות, חוסר אונים ולחץ נפשי ומאפשרת לנו לחזור אל עצמנו, אל ההווה, אל הדיוק שלנו.
כנות מראה לנו את עצמנו ומאפשרת לנו להעמיק פנימה ללא מאמץ.

מה שחשוב לי להדגיש לגבי כנות הוא שיש לה כמה רבדים והכנות היא כנות שלמה רק כשהיא מתייחסת לכל הרבדים האלה:

1. כנות מחשבתית – מה אני באמת חושב, מספר לעצמי ומאמין בו כעת?
2. כנות רגשית – מה אני באמת מרגיש בתוכי כעת (פחד, עצב, כעס, אכזבה, בושה, שמחה, תשוקה ועוד…)?
3. כנות תחושתית – מה אני באמת חש בגוף כעת (לחץ, מתח, נשימה עצורה, נשימה משוחררת, עומד, כבדות, מועקה, עונג, קלילות ועוד…)?
4. כנות לגבי הצרכים והבקשות – מה אני באמת צריך או מבקש כעת (בטחון, אישור, קרבה אנושית, חום, אמפטיה, מקום להיות בו, תמיכה, אהבה ועוד…)?

אחת המלכודות הרוחניות הנפוצות ביתר (שגם אני נפלתי בה אינספור פעמים) היא כנות חלקית.
כנות חלקית מדברת למשל רק על המחשבות או האמונות שלנו בלי להתייחס לרגשות ולצרכים וכך נוצר מצב שבו נדמה לנו שמחשבות כמו “האדם הזה או ההוא הוא טיפש או שטחי מידי”, “אני עדיין לא מספיק טוב, מודע, מואר, מאוזן”, “אנשים לא באמת מבינים אותי” או “אני עדיין לא מבין את האמת”, הם כנות.

למעשה כנות חלקית היא דרך בטוחה להביא את עצמנו למצב של בלבול, תקיעות ונתק רגשי וזה באמת לא נעים.
הסיבה לכנות חלקית היא לרוב הקושי והפחד שלנו מלהודות ברגשות ובצרכים האנושיים הטבעיים שלנו. קושי ופחד שהם תוצרים של החברה שבה גדלנו, של התניות וטראומות הילדות שלנו.

כנות אמיתית חובקת את כל ארבעת הרבדים שלנו (מחשבות, רגשות, תחושות וצרכים) ומאפשרת לנו לראות את עצמנו ולתת אמון בעצמנו כפי שאנחנו – אנושיים, רגישים, פגיעים, זקוקים לאישור ואהבה וחושבים מחשבות שמנסות לענות על הצרכים שלנו.

כנות כזו מקרבת אותנו לעצמנו, מאפשרת לנו לראות את הילד שבנו ומעוררת בנו חמלה, קבלה ואהבה עצמית ללא מאמץ (כי איך אפשר שלא לקבל ולאהוב אדם שבפנים הוא ילד רגיש, חמוד, אנושי ופגיע שזקוק לאהבה ועושה הכל כדי לשרוד ולהינות מהחיים?).

הנה דוגמה אחת לכנות חלקית לעומת כנות שלמה (שימו לב להבדל בהרגשה שנוצרת):

  • כנות חלקית: אני עדיין לא מספיק מודע לעצמי
  • כנות מלאה: אני חושב שאני עדיין לא מספיק מודע לעצמי, אני מרגיש עצוב ופוחד, אני חש כיווץ ולחץ בחזה ונושם נשימה שטחית, אני זקוק לאישור ומבקש להרגיש אהבה ובטחון

שימו לב להבדל בין השניים.

כנות חלקית משאירה אותנו עם “עובדות” מתסכלות ומבלבלות שכל מה שנשאר לנו הוא לעמוד מולן בתחושה של חוסר אונים או להילחץ ולנסות להתאמץ מאוד כדי להגיע למצב אחר שגם בו לרוב, נגלה שוב את אותו תסכול וחוסר אונים.

כנות שלמה מראה לנו כמה אנושיים, רגישים וזקוקים לאהבה אנחנו וכמה זה בסדר פשוט להיות כאלה ושאפילו המחשבות שלנו, הן רק נסיון לענות על הצרכים שלנו ושמותר לנו פשוט להיות כאלה כבר עכשיו (קבלה עצמית).

עקרון האהבה

עקרון האהבה הוא עקרון פשוט שאומר שכל מה שקורה, קורה מסיבה חכמה ואוהבת. כל מה שאנחנו לא מבינים, לא רואים את הסיבה להתרחשות שלו, לא יודעים להסביר באופן מהותי ועמוק את הקיום שלו בחיינו, קורה מסיבה חכמה ואוהבת.

למשל פחדים. פחד הוא אחד הרגשות האנושיים הבסיסיים ולרוב הוא מגונה אצלנו (כי החברה שלנו מאוד פוחדת מהפחד ולכן מציגה אותו כ”שלילי”). אנחנו נוטים לפחד מהפחד שלנו, להתבייש בו, להסתיר אותו ולנסות “להתגבר” או “להתעלות” מעליו.

אחד הפחדים הנפוצים ביותר שגם אני חווה הוא פחד מנטישה או חרדת נטישה – הפחד שיעזבו אותנו, שלא ירצו בקרבתנו, שיתעלמו או יגנו אותנו ונשאר לבד בלי חברים ובלי אהבה.

כששאלתי את עצמי יום אחד “למה אני פוחד מנטישה? מה גורם לפחד שלי מכך שיעזבו אותי או יתרחקו ממני?”, גיליתי משהו מעניין.
כששאלתי את השאלה הזו, שמתי לב שמשהו בי כמו נעצר, נתקע, התערפל ונעשה לא נעים.

חשבתי על סיבות אפשריות לפחד שלי – התניות ילדות, אמונה פנימית לא מודעת, תפיסת מציאות מסויימת.

הרצתי בראש את התאוריות הרוחניות והפסיכולוגיות שאני מכיר וחיפשתי הסבר אבל ככל שחיפשתי, הרגשתי יותר מתוסכל וחסר אונים וכבר התחלתי לשמוע בתוכי את הקולות הביקורתיים שאומרים שאני לא מספיק מודע לעצמי, לא מספיק מפותח רוחנית ולא מספיק מבין את עצמי (ושכמובן יש אחרים שהרבה יותר טובים ממני בזה…).

בסופו של דבר הלכתי לישון עם השאלה הלא נעימה הזו בתוכי ודווקא בין עירות לשינה התגלה לי משהו מעניין – שמתי לב שכשניסיתי להבין מה גורם לפחד שלי, בעצם היה בי גינוי כלפי הפחד.
המניע שלי לשאול את השאלה היה מניע מגנה, זה היה בעצם נסיון להפטר מהפחד, למצוא סיבה שהיא כמו טעות, כמו לשאול במילים אחרות – “מה גורם לפחד הזה להופיע פה בטעות? מה גורם לטעות הזו לקרות לי? מה לא בסדר בי שאני פוחד ככה?”.

שאלות מגנות, שאלות שאומרות באופן עקיף שזה לא בסדר שאני פוחד, שהפחד לא אמור להיות שם ושזה שאני פוחד מעיד על כך שמשהו בי לא בסדר, לא מספיק חכם ושאין סיבה אמיתית להרגיש את הפחד הזה.

כל עוד שאלתי את עצמי לגבי הפחד באופן הזה, מתוך הנחה שאין סיבה חכמה ואוהבת לקיומו של הפחד בתוכי, הרגשתי רק יותר תקוע, מבולבל וחסר אונים.

כשמתוך הרדמות שמתי לב לזה, פתאום נפתחה בי אפשרות לשאול את אותה השאלה, רק בהנחה אוהבת, מתוך הנחה שיש סיבה חכמה ואוהבת ליקומו של הפחד וכששאלתי את עצמי באופן הזה, נפתחה בי ראייה נעימה ועמוקה פנימה, אל הצורך והכאב הילדי שאני נושא בתוכי.

אחת המלכודות הרוחניות הנפוצות (שגם בה נפלתי אינספור פעמים) היא ההנחה שמה שקורה לא מוצדק, לא חכם, לא אוהב.

כשאנחנו מונעים מתוך ההנחה הזו, אנו יכולים לקדש רעיונות רוחניים שונים כמו “להיות בכאן ועכשיו”, “לקבל את עצמי”, “להתמסר למה שיש”, “להשתחרר מהאגו”, “התעוררות רוחנית” או אפילו “הארה רוחנית”…אבל בפועל אנו חווים תקיעות, כיווץ, ביקורת וגינוי עצמי מתסכל.

ההבדל המהותי בין שאלה אוהבת שמאפשרת לתשובות להתגלות מתוכנו ללא מאמץ לבין שאלה לא אוהבת שיוצרת כיווץ, חסימה ופיצול בתוכנו, הוא בהנחה הבסיסית.

אני ממליץ להניח שאם יש משהו שאנחנו לא מבינים עד הסוף, לא יודעים את התשובה עליו ב100% של וודאות, כדאי להניח שהוא קורה מסיבה חכמה ואוהבת.

הדרך שלי לוודא שאני אכן שואל שאלות מתוך ההנחה הזו היא הנימה או טון הדיבור שלי.
כשאני מונע מתוך הנחת האהבה, הנימה או טון הדיבור שלי הוא רך, לא מאיים, לא מגנה ולא צורם. אפשר לדמות את זה לנימה או טון שבו שואלים אדם אהוב שאנחנו באמת מתעניינים בו “מה שלומך? איך עבר עליך היום?”
והתחושות שעולות בי כשאני שואל את עצמי באופן הזה הן של הרפיה, של רוך, של עצב, שמחה, פחד או כעס, אבל כל מה שעולה מרגיש נעים יותר, מקובל יותר, אפשרי יותר.

כשאני שואל את עצמי שאלות מתוך הנחה שמה שקורה הוא לא בסדר, לא נכון, לא חכם או לא אוהב, אני נשמע ביקורתי, מאשים, צורם, מכווץ, לא נעים ולרוב חווה תחושות של תקיעות, בלבול, כיווץ ותסכול.

סיכום קצר

רוחניות, התפתחות רוחנית או התעוררות רוחנית – כל אלה מושגים שבעיניי מתייחסים להתפתחות אנושית טבעית שמטרתה חיים מאושרים יותר, חיים נינוחים, שלווים, אוהבים ושמחים יותר עבורנו ועבור מי שחולק איתנו את המסע.

שתי המלכודות הרוחניות הנפוצות הן כנות חלקית (כזו שלא מתייחסת לרגשות, לתחושות ולצרכים הרגשיים) והנחת אי-אהבה (הנחה שדברים שאנו לא מבינים קורים מסיבה לא חכמה, לא מוצדקת ולא אוהבת).

שני העקרונות שלי להתפתחות רוחנית בריאה הם בהתאמה:
1. ללמוד ולפתח כנות שלמה
2. להניח את הנחת האהבה לגבי כל מה שאנחנו עדיין לא מבינים או לא רואים בתוכנו

ולסיום, כמה מילים שכתבתי היום בפרופיל הפייסבוק שלי…

לפעמים

אני פשוט

רוצה לבכות

את כל הפער

שביני

לביני

ויש גם שיר:

חרדה היא לא מחלה (איך להרגיע חרדה)

חרדה | חרדות | מהי חרדה

אני כותב את המאמר הזה בעקבות פגישה מרתקת עם אשה שהגיעה אלי וסיפרה על החרדה שלה ועל המסע שלה עם מטפלים ופסיכולוגים שהעבירו לה בדרכים שונות את המסר שחרדה היא מחלה, שחרדה היא בעיה שצריך להשתלט עליה ולמגר אותה בכח.

כשדיברנו היא הייתה מופתעת ונרגשת לשמוע שבעיניי חרדה היא לא מחלה אלא ביטוי טבעי וחכם של מצוקה רגשית שאנו חווים. ושזה הרבה יותר נעים, מדוייק ומרפא להבין את החרדה שלנו וללמוד לתת לה מקום מקבל ואוהב מאשר להלחם בה, להדחיק או לגנות אותה בכח.
ולא רק שחרדה היא לא מחלה, אלא שבעייני היא קול חכם ועמוק מאוד שרוצה לעזור לנו להתעורר, להבין את עצמנו וללכת בדרך המדוייקת שלנו בחיים.

בעקבות המפגש הזה ומכיוון שחרדה היתה מאז ומעולם חלק בלתי נפרד מהחיים שלי, התעוררה בי השראה לכתוב ולשתף מסר שבעיניי הוא זעקה עמוקה וכואבת שעולה מעומק הלב של רבים מאתנו שסובלים מחרדות ומוצאים את עצמנו במלחמה פנימית, רגשות אשמה, לחץ, תסכול ואכזבה מעצמנו.

חרדה היא לא מחלה

ובכל זאת, אנו חווים את החרדה כמשהו מאוד לא נעים והדחף הראשוני שלנו הוא לנסות לעצור את ההרגשה הלא נעימה והמאיימת שעולה בנו כדי לא לאבד שליטה ולא להיתפס כמי שלא שולטים בעצמם.

למה זה כל כך לא נעים?
זה לא נעים בעיקר כי בזמן חרדה חזקה או התקף חרדה, קורה לנו משהו שאנחנו לא מבינים, לא שולטים בו ומעולם לא למדנו להתייחס אליו בהבנה ולקבל אותו.

כשאנחנו מרגישים משהו כזה, יכול להתעורר בנו פחד גדול ממוות, משגעון וגם מההשלכות החברתיות שיכולות להיראות לנו מאוד מגנות, ביקורתיות ומשפילות ולרוב, הרבה ביקורת עצמית, אכזבה מעצמנו, הלקאה וגינוי עצמי על חוסר השליטה שלנו והרבה חוסר הבנה למצב שלנו.

לחרדה והתקפי חרדה יש הרבה ביטויים גופניים שמתחילים בדופק מואץ ויכולים לכלול קשיים בנשימה, הזעה, סחרחורת, כיווץ בגוף, רעידות, בחילה, הקאה, מועקה בחזה או בבטן, קושי לבלוע, אובדן תחושה באזורים שונים בגוף, תחושת שיתוק, ריעוד ועוד.

אבל כל התחושות הפיזיות האלה מועצמות באופן ניכר כשאנחנו נלחצים, מנסים להאבק בעצמנו ומפנים כלפי עצמנו יחס כוחני שרואה בתחושות האלה אויב ומקור לאיום עלינו ולא מזהים שמדובר במצוקה רגשית שזקוקה יותר מהכל ליחס קשוב ואוהב, ממש כמו ילד שחווה מצוקה וחרדה וזקוק להורה תומך ואוהב יותר מכל דבר אחר
.
ואגב, חשוב לי לציין שכמובן שזה לא באשמתנו אלא מכיוון שזה מה שלמדנו ולא לימדו אותנו להבין או להתייחס אחרת לחרדה שלנו וגם זה לא באשמת מישהו, פשוט לא היה מי שיסביר וילמד, יראה ויתמוך בהבנה.


איך להבין את החרדה ולתת לה מענה

כדי לענות על השאלה הכנתי תרשים פשוט שמתאר את מעגל החרדה.
מעגל שמראה מה קורה לנו כשאנחנו בחרדה ולמה חרדה לא מתפוגגת אלא מלווה אותנו לאורך זמן וחוזרת שוב ושוב.

חרדה היא לא מחלה - איך להרגיע חרדה
מעגל החרדה

קודם כל: חרדה…למה היא בכלל קיימת?

יש הרבה צורות של חרדה. הנפוצות ביותר הן חרדת נטישה, חרדה חברתית, חרדה מאינטימיות וקרבה וחרדה משינויים, אבל יש עוד חרדות ולפעמים אין שום סימן או דרך להבין מה גורם לחרדה שלנו.

בעיניי, לכל החרדות יש מקור אחד עמוק בילדות שלנו ובאופן שבו למדנו להתייחס (או יותר נכון, לא להתייחס לעצמנו ולרגשות שלנו).

החרדה בעיניי, היא תוצר של שני גורמים:
1. היחס שקיבלנו כילדים – יחס שלא תמיד היה קשוב, רגיש, אוהב, סלבני ורגיש לצרכים שלנו. יחס שלא פעם גרם לנו להרגיש לא מספיק טובים, בודדים, לא מובנים, לא אהובים ולא ראויים לאהבה. יחס שלא פעם היה ביקורתי, תקיף, דורשני או פשוט לא קשוב ובמקרים לא מעטים אלים מילולית או פיזית וכמובן שיש מקום חשוב לארועים טראומטיים שלא מעטים מאתנו חוו בילדות או בגיל מאוחר יותר, טראומות שלא פעם נשארו מודחקות עמוק בתוכנו.

2. חברה שמלמדת אותנו מגיל צעיר מאוד שכדי לשרוד ולהצליח בחיים חייבים להסתיר, לגנות ולהחדיק את הרגשות שלנו תחת שריון כבד של העמדת פני “הכל בסדר”.
למדנו את זה בילדות גם כי ההורים שלנו והאנשים בחברה שבה גדלנו, לא הביעו רגשות באופן חופשי, לא דיברו או ביטאו לרוב את הרגשות והצרכים הרגשיים שלהם והתייחסו לחיים כאל מאבק הישדרותי, מאמץ ונסיון להסתיר את הפחדים, החולשות, הרגישויות והצרכים הרגשיים הטבעיים שלהם.

ולמדנו את זה בילדות גם כי ההורים שלנו התייחסו אלינו באופן שדרש שוב ושוב שלא נביע באופן חופשי את הרגשות שלנו, שלא נפגין פחד, שלא נכעס, שלא נביע נזקקות לאישור ואהבה יתר על המידה.

השילוב של שני הגורמים האלה יוצר “סיר לחץ” רגשי שבו מצד אחד אנו נושאים בפנים הרבה רגשות של מצוקה, כאב, חוסר אמון וחוסר בטחון ומצד שני אנו פוחדים מאוד להפגין את הרגשות שלנו ולתת להם מקום וביטוי בריא ודורשים מעצמנו להיות “בסדר”, להיות ב”שליטה” ולהפגין קור רוח.

האם ההורים שלנו אשמים?

אני לא מתיימר להכיר את ההורים של כולם אבל מהנסיון האישי שלי וממאות האנשים שזכיתי ללוות בתהליכים אישיים, אני יודע שברוב המקרים (כמו גם במקרה האישי שלי), גדלנו להורים שלא ידעו לתת מקום לביטוי רגשי בעצמם ובאופן טבעי דרשו מאתנו להתנהג כך בעצמנו.

חשוב לי לציין שאין בזה האשמה כלפי ההורים, הרי גם להם היו הורים והם ניסו כמיטב יכולתם לאהוב אותנו. ובכל זאת, למדנו בילדות שאין מקום לרגשות שלנו. שאין מקום חופשי להרגיש פחד, עצב או נזקקות לאישור ואהבה.
שאין מקום חופשי ואוהב לבטא בו תחושות של חוסר בטחון, של בלבול, של חוסר הבנה.

רובנו למדנו שצריך לשדר שליטה עצמית, שצריך להיראות “בסדר”, שחייבים להיות חזקים, חכמים, מתחשבים, צלולים ומפוכחים כדי לשרוד וכדי שיהיה לנו מקום בחברה.

רובנו למדנו שחרדה היא מחלה או בעיה חמורה ומביכה שאסור להרגיש או להראות והתשובה שרובנו חושבים עליה כשעולה השאלה “איך להרגיע חרדה?” היא תשובה של דיכוי, גינוי, ניתוק, השתלטות, הסחת דעת, נסיון לחשוב “חיובי” ושיטות שונות שאמורות לדכא את החרדה בתוכנו.

אבל לדעתי, חרדה היא ביטוי בריא של המצוקה הרגשית שאנו נושאים בתוכנו. מצוקה שלא תיפתר בשום צורה של גינוי, דיכוי או השתלטות, אלא רק במפגש עמוק, אוהב ומרפא עם עצמנו. חרדה היא ביטוי בריא של הצורך שלנו בנחת ושלמות עצמית, בחיים בלתי מתפשרים של דיוק פנימי ומימוש עצמי.

למה חרדה היא ביטוי של מצוקה רגשית

דמיינו לעצמכם שבמשך עשרות שנים אתם אוגרים בפנים רגשות של פחד, עצב, חוסר בטחון, כעס, כאב רגשי על כל נטישה או עלבון שעברתם וצורך עצום באהבה, אישור ובטחון.
במשך עשרות שנים הרגשות האלה, האדרנלין והעוצמה הרגשית הזו נאגרת בתת המודע שלנו, בגוף, ברקמות ובשרירים שלנו.
לאן כל המתח הרגשי הזה יכול ללכת?

הגוף לא יכול להכיל מתח ולחץ פנימי ללא גבול ודווקא בגלל שהגוף שלנו חכם מאוד ולא רוצה שנהיה חולים ונקרוס, הוא רוצה לשחרר את המתח הרגשי העצום שאנו נושאים.

ואיך משתחרר מתח רגשי?
כמו קיטור, כמו זרם עוצמתי שמרעיד, מנער ומשחרר את הנוקשות והקבעון שלנו.

ממש כמו…התקף חרדה.
התקף חרדה הוא בעצם לא התקף…הוא נסיון של הגוף שלנו לשחרר את כל מה  שעצור, מדוכא וזועק לחופש בתוכנו.

בפעמים שאפשרתי לעצמי פשוט לרעוד, לרעוד בלי שליטה כמו ילד כשאני מרגיש חרדה, ה”התקף” עבר תוך כמה דקות והשאיר אותי בתחושה של חופש, בהירות, חיבור ושמחה.
הוא עבר כי הוא לא היה התקף, הוא היה שחרור, פורקן של מתח נפשי אדיר שהיה בי וביקש ביטוי.

השפעות החברה שבה גדלנו על החרדה שלנו

מכיוון שגדלנו בחברה כאובה, מאופקת, הישרדותית ופוחדת שמקדשת איפוק, ריסון ושליטה עצמית למראית עין ובכל מחיר (וזה לא מפתיע אם חושבים על מה שהאנושות עברה לאורך ההיסטוריה האנושית), אנו פוחדים מעצמנו, פוחדים מהרגשות הטבעיים שלנו ומנסים בכל דרך להסתיר ולדכא את הרגשות הכי טבעיים שלנו.

רגשות כמו פחד למשל….פחד שהוא האינסטיקט הבסיסי ביותר שלנו שבזכותו אנו שורדים, פחד שנועד רק להעיר את תשומת ליבנו למשהו שמבקש בנו בטחון וזקוק לתשומת לב ומקום.

ולדעתי, בגלל הטראומה הקולקטיבית שלנו כחברה אנושית, אנשים רבים מוצאים את עצמם נעזרים בשיטות וגישות שמנסות לרפא את ה”מחלה” שנקראת חרדה בכלים כוחניים של ריסון, דיכוי והשתלטות במקום הקשבה, הבנה, רגישות, אמון בעצמנו וברגשות שלנו, אמפטיה, ביטוי רגשי, קבלה ואהבה עצמית מעשית (ולא רק תיאורטית כמו שינון משפטים “חיוביים” או משפטי אהבה עצמית).

וזה לא עובד בכח, או לפחות, לא לטווח הארוך. לרוב זה מקבע בנו את החרדה ומכניס אותנו למצב של רדיפה בלתי פוסקת אחרי היעד הסופי שבו נשתחרר סוף סוף מהבעיה שלנו שהיא בעצם…אנחנו עצמנו.

וזה קורה תוך שאנחנו לומדים להאמין שהסיבה שעדיין לא השתחררנו מהחדרה היא מכיוון שאנחנו פשוט לא מספיק טובים, לא מספיק בשליטה, לא מספיק חכמים כדי להשתלט על עצמנו וכל זה מלווה בביקורת עצמית, הלקאה עצמית והרבה רגשות אשמה.

במפגשים אישיים פגשתי עשרות אנשים שסיפרו לי שהם כבר ניסו  הכל, כל סוג טיפול כולל כדורים והחרדה עדיין שם, הם חיים בלחץ, במתח תמידי ובתחושת מאבק.
וזה כואב, זה עצוב וזה לא חייב להיות ככה.

הבנת הכרוניקה של מעגל החרדה

השלבים של מעגל החרדה יכולים לעזור לנו להבין את המלכוד שאנו חיים בו:

1. חרדה – תחושה טבעית (ובריאה!) של אובדן שליטה ופחד שהם בעצם הנסיון של הגוף שלנו לשחרר מתח רגשי שצברנו ולתת מקום לכל הרגשות שלמדנו שאין להם מקום או זכות קיום.

2. אמונה שחייבים לשלוט ברגשות ולהפגין שליטה – לא באשמתנו, רק כי גדלנו בחברה חרדתית שפוחדת מרגשות טבעיים ומקדשת ריסון רגשי מכאיב כסימן ל”שפיות” וכתנאי לאישור חברתי.

3. פחד מגינוי, דחייה ונטישה חברתית – מה יותר מפחיד מזה שיחשבו שאנחנו לא בסדר? שאנחנו לא שפויים? שיגנו וישפטו וינטשו אותנו בגלל אותו גל חרדה שיש בנו?

4. נסיון מאומץ לשלוט בחרדה ולדכא אותה – נסיון לחשוב על משהו אחר, נסיון לספר לעצמנו ש”אין מה לפחד”, שיטות וטכניקות של שיכנוע עצמי כוחני, בריחה או דיכוי והדחקה שלמדנו כולל טכניקות של שליטה בנשימה ועוד.

5. תחושת מאבק פנימי, כיווץ וחוסר אונים – כי אי אפשר להרגיש שלמים כשאנחנו נלחמים בעצמו ומנסים לדכא את עצמנו בכח, זה רק מעורר בנו יותר…חרדה.

6. חרדה – החרדה שלנו שניסתה באופן טבעי ובריא לשחרר את הלחץ והמתח הנפשי שלנו שוב מקבלת יחס כוחני, מדכא ומגנה מאתנו ולכן רק גדלה ומתעצמת…כמו שהלחץ בסיר לחץ רק הולך וגדל עם הזמן כשאנחנו לא משחררים אותו.

וכשאנחנו כבר מרגישים שאי אפשר יותר, כשאנחנו מגנים ואוטמים את עצמנו מרוב פחד ברמה כל כך גבוהה שאנו מתייסרים ומתקשים לתפקד, אנו פונים למפלט היחיד שעוד נותר…כדורים פסיכיאטריים.

ואלה לפעמים עוזרים ומקלים על הסימפטומים של חרדה, אבל זו עזרה מלאכותית ובפנים אנחנו לא מאפשרים לעצמנו להתקרב, להכיר ולאהוב את עצמנו באמת.
אנו מוותרים (לפחות באופן זמני) על האפשרות להיות שלמים עם עצמנו כדי להמלט מאימת החרדה שלנו…וחרדה היא לא מחלה, היא הריפוי של עצמה כשאנחנו לומדים להקשיב לעצמנו באמת ולעומק.

ובכל זאת, אנחנו פוחדים מעצמנו כל כך והחברה שבנו אנו חיים מלמדת אותנו להמשיך ולפחד ולצרוך עוד “טיפולים” וכדורים רק כדי להמשיך להלחם ולהאבק בעצמנו וברגשות הטבעיים שלנו.
וזו לא אשמתנו, לא אשמתו של אף אחד.

כאלה אנחנו…פוחדים ממה שיגידו עלינו אם נראה את עצמנו באמת. פוחדים פחד מוות שאי אפשר לאהוב ולקבל את מי שאנחנו באמת.

עוד דרך טובה להסתכל על חרדה

באופן טבעי יש לנו הרבה צרכים. צורך אחד שכולנו מכירים הוא רעב. רעב הוא תחושה קצת לא נעימה, תחושה שמבקשת משהו, שזקוקה למענה, למזון.

אם למשל נתחיל להתייחס לרעב שלנו כאל בעיה, כאל משהו מביך שכדאי להסתיר, אם ניבהל מהרעב שלנו, נגנה אותו בכל פעם שהוא יעלה וננסה להתעלם ממנו, לדכא אותו ולחשוב על משהו אחר, מה יקרה לנו?

הרעב יתחיל להציק ולהכאיב לנו יותר ויותר ונמצא את עצמנו נלחמים שוב ושוב בדחף ובצורך הטבעי שלנו לאכול עד שנחשוב שהרעב שלנו הוא מחלה.

ואגב, יש לא מעט אנשים שסובלים מהפרעות אכילה ועבורם תחושת הרעב היא מאבק וכאב יומיומי ובכל זאת אנחנו לא מגדירים את תחושת הרעב כמחלה, אנחנו מבינים שמשהו בהתייחסות שלנו לרעב מופעל מתוך פחד, מתוך מצוקה רגשית שזקוקה למענה ולמענה אוהב.

אי אפשר להתעלם מהצרכים הטבעיים שלנו והצרכים הטבעיים שלנו הם לא מחלה. פשוט למדנו לפחד, להסתיר ולגנות את הצרכים הטבעיים שלנו ולא להקשיב להם, לחקור ולגלות את החוכמה העמוקה והמרפאה שבהם.
ומכאן מגיע הסבל שלנו.

בעיניי ומנסיוני, מה שאנו זקוקים לו הוא יחס אמפטי ואוהב שיאפשר לנו לשוב ולהקשיב לעצמנו, להבין ולראות את עצמנו לעומק ולאפשר לגוף שלנו לעשות את מה שהוא יודע – לשחרר את עצמו מעומס רגשי של שנים.

 

אז איך להרגיע חרדה?

זה עוזר להבין שחרדה היא לא מחלה, או לפחות להתחיל לפתוח את הראש שלנו לאפשרות הזו, גם אם קשה לנו לקבל את זה כי בינינו, ברור שזה לא קל לקבל ולהשלים עם משהו כל כך מפחיד.

מכיוון שהורגלנו מאוד לפחד מחרדה ולנסות להסתיר אותה, לא תמיד קל לנו להתחיל בדרך של ריפוי אמיתי, בדרך של קבלה עצמית ואפשרות לתת לגוף שלנו לעשות את מה שהוא באמת צריך…לשחחר את המתח הפנימי העצום.

לעיתים קרובות, כדאי להיעזר בטיפול רגשי תומך שמבוסס על הקשבה, קבלה ואהבה עצמית מעשית שנוגעת בכל הרבדים של הגוף והנפש.
אני נעזרתי במטפלים רבים בחיי ולמדתי עם השנים שהעקרון הכי חשוב לכל טיפול הוא מפגש אוהב עם הכאב שלנו. מפגש שלא מגנה, לא מפעיל כח ולא יוצר פילוג פנימי, אלא מביא להתקרבות, אמפטיה ויחס מקבל ואוהב שלנו כלפי עצמנו.

ובכל זאת, יש 3 עקרונות פשוטים שעוזרים להרגיע חרדה באופן יסודי (ולא רק רגעי)

שלושה עקרונות להרגעת החרדה באופן יסודי

1. ללמוד לדבר עם עצמנו בכנות.
להודות בפני עצמנו בכנות בפחדים שלנו, להודות שאנחנו לא יודעים למה אנחנו פוחדים. לא לספר לעצמנו שפחד הוא חלק נפרד ממני, שהוא מיותר, לא אמיתי או לא שייך אלי.

ההפך – להודות בכנות שהפחד הוא מי שאנחנו, שהוא כאן, והוא מבקש תשומת לב ואישור והוא החוויה הכי מורגשת, טבעית ואמיתית שלנו.

הנה סרטון קצר שבו אני מסביר מהי כנות ואיך לדבר בכנות:

2. כשעולה החרדה – ללמוד לתת לה מקום. יותר מכל דבר, לתת לה לבוא, לעלות.
כמו גל ששוטף ומרעיד אותנו…להתמסר יותר ויותר תוך כדי הקשבה ורגישות לגל הזה שמרעיד אותנו. גל שמשחרר את המצבור הכבד של נוקשות וקבעון ו”שליטה” כוחנית שלמדנו ללבוש כמו שריון על עצמנו.
לתת לגל המרפא של החרדה להרעיד ולשחרר את הנוקשות הכבדה שלנו ולהזכיר לנו מי אנחנו, את הלב והרגשות שלנו, את הסיבה שאנחנו כאן – כדי להרגיש, להינות ולחיות בשלמות.

אפשר להיעזר במדיטציה של הקשבה טבעית כדי לפתח את היכולת לתת לעצמנו להרגיש הכל, כולל חרדה – (לחצו כאן להורדת סדרת מדיטציות מודרכות בחינם)

3. לפתח הבנה, קבלה ואהבה עצמית טבעית ומעשית.
ללמוד לתת לעצמנו את היחס שהיינו רוצים לתת לאדם אחר שאנחנו אוהבים בזמן שהוא מרגיש חרדה, לחץ ומצוקה.
כי בסופו של דבר, רק יחס מקבל ואוהב מרגיע אותנו באמת.
אפשר להיעזר במדריך שלי לקבלה ואהבה עצמית – להורדה בחינם כאן.

באתר שלי תוכלו למצוא כמה וכמה מאמרים על חרדה ומידע על גישת “להכיר בעצמי” לריפוי וצמיחה אישית מתוך הכרה ואהבה עצמית טבעית. כזו שלא מגדירה אותנו כמחלה או בעיה אלא עוזרת לנו לגלות את עצמנו באופן טבעי, ללא מאבק וללא צורך במלחמה פנימית.

ואם תרצו להעזר בי, אני כאן לכל שאלה.

מהי אנוכיות בריאה ואיך היא מרפאה את החרדה החברתית שלי?

חרדה חברתית | חרדות חברתיות | חרדתיות חברתית

לאחרונה הבנתי שאני חווה חרדה חברתית וזה הקל עלי.
והבנתי גם מה גורם לי להרגיש חרדה החברתית – עמוק בפנים זו אנוכיות שבה אני מאשים את עצמי באופן לא מודע.
וגם גיליתי מה מרפא את המקור החרדה החברתית בתוכי ואיך אנוכיות בריאה עוזרת לי בזה.
 
מאז שאני זוכר את עצמי היה לי קושי בחברת אנשים. היו לי חברים אבל במפגשים משפחתיים וחברתיים, בפנים הרגשתי מתוח, לא נינוח, חסר בטחון, תחושה של לחץ וחרדה בגוף, מועקה ורצון לברוח.
לא ידעתי איך בדיוק אני אמור או צריך להתנהג והיה בי מתח שלא הבנתי.

כמובן שהיו אנשים שהרגשתי איתם יותר בנח אבל עדיין, אחרי כל מפגש חברתי הרגשתי צורך להתבודד, לבלות זמן רב עם עצמי ולברוח מהכאב והפחד שבי ל”נחמה” שבהתמכרויות כמו אכילה, צפייה בסדרות ועוד.
 
מאז שאני זוכר את עצמי הרגשתי שכבר לפני מפגש חברתי או תוך כדי המפגש, משהו בי מפנטז ומתרפק על הרעיון של לחזור הביתה ולהיות לבד סוף סוף בשקט ובבטחון שלי.
 
וזה היה כך שנים – תחושות של לחץ, אשמה, של בדידות, של חוסר הבנה איך אני אמור להתייחס לאנשים כדי שיאהבו אותי, נסיונות מפותלים לתקשר באופן שיגרום לאנשים לאהוב אותי ובפנים התחושה הלא נעימה הזו שהיום אני מבין שהיא חרדה חברתית.

 

נעים להכיר – חרדה חברתית

ודווקא לאחרונה ראיתי את זה בברור (סוף סוף).

זה היה מפגש חברים רגיל – כמה חברים שבאו לבקר אותי וכבר לפני המפגש שמתי לב שאני לא שקט, שמשהו בי פוחד, נלחץ ומחכה בחוסר שקט עם מחשבות בסגנון של “שיבואו ולא ישארו יותר מידי…שאוכל לחזור להיות שוב לבד”.

תמיד רציתי להיות אדם חברותי, תמיד רציתי חברה ואנשים קרובים והרגשתי בודד ועצוב כשזה היה חסר אבל בפנים תמיד הרגשתי בדידות, לחץ, מועקה ופחד גם במפגשים חברתיים ורצון לא מוסבר לברוח.
 
עוד פן לא נעים של אותה חרדה חברתית שלי, היה מחשבות ביקורתיות ומאשימות שהלחץ והחרדה שאני מרגיש הם לא בגללי, אלא בגלל האנשים שאותם אני פוגש.
 

הרבה שנים חשבתי והאמנתי שהחרדה, הלחץ ואי הנוחות שאני מרגיש בחברת אנשים רבים הם בגלל שאנשים אחרים הם לא מספיק רגישים, אוהבים, קשובים, רכים, מדוייקים וכו…כלומר האשמתי אחרים בלחץ ובחרדה שאני מרגיש ובו זמנית האשמתי את עצמי באותם דברים בדויק.

והאשמה היא האשמה…היא לא נעימה לא משנה לאן היא מופנית, כלפי עצמי או כלפי אחרים. שנים שסבלתי ממחשבות שיפוטיות וביקורתיות על אחרים וזה הפריע לי להפגש באמת, להפתח, לבטוח באנשים ולהרגיש איתם בנח.

אז הפעם שמתי לב והקשבתי.
ולראשונה עלה בי המושג “חרדה חברתית” כמשהו מציאותי ומוחשי.

זה מושג שלא התחברתי אליו מעולם באופן ישיר לפני כן.

ידעתי שהוא קיים, בשנים האחרונות ליוויתי והדרכתי לא מעט אנשים שסבלו מחרדה חברתית קשה, כזו שמקשה עליהם לצאת מהבית, לנסוע באוטובוס ולבצע פעולות פשוטות. אצלי זה לא היה כל כך חמור וכבר שנים שאני מנחה סדנאות קבוצתיות, מרצה, נמצא במקום מאוד מרכזי ומוביל במפגשים חברתיים ולכן לא חשבתי על זה…שכן גם אני חווה חרדה חברתית.
אבל כששמתי לב לזה, זה עשה לי נעים ומשהו הוקל לי בגוף.

זה צלצל טוב במערכת שלי…משהו כמו תחושה של “פיצוח” או “זיהוי מוצלח”, חתיכת פאזל שנפלה למקומה.
 
אז החלטתי לבדוק את זה.
במפגש עם החברים הרגשתי שוב את אותן תחושות מוכרות של לחץ בבטן, מתח בגוף, נשימה מאומצת, רטט לא נעים ואי נוחות כללית בגוף ופחד שבא לידי ביטוי במחשבות של חוסר בטחון, ביקורת, שפוטיות ופנטזיות על מקום וזמן אחר, על מצב שבו אהיה שוב לבד עם עצמי.
 
אבל הפעם במקום לחשוב על לברוח, לנסות להציג שהכל בסדר, לדבר על אחרים או להכנס לתפקיד כלשהו ולהסתתר מאחוריו (כמו תפקיד “המטפל” או “היועץ” או “קורבן מעורר אמפטיה” או “החבר הטוב” או “הילד המרדן” או “האדם הרוחני והמתבונן”…תפקידים שאני מכיר היטב), החלטתי להישיר מבט ולדבר על חרדה חברתית.
ממש לדבר על זה בגלוי ולהעזר בחברים שבאו לבקר אותי כדי לרפא את החרדה החברתית שלי.
 
שיתפתי אותם בכנות במה שאני מרגיש וזה עשה תחושה של הקלה. גם לי וגם להם, גם הם הרגישו שאיזו מחסום ירד באווירה, שמשהו קל יותר, נגיש וקרוב יותר עכשיו.
ואז התחלנו להסתכל על זה ביחד…
חרדה חברתית אנוכיות בריאה
תמונה חמודה שממחישה את התחושה של חרדה חברתית

מה יוצר חרדה חברתית בתוכי?

 
מהי חרדה חברתית?
שמתי לב שאני בחרדה כי משהו בי נאבק, כאילו נלחם בעצמו, נלחץ, מתקשה ורוצה לברוח.
הקשבתי למחשבות שלי ושמעתי בתוכי את הקול הביקורתי והמאשים שלי, קול שנוזף בי ואומר שוב ושוב “אתה אנוכי, אכפת לך רק מעצמך, אתה מנצל אנשים למטרות שלך ובגלל שאתה כזה אנוכי, אף אחד לא אוהב אותך”.
 
והקול הזה כל כך מפחיד, מלחיץ ומוכר.
כל כך מוטמע בי הקול הזה, כמעט תמיד שם…הוא ממש קול החרדה החברתית שבי.

ומול הקול הזה הרגשתי איך אני מתכווץ, נלחץ, סובל ונאבק בתוכי.

סובל כי בפנים אני יודע טת האמת – שאני אנוכי. יודע שאני אוהב באמת רק את עצמי. זה הטבע שלי.
יודע שכל מה שאני עושה בחיים אני עושה כדי שיהיה לי נעים יותר.
אפילו אם זה לעזור לאחרים או לחלוק איתם משהו, אפילו אם אבחר לתת את רכושי או חיי למען מישהו או משהו, זה עדיין רק כדי שעמוק בפנים ארגיש נעים יותר, שלם יותר עם עצמי…מה לעשות? זה אני…אנוכי לגמרי.
 
אבל מול ההכרה הכנה הזו שאני לגמרי אנוכי, יש את הקול הזה…הקול הנוראי הזה שאומר לי “בגלל האנוכיות שלך, אף אחד לא אוהב אותך ואף אחד לא יאהב אותך”…
ואני מוצא את עצמי כך…בין אנוכיות לבין חרדה חברתית, בין הפטיש לסדן, בתוך כאב דחוס וחנוק ולחוץ בבטן…וזו החרדה…זה מה שקורה בתוכי כבר שנים, כמה טוב לגלות את זה בבהירות.

למה אני מואשם באנוכיות?

 
המשמעות של המילה “אנוכי” היא פשוט “אני”, כלומר אנוכיות היא עצם היותי אני.

אבל משמעות המילה אנוכיות קבלה קונוטציה שלילית מאוד בחברה שלנו וכיום השימוש בה הוא כמעט בלעדתית כמילת גנאי.

היום כשמישהו אומר לי שאני “אנוכי” הוא מתכוון לומר בעצם שהוא לא מרגיש אהוב על ידי, שאני לא נותן לו את תחושת האהבה והאכפתיות שהוא זקוק לה.
ולמה הכוונה ב”אנוכיות” ברמת התחושה והחוויה שלי?
אנוכיות זה אומר שאני פשוט מעוניין בטובתי. שבכל מחשבה, ביטוי או פעולה שלי, יש מניע אחד והוא הנסיון למלא את הצרכים שלי. את הצורך בהשרדות, בבטחון, באהבה, בהגשמה עצמית.
 
צרכים טבעיים שיש לכל אדם. צרכים שמגדירים אותנו כאנושיים. ובכל זאת, בעולם הפנימי שלי אני נאשם שוב ושוב באנוכיות וההאשמה הזו היא הקול המבוהל שלי, הקול החרדתי שלי שמספר לי שאף אחד לא יאהב אותי אם אמשיך להיות כזה.
מהו הקול החרדתי והמאשים בראש שלי?
זהו הקול ששמעתי בילדות מהורי.
זהו הקול של הורי שחזרו שוב ושוב על הביקורת המכאיבה שאני אנוכי כי אני לא מקריב את הצרכים שלי למען אחרים, שאני “עצלן”, לא מחייך כדי לשמח אחרים, נראה מדוכא ולא מנסה ליפות את זה כדי שלאחרים יהיה נעים יותר, מדבר על זה שלא טוב לי ולא מנסה להציג ש”הכל בסדר”.

הואשמתי אלפי פעמים בילדותי בכך שהצרכים שלי חשובים לי יותר מצרכים של אחרים.
הואשמתי בכך שלהבדיל מהוריי שהיו רגלים לוותר על עצמם, לבטל את עצמם, לנסות לרצות את מי שסביבם כדי לזכות באישור ובטחון (ואני לא מאשים אותם, הם היו חייבים לנהוג כך כדי לשרוד…או לפחות זה מה שהם הכירו), אבל להבדיל מהם, הילד שהייתי לא הסכים לנסות לחייך כשרע לו, לא הסכים להעמיד פנים שמישהו אחר חשוב לו יותר מעצמו, לא הסכים, התמרד, נענש, גונה, נאשם והסתגר בתוך עצמו בתחושה של חרדה חברתית, עצבות, בדידות, דכאון, חוסר אונים ורצון עז לברוח מהכאב הנפשי.

מהי אנוכיות בריאה ואיך היא מביאה ריפוי?

 

אז הנה המצב הכואב והפרדוקסלי שגיליתי בתוכי: מצד אחד עמוק בפנים אני מרגיש לגמרי אנוכי, אני יודע שזהו הטבע האנושי שלי ושהוא לא “רע” ושאני לא יכול להיות אחר כמו שאני לא יכול לגדל עוד זוג רגליים.

ומצד שני יש בי קול מבוהל, מפחיד, מלחיץ מאוד שדורש ממני להפסיק להיות “אנוכי” כי אחרת אף אחד לא יאהב אותי.

והמאבק הפנימי הזה כל כך מכאיב, כל כך מלחיץ, כל כך מפחיד שכל מפגש חברתי מעורר בי דחף לברוח.לראות את זה, את המנגנון הפנימי העמוק הזה, עשה לי הקלה גדולה.
לא הייתי צריך עוד לשפוט או להאשים אף אחד אחר והאמת, גם לא את עצמי כי הבנתי שני דברים חשובים:

1. אף אחד אחר לא אחראי לכך שאני מרגיש חרדה חברתית.
זה לא אמור שאני חייב להרגיש נעים בחברת כל אדם, אבל החרדה החברתית שלי היא לגמרי שלי.

2. אני לא אשם בכך שאני מרגיש חרדה חברתית.
החרדה החברתית שלי הוא תוצר של הילדות שלי. ילדות שבה הואשמתי שוב ושוב בכך שאני אנוכי ונאמר לי מפורשות ובעקיפין אלפי פעמים שלא יאהבו אותי אם אהיה כזה.

ואת ההכרה הזו שיתפתי עם חבריי במפגש וזה עשה משהו נעים מאוד. כולנו הרגשנו נינוחים וקרובים יותר והרגשתי שיותר נעים להם וגם לי, שיש יותר אמפטיה, נחת וכנות במפגש הזה.
גם חבריי למפגש הרגישו בנוח להודות שגם הם אנוכיים ושזה לגמרי בסדר ושזה דווקא נעים להפגש כך, אנשים אנוכיים שנהנים זה מחברתו של זה.ומכאן שאלתי את עצמי – איך להתייחס לעצמי באופן מרפא ואוהב לאור מה שגיליתי?לדעתי כולנו אנוכיים וזה טבעי ויפה. וזהי אנוכיות בריאה בעיניי – היא כנות: כמו שעץ דואג לצרכים שלו, כמו שכל בעל חיים דואג לצרכים שלו ושל צאצאיו, גם אם אנחנו דואגים לצרכים שלנו.
אבל אנוכיות אין משמעותה שלא אכפת לנו מאחרים, ההפך, דווקא מתוך אנוכיות בריאה וכנה אני רואה כמה אני זקוק לאחרים ולסביבה נעימה ותומכת אותי וזה האינטרס האישי שלי לגרום לכך שהסביבה שלי והאנשים שסביבי יהנו וירגישו כמה שיותר נחת.
 

דווקא האנוכיות הכנה שלי מגלה לי שאם הסביבה שלי לא נעימה, מלוכלכת, מזוהמת, אם האנשים שסביבי חשים חרדה, כעס ותסכול, גם אני סובל, גם אני מרגיש את אותם הדברים כי אני תלוי באנשים וזקוק להם, כי יש לי צורך בחרבה ובטחון, כי אני לא חי בנפרד מהעולם.

אנוכיות אין משמעותה שאנחנו לא נותנים או דואגים לאחרים. מתוך אנוכיות אנחנו יכולים לדאוג לחברים שלנו, לילדים שלנו, להרים שלנו, לחברה שלנו, לשכנים שלנו, לעם שלנו…אבל זה עדיין “שלנו”…שלי…אני…זה מתייחס אלי וזה אנוכי וטבעי לגמרי.

האנוכיות הבריאה היא פשוט הטבע שלנו שעונה על הצרכים של עצמו, היש משהו טבעי יותר מזה?

אז אין לי מה לעשות עם הטבע האנוכי שלי ועמוק בפנים, אני יודע שאין בזה שום דבר פסול.
אם כך נשאר לי להתייחס לקול הביקורתי והמאשים שלי, זה שמאשים אותי בהיותי אנוכי ומלחיץ אותי שוב ושוב.

חלק גדול מהריפוי שלי הוא להתייחס לעצמי בכנות ובאהבה. לדבר בכנות ובאהבה עם כל מה שאני פוגש בתוכי.

וכשאני מישיר מבט אל הקול הביקורתי שלי עמוק בפנים ומקשיב לו…הוא משתנה.
בהתחלה זה נשמע ככה: אתה אנוכי, אף אחד לא יאהב אותך, אתה חייב להשתנות מייד!
ואני אני מביט עליו עוד קצת…רק מקשיב…כמו שואל אותו ברכות…מה אתה מרגיש עכשיו?
והוא מתרכך מעט…מגלה לי אמת עמוקה יותר…
“אני פוחד…מאוד פוחד…וכואב לי…מאוד כואב לי…”

וכשאני רואה כמה הקול הזה צודק ובעצם מבטא אותי, אני לא מרגיש צורך לעשות עוד שום דבר עם הפחד והכאב הזה, הוא פשוט מזכיר לי את מי שאני עמוק בפנים, את מה שסגרתי וברחתי ממנו כל השנים.
רק להרגיש את זה….לחזור להרגיש את הכאב והפחד הילדי שלי שברחתי ממנו, לנשום איתו, לנוח בו ולא לשנות בו דבר.
הרי הפחד והכאב האלה הם ביטויים של צורך עמוק שלי באהבה…ועבורי לאהוב אותי זה להסכים להרגיש את זה…להתיישר עם עצמי….ולהיות כן לגבי זה גם עם חבריי.

וזה מרפא אותי, כל יום מחדש…לחזור ולהודות בכנות שאני אנוכי, שזה אני, ושאני מרגיש פחד וכאב, ושזו לא אשמתי ואני יכול לדבר על זה, אני לא צריך לברוח יותר…אני יכול לשבת עם חברים ולספר להם מה אני מרגיש…אני יכול להקשיב להם ולגלות שהם מרגישים דברים דומים מאוד ואז חרדה חברתית הופכת לאהבה חברתית, לריפוי חברתי, לקרבה אמיתית.

וזה נעים לגלות שגם מי שסביבי נהנה מהכנות הזו, מרגיש שהוא מקבל הרבה אהבה ואישור ותובנה.
ושהדרך של קבלה ואהבה עצמית רק הולכת ומתרחבת מרפה ומרפאה עוד ועוד ללא מאמץ או מאבק.

 
 

חרדה – החדשות הטובות שמאפשרות לי לנוח

לקח לי הרבה שנים להבין שמה שאני חווה זו חרדה.
במשך רוב חיי לא הבנתי בכלל שאני פועל מתוך חרדה.
חשבתי שחרדה זה משהו שאנשים אחרים חווים, שלי יש מזל שאני לא חרדתי ושאני “חזק” יותר מזה.
במשך שנים סיפרתי לעצמי שאני חזק ו”חיובי” יותר ממי שחווה חרדה, אבל בעומק ליבי הסתרתי והדחקתי כל כך הרבה פחד וכאב שכל מה שיכלתי לעשות זה לברוח.
לברוח להתעסקויות, להתרגשויות, לסקס, לטלוויזיה, לאוכל…רק שלא ארגיש את הכאב הבודד והבלתי אפשרי הזה בפנים.

כשלא מדברים איתנו על חרדה כילדים, אנו לא מבינים מה קורה לנו

בגלל שאף אחד לא דיבר איתי על חרדה כילד או כנער מתבגר, לא חשבתי על זה בכלל כאפשרות.

לא הבנתי שכל העצבנות, המתח והלחץ העצום שהרגשתי בפנים היה חרדה.

כשלא מסבירים לנו כילדים שמה שאנו חווים הוא חרדה, אנו נוטים לשפוט, לבקר ולהעניש את עצמנו ללא הפסק. וזה כואב…זה מייסר וזה נובע מחוסר הבנה.
לא הבנתי שהעלבון הצורב כשמישהו התרחק, הזעם והקושי הבלתי פוסק במערכות יחסים, חוסר הבטחון, הנזקקות, הביקורתיות, ההתנהגות האימפולסיבית, הרדיפה אחרי אישורים בצורת סקס וסמים, המאמץ הבלתי פוסק לרצות אחרים, לנסות להבין מה הם רוצים, לעשות אינסוף מניפולציות, לשקר ולגרום לאחרים לרצות אותי…כל אלה היו ביטויים של חרדה…סימפטומים של חרדה.
 
חרדת נטישה עמוקה ותהומית שהיתה המנוע הפנימי שהפעיל אותי במשך שנים.

חרדת נטישה שמבעד המשקפיים שלה, כל החיים נראו לי כמשהו לא בטוח, מאיים, לחוץ, לא מספק, לא מאפשר לנוח, לא נעים באמת.

חרדת נטישה שמבעד למשקפיים שלה הייתי חשדן, ציני ובאי שקט תמידי, מנסה לקבל אהבה ביד אחת וביד השניה דוחה ומרחיק ממני כדי לא להפגע.

זה האבסורד – שמרוב חרדה לא הבנתי שאני בחרדה. חוויתי רק את הסימפטומים שלה אבל לא ראיתי את המקור הפנימי העמוק.

חרדה לא מורידה אותי, היא מעלה אותי

אחרי שנים של הקשבה לעצמי, אחרי שהסכמתי ללמוד ולקבל עזרה, אחרי חוויות עומק ומפגשים עם העולם הרגשי שלי, כשהבנתי סוף סוף שמה שאני חווה זה חרדה, התחלתי לחקור את החרדה שלי.

התחלתי (בחשש רב) להסתכל יותר פנימה אל העולם הרגשי שלי, שאני, וללמוד עוד ועוד על החרדה שמתוכה אני חושב, מרגיש ופועל בלי ששמתי לב.

מהי החרדה הזו?
קודם כל היא חוויה גופנית של רעד, של כיווץ, של חוסר נשימה, של נוקשות, של דריכות של לחץ באזורים שונים בגוף.
והחרדה הזו היא גם וצורך עצום בבטחון ואישור.
רק שלא יעזבו, של ינטשו, שלא אשאר לבד כי לבד זה כמו למות.
זה מאוד דומה לילד שאיבד את ההורים שלו ועכשיו מסתובב בעולם מבוהל, מכווץ, בטראומה, מתאמץ בכל כוחו להשאר בשליטה ולא להכנע לכאב ולפחד שהוא נושא בפנים.

 
עם הזמן אני מגלה יותר ויותר ריפוי ואהבה בחרדה שלי.
כשאני מרגיש ומקשיב עמוק פנימה, אני מגלה שהחרדה היא בבסיסה אהבה מוחלטת לעצמי.
אהבה מוחלטת שרוצה לוודא שתמיד אהיה בטוח, מוגן, רצוי, אהוב.
כל כך רוצה לוודא את זה עד שהיא נלחצת נורא כשזה לא קורה, כשיש בי אמונה או תפיסה שזה בלתי אפשרי, שאי אפשר לאהוב אותי כמו שאני, שאין לי אפשרות להרגיש בטוח.
כשאני מכיר בטבע האוהב של החרדה שלי, אני מפסיק לשפוט ולבקר את עצמי ומרגיש חמלה ואמפטיה טבעית לעצמי.
ומתוך אמפטיה, מתגלים הרבה סודות מרפאים.

החדשות הטובות שגיליתי לאחרונה על, הן שחרדה לא מורידה אותי, אלא מעלה אותי.

 

3, 2, 1… שיגור!

אם נחשוב על זה רגע, התחושה הפיזית של חרדה (או התקף חרדה) דומה מאוד לתחושה  של שיגור, שיגור על גבי טיל שמתפס למעלה בקצב מהיר, מהיר מידי, מסחרר.
כל כך מהיר שכל הגוף רועד ומתאמץ להחזיק מעמד, כאילו אנו לא מספיקים להדביק את קצב השיגור.
כאילו אנו עומדים להקרע וליפול מהטיל הזה שמשוגר במהירות למעלה וזה כל כך מפחיד.
 
התפיסה שתמיד גרמה לי צער ותסכול היא שחרדה מורידה אותי.
האמונה שחרדה היא מכשול, שהיא משהו שלא אמור או צריך לקרות.
האמונה שחרדה היא משהו פסול, מגונה, מביך ושגוי שיש להמנע ממנו ולהסתיר אותו בכל מחיר, זה מה שגרם לי סבל יותר מהכל.
 
ככל שאני חוקר ומבין את החרדה שלי יותר, אני מגלה שההפך הוא הנכון.
חרדה היא כמו השכבה הפנימית העמוקה יותר שלי שרק בעזרתה אני יכול לפגוש ולהכיר את עצמי לעומק באמת.
חרדה בעצם לא מורידה אותי, אלא מעלה אותי…משגרת אותי כלפי עצמי.
 

אם תחשבו על זה, כשאנו חווים התקף חרדה, הגוף רועד, הלב טס, יש תחושה של שיגור, של אובדן שליטה…ולאן זה מנסה לקחת אותנו?

אל הרגש הכי אמיתי שלנו.
אל הרגש הבלתי נשלט שאנחנו.
אל החוויה של פחד, של צורך, של בקשה, של הכרה בחוסר השליטה והריסון שלנו.
אל עצמנו.
אל מי שאנחנו באמת מתחת לשריון המבוהל והכבד של העמדת הפנים ש”הכל בסדר”.
אל האנושי, הפגיע, הזקוק לאהבה, הלא יודע, החי, המגלה כל רגע מחדש, הנזקק לחיבוק, אישור ואהבה.
לשם החרדה שלנו מנסה לשגר אותנו…אל העצמי האותנטי והאנושי ביותר שלנו שכבר שנים קבור תחת פחדים עצומים, פשרות, מסכות ונסיונות לזכות באישור והערכה מהסביבה על חשבון הרגשות והצרכים הרגשיים שלו.
 
וכשאני מסכים לחרדה שלי שתקח אותי עוד קצת לעבר עצמי, כשאני מסכים לרעוד את הרעד הזה, לסמוך ולבטוח בעצמי, בחוכמה העמוקה יותר של הגוף שלי, אני כמו מדביק את הקצב של הטיל הזה…והכל נרגע, השמים נפתחים בתוכי, הכל נפתח בתוכי לראות…את עצמי, ככה, פגיע, אנושי, אהוב, מאפשר לעצמי לפחד ולהרגיש מוגן לגמרי בו זמנית.
 
כי זה לא מה אני מרגיש שמשנה, אלא איך אני מתייחס למה שאני מרגיש.
בהתיחסות שלי לרגשות שלי, אני בורא את המציאות, את הרגע הבא שלי.
אם אזרע בתוכי כנות וחמלה, אקצור שלווה, אהבה וחברות.
אם אזרע התנגדות ומאבק עיקש בעצמי, אקצור בדידות, תסכול, התנגדות ומאבק.
בהסכמה שלי לבטוח בחרדה שלי, אני מגלה שלווה ואת החופש להיות אני.
ואלה הן החדשות הטובות: חרדה (כל סוג של חרדה כמו חרדת נטישה או חרדה חברתית) לא מורידה אותנו, היא הדחף העצום והטבעי שלנו להיות שלמים עם עצמנו, כנים וגלויים לגמרי עם הרגשות שלנו.
גל החרדה בתוכנו הוא חוכמה עמוקה שמנסה לרפא אותנו בצורה המדוייקת ביותר.
כל שנותר לנו הוא ללמוד להתמסר, לבטוח ולקבל את החרדה שלנו כדי שהיא תהפוך לריפוי עצום בשבילנו.
 

הלקאה עצמית או אהבה עצמית? איך לא להלקות ולא להעניש את עצמי

הלקאה עצמית היא משהו שאני מכיר ממש טוב, היא הייתה הדרך שבה התייחסתי לעצמי רוב חיי. כשאנחנו מלקים את עצמנו אנחנו כמו מנסים “לחנך” את עצמנו על ידי עונשים.
כשהייתי ילד הרגשתי כל הזמן בעונש.

ובאמת הייתי בעונשים רוב הזמן.

העונשים שהוטלו עלי כילד היו בדרך כלל לקחת לי את מה שאני אוהב, למנוע ממני, לאסור עלי, לאיים עלי, להשפיל אותי, לקלל אותי, להגיד לי כמה רע הולך להיות וכמה שהעתיד שלי מנבא רעות ובכך בעצם להחריב כל טיפת בטחון עצמי שהייתה בי, להכאיב לי ולדכא אותי כדי לגרום לי בכח לשנות את ההתנהגות וההתייחסות שלי.

אני זוכר שהייתי בעונש כי לא סידרתי, כי לא עשיתי, כי לא התנהגתי כמו שאבא שלי רצה, כי לא נתתי לו את ה”כבוד” והיחס שהוא דורש שוב ושוב תוך כדי זעם ואיומים.
הייתי בעונש כי לא סידרתי את החדר, כי לא שטפתי כלים, כי אכלתי בסלון, כי לא עניתי בסבלנות או בכבוד, כי לא הייתי ולא התנהגתי כמו שדרשו ממני.

התחושה הזו של להיות בעונש, הייתי כל כך רגיל אליה. הלקאה עצמית היא רק תוצר לוואי של תחושת העונש התמידי שגדלתי בו.
שנאתי את זה.
שנאתי את הכל – את עצמי, את החיים, את ההורים שלי, את האנושות ואת העולם הרע והאכזר שכל הזמן מעניש אותי.

עם הזמן פיתחתי יצירתיות וחיפשתי דרכים לעקוף את הגזרות והעונשים הבלתי פוסקים. פיתחתי שנאה, יכולת לשקר, להכחיש את המניעים שלי, להסתיר את הרגשות והמעשים שלי ולעקוף כל “מכשול” כדי להשיג את מה שאני רוצה.
וכמו פושע נמלט, כמו עבריין, חייתי בתחושה של חרדה תמידית שיגלו אותי, שיעלו עלי, שהפרתי את העונש שלי ועכשיו יבוא עונש יותר גדול, יותר מביך ומשפיל ומכאיב.

הייתי ילד בן 11-12 וכל הזמן מרגיש לא בסדר, כל הזמן חי בהסתרה, בשקר, בהדחקה של הבושה והחרדה שלי, בחרדה מהמשטר האפל, המדכא, האכזרי והמעניש הזה שאין לי לאן לברוח ממנו.
והמון כעס, שנאה, תסכול, רצון שימותו, רצון לברוח, שיעזבו אותי בשקט, שאפשר יהיה כבר סוף סוף פשוט להיות אני בלי אימת העונשים, רגשות האשמה, הנטישה והביקורת האינסופית.

עם הזמן והשנים, הלקאה עצמית הפכה להיות חלק קבוע ובלתי פוסק בתוכי – הלקאה עצמית כי לא עשיתי, כי לא הספקתי, כי לא שמתי לב, כי לא אמרתי את מה השהיה צריך לומר במצב מסויים, כיא לא השגתי משהו, כי יצאתי “טיפש”, כי עדיין לא הצלחתי להוכיח משהו למישהו או לגרום למישהו או מישהי לאהוב אותי…הלקאה עצמית בצורת גינוי, קללות, האשמות, דיכוי והטלת עונשים של בידוד ויחד עם זה תחושת התמרדות פנימית ורצון בלתי פוסק לברוח, להתמכר, לא להרגיש את הכאב הזה.

עכשיו כששיתפתי אתכם בסיפור הילדות שלי, בוודאי לא קשה להבין למה למדתי להלקות את עצמי כל כך טוב.

ריק

מה קורה לי היום עם הלקאה עצמית ואהבה עצמית

היום אני רואה כמה אוטומטי אצלי הדחף המוכר והמושרש הזה להעניש ולהלקות את עצמי וכמובן לא רק את עצמי, גם את מי שמעורר בי כאב ואי נעימות.
מישהו אמר משהו, עשה משהו, מישהו קרוב אלי עשה משהו לא נעים, מיד עולה הדחף הזה להעניש, להכאיב…ללמד אותו “לקח” שידע לא לפגוע בי להבא.
זה עולה מיד, בשבריר שניה.

וגם כלפי עצמי, כשאני אומר משהו שגורם לאי נעימות, כשאני עושה משהו שנראה לי שגוי, טפשי, “אנוכי”, כשאני עושה משהו שמוביל לחרדה, לנתק, לעלבון, מיד עולה בי הדחף להעניש ולהלקלות אותי, לקלל אותי, להגיד לעצמי שאני אידיוט, טיפש, אפס, דפוק, חסר שום סיכוי ולא ראוי לטיפת אהבה.

אבל כשאני עוצר להקשיב לעצמי, אני רואה שזה לא עובד ושיש כוונה יותר עמוקה במה שאני עושה

הדחף הזה להלקות ולהעניש כדי “לחנך” כדי למנוע את הכאב הבא, את ה”טעות” הבאה, נחווה כבור ללא תחתית שלא מצליח להשיג את מבוקשו.

עלי זה מעולם לא עבד.
לא משנה כמה ניסו להעניש אותי רק התנגדתי יותר, רק שנאתי יותר, רק צברתי בתוכי עוצמה עצומה של כעס, התנגדות, שנאה ורצון להרוס ולהכאיב ולמרוד וזה באמת מה שעשיתי.
בנסיון הנואש שלו להעניש אותי ולמנוע ממני אהבה והנאה כדי לשנות אותי בכח, אבא שלי יצר לעצמו את העונש הכי גדול.
הוא יצר לו בן ששנא אותו, התנגד אליו ובז לו.

ומזה הוא סבל והתייסר עד עמקי נשמתו במשך שנים.
שנים שבהן המשיך להאשים אותי בכך שאני הדבר הכי נורא שקרה לו בחיים.
שנים שלא הצליח לראות איך הוא עצמו יצר את העונש שלו.

היום, אחרי שנים של סבל וקושי עצום, היחסים שלי עם אבא שלי הם שונים. יש הרבה יותר הקשבה, הבנה, חום וחמלה ביחסים האלה.

והיום אני רואה שכשמישהו עושה משהו לא נעים, כשמישהו מתנהג בגסות, לא שם לב, כועס, מתלהם, לוקח בלי רשות או עושה פעולה צורמת ולא מתחשבת, אני לומד לראות בפנים את הילד הסובל הזה.
את הילד הזה שלא קיבל אהבה, שלא הראו לו איך זה נעים להיות ביחד, שהוא ראוי לאישור, שהוא אהוב כבר עכשיו.
והילד הזה שמשתקף לי מכל אחד ואחת שאני פוגש, הוא אני.

אני הוא הילד שלמד הלקאה עצמית כדרך לגדל ולחנך את עצמו מתוך צורך אנושי באהבה, באישור, בבטחון.

אני לומד לראות את הכאב שלו, את המצוקה שלו. ואני מגלה לרוב שדווקא שם הוא הכי צריך חיבוק, הכי צריך אהבה, הכי צריך שיראו לו שזה בסדר, שהוא אהוב כמו שהוא.
אני מגלה את הצורך העצום, את הכאב הפנימי שהוא כמו ילד שצועק ובוכה זקוק להקשבה ואהבה.

עונש זה הדבר האחרון שאני או אדם אחר צריכים במצב של מצוקה רגשית. האדם הזה זועק לאהבה. למנוע ממנו אהבה זה ההפך הגמור ממה שהלב הזה צריך ומבקש מעד לכל המעשים ה”רעים” שלו.
עונש והלקאה מייצרים עוד סבל והתנגדות והדרך היחידה לא להלקות היא לראות את הצורך באהבה.

עונש והלקאה זה מה שאנחנו עושים מתוך כאב, צער וחוסר אונים עמוק ועמוק בפנים יודעים שזה לא מרגיש נכון, שזה לא עובד, אבל פשוט אין רעיון אחר.

עונש והלקאה זה להגדיל את הסבל שלי ושל מי שסביבי מתוך רצון לאהבה.

הלקאה עצמית, איך לא להלקות את עצמי - אלי קרסניץ
לתת אהבה במקום הלקאה

עונש והלקאה יוצרים חרדות, דכאון, השפלה, התמרדות, שנאה, זעם, חוסר בטחון, בלבול, כיווץ, קושי להתרכז, קושי להתמיד.

ואולי הנקודה הכי חשובה היא זו: אי אפשר להפסיק להעניק או להלקות על ידי כך שנעניש או נלקה עת עצמנו.

למשל אם אני שם לב שאני מגנה ומבקר את עצמי ואומר לעצמי “אתה טיפש”, אני לא יכול להפסיק את ההלקאה העצמית הזו על ידי כך שאגנה את עצמי על זה שאני מגנה את עצמי.
לא אוכל להפסיק לגנות את את עצמי אם אומר לעצמי שזה לא בסדר לגנות את עצמי, שאני לא צריך או אמור לגנות את עצמי, שאין טעם לגנות את עצמי…כל אלה הם בפני עצמם גינויים וזה כמו מעגל קסמים, כמו לתת גז בניוטרל.

ההיכרות שלי עם עצמי מלמדת אותי שלא צריך להתאמץ ולנסות לשנות אותי בכח, מספיק רק להבין לעומק ולהכיר את המניע הרגשי העמוק שמפעיל אותי, את אותו ילד פנימי שמבקש אהבה אפילו באמצעות הלקאה עצמית וזה בפני עצמו משנה הכל בלי מאמץ כי שכשאני רואה את הילד הפנימי החמוד, הרגיש, הכואב והזקוק לאהבה שבי, כבר אין לי גינוי או הלקאה כלפי עצמי וגם לא כלפי מישהו אחר.

לא להעניש או להלקות, אין משמעותו לא להציב גבולות.
גבולות בריאים הם צורך חשוב בכל מערכת יחסים. גבולות בריאים הם ביטוי של אהבה, הם מה שמאפשר לנו להפגש, לראות אחד את השני, להגן על עצמנו וללמוד להיות ביחד.

אבל גבולות בריאים הם לא עונש, הם לא הלקאה, גינוי מכאיב, מאשים, משפיל ומבזה.

לפעמים אני מגלה שאני עדיין לא יודע איך לא להעניש או להלקות. לא יודע איך לא להיזרק אל המקום האוטומטי והעוצמתי הזה שרץ להרעיף עונשים עלי ועל כל מי שסביבי, להעניש אותי ואת מי שלידי.
אפילו אם זה רק לשבריר של שניה, או ברמיזה, או בטון הדיבור או שפת הגוף שלי, עד שאני שם לב ומקשיב לעצמי, הדפוס הזה, הדחף הזה להעניש עולה ומאיים להשתלט.
וזה כואב.

הבקשה שלי מעצמי היא במקום עונש והלקאה, ללמוד לתת הקשבה ואהבה לי ולמי שזקוק לה הכי הרבה. לתת אהבה במקום עונש, לתת חיבוק במקום מכה, לתת כנות במקום מניפולציות, לתת את הלב במקום אגרוף.

זה היחס שאני לומד לתת לעצמי וזה היחס שאני לומד לתת לאחרים.

ואני עדיין לא מושלם בזה, אבל אני לא רוצה להעניש את עצמי על זה, ההפך, רק לאהוב אותי על זה שאני עדיין לא יודע לאהוב לגמרי.

תוכלו לקרוא עוד על הצבת גבולות בריאים כאן.ריק

איך לקבל את עצמי ולאהוב את עצמי באופן טבעי

להכיל רגשות | הכלת רגשות | מכיל רגשות

למה בכלל לקבל את עצמי או לאהוב את עצמי?

תחושות של תסכול, חרדה, דכאון, בדידות וריקנות ליוו אותי מאז שהייתי ילד.
מאז שאני זוכר את עצמי ניסיתי לפתור את התחושות הקשות האלה על ידי נסיונות להבין את עצמי, לנתח ולבחון את עצמי, על ידי ביקורת עצמית, כעס על עצמי ועל אחרים, הכחשה, בריחה ונסיונות להתגבר על הרגשות ה”שליליים” שלי ולהיות “טוב” יותר.

כמובן שזה לא באמת עזר והמשכתי להרגיש מסוכסך עם עצמי ועם העולם וגם כשניסיתי פתרונות “רוחניים” כמו מדיטציה (הרבה מאוד שעות של מדיטציה בעיקר ויפאסנה), המשכתי להרגיש תסכול וחוסר סיפוק למרות רגעי השקט והשלווה שחוויתי.

עם הזמן אני מגלה יותר ויותר שמה שבאמת חסר לי בחיים זו היכולת הטבעית לקבל את עצמי ולאהוב את עצמי באופן מעשי, מורגש וחווייתי.

 

הנה סרטון קצר שבו אני מסביר את החשיבות של קבלה ואהבה עצמית ככלי לריפוי, שינוי וצמיחה אישית:

 

עם הזמן ואחרי הרבה נסיונות כושלים ומיאשים למגר ולהתנתק ממכלול עצום של רגשות קשים ולא נעימים שליוו אותי כל חיי, הבנתי יותר ויותר שמה שאני צריך ומבקש בחיים האלה זה להינות, שיהיה לי נעים לחיות בתוך הגוף הזה.
וכדי להינות אני רוצה ללמוד לקבל את עצמי ואת הרגשות שלי, להקשיב לצרכים שלי בכנות, ללמוד לאהוב או לתת תשומת לב אוהבת לכל הרגשות שבי.
לאהוב את עצמי לא בכח, לא במאמץ אלא דווקא מתוך הסכמה להיות מי שאני ממש עכשיו, הסכמה להיות “לא מושלם”, “לא יודע” ולא כמו שחשבתי שאני צריך או אמור להיות.

עם הזמן גיליתי גם שכשאני מנסה לקבל את עצמי ולאהוב את עצמי בכח – מתוך רעיון שעכשיו אני “צריך” לקבל את עצמי ולאהוב את עצמי כי זה מה ש”נכון” לי לעשות, זה פשוט לא עובד.

כשאני מנסה ליצור שינוי כוחני בתוכי אפילו בשם הקבלה העצמית או האהבה העצמית, אני מרגיש שאני עושה משהו לא נעים, לא באמת נוח ואוהב והחרדה שבי לא נרגעת.

רק כשהתחלתי להקשיב לעצמי באמת והרשתי לעצמי להודות בכנות שאני לא יודע לקבל את עצמי ולאהוב את עצמי, כשהרשתי לעצמי להיות סקרן כמו ילד ומתוך אותה אי ידיעה וסקרנות טבעית וילדית להקשיב לעומק שלי, לגוף שלי, לרגשות שלי ולצרכים שלי, התחיל להווצר בי שיח פנימי חדש – תקשורת חדשה, קשובה, סקרנית ופתוחה ללמידה בתוך עצמי.

עם הזמן אני מגלה יותר שלווה, קרבה לעצמי ושלמות פנימית שלא הכרתי קודם ובכל פעם שאני מסכים ללמוד להקשיב לעצמי זה עוזר לי להפיג את החרדה, הריקנות והבדידות הכל כך מוכרת שמתוכה גדלתי.

מתוך אותה הקשבה עצמית רכה וסקרנית ואותה למידה של תקשורת פנימית כנה ואוהבת, נולדה בי הגישה שכיום אני קורא לה “להכיר בעצמי” – דרך חיים של ריפוי רגשי עמוק, צמיחה אישית והתעוררות פנימית אוהבת שמבוססת כולה על היכולת הטבעית שלרוב אנו לא ערים אליה אבל כזו שקיימת בכולנו – ללמוד לקבל את עצמי ולאהוב את עצמני באמת.

וכדי שכל הדיבור על קבלה עצמית ואהבה עצמית לא ישאר בגדר ססמאות ומילים רוחניות ויפות, אני רוצה לחלוק כאן את התמצית (עד כמה שניתן להעביר אותה במילים) של מה שאני מבין כיום לגבי קבלה עצמית ואהבה עצמית, מתוך התהליך האישי שלי והעבודה שלי עם אנשים.

ריק

הקושי הבסיסי לקבל את עצמי ולאהוב את עצמי

איך לקבל את עצמי ולאהוב את עצמי באמת
תחושת האחדות הפנימית היא מצב טבעי של היזכרות: העולם הרגשי שלי הוא אני ומותר לי להרגיש כך

הרעיון של “קבלה עצמית” או “אהבה עצמית” יש בו קושי בסיסי שהופך אותו לכמעט בלתי אפשרי. ואני אומר כמעט, כי הוא כן אפשרי אבל מבקש הבנה והעמקה מסויימת כדי לאפשר לעצמנו ללמוד ולחוות קבלה עצמית ואהבה עצמית בפועל.

והקושי הוא זה: ברגע שאני מספר לעצמי שיש משהו שצריך לקבל או לאהוב, אני כבר לא מקבל את עצמי.
ברגע שאני חושב שאני “צריך” לקבל או לאהוב משהו, כבר יש תחושה של התנגדות, מאמץ ופיצול פנימי. תחושה מתסכלת של נסיון לשנות משהו בכח וזה הופך כל “קבלה” או “אהבה” עצמית לבלתי אפשרית באותו הרגע.

ויש גם סיבה שורשית ועמוקה יותר לקושי בקבלה עצמית ואהבה עצמית: כשאנחנו מתחילים להקשיב לעצמנו בלי לנסות “לפתור” או לשנות משהו, אנחנו מגלים שהעולם הרגשי שלנו הוא ילדי לגמרי, הוא חי, רגיש וזקוק לתשומת לב קשובה ואוהבת כל הזמן כדי להרגיש בטחון, חופש, שלווה ושמחה.

כשבתהליך של קבלה ואהבה עצמית אנחנו לומדים להכיר בילד הפנימי שלנו, לומדים “לקבל” את אותו ילד, להקשיב לו, לתת לו תחושה של ביחד, של “זה בסדר כמו שאתה”, זה משנה משהו עמוק מאוד וזה מרגיש הרבה יותר נעים ואוהב, אבל עדיין זה לא מספיק, זה לא נח לגמרי, זה לא שלם באמת, משהו עדיין מרגיש מפוצל ונאבק בפנים כי הנסיון לתת לעצמנו אישור מרגיש קצת מאולץ.

אז מה עדיין חסר?
חסרה תחושת האחדות הפנימית.
אותה תחושה נעימה של בטחון, שלווה, סיפוק וסקרנות ילדית בריאה שיש בה גם שמחה ועניין בחיים.
מה שלמעשה הילד שבי מבקש במקום הכי עמוק הוא לא רק ש”אקבל” אותו ואתן אישור לקיומו אלא שאזכר וממש ארגיש שאני זה הוא.
האמת הפשוטה היא שהילד שבי הוא אני.

מנגנון ההגנה הראשון שפתיחתנו בילדות, הסיפור הראשוני ביותר שסיפרתי לעצמנו בילדות באופן לא מודע הוא ש”זה לא אני”, כלומר שהילד הרגיש, הפגיע והפוחד הזה שזקוק לאהבה, הוא פשוט לא אני.
סיפרנו לעצמנו שאני זה מישהו “בוגר” יותר, “אחראי” יותר, בשליטה יותר, אחד שיכול “לספק את הסחורה”, תמיד דרוך ומוכן לספק את הציפיות של אחרים כדי להיות אהוב וראוי לאהבה בעיני אחרים.

כשחווינו ילדות בצל הורים שלא אפשרו לנו להביע את הרגשות והצרכים שלנו בחופשיות, שגינו אותנו, שדרשו מאתנו להשתנות ללא הרף, כשהרגשנו שוב ושוב מאויימים ושאין מקום לכל הרגשות שלנו – לפחדים, לעצבות, לכעס, לבושה ולתשוקה שלנו, כולנו למדנו לספר לעצמנו סיפור על כך ש”זה לא אני”.

כולנו החלטנו (באופן לא מודע) בשלב כלשהו להיות ילדים “טובים יותר” שמראים לכולם כמה הם בסדר ומנסים לעשות הכל כדי לזכות באישור ובאהבה מבחוץ, הרי רק כך חשבנו שנוכל לקבל בטחון בעולם הזה.

וכולנו נושאים בפנים את הפיצול הכואב הזה, את הסיפור הלא מודע הזה של “זה לא אני”. כולנו מתכחשים באופן כלשהו להיותנו ילדים, רגישים, פגיעים, פוחדים וזקוקים לאהבה. כולנו למדנו לשים מסכות ושריון ולהסתיר אפילו ובעיקר מעצמנו את הרגישות העמוקה שלנו ואת הצורך שלנו באהבה.

ובעומק הכי עמוק שלנו, הילד שבנו קורא לא רק “לקבל” את עצמנו אלא להזכר מחדש במי שאנחנו – להזכר שאין שום הפרדה בתוכנו ושכל הרגשות וכל מה שאנו צריכים ומבקשים, כל זה – אני.

“אני” כמו שילדים מרגישים, “אני” פשוט, טבעי, רגיש, אנושי, נזקק, פגיע, אוהב, פוחד, מקבל ונותן, חי ונושם, מתרגש, רוצה דברים, נפגע לפעמים ולומד בכל רגע משהו חדש…”אני” חי ואנושי לגמרי.

הילד שבנו הוא התזכורת העמוקה והאוהבת ביותר לאחדות ולשלמות הפנימית שלנו. 
כשאני מודה בכנות ברגשות שלי ומודה שהילד הזה הוא אני, יש רגע של אושר ונחת שהוא מעבר לרעיון של “קבלה” עצמית או אם תרצו – זוהי קבלה עצמית ואהבה עצמית אמיתית – אותה הזכרות כנה אוהבת במי שאני: אותו ילד רגיש, פגיע, יצירתי, אנושי וזקוק לאהבה.

אפשר גם לומר את זה כך:
קבלה עצמית זה כשאין יותר את מי לקבל (כי הכל זה כבר אני ואני אחד)
אהבה עצמית זה כשאין יותא מי לאהוב (כי הכל זה אני ואני אחד)
וזו פשוט…הרגשה נעימה שאפשר לעשות מתוכה כל מה שאנחנו רוצים.

הזכרות באחדות הפנימית הטבעית שלי – זוהי הבקשה האמיתית של הילד שבי.
הזכרות חיה, טבעית, רגישה ואותנטית במה שאני מרגיש ובמי שאני עכשיו.

ובהזכרות הזו יש את האישור הכי עמוק לעצמי ולכל הרגשות שלי כי אין עוד הפרדה, אין שום נסיון להתפצל, לשלוט בכח, לעשות מניפולציות של שליטה רגשית או לדכא את עצמי.

בהזכרות במי שאני יש מנוחה אמיתית, יש רגע של התרגשות ונחת ותחושה של חזרה הביתה בלי שום מאמץ.

אפשר לנסות את זה אפילו עכשיו לרגע

לרגע להרפות פנים וכתפיים ורק לשאול את עצמך – מה אני מרגיש עכשיו?

האם אני פוחד? כועס? עצוב? שמח? אשם? לחוץ? פגוע? משתוקק?
מרגיש משהו אחר או כמה דברים בו זמנית?


ורק להודות בפני עצמי לרגע במילים פשוטות שלא מסבירות שום דבר, שזה אני שמרגיש ככה עכשיו.
פשוט להתוודות בפני עצמי שזה אני שמרגיש ככה עכשיו ושהילד הרגיש והפגיע הזה שבי הוא אני.

ורק להקשיב לרגע בלי לעשות שום דבר ולשים לב – איך זה מרגיש?
איך זה נושם עכשיו?
האם זה נעים לי להודות ולהזכר בזה?
כמובן שזה יכול להרגיש מפחיד לרגעים, אבל הפחד הזה הוא מפגש אוהב, מרפא ומחודש עם עצמנו וזה ממש בסדר להרגיש ככה.

ויכול להיות שלא נרגיש שום דבר וזה רק מראה שיש עוד דרך לעבור כדי ללמוד להקשיב וליצור תקשורת פנימית בתוכנו.
ריק

מה אני באמת מבקש?

לפני שנדבר על אהבה עצמית וקבלה עצמית, בואו נדבר על הצורך האמיתי והעמוק ביותר או הבקשה עמוקה ביותר שלנו. על פני השטח תמיד נראה שיש לנו הרבה רצונות – זוגיות, משפחה, כסף, בטחון כזה או אחר, ריגושים, קריירה, הצלחה כזו או אחרת, הישג כזה או אחר, למצוא חן בעיניי מישהו, להיות נחשקים ורצויים, לגרום לאנשים אחרים להרגיש משהו ועוד ועוד.
הרצונות שלנו הם אינסופיים ואנו נוטים לדאוג רוב היום לגבי התגשמות של רצון כזה או אחר. הרצונות שלנו גם משתנים עם הזמן, הגיל ונסיבות החיים ואיתם הדאגות שלנו.

על פני השטח אנו חווים אינספור רצונות ותשוקות, אך במקום עמוק יותר ושורשי יותר בתוכנו קיים צורך, צורך רגשי עמוק שמכתיב את המחשבות, הרצונות והרגשות שלנו.
אפשר לומר בפשטות שכל רצון שלנו הוא ניסיון לענות על צורך רגשי עמוק.

והצורך הפנימי העמוק ביותר שקיים בנו הוא הצורך בקבלה ואהבה עצמית וכשהצורך הזה מתמלא אנו חווים תחושות של בטחון, שלווה, שמחה, אהבה, מלאות, שייכות והודיה. למעשה, לא משנה כמה רצונות נגשים בחיינו, כל עוד לא נענה על הצורך הרגשי והעמוק שלנו בקבלה ואהבה עצמית, לא נוכל לחוש מסופקים, נינוחים, שלווים ומאושרים.

אחת ההגדרות היפות ששמעתי לאהבה היא לתת לאדם את מה שהוא באמת מבקש.
לא את כל מה שהוא מספר שהוא רוצה על פני השטח, אלא את מה שהוא באמת מבקש.
אבל מה באמת מבקש האדם? זה מצריך בירור קל, זה מצריך הקשבה כנה.

לקבל את עצמי ולאהוב את עצמי באופן טבעי
העולם הרגשי שלנו הוא עולם ילדי שזקוק לאהבה, אישור ובטחון

העולם הרגשי שלנו הוא עולם ילדי, כלומר העולם הרגשי שלנו מתנהל כמו ילד, רגיש כמו ילד, פגיע כמו ילד, לא מבין כמו ילד וזקוק לאהבה, בטחון ואישור כמו ילד.
ומכיוון שהעולם הרגשי שלנו הוא ילדי בלי קשר לגיל, כל מה שתקף עבור ילדים, תקף גם עבור העולם הרגשי שלנו כמבוגרים.
ואגב, העולם הרגשי הילדי שלנו הוא זה שמכתיב בפועל את התחושה שלנו בחיים – אם נחייה בחרדה או בשלווה, בעצב או בשמחה, בבדידות או בתחושה של שייכות, בכעס או בשלווה, בדכאון או בשמחת חיים.

המצב שבו נמצא העולם הרגשי הילדי שלנו הוא זה שאנו חשים ומרגישים והוא זה שמבדיל בין סבל לאושר באינספור דרכים ומצבים בחיינו.

אז מה מבקש באמת אותו ילד פנימי בתוכנו?
כולם יודעים שלמנוע מילד את כל רצונותיו זה מעשה טראומטי ומכאיב מאוד. מצד שני, גם לספק לילד כל מה שהוא רוצה ולהיות עסוקים בריצוי בלתי פוסק של הילד מוביל לתחושה קשה של ריקרנות, חוסר סיפוק וחוסר ביכולת להציב גבולות בריאים.

כלומר, אם נעסוק רק בריצוי או אי ריצוי של הרצונות הילדיים שלנו, לא נוכל להרגיש מסופקים ומאושרים ונרגיש אבודים ומבולבלים.
אנחנו לומדים לראות מה אנחנו באמת מבקשים בעומק שלנו, כשאנחנו לומדים להקשיב לעצמנו ולרגשות שלנו בכנות.

כשאני מקשיב לעצמי, לרגשות שלי ולילד שבי, אני מגלה שהבקשה העמוקה שלי – זו שיכולה לגרום לי להרגיש באמת בטוח, מוגן, חופשי ומאושר היא הבקשה לאהבה עצמית.
אהבה מורגשת, אהבה עצמית מורגשת ולא תאורטית שבאה לידי ביטוי בכמה מישורים בתוכי:

1. מודעות או הקשבה כנה לעצמי, לרגשות ולצרכים שלי
הקשבה שמתפתחת מתוך הפניית תשומת לב למחשבות, לרגשות ולתחושות הגוף שלי ושאילת שאלות כנות שיוצרות שיח פנימי סקרן ומאפשר בתוכי.

2. הצטרפות – יכולת לתת אישור ותחושה שאנחנו ביחד לאותו עולם רגשי וילדי שבי
מתוך השיח הפנימי הקשוב שלי עם עצמי, נפתחת האפשרות ללמוד להרשות לעצמי להרגיש כפי שאני מרגיש, לחשוב כפי שאני חושב ולהיות כפי שאני כעת. מתוך אישור פנימי אוהב, חל שינוי מהותי בגישה שלי כלפי עצמי וכלפי החיים ושינוי עמוק ויסודי בתפיסת המציאות שלי.

3. נאמנות מעשית לצרכים הפיזיים והרגשיים שלי
מתוך הקשבה כנה ואישור אוהב כלפי עצמי והעולם הרגשי שלי, נפתחת האפשרות להבין את הצרכים הפיזיים והרגשיים שלי טוב יותר ולעומק ולפעול בעולם בהרמוניה ומתוך נאמנות לצרכים שלי. כשאני פועל בעולם מתוך הרמוניה והקשבה לעצמי, אני פועל גם מתוך הקשבה כנה ואוהבת לצרכים של אחרים שנמצאים בסביבתי.

זה יכול כמובן להשמע מאוד קשה ומאתגר אבל אחת הבשורות המרגשות ביותר שגילתי לגבי היכולת לקבל את עצמי ולאהוב את עצמי היא זו:
אין שום חובה להיות מושלם ביכולת שלי לקבל את עצמי ולאהוב את עצמי. אין צורך שאהיה מושלם ביכולת שלי להקשיב לעצמי, לתת לעצמי אישור ולהיות נאמן לעצמי ואין צורך שאפסיק להיות ביקורתי או להרגיש אשמה.
זה אפילו לא אפשרי.

מספיק שאבקש ללמוד, שאמצא בי את היכולת הכנה לבקש מעצמי בכנות ללמוד לקבל ולאהוב את עצמי וללמוד להקשיב לעצמי, לתת לעצמי אישור אוהב ולהיות נאמן לעצמי, כדי שאחווה ריפוי עמוק, למידה משמעותית ושחרור הולך ומעמיק מדפוסים של סבל, אשמה, בושה, חרדה ובדידות.

להכיל רגשות
זהו הסוד וזהו הלימוד שמרפא ומשחרר אותנו בעומק הלב

ריק

לאהוב את עצמי או ללמוד לאהוב את עצמי?

שאלתם את עצמכם פעם למה החיים לא הגיעו עם הוראות הפעלה או לפחות עם איזה ספר שבאמת יסביר מה קורה ואיך לחיות באושר?
למה אלוהים או הטבע זרק אותנו ככה לתוך העולם המוזר הזה בלי לכתוב ספר הנחיות?
ואני לא מדבר על ספרי דת, אלא על ספר שבאמת מלמד איך לחיות כאן באהבה ובאושר בכל רגע ורגע בלי לדרוש מאתנו להלחם בעצמנו ולהכאיב לעצמנו?

גם אני שאלתי את עצמי את השאלה הזו לא מעט פעמים, אבל מתוך המסע שלי בשנים האחרונות אני מגלה שבעצם, לא צריך שום ספר. לא צריך אפילו עמוד. לא צריך אפילו פסקה ולא משפט.
צריך רק הנחיה אחת וכולנו מכירים אותה – אהבה.
אהבה עצמית או קבלה עצמית, היא כל מה שנדרש לנו באמת כדי לשרוד, לפרוח ולשגשג.

ולאהוב את עצמי זה לפעמים מרגיש ממש פשוט וקל לפעמים ממש מורכב וקשה והרבה פעמים לא ברור לנו בכלל, איך לאהוב את עצמי? איך לקבל את עצמי?

כשעצוב לנו מאוד, כשבודד, כשמפחיד, כשכואב, כשלא מובן, כשמבלבל, כשדורשים מאתנו להשתנות, כשמספרים לנו שחייבים להיות אחרים ממה שאנחנו, כשאנחנו פוחדים לאכזב ולהפגע…איך לאהוב את עצמי? איך לקבל את עצמי?
איך זה בכלל אפשרי?

הרי גדלנו עם המשוואה הכואבת הזו – או אהבה או בטחון.

או לאהוב את עצמי ולקבל את עצמי או לחיות במרדף בלתי פוסק אחרי בטחון ואישור חיצוני מההורים ומהחברה, ומול משוואה אכזרית כזו רובנו בוחרים באופציה השניה – מרדף בלתי פוסק אחרי אישורים חיצוניים מתוך ויתור על רגשותינו.

מזל שלא באמת צריך לאהוב את עצמי, אלא רק ללמוד לאהוב את עצמי.

כשאנו לומדים לקבל ולאהוב את עצמנו, אנו מזינים את הרובד הנפשי העמוק ביותר בנו
כשאנו לומדים לקבל ולאהוב את עצמנו, אנו מזינים את הרובד הנפשי העמוק ביותר בנו

אין באהבה עצמית או באהבה בכלל, קו סיום מוחלט. אהבה היא רק למידה, היא רק עצם הסכמה ללמוד לבקש. לבקש מעצמי להפגש עם מה שאני מרגיש וחווה כבר עכשיו וכשאני מסכים ללמוד לאהוב, אני כבר אוהב.
ללמוד לאהוב את עצמי זה לאהוב את עצמי ובאותו אופן, ללמוד לקבל את עצמי, זה לקבל את עצמי.

ללמוד לאהוב את עצמנו ולקבל את עצמנו, זה כל מה שאנו עושים בעולם הזה בין אם נלך בדרך הישירה והקלה יותר או בדרך העקיפה והקשה.

אני אישית מרגיש שבכל רגע, בכל מצב, בכל דקה ובכל שניה, בכל רגש, בכל קושי ובכל מחשבה שלי, אני לומד לאהוב את עצמי.
אני מבקש את זה, שואל את זה, מסתכל מתוך זה ומרגיש שהשאלה היחידה שבאמת מעניינת אותי היא: איך לאהוב את עצמי עכשיו?
ואפילו יותר מזה, איך אני כבר אוהב את עצמי עכשיו?

וכשאני שואל שאלה כזו, גם בלב הקושי והכאב אני מגלה שאני כבר אוהב את עצמי כי שאלתי, כי שאלתי את עצמי והקשבתי לרגשות שלי, לבקשות שלי, לילד שבי, לכל מה שכואב, פגוע, מוזר, דפוק, טיפש, עיוור, קשה, קל, חשוך ומואר בי.

וגם אם לא הבנתי, גם אם אין לי “תשובה”, עצם זה שהשאלה קיימת בי זה כבר הלימוד, זו כבר אהבה עצמית, זו כבר הבעת כוונה כנה ואוהבת כלפי עצמי וזה משנה את הגישה שלי לעצמי ולחיים.

אז פשוט ככה, אין פה באמת מה להשיג, רק ללמוד לאהוב וזה קורה כבר עכשיו לך, לי, לנו.
בכל נשימה, בכל תנועה, בכל מפגש ובכל פרידה, השאלה היחידה שבאמת שווה לשאול היא – איך אני אוהב את עצמי עכשיו?

אני מגלה עם הזמן יותר ויותר שללמוד לאהוב זה ריפוי לכל צורה של סבל נפשי.
חרדות, דכאון, תקיעות, מועקה, ריקנות, חוסר בטחון, מחשבות טורדניות ומתח נפשי הם רק סימפטומים שטחיים של משהו הרבה יותר עמוק ופשוט – של חוסר בסיסי בהזנה אוהבת או במילים אחרות, חוסר בסיסי באהבה עצמית וקבלה עצמית.

אחרי כל המסעות, השאלות, התהיות, החרדות והמחשבות, אני תמיד מגיע רק לשאלה הזו שיכולה להישאל בלי מילים, רק מתוך תשומת לב לעצמי: איך אני אוהב את עצמי עכשיו?

והתשובה לא חייבת להיות במילים, התשובה לא מצריכה הסבר. התשובה מבחינתי היא החיים עצמם, היא מה שאני חווה ומרגיש ברגע זה, התשובה היא אני, היא אני בכל דרך שבה אני חווה אותי עכשיו וכל מה שנשאר לי זה להרגיש, להקשיב ולגלות משהו מעניין בתוכי.

ריק

קבלה עצמית או אהבה עצמית?

עוד נקודה שמנראית לי חשובה ויכולה להיות מבלבלת: קבלה עצמית היא אהבה עצמית וגם ההפך – אהבה עצמית היא קבלה עצמית.
למה?

לפעמים אנו חושבים על קבלה עצמית כעל פתרון אדיש, כלומר יחס אדיש או מעין “השלמה מתוך חוסר ברירה או חוסר אונים עם מה שיש”.
אבל הגישה הזו היא לא קבלה עצמית, הגישה הזו היא פשרה, וויתור או הדחקה רגשית.

כשאני באמת מקבל את עצמי ואת הרגשות שלי, אין בי יחס אדיש, מאופק, קר, מרוחק או מתפשר כלפי עצמי.

כשאני באמת לומד לקבל את עצמי, אני לומד להרגיש את אותם רגשות שמהם ניסיתי לברוח ולהתעלם במשך שנים.

אני לומד לומר לעצמי לפעמים שאני לא יודע איך לאהוב ולקבל את עצמי עכשיו ודווקא מתוך הכנות הזו אני לומד להקשיב לכל רגש שמגיע מתוכי – פחד, כעס, עצב, אשמה, בושה, קנאה, שמחה או כל רגש אחר.
וזה מרגיש מאוד קרוב, מאוד אכפתי, מאוד ביחד, זה מרגיש אוהב.

אז קבלה עצמית שלא מרגישה כמו אהבה עצמית, היא לא באמת קבלה עצמית. היא רק ניסיון מאולץ להשלים עם עצמי או להתפשר על המצב במקרים רבים מתוך רעיונות פסיכולוגיים, מוסריים או רוחניים, אבל זו לא באמת קבלה.
לקבלה עצמית ואהבה עצמית יש את אותה התחושה – מנוחה, שמחת חיים, התרחבות ושלמות פנימית שהולכת וגדלה.

ריק

לא טכניקה ולא שיטה אלא אינטליגנציה אוהבת

נקודה נוספת שהיא אולי החשובה מכולן היא זו: קבלה עצמית או אהבה עצמית היא לא שיטה, לא טכניקה ולא פטנט פסיכולוגי או רוחני.

קבלה עצמית ואהבה עצמית היא לא עוד סוג של “חשיבה חיובית”, מניפולציה רגשית, שינוי אמונות, תכנות התת מודע, שחרור דפוסים ישנים או כל טכניקה אחרת.

זו אינטלגנציה שאפשר לפתח ולטפח אבל אי אפשר להפוך אותה לשיטה. זו אינטלגנציה חייה, לומדת וטבעית שקיימת בכל אחד ואחת מאתנו אך אנו לרוב לא מודעים לקיומה פשוט מכיוון שאיש לא לימד אותנו להשתמש בה.

האדם, כמו הטבע עצמו, משתנה ומתפתח ללא הרף מתוך דינמיקה ומורכבות אינסופית ולכן אין שום כלל, “שיטה” או טכניקה אחת שיכולה להביא ריפוי או אושר אמיתי לאדם.

נדרשת אינטליגציה חייה ואמיתית שיכולה ללמוד בכל רגע משהו חדש, כדי לאפשר לנו לשחרר את עצמנו מחרדה נפשית עמוקה ולאפשר לנו לשמוח ולצמוח באמת לאורך זמן והאינטלגנציה הזו קיימת בנו כבר כעת.

ריק

תהליך קל, נעים ואוהב

אין צורך לשנות את הקיים, רק ללמוד להביא גישה אוהבת אל מה שכבר ישנו בנו
אין צורך לשנות את הקיים, רק ללמוד להביא גישה אוהבת אל מה שכבר ישנו בנו

אחד המאפיינים החשובים ביותר בתהליך למידה של קבלה עצמית ואהבה עצמית הוא שהתהליך הוא מהנה מיסודו.
מה שהופך את התהליך למהנה הוא שהתהליך הוא קל, נעים ואוהב.
תהליך למידה של קבלה ואהבה עצמית לא מנסה לעמת את האדם בכח עם מצבים רגשיים קשים ולא מאיץ אותנו להגיע לאנשו, אלא שם את כל הדגש על סקרנות, למידה והנאה מהתהליך.

אם לדוגמה נשאל ילד מי לדעתו אוהב אותו, הוא יאמר במילים כאלה או אחרות שמי שאוהב אותו הוא מי שעושה לו נעים, כלומר מי שמתייחס אליו באופן נעים, ונעים זו בעצם תחושה של היענות לצורך הרגשי העמוק באהבה ולאו דווקא היענות לכל רצון שהילד מביע.
רק כשהצורך הרגשי העמוק באהבה נענה, התחושה היא נעימה באמת.

לכן, תהליך הלימוד של קבלה ואהבה עצמית, בין אם במסגרת אישית, טיפולית, קבוצתית או אחרת, נוטה להתמקד בשאלה – “מה נעים לי?” ולא בשאלה המלחיצה “לאן צריך להגיע?” או “מה חייבים להשיג?”.

למעשה, בתהליך למידה של קבלה עצמית ואהבה עצמית, הגישה חשובה יותר מהדרך או היעד. כשהגישה היא קשובה, בודקת מה נעים לי ומרגיש מדוייק, שמה את הנעימות במרכז, היא מלמדת אותנו קבלה ואהבה עצמית ולא חשוב אילו רגשות נפגוש או דרך אילו מצבים רגשיים ונפשיים נעבור.

ריק

הסוד הוא בגישה

אפשר להבין את ההבדל המהותי בין גישה טכנית לגישה אינטליגנטית ואוהבת באמצעות השאלה – איזה הורה היית רוצה?

האם היית רוצה לגדול אצל הורה שלמד ומכיר הרבה טכניקות להתמדדות עם רגשות ומצבים רגשיים קשים והרבה שיטות פסיכולוגיות ורוחניות “נכונות” לשיפור מצב הרוח ושינוי אמונות ומחשבות?

או שהיית מעדיף לגדול אצל הורה קשוב, אוהב, כן ורגיש שלא יודע מה עושים אבל שכן מודה ברגשות שלו ובחולשות ובפחדים שלו ושלא מכיר שיטות וטכניקות אבל יש לו לב פתוח ורצון כן ואמיתי להקשיב ולהבין אותך?

אני אישית הייתי מעדיף הורה אוהב וקשוב, וזה בדיוק מה שאני לומד להיות עבור עצמי במסע שאני קורא לו “קבלה עצמית ואהבה עצמית” – לומד להיות הורה אוהב וקשוב לעצמי.
הלימוד הזה משנה את הגישה שלי לעצמי.

מכיוון שקבלה עצמית ואהבה עצמית לא מנסה לשנות אותנו אלא מראה לנו אותנו באור אנושי ואוהב, היא יוצרת ללא מאמץ שינוי עמוק ויסודי ביותר בכל הדפוסים הרגשיים והנפשיים שלנו.
מכיוון שרובנו מורגלים מגיל צעיר מאוד לגישה ביקורתית, מאשימה וכוחנית שדורשת מאתנו להשתנות בכח ולהתאמץ כדי להיות ראויים לאישור, אהבה ובטחון, גישה של קבלה עצמית ואהבה עצמית היא שינוי מרענן ויסודי עבורנו.

בעצם, החלק המודע שבי שלומד לפתח את היכולת הטבעית לקבל את עצמי ולאהוב את עצמי הוא כמו הורה אוהב לילד פגוע, מפוחד ועצוב שנסגר והתכווץ אחרי שנים של יחס נוקשה ופוגעני.

כפי שמים זורמים ללא מאמץ, כך גם הטבע הפנימי העמוק שלנו מתנקז ללא מאמץ אל קבלה ואהבה עצמית
כפי שמים זורמים ללא מאמץ, כך גם הטבע הפנימי העמוק שלנו מתנקז ללא מאמץ אל קבלה ואהבה עצמית

קבלה עצמית ואהבה עצמית היא בעצם השינוי העמוק ביותר והרחב ביותר ביחס שלנו לעצמנו, זהו שינוי הדרגתי ושורשי בראייה ובהתייחסות שלנו אל עצמנו, אל החיים ואל העולם שאנו חיים בו. זהו שינוי ודרך של למידה שמביאה ריפוי קל, נעים ועמוק לדפוסים של סבל נפשי כמו חרדה, מועקה, תקיעות, קורבנות, אשמה, חרטה, ריקנות, בדידות, דכאון ועוד.

קבלה עצמית ואהבה עצמית היא גישה אינטליגנטית, גישה כנה ולומדת והיא לא דורשת שינוי במחשבות או ברגשות שלנו, היא יוצרת את השינוי על ידי נוכחות אוהבת ולמידה כנה.

כפי שאמר גנדי “היה השינוי שאתה רוצה לראות בעולם”, כך גם קבלה עצמית ואהבה עצמית, היא פשוט ההסכמה ללמוד לקבל ולאהוב את עצמנו כפי שאנו עכשיו: ביקורתיים, כועסים, פוחדים, עצובים ולא מושלמים.

אני מרגיש שקבלה עצמית ואהבה עצמית היא באמת לא “שיטה” ששיכת לי או לאדם כלשהו. זהו פשוט טבע הדברים.
כמו שכל הנהרות זורמים לים בלי מאמץ, בלי שמישהו יכריח אותם, פשוט כי קיים כח משיכה טבעי, כי כזה הוא טבע הדברים, כך גם כל התהליכים הרגשיים והנפשיים שאנו עוברים בחיים זורמים ומתנקזים אל קבלה ואהבה עצמית הולכת ומעמיקה.

ולסיום, דיאלוג פנימי קצר עם עצמי…

ש: האם אתה מאושר לגמרי?
ת: לא

ש: האם הצלחת לאהוב את עצמך לגמרי?

ת: לא

ש: האם הצלחת לקבל את עצמך לגמרי?

ת: לא

ש: אם כך מה יש ללמוד ממך? מה יש לך לתת לאנשים? במה הצלחת?

ת: הצלחתי להודות בזה שאני לא יודע לקבל את עצמי ולא יודע לאהוב את עצמי לגמרי.
הצלחתי להודות שאני לא מאושר, שאני פוחד, שאני עצוב ושלא נעים לי.
והצלחתי ללמוד. אבל יותר נכון, אני מצליח (לא כל הזמן) ללמוד. מצליח ללמוד להיות מאושר, ללמוד לקבל, ללמוד לאהוב אותי וללמוד להיזכר שאני אחד עם מי שאני.

ש: אם כך, אתה רק תלמיד, אתה לא מורה.

ת: נכון, אני תלמיד ותמיד אהיה תלמיד ומה שאני מלמד זה…איך להיות תלמיד שמסכים ללמוד.ריק

להתמיד בקלות ובהנאה בפעילות גופנית בריאה לגוף ולנפש

“הפעם אני מתחייב, אני ממש צריך את זה, הפעם אני הולך להתמיד…הפעם אני מתחיל לרוץ, לשחות, לרכב על אופניים, לעשות יוגה, הליכות, חדר כושר, לאכול בריא, להפסיק לעשן…הפעם זה הולך להיות קבוע…”

קרה לכם שהבטחת לעצמכם משהו כזה?
וקרה לכם שלא הצלחתם לעמוד בהתחייבות והתאכזבתם מעצמכם?

גם אם כבר התיאשתם וויתרתם על נסיון לחיות אורח חיים בריא ופעיל וגם אם אתם בתחילתו או בעיצמו של תהליך שקשור לשיפור איכות חייכם, המאמר הזה הוא בדיוק בשבילכם.

אני רוצה לגלות לכם סוד…הכל בסדר איתכם.

לא עמדתם בהתחייבות פשוט כי זה לא היה נעים לכם באמת. כי משהו בפנים הרגיש כמו בעונש…כאילו הוא “חייב” לעשות את זה ולא באמת רוצה. כאילו מצפים מכם משהו שאתם מראש לא מאמינים שתוכלו לעמוד בו ופוחדים להכשל ולאכזב.

ה”משהו הפנימי” הזה הוא הילד שבנו והוא המפתח והסוד להנאה, התמדה והצלחה בכל תחום בחיינו.

אז איך להתמיד בפעילות גופנית בריאה בקלות ואפילו להינות מזה?

הנה גישה פשוטה, קלה ואוהבת לגמרי שגיליתי שמאפשרת לעשות פעילות גופנית בריאה וגם להתמיד בה בלי שום מאמץ. ולא רק זה, אלא שבדרך אנחנו גם מרפאים את עצמנו נפשית, מביאים מודעות, אהבה ושלווה אל חיינו מגלים את עצמנו מחדש, מתוך הנאה, צחוק, כיף ותחושת חופש.
גישה שהיא לא רק בריאה פיזית אלא גם נפשית. אני קורא לגישה הזו “רק מה שנעים לי”.

אולי גם אתם מכירים את זה… בעבר ניסיתי הרבה פעמים להתחייב לפעילות גופנית. אפילו הייתי מתון עם עצמי, ניסיתי לרוץ פעמיים-שלוש בשבוע, ניסיתי להתמיד בשחייה וניסיתי להתמיד ביוגה. סיפרתי לעצמי אלפי פעמים כמה זה חשוב לי וכמה אני חייב את זה וכמה אי אפשר להמשיך בלי זה יותר.

שום דבר מזה לא תפס. אפילו כשניסיתי להתחייב לרוץ רק 2 קילומטר.
אפילו כשהטחתי לעצמי לעשות 20 דקות יוגה ביום.

בכל פעם המוטיבציה פשוט אבדה לי עם הזמן ולא הצלחתי להביא את עצמי להתמיד. וגם בתקופה שכן התמדתי הרגשתי שזה מין אילוץ לא נעים…שזה הכל נעשה במעין כפייה…משהו בי התמרד נגד זה.

אפילו אם הצלחתי להתמיד והייתה לי תחושה של “היי” ראשונה בעקבות ההצלחה…בסופו של דבר זה דעך ואיבדתי עניין ורצון להמשיך.

בזמן האחרון מצאתי את עצמי הולך לים ונהנה מזה. ויותר מזה…הולך לרוץ ונהנה מזה. ואני חושב שהבנתי את הסוד.
הפעם באתי בגישה אחרת לגמרי. לא התחייבתי לשום מרחק, תדירות או כמות. אבל כן התחייבתי למשהו…התחייבתי לעשות *רק מה שנעים לי*.
כלומר לרוץ לגמרי כמה שנעים לי, בקצב שנעים לי ומתי שנעים לי.

אפילו אם זה לרוץ 30 שניות…אפילו אם זה ממש לאט…אפילו אם זה לשנות את הקצב תוך כדי או לרוץ בזיגזג…להאט כשנעשה לי לא נעים…להאיץ כשבא לי…לנופף בידיים כמו ילד אם בא לי…פשוט מה שבא לי.

פשוט לרוץ כמו ילד שרץ כי כיף לו ולא בגלל שהוא צריך לעמוד באיזה יעד, מטלה או מחוייבות.

ופתאום גיליתי שכל הגישה שלי משתנה…ממש נהניתי מזה…לא הייתי מחוייב לכלום חוץ מההנאה שלי…ומצאתי את עצמי חוזר יום למחרת לים והתחשק לי לרוץ הרבה יותר…ועכשיו שוב מתחשק לי…אני כבר מחכה לפעם הבאה…וכל זה בטבעיות בלי שום “חייב” ו”צריך”.

ממש בקלות ובאהבה עצמית אני מרשה לעצמי לרוץ כמו ילד וכל החשק חוזר אלי.
ואני מרגיש שזה משפיע על עוד תחומים בחיי. פתאום יש לי יותר חיבור, הבנה ואמון בעצמי גם בתחומים אחרים של החיים. 

הסוד הוא בהנאה ובאמון הפנימי שלנו בעצמנו

אז מה בעצם קרה כאן? איך זה שפתאום לעשות פעילות גופנית מרגיש לי ממש נעים, אוהב וכיף וזה אפילו מחזק את הקשר שלי עם עצמי.

כל זה קורה כי הדבר היחיד שאני מחוייב אליו זה לעשות רק מה שנעים לי.

הסוד הוא בהנאה. הנאה ילדית, כנה ואמיתית מחברת אותנו בקלות אל מקור העוצמה הפנימי שלנו…אל הילד שבנו. ללא הנאה לא נוכל להתמיד בשום פעילות גופנית לאורך זמן ובצדק.

עמוק בפנים אנחנו פשוט רוצים להינות. אנחנו רוצים להינות ולהרגיש אהובים וזה באמת מגיע לנו. כבר שבענו מכל ה”צריך”, ה”חייב” וה”אין ברירה” ששמענו.

אנחנו צמאים לאהבה, לאיפשור…למישהו שסוף סוף יקשיב, יבין ויאהב אותנו באמת. ומדהים לגלות שהמישהו הזה יכול להיות…אנחנו עצמנו.

לא משנה כמה השיטה, הדיאטה או הפעילות הגופנית “בריאה” לנו או נכונה מבחינה מדעית, כדי שהיא באמת תעבוד עבורנו אנחנו צריכים להיות טובים אלינו ולקחת בחשבון את הילד הפנימי שלנו.

חשבו על זה רגע, איזה ילד רוצה שיכריחו אותו? שיאלצו אותו לעשות משהו בכח? וכמה זמן הוא באמת יתמיד בזה?

הגישה הכוחנית הרגילה שלנו נכשלת שוב ושוב בכל מישורי החיים. בין אם זה בהתמדה בפעילות גופנית, בדיאטה או בגמילה מהתמכרויות.

והסיבה היא פשוטה…כשאנחנו מנסים להכריח את עצמנו בכח אחנו גם פוגעים באמון הפנימי שלנו בעצמנו, גם מרגישים קושי ותסכול, גם לחוצים ופוחדים מכשלון וגם לא נהנים מהדרך.

הקושי האמיתי עבור רובנו נובע מאובדן האמון הפנימי. בתוך כולנו יש ילד או ילדה שכבר לא מאמינים בעצמם. ששמעו כל כך הרבה ביקורת, האשמות ודרישות…כל כך הרבה “צריך” ו”חייב” ו”קדימה תשתנה כבר”, שהם כבר לא מאמינים בעצמם.

הילדים האלה שבנו מבקשים אהבה ותשומת לב אבל רוב הזמן אנחנו לחוצים, מפוחדים ועסוקים מידי מכדי לשים לב לעצמנו…מכדי להבין את הצרכים הרגשיים העמוקים שלנו. ואז מה שקורה זו התופעה הקלאסית של מעגל ניסיון-כישלון.

ניסיון לשנות את עצמנו באמצעות “כח הרצון”, הפחדות והתחייבויות…פעילות גופנית, דיאטה, שינוי תזונתי, ניסיון להיגמל מהרגלים…וכמובן שדי מהר מגיעים הכישלון, היאוש ותחושת חוסר האונים.

אז מה עושים? מתחייבים.

אבל הפעם מתחייבים לעשות רק מה שנעים לי. מדובר כאן בהשקעה חכמה ואוהבת גם לטווח הזמן הקצר וגם הארוך.

בטווח הקצר, ההתייבות לעשות רק מה שנעים לי, מאפשרת לנו להרגע, להוריד את הלחץ והמתח וללמוד לתת לעצמנו תחושה שאנחנו הכי חשובים, שאנחנו קשובים ואוהבים לעצמנו ולהינות מהדרך.

בטווח הארוך, אנחנו יוצרים היכרות ואמון מחודש עם עצמנו. מתוך האמון המחודש הזה אנחנו גם מבינים הרבה יותר טוב מה מדוייק לנו וגם מגלים מקור פנימי של עוצמה. במקום להלחם בעצמנו ולהתאמץ  כדי לעשות שינוי, השינוי מתחיל לקרות לנו מעצמו, בקלות, בהנאה ובלי שום מאמץ.

הנאה ילדית ופשוטה – זהו הסוד האמיתי לשינוי והתמדה

הקשבה חקירה, משחקיות וגיוון 

אני מזמין אתכם לנסות. לא משנה לאיזה פעילות גופנית אתם מתחברים…פשוט נסו במשך שבוע אחד לוותר על על התוכניות והיעדים ותעשו רק מה שנעים, כמה שנעים ואיך שנעים לכם.

תהיו מחוייבים לגמרי לנעים הזה והכי חשוב שבשניה שזה נעשה אפילו קצת לא נעים, תאטו או תעצור לגמרי. כי הכי חשוב פה זה לחזור לאמון עם הילד הפנימי שלנו…לחזור לתת לעצמנו תחושה שאנחנו מספר אחת…שאני הכי חשוב לי.

שאני עכשיו פה למעני בנועם ואהבה.

מדובר פה בתהליך מעצים, מרפא ומשחרר הרבה מעבר לגבולות הפעילות הגופנית.  חזרה אל האמון הפנימי שלנו עם עצמנו ועם הילד הפנימי שלנו תעצים אותנו בכל תחומי החיים ותתן לנו תובנה, יכולת והתמדה לבצע כל שינוי שנרצה כולל בתחום התזונתי, המיני, הזוגי, הרגשי, התעסוקתי ועוד.

ישנם 4 עקרונות בסיסיים שגיליתי בגישת “רק מה שנעים לי”:

1. הקשבה – הכל מתחיל בהקשבה שלנו לעצמנו, לרגשות שלנו ולגוף שלנו. פשוט להרגיש את הגוף שלנו תוך כדי פעילות ולשים לב: מה נעים לי? מה לא? איפה יותר ואיפה פחות? מפתיע כל פעם מחדש כמה הגוף מספר לי כשאני מקשיב לו באמת.

2. חקירה – נסו משהו חדש. אני אוהב לפעמים לרוץ יחף על חוף הים. מתוך חקירה וסקרנות גיליתי שאני אוהב כל מיני מצבים. למשל לרוץ על החול הרטוב, על החול היבש ולפעמים במים הרדודים. לפעמים כיף לי ממש להאט, לפעמים לקפוץ ולפעמים לרוץ ממש מהר. בגלל שאני מחוייב רק למה שנעים לי, אין לי שום בעיה…הרי אין לי שום יעד או מטרה מלחיצה לעמוד בה ומותר לי לגמרי להינות מהכל.

3. משחקיות – זה בכלל לא חייב להיות עניין “רציני” ומשעמם. ראיתם איך ילדים רצים? איך הם רוכבים על אופניים? אין להם בכלל את המראה של ה”ספורטאי הרציני והנחוש”. ההפך…הם קלילים, הם נהנים…הם משחקים. יש לנו הרבה מה ללמוד מילדים על האפשרות לשחק ולהינות וככה אני אוהב להתייחס לריצה שלי…כמו אל משחק.

4. גיוון – לגוון זה פשוט כיף ומעניין. ילדים אוהבים לגוון באופן טבעי וכך גם אנחנו. גיוון בכל מיני דרכים וסגנונות בפעילות שלנו מביא עניין, רעננות, תשומת לב ורצון להמשיך ולגלות.

ושוב, העיקר הוא לעשות רק מה שנעים לנו. ייתכן שבהתחלה זה ירגיש קצת מוזר אבל חשוב מאוד לחזור ואפילו לשאות את עצמנו במודע “האם נעים לי עכשיו?” ו”מה יעשה לי נעים עכשיו?” וכמובן להקשיב, לחקור, לשחק ולגוון.

הרי אנחנו כל כך רגילים לשים מטרות, להציב יעדים, להתכונן למאבק…וכמובן להכשל. אז הפעם…בואו פשוט נשחק ונהנה מזה 🙂

גם אם לא נראה תוצאות “מרשימות” בשבועות הראשונים, משהו יסודי וחשוב ביותר יתחיל להשתנות בנו וזה יהיה מורגש. משהו באמון ובאהבה שלנו לעצמנו יתחיל להשתקם ומשם הדרך לכל הצלחה כבר סלולה עבורנו.

לי אישית יש תחושה שהגישה הזו יכולה לחולל שינוי גדול בחיים של אנשים רבים. ואפילו אם היא תחולל שינוי קטן לכיוון של אהבה עצמית אצל אדם אחד…בעיניי זה המון 🙂
מוזמנים לנסות בעצמכם ולשתף אחרים. אשמח לשמוע איך הולך לכם.

אינטלגנציה רגשית טבעית – איך לפתח אותה ללא מאמץ

עבור רובנו, אינטלגנציה רגשית מתחילה בשאלה – מה עושים עם כל הרגשות האלה?
פחד, כעס, בושה, אשמה, שמחה, התלהבות, קנאה, געגוע, עצבות, יאוש, תסכול, חרטה, תשוקה…מה עושים עם כל זה?
כל כך הרבה רגשות שלפעמים נדמה שאפשר פשוט להשתגע מהם ואפילו להסביר מה עובר עלינו זה אתגר לא פשוט.

רוב האנשים שבאים לעבור איתי תהליך בליווי אישי בטוחים שחייבים לעשות משהו עם הרגשות האלה…או לפחות עם חלק מהם. התחושה היא שהמצב פשוט לא יכול להמשך ככה.
ואני מסכים איתם לגמרי ולדעתי יש מה לעשות עם הרגשות האלה, השאלה היא רק, למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים – “לעשות”?

אנחנו רוצים לעשות משהו עם הרגשות שלנו כי לרוב, המצב כרגע לא באמת נעים. זה לא נעים להרגיש תחושות כמו התכווצות בבטן, לחץ בחזה ומועקה בגרון. זה לא נעים להרגיש את הקושי להרפות, להינות מהחיים, את התחושה ש”לא מבינים אותי” וש”אני לבד”…זה לא כיף לחיות בחרדה ולא לדעת מתי אהיה באמת מאושר אם בכלל ותוך כדי זה כל הזמן להרגיש שמשהו בי לא טוב, לא מובן, לא כמו שהוא צריך או אמור להיות.

זה לא נעים להרגיש אשמים (ואלוהים יודע כמה פעמים הרגשתי כך בחיי), על זה שאנחנו לא מצליחים להסביר לאחרים ואפילו לעצמנו מה אנחנו באמת רוצים ומרגישים, להרגיש שחסרה לנו אינטלגנציה רגשית ושאי אפשר לתקשר את מה שעובר עלינו.
זה באמת לא נעים.

הרי מה שאנחנו באמת רוצים זה להינות מהחיים, כל אחד בדרך הייחודית שלו, אבל להינות, להתרגש, להרגיש נאהבים ואהובים.
זה לא מרגיש שהגענו לעולם הזה רק בשביל לרוץ ללא הרף, להגיע להישגים ולסמן “וי” על מטרות שלא באמת מספקות אותנו. גם לא הגענו לכאן כדי לרצות מישהו או לעמוד בציפיות של מישהו, אלה החיים שלנו וחשוב שנחייה אותם ככאלה.

הרי בשביל זה באנו לפה – להינות מהמסע המוזר והקסום הזה. כדי שבסופו של דבר נסתכל אחורה בחיוך…שנגיד לעצמנו איזה כיף היה…איזה מעניין…איזה מרגש…ואיזה מדהים שחייתי באמת, בכנות ובאהבה…כמו שרק אני ידעתי לחיות…I DID IT MY WAY 🙂

אז מהי אינטלגנציה רגשית ומה עושים עם הרגשות?

אינטלגנציה רגשית או בעצם כל איטנלגציה, מתחיל בתשומת לב ובשאלה. קודם כל כדאי לשאול למשל: מה הכוונה במילה “עושים”?
כשמקשיבים פנימה, שמים לב למשהו מעניין: הדחף שלנו “לעשות” משהו הוא בעצמו רגש.
הוא חוויה מאוד מוחשית של לחץ, דחיפות, אי שקט בגוף…אפשר ממש להרגיש את זה, את תחושת ה”חייבים לעשות משהו”…אפשר לומר אפילו שזה דומה מאוד לתחושה של…חרדה.

זהו רגש של פחד, של מצוקה, של רצון לשנות משהו (במקרה הזה את הרגשות שלנו) מתוך רעיון או אמונה שה”משהו” הזה הוא לא טוב…שהמשהו הזה מציק או מאיים אלינו.
אחרת למה שנרצה להתאמץ ו”לעשות” עם זה משהו?

כשנח לנו, אנחנו לא מחפשים “לעשות” עם זה משהו…אנחנו פשוט נהנים ממה שיש. אז הדבר הראשון שאינטלגנציה רגשית מגלה לנו במקרה הזה היא היכולת לראות ולהבין שניסיון שלנו “לעשות עם זה משהו” הוא ניסיון לשלוט ולשנות את הרגשות שלנו מתוך פחד, מתוך לחץ, מתוך חרדה.

אינטלגנציה רגשית מתחיל בהכרה ברגשות ויותר מכל רגש אחר, ברגש הדומיננטי ביותר שמפעיל אותנו ממש עכשיו.
הרגש הראשון שכדאי לשים לב אליו הוא הרגש שמפעיל אותנו ממש עכשיו והוא הרגש או הדחף שמנסה “לעשות” משהו עם כל הרגשות האחרים.

אם נחשוב על זה לרגע…הרי כל הרגשות האחרים משתנים – לחץ, מתח, חרדה, עצבות, בדידות, אשמה…אבל הדחף הזה לשנות את עצמנו, הנסיון “לעשות” משהו עם הרגשות…הוא די קבוע.

כשאנחנו מסכימים פשוט להקשיב לניסיון שלנו “לעשות” משהו – לדחף הרגשי גופני (אתם יכולים להרגיש אותו בגוף ממש עכשיו…ממש בחזה) לשנות ולהשתחרר ממה שיש עכשיו ולהגיע למקום נעים יותר, אנחנו מגלים שם מקום רגיש, ופגיע שלא יודע לבטא את עצמו במילים.
מקום שחש מצוקה ונמצא רוב הזמן במתח, כיווץ ומאמץ.

כשאנחנו מקשיבים למקום הזה בנו ברכות ובלי מאמץ, אנחנו מגלים שיש לו הרבה רעיונות ואמונות לגבי עצמו ולגבי הרגשות שלו…רעיונות שהוא ספג בילדות…רעיונות שמספרים שחייבים לשלוט על הרגשות, שרגשות זה מסוכן, ש”אסור להרגיש פחד”, ש”אסור לכעוס”, ש”להיות מתוסכל זה לא בסדר”, ש”מי שעצוב נשאר לבד ולא אוהבים אותו”….כל מיני רעיונות כואבים… רעיונות של ילד או ילדה שנפגעו הרבה פעמים, שלא קיבלו מספיק הקשבה, חיבה, בטחון, אישור, קירבה ואהבה בילדות…של ילד או ילדה שהיו חייבים להסביר לעצמם איכשהו למה לא אוהבים אותם כמו שהם.

אלה הם רעיונות ואמונות של ילד או ילדה שלא הבינו למה הרבה פעמים הם נשארים לבד, בלי בטחון וקרבה, לבד בחוסר וודאות ובשתיקה ושאין שם באמת מישהו שמנסה להבין אותם.

אז הילדים החמודים האלה (שחיים בתוכנו גם היום…) לימדו את עצמם להאמין שמשהו בהם לא בסדר…שהאשמה היא בהם…”אני לא ראוי לאהבה כמו שאני”…”הרגשות שלי הם בעיה”…”בגלל הרגשות שלי אני לא ילד טוב”…”בגלל שאני כועס, כועסים עלי”…”אני חייב להשתפר כל הזמן”…”אסור לי להיות עצמי”…כל התובנות הילדיות האלה מנהלות אותנו עד היום…עד עצם היום הזה…לגיל אין שום השפעה על זה.

ואת כל אפשר לגלות בעזרת אינטלגנציה רגשית טבעית שקיימת בכולנו ומגלה כשאנחנו לוקחים זמן להקשיב, לשים לב לכאב הרגשי שלנו ולבדוק איך מרגיש הצורך שלנו “לעשות” משהו עם הרגשות שלנו ועם עצמנו.

אז מה עושים עם הרגשות האלה?

מתוך הקשבה לגוף שלנו ולרגשות שלנו ממש עכשיו, בהווה, אנחנו מגלים את המקום הרגשי-פיזי שמנסה “לעשות” משהו עם הרגשות שלנו מתול פחד ולחץ.

המקום הלחוץ הזה מנסה כל הזמן לשנות את עצמנו (את עצמנו) כדי להיות משהו אחר..משהו טוב יותר…משהו שנתפס בעיניינו מקובל יותר…ראוי יותר לאישור ואהבה, משהו שהוא יותר “בסדר” ממה שאנחנו עכשיו.

ואז אותה אינטלגנציה הרגשית טבעית שלנו, מגלה לנו שאין שום צורך לעשות משהו.

אם ננסה לפעול בכח, אם ננסה בכח לשנות משהו בתוכנו – את האמונות שלנו, את פחד והלחץ שלנו, אם ננסה להשתיק או לשכנע את עצמנו ש”זה לא נכון” או אם ננסה לחשוב “מחשבות חיוביות” בכח…המסר התת מודע שנעביר לעצמנו יהיה שמשהו בנו לא מספיק טוב, משהו עדיין לא בסדר.
בכל פעולה כוחנית שלנו כלפי עצמנו, רק נעצים את הלחץ והפחד שלנו ואת המאמץ הפנימי הלא נעים.

אם ננסה לשנות את עצמנו בכח,הגישה הבסיסית שמתוכה נפעל תעביר לנו שוב ושוב את התחושה שאנחנו לא “בסדר” וזה לא נעים ולא באמת עובד.
אינטלגנציה רגשית טבעית מגלה לנו שאנחנו לא יכולים וגם לא צריכים לרמות את עצמנו.

ומזל שכך…כי בכלל לא צריך להתאמץ לשנות את עצמנו בכח.

מה שנדרש לנו זוה רק ראייה כנה וחסרת מאמץ – ראייה של עצם המניע שלנו לנסות לשנות משהו.

מה באמת מפריע לנו

אינטלגנציה רגשית, ככל שהיא הולכת ומתפתחת בנו מתוך הקשבה וכנות לגבי הרגשות שלנו, מגלה לנו שמה שבאמת מפריע לנו הם לא הרגשות שלנו. מה שבאמת מפריע לנו זו חוסר מודעות או הכרה בצורך הרגשי העמוק שלנו באישור, בתחושה ש”זה בסדר” להיות ככה, בדיוק כמו שאני, גם אני פוחד, עצוב, מרגיש אשם, חסר אונים או חסר ערך.

כדי להמחיש את הנקודה הזו דמיינו רגע איך תרגישו אם תשארו בדיוק כפי שאתם עכשיו (אני יודע שזה יכול להיות מפחיד), אבל במציאות הדמיונית הזו אתם יודעים בוודאות שכל מי שחשוב או יקר לכם, כל מי שיפגוש או יראה אתכם, יאהב אתכם לגמרי, ללא תנאים, לא ינטוש, לא יפגע בכם ולא יכאיב לכם וירצה בכל ליבו בטובתכם.
איך תרגישו אז לגבי מי שאתם?
כמה השפעה יש לאישור על תחושת השלמות, הבטחון והנחת שלנו?

הצורך הרגשי העמוק שלנו באישור מקבל מענה דווקא כשאנחנו מסכימים לראות את המניע שלנו. את אותו מקום ילדי (כי הוא מרגיש כמו ילד שזקוק לאישור ובטחון בלי קשר לגיל שלנו) ומפוחד בתכנו שכל הזמן מנסה “לעשות משהו” עם הרגשות שלנו. כשאנחנו רואים אותו באמת, מבינים אותו ומרשים לו לפחד כמו שהוא כבר פוחד, אנחנו חווים משהו חדש לגמרי.

ברגע הזה שבו אנחנו מזהים את המניע שלנו שהוא הצורך העצום שלנו באישור למי שאנחנו כבר עכשיו, בהווה, אנחנו נותנים לעצמנו את מה שלא קיבלנו בילדות – אנחנו נותנים לעצמנו אהבה עצמית עמוקה שמקבלת אותנו כמו שאנחנו.

זה סוד ממש מרגש שמתגלה מתוך אינטלגנציה רגשית טבעית:

לראות את הצורך שלנו באישור, זה כבר לתת לעצמנו את האישור.

וזה כל כך נעים, פשוט וחסר מאמץ שלפעמים אני נשאר פעור פה אל מול זה.
בזכות אינטלגנציה רגשית טבעית שהיא פשוט ההסכמה שלנו להקשיב לעצמנו ולכאב הרגשי שלנו, להכיר בנסיון המפוחד והלחוץ שלנו לשנות את עצמנו והכרה בכך שכל הלחץ והפחד הזה הוא נסיון לענות על הצורך העמוק שלנו באישור, אנו הופכים להיות כמו הורה אוהב עבור עצמנו, עבור הילד שבנו.
הורה שרואה את הילד או הילדה שפוחדים, שמבין אותם ונמצא שם איתם ביחד באהבה, בהבנה ובתחושה שזה באמת באמת בסדר להיות אנחנו.

 וכשאנחנו מביטים על עצמנו בחמלה וכנות כזו, זו הקלה עצומה…הנשימה משתחררת ושמחת החיים הטבעית שלנו חוזרת אלינו בלי שום מאמץ באהבה העצמית הזו.
וזה ריפוי עמוק…זו אולי המתנה הכי גדולה שאנחנו יכולים לתת לעצמנו בחיים האלה…את ההורה האוהב ביותר שאנחנו יכולים להיות לעצמנו.

אהבה עצמית עמוקה וחסרת תנאים

הבעיה שלנו היא לא הרגשות שלנו. אפילו לא רגשות של כעס, פחד, יאוש או אשמה.

אין באמת שום בעיה עם הרגשות האלה ואני רוצה לתת דוגמה שתבהיר את זה:

רובנו חושבים ומאמינים שרגשות של פחד, כעס ועצב הם “שליליים”, לא נעימים ובאופן כללי לא רצויים. אנחנו נוטים להאשים את הרגשות האלה בבעיות שלנו, בקשיים שיש לנו בתקשורת ויחסים ובחוסר הסיפוק שאנו חווים בחיים.
ומצד שני, מי מאתנו לא אוהב לראות סרט טוב? או סדרת טלוויזיה טובה?

רובנו אוהבים. ומה אנחנו אוהבים בסרט טוב? מה סרט טוב גורם לנו בעצם?
הוא גורם לנו להרגיש.
סרט טוב גורם לנו להרגיש, הוא גורם לנו להזדהות רגשית אמיתית – זוהי האמנות הקולנועית. אם סרט לא יוצר בנו הזדהות רגשית אמיתית הוא מרגיש שטחי, מיותר ופשוט משעמם.

ועם אילו רגשות אנחנו מזדהים כשאנחנו צופים בסרט טוב?
עם רגשות של פחד, כעס, עצב, שמחה, תשוקה ועוד.
האם הייתם רוצים לראות סרט שאין בו בכלל פחד, כעס או עצב?
האם הייתם נהנים מסרט ששום דמות בו לא חווה פחד? לא חווה כעס? לעולם לא עצובה?

אני בטוח שלא. סרט כזה הוא פשוט לא מעניין. אין בו דרמה, אין בו התרגשות, הוא שטחי ושטוח לגמרי…וזה לא כיף. זה אפילו לא חי…זה לא אנושי.

כשאנחנו צופים בסרט טוב, סרט שבאמת תופס אותנו…יש בנו מתח, ציפיה, דריכות, אנחנו מתרגשים…אנחנו פוחדים, אנחנו מצפים, אנחנו כועסים, מתאכזבים וגם שמחים. וכל זה גורם לנו הנאה…אנחנו נהנים לשלם על סרט טוב…על דרמה טובה.

איטלגנציה רגשית - אלי קרסניץ
צפייה בסרט מעוררת בנו הזדהות רגשית אמיתית

אז מה ההבדל בין סרט טוב לחיים שלנו?
הרי הדרמה של חיינו לא הייתה מביישת שום הפקה הוליוודית. כל יום אנחנו חווים כל כך הרבה ציפיה, התרגשות, אכזבה, עצב, פחד כעס, שמחה, תשוקה ומה לא.
אז למה קשה לנו להינות מהסרט המדהים הזה שנקרא החיים שלנו וכשאנחנו צופים בסרט בקולנוע קל לנו להינות גם מרגשות “שליליים”?

הסוד הוא באישור

אפשר לומר שאינטלגנציה רגשית טבעית היא גילוי הולך ומעמיק של סוד האישור, של ההבדל העצום בין התפיסה ש”הרגשות שלי הם בעיה שצריך לפתור” לבין “הרגשות שלי הם ביטוי מושלם ואוהב של הצורך שלי באישור, בטחון ואהבה”. וזה הבדל גדול…

זה משפיע על התפיסה והדימוי העצמי שלנו, זה משפיע על התקשורת והיחסים שלנו (כי כשאנחנו רואים את הרגשות שלנו ואת הצורך שלנו באישור, אנחנו יכולים גם לתקשר את עצמנו באופן נעים ומדוייק וגם לראות, להבין ולקבל את הרגשות והצרכים של הצד השני) וזה משפיע על הבחירות שלנו בחיים.

כשאנחנו צופים בסרט, אנחנו חווים רגשות אמיתיים מתוך הזדהות אבל בפנים אנחנו מאשרים או מרשים לעצמנו להינות מהם.
טפשי ככל שזה יכול להשמע – אנחנו נהנים מרגשות במהלך סרט, פשוט כי אנחנו מרשים לעצמנו להינות מהם.

בחיים האמיתיים לעומת זאת, הילד או הילדה שבנו מרגישים שאסור לנו להינות מהרגשות שלנו כי זה מסוכן…כי למדנו בילדות שחייבים לשלוט ברגשות שלנו ולהסתיר אותם כדי לנסות לזכות באישור ובאהבה.
לכן גם עולה בנו כל פעם מחדשה השאלה המטרידה הזו…”אבל מה עושים עם זה”? או במילים אחרות, איך אני משתלט על הרגשות שלי ומפסיק להרגיש אותם כדי לקבל אישור מהסביבה או יותר נכון – איך אני מקבל אישור מהאופן שבו אני תופס את הסביבה.

כשאנחנו מסתכלים על המניע העמוק שלנו ופוגשים את אותו מקום ילדי בתוכנו שמנסה “לעשות” משהו עם הרגשות שלנו, אנחנו נותנים לו אישור אמיתי לפחד ולהיות פשוט כמו שהוא.
ולאורך זמן האישור הזה עושה את כל ההבדל.

כאן אני רוצה להבהיר משהו לגבי אישור -. אני לא מדבר על אישור שבא ממחשבות בלבד או מתוך “חשיבה חיובית” בסגנון של “הכל בסדר”. אישור כזה הוא לא אישור אלא מניפולציה רגשית. זהו ניסיון שלנו להיפטר מרגשות מסויימים על ידי מתן “אישור” אוטומטי באמצעות המחשבות שלנו וזה לא באמת עובד. זה יכול ליצור אשליה זמנית של שיפור אבל די מהר זה מפסיק להיות נעים.

האישור שאני מדבר עליו הוא אישור חווייתי. זהו אישור שאנו נותנים לעצמנו מתוך מפגש עמוק וקשוב עם הרגשות שלנו, הכרה בהם וראייה של הצרכים הרגשיים שנמצאים בבסיס הרגשות האלה. האישור הזה הוא חסר מאמץ, ולמעשה כל הדרך שאני מדבר עליה היא חסרת מאמץ. לראות את הרגשות שלנו, להכיר בהם ולזהות את הצרכים הרגשיים שלנו – כל זה תהליך טבעי לגמרי שמתרחש מעצמו.

האישור החווייתי ונטול המאמץ הזה שאנחנו נותנים לעצמנו במקום הילדי העמוק שלנו, עושה את כל ההבדל בין חיים של לחץ, מתח ותסכול לחיים של סקרנות, הנאה והתרגשות.

וזה לא קורה בגלל שאנחנו מפסיקים להרגיש רגשות “שליליים” אלא כי אנחנו מתחילם להינות מהם וכשאנחנו מתחילים להינות מהם, הם מפסיקים להיות שליליים עבורנו.

אנחנו כאן כדי להינות מהסרט ומהדרמה של החיים שלנו ולא כדי להיפטר מהרגשות שלנו.
וזה אפשרי, זה קל וזה מעשי לגמרי. אינטלגנציה רגשית טבעית קיימת בנו ומתגלה לנו בהנאה, בסקרנות, בתהליך של הקשבה וחזרה אל הגוף, אל הרגשות ואל הצרכים הרגשיים שלנו ומאפשרת לנו לנוח, להרגע, לראות את היופי והאהבה שקיימת בנו כבר עכשיו ולצמוח ולהתפתח באופן טבעי ומדוייק.

ואם אתם מרגישים קצת אבודים, אם אתם מרגישים שאתם רוצים לפתח אינטלגנציה רגשית טבעית בתוכחם וזקוקים להדרה או הכוונה אישית, אתם מוזמנים לקרוא על הגישה שלי לריפוי וצמיחה אישית מתוך אהבה עצמית טבעית.

איך להצליח בגמילה, שינוי הרגלים והגשמה עצמית

לא משנה אם מדובר בתהליך של שינוי הרגלים, גמילה מהרגלים כמו עישון, אכילה רגשית והתמכרויות אחרות או בתהליך כמו אימוץ אורח חיים ספורטיבי ובריא, הרזייה או הגשמה עצמית בכל תחומי החיים, אני רוצה לחלוק אתכם עקרון בסיסי שמאפשר את ההצלחה בתהליך.

העקרון שאני מדבר עליו, לא קשור לשום טכניקה, לשום גישה פסיכולוגית או רוחנית וגם לא מצריך מאתנו שום מאמץ. מדובר בהכרה טבעית וכנה בצורך הרגשי העמוק והחזק ביותר שלנו.

מהו מקור האנרגיה והעוצמה שלנו?

אם אתם כמוני, בטח כבר ניסיתם לעשות שינוי או שניים בחיים. שינוי הרגלים כמו למשל לאכול בריא או להפסיק לעשן. או שאולי ניסיתם לשנות הרגלי אכילה, לעשות ספורט, לאמץ הרגלים חברתיים חדשים, לדבר או להציג את עצמכם באופן שונה, להפסיק להכנס לקשרים לא בריאים ועוד.

ייתכן שעם כל הרצון הטוב, לא הצלחתם לגייס את עצמכם להתחיל בתהליך כלל וייתכן שבהתחלה הרגשתם “על הגל” והתמלאתם בציפיה לבאות… התחלתם להרגיש שהנה סוף סוף אתם מצליחים לשנות את מה שכל כך רציתם, רק כדי ליפול ולהתאכזב ולגלות ששוב חזרתם לאותה נקודה בלי להבין למה.

אם זה קרה לכם או קורה לכם כעת, אתם בוודאי שואלים את עצמכם – למה? למה זה קורה לי?
האם אני לא מספיק חזק? לא מספיק אחראי? לא מספיק חכם? לא מספיק אכפת לי?
או במילים אחרות…מה לא בסדר אצלי?

אז הרשו לי להרגיע אתכם – הכל בסדר אצלכם. כבר עכשיו.
הדבר היחיד שחסר כעת הוא מודעות, הכרה או ראייה כנה של מקור האנרגיה והעוצמה המשמעותי שלכם לתהליך של שינוי הרגלים.

הסוד להצלחה בכל תהליך של גמילה ושינוי הרגלים, נמצא במערכת היחסים הפנימית שלנו, בשיחה הפנימית שלנו עם עצמנו שמאפשרת לנו גישה למקור האנרגיה והעוצמה המשמעותי ביותר שלנו.

אפשר לומר שיש לנו שני מקורות אנרגיה:

1. החשיבה ה”רציונלית” שלנו שמתוכה אנו מנסים לעשות שינויים על סמך הבנה שכלית של המציאות ונסיון להיטיב עם עצמנו.
החשיבה ה”רציונלית” שלנו מהווה חלק קטן מאוד מהאנרגיה הכללית שלנו וכאשר הניסיון שלנו להשתנות או להגשים את עצמנו, מונע רק מתוך מקור זה תוך התעלמות מהמקור השני שהוא לגמרי רגשי, אנו עתידים לעבוד קשה, להתאמץ וב99.9% מהמקרים, אנו עתידים לחוות כשלון ואכזבה.

2. העולם הרגשי התת מודע שלנו שמהווה את הילד או הילדה הפנימיים שלנו ושפועל מתוך צרכים רגשיים עמוקים.
המקור הזה מהווה את החלק הגדול והמשמעותי ביותר של האנרגיה שלנו וכאשר אנו הולכים ידי ביד, באופן מודע וקשוב לצרכים הרגשיים העמוקים שלנו, השינוי מתרחש בנו בקלות, באופן טבעי, אורגני, מהנה וב99.9% מהמקרים, נחווה הצלחה, למידה וריפוי רגשי ונפשי בדרך.

אם ניסיתם לעשות שינוי הרגלים כלשהו בחייכם ולא הצלחתם להתחיל או שהתחלתם ונכשלתם שוב ושוב, הסיבה לכך היא התעלמות או העדר מודעות כנה ואמיתית לצרכים של העולם הרגשי התת מודע (הילד הפנימי).

העקרון שמאפשר הצלחה בתהליך של גמילה, שינוי הרגלים והגשמה עצמית

כדי שתהליך של גמילה או שינוי הרגלים יצליח באמת, עלינו להיות מחוברים למקור האנרגיה השני שלנו והעמוק שלנו שהוא העולם הרגשי התת מודע שלנו – הילד הפנימי. זו הבנה מאפשרת לנו לפעול בהתאם לעקרון שמשפשר כל תהליך של גמילה, שינוי הרגלים והגשמה עצמית.

את העקרון הזה אפשר להבין כשאנחנו שואלים את עצמנו – מהם הצרכים הרגשיים והעמוקים של ילד? מה למעשה צריך ילד באמת? למה הוא זקוק יותר מהכל מההורים שלו?

וזהו העקרון שאני מדבר עליו:

ללכת יד ביד עם הילד הפנימי שלנו לאורך כל הדרך 

העקרון להצלחה בגמילה, שינוי הרגלים - אלי קרסניץ
לא לנטוש את הילד שבנו – זהו העקרון להצלחה בגמילה, שינוי הרגלים והגשמה עצמית

הילד הפנימי שחי בתוך כל אחד ואחת מאתנו, זקוק באופן מוחלט לאהבה מוחשית מאתנו, ליחס אוהב מאתנו.

אבל מהי אותה אהבה מוחשית שאנו כל כך זקוקים לה?

יחס אוהב או אהבה, כולל שלושה ביטויים מרכזיים:

1. הקשבה כנה

הקשבה היא הבסיס לאהבה. אם מישהו אוהב אותנו, הוא בוודאי יקשיב ויתעניין בנו ויותר מדוייק מכך…הוא יתעניין ויקשיב לרגשות שלנו.

הקשבה כנה לרגשות של הילד שבנו מתאפשרת בקלות כאשר אנחנו עוצרים לשאול את עצמנו בכנות “מה אני מרגיש עכשיו?” ומקשיבים די זמן כדי לאפשר לתשובה כנה לעלות במילים או בכל דרך אחרת. התת מודע שלנו שהוא הילד שבנו, מבטא את עצמו בהרבה דרכים יצירתיות – מילים, דימויים, תמונות, שירים, תחושות גוף, תנועות ואפילו צלילים.

הקשבה כנה לעצמנו ובעיקר לעולם הרגשי שלנו מאפשרת לנו לפגוש את עצמנו באהבה וללא מאמץ. זהו צעד בונה אמון שמאפשר לנו גישה אל מקור האנרגיה המשמעותי שלנו – אל העולם הרגשי התת מודע שלנו. בדיוק כמו עם ילד אמיתי, עד שלא נקשיב לו באמת, בלי לשפוט, לבקר או לצפות שהוא ישתנה ויעמוד בציפיות שלנו, הוא תמיד ישאר מרוחק ומנותק מאתנו ובצדק…איזה ילד רוצה שישפטו ויבקרו אותו?

כל ילד, פנימי או חיצוני…ולמעשה כל אדם, זקוק להקשבה כנה כמו לאוויר לנשימה.

כאשר אנו לומדים את נושא ההקשבה הכנה לעומק באופן מעשי, אנו מגלים שיש לה שלושה מימדים עיקריים: הקשבה לרגשות ולתחושות, הקשבה לצורך הרגשי העמוק (הבקשה הפנימית שלנו) והקשבה לסיפור המחשבתי שאנו מספרים לעצמנו.
זהו לא המקום להרחיב את הדיבור על כך מכיוון שמדובר בנושא רחב מאוד, אבל אפשר לתת דוגמה אחת להבהרה:

ייתכן לדוגמה שברגע נתון כלשהו, הרגש שלנו הוא פחד ועצב, הצורך הרגשי (הבקשה) שלנו הוא באישור ובטחון והסיפור שאנו מספרים לעצמנו במחשבות שלנו הוא שאף אחד לא מבין אותנו.

הקשבה כנה לעצמנו מאפשרת לנו לשים לב לשלושת ההיבטים החשובים האלה של החוויה שלנו ובכך לתת לעצמנו תחושה של נוכחות אוהבת חסרת מאמץ שמחזירה את האמון אל ביתינו הפנימי – אמון פנימי שמאפשר לנו להצליח בכל תהליך של שינוי.

2. הצטרפות מאשרת

לאחר שהקשבנו לילד שבנו באופן כנה נפתחת האפשרות לתת לו תחושה של הצטרפות – תחושה של ביחד. התחושה הזו היא האישור שאנחנו נותנים לעצמנו להרגיש את מה שאנחנו מרגישים כבר כעת.

לדוגמה: אם הקשבנו לעצמנו וגילינו שאנחנו מרגישים פחד וצורך בבטחון, אנחנו רוצים פשוט להרשות לעצמנו להרגיש את הפחד והצורך הזה בבטחון מבלי לנסות לשנות או “לעשות משהו עם זה”.

ישנן אינסוף דרכים לתת אישור ולהצטרף אל הילד שבנו. כל אחד מאתנו יכול ללמוד את הדרכים הייחודיות שלו לתת אישור ולהצטרף אל עצמו. זהו צעד משמעותי ביותר לכל תהליך של גמילה, שינוי הרגלים או התפתחות אישית בכלל.

חישבו על כך לרגע: אם יש מישהו שבאמת באמת מקשיב לנו בכנות, מאפשר לנו לבטא את הרגשות שלנו, נותן לנו אישור, מצטרף אלינו ומסכים פשוט להיות איתנו ביחד בכל מה שאנחנו כבר מרגישים…באיזו קלות הלב שלנו יפתח לאדם כזה?

באיזו קלות נרגיש בנוח עם אדם כזה? באיזו קלות נרגיש אהובים ובאיזו קלות נרצה לשתף פעולה עם אדם כזה?

בדיוק באותו אופן, גישה אל מקור האנרגיה המשמעותי שלנו – הילד הפנימי שבנו, מתאפשרת בקלות, בנעימות וללא כל מאמץ כשאנו מסכימים לתת לעצמנו את ההקשבה הכנה, האישור ותחושת הביחד שאנו כל כך זקוקים לה.

3. נאמנות מעשית

לעיתים קרובות, שני השלבים הראשונים מספיקים לגמרי. רוב הזמן הצורך הרגשי העמוק שלנו הוא בהקשבה כנה והצטרפות מאשרת.

ב99% מהמקרים אין צורך בשום דבר נוסף כדי לאפשר לעצמנו חיבור ואחדות עם העולם הרגשי שלנו – חיבור שמחזיר את האמון הפנימי הביתה אל הלב שלנו ומאפשר לנו להינות ממקור האנרגיה העצום שהוא העולם הרגשי התת מודע שלנו ולהצליח בכל תהליך של גמילה, שינוי הרגלים או הגשמה עצמית.

ובכל זאת, לפעמים נדרש שלב נוסף שאני קורא לו “נאמנות מעשית”. אסביר אותו בדוגמה פשוטה:

נניח למשל שיש לי ילד שמביע קושי ומצוקה וכהורה טוב ואוהב אני מקשיב לו בכנות ומגלה שהוא סובל מכאב פיזי כלשהו ומרגיש פוחד וחוסר בטחון. לאחר שהקשבתי לו, אני מצטרף אליו ומאשר את הצורך הרגשי שלו – נותן לו תחושה שזה ממש בסדר לפחד ושאנחנו יחד ואני מקבל אותו כמו שהוא. כל זה נפלא והילד מרגיש אהוב והרבה יותר רגוע, אבל הכאב הפיזי עדיין נמצא שם ולכן השלב הבא יהיה נאמנות מעשית – לחפש מענה או מרפא לכאב הפיזי של הילד.

ייתכן שאצליח למצוא מרפא וייתכן שלא, אבל התחושה של הילד שלי תהיה שיש לו הורה אוהב קשוב, מאשר ונאמן שמנסה למצוא מענה לצורך שלו באופן מעשי.

ובינינו, מה עוד אפשר לבקש מאדם כלשהו?

אם מישהו מקשיב לי בכנות, מצטרף אלי ונותן לי תחושה שאנחנו ביחד, שזה בסדר להיות כל מה שאני ואפילו מנסה למצוא מענה פיזי לצרכים שלי…מה עוד אפשר לבקש?

זוהי אהבה או יחס אוהב. זהו משולש האהבה הפנימי שבעזרתו אפשר להצליח בכל תהליך של שינוי הרגלים, גמילה והגשמה עצמית.

מדוע?

מכיוון שכאשר מתקיימת בנו אהבה מודעת כזו, האמון הפנימי שלנו בעצמנו הולך וגדל. האמון הפנימי שלנו הוא התחושה של הילד הפנימי שיש לו הורה פנימי אוהב, קשוב ונאמן.

מתוך אמון פנימי אמיתי (להבדיל מאמונה כלשהי), הדרך לכל שינוי וריפוי היא קלה, טבעית ואפילו מהנה.

זוהי צמיחה אישית אמיתית, זהו הריפוי וזוהי הדרך הכנה, המדוייקת והאותנטית ביותר לממש את עצמנו בכל מישורי החיים.

משולש האהבה הפנימי שמאפשר הצלחה בכל תהליך שנרצה לעבור

מלכודת ההתלהבות הראשונית

ישנה נקודה אחת שמהווה מכשול קלאסי ונפוץ מאוד לכל תהליך של גמילה, שינוי הרגלים והגשמה עצמית. נקודת המכשול הזו יכולה להגיע תוך פרק זמן שנע בין שעות בודדות לשבועות ואפילו חודשים מתחילת התהליך.

אני קורא לנקודה הזו “מלכודת ההתלהבות הראשונית”. בואו נבין ביחד מה קורה למעשה כשאנחנו יוצאים לדרך של שינוי כלשהו בחיינו.

זכרו שנקודת המפתח לאורך כל הדרך היא אמון פנימי. אמון פנימי שלנו בעצמנו (ולא אמונה במשהו), אמון פנימי באהבה מעשית ובלתי מתפשרת שלנו לעצמנו – אהבה שבאה לידי ביטוי בהקשבה כנה, הצטרפות מאשרת ונאמנות מעשית לאורך כל הדרך.

כדי להינות מחיים נטולי מאמץ ומהגשמה עצמית אמיתית, אנו חייבים לתת לילד הפנימי שלנו את התחושה הכנה שהוא מספר אחד עבורנו. שאין לנו ולא יהיה לנו שום דבר חשוב יותר מהאהבה העצמית הזו.

ילדים זקוקים לבטחון הזה…זכרו כמה חשוב היה לכם בילדותכם להרגיש שהאהבה של הוריכם אליכם תתקיים ללא תנאים. זכרו כמה מפחיד, מכווץ וכואב זה היה כשנוכחתם לדעת שיש תנאים לאהבה הזו או שההורים כלל לא שמים לב אליכם ועסוקים בדברים “חשובים יותר”.

אנו זקוקים לאמון הפנימי הזה כאוויר לנשימה ועבור רובנו, האמון הפנימי הזה לא התקיים במשך שנים רבות.

אז עכשיו אנחנו מחליטים לצאת לדרך חדשה. אחנו מחליטים לשנות את חייינו ולנסות לחיות נכון יותר, בריא יותר ולהגשים את עצמנו. הילד שבנו חווה פחד והתרגשות בו זמנית, הוא כמו מציץ מהפינה שלו ובודק…האם יש פה הזדמנות אמיתית לאהבה?

ייתכן שתבחילת התהליך נחווה התרוממות רוח, תקווה ואמונה מחודשת…אנו כאילו נותנים יד לילד שבנו ומבטיחים לו שעכשיו יהיה טוב יותר, שהנה אנחנו הולכים להינות ביחד…לרוץ ביחד…שיהיה כיף…שתחושת הביחד תחזור אלינו. והילד נוטה להאמין…הוא מתחיל לשתף פעולה ומאפשר לנו לגייס אנרגיה פנימית ולהתחיל בשינוי המיוחל.

אבל לרוב, די מהר אנחנו מתחילים להתלהב…להתלהב מכך שהנה אנחנו עושים שינוי, ויחד עם ההתלהבות הזו מופיע פחד גדול…פחד מאכזבה, מכשלון, מכאב…והרגשות האלה, הם רגשות ילדיים לגיטימיים…אבל מה אנחנו עושים איתם?

לרוב, מתוך רצון עז לשמר את ה”הצלחה”, אנו מדחיקים, מתעלמים ומנסים להשתיק את הקולות הילדיים האלה בתוכנו…וזה מחזיר אותנו אל נקודת ההתחלה.

כאן הילד שבנו כמו מגלה שהוא מרומה. שהבטחנו לו שנהיה ביחד, שתהיה אהבה ושיהיה כיף…והנה כשהוא מפחד…אנחנו נוטשים אותו לטובת קולות של “חשיבה חיובית” שאומרים לנו שצריך לחשוב חיובי, להתמקד במטרה ולהתעלם מהרגשות שלנו.

והילד החמוד הזה שבנו פשוט מתאכזב ומכבה את הברז הפנימי. הוא מתכווץ ובקלות רבה גורם לנו לגלוש חזרה אל ההרגלים הישנים שלנו…אל הסיגריה, אל הסם, אל האוכל המשמין, אל צפייה בטלוויזיה, אל תסכול, חרדה ודכאון וכל אותם מקומות מוכרים ו”נוחים” שחיינו סובבים סביבם.

לפחות שם הוא לא יתאכזב. את המקומות האלה הוא כבר מכיר…לא שנעים שם, אבל לפחות לא מבטיחים לו הבטחות ואז נוטשים אותו בפעם המי יודע כמה…זה פשוט כואב מידי.

להצליח בקלות ובהנאה בכל תהליך של שינוי בחיים

בואו נסכם לרגע את מה שנאמר עד כה בארבע נקודות פשוטות וברורות:

1. כדי להצליח בקלות ולאורך זמן בתהליך של גמילה, שינוי הרגליים או הגשמה עצמית, עלינו להיות מחוברים למקור האנרגיה העיקרי שלנו – העולם הרגשי התת מודע שלנו (הילד הפנימי).

2. כדי שהחיבור הזה יתאפשר כל שעלינו לעשות הוא ללמוד לתת לעצמנו אהבה מוחשית. אהבה שכוללת שלושה היבטים מרכזיים  – הקשבה כנה, הצטרפות מאשרת ונאמנות מעשית.

3. לאורך הדרך חשוב להיות ערים לנקודת הכשל – “מלכודת ההתלהבות הראשונית” ולוודא שאנו לא נוטשים את הילד שבנו או במילים אחרות לא מדחיקים או מתעלמים מרגשות של פחד, חוסר בטחון, חוסר אמון, עצב וכעס אלא דווקא מפנים להם אוזן קשובה, נאמנה ואוהבת.

4. העקרון היסודי שהוא נטול “שיטות”, פטנטים, גימיקים וקיצורי דרך שלא באמת עובדים ושמאפשר לנו להצליח בכנות וליצור שינוי אורגני בחיים הוא:

ללכת יד ביד עם הילד הפנימי שלנו לאורך כל הדרך 

כשאנו לומדים את הנקודה הזו באופן מעשי ויומיומי, חיינו עולים באופן טבעי על מסלול של צמיחה, התפתחות ומימוש עצמי טבעי ואוהב.
מבחינתי, זהו תמצית המסע לריפוי, התפתחות וצמיחה אישית. זהו מסע מרתק, דרך של ריפוי והתרחבות פנימית כנה ועמוקה.

האמת העמוקה לגבי הכחשה, אשמה וקורבנות

כל חיינו, מתחת לפני השטח, אנו מזינים את עצמנו ללא הרף במשאב יקר ערך – תחושת נחמה. נחמה היא ההזנה הרגשית ההכרחית לחיינו המאפשרת לנו לחיות ולהתמודד עם מצבים רגשיים קשים. מפגש מודע ופשוט עם מנגנוני הנחמה הפנימיים מאפשר לנו לנוח באמת, לחוות שלווה אמיתית, הקלה משמעותית וריפוי רגשי עמוק, קל וחסר כל מאמץ המוביל לחיים של נחת, שמחה ואהבה.

על פני השטח של חיינו, אנו חווים לא מעט מצבים רגשיים לא נעימים – מתחים, דאגות, תחושות של תסכול, בדידות, כעס, חרדה, יאוש וחוסר אונים בתחומים שונים של חיינו. מתחת לפני השטח קיימים בנו מנגנונים רגשיים שמניעים את דפוסי האישיות שלנו – אותם דפוסי חשיבה ורגש שמייצרים את המצבים הרגשיים הלא נעימים בחיינו ומביאים קושי אל חיינו ואל מערכות היחסים שלנו.

במאמר הזה אני רוצה לשתף אתכם בתובנה עמוקה, פשוטה ומרפאה להפליא שמאפשרת להביא ריפוי ושחרור לדפוסי האישיות שלנו ולכל סוגי הסבל ואי הנוחות שאנו חווים בחיינו. תובנה שהיא לא רק מפתיעה ומדוייקת אלא קלילה, חסרת מאמץ ואפילו…מצחיקה 🙂

מה קרה לנו בילדות וממשיך לקרות גם היום

באופן טבעי, באנו אל העולם הזה בציפיה מובנית לאהבה שלמה. כתינוקות, הציפיה והצורך הקיומי שלנו היו באהבה וקבלה מושלמת ללא תנאי. במילים אחרות, זה היה ברור לנו ללא כל צל של ספק שבאנו לכאן כדי להיות אהובים, כדי שהצרכים הרגשיים שלנו בנוחות, חיבה, קרבה אנושית, ערך עצמי, בטחון, ביטוי וייחודיות יתממשו וימולאו במלואם באופן טבעי.

כמובן שכתינוקות וכילדים לא היינו מודעים לכך, אבל הציפיה הטבעית הזו להיות אהובים לחלוטין היא הצורך הרגשי הבסיסי שלנו כבני אדם. אבל מה קרה כשהגענו לעולם הזה? האם הציפיה הבסיסית שלנו נענתה?

לרוב, לצד חוויות חיוביות ונעימות, כל אחד ואחת מאתנו חווה אכזבה הדרגתית ועמוקה בילדות. אכזבה שכילדים, לרוב לא היינו מודעים אליה. שוב ושוב חווינו כאב ופחד כשהצורך העמוק שלנו באהבה ללא תנאי נתקל בהתעלמות, התנגדות, כעס, חוסר הבנה, חוסר הקשבה ובמקרים רבים גם בהתעללות פיזית ונפשית. כל זה קרה לא בהכרח כי ההורים שלנו לא אהבו אותנו, אלא כי גם הם בדיוק כמונו לא למדו לתת מענה אמיתי לצרכים הרגשיים שלהם ובמקרים רבים פשוט לא ידעו לתת לנו את המענה הרגשי הנכון עבורנו.

הפחד ההישרדותי שמתוכו גדלנו רובנו, התקופות הקשות שההורים שלנו עברו… כל אלה משתקפים היטב באותה תחושת החמצה קיומית שחיה בלב כולנו. תחושה שהפכה עם השנים לאמונת בסיס לא מודעת. אמונה שבמילים פשוטות אפשר לתרגם אותה כ – אין אהבה אמיתית בעולם הזה.

אגב, כשאני אומר אהבה אמיתית אני מתכוון לאהבה היחידה שהיא אמיתית – אהבה ללא תנאים, אהבה שהיא האפשרות להרגיש שזה בסדר גמור להיות בדיוק כפי שאני עכשיו, שאין תנאים להיותי בעולם הזה, שאין צורך “להשתפר”, “להתגבר” או להוכיח את עצמי כדי להיות ראוי לכל האהבה שבעולם.

לחלקנו, ואני מוכרח להודות שלעיתים קרובות גם לי, הרעיון של אהבה ללא תנאים נשמע מוזר ומופרך…מה? הייתכן שאני כמו שאני ראוי לאהבה? שמותר לי לנוח? שמותר לי להתרווח ולקבל אהבה בלי לעבוד קשה ולהוכיח את עצמי כל הזמן?
הייתכן שמותר לי לקבל את עצמי? לרובנו הרעיון הזה נשמע לא מציאותי…וזה רק מראה עד כמה עמוקה האכזבה שחווינו כילדים.

איך מתמודד ילד עם האכזבה העמוקה בילדות?

לפני הכל אני רוצה להבהיר שרובנו התרגלנו לחשוב על אהבה כעל ערך מוסף – משהו שבא אחרי הישרדות, בטחון כלכלי ועוד. למעשה, עבור ילד אהבה היא הצורך ההישרדותי ההכרחי היחיד. אין עוד כח בעולם שמאפשר לילד לחיות בשלווה ולגדול באופן הרמוני למעט אהבה מוחשית.

ברמה הנפשית, אהבה עבור ילדים וגם עבורנו כמבוגרים היא הזנה בסיסית והכרחית לא פחות ממזון. ילדים שלא מקבלים מספיק אהבה בילדות נוטים לפתח בהמשך חייהם קשיים רגשיים, דפוסי חרדה ודכאון, התמכרויות ובמקרים קשים יותר הפרעות נפשיות שונות שיכולות להקצין עד כדי התנהגות אלימה, חוסר תפקוד וחוסר עניין בחיים עצמם. ואגב אני לא מדבר כאן על מקרים קיצוניים…במידה כזו או אחרת כולנו מכירים את התופעות האלה בחיינו.

בימינו זהו סוד גלוי שאהבה בילדות מכתיבה באופן משמעותי ביותר את תפיסת עולמנו ואת הקשיים עמם נתמודד כמבוגרים. אז איך התמודדנו עם הכאב והאכזבה שחווינו בילדות? איך ניחמנו את עצמנו?

הדבר היחיד שילד לא יכול באמת להאמין בו הוא שההורים שלו, שמהווים עבורו את כל העולם, לא אוהבים או לא יודעים לאהוב אותו באמת. המציאות הזו היא מרה מידי עבור כל ילד…היא בלתי ניתנת לעיכול. הבשורה הזו, שאין לילד הורים שיודעים לאהוב אותו באמת, כל כך קשה ומכאיבה עד שכילדים למדנו באופן לא מודע לנחם את עצמינו בסיפורים.

היכולת הזו לנחם את עצמנו בסיפור פנימי באופן לא מודע, הפכה להיות הטבע שלנו והטבע שלנו הוא תמיד אהבה עצמית ללא תנאים. למעשה היכולת לנחם את עצמנו בסיפורים פנימיים היא המעשה הכי חכם והכי אוהב שיכלנו לעשות כילדים כדי לאפשר לעצמנו לחיות במידה כלשהי של בטחון גם אם הוא בטחון לא נוח ולא נעים.

עם השנים, מנגנוני הנחמה הפנימיים שלנו הפכו לחלק עצום ממה שאנו קוראים לו היום – האישיות שלנו. ואני רוצה להבהיר מראש: מנגנוני הנחמה הפנימיים שלנו הם אוהבים, חכמים ומדוייקים לחלוטין גם אם הם נראים לנו כמקור לכל הסבל ולכל הבעיות שלנו.

במבט מעמיק וכנה אנו מגלים שלנחם את עצמנו בסיפור פנימי, זה מעשה אוהב ומושלם ואין צורך לשנות בו דבר…אך בואו לא נקדים את המאוחר 🙂

להזין את עצמנו בנחמה…זה כל הסיפור

מנגנוני הנחמה הפנימיים – הזנה רגשית הכרחית

אז מה הם מנגנוני הנחמה הפנימיים שלנו?
מתוך מפגש עמוק וכנה עם עצמי ומתוך ניסיון בליווי וטיפול במאות אנשים שעברו איתי תהליכי ריפוי רגשי, צמיחה אישית והתעוררות פנימית, גיליתי שישנם שלושה מנגנוני נחמה פנימיים בסיסיים שמתקיימים בכולנו:

הכחשה – זוהי היכולת שלנו להתעלם, להדחיק, להמנע ולא לראות את מה שאנו מרגישים באמת. מנגנוני ההכחשה שלנו מתחילים בכיווץ הנשימה, ביצירת מתח בשרירים מסויימים והסתת תשומת ליבנו מנושאים רגשיים שונים או במילים אחרות – אטימות רגשית. כדי לתחזק את מנגנוני ההכחשה שלנו אנו יכולים לספר לעצמנו ש”הכל בסדר”, לנסות להיות “אופטימיים”, לומר לעצמנו ש”זה לא חשוב”, להתמכר לפעילויות שונות כמו אכילה רגשית, צפייה בטלוויזיה, עישון, סמים, עיסוק במיניות ועוד. 

בבסיס כל מנגנוני ההכחשה שלנו נמצא הסיפור הפשוט ש”זה לא קורה לי”. אפשר לדמיין את הילד הפנימי שבנו מספר לעצמו שוב ושוב שהוא לא ננטש, שהוא לא נפגע, שהוא לא חווה חוסר באהבה ושבעצם אין שום בעיה.

ההכחשה הזו, היא הדרך שלנו לייצור תחושה מינימלית של בטחון כדי שנוכל להמשיך לחיות ולא לקרוס אל תוך אותו כאב נורא ובלתי נסבל של בדידות קיומית. כשאני נתקל במנגנוני הכחשה אצל אנשים, אני רואה את האהבה העצמית העצומה שנמצאת בבסיס הדפוס הזה.

אני לעולם לא מנסה לגרום לאדם להתעמת בכח עם מה שהוא מכחיש אלא מלווה אותו ברכות למפגש כנה ואוהב עם מנגנון ההכחשה עצמו. המפגש הכנה הזה כבר עושה את כל העבודה, כפי שאסביר בהמשך.

אשמה – אשמה היא עוד דרך נפלאה שלנו לספר לעצמנו שבעצם, הכל בסדר. אתם וודאי מתפלאים לקרוא את השורות האלה…באופן טבעי תתהו – “אבל אשמה דווקא גורמת לי להרגיש לא בסדר עם עצמי, אז איך בדיוק היא משרתת אותי?” – תהייה מובנת לגמרי.

כדי להבין איך אשמה מנחמת אותנו, בואו נחזור שוב אל אותו הילד שחווה חוסר באהבה מצד הוריו בילדות. כפי שציינתי קודם, הדבר היחיד שילד (וגם אדם מבוגר) לא יכול להתמודד איתו הוא ההכרה בכך שההורים שלו (שמהווים בילדות את העולם כולו) לא אוהבים או לא יודעים לאהוב אותו.

כדי להמנע מהתסריט האיום הזה, אנו לומדים “לקחת אחריות” ולהאשים את עצמנו. הסיפור שאנו מספרים לעצמנו כאן הוא ש”זה לא שההורים לא אוהבים אותי, אלא זה אני שלא בסדר. אני לא ראוי לאהבה. ההורים שלי אוהבים אותי ואני הוא זה שלא יודע לקבל אהבה – אני הבעיה ולא הם”.

למרות שעל פני השטח זה יכול להשמע מוזר, בעומק העולם הרגשי שלנו יש בכך היגיון מושלם. כילדים אנו לא יכולים להאשים את ההורים שלנו, ההורים הם אלה שמקיימים, מזינים ומלווים אותנו מרגע כניסתנו אל העולם הזה.

כדי לנחם את עצמנו אנו יכולים לספר לעצמנו שאנחנו בעצם אלה שלא ראויים לאהבה, לחיות בתחושה תמידית של “אני לא בסדר”, “אני עדיין לא מספיק טוב” או “אני לא ראוי לאהבה, יחס, אהדה, חיבה, תשומת לב”…”הכל באשמתי” (נשמע מוכר?).

דפוסי האשמה הפנימיים שלנו הם נחמה עמוקה המאפשרת לנו לחיות, גם אם לא בנוחות ולא באושר, אך להמשיך לחיות בתחושה של נחמה מסויימת. גם אם על פני השטח אנו מספרים לעצמנו שאנו רוצים להרגיש טוב עם עצמנו, לקבל את עצמנו ולהיות “חופשיים”, האמת העמוקה היא שאנו זקוקים לתחושת האשמה כמו לאוויר לנשימה.

כלל פשוט הוא שכל עוד אנו מספרים לעצמנו שאנו רוצים להרגיש טוב יותר, להיות משוחררים מאשמה, אנו ממשיכים מתחת לפני השטח לקיים את אותו דפוס שמספר שוב ושוב באינספור דרכים יצירתיות שאנו עדיין לא מספיק טובים, אשמים ולא ראויים לאהבה בדיוק כפי שאנחנו.

גם במקרה הזה מדובר במנגנון של אהבה טהורה וכשאני פוגש את המנגנון הזה אצל אדם שבא אלי לעבור תהליך של ריפוי רגשי, אני לא מנסה לשכנע אותו לשנות את הדפוס הזה אלא רק מעודד אותו ברכות לראות את עצם קיומו של הדפוס ואת הדרכים בהן הוא ממשיך לקיים אותו בכל רגע חדש.

קורבנותעוד מנגנון נחמה מושלם. בבסיס דפוס זה אנו בעצם מספרים לעצמנו שיש גורם אחר “הגורם המקרבן” שגורם לכך שאנו לא מרגישים אהובים או לא נמצאים במקום שבו אנו רוצים, אמורים או צריכים להיות. כמו במקרה של אשמה, גם כאן בסיפור הנחמה העמוק שלנו, אנו מספרים לעצמנו באופן לא מודע שבעצם ההורים אוהבים אותנו אבל יש גורם אחר שמונע מאתנו להרגיש אהבה.

היצירתיות האינסופית שלנו מאפשרת לרקום אינסוף סיפורי קורבנות. אנו יכולים לספר לעצמנו שאנו קורבנות של הסביבה, של המדינה, של החברה, של נסיבות החיים, של מצב בריאותי כלשהו, של בני הזוג שלנו, של אלוהים, של הגורל, של הבוס בעבודה, של המצב הכלכלי, וגם של איכות מסויימת בתוכנו (לדוגמה חוסר בטחון, חוסר מודעות, בלבול, פחד, מחשבות כלשהן וכדומה) ואפילו של ההורים שלנו, אלא שכמבוגרים אנו לא מאשימים את אותם ההורים שחווינו בילדות. ההורים שחווינו בילדות שמורים עמוק בתוכנו במקום מיוחד ולא מודע שהוא נקי מאשמה.

ייתכן שלאחר קריאת שורות אלה אתם מרגישים התנגדות או בלבול. מה שאני מציג כאן יכול להשמע מהפכני  – הרי כולנו התרגלנו לחשוב שהכחשה, אשמה וקורבנות הם בעיה, הם מכשול והם העניין הלא פתור שלנו. במובן מסויים זה נכון, מנגנוני הנחמה שלנו הם מאוד לא נעימים ומצריכים מאתנו מאמץ והשקעת אנרגיה תמידית אבל מצד שני הם מאפשרים לנו להמשיך לחיות. הם מספקים לנו את תחושת הבטחון והנחמה הבסיסית שאנו זקוקים לה כאוויר לנשימה והכל קורה מתחת לרדאר המודעות שלנו.

לראייה, בחנו את עצמכם כעת בכנות – כמה מהאנרגיה המנטלית שלכם – מהמחשבות שלכם, מבטאות מנגנונים של הכחשה, אשמה וקורבנות? גם אם לא באותן מילים, איזה אחוז מהמחשבות שלכם מספרות ש”זה לא קורה לי”? ש”משהו עדיין לא בסדר בי”? ש”מישהו או משהו אחר אחראי למצב הלא נעים שלי”?

אם נבחן בכנות נגלה שרוב המחשבות שלנו מבטאות באופן מושלם את שלושת מנגנוני הנחמה – הכחשה, אשמה וקורבנות. אם נחשוב לרגע גם על האנשים הקרובים אלינו, נשים לב שגם הם עוסקים במידה רבה בשלושת דפוסי הנחמה הפנימיים האלה.

אבחנה מעניינת נוספת היא ששלושת מנגנוני הנחמה האלה מזינים אחד את השני ויוצרים רצף מחשבתי. לדוגמה – אנו יכולים לספר לעצמנו שאנו קורבנות של תחושת האשמה שלנו, להתכחש לקורבנות שלנו ולהאשים את עצמנו על ההכחשה שלנו…וחוזר חלילה.

כמה שאנחנו יצירתיים…אנחנו יודעים לנחם את עצמנו באופן מושלם ולאחוז בסיפורים שלנו תמיד.

אפילו כשנדמה לנו שהכחשה, אשמה וקורבנות הם הגורם היחיד לייסורים שלנו, חישבו על האלטרנטיבה: מבחינת המקום הילדי והלא מודע שלנו, לא לספר לעצמנו את הסיפורים האלה זה כמו לקרוס לתוך בור אפל ללא תחתית וזו הסיבה שבפועל אנו נאחזים בהם בכל כוחנו בלי שכלל נבין מדוע.

גם אם שקעת בעבר בדכאון עמוק או חרדה קשה, דע לך שכל עוד סיפרת לעצמך סיפור של הכחשה, אשמה או קורבנות, מעולם לא וויתרת על עצמך באמת.

מנגנוני הנחמה הם מושלמים

הנקודה החשובה ביותר להבנה היא זו: מנגנוני הנחמה שלנו הם מושלמים ולא זקוקים לשום שינוי. על פני השטח אנו מספרים לעצמנו שאנו רוצים להיות מאושרים ולהרגיש טוב, אבל ההיגיון ההישרדותי הילדתי העמוק שבנו מבין דברים אחרת.

למעשה הסיבה לכך שאנו מחפשים מצב “טוב” יותר מהנוכחי או במילים אחרות – מספרים לעצמנו שמשהו עדיין לא מספיק טוב בחוויה שלנו, היא שאנו מופעלים באופן לא מודע מתוך אותם מנגנונים של נחמה פנימית.

המנגנון ההישרדותי הילדתי ממשיך לנהל את חיינו כל עוד אנו לא מודעים אליו. אלה אמנם לא יהיו חיים מאושרים ונוחים, אך אלה יהיו חיים. כדי להבהיר את הנקודה הזו, אפשר לנסח זאת כך:

יש רק דבר אחד שגורם לאדם לעשות משהו לא נעים – פחד הישרדותי

בשם ההשרדות בני אדם יכולים לעבור קשיים עצומים, להתמודד עם כאב פיזי ונפשי עצום ולחיות בתנאים של צמצום וסבל נורא…הכל כדי לשרוד. כמבוגרים אנו נוטים להתעלם ולזלזל בפחד הקיומי העמוק שמנהל אותנו ושוכחים לשים לב שעבור הילד הפנימי שלנו, אהבה היא הזנה הכרחית והחוסר באהבה בילדות מניע אותנו לאחוז באופן מוחלט ומושלם במנגנוני הנחמה הפנימיים שלנו.

היש מעשה אוהב יותר מזה? היש מעשה אמיץ יותר מזה? כילדים וגם כיום אנו גאונים מדהימים ביכולת שלנו לספר לעצמנו סיפור פנימי של נחמה ולשלם על כך בקושי וכאב רב במשך כל חיינו. עד כדי כך אנו אוהבים את עצמנו ולא מוותרים על עצמנו אפילו לרגע אחד.

אבל מה עושים עם זה?

ובכל זאת נשאלת השאלה הבלתי נמנעת – אבל מה עושים עם זה? איך מפסיקים להתנהל מתוך מנגנוני הנחמה הפנימיים שלנו?

הרי זה לא נעים, זה כואב, זה לא נוח ולא עוזר לנו להתקדם בחיים ולהגשים את עצמנו. כל כך הרבה תורות רוחניות וגישות פסיכולוגיות וטיפוליות מדברות על “לשתחרר מקורבנות ואשמה”, “להפסיק להתכחש”, “להסתכל לאמת בעיניים”.

נכון, להתנהל מתוך מנגנוני הנחמה שלנו זו בהחלט לא חוויה נעימה. וכאן בדיוק מתגלה אמת פשוטה ומדהימה. אמת שמכילה בתוכה את כל הריפוי שאנו באמת זקוקים לו. ריפוי שהוא כל כך קל, פשוט וגאוני שזה מצחיק לחשוב שלא שמנו לב אליו.

ראייה היא אהבה

אם אנו מבינים שדפוסי הנחמה הפנימיים שלנו הם מנגנון הישרדותי ילדי שמאפשר לנו להתקיים בעולם הזה מבלי לקרוס אל תוך יאוש מוחלט, אנו מבינים גם שכל ניסיון לשנות, להפסיק או למחוק בכח את המנגנונים האלה יהיה משול לניסיון לקחת מאדם טובע בלב ים את גלגל ההצלה שבו הוא אוחז. כל ניסיון כזה יהיה חוויה של אלימות, של פגיעה ושל כיווץ פנימי.

כל ניסיון כוחני או מניפולטיבי לשנות את מנגנוני הנחמה הפנימיים שלנו נידון מראש לכישלון. בנקודה זו נופלים מטפלים רבים וגישות טיפוליות ורוחניות שונות. דווקא מכיוון שאנו יכולים לזהות ולראות את מנגנוני הנחמה הפנימיים שלנו יחסית בקלות, קל מאוד ליפול במלכודת של הניסון לשנות אותם בכח.

כדי להמנע מהמלכודת הזו כדאי לנו לבחון את המניע שלנו. למשל – אם אנו מזהים מנגנון של קוברנות ואשמה בתוכנו ומנסים לשנות אותו בכח, הרי שהניסיון הזה עצמו מונע מתוך אשמה – כלומר אנו עדיין מאמינים שהדפוסים שלנו הם לא מספיק טובים כפי שהם.

וכמובן שלא ניתן לפתור אשמה או קורבנות על ידי אשמה. כולנו נוטים ליפול במלכודת הזו של לנסות לשנות מנגנון פנימי בתוכנו בזמן שאנו בעצם מונעים ומופעלים לחלוטין מתוך אותו המנגנון עצמו בלי לשים לב. נדרשת כאן ראייה מדוייקת של המניע שלנו.

אבל האם נדרש עוד משהו חוץ מראייה? האם נדרשת פעולה כלשהי?

זוהי האמת המדהימה שאני מגלה: שום פעולה לא נדרשת מכיוון ש…

עצם הראייה שלנו את המנגנונים הפנימיים שלנו משחררת אותם בלי שום מאמץ או מאבק

 אני חוזר שוב: עצם היכולת שלנו לראות את מנגנוני הנחמה הפנימיים שלנו בכנות וללא ניסיון לשנות אותם – משחררת אותנו מהם ללא שום מאמץ.

מדוע? מכיוון שברגע שאנו רואים את עצמנו כפי שאנחנו ולא מנסים לשנות דבר – אנו כבר חופשיים מהניסיון לשנות. נשמע פשוט? זה באמת פשוט…פשוט עד כדי כך שזה מצחיק.

הנקודה הזו שבה אני רואה את עצמי, כולל כל מנגנוני הנחמה הפנימיים שלי בלי לנסות לשנות דבר…בנקודה הזו אני כבר חופשי מהם בלי לעשות דבר.

זוהי הנקודה הפשוטה והמרפאה ביותר וזוהי האמת העמוקה – ראייה אמיתית היא אהבה.

היכולת לראות אותי כפי שאני באמת, משחררת אותי מהמנגנונים הפנימיים שלי כי כשאני רואה אותי, אני כבר כל האהבה וכל הנחמה שאני זקוק לה.

אפשר להסביר זאת גם כך: אנו זקוקים בכל רגע להזנה רגשית ונפשית. בעוד שמזון פיזי – אוכל, נדרש לגוף במרווחי זמן, הזנה רגשית-נפשית חייבת להנתן בכל רגע מחדש. ההזנה הזו יכולה לבוא משני מקורות:

1. מתוך מנגנוני הנחמה הפנימיים שלנו

2. מתוך ראייה ישירה שלנו את עצמנו ללא מאמץ או ניסיון לשנות דבר

ממש כמו במטוס, אחד מהשניים חייב להתקיים: או טייס אוטומטי או טייס אנושי אמיתי. האופציה השלישית היא התרסקות.

מגנגנוני הנחמה המושלמים שלנו הם הטייס האוטומטי שלנו שדואג לכך שמבחינה רגשית תת מודעת, נוכל לשרוד. הבשורה הנעימה היא שבכל רגע נתון אנו יכולים ללא כל מאמץ להחליף את הטייס האוטומטי שלנו בטייס אנושי אמיתי שהוא – אנחנו עצמנו, ולנווט את החיים שלנו באהבה ובחוכמה בהתאם לצרכים שלנו.

וכל זה קורה ללא מאמץ, ללא מאבק, ללא ניסיון לשנות דבר בכח. כל זה קורה מתוך מנוחה, בחווית הרגע הזה, בפשטות, בכנות ויותר מהכל…באהבה.

לראות זה קל

אם שרדתם את המאמר הזה עד כאן ואתם מרגישים את דבריי ומתחברים למהות שאני מדבר עליה, אל אותה אהבה עצמית חסרת תנאים שתמיד קיימת בנו בין אם בצורת מנגנוני הנחמה הפנימיים שלנו – הכחשה, אשמה וקורבנות, ובין אם בצורת ראייה ישירה ואוהבת שלנו את עצמנו שמשחררת אותנו מהסבל והכאב שאנו חווים, ייתכן שאתם תוהים – “אבל איך אני לומד לראות את עצמי באמת וללא מאמץ”?

עבור רובנו “לראות את עצמי באמת”, נשמע כמו משימה קשה לא פחות מטיפוס על האוורסט. אבל הרשו לי להרגיע אתכם…לראות את עצמי זה קל…כל כך קל שזה לא נתפס. הרי זה קורה כבר כעת…

האמת היא שכל מה שאנו רואים אי פעם זה את עצמנו.

כל מה שנשאר לנו זה להסכים לראות את מה שאנו כבר רואים. אין בכך שום מאמץ.

מה אני חווה כעת? ממש עכשיו?

פחד? עצב? כעס? שמחה? יאוש? בדידות? תשוקה?

מה אני מספר לעצמי כעת? שזה לא קורה לי? שאני אשם במשהו? שמישהו אחר עושה לי משהו?

מה המניע האמיתי שלי לספר לעצמי את הסיפור שאני מספר לעצמי ממש עכשיו?

אם כך, אין צורך לשנות דבר…רק לראות ולשים לב. זה הכל 🙂

אפשר לנוח במציאות הזו כי המציאות הזו היא האהבה המושלמת שאנחנו כבר עכשיו.

ואגב… מותר גם לנשום 🙂

המניע הפנימי – מעבר למילים

למרות שכדי לראות את עצמנו באמת לא נדרש שום מאמץ או מאבק, רובנו חיים בחוויה של בלבול פנימי. מה שמבלבל אותנו יותר מהכל הוא הקושי להבחין בין המילים שמהן מורכבות המחשבות שלנו לבין הכוונה או המניע הפנימי שמאחוריהן.

מה שחשוב כשאנו רוצים לראות את עצמנו באמת, זו היכולת הטבעית להבחין בין מילים לכוונה או מניע.

לדוגמה: את אותו משפט כמו “הכל בסדר” ניתן לומר (או לחשוב) כך שהוא יעביר מספר מסרים שונים לגמרי. מה שחשוב זה לא המילים שאנו מעבירים מראשנו אלא התדר, הנימה או הכוונה – המניע הרגשי העמוק שעומד מאחורי המילים האלה.

אמירה של “הכל בסדר” יכולה בטון ותדר מסויים להוות הכחשה מתוך התעלמות, בטון ותדר אחר להוות קורבנות (כשהיא נאמרת בנימה צינית) ובטון ותדר אחר להוות אישור כנה ואוהב לעצמנו.

מה שמשנה בתקשורת הפנימית כמו גם בתקשורת החיצונית שלנו הן לא המילים אלא התדר או המניע הרגשי העמוק מאחוריהן.

כמטפל ומלווה בתהליכי צמיחה, ריפוי רגשי והתעוררות פנימית, תפקידי העיקרי הוא ללוות את האדם שמולי באופן אוהב, חסר מאמץ וכנה לחלוטין אל האפשרות לראות בקלות וללא מאמץ את המניע הרגשי העמוק שנמצא בבסיס מנגנוני הנחמה הפנימיים שלו.

הראייה הזו תמיד מגיעה אל אותו מקום של ריפוי – אנחנו כבר אוהבים את עצמנו, בכל צורה ודרך אפשרית זה בעצם כל מה שאנו אי פעם עושים.

כשהאהבה הזו היא אוטומטית ולא מודעת היא מביאה איתה אינסוף צורות של סבל – דכאון, חרדה, אשמה, חוסר בטחון, בלבול, יאוש, התמכרויות ועוד.

כשאהבה הזאת היא מודעת, כל הריפוי, השחרור והצמיחה מתרחשים מעצמם באופן טבעי, קל, נטול מאמץ ואפילו נעים, משחקי ומשעשע.

הילד הפנימי שבנו רק מחכה לרגע שבו פשוט ננוח ונראה את עצמנו. שמחת החיים שלנו, השלווה שלנו וההגשמה העצמית שלנו בחיים האלה נובעות בפשטות ובקלות מתוך הראייה העצמית הזו.

כך גם השחרור מכל דפוסי הסבל שלנו. בגישת “ללמוד להיות” שבה אני מלווה אנשים בדרכם הייחודית לצמיחה אישית, אני מגלה שוב ושוב איך חרדה, דכאון ודפוסי סבל נוספים הם כלל לא בעיה. ברגע שאנו לומדים לראות ללא מאמץ את האהבה הקיומית שנמצאת בבסיס מנגנוני הנחמה הפנימיים שלנו, תופעות אלה נושרות מעצמן כמו פרי בשל מעץ.

למעשה ריפוי אמיתי לא דורש מאמץ אלא רק למידה של היכולת שלנו לראות את עצמנו בכנות.

ולסיכום זכרו: הכחשה, אשמה וקורבנות הם מנגנונים מושלמים של נחמה פנימית שלא זקוקים לשום שינוי, אלא רק לראייה כנה ונטולת מאמץ.

בהזדמנות זו אני רוצה להודות לשי אור וספרו המצויין “הורות כמעשה ניסים” שעזר לי להעמיק את ההבנה של מבנה הנפש ולהביא ריפוי גדול לעצמי ולאנשים נוספים רבים.