פוסטים

מהי רוחניות בריאה ואיך להמנע ממלכודות רוחניות נפוצות

רוחניות והתפתחות רוחנית (או התעוררות רוחנית), העסיקו אותי מגיל צעיר מאוד. בגיל 14 התחלתי לקרוא ספרים של המורה ההודי אושו ובגיל 16 התחלתי לחקור את הנושא לעומק ולעסוק במדיטציה והתבוננות פנימית. במשך שנים התפתחות רוחנית והתעוררות רוחנית העסיקו אותי מאוד.

אני רוצה להתחיל בווידוי: אני לא אוהב את המילה “רוחניות” או את המושגים “התפתחות רוחנית” או “התעוררות רוחנית”.
הסיבה שאני לא אוהב את המושגים האלה היא שהרבה פעמים הם נקשרים דווקא למיסטיקה, להתעסקות בנושאים מיסטיים ומאגיים שבמקרים רבים מובילים לבלבול, לנתק רגשי וסיפורים של ניצול, חוסר כנות, שרלטנות ואמונות שנועדו להתעלם מהמציאות הרגשית הטבעית שאנו חווים ומהצרכים הרגשיים והנפשיים האמיתיים שלנו.

סיבה נוספת להסתייגות שלי מהמושגים האלה היא שהם יכולים ליצור פילוג או הפרדה. גם אם מדובר בהפרדה מרומזת או בכזו שמתקיימת רק בתפיסה שלנו, המושגים האלה יוצרים הפרדה בין “חומרי” ל”רוחני”, בין “רוחני” ל”מעשי” ופותחים פתח לביקורתיות וגינוי על בסיס ההפרדה הזו.

מבחינתי כיום, רוחניות או התפתחות רוחנית הן פשוט אנושיות (להיות אנושי), הן תהליך טבעי של התפתחות, של התבוננות פנימית, של הכרה וגילוי עצמי שמעצימים איכויות של קבלה עצמית, יכולת להשלים עם עצמנו ולהקל על הכאב הנפשי, אהבה לעצמנו ולאחר והנאה מהחיים.

במאמר הזה אני רוצה לשתף שני עקרונות שמנסיוני, הם אולי הכלים העוצמתיים ביותר שאני מכיר להתפתחות אנושית או אם תרצו, התפתחות רוחנית בריאה ומאוזנת.

רוחניות, חומריות ורוחניות מודרנית

בעיניי, גם חומריות וגם רוחניות שואפות לאותה חוויה – אושר. אנחנו רוצים להרגיש מאושרים, להרגיש אהבה, שפע, בטחון, מימוש עצמי, משמעות והנאה.
זו השאיפה שלנו ולא משנה אם נקרא לעצמנו אנשים רוחניים, חומריים או בכל שם אחר.

בעיניי, ההבדל המהותי בין הגישה החומרית הקלאסית לגישה הרוחנית הקלאסית הוא זה:

חומריות קלאסית עוסקת בשאלה איך לספק לעצמנו אושר מבחוץ.
איך להשיג כסף, משאבים, רכוש, איך להגיע למקומות, למצבים או לאנשים שיגרמו לנו אושר ואיך למצוא את כל אותם תנאים סביבתייים ואנושיים שיספקו את הצרכים שלנו ויגרמו לנו אושר (כסף, קריירה, זוגיות, מיניות, אינטימיות, משפחה, ילדים, בית, חופשה בחו”ל וכו’).

החומריות התעצמה מאוד בעולם המערבי והגישות החומריות נפוצות מאוד בימינו. מספיק להסתכל על כמות הפרסומות והפירסומים שאנו חשופים אליהם על בסיס יומי, החל במכונית החדשה, בית החלומות, ההזדמנות להתעשר, בגדי מעצבים, האוכל הטעים ועוד שלל חוויות מרגשות ומדהימות שמובטחות לנו אם רק נקנה או נרכוש את המוצר הזה או ההוא.

רוחניות קלאסית עוסקת בשאלה איך לספק לעצמנו אושר מבפנים.
איך להתייחס לעצמנו, איך ליצור בתוכנו הסתכלות, התבוננות, מצב תודעה או איכויות של קבלה, הבנה, מודעות, מיקוד, אמונה, ראייה צלולה, הכרה או חיבור למשהו גדול יותר מאתנו שיאפשרו לנו להרגיש מאושרים ללא תלות בנסיבות החיצוניות.

הגישות הרוחניות התפתחו בעיקר במזרח עם תורות כמו בודהיזם, טאויזם, הינדואיזם, סופיזם ועוד. כיום יש לא מעט מורים גם במערב שמלמדים גישות רוחניות שונות וההכרה הרוחנית שהאושר שלנו נובע מהאופן שבו אנו תופסים את עצמנו ואת המציאות הולכת וצוברת פופלאריות והופכת להיות מקובלת יותר ויותר.

בימינו יש גם סוג חדש של רוחניות מודרנית שאפשר לקרוא לה “חומריות במסווה של רוחניות”.
אני מתכוון לגישות כמו “הסוד” וכל הגישות שמדברות על “מיגנוט שפע”, “יצירת שפע”, “זימון שפע” ו”בריאת מציאות” שבה כל מה שאנחנו רוצים מתקיים.

הגישות האלה הפכו לפופולאריות ונפוצות מאוד בשנים האחרונות ולהבדיל מהרוחניות הקלאסית שמדברת על האפשרות להיות מאושרים ללא תלות בנסיבות החיצונית, להתמסר לחוויית הרגע הזה כפי שהוא ולהינות ממקור אינסופי של תובנה ואהבה פנימית, הרוחניות המודרנית מנסה לרתום איכויות רוחניות כדי לממש את החלום החומרי שלנו.

הגישות האלה גורסות בפשטות שאם נשנה את האמונות הפנימיות שלנו ואת נקודת ההשקפה שלנו והתתייחסות שלנו לעצמנו, נוכל לממש את השאיפות החומריות שלנו ולקבל את כל מה שרצינו מבחוץ (כסף, קריירה, זוגיות, חברים, חופשה בחו”ל וכו…), כך שהמניע נשאר חומרי במהותו אבל האמצעי להשגת המטרות החומריות הופך להיות “רוחני”.

חשוב לי להדגיש שהסקירה הקצרה הזו, היא לא ביקורת או גינוי כלפי חומריות, רוחניות או רוחניות מודרנית. אני רוצה רק לתת רקע הבנתי קצר לנושא החומריות והרוחניות בימינו כדי להתייחס למה שאני קורא לו – רוחניות בריאה ומאוזנת.

שני עקרונות מרכזיים עבור רוחניות בריאה

במסע שלי עברתי הרבה התנסויות וחוויות רוחניות. עסקתי במשך שנים במדיטציית ויפאסנה, למדתי טאי צ’י במשך שנים והתנסיתי בגישות איזוטריות שונות.
גישות שחלקן מגיעות מהשאמניזם של יערות האמזונס, אחרות שמגיעות מהרי ההימלאיה, אחרות שמגיעות ממנזרי הזן של יפן וקוריאה וגם כאלה שמגיעות מעולם הפסיכולוגיה והפסיכותרפיה המערבית וממורים שונים שחיו או חיים בחלקים שונים של העולם ומביאים את התובנות והאיכויות הייחודיות שלהם.

מתוך כל מה שעברתי, אני רוצה לשתף אתכם בשני עקרונות פשוטים וטבעיים להתפתחות רוחנית בריאה.

כשאני אומר “בריאה”, הכוונה היא לכזו שלא מבוססת על ניתוק רגשי, על הכחשה של רגשות וצרכים אנושיים טבעיים, על מאבק פנימי, על ניצול, על אמונה עיוורת, על גינוי כלפי עצמנו או אחרים או על העמקת הסבל שלנו במסווה של אושר.

הכוונה שלי היא לרוחניות או התפתחות שעושה נעים בגוף ובלב, שמעוררת איכויות של חמלה, הודיה ודיוק פנימי, שמאפשרת לנו להרפות, לנשום לרווחה, להינות מהחיים, לקבל את עצמנו ואת האחר ולחיות בתחושה יותר נעימה, מאוזנת, בוטחת, אוהבת, שלווה ומאושרת.

עקרון הכנות
כנות היא הכלי הכי יעיל והכי טוב שאני מכיר להתפתחות רוחנית. לכנות יש עומק אינסופי ותמיד אפשר לגלות (ואנחנו מגלים) עוד רבדים של כנות שלא הכרנו קודם.

כנות כל כך חשובה כי היא מאפשרת לנו להכיר בעצמנו, להכיר את עצמנו, להבין את עצמנו, להתיישר עם עצמנו, להתמסר לעומק שלנו, לבטא את עצמנו ולתקשר את עצמנו לאחרים באופן שבו הם יכולים להבין אותנו.
היא משחררת אותנו משיפוט, ביקורת, גינוי עצמי ותחושות של ערפול, תקיעות, חוסר אונים ולחץ נפשי ומאפשרת לנו לחזור אל עצמנו, אל ההווה, אל הדיוק שלנו.
כנות מראה לנו את עצמנו ומאפשרת לנו להעמיק פנימה ללא מאמץ.

מה שחשוב לי להדגיש לגבי כנות הוא שיש לה כמה רבדים והכנות היא כנות שלמה רק כשהיא מתייחסת לכל הרבדים האלה:

1. כנות מחשבתית – מה אני באמת חושב, מספר לעצמי ומאמין בו כעת?
2. כנות רגשית – מה אני באמת מרגיש בתוכי כעת (פחד, עצב, כעס, אכזבה, בושה, שמחה, תשוקה ועוד…)?
3. כנות תחושתית – מה אני באמת חש בגוף כעת (לחץ, מתח, נשימה עצורה, נשימה משוחררת, עומד, כבדות, מועקה, עונג, קלילות ועוד…)?
4. כנות לגבי הצרכים והבקשות – מה אני באמת צריך או מבקש כעת (בטחון, אישור, קרבה אנושית, חום, אמפטיה, מקום להיות בו, תמיכה, אהבה ועוד…)?

אחת המלכודות הרוחניות הנפוצות ביתר (שגם אני נפלתי בה אינספור פעמים) היא כנות חלקית.
כנות חלקית מדברת למשל רק על המחשבות או האמונות שלנו בלי להתייחס לרגשות ולצרכים וכך נוצר מצב שבו נדמה לנו שמחשבות כמו “האדם הזה או ההוא הוא טיפש או שטחי מידי”, “אני עדיין לא מספיק טוב, מודע, מואר, מאוזן”, “אנשים לא באמת מבינים אותי” או “אני עדיין לא מבין את האמת”, הם כנות.

למעשה כנות חלקית היא דרך בטוחה להביא את עצמנו למצב של בלבול, תקיעות ונתק רגשי וזה באמת לא נעים.
הסיבה לכנות חלקית היא לרוב הקושי והפחד שלנו מלהודות ברגשות ובצרכים האנושיים הטבעיים שלנו. קושי ופחד שהם תוצרים של החברה שבה גדלנו, של התניות וטראומות הילדות שלנו.

כנות אמיתית חובקת את כל ארבעת הרבדים שלנו (מחשבות, רגשות, תחושות וצרכים) ומאפשרת לנו לראות את עצמנו ולתת אמון בעצמנו כפי שאנחנו – אנושיים, רגישים, פגיעים, זקוקים לאישור ואהבה וחושבים מחשבות שמנסות לענות על הצרכים שלנו.

כנות כזו מקרבת אותנו לעצמנו, מאפשרת לנו לראות את הילד שבנו ומעוררת בנו חמלה, קבלה ואהבה עצמית ללא מאמץ (כי איך אפשר שלא לקבל ולאהוב אדם שבפנים הוא ילד רגיש, חמוד, אנושי ופגיע שזקוק לאהבה ועושה הכל כדי לשרוד ולהינות מהחיים?).

הנה דוגמה אחת לכנות חלקית לעומת כנות שלמה (שימו לב להבדל בהרגשה שנוצרת):

  • כנות חלקית: אני עדיין לא מספיק מודע לעצמי
  • כנות מלאה: אני חושב שאני עדיין לא מספיק מודע לעצמי, אני מרגיש עצוב ופוחד, אני חש כיווץ ולחץ בחזה ונושם נשימה שטחית, אני זקוק לאישור ומבקש להרגיש אהבה ובטחון

שימו לב להבדל בין השניים.

כנות חלקית משאירה אותנו עם “עובדות” מתסכלות ומבלבלות שכל מה שנשאר לנו הוא לעמוד מולן בתחושה של חוסר אונים או להילחץ ולנסות להתאמץ מאוד כדי להגיע למצב אחר שגם בו לרוב, נגלה שוב את אותו תסכול וחוסר אונים.

כנות שלמה מראה לנו כמה אנושיים, רגישים וזקוקים לאהבה אנחנו וכמה זה בסדר פשוט להיות כאלה ושאפילו המחשבות שלנו, הן רק נסיון לענות על הצרכים שלנו ושמותר לנו פשוט להיות כאלה כבר עכשיו (קבלה עצמית).

עקרון האהבה

עקרון האהבה הוא עקרון פשוט שאומר שכל מה שקורה, קורה מסיבה חכמה ואוהבת. כל מה שאנחנו לא מבינים, לא רואים את הסיבה להתרחשות שלו, לא יודעים להסביר באופן מהותי ועמוק את הקיום שלו בחיינו, קורה מסיבה חכמה ואוהבת.

למשל פחדים. פחד הוא אחד הרגשות האנושיים הבסיסיים ולרוב הוא מגונה אצלנו (כי החברה שלנו מאוד פוחדת מהפחד ולכן מציגה אותו כ”שלילי”). אנחנו נוטים לפחד מהפחד שלנו, להתבייש בו, להסתיר אותו ולנסות “להתגבר” או “להתעלות” מעליו.

אחד הפחדים הנפוצים ביותר שגם אני חווה הוא פחד מנטישה או חרדת נטישה – הפחד שיעזבו אותנו, שלא ירצו בקרבתנו, שיתעלמו או יגנו אותנו ונשאר לבד בלי חברים ובלי אהבה.

כששאלתי את עצמי יום אחד “למה אני פוחד מנטישה? מה גורם לפחד שלי מכך שיעזבו אותי או יתרחקו ממני?”, גיליתי משהו מעניין.
כששאלתי את השאלה הזו, שמתי לב שמשהו בי כמו נעצר, נתקע, התערפל ונעשה לא נעים.

חשבתי על סיבות אפשריות לפחד שלי – התניות ילדות, אמונה פנימית לא מודעת, תפיסת מציאות מסויימת.

הרצתי בראש את התאוריות הרוחניות והפסיכולוגיות שאני מכיר וחיפשתי הסבר אבל ככל שחיפשתי, הרגשתי יותר מתוסכל וחסר אונים וכבר התחלתי לשמוע בתוכי את הקולות הביקורתיים שאומרים שאני לא מספיק מודע לעצמי, לא מספיק מפותח רוחנית ולא מספיק מבין את עצמי (ושכמובן יש אחרים שהרבה יותר טובים ממני בזה…).

בסופו של דבר הלכתי לישון עם השאלה הלא נעימה הזו בתוכי ודווקא בין עירות לשינה התגלה לי משהו מעניין – שמתי לב שכשניסיתי להבין מה גורם לפחד שלי, בעצם היה בי גינוי כלפי הפחד.
המניע שלי לשאול את השאלה היה מניע מגנה, זה היה בעצם נסיון להפטר מהפחד, למצוא סיבה שהיא כמו טעות, כמו לשאול במילים אחרות – “מה גורם לפחד הזה להופיע פה בטעות? מה גורם לטעות הזו לקרות לי? מה לא בסדר בי שאני פוחד ככה?”.

שאלות מגנות, שאלות שאומרות באופן עקיף שזה לא בסדר שאני פוחד, שהפחד לא אמור להיות שם ושזה שאני פוחד מעיד על כך שמשהו בי לא בסדר, לא מספיק חכם ושאין סיבה אמיתית להרגיש את הפחד הזה.

כל עוד שאלתי את עצמי לגבי הפחד באופן הזה, מתוך הנחה שאין סיבה חכמה ואוהבת לקיומו של הפחד בתוכי, הרגשתי רק יותר תקוע, מבולבל וחסר אונים.

כשמתוך הרדמות שמתי לב לזה, פתאום נפתחה בי אפשרות לשאול את אותה השאלה, רק בהנחה אוהבת, מתוך הנחה שיש סיבה חכמה ואוהבת ליקומו של הפחד וכששאלתי את עצמי באופן הזה, נפתחה בי ראייה נעימה ועמוקה פנימה, אל הצורך והכאב הילדי שאני נושא בתוכי.

אחת המלכודות הרוחניות הנפוצות (שגם בה נפלתי אינספור פעמים) היא ההנחה שמה שקורה לא מוצדק, לא חכם, לא אוהב.

כשאנחנו מונעים מתוך ההנחה הזו, אנו יכולים לקדש רעיונות רוחניים שונים כמו “להיות בכאן ועכשיו”, “לקבל את עצמי”, “להתמסר למה שיש”, “להשתחרר מהאגו”, “התעוררות רוחנית” או אפילו “הארה רוחנית”…אבל בפועל אנו חווים תקיעות, כיווץ, ביקורת וגינוי עצמי מתסכל.

ההבדל המהותי בין שאלה אוהבת שמאפשרת לתשובות להתגלות מתוכנו ללא מאמץ לבין שאלה לא אוהבת שיוצרת כיווץ, חסימה ופיצול בתוכנו, הוא בהנחה הבסיסית.

אני ממליץ להניח שאם יש משהו שאנחנו לא מבינים עד הסוף, לא יודעים את התשובה עליו ב100% של וודאות, כדאי להניח שהוא קורה מסיבה חכמה ואוהבת.

הדרך שלי לוודא שאני אכן שואל שאלות מתוך ההנחה הזו היא הנימה או טון הדיבור שלי.
כשאני מונע מתוך הנחת האהבה, הנימה או טון הדיבור שלי הוא רך, לא מאיים, לא מגנה ולא צורם. אפשר לדמות את זה לנימה או טון שבו שואלים אדם אהוב שאנחנו באמת מתעניינים בו “מה שלומך? איך עבר עליך היום?”
והתחושות שעולות בי כשאני שואל את עצמי באופן הזה הן של הרפיה, של רוך, של עצב, שמחה, פחד או כעס, אבל כל מה שעולה מרגיש נעים יותר, מקובל יותר, אפשרי יותר.

כשאני שואל את עצמי שאלות מתוך הנחה שמה שקורה הוא לא בסדר, לא נכון, לא חכם או לא אוהב, אני נשמע ביקורתי, מאשים, צורם, מכווץ, לא נעים ולרוב חווה תחושות של תקיעות, בלבול, כיווץ ותסכול.

סיכום קצר

רוחניות, התפתחות רוחנית או התעוררות רוחנית – כל אלה מושגים שבעיניי מתייחסים להתפתחות אנושית טבעית שמטרתה חיים מאושרים יותר, חיים נינוחים, שלווים, אוהבים ושמחים יותר עבורנו ועבור מי שחולק איתנו את המסע.

שתי המלכודות הרוחניות הנפוצות הן כנות חלקית (כזו שלא מתייחסת לרגשות, לתחושות ולצרכים הרגשיים) והנחת אי-אהבה (הנחה שדברים שאנו לא מבינים קורים מסיבה לא חכמה, לא מוצדקת ולא אוהבת).

שני העקרונות שלי להתפתחות רוחנית בריאה הם בהתאמה:
1. ללמוד ולפתח כנות שלמה
2. להניח את הנחת האהבה לגבי כל מה שאנחנו עדיין לא מבינים או לא רואים בתוכנו

ולסיום, כמה מילים שכתבתי היום בפרופיל הפייסבוק שלי…

לפעמים

אני פשוט

רוצה לבכות

את כל הפער

שביני

לביני

ויש גם שיר:

איך אהבה עצמית פותרת כל כאב או קונפליקט פנימי

קונפליקט פנימי – לפעמים נדמה לי שרוב חיי זה היה השם השני שלי.
אהבה עצמית – עבורי זה מסע חיים שלם, רק לגלות שהיא בכלל קיימת ושזה אפשרי ואפילו טבעי לאהוב את עצמי.

גדלתי בבית קשה, בחרדה, באי שקט תמידי, בלחץ, עצבנות וכאב אדיר. לקח לי הרבה שנים לגלות שיש בי בכלל אהבה עצמית אמיתית והיום, כשאני מקשיב לעצמי אני מגלה שהדבר הכי חשוב לגבי אהבה עצמית, הוא היחס שאני נותן לעצמי.

לקח לי הרבה מאוד שנים לראות את זה בבהירות. שנים שהתעסקתי (או לפחות חשבתי שאני מתעסק) ב”התפתחות רוחנית”. עסקתי הרבה מאוד שנים במדיטציה ובתרגול טכניקות שונות ויחד עם זה שהן תרמו הרבה ליכולת שי לעצור ולהקשיב לעצמי, לפגוש מקומות עמוקים מאוד בתוכי ואפילו להרגע, במבט לאחור אני רואה שבעיקר ברחתי, ברחתי מכאב רגשי שלא הבנתי, שלא דמיינתי שאפשר להרגיש בלי להשתגע.

אם נגדיר אהבה כרצון להיטיב, רצון לתת מענה לצרכים, לעשות נעים, לתת תחושה של בטחון של חופש והנאה ותחושה של “ביחד”, אז במבט לאחור אני מבין שכל מה שעשיתי, כולל לברוח מעצמי היה תוצאה של אהבה עצמית, הרי ניסיתי להקל על הכאב והפחד שלי בכל דרך שיכלתי.

רק שהבנה מסויימת היתה חסרה לי, משהו בסיסי שלא הבנתי לגבי אהבה עצמית גרם לי לרוץ במעגלים תסכלים ומבלבלים של בריחה מעצמי ולחיות בקונפליקט פנימי עמוק במשך שנים.

לקח לי הרבה מאוד שנים לגלות ולראות שהדבר החשוב ביותר לגבי אהבה עצמית זו ההתייחסות שלי לעצמי בהווה, התייחסות שמראה לי וממש נותנת לי להרגיש שכבר עכשיו אני אוהב את עצמי. ההתייחסות הזו שגיליתי היא הריפוי הכי טוב שאני מכיר לכל סוג של סבל בחיי, התייחסות שמשחררת אותי מכאב של קונפליקט פנימי קשה.

הנה קטע וידאו שהקלטתי לפני כמה שנים שבו אני מסביר על אהבה עצמית כהתייחסות אוהבת לעצמי. אני ממליץ לצפות בוידאו ולקרוא את המשך המאמר אחריו.

 

החשיבות העצומה של קבלה ואישור חברתי

בחיים אנו חווים לא פעם קשיים, משברים, פחד, עצבות, בלבול, חוסר בהירות ואנחו נוטים לפתח עם הזמן צורות חשיבה והתנהגות שאנחנו לא בהכרח נהנים מהן. צורות חשיבה כמו דאגות, פסימיות, ביקורת עצמית, ומחשבות מקובעות ולא נעימות.
וצורות התנהגות כמו התמכרויות, התנתקות, אכילה רגשית, התעסקויות לא נעימות ועוד.

רובנו (כמוני) למדנו בילדות שכדי לשרוד, כדי שיקבלו אותנו בחברה שבה אנו חיים, אנחנו צריכים להדחיק את כל הרגשות הלא נעימים שלנו ולנסות להיות ולהיראות כמה שיותר חזקים, יציבים, חכמים, מוצלחים, יפים ובשליטה.

אני זוכר איך כבר כילד בן 5 הרגשתי צורך מאוד חזק להרשים את ההורים שלי ב”חוכמה” שלי ולהרגיש שמה שאני אומר עושה רושם משמעותי עליהם. במבט לאחור אני מבין שכבר אז משהו בי נסגר מאוד וחשתי חוסר בטחון עצום, תחושה שלאהוב אותי “סתם ככה” זה לא אפשרי ושאני צריך להתאמץ וליצור רושם מסויים כדי לזכות באהבה ובאישור.

כשאנו מדחיקים (ואנחנו עושים את זה מתוך אהבה עצמית) את הפחד, העצב, הקושי והמשבר שאנו עוברים מתוך רצון טבעי לשרוד, להיות “חזקים” ו”להתגבר” אנו יוצרים לא במודע רקרקע פוריה לחוויות של חרדה, של דכאון, של כאב רגשי מתמשך, זעם, תסכול וחוסר אונים.

ושוב, כל זה נעשה רק מתוך כוונה טובה, רק מתוך רצון לשרוד, להתגבר ולשדר שאנחנו “בסדר” כדי שלא יסתכלו עלינו “מוזר” או יגנו, ינטשו או ידחו אותנו בחברה שכל כל כך חשובה לנו…במשפחה, בזוגיות, במקום העבודה, בין חברים…כל זה מתוך אהבה עצמית.
ובכל זאת, זה ממש לא נעים, זה לחיות בחוויה של קונפליקט פנימי בין אהבה לבטחון, בין אישור חיצוני לנאמנות לעצמנו.

מה באמת גורם לסבל וקושי בחיים?

כשאני שאול את עצמי מה באמת גורם לי לקושי? מה באמת מקשה עלי להינות מהחיים?

על פני השטח נראה שיש כל כך הרבה גורמים… נסיבות החיים, מצב כלכלי, בריאות, יחסים עם אנשים, משפחה, מזג האוויר, המצב הפוליטי, המצב הרגשי, אובדן, פרידה, השכנים שעושים רעש ומה לא…

אני יכול לזכור אינספור פעמים שבהן האשמתי אפילו חפצים דוממים בבעיות שלי…למשל מדרגה שהחלקתי עליה, או דלת שלא נסגרה היטב, את המחשב שלא הגיב באופן שרציתי או מספיק מהר כמו שרציתי או אפילו את הבגדים שלבשתי הלא הרגישו הכי נוחים במצב מסויים ואפילו את הנעליים שלי שאותן האשמתי בכל מיני כאבים שחשתי.

נראה שאין גבול ליכולת שלנו להאשים את העולם שסביבנו בסבל ובכאב שלנו.

ואם בכל זאת אני מביט קצת יותר עמוק לתוכי, אני מגלה שהקושי שאני חווה נובע מחוסר תקשורת והבנה ביני לבין הרגשות שלי.

לעיתים קרובות נדמה כאילו מתחולל קרב איתנים בתוכי… רגשות של פחד, עצב, כעס, שמחה או תשוקה פוגשים מחשבות מלחיצות, דורשניות, שתלטניות, מבולבלות, אובססיביות וביקורתיות.
הקרב הפנימי הזה, המאבק המכאיב הזה בתוכי הוא קונפליקט פנימי שאני מכיר כל כך טוב.

הקשבה לעצמי מגלה לי שהרבה יותר מנסיבות החיים החיצוניות ואפילו המצב הרגשי או המחשבתי שלי, מה שבאמת גורם לי לחוויות של קושי, תסכול, בלבול, חרדה או דכאון הוא קונפליקט הפנימי בין העולם הרגשי לעולם המחשבתי שלי.

ואני רואה שזה לא רק אצלי: כשהמחשבות והרגשות שלנו מיישרים קו ונפגשים באמת, בכנות, אפילו אם זה קורה לעיתים רחוקות ולרגעים בודדים, אנו חווים הקלה, אחדות רגשית, סיפוק ותחושת שלמות עם עצמנו.

כל מה שנשאר לנו אם כן, זה לשאול בכנות – מה גורם לנו לחיות בחוויה של קונפליטקט פנימי בין העולם המחשבתי והעולם הרגשי שלנו ואיך אפשר אחרת?

אהבה עצמית קונפליקט פנימי

אז מה גורם לנו לחוויה של קונפליקט פנימי?

חווית קונפליקט פנימי היא תוצאה של ילדות, של גישה שלמדנו בילדות ואפשר לנסח אותה בפשטות בערך כך: “הרגשות האמיתיים שלי הם מסוכנים וצריך להסתיר אותם וכדי לעשות את מה שצריך כדי להתקדם, להצליח ולזכות באישור ואהבה מאחרים, אני חייב לשפוט ולבקר את הרגשות שלי ולהסתיר אותם אפילו מעצמי.”

למדנו את הגישה הזו משתי סיבות:
1. האופן שבו התייחסו אלינו כילדים. אצל רובנו, ההורים לא ידעו לקבל ולהבין את הרגשות שלנו ולעיתים קרובות מאוד רגשות טבעיים שלנו כמו פחד, תשוקה, עצב וכעס זכו לביקורת, גינוי, התעלמות, מניפולציות ובחלק לא מבוטל של מקרים גם לאלימות מילולית ופיזית שלא לדבר על מקרים של התעללות פיזית ונפשית שגם הם לא נדירים.

בנוסף, כשרצו שנעשה משהו בילדות, הדרך לגרום לנו לעשות זאת הייתה כרוכה לרוב בביקורת, דרבון כוחני, הפחדות, איומים ומניפולציות.

אני זוכר באופן אישי אינספור פעמים בילדות בהן נדרש ממני בתקיפות להפסיק להיות “אנוכי” ולעשות את מה שצריך. אינספור האשמות, דרישות אלימות, גינוי, איומים בעונש והשלכות מפחידות וביקורת כדי שאעשה את מה שנדרש ממני.

כדי לחוש את הנקודה הזו אפשר לשאול לרגע – איך הרגשת כילד כשהיית עצוב? כשפחדת? כשמאוד רצית משהו? כשנעלבת מאוד?
האם הרגשת שיש לך הורים שבאמת מקשיבים, מבינים ואוהבים אותך ברגעים האלה? או שנסגרת? התבודדת? הרגשת שלא מבינים, שאי אפשר לדבר ושאין במי לתת אמון?


2. האופן שבו ראינו את ההורים שלנו ואת החברה סביבנו מתנהגים.
כילדים באנו לעולם כספוג, כדף חלק שלא מכיר ולא יודע איך מתנהגים. חוץ מהאופן שבו התייחסו אלינו, למדנו לחקות באופן לא מודע את ההורים ודמויות אחרות שראינו סביבנו שגם הם כמובן לא גילו את הרגשות שלהם, ביקרו ושפטו את עצמם ואת מי שסביבם וניסו להראות “חזקים” ו”בשליטה” רוב הזמן.

כדי לחוש את הנקודה הזו אפשר לשאול לרגע – האם ההורים שלך גילו לך את הרגשות האמיתיים שלהם? האם דיברו בבית על פחדים? על עצבות? (ואגב לשתף אין משמעותו להתלונן ולהאשים אלא פשוט לשתף בכנות את מה שמרגישים).
האם גילו לך שהם זקוקים לאהבה ולאישור בעצמם? האם ראית את ההורים או דמויות סמכות אחרות בילדותך מדברים ומשתפים בכנות בחולשות, ברגשות ובצרכים שלהם?

מכיוון שזו הגישה שלמדנו בילדותנו, נוצר בנו קונפליקט פנימי בין מה שאנחנו מרגישים לבין מה שאנחנו חושבים שצריך לעשות, איך צריך להרגיש ומה צריך לשדר החוצה.
קונפליקט פנימי כואב שמוליד חרדה, דכאון, יאוש, בלבול, חוסר מוטיבציה, זעם ושלל צורות של סבל בחיינו.

ומה שמדהים במיוחד הוא שכל הקונפליקט הזה הוא אהבה עצמית, הוא נסיון שלנו לשרוד על פי הגישה שלמדנו בילדות, על פי אותה “תוכנה” אם תרצו, או ראיית עולם שהותקנה בנו בילדות.

אהבה עצמית – ריפוי לקונפליקט הפנימי

אם אנחנו מסכימים שקונפליקט פנימי בתוכנו נובע מאהבה עצמית שפועלת לפי גישה טראומטית וכואבת שלמדנו בילדות, נשאלת השאלה איך עושים שיהיה לנו נעים? שנחזור להינות מהחיים ולהפסיק לריב עם עצמנו ועם הרגשות שלנו?

את התשובה אני מחלק לשולשה חלקים:

1. להודות בכנות במניעים שלנו. ללמוד להודות יותר ויותר בפני עצמנו בכנות אותנטית (ולא כטכניקה או חשיבה “חיובית” רפיטטיבית) בכך שכל פחד, דאגה, ביקורת או מאבק בתוכנו נובע מאהבה עצמית, מהנסיון שלנו להיטיב עם עצמנו.

כשאנו לומדים להודות בכך בכנות, משהו בנו נרגע כמו ילד ששומע מההורה שלו שהוא אוהב אותו ולא רק מנסה לשנות או לבקר אותו ללא הרף.

2. ללמוד להקשיב לרגשות שלנו. כדי שנוכל להתעורר ולגלות משהו חדש בתוכנו, יש צורך שנלמד לשים לב ולהקשיב לרגשות שלנו.
כל עוד אנו חגים במעגלים של מחשבות לחוצות ללא הפסק, קשה לנו מאוד לשים לב ולהזכר שהרגשות שלנו הם בעצם לא האויבים שלנו.
שהרגשות שלנו הם כמו השפה הפנימית העמוקה שלנו, כמו ילדים פנימיים שמביעים צרכים, את הצרכים האמיתיים שלנו. צרכים אנושיים וטבעיים כמו צורך בחום, בקרבה, באישור, באהבה ובטחון.

3. ללמוד לדבר ולהתייחס לעצמנו באופן שעונה על הצרכים הרגשיים שלנו. לאחר שלמדנו להכיר בכנות במניעים שלנו ולמדנו להקשיב לרגשות שלנו ולזהות את הצרכים הרגשיים שלנו, מסע הריפוי מתוך אהבה עצמית טבעית לוקח אותנו לגילוי עצמי מעניין, אל האפשרות לדבר עם עצמנו כמו חברים, אל האפשרות ללמוד לתת לעצמנו את היחס שאנחנו כל כך רוצים לקבל מאחרים – יחס קשוב, יחס כן, יחס אמפטי, יחס שנותן תחושה של אישור של ביחד ושל בטחון.

אני לא מדבר על טכניקה או שיטה אלא על תובנה שלומדת לראות את האהבה בכל צורה של מחשבה, רגש או ביטוי שלנו וההזכרות הזו, הגילוי העצמי המחודש הזה הוא ריפוי טבעי קל ונעים לכל מה שמפריע לנו בעצמנו ובחיים.
מסע שאני עובר בעצמי (ואני לא מושלם בכלל בו אבל אני לומד כל יום עוד ועוד) ומסע שאני חולק עם כל מי שמגיע אלי למפגשים אישיים וסדנאות באווירה של מנוחה, של קבלה, של אפשרות להיות מי שאנחנו והכוונה אוהבת.

הנושא של אהבה עצמית הוא רחב ועצום ויש עוש מאמרים רבים באתר שלי שנוגעים בנושא הזה לעומק מכיוונים שונים.  בנוסף תוכלו למצוא באתר מאמרים רבים הנוגעים בריפוי רגשי ונפשי מתוך קבלה עצמית ואהבה עצמית עבור דפוסי סבל שונים כמו למשל לחץ נפשי ועוד.