פוסטים

מיניות טובה זקוקה לאהבה

מיניות טובה זקוקה לאהבה.
זו הכרה שלא קל להכיר בה כי התרגלנו להסתיר אותה אפילו מעצמנו.
זו כנות פנימית שמביאה ריפוי עמוק.

כדי להבין את המשמעות וההשפעה העצומה של מיניות והיחס שלנו למיניות שלנו על החיים שלנו, לא חייבים להסביר שום דבר.
מספיק להרגיש.

להרגיש את הגוף

מספיק להרגיש איך המיניות שלנו היא הבסיס, הקרקע, מקור האנרגיה והעוצמה שמתוכה אנחנו צומחים ומתבגרים, רואים ומראים את עצמנו.
להרגיש את בסיס הגוף – האגן, אזור מרכזי, עוצמתי, רגיש, פגיע ומשתוקק למפגש, לאהבה, לבטחון ולעונג.

מספיק להרגיש איך כל תנועה פיזית או מנטאלית שלנו נטועה עמוק באגן, בנשימה, בבטן התחתונה, במיניות ובהתייחסות (או חוסר ההתייחסות) שלנו למיניות שלנו.
איך מקור תחושת הבטחון הבסיסית ביותר שלנו מגיע משם.

לא מעט מהאנשים שמגיעים אלי, חושפים מיניות פגועה, כאובה, מבוהלת, אשמה ומסוכסכת.
כאילו מהיסוד, מהתחלה לא הייתה שלמות, בטחון ואהבה במקום הרגיש והאינטימי הזה.
רובנו למדנו על ידי חוויות של התעלמות, בורות, טראומות ואלימות בילדות שהמיניות שלנו היא פסולה, אסורה, מגונה ולא בסדר.

באופן אישי אני יכול לשתף שכשהייתי ילד, אף אחד לא דיבר איתי על מיניות, על תשוקה, על העונג והרגישות שבה.
כשהתחלתי לגלות את המיניות שלי, גם אם אף אחד לא גינה אותה ישירות, הרגשתי מגונה, אשם, סוטה, לא בסדר.
הרגשתי שאני צריך להסתיר ולהתבייש בגוף שלי, ברצונות הטבעיים שלי, בצורך שלי בעונג והנאה.
זה זרע הרבה כאב, בלבול, תסכול וחוסר בטחון בחיי כילד וגם לאחר מכן בתחומים רבים של החיים.

כל כך הרבה פעמים התייחסתי למיניות שלי כמו למישהו שמנצלים וזורקים, עושים ואז בורחים, מתרגשים ואז מייד מדחיקים ורוצים לנתק כל קשר וזה ממש ממש כאב.
זה פיתח בי מטען כבד של אשמה, מבוכה ובעיקר חוסר שלמות עם עצמי.

המיניות אצל רבים מאתנו היא כמו ילד או ילדה שמקבלים יחס רק כשיש אינטרס בהם.
יחס נצלני, אינטנסיבי וממוקד ואז בורחים, עוזבים, נוטשים כי זה פשוט מפחיד מידי, מגונה מידי, לא מרגיש שלם וטבעי.

כך זה נראה גם על פני השטח בהרבה מקרים.
התחממות עזה ואז נטישה והתרחקות.
רצון לברוח, ללכת למקום אחר, להדחיק את התחושה המביכה וה”לא בסדר” הזו.
לא כיף.

 

הבעיה האמיתית היא שזה פשוט לא נעים

הבעיה העיקרית עם התנהלות כזו, שהיא כמובן לא באשמתנו, שהיא מרגישה התמכרותית, מדחיקה, מנותקת, שלא נהנים בה באמת כי תמיד יש לחץ ומתח מתחת לפני השטח.
מילא עושים מה שעושים…אבל לא באמת נהנים, וזה חבל.

הגישה שלי לריפוי במקום הכל כך רגיש הזה, היא לא להפסיק לעשות את מה שעושים (או שלא עושים), אלא ללמוד להינות מזה באמת, להקשיב לזה באמת.
ללמוד לכבד, לאהוב ולהינות מזה באמת כי דווקא הנאה מביאה אותנו לאיזון טבעי ונעים מבפנים.

כשאנחנו נהנים באמת, בלי העומס והלחץ של רגשות האשמה וחרדת הנטישה שאנו חווים כשאנו מתייחסים למיניות שלנו כאל משהו מגונה, מלוכלך, פוגעני ולא ראוי לאהבה, דווקא מתוך חווית העונג והאהבה, אנו לומדים את האיזון הטבעי שלנו, הלחץ פוחת, החרדה מתפוגגת והיכולת הטבעית שלנו לעשות את מה שנעים ומדוייק לנו מתפתחת בלי מאמץ.

המיניות, כמו הרגשות, הצרכים וכל אינטלגנציה טבעית שיש בנו, זקוקה לאהבה, הקשבה ורגישות.
לא פחות ואולי אפילו יותר מכל תחום אחר בחיינו.

כשהמיניות שלנו לא זוכה ליחס אוהב – קשוב, רגיש, מכבד, נאמן, לוקח את הזמן להכיר וללמוד את הצרכים והרגשות שלנו, התוצאה היא לחץ, מתח, חרדה, אשמה, כעס, תסכול, התרחקות, אלימות ופגיעה בתחושת הקרבה והבטחון העצמי.
זהו בעצם הסכסוך הפנימי העמוק שלנו עם עצמנו. סכסוך שמנסה למצוא בטחון ומקום בעולם על ידי גינוי עצמי מכאיב.

 

מיניות – המיניות שלי זקוקה לאהבה

יש משהו מרפא ומשחרר מאוד בהכרה שהמיניות שלנו זקוקה לאהבה.
בין אם אנחנו נוטים לשימוש אינטנסיבי במיניות כבריחה ונסיון להמנע מרגשות מסויימים ובין אם המיניות שלנו סגורה וחסומה, ההכרה בכך שהמיניות שלנו זקוקה לאהבה מולידה אפשרות חדשה לריפוי בתוכנו.

רק להודות בזה, להכיר בזה, לומר את זה לעצמי: המיניות שלי זקוקה לאהבה,
זה מאפשר לגישה חדשה להוולד בתוכי.

בלי לדעת איך ומה יקרה, רק להודות בכך בפני עצמי – “המיניות שלי זקוקה לאהבה”, זה מפגיש אותנו עם עצמנו, עם הרבדים הרגישים והעוצמתיים ביותר שלנו ומשחרר אותנו מבפנים.

ההכרה בכך שהמיניות שלנו זקוקה לאהבה, מולידה אפשרות חדשה לאהבה ושלמות בתוכנו ומבקשת להעמיק אל תוך המסע המרפא הזה כלפי עצמנו עוד ועוד באינספור דרכים יצירתיות.

וכשאני אומר שהמיניות שלנו זקוקה לאהבה, הכוונה היא זקוקה לנו שנקשיב לה, שניקח זמן להרגיש, לגעת, לחוש מה ואיך באמת נעים לנו.

שהמיניות שלנו זקוקה לנו שנכיר אותה, את הרגשות והתחושות שבאים איתה, את הכאבים והתשוקות, הפחדים והעצבות שהיא יכולה לעורר בנו.

שהמיניות שלנו זקוקה שנכיר את עצמנו דרכה, לעומק. שנכיר את עצמנו, את הרגישויות, הצרכים והרגשות שלנו דרכה ונוכל לשתף בה באופן פתוח ונעים, לתקשר את הצרכים שלנו גם לעצמנו וגם למי שמעורב בה יחד איתנו.

שנוכל להתייחס למיניות שלנו כמו לחבר ממש ממש טוב, רגיש ואהוב שלנו.
ואת כל זה היא צריכה כדי שנוכל להינות ממנה (ומעצמנו) באמת, בחופשיות ובשלמות פנימית מדהימה, מרגשת, אוהבת, משחררת ונעימה.

ואם נרצה, ההכרה הזו לוקחת אותנו למפגש עמוק ואוהב עם עצמנו. מפגש שמגלה לנו שבעצם, הכל בנו זקוק לאהבה.
שכל רגש, תחושה וצורך בנו הם בקשה פנימית ועמוקה לאהבה, להקשבה, לאישור וחברות.
שלא רק המיניות שלנו זקוקה לאהבה, ויחד עם זאת, שהמיניות היא שער ראשוני, עמוק, בסיסי ואינטימי מאוד שמאפשר לנו לפגוש את הפחדים שלנו ולהכיר את עצמנו מחדש, לצמוח, לשלים עם עצמנו ולהגשים את עצמנו מעומק הלב.

למה אנחנו פוחדים מקרבה, אינטימיות, מיניות ואהבה

פחד מאינטימיות, פחד מקרבה, פחד מאהבה ומיניות. למה אנחנו עושים את ההפך ממה שאנחנו לכאורה רוצים?
למה לעיתים קרובות אנחנו מרחיקים מאתנו את מי שאוהב ומקרבים את מי שלא אוהב באמת?
למה לעיתים קרובות אנו כל כך פוחדים מקרבה, אינטימיות ואהבה ומרגישים מאוד לבד?

הנה סרטון מתוכנית רדיו שבו אני משתף לעומק על הסיבות לפחד מאינטימיות, פחד מקרבה ומיחסים, התחושה של “אני תמיד לבד” וגם את הדרך שבה אני לומד לשחרר ולשנות את המציאות הפנימית שלי בגישה נעימה ואוהבת שמאפשר לי לבטוח בעצמי, באהבה וגם בקרבה ואינטימיות:

כשמישהו רוצה אותי, זה לא רק נעים

כשמישהו רוצה אותי, באמת באמת רוצה אותי, רוצה את חברתי, כשמישהו אוהב אותי ומביע רצון בקרבה כלפיי, זה נעים, זה מרגש, זה משמח ומעודד.
אבל עבור מי שנפגע בעבר ובעיקר בילדות מיחס ביקורתי, מתעלם, כוחני, קר או אלים, זה לא רק נעים, זה גם מאוד מפחיד.

אפילו מאוד מאוד מפחיד.
זו נקודה ששמתי אליה כבר מזמן – כשמישהו או מישהי באמת רוצים אותי ואת חברתי, משהו בי קודם כל מתכווץ בפנים, משהו נבהל, משהו כואב ונסגר ולא מאמין, מסרב להאמין.

בעבר פחד מאינטימיות ניהל והכתיב לגמרי את ההתנהגות שלי.
כילד וגם כנער הייתי לכוד במעגל של בדידות כואבת.
למרות שהיו לי המון קשרים ואנשים שהכרתי, כשמישהו ממש הביע אהבה או חיבה גלויה אלי, אמר לי מילים אוהבות ורצה בגלוי את קרבתי, פשוט התכווצתי ונסגרתי בפנים, נלחצתי, הרגשתי נבוך ובו זמנית התנתקתי וקפאתי.
פשוט לא יכלתי לקבל את זה.

אני רואה את זה כמעט אצל כל מי שאני פוגש.
חברים, משפחה ואנשים שבאים אלי לסדנאות ומפגשי ליווי אישיים.

אנחנו כל כך מאמינים בסיפור שאנחנו רוצים שיאהבו אותנו, שהאושר יגיע מבחוץ, שאנחנו רק רוצים שיבוא המישהו או המישהי המיוחדים האלה ויאהבו אותנו סוף סוף כמו שאנחנו, עד שאנחנו שוכחים לשים לב כמה אנחנו פוחדים מאהבה, כמה אנחנו מבוהלים מעצם הרעיון שמישהו באמת יאהב אותנו ויהיה קרוב אלינו באמת וכמה אנחנו סגורים בפני אהבה ואפשרות של אינטימיות וקרבה אמיתית.

פוסט מעמוד הפייסבוק שלי שבו אני משתף בפחד מאינטימיות וקרבה והסיבות שאני מגלה בתוכי:

למה זה מפחיד כל כך שיאהבו אותנו?

אנחנו כל כך פוחדים מאפשרות של אהבה, קרבה ואינטימיות כי בתור ילדים למדנו משהו משמעותי,טראומתי וכואב מאוד – “אני, כפי שאני, זה לא בסדר. לא מרוצים ממני, לא מקבלים אותי, לא רוצים להיות איתי כפי שאני, לא מרשים לי להיות כל מה שאני או במילים אחרות – אי אפשר לאהוב אותי”.

וכשזו חווית הילדות שלנו, החיים מרגישים כמו מסע של חרדה, חוסר בטחון וחשדנות. בדיקה בלתי פוסקת שכבר מראש לא מאמינה באפשרות של אהבה או קרבה אמיתית.
כל זה קורה באופן לא מודע אבל מאוד מוחשי שבא לידי ביטוי במציאות וביחסים שלנו.

“אם מישהו כבר אוהב אותי, אז זה בטח לא פשוט ככה, בנחת, בלי לדרוש ממני דבר. הוא בטח רוצה לקחת ממני משהו, לשנות אותי, להכאיב לי איכשהו או לנטוש אותי.”
מחשבות חשדניות ולא בוטחות כאלה היו תמיד הטבע השני שלי.

מה שלמדנו על אהבה בילדות חקוק עמוק בתוכנו – אי אפשר סתם ככה לאהוב אותי, אי אפשר באמת לקבל את כולי ולהינות מזה כמו שנהנים מהטבע, מהנשימה, מליטוף, מהחיים עצמם.

לא.
אם מישהו אוהב אותי זה שם אותי מייד בכלא, במתח, במאבק תמידי.
עכשיו אני אהיה בחרדה נוראית איך לספק אותו, לרצות אותו, לתת לו את מה שהוא צריך.
איך לא לאכזב אותו ולא להראות לו את הצדדים שאני מנסה כל כך להדחיק ולהסתיר, איך לא להנטש שוב כי הרי האהבה שלו אלי היא על תנאי, היא מותנית במשהו, בהתנהגות מסויימת, בזה שאעשה דברים מסויימים שיגרמו לו עונג ולא אעשה דברים שלא ימצאו חן בעיניו.

וזה כל כך מלחיץ, זה כל כך מכווץ שרובנו באופן לא מודע, לא נותנים לאף אחד לאהוב אותנו עד הסוף, להתמסר ולהתענג לגמרי על מרבדי האהבה שלא דורשת דבר, שפשוט כאן לעשות לנו נעים, לתת בטחון, לאפשר צמיחה ולשחק בהנאה בכל מה שיש לחיים להציע.

זו הסיבה שהרבה יותר קל לפעמים להיות עם מישהו או מישהי שלא באמת אוהבים אותנו.
זה אומנם לא אוהב, לא מרגיש קרוב או אינטימי באמת, אבל זה גם לא מלחיץ, לא מאיים, לא מציף בנו את הכאב הכי עמוק שלנו ולא גורם לנו להרגיש לכודים ומאויימים.

 

חשוב לשים לב לזה

אני מרגיש שממש חשוב ומתבקש לשים לב לזה.
לשים לב שאני לא רק רוצה שיאהבו אותי, לא רק רוצה קרבה ואינטימיות אלא גם מאוד פוחד מזה, מאוד נרתע מזה ומונע את זה.

לשים לב שהמפגש עם אהבה מציף בי את כאב הילדות הכי עמוק שלי, כזה שאני לא בהכרח מוכן לפגוש. כזה שלעיתים קרובות מתבטא בתחושת חרדה, לחץ, כעס, אשמה ותסכול שבמבט ראשון לא מובן מה המקור שלהם.

וזה לא אמור להיות אחרת – זו הנקודה החשובה.
אם אהבה מעלה בנו כאב, תסכול, חרדה ולחץ זה לא אומר שמשהו בנו לא בסדר, מגונה או לא טוב.
זה אומר שאנו פשוט זקוקים להתקרבות מחודשת אל עצמנו, להכרה אוהבת ברבדים הפגועים והכואבים שלנו.

דווקא כי זו אהבה, דווקא כי זה מפגש אינטימי וקרוב, זה מאפשר לי להרגיש את מה שכואב לי באמת.

וזה לא כדי לפגוע בי, רק כדי שאשלים עם עצמי, שאוהב אותי לגמרי.
זה לא כי אהבה היא “רעה”, לא כי יש משהו לא בסדר במישהו אחר.
רק כי פצעי הילדות שלי מזכירים לי תמיד את אותה התניה – תפיסה – אמונה – טראומה ילדית עמוקה – “אותי אי אפשר לאהוב באמת. לא לגמרי, לא את כל מה שאני”.

והכאב הזה נמצא עמוק בפנים ומכווץ, מגונן עלי מול כל גילוי אהבה, כל אפשרות של קרבה או אינטימיות אמיתית.

עם השנים והזמן אני רואה יותר ויותר את הכאב הזה בתוכי.
אני רואה ומסכים להרגיש יותר ויותר את הפחד מאהבה, קרבה ואינטימיות וזה מה שמשחרר אותי מהפחד הזה, מהשיתוק והניתוק הרגשי ומאפשר לי להתקרב באמת.
אני יותר ויותר מרשה לעצמי לקבל אהבה, להתמסר ולהתענג על שפע האהבה שמגיעה אלי.

אבל הפצע שלי עדיין פה, הוא לא נעלם, הוא כואב ומזכיר לי אותי.
וזה כל כך מובן פתאום למה יש קשיים ביחסים.
למה אנחנו עושים את ההפך ממה שלכאורה אנחנו רוצים לעשות.

זה מסביר הרבה תופעות ומקרים שאנו נוטים לסבול ולגנות את עצמנו בהם, הנה כמה לדוגמה:

  • אנחנו מרחיקים מאתנו אנשים שאוהבים אותנו במקום לקרב אותם ולא מבינים למה.

למה?
כי עמוק בפנים אהבה נתפסת כמשהו מכאיב שמנסה לשנות אותנו בכח ולכלוא אותנו במחוייבות להיות מישהו שאנחנו לא.

ממש כמו שקרה לנו כילדים שרק רצו להיות עצמם, להרגיש בטוחים, חופשיים ואהובים וזכו לשפע של ביקורת, איומים, גינוי, התעלמות ודרישות קשות ומכאיבות להרגיש ולהתנהג אחרת מצד אותן דמויות הוריות שייצגו עבורנו את כל מה שקרוב, אוהב ואינטימי.

  • אנשים רבים מוצאים את עצמם שוב ושוב במערכות יחסים שאין בהן אפשרות לאהבה, קרבה ואינטימיות אמיתית או נמנעים ממערכות יחסים עמוקות באופן גורף.

למה?
כי בפנים זה הרבה יותר בטוח ככה.
כשנפגעים מאוד מאהבה בילדות, לא שוכחים את זה וזה מפעיל אותנו מבפנים בצורת ספקות, חרדות, לחץ וחוסר בטחון עד שמסכימים להרגיש את זה לגמרי.

כשאנו תופסים אהבה באופן לא מודע כמשהו מאיים שדורש לשנות אותנו בכח, לא מפתיע שחלק מאתנו לא יסכימו לקחת סיכון ולהכנס לזה בכלל.

  • רבים מאתנו חווים קושי עצום ביחסים אינטימיים.

רבים מאתנו נלחצים במצבים של קרבה, של אינטימיות לאורך זמן.
מרגישים מאויימים ולכודים, מתנהגים באימפולסיביות, תוקפנות, בורחים, מתנתקים ולא יציבים ביחסים זוגיים או ביחסי קרבה ואהבה.
וכמובן שזה גורר הרבה רגשות אשמה ונחיתות ומחשבות של “למה לאחרים יש ולי אין?”, “מה לא בסדר בי?”, “למה אני עדיין לא הצלחתי להיות בזוגיות\אהבה\להביא ילדים?”.

על פני השטח אנו חווים את התגובות וההתנהגות שלנו כלא הגיוניים, אבל מתחת לפני השטח, הטראומה הילדית של “אי אפשר לאהוב אותי כמו שאני” מייצרת גלים עצומים של פחד, חרדה ולחץ.

  • גם קשיים במיניות קשורים מאוד לזה.

הרי מיניות היא מקום שבו רוצים אותנו, חושקים בנו, רוצים ממש קרוב אלינו, מצב מאוד אינטימי.
ודווקא בגלל זה רבים מאתנו חשים כל כך לחוצים, לכודים ולא חופשיים להינות במיניות שלנו.

דווקא בגלל אותו פצע ילדות, אותה חוויה שקרבה משמעותה שלוקחים לנו משהו, שמאלצים אותנו לוותר על עצמנו, להיות משהו שאנחנו לא, רבים מאתנו חווים מיניות כחוויה של כפיה, של אילוץ ושל לחץ ולא כעונג חופשי, משוחרר ובטוח.

 

פחד הוא לא סבל והוא לא הפצע שלי

מה עוזר לי מאוד בדרך הריפוי והצמיחה שלי וביכולת שלי לבטוח באהבה, קרבה ואינטימיות מחדש, זו ההכרה הזו: פחד הוא לא הסבל שלי והוא לא הפצע שלי.

הפצע הרגשי שלי, אותה טראומת ילדית שמספרת ולוחשת שוב ושוב שאהבה, קרבה ואינטימיות הן כאב, נטישה, כלא וסבל, הפצע הזה כואב אבל הוא לא זה שגורם לי סבל, הוא לא שלילי ולא צריך לשנות אותו, הפחד שלי פשוט מזכיר לי שכואב לי ושאני זקוק לתושמת לב.

כשאני מסכים להרגיש פחד ואת הכאב הזה, הוא דווקא נראה מקסים, מדהים, יפה ומרגש…ממש נותן משמעות לחיים.
הרי בסופו של דבר, הפצעים, הפחדים והאתגרים שלי הם אני, הם הבית ספר הכי משמעותי שלי, הם הייחודיות שלי והם הצמיחה שלי, הכשרונות הייחודיים שלי והעוצמה שלי כשאני מסכים ללמוד את השיעור.

אותם פחדים וכאבים עמוקים, כשאני מסכים להרגיש אותם, לההפסיק לנסות להתנתק מהם ומרשה לעצמי לראות את הכאב, הפחד והרגישות האלה כילד, כמי שאני, כמקום רגיש ואנושי שזקוק לאהבה ובטחון ושיש לו זכות אמיתית להרגיש כך, כל הסבל והמאבק הופך לאמםטיה, שחרור, הרפיה פנימית וריפוי.

הסבל שלי הוא רק הנסיון שלי להתנתק מעצמי, להפסיק להרגיש ולהסתיר את מי שאני.
זה ממש כואב ומייסר.
זה מעורר חרדות, זעם, תסכול, קושי בתקשורת, אשמה ודחף לברוח ולנטוש.

דווקא להסכים להרגיש את הכאב שלי ואת הפצע הילדי העמוק, זה ריפוי וזה ממש נעים ואוהב ומשחרר.

להסכים להרגיש זה להיות ההורה שתמיד רציתי שיהיה לי.
האמא שתמיד חיפשתי, האבא שתמיד חלמתי עליו.
זה להיות הורה כזה שממש מסכים להיות אנושי, פגיע ואמיתי לחלוטין.

כשיש לנו הורה כזה בפנים, בתוכנו, אנחנו יכולים לבטוח מחדש בקרבה, אינטימיות ואהבה.
אנחנו יכולים להתקרב באמת ולהינות מהבטחון, התשוקה, החופש, הצמיחה והיצירתיות שביחסי קרבה אמיתיים.
ולגלות בתוכנו את ההורה הזה…זה המסע של גילוי עצמי מתוך אהבה עצמית.