פוסטים

פחד משינויים – מה עושים איתו?

פחד משינויים…כמה מתסכל. מי מאתנו לא חווה את הפחד הזה? עבור חלקנו, פחד משינוי הופך לקושי משמעותי ובא לידי ביטוי בחרדה, תקיעות, קושי בקבלת החלטות, חוסר מימוש עצמי, רגשות אשמה, חוסר בטחון ותחושת חולשה וחוסר אונים.

אחת הדוגמאות הטובות ביותר לאדם שפוחד משינויים הוא אני. כל חיי פחדתי משינויים. בין אם זה לעבור דירה, להכנס לקשר חדש, לעזוב קשר ישן, לשנות קריירה, לעשות בחירות בחיים ואפילו לנסוע למקום חדש ולא מוכר. כל צעד כזה היה מלווה ברמות משתנה של חרדה, תסכול, כעס ורצון עז לברוח ולהדחיק את הכל.

אני זוכר את התסכול והחרדה שהרגשתי (והדחקתי) כשניצבתי בפני אפשרות לשינוי משמעותי בחיי. במקרים רבים הייתי גורר החלטות במשך חודשים ושנים, בוחר שלא להתמודד, מאשים אחרים בבעיות שלי, מנסה לספר לעצמי שזה לא חשוב ושיש גורם אחר כלשהו (למשל הגורל או אלוהים) שיגרום לדברים לקרות באופן הנכון בלי שאני אתערב.

במבט לאחור אני רואה כמה סבל חוויתי כשלא הסכמתי לראות, לפגוש ולהכיר את הפחד שלי משינויים.

הנה ראיון קצר שלי לרשת א’ של קול ישראל בנושא פחד משינויים והתמודדות עם פחדים. מוזמנים להאזין לו ולקרוא את המשך המאמר.

הדחקה – הדרך האוטומטית

עבור רובנו, הדחקה היא ברירת המחדל. אנחנו פשוט מעדיפים לא לראות, להתעלם ולא להרגיש רגשות שלמדנו לזהות אותם כ”שליליים”, “מגונים” או כ”חלשים” וכמובן שפחד נמצא בראש רשימת הרגשות המודחקים שלנו כי הרי בינינו…מי מאתנו רוצה לפחד? ועוד להיות כנה ולהראות את זה מול אנשים אחרים?

כולנו למדנו בשלב כזה או אחר להדחיק את הפחדים שלנו ולנסות להיראות “אמיצים”, אבל המציאות מתחת לפני השטח שלנו שונה לגמרי.

מתחת לפני השטח הפחד המודחק שלנו משינויים מייצר מתח, אי נוחות, כאב רגשי ותסכול. אנחנו כמובן יכולים לבחור להתעלם ממנו ולהדחיק אותו, אך לא לאורך זמן.

כאשר רגש עוצמתי כמו פחד זוכה להתעלמות והדחקה במשך תקופה ארוכה, הוא מתחיל לבוא לידי ביטוי כחרדה, מתח, חוסר שקט נפשי ותסכול הולך וגובר.

למרות שאנו נוטים לראות בסימפוטמים של חרדה וחוסר שקט נפשי בעיה, זוהי למעשה הדרך הטבעית והבריאה שלנו לאותת לעצמנו שאנו במצוקה רגשית ושכדאי מאוד להתחיל לשים לב לרגשות שלנו ולתת להם מענה אמיתי ואוהב.

ואגב, למרות שההדחקה יכולה להיות פתרון נוח באופן זמני, המחיר שאנו משלמים על חוסר הקשבה ומענה לפחד המודחק שלנו משינויים הוא כואב. אנו יכולים למצוא את עצמנו תקועים בעבודה שאנחנו לא אוהבים, בזוגיות שהיא לא בריאה ולא נעימה לנו, במערכות יחסים קשות ומתסכלות עם הורים, קרובי משפחה וחברים או לחלופין עם קושי רב לנהל מערכות יחסים בכלל ועם תחושה הולכת וגוברת של תסכול וחוסר סיפוק מעצמנו ומהחיים.

פחד משינויים – המעצור

אז מהו בעצם פחד משינויים? זהו אותו פחד בסיסי מאפשרות של חוויה חדשה ולא מוכרת, שבעצם מחזירה אותנו לחוויה של פחד מלחוות כאב כתוצאה מאכזבה שלנו מעצמנו ומהחיים…כאב שהוא דווקא מאוד מוכר לנו.

מהיכן נובע הפחד הזה? בעיקר מהתניות הילדות שלנו. בילדות כולנו למדנו דרך חוויות שונות שיש סיבה טובה לפחד ממה שלא מוכר לנו. שכדאי מאוד לאחוז ב”בטחון” המוכר והידוע. כשההורים שלנו ודמויות סמכות אחרות דרשו מאתנו להתנהג ולפעול באופן מסויים, כשנחשפנו לסביבה חדשה ומפחידה כמו גן ילדים או בית ספר ודרשו מאתנו להתנהג “כרגיל” ולהתעלם מהפחד והכאב שלנו, כשהענישו אותנו וכעסו עלינו, למדנו באופן לא מודע שהעולם הוא מקום מסוכן, שכל שינוי הוא סכנה, שכל דבר חדש הוא איום.

אבל ממה באמת פחדנו כילדים? כילדים פחדנו רק מדבר אחד…מחווייה שבה אנחנו לא אהובים – לא אהובים על ידי ההורים שלנו ולא זוכים לחיבה ולאישור שהיוו עבורנו חמצן לנשימה בילדותנו.

זה לא אומר שההורים שלנו לא אהבו אותנו, אלא שעם כל הרצון הטוב, כילדים רובנו לא קיבלנו את היחס האוהב, הסבלני, הרך והתומך לו היינו זקוקים.

מספיק להזכר כמה קושי, כאב וחוסר אונים חשנו כשזכינו ליחס מתעלם, מזלזל או אלים מצד הורינו, כדי להבין את גודל הפחד שלנו מחווית נטישה וחוסר באהבה.

המעצור שאנו חווים כשאנחנו מונעים על ידי פחד משינויים נובע מאותו קישור לא מודע שמתרחש בין המחשבות שלנו על אפשרות לשינוי כלשהו לבין הטראומה והכאב הילדי שלנו שמקורו בחוויות של נטישה וחוסר באהבה.

כאשר אנו מונעים על ידי פחד משינויים, כל אפשרות לשינוי מייד מעלה תסריט פסימי, מפחיד, מכאיב ולא נעים…כאילו באופן אוטומטי, ברירת המחדל שלנו מכוונת על המקרה הגרוע ביותר בכל תסריט שיש בו שינוי.

פחד משינויים – הטיפול

כדי לתת את המענה העמוק המשחרר, האוהב והמדוייק לפחד שלנו משינויים, כדאי להבין מדוע דווקא שינוי מעורר בנו פחד כה גדול.

כדי להבין מהו פחד משינויים, בואו נבין קודם – מהו שינוי עבורנו?

אנו חווים שינוי כמעבר ממצב שבו אנו כביכול “שולטים” (כי התרגלנו אליו או לפחות כך נדמה לנו), למצב חדש שבו אין שום וודאות שנהיה בו בשליטה (ולא משנה כמה סיפורים משכנעים יספרו לנו או נספר לעצמנו).

במילים אחרות, הפחד משינויים הוא בעצם אחת הצורות של הפחד מאיבוד שליטה.

כמובן שאנחנו לא באמת שולטים במצב הנוכחי שלנו שאותו אנו פוחדים לאבד, אבל יש לנו סיפור או תחושה פנימית שכאילו אנחנו כבר יכולים להסתדר במצב הנוכחי איכשהו, גם אם הוא לא נעים לנו.

 

אם כן, מדוע אנו פוחדים לאבד שליטה?

חישבו על אדם שחווה טראומה אמיתית וכואבת. כעת, במצב הפוסט טראומטי, כל עולמו הפנימי וגם גופו יתרכזו במאמץ בלתי נשלט לגונן בכל הכח על המקום הפגוע והכואב שבו.

באותו האופן בדיוק, ה”שליטה” שלנו היא הניסיון הבלתי נשלט שלנו לגונן על מקום טראומטי ופגוע בנו. מקום שנפגע עקב יחס מתעלם, מזלזל או אלים שחווינו בילדות ולעיתים גם בגליאים מבוגרים יותר.

 

כשהטראומה המקורית בנו לא מקבל מאתנו מענה אוהב, ומדוייק ולא זוכה למענה לבטחון שהיא זקוקה לו, אנו חיים בפחד מלאבד את מערכת ההגנה הפנימית שלנו ותמיד נפחד לאבד שליטה.

אצל אנשים שונים הפחד מלאבד שליטה בא לידי ביטוי באופנים שונים, אך אם אתם סובלים מפחד משינויים, בוודאי תבחינו בעוד צורות של פחד מאיבוד שליטה בתחומים שונים בחייכם.

אני מזמין אתכם לבדוק כבר כעת, באילו תחומים בחייכם מופיע הפחד מאיבוד שליטה?

 

פחד משינויים - אלי קרסניץ
פחד משינויים – תגובה טבעית של התגוננות מתוך טראומה

הפחד משינויים הוא בעצם פחד מאיבוד שליטה, שהוא למעשה התכווצות פנימית ובלתי נשלטת שלנו בתגובה לטראומה וכאב שאנו נושאים בתוכנו. הריפוי או הטיפול בנושא הזה חייב להיות טיפול במקום הטראומטי והעמוק שגרם לנו להתכווץ מלכתחילה.

לדעתי ונמנסיוני, כל טיפול שטחי כמו ניסיון לשכנוע עצמי, “חשיבה חיובית”, נסיון לגנות את הפחד או ניסיון להתגבר בכח על הפחד משינויים, עלול לגרום לזעזוע פנימי והחמרה של הכאב הרגשי העמוק שלנו.

אז מהו המענה הנכון, הבריא והאוהב למקום טראומטי וכואב בתוכנו?

באופן טבעי ובדומה לטיפול בילד שעבר טראומה רגשית, הטיפול הוא יחס קשוב, אוהב וכן כלפי אותו מקום רגשי פגוע.

במפגשים אישיים שאני עורך עם אנשים אנחנו לומדים איך להקשיב לעצמנו מבלי לנסות לשנות או “לתקן” את עצמנו. כשאנחנו לומדים להקשיב לעצמנו ולעולמנו הרגשי העמוק בפשטות ובכנות, אנו מגלים בקלות וללא מאמץ את הבקשות הפנימיות שעולות מתוך אותו מקום רגשי טראומטי בתוכנו.

הבקשות שעולות מתוכנו הן תמיד פשוטות, הן תמיד בקשות לאהבה, לאישור, לכנות, ליחס אוהב ועוטף. בעצם, בתהליך ההקשבה הפנימי אנו חוזרים לאהוב את עצמנו ולראות ושהכל בנו כבר בסדר, כבר חכם, כבר בעדנו ושאנחנו לא מפוצלים אלא שלמים עם עצמנו בתוכנו.

עצם הראייה הפשוטה הזו, עצם הנוכחות האוהבת שלנו באותו מקום טראומטי ופגוע, מאפשרת ריפוי עמוק ושחרור הדרגתי של הפחד שלנו מאיבוד שליטה. כתוצאה מכך, היכולת שלנו לתת אמון בעצמנו ובחיים גדלה, הבטחון העצמי משתפר ואנו נהיים ערים ומודעים ליכולת שלנו לתת מענה אוהב, בריא ונכון לעצמנו.

וכל זה קורה ללא שום מאמץ, מאבק או ניסיונות “טיפול” כוחניים שעלולים להביא לטראומות נוספות. כל זה קורה מתוך הקשבה רכה, נעימה וחברית שלנו לעצמנו.

כמה סימנים פשוטים להתנהלות מתוך פחד משינויים:

– האם אתה עובד בעבודה שאתה לא באמת אוהב?
– חולם לעשות שינוי בחיים אבל תקוע באותו מקום שנים?
– האם אתה נמצא בזוגיות שלא באמת מספקת אותך או לחלופין פוחד להכנס לזוגיות חדשה?
– האם אתה חולם על מקום אחר לגור או לחיות בו מהמקום שבו אתה חי כיום?
– האם אתה נלחץ מאוד ממחשבה על שינוי כלשהו באורח החיים שלך?
– האם אתה חווה פחד מיצירת קשרים חדשים והטמעה של רעיונות חדשים?
– האם אתה מרגיש שהזמן חומק לך בין הידיים ושאין לך שליטה על חייך?

במידה כזו או אחרת, כולנו מרגישים את הפחד הזה משינויים. אבל אם הפחד הזה הפך לתחושה של מועקה, של תסכול, של חסימה פנימית כואבת, כדאי לשים לב אליו.
וכמובן שלא מדובר כאן בבשורה “שלילית” או בגיוני כלשהו, ההפך – מדובר בהזדמנות טבעית לחזור וללמוד לאהוב את עצמך ולהינות מהחיים.

פחד משינויים – השחרור

כאשר אנו מונעים באופן משמעותי על ידי הפחד משינויים, אנו חווים הרבה קושי בחיינו. הקושי יכול לבוא לידי ביטוי בעבודה, במערכות יחסים, בתחושת הפיזית והנפשית שלנו, בתחושת חוסר בטחון וחוסר ערך עצמי ובכל היבט של חיינו.

הטיפול המדוייק שאנו נותנים לעצמנו כשאנחנו לומדים להקשיב בכנות עמוקה לאותו מקום כואב ומודחק בתוכנו, מאפשר לנו לחוות שחרור הדרגתי, טבעי ומשמעותי.

כאשר אנו חוזרים להיות בקשר אוהב וחברי עם הפחד שלנו ועם הטראומות שגרמו לנו להתכווץ, אנחנו בעצם חוזרים להיות בקשר חברי ואוהב עם עצמנו.

הדבר המדהים בעיניי הוא, שכאשר אנו חוזרים להיות בקשר חברי ואוהב עם עצמנו, אנו משנים את הגישה שלנו לחיים מבלי שנצטרך להתאמץ.

מנסיוני, למרות שטכניקות וגישות טיפוליות רבות דוגלות בתהליך אינטנסיבי וכוחני המאלץ את האדם להתעמת עם הטראומות שלו, אני מוצא שלעיתים קרובות לטכניקות כאלה יש תופעות לוואי קשות שהן לא פחות מכאיבות מהטראומה המקורית.

באופן אישי, אני מגלה שדווקא הקשבה כנה ושימוש באינטלגנציה הטבעית שלנו מאפשרים ריפוי עמוק ויסודי יותר מכל טכניקה, שיטה או “פטנט” פסיכולוגי שהכרתי.
מבחינתי הגישה לריפוי רגשי וצמיחה אישית היא אורגנית לגמרי, כלומר מונעת מתוך הקשבה לצרכים הייחודיים של כל אדם ולקצב הבריא והאוהב ביותר עבורו.

למעשה, אין צורך בעימות כוחני, מאולץ ולא נעים שלנו עם עצמנו. ריפוי אמיתי מתרחש מתוך הקשבה כנה והאפשרות לזהות את המניע העמוק ביותר שלנו – צורך באהבה ואישור ללא תנאים שלנו מול עצמנו.

ריק

האמת העמוקה לגבי הכחשה, אשמה וקורבנות

כל חיינו, מתחת לפני השטח, אנו מזינים את עצמנו ללא הרף במשאב יקר ערך – תחושת נחמה. נחמה היא ההזנה הרגשית ההכרחית לחיינו המאפשרת לנו לחיות ולהתמודד עם מצבים רגשיים קשים. מפגש מודע ופשוט עם מנגנוני הנחמה הפנימיים מאפשר לנו לנוח באמת, לחוות שלווה אמיתית, הקלה משמעותית וריפוי רגשי עמוק, קל וחסר כל מאמץ המוביל לחיים של נחת, שמחה ואהבה.

על פני השטח של חיינו, אנו חווים לא מעט מצבים רגשיים לא נעימים – מתחים, דאגות, תחושות של תסכול, בדידות, כעס, חרדה, יאוש וחוסר אונים בתחומים שונים של חיינו. מתחת לפני השטח קיימים בנו מנגנונים רגשיים שמניעים את דפוסי האישיות שלנו – אותם דפוסי חשיבה ורגש שמייצרים את המצבים הרגשיים הלא נעימים בחיינו ומביאים קושי אל חיינו ואל מערכות היחסים שלנו.

במאמר הזה אני רוצה לשתף אתכם בתובנה עמוקה, פשוטה ומרפאה להפליא שמאפשרת להביא ריפוי ושחרור לדפוסי האישיות שלנו ולכל סוגי הסבל ואי הנוחות שאנו חווים בחיינו. תובנה שהיא לא רק מפתיעה ומדוייקת אלא קלילה, חסרת מאמץ ואפילו…מצחיקה 🙂

מה קרה לנו בילדות וממשיך לקרות גם היום

באופן טבעי, באנו אל העולם הזה בציפיה מובנית לאהבה שלמה. כתינוקות, הציפיה והצורך הקיומי שלנו היו באהבה וקבלה מושלמת ללא תנאי. במילים אחרות, זה היה ברור לנו ללא כל צל של ספק שבאנו לכאן כדי להיות אהובים, כדי שהצרכים הרגשיים שלנו בנוחות, חיבה, קרבה אנושית, ערך עצמי, בטחון, ביטוי וייחודיות יתממשו וימולאו במלואם באופן טבעי.

כמובן שכתינוקות וכילדים לא היינו מודעים לכך, אבל הציפיה הטבעית הזו להיות אהובים לחלוטין היא הצורך הרגשי הבסיסי שלנו כבני אדם. אבל מה קרה כשהגענו לעולם הזה? האם הציפיה הבסיסית שלנו נענתה?

לרוב, לצד חוויות חיוביות ונעימות, כל אחד ואחת מאתנו חווה אכזבה הדרגתית ועמוקה בילדות. אכזבה שכילדים, לרוב לא היינו מודעים אליה. שוב ושוב חווינו כאב ופחד כשהצורך העמוק שלנו באהבה ללא תנאי נתקל בהתעלמות, התנגדות, כעס, חוסר הבנה, חוסר הקשבה ובמקרים רבים גם בהתעללות פיזית ונפשית. כל זה קרה לא בהכרח כי ההורים שלנו לא אהבו אותנו, אלא כי גם הם בדיוק כמונו לא למדו לתת מענה אמיתי לצרכים הרגשיים שלהם ובמקרים רבים פשוט לא ידעו לתת לנו את המענה הרגשי הנכון עבורנו.

הפחד ההישרדותי שמתוכו גדלנו רובנו, התקופות הקשות שההורים שלנו עברו… כל אלה משתקפים היטב באותה תחושת החמצה קיומית שחיה בלב כולנו. תחושה שהפכה עם השנים לאמונת בסיס לא מודעת. אמונה שבמילים פשוטות אפשר לתרגם אותה כ – אין אהבה אמיתית בעולם הזה.

אגב, כשאני אומר אהבה אמיתית אני מתכוון לאהבה היחידה שהיא אמיתית – אהבה ללא תנאים, אהבה שהיא האפשרות להרגיש שזה בסדר גמור להיות בדיוק כפי שאני עכשיו, שאין תנאים להיותי בעולם הזה, שאין צורך “להשתפר”, “להתגבר” או להוכיח את עצמי כדי להיות ראוי לכל האהבה שבעולם.

לחלקנו, ואני מוכרח להודות שלעיתים קרובות גם לי, הרעיון של אהבה ללא תנאים נשמע מוזר ומופרך…מה? הייתכן שאני כמו שאני ראוי לאהבה? שמותר לי לנוח? שמותר לי להתרווח ולקבל אהבה בלי לעבוד קשה ולהוכיח את עצמי כל הזמן?
הייתכן שמותר לי לקבל את עצמי? לרובנו הרעיון הזה נשמע לא מציאותי…וזה רק מראה עד כמה עמוקה האכזבה שחווינו כילדים.

איך מתמודד ילד עם האכזבה העמוקה בילדות?

לפני הכל אני רוצה להבהיר שרובנו התרגלנו לחשוב על אהבה כעל ערך מוסף – משהו שבא אחרי הישרדות, בטחון כלכלי ועוד. למעשה, עבור ילד אהבה היא הצורך ההישרדותי ההכרחי היחיד. אין עוד כח בעולם שמאפשר לילד לחיות בשלווה ולגדול באופן הרמוני למעט אהבה מוחשית.

ברמה הנפשית, אהבה עבור ילדים וגם עבורנו כמבוגרים היא הזנה בסיסית והכרחית לא פחות ממזון. ילדים שלא מקבלים מספיק אהבה בילדות נוטים לפתח בהמשך חייהם קשיים רגשיים, דפוסי חרדה ודכאון, התמכרויות ובמקרים קשים יותר הפרעות נפשיות שונות שיכולות להקצין עד כדי התנהגות אלימה, חוסר תפקוד וחוסר עניין בחיים עצמם. ואגב אני לא מדבר כאן על מקרים קיצוניים…במידה כזו או אחרת כולנו מכירים את התופעות האלה בחיינו.

בימינו זהו סוד גלוי שאהבה בילדות מכתיבה באופן משמעותי ביותר את תפיסת עולמנו ואת הקשיים עמם נתמודד כמבוגרים. אז איך התמודדנו עם הכאב והאכזבה שחווינו בילדות? איך ניחמנו את עצמנו?

הדבר היחיד שילד לא יכול באמת להאמין בו הוא שההורים שלו, שמהווים עבורו את כל העולם, לא אוהבים או לא יודעים לאהוב אותו באמת. המציאות הזו היא מרה מידי עבור כל ילד…היא בלתי ניתנת לעיכול. הבשורה הזו, שאין לילד הורים שיודעים לאהוב אותו באמת, כל כך קשה ומכאיבה עד שכילדים למדנו באופן לא מודע לנחם את עצמינו בסיפורים.

היכולת הזו לנחם את עצמנו בסיפור פנימי באופן לא מודע, הפכה להיות הטבע שלנו והטבע שלנו הוא תמיד אהבה עצמית ללא תנאים. למעשה היכולת לנחם את עצמנו בסיפורים פנימיים היא המעשה הכי חכם והכי אוהב שיכלנו לעשות כילדים כדי לאפשר לעצמנו לחיות במידה כלשהי של בטחון גם אם הוא בטחון לא נוח ולא נעים.

עם השנים, מנגנוני הנחמה הפנימיים שלנו הפכו לחלק עצום ממה שאנו קוראים לו היום – האישיות שלנו. ואני רוצה להבהיר מראש: מנגנוני הנחמה הפנימיים שלנו הם אוהבים, חכמים ומדוייקים לחלוטין גם אם הם נראים לנו כמקור לכל הסבל ולכל הבעיות שלנו.

במבט מעמיק וכנה אנו מגלים שלנחם את עצמנו בסיפור פנימי, זה מעשה אוהב ומושלם ואין צורך לשנות בו דבר…אך בואו לא נקדים את המאוחר 🙂

להזין את עצמנו בנחמה…זה כל הסיפור

מנגנוני הנחמה הפנימיים – הזנה רגשית הכרחית

אז מה הם מנגנוני הנחמה הפנימיים שלנו?
מתוך מפגש עמוק וכנה עם עצמי ומתוך ניסיון בליווי וטיפול במאות אנשים שעברו איתי תהליכי ריפוי רגשי, צמיחה אישית והתעוררות פנימית, גיליתי שישנם שלושה מנגנוני נחמה פנימיים בסיסיים שמתקיימים בכולנו:

הכחשה – זוהי היכולת שלנו להתעלם, להדחיק, להמנע ולא לראות את מה שאנו מרגישים באמת. מנגנוני ההכחשה שלנו מתחילים בכיווץ הנשימה, ביצירת מתח בשרירים מסויימים והסתת תשומת ליבנו מנושאים רגשיים שונים או במילים אחרות – אטימות רגשית. כדי לתחזק את מנגנוני ההכחשה שלנו אנו יכולים לספר לעצמנו ש”הכל בסדר”, לנסות להיות “אופטימיים”, לומר לעצמנו ש”זה לא חשוב”, להתמכר לפעילויות שונות כמו אכילה רגשית, צפייה בטלוויזיה, עישון, סמים, עיסוק במיניות ועוד. 

בבסיס כל מנגנוני ההכחשה שלנו נמצא הסיפור הפשוט ש”זה לא קורה לי”. אפשר לדמיין את הילד הפנימי שבנו מספר לעצמו שוב ושוב שהוא לא ננטש, שהוא לא נפגע, שהוא לא חווה חוסר באהבה ושבעצם אין שום בעיה.

ההכחשה הזו, היא הדרך שלנו לייצור תחושה מינימלית של בטחון כדי שנוכל להמשיך לחיות ולא לקרוס אל תוך אותו כאב נורא ובלתי נסבל של בדידות קיומית. כשאני נתקל במנגנוני הכחשה אצל אנשים, אני רואה את האהבה העצמית העצומה שנמצאת בבסיס הדפוס הזה.

אני לעולם לא מנסה לגרום לאדם להתעמת בכח עם מה שהוא מכחיש אלא מלווה אותו ברכות למפגש כנה ואוהב עם מנגנון ההכחשה עצמו. המפגש הכנה הזה כבר עושה את כל העבודה, כפי שאסביר בהמשך.

אשמה – אשמה היא עוד דרך נפלאה שלנו לספר לעצמנו שבעצם, הכל בסדר. אתם וודאי מתפלאים לקרוא את השורות האלה…באופן טבעי תתהו – “אבל אשמה דווקא גורמת לי להרגיש לא בסדר עם עצמי, אז איך בדיוק היא משרתת אותי?” – תהייה מובנת לגמרי.

כדי להבין איך אשמה מנחמת אותנו, בואו נחזור שוב אל אותו הילד שחווה חוסר באהבה מצד הוריו בילדות. כפי שציינתי קודם, הדבר היחיד שילד (וגם אדם מבוגר) לא יכול להתמודד איתו הוא ההכרה בכך שההורים שלו (שמהווים בילדות את העולם כולו) לא אוהבים או לא יודעים לאהוב אותו.

כדי להמנע מהתסריט האיום הזה, אנו לומדים “לקחת אחריות” ולהאשים את עצמנו. הסיפור שאנו מספרים לעצמנו כאן הוא ש”זה לא שההורים לא אוהבים אותי, אלא זה אני שלא בסדר. אני לא ראוי לאהבה. ההורים שלי אוהבים אותי ואני הוא זה שלא יודע לקבל אהבה – אני הבעיה ולא הם”.

למרות שעל פני השטח זה יכול להשמע מוזר, בעומק העולם הרגשי שלנו יש בכך היגיון מושלם. כילדים אנו לא יכולים להאשים את ההורים שלנו, ההורים הם אלה שמקיימים, מזינים ומלווים אותנו מרגע כניסתנו אל העולם הזה.

כדי לנחם את עצמנו אנו יכולים לספר לעצמנו שאנחנו בעצם אלה שלא ראויים לאהבה, לחיות בתחושה תמידית של “אני לא בסדר”, “אני עדיין לא מספיק טוב” או “אני לא ראוי לאהבה, יחס, אהדה, חיבה, תשומת לב”…”הכל באשמתי” (נשמע מוכר?).

דפוסי האשמה הפנימיים שלנו הם נחמה עמוקה המאפשרת לנו לחיות, גם אם לא בנוחות ולא באושר, אך להמשיך לחיות בתחושה של נחמה מסויימת. גם אם על פני השטח אנו מספרים לעצמנו שאנו רוצים להרגיש טוב עם עצמנו, לקבל את עצמנו ולהיות “חופשיים”, האמת העמוקה היא שאנו זקוקים לתחושת האשמה כמו לאוויר לנשימה.

כלל פשוט הוא שכל עוד אנו מספרים לעצמנו שאנו רוצים להרגיש טוב יותר, להיות משוחררים מאשמה, אנו ממשיכים מתחת לפני השטח לקיים את אותו דפוס שמספר שוב ושוב באינספור דרכים יצירתיות שאנו עדיין לא מספיק טובים, אשמים ולא ראויים לאהבה בדיוק כפי שאנחנו.

גם במקרה הזה מדובר במנגנון של אהבה טהורה וכשאני פוגש את המנגנון הזה אצל אדם שבא אלי לעבור תהליך של ריפוי רגשי, אני לא מנסה לשכנע אותו לשנות את הדפוס הזה אלא רק מעודד אותו ברכות לראות את עצם קיומו של הדפוס ואת הדרכים בהן הוא ממשיך לקיים אותו בכל רגע חדש.

קורבנותעוד מנגנון נחמה מושלם. בבסיס דפוס זה אנו בעצם מספרים לעצמנו שיש גורם אחר “הגורם המקרבן” שגורם לכך שאנו לא מרגישים אהובים או לא נמצאים במקום שבו אנו רוצים, אמורים או צריכים להיות. כמו במקרה של אשמה, גם כאן בסיפור הנחמה העמוק שלנו, אנו מספרים לעצמנו באופן לא מודע שבעצם ההורים אוהבים אותנו אבל יש גורם אחר שמונע מאתנו להרגיש אהבה.

היצירתיות האינסופית שלנו מאפשרת לרקום אינסוף סיפורי קורבנות. אנו יכולים לספר לעצמנו שאנו קורבנות של הסביבה, של המדינה, של החברה, של נסיבות החיים, של מצב בריאותי כלשהו, של בני הזוג שלנו, של אלוהים, של הגורל, של הבוס בעבודה, של המצב הכלכלי, וגם של איכות מסויימת בתוכנו (לדוגמה חוסר בטחון, חוסר מודעות, בלבול, פחד, מחשבות כלשהן וכדומה) ואפילו של ההורים שלנו, אלא שכמבוגרים אנו לא מאשימים את אותם ההורים שחווינו בילדות. ההורים שחווינו בילדות שמורים עמוק בתוכנו במקום מיוחד ולא מודע שהוא נקי מאשמה.

ייתכן שלאחר קריאת שורות אלה אתם מרגישים התנגדות או בלבול. מה שאני מציג כאן יכול להשמע מהפכני  – הרי כולנו התרגלנו לחשוב שהכחשה, אשמה וקורבנות הם בעיה, הם מכשול והם העניין הלא פתור שלנו. במובן מסויים זה נכון, מנגנוני הנחמה שלנו הם מאוד לא נעימים ומצריכים מאתנו מאמץ והשקעת אנרגיה תמידית אבל מצד שני הם מאפשרים לנו להמשיך לחיות. הם מספקים לנו את תחושת הבטחון והנחמה הבסיסית שאנו זקוקים לה כאוויר לנשימה והכל קורה מתחת לרדאר המודעות שלנו.

לראייה, בחנו את עצמכם כעת בכנות – כמה מהאנרגיה המנטלית שלכם – מהמחשבות שלכם, מבטאות מנגנונים של הכחשה, אשמה וקורבנות? גם אם לא באותן מילים, איזה אחוז מהמחשבות שלכם מספרות ש”זה לא קורה לי”? ש”משהו עדיין לא בסדר בי”? ש”מישהו או משהו אחר אחראי למצב הלא נעים שלי”?

אם נבחן בכנות נגלה שרוב המחשבות שלנו מבטאות באופן מושלם את שלושת מנגנוני הנחמה – הכחשה, אשמה וקורבנות. אם נחשוב לרגע גם על האנשים הקרובים אלינו, נשים לב שגם הם עוסקים במידה רבה בשלושת דפוסי הנחמה הפנימיים האלה.

אבחנה מעניינת נוספת היא ששלושת מנגנוני הנחמה האלה מזינים אחד את השני ויוצרים רצף מחשבתי. לדוגמה – אנו יכולים לספר לעצמנו שאנו קורבנות של תחושת האשמה שלנו, להתכחש לקורבנות שלנו ולהאשים את עצמנו על ההכחשה שלנו…וחוזר חלילה.

כמה שאנחנו יצירתיים…אנחנו יודעים לנחם את עצמנו באופן מושלם ולאחוז בסיפורים שלנו תמיד.

אפילו כשנדמה לנו שהכחשה, אשמה וקורבנות הם הגורם היחיד לייסורים שלנו, חישבו על האלטרנטיבה: מבחינת המקום הילדי והלא מודע שלנו, לא לספר לעצמנו את הסיפורים האלה זה כמו לקרוס לתוך בור אפל ללא תחתית וזו הסיבה שבפועל אנו נאחזים בהם בכל כוחנו בלי שכלל נבין מדוע.

גם אם שקעת בעבר בדכאון עמוק או חרדה קשה, דע לך שכל עוד סיפרת לעצמך סיפור של הכחשה, אשמה או קורבנות, מעולם לא וויתרת על עצמך באמת.

מנגנוני הנחמה הם מושלמים

הנקודה החשובה ביותר להבנה היא זו: מנגנוני הנחמה שלנו הם מושלמים ולא זקוקים לשום שינוי. על פני השטח אנו מספרים לעצמנו שאנו רוצים להיות מאושרים ולהרגיש טוב, אבל ההיגיון ההישרדותי הילדתי העמוק שבנו מבין דברים אחרת.

למעשה הסיבה לכך שאנו מחפשים מצב “טוב” יותר מהנוכחי או במילים אחרות – מספרים לעצמנו שמשהו עדיין לא מספיק טוב בחוויה שלנו, היא שאנו מופעלים באופן לא מודע מתוך אותם מנגנונים של נחמה פנימית.

המנגנון ההישרדותי הילדתי ממשיך לנהל את חיינו כל עוד אנו לא מודעים אליו. אלה אמנם לא יהיו חיים מאושרים ונוחים, אך אלה יהיו חיים. כדי להבהיר את הנקודה הזו, אפשר לנסח זאת כך:

יש רק דבר אחד שגורם לאדם לעשות משהו לא נעים – פחד הישרדותי

בשם ההשרדות בני אדם יכולים לעבור קשיים עצומים, להתמודד עם כאב פיזי ונפשי עצום ולחיות בתנאים של צמצום וסבל נורא…הכל כדי לשרוד. כמבוגרים אנו נוטים להתעלם ולזלזל בפחד הקיומי העמוק שמנהל אותנו ושוכחים לשים לב שעבור הילד הפנימי שלנו, אהבה היא הזנה הכרחית והחוסר באהבה בילדות מניע אותנו לאחוז באופן מוחלט ומושלם במנגנוני הנחמה הפנימיים שלנו.

היש מעשה אוהב יותר מזה? היש מעשה אמיץ יותר מזה? כילדים וגם כיום אנו גאונים מדהימים ביכולת שלנו לספר לעצמנו סיפור פנימי של נחמה ולשלם על כך בקושי וכאב רב במשך כל חיינו. עד כדי כך אנו אוהבים את עצמנו ולא מוותרים על עצמנו אפילו לרגע אחד.

אבל מה עושים עם זה?

ובכל זאת נשאלת השאלה הבלתי נמנעת – אבל מה עושים עם זה? איך מפסיקים להתנהל מתוך מנגנוני הנחמה הפנימיים שלנו?

הרי זה לא נעים, זה כואב, זה לא נוח ולא עוזר לנו להתקדם בחיים ולהגשים את עצמנו. כל כך הרבה תורות רוחניות וגישות פסיכולוגיות וטיפוליות מדברות על “לשתחרר מקורבנות ואשמה”, “להפסיק להתכחש”, “להסתכל לאמת בעיניים”.

נכון, להתנהל מתוך מנגנוני הנחמה שלנו זו בהחלט לא חוויה נעימה. וכאן בדיוק מתגלה אמת פשוטה ומדהימה. אמת שמכילה בתוכה את כל הריפוי שאנו באמת זקוקים לו. ריפוי שהוא כל כך קל, פשוט וגאוני שזה מצחיק לחשוב שלא שמנו לב אליו.

ראייה היא אהבה

אם אנו מבינים שדפוסי הנחמה הפנימיים שלנו הם מנגנון הישרדותי ילדי שמאפשר לנו להתקיים בעולם הזה מבלי לקרוס אל תוך יאוש מוחלט, אנו מבינים גם שכל ניסיון לשנות, להפסיק או למחוק בכח את המנגנונים האלה יהיה משול לניסיון לקחת מאדם טובע בלב ים את גלגל ההצלה שבו הוא אוחז. כל ניסיון כזה יהיה חוויה של אלימות, של פגיעה ושל כיווץ פנימי.

כל ניסיון כוחני או מניפולטיבי לשנות את מנגנוני הנחמה הפנימיים שלנו נידון מראש לכישלון. בנקודה זו נופלים מטפלים רבים וגישות טיפוליות ורוחניות שונות. דווקא מכיוון שאנו יכולים לזהות ולראות את מנגנוני הנחמה הפנימיים שלנו יחסית בקלות, קל מאוד ליפול במלכודת של הניסון לשנות אותם בכח.

כדי להמנע מהמלכודת הזו כדאי לנו לבחון את המניע שלנו. למשל – אם אנו מזהים מנגנון של קוברנות ואשמה בתוכנו ומנסים לשנות אותו בכח, הרי שהניסיון הזה עצמו מונע מתוך אשמה – כלומר אנו עדיין מאמינים שהדפוסים שלנו הם לא מספיק טובים כפי שהם.

וכמובן שלא ניתן לפתור אשמה או קורבנות על ידי אשמה. כולנו נוטים ליפול במלכודת הזו של לנסות לשנות מנגנון פנימי בתוכנו בזמן שאנו בעצם מונעים ומופעלים לחלוטין מתוך אותו המנגנון עצמו בלי לשים לב. נדרשת כאן ראייה מדוייקת של המניע שלנו.

אבל האם נדרש עוד משהו חוץ מראייה? האם נדרשת פעולה כלשהי?

זוהי האמת המדהימה שאני מגלה: שום פעולה לא נדרשת מכיוון ש…

עצם הראייה שלנו את המנגנונים הפנימיים שלנו משחררת אותם בלי שום מאמץ או מאבק

 אני חוזר שוב: עצם היכולת שלנו לראות את מנגנוני הנחמה הפנימיים שלנו בכנות וללא ניסיון לשנות אותם – משחררת אותנו מהם ללא שום מאמץ.

מדוע? מכיוון שברגע שאנו רואים את עצמנו כפי שאנחנו ולא מנסים לשנות דבר – אנו כבר חופשיים מהניסיון לשנות. נשמע פשוט? זה באמת פשוט…פשוט עד כדי כך שזה מצחיק.

הנקודה הזו שבה אני רואה את עצמי, כולל כל מנגנוני הנחמה הפנימיים שלי בלי לנסות לשנות דבר…בנקודה הזו אני כבר חופשי מהם בלי לעשות דבר.

זוהי הנקודה הפשוטה והמרפאה ביותר וזוהי האמת העמוקה – ראייה אמיתית היא אהבה.

היכולת לראות אותי כפי שאני באמת, משחררת אותי מהמנגנונים הפנימיים שלי כי כשאני רואה אותי, אני כבר כל האהבה וכל הנחמה שאני זקוק לה.

אפשר להסביר זאת גם כך: אנו זקוקים בכל רגע להזנה רגשית ונפשית. בעוד שמזון פיזי – אוכל, נדרש לגוף במרווחי זמן, הזנה רגשית-נפשית חייבת להנתן בכל רגע מחדש. ההזנה הזו יכולה לבוא משני מקורות:

1. מתוך מנגנוני הנחמה הפנימיים שלנו

2. מתוך ראייה ישירה שלנו את עצמנו ללא מאמץ או ניסיון לשנות דבר

ממש כמו במטוס, אחד מהשניים חייב להתקיים: או טייס אוטומטי או טייס אנושי אמיתי. האופציה השלישית היא התרסקות.

מגנגנוני הנחמה המושלמים שלנו הם הטייס האוטומטי שלנו שדואג לכך שמבחינה רגשית תת מודעת, נוכל לשרוד. הבשורה הנעימה היא שבכל רגע נתון אנו יכולים ללא כל מאמץ להחליף את הטייס האוטומטי שלנו בטייס אנושי אמיתי שהוא – אנחנו עצמנו, ולנווט את החיים שלנו באהבה ובחוכמה בהתאם לצרכים שלנו.

וכל זה קורה ללא מאמץ, ללא מאבק, ללא ניסיון לשנות דבר בכח. כל זה קורה מתוך מנוחה, בחווית הרגע הזה, בפשטות, בכנות ויותר מהכל…באהבה.

לראות זה קל

אם שרדתם את המאמר הזה עד כאן ואתם מרגישים את דבריי ומתחברים למהות שאני מדבר עליה, אל אותה אהבה עצמית חסרת תנאים שתמיד קיימת בנו בין אם בצורת מנגנוני הנחמה הפנימיים שלנו – הכחשה, אשמה וקורבנות, ובין אם בצורת ראייה ישירה ואוהבת שלנו את עצמנו שמשחררת אותנו מהסבל והכאב שאנו חווים, ייתכן שאתם תוהים – “אבל איך אני לומד לראות את עצמי באמת וללא מאמץ”?

עבור רובנו “לראות את עצמי באמת”, נשמע כמו משימה קשה לא פחות מטיפוס על האוורסט. אבל הרשו לי להרגיע אתכם…לראות את עצמי זה קל…כל כך קל שזה לא נתפס. הרי זה קורה כבר כעת…

האמת היא שכל מה שאנו רואים אי פעם זה את עצמנו.

כל מה שנשאר לנו זה להסכים לראות את מה שאנו כבר רואים. אין בכך שום מאמץ.

מה אני חווה כעת? ממש עכשיו?

פחד? עצב? כעס? שמחה? יאוש? בדידות? תשוקה?

מה אני מספר לעצמי כעת? שזה לא קורה לי? שאני אשם במשהו? שמישהו אחר עושה לי משהו?

מה המניע האמיתי שלי לספר לעצמי את הסיפור שאני מספר לעצמי ממש עכשיו?

אם כך, אין צורך לשנות דבר…רק לראות ולשים לב. זה הכל 🙂

אפשר לנוח במציאות הזו כי המציאות הזו היא האהבה המושלמת שאנחנו כבר עכשיו.

ואגב… מותר גם לנשום 🙂

המניע הפנימי – מעבר למילים

למרות שכדי לראות את עצמנו באמת לא נדרש שום מאמץ או מאבק, רובנו חיים בחוויה של בלבול פנימי. מה שמבלבל אותנו יותר מהכל הוא הקושי להבחין בין המילים שמהן מורכבות המחשבות שלנו לבין הכוונה או המניע הפנימי שמאחוריהן.

מה שחשוב כשאנו רוצים לראות את עצמנו באמת, זו היכולת הטבעית להבחין בין מילים לכוונה או מניע.

לדוגמה: את אותו משפט כמו “הכל בסדר” ניתן לומר (או לחשוב) כך שהוא יעביר מספר מסרים שונים לגמרי. מה שחשוב זה לא המילים שאנו מעבירים מראשנו אלא התדר, הנימה או הכוונה – המניע הרגשי העמוק שעומד מאחורי המילים האלה.

אמירה של “הכל בסדר” יכולה בטון ותדר מסויים להוות הכחשה מתוך התעלמות, בטון ותדר אחר להוות קורבנות (כשהיא נאמרת בנימה צינית) ובטון ותדר אחר להוות אישור כנה ואוהב לעצמנו.

מה שמשנה בתקשורת הפנימית כמו גם בתקשורת החיצונית שלנו הן לא המילים אלא התדר או המניע הרגשי העמוק מאחוריהן.

כמטפל ומלווה בתהליכי צמיחה, ריפוי רגשי והתעוררות פנימית, תפקידי העיקרי הוא ללוות את האדם שמולי באופן אוהב, חסר מאמץ וכנה לחלוטין אל האפשרות לראות בקלות וללא מאמץ את המניע הרגשי העמוק שנמצא בבסיס מנגנוני הנחמה הפנימיים שלו.

הראייה הזו תמיד מגיעה אל אותו מקום של ריפוי – אנחנו כבר אוהבים את עצמנו, בכל צורה ודרך אפשרית זה בעצם כל מה שאנו אי פעם עושים.

כשהאהבה הזו היא אוטומטית ולא מודעת היא מביאה איתה אינסוף צורות של סבל – דכאון, חרדה, אשמה, חוסר בטחון, בלבול, יאוש, התמכרויות ועוד.

כשאהבה הזאת היא מודעת, כל הריפוי, השחרור והצמיחה מתרחשים מעצמם באופן טבעי, קל, נטול מאמץ ואפילו נעים, משחקי ומשעשע.

הילד הפנימי שבנו רק מחכה לרגע שבו פשוט ננוח ונראה את עצמנו. שמחת החיים שלנו, השלווה שלנו וההגשמה העצמית שלנו בחיים האלה נובעות בפשטות ובקלות מתוך הראייה העצמית הזו.

כך גם השחרור מכל דפוסי הסבל שלנו. בגישת “ללמוד להיות” שבה אני מלווה אנשים בדרכם הייחודית לצמיחה אישית, אני מגלה שוב ושוב איך חרדה, דכאון ודפוסי סבל נוספים הם כלל לא בעיה. ברגע שאנו לומדים לראות ללא מאמץ את האהבה הקיומית שנמצאת בבסיס מנגנוני הנחמה הפנימיים שלנו, תופעות אלה נושרות מעצמן כמו פרי בשל מעץ.

למעשה ריפוי אמיתי לא דורש מאמץ אלא רק למידה של היכולת שלנו לראות את עצמנו בכנות.

ולסיכום זכרו: הכחשה, אשמה וקורבנות הם מנגנונים מושלמים של נחמה פנימית שלא זקוקים לשום שינוי, אלא רק לראייה כנה ונטולת מאמץ.

בהזדמנות זו אני רוצה להודות לשי אור וספרו המצויין “הורות כמעשה ניסים” שעזר לי להעמיק את ההבנה של מבנה הנפש ולהביא ריפוי גדול לעצמי ולאנשים נוספים רבים.

מה אנחנו באמת רוצים?

לעיתים קרובות אנו חווים רצונות רבים וסותרים על פני השטח – זוגיות, בטחון כלכלי, חוויות מרגשות, חופש, שקט נפשי, קרבה, משפחה, הצלחה ומימוש עצמי במובנים שונים… כל כך הרבה רצונות שנראים לעיתים סותרים, מבלבלים ואפילו מפחידים. אז מה אנחנו באמת רוצים?

לפני שנבין מה אנחנו באמת רוצים, בואו נענה על השאלה הפשוטה – למה אנחנו בכלל רוצים משהו?
מדוע כל חיינו אנו עסוקים ביצירה ומילוי של רצונות קטנים וגדולים כאחד?
הסיבה שאנחנו רוצים משהו היא שיש לנו צרכים רגשיים בסיסיים המגדירים אותנו כבני אדם – הצורך באישור, הצורך בערך עצמי, הצורך בקרבה והצורך בנוחות פיזית. למעשה, אפשר להגדיר רצון כך: כל רצון הוא ניסיון יצירתי לתת מענה לצורך רגשי בסיסי.

מדוע “צורך” ולא “רצון”?

חשוב להבין את ההבדל ביו צורך לרצון מכיוון שרצון נתפס כמשהו שיש לנו שליטה עליו או בחירה ביחס אליו וזה באמת נכון – רצונותינו משתנים עם הזמן בהתאם לרמת המודעות, ההבנה ותפיסת העולם שלנו – מה שרצינו לפני 10 שנים הוא לא בהכרח מה שאנו רוצים היום ולא בהכרח מה שנרצה בעוד 10 שנים.
צורך לעומת זאת הוא בסיסי ובלתי נשלט. אם לדוגמה יש לנו צורך בבטחון וקרבה, אנחנו יכולים לבחור את הדרך שבה ננסה לתת מענה לצורך הזה אבל אין שום דרך שבה נוכל לבטל את הצורך עצמו.

אפשר לומר שצורך הוא מה שמניע אותנו מהבסיס, כמו הצורך לאכול, לשרוד ולהרגיש נוחות גופנית. הדרך היחידה שבה ניתן להתעלם מצרכינו הבסיסיים היא הדחקה, אבל גם אז לא מדובר בביטול הצורך אלא בהתעלמות זמנית וניתוק פנימי שמונע מתוך ניסיון לענות על צורך אחד על חשבון צורך אחר. לדוגמה:
התמרדות שהיא ניסיון לענות על צורך בערך עצמי על ידי התכחשות לצורך באישור – “אני לא צריך אישור מאף אחד”…לעיתים קרובות, מה שאנחנו קוראים לו “אגו” הוא אינו אלה ניסיון בלתי מוצלח שלנו לענות על הצורך הבסיסי בתחושת ערך עצמי, על ידי התכחשות לצורך הבסיסי שלנו באישור וקרבה. כמובן שניסיון כזה גורם לסבל מכיוון שכל הצרכים שלנו זקוקים למענה.
למעשה אושר, הוא מצב שבו האדם לומד לתת מענה פנימי לכל הצרכים הרגשיים הבסיסיים שלו מבלי לקפח אף אחד מהם.

מהם צרכים רגשיים בסיסיים?

הכי פשוט להבין את הצרכים הרגשיים הבסיסיים שלנו כשאנחנו מסתכלים על תינוקות. כתינוקות, הצרכים הרגשיים הבסיסיים שלנו היו ספורים: נוחות פיזית וקרבה הכוללת מגע אוהב ותקשורת אוהבת. תינוק שצרכים אלה מקבלים מענה אצלו הוא בהחלט תינוק שחש בטוח, נינוח ומאושר.

אחרי שגדלנו קצת והגענו לגיל הילדות המוקדמת, בנוסף לצרכים הרגשיים התינוקיים, התפתחו אצלנו צרכים נוספים: הצורך באישור, הצורך בתחושת ערך עצמי, הצורך במרחב אישי והצורך בלימוד או הקניית ידע.

למעשה, כל הצרכים הרגשיים שלנו כילדים קשורים למנגנוני ההישרדות שמקורם בהתפתחות של מיליוני שנות אבולוציה אנושית. הרבה לפני החברה המודרנית בה אנו חיים היום, חיינו בחברה שבטית, מחוברים לאדמה ולטבע.
בתנאים כאלה, השרדות של ילד מותנית בהגנה וקרבה מצד ההורים, תחושת אישור וערך העצמי של הילד (מאפשרת לילד להרגיש מוגן ושייך לשבט ובעל יכולת לתרום להשרדות הקולקטיבית המחזקת את סיכויי השרדותו שלו) והידע והכלים שמקנים לו הוריו לצורך הישרדותו העצמאית בהמשך החיים.

ילד שחי בתנאים פיזיים נוחים והוא מוערך, זוכה לאישור, עידוד, קרבה ויחס חם מצד ההורים ודמויות סמכות אחרות ובנוסף זוכה גם ללימוד אותנטי המקנה לו כלים אמיתים להתמודדות עם החיים ומרחב אישי להתפתחות, הוא בהחלט ילד מאושר.

מה קורה לנו כמבוגרים?

למעשה הצרכים הרגשיים הבסיסיים שלנו מוגדרים כבר בילדות המוקדמת. עם ההתבגרות הצרכים הרגשיים הילדיים עוברים תהליך של שינוי ו”התרחבות” ומקבלים ביטויים חדשים ומורכבים יותר.

 בפשטות, אפשר לסכם זאת כך: הצרכים הרגשיים הילדיים שלנו ממשיכים להתקיים גם בחיינו הבוגרים. כילדים, תפקיד ההורים היה לתת מענה לצרכים הילדיים שלנו והם עשו זאת במידה זו או אחרת של הצלחה. בחיינו הבוגרים אנו מפתחים מנגנונים מורכבים, יצירתיים ואינדיבידואליים כדי לתת מענה לצרכים הרגשיים הילדיים שלנו. למנגנונים אלה אפשר לקרוא בפשטות – רצונות.

לדוגמה: עבור ילד, הצורך בתחושת ערך מתמלא בעיקר על ידי ההורים שנותנים לו (בשאיפה) תחושה שהוא מוערך, מוצלח ואהוב כפי שהוא. עבור מבוגר, תחושת הערך לא יכולה לבוא ממקורות חיצוניים אלא חייבת להגיע מתוך בדיקה עצמית ועמידה בתנאים או ציפיות מסויימות שהאדם מאמץ או מציב לעצמו כמו הצלחה כלכלית, תרומה לאנושות, מעמד חברתי, עזרה לזולת, התחשבות, יצירת משפחה וכו’.

דוגמה נוספת: עבור ילד, הצורך בבטחון מקבל מענה בעיקר על ידי ההורים שנותנים לו תחושה שהוא מוגן, בטוח ושהכל בסדר. עבור מבוגר תחושת בטחון מותנית ביציבות כלכלית, תא משפחתי, מעגל חברים, מצב בריאותי תקין, ראיית עולם חיובית ועוד…

רצון הוא ניסיון יצירתי לענות על צורך

כל הרצונות שלנו הם ניסיונות יצירתיים לענות על הצרכים הרגשיים הילדיים שלנו. אפשר לבדוק זאת עבור כל מקרה או מצב בחיים.
לצורך הדוגמה בואו ניקח רצון לקנות דירה. הדרך הפשוטה ביות לגלות את הצורך הרגשי שמנסה לקבל מענה בעזרת הרצון הזה היא לשאול “מה אני ארגיש אם וכאשר הרצון שלי יתממש?”.

אז מה אני ארגיש כשתהיה לי דירה משלי? בוודאי ארגיש תחושת בטחון – “הדירה הזו שלי ואף אחד לא יכול לקחת אותה ממני או לגרש אותי ממנה”.
בנוסף, אני בוודאי ארגיש גם תחושת ערך עצמי מכיוון שכעת אני משתייך לקבוצת האנשים שיש בבעלותם דירה וזו קבוצה “יוקרתית ונחשבת יותר” ביחס לאלה שאין להם ולכן ארגיש גם תחושת ערך עצמי (ייתכן גם שההורים שלי יהיו גאים בי והחברים שלי יחושו קנאה מסויימת וזה בכלל יגרום לתחושת הערך העצמי שלי להמריא…).

כלומר, אנו מבינים שבאמצעות הרצון לקנות דירה ניסיתי לענות על הצורך הרגשי הילדי שלי בבטחון ותחושת ערך. באופן דומה אפשר לבדוק ולהבין כל רצון שאנו חווים בחיינו.
נסו לבדוק כבר כעת באופן דומה, על אילו צרכים רגשיים בסיסיים הרצונות שלכם מנסים לענות?

מהו מקור הקושי והתסכול שאנו חווים?

אם אנחנו מבינים היטב שהרצונות שלנו הם נסיונות יצירתיים לענות על צורך רגשי ילדי שקיים בנו, בואו נבין מהו מקור הקושי שאנו חווים.
למעשה, הקושי שאנו חווים נובע משתי סיבות:

1. רוב הזמן אנחנו שוכחים להיות מודעים לצורך הרגשי שלנו ומתמקדים רק ברצונות. הדבר דומה לאדם שיוצא לדרך ושוכח מייד את הסיבה או המטרה שלשמה הוא יצא לדרך. מכיוון שכך  הוא לא רגוע, מוטרד, מבולבל ולעיתים אפילו היסטרי כי משהו עמוק בתוכו פוחד לטעות ולא מבין למה בכלל הוא עושה את מה שהוא עושה.

בנוסף, כשאנו מתמקדים ברצונות ולא מודעים לצרכים, אנו יוצרים רצונות חלקיים, כלומר כאלה שמנסים לענות על צורך אחד על חשבון האחר ורצונות כאלה הם בהגדרה סבל עבורנו. בנוסף, יש לכך השלכה מיידית על התקשורת שלנו ועל מערכות היחסים שלנו – כל כך הרבה פעמים אנחנו מנסים לדרוש את מימוש רצונותינו מאחרים בזמן שכל מה שמניע אותנו באמת הוא צורך רגשי בסיסי שאנו כלל לא מודעים אליו.

לו רק יכלנו לדבר את שאנו באמת צריכים, התקשורת והיחסים היו משתפרים באופן משמעותי ביותר.
כמובן שאין זו אשמתו של אף אחד שאנו לא מודעים לצרכינו הבסיסיים ומתמקדים ברצונות, גדלנו בחברה שלא מודעת לצרכים הרגשיים הבסיסיים שלה ולא היה מי שילמד אותנו את המיומנות הבסיסית והכל כך חשובה הזו.

2. רוב הזמן אנחנו לא זוכרים (ולרוב גם מעולם לא לימדו אותנו) שכבני אדם יש לנו אפשרות לתת מענה פנימי, אוהב, מדוייק, מיידי ובלתי מותנה לצרכים הרגשיים שלנו מבלי שנצטרך להיות תלויים בגורמים חיצוניים והרצונות שנקשרנו אליהם.

למעשה, מתוך מודעות לצרכינו הבסיסיים אנו מגלים יכולת פשוטה להפליא לתת מענה פנימי, יסודי ואוהב מאוד לצרכים אלה מבלי שנזדקק למלא אותם מבחוץ. במצב כזה החיים מרגישים יותר כהרפתקה או משחק ולא כמסע רציני, מפחיד, מלחיץ וחמור עם האפשרות הטרגית של “כשלון” המתנוססת מעל כל פנייה “לא נכונה”.

כשאנו לא מודעים לצרכים הרגשיים העמוקים ולא מודעים ליכולת שלנו לתת מענה פנימי, אוהב ומדוייק לצרכים אלה, אנו נוטים לחוות חוסר שקט, דאגה ובלבול שיכולים במקרים רבים להקצין להתקפי חרדה, יאוש, דיכאון ותחושת תסכול וחוסר אונים. כאמור במצב זה גם התקשורת שלנו עם עצמנו ועם אחרים היא חלקית, יוצרת תחושות אשמה וחוסר בהירות וגוררת קשיים במערכות יחסים.

מהי תרפיה או ריפוי?


תרפיה או ריפוי, הוא תהליך טבעי של זיהוי הצרכים הרגשיים העמוקים והבסיסיים שלנו והיזכרות פשוטה אך עוצמתית ומשנת חיים ביכולת הטבעית שלנו לתת מענה פנימי, ישיר, אוהב, מדוייק ובלתי מותנה לצרכים שזיהינו.

תרפיה או ריפוי אמיתי, מאפשרים לנו להתפקח מהאשליה הממכרת שהרצונות שלנו הם אלה שחשובים, והיזכרות מבריאה ומשחררת בצרכים הרגשיים הלגיטימיים שלנו והקניית כלים מעשיים להיענות לצרכים אלה.
תהליך ריפוי כזה מאפשר לנו גם לייצור רצונות שלמים ולא חלקיים הלוקחים בחשבון את כל הצרכים הרגשיים הבסיסיים שלנו ולא יוצאים קיפוח רגשי מכאיב עבורנו.

מימוש עצמי והגשמה עצמית

כשאנו מדברים על מימוש עצמי והגשמה עצמית בכל תחומי החיים (זוגיות, פרנסה, עשייה, יצירה או הצלחה בכל תחום), אחד המכשולים המשמעותיים ביותר העומדים בפנינו הוא היעדר המודעות לצרכים הרגשיים העמוקים שלנו. כל רצון שנרצה לממש מתוך ניסיון לענות על צורך רגשי מסויים, כאשר הוא עומד בסתירה עם צורך רגשי עמוק אחר, ייצור בנו תחושת קונפליקט ותסכול.

החוכמה העמוקה שמניעה אותנו יודעת היטב מה באמת חשוב עבורנו – מילוי הצרכים הרגשיים והאוטנתיים שלנו. כל מה שנשאר לנו לעשות הוא פשוט להכיר ולפגוש את הצרכים האלה וללמוד לענות עליהם בפשטות.

בהסתכלות כזו אפשר לומר אפילו שכל חרדה, דיכאון, בלבול או יאוש הם יותר ברכה מאשר קללה מכיוון שכמו חברים טובים הם מזכירים לנו לשוב ולפגוש את המקור העמוק ביותר שלנו וללמוד לזהות להיענות לצרכים הרגשיים העמוקים והכל כך חשובים שלנו.

חשוב להבהיר גם שאם אכן נעבור תהליך של התעוררות פנימית ונלמד לזהות את הצרכים הרגשיים העמוקים שלנו ולהיענות להם באופן עמוק, מדוייק ואוהב, הרצונות שלנו לא יתפוגגו או יעלמו, אלא ההפך: הרצונות שלנו יהפכו להיות גמישים, מדוייקים ויצירתיים יותר ומפלס החרדה שלנו ירד כי לא נשלה את עצמנו שרצון כזה או אחר הוא קריטי עבורנו.

בנוסף, תהליך כזה של ריפוי והתעוררות פנימית מביא למיקוד, הבנה עמוקה ואינטליגנטית של הכוחות הרגשיים שמניעים אותנו כבני אדם ויכולת להביא את עצמנו למימוש עצמי אמיתי ולהגשמה עצמית מעשית מתוך מודעות, מנהיגות פנימית אוהבת ולא פחות חשוב…הנאה ושמחת חיים 🙂

נשימה כגשר בין הראש ללב

נשימה, אותו מגנון מופלא שמזין אותנו בחמצן ומאפשר חיים, הוא גם גשר – גשר בין העולם המודע והמחשבתי שלנו לעולם הרגשי-גופני-תת מודע שלנו. נשימה יכולה להיות כלי פשוט ועוצמתי לריפוי רגשי, גופני ותודעתי.

שיתוף אישי

במשך שנים רבות סבלתי וחשבתי שמשהו ממש לא בסדר אצלי, שאני חולה או “מקולקל”. רוב המחשבות שלי היו מפחידות, מאיימות, מלחיצות ומכוערות כל כך שהרגשתי קורבן… קורבן של התודעה הנוראית והחולה שלי שכל הזמן מראה לי את מה שאני הכי לא רוצה לראות… מוצאת אינסוף פגמים בכל דבר ועניין, מזכירה לי את הדברים הכי קשים שקרו ומספרת על עתיד נורא, קשה, עצוב, בודד ומייאש.

מכיוון שמשהו בי הרגיש שהחיים לא אמורים להיות כל כך קשים ולא נעימים ושלא באתי לעולם הזה כדי לסבול כל כך, חיפשתי תשובות. ניסיתי להבין מה לא בסדר איתי ואיך אפשר לצאת מזה. שנים של תרגולים רוחניים שונים אפשרו לי לראות שיש בי מקום שהוא תמיד שליו, ער, נוכח ונטול סבל. עם זאת, התודעה שלי המשיכה להיות “שלילית”, מפחידה וביקורתית במידה מאוד לא נעימה.

מה שבסופו של דבר מאפשר לי לשנות את המצב הוה הקשבה כנה, מודעת ואוהבת לעצמי שיצרה מפגש מחודש ביני לבין כל מה שאני – מחשבות, רגשות, גוף ולא פחות מזה – הנשימה שלי.

הריפוי הוא בגישה

הבסיס של כל תהליך ריפוי נפשי אמיתי הוא הגישה. הגישה האוטומטית שלנו היא לזהות משהו שאנחנו לא אוהבים בתוכנו או מחוצה לנו ולנסות להפטר מזה, מתוך הנחה שהדבר שמפריע לנו לא אמור בכלל להיות שם והוא “בעיה”, “מחלה”, “טעות” או גזירת גורל לא נעימה.

הגישה שמאפשרת ריפוי אמיתי היא הפוכה לחלוטין – במקום לפסול ולשלול את מה שאיננו אוהבים, אנו בודקים את האפשרות לשאול “איך הדבר הזה שמפריע לי כרגע הוא דווקא לטובתי ומשרת את הצרכים הרגשיים העמוקים שלי?”.
הגישה הזו היא כמו שער – שער אל מסע מאוד אוהב ומרפא.

כדי שהמאמר הזה לא יתפרס על פני 20 עמודים לפחות, אני רוצה לשתף אתכם בתמצית של מה שגיליתי מתוך ידע שנחשפתי אליו במשך שנים רבות אבל הרבה יותר מזה, מתוך החקירה והמסע האישי שלי.

נשימה מאפשרת שליטה ברגשות

הכל מתחיל בנשימה. החל מהנשימה הראשונה שלנו רגע לאחר הלידה ועד הנשימה האחרונה שלנו ברגע המוות, הנשימה תמיד מלווה אותנו. הנשימה מאפשרת את כל תהליכי החיים והיא משפיעה על כל התהליכי חילוף החומרים של הגוף ועל המצב הרגשי-נפשי ובאותה מידה היא גם מושפעת מהם.
כשאנו נעשים מודעים לדפוסי הנשימה שלנו, אנו יכולים לאבחן בקלות את המצב הנפשי של אדם רק מתוך התבוננות בנשימה שלו.

מכיוון שנשימה גם משפיעה וגם מושפעת מהמצב הגופני והנפשי שלנו היא מייצרת מעגל משוב (פידבק). לדוגמה: כשאנו לחוצים ומפוחדים הנשימה מתקצרת, מתכווצת ונהיית מהירה יותר, אבל זה עובד גם לכיוון השני – אם ננשום באופן יזום נשימה קצרה, מכווצת ומהירה, נתחיל לחוש לחץ ופחד.

מבחינה אבולוציונית – הישרדותית, לנשימה קצרה, מכווצת ומהירה יש תפקיד חשוב מאוד – היא מאפשרת להכנס למצב של פחד שבו אנו מייצרים אדרנלין, הדופק מואץ והגוף מכין את עצמו למצב של קרב או הימלטות מסכנה (Fight or Flight).
מה שעוד קורה לנו במצב של נשימה מוגבלת, מכווצת ושטחית הוא שהאנרגיה ותשומת הלב שלנו מופנות למנגנוני הישרדות חיוניים ואנו מרגישים הרבה פחות רגשות שאינם חיוניים להישרדות המיידית שלנו כמו עצב, אשמה, געגוע, צער, בדידות, תשוקה, אהבה, כעסים מסויימים, פחדים מסויימים ועוד.

כאן בעצם אנו מגלים את היכולת הייחודית של נשימה מוגבלת לשלוט ברגשות – לצמצם את המודעות שלנו לרגשות, לצמצם את היכולת שלנו להרגיש וכתוצאה מכך גם לצמצם את הביטוי הרגשי שלנו בעולם.
אבל איך כל זה משרת אותנו? בואו נתבונן על עצמנו בילדות….

מעגל הנשימה, הסבל והאושר

המסע שלנו מתחיל בתינוקות. כתינוקות נשמנו לגמרי בחופשיות (ראיתם פעם תינוק נושם? איזה חופש, איזה עונג…), היינו רגישים וחשופים לגמרי והנזקקות שלנו להזנה, תמיכה וטיפול מצד ההורים הייתה מוחלטת. מוחלטת עד כדי כך שלא ידענו להבין או לזהות את הצרכים שלנו והיינו זקוקים להורים כדי שיקלו על סבלנו כל הזמן בדרכים שכלל לא יכלנו להבין.

רגע של חיבור: דמיינו את עצמכם לרגע כתינוקות. אתם שוכבים חסרי אונים במשך חודשים ארוכים, לא יודעים מה קורה לכם או מי אתם ומה זה העולם החדש והמוזר הזה שהגעתם אליו.
כל כמה זמן אתם חשים כאב, רעב, מצוקה גופנית כזו או אחרת… קר, רטוב, מציק, לא נח… וכל מה שאתם יכולים לעשות זה לבכות כדי לקרוא לאמא. ואמא תמיד באה, עושה מעשי קסם ומשחררת את הכאב, מנחמת, מזינה, מטפלת.

וכל זה נמשך ונמשך ואתם חשופים לגמרי… רואים עליכם הכל ואין שום הגנות… כשנעים לכם אתם צוחקים מחייכים, כשלא נעים אתם בוכים ומתייסרים… דמיינו לכם מה גודל התלות שלכם בהורים? מה גודל הנזקקות שלכם בשתי הדמויות הכל יכולות האלה?

ועכשיו דמיינו לכם את גודל המצוקה, האימה והחרדה הקיומית שאתם חשים כשאתם זקוקים למשהו וההורים מתעלמים, לא באים, מתרגזים, מאשימים, מחמיצים פנים או נוהגים בכם בגסות או חוסר סבלנות.
זה אולי הדבר הנורא ביותר שיכול לקרות לכם… האימה היא מוחלטת וחוסר האונים הוא משתק.

כתינוקות, כולנו התחלנו לחוות בשלב זה או אחר רגעים שבהם נזקקנו למשהו או שכאב לנו וההורים לא באו, התעלמו, היו חסרי סבלנות, בקורתיים או גסים כלפינו. אין כאן שום האשמה כלפי ההורים כמובן, גם להם היו את הקשיים שלהם וגם הם גודלו על ידי הורים בעלי קשיים משלהם ובכל זאת, כתינוקות כולנו חווינו את רגעי האימה האלה.

מה קרה לנו ברגעים הקשים האלה? כשהיינו שם לבד, סובלים וחסרי אונים ניסינו שוב ושוב לקרוא להורים… לדרוש את האהבה והיחס שאנו זקוקים לו, אך משלא קיבלנו את המענה הנדרש נתקפנו אימה.

באופן תת מודע התחלנו להבין משהו… שאין מקום לכל הצרכים הילדיים שלנו ושזה אפילו מסוכן להראות אותם כי בפשטות, ההורים לא אוהבים את כל מה שאנחנו ואין מקום לכל הצרכים והרגשות שלנו. היה זה עבורנו מצב מסוכן מאוד, שהרי אנו תלויים לחלוטין בהורים ואם נמשיך לבטא את צרכינו הם עלולים להתעלם, לכעוס ולא לתת לנו את ההזנה והטיפול שאנו כל כך זקוקים לו.
במצב הזה הרגשנו כאב ופחד גדול והמערכת ההישרדותית שלנו הופעלה ועזרה לנו להתמודד עם המצב בדרך היחידה שהייתה אפשרית עבורנו.

מה כבר יכלנו לעשות? לא יכלנו לשלוט בכאב או בצרכים שלנו, לא יכלנו לפקוד על הלב שלנו לפעום לאט יותר או לבלוטות האדרנלין להאיט את הקצב… אבל הנשימה, היא הייתה ככלי עבורנו. למדנו להגביל אותה מגיל צעיר מאוד משתי סיבות:
1. כשנושמים פחות, מרגישים פחות כאב, יש פחות עירות וקיימת  חווית נתק רגשי
2. כשנושמים פחות, לא מראים ולא מבטאים צרכים ורגשות ולכן יש פחות סכנה שלא יאהבו אותנו

מכיוון שעם הזמן, מצבי סטרס כאלה חזרו על עצמם שוב ושוב וככל שגדלנו הציפיות מאתנו היו גבוהות יותר (והסבלנות של ההורים קצרה יותר), מצאנו את עצמנו במעגל די אכזרי של פתיחות ורגישות אינסופית ונשימה משוחררת לבין התכווצות וריסון נשימתי אל מול מה הנתפס כחוסר אהבה מצד ההורים.
המעגל הזה שמוצג בתרשים למטה, נמשך מספיק זמן כדי שנבין שאנחנו חייבים לעשות משהו כדי לקבע את המצב של נשימה מוגבלת כי המעברים האלה שבין פתיחות רגשית והתכווצות היו מכאיבים מאוד.

ככל שהתבגרנו, התפתחה בנו יכולת החשיבה העצמאית ואחד הדברים הראשונים שנוצרו בה היא מערכת של אמונות. אמונות לגבי עצמי, החיים, העולם וההורים והאמונות האלה השפיעו באופן ישיר על הנשימה שלנו. כמובן שהכל קרה בגיל ההוא במישור התת מודע אבל בפשטות, ההיגיון הוא כזה:
“אני אספר לעצמי שהעולם מפחיד, שאני לא מספיק טוב, שההורים לא אוהבים אותי ושהחיים קשים, כדי להיות תמיד במצב של סטרס ואז תמיד אנשום פחות, תמיד ארגיש פחות ותמיד אראה פחות רגשות “מסוכנים” שעלולים למנוע את האהבה של ההורים אלי. ואת כל זה אני עושה מתוך אהבה לעצמי כי אין אהבה גדולה יותר מהרצון לשרוד ולחיות

המנגנון הזה לוקח אתנו אל החיים הבוגרים שלנו שמוצגים במעגל התחתון בתרשים למטה. בשלב הזה, מבלי להבין למה, אנו מפחידים את עצמנו, נושמים פחות, מרגישים פחות, חווים נתק רגשי ואשלייה של “בטחון” אך המחיר של חיים שכאלה הוא כאב ותסכול רגשי מתמשך שרק גורם לנו לרצות לברוח יותר, לנשום פחות ולהפחיד את עצמנו עוד יותר.

האבסורד הוא שאנו עושים את כל זה מתוך אותה אהבה הישרדותית לעצמינו מכיוון שבהעדר מודעות, אנו מנוהלים על ידי דפוסים הישרדותיים שכל מטרתם היא לשמור עלינו בחיים אל מול הורים שלא מקבלים אתנו לחלוטין כפי שאנחנו.
המצב הזה נהיה כל כך כרוני שעבור רובנו השאלה היא לא “כמה פעמים ביום אני מגביל את הנשימה?” אלא “כמה פעמים ביום, אם בכלל, אני מרשה לעצמי לנשום במלאות?”
שימו לב אפילו עכשיו, תוך כדי קריאת שורות אלה…איך אתם נושמים? האם הבטן שלכם נושמת ומשוחררת כמו אצל תינוק? איפה הנשימה שלכם נעצרת?

מעגל הנשימה והסבל בתינוקות (למעלה) ובחיים הבוגרים (למטה)

עם הזמן, רובנו פיתחנו דפוסים של התמכרות כדי לתמוך בנשימה המוגבלת שלנו… טלויזיה, אינטרנט, עישון, אכילה רגשית, אלכוהול וסמים… הכל כדי לנשום פחות ולהרגיש פחות.

אם אני מקשר את כל ההבנה הזו לסיפור האישי שלי, אפשר לומר בפשטות:
אני מפחיד, מלחיץ, מעציב ומדכא את עצמי לא בטעות ולא בגלל שמשהו בי מקולקל, אלא מתוך אהבה גדולה והשרדותית לעצמי… כדי שאנשום פחות, ארגיש פחות ולא אחשוף רגשות שעלולים לא להתקבל על ידי ההורים.

מתוך ההבנה הזו, נפתחה אפשרות מעשית לריפוי ואושר אמיתי.

נשימה, ריפוי ואושר

מתוך הבנת הקשר שבין נשימה, אהבה עצמית הישרדותית וסבל, אפשר להבין את הדרך לריפוי טבעי. הריפוי מתמקד בשני מישורים במקביל:
1. היכרות מעמיקה של עצמנו ודפוסי החשיבה שלנו כדי לזהות, להכיר ולפגוש את האהבה הילדית ההישרדותית שעומדת בבסיס כל מה שאנו עושים לעצמנו.
המפגש הזה מאפשר למודעות שלנו להתרחב ולדפוסים האלה להרפות באהבה וברכות.
2. מודעות לנשימה, לרגשות ולגוף מתוך מפגש חווייתי ומדיטטיבי.

שני ההיבטים האלה יוצרים ריפוי טבעי ונעים והם עוברים בתהליכי תרפיה אישית וקבוצתית אך יותר מהכל בתהליך אישי, פנימי, אינדיבידואלי ואוהב.

מוזיקה למדיטציה של הרגע הזה – המוזיקה שאתה עכשיו

אחרי הרבה שנים של מדיטציה הבנתי שמוזיקה למדיטציה הכי טובה והכי יעילה ומרגיעה היא המוזיקה שאני שומע כשאני מקשיב לעצמי.
נכון, מוזיקה למדיטציה שהי חיצונית לנו יכולה לעזור להרגע אבל זה רק באופן שטחי כי אנחנו עדיין תלויים בצלילים חיצוניים.
דווקא כשאנחנו מקשיבים למוזיקה שהיא אנחנו עצמנו, אנחנו לומדים להרגע באמת בחיים היומיים שלנו.
מה היה קורה אם היינו לומדים להקשיב למכלול החוויות האישיות שלנו – מחשבות, רגשות, תחושות פיזיות ושאר החושים, כפי שאנו מקשיבים ליצירה מוזיקלית?

איזו מוזיקה למדיטציה אתם?
ואיך להקשיב למוזיקה שאתם?

תארו לכם שאתם מקשיבים ליצירה מוזיקלית שלא שמעתם מעולם… יצירה מורכבת עם הרמוניות מורכבות, קטעים דרמטיים וסוערים וקטעים נינוחים ושלווים. דמיינו לרגע את אותה יצירה בראשכם או היזכרו בפעם האחרונה שהקשבתם ליצירה מוזיקלית שאהבתם.

עכשיו הסיטו את תשומת לבכם מהמוזיקה עצמה אל איכות ההקשבה שלכם. שימו לב איך אתם מקשיבים למוזיקה.
האם אתם מתייחסים לכל תו בנפרד ומנסים לנתח ולהבין אותו?
האם אתם מנסים להתעלם מצלילים מסוימים ולהעצים צלילים אחרים?
האם אתם מנסים להסיק מסקנות כלשהן מהצלילים?
האם אתם מנסים להאיץ או להאט את היצירה בזמן שהיא מושמעת?
בוודאי שלא…

כשאנו מקשיבים למוזיקה, אנו פשוט מקשיבים ליצירה בשלמותה. אין שום טעם בהתייחסות לכל תו בנפרד מכיוון שבפני עצמו, כל תו הוא פשוט חסר משמעות. באותה מידה, אין שום טעם לנסות להעצים או להעלים צלילים במהלך השמיעה, לנסות להאיץ או להאט את המוזיקה או לנסות להסיק מסקנות שכליות כלשהן לגבי התווים המתנגנים.

כשאנו מקשיבים למוזיקה, אנחנו פשוט מקשיבים – וזה כל הקסם.

מוזיקה למדיטציה של הרגע הזה


אם נתייחס לרגע למה שקורה לנו כשאנחנו פשוט יושבים ללא מעשה כאל יצירה מוזיקלית ונחבר לחוויה זו את אותה איכות של הקשבה מוזיקלית, מה נשמע? או במילים אחרות, מה נחווה?

ייתכן מאוד שבמחלקת כלי ההקשה שנותנים את הקצב, נשמע את מקצבי הלב והנשימה. ייתכן מאוד שנשמע את כינורות הרגש ואת חצוצרות המחשבה.
כמובן שהיצירה כולה תהיה רוויה גם בתחושות הגוף השונות (הנעימות והלא נעימות) שמשתנות ללא הרף ויתכן שבצלילים חיצוניים (ציפורים, מכוניות, אנשים, רעש המקרר או המחשב…) ואף ריחות וטעמים.

עם זאת, אם באמת נסכים לשבת ולהקשיב מספיק זמן לכל מה שקורה (בתוכנו ומסביבנו) באותה איכות של הקשבה מוזיקלית, תתגלה לנו בהדרגה אמת מופלאה.
מתוך הקשבה אמיתית נגלה שלא חשוב לאיזו יצירה אנו מקשיבים, כלומר לא באמת משנה מה עובר עלינו מבחינה פיזית, נפשית או סביבתית, עצם ההסכמה שלנו להקשיב למציאות של הרגע הזה מבלי לנסות לשנות או אפילו להבין אותה, מאפשרת לנו ליהנות מהיצירה ולחוות שלווה פנימית עמוקה ותחושת מנוחה, איזון וצלילות מיוחדת.

בסוד אני אגלה לכם, שלהקשבה כזו קוראים מדיטציה אמיתית. במדיטציה אמיתית אנו פשוט מסכימים להקשיב או לחוות את כל מה שקורה ברגע הזה ללא כל ניסיון לשנות אותו, להבין אותו או לשלוט בו – ממש כפי שאנו מקשיבים ליצירה מוזיקלית.

בזבוז של זמן


על פניו נראה שפשוט לשבת ולהקשיב למוזיקה של הרגע הזה או פשוט להיות במדיטציה, זה בזבוז זמן מוחלט והאמת היא… שזה לגמרי נכון.
מדיטציה, או הקשבה מוזיקלית לחוויית הרגע הזה היא אכן בזבוז מוחלט של זמן אך עם זאת, יש ביכולתה לרפא אותנו ממחלה קשה שנקראת “חוסר סיפוק תמידי”.

עבור מי שסובל ממחלת חוסר הסיפוק התמידי שמתאפיינת בדאגנות, חרדות, חוסר מנוחה, חשיבה אובססיבית על העתיד, קושי להכיל ולבטא רגשות וקושי לתת אמון בחיים ובאנשים, אחד הדברים המרפאים ביותר, הוא פשוט לשבת ולבזבז זמן ללא כל סיבה ומטרה.
מתוך בזבוז זמן בריא שכזה, מתפוגגות באופן טבעי אשליות שגורמות לסבל, מתח נפשי וחוסר מנוחה תמידי.

אמת נפלאה נוספת שמתגלה עם הזמן מתוך הקשבה למוזיקה של הרגע הזה היא שלא חייבים לרוץ כל הזמן, לדאוג, להתפלש בעבר או לתכנן את העתיד. מתוך הסכמה להיות ברגע הזה כפי שהוא מבלי לנסות אפילו להבין מה קורה, אנו מגלים באופן טבעי שמותר לנו לנוח, מותר פשוט לנשום במלאות ולהיות ושאפשר ליהנות מעצם היותנו כאן מבלי להפסיד שום דבר.

עם הזמן, אם נסכים להקשיב יותר ויותר, אנחנו נגלה גם את היופי העצום שבמוזיקה של הרגע הזה ועד כמה היא מעשירה, מפתחת, פותחת את הלב, עולה על כל דמיון וממלאת את חיינו בשלווה ותחושת שלמות עמוקה.


המוזיקה של חיינו


אם נרצה, נוכל להרחיב את רעיון ההקשבה המוזיקלית לחיים באופן כללי. באופן “נורמלי”, כולנו למדנו שהחיים הם מעין מרוץ אחר השגת מטרות (קריירה, בטחון כלכלי, מעמד, משפחה, ילדים, נכדים, אישור מההורים, אישור מהסביבה וכו’) ושבמרוץ הזה חייבים להתאמץ, להתפשר ולדכא את רגשותינו באופן קבוע.

מה שבטוח זה שמהמרוץ הזה לא יוצאים בחיים וכדאי לשאול, האם מישהו יכול לומר שהוא השיג את כל מטרותיו וכעת הוא מאושר באמת?
האם מישהו מגיע לרגע אמיתי של נחת ושלווה? וגם אם כן, כמה מהר מתחלפת השלווה בצורך אובססיבי לרוץ אל המטרה הבאה?
אם נודה בכך בכנות, רובינו חיים בתחושה של לחץ, מתח, דאגה וחוסר סיפוק תמידי.

שאלו את עצמכם לרגע, מה היה קורה אם היינו מתייחסים לחיים כאל יצירה מוזיקלית ולא כאל מרוץ אל עבר מטרה לא נודעת?
באופן טבעי, ההתייחסות לחיים כאל יצירה מוזיקלית הייתה משרה עלינו שלווה, קבלה ויכולת להינות מכל רגע מתוך הבנה עמוקה שהיופי בחיים הוא ההנאה וההקשבה לרגע ההווה ושאין שום מטרה סופית שחייבים להגיע אליה כדי להיות מאושרים.

במקרה שאתם שואלים את עצמכם אם התייחסות כזו לחיים היא בכלל אפשרית, התשובה היא בחלט כן.
למעשה, לא חייבים להתייחס אל החיים כאל יצירה מוזיקלית כל הזמן. מספיק שנלמד לעצור ולהקשיב לעצמינו ולחיים כאל מוזיקה למדיטציה לפרקי זמן קצרים (למשל 10-20 דקות ביום), כדי שאיכות החיים שלנו תשתנה ללא היכר ואיכות חדשה של שלווה, מודעות, שלמות ושמחת חיים תחדור אל חיינו בהדרגה ובאופן טבעי והרמוני.

מוזמנים להוריד ולהינות מסדרת מדיטציות מודרכות שלי ללא צורך בנסיון קודם.

כוחה של אי ידיעה

משהו אמיתי, עמוק ומרפא מאוד קורה בכל פעם שאני מבין שאני לא מבין ולא יודע.
גם היכולת לתקשר, להקשיב ולהיות ביחד עם האחר נפתחת באותם רגעים של הכרה באי ידיעה.

החיים שלנו הם מסע מרתק, מסתורי ומלא לימוד וריפוי כשהם לא מוגבלים לתבניות או דפוסים מחשבתיים קבועים ומשעממים. המסע הזה הוא ספונטני, מפתיע ומתחדש כל הזמן כמו הטבע. זהו מסע של גילוי שאינו נגמר ולא חסר בו דבר באופן מהותי כי הוא לא דבק בשום רעיון לגבי איך “צריך” לחיות או איך אנחנו “צריכים”, “חייהים” או “אמורים” להיות.

כל עוד אנחנו מאמינים שאנו באמת באמת יודעים איך משהו או מישהו “צריך” או “אמור” להיות, מבלי שנהיה מודעים לכך שמדובר רק באמונה שלנו, אנחנו נגבילים את עצמו לתבנית, ודבקות בתבנית קבועה מול המציאות המשתנה ללא הרף שלנו, פירושה סבל שהוא מאבק בלתי פוסק בעצמנו ובמציאות שלנו.

למה?

מכיוון שהטבע הפנימי כמו גם הטבע החיצוני, הוא פראי בכל המובנים ומשתנה ללא הרף. לנסות להיאחז בתבנית קבועה או דעה קבועה, וכלל לא משנה מה התוכן שלה (דעה על עצמי, על החיים, על מישהו אחר…) זה להיות בקונפליקט עם המציאות המשתנה של הרגע הזה, וקונפליקט עם המציאות המיידית (משהו רצוי לא קורה משהו לא רצוי קורה) הוא בעצם משמעות המושג סבל.

קראתי פעם ספר על מורה זן שאמר שהמעלה החשובה ביותר היא הכרה כנה באי ידיעה. אדם שמכיר בפשטות ובכנות באי ידיעה שלו, לא ימהר להאשים את עצמו או אחרים, לא ישלה את עצמו ולרוב, לא יגרום לעצמו ולאחרים סבל מיותר.
מצד שני הוא יכול להיות קשוב, רגיש, ספונטני, אותנטי, ער, נוכח, גמיש, מאפשר, מחובר, יצירתי וחי במלוא מובן המילה.

בספרו המצוין “Only don’t know”, כותב זן מאסטר סאונג סאן: אם אינך יודע משהו ב100%, פשוט תישאר באי ידיעה. תמשיך ללכת ישר כל הזמן ואל תדע. התמסר לגמרי לאי ידיעה עד שלא תישאר בך שום אשליה ותשתחרר מכל סבל.

ומהו סבל אם לא דבקות באמונה המייסרת שמשהו “אמור” או “צריך” להיות אחרת ממה שהוא כבר עכשיו…

הכרה באי ידיעה

הכרה באי ידיעה אין משמעותה התכחשות למידע, הדחקה או העמדת פני לא יודע. אי ידיעה היא גם לא מחשבה על כך שאיני יודע או אמונה בכך שאיני יודע.
לא מדובר כאן בהחלפת מערכת אמונות שהרי גם האמונה “אני לא יודע כלום” היא רק אמונה.
לא מדובר כאן גם בהתכחשות או ביטול האמונות שלנו אלא בהסכמה הכנה והפשוטה לבדוק, לראות ולהודות בכנות שכל אמונה היא רק פרשנות או רעיון ושהמציאות שאנו חווים היא תמיד מציאות רגשית, מסתורית, חדשה ועמוקה יותר מכל רעיון או פרשנות שיש לנו.

הכרה באי ידיעה היא הסכמה פשוטה, מעשית וכנה לבדוק ולפגוש את המציאות של הרגע הזה כפי שהיא.
למרות שאיננה ניתנת לתיאור במילים, אפשר לומר שהכרה באי ידיעה היא ההכרה בכך שאנו באמת לא יודעים שום דבר חוץ ממה שאנו חווים ומרגישים ברגע זה וכל השאר הוא דמיון וזכרון הניתנים לאינסוף פרשנויות.
ופרשנויות כמובן הן לא רעות או טובות, הן פשוט…פרשנויות, סיפורים, הסברים. שווה להקשיב להם, שווה לראות איזה חמודים אנחנו כשאנחנו מספרים לעצמנו סיפורים ויחד עם זה לראות שאלה באמת סיפורים.

זוהי אולי ההכרה בכך שכל מה שקיים בעולם המחשבות שלנו זה זכרונות, רעיונות, אמונות, זהויות דמיוניות וסיפורים אבל שום דבר מזה אינו ידיעה ודאית באמת.
חשוב להבין שלא מדובר כאן במשחק פילוסופי אלא בהזמנה להקשבה ובדיקה פנימית והתבוננות כנה – מה אני מרגיש כבר עכשיו?
מה אני באמת חווה עכשיו בגוף?
האם אני באמת יודע משהו למעט מה שאני מרגיש וחווה ממש עכשיו?

בדקו לרגע בינכם לבין עצמכם את הנקודות הבאות:
האם אני יודע בדיוק מהי הסיבה שאני מרגיש כפי שאני מרגיש?
האם אני יודע בדיוק מה לעשות עם הרגשות שלי?
האם אני יודע מה אני עושה כאן, בעולם הזה ומדוע?
האם אני יודע בדיוק איך לעשות לי נעים ממש עכשיו?
האם אני יודע בוודאות מה יקרה בעוד מספר דקות?

אם גיליתם שאינכם יודעים, אני אתכם…גם אני לא יודע.
ומכאן אפשר להתפתח ולצמוח באופן המדוייק והנכון ביותר עבורנו.
איך זה קורה?
אני לא יודע ומזל שאני לא צריך לדעת.
הטבע הפלאי והמסתורי שמקיים אותנו ונובע מתוכנו בכל רגע פשוט יוצר מציאות חדשה ומעניינת בכל רגע חדש.

 

הגילוי והחופש שבאי הידיעה

במיוחד מדהים בעיניי לגלות עד כמה פשוט להקשיב ולשמוע את עצמנו ואת האחר כשאנחנו לא נאחזים באמונת הידיעה.
הכרה באי הידיעה מאפשרת לנו לגלות מחדש ובאופן בלתי אמצעי (לא מותנה בהסברים או פרשנויות של החברה) את עצמנו, הרגשות שלנו והיופי העמוק שמתגלה בכל רגע מחדש.
באופן טבעי, להכרה באי הידיעה שלנו יש פוטנציאל ריפוי עצום לכל צורות הסבל שלנו (דכאון, חרדה, ביטול עצמי, תקיעות, ביקורתיות, התמכרויות ועוד…).

כל צורות הסבל הנפשי שלנו נובעות באופן כזה או אחר מתוך מאבק פנימי מייסר שלנו בעצמנו מתוך נסיון להתאים את עצמנו למשהו שאנחנו חושבים או מאמינים שאנחנו “צריכים” או “אמורים” להיות כדי לקבל תחושה של אישור, בטחון ואהבה מהסביבה שלנו.

בהכרה באי הידיעה שלנו יש גם נחמה גדולה, שהרי כל מה שקורה, באמת קורה מבלי שאנחנו יודעים ומבינים איך, ולכן אין זו אשמתנו או אחריותנו.
מצד שני יש בהכרה באי הידעה לקיחת אחריות מוחלטת שהרי אין איש שאשם במה שקורה עכשיו ואנחנו לחלוטין חווים את המחשבות והרגשות שלנו ברגע זה ויכולים להיות רגישים, קשובים ואוהבים כלפי עצמנו ואחרים בכל רגע חדש.

כדאי לשים לב למילכוד נפוץ כשמתחילים לגלות את אי הידיעה שלנו: להאמין, לחשוב או לנסות לשכנע את עצמנו ש”אני לא יודע כלום” (שמעתי לא מעט אנשים אומרים את זה כמו מנטרה שוב ושוב) זה לא באמת נעים.
כדי להכיר באי הידיעה באופן מעשי, יש צורך רק בשני דברים: בהקשבה לעצמנו וכנות אמיתית לגבי הרגשות שלנו ומה שאנחנו לא יודעים.

פוסט מעמוד הפייסבוק שלי

הדפוס הנפשי הכי עמוק הוא הדפוס שמספר שיש דפוסים נפשיים ושצריך לעשות איתם משהו (לשנות, לנקות, לטהר, לשחרר, לקבל, לאהוב וכו’…).
הדפוס הזה לא שם לב לכך שהוא דפוס בעצמו.
האמונה הכי עמוקה היא האמונה שיש אמונות ושהאמונות האלה הן לא ה”אמת”. האמונה הזו לא שמה לב לכך שהיא אמונה בעצמה.

כשאנחנונ נכנסים לדפוס והאמונה הבסיסיים האלה בלי לשים לב, אנו שוכחים את עצמנו והולכים סחור סחור במעגלים מתסכלים.

ואם עוצרים לרגע ומקשיבים עכשיו, משהו מתעורר.
כי בתכלס מה באמת יש פה?
לפני תאוריות, לפני פילוסופיות, לפני “תובנות”, לפני הסברים שנשענים על הסברים שנשענים על הסברים…

מה באמת יש? פה. עכשיו.
מה יש?
יש רגשות. יש מחשבות. יש תחושות. יש צורך עצום בבטחון, אישור ואהבה.
זהו.
זה הכל.
וגם אלה סתם מילים…כי בעצם יש פשוט “ככה”.

מה זה אומר? שיש פה מציאות והיא אני.
מה עושים עם זה? לא יודע.
למה זה ככה? יש לי רק השערות אבל ממש לא ידיעה.
איך לשלוט בזה? ממש לא יודע.
איך זה קרה? לא יודע.
האם זה אמור להיות כך או אחרת? לא יודע, לא תדרכו אותי לפני שבאתי לכאן.

אם בכנות, אז בכנות – אני לא יודע.
יש מיליון הסברים ותאוריות לכל דבר. יש מליון ספרים פסיכולוגיים, רוחניים, מיסטיים, מאגיים, לוגיים…והמון סיפורים.
אבל מה…תכלס?
אני פשוט לא יודע.

ולמה לי לנסות לדעת?
כי אני פוחד להשאר מי שאני עכשיו?
כי אני פוחד שיראו שאני לא יודע? לא מושלם? לא מגובה ב100% של בטחון?
כי אני מפחד שידחו אותי? שינטשו אותי?
כי אני פוחד שלהיות אני זה לא מספיק טוב?
אז אני יכול פשוט לראות בעצמי עכשיו שכן, כן אני פוחד מכל הדברים האלה.
ולמה? אני פשוט לא יודע.
ומה עושים? אין לי מושג.
ואני בכלל לא שולט בפחד הזה ובכלל לא יודע איך זה אמור להיות.

אז למה לי לנסות לדעת? אני יכול פשוט להקשיב ולהזכר שאני באמת לא יודע.
כשאני נזכר שאני באמת לא יודע את כל זה, משהו בי פשוט נרגע, מתיישב וחוזר הביתה בעצמו כי פתאום יש לי אותי שמקשיב לי באמת.

בדקו בעצמכם

משמעות המילה “ידיעה” כאן היא דבקות ברעיון, אמונה או תפיסה שכלתנית כלשהי לגבי ה”אמת” או לגבי איך “צריך” או מה “אמור” להיות.
אני לא מתכוון כאן ל”ידיעה” שבאה בכנות מעומק הלב, אלא על נסיון לכפות “הבנה” או לדבוק בעמדה או דעה מתוך “הגיון” ו”שכל”.

אשליית ידיעה יוצרת פילוג פנימי בין אמונה ב”נכון” ו”לא נכון” וצובעת את חיינו בגוונים של שחור ולבן.
הכרה באי ידיעה משחררת וחסרת גבולות.

אשליית ידיעה מייצרת נוקשות, “אגו” במובן הקשה והלא נעים, העדפות, הפרדות, לחץ, אשמה ופחד.
הכרה באי ידיעה משחררת, מרפה, מאפשרת ומקבלת, פותחת את הלב.

אשליית ידיעה מביאה רצינות, בושה, ביקורת, תחושת חובה, חוסר אונים ואכזבה.
הכרה באי ידיעה מביאה מגוון אפשרויות, חיבור לרגש, ספונטניות ויצירתיות.

אשליית ידיעה לא מכילה אי ידיעה.
אי ידיעה מכילה כל דבר כולל ידיעה.

אשליית ידיעה זורקת אדם לעולם צר של מחשבות ותחושת “אין ברירה”.
הכרה באי ידיעה משאירה את האדם נוכח ברגע הזה וקשוב לצרכים הרגשיים שלו ושל הסביבה.

אשליית ידיעה יוצרת אשליה של בטחון ושייכות אך היא תמיד משאירה אותנו במתח ודאגה.
הכרה באי ידיעה מאפשרת לנו לנוח באמת כבר ברגע הזה.

מנסיון אישי אני יכול לומר שלהכיר באי ידיעה זוהי ממש מדיטציה, פתח להקשבה ותחושה של אחדות וריפוי עמוק.
לעשות אהבה מתוך אי ידיעה זה חיבור עמוק, מעצים, מרגש ובעצם זוהי טנטרה – אומנות האהבה של הלב.
לשיר, לרקוד ולכתוב מתוך אי ידיעה זו יצירתיות, הגשמה ותחושה של התרגשות כנה.
לחיות מתוך אי ידיעה זה מסע כנה, מאושר, ספונטני, מרתק, מלא באמון והוקרת תודה, מחובר לקרקע ולרגשות ומפתיע בכל רגע חדש.

רוב האמונות שלנו לגבי עצמנו והחיים הן תוצרים של התניות שמקורן בילדות שלנו

אמונות ודעות אלה משקפות את הגישה של הורינו, החברה והסביבה בה גדלנו ולא באמת משקפות את הצרכים הרגשיים האוטנתיים שלנו ואת הפוטנציאל שלנו לאושר.
חשבו לרגע: אם הייתי מוותר על התפיסות והאמונות הרגילות שלי לגבי עצמי ומרשה לעצמי לא לדעת מי אני ומה אני אמור להיות, איך זה היה משפיע על בחירות בחיי?
מה הייתי בוחר לנסות או לעשות שאינני מעז היום?
איך זה היה משפיע על היכולת שלי להיות קשוב ונאמן לרגשות שלי?
איך זה היה משפיע על האפשרות להיות קשוב ומקבל כלפי עצמי וכלפי אחרים?

איך מכירים באי ידיעה?

באמצעות הקשבה טבעית לרגשות שלנו. במקום שבו נגמרות השאלות והחקירה האינטלקטואלית, יש מקום להתבוננות, מפגש רגשי והכרה פשוטה במציאות הרגשית שלנו.
מדובר בתהליך אישי שבו אדם לומד להיות נוכח בגוף, ברגשות ובמחשבות מבלי לנסות לשנות או “לפתור משהו”.
למעשה זוהי מנוחה מתוך הקשבה אוהבת לעצמנו.

במצב כזה של הקשבה עמוקה, אנו רואים איך כל הרעיונות שלנו משתנים והולכים ובאים כמו גלים ואנחנו ממשיכים להתקיים כמרחב אינסופי של אי ידיעה שמוליד מתוכו את כל האפשרויות. וביחוד את האפשרות להיות קשובים ללב ולאינטואיציה העמוקה ביותר שמנחה אותנו אל הבחירות המדוייקות ביותר עבורנו בכל רגע נתון.

אולי אתם שואלים את עצמכם “אבל איך אפשר לחיות ללא ידיעה? האין זה לא מעשי? משוגע? לא נורמלי? מוזר? מפחיד?”… טבעי מאוד ששאלות כאלה יטרידו אותנו.
למעשה, הכרה באי ידיעה היא לא ויתור על ידיעה מהסיבה הפשוטה שכשכבר עכשיו איננו יודעים דבר באמת.

אילו היינו באמת יודעים משהו, הוויתור על הידע הזה היה יכול להתפרש כהפסד או חיסרון כלשהו, אבל מיכוון שכבר כעת איננו יודעים דבר באמת, כל מה שיש לנו כרגע הוא אשליה של ידיעה והאשליה הזו היא האחזות בכח במשהו שפשוט אין לנו וזה ממש מעייף ולא נעים.
כבר עכשיו כל מושג שיש לנו על עצמו ועל החיים הוא תפיסה סובייקטיבית שנתונה לשינוי מתמיד עם כל חוויה חדשה.

ממש כמו לפקוח את העיניים ולראות את המקום שאנו נמצאים בו כבר עכשיו, מדובר בהתפכחות מאשליות ולא בויתור על ידע כלשהו. נהפוך הוא, מתוך הכרה באי הידיעה שלנו, אנו מגלים מקור פנימי של ידע אותנטי ועמוק יותר, מקור של חמלה והכוונה שאינו מוגבל לתבניות מחשבתיות מייסרות ונוקשות.

מתוך הכרה באי הידיעה שלנו אנו מגלים מעיין שופע של הכוונה פנימית שאינה נזקקת לשאלות ודילמות קיומיות קשות.

לחיות חיים נורמליים ואפילו להנות מהם

מתוך הכרה באי ידיעה אפשר לראות בלי מאמץ שהחיים הם משחק ושבאמת הכל אפשרי. מתוך הכרה באי ידיעה אפשר להנות ממשחק החיים ולעשות את כל הדברים הרגילים והמיוחדים כמו לעבוד, לקיים חיי משפחה וליצור.

החיים ממשיכים כרגיל מתוך ההכרה באי הידיעה אך האיכות הקשובה הזו מתגלה כאיכות טבעית שקודמת לכל התפיסות והרעיונות.
ברגעים של הכרה באי ידיעה אנחנו נהנים מהחיים ומהמשחק שבהם עם כל העליות והירידות, הקל והקשה שבהם, אך בינינו לבין עצמנו, אנו לא משלים את עצמנו שאנו באמת יודעים משהו ולכן נשארים פתוחים, משוחררים וטוטאליים וחיים מתוך חופש פנימי או שלמות פנימית אם תרצו.

לחצות את מסך השעמום

כולנו מכירים את תחושות של שעמום לבד עם עצמנו, בסיטואציות חברתיות, בעבודה או בזמן שמחכים למשהו. 

למרות הרושם הראשוני שהוא יוצר והשם הרע שיצא לו, שעמום אינו בהכרח דרך ללא מוצא ויכול להוות שער או אם תרצו, מקפצה אל מציאות עמוקה ומשחררת יותר. 

בואו נשאל לרגע, מהו בעצם שעמום?

רובנו מפרשים את תחושת השעמום כחוויה שבה “שום דבר מעניין לא קורה כרגע”. האמנם?
אם נבדוק, נגלה שבכל רגע נתון יש התרחשות אינסופית בתוכנו וסביבנו: תחושות הגוף משתנות ללא הרף, רגשות, מחשבות, צלילים, אנשים, צבעים, ריחות ועוד. עולם שלם מתרחש בתוכנו וסביבנו כל הזמן ובכל זאת, אנו נוטים להשתעמם. אם כך, מה בעצם גורם לנו “להשתעמם”?

האמת היא ששעמום איננו בהכרח מצב שבו שום דבר “מעניין” לא קורה. שעמום הוא מצב שבו אנחנו חווים תחושות או מחשבות לא נעימות ומשתוקקים לתחושות או מחשבות נעימות. כלומר, המשמעות האמיתית והבסיסית ביותר של תחושת השעמום היא “אני לא אוהב ולא מקבל את מה שיש עכשיו ורוצה משהו אחר”.

מה ההבדל בין חופש לשעמום?

הנה דוגמה שתעזור לנו להבין: אנשים משקיעים זמן רב וכסף כדי לטוס לחו”ל, לשבת על חוף הים או על הר בהימאליה ולעשות…כלום. לזה אנשים קוראים “חופש”. לעומת זאת, אותם אנשים כשהם נמצאים לבד בבית, בעבודה, באוטובוס או בארוחת חג אצל קרובי משפחה, מרגישים משעוממים ואומללים כשהם עושים… כלום. ולזה הם קוראים “שעמום”.

אז מה בעצם ההבדל בין המקרים? מה ההבדל המהותי בין לעשות כלום על הר בחו”ל, בחוף הים, לבד בבית, בעבודה או בארוחה עם קרובי משפחה?

הרי אין הבדל בין חוסר עשיה לחוסר עשיה, בין כלום לכלום… ההבדל הוא רק בתחושות הפיזיות, הרגשות והמחשבות שקיימים באותו רגע והתגובה שלנו אליהם. התחושות הפיזיות, הרגשות והמחשבות שלנו הם תוצרים של פרשנויות מנטליות שיש לכולנו באופן מודע או לא מודע.

אם נחזור לדוגמה הקודמת: כשאדם לא עושה כלום בבית, הבית יכול להזכיר לו מצבים לא נעימים, דאגות, חרדות, מחויבויות וביקורת עצמית וכל אלה גורמים לתחושות, רגשות ומחשבות לא נעימים שאותם הוא יגדיר כ”שעמום”. לעומת זאת כשאדם לא עושה כלום בטבע הפסטורלי של הרי ההימלאיה, הנוף יכול להתפרש כהרמוניה, שלווה וחיבור לטבע והאדם יגדיר את זה כ”חופש”.

אם הבנו ששעמום הוא בסה”כ הפרשנות שלנו למצב בו אנחנו חווים תחושות, רגשות או מחשבות לא נעימים, בואו נשאל מהו הפוטנציאל האמיתי של שעמום? מה אפשר “לעשות” עם זה ומה אפשר להפיק מזה לטובתנו?

למעשה הפוטנציאל האמיתי של שעמום עבור ההתפתחות האישית שלנו הוא עצום. אפשר לומר ששום התפתחות נפשית אמיתית לא אפשרית מבלי שנחצה את מסך השעמום שלנו ונגלה את עצמנו מחדש בצד השני.

אפשר להתייחס לתחושת השעמום כאל מסך שמציג לנו רק תמונה שטחית שמסתירה מציאות עמוקה ומדהימה בהרבה. ממש כפי שהאותיות האלה שמוצגות על מסך המחשב שלכם מסתירות את המנגנונים המורכבים והמעניינים שיוצרים את המסך עצמו.
אם נהיה אמיצים מספיק להביט דרך מסך השעמום ולא לנסות לברוח ממנו, נגלה בצד השני מציאות מרהיבה, עמוקה ומשחררת מאוד.

מה לעשות עם שעמום - אלי קרסניץ

אז איך חוצים את מסך השעמום?

הכל מתחיל ונגמר במודעות. אם נתחיל לשים לב מה קורה לנו ברגעי “שעמום” נגלה שברגעי שעמום יופיעו תחושות לא נעימות בגוף, רגשות של פחד, עצבנות ותסכול, פנטזיות על מקומות ומצבים אחרים, ניסיונות הדחקה ומחשבות ביקורתיות כלפי מה שקורה ברגע הזה.

זהו הדפוס הרגיל שלנו במצבי שעמום. הפעם, במקום להכנס אל הדפוס הרגיל והלא נעים שלנו, נרפה כתפיים, ננשום כמו שנעים לנו לנשום ונסכים לכמה רגעים לחוות את מה שיש עכשיו אפילו אם זה לא נעים בהתחלה.

מתוך המקום המקבל הזה נסתכל על העולם סביבנו דרך עיניים חדשות – עיניים של תינוק: ללא כל פרשנות, ממש כאילו אנחנו רואים הכל בפעם הראשונה ולא מבינים כלום. נבחן כל פרט קטן בסקרנות גדולה, נקשיב לקולות, נרגיש את כל הגוף שלנו ונקשיב לנשימה.

מתוך המקום הכל כך פשוט והילדי הזה לפתע נתחיל להבחין בפרטים עדינים שלא שמנו לב אליהם קודם: תחושות עדינות נעימות ולא נעימות בגוף שלנו, צורך פנימי ביחס ותשומת לב, שפת גוף של אנשים, צלילים עדינים יותר שיוצרים מקצבים, ניואנסים של התנהגות אנושית ואינטראקציות בין אנשים מתחת לפני השטח, צבעים, מרקמים ועוד המון פרטים קטנים.

אם נסכים לכמה רגעים להיות במצב המוזר והלא מוגדר הזה, מבלי ששמנו לב, תחושת השעמום תעלם ותתגלה מציאות חדשה, לא מוכרת, מרתקת ועדינה מאוד הנתונה לרטט והשתנות אינסופית. אפשרויות חדשות ויצירתיות יתגלו לנו באופן מפתיע ומשהו ספונטני ולא מוכר יקרה מתוכנו.

מתוך התבוננות כזו נגלה שאנחנו לא חייבים לציית לפרשנויות המנטליות הרגילות שלנו ושאנחנו בעצם חופשיים מהכל כבר עכשיו. חופשיים להיות כבר ברגע הזה ללא שום הגדרות ופרשנויות והחופש המדהים הזה נמצא איתנו כל הזמן רק שלא לא שמנו לב.

ממקום מקבל, קשוב וסקרן כזה נגלה ששעמום הוא לא האויב שלנו, אלא הוא הזדמנות מדהימה, ממש כמו שער אל המעמקים שלנו ואל החופש האמיתי שלנו. האם נסכים לקבל את האתגר ולעבור בשער?
למעשה, אפילו לא נצטרך להתאמץ כדי לעבור בשער, כל מה שעלינו לעשות הוא להתמסר, להישאר פתוחים וקשובים ולהיות אמיצים כדי לא לברוח ממנו, וכל השאר כבר יקרה מעצמו 🙂

התהליך הזה דומה מאוד למדיטציה של הקשבה אמיתית. במדיטציה של הקשבה אמיתית אנו לא עושים שום דבר ורק מסכימים להקישב ולהרגיש את מה שיש עכשיו, נעים ולא נעים כאחד.

עצם ההסכמה שלנו פשוט להיות עם מה שיש בלי לנסות לברוח ולהיאחז במשהו דמיוני, מאפשרת לנו לחצות את המסך השטחי של המציאות הנראית לעין ולגלות מציאות עדינה ואינסופית של השתנות מרתקת. במקום הזה אנחנו לא כבולים עוד בשום הגדרות וחופשיים לגמרי.

כל רגע בחיים הוא מדויק, מפתיע ואינסופי. אז בפעם הבאה שתחושו שעמום, זכרו את המאמר הזה ונסו לתת הזדמנות לשעמום להפוך למדיטציה, מי יודע מה תגלו?