פוסטים

מהי רוחניות בריאה ואיך להמנע ממלכודות רוחניות נפוצות

רוחניות והתפתחות רוחנית (או התעוררות רוחנית), העסיקו אותי מגיל צעיר מאוד. בגיל 14 התחלתי לקרוא ספרים של המורה ההודי אושו ובגיל 16 התחלתי לחקור את הנושא לעומק ולעסוק במדיטציה והתבוננות פנימית. במשך שנים התפתחות רוחנית והתעוררות רוחנית העסיקו אותי מאוד.

אני רוצה להתחיל בווידוי: אני לא אוהב את המילה “רוחניות” או את המושגים “התפתחות רוחנית” או “התעוררות רוחנית”.
הסיבה שאני לא אוהב את המושגים האלה היא שהרבה פעמים הם נקשרים דווקא למיסטיקה, להתעסקות בנושאים מיסטיים ומאגיים שבמקרים רבים מובילים לבלבול, לנתק רגשי וסיפורים של ניצול, חוסר כנות, שרלטנות ואמונות שנועדו להתעלם מהמציאות הרגשית הטבעית שאנו חווים ומהצרכים הרגשיים והנפשיים האמיתיים שלנו.

סיבה נוספת להסתייגות שלי מהמושגים האלה היא שהם יכולים ליצור פילוג או הפרדה. גם אם מדובר בהפרדה מרומזת או בכזו שמתקיימת רק בתפיסה שלנו, המושגים האלה יוצרים הפרדה בין “חומרי” ל”רוחני”, בין “רוחני” ל”מעשי” ופותחים פתח לביקורתיות וגינוי על בסיס ההפרדה הזו.

מבחינתי כיום, רוחניות או התפתחות רוחנית הן פשוט אנושיות (להיות אנושי), הן תהליך טבעי של התפתחות, של התבוננות פנימית, של הכרה וגילוי עצמי שמעצימים איכויות של קבלה עצמית, יכולת להשלים עם עצמנו ולהקל על הכאב הנפשי, אהבה לעצמנו ולאחר והנאה מהחיים.

במאמר הזה אני רוצה לשתף שני עקרונות שמנסיוני, הם אולי הכלים העוצמתיים ביותר שאני מכיר להתפתחות אנושית או אם תרצו, התפתחות רוחנית בריאה ומאוזנת.

רוחניות, חומריות ורוחניות מודרנית

בעיניי, גם חומריות וגם רוחניות שואפות לאותה חוויה – אושר. אנחנו רוצים להרגיש מאושרים, להרגיש אהבה, שפע, בטחון, מימוש עצמי, משמעות והנאה.
זו השאיפה שלנו ולא משנה אם נקרא לעצמנו אנשים רוחניים, חומריים או בכל שם אחר.

בעיניי, ההבדל המהותי בין הגישה החומרית הקלאסית לגישה הרוחנית הקלאסית הוא זה:

חומריות קלאסית עוסקת בשאלה איך לספק לעצמנו אושר מבחוץ.
איך להשיג כסף, משאבים, רכוש, איך להגיע למקומות, למצבים או לאנשים שיגרמו לנו אושר ואיך למצוא את כל אותם תנאים סביבתייים ואנושיים שיספקו את הצרכים שלנו ויגרמו לנו אושר (כסף, קריירה, זוגיות, מיניות, אינטימיות, משפחה, ילדים, בית, חופשה בחו”ל וכו’).

החומריות התעצמה מאוד בעולם המערבי והגישות החומריות נפוצות מאוד בימינו. מספיק להסתכל על כמות הפרסומות והפירסומים שאנו חשופים אליהם על בסיס יומי, החל במכונית החדשה, בית החלומות, ההזדמנות להתעשר, בגדי מעצבים, האוכל הטעים ועוד שלל חוויות מרגשות ומדהימות שמובטחות לנו אם רק נקנה או נרכוש את המוצר הזה או ההוא.

רוחניות קלאסית עוסקת בשאלה איך לספק לעצמנו אושר מבפנים.
איך להתייחס לעצמנו, איך ליצור בתוכנו הסתכלות, התבוננות, מצב תודעה או איכויות של קבלה, הבנה, מודעות, מיקוד, אמונה, ראייה צלולה, הכרה או חיבור למשהו גדול יותר מאתנו שיאפשרו לנו להרגיש מאושרים ללא תלות בנסיבות החיצוניות.

הגישות הרוחניות התפתחו בעיקר במזרח עם תורות כמו בודהיזם, טאויזם, הינדואיזם, סופיזם ועוד. כיום יש לא מעט מורים גם במערב שמלמדים גישות רוחניות שונות וההכרה הרוחנית שהאושר שלנו נובע מהאופן שבו אנו תופסים את עצמנו ואת המציאות הולכת וצוברת פופלאריות והופכת להיות מקובלת יותר ויותר.

בימינו יש גם סוג חדש של רוחניות מודרנית שאפשר לקרוא לה “חומריות במסווה של רוחניות”.
אני מתכוון לגישות כמו “הסוד” וכל הגישות שמדברות על “מיגנוט שפע”, “יצירת שפע”, “זימון שפע” ו”בריאת מציאות” שבה כל מה שאנחנו רוצים מתקיים.

הגישות האלה הפכו לפופולאריות ונפוצות מאוד בשנים האחרונות ולהבדיל מהרוחניות הקלאסית שמדברת על האפשרות להיות מאושרים ללא תלות בנסיבות החיצונית, להתמסר לחוויית הרגע הזה כפי שהוא ולהינות ממקור אינסופי של תובנה ואהבה פנימית, הרוחניות המודרנית מנסה לרתום איכויות רוחניות כדי לממש את החלום החומרי שלנו.

הגישות האלה גורסות בפשטות שאם נשנה את האמונות הפנימיות שלנו ואת נקודת ההשקפה שלנו והתתייחסות שלנו לעצמנו, נוכל לממש את השאיפות החומריות שלנו ולקבל את כל מה שרצינו מבחוץ (כסף, קריירה, זוגיות, חברים, חופשה בחו”ל וכו…), כך שהמניע נשאר חומרי במהותו אבל האמצעי להשגת המטרות החומריות הופך להיות “רוחני”.

חשוב לי להדגיש שהסקירה הקצרה הזו, היא לא ביקורת או גינוי כלפי חומריות, רוחניות או רוחניות מודרנית. אני רוצה רק לתת רקע הבנתי קצר לנושא החומריות והרוחניות בימינו כדי להתייחס למה שאני קורא לו – רוחניות בריאה ומאוזנת.

שני עקרונות מרכזיים עבור רוחניות בריאה

במסע שלי עברתי הרבה התנסויות וחוויות רוחניות. עסקתי במשך שנים במדיטציית ויפאסנה, למדתי טאי צ’י במשך שנים והתנסיתי בגישות איזוטריות שונות.
גישות שחלקן מגיעות מהשאמניזם של יערות האמזונס, אחרות שמגיעות מהרי ההימלאיה, אחרות שמגיעות ממנזרי הזן של יפן וקוריאה וגם כאלה שמגיעות מעולם הפסיכולוגיה והפסיכותרפיה המערבית וממורים שונים שחיו או חיים בחלקים שונים של העולם ומביאים את התובנות והאיכויות הייחודיות שלהם.

מתוך כל מה שעברתי, אני רוצה לשתף אתכם בשני עקרונות פשוטים וטבעיים להתפתחות רוחנית בריאה.

כשאני אומר “בריאה”, הכוונה היא לכזו שלא מבוססת על ניתוק רגשי, על הכחשה של רגשות וצרכים אנושיים טבעיים, על מאבק פנימי, על ניצול, על אמונה עיוורת, על גינוי כלפי עצמנו או אחרים או על העמקת הסבל שלנו במסווה של אושר.

הכוונה שלי היא לרוחניות או התפתחות שעושה נעים בגוף ובלב, שמעוררת איכויות של חמלה, הודיה ודיוק פנימי, שמאפשרת לנו להרפות, לנשום לרווחה, להינות מהחיים, לקבל את עצמנו ואת האחר ולחיות בתחושה יותר נעימה, מאוזנת, בוטחת, אוהבת, שלווה ומאושרת.

עקרון הכנות
כנות היא הכלי הכי יעיל והכי טוב שאני מכיר להתפתחות רוחנית. לכנות יש עומק אינסופי ותמיד אפשר לגלות (ואנחנו מגלים) עוד רבדים של כנות שלא הכרנו קודם.

כנות כל כך חשובה כי היא מאפשרת לנו להכיר בעצמנו, להכיר את עצמנו, להבין את עצמנו, להתיישר עם עצמנו, להתמסר לעומק שלנו, לבטא את עצמנו ולתקשר את עצמנו לאחרים באופן שבו הם יכולים להבין אותנו.
היא משחררת אותנו משיפוט, ביקורת, גינוי עצמי ותחושות של ערפול, תקיעות, חוסר אונים ולחץ נפשי ומאפשרת לנו לחזור אל עצמנו, אל ההווה, אל הדיוק שלנו.
כנות מראה לנו את עצמנו ומאפשרת לנו להעמיק פנימה ללא מאמץ.

מה שחשוב לי להדגיש לגבי כנות הוא שיש לה כמה רבדים והכנות היא כנות שלמה רק כשהיא מתייחסת לכל הרבדים האלה:

1. כנות מחשבתית – מה אני באמת חושב, מספר לעצמי ומאמין בו כעת?
2. כנות רגשית – מה אני באמת מרגיש בתוכי כעת (פחד, עצב, כעס, אכזבה, בושה, שמחה, תשוקה ועוד…)?
3. כנות תחושתית – מה אני באמת חש בגוף כעת (לחץ, מתח, נשימה עצורה, נשימה משוחררת, עומד, כבדות, מועקה, עונג, קלילות ועוד…)?
4. כנות לגבי הצרכים והבקשות – מה אני באמת צריך או מבקש כעת (בטחון, אישור, קרבה אנושית, חום, אמפטיה, מקום להיות בו, תמיכה, אהבה ועוד…)?

אחת המלכודות הרוחניות הנפוצות ביתר (שגם אני נפלתי בה אינספור פעמים) היא כנות חלקית.
כנות חלקית מדברת למשל רק על המחשבות או האמונות שלנו בלי להתייחס לרגשות ולצרכים וכך נוצר מצב שבו נדמה לנו שמחשבות כמו “האדם הזה או ההוא הוא טיפש או שטחי מידי”, “אני עדיין לא מספיק טוב, מודע, מואר, מאוזן”, “אנשים לא באמת מבינים אותי” או “אני עדיין לא מבין את האמת”, הם כנות.

למעשה כנות חלקית היא דרך בטוחה להביא את עצמנו למצב של בלבול, תקיעות ונתק רגשי וזה באמת לא נעים.
הסיבה לכנות חלקית היא לרוב הקושי והפחד שלנו מלהודות ברגשות ובצרכים האנושיים הטבעיים שלנו. קושי ופחד שהם תוצרים של החברה שבה גדלנו, של התניות וטראומות הילדות שלנו.

כנות אמיתית חובקת את כל ארבעת הרבדים שלנו (מחשבות, רגשות, תחושות וצרכים) ומאפשרת לנו לראות את עצמנו ולתת אמון בעצמנו כפי שאנחנו – אנושיים, רגישים, פגיעים, זקוקים לאישור ואהבה וחושבים מחשבות שמנסות לענות על הצרכים שלנו.

כנות כזו מקרבת אותנו לעצמנו, מאפשרת לנו לראות את הילד שבנו ומעוררת בנו חמלה, קבלה ואהבה עצמית ללא מאמץ (כי איך אפשר שלא לקבל ולאהוב אדם שבפנים הוא ילד רגיש, חמוד, אנושי ופגיע שזקוק לאהבה ועושה הכל כדי לשרוד ולהינות מהחיים?).

הנה דוגמה אחת לכנות חלקית לעומת כנות שלמה (שימו לב להבדל בהרגשה שנוצרת):

  • כנות חלקית: אני עדיין לא מספיק מודע לעצמי
  • כנות מלאה: אני חושב שאני עדיין לא מספיק מודע לעצמי, אני מרגיש עצוב ופוחד, אני חש כיווץ ולחץ בחזה ונושם נשימה שטחית, אני זקוק לאישור ומבקש להרגיש אהבה ובטחון

שימו לב להבדל בין השניים.

כנות חלקית משאירה אותנו עם “עובדות” מתסכלות ומבלבלות שכל מה שנשאר לנו הוא לעמוד מולן בתחושה של חוסר אונים או להילחץ ולנסות להתאמץ מאוד כדי להגיע למצב אחר שגם בו לרוב, נגלה שוב את אותו תסכול וחוסר אונים.

כנות שלמה מראה לנו כמה אנושיים, רגישים וזקוקים לאהבה אנחנו וכמה זה בסדר פשוט להיות כאלה ושאפילו המחשבות שלנו, הן רק נסיון לענות על הצרכים שלנו ושמותר לנו פשוט להיות כאלה כבר עכשיו (קבלה עצמית).

עקרון האהבה

עקרון האהבה הוא עקרון פשוט שאומר שכל מה שקורה, קורה מסיבה חכמה ואוהבת. כל מה שאנחנו לא מבינים, לא רואים את הסיבה להתרחשות שלו, לא יודעים להסביר באופן מהותי ועמוק את הקיום שלו בחיינו, קורה מסיבה חכמה ואוהבת.

למשל פחדים. פחד הוא אחד הרגשות האנושיים הבסיסיים ולרוב הוא מגונה אצלנו (כי החברה שלנו מאוד פוחדת מהפחד ולכן מציגה אותו כ”שלילי”). אנחנו נוטים לפחד מהפחד שלנו, להתבייש בו, להסתיר אותו ולנסות “להתגבר” או “להתעלות” מעליו.

אחד הפחדים הנפוצים ביותר שגם אני חווה הוא פחד מנטישה או חרדת נטישה – הפחד שיעזבו אותנו, שלא ירצו בקרבתנו, שיתעלמו או יגנו אותנו ונשאר לבד בלי חברים ובלי אהבה.

כששאלתי את עצמי יום אחד “למה אני פוחד מנטישה? מה גורם לפחד שלי מכך שיעזבו אותי או יתרחקו ממני?”, גיליתי משהו מעניין.
כששאלתי את השאלה הזו, שמתי לב שמשהו בי כמו נעצר, נתקע, התערפל ונעשה לא נעים.

חשבתי על סיבות אפשריות לפחד שלי – התניות ילדות, אמונה פנימית לא מודעת, תפיסת מציאות מסויימת.

הרצתי בראש את התאוריות הרוחניות והפסיכולוגיות שאני מכיר וחיפשתי הסבר אבל ככל שחיפשתי, הרגשתי יותר מתוסכל וחסר אונים וכבר התחלתי לשמוע בתוכי את הקולות הביקורתיים שאומרים שאני לא מספיק מודע לעצמי, לא מספיק מפותח רוחנית ולא מספיק מבין את עצמי (ושכמובן יש אחרים שהרבה יותר טובים ממני בזה…).

בסופו של דבר הלכתי לישון עם השאלה הלא נעימה הזו בתוכי ודווקא בין עירות לשינה התגלה לי משהו מעניין – שמתי לב שכשניסיתי להבין מה גורם לפחד שלי, בעצם היה בי גינוי כלפי הפחד.
המניע שלי לשאול את השאלה היה מניע מגנה, זה היה בעצם נסיון להפטר מהפחד, למצוא סיבה שהיא כמו טעות, כמו לשאול במילים אחרות – “מה גורם לפחד הזה להופיע פה בטעות? מה גורם לטעות הזו לקרות לי? מה לא בסדר בי שאני פוחד ככה?”.

שאלות מגנות, שאלות שאומרות באופן עקיף שזה לא בסדר שאני פוחד, שהפחד לא אמור להיות שם ושזה שאני פוחד מעיד על כך שמשהו בי לא בסדר, לא מספיק חכם ושאין סיבה אמיתית להרגיש את הפחד הזה.

כל עוד שאלתי את עצמי לגבי הפחד באופן הזה, מתוך הנחה שאין סיבה חכמה ואוהבת לקיומו של הפחד בתוכי, הרגשתי רק יותר תקוע, מבולבל וחסר אונים.

כשמתוך הרדמות שמתי לב לזה, פתאום נפתחה בי אפשרות לשאול את אותה השאלה, רק בהנחה אוהבת, מתוך הנחה שיש סיבה חכמה ואוהבת ליקומו של הפחד וכששאלתי את עצמי באופן הזה, נפתחה בי ראייה נעימה ועמוקה פנימה, אל הצורך והכאב הילדי שאני נושא בתוכי.

אחת המלכודות הרוחניות הנפוצות (שגם בה נפלתי אינספור פעמים) היא ההנחה שמה שקורה לא מוצדק, לא חכם, לא אוהב.

כשאנחנו מונעים מתוך ההנחה הזו, אנו יכולים לקדש רעיונות רוחניים שונים כמו “להיות בכאן ועכשיו”, “לקבל את עצמי”, “להתמסר למה שיש”, “להשתחרר מהאגו”, “התעוררות רוחנית” או אפילו “הארה רוחנית”…אבל בפועל אנו חווים תקיעות, כיווץ, ביקורת וגינוי עצמי מתסכל.

ההבדל המהותי בין שאלה אוהבת שמאפשרת לתשובות להתגלות מתוכנו ללא מאמץ לבין שאלה לא אוהבת שיוצרת כיווץ, חסימה ופיצול בתוכנו, הוא בהנחה הבסיסית.

אני ממליץ להניח שאם יש משהו שאנחנו לא מבינים עד הסוף, לא יודעים את התשובה עליו ב100% של וודאות, כדאי להניח שהוא קורה מסיבה חכמה ואוהבת.

הדרך שלי לוודא שאני אכן שואל שאלות מתוך ההנחה הזו היא הנימה או טון הדיבור שלי.
כשאני מונע מתוך הנחת האהבה, הנימה או טון הדיבור שלי הוא רך, לא מאיים, לא מגנה ולא צורם. אפשר לדמות את זה לנימה או טון שבו שואלים אדם אהוב שאנחנו באמת מתעניינים בו “מה שלומך? איך עבר עליך היום?”
והתחושות שעולות בי כשאני שואל את עצמי באופן הזה הן של הרפיה, של רוך, של עצב, שמחה, פחד או כעס, אבל כל מה שעולה מרגיש נעים יותר, מקובל יותר, אפשרי יותר.

כשאני שואל את עצמי שאלות מתוך הנחה שמה שקורה הוא לא בסדר, לא נכון, לא חכם או לא אוהב, אני נשמע ביקורתי, מאשים, צורם, מכווץ, לא נעים ולרוב חווה תחושות של תקיעות, בלבול, כיווץ ותסכול.

סיכום קצר

רוחניות, התפתחות רוחנית או התעוררות רוחנית – כל אלה מושגים שבעיניי מתייחסים להתפתחות אנושית טבעית שמטרתה חיים מאושרים יותר, חיים נינוחים, שלווים, אוהבים ושמחים יותר עבורנו ועבור מי שחולק איתנו את המסע.

שתי המלכודות הרוחניות הנפוצות הן כנות חלקית (כזו שלא מתייחסת לרגשות, לתחושות ולצרכים הרגשיים) והנחת אי-אהבה (הנחה שדברים שאנו לא מבינים קורים מסיבה לא חכמה, לא מוצדקת ולא אוהבת).

שני העקרונות שלי להתפתחות רוחנית בריאה הם בהתאמה:
1. ללמוד ולפתח כנות שלמה
2. להניח את הנחת האהבה לגבי כל מה שאנחנו עדיין לא מבינים או לא רואים בתוכנו

ולסיום, כמה מילים שכתבתי היום בפרופיל הפייסבוק שלי…

לפעמים

אני פשוט

רוצה לבכות

את כל הפער

שביני

לביני

ויש גם שיר:

סיפור זן שאני הכי אוהב

סיפורי זן (ZEN) ידועים ביכולת שלהם לשקף את נפש האדם בפשטות גאונית. זהו סיפור זן שאני הכי אוהב שבעיניי הוא אולי אחד הסיפורים המשמעותיים ביותר ששמעתי ואני נעזר בו פעמים רבות בחיי.

נחשפתי לספרי זן בגיל צעיר והוקסמתי מהעומק, הפשטות והגאוניות שגיליתי בהם. בגיל 14 התחלתי לקרוא ספרי זן ולהתעניין בפולוסופיה המזרחית. זן הוא זרם בבודהיזם אבל הוא שונה מאוד בגישה שלו מהבודהיזם הקלאסי.

מורי הזן דיברו באופן שמנטרל את הנטיה להתפלסף ולפתח תאוריות רוחניות ומצאו דרכים פשוטות וגאוניות לפתור קונפליקטים ומאבקים פנימיים, להפגיש את האדם עם עצמו, עם רגשותיו ועם האמת והכנות העמוקה ביותר, עם החופש הפנימי והיכולת לקבל ולאהוב את עצמנו כפי שאנחנו ולחיות בהווה בתודעה פתוחה, ערה, קשובה, סקרנית ולומדת.

סיפור זן על המורה שזעק לעזרה

במנזר זן אחד בשעת צהריים, הנזירים טיילו בחצר. המורה הזקן שהיה גם הוא בחצר באותו זמן, עבר בין הנזירים ולפתע נשכב על האדמה והחל לזעוק “תעזרו לי! תעזרו לי!”.

הנזירים כמובן מיהרו להושיט עזרה למורה הזקן וניסו להרים אותו מהקרקע אך המורה התנגד ולא אפשר להם להרים אותו ורק המשיך לזעוק “תעזרו לי! תעזרו לי!”.

הנזירים היו מבולבלים מאוד ולא הבינו מה קורה. למה המורה זועק לעזרה אבל לא נותן להם לעזור לו? הם היו חסרי אונים והסתכלו אחד על השני במבוכה.

רק נזיר אחד שהסתכל על ההמולה מרחוק הבין לפתע משהו. הוא ניגש למקום שבו שכב המורה הזועק לעזרה ובלי לומר דבר פשוט נשכב לידו על הקרקע.

באותו רגע, המורה קם, קד קידה עמוקה לנזיר ששכב על הקרקע ועזב את החצר.

אז מה בעצם קרה פה?

מה רצה המורה הזקן להראות לנזירים? ומה הבין הנזיר שנשכב על הקרקע ליד המורה?

כמובן שאפשר לפרש סיפור זן או לצורך העניין כל סיפור שהוא באינסוף דרכים, אבל בעיניי יש כאן פרשנות מדהימה ביופיה ובדיוק שלה והפרשנות היא זו:

כשהמורה נשכב על האדמה והחל לזעוק לעזרה, הנזירים כמובן הניחו מיד שהמורה נמצא ב”בעיה” ושהבעיה שלו היא שהוא שוכב על האדמה.

הנזיר שהסתכל מהצד הבין משהו חשוב. הוא הבין שה”בעיה” של המורה כלל לא הייתה העובדה שהוא שוכב על האדמה כרגע. ה”בעיה” היחידה שהמורה הציג הייתה שהוא חושב שהוא בבעיה, שהוא מאמין שהמצב שלו הוא “לא בסדר”, שהוא מרגיש לבד במקום שהוא לא אמור להיות בו והוא פוחד להינטש והלשאר לבד באותו מקום ולכן הוא זועק לעזרה כדי לצאת מהמקום הזה.

בעצם, מה הבעיה עם לשכב על האדמה? לשכב על האדמה זו בעיה רק כשאנחנו חושבים או מאמינים שהמצב הזה הוא לא בסדר…שהוא לא נורמלי, שאנחנו אמורים או צריכים להיות במצב אחר או במילים אחרות, שאי אפשר להיות אתנו שם, שינטשו ולא יאהבו אותנו שם. 
לשכב על האדמה בעצם מייצג כל מצב פיזי או נפשי שאנחנו חווים שהוא מחוץ לתפיסה שלנו של מה שמקובל ו”בסדר”, של מה שראוי לאישור, הערכה ואהבה.

כשאנחנו מרגישים לבד ונדמה לנו שכל השאר נמצאים במקום אחר שהוא “טוב יותר”, זה מאוד מפחיד ומעורר בנו מצוקה ודחף טבעי לשנות את המצב.

למשל אם אני מרגיש חסר ערך, רגיש, פגיע ולא בטוח בעצמי ונדמה לי שכל השאר “יודעים איך לחיות”, מרגישים יותר בטוחים בעצמם ממני, מפגינים יותר “שליטה עצמית” והצלחה ממני, אני יכול לחשוב שמה שאני מרגיש הוא ממש לא בסדר ושאם ארגיש כך, אף אחד לא יעריך אותי, לא יבין אותי ולא יאהב אותי וזה יעורר בי מצוקה גדולה ונסיונות לשנות את המצב שלי בכל דרך אפשרית.

כלומר, “בסדר” או “לא בסדר”, זו שאלה של תפיסה שנקבעת על פי האופן שבו אנחנו רואים את החברה וכשנדמה לנו שאנחנו שונים, “חלשים” יותר, חסרי בטחון יותר, פוחדים יותר, עצובים יותר או כועסים יותר, אנחנו נוטים לחשוב שהרגשות שלנו הם בעיה אמיתית וכשזו צורת החשיבה שלנו, אנחנו סובלים.

סיפור זן שהכי אהבתי - אלי קרסניץ
סיפור זן – פשוט וגאוני כמו לצייר עיגול…

הניסיון לעזור לא עוזר

בעוד שהנזירים חשבו שהם מנסים “לעזור” למורה ששכב על הרצפה, בפועל, בכל ניסיון שלהם לעזור לו הם בעצם נתנו לו אישור לא מודע לכך שהוא אכן בבעיה.

שהוא אכן זקוק לעזרה ושאכן המצב שבו הוא נמצא כרגע הוא לא בסדר.

בלי להבין זאת, בניסיון שלהם “לעזור” הם בעצם אישרו למורה שלשכב על האדמה זו אכן בעיה ושהם לא מקבלים את המצב הנוכחי שלו, שגם הם כמוהו רואים בעיה במצב הנוכחי שלו.

וזו גם הסיבה שהמורה לא אפשר להם לעזור לו…זו לא הייתה העזרה האמיתית שהוא היה זקוק לה. הבעיה שלו הייתה אחרת לגמרי…הבעיה שלו הייתה האמונה שהוא נמצא ב”בעיה” ושהוא לבד שם, שאי אפשר להיות איתו ביחד במקום שבו הוא נמצא וכל מה שהנזירים עשו רק חיזק את התחושה הזו.

וכמו המורה, גם אנחנו מתורצצים פעמים רבות בחיים בתחושה שיש לנו בעיה, שהרגשות והעולם הפנימי שלנו הם לא בסדר ומחפשים פתרונות בלי לראות שהעזרה שאנחנו זקוקים לה היא פשוט אישור, שמישהו יהיה איתנו שם ויתן לנו להרגיש אהובים ורצויים כמו שנאחנו ושיותר מהכל, שאנחנו נלמד להתייחס לעצמנו באופן הזה.

הנזיר שהסכתל מהצד הבין את זה. הוא הבין את הצורך הרגשי העמוק שהמורה הציג. הוא הבין ששום ניסיון “לעזור” לא יעבוד פה.

רק אישור. אישור אמיתי וכנה מהלב יעזור למורה. פשוט להיות איתו שם ביחד, ככה, בדיוק כפי שהוא.

אז איך נותנים אישור?

ללא מילים, הוא פשוט הצטרף אל המורה. הוא נשכב לידו ופתאום זה היה בסדר לשכב על האדמה.

בסדר לא כי מישהו אמר, בסדר לא כסיסמה או מניפולציה רגשית. בסדר באמת, כי הנה הוא כבר לא לבד. הנה הוא שם איתו על האדמה והכל בסדר.

בעצם מה שהנזיר הזה הפגין כלפי המורה הוא אמפטיה אמיתית.

והמורה זיהה מייד את האישור שניתן לו ובלי שום מאמץ הצורך שלו לבקש “עזרה” התפוגג כי הוא ראה שהוא לא בבעיה. זוהי בעצם הדגמה של אמפטיה, אישור ואנושיות ברמות העמוקות ביותר בעיניי. אולי תחשבו שאני מוזר אבל הסיפור הזה מרגש אותי בדיוק שלו, בחוכמה, בפשטות ובאהבה שלו.

הרי כל כך הרבה פעמים בחיים אנחנו “על האדמה”…נדמה לנו שאנחנו מחוץ לנורמה מכל מיני בחינות…רגשית, מחשבתית, פיזית, התנהגותית, חברתית.

עקב היחס שקיבלנו בילדות, טראומות והתניות חברתיות שנולדנו לתוכן, אנחנו נוטים לחשוב שהפחד שלנו, החרדות, הדכאון, הרגישות, הפגיעות, חוסר הבטחון, חוסר הערך, הבדידות או הכאב הרגשי שלנו, המחשבות המפחידות והמוזרות שלנו, ההתעסקויות האובססיביות שלנו בדברים, כל אלה הם אותה “אדמה” מביכה ובודדה שאף אחד לא ישכב איתנו עליה ביחד, שלכל היותר יושיטו לנו יד כדי “לעזור” אבל לא יזהו את הצורך האמיתי שלנו באמפטיה, אהבה ואישור.

כל כך הרבה פעמים ביקשנו “עזרה” וכל מה שרצינו היה אישור, אהבה, הסכמה להיות ביחד. כל כך הרבה פעמים קיבלנו בעיקר עצות, ביקורת, התעלמות ועוד ניסיונות לשפר ולתקן אותנו וזה פשוט לא נעים.
זו כמובן גם לא אשמת אף אחד ולא של ההורים שלנו, גם הם היו ילדים וגם להם היו הורים וכולנו למדנו את היחס המכאיב הזה שעבר מדור לדור.

וזה כמובן לא נעים כשאנחנו עושים את זה למישהו אחר. לחבר, לבני זוג, להורים או לילדים שלנו. גם הם בדיוק כמונו ובלי להבין זאת, מבקשים את העזרה האמיתית שלנו שהיא אמפטיה, תחושה של אישור וביחד.

הסיפור הזה מזמין לשים לב מתי אנחנו באמת עוזרים לעצמנו או למישהו אחר ומתי בלי לשים לב, אנחנו רק מחזקים את התחושה שמשהו לא בסדר, שצריך להשתנות ושיש פה “בעיה” אמיתית וחמורה שחייבים לפתור.

זה לא אומר כמובן שלא צריך לעזור לאנשים. לפעמים אדם באמת זקוק לעזרה פיזית, לקום, לקבל מזון או עזרה אחרת.
אם למשל אלך ברחוב ואראה אדם שנפל שוכב על המדרכה וסובל ומבקש ממני לעזור לו לקום, בוודאי שלא אתחיל לשכב איתו שם או לטעון שהוא לא זקוק לעזרה, במקרה הזה העזרה מובנת.

אבל כשמדובר בכאב נפשי, בקושי נפשי, לרוב העזרה הכי טובה היא ללמוד להיות שם ביחד, לתת אישור למה שמרגיש כל כך בודד ומגונה בין אם זה בינינו לבין עצמנו ובין אם זה בינינו לבין אחרים.

ברוב המקרים מה שאנחנו באמת מבקשים מעומק הלב זו אמפטיה, אישור ותחושה של ביחד ולא “עצות” או ניסיונות לשנות אותנו במסווה של “כוונות טובות”.

זהו עקרון שאני קורא לו “עקרון אי המאמץ” והוא אומר בפשטות שכל מה שאנחנו רוצים לשנות לטובה בעצמנו (פחדים, עצבות, חוסר בטחון, חרדות, תסכול, בלבול, כאב, הרגלים, התמכרויות ועוד) ישתנה מעצמו רק אם נלמד לקבל את ולתת לו ולעצמנו מקום.

כל עוד אנחנו מנסים לשנות את עצמנו בכח ודורשים מעצמנו להשתנות, בין אם זה על ידי ביקורת ושיפוטיות עצמית, נסיון לכפות על עצמנו משמעת ובין אם זה באמצעות טכניקות רוחניות או פסיכולוגיות שונות, אנחנו בעיקר מעצימים ויוצרים תחושת תסכול ותקיעות כי אי אפשר לשנות את עצמנו בכח.

זו גם הסיבה שכל כך הרבה טכניקות וגישות רוחניות ופסיכולוגיות לא עובדות או עובדות לפרק זמן קצר ואז קורסות – כי הן מבוססות על נסיון לשנות את עצמנו בכח וכמו רוב הדיאטות, זה פשוט לא עובד, זה לא מאפשר לנו להרגע, לקבל את עצמנו ולהשלים עם עצמנו.

זה דומה למשהו שכולנו מכירים: כשאנחנו דורשים שוב ושוב משהו מאחרים (בני זוג, חברים, ילדים), לרוב אנחנו נתקלים בסירוב, התנגדות ומאבק ודווקא כשאנחנו לומדים לבקש, להראות את הרגישות, הפגיעות והצורך שלנו ופשוט לבקש, דברים קורים בלי מאמץ. גם כשדורשים מאתנו משהו בכח, מיד עולה בנו התנגדות וכשמבקשים מאתנו יפה ובכנות בלי לדרוש, הרצון לעזור ולתת עולה בנו מעצמו.

הכל בעצם מתחיל בפנים

בעיניי הכי חשוב להתחיל לשים לב איך אנחנו עושים את זה לעצמנו, איך אנחנו מתייחסים לעצמנו בעולם הפנימי שלנו.

איך כשאני מרגיש עצוב או פוחד, מיד מתעורר הקול שאומר שזה לא בסדר ושאני חייב לעזור לעצמי, שזה לא כדאי, שעדיף לחשוב “חיובי”. איך אני פוחד לשכב איתי שם על האדמה שלי ולתת אישור אמפטי ואוהב לעצמי, לילד שבי, ללב שלי שכל כך זקוק לבטחון לקבלה ולאישור שלי.

זה מה שאני רוצה ללמוד יותר ויותר. אני מרגיש שסיפור הזן הזה יכול לסכם את הלימוד שלי בחיים בכל הרבדים – הפנימי והחיצוני.

זה מה שאני לומד וממשיך ללמוד, איך לשכב איתי על כל ה”אדמה” שלי ואיך לשכב ביחד עם אחרים על האדמה שלהם וזה מוכיח את עצמו כל פעם מחדש. זה מצליח לעזור במקומות ששום דבר אחר לא עזר בהם, זה מאפשר לראות ולהבין את עצמנו בעומק אחר לגמרי ולקבל את המקום הכי פנימי ועמוק שכל כך זקוק לאישור ואהבה.

כי ככה זה ביחד, ככה זה אמפטיה, ככה זה ריפוי וככה זה אהבה. מתוך קבלה ואהבה כזו לעצמנו גם המקומות הכי פצועים, טראומטיים, מבוהלים, חרדתיים, מדוכאים, מיואשים ובודדים בנו, מתחילים להתעורר, לקבל בטחון ושמחה, שלווה, חמלה ובהירות חדשה מתגלות מבפנים.

ויותר מהכל ככה זה נעים, ככה כיף לחיות…זה חופשי, זה בלי מאמץ…זו הודיה.

לסיכומו של סיפור זן, הנה דוגמה מהחיים ששיתפתי לא מזמן בעמוד הפייסבוק שלי שמדגים את הנקודה הזו:
https://www.facebook.com/elikrasnits/posts/1702453803347926

איך להצליח בגמילה, שינוי הרגלים והגשמה עצמית

לא משנה אם מדובר בתהליך של שינוי הרגלים, גמילה מהרגלים כמו עישון, אכילה רגשית והתמכרויות אחרות או בתהליך כמו אימוץ אורח חיים ספורטיבי ובריא, הרזייה או הגשמה עצמית בכל תחומי החיים, אני רוצה לחלוק אתכם עקרון בסיסי שמאפשר את ההצלחה בתהליך.

העקרון שאני מדבר עליו, לא קשור לשום טכניקה, לשום גישה פסיכולוגית או רוחנית וגם לא מצריך מאתנו שום מאמץ. מדובר בהכרה טבעית וכנה בצורך הרגשי העמוק והחזק ביותר שלנו.

מהו מקור האנרגיה והעוצמה שלנו?

אם אתם כמוני, בטח כבר ניסיתם לעשות שינוי או שניים בחיים. שינוי הרגלים כמו למשל לאכול בריא או להפסיק לעשן. או שאולי ניסיתם לשנות הרגלי אכילה, לעשות ספורט, לאמץ הרגלים חברתיים חדשים, לדבר או להציג את עצמכם באופן שונה, להפסיק להכנס לקשרים לא בריאים ועוד.

ייתכן שעם כל הרצון הטוב, לא הצלחתם לגייס את עצמכם להתחיל בתהליך כלל וייתכן שבהתחלה הרגשתם “על הגל” והתמלאתם בציפיה לבאות… התחלתם להרגיש שהנה סוף סוף אתם מצליחים לשנות את מה שכל כך רציתם, רק כדי ליפול ולהתאכזב ולגלות ששוב חזרתם לאותה נקודה בלי להבין למה.

אם זה קרה לכם או קורה לכם כעת, אתם בוודאי שואלים את עצמכם – למה? למה זה קורה לי?
האם אני לא מספיק חזק? לא מספיק אחראי? לא מספיק חכם? לא מספיק אכפת לי?
או במילים אחרות…מה לא בסדר אצלי?

אז הרשו לי להרגיע אתכם – הכל בסדר אצלכם. כבר עכשיו.
הדבר היחיד שחסר כעת הוא מודעות, הכרה או ראייה כנה של מקור האנרגיה והעוצמה המשמעותי שלכם לתהליך של שינוי הרגלים.

הסוד להצלחה בכל תהליך של גמילה ושינוי הרגלים, נמצא במערכת היחסים הפנימית שלנו, בשיחה הפנימית שלנו עם עצמנו שמאפשרת לנו גישה למקור האנרגיה והעוצמה המשמעותי ביותר שלנו.

אפשר לומר שיש לנו שני מקורות אנרגיה:

1. החשיבה ה”רציונלית” שלנו שמתוכה אנו מנסים לעשות שינויים על סמך הבנה שכלית של המציאות ונסיון להיטיב עם עצמנו.
החשיבה ה”רציונלית” שלנו מהווה חלק קטן מאוד מהאנרגיה הכללית שלנו וכאשר הניסיון שלנו להשתנות או להגשים את עצמנו, מונע רק מתוך מקור זה תוך התעלמות מהמקור השני שהוא לגמרי רגשי, אנו עתידים לעבוד קשה, להתאמץ וב99.9% מהמקרים, אנו עתידים לחוות כשלון ואכזבה.

2. העולם הרגשי התת מודע שלנו שמהווה את הילד או הילדה הפנימיים שלנו ושפועל מתוך צרכים רגשיים עמוקים.
המקור הזה מהווה את החלק הגדול והמשמעותי ביותר של האנרגיה שלנו וכאשר אנו הולכים ידי ביד, באופן מודע וקשוב לצרכים הרגשיים העמוקים שלנו, השינוי מתרחש בנו בקלות, באופן טבעי, אורגני, מהנה וב99.9% מהמקרים, נחווה הצלחה, למידה וריפוי רגשי ונפשי בדרך.

אם ניסיתם לעשות שינוי הרגלים כלשהו בחייכם ולא הצלחתם להתחיל או שהתחלתם ונכשלתם שוב ושוב, הסיבה לכך היא התעלמות או העדר מודעות כנה ואמיתית לצרכים של העולם הרגשי התת מודע (הילד הפנימי).

העקרון שמאפשר הצלחה בתהליך של גמילה, שינוי הרגלים והגשמה עצמית

כדי שתהליך של גמילה או שינוי הרגלים יצליח באמת, עלינו להיות מחוברים למקור האנרגיה השני שלנו והעמוק שלנו שהוא העולם הרגשי התת מודע שלנו – הילד הפנימי. זו הבנה מאפשרת לנו לפעול בהתאם לעקרון שמשפשר כל תהליך של גמילה, שינוי הרגלים והגשמה עצמית.

את העקרון הזה אפשר להבין כשאנחנו שואלים את עצמנו – מהם הצרכים הרגשיים והעמוקים של ילד? מה למעשה צריך ילד באמת? למה הוא זקוק יותר מהכל מההורים שלו?

וזהו העקרון שאני מדבר עליו:

ללכת יד ביד עם הילד הפנימי שלנו לאורך כל הדרך 

העקרון להצלחה בגמילה, שינוי הרגלים - אלי קרסניץ
לא לנטוש את הילד שבנו – זהו העקרון להצלחה בגמילה, שינוי הרגלים והגשמה עצמית

הילד הפנימי שחי בתוך כל אחד ואחת מאתנו, זקוק באופן מוחלט לאהבה מוחשית מאתנו, ליחס אוהב מאתנו.

אבל מהי אותה אהבה מוחשית שאנו כל כך זקוקים לה?

יחס אוהב או אהבה, כולל שלושה ביטויים מרכזיים:

1. הקשבה כנה

הקשבה היא הבסיס לאהבה. אם מישהו אוהב אותנו, הוא בוודאי יקשיב ויתעניין בנו ויותר מדוייק מכך…הוא יתעניין ויקשיב לרגשות שלנו.

הקשבה כנה לרגשות של הילד שבנו מתאפשרת בקלות כאשר אנחנו עוצרים לשאול את עצמנו בכנות “מה אני מרגיש עכשיו?” ומקשיבים די זמן כדי לאפשר לתשובה כנה לעלות במילים או בכל דרך אחרת. התת מודע שלנו שהוא הילד שבנו, מבטא את עצמו בהרבה דרכים יצירתיות – מילים, דימויים, תמונות, שירים, תחושות גוף, תנועות ואפילו צלילים.

הקשבה כנה לעצמנו ובעיקר לעולם הרגשי שלנו מאפשרת לנו לפגוש את עצמנו באהבה וללא מאמץ. זהו צעד בונה אמון שמאפשר לנו גישה אל מקור האנרגיה המשמעותי שלנו – אל העולם הרגשי התת מודע שלנו. בדיוק כמו עם ילד אמיתי, עד שלא נקשיב לו באמת, בלי לשפוט, לבקר או לצפות שהוא ישתנה ויעמוד בציפיות שלנו, הוא תמיד ישאר מרוחק ומנותק מאתנו ובצדק…איזה ילד רוצה שישפטו ויבקרו אותו?

כל ילד, פנימי או חיצוני…ולמעשה כל אדם, זקוק להקשבה כנה כמו לאוויר לנשימה.

כאשר אנו לומדים את נושא ההקשבה הכנה לעומק באופן מעשי, אנו מגלים שיש לה שלושה מימדים עיקריים: הקשבה לרגשות ולתחושות, הקשבה לצורך הרגשי העמוק (הבקשה הפנימית שלנו) והקשבה לסיפור המחשבתי שאנו מספרים לעצמנו.
זהו לא המקום להרחיב את הדיבור על כך מכיוון שמדובר בנושא רחב מאוד, אבל אפשר לתת דוגמה אחת להבהרה:

ייתכן לדוגמה שברגע נתון כלשהו, הרגש שלנו הוא פחד ועצב, הצורך הרגשי (הבקשה) שלנו הוא באישור ובטחון והסיפור שאנו מספרים לעצמנו במחשבות שלנו הוא שאף אחד לא מבין אותנו.

הקשבה כנה לעצמנו מאפשרת לנו לשים לב לשלושת ההיבטים החשובים האלה של החוויה שלנו ובכך לתת לעצמנו תחושה של נוכחות אוהבת חסרת מאמץ שמחזירה את האמון אל ביתינו הפנימי – אמון פנימי שמאפשר לנו להצליח בכל תהליך של שינוי.

2. הצטרפות מאשרת

לאחר שהקשבנו לילד שבנו באופן כנה נפתחת האפשרות לתת לו תחושה של הצטרפות – תחושה של ביחד. התחושה הזו היא האישור שאנחנו נותנים לעצמנו להרגיש את מה שאנחנו מרגישים כבר כעת.

לדוגמה: אם הקשבנו לעצמנו וגילינו שאנחנו מרגישים פחד וצורך בבטחון, אנחנו רוצים פשוט להרשות לעצמנו להרגיש את הפחד והצורך הזה בבטחון מבלי לנסות לשנות או “לעשות משהו עם זה”.

ישנן אינסוף דרכים לתת אישור ולהצטרף אל הילד שבנו. כל אחד מאתנו יכול ללמוד את הדרכים הייחודיות שלו לתת אישור ולהצטרף אל עצמו. זהו צעד משמעותי ביותר לכל תהליך של גמילה, שינוי הרגלים או התפתחות אישית בכלל.

חישבו על כך לרגע: אם יש מישהו שבאמת באמת מקשיב לנו בכנות, מאפשר לנו לבטא את הרגשות שלנו, נותן לנו אישור, מצטרף אלינו ומסכים פשוט להיות איתנו ביחד בכל מה שאנחנו כבר מרגישים…באיזו קלות הלב שלנו יפתח לאדם כזה?

באיזו קלות נרגיש בנוח עם אדם כזה? באיזו קלות נרגיש אהובים ובאיזו קלות נרצה לשתף פעולה עם אדם כזה?

בדיוק באותו אופן, גישה אל מקור האנרגיה המשמעותי שלנו – הילד הפנימי שבנו, מתאפשרת בקלות, בנעימות וללא כל מאמץ כשאנו מסכימים לתת לעצמנו את ההקשבה הכנה, האישור ותחושת הביחד שאנו כל כך זקוקים לה.

3. נאמנות מעשית

לעיתים קרובות, שני השלבים הראשונים מספיקים לגמרי. רוב הזמן הצורך הרגשי העמוק שלנו הוא בהקשבה כנה והצטרפות מאשרת.

ב99% מהמקרים אין צורך בשום דבר נוסף כדי לאפשר לעצמנו חיבור ואחדות עם העולם הרגשי שלנו – חיבור שמחזיר את האמון הפנימי הביתה אל הלב שלנו ומאפשר לנו להינות ממקור האנרגיה העצום שהוא העולם הרגשי התת מודע שלנו ולהצליח בכל תהליך של גמילה, שינוי הרגלים או הגשמה עצמית.

ובכל זאת, לפעמים נדרש שלב נוסף שאני קורא לו “נאמנות מעשית”. אסביר אותו בדוגמה פשוטה:

נניח למשל שיש לי ילד שמביע קושי ומצוקה וכהורה טוב ואוהב אני מקשיב לו בכנות ומגלה שהוא סובל מכאב פיזי כלשהו ומרגיש פוחד וחוסר בטחון. לאחר שהקשבתי לו, אני מצטרף אליו ומאשר את הצורך הרגשי שלו – נותן לו תחושה שזה ממש בסדר לפחד ושאנחנו יחד ואני מקבל אותו כמו שהוא. כל זה נפלא והילד מרגיש אהוב והרבה יותר רגוע, אבל הכאב הפיזי עדיין נמצא שם ולכן השלב הבא יהיה נאמנות מעשית – לחפש מענה או מרפא לכאב הפיזי של הילד.

ייתכן שאצליח למצוא מרפא וייתכן שלא, אבל התחושה של הילד שלי תהיה שיש לו הורה אוהב קשוב, מאשר ונאמן שמנסה למצוא מענה לצורך שלו באופן מעשי.

ובינינו, מה עוד אפשר לבקש מאדם כלשהו?

אם מישהו מקשיב לי בכנות, מצטרף אלי ונותן לי תחושה שאנחנו ביחד, שזה בסדר להיות כל מה שאני ואפילו מנסה למצוא מענה פיזי לצרכים שלי…מה עוד אפשר לבקש?

זוהי אהבה או יחס אוהב. זהו משולש האהבה הפנימי שבעזרתו אפשר להצליח בכל תהליך של שינוי הרגלים, גמילה והגשמה עצמית.

מדוע?

מכיוון שכאשר מתקיימת בנו אהבה מודעת כזו, האמון הפנימי שלנו בעצמנו הולך וגדל. האמון הפנימי שלנו הוא התחושה של הילד הפנימי שיש לו הורה פנימי אוהב, קשוב ונאמן.

מתוך אמון פנימי אמיתי (להבדיל מאמונה כלשהי), הדרך לכל שינוי וריפוי היא קלה, טבעית ואפילו מהנה.

זוהי צמיחה אישית אמיתית, זהו הריפוי וזוהי הדרך הכנה, המדוייקת והאותנטית ביותר לממש את עצמנו בכל מישורי החיים.

משולש האהבה הפנימי שמאפשר הצלחה בכל תהליך שנרצה לעבור

מלכודת ההתלהבות הראשונית

ישנה נקודה אחת שמהווה מכשול קלאסי ונפוץ מאוד לכל תהליך של גמילה, שינוי הרגלים והגשמה עצמית. נקודת המכשול הזו יכולה להגיע תוך פרק זמן שנע בין שעות בודדות לשבועות ואפילו חודשים מתחילת התהליך.

אני קורא לנקודה הזו “מלכודת ההתלהבות הראשונית”. בואו נבין ביחד מה קורה למעשה כשאנחנו יוצאים לדרך של שינוי כלשהו בחיינו.

זכרו שנקודת המפתח לאורך כל הדרך היא אמון פנימי. אמון פנימי שלנו בעצמנו (ולא אמונה במשהו), אמון פנימי באהבה מעשית ובלתי מתפשרת שלנו לעצמנו – אהבה שבאה לידי ביטוי בהקשבה כנה, הצטרפות מאשרת ונאמנות מעשית לאורך כל הדרך.

כדי להינות מחיים נטולי מאמץ ומהגשמה עצמית אמיתית, אנו חייבים לתת לילד הפנימי שלנו את התחושה הכנה שהוא מספר אחד עבורנו. שאין לנו ולא יהיה לנו שום דבר חשוב יותר מהאהבה העצמית הזו.

ילדים זקוקים לבטחון הזה…זכרו כמה חשוב היה לכם בילדותכם להרגיש שהאהבה של הוריכם אליכם תתקיים ללא תנאים. זכרו כמה מפחיד, מכווץ וכואב זה היה כשנוכחתם לדעת שיש תנאים לאהבה הזו או שההורים כלל לא שמים לב אליכם ועסוקים בדברים “חשובים יותר”.

אנו זקוקים לאמון הפנימי הזה כאוויר לנשימה ועבור רובנו, האמון הפנימי הזה לא התקיים במשך שנים רבות.

אז עכשיו אנחנו מחליטים לצאת לדרך חדשה. אחנו מחליטים לשנות את חייינו ולנסות לחיות נכון יותר, בריא יותר ולהגשים את עצמנו. הילד שבנו חווה פחד והתרגשות בו זמנית, הוא כמו מציץ מהפינה שלו ובודק…האם יש פה הזדמנות אמיתית לאהבה?

ייתכן שתבחילת התהליך נחווה התרוממות רוח, תקווה ואמונה מחודשת…אנו כאילו נותנים יד לילד שבנו ומבטיחים לו שעכשיו יהיה טוב יותר, שהנה אנחנו הולכים להינות ביחד…לרוץ ביחד…שיהיה כיף…שתחושת הביחד תחזור אלינו. והילד נוטה להאמין…הוא מתחיל לשתף פעולה ומאפשר לנו לגייס אנרגיה פנימית ולהתחיל בשינוי המיוחל.

אבל לרוב, די מהר אנחנו מתחילים להתלהב…להתלהב מכך שהנה אנחנו עושים שינוי, ויחד עם ההתלהבות הזו מופיע פחד גדול…פחד מאכזבה, מכשלון, מכאב…והרגשות האלה, הם רגשות ילדיים לגיטימיים…אבל מה אנחנו עושים איתם?

לרוב, מתוך רצון עז לשמר את ה”הצלחה”, אנו מדחיקים, מתעלמים ומנסים להשתיק את הקולות הילדיים האלה בתוכנו…וזה מחזיר אותנו אל נקודת ההתחלה.

כאן הילד שבנו כמו מגלה שהוא מרומה. שהבטחנו לו שנהיה ביחד, שתהיה אהבה ושיהיה כיף…והנה כשהוא מפחד…אנחנו נוטשים אותו לטובת קולות של “חשיבה חיובית” שאומרים לנו שצריך לחשוב חיובי, להתמקד במטרה ולהתעלם מהרגשות שלנו.

והילד החמוד הזה שבנו פשוט מתאכזב ומכבה את הברז הפנימי. הוא מתכווץ ובקלות רבה גורם לנו לגלוש חזרה אל ההרגלים הישנים שלנו…אל הסיגריה, אל הסם, אל האוכל המשמין, אל צפייה בטלוויזיה, אל תסכול, חרדה ודכאון וכל אותם מקומות מוכרים ו”נוחים” שחיינו סובבים סביבם.

לפחות שם הוא לא יתאכזב. את המקומות האלה הוא כבר מכיר…לא שנעים שם, אבל לפחות לא מבטיחים לו הבטחות ואז נוטשים אותו בפעם המי יודע כמה…זה פשוט כואב מידי.

להצליח בקלות ובהנאה בכל תהליך של שינוי בחיים

בואו נסכם לרגע את מה שנאמר עד כה בארבע נקודות פשוטות וברורות:

1. כדי להצליח בקלות ולאורך זמן בתהליך של גמילה, שינוי הרגליים או הגשמה עצמית, עלינו להיות מחוברים למקור האנרגיה העיקרי שלנו – העולם הרגשי התת מודע שלנו (הילד הפנימי).

2. כדי שהחיבור הזה יתאפשר כל שעלינו לעשות הוא ללמוד לתת לעצמנו אהבה מוחשית. אהבה שכוללת שלושה היבטים מרכזיים  – הקשבה כנה, הצטרפות מאשרת ונאמנות מעשית.

3. לאורך הדרך חשוב להיות ערים לנקודת הכשל – “מלכודת ההתלהבות הראשונית” ולוודא שאנו לא נוטשים את הילד שבנו או במילים אחרות לא מדחיקים או מתעלמים מרגשות של פחד, חוסר בטחון, חוסר אמון, עצב וכעס אלא דווקא מפנים להם אוזן קשובה, נאמנה ואוהבת.

4. העקרון היסודי שהוא נטול “שיטות”, פטנטים, גימיקים וקיצורי דרך שלא באמת עובדים ושמאפשר לנו להצליח בכנות וליצור שינוי אורגני בחיים הוא:

ללכת יד ביד עם הילד הפנימי שלנו לאורך כל הדרך 

כשאנו לומדים את הנקודה הזו באופן מעשי ויומיומי, חיינו עולים באופן טבעי על מסלול של צמיחה, התפתחות ומימוש עצמי טבעי ואוהב.
מבחינתי, זהו תמצית המסע לריפוי, התפתחות וצמיחה אישית. זהו מסע מרתק, דרך של ריפוי והתרחבות פנימית כנה ועמוקה.

האמת העמוקה לגבי הכחשה, אשמה וקורבנות

כל חיינו, מתחת לפני השטח, אנו מזינים את עצמנו ללא הרף במשאב יקר ערך – תחושת נחמה. נחמה היא ההזנה הרגשית ההכרחית לחיינו המאפשרת לנו לחיות ולהתמודד עם מצבים רגשיים קשים. מפגש מודע ופשוט עם מנגנוני הנחמה הפנימיים מאפשר לנו לנוח באמת, לחוות שלווה אמיתית, הקלה משמעותית וריפוי רגשי עמוק, קל וחסר כל מאמץ המוביל לחיים של נחת, שמחה ואהבה.

על פני השטח של חיינו, אנו חווים לא מעט מצבים רגשיים לא נעימים – מתחים, דאגות, תחושות של תסכול, בדידות, כעס, חרדה, יאוש וחוסר אונים בתחומים שונים של חיינו. מתחת לפני השטח קיימים בנו מנגנונים רגשיים שמניעים את דפוסי האישיות שלנו – אותם דפוסי חשיבה ורגש שמייצרים את המצבים הרגשיים הלא נעימים בחיינו ומביאים קושי אל חיינו ואל מערכות היחסים שלנו.

במאמר הזה אני רוצה לשתף אתכם בתובנה עמוקה, פשוטה ומרפאה להפליא שמאפשרת להביא ריפוי ושחרור לדפוסי האישיות שלנו ולכל סוגי הסבל ואי הנוחות שאנו חווים בחיינו. תובנה שהיא לא רק מפתיעה ומדוייקת אלא קלילה, חסרת מאמץ ואפילו…מצחיקה 🙂

מה קרה לנו בילדות וממשיך לקרות גם היום

באופן טבעי, באנו אל העולם הזה בציפיה מובנית לאהבה שלמה. כתינוקות, הציפיה והצורך הקיומי שלנו היו באהבה וקבלה מושלמת ללא תנאי. במילים אחרות, זה היה ברור לנו ללא כל צל של ספק שבאנו לכאן כדי להיות אהובים, כדי שהצרכים הרגשיים שלנו בנוחות, חיבה, קרבה אנושית, ערך עצמי, בטחון, ביטוי וייחודיות יתממשו וימולאו במלואם באופן טבעי.

כמובן שכתינוקות וכילדים לא היינו מודעים לכך, אבל הציפיה הטבעית הזו להיות אהובים לחלוטין היא הצורך הרגשי הבסיסי שלנו כבני אדם. אבל מה קרה כשהגענו לעולם הזה? האם הציפיה הבסיסית שלנו נענתה?

לרוב, לצד חוויות חיוביות ונעימות, כל אחד ואחת מאתנו חווה אכזבה הדרגתית ועמוקה בילדות. אכזבה שכילדים, לרוב לא היינו מודעים אליה. שוב ושוב חווינו כאב ופחד כשהצורך העמוק שלנו באהבה ללא תנאי נתקל בהתעלמות, התנגדות, כעס, חוסר הבנה, חוסר הקשבה ובמקרים רבים גם בהתעללות פיזית ונפשית. כל זה קרה לא בהכרח כי ההורים שלנו לא אהבו אותנו, אלא כי גם הם בדיוק כמונו לא למדו לתת מענה אמיתי לצרכים הרגשיים שלהם ובמקרים רבים פשוט לא ידעו לתת לנו את המענה הרגשי הנכון עבורנו.

הפחד ההישרדותי שמתוכו גדלנו רובנו, התקופות הקשות שההורים שלנו עברו… כל אלה משתקפים היטב באותה תחושת החמצה קיומית שחיה בלב כולנו. תחושה שהפכה עם השנים לאמונת בסיס לא מודעת. אמונה שבמילים פשוטות אפשר לתרגם אותה כ – אין אהבה אמיתית בעולם הזה.

אגב, כשאני אומר אהבה אמיתית אני מתכוון לאהבה היחידה שהיא אמיתית – אהבה ללא תנאים, אהבה שהיא האפשרות להרגיש שזה בסדר גמור להיות בדיוק כפי שאני עכשיו, שאין תנאים להיותי בעולם הזה, שאין צורך “להשתפר”, “להתגבר” או להוכיח את עצמי כדי להיות ראוי לכל האהבה שבעולם.

לחלקנו, ואני מוכרח להודות שלעיתים קרובות גם לי, הרעיון של אהבה ללא תנאים נשמע מוזר ומופרך…מה? הייתכן שאני כמו שאני ראוי לאהבה? שמותר לי לנוח? שמותר לי להתרווח ולקבל אהבה בלי לעבוד קשה ולהוכיח את עצמי כל הזמן?
הייתכן שמותר לי לקבל את עצמי? לרובנו הרעיון הזה נשמע לא מציאותי…וזה רק מראה עד כמה עמוקה האכזבה שחווינו כילדים.

איך מתמודד ילד עם האכזבה העמוקה בילדות?

לפני הכל אני רוצה להבהיר שרובנו התרגלנו לחשוב על אהבה כעל ערך מוסף – משהו שבא אחרי הישרדות, בטחון כלכלי ועוד. למעשה, עבור ילד אהבה היא הצורך ההישרדותי ההכרחי היחיד. אין עוד כח בעולם שמאפשר לילד לחיות בשלווה ולגדול באופן הרמוני למעט אהבה מוחשית.

ברמה הנפשית, אהבה עבור ילדים וגם עבורנו כמבוגרים היא הזנה בסיסית והכרחית לא פחות ממזון. ילדים שלא מקבלים מספיק אהבה בילדות נוטים לפתח בהמשך חייהם קשיים רגשיים, דפוסי חרדה ודכאון, התמכרויות ובמקרים קשים יותר הפרעות נפשיות שונות שיכולות להקצין עד כדי התנהגות אלימה, חוסר תפקוד וחוסר עניין בחיים עצמם. ואגב אני לא מדבר כאן על מקרים קיצוניים…במידה כזו או אחרת כולנו מכירים את התופעות האלה בחיינו.

בימינו זהו סוד גלוי שאהבה בילדות מכתיבה באופן משמעותי ביותר את תפיסת עולמנו ואת הקשיים עמם נתמודד כמבוגרים. אז איך התמודדנו עם הכאב והאכזבה שחווינו בילדות? איך ניחמנו את עצמנו?

הדבר היחיד שילד לא יכול באמת להאמין בו הוא שההורים שלו, שמהווים עבורו את כל העולם, לא אוהבים או לא יודעים לאהוב אותו באמת. המציאות הזו היא מרה מידי עבור כל ילד…היא בלתי ניתנת לעיכול. הבשורה הזו, שאין לילד הורים שיודעים לאהוב אותו באמת, כל כך קשה ומכאיבה עד שכילדים למדנו באופן לא מודע לנחם את עצמינו בסיפורים.

היכולת הזו לנחם את עצמנו בסיפור פנימי באופן לא מודע, הפכה להיות הטבע שלנו והטבע שלנו הוא תמיד אהבה עצמית ללא תנאים. למעשה היכולת לנחם את עצמנו בסיפורים פנימיים היא המעשה הכי חכם והכי אוהב שיכלנו לעשות כילדים כדי לאפשר לעצמנו לחיות במידה כלשהי של בטחון גם אם הוא בטחון לא נוח ולא נעים.

עם השנים, מנגנוני הנחמה הפנימיים שלנו הפכו לחלק עצום ממה שאנו קוראים לו היום – האישיות שלנו. ואני רוצה להבהיר מראש: מנגנוני הנחמה הפנימיים שלנו הם אוהבים, חכמים ומדוייקים לחלוטין גם אם הם נראים לנו כמקור לכל הסבל ולכל הבעיות שלנו.

במבט מעמיק וכנה אנו מגלים שלנחם את עצמנו בסיפור פנימי, זה מעשה אוהב ומושלם ואין צורך לשנות בו דבר…אך בואו לא נקדים את המאוחר 🙂

להזין את עצמנו בנחמה…זה כל הסיפור

מנגנוני הנחמה הפנימיים – הזנה רגשית הכרחית

אז מה הם מנגנוני הנחמה הפנימיים שלנו?
מתוך מפגש עמוק וכנה עם עצמי ומתוך ניסיון בליווי וטיפול במאות אנשים שעברו איתי תהליכי ריפוי רגשי, צמיחה אישית והתעוררות פנימית, גיליתי שישנם שלושה מנגנוני נחמה פנימיים בסיסיים שמתקיימים בכולנו:

הכחשה – זוהי היכולת שלנו להתעלם, להדחיק, להמנע ולא לראות את מה שאנו מרגישים באמת. מנגנוני ההכחשה שלנו מתחילים בכיווץ הנשימה, ביצירת מתח בשרירים מסויימים והסתת תשומת ליבנו מנושאים רגשיים שונים או במילים אחרות – אטימות רגשית. כדי לתחזק את מנגנוני ההכחשה שלנו אנו יכולים לספר לעצמנו ש”הכל בסדר”, לנסות להיות “אופטימיים”, לומר לעצמנו ש”זה לא חשוב”, להתמכר לפעילויות שונות כמו אכילה רגשית, צפייה בטלוויזיה, עישון, סמים, עיסוק במיניות ועוד. 

בבסיס כל מנגנוני ההכחשה שלנו נמצא הסיפור הפשוט ש”זה לא קורה לי”. אפשר לדמיין את הילד הפנימי שבנו מספר לעצמו שוב ושוב שהוא לא ננטש, שהוא לא נפגע, שהוא לא חווה חוסר באהבה ושבעצם אין שום בעיה.

ההכחשה הזו, היא הדרך שלנו לייצור תחושה מינימלית של בטחון כדי שנוכל להמשיך לחיות ולא לקרוס אל תוך אותו כאב נורא ובלתי נסבל של בדידות קיומית. כשאני נתקל במנגנוני הכחשה אצל אנשים, אני רואה את האהבה העצמית העצומה שנמצאת בבסיס הדפוס הזה.

אני לעולם לא מנסה לגרום לאדם להתעמת בכח עם מה שהוא מכחיש אלא מלווה אותו ברכות למפגש כנה ואוהב עם מנגנון ההכחשה עצמו. המפגש הכנה הזה כבר עושה את כל העבודה, כפי שאסביר בהמשך.

אשמה – אשמה היא עוד דרך נפלאה שלנו לספר לעצמנו שבעצם, הכל בסדר. אתם וודאי מתפלאים לקרוא את השורות האלה…באופן טבעי תתהו – “אבל אשמה דווקא גורמת לי להרגיש לא בסדר עם עצמי, אז איך בדיוק היא משרתת אותי?” – תהייה מובנת לגמרי.

כדי להבין איך אשמה מנחמת אותנו, בואו נחזור שוב אל אותו הילד שחווה חוסר באהבה מצד הוריו בילדות. כפי שציינתי קודם, הדבר היחיד שילד (וגם אדם מבוגר) לא יכול להתמודד איתו הוא ההכרה בכך שההורים שלו (שמהווים בילדות את העולם כולו) לא אוהבים או לא יודעים לאהוב אותו.

כדי להמנע מהתסריט האיום הזה, אנו לומדים “לקחת אחריות” ולהאשים את עצמנו. הסיפור שאנו מספרים לעצמנו כאן הוא ש”זה לא שההורים לא אוהבים אותי, אלא זה אני שלא בסדר. אני לא ראוי לאהבה. ההורים שלי אוהבים אותי ואני הוא זה שלא יודע לקבל אהבה – אני הבעיה ולא הם”.

למרות שעל פני השטח זה יכול להשמע מוזר, בעומק העולם הרגשי שלנו יש בכך היגיון מושלם. כילדים אנו לא יכולים להאשים את ההורים שלנו, ההורים הם אלה שמקיימים, מזינים ומלווים אותנו מרגע כניסתנו אל העולם הזה.

כדי לנחם את עצמנו אנו יכולים לספר לעצמנו שאנחנו בעצם אלה שלא ראויים לאהבה, לחיות בתחושה תמידית של “אני לא בסדר”, “אני עדיין לא מספיק טוב” או “אני לא ראוי לאהבה, יחס, אהדה, חיבה, תשומת לב”…”הכל באשמתי” (נשמע מוכר?).

דפוסי האשמה הפנימיים שלנו הם נחמה עמוקה המאפשרת לנו לחיות, גם אם לא בנוחות ולא באושר, אך להמשיך לחיות בתחושה של נחמה מסויימת. גם אם על פני השטח אנו מספרים לעצמנו שאנו רוצים להרגיש טוב עם עצמנו, לקבל את עצמנו ולהיות “חופשיים”, האמת העמוקה היא שאנו זקוקים לתחושת האשמה כמו לאוויר לנשימה.

כלל פשוט הוא שכל עוד אנו מספרים לעצמנו שאנו רוצים להרגיש טוב יותר, להיות משוחררים מאשמה, אנו ממשיכים מתחת לפני השטח לקיים את אותו דפוס שמספר שוב ושוב באינספור דרכים יצירתיות שאנו עדיין לא מספיק טובים, אשמים ולא ראויים לאהבה בדיוק כפי שאנחנו.

גם במקרה הזה מדובר במנגנון של אהבה טהורה וכשאני פוגש את המנגנון הזה אצל אדם שבא אלי לעבור תהליך של ריפוי רגשי, אני לא מנסה לשכנע אותו לשנות את הדפוס הזה אלא רק מעודד אותו ברכות לראות את עצם קיומו של הדפוס ואת הדרכים בהן הוא ממשיך לקיים אותו בכל רגע חדש.

קורבנותעוד מנגנון נחמה מושלם. בבסיס דפוס זה אנו בעצם מספרים לעצמנו שיש גורם אחר “הגורם המקרבן” שגורם לכך שאנו לא מרגישים אהובים או לא נמצאים במקום שבו אנו רוצים, אמורים או צריכים להיות. כמו במקרה של אשמה, גם כאן בסיפור הנחמה העמוק שלנו, אנו מספרים לעצמנו באופן לא מודע שבעצם ההורים אוהבים אותנו אבל יש גורם אחר שמונע מאתנו להרגיש אהבה.

היצירתיות האינסופית שלנו מאפשרת לרקום אינסוף סיפורי קורבנות. אנו יכולים לספר לעצמנו שאנו קורבנות של הסביבה, של המדינה, של החברה, של נסיבות החיים, של מצב בריאותי כלשהו, של בני הזוג שלנו, של אלוהים, של הגורל, של הבוס בעבודה, של המצב הכלכלי, וגם של איכות מסויימת בתוכנו (לדוגמה חוסר בטחון, חוסר מודעות, בלבול, פחד, מחשבות כלשהן וכדומה) ואפילו של ההורים שלנו, אלא שכמבוגרים אנו לא מאשימים את אותם ההורים שחווינו בילדות. ההורים שחווינו בילדות שמורים עמוק בתוכנו במקום מיוחד ולא מודע שהוא נקי מאשמה.

ייתכן שלאחר קריאת שורות אלה אתם מרגישים התנגדות או בלבול. מה שאני מציג כאן יכול להשמע מהפכני  – הרי כולנו התרגלנו לחשוב שהכחשה, אשמה וקורבנות הם בעיה, הם מכשול והם העניין הלא פתור שלנו. במובן מסויים זה נכון, מנגנוני הנחמה שלנו הם מאוד לא נעימים ומצריכים מאתנו מאמץ והשקעת אנרגיה תמידית אבל מצד שני הם מאפשרים לנו להמשיך לחיות. הם מספקים לנו את תחושת הבטחון והנחמה הבסיסית שאנו זקוקים לה כאוויר לנשימה והכל קורה מתחת לרדאר המודעות שלנו.

לראייה, בחנו את עצמכם כעת בכנות – כמה מהאנרגיה המנטלית שלכם – מהמחשבות שלכם, מבטאות מנגנונים של הכחשה, אשמה וקורבנות? גם אם לא באותן מילים, איזה אחוז מהמחשבות שלכם מספרות ש”זה לא קורה לי”? ש”משהו עדיין לא בסדר בי”? ש”מישהו או משהו אחר אחראי למצב הלא נעים שלי”?

אם נבחן בכנות נגלה שרוב המחשבות שלנו מבטאות באופן מושלם את שלושת מנגנוני הנחמה – הכחשה, אשמה וקורבנות. אם נחשוב לרגע גם על האנשים הקרובים אלינו, נשים לב שגם הם עוסקים במידה רבה בשלושת דפוסי הנחמה הפנימיים האלה.

אבחנה מעניינת נוספת היא ששלושת מנגנוני הנחמה האלה מזינים אחד את השני ויוצרים רצף מחשבתי. לדוגמה – אנו יכולים לספר לעצמנו שאנו קורבנות של תחושת האשמה שלנו, להתכחש לקורבנות שלנו ולהאשים את עצמנו על ההכחשה שלנו…וחוזר חלילה.

כמה שאנחנו יצירתיים…אנחנו יודעים לנחם את עצמנו באופן מושלם ולאחוז בסיפורים שלנו תמיד.

אפילו כשנדמה לנו שהכחשה, אשמה וקורבנות הם הגורם היחיד לייסורים שלנו, חישבו על האלטרנטיבה: מבחינת המקום הילדי והלא מודע שלנו, לא לספר לעצמנו את הסיפורים האלה זה כמו לקרוס לתוך בור אפל ללא תחתית וזו הסיבה שבפועל אנו נאחזים בהם בכל כוחנו בלי שכלל נבין מדוע.

גם אם שקעת בעבר בדכאון עמוק או חרדה קשה, דע לך שכל עוד סיפרת לעצמך סיפור של הכחשה, אשמה או קורבנות, מעולם לא וויתרת על עצמך באמת.

מנגנוני הנחמה הם מושלמים

הנקודה החשובה ביותר להבנה היא זו: מנגנוני הנחמה שלנו הם מושלמים ולא זקוקים לשום שינוי. על פני השטח אנו מספרים לעצמנו שאנו רוצים להיות מאושרים ולהרגיש טוב, אבל ההיגיון ההישרדותי הילדתי העמוק שבנו מבין דברים אחרת.

למעשה הסיבה לכך שאנו מחפשים מצב “טוב” יותר מהנוכחי או במילים אחרות – מספרים לעצמנו שמשהו עדיין לא מספיק טוב בחוויה שלנו, היא שאנו מופעלים באופן לא מודע מתוך אותם מנגנונים של נחמה פנימית.

המנגנון ההישרדותי הילדתי ממשיך לנהל את חיינו כל עוד אנו לא מודעים אליו. אלה אמנם לא יהיו חיים מאושרים ונוחים, אך אלה יהיו חיים. כדי להבהיר את הנקודה הזו, אפשר לנסח זאת כך:

יש רק דבר אחד שגורם לאדם לעשות משהו לא נעים – פחד הישרדותי

בשם ההשרדות בני אדם יכולים לעבור קשיים עצומים, להתמודד עם כאב פיזי ונפשי עצום ולחיות בתנאים של צמצום וסבל נורא…הכל כדי לשרוד. כמבוגרים אנו נוטים להתעלם ולזלזל בפחד הקיומי העמוק שמנהל אותנו ושוכחים לשים לב שעבור הילד הפנימי שלנו, אהבה היא הזנה הכרחית והחוסר באהבה בילדות מניע אותנו לאחוז באופן מוחלט ומושלם במנגנוני הנחמה הפנימיים שלנו.

היש מעשה אוהב יותר מזה? היש מעשה אמיץ יותר מזה? כילדים וגם כיום אנו גאונים מדהימים ביכולת שלנו לספר לעצמנו סיפור פנימי של נחמה ולשלם על כך בקושי וכאב רב במשך כל חיינו. עד כדי כך אנו אוהבים את עצמנו ולא מוותרים על עצמנו אפילו לרגע אחד.

אבל מה עושים עם זה?

ובכל זאת נשאלת השאלה הבלתי נמנעת – אבל מה עושים עם זה? איך מפסיקים להתנהל מתוך מנגנוני הנחמה הפנימיים שלנו?

הרי זה לא נעים, זה כואב, זה לא נוח ולא עוזר לנו להתקדם בחיים ולהגשים את עצמנו. כל כך הרבה תורות רוחניות וגישות פסיכולוגיות וטיפוליות מדברות על “לשתחרר מקורבנות ואשמה”, “להפסיק להתכחש”, “להסתכל לאמת בעיניים”.

נכון, להתנהל מתוך מנגנוני הנחמה שלנו זו בהחלט לא חוויה נעימה. וכאן בדיוק מתגלה אמת פשוטה ומדהימה. אמת שמכילה בתוכה את כל הריפוי שאנו באמת זקוקים לו. ריפוי שהוא כל כך קל, פשוט וגאוני שזה מצחיק לחשוב שלא שמנו לב אליו.

ראייה היא אהבה

אם אנו מבינים שדפוסי הנחמה הפנימיים שלנו הם מנגנון הישרדותי ילדי שמאפשר לנו להתקיים בעולם הזה מבלי לקרוס אל תוך יאוש מוחלט, אנו מבינים גם שכל ניסיון לשנות, להפסיק או למחוק בכח את המנגנונים האלה יהיה משול לניסיון לקחת מאדם טובע בלב ים את גלגל ההצלה שבו הוא אוחז. כל ניסיון כזה יהיה חוויה של אלימות, של פגיעה ושל כיווץ פנימי.

כל ניסיון כוחני או מניפולטיבי לשנות את מנגנוני הנחמה הפנימיים שלנו נידון מראש לכישלון. בנקודה זו נופלים מטפלים רבים וגישות טיפוליות ורוחניות שונות. דווקא מכיוון שאנו יכולים לזהות ולראות את מנגנוני הנחמה הפנימיים שלנו יחסית בקלות, קל מאוד ליפול במלכודת של הניסון לשנות אותם בכח.

כדי להמנע מהמלכודת הזו כדאי לנו לבחון את המניע שלנו. למשל – אם אנו מזהים מנגנון של קוברנות ואשמה בתוכנו ומנסים לשנות אותו בכח, הרי שהניסיון הזה עצמו מונע מתוך אשמה – כלומר אנו עדיין מאמינים שהדפוסים שלנו הם לא מספיק טובים כפי שהם.

וכמובן שלא ניתן לפתור אשמה או קורבנות על ידי אשמה. כולנו נוטים ליפול במלכודת הזו של לנסות לשנות מנגנון פנימי בתוכנו בזמן שאנו בעצם מונעים ומופעלים לחלוטין מתוך אותו המנגנון עצמו בלי לשים לב. נדרשת כאן ראייה מדוייקת של המניע שלנו.

אבל האם נדרש עוד משהו חוץ מראייה? האם נדרשת פעולה כלשהי?

זוהי האמת המדהימה שאני מגלה: שום פעולה לא נדרשת מכיוון ש…

עצם הראייה שלנו את המנגנונים הפנימיים שלנו משחררת אותם בלי שום מאמץ או מאבק

 אני חוזר שוב: עצם היכולת שלנו לראות את מנגנוני הנחמה הפנימיים שלנו בכנות וללא ניסיון לשנות אותם – משחררת אותנו מהם ללא שום מאמץ.

מדוע? מכיוון שברגע שאנו רואים את עצמנו כפי שאנחנו ולא מנסים לשנות דבר – אנו כבר חופשיים מהניסיון לשנות. נשמע פשוט? זה באמת פשוט…פשוט עד כדי כך שזה מצחיק.

הנקודה הזו שבה אני רואה את עצמי, כולל כל מנגנוני הנחמה הפנימיים שלי בלי לנסות לשנות דבר…בנקודה הזו אני כבר חופשי מהם בלי לעשות דבר.

זוהי הנקודה הפשוטה והמרפאה ביותר וזוהי האמת העמוקה – ראייה אמיתית היא אהבה.

היכולת לראות אותי כפי שאני באמת, משחררת אותי מהמנגנונים הפנימיים שלי כי כשאני רואה אותי, אני כבר כל האהבה וכל הנחמה שאני זקוק לה.

אפשר להסביר זאת גם כך: אנו זקוקים בכל רגע להזנה רגשית ונפשית. בעוד שמזון פיזי – אוכל, נדרש לגוף במרווחי זמן, הזנה רגשית-נפשית חייבת להנתן בכל רגע מחדש. ההזנה הזו יכולה לבוא משני מקורות:

1. מתוך מנגנוני הנחמה הפנימיים שלנו

2. מתוך ראייה ישירה שלנו את עצמנו ללא מאמץ או ניסיון לשנות דבר

ממש כמו במטוס, אחד מהשניים חייב להתקיים: או טייס אוטומטי או טייס אנושי אמיתי. האופציה השלישית היא התרסקות.

מגנגנוני הנחמה המושלמים שלנו הם הטייס האוטומטי שלנו שדואג לכך שמבחינה רגשית תת מודעת, נוכל לשרוד. הבשורה הנעימה היא שבכל רגע נתון אנו יכולים ללא כל מאמץ להחליף את הטייס האוטומטי שלנו בטייס אנושי אמיתי שהוא – אנחנו עצמנו, ולנווט את החיים שלנו באהבה ובחוכמה בהתאם לצרכים שלנו.

וכל זה קורה ללא מאמץ, ללא מאבק, ללא ניסיון לשנות דבר בכח. כל זה קורה מתוך מנוחה, בחווית הרגע הזה, בפשטות, בכנות ויותר מהכל…באהבה.

לראות זה קל

אם שרדתם את המאמר הזה עד כאן ואתם מרגישים את דבריי ומתחברים למהות שאני מדבר עליה, אל אותה אהבה עצמית חסרת תנאים שתמיד קיימת בנו בין אם בצורת מנגנוני הנחמה הפנימיים שלנו – הכחשה, אשמה וקורבנות, ובין אם בצורת ראייה ישירה ואוהבת שלנו את עצמנו שמשחררת אותנו מהסבל והכאב שאנו חווים, ייתכן שאתם תוהים – “אבל איך אני לומד לראות את עצמי באמת וללא מאמץ”?

עבור רובנו “לראות את עצמי באמת”, נשמע כמו משימה קשה לא פחות מטיפוס על האוורסט. אבל הרשו לי להרגיע אתכם…לראות את עצמי זה קל…כל כך קל שזה לא נתפס. הרי זה קורה כבר כעת…

האמת היא שכל מה שאנו רואים אי פעם זה את עצמנו.

כל מה שנשאר לנו זה להסכים לראות את מה שאנו כבר רואים. אין בכך שום מאמץ.

מה אני חווה כעת? ממש עכשיו?

פחד? עצב? כעס? שמחה? יאוש? בדידות? תשוקה?

מה אני מספר לעצמי כעת? שזה לא קורה לי? שאני אשם במשהו? שמישהו אחר עושה לי משהו?

מה המניע האמיתי שלי לספר לעצמי את הסיפור שאני מספר לעצמי ממש עכשיו?

אם כך, אין צורך לשנות דבר…רק לראות ולשים לב. זה הכל 🙂

אפשר לנוח במציאות הזו כי המציאות הזו היא האהבה המושלמת שאנחנו כבר עכשיו.

ואגב… מותר גם לנשום 🙂

המניע הפנימי – מעבר למילים

למרות שכדי לראות את עצמנו באמת לא נדרש שום מאמץ או מאבק, רובנו חיים בחוויה של בלבול פנימי. מה שמבלבל אותנו יותר מהכל הוא הקושי להבחין בין המילים שמהן מורכבות המחשבות שלנו לבין הכוונה או המניע הפנימי שמאחוריהן.

מה שחשוב כשאנו רוצים לראות את עצמנו באמת, זו היכולת הטבעית להבחין בין מילים לכוונה או מניע.

לדוגמה: את אותו משפט כמו “הכל בסדר” ניתן לומר (או לחשוב) כך שהוא יעביר מספר מסרים שונים לגמרי. מה שחשוב זה לא המילים שאנו מעבירים מראשנו אלא התדר, הנימה או הכוונה – המניע הרגשי העמוק שעומד מאחורי המילים האלה.

אמירה של “הכל בסדר” יכולה בטון ותדר מסויים להוות הכחשה מתוך התעלמות, בטון ותדר אחר להוות קורבנות (כשהיא נאמרת בנימה צינית) ובטון ותדר אחר להוות אישור כנה ואוהב לעצמנו.

מה שמשנה בתקשורת הפנימית כמו גם בתקשורת החיצונית שלנו הן לא המילים אלא התדר או המניע הרגשי העמוק מאחוריהן.

כמטפל ומלווה בתהליכי צמיחה, ריפוי רגשי והתעוררות פנימית, תפקידי העיקרי הוא ללוות את האדם שמולי באופן אוהב, חסר מאמץ וכנה לחלוטין אל האפשרות לראות בקלות וללא מאמץ את המניע הרגשי העמוק שנמצא בבסיס מנגנוני הנחמה הפנימיים שלו.

הראייה הזו תמיד מגיעה אל אותו מקום של ריפוי – אנחנו כבר אוהבים את עצמנו, בכל צורה ודרך אפשרית זה בעצם כל מה שאנו אי פעם עושים.

כשהאהבה הזו היא אוטומטית ולא מודעת היא מביאה איתה אינסוף צורות של סבל – דכאון, חרדה, אשמה, חוסר בטחון, בלבול, יאוש, התמכרויות ועוד.

כשאהבה הזאת היא מודעת, כל הריפוי, השחרור והצמיחה מתרחשים מעצמם באופן טבעי, קל, נטול מאמץ ואפילו נעים, משחקי ומשעשע.

הילד הפנימי שבנו רק מחכה לרגע שבו פשוט ננוח ונראה את עצמנו. שמחת החיים שלנו, השלווה שלנו וההגשמה העצמית שלנו בחיים האלה נובעות בפשטות ובקלות מתוך הראייה העצמית הזו.

כך גם השחרור מכל דפוסי הסבל שלנו. בגישת “ללמוד להיות” שבה אני מלווה אנשים בדרכם הייחודית לצמיחה אישית, אני מגלה שוב ושוב איך חרדה, דכאון ודפוסי סבל נוספים הם כלל לא בעיה. ברגע שאנו לומדים לראות ללא מאמץ את האהבה הקיומית שנמצאת בבסיס מנגנוני הנחמה הפנימיים שלנו, תופעות אלה נושרות מעצמן כמו פרי בשל מעץ.

למעשה ריפוי אמיתי לא דורש מאמץ אלא רק למידה של היכולת שלנו לראות את עצמנו בכנות.

ולסיכום זכרו: הכחשה, אשמה וקורבנות הם מנגנונים מושלמים של נחמה פנימית שלא זקוקים לשום שינוי, אלא רק לראייה כנה ונטולת מאמץ.

בהזדמנות זו אני רוצה להודות לשי אור וספרו המצויין “הורות כמעשה ניסים” שעזר לי להעמיק את ההבנה של מבנה הנפש ולהביא ריפוי גדול לעצמי ולאנשים נוספים רבים.

מה אנחנו באמת רוצים?

לעיתים קרובות אנו חווים רצונות רבים וסותרים על פני השטח – זוגיות, בטחון כלכלי, חוויות מרגשות, חופש, שקט נפשי, קרבה, משפחה, הצלחה ומימוש עצמי במובנים שונים… כל כך הרבה רצונות שנראים לעיתים סותרים, מבלבלים ואפילו מפחידים. אז מה אנחנו באמת רוצים?

לפני שנבין מה אנחנו באמת רוצים, בואו נענה על השאלה הפשוטה – למה אנחנו בכלל רוצים משהו?
מדוע כל חיינו אנו עסוקים ביצירה ומילוי של רצונות קטנים וגדולים כאחד?
הסיבה שאנחנו רוצים משהו היא שיש לנו צרכים רגשיים בסיסיים המגדירים אותנו כבני אדם – הצורך באישור, הצורך בערך עצמי, הצורך בקרבה והצורך בנוחות פיזית. למעשה, אפשר להגדיר רצון כך: כל רצון הוא ניסיון יצירתי לתת מענה לצורך רגשי בסיסי.

מדוע “צורך” ולא “רצון”?

חשוב להבין את ההבדל ביו צורך לרצון מכיוון שרצון נתפס כמשהו שיש לנו שליטה עליו או בחירה ביחס אליו וזה באמת נכון – רצונותינו משתנים עם הזמן בהתאם לרמת המודעות, ההבנה ותפיסת העולם שלנו – מה שרצינו לפני 10 שנים הוא לא בהכרח מה שאנו רוצים היום ולא בהכרח מה שנרצה בעוד 10 שנים.
צורך לעומת זאת הוא בסיסי ובלתי נשלט. אם לדוגמה יש לנו צורך בבטחון וקרבה, אנחנו יכולים לבחור את הדרך שבה ננסה לתת מענה לצורך הזה אבל אין שום דרך שבה נוכל לבטל את הצורך עצמו.

אפשר לומר שצורך הוא מה שמניע אותנו מהבסיס, כמו הצורך לאכול, לשרוד ולהרגיש נוחות גופנית. הדרך היחידה שבה ניתן להתעלם מצרכינו הבסיסיים היא הדחקה, אבל גם אז לא מדובר בביטול הצורך אלא בהתעלמות זמנית וניתוק פנימי שמונע מתוך ניסיון לענות על צורך אחד על חשבון צורך אחר. לדוגמה:
התמרדות שהיא ניסיון לענות על צורך בערך עצמי על ידי התכחשות לצורך באישור – “אני לא צריך אישור מאף אחד”…לעיתים קרובות, מה שאנחנו קוראים לו “אגו” הוא אינו אלה ניסיון בלתי מוצלח שלנו לענות על הצורך הבסיסי בתחושת ערך עצמי, על ידי התכחשות לצורך הבסיסי שלנו באישור וקרבה. כמובן שניסיון כזה גורם לסבל מכיוון שכל הצרכים שלנו זקוקים למענה.
למעשה אושר, הוא מצב שבו האדם לומד לתת מענה פנימי לכל הצרכים הרגשיים הבסיסיים שלו מבלי לקפח אף אחד מהם.

מהם צרכים רגשיים בסיסיים?

הכי פשוט להבין את הצרכים הרגשיים הבסיסיים שלנו כשאנחנו מסתכלים על תינוקות. כתינוקות, הצרכים הרגשיים הבסיסיים שלנו היו ספורים: נוחות פיזית וקרבה הכוללת מגע אוהב ותקשורת אוהבת. תינוק שצרכים אלה מקבלים מענה אצלו הוא בהחלט תינוק שחש בטוח, נינוח ומאושר.

אחרי שגדלנו קצת והגענו לגיל הילדות המוקדמת, בנוסף לצרכים הרגשיים התינוקיים, התפתחו אצלנו צרכים נוספים: הצורך באישור, הצורך בתחושת ערך עצמי, הצורך במרחב אישי והצורך בלימוד או הקניית ידע.

למעשה, כל הצרכים הרגשיים שלנו כילדים קשורים למנגנוני ההישרדות שמקורם בהתפתחות של מיליוני שנות אבולוציה אנושית. הרבה לפני החברה המודרנית בה אנו חיים היום, חיינו בחברה שבטית, מחוברים לאדמה ולטבע.
בתנאים כאלה, השרדות של ילד מותנית בהגנה וקרבה מצד ההורים, תחושת אישור וערך העצמי של הילד (מאפשרת לילד להרגיש מוגן ושייך לשבט ובעל יכולת לתרום להשרדות הקולקטיבית המחזקת את סיכויי השרדותו שלו) והידע והכלים שמקנים לו הוריו לצורך הישרדותו העצמאית בהמשך החיים.

ילד שחי בתנאים פיזיים נוחים והוא מוערך, זוכה לאישור, עידוד, קרבה ויחס חם מצד ההורים ודמויות סמכות אחרות ובנוסף זוכה גם ללימוד אותנטי המקנה לו כלים אמיתים להתמודדות עם החיים ומרחב אישי להתפתחות, הוא בהחלט ילד מאושר.

מה קורה לנו כמבוגרים?

למעשה הצרכים הרגשיים הבסיסיים שלנו מוגדרים כבר בילדות המוקדמת. עם ההתבגרות הצרכים הרגשיים הילדיים עוברים תהליך של שינוי ו”התרחבות” ומקבלים ביטויים חדשים ומורכבים יותר.

 בפשטות, אפשר לסכם זאת כך: הצרכים הרגשיים הילדיים שלנו ממשיכים להתקיים גם בחיינו הבוגרים. כילדים, תפקיד ההורים היה לתת מענה לצרכים הילדיים שלנו והם עשו זאת במידה זו או אחרת של הצלחה. בחיינו הבוגרים אנו מפתחים מנגנונים מורכבים, יצירתיים ואינדיבידואליים כדי לתת מענה לצרכים הרגשיים הילדיים שלנו. למנגנונים אלה אפשר לקרוא בפשטות – רצונות.

לדוגמה: עבור ילד, הצורך בתחושת ערך מתמלא בעיקר על ידי ההורים שנותנים לו (בשאיפה) תחושה שהוא מוערך, מוצלח ואהוב כפי שהוא. עבור מבוגר, תחושת הערך לא יכולה לבוא ממקורות חיצוניים אלא חייבת להגיע מתוך בדיקה עצמית ועמידה בתנאים או ציפיות מסויימות שהאדם מאמץ או מציב לעצמו כמו הצלחה כלכלית, תרומה לאנושות, מעמד חברתי, עזרה לזולת, התחשבות, יצירת משפחה וכו’.

דוגמה נוספת: עבור ילד, הצורך בבטחון מקבל מענה בעיקר על ידי ההורים שנותנים לו תחושה שהוא מוגן, בטוח ושהכל בסדר. עבור מבוגר תחושת בטחון מותנית ביציבות כלכלית, תא משפחתי, מעגל חברים, מצב בריאותי תקין, ראיית עולם חיובית ועוד…

רצון הוא ניסיון יצירתי לענות על צורך

כל הרצונות שלנו הם ניסיונות יצירתיים לענות על הצרכים הרגשיים הילדיים שלנו. אפשר לבדוק זאת עבור כל מקרה או מצב בחיים.
לצורך הדוגמה בואו ניקח רצון לקנות דירה. הדרך הפשוטה ביות לגלות את הצורך הרגשי שמנסה לקבל מענה בעזרת הרצון הזה היא לשאול “מה אני ארגיש אם וכאשר הרצון שלי יתממש?”.

אז מה אני ארגיש כשתהיה לי דירה משלי? בוודאי ארגיש תחושת בטחון – “הדירה הזו שלי ואף אחד לא יכול לקחת אותה ממני או לגרש אותי ממנה”.
בנוסף, אני בוודאי ארגיש גם תחושת ערך עצמי מכיוון שכעת אני משתייך לקבוצת האנשים שיש בבעלותם דירה וזו קבוצה “יוקרתית ונחשבת יותר” ביחס לאלה שאין להם ולכן ארגיש גם תחושת ערך עצמי (ייתכן גם שההורים שלי יהיו גאים בי והחברים שלי יחושו קנאה מסויימת וזה בכלל יגרום לתחושת הערך העצמי שלי להמריא…).

כלומר, אנו מבינים שבאמצעות הרצון לקנות דירה ניסיתי לענות על הצורך הרגשי הילדי שלי בבטחון ותחושת ערך. באופן דומה אפשר לבדוק ולהבין כל רצון שאנו חווים בחיינו.
נסו לבדוק כבר כעת באופן דומה, על אילו צרכים רגשיים בסיסיים הרצונות שלכם מנסים לענות?

מהו מקור הקושי והתסכול שאנו חווים?

אם אנחנו מבינים היטב שהרצונות שלנו הם נסיונות יצירתיים לענות על צורך רגשי ילדי שקיים בנו, בואו נבין מהו מקור הקושי שאנו חווים.
למעשה, הקושי שאנו חווים נובע משתי סיבות:

1. רוב הזמן אנחנו שוכחים להיות מודעים לצורך הרגשי שלנו ומתמקדים רק ברצונות. הדבר דומה לאדם שיוצא לדרך ושוכח מייד את הסיבה או המטרה שלשמה הוא יצא לדרך. מכיוון שכך  הוא לא רגוע, מוטרד, מבולבל ולעיתים אפילו היסטרי כי משהו עמוק בתוכו פוחד לטעות ולא מבין למה בכלל הוא עושה את מה שהוא עושה.

בנוסף, כשאנו מתמקדים ברצונות ולא מודעים לצרכים, אנו יוצרים רצונות חלקיים, כלומר כאלה שמנסים לענות על צורך אחד על חשבון האחר ורצונות כאלה הם בהגדרה סבל עבורנו. בנוסף, יש לכך השלכה מיידית על התקשורת שלנו ועל מערכות היחסים שלנו – כל כך הרבה פעמים אנחנו מנסים לדרוש את מימוש רצונותינו מאחרים בזמן שכל מה שמניע אותנו באמת הוא צורך רגשי בסיסי שאנו כלל לא מודעים אליו.

לו רק יכלנו לדבר את שאנו באמת צריכים, התקשורת והיחסים היו משתפרים באופן משמעותי ביותר.
כמובן שאין זו אשמתו של אף אחד שאנו לא מודעים לצרכינו הבסיסיים ומתמקדים ברצונות, גדלנו בחברה שלא מודעת לצרכים הרגשיים הבסיסיים שלה ולא היה מי שילמד אותנו את המיומנות הבסיסית והכל כך חשובה הזו.

2. רוב הזמן אנחנו לא זוכרים (ולרוב גם מעולם לא לימדו אותנו) שכבני אדם יש לנו אפשרות לתת מענה פנימי, אוהב, מדוייק, מיידי ובלתי מותנה לצרכים הרגשיים שלנו מבלי שנצטרך להיות תלויים בגורמים חיצוניים והרצונות שנקשרנו אליהם.

למעשה, מתוך מודעות לצרכינו הבסיסיים אנו מגלים יכולת פשוטה להפליא לתת מענה פנימי, יסודי ואוהב מאוד לצרכים אלה מבלי שנזדקק למלא אותם מבחוץ. במצב כזה החיים מרגישים יותר כהרפתקה או משחק ולא כמסע רציני, מפחיד, מלחיץ וחמור עם האפשרות הטרגית של “כשלון” המתנוססת מעל כל פנייה “לא נכונה”.

כשאנו לא מודעים לצרכים הרגשיים העמוקים ולא מודעים ליכולת שלנו לתת מענה פנימי, אוהב ומדוייק לצרכים אלה, אנו נוטים לחוות חוסר שקט, דאגה ובלבול שיכולים במקרים רבים להקצין להתקפי חרדה, יאוש, דיכאון ותחושת תסכול וחוסר אונים. כאמור במצב זה גם התקשורת שלנו עם עצמנו ועם אחרים היא חלקית, יוצרת תחושות אשמה וחוסר בהירות וגוררת קשיים במערכות יחסים.

מהי תרפיה או ריפוי?


תרפיה או ריפוי, הוא תהליך טבעי של זיהוי הצרכים הרגשיים העמוקים והבסיסיים שלנו והיזכרות פשוטה אך עוצמתית ומשנת חיים ביכולת הטבעית שלנו לתת מענה פנימי, ישיר, אוהב, מדוייק ובלתי מותנה לצרכים שזיהינו.

תרפיה או ריפוי אמיתי, מאפשרים לנו להתפקח מהאשליה הממכרת שהרצונות שלנו הם אלה שחשובים, והיזכרות מבריאה ומשחררת בצרכים הרגשיים הלגיטימיים שלנו והקניית כלים מעשיים להיענות לצרכים אלה.
תהליך ריפוי כזה מאפשר לנו גם לייצור רצונות שלמים ולא חלקיים הלוקחים בחשבון את כל הצרכים הרגשיים הבסיסיים שלנו ולא יוצאים קיפוח רגשי מכאיב עבורנו.

מימוש עצמי והגשמה עצמית

כשאנו מדברים על מימוש עצמי והגשמה עצמית בכל תחומי החיים (זוגיות, פרנסה, עשייה, יצירה או הצלחה בכל תחום), אחד המכשולים המשמעותיים ביותר העומדים בפנינו הוא היעדר המודעות לצרכים הרגשיים העמוקים שלנו. כל רצון שנרצה לממש מתוך ניסיון לענות על צורך רגשי מסויים, כאשר הוא עומד בסתירה עם צורך רגשי עמוק אחר, ייצור בנו תחושת קונפליקט ותסכול.

החוכמה העמוקה שמניעה אותנו יודעת היטב מה באמת חשוב עבורנו – מילוי הצרכים הרגשיים והאוטנתיים שלנו. כל מה שנשאר לנו לעשות הוא פשוט להכיר ולפגוש את הצרכים האלה וללמוד לענות עליהם בפשטות.

בהסתכלות כזו אפשר לומר אפילו שכל חרדה, דיכאון, בלבול או יאוש הם יותר ברכה מאשר קללה מכיוון שכמו חברים טובים הם מזכירים לנו לשוב ולפגוש את המקור העמוק ביותר שלנו וללמוד לזהות להיענות לצרכים הרגשיים העמוקים והכל כך חשובים שלנו.

חשוב להבהיר גם שאם אכן נעבור תהליך של התעוררות פנימית ונלמד לזהות את הצרכים הרגשיים העמוקים שלנו ולהיענות להם באופן עמוק, מדוייק ואוהב, הרצונות שלנו לא יתפוגגו או יעלמו, אלא ההפך: הרצונות שלנו יהפכו להיות גמישים, מדוייקים ויצירתיים יותר ומפלס החרדה שלנו ירד כי לא נשלה את עצמנו שרצון כזה או אחר הוא קריטי עבורנו.

בנוסף, תהליך כזה של ריפוי והתעוררות פנימית מביא למיקוד, הבנה עמוקה ואינטליגנטית של הכוחות הרגשיים שמניעים אותנו כבני אדם ויכולת להביא את עצמנו למימוש עצמי אמיתי ולהגשמה עצמית מעשית מתוך מודעות, מנהיגות פנימית אוהבת ולא פחות חשוב…הנאה ושמחת חיים 🙂

נשימה כגשר בין הראש ללב

נשימה, אותו מגנון מופלא שמזין אותנו בחמצן ומאפשר חיים, הוא גם גשר – גשר בין העולם המודע והמחשבתי שלנו לעולם הרגשי-גופני-תת מודע שלנו. נשימה יכולה להיות כלי פשוט ועוצמתי לריפוי רגשי, גופני ותודעתי.

שיתוף אישי

במשך שנים רבות סבלתי וחשבתי שמשהו ממש לא בסדר אצלי, שאני חולה או “מקולקל”. רוב המחשבות שלי היו מפחידות, מאיימות, מלחיצות ומכוערות כל כך שהרגשתי קורבן… קורבן של התודעה הנוראית והחולה שלי שכל הזמן מראה לי את מה שאני הכי לא רוצה לראות… מוצאת אינסוף פגמים בכל דבר ועניין, מזכירה לי את הדברים הכי קשים שקרו ומספרת על עתיד נורא, קשה, עצוב, בודד ומייאש.

מכיוון שמשהו בי הרגיש שהחיים לא אמורים להיות כל כך קשים ולא נעימים ושלא באתי לעולם הזה כדי לסבול כל כך, חיפשתי תשובות. ניסיתי להבין מה לא בסדר איתי ואיך אפשר לצאת מזה. שנים של תרגולים רוחניים שונים אפשרו לי לראות שיש בי מקום שהוא תמיד שליו, ער, נוכח ונטול סבל. עם זאת, התודעה שלי המשיכה להיות “שלילית”, מפחידה וביקורתית במידה מאוד לא נעימה.

מה שבסופו של דבר מאפשר לי לשנות את המצב הוה הקשבה כנה, מודעת ואוהבת לעצמי שיצרה מפגש מחודש ביני לבין כל מה שאני – מחשבות, רגשות, גוף ולא פחות מזה – הנשימה שלי.

הריפוי הוא בגישה

הבסיס של כל תהליך ריפוי נפשי אמיתי הוא הגישה. הגישה האוטומטית שלנו היא לזהות משהו שאנחנו לא אוהבים בתוכנו או מחוצה לנו ולנסות להפטר מזה, מתוך הנחה שהדבר שמפריע לנו לא אמור בכלל להיות שם והוא “בעיה”, “מחלה”, “טעות” או גזירת גורל לא נעימה.

הגישה שמאפשרת ריפוי אמיתי היא הפוכה לחלוטין – במקום לפסול ולשלול את מה שאיננו אוהבים, אנו בודקים את האפשרות לשאול “איך הדבר הזה שמפריע לי כרגע הוא דווקא לטובתי ומשרת את הצרכים הרגשיים העמוקים שלי?”.
הגישה הזו היא כמו שער – שער אל מסע מאוד אוהב ומרפא.

כדי שהמאמר הזה לא יתפרס על פני 20 עמודים לפחות, אני רוצה לשתף אתכם בתמצית של מה שגיליתי מתוך ידע שנחשפתי אליו במשך שנים רבות אבל הרבה יותר מזה, מתוך החקירה והמסע האישי שלי.

נשימה מאפשרת שליטה ברגשות

הכל מתחיל בנשימה. החל מהנשימה הראשונה שלנו רגע לאחר הלידה ועד הנשימה האחרונה שלנו ברגע המוות, הנשימה תמיד מלווה אותנו. הנשימה מאפשרת את כל תהליכי החיים והיא משפיעה על כל התהליכי חילוף החומרים של הגוף ועל המצב הרגשי-נפשי ובאותה מידה היא גם מושפעת מהם.
כשאנו נעשים מודעים לדפוסי הנשימה שלנו, אנו יכולים לאבחן בקלות את המצב הנפשי של אדם רק מתוך התבוננות בנשימה שלו.

מכיוון שנשימה גם משפיעה וגם מושפעת מהמצב הגופני והנפשי שלנו היא מייצרת מעגל משוב (פידבק). לדוגמה: כשאנו לחוצים ומפוחדים הנשימה מתקצרת, מתכווצת ונהיית מהירה יותר, אבל זה עובד גם לכיוון השני – אם ננשום באופן יזום נשימה קצרה, מכווצת ומהירה, נתחיל לחוש לחץ ופחד.

מבחינה אבולוציונית – הישרדותית, לנשימה קצרה, מכווצת ומהירה יש תפקיד חשוב מאוד – היא מאפשרת להכנס למצב של פחד שבו אנו מייצרים אדרנלין, הדופק מואץ והגוף מכין את עצמו למצב של קרב או הימלטות מסכנה (Fight or Flight).
מה שעוד קורה לנו במצב של נשימה מוגבלת, מכווצת ושטחית הוא שהאנרגיה ותשומת הלב שלנו מופנות למנגנוני הישרדות חיוניים ואנו מרגישים הרבה פחות רגשות שאינם חיוניים להישרדות המיידית שלנו כמו עצב, אשמה, געגוע, צער, בדידות, תשוקה, אהבה, כעסים מסויימים, פחדים מסויימים ועוד.

כאן בעצם אנו מגלים את היכולת הייחודית של נשימה מוגבלת לשלוט ברגשות – לצמצם את המודעות שלנו לרגשות, לצמצם את היכולת שלנו להרגיש וכתוצאה מכך גם לצמצם את הביטוי הרגשי שלנו בעולם.
אבל איך כל זה משרת אותנו? בואו נתבונן על עצמנו בילדות….

מעגל הנשימה, הסבל והאושר

המסע שלנו מתחיל בתינוקות. כתינוקות נשמנו לגמרי בחופשיות (ראיתם פעם תינוק נושם? איזה חופש, איזה עונג…), היינו רגישים וחשופים לגמרי והנזקקות שלנו להזנה, תמיכה וטיפול מצד ההורים הייתה מוחלטת. מוחלטת עד כדי כך שלא ידענו להבין או לזהות את הצרכים שלנו והיינו זקוקים להורים כדי שיקלו על סבלנו כל הזמן בדרכים שכלל לא יכלנו להבין.

רגע של חיבור: דמיינו את עצמכם לרגע כתינוקות. אתם שוכבים חסרי אונים במשך חודשים ארוכים, לא יודעים מה קורה לכם או מי אתם ומה זה העולם החדש והמוזר הזה שהגעתם אליו.
כל כמה זמן אתם חשים כאב, רעב, מצוקה גופנית כזו או אחרת… קר, רטוב, מציק, לא נח… וכל מה שאתם יכולים לעשות זה לבכות כדי לקרוא לאמא. ואמא תמיד באה, עושה מעשי קסם ומשחררת את הכאב, מנחמת, מזינה, מטפלת.

וכל זה נמשך ונמשך ואתם חשופים לגמרי… רואים עליכם הכל ואין שום הגנות… כשנעים לכם אתם צוחקים מחייכים, כשלא נעים אתם בוכים ומתייסרים… דמיינו לכם מה גודל התלות שלכם בהורים? מה גודל הנזקקות שלכם בשתי הדמויות הכל יכולות האלה?

ועכשיו דמיינו לכם את גודל המצוקה, האימה והחרדה הקיומית שאתם חשים כשאתם זקוקים למשהו וההורים מתעלמים, לא באים, מתרגזים, מאשימים, מחמיצים פנים או נוהגים בכם בגסות או חוסר סבלנות.
זה אולי הדבר הנורא ביותר שיכול לקרות לכם… האימה היא מוחלטת וחוסר האונים הוא משתק.

כתינוקות, כולנו התחלנו לחוות בשלב זה או אחר רגעים שבהם נזקקנו למשהו או שכאב לנו וההורים לא באו, התעלמו, היו חסרי סבלנות, בקורתיים או גסים כלפינו. אין כאן שום האשמה כלפי ההורים כמובן, גם להם היו את הקשיים שלהם וגם הם גודלו על ידי הורים בעלי קשיים משלהם ובכל זאת, כתינוקות כולנו חווינו את רגעי האימה האלה.

מה קרה לנו ברגעים הקשים האלה? כשהיינו שם לבד, סובלים וחסרי אונים ניסינו שוב ושוב לקרוא להורים… לדרוש את האהבה והיחס שאנו זקוקים לו, אך משלא קיבלנו את המענה הנדרש נתקפנו אימה.

באופן תת מודע התחלנו להבין משהו… שאין מקום לכל הצרכים הילדיים שלנו ושזה אפילו מסוכן להראות אותם כי בפשטות, ההורים לא אוהבים את כל מה שאנחנו ואין מקום לכל הצרכים והרגשות שלנו. היה זה עבורנו מצב מסוכן מאוד, שהרי אנו תלויים לחלוטין בהורים ואם נמשיך לבטא את צרכינו הם עלולים להתעלם, לכעוס ולא לתת לנו את ההזנה והטיפול שאנו כל כך זקוקים לו.
במצב הזה הרגשנו כאב ופחד גדול והמערכת ההישרדותית שלנו הופעלה ועזרה לנו להתמודד עם המצב בדרך היחידה שהייתה אפשרית עבורנו.

מה כבר יכלנו לעשות? לא יכלנו לשלוט בכאב או בצרכים שלנו, לא יכלנו לפקוד על הלב שלנו לפעום לאט יותר או לבלוטות האדרנלין להאיט את הקצב… אבל הנשימה, היא הייתה ככלי עבורנו. למדנו להגביל אותה מגיל צעיר מאוד משתי סיבות:
1. כשנושמים פחות, מרגישים פחות כאב, יש פחות עירות וקיימת  חווית נתק רגשי
2. כשנושמים פחות, לא מראים ולא מבטאים צרכים ורגשות ולכן יש פחות סכנה שלא יאהבו אותנו

מכיוון שעם הזמן, מצבי סטרס כאלה חזרו על עצמם שוב ושוב וככל שגדלנו הציפיות מאתנו היו גבוהות יותר (והסבלנות של ההורים קצרה יותר), מצאנו את עצמנו במעגל די אכזרי של פתיחות ורגישות אינסופית ונשימה משוחררת לבין התכווצות וריסון נשימתי אל מול מה הנתפס כחוסר אהבה מצד ההורים.
המעגל הזה שמוצג בתרשים למטה, נמשך מספיק זמן כדי שנבין שאנחנו חייבים לעשות משהו כדי לקבע את המצב של נשימה מוגבלת כי המעברים האלה שבין פתיחות רגשית והתכווצות היו מכאיבים מאוד.

ככל שהתבגרנו, התפתחה בנו יכולת החשיבה העצמאית ואחד הדברים הראשונים שנוצרו בה היא מערכת של אמונות. אמונות לגבי עצמי, החיים, העולם וההורים והאמונות האלה השפיעו באופן ישיר על הנשימה שלנו. כמובן שהכל קרה בגיל ההוא במישור התת מודע אבל בפשטות, ההיגיון הוא כזה:
“אני אספר לעצמי שהעולם מפחיד, שאני לא מספיק טוב, שההורים לא אוהבים אותי ושהחיים קשים, כדי להיות תמיד במצב של סטרס ואז תמיד אנשום פחות, תמיד ארגיש פחות ותמיד אראה פחות רגשות “מסוכנים” שעלולים למנוע את האהבה של ההורים אלי. ואת כל זה אני עושה מתוך אהבה לעצמי כי אין אהבה גדולה יותר מהרצון לשרוד ולחיות

המנגנון הזה לוקח אתנו אל החיים הבוגרים שלנו שמוצגים במעגל התחתון בתרשים למטה. בשלב הזה, מבלי להבין למה, אנו מפחידים את עצמנו, נושמים פחות, מרגישים פחות, חווים נתק רגשי ואשלייה של “בטחון” אך המחיר של חיים שכאלה הוא כאב ותסכול רגשי מתמשך שרק גורם לנו לרצות לברוח יותר, לנשום פחות ולהפחיד את עצמנו עוד יותר.

האבסורד הוא שאנו עושים את כל זה מתוך אותה אהבה הישרדותית לעצמינו מכיוון שבהעדר מודעות, אנו מנוהלים על ידי דפוסים הישרדותיים שכל מטרתם היא לשמור עלינו בחיים אל מול הורים שלא מקבלים אתנו לחלוטין כפי שאנחנו.
המצב הזה נהיה כל כך כרוני שעבור רובנו השאלה היא לא “כמה פעמים ביום אני מגביל את הנשימה?” אלא “כמה פעמים ביום, אם בכלל, אני מרשה לעצמי לנשום במלאות?”
שימו לב אפילו עכשיו, תוך כדי קריאת שורות אלה…איך אתם נושמים? האם הבטן שלכם נושמת ומשוחררת כמו אצל תינוק? איפה הנשימה שלכם נעצרת?

מעגל הנשימה והסבל בתינוקות (למעלה) ובחיים הבוגרים (למטה)

עם הזמן, רובנו פיתחנו דפוסים של התמכרות כדי לתמוך בנשימה המוגבלת שלנו… טלויזיה, אינטרנט, עישון, אכילה רגשית, אלכוהול וסמים… הכל כדי לנשום פחות ולהרגיש פחות.

אם אני מקשר את כל ההבנה הזו לסיפור האישי שלי, אפשר לומר בפשטות:
אני מפחיד, מלחיץ, מעציב ומדכא את עצמי לא בטעות ולא בגלל שמשהו בי מקולקל, אלא מתוך אהבה גדולה והשרדותית לעצמי… כדי שאנשום פחות, ארגיש פחות ולא אחשוף רגשות שעלולים לא להתקבל על ידי ההורים.

מתוך ההבנה הזו, נפתחה אפשרות מעשית לריפוי ואושר אמיתי.

נשימה, ריפוי ואושר

מתוך הבנת הקשר שבין נשימה, אהבה עצמית הישרדותית וסבל, אפשר להבין את הדרך לריפוי טבעי. הריפוי מתמקד בשני מישורים במקביל:
1. היכרות מעמיקה של עצמנו ודפוסי החשיבה שלנו כדי לזהות, להכיר ולפגוש את האהבה הילדית ההישרדותית שעומדת בבסיס כל מה שאנו עושים לעצמנו.
המפגש הזה מאפשר למודעות שלנו להתרחב ולדפוסים האלה להרפות באהבה וברכות.
2. מודעות לנשימה, לרגשות ולגוף מתוך מפגש חווייתי ומדיטטיבי.

שני ההיבטים האלה יוצרים ריפוי טבעי ונעים והם עוברים בתהליכי תרפיה אישית וקבוצתית אך יותר מהכל בתהליך אישי, פנימי, אינדיבידואלי ואוהב.

קבלה עצמית היא השינוי והשיפור המושלם

אלה שני הצרכים הבסיסיים שלנו: מצד אחד הצורך להרגיש קבלה עצמית ואישור להיות בדיוק כפי שאנחנו ומצד שני הצורך להשתפר, לצמוח ולהתפתח בחיים ולהיות “טובים” יותר מבחינה פנימית ומעשית.

לעיתים קרובות אנו חווים סבל בצורת תסכול, בלבול, חרדה ואי נוחות פנימית בעקבות מה שנתפס כהתנגשות בין שני הצרכים הבסיסיים האלה.
למעשה, התחושה שאנחנו חייבים לבחור בין שני הצרכים האלה היא בעצמה סבל מכיוון שאיך שלא נבחר, נרגיש שהתפשרנו וויתרנו על חלק גדול מעצמנו.

אם למשל נבחר רק לנסות לקבל את עצמנו כפי שאנחנו ונתעלם מהצורך להשתפר, באופן טבעי משהו בנו יילחץ ונרגיש פחד שלא יניח לנו לקבל את עצמנו באמת. הפחד הזה יספר לנו באינספור דרכים שיש משהו חשוב מאוד שעדיין לא עשינו, לא השגנו או שחסר לנו או בנו ושמאוד חשוב שננסה להשתנות. הפחד הזה לא יניח לנו להרגע באמת ותמיד יהבהב כמו נורת אזהרה ברקע וכיווץ לא נעים בבטן או בחזה.

מצד שני אם למשל ננסה רק להשתפר ונשכח לקבל את עצמנו (כפי שקורה לנו לעתים כה קרובות), משהו בנו ירגיש לחוץ, כאוב, לא מרוצה, לא מסופק, מתנגד, בודד וריק. זוהי התחושה הילדית המוכרת של ילד שנדרש כל הזמן להשתנות כדי להיות ראוי לאישור ואהבה על ידי הוריו, ילד שלא קיבל אישור ותמיכה והוא רוצה למרוד ולזכות בחופש להיות כפי שהוא והוא פוחד מאוד.
הילד הפנימי הכואב הזה לא יניח לנו להיות מאושרים ולא משנה כמה ננסה להשתפר, עד שלא נלמד לקבל אותו בתוכנו.
זוהי גם הסיבה שלעיתים קרובות נסיונות ה”שיפור” ו”יעול” של עצמנו או של אחרים, מגבירים את תחושת הקונפליקט הפנימי שלנו ומביאים יותר תסכול ובלבול מתועלת.

אז מה עושים? איך פותרים את הקונפליקט הכל כך עמוק ויסודי בין הצורך שלנו להרגיש קבלה עצמית והצורך שלנו לצמוח ולהשתפר?

הנה סרטון קצר שבו אני מסביר את החשיבות של קבלה ואהבה עצמית ככלי לריפוי, שינוי וצמיחה אישית:

ריק

מה באמת מבטאים הצרכים הבסיסיים שלנו

אחת הדרכים להבין צורך כלשהו שקיים בנו היא להקצין אותו עד אינסוף – כלומר עד המצב המוחלט ביותר שלו.
אז מה בעצם מבקש הצורך להרגיש קבלה עצמית? מה נרגיש בתסריט הדמיוני שבו באמת באמת נקבל את עצמנו כפי שאנחנו באופן מוחלט?

אפשר להבין זאת בקלות אם נדמיין ילד שמקבל מהוריו את כל האישור, הקבלה והתמיכה שהוא צריך כדי להאמין בעצמו. הילד הזה יחוש אהוב, מוגן, חופשי להיות כל מה שהוא ובטוח בעצמו או במילים אחרות – מאושר.
כלומר, הצורך להרגיש קבלה עצמית הוא ביטוי של הצורך הבסיסי שלנו בתחושה של אהבה ובטחון השקולה מבחינה רגשית לאושר.

עכשיו בואו נבדוק מה מבטא הצורך להתפתח, להשתפר ולהיות “טובים” יותר. אנחנו רוצים להראות טוב יותר, להיות מבוססים יותר כלכלית, לעשות יותר בעולם, לתרום או לשנות משהו כדי לזכות בהערכה, באישור, בתמיכה ובתחושה של הגשמה עצמית.
אנחנו רוצים להרגיש מוצלחים, מדוייקים, מודעים, אהובים, כנים, משמעותיים, מיוחדים, מתחשבים או מוסריים יותר ולעמוד בציפיות כלשהן שהצבנו לעצמנו או שאימצנו מהורינו או מהחברה.

עכשיו בואו נקצין את הצורך הזה ונשאל  – מה יקרה בתסריט הדמיוני שבו נצליח לעמוד בציפיות שלנו ושל אחרים ולהשתפר לחלוטין ובאופן מוחלט בכל התחומים שאנחנו רוצים? מה נרגיש אז?

למעשה, גם כאן נרגיש (או לפחות כך נדמה לנו) בטחון, שייכות ואהבה או במילים אחרות, נרגיש אושר (ולו לרגע) מכיוון שנוכל סוף סוף לקבל את עצמנו כפי שאנחנו (שהרי עמדנו בכל הציפיות ותחושת ההצלחה היא בעצם תחושה של קבלה עצמית).

מה שגילינו כאן הוא שבעצם שני הצרכים הבסיסיים שלנו שנראים לנו כל כך מנוגדים לפעמים, מכוונים לאותו מצב של קבלה עצמית, אישור ואהבה עצמית או במילים אחרות מבטאים את הצורך הבסיסי ביותר שלנו בתחושה של בטחון אישור ואהבה.

אם כך מתבקש לשאול, מהי הדרך הטובה ביותר לתת לעצמו תחושה אמיתית של בטחון, אישור ואהבה? שהרי זה כל מה שאנחנו בעצם מחפשים באמצעות שני הצרכים שלנו הבסיסיים והעוצמתיים שלנו שנתפסים רוב הזמן כמנוגדים.
ריק

קבלה עצמית איזון הקטבים הפנימיים שלנו

למעשה הצורך הבסיסי ביותר שלנו הוא להרגיש אישור ולדעת שאנחנו אהובים ובטוחים ללא תנאי. הצורך הזה בא לידי ביטוי דרך שני הצרכים המוכרים לנו: הצורך להרגיש קבלה עצמית ללא תנאי והצורך להשתפר או להשתנות. למעשה שני הצרכים האלה מבטאים את שני הקטבים הקיימים בכל תופעות הטבע – נקבי (יין) וזכרי (יאנג).

הקוטב הנקבי (יין) הוא הצורך בהכלה וקבלה ללא תנאי, ממש כפי שאמא (במקרה האידיאלי) אוהבת את התינוק שלה ללא תנאי ולא מנסה לשנות אותו כלל. הקוטב הזכרי (יאנג) הוא הצורך להשתנות ולצמוח, ללמוד ולגלות דרכי ביטוי חדשות בעולם, לחקור ולחשוף עוד רבדים של עצמנו ולהביא אותם לידי ביטוי אותנטי, ממש כמו שאבא (במקרה האידיאלי) עוזר לילד לגלות את היכולות שלו, לאתגר את עצמו וללמוד עוד דרכים לבוא לידי ביטוי ומימוש אותנטי בעולם.

מתוך הבנת שני הקטבים הפנימיים, אפשר לראות שרוב הזמן אנחנו (ממש כמו החברה בה אנו חיים) נוטים יותר אל הקוטב הזכרי. במצב הזה אנחנו לא מאוזנים ולכן חווים הרבה קושי, נוקשות, תסכול, נסיונות לשנות את עצמנו או אחרים בכח, חוסר קבלה עצמית, כעס, חוסר סבלנות, לחץ, זעם, תסכול וחוסר ברוך ואהבה.

למעשה, האפשרות לחיים מאוזנים ומאושרים מצויה באיזון רגשי בין שני הקטבים הפנימיים שלנו. האיזון אפשרי כשאנחנו לומדים איך הם עובדים יחד בסינרגיה מושלמת ולא מתנגשים כלל אחד בשני.
הסינרגיה הזו מתאפשרת כשאנו מגלים את הטבע המעגלי של שני הקטבים הרגשיים שלנו ושהם למעשה מחזקים ומעצימים אחד את השני.

הטבע המעגלי של הצרכים הרגשיים

את הטבע המעגלי של הצרכים הרגשיים אפשר להבין אם נבחן אותם מקרוב יותר.
לאילו מקומות בנו מתייחס הצורך לקבל את עצמנו, או במילים אחרות – מה אנחנו באמת מתאמצים ומנסים לקבל בתוך עצמנו (לרוב ללא הצלחה)?
דווקא את אותם המקומות שקשה לנו לקבל. ומהם המקומות שקשה לנו לקבל? באופן מפתיע (או שלא), הם בדיוק אותם המקומות שבהם אנחנו רוצים להשתפר.

לדוגמה: אני מאוד רוצה להשתפר וללמוד להיות רגוע וסבלני יותר וזה בדיוק המקום שאני מנסה לקבל בי – להיות יותר מקבל וסבלני כלפי המקום הכועס וחסר הסבלנות שבי.

אם כך, אנו כבר שמים לב שיש פה טבע מעגלי מסויים, אבל בואו נמשיך עמוק יותר…

הצורך להשתפר מאתגר אותנו דווקא באותם מקומות שבהם אנחנו מרגישים “לא מספיק טובים”. במקומות האלו קיים בנו פחד עמוק שאומר שכמו שאנחנו עכשיו, זה לא מספיק טוב ומכיוון שכך, אנחנו עלולים לא להיות ראויים הערכה, תמיכה, תחושה של ביחד ולאהבה (והרי בילדות כבר למדנו שכשאנחנו “לא מספיק טובים” אנחנו לא זוכים לאהבה, אישור, הערכה ותמיכה מצד הורינו ולכן מצויים בתחושת בדידות, כאב וחוסר בטחון).

מתוך הפחד הזה והרצון שיהיה לנו נעים, נולד הצורך לנסות להשתפר (להשתפר = להיות יותר חכם, מודע, רגיש, מוצלח, מתחשב, חיובי, חזק, אהוב וכו’) אבל כפי שראינו קודם, הצורך להשתפר מכוון אל המקום שבו נוכל סוף סוף לקבל את עצמנו כפי שאנחנו ולהרגיש בטחון, אישור ואהבה.
ומצד שני כבר ראינו שהרצון לקבל את עצמנו מכוון אל המקומות בהם אנחנו חשים לא מספיק טובים ורוצים להשתפר.

מכאן מתגלה לנו אמת די מפתיעה, פשוטה ומדוייקת להפליא: מה שאנחנו באמת רוצים להשתפר בו זו היכולת לקבל את עצמנו ומה שאנחנו באמת רוצים לקבל זה את הרצון שלנו להשתפר.

*המילה “באמת” נמצאת כאן כדי להדגיש שזו המציאות העמוקה מתחת לפני השטח. גם כשאנחנו רוצים להשתפר במשהו פרקטי כמו אנגלית, ריצה או ללמוד להיות סבלניים יותר, למעשה הכמיהה העמוקה מאחורי כל נסיונות השיפור שלנו היא הרצון להיות מסוגלים לקבל את עצמנו כפי שאנחנו ולנוח בתחושה של אישור, בטחון ואהבה (בתנאי שנעמוד בציפיות מסוימות כמובן…).

הציור הבא מדגים את התנועה ההרמונית של שני הקטבים הרגשיים שלנו במעגל אינסופי של התפתחות פנימית…

קבלה עצמית היא השינוי והשיפור המושלם - אלי קרסניץ

במילים אחרות אפשר לומר את זה גם ככה:
השיפור האמיתי שנדרש לנו הוא שיפור ביכולת הקבלה העצמית שלנו
וקבלה של הצורך שלנו להשתפר (אותו פחד או רצון פנימי עמוק שדוחף אותנו קדימה), היא הקבלה האמיתית

כשאנחנו נמצאים באיזון עם שני הקטבים שלנו מתרחשת בתוכנו תנועה מעגלית, טבעית, אינסופית והרמונית בין שני הקטבים הרגשיים, כמו מנוע משומן שפועל היטב ואנחנו חשים שלמות פנימית, פועלים בעולם מתוך דיוק פנימי ואותנטיות וחשים שלווה, בטחן, סיפוק והגשמה עצמית עמוקה.

הקושי והסבל שלנו מתחיל כשאנחנו מנסים להעדיף באופן לא מודע קוטב אחד על פני האחר (מנסים רק לקבל את עצמנו או רק להשתפר). אז המנוע הפנימי שלנו יוצא מאיזון ונוצר מצב לא נעים, צורם ומכאיב שמשפיע על כל חווית החיים שלנו.
ריק

איך זה עובד בפועל

השלב הראשון בכל תהליך של התפתחות אישית הוא פיתוח המודעות או ההקשבה הפנימית כדי לזהות את שני הקטבים הרגשיים שלנו ואת הנטייה שלנו להעדיף קוטב אחד על פני האחר. במילים אחרות – אנחנו מתחילים לשים לב לחוסר האיזון שבנו ולנסיון שלנו לבחור רק בצד אחד של המטבע, או צד אחד של המעגל הפנימי שלנו והסבל שנובע מהנסיון הזה.

לדוגמה, אפשר לשאול את עצמנו “מהו הצורך האמיתי שלי ממש עכשיו?”.
כשאנו חוזרים על השאלה הזו שוב ושוב, תוך הקשבה  עמוקה לגוף ולרגשות שלנו והולכים מספיק עמוק פנימה, נגלה שבכל רגע נתון אנו חשים צורך להרגיש קבלה עצמית עבור אלמנט רגשי כלשהו בנו (פחד, כעס, תשוקה וכו’…) וגם בשיפור היכולת לקבל את עצמנו ולפעול מתוך הקבלה הזו.
זוהי האמת הפשוטה השוכנת מתחת לפני השטח של כולנו וללמוד לשים לב אליה באופן חווייתי ומעשי, זוהי הדרך להכרה ואיזון פנימי עמוק.

כשאנחנו מזהים את הצורכים הרגשיים שלנו אנחנו לומדים קודם כל לתת להם אישור באמצעות הקשבה ודיבור פנימי מתוך כנות. כאן כדאי לשים לב לנקודה עדינה מאוד: לא משנה אם אנחנו מזהים צורך להרגיש  קבלה עצמית או צורך להשתפר או להשתנות, כל מה שנדרש לנו הוא אישור פנימי אוהב וכן לאותו צורך שזיהינו.

לדוגמה:
אם למשל אנחנו חשים פחד וכששאלנו “מהו הצורך האמיתי שלי עכשיו?” גילינו שהצורך כרגע הוא גם לקבל את הפחד כמו שהוא, וגם להשתפר כדי להרגיש בטחון, אנחנו יכולים ללמוד לאשר לעצמנו לחוש את הפחד הזה ולתת לעצמנו במילים כנות ואוהבות את כל האישור שנדרש לפחד ולרצות להשתפר במקום  הזה יחד, בו זמנית ובאותה מידה.
וזאת מכיוון שאנחנו מבינים שאין סתירה בין הצורך לקבל את הפחד כפי שהוא ולבין הצורך להשתפר ולהרגיש בטחון מכיוון ששני הצרכים מכוונים לאותה חוויה פנימית של אישור, בטחון ואהבה.

המאמר הזה הוא רק טעימה קטנה על קצה המזלג מתוך התדר והלימוד של חיים מתוך אחדות פנימית עמוקה ושחרור מבלבול, חרדות, תקיעות ופחדים מתוך הכרה וגילוי עצמי טבעי.

מה שקורה בפועל כשאנחנו עוברים תהליך של לימוד והכרה עצמית עמוקה הוא שחוויית החיים שלנו משתנה. אנחנו מגלים שלווה פנימית עמוקה, חופש מחרדות ותקיעות, חופש ממאבק פנימי ודיכוי עצמי.
העשייה, התקושרת והביטוי שלנו בחיים מתרחשת באופן מדוייק יותר, אותנטי יותר ונעים יותר ככל שאחנו מעמיקים את תהליך הלמידה העצמית וההכרה העצמית.

בהזדמנות זו אני רוצה להודות לחבר יקר בשם עמיחי זלינקובסקי שהיווה עבורי מקור לתובנה עצומה לגבי האפשרות לחיות מתוך אישור פנימי אוהב לשני הקטבים הרגשיים שלי.

נקודה לתשומת לב: הצורך או הנסיון לקבל את עצמנו הוא בפני עצמו ניסיון להשתפר. זוהי נקודה עדינה אך חשובה… לרוב, כשאנחנו מנסים לקבל את המצב כפי שהוא אנחנו נתקלים בהתנגדות פנימית. חשוב להבין שלעיתים, כל מה שנדרש מאתנו הוא להרשות לעצמנו להרגיש את הצורך בקבלה עצמית ולא לנסות לשנות אותו בשום דרך.
זהו הטבע המעגלי הפנימי שלנו וכך אנחנו צומחים באמת, באופן טבעי, אוהב, נעים, מדוייק ומהנה 🙂
ריק

אני כועס ופוחד, מה עושים? ההתבוננות עמוקה על כעס ופחד

כדי להבין מה עושים עם כעס ופחד, כדאי לדעתי קודם להבין אותם, להבין מה קורה לנו כשאנחנו פוחדים וכועסים.
כעס ופחד הם רגשות טבעיים אבל לרוב, נראה שהם אשמים בסבל שלנו, שהם עצמם הסבל שלנו.

במשך רוב חיי האשמתי את הפחד שלי באכזבות, בתקיעות, בשקרים שסיפרתי, בהתנהגות המניפולטיבית שלי, בחוסר הבטחון שלי, בחלומות שלא מימשתי, בהתפשרות על מה שאני באמת אוהב לטובת מה ש”בטוח” ובמה שלא העזתי לעשות.
את הכעס האשמתי בחוסר שקט שלי, במתח שלי, בקשיים שחוויתי במערכות היחסים שלי ובתחושות הלחץ והחרדה שליווי אותי רוב חיי.

ממה שראיתי עד כה, נראה שנוצר מצב מעניין – במצב הנורמלי (הרגיל) והיומיומי, נראה שאנחנו פוחדים מהכעס שלנו וכועסים על הפחד שלנו במידה כזו או אחרת.
ואם לשפוט לפי מה שגיליתי בתוכי ובהרבה מקרים של אנשים שליוויתי באופן אישי, המעגל של פחד מהכעס וכעס על הפחד, מוביל לעיתים קרובות לתחושות של תסכול, חוסר אונים והתנהגות אימפולסיבית, התפרצויות או הסתגרות וניתוק רגשי.
והאמת היא שזה לא מפתיע, זה באמת מתסכל, כואב וקשה לחיות בתחושה של מאבק פנימי בין שני רגשות כל כך עוצמתיים – כעס ופחד.

האם כעס ופחד הם באמת האויבים שלנו? האם הם אלה שמגבילים אותנו וגורמים לנו סבל?

סיפור על כלב

כדי להמחיש את הדמיון וההבדל בין פחד לכעס, הנה סיפור על כלב שהולך ברחוב.

דמיינו לכם כלב ממוצע הולך ברחוב כשלפתע מזנק עליו פינצ’ר קטן ועצבני ומנסה לנשוך אותו.
מה לדעתכם תהיה התגובה של הכלב?
רוב הסיכויים שזו תהיה תגובה של כעס: הכלב ינבח, יתקוף, ינשך וינסה להבריח או אפילו להרוג את התוקף הקטן.

עכשיו דמיינו תסריט אחר: הפעם אותו כלב הולך ברחוב כשלפתע מגיח לעברו נמר.
הפעם תגובת הכלב תהיה כנראה שונה לגמרי ובמקום כעס ותוקפנות, הכלב יגיב בפחד ויברח כל עוד נפשו בו.
(ייתכן כמובן שלאחר זמן מה, אם הכלב יפגוש את חבריו הכלבים ויספר להם על המקרה הנורא עם הנמר, הוא יכעס ויאמר להם משהו כמו “הנמר הזה… אם הייתי תופס אותו עכשיו הייתי מראה לו מה זה…” אבל בפועל, מה שהכלב ירגיש בפנים הוא פחד גדול).

מה בעצם קרה כאן?
בשני המקרים הכלב חש באיום מסויים על חייו, בשני המקרים הוא הרגיש פחד ראשוני. בשני המקרים אם לא היה מגיב הוא היה נהרג בין אם בשיני הפינצ’ר או בשיני הנמר ועם זאת, התגובה הרגשית והמעשית של הכלב בסופו של דבר הייתה שונה בשני המקרים.

התגובה הראשונית ביותר מול כל איום בחיים, היא פחד. זהו הרגש שמתריע על סכנה.
אחרי שנבהלנו, אנחנו מבצעים הערכה מהירה של המצב (לפעמים היא לוקחת שבריר שניה) ואז הפחד יכול להמשיך להיות פחד או להפוך לכעס. תלוי איך נתפס בעיניינו האיום.

כעס ופחד, שניהם מנגנוני הגנה שהתפתחו באופן טבעי כדי לעזור לנו להתמודד עם סכנה קיומית. כלומר, מדובר בנגנוני השרדות טבעיים שמספקים לנו אדרנלין ואנרגיה כדי להתמודד טוב יותר עם מצבי סכנה.

זה יכול להשמע קצת מוזר בהתחלה אבל חשוב לי להדגיש שאנחנו חשים פחד או כעס רק כמשהו בנו מרגיש מאויים. אפילו אם נראה על פני השטח שאין סכנה, שאין מה לפחד או לכעוס, אנחנו פוחדים או כועסים רק כשיש בנו תחושה פנימית של סכנה.

לפעמים רגשות של כעס ופחד יכולים להתחלף במהירות מכיוון שהמקור שלהם הוא אותו דחף בסיסי לשרוד ולחיות והבחירה הלא מודעת אם להגיב בפחד או בכעס בסיטואציה מסויימת נובעת רק מפרשנות מנטלית שניתנת בשבריר שניה.

אם האיום נתפס כחלש יותר מאתנו ובר התמודדות (כמו פינצ’ר או יתוש), התגובה הרגשית תהיה בעיקר כעס ואם האיום נתפס כחזק יותר (כמו נמר או אדם חמוש שמאיים עלינו), התגובה הרגשית תהיה בעיקר פחד.

מתי אנו חווים פחד או כעס?

לפעמים זה לא כל כך קל לראות שמה שמכעיס או מפחיד אותנו נתפס במקום כלשהו בתוכנו כאיום קיומי. למשל כשאנחנו מגיבים בפחד או כעס על התנהגות מסויימות של בן או בת הזוג, אדם ברחוב, נהג בכביש או פשוט כשדברים לא הולכים כפי שרצינו.
עם זאת, שכדי לחוש פחד או כעס אנו חייבים להרגיש מידה מסויימת של איום ואנחנו חשים איום רק משני מצבים – מוות או כאב פיזי או רגשי.

כאב פיזי הוא ברור אבל כאב רגשי נוטה להיות קצת יותר מסתורי. כאב רגשי הוא כאב של נטישה, כאב שאנו חשים כשלא מעריכים אותנו, כשעוזבים אותנו, כשדוחים אותנו, כמשדרים לנו שמי שאנחנו זה לא ראוי לאהבה, לקרבה, לאישור, לכבוד או ליחס אוהב כלשהו.

במשך מיליוני שנות אבולוציה אנושית, המנגנונים הטבעיים של כעס ופחד שקיימים בכל בעל חיים, היו גורמים חשובים להתפתחות החיים ולעצם קיומנו כאן כיום.

מכיוון שרגשות של כעס ופחד הם מנגנונים שצורכים הרבה אנרגיה, הברירה הטבעית “דאגה” לכך שהם יופעלו רק במצבים הכרחיים. אלה הם מצבים שבהם חיינו או חיי אלה שתומכים בנו או חיי ילדנו נמצאים בסכנה ישירה או עקיפה או שאנו עומדים לספוג כאב חזק.

מה שנשאר כדי להשלים את התמונה הוא לברר למה לעיתים כל כך קרובות אנו מפרשים מצבים בחיינו כסכנה ומגיבים בפחד וכעס.

אהבה היא צורך הישרדותי

יש לי וידוי קצת מביך. במשך רוב חיי הייתי בן אדם עצבני. אפשר לומר “פיוז קצר”. הייתי מגיע למצבים של כעס ותסכול קיצוני לעיתים קרובות ולפעמים מסיבות שאפילו אני לא הבנתי אותן או שלא ראיתי בהן הצדקה אמיתי לכעוס.
הרגשתי מבוכה ואשמה על התגובות הכועסות והזועמות שלי שלא אחת פגעו והרחיקו ממני אנשים שאהבתי ולא פעם כעסתי על עצמי שאני כל כך כועס.

כמובן שניתחתי את המצב אלפי פעמים וקישרתי את ההתנהגות שלי למה שלמדתי בבית בילדות ולאופן שהתייחסו אלי כשהייתי ילד, אבל בפנים הרגשתי שיש אמת פשוטה שאני פשוט לא רואה, כאילו לא נוגע בנקודה עצמה, במה שבאמת מפעיל אותי לכעוס כל כך.

לקח לי הרבה שנים לגלות ולהתחיל לשים לב באמת למשהו מאוד רגיש, פגיע ונזקק לאהבה שהיה קיים בתוכי תמיד ושמתוך נסיון להגן עליו מפגיעה כעסתי וזעמתי שוב ושוב.

אני נעזר לעיתים בהסתכלות האבולוציונית כי היא עוזרת לי להבין קצת יותר לעומק את עצמי, את הצרכים שלי ואת מה שמפעיל אותי.

התקופה המודרנית שבה אנחנו חיים היא קצרה מאוד יחסית למשך קיום המין האנושי על פני כדור הארץ. לאורך מיליוני שנות האבולוציה של המין האנושי, ההשרדות שלנו הייתה תלויה לחלוטין במעגל המשפחתי ובמעגל השבטי (חברתי). ללא תמיכה של המעגל המשפחתי והשבטי, לא היה לאדם בודד סיכוי לשרוד אל מול איתני הטבע, חיות הטרף ושאר הסכנות שהיו מנת חלקנו משחר הימים.
לכן זה טבעי שהצורך באישור, קבלה ותמיכה של המעגל המשפחתי והשבטי (החברתי) נמצא בבסיס ההתנהגות האנושית.

מה עושים עם כעס ופחד - אלי קרסניץ
האבולוציה של המין האנושי לאורך מיליוני שנים (בערך…)

המושג “אהבה” הוא משג רחב מאוד הכולל בתוכו היבטים רבים ובינהם הקשבה, אישור, תמיכה, כנות, אהדה, אמפטיה וחברות.
כילדים, התלות שלנו בהורים הייתה מוחלטת והיינו זקוקים לגמרי לתחושה שאנו “אהובים” על ידי ההורים או במילים אחרות, לחוש שההורים מקבלים אותנו, דואגים לנו ומעניקים לנו אישור, בטחון ותמיכה.

כשגדלנו, גילינו את אותו צורך באהבה מהחברה שלנו (השבט). הבסיס לאותו צורך עצום באהבה מההורים ומהחברה הוא הדחף ההשרדותי הקדום שהביא אותנו אל נקודת הזמן בה אנו נמצאים בהווה דרך מיליוני שנות אבולוציה. הצורך ההישרדותי הזה מקודד בגנים שלנו ולכן הצורך שלנו להרגיש שייכים, מקובלים, אהובים ורצויים בחברה הוא עצום וטבעי כאחד.

איך כל זה מתחבר לנושא של כעס ופחד?
פחד וכעס הם מנגנוני הגנה טבעיים שמופעלים המצב של איום והצורך באהבה הוא צורך קיומי והישרדותי מבחינת התת מודע שלנו ולכן רוב הזמן, אנו מגיבים בכעס ובפחד אל מול מצבים בהם אנו מפרשים את המצב כחוסר באהבה ולא בהכרח אל מול סכנה קיומית ברורה ומיידית.

כל כך הרבה פעמים התעצבנתי וכעסתי כשמישהו פשוט לא הבין אותי. אני הסברתי והצד השני לא הבין. הוא לא עשה את זה בכוונה, לא עשה את זה נגדי. ובכל זאת, אני נעלבתי וכעסתי והתעצבנתי ולא פעם נתתי לאנשים להרגיש את זה.

היום במבט לאחור זה נראה עצוב וכואב מאוד כי אני רואה שמה שהפעיל אותי הייתה התפיסה שאם מישהו לא מבין אותי, הוא כנראה לא אוהב אותי, לא אכפת לו ממני.
למרות שעל פני השטח נראה שאין בזה הגיון, בשיחה העמוקה שלי עם עצמי ראיתי שזה מה שקורה וזה קרה כי מאז שהייתי ילד, הרגשתי שלא מבינים אותי, נסגרתי והרגשתי מאויים מאוד מהמצב הזה.

הכל מתחיל בילדות וממשיך גם היום

בילדות היינו תלויים לחלוטין בהורים וביכולת שלהם להעניק לנו אהבה בצורת הזנה, מגע, מילוי הצרכים שלנו, יחס אוהב, הקשבה, בטחון ותמיכה.
במידה כזו או אחרת נראה שכולנו חווינו חוסר באהבה בילדות (אפילו שההורים שלנו אהבו אותנו, כי מסתבר שאין הורים מושלמים) ולמדנו שאהבה, אישור ובטחון ניתנים רק בתנאים מסויימים (בעקבות התנהגות מסויימת, הצגת הישגים, הדחקת רגשות מסויימים או הבלטת רגשות אחרים) ורק בזמנים מסויימים, אם בכלל.

התוצאה של חוסר באהבה בילדות יחד עם התניות על מתן אהבה ואישורים והעובדה שכיום אנו מנותקים מהאווירה השבטית המוגנת שאליה הורגלנו במשך מיליוני שנים, היא תחושת איום קיומי בכל מצב שמזכיר לנו את האפשרות שלא נקבל אהבה מההורים שהפכו מבחינתנו להיות החברה שאנו חיים בה.

תחושת האיום הקיומי מציתה בנו בכל פעם מחדש את הפחד והכעס. לעיתים קרובות אנו לא מודעים למנגנון הזה וחשים תסכול אדיר אל מול הפחד והכעס שלנו שמתעוררים לכאורה ללא כל סיבה “הגיונית” או מוצדקת.

הסיבה ההגיונית שאני רואה לכך שאותן התניות ילדיות ממשיכות לנהל אותנו במשך החיים היא שאנו ממשיכים להגיב בהתגוננות מתוך דחף, מתוך אינסטיקט שפיתחנו והוא הנסיון להגן על עצמנו מפני חוסר באהבה.

אני מכיר את ההתגוננות הזו כל כך טוב בעצמי. אני עובר איתה מסע של חיים שלמים. גם כיום אני מגלה עוד ועוד רבדים עדינים ועמוקים של אותה התגוננות ילדית כואבת ולומד לתת מקום לרגשות שלי, לפגיעות ולרגישות שלי ולבטא את עצמי בכנות ונראה שזה מסע שתמיד ממשיך ומעמיק.

דוגמה מהחיים

ניקח לדוגמה מצב שבו אדם שמאחר לפגישה חשובה צופר בכעס על רכב שנוסע “לאט מידי” לפניו (כן, מביך להודות אבל גם זה קרה לי לא פעם).
הכעס שהאדם חש הוא תוצאה של מחשבה על כך שהוא יאחר לפגישה חשובה ושבעקבות האיחור הוא ייתפס בעיני עצמו כ”לא מספיק אחראי”, ירגיש אשמה ומבוכה ויותר מזה, בילדות אותו אדם (כמוני) בוודאי למד שלהיות “לא מספיק אחראי” ולאחר לפגישה מוביל ליחס ביקורתי, מאשים ומגנה מצד ההורים.

התפקיד האמיתי של הכעס במקרה זה הוא להתריע בפני אותו אדם על הסכנה הקיומית שכרורכה בהעדר אהבה מהוריו עקב היותו “לא מספיק אחראי” אך מכיוון שהאדם שבדוגמא לא פגוש את הכעס שלו באופן מודע ומקשיב לו (ולפעמים זה באמת מאוד קשה להקשיב לעצמנו כשאנחנו כועסים), הוא מנסה להפטר ממנו בכך שהוא מאשים גורם אחר (ההוא שנוסע “לאט מידי”) בקושי שהוא חש.
כמובן שכל זה קורה באופן לא מודע (על פני השטח יש בעיקר כעס, תסכול, אשמה ולרוב גם כמה קללות עסיסיות) ומוביל להרבה מתח וסבל.

הדחקה מחמירה את המצב

לעיתים קרובות בעידוד החברה, אנו נוטים לפתח סלידה, דחייה והדחקה כלפי הפחד והכעס שלנו. מה שמעודד את המצב המכאיב ביחס לרגשות של פחד וכעס הן התפיסות דתיות, מוסריות ו”רוחניות” שמציגות את הפחד והכעס כרגשות “שליליים” ושמשדרות את המסר שפחד וכעס הם רגשות “מזיקים” שצריך “להשתחרר” מהם, “להתעלות מעליהם” או “להתגבר עליהם”.

הגינוי הזה בעצם מעצים את הפחד ומוביל לכך שאנו פוחדים אפילו להודות בקיומם של הרגשות האלה כדי לא להתפס כ”טיפשים”, “חלשים” או “חסרי שליטה עצמית”.
במילים אחרות, מה שגורם לנו לקונפליקט פנימי תמידי עם רגשות הפחד והכעס הוא פחד עמוק יותר מגינוי וחוסר קבלה מצד החברה.

כשאנחנו מדחיקים באופן כרוני רגשות של כעס ופחד נוצר בנו אפקט “סיר הלחץ הרגשי”. מכיוון שפחד וכעס הם רגשות הישרדותיים עוצמתיים, הדחקה של רגשות אלה מובילה למתח נפשי הולך וגובר שיכול בסופו של דבר למצוא פורקן טבעי בצורת התקפי חרדה, התקפי זעם והתנהגות אימפולסיבית, אובססיבית ולא מאוזנת.

הכאב הוא כח מרפא

אם נסכם לרגע שפחד וכעס אינם אויבים שלנו אלא רגשות הישרדותיים, טבעיים וחיוניים ושכל ניסיון שלנו “להתגבר”, “להתעלות” עליהם בכח או להדחיק אותם נובע בעצמו מפחד עמוק יותר, השאלה המתבקשת היא: איך יוצאים מזה? איך מפסיקים את הסבל?

התשובה הקצרה שאני רואה היא שיוצאים מזה על ידי כך שמסכימים להרגיש את הכאב הפנימי שלנו.

שמתי לב שיש מבנה שכבתי שחוזר על עצמו אצלי ואצל הרבה אנשים.

השכבה החיצונית ביותר לרוב היא סוג של “אדישות”, “אפטיות” או נסיון לשדר ש”הכל בסדר אצלי”.
מעין מסיכה שאנחנו לובשים כלפי חוץ.
מתחת לשכבה הזו יש הרבה פעמים כעס כגדול שנשאר קבור ומתפרץ מידי פעם כשיש לו הזדמנות אבל מתחת לכעס יש פחד.

הכעס הרבה פעמים הוא נסיון לא להראות את הפחד שנמצא מתחתיו כי הפחד נתפס כ”חולשה”, הפחד הוא פגיע, הוא רגיש, הוא חשוף וזה מפחיד לחשוף את הפחד אז הרבה פעמים הכעס בא להסתיר או להגן על הפחד שמתחתיו.

והפחד, גם הוא מגונן על משהו, על כאב פנימי עמוק. כאב פנימי שמקורו כנראה בילדות. כאב של ילד או ילדה שמרגישים נטושים, שאי אפשר לאהוב אותם באמת, שהם לבד, שלא קיבלו יחס רגיש, קשוב ובאמת מבין גם אם לא באשמת ההורים שניסו לעשות את הטוב ביותר שיכלו (הרבה פעמים קשה לנו להודות שההורים שלנו לא היו מושלמים או לא נתנו לנו את האהבה שהיינו צריכים בילדות כי זה מרגיש מפחיד או “לא בסדר” להודות בזה).

הכאב הזה שנמצא מתחת לפחד שמתחת לכעס שמתחת להעמדת הפנים ש”הכל בסדר” הוא בעיניי הריפוי.

להסכים לכאוב את הכאב העמוק הזה, זה מה שמשחרר אותי מהזעם הכרוני שגרם לי לכל כך הרבה סבל בחיים.

להסכים לכאוב את הכאב העמוק הזה, זו חוויה מאוד מטהרת, מאוד משחררת, מאוד מחברת ומאוד נעימה בסופו של דבר וזה לוקח מסע של הכרה ואהבה עצמית כדי לאט לאט להרפות את המגננה של מסכת ה”הכל בסדר”, לפגוש את הכעס שמתחת, להקשיב לכאב ולזעקה שבלב הכעס הזה ולגלות את הפחד והרגישות שמאפשרים לפגוש את הכאב העמוק שלנו ולתת לו לשחרר את הריפוי הפנימי העצום שנמצא בפנים במשך שנים.

שליטה עצמית אמיתית היא היכולת להרפות

הצורך, ההעדפה או התחושה שפשוט חייבים להיות בשליטה, שחייבת להיות שליטה עצמית בכל רגע בחיינו.
נשמע מוכר?

רובנו מכורים ל”שליטה עצמית” ועלולים בקלות להיכנס לחרדה אמיתית כאשר ה”שליטה” שלנו נמצאת בסכנה וישנם בינינו גם כאלה שכבר באמת עייפים מלהיות ב”שליטה” כל הזמן ורוצים קצת חופש…(כמוני למשל).

מהי השליטה הזו? 

התחושה הכללית, כאשר מדובר בשליטה עצמית, היא ש”אני שולט על עצמי”.
עצם אמירה זו משקפת מצב דואלי, כלומר מצב בו מתקיימים שני כוחות או היבטים נפשיים, וביניהם יש מערכת יחסים של שולט ונשלט.
השליטה העצמית היא הניסיון למנוע מרגשות מסויימים להתקיים, לקבל ביטוי חיצוני או אפילו להגיע אל פני השטח של ההכרה. לעיתים אדם חווה את השליטה העצמית כניסיון למנוע ממחשבות מסויימות להופיע בתודעתו, אך גם במקרה זה מדובר ברגשות שמציפים איתם מחשבות מסויימות.

אם כן, מיהו “אני” ומיהו “עצמי”? 

עפ”י הגישה ההוליסטית “טרילותרפיה”, מה שבני אדם נוטים לרוב לקרוא לו “אני”, הוא ההיבט הבוגר (לכאורה), המחשבתי והאחראי של נפש האדם (זה שאומר “מה צריך לעשות” ונקרא גם “אגו”) ואילו “עצמי” הוא ההיבט הילדי, האמוציונלי והאינטואיטיבי (זה שמרגיש “מה בא לי” ונקרא גם “איד”).
שליטה עצמית היא למעשה ניסיון של החלק השכלתני-מחשבתי, לשלוט על החלק הילדי – אמוציונלי.

מהם הביטויים של שליטה עצמית?

השליטה העצמית מתרחשת במקביל במישור הפיזי והנפשי. במישור הנפשי, שליטה עצמית באה לידי ביטוי בנסיונות הדחקה, התעלמות, הפחדה עצמית (כדי ליצור זעזוע), בלבול (כדי להסיט את תשומת הלב), יצירת רגשות אשמה, הטפת מוסר והקטנה עצמית (כדי לבטל את הרצון המקורי).
לרוב, הטקטיקות בהן נשתמש כדי לשלוט ברגשותנו יזכירו את אלה שבהן השתמשו הורינו כדי לשלוט בנו כילדים.
במישור הפיזי הניסיון לשלוט ברגשותנו ולדכא אותם בא לידי ביטוי בנשימה חלקית ורדודה וכיווץ כרוני של איזורים שונים בגוף (לסתות, כתפיים, גב, ידיים, מצח, חזה, בטן, סרעפת, ישבן ועוד). באופן טבעי, הכיווץ הכרוני של הנשימה ואיזורים שונים בגוף, מוביל עם השנים לפגיעה בתפקודי גוף שונים ולמחלות.

במה אנחנו מנסים לשלוט בדרך כלל?

הניסיון לשלוט מופנה כלפי רגשות שנתפסים בעיניינו כמסוכנים, מביכים, לא מקובלים, אסורים או מאיימים על התדמית שלנו או על בטחוננו בצורה כזו או אחרת.
לרוב, השליטה העצמית מכוונת נגד רגשות כמו פחד, תשוקה, כעס, שמחה, אהבה, נזקקות, אמפטיה ועצבות.

מדוע רגשות מסויימים נתפסים בעיניינו כמסוכנים?

הסיבה לכך נעוצה בעיקר בילדות שלנו ובדפוסים שפיתחנו במרוצת השנים. באופן כללי, הרגשות שאנו מנסים לשלוט בהם הם אותם רגשות שכשבטאנו אותם כילדים, זכינו ליחס מתעלם, מעניש, מזלזל או אפילו מתעלל. לעיתים בתור ילדים גם קיבלנו את הרושם במישרין או בעקיפין, שרגשות מסויימים הם אסורים, משוגעים ולא שפויים.
בנוסף לדפוסי הילדות, אנו מושפעים מאוד מהחברה בה אנו חיים ומהתנסויות טראמטיות לאורך חיינו ולכן סביר מאוד שננסה לשלוט ברגשות שנתפסים בעיניינו כלא מקובלים חברתית (מאיימים על המעמד החברתי שלנו), לא מוסריים מבחינה דתית או במקרים מסויימים לא “יפים” או “רוחניים” ולא מתיישבים עם אידיאל כלשהו.
יהיה אופי השליטה הרגשית אשר יהיה, המניע לשליטה הוא תמיד פחד ממצב שנתפס כלא נעים ואף כמסכן חיים עבורנו.

האם באמת מדובר בשליטה?

הרעיון מאחורי מושג השליטה הוא שיש מישהו ששולט, כלומר מישהו שיכול לבחור איך יתנהלו הדברים. דבר ראשון שחייבים להבין לגבי שליטה הוא שכדי ששליטה תהיה אמיתית היא חייבת להיות משוחררת מדפוסים שמנהלים אותה, שהרי אחרת מי ששולט הוא הדפוס האוטומטי. אך האם זהו המצב בפועל?
בפועל מה שקורה הוא מצב פרדוקסלי לחלוטין. מה שנקרא בחברה שלנו “שליטה עצמית” הוא למעשה דפוס של דיכוי רגשי בלתי נשלט שמונע ע”י פחדים וטראומות שמקורם בעבר.
השאלה המתבקשת היא, איך קרה שתופעה שהיא מיסודה מצב של חוסר שליטה והשתעבדות לפחד תוך כדי התכווצות בלתי נשלטת של הנשימה ושל איזורים שונים בגוף, קיבלה את השם “שליטה עצמית”?

נפש האדם כשריר

אפשר לומר שאדם שולט על שריר שלו, רק כשהוא יכול לכווץ ולהרפות את השריר על פי רצונו ובהתאם לנסיבות. באופן דומה, אדם שולט על תודעתו רק כאשר הוא מסוגל לאפשר הזדהות עם רגש מסויים ואף לבטא אותו או לחילופין להרפות מרגש כלשהו ואף לחסום ביטוי שלו, על פי רצונו ובהתאם לנסיבות.
אבחנה מעניינת: כשאחד השרירים שלנו תפוס באופן כרוני ומכאיב, אנו מבינים בקלות שיש לנו הרבה פחות שליטה עליו. מצד שני, כאשר התודעה שלנו תפוסה באופן כרוני ולא מסוגלת להכיל או לבטא רגשות מסויימים, אנו מתקשים להבין שמדובר במצב של חוסר שליטה ולא במצב של שליטה.
חשוב להבין שאם השליטה שלנו היא בלתי נשלטת, כלומר אנו לא יכולים להרפות ממנה גם כשאנחנו רוצים, אז היא לא שליטה אלא חוסר שליטה והשתעבדות לדפוסים שמקורם בפחד.

מה עוד אפשר ללמוד מההשוואה של נפש האדם לשריר

בדיוק כפי שהמצב ה”בריא” של שריר איננו כאשר הוא כל הזמן מכווץ או כל הזמן רפוי, אלא דווקא כאשר הוא גמיש, אנרגטי ומסוגל להתכווץ ולהרפות בהתאם לצורך, כך גם במצב “בריא”, תודעת האדם יכולה להזדהות עם רגשות מסויימים ולבטא אותם או להרפות מהם ואף לחסום את ביטויים בהתאם לנסיבות ולצורך.
חשוב להבין שבמצב “בריא” או מאוזן, ההתנהלות האנושית הרגשית לא מוכתבת על ידי דפוסי הדחקה או שליטה עצמית, אלא על ידי יכולת טבעית להזדהות עם רגשות או להרפות מהם בהתאם לנסיבות ומתוך הקשבה לאינטואיציה העמוקה ביותר.

מדוע אנשים ממשיכים לאחוז בדפוסים של שליטה עצמית אוטומטית?
אנשים רבים מאמינים שהם זקוקים לשליטה עצמית כדי להתנהג בצורה “אחראית”, “בוגרת”, “נכונה”, “מועילה” או כזו שמבטיחה את בטחונם הכלכלי, המשפחתי או האישי.
למעשה, אין דבר רחוק יותר מהאמת.


כשאדם מתחיל לתת אמון מחדש ברגשותיו ובעצמו, הוא מגלה שהוא ניחן באופן טבעי באינטואיציה עמוקה המאפשרת לו להגיב באופן מדוייק ונכון בכל סיטואציה מבלי להזדקק לכבליה של אותה “שליטה עצמית” מגבילה ואוטומטית.

לעומת זאת, כאשר אדם נאחז בדפוסים של שליטה עצמית אוטומטית, נגרם לו ולאחרים מסביבו סבל רב המתבטא בין היתר בחיים רוויי תסכול, לחץ, מתח וחרדה. 

איך אפשר לדעת אם אנו מנוהלים על ידי דפוסים של שליטה עצמית אוטומטית?

מעבר לעובדה שכל אדם יודע את התשובה לשאלה זו בינו לבין עצמו, אפשר להיעזר בכמה שאלות:

  • האם אתם יכולים לצחוק, לבכות ולשמוח בחופשיות?
  • האם אתם יכולים לרקוד בחופשיות מבלי לעסוק כל הזמן במחשבות על “איך אני נראה”?
  • האם אתם יכולים להביע את כל קשת רגשותיכם ולשתף אותם עם בני זוג, משפחה או חברים?
  • האם אתם מרשים לעצמכם לאהוב ולהתאהב באמת?
  • האם אתם משוחררים במיניות ונותנים לעצמכם להתמסר לחוויה באופן מלא?
  • האם אתם נושמים בחופשיות ובמלאות ומחוברים לגופכם?

אם התשובה על חלק מהשאלות האלה היא “לא”, כנראה שגם אתם, כמו רוב בני האדם, סובלים מדפוסים מגבילים של שליטה עצמית אוטומטית.

מה שנדרש כדי לשחרר אדם מדפוסים של שליטה עצמית מגבילה הוא קודם כל שחרור מהאשליה ששליטה זו נחוצה לו כדי לחיות חיים מאושרים או “נכונים”, שהרי אם אמונה זו לא תשתנה, האדם לא יתן הזדמנות לאפשרות של שחרור מדפוסי שליטה עצמית.

כדי להרפות את השליטה העצמית המגבילה אנחנו זקוקים להקשבה, למודעות עצמית שיכולה להבחין בטבעם העמוק יותר של המחשבות והרגשות שלנו, בצורך הבסיסי באישור ואהבה שבא לידי ביטוי בכל רגש ובכל מחשבה שלנו.

כוחה של אי ידיעה

משהו אמיתי, עמוק ומרפא מאוד קורה בכל פעם שאני מבין שאני לא מבין ולא יודע.
גם היכולת לתקשר, להקשיב ולהיות ביחד עם האחר נפתחת באותם רגעים של הכרה באי ידיעה.

החיים שלנו הם מסע מרתק, מסתורי ומלא לימוד וריפוי כשהם לא מוגבלים לתבניות או דפוסים מחשבתיים קבועים ומשעממים. המסע הזה הוא ספונטני, מפתיע ומתחדש כל הזמן כמו הטבע. זהו מסע של גילוי שאינו נגמר ולא חסר בו דבר באופן מהותי כי הוא לא דבק בשום רעיון לגבי איך “צריך” לחיות או איך אנחנו “צריכים”, “חייהים” או “אמורים” להיות.

כל עוד אנחנו מאמינים שאנו באמת באמת יודעים איך משהו או מישהו “צריך” או “אמור” להיות, מבלי שנהיה מודעים לכך שמדובר רק באמונה שלנו, אנחנו נגבילים את עצמו לתבנית, ודבקות בתבנית קבועה מול המציאות המשתנה ללא הרף שלנו, פירושה סבל שהוא מאבק בלתי פוסק בעצמנו ובמציאות שלנו.

למה?

מכיוון שהטבע הפנימי כמו גם הטבע החיצוני, הוא פראי בכל המובנים ומשתנה ללא הרף. לנסות להיאחז בתבנית קבועה או דעה קבועה, וכלל לא משנה מה התוכן שלה (דעה על עצמי, על החיים, על מישהו אחר…) זה להיות בקונפליקט עם המציאות המשתנה של הרגע הזה, וקונפליקט עם המציאות המיידית (משהו רצוי לא קורה משהו לא רצוי קורה) הוא בעצם משמעות המושג סבל.

קראתי פעם ספר על מורה זן שאמר שהמעלה החשובה ביותר היא הכרה כנה באי ידיעה. אדם שמכיר בפשטות ובכנות באי ידיעה שלו, לא ימהר להאשים את עצמו או אחרים, לא ישלה את עצמו ולרוב, לא יגרום לעצמו ולאחרים סבל מיותר.
מצד שני הוא יכול להיות קשוב, רגיש, ספונטני, אותנטי, ער, נוכח, גמיש, מאפשר, מחובר, יצירתי וחי במלוא מובן המילה.

בספרו המצוין “Only don’t know”, כותב זן מאסטר סאונג סאן: אם אינך יודע משהו ב100%, פשוט תישאר באי ידיעה. תמשיך ללכת ישר כל הזמן ואל תדע. התמסר לגמרי לאי ידיעה עד שלא תישאר בך שום אשליה ותשתחרר מכל סבל.

ומהו סבל אם לא דבקות באמונה המייסרת שמשהו “אמור” או “צריך” להיות אחרת ממה שהוא כבר עכשיו…

הכרה באי ידיעה

הכרה באי ידיעה אין משמעותה התכחשות למידע, הדחקה או העמדת פני לא יודע. אי ידיעה היא גם לא מחשבה על כך שאיני יודע או אמונה בכך שאיני יודע.
לא מדובר כאן בהחלפת מערכת אמונות שהרי גם האמונה “אני לא יודע כלום” היא רק אמונה.
לא מדובר כאן גם בהתכחשות או ביטול האמונות שלנו אלא בהסכמה הכנה והפשוטה לבדוק, לראות ולהודות בכנות שכל אמונה היא רק פרשנות או רעיון ושהמציאות שאנו חווים היא תמיד מציאות רגשית, מסתורית, חדשה ועמוקה יותר מכל רעיון או פרשנות שיש לנו.

הכרה באי ידיעה היא הסכמה פשוטה, מעשית וכנה לבדוק ולפגוש את המציאות של הרגע הזה כפי שהיא.
למרות שאיננה ניתנת לתיאור במילים, אפשר לומר שהכרה באי ידיעה היא ההכרה בכך שאנו באמת לא יודעים שום דבר חוץ ממה שאנו חווים ומרגישים ברגע זה וכל השאר הוא דמיון וזכרון הניתנים לאינסוף פרשנויות.
ופרשנויות כמובן הן לא רעות או טובות, הן פשוט…פרשנויות, סיפורים, הסברים. שווה להקשיב להם, שווה לראות איזה חמודים אנחנו כשאנחנו מספרים לעצמנו סיפורים ויחד עם זה לראות שאלה באמת סיפורים.

זוהי אולי ההכרה בכך שכל מה שקיים בעולם המחשבות שלנו זה זכרונות, רעיונות, אמונות, זהויות דמיוניות וסיפורים אבל שום דבר מזה אינו ידיעה ודאית באמת.
חשוב להבין שלא מדובר כאן במשחק פילוסופי אלא בהזמנה להקשבה ובדיקה פנימית והתבוננות כנה – מה אני מרגיש כבר עכשיו?
מה אני באמת חווה עכשיו בגוף?
האם אני באמת יודע משהו למעט מה שאני מרגיש וחווה ממש עכשיו?

בדקו לרגע בינכם לבין עצמכם את הנקודות הבאות:
האם אני יודע בדיוק מהי הסיבה שאני מרגיש כפי שאני מרגיש?
האם אני יודע בדיוק מה לעשות עם הרגשות שלי?
האם אני יודע מה אני עושה כאן, בעולם הזה ומדוע?
האם אני יודע בדיוק איך לעשות לי נעים ממש עכשיו?
האם אני יודע בוודאות מה יקרה בעוד מספר דקות?

אם גיליתם שאינכם יודעים, אני אתכם…גם אני לא יודע.
ומכאן אפשר להתפתח ולצמוח באופן המדוייק והנכון ביותר עבורנו.
איך זה קורה?
אני לא יודע ומזל שאני לא צריך לדעת.
הטבע הפלאי והמסתורי שמקיים אותנו ונובע מתוכנו בכל רגע פשוט יוצר מציאות חדשה ומעניינת בכל רגע חדש.

 

הגילוי והחופש שבאי הידיעה

במיוחד מדהים בעיניי לגלות עד כמה פשוט להקשיב ולשמוע את עצמנו ואת האחר כשאנחנו לא נאחזים באמונת הידיעה.
הכרה באי הידיעה מאפשרת לנו לגלות מחדש ובאופן בלתי אמצעי (לא מותנה בהסברים או פרשנויות של החברה) את עצמנו, הרגשות שלנו והיופי העמוק שמתגלה בכל רגע מחדש.
באופן טבעי, להכרה באי הידיעה שלנו יש פוטנציאל ריפוי עצום לכל צורות הסבל שלנו (דכאון, חרדה, ביטול עצמי, תקיעות, ביקורתיות, התמכרויות ועוד…).

כל צורות הסבל הנפשי שלנו נובעות באופן כזה או אחר מתוך מאבק פנימי מייסר שלנו בעצמנו מתוך נסיון להתאים את עצמנו למשהו שאנחנו חושבים או מאמינים שאנחנו “צריכים” או “אמורים” להיות כדי לקבל תחושה של אישור, בטחון ואהבה מהסביבה שלנו.

בהכרה באי הידיעה שלנו יש גם נחמה גדולה, שהרי כל מה שקורה, באמת קורה מבלי שאנחנו יודעים ומבינים איך, ולכן אין זו אשמתנו או אחריותנו.
מצד שני יש בהכרה באי הידעה לקיחת אחריות מוחלטת שהרי אין איש שאשם במה שקורה עכשיו ואנחנו לחלוטין חווים את המחשבות והרגשות שלנו ברגע זה ויכולים להיות רגישים, קשובים ואוהבים כלפי עצמנו ואחרים בכל רגע חדש.

כדאי לשים לב למילכוד נפוץ כשמתחילים לגלות את אי הידיעה שלנו: להאמין, לחשוב או לנסות לשכנע את עצמנו ש”אני לא יודע כלום” (שמעתי לא מעט אנשים אומרים את זה כמו מנטרה שוב ושוב) זה לא באמת נעים.
כדי להכיר באי הידיעה באופן מעשי, יש צורך רק בשני דברים: בהקשבה לעצמנו וכנות אמיתית לגבי הרגשות שלנו ומה שאנחנו לא יודעים.

פוסט מעמוד הפייסבוק שלי

הדפוס הנפשי הכי עמוק הוא הדפוס שמספר שיש דפוסים נפשיים ושצריך לעשות איתם משהו (לשנות, לנקות, לטהר, לשחרר, לקבל, לאהוב וכו’…).
הדפוס הזה לא שם לב לכך שהוא דפוס בעצמו.
האמונה הכי עמוקה היא האמונה שיש אמונות ושהאמונות האלה הן לא ה”אמת”. האמונה הזו לא שמה לב לכך שהיא אמונה בעצמה.

כשאנחנונ נכנסים לדפוס והאמונה הבסיסיים האלה בלי לשים לב, אנו שוכחים את עצמנו והולכים סחור סחור במעגלים מתסכלים.

ואם עוצרים לרגע ומקשיבים עכשיו, משהו מתעורר.
כי בתכלס מה באמת יש פה?
לפני תאוריות, לפני פילוסופיות, לפני “תובנות”, לפני הסברים שנשענים על הסברים שנשענים על הסברים…

מה באמת יש? פה. עכשיו.
מה יש?
יש רגשות. יש מחשבות. יש תחושות. יש צורך עצום בבטחון, אישור ואהבה.
זהו.
זה הכל.
וגם אלה סתם מילים…כי בעצם יש פשוט “ככה”.

מה זה אומר? שיש פה מציאות והיא אני.
מה עושים עם זה? לא יודע.
למה זה ככה? יש לי רק השערות אבל ממש לא ידיעה.
איך לשלוט בזה? ממש לא יודע.
איך זה קרה? לא יודע.
האם זה אמור להיות כך או אחרת? לא יודע, לא תדרכו אותי לפני שבאתי לכאן.

אם בכנות, אז בכנות – אני לא יודע.
יש מיליון הסברים ותאוריות לכל דבר. יש מליון ספרים פסיכולוגיים, רוחניים, מיסטיים, מאגיים, לוגיים…והמון סיפורים.
אבל מה…תכלס?
אני פשוט לא יודע.

ולמה לי לנסות לדעת?
כי אני פוחד להשאר מי שאני עכשיו?
כי אני פוחד שיראו שאני לא יודע? לא מושלם? לא מגובה ב100% של בטחון?
כי אני מפחד שידחו אותי? שינטשו אותי?
כי אני פוחד שלהיות אני זה לא מספיק טוב?
אז אני יכול פשוט לראות בעצמי עכשיו שכן, כן אני פוחד מכל הדברים האלה.
ולמה? אני פשוט לא יודע.
ומה עושים? אין לי מושג.
ואני בכלל לא שולט בפחד הזה ובכלל לא יודע איך זה אמור להיות.

אז למה לי לנסות לדעת? אני יכול פשוט להקשיב ולהזכר שאני באמת לא יודע.
כשאני נזכר שאני באמת לא יודע את כל זה, משהו בי פשוט נרגע, מתיישב וחוזר הביתה בעצמו כי פתאום יש לי אותי שמקשיב לי באמת.

בדקו בעצמכם

משמעות המילה “ידיעה” כאן היא דבקות ברעיון, אמונה או תפיסה שכלתנית כלשהי לגבי ה”אמת” או לגבי איך “צריך” או מה “אמור” להיות.
אני לא מתכוון כאן ל”ידיעה” שבאה בכנות מעומק הלב, אלא על נסיון לכפות “הבנה” או לדבוק בעמדה או דעה מתוך “הגיון” ו”שכל”.

אשליית ידיעה יוצרת פילוג פנימי בין אמונה ב”נכון” ו”לא נכון” וצובעת את חיינו בגוונים של שחור ולבן.
הכרה באי ידיעה משחררת וחסרת גבולות.

אשליית ידיעה מייצרת נוקשות, “אגו” במובן הקשה והלא נעים, העדפות, הפרדות, לחץ, אשמה ופחד.
הכרה באי ידיעה משחררת, מרפה, מאפשרת ומקבלת, פותחת את הלב.

אשליית ידיעה מביאה רצינות, בושה, ביקורת, תחושת חובה, חוסר אונים ואכזבה.
הכרה באי ידיעה מביאה מגוון אפשרויות, חיבור לרגש, ספונטניות ויצירתיות.

אשליית ידיעה לא מכילה אי ידיעה.
אי ידיעה מכילה כל דבר כולל ידיעה.

אשליית ידיעה זורקת אדם לעולם צר של מחשבות ותחושת “אין ברירה”.
הכרה באי ידיעה משאירה את האדם נוכח ברגע הזה וקשוב לצרכים הרגשיים שלו ושל הסביבה.

אשליית ידיעה יוצרת אשליה של בטחון ושייכות אך היא תמיד משאירה אותנו במתח ודאגה.
הכרה באי ידיעה מאפשרת לנו לנוח באמת כבר ברגע הזה.

מנסיון אישי אני יכול לומר שלהכיר באי ידיעה זוהי ממש מדיטציה, פתח להקשבה ותחושה של אחדות וריפוי עמוק.
לעשות אהבה מתוך אי ידיעה זה חיבור עמוק, מעצים, מרגש ובעצם זוהי טנטרה – אומנות האהבה של הלב.
לשיר, לרקוד ולכתוב מתוך אי ידיעה זו יצירתיות, הגשמה ותחושה של התרגשות כנה.
לחיות מתוך אי ידיעה זה מסע כנה, מאושר, ספונטני, מרתק, מלא באמון והוקרת תודה, מחובר לקרקע ולרגשות ומפתיע בכל רגע חדש.

רוב האמונות שלנו לגבי עצמנו והחיים הן תוצרים של התניות שמקורן בילדות שלנו

אמונות ודעות אלה משקפות את הגישה של הורינו, החברה והסביבה בה גדלנו ולא באמת משקפות את הצרכים הרגשיים האוטנתיים שלנו ואת הפוטנציאל שלנו לאושר.
חשבו לרגע: אם הייתי מוותר על התפיסות והאמונות הרגילות שלי לגבי עצמי ומרשה לעצמי לא לדעת מי אני ומה אני אמור להיות, איך זה היה משפיע על בחירות בחיי?
מה הייתי בוחר לנסות או לעשות שאינני מעז היום?
איך זה היה משפיע על היכולת שלי להיות קשוב ונאמן לרגשות שלי?
איך זה היה משפיע על האפשרות להיות קשוב ומקבל כלפי עצמי וכלפי אחרים?

איך מכירים באי ידיעה?

באמצעות הקשבה טבעית לרגשות שלנו. במקום שבו נגמרות השאלות והחקירה האינטלקטואלית, יש מקום להתבוננות, מפגש רגשי והכרה פשוטה במציאות הרגשית שלנו.
מדובר בתהליך אישי שבו אדם לומד להיות נוכח בגוף, ברגשות ובמחשבות מבלי לנסות לשנות או “לפתור משהו”.
למעשה זוהי מנוחה מתוך הקשבה אוהבת לעצמנו.

במצב כזה של הקשבה עמוקה, אנו רואים איך כל הרעיונות שלנו משתנים והולכים ובאים כמו גלים ואנחנו ממשיכים להתקיים כמרחב אינסופי של אי ידיעה שמוליד מתוכו את כל האפשרויות. וביחוד את האפשרות להיות קשובים ללב ולאינטואיציה העמוקה ביותר שמנחה אותנו אל הבחירות המדוייקות ביותר עבורנו בכל רגע נתון.

אולי אתם שואלים את עצמכם “אבל איך אפשר לחיות ללא ידיעה? האין זה לא מעשי? משוגע? לא נורמלי? מוזר? מפחיד?”… טבעי מאוד ששאלות כאלה יטרידו אותנו.
למעשה, הכרה באי ידיעה היא לא ויתור על ידיעה מהסיבה הפשוטה שכשכבר עכשיו איננו יודעים דבר באמת.

אילו היינו באמת יודעים משהו, הוויתור על הידע הזה היה יכול להתפרש כהפסד או חיסרון כלשהו, אבל מיכוון שכבר כעת איננו יודעים דבר באמת, כל מה שיש לנו כרגע הוא אשליה של ידיעה והאשליה הזו היא האחזות בכח במשהו שפשוט אין לנו וזה ממש מעייף ולא נעים.
כבר עכשיו כל מושג שיש לנו על עצמו ועל החיים הוא תפיסה סובייקטיבית שנתונה לשינוי מתמיד עם כל חוויה חדשה.

ממש כמו לפקוח את העיניים ולראות את המקום שאנו נמצאים בו כבר עכשיו, מדובר בהתפכחות מאשליות ולא בויתור על ידע כלשהו. נהפוך הוא, מתוך הכרה באי הידיעה שלנו, אנו מגלים מקור פנימי של ידע אותנטי ועמוק יותר, מקור של חמלה והכוונה שאינו מוגבל לתבניות מחשבתיות מייסרות ונוקשות.

מתוך הכרה באי הידיעה שלנו אנו מגלים מעיין שופע של הכוונה פנימית שאינה נזקקת לשאלות ודילמות קיומיות קשות.

לחיות חיים נורמליים ואפילו להנות מהם

מתוך הכרה באי ידיעה אפשר לראות בלי מאמץ שהחיים הם משחק ושבאמת הכל אפשרי. מתוך הכרה באי ידיעה אפשר להנות ממשחק החיים ולעשות את כל הדברים הרגילים והמיוחדים כמו לעבוד, לקיים חיי משפחה וליצור.

החיים ממשיכים כרגיל מתוך ההכרה באי הידיעה אך האיכות הקשובה הזו מתגלה כאיכות טבעית שקודמת לכל התפיסות והרעיונות.
ברגעים של הכרה באי ידיעה אנחנו נהנים מהחיים ומהמשחק שבהם עם כל העליות והירידות, הקל והקשה שבהם, אך בינינו לבין עצמנו, אנו לא משלים את עצמנו שאנו באמת יודעים משהו ולכן נשארים פתוחים, משוחררים וטוטאליים וחיים מתוך חופש פנימי או שלמות פנימית אם תרצו.