פוסטים

חרדה היא לא מחלה (איך להרגיע חרדה)

חרדה | חרדות | מהי חרדה

אני כותב את המאמר הזה בעקבות פגישה מרתקת עם אשה שהגיעה אלי וסיפרה על החרדה שלה ועל המסע שלה עם מטפלים ופסיכולוגים שהעבירו לה בדרכים שונות את המסר שחרדה היא מחלה, שחרדה היא בעיה שצריך להשתלט עליה ולמגר אותה בכח.

כשדיברנו היא הייתה מופתעת ונרגשת לשמוע שבעיניי חרדה היא לא מחלה אלא ביטוי טבעי וחכם של מצוקה רגשית שאנו חווים. ושזה הרבה יותר נעים, מדוייק ומרפא להבין את החרדה שלנו וללמוד לתת לה מקום מקבל ואוהב מאשר להלחם בה, להדחיק או לגנות אותה בכח.
ולא רק שחרדה היא לא מחלה, אלא שבעייני היא קול חכם ועמוק מאוד שרוצה לעזור לנו להתעורר, להבין את עצמנו וללכת בדרך המדוייקת שלנו בחיים.

בעקבות המפגש הזה ומכיוון שחרדה היתה מאז ומעולם חלק בלתי נפרד מהחיים שלי, התעוררה בי השראה לכתוב ולשתף מסר שבעיניי הוא זעקה עמוקה וכואבת שעולה מעומק הלב של רבים מאתנו שסובלים מחרדות ומוצאים את עצמנו במלחמה פנימית, רגשות אשמה, לחץ, תסכול ואכזבה מעצמנו.

חרדה היא לא מחלה

ובכל זאת, אנו חווים את החרדה כמשהו מאוד לא נעים והדחף הראשוני שלנו הוא לנסות לעצור את ההרגשה הלא נעימה והמאיימת שעולה בנו כדי לא לאבד שליטה ולא להיתפס כמי שלא שולטים בעצמם.

למה זה כל כך לא נעים?
זה לא נעים בעיקר כי בזמן חרדה חזקה או התקף חרדה, קורה לנו משהו שאנחנו לא מבינים, לא שולטים בו ומעולם לא למדנו להתייחס אליו בהבנה ולקבל אותו.

כשאנחנו מרגישים משהו כזה, יכול להתעורר בנו פחד גדול ממוות, משגעון וגם מההשלכות החברתיות שיכולות להיראות לנו מאוד מגנות, ביקורתיות ומשפילות ולרוב, הרבה ביקורת עצמית, אכזבה מעצמנו, הלקאה וגינוי עצמי על חוסר השליטה שלנו והרבה חוסר הבנה למצב שלנו.

לחרדה והתקפי חרדה יש הרבה ביטויים גופניים שמתחילים בדופק מואץ ויכולים לכלול קשיים בנשימה, הזעה, סחרחורת, כיווץ בגוף, רעידות, בחילה, הקאה, מועקה בחזה או בבטן, קושי לבלוע, אובדן תחושה באזורים שונים בגוף, תחושת שיתוק, ריעוד ועוד.

אבל כל התחושות הפיזיות האלה מועצמות באופן ניכר כשאנחנו נלחצים, מנסים להאבק בעצמנו ומפנים כלפי עצמנו יחס כוחני שרואה בתחושות האלה אויב ומקור לאיום עלינו ולא מזהים שמדובר במצוקה רגשית שזקוקה יותר מהכל ליחס קשוב ואוהב, ממש כמו ילד שחווה מצוקה וחרדה וזקוק להורה תומך ואוהב יותר מכל דבר אחר
.
ואגב, חשוב לי לציין שכמובן שזה לא באשמתנו אלא מכיוון שזה מה שלמדנו ולא לימדו אותנו להבין או להתייחס אחרת לחרדה שלנו וגם זה לא באשמת מישהו, פשוט לא היה מי שיסביר וילמד, יראה ויתמוך בהבנה.


איך להבין את החרדה ולתת לה מענה

כדי לענות על השאלה הכנתי תרשים פשוט שמתאר את מעגל החרדה.
מעגל שמראה מה קורה לנו כשאנחנו בחרדה ולמה חרדה לא מתפוגגת אלא מלווה אותנו לאורך זמן וחוזרת שוב ושוב.

חרדה היא לא מחלה - איך להרגיע חרדה
מעגל החרדה

קודם כל: חרדה…למה היא בכלל קיימת?

יש הרבה צורות של חרדה. הנפוצות ביותר הן חרדת נטישה, חרדה חברתית, חרדה מאינטימיות וקרבה וחרדה משינויים, אבל יש עוד חרדות ולפעמים אין שום סימן או דרך להבין מה גורם לחרדה שלנו.

בעיניי, לכל החרדות יש מקור אחד עמוק בילדות שלנו ובאופן שבו למדנו להתייחס (או יותר נכון, לא להתייחס לעצמנו ולרגשות שלנו).

החרדה בעיניי, היא תוצר של שני גורמים:
1. היחס שקיבלנו כילדים – יחס שלא תמיד היה קשוב, רגיש, אוהב, סלבני ורגיש לצרכים שלנו. יחס שלא פעם גרם לנו להרגיש לא מספיק טובים, בודדים, לא מובנים, לא אהובים ולא ראויים לאהבה. יחס שלא פעם היה ביקורתי, תקיף, דורשני או פשוט לא קשוב ובמקרים לא מעטים אלים מילולית או פיזית וכמובן שיש מקום חשוב לארועים טראומטיים שלא מעטים מאתנו חוו בילדות או בגיל מאוחר יותר, טראומות שלא פעם נשארו מודחקות עמוק בתוכנו.

2. חברה שמלמדת אותנו מגיל צעיר מאוד שכדי לשרוד ולהצליח בחיים חייבים להסתיר, לגנות ולהחדיק את הרגשות שלנו תחת שריון כבד של העמדת פני “הכל בסדר”.
למדנו את זה בילדות גם כי ההורים שלנו והאנשים בחברה שבה גדלנו, לא הביעו רגשות באופן חופשי, לא דיברו או ביטאו לרוב את הרגשות והצרכים הרגשיים שלהם והתייחסו לחיים כאל מאבק הישדרותי, מאמץ ונסיון להסתיר את הפחדים, החולשות, הרגישויות והצרכים הרגשיים הטבעיים שלהם.

ולמדנו את זה בילדות גם כי ההורים שלנו התייחסו אלינו באופן שדרש שוב ושוב שלא נביע באופן חופשי את הרגשות שלנו, שלא נפגין פחד, שלא נכעס, שלא נביע נזקקות לאישור ואהבה יתר על המידה.

השילוב של שני הגורמים האלה יוצר “סיר לחץ” רגשי שבו מצד אחד אנו נושאים בפנים הרבה רגשות של מצוקה, כאב, חוסר אמון וחוסר בטחון ומצד שני אנו פוחדים מאוד להפגין את הרגשות שלנו ולתת להם מקום וביטוי בריא ודורשים מעצמנו להיות “בסדר”, להיות ב”שליטה” ולהפגין קור רוח.

האם ההורים שלנו אשמים?

אני לא מתיימר להכיר את ההורים של כולם אבל מהנסיון האישי שלי וממאות האנשים שזכיתי ללוות בתהליכים אישיים, אני יודע שברוב המקרים (כמו גם במקרה האישי שלי), גדלנו להורים שלא ידעו לתת מקום לביטוי רגשי בעצמם ובאופן טבעי דרשו מאתנו להתנהג כך בעצמנו.

חשוב לי לציין שאין בזה האשמה כלפי ההורים, הרי גם להם היו הורים והם ניסו כמיטב יכולתם לאהוב אותנו. ובכל זאת, למדנו בילדות שאין מקום לרגשות שלנו. שאין מקום חופשי להרגיש פחד, עצב או נזקקות לאישור ואהבה.
שאין מקום חופשי ואוהב לבטא בו תחושות של חוסר בטחון, של בלבול, של חוסר הבנה.

רובנו למדנו שצריך לשדר שליטה עצמית, שצריך להיראות “בסדר”, שחייבים להיות חזקים, חכמים, מתחשבים, צלולים ומפוכחים כדי לשרוד וכדי שיהיה לנו מקום בחברה.

רובנו למדנו שחרדה היא מחלה או בעיה חמורה ומביכה שאסור להרגיש או להראות והתשובה שרובנו חושבים עליה כשעולה השאלה “איך להרגיע חרדה?” היא תשובה של דיכוי, גינוי, ניתוק, השתלטות, הסחת דעת, נסיון לחשוב “חיובי” ושיטות שונות שאמורות לדכא את החרדה בתוכנו.

אבל לדעתי, חרדה היא ביטוי בריא של המצוקה הרגשית שאנו נושאים בתוכנו. מצוקה שלא תיפתר בשום צורה של גינוי, דיכוי או השתלטות, אלא רק במפגש עמוק, אוהב ומרפא עם עצמנו. חרדה היא ביטוי בריא של הצורך שלנו בנחת ושלמות עצמית, בחיים בלתי מתפשרים של דיוק פנימי ומימוש עצמי.

למה חרדה היא ביטוי של מצוקה רגשית

דמיינו לעצמכם שבמשך עשרות שנים אתם אוגרים בפנים רגשות של פחד, עצב, חוסר בטחון, כעס, כאב רגשי על כל נטישה או עלבון שעברתם וצורך עצום באהבה, אישור ובטחון.
במשך עשרות שנים הרגשות האלה, האדרנלין והעוצמה הרגשית הזו נאגרת בתת המודע שלנו, בגוף, ברקמות ובשרירים שלנו.
לאן כל המתח הרגשי הזה יכול ללכת?

הגוף לא יכול להכיל מתח ולחץ פנימי ללא גבול ודווקא בגלל שהגוף שלנו חכם מאוד ולא רוצה שנהיה חולים ונקרוס, הוא רוצה לשחרר את המתח הרגשי העצום שאנו נושאים.

ואיך משתחרר מתח רגשי?
כמו קיטור, כמו זרם עוצמתי שמרעיד, מנער ומשחרר את הנוקשות והקבעון שלנו.

ממש כמו…התקף חרדה.
התקף חרדה הוא בעצם לא התקף…הוא נסיון של הגוף שלנו לשחרר את כל מה  שעצור, מדוכא וזועק לחופש בתוכנו.

בפעמים שאפשרתי לעצמי פשוט לרעוד, לרעוד בלי שליטה כמו ילד כשאני מרגיש חרדה, ה”התקף” עבר תוך כמה דקות והשאיר אותי בתחושה של חופש, בהירות, חיבור ושמחה.
הוא עבר כי הוא לא היה התקף, הוא היה שחרור, פורקן של מתח נפשי אדיר שהיה בי וביקש ביטוי.

השפעות החברה שבה גדלנו על החרדה שלנו

מכיוון שגדלנו בחברה כאובה, מאופקת, הישרדותית ופוחדת שמקדשת איפוק, ריסון ושליטה עצמית למראית עין ובכל מחיר (וזה לא מפתיע אם חושבים על מה שהאנושות עברה לאורך ההיסטוריה האנושית), אנו פוחדים מעצמנו, פוחדים מהרגשות הטבעיים שלנו ומנסים בכל דרך להסתיר ולדכא את הרגשות הכי טבעיים שלנו.

רגשות כמו פחד למשל….פחד שהוא האינסטיקט הבסיסי ביותר שלנו שבזכותו אנו שורדים, פחד שנועד רק להעיר את תשומת ליבנו למשהו שמבקש בנו בטחון וזקוק לתשומת לב ומקום.

ולדעתי, בגלל הטראומה הקולקטיבית שלנו כחברה אנושית, אנשים רבים מוצאים את עצמם נעזרים בשיטות וגישות שמנסות לרפא את ה”מחלה” שנקראת חרדה בכלים כוחניים של ריסון, דיכוי והשתלטות במקום הקשבה, הבנה, רגישות, אמון בעצמנו וברגשות שלנו, אמפטיה, ביטוי רגשי, קבלה ואהבה עצמית מעשית (ולא רק תיאורטית כמו שינון משפטים “חיוביים” או משפטי אהבה עצמית).

וזה לא עובד בכח, או לפחות, לא לטווח הארוך. לרוב זה מקבע בנו את החרדה ומכניס אותנו למצב של רדיפה בלתי פוסקת אחרי היעד הסופי שבו נשתחרר סוף סוף מהבעיה שלנו שהיא בעצם…אנחנו עצמנו.

וזה קורה תוך שאנחנו לומדים להאמין שהסיבה שעדיין לא השתחררנו מהחדרה היא מכיוון שאנחנו פשוט לא מספיק טובים, לא מספיק בשליטה, לא מספיק חכמים כדי להשתלט על עצמנו וכל זה מלווה בביקורת עצמית, הלקאה עצמית והרבה רגשות אשמה.

במפגשים אישיים פגשתי עשרות אנשים שסיפרו לי שהם כבר ניסו  הכל, כל סוג טיפול כולל כדורים והחרדה עדיין שם, הם חיים בלחץ, במתח תמידי ובתחושת מאבק.
וזה כואב, זה עצוב וזה לא חייב להיות ככה.

הבנת הכרוניקה של מעגל החרדה

השלבים של מעגל החרדה יכולים לעזור לנו להבין את המלכוד שאנו חיים בו:

1. חרדה – תחושה טבעית (ובריאה!) של אובדן שליטה ופחד שהם בעצם הנסיון של הגוף שלנו לשחרר מתח רגשי שצברנו ולתת מקום לכל הרגשות שלמדנו שאין להם מקום או זכות קיום.

2. אמונה שחייבים לשלוט ברגשות ולהפגין שליטה – לא באשמתנו, רק כי גדלנו בחברה חרדתית שפוחדת מרגשות טבעיים ומקדשת ריסון רגשי מכאיב כסימן ל”שפיות” וכתנאי לאישור חברתי.

3. פחד מגינוי, דחייה ונטישה חברתית – מה יותר מפחיד מזה שיחשבו שאנחנו לא בסדר? שאנחנו לא שפויים? שיגנו וישפטו וינטשו אותנו בגלל אותו גל חרדה שיש בנו?

4. נסיון מאומץ לשלוט בחרדה ולדכא אותה – נסיון לחשוב על משהו אחר, נסיון לספר לעצמנו ש”אין מה לפחד”, שיטות וטכניקות של שיכנוע עצמי כוחני, בריחה או דיכוי והדחקה שלמדנו כולל טכניקות של שליטה בנשימה ועוד.

5. תחושת מאבק פנימי, כיווץ וחוסר אונים – כי אי אפשר להרגיש שלמים כשאנחנו נלחמים בעצמו ומנסים לדכא את עצמנו בכח, זה רק מעורר בנו יותר…חרדה.

6. חרדה – החרדה שלנו שניסתה באופן טבעי ובריא לשחרר את הלחץ והמתח הנפשי שלנו שוב מקבלת יחס כוחני, מדכא ומגנה מאתנו ולכן רק גדלה ומתעצמת…כמו שהלחץ בסיר לחץ רק הולך וגדל עם הזמן כשאנחנו לא משחררים אותו.

וכשאנחנו כבר מרגישים שאי אפשר יותר, כשאנחנו מגנים ואוטמים את עצמנו מרוב פחד ברמה כל כך גבוהה שאנו מתייסרים ומתקשים לתפקד, אנו פונים למפלט היחיד שעוד נותר…כדורים פסיכיאטריים.

ואלה לפעמים עוזרים ומקלים על הסימפטומים של חרדה, אבל זו עזרה מלאכותית ובפנים אנחנו לא מאפשרים לעצמנו להתקרב, להכיר ולאהוב את עצמנו באמת.
אנו מוותרים (לפחות באופן זמני) על האפשרות להיות שלמים עם עצמנו כדי להמלט מאימת החרדה שלנו…וחרדה היא לא מחלה, היא הריפוי של עצמה כשאנחנו לומדים להקשיב לעצמנו באמת ולעומק.

ובכל זאת, אנחנו פוחדים מעצמנו כל כך והחברה שבנו אנו חיים מלמדת אותנו להמשיך ולפחד ולצרוך עוד “טיפולים” וכדורים רק כדי להמשיך להלחם ולהאבק בעצמנו וברגשות הטבעיים שלנו.
וזו לא אשמתנו, לא אשמתו של אף אחד.

כאלה אנחנו…פוחדים ממה שיגידו עלינו אם נראה את עצמנו באמת. פוחדים פחד מוות שאי אפשר לאהוב ולקבל את מי שאנחנו באמת.

עוד דרך טובה להסתכל על חרדה

באופן טבעי יש לנו הרבה צרכים. צורך אחד שכולנו מכירים הוא רעב. רעב הוא תחושה קצת לא נעימה, תחושה שמבקשת משהו, שזקוקה למענה, למזון.

אם למשל נתחיל להתייחס לרעב שלנו כאל בעיה, כאל משהו מביך שכדאי להסתיר, אם ניבהל מהרעב שלנו, נגנה אותו בכל פעם שהוא יעלה וננסה להתעלם ממנו, לדכא אותו ולחשוב על משהו אחר, מה יקרה לנו?

הרעב יתחיל להציק ולהכאיב לנו יותר ויותר ונמצא את עצמנו נלחמים שוב ושוב בדחף ובצורך הטבעי שלנו לאכול עד שנחשוב שהרעב שלנו הוא מחלה.

ואגב, יש לא מעט אנשים שסובלים מהפרעות אכילה ועבורם תחושת הרעב היא מאבק וכאב יומיומי ובכל זאת אנחנו לא מגדירים את תחושת הרעב כמחלה, אנחנו מבינים שמשהו בהתייחסות שלנו לרעב מופעל מתוך פחד, מתוך מצוקה רגשית שזקוקה למענה ולמענה אוהב.

אי אפשר להתעלם מהצרכים הטבעיים שלנו והצרכים הטבעיים שלנו הם לא מחלה. פשוט למדנו לפחד, להסתיר ולגנות את הצרכים הטבעיים שלנו ולא להקשיב להם, לחקור ולגלות את החוכמה העמוקה והמרפאה שבהם.
ומכאן מגיע הסבל שלנו.

בעיניי ומנסיוני, מה שאנו זקוקים לו הוא יחס אמפטי ואוהב שיאפשר לנו לשוב ולהקשיב לעצמנו, להבין ולראות את עצמנו לעומק ולאפשר לגוף שלנו לעשות את מה שהוא יודע – לשחרר את עצמו מעומס רגשי של שנים.

 

אז איך להרגיע חרדה?

זה עוזר להבין שחרדה היא לא מחלה, או לפחות להתחיל לפתוח את הראש שלנו לאפשרות הזו, גם אם קשה לנו לקבל את זה כי בינינו, ברור שזה לא קל לקבל ולהשלים עם משהו כל כך מפחיד.

מכיוון שהורגלנו מאוד לפחד מחרדה ולנסות להסתיר אותה, לא תמיד קל לנו להתחיל בדרך של ריפוי אמיתי, בדרך של קבלה עצמית ואפשרות לתת לגוף שלנו לעשות את מה שהוא באמת צריך…לשחחר את המתח הפנימי העצום.

לעיתים קרובות, כדאי להיעזר בטיפול רגשי תומך שמבוסס על הקשבה, קבלה ואהבה עצמית מעשית שנוגעת בכל הרבדים של הגוף והנפש.
אני נעזרתי במטפלים רבים בחיי ולמדתי עם השנים שהעקרון הכי חשוב לכל טיפול הוא מפגש אוהב עם הכאב שלנו. מפגש שלא מגנה, לא מפעיל כח ולא יוצר פילוג פנימי, אלא מביא להתקרבות, אמפטיה ויחס מקבל ואוהב שלנו כלפי עצמנו.

ובכל זאת, יש 3 עקרונות פשוטים שעוזרים להרגיע חרדה באופן יסודי (ולא רק רגעי)

שלושה עקרונות להרגעת החרדה באופן יסודי

1. ללמוד לדבר עם עצמנו בכנות.
להודות בפני עצמנו בכנות בפחדים שלנו, להודות שאנחנו לא יודעים למה אנחנו פוחדים. לא לספר לעצמנו שפחד הוא חלק נפרד ממני, שהוא מיותר, לא אמיתי או לא שייך אלי.

ההפך – להודות בכנות שהפחד הוא מי שאנחנו, שהוא כאן, והוא מבקש תשומת לב ואישור והוא החוויה הכי מורגשת, טבעית ואמיתית שלנו.

הנה סרטון קצר שבו אני מסביר מהי כנות ואיך לדבר בכנות:

2. כשעולה החרדה – ללמוד לתת לה מקום. יותר מכל דבר, לתת לה לבוא, לעלות.
כמו גל ששוטף ומרעיד אותנו…להתמסר יותר ויותר תוך כדי הקשבה ורגישות לגל הזה שמרעיד אותנו. גל שמשחרר את המצבור הכבד של נוקשות וקבעון ו”שליטה” כוחנית שלמדנו ללבוש כמו שריון על עצמנו.
לתת לגל המרפא של החרדה להרעיד ולשחרר את הנוקשות הכבדה שלנו ולהזכיר לנו מי אנחנו, את הלב והרגשות שלנו, את הסיבה שאנחנו כאן – כדי להרגיש, להינות ולחיות בשלמות.

אפשר להיעזר במדיטציה של הקשבה טבעית כדי לפתח את היכולת לתת לעצמנו להרגיש הכל, כולל חרדה – (לחצו כאן להורדת סדרת מדיטציות מודרכות בחינם)

3. לפתח הבנה, קבלה ואהבה עצמית טבעית ומעשית.
ללמוד לתת לעצמנו את היחס שהיינו רוצים לתת לאדם אחר שאנחנו אוהבים בזמן שהוא מרגיש חרדה, לחץ ומצוקה.
כי בסופו של דבר, רק יחס מקבל ואוהב מרגיע אותנו באמת.
אפשר להיעזר במדריך שלי לקבלה ואהבה עצמית – להורדה בחינם כאן.

באתר שלי תוכלו למצוא כמה וכמה מאמרים על חרדה ומידע על גישת “להכיר בעצמי” לריפוי וצמיחה אישית מתוך הכרה ואהבה עצמית טבעית. כזו שלא מגדירה אותנו כמחלה או בעיה אלא עוזרת לנו לגלות את עצמנו באופן טבעי, ללא מאבק וללא צורך במלחמה פנימית.

ואם תרצו להעזר בי, אני כאן לכל שאלה.

מהי אנוכיות בריאה ואיך היא מרפאה את החרדה החברתית שלי?

חרדה חברתית | חרדות חברתיות | חרדתיות חברתית

לאחרונה הבנתי שאני חווה חרדה חברתית וזה הקל עלי.
והבנתי גם מה גורם לי להרגיש חרדה החברתית – עמוק בפנים זו אנוכיות שבה אני מאשים את עצמי באופן לא מודע.
וגם גיליתי מה מרפא את המקור החרדה החברתית בתוכי ואיך אנוכיות בריאה עוזרת לי בזה.
 
מאז שאני זוכר את עצמי היה לי קושי בחברת אנשים. היו לי חברים אבל במפגשים משפחתיים וחברתיים, בפנים הרגשתי מתוח, לא נינוח, חסר בטחון, תחושה של לחץ וחרדה בגוף, מועקה ורצון לברוח.
לא ידעתי איך בדיוק אני אמור או צריך להתנהג והיה בי מתח שלא הבנתי.

כמובן שהיו אנשים שהרגשתי איתם יותר בנח אבל עדיין, אחרי כל מפגש חברתי הרגשתי צורך להתבודד, לבלות זמן רב עם עצמי ולברוח מהכאב והפחד שבי ל”נחמה” שבהתמכרויות כמו אכילה, צפייה בסדרות ועוד.
 
מאז שאני זוכר את עצמי הרגשתי שכבר לפני מפגש חברתי או תוך כדי המפגש, משהו בי מפנטז ומתרפק על הרעיון של לחזור הביתה ולהיות לבד סוף סוף בשקט ובבטחון שלי.
 
וזה היה כך שנים – תחושות של לחץ, אשמה, של בדידות, של חוסר הבנה איך אני אמור להתייחס לאנשים כדי שיאהבו אותי, נסיונות מפותלים לתקשר באופן שיגרום לאנשים לאהוב אותי ובפנים התחושה הלא נעימה הזו שהיום אני מבין שהיא חרדה חברתית.

 

נעים להכיר – חרדה חברתית

ודווקא לאחרונה ראיתי את זה בברור (סוף סוף).

זה היה מפגש חברים רגיל – כמה חברים שבאו לבקר אותי וכבר לפני המפגש שמתי לב שאני לא שקט, שמשהו בי פוחד, נלחץ ומחכה בחוסר שקט עם מחשבות בסגנון של “שיבואו ולא ישארו יותר מידי…שאוכל לחזור להיות שוב לבד”.

תמיד רציתי להיות אדם חברותי, תמיד רציתי חברה ואנשים קרובים והרגשתי בודד ועצוב כשזה היה חסר אבל בפנים תמיד הרגשתי בדידות, לחץ, מועקה ופחד גם במפגשים חברתיים ורצון לא מוסבר לברוח.
 
עוד פן לא נעים של אותה חרדה חברתית שלי, היה מחשבות ביקורתיות ומאשימות שהלחץ והחרדה שאני מרגיש הם לא בגללי, אלא בגלל האנשים שאותם אני פוגש.
 

הרבה שנים חשבתי והאמנתי שהחרדה, הלחץ ואי הנוחות שאני מרגיש בחברת אנשים רבים הם בגלל שאנשים אחרים הם לא מספיק רגישים, אוהבים, קשובים, רכים, מדוייקים וכו…כלומר האשמתי אחרים בלחץ ובחרדה שאני מרגיש ובו זמנית האשמתי את עצמי באותם דברים בדויק.

והאשמה היא האשמה…היא לא נעימה לא משנה לאן היא מופנית, כלפי עצמי או כלפי אחרים. שנים שסבלתי ממחשבות שיפוטיות וביקורתיות על אחרים וזה הפריע לי להפגש באמת, להפתח, לבטוח באנשים ולהרגיש איתם בנח.

אז הפעם שמתי לב והקשבתי.
ולראשונה עלה בי המושג “חרדה חברתית” כמשהו מציאותי ומוחשי.

זה מושג שלא התחברתי אליו מעולם באופן ישיר לפני כן.

ידעתי שהוא קיים, בשנים האחרונות ליוויתי והדרכתי לא מעט אנשים שסבלו מחרדה חברתית קשה, כזו שמקשה עליהם לצאת מהבית, לנסוע באוטובוס ולבצע פעולות פשוטות. אצלי זה לא היה כל כך חמור וכבר שנים שאני מנחה סדנאות קבוצתיות, מרצה, נמצא במקום מאוד מרכזי ומוביל במפגשים חברתיים ולכן לא חשבתי על זה…שכן גם אני חווה חרדה חברתית.
אבל כששמתי לב לזה, זה עשה לי נעים ומשהו הוקל לי בגוף.

זה צלצל טוב במערכת שלי…משהו כמו תחושה של “פיצוח” או “זיהוי מוצלח”, חתיכת פאזל שנפלה למקומה.
 
אז החלטתי לבדוק את זה.
במפגש עם החברים הרגשתי שוב את אותן תחושות מוכרות של לחץ בבטן, מתח בגוף, נשימה מאומצת, רטט לא נעים ואי נוחות כללית בגוף ופחד שבא לידי ביטוי במחשבות של חוסר בטחון, ביקורת, שפוטיות ופנטזיות על מקום וזמן אחר, על מצב שבו אהיה שוב לבד עם עצמי.
 
אבל הפעם במקום לחשוב על לברוח, לנסות להציג שהכל בסדר, לדבר על אחרים או להכנס לתפקיד כלשהו ולהסתתר מאחוריו (כמו תפקיד “המטפל” או “היועץ” או “קורבן מעורר אמפטיה” או “החבר הטוב” או “הילד המרדן” או “האדם הרוחני והמתבונן”…תפקידים שאני מכיר היטב), החלטתי להישיר מבט ולדבר על חרדה חברתית.
ממש לדבר על זה בגלוי ולהעזר בחברים שבאו לבקר אותי כדי לרפא את החרדה החברתית שלי.
 
שיתפתי אותם בכנות במה שאני מרגיש וזה עשה תחושה של הקלה. גם לי וגם להם, גם הם הרגישו שאיזו מחסום ירד באווירה, שמשהו קל יותר, נגיש וקרוב יותר עכשיו.
ואז התחלנו להסתכל על זה ביחד…
חרדה חברתית אנוכיות בריאה
תמונה חמודה שממחישה את התחושה של חרדה חברתית

מה יוצר חרדה חברתית בתוכי?

 
מהי חרדה חברתית?
שמתי לב שאני בחרדה כי משהו בי נאבק, כאילו נלחם בעצמו, נלחץ, מתקשה ורוצה לברוח.
הקשבתי למחשבות שלי ושמעתי בתוכי את הקול הביקורתי והמאשים שלי, קול שנוזף בי ואומר שוב ושוב “אתה אנוכי, אכפת לך רק מעצמך, אתה מנצל אנשים למטרות שלך ובגלל שאתה כזה אנוכי, אף אחד לא אוהב אותך”.
 
והקול הזה כל כך מפחיד, מלחיץ ומוכר.
כל כך מוטמע בי הקול הזה, כמעט תמיד שם…הוא ממש קול החרדה החברתית שבי.

ומול הקול הזה הרגשתי איך אני מתכווץ, נלחץ, סובל ונאבק בתוכי.

סובל כי בפנים אני יודע טת האמת – שאני אנוכי. יודע שאני אוהב באמת רק את עצמי. זה הטבע שלי.
יודע שכל מה שאני עושה בחיים אני עושה כדי שיהיה לי נעים יותר.
אפילו אם זה לעזור לאחרים או לחלוק איתם משהו, אפילו אם אבחר לתת את רכושי או חיי למען מישהו או משהו, זה עדיין רק כדי שעמוק בפנים ארגיש נעים יותר, שלם יותר עם עצמי…מה לעשות? זה אני…אנוכי לגמרי.
 
אבל מול ההכרה הכנה הזו שאני לגמרי אנוכי, יש את הקול הזה…הקול הנוראי הזה שאומר לי “בגלל האנוכיות שלך, אף אחד לא אוהב אותך ואף אחד לא יאהב אותך”…
ואני מוצא את עצמי כך…בין אנוכיות לבין חרדה חברתית, בין הפטיש לסדן, בתוך כאב דחוס וחנוק ולחוץ בבטן…וזו החרדה…זה מה שקורה בתוכי כבר שנים, כמה טוב לגלות את זה בבהירות.

למה אני מואשם באנוכיות?

 
המשמעות של המילה “אנוכי” היא פשוט “אני”, כלומר אנוכיות היא עצם היותי אני.

אבל משמעות המילה אנוכיות קבלה קונוטציה שלילית מאוד בחברה שלנו וכיום השימוש בה הוא כמעט בלעדתית כמילת גנאי.

היום כשמישהו אומר לי שאני “אנוכי” הוא מתכוון לומר בעצם שהוא לא מרגיש אהוב על ידי, שאני לא נותן לו את תחושת האהבה והאכפתיות שהוא זקוק לה.
ולמה הכוונה ב”אנוכיות” ברמת התחושה והחוויה שלי?
אנוכיות זה אומר שאני פשוט מעוניין בטובתי. שבכל מחשבה, ביטוי או פעולה שלי, יש מניע אחד והוא הנסיון למלא את הצרכים שלי. את הצורך בהשרדות, בבטחון, באהבה, בהגשמה עצמית.
 
צרכים טבעיים שיש לכל אדם. צרכים שמגדירים אותנו כאנושיים. ובכל זאת, בעולם הפנימי שלי אני נאשם שוב ושוב באנוכיות וההאשמה הזו היא הקול המבוהל שלי, הקול החרדתי שלי שמספר לי שאף אחד לא יאהב אותי אם אמשיך להיות כזה.
מהו הקול החרדתי והמאשים בראש שלי?
זהו הקול ששמעתי בילדות מהורי.
זהו הקול של הורי שחזרו שוב ושוב על הביקורת המכאיבה שאני אנוכי כי אני לא מקריב את הצרכים שלי למען אחרים, שאני “עצלן”, לא מחייך כדי לשמח אחרים, נראה מדוכא ולא מנסה ליפות את זה כדי שלאחרים יהיה נעים יותר, מדבר על זה שלא טוב לי ולא מנסה להציג ש”הכל בסדר”.

הואשמתי אלפי פעמים בילדותי בכך שהצרכים שלי חשובים לי יותר מצרכים של אחרים.
הואשמתי בכך שלהבדיל מהוריי שהיו רגלים לוותר על עצמם, לבטל את עצמם, לנסות לרצות את מי שסביבם כדי לזכות באישור ובטחון (ואני לא מאשים אותם, הם היו חייבים לנהוג כך כדי לשרוד…או לפחות זה מה שהם הכירו), אבל להבדיל מהם, הילד שהייתי לא הסכים לנסות לחייך כשרע לו, לא הסכים להעמיד פנים שמישהו אחר חשוב לו יותר מעצמו, לא הסכים, התמרד, נענש, גונה, נאשם והסתגר בתוך עצמו בתחושה של חרדה חברתית, עצבות, בדידות, דכאון, חוסר אונים ורצון עז לברוח מהכאב הנפשי.

מהי אנוכיות בריאה ואיך היא מביאה ריפוי?

 

אז הנה המצב הכואב והפרדוקסלי שגיליתי בתוכי: מצד אחד עמוק בפנים אני מרגיש לגמרי אנוכי, אני יודע שזהו הטבע האנושי שלי ושהוא לא “רע” ושאני לא יכול להיות אחר כמו שאני לא יכול לגדל עוד זוג רגליים.

ומצד שני יש בי קול מבוהל, מפחיד, מלחיץ מאוד שדורש ממני להפסיק להיות “אנוכי” כי אחרת אף אחד לא יאהב אותי.

והמאבק הפנימי הזה כל כך מכאיב, כל כך מלחיץ, כל כך מפחיד שכל מפגש חברתי מעורר בי דחף לברוח.לראות את זה, את המנגנון הפנימי העמוק הזה, עשה לי הקלה גדולה.
לא הייתי צריך עוד לשפוט או להאשים אף אחד אחר והאמת, גם לא את עצמי כי הבנתי שני דברים חשובים:

1. אף אחד אחר לא אחראי לכך שאני מרגיש חרדה חברתית.
זה לא אמור שאני חייב להרגיש נעים בחברת כל אדם, אבל החרדה החברתית שלי היא לגמרי שלי.

2. אני לא אשם בכך שאני מרגיש חרדה חברתית.
החרדה החברתית שלי הוא תוצר של הילדות שלי. ילדות שבה הואשמתי שוב ושוב בכך שאני אנוכי ונאמר לי מפורשות ובעקיפין אלפי פעמים שלא יאהבו אותי אם אהיה כזה.

ואת ההכרה הזו שיתפתי עם חבריי במפגש וזה עשה משהו נעים מאוד. כולנו הרגשנו נינוחים וקרובים יותר והרגשתי שיותר נעים להם וגם לי, שיש יותר אמפטיה, נחת וכנות במפגש הזה.
גם חבריי למפגש הרגישו בנוח להודות שגם הם אנוכיים ושזה לגמרי בסדר ושזה דווקא נעים להפגש כך, אנשים אנוכיים שנהנים זה מחברתו של זה.ומכאן שאלתי את עצמי – איך להתייחס לעצמי באופן מרפא ואוהב לאור מה שגיליתי?לדעתי כולנו אנוכיים וזה טבעי ויפה. וזהי אנוכיות בריאה בעיניי – היא כנות: כמו שעץ דואג לצרכים שלו, כמו שכל בעל חיים דואג לצרכים שלו ושל צאצאיו, גם אם אנחנו דואגים לצרכים שלנו.
אבל אנוכיות אין משמעותה שלא אכפת לנו מאחרים, ההפך, דווקא מתוך אנוכיות בריאה וכנה אני רואה כמה אני זקוק לאחרים ולסביבה נעימה ותומכת אותי וזה האינטרס האישי שלי לגרום לכך שהסביבה שלי והאנשים שסביבי יהנו וירגישו כמה שיותר נחת.
 

דווקא האנוכיות הכנה שלי מגלה לי שאם הסביבה שלי לא נעימה, מלוכלכת, מזוהמת, אם האנשים שסביבי חשים חרדה, כעס ותסכול, גם אני סובל, גם אני מרגיש את אותם הדברים כי אני תלוי באנשים וזקוק להם, כי יש לי צורך בחרבה ובטחון, כי אני לא חי בנפרד מהעולם.

אנוכיות אין משמעותה שאנחנו לא נותנים או דואגים לאחרים. מתוך אנוכיות אנחנו יכולים לדאוג לחברים שלנו, לילדים שלנו, להרים שלנו, לחברה שלנו, לשכנים שלנו, לעם שלנו…אבל זה עדיין “שלנו”…שלי…אני…זה מתייחס אלי וזה אנוכי וטבעי לגמרי.

האנוכיות הבריאה היא פשוט הטבע שלנו שעונה על הצרכים של עצמו, היש משהו טבעי יותר מזה?

אז אין לי מה לעשות עם הטבע האנוכי שלי ועמוק בפנים, אני יודע שאין בזה שום דבר פסול.
אם כך נשאר לי להתייחס לקול הביקורתי והמאשים שלי, זה שמאשים אותי בהיותי אנוכי ומלחיץ אותי שוב ושוב.

חלק גדול מהריפוי שלי הוא להתייחס לעצמי בכנות ובאהבה. לדבר בכנות ובאהבה עם כל מה שאני פוגש בתוכי.

וכשאני מישיר מבט אל הקול הביקורתי שלי עמוק בפנים ומקשיב לו…הוא משתנה.
בהתחלה זה נשמע ככה: אתה אנוכי, אף אחד לא יאהב אותך, אתה חייב להשתנות מייד!
ואני אני מביט עליו עוד קצת…רק מקשיב…כמו שואל אותו ברכות…מה אתה מרגיש עכשיו?
והוא מתרכך מעט…מגלה לי אמת עמוקה יותר…
“אני פוחד…מאוד פוחד…וכואב לי…מאוד כואב לי…”

וכשאני רואה כמה הקול הזה צודק ובעצם מבטא אותי, אני לא מרגיש צורך לעשות עוד שום דבר עם הפחד והכאב הזה, הוא פשוט מזכיר לי את מי שאני עמוק בפנים, את מה שסגרתי וברחתי ממנו כל השנים.
רק להרגיש את זה….לחזור להרגיש את הכאב והפחד הילדי שלי שברחתי ממנו, לנשום איתו, לנוח בו ולא לשנות בו דבר.
הרי הפחד והכאב האלה הם ביטויים של צורך עמוק שלי באהבה…ועבורי לאהוב אותי זה להסכים להרגיש את זה…להתיישר עם עצמי….ולהיות כן לגבי זה גם עם חבריי.

וזה מרפא אותי, כל יום מחדש…לחזור ולהודות בכנות שאני אנוכי, שזה אני, ושאני מרגיש פחד וכאב, ושזו לא אשמתי ואני יכול לדבר על זה, אני לא צריך לברוח יותר…אני יכול לשבת עם חברים ולספר להם מה אני מרגיש…אני יכול להקשיב להם ולגלות שהם מרגישים דברים דומים מאוד ואז חרדה חברתית הופכת לאהבה חברתית, לריפוי חברתי, לקרבה אמיתית.

וזה נעים לגלות שגם מי שסביבי נהנה מהכנות הזו, מרגיש שהוא מקבל הרבה אהבה ואישור ותובנה.
ושהדרך של קבלה ואהבה עצמית רק הולכת ומתרחבת מרפה ומרפאה עוד ועוד ללא מאמץ או מאבק.

 
 

לחץ נפשי – מה גורם (עכשיו) ללחץ נפשי וחרדה

במשך שנים לא חשבתי שאני סובל מחרדה. לחץ נפשי אולי כן, אבל חרדה? חשבתי שזה לא קשור אלי.
היום כשאני מבין – לחץ נפשי וחרדה הם בעצם אותו הדבר ואני רוצה לשתף אותכם בתובנה אינטימית על מה שיוצר לחץ נפשי וחרדה בהווה וגם בדרך שמאפשרת לי לשחרר לחץ נפשי וחרדה בחיי.

לחץ נפשי וחרדה בהווה – מה גורם לזה?

במבט ראשון – זה שהורגלנו אליו, נראה שחרדה כו גם לחץ נפשי נגרמים בגלל נסיבות חיצוניות – נסיבות החיים, המצב החברתי, הכלכלי, הזוגי, המשפחתי והמדיני ומערכות היחסים עם אנשים שגורמות ללחץ נפשי וחרדה.

במבט שני וקצת יותר מעמיק – נקרא לו “הפסיכולוגי”, נראה שהתגובות הרגשיות שלנו למצבים שונים, שנובעות ככל הנראה מטראומות הילדות שלנו והדרך שבה גדלנו, הן אלה שאחראיות ללחץ נפשי ולחרדה שלי.

רוב חיי חייתי בהתנדנדות בין שתי נקודות המבט האלה ומה שבטוח, בשני המקרים הרגשתי מתוסכל, בודד, לחוץ, עצבני ומיואש.
לחץ נפשי היה המצב הקבוע שלי. עד שגיליתי נקודת מבט נוספת ששינתה את הכל.

אבל יש גם נקודת מבט שלישית…

כשאני מקשיב לעצמי לעומק – לגוף ולרגשות שלי, מעבר להסברים וניתוחים שכליים, כשאני מביט עמוק פנימה אל העולם הרגשי-גופני התת מודע שלי, אני מגלה משהו מעניין ושונה על לחץ נפשי וחרדה.

כשאני מפסיק לנתח ולנסות להבין את המצב שלי על בסיס ארועי העבר, אני שם לב שאני חי בהווה.
ואז אני שואל את עצמי – מה גורם לי עכשיו, כלומר בהווה חרדה ולחץ נפשי?

וכשאני מתמקד בהווה, אני מגלה שמה שיוצר בי כיום לחץ נפשי וחרדה הם לא נסיבות חיצוניות, לא טראומות הילדות שלי ולא הרגשות שלי (דוגמת פחד, עצבות, אשמה, מבוכה, בדידות, חוסר בטחון או כעס), אלא ההתייחסות שלי כלפי עצמי בהווה ובעיקר השקרים שאני מספר לעצמי בראש לרוב באופן לא מודע ומתוך כוונה טובה.

שקרים, שהם הנסיון אוהב ובלתי פוסק שלי לברוח, להתנתק, להרחיק ולהסיר מעלי את ההרגשה הכל כך מוכרת, הכואבת והבלתי נסבלת של מועקה שאני נושא בחזה שלי מאז שני זוכר את עצמי.

אותה תחושת מועקה מייסרת ולוחצת בחזה שאחרי שנים של ההקשבה, תהליכי ריפוי והכרה עצמית, הבנתי שהיא התחושה שפשוט אי אפשר לאהוב אותי.
לא באמת.
לא את מי שאני כשלם, כולל כל התחושות, התחושות והצרכים שלי.
כולל כל הפחדים והרגשות שלי.
ומהתחושה הזו, כל חיי ברחתי באמצעות אינספור שקרים שסיפרתי לעצמי מתוך נסיון להקל על הכאב שלי ולהציל את עצמי מנטישה על ידי אחרים.
שקרים שהם הסברים, אמונות, פנטזיות.
שקרים שהם סיפורים, גינויים, ביקורת והאשמות.
ולמה אני אומר שקרים? כי הם פשוט לא האמת, לא הכנות הטבעית והפשוטה ביותר –
האמת שאני פוחד, שאני מרגיש לבד ושאני זקוק לאהבה.

והשקרים האלה שבאמצעותם ניסיתי להציל את עצמי, מתגלים לי כמקור לכל החרדה והלחץ הנפשי שלי בהווה.

התחושה המכאיבה של “אי אפשר לאהוב אותי”

התחושה הזו היא של ילד שלמד שאפשר אולי להעריך אותו ואת ההישגים והפעולות שלו, אפשר לתת לו ציון טוב ותגמול על התנהגות “טובה”, אבל אי אפשר פשוט לאהוב, פשוט לקבל ולרצות אותו כפי שהוא ללא תנאים.
הוא תמיד על תנאי והוא תמיד נמדד באופן נוקשה ובלתי מתפשר.
אהבה אכזרית, אהבה שתמיד מכאיבה ומלחיצה ומשאירה אותו בחרדה ולחץ נפשי.
אהבה שצריך לאחוז בה בכח וכל הזמן להתאמץ להוכיח שהוא ראוי לה גם במחיר של כאב, לחץ, מתח, חרדה וויתור על מה שהוא אוהב באמת.

כילד, הרגשתי רוב הזמן לא שייך, חסר בטחון, לא ראוי להיות חלק מהכלל, לא להרגיש ביחד, לא ראוי לקבל את החום והאהבה שכל כך רציתי.

במשך שנות ההתבגרות שלי פיתחתי בראשי הרבה אמונות והסברים כדי לנסות להקל על עצמי את רוע הגזרה.
סיפרתי לעצמי למשל שאני חכם מידי, שאני רוחני מידי, שאנשים אחרים הם טפשים, בורים, לא מבינים.
כעסתי עליהם, בזתי להם, התנשאתי מעילהם ובו זמנית הייתי זקוק באופן נואש ואפילו משפיל (בעיניי באותו זמן) לאהבה שלהם.

וכשהסיפור על זה שכולם טפשים ואני חכם לא עבד לי, הרגשתי פשוט טיפש, דפוק, מקולקל, נחות ועלוב וכמובן בחרדה ולחץ נפשי וכל הזמן ניסיתי למצוא דרך לברוח מהתחושות האיומות האלה.

לברוח בכל דרך שיכלתי ושעבדה לי ולו לרגע – דרך התמכרות לסקס, דרך שקיעה במשך שעות במחשבות ופנטזיות שבהן אני מוערך ואהוב ונחשק, דרך צפייה בסדרות ובסרטים ואכילה רגשית, דרך התבודדות והסתגרות, דרך התפזרות חסרת תכלית, דרך שקיעה במחשבות על מוות, על רוחניות, על כמה החיים חסרי משמעות, דרך חיפוש “רוחני” שהיה בעצם נסיון להפסיק לכאוב ולהרגיש בודד כל כך, דרך רדיפה אחרי אדרנלין והתרגשות.

למעשה, כל הזמן הזה הייתי מכור. מכור רק לדבר אחד – לנסיון לא להרגיש את הכאב שבי.
לא להרגיש בשום אופן את הכאב הבודד, המוזר, המתסכל, המפחיד, הבלתי אפשרי, הלא הגיוני והבלתי נסבל הזה בחזה שלי של ילד שמרגיש שפשוט אי אפשר לאהוב אותו.

הילדות שלי מעולם לא נגמרה

עכשיו, אני רואה בהסתכלות פנימה שהילדות שלי מעולם לא נגמרה.
לפעמים אני מסתכל על אדם כמו על עץ. כמו שעץ מוסיף עוד ועוד טבעות כל שנה והטבעות הפנימיות מהשנים הראשונות שלו תמיד נשארות הכי מרכזיות ולא נעלמות, כך גם חוויות הילדות נשארות תמיד הכי קרובות לייבנו ומשפיעות על כל התנהלות שלנו בעולם הפנימי והחיצוני.

ההבדל שאני מדבר עליו, הוא התייחסות לאותן חוויות ילדיות במציאות בהווה ולא כמשהו שצריך לנתח בזמן עבר.

כי מכל בחינה מעשית, הילדות ממשיכה להתקיים בי כל הזמן בצורת הרגשה. אותו פצע רגשי עמוק שנפער בי בילדות המוקדמת, הפך להיות מציאות גופנית-רגשית כמעט קבועה שגואה בי בגלים בהווה ומהווה קרקע פוריה לחרדה ולחץ נפשי אבל רק בתנאי שאני משקר לעצמי ומנסה להתנתק מאותה ההרגשה שבשפטות מספרת לי שוב ושוב שאני זקוק לאהבה.

ומה שכואב באמת הוא הנסיון הכמעט אוטומטי להתנתק ולהתנער מאותו כאב ילדות, מאותן שכבות פנימיות.
כמו גל של לחץ וחרדה שעולה מכיוון החזה אל הראש ומוליד עוד רעיונות, מחשבות, תנועות נפשיות לעבר משהו שאי אפשר לאחוז בו, אבל כמו אדם שטובע שמנסה להאחוז בשארית כוחותיו בגלגל הצלה דמיוני, הוא מרגיש שהוא פשוט חייב לנסות, כי כל אפשרות אחרת מפחידה מידי.

הנסיון הכל כך מתסכל ומעייף לאחוז במשהו דמיוני כדי לא להרגיש את הכאב הרגשי של אדם שמרגיש שאי אפשר לאהוב אותו באמת, הוא מקור הסבל שאני חווה בצורת חרדה ולחץ נפשי.
הוא מייצר בי עצבות כרונית, תחושה של החמצה, בדידות ופספוס.

לחץ נפשי וחרדה – איך לרפא את המקור שלהן?

אז מה אפשר לעשות? איך לרפא את המקום הכל כך כואב הזה כשכל מה שאנחנו יודעים לעשות זה לברוח ממנו לעוד ועוד סיפורים דמיוניים, הסברים, תאוריות, האשמות, פנטזיות ומחשבות אחרות כדי חלילה לא להרגיש אותו?

היום כשהקשבתי לעצמי, הרגשתי רצון עמוק לרפא את הכאב הזה, להתאחד עם עצמי ברבדים העמוקים ביותר ולאחות את הקרע הזה ביני לבין עצמי.
חשבתי לעצמי – מה הדבר הכי אוהב שאני יכול לומר לעצמי במצב כזה?

לפני זמן מה, גיליתי שזה מאוד מרפא לדבר לעצמי (והרי כולנו מדברים לעצמנו כל הזמן במחשבות שלנו) באופן שיוצר תחושת אמון ובטחון מחודשת.
אמרתי לעצמי שאני מאמין לגמרי לתחושת הכאב שלי, שאני בוטח לבכאב הזה ובחוכמה העמוקה שבו, שהוא חיוני, אמיתי ומבטא צורך אמיתי שלי.

אבל הפעם כל מה שאמרתי פשוט לא עבד.
זה לא הרגיש אמיתי, לא הרגיש נעים.
זה לא שיפר את ההרגשה שלי והרגיש יותר כמו נסיון מניפולטיבי ליצור בטחון על ידי השתקת הפחדים שלי.

כנות, זו מילת המפתח לריפוי פנימי אמיתי.
שאלתי את עצמי – אז מהי הכנות הכי עמוק שלי עכשיו?
אחרי כמה רגעים של הקשבה לעצמי, זה היה ברור.
האמת הפשוטה היא שאני לא בוטח ולא מאמין ויותר מזה, אני פוחד, נרתע וסולד מהכאב שלי.

כל כך פוחד שאני מנסה כל טריק, מחשבה או פעולה שתסיח את דעתי מהכאב הזה.
אז הודיתי.
הודיתי בפני עצמי שאני פשוט מת לברוח, מת לסלק את הכאב הזה ולהפסיק להרגיש אותו.
הודיתי שאני מוכן להתפס בכל דבר חיצוני, בכל אדם, ארוע או סיפור כדי להסיח את דעתי מהכאב הבלתי אפשרי הזה.

הוידוי הפשוט הזה בפני עצמי, אפשר לי להרגע.
משהו בי נשם לרווחה ורכות חדשה התפשטה בי. יכלתי להרגיש שוב את התמימות, הפשטות והשלווה של ילד.
ילד שמרגיש כאב, ילד רגיש, ילד חי, ילד שמרגיש אהוב, ילד שיש בו שמחה והודיה עמוקה ובלתי מוסברת, ילד שליבו הולך ונפתח אל החיים.
אהבה עצמית חוזרת להזין, להרגיש ולהרפות אותי כל פעם מחדש.

הלקאה עצמית או אהבה עצמית? איך לא להלקות ולא להעניש את עצמי

הלקאה עצמית היא משהו שאני מכיר ממש טוב, היא הייתה הדרך שבה התייחסתי לעצמי רוב חיי. כשאנחנו מלקים את עצמנו אנחנו כמו מנסים “לחנך” את עצמנו על ידי עונשים.
כשהייתי ילד הרגשתי כל הזמן בעונש.

ובאמת הייתי בעונשים רוב הזמן.

העונשים שהוטלו עלי כילד היו בדרך כלל לקחת לי את מה שאני אוהב, למנוע ממני, לאסור עלי, לאיים עלי, להשפיל אותי, לקלל אותי, להגיד לי כמה רע הולך להיות וכמה שהעתיד שלי מנבא רעות ובכך בעצם להחריב כל טיפת בטחון עצמי שהייתה בי, להכאיב לי ולדכא אותי כדי לגרום לי בכח לשנות את ההתנהגות וההתייחסות שלי.

אני זוכר שהייתי בעונש כי לא סידרתי, כי לא עשיתי, כי לא התנהגתי כמו שאבא שלי רצה, כי לא נתתי לו את ה”כבוד” והיחס שהוא דורש שוב ושוב תוך כדי זעם ואיומים.
הייתי בעונש כי לא סידרתי את החדר, כי לא שטפתי כלים, כי אכלתי בסלון, כי לא עניתי בסבלנות או בכבוד, כי לא הייתי ולא התנהגתי כמו שדרשו ממני.

התחושה הזו של להיות בעונש, הייתי כל כך רגיל אליה. הלקאה עצמית היא רק תוצר לוואי של תחושת העונש התמידי שגדלתי בו.
שנאתי את זה.
שנאתי את הכל – את עצמי, את החיים, את ההורים שלי, את האנושות ואת העולם הרע והאכזר שכל הזמן מעניש אותי.

עם הזמן פיתחתי יצירתיות וחיפשתי דרכים לעקוף את הגזרות והעונשים הבלתי פוסקים. פיתחתי שנאה, יכולת לשקר, להכחיש את המניעים שלי, להסתיר את הרגשות והמעשים שלי ולעקוף כל “מכשול” כדי להשיג את מה שאני רוצה.
וכמו פושע נמלט, כמו עבריין, חייתי בתחושה של חרדה תמידית שיגלו אותי, שיעלו עלי, שהפרתי את העונש שלי ועכשיו יבוא עונש יותר גדול, יותר מביך ומשפיל ומכאיב.

הייתי ילד בן 11-12 וכל הזמן מרגיש לא בסדר, כל הזמן חי בהסתרה, בשקר, בהדחקה של הבושה והחרדה שלי, בחרדה מהמשטר האפל, המדכא, האכזרי והמעניש הזה שאין לי לאן לברוח ממנו.
והמון כעס, שנאה, תסכול, רצון שימותו, רצון לברוח, שיעזבו אותי בשקט, שאפשר יהיה כבר סוף סוף פשוט להיות אני בלי אימת העונשים, רגשות האשמה, הנטישה והביקורת האינסופית.

עם הזמן והשנים, הלקאה עצמית הפכה להיות חלק קבוע ובלתי פוסק בתוכי – הלקאה עצמית כי לא עשיתי, כי לא הספקתי, כי לא שמתי לב, כי לא אמרתי את מה השהיה צריך לומר במצב מסויים, כיא לא השגתי משהו, כי יצאתי “טיפש”, כי עדיין לא הצלחתי להוכיח משהו למישהו או לגרום למישהו או מישהי לאהוב אותי…הלקאה עצמית בצורת גינוי, קללות, האשמות, דיכוי והטלת עונשים של בידוד ויחד עם זה תחושת התמרדות פנימית ורצון בלתי פוסק לברוח, להתמכר, לא להרגיש את הכאב הזה.

עכשיו כששיתפתי אתכם בסיפור הילדות שלי, בוודאי לא קשה להבין למה למדתי להלקות את עצמי כל כך טוב.

ריק

מה קורה לי היום עם הלקאה עצמית ואהבה עצמית

היום אני רואה כמה אוטומטי אצלי הדחף המוכר והמושרש הזה להעניש ולהלקות את עצמי וכמובן לא רק את עצמי, גם את מי שמעורר בי כאב ואי נעימות.
מישהו אמר משהו, עשה משהו, מישהו קרוב אלי עשה משהו לא נעים, מיד עולה הדחף הזה להעניש, להכאיב…ללמד אותו “לקח” שידע לא לפגוע בי להבא.
זה עולה מיד, בשבריר שניה.

וגם כלפי עצמי, כשאני אומר משהו שגורם לאי נעימות, כשאני עושה משהו שנראה לי שגוי, טפשי, “אנוכי”, כשאני עושה משהו שמוביל לחרדה, לנתק, לעלבון, מיד עולה בי הדחף להעניש ולהלקלות אותי, לקלל אותי, להגיד לעצמי שאני אידיוט, טיפש, אפס, דפוק, חסר שום סיכוי ולא ראוי לטיפת אהבה.

אבל כשאני עוצר להקשיב לעצמי, אני רואה שזה לא עובד ושיש כוונה יותר עמוקה במה שאני עושה

הדחף הזה להלקות ולהעניש כדי “לחנך” כדי למנוע את הכאב הבא, את ה”טעות” הבאה, נחווה כבור ללא תחתית שלא מצליח להשיג את מבוקשו.

עלי זה מעולם לא עבד.
לא משנה כמה ניסו להעניש אותי רק התנגדתי יותר, רק שנאתי יותר, רק צברתי בתוכי עוצמה עצומה של כעס, התנגדות, שנאה ורצון להרוס ולהכאיב ולמרוד וזה באמת מה שעשיתי.
בנסיון הנואש שלו להעניש אותי ולמנוע ממני אהבה והנאה כדי לשנות אותי בכח, אבא שלי יצר לעצמו את העונש הכי גדול.
הוא יצר לו בן ששנא אותו, התנגד אליו ובז לו.

ומזה הוא סבל והתייסר עד עמקי נשמתו במשך שנים.
שנים שבהן המשיך להאשים אותי בכך שאני הדבר הכי נורא שקרה לו בחיים.
שנים שלא הצליח לראות איך הוא עצמו יצר את העונש שלו.

היום, אחרי שנים של סבל וקושי עצום, היחסים שלי עם אבא שלי הם שונים. יש הרבה יותר הקשבה, הבנה, חום וחמלה ביחסים האלה.

והיום אני רואה שכשמישהו עושה משהו לא נעים, כשמישהו מתנהג בגסות, לא שם לב, כועס, מתלהם, לוקח בלי רשות או עושה פעולה צורמת ולא מתחשבת, אני לומד לראות בפנים את הילד הסובל הזה.
את הילד הזה שלא קיבל אהבה, שלא הראו לו איך זה נעים להיות ביחד, שהוא ראוי לאישור, שהוא אהוב כבר עכשיו.
והילד הזה שמשתקף לי מכל אחד ואחת שאני פוגש, הוא אני.

אני הוא הילד שלמד הלקאה עצמית כדרך לגדל ולחנך את עצמו מתוך צורך אנושי באהבה, באישור, בבטחון.

אני לומד לראות את הכאב שלו, את המצוקה שלו. ואני מגלה לרוב שדווקא שם הוא הכי צריך חיבוק, הכי צריך אהבה, הכי צריך שיראו לו שזה בסדר, שהוא אהוב כמו שהוא.
אני מגלה את הצורך העצום, את הכאב הפנימי שהוא כמו ילד שצועק ובוכה זקוק להקשבה ואהבה.

עונש זה הדבר האחרון שאני או אדם אחר צריכים במצב של מצוקה רגשית. האדם הזה זועק לאהבה. למנוע ממנו אהבה זה ההפך הגמור ממה שהלב הזה צריך ומבקש מעד לכל המעשים ה”רעים” שלו.
עונש והלקאה מייצרים עוד סבל והתנגדות והדרך היחידה לא להלקות היא לראות את הצורך באהבה.

עונש והלקאה זה מה שאנחנו עושים מתוך כאב, צער וחוסר אונים עמוק ועמוק בפנים יודעים שזה לא מרגיש נכון, שזה לא עובד, אבל פשוט אין רעיון אחר.

עונש והלקאה זה להגדיל את הסבל שלי ושל מי שסביבי מתוך רצון לאהבה.

הלקאה עצמית, איך לא להלקות את עצמי - אלי קרסניץ
לתת אהבה במקום הלקאה

עונש והלקאה יוצרים חרדות, דכאון, השפלה, התמרדות, שנאה, זעם, חוסר בטחון, בלבול, כיווץ, קושי להתרכז, קושי להתמיד.

ואולי הנקודה הכי חשובה היא זו: אי אפשר להפסיק להעניק או להלקות על ידי כך שנעניש או נלקה עת עצמנו.

למשל אם אני שם לב שאני מגנה ומבקר את עצמי ואומר לעצמי “אתה טיפש”, אני לא יכול להפסיק את ההלקאה העצמית הזו על ידי כך שאגנה את עצמי על זה שאני מגנה את עצמי.
לא אוכל להפסיק לגנות את את עצמי אם אומר לעצמי שזה לא בסדר לגנות את עצמי, שאני לא צריך או אמור לגנות את עצמי, שאין טעם לגנות את עצמי…כל אלה הם בפני עצמם גינויים וזה כמו מעגל קסמים, כמו לתת גז בניוטרל.

ההיכרות שלי עם עצמי מלמדת אותי שלא צריך להתאמץ ולנסות לשנות אותי בכח, מספיק רק להבין לעומק ולהכיר את המניע הרגשי העמוק שמפעיל אותי, את אותו ילד פנימי שמבקש אהבה אפילו באמצעות הלקאה עצמית וזה בפני עצמו משנה הכל בלי מאמץ כי שכשאני רואה את הילד הפנימי החמוד, הרגיש, הכואב והזקוק לאהבה שבי, כבר אין לי גינוי או הלקאה כלפי עצמי וגם לא כלפי מישהו אחר.

לא להעניש או להלקות, אין משמעותו לא להציב גבולות.
גבולות בריאים הם צורך חשוב בכל מערכת יחסים. גבולות בריאים הם ביטוי של אהבה, הם מה שמאפשר לנו להפגש, לראות אחד את השני, להגן על עצמנו וללמוד להיות ביחד.

אבל גבולות בריאים הם לא עונש, הם לא הלקאה, גינוי מכאיב, מאשים, משפיל ומבזה.

לפעמים אני מגלה שאני עדיין לא יודע איך לא להעניש או להלקות. לא יודע איך לא להיזרק אל המקום האוטומטי והעוצמתי הזה שרץ להרעיף עונשים עלי ועל כל מי שסביבי, להעניש אותי ואת מי שלידי.
אפילו אם זה רק לשבריר של שניה, או ברמיזה, או בטון הדיבור או שפת הגוף שלי, עד שאני שם לב ומקשיב לעצמי, הדפוס הזה, הדחף הזה להעניש עולה ומאיים להשתלט.
וזה כואב.

הבקשה שלי מעצמי היא במקום עונש והלקאה, ללמוד לתת הקשבה ואהבה לי ולמי שזקוק לה הכי הרבה. לתת אהבה במקום עונש, לתת חיבוק במקום מכה, לתת כנות במקום מניפולציות, לתת את הלב במקום אגרוף.

זה היחס שאני לומד לתת לעצמי וזה היחס שאני לומד לתת לאחרים.

ואני עדיין לא מושלם בזה, אבל אני לא רוצה להעניש את עצמי על זה, ההפך, רק לאהוב אותי על זה שאני עדיין לא יודע לאהוב לגמרי.

תוכלו לקרוא עוד על הצבת גבולות בריאים כאן.ריק

איך לקבל את עצמי ולאהוב את עצמי באופן טבעי

להכיל רגשות | הכלת רגשות | מכיל רגשות

למה בכלל לקבל את עצמי או לאהוב את עצמי?

תחושות של תסכול, חרדה, דכאון, בדידות וריקנות ליוו אותי מאז שהייתי ילד.
מאז שאני זוכר את עצמי ניסיתי לפתור את התחושות הקשות האלה על ידי נסיונות להבין את עצמי, לנתח ולבחון את עצמי, על ידי ביקורת עצמית, כעס על עצמי ועל אחרים, הכחשה, בריחה ונסיונות להתגבר על הרגשות ה”שליליים” שלי ולהיות “טוב” יותר.

כמובן שזה לא באמת עזר והמשכתי להרגיש מסוכסך עם עצמי ועם העולם וגם כשניסיתי פתרונות “רוחניים” כמו מדיטציה (הרבה מאוד שעות של מדיטציה בעיקר ויפאסנה), המשכתי להרגיש תסכול וחוסר סיפוק למרות רגעי השקט והשלווה שחוויתי.

עם הזמן אני מגלה יותר ויותר שמה שבאמת חסר לי בחיים זו היכולת הטבעית לקבל את עצמי ולאהוב את עצמי באופן מעשי, מורגש וחווייתי.

 

הנה סרטון קצר שבו אני מסביר את החשיבות של קבלה ואהבה עצמית ככלי לריפוי, שינוי וצמיחה אישית:

 

עם הזמן ואחרי הרבה נסיונות כושלים ומיאשים למגר ולהתנתק ממכלול עצום של רגשות קשים ולא נעימים שליוו אותי כל חיי, הבנתי יותר ויותר שמה שאני צריך ומבקש בחיים האלה זה להינות, שיהיה לי נעים לחיות בתוך הגוף הזה.
וכדי להינות אני רוצה ללמוד לקבל את עצמי ואת הרגשות שלי, להקשיב לצרכים שלי בכנות, ללמוד לאהוב או לתת תשומת לב אוהבת לכל הרגשות שבי.
לאהוב את עצמי לא בכח, לא במאמץ אלא דווקא מתוך הסכמה להיות מי שאני ממש עכשיו, הסכמה להיות “לא מושלם”, “לא יודע” ולא כמו שחשבתי שאני צריך או אמור להיות.

עם הזמן גיליתי גם שכשאני מנסה לקבל את עצמי ולאהוב את עצמי בכח – מתוך רעיון שעכשיו אני “צריך” לקבל את עצמי ולאהוב את עצמי כי זה מה ש”נכון” לי לעשות, זה פשוט לא עובד.

כשאני מנסה ליצור שינוי כוחני בתוכי אפילו בשם הקבלה העצמית או האהבה העצמית, אני מרגיש שאני עושה משהו לא נעים, לא באמת נוח ואוהב והחרדה שבי לא נרגעת.

רק כשהתחלתי להקשיב לעצמי באמת והרשתי לעצמי להודות בכנות שאני לא יודע לקבל את עצמי ולאהוב את עצמי, כשהרשתי לעצמי להיות סקרן כמו ילד ומתוך אותה אי ידיעה וסקרנות טבעית וילדית להקשיב לעומק שלי, לגוף שלי, לרגשות שלי ולצרכים שלי, התחיל להווצר בי שיח פנימי חדש – תקשורת חדשה, קשובה, סקרנית ופתוחה ללמידה בתוך עצמי.

עם הזמן אני מגלה יותר שלווה, קרבה לעצמי ושלמות פנימית שלא הכרתי קודם ובכל פעם שאני מסכים ללמוד להקשיב לעצמי זה עוזר לי להפיג את החרדה, הריקנות והבדידות הכל כך מוכרת שמתוכה גדלתי.

מתוך אותה הקשבה עצמית רכה וסקרנית ואותה למידה של תקשורת פנימית כנה ואוהבת, נולדה בי הגישה שכיום אני קורא לה “להכיר בעצמי” – דרך חיים של ריפוי רגשי עמוק, צמיחה אישית והתעוררות פנימית אוהבת שמבוססת כולה על היכולת הטבעית שלרוב אנו לא ערים אליה אבל כזו שקיימת בכולנו – ללמוד לקבל את עצמי ולאהוב את עצמני באמת.

וכדי שכל הדיבור על קבלה עצמית ואהבה עצמית לא ישאר בגדר ססמאות ומילים רוחניות ויפות, אני רוצה לחלוק כאן את התמצית (עד כמה שניתן להעביר אותה במילים) של מה שאני מבין כיום לגבי קבלה עצמית ואהבה עצמית, מתוך התהליך האישי שלי והעבודה שלי עם אנשים.

ריק

הקושי הבסיסי לקבל את עצמי ולאהוב את עצמי

איך לקבל את עצמי ולאהוב את עצמי באמת
תחושת האחדות הפנימית היא מצב טבעי של היזכרות: העולם הרגשי שלי הוא אני ומותר לי להרגיש כך

הרעיון של “קבלה עצמית” או “אהבה עצמית” יש בו קושי בסיסי שהופך אותו לכמעט בלתי אפשרי. ואני אומר כמעט, כי הוא כן אפשרי אבל מבקש הבנה והעמקה מסויימת כדי לאפשר לעצמנו ללמוד ולחוות קבלה עצמית ואהבה עצמית בפועל.

והקושי הוא זה: ברגע שאני מספר לעצמי שיש משהו שצריך לקבל או לאהוב, אני כבר לא מקבל את עצמי.
ברגע שאני חושב שאני “צריך” לקבל או לאהוב משהו, כבר יש תחושה של התנגדות, מאמץ ופיצול פנימי. תחושה מתסכלת של נסיון לשנות משהו בכח וזה הופך כל “קבלה” או “אהבה” עצמית לבלתי אפשרית באותו הרגע.

ויש גם סיבה שורשית ועמוקה יותר לקושי בקבלה עצמית ואהבה עצמית: כשאנחנו מתחילים להקשיב לעצמנו בלי לנסות “לפתור” או לשנות משהו, אנחנו מגלים שהעולם הרגשי שלנו הוא ילדי לגמרי, הוא חי, רגיש וזקוק לתשומת לב קשובה ואוהבת כל הזמן כדי להרגיש בטחון, חופש, שלווה ושמחה.

כשבתהליך של קבלה ואהבה עצמית אנחנו לומדים להכיר בילד הפנימי שלנו, לומדים “לקבל” את אותו ילד, להקשיב לו, לתת לו תחושה של ביחד, של “זה בסדר כמו שאתה”, זה משנה משהו עמוק מאוד וזה מרגיש הרבה יותר נעים ואוהב, אבל עדיין זה לא מספיק, זה לא נח לגמרי, זה לא שלם באמת, משהו עדיין מרגיש מפוצל ונאבק בפנים כי הנסיון לתת לעצמנו אישור מרגיש קצת מאולץ.

אז מה עדיין חסר?
חסרה תחושת האחדות הפנימית.
אותה תחושה נעימה של בטחון, שלווה, סיפוק וסקרנות ילדית בריאה שיש בה גם שמחה ועניין בחיים.
מה שלמעשה הילד שבי מבקש במקום הכי עמוק הוא לא רק ש”אקבל” אותו ואתן אישור לקיומו אלא שאזכר וממש ארגיש שאני זה הוא.
האמת הפשוטה היא שהילד שבי הוא אני.

מנגנון ההגנה הראשון שפתיחתנו בילדות, הסיפור הראשוני ביותר שסיפרתי לעצמנו בילדות באופן לא מודע הוא ש”זה לא אני”, כלומר שהילד הרגיש, הפגיע והפוחד הזה שזקוק לאהבה, הוא פשוט לא אני.
סיפרנו לעצמנו שאני זה מישהו “בוגר” יותר, “אחראי” יותר, בשליטה יותר, אחד שיכול “לספק את הסחורה”, תמיד דרוך ומוכן לספק את הציפיות של אחרים כדי להיות אהוב וראוי לאהבה בעיני אחרים.

כשחווינו ילדות בצל הורים שלא אפשרו לנו להביע את הרגשות והצרכים שלנו בחופשיות, שגינו אותנו, שדרשו מאתנו להשתנות ללא הרף, כשהרגשנו שוב ושוב מאויימים ושאין מקום לכל הרגשות שלנו – לפחדים, לעצבות, לכעס, לבושה ולתשוקה שלנו, כולנו למדנו לספר לעצמנו סיפור על כך ש”זה לא אני”.

כולנו החלטנו (באופן לא מודע) בשלב כלשהו להיות ילדים “טובים יותר” שמראים לכולם כמה הם בסדר ומנסים לעשות הכל כדי לזכות באישור ובאהבה מבחוץ, הרי רק כך חשבנו שנוכל לקבל בטחון בעולם הזה.

וכולנו נושאים בפנים את הפיצול הכואב הזה, את הסיפור הלא מודע הזה של “זה לא אני”. כולנו מתכחשים באופן כלשהו להיותנו ילדים, רגישים, פגיעים, פוחדים וזקוקים לאהבה. כולנו למדנו לשים מסכות ושריון ולהסתיר אפילו ובעיקר מעצמנו את הרגישות העמוקה שלנו ואת הצורך שלנו באהבה.

ובעומק הכי עמוק שלנו, הילד שבנו קורא לא רק “לקבל” את עצמנו אלא להזכר מחדש במי שאנחנו – להזכר שאין שום הפרדה בתוכנו ושכל הרגשות וכל מה שאנו צריכים ומבקשים, כל זה – אני.

“אני” כמו שילדים מרגישים, “אני” פשוט, טבעי, רגיש, אנושי, נזקק, פגיע, אוהב, פוחד, מקבל ונותן, חי ונושם, מתרגש, רוצה דברים, נפגע לפעמים ולומד בכל רגע משהו חדש…”אני” חי ואנושי לגמרי.

הילד שבנו הוא התזכורת העמוקה והאוהבת ביותר לאחדות ולשלמות הפנימית שלנו. 
כשאני מודה בכנות ברגשות שלי ומודה שהילד הזה הוא אני, יש רגע של אושר ונחת שהוא מעבר לרעיון של “קבלה” עצמית או אם תרצו – זוהי קבלה עצמית ואהבה עצמית אמיתית – אותה הזכרות כנה אוהבת במי שאני: אותו ילד רגיש, פגיע, יצירתי, אנושי וזקוק לאהבה.

אפשר גם לומר את זה כך:
קבלה עצמית זה כשאין יותר את מי לקבל (כי הכל זה כבר אני ואני אחד)
אהבה עצמית זה כשאין יותא מי לאהוב (כי הכל זה אני ואני אחד)
וזו פשוט…הרגשה נעימה שאפשר לעשות מתוכה כל מה שאנחנו רוצים.

הזכרות באחדות הפנימית הטבעית שלי – זוהי הבקשה האמיתית של הילד שבי.
הזכרות חיה, טבעית, רגישה ואותנטית במה שאני מרגיש ובמי שאני עכשיו.

ובהזכרות הזו יש את האישור הכי עמוק לעצמי ולכל הרגשות שלי כי אין עוד הפרדה, אין שום נסיון להתפצל, לשלוט בכח, לעשות מניפולציות של שליטה רגשית או לדכא את עצמי.

בהזכרות במי שאני יש מנוחה אמיתית, יש רגע של התרגשות ונחת ותחושה של חזרה הביתה בלי שום מאמץ.

אפשר לנסות את זה אפילו עכשיו לרגע

לרגע להרפות פנים וכתפיים ורק לשאול את עצמך – מה אני מרגיש עכשיו?

האם אני פוחד? כועס? עצוב? שמח? אשם? לחוץ? פגוע? משתוקק?
מרגיש משהו אחר או כמה דברים בו זמנית?


ורק להודות בפני עצמי לרגע במילים פשוטות שלא מסבירות שום דבר, שזה אני שמרגיש ככה עכשיו.
פשוט להתוודות בפני עצמי שזה אני שמרגיש ככה עכשיו ושהילד הרגיש והפגיע הזה שבי הוא אני.

ורק להקשיב לרגע בלי לעשות שום דבר ולשים לב – איך זה מרגיש?
איך זה נושם עכשיו?
האם זה נעים לי להודות ולהזכר בזה?
כמובן שזה יכול להרגיש מפחיד לרגעים, אבל הפחד הזה הוא מפגש אוהב, מרפא ומחודש עם עצמנו וזה ממש בסדר להרגיש ככה.

ויכול להיות שלא נרגיש שום דבר וזה רק מראה שיש עוד דרך לעבור כדי ללמוד להקשיב וליצור תקשורת פנימית בתוכנו.
ריק

מה אני באמת מבקש?

לפני שנדבר על אהבה עצמית וקבלה עצמית, בואו נדבר על הצורך האמיתי והעמוק ביותר או הבקשה עמוקה ביותר שלנו. על פני השטח תמיד נראה שיש לנו הרבה רצונות – זוגיות, משפחה, כסף, בטחון כזה או אחר, ריגושים, קריירה, הצלחה כזו או אחרת, הישג כזה או אחר, למצוא חן בעיניי מישהו, להיות נחשקים ורצויים, לגרום לאנשים אחרים להרגיש משהו ועוד ועוד.
הרצונות שלנו הם אינסופיים ואנו נוטים לדאוג רוב היום לגבי התגשמות של רצון כזה או אחר. הרצונות שלנו גם משתנים עם הזמן, הגיל ונסיבות החיים ואיתם הדאגות שלנו.

על פני השטח אנו חווים אינספור רצונות ותשוקות, אך במקום עמוק יותר ושורשי יותר בתוכנו קיים צורך, צורך רגשי עמוק שמכתיב את המחשבות, הרצונות והרגשות שלנו.
אפשר לומר בפשטות שכל רצון שלנו הוא ניסיון לענות על צורך רגשי עמוק.

והצורך הפנימי העמוק ביותר שקיים בנו הוא הצורך בקבלה ואהבה עצמית וכשהצורך הזה מתמלא אנו חווים תחושות של בטחון, שלווה, שמחה, אהבה, מלאות, שייכות והודיה. למעשה, לא משנה כמה רצונות נגשים בחיינו, כל עוד לא נענה על הצורך הרגשי והעמוק שלנו בקבלה ואהבה עצמית, לא נוכל לחוש מסופקים, נינוחים, שלווים ומאושרים.

אחת ההגדרות היפות ששמעתי לאהבה היא לתת לאדם את מה שהוא באמת מבקש.
לא את כל מה שהוא מספר שהוא רוצה על פני השטח, אלא את מה שהוא באמת מבקש.
אבל מה באמת מבקש האדם? זה מצריך בירור קל, זה מצריך הקשבה כנה.

לקבל את עצמי ולאהוב את עצמי באופן טבעי
העולם הרגשי שלנו הוא עולם ילדי שזקוק לאהבה, אישור ובטחון

העולם הרגשי שלנו הוא עולם ילדי, כלומר העולם הרגשי שלנו מתנהל כמו ילד, רגיש כמו ילד, פגיע כמו ילד, לא מבין כמו ילד וזקוק לאהבה, בטחון ואישור כמו ילד.
ומכיוון שהעולם הרגשי שלנו הוא ילדי בלי קשר לגיל, כל מה שתקף עבור ילדים, תקף גם עבור העולם הרגשי שלנו כמבוגרים.
ואגב, העולם הרגשי הילדי שלנו הוא זה שמכתיב בפועל את התחושה שלנו בחיים – אם נחייה בחרדה או בשלווה, בעצב או בשמחה, בבדידות או בתחושה של שייכות, בכעס או בשלווה, בדכאון או בשמחת חיים.

המצב שבו נמצא העולם הרגשי הילדי שלנו הוא זה שאנו חשים ומרגישים והוא זה שמבדיל בין סבל לאושר באינספור דרכים ומצבים בחיינו.

אז מה מבקש באמת אותו ילד פנימי בתוכנו?
כולם יודעים שלמנוע מילד את כל רצונותיו זה מעשה טראומטי ומכאיב מאוד. מצד שני, גם לספק לילד כל מה שהוא רוצה ולהיות עסוקים בריצוי בלתי פוסק של הילד מוביל לתחושה קשה של ריקרנות, חוסר סיפוק וחוסר ביכולת להציב גבולות בריאים.

כלומר, אם נעסוק רק בריצוי או אי ריצוי של הרצונות הילדיים שלנו, לא נוכל להרגיש מסופקים ומאושרים ונרגיש אבודים ומבולבלים.
אנחנו לומדים לראות מה אנחנו באמת מבקשים בעומק שלנו, כשאנחנו לומדים להקשיב לעצמנו ולרגשות שלנו בכנות.

כשאני מקשיב לעצמי, לרגשות שלי ולילד שבי, אני מגלה שהבקשה העמוקה שלי – זו שיכולה לגרום לי להרגיש באמת בטוח, מוגן, חופשי ומאושר היא הבקשה לאהבה עצמית.
אהבה מורגשת, אהבה עצמית מורגשת ולא תאורטית שבאה לידי ביטוי בכמה מישורים בתוכי:

1. מודעות או הקשבה כנה לעצמי, לרגשות ולצרכים שלי
הקשבה שמתפתחת מתוך הפניית תשומת לב למחשבות, לרגשות ולתחושות הגוף שלי ושאילת שאלות כנות שיוצרות שיח פנימי סקרן ומאפשר בתוכי.

2. הצטרפות – יכולת לתת אישור ותחושה שאנחנו ביחד לאותו עולם רגשי וילדי שבי
מתוך השיח הפנימי הקשוב שלי עם עצמי, נפתחת האפשרות ללמוד להרשות לעצמי להרגיש כפי שאני מרגיש, לחשוב כפי שאני חושב ולהיות כפי שאני כעת. מתוך אישור פנימי אוהב, חל שינוי מהותי בגישה שלי כלפי עצמי וכלפי החיים ושינוי עמוק ויסודי בתפיסת המציאות שלי.

3. נאמנות מעשית לצרכים הפיזיים והרגשיים שלי
מתוך הקשבה כנה ואישור אוהב כלפי עצמי והעולם הרגשי שלי, נפתחת האפשרות להבין את הצרכים הפיזיים והרגשיים שלי טוב יותר ולעומק ולפעול בעולם בהרמוניה ומתוך נאמנות לצרכים שלי. כשאני פועל בעולם מתוך הרמוניה והקשבה לעצמי, אני פועל גם מתוך הקשבה כנה ואוהבת לצרכים של אחרים שנמצאים בסביבתי.

זה יכול כמובן להשמע מאוד קשה ומאתגר אבל אחת הבשורות המרגשות ביותר שגילתי לגבי היכולת לקבל את עצמי ולאהוב את עצמי היא זו:
אין שום חובה להיות מושלם ביכולת שלי לקבל את עצמי ולאהוב את עצמי. אין צורך שאהיה מושלם ביכולת שלי להקשיב לעצמי, לתת לעצמי אישור ולהיות נאמן לעצמי ואין צורך שאפסיק להיות ביקורתי או להרגיש אשמה.
זה אפילו לא אפשרי.

מספיק שאבקש ללמוד, שאמצא בי את היכולת הכנה לבקש מעצמי בכנות ללמוד לקבל ולאהוב את עצמי וללמוד להקשיב לעצמי, לתת לעצמי אישור אוהב ולהיות נאמן לעצמי, כדי שאחווה ריפוי עמוק, למידה משמעותית ושחרור הולך ומעמיק מדפוסים של סבל, אשמה, בושה, חרדה ובדידות.

להכיל רגשות
זהו הסוד וזהו הלימוד שמרפא ומשחרר אותנו בעומק הלב

ריק

לאהוב את עצמי או ללמוד לאהוב את עצמי?

שאלתם את עצמכם פעם למה החיים לא הגיעו עם הוראות הפעלה או לפחות עם איזה ספר שבאמת יסביר מה קורה ואיך לחיות באושר?
למה אלוהים או הטבע זרק אותנו ככה לתוך העולם המוזר הזה בלי לכתוב ספר הנחיות?
ואני לא מדבר על ספרי דת, אלא על ספר שבאמת מלמד איך לחיות כאן באהבה ובאושר בכל רגע ורגע בלי לדרוש מאתנו להלחם בעצמנו ולהכאיב לעצמנו?

גם אני שאלתי את עצמי את השאלה הזו לא מעט פעמים, אבל מתוך המסע שלי בשנים האחרונות אני מגלה שבעצם, לא צריך שום ספר. לא צריך אפילו עמוד. לא צריך אפילו פסקה ולא משפט.
צריך רק הנחיה אחת וכולנו מכירים אותה – אהבה.
אהבה עצמית או קבלה עצמית, היא כל מה שנדרש לנו באמת כדי לשרוד, לפרוח ולשגשג.

ולאהוב את עצמי זה לפעמים מרגיש ממש פשוט וקל לפעמים ממש מורכב וקשה והרבה פעמים לא ברור לנו בכלל, איך לאהוב את עצמי? איך לקבל את עצמי?

כשעצוב לנו מאוד, כשבודד, כשמפחיד, כשכואב, כשלא מובן, כשמבלבל, כשדורשים מאתנו להשתנות, כשמספרים לנו שחייבים להיות אחרים ממה שאנחנו, כשאנחנו פוחדים לאכזב ולהפגע…איך לאהוב את עצמי? איך לקבל את עצמי?
איך זה בכלל אפשרי?

הרי גדלנו עם המשוואה הכואבת הזו – או אהבה או בטחון.

או לאהוב את עצמי ולקבל את עצמי או לחיות במרדף בלתי פוסק אחרי בטחון ואישור חיצוני מההורים ומהחברה, ומול משוואה אכזרית כזו רובנו בוחרים באופציה השניה – מרדף בלתי פוסק אחרי אישורים חיצוניים מתוך ויתור על רגשותינו.

מזל שלא באמת צריך לאהוב את עצמי, אלא רק ללמוד לאהוב את עצמי.

כשאנו לומדים לקבל ולאהוב את עצמנו, אנו מזינים את הרובד הנפשי העמוק ביותר בנו
כשאנו לומדים לקבל ולאהוב את עצמנו, אנו מזינים את הרובד הנפשי העמוק ביותר בנו

אין באהבה עצמית או באהבה בכלל, קו סיום מוחלט. אהבה היא רק למידה, היא רק עצם הסכמה ללמוד לבקש. לבקש מעצמי להפגש עם מה שאני מרגיש וחווה כבר עכשיו וכשאני מסכים ללמוד לאהוב, אני כבר אוהב.
ללמוד לאהוב את עצמי זה לאהוב את עצמי ובאותו אופן, ללמוד לקבל את עצמי, זה לקבל את עצמי.

ללמוד לאהוב את עצמנו ולקבל את עצמנו, זה כל מה שאנו עושים בעולם הזה בין אם נלך בדרך הישירה והקלה יותר או בדרך העקיפה והקשה.

אני אישית מרגיש שבכל רגע, בכל מצב, בכל דקה ובכל שניה, בכל רגש, בכל קושי ובכל מחשבה שלי, אני לומד לאהוב את עצמי.
אני מבקש את זה, שואל את זה, מסתכל מתוך זה ומרגיש שהשאלה היחידה שבאמת מעניינת אותי היא: איך לאהוב את עצמי עכשיו?
ואפילו יותר מזה, איך אני כבר אוהב את עצמי עכשיו?

וכשאני שואל שאלה כזו, גם בלב הקושי והכאב אני מגלה שאני כבר אוהב את עצמי כי שאלתי, כי שאלתי את עצמי והקשבתי לרגשות שלי, לבקשות שלי, לילד שבי, לכל מה שכואב, פגוע, מוזר, דפוק, טיפש, עיוור, קשה, קל, חשוך ומואר בי.

וגם אם לא הבנתי, גם אם אין לי “תשובה”, עצם זה שהשאלה קיימת בי זה כבר הלימוד, זו כבר אהבה עצמית, זו כבר הבעת כוונה כנה ואוהבת כלפי עצמי וזה משנה את הגישה שלי לעצמי ולחיים.

אז פשוט ככה, אין פה באמת מה להשיג, רק ללמוד לאהוב וזה קורה כבר עכשיו לך, לי, לנו.
בכל נשימה, בכל תנועה, בכל מפגש ובכל פרידה, השאלה היחידה שבאמת שווה לשאול היא – איך אני אוהב את עצמי עכשיו?

אני מגלה עם הזמן יותר ויותר שללמוד לאהוב זה ריפוי לכל צורה של סבל נפשי.
חרדות, דכאון, תקיעות, מועקה, ריקנות, חוסר בטחון, מחשבות טורדניות ומתח נפשי הם רק סימפטומים שטחיים של משהו הרבה יותר עמוק ופשוט – של חוסר בסיסי בהזנה אוהבת או במילים אחרות, חוסר בסיסי באהבה עצמית וקבלה עצמית.

אחרי כל המסעות, השאלות, התהיות, החרדות והמחשבות, אני תמיד מגיע רק לשאלה הזו שיכולה להישאל בלי מילים, רק מתוך תשומת לב לעצמי: איך אני אוהב את עצמי עכשיו?

והתשובה לא חייבת להיות במילים, התשובה לא מצריכה הסבר. התשובה מבחינתי היא החיים עצמם, היא מה שאני חווה ומרגיש ברגע זה, התשובה היא אני, היא אני בכל דרך שבה אני חווה אותי עכשיו וכל מה שנשאר לי זה להרגיש, להקשיב ולגלות משהו מעניין בתוכי.

ריק

קבלה עצמית או אהבה עצמית?

עוד נקודה שמנראית לי חשובה ויכולה להיות מבלבלת: קבלה עצמית היא אהבה עצמית וגם ההפך – אהבה עצמית היא קבלה עצמית.
למה?

לפעמים אנו חושבים על קבלה עצמית כעל פתרון אדיש, כלומר יחס אדיש או מעין “השלמה מתוך חוסר ברירה או חוסר אונים עם מה שיש”.
אבל הגישה הזו היא לא קבלה עצמית, הגישה הזו היא פשרה, וויתור או הדחקה רגשית.

כשאני באמת מקבל את עצמי ואת הרגשות שלי, אין בי יחס אדיש, מאופק, קר, מרוחק או מתפשר כלפי עצמי.

כשאני באמת לומד לקבל את עצמי, אני לומד להרגיש את אותם רגשות שמהם ניסיתי לברוח ולהתעלם במשך שנים.

אני לומד לומר לעצמי לפעמים שאני לא יודע איך לאהוב ולקבל את עצמי עכשיו ודווקא מתוך הכנות הזו אני לומד להקשיב לכל רגש שמגיע מתוכי – פחד, כעס, עצב, אשמה, בושה, קנאה, שמחה או כל רגש אחר.
וזה מרגיש מאוד קרוב, מאוד אכפתי, מאוד ביחד, זה מרגיש אוהב.

אז קבלה עצמית שלא מרגישה כמו אהבה עצמית, היא לא באמת קבלה עצמית. היא רק ניסיון מאולץ להשלים עם עצמי או להתפשר על המצב במקרים רבים מתוך רעיונות פסיכולוגיים, מוסריים או רוחניים, אבל זו לא באמת קבלה.
לקבלה עצמית ואהבה עצמית יש את אותה התחושה – מנוחה, שמחת חיים, התרחבות ושלמות פנימית שהולכת וגדלה.

ריק

לא טכניקה ולא שיטה אלא אינטליגנציה אוהבת

נקודה נוספת שהיא אולי החשובה מכולן היא זו: קבלה עצמית או אהבה עצמית היא לא שיטה, לא טכניקה ולא פטנט פסיכולוגי או רוחני.

קבלה עצמית ואהבה עצמית היא לא עוד סוג של “חשיבה חיובית”, מניפולציה רגשית, שינוי אמונות, תכנות התת מודע, שחרור דפוסים ישנים או כל טכניקה אחרת.

זו אינטלגנציה שאפשר לפתח ולטפח אבל אי אפשר להפוך אותה לשיטה. זו אינטלגנציה חייה, לומדת וטבעית שקיימת בכל אחד ואחת מאתנו אך אנו לרוב לא מודעים לקיומה פשוט מכיוון שאיש לא לימד אותנו להשתמש בה.

האדם, כמו הטבע עצמו, משתנה ומתפתח ללא הרף מתוך דינמיקה ומורכבות אינסופית ולכן אין שום כלל, “שיטה” או טכניקה אחת שיכולה להביא ריפוי או אושר אמיתי לאדם.

נדרשת אינטליגציה חייה ואמיתית שיכולה ללמוד בכל רגע משהו חדש, כדי לאפשר לנו לשחרר את עצמנו מחרדה נפשית עמוקה ולאפשר לנו לשמוח ולצמוח באמת לאורך זמן והאינטלגנציה הזו קיימת בנו כבר כעת.

ריק

תהליך קל, נעים ואוהב

אין צורך לשנות את הקיים, רק ללמוד להביא גישה אוהבת אל מה שכבר ישנו בנו
אין צורך לשנות את הקיים, רק ללמוד להביא גישה אוהבת אל מה שכבר ישנו בנו

אחד המאפיינים החשובים ביותר בתהליך למידה של קבלה עצמית ואהבה עצמית הוא שהתהליך הוא מהנה מיסודו.
מה שהופך את התהליך למהנה הוא שהתהליך הוא קל, נעים ואוהב.
תהליך למידה של קבלה ואהבה עצמית לא מנסה לעמת את האדם בכח עם מצבים רגשיים קשים ולא מאיץ אותנו להגיע לאנשו, אלא שם את כל הדגש על סקרנות, למידה והנאה מהתהליך.

אם לדוגמה נשאל ילד מי לדעתו אוהב אותו, הוא יאמר במילים כאלה או אחרות שמי שאוהב אותו הוא מי שעושה לו נעים, כלומר מי שמתייחס אליו באופן נעים, ונעים זו בעצם תחושה של היענות לצורך הרגשי העמוק באהבה ולאו דווקא היענות לכל רצון שהילד מביע.
רק כשהצורך הרגשי העמוק באהבה נענה, התחושה היא נעימה באמת.

לכן, תהליך הלימוד של קבלה ואהבה עצמית, בין אם במסגרת אישית, טיפולית, קבוצתית או אחרת, נוטה להתמקד בשאלה – “מה נעים לי?” ולא בשאלה המלחיצה “לאן צריך להגיע?” או “מה חייבים להשיג?”.

למעשה, בתהליך למידה של קבלה עצמית ואהבה עצמית, הגישה חשובה יותר מהדרך או היעד. כשהגישה היא קשובה, בודקת מה נעים לי ומרגיש מדוייק, שמה את הנעימות במרכז, היא מלמדת אותנו קבלה ואהבה עצמית ולא חשוב אילו רגשות נפגוש או דרך אילו מצבים רגשיים ונפשיים נעבור.

ריק

הסוד הוא בגישה

אפשר להבין את ההבדל המהותי בין גישה טכנית לגישה אינטליגנטית ואוהבת באמצעות השאלה – איזה הורה היית רוצה?

האם היית רוצה לגדול אצל הורה שלמד ומכיר הרבה טכניקות להתמדדות עם רגשות ומצבים רגשיים קשים והרבה שיטות פסיכולוגיות ורוחניות “נכונות” לשיפור מצב הרוח ושינוי אמונות ומחשבות?

או שהיית מעדיף לגדול אצל הורה קשוב, אוהב, כן ורגיש שלא יודע מה עושים אבל שכן מודה ברגשות שלו ובחולשות ובפחדים שלו ושלא מכיר שיטות וטכניקות אבל יש לו לב פתוח ורצון כן ואמיתי להקשיב ולהבין אותך?

אני אישית הייתי מעדיף הורה אוהב וקשוב, וזה בדיוק מה שאני לומד להיות עבור עצמי במסע שאני קורא לו “קבלה עצמית ואהבה עצמית” – לומד להיות הורה אוהב וקשוב לעצמי.
הלימוד הזה משנה את הגישה שלי לעצמי.

מכיוון שקבלה עצמית ואהבה עצמית לא מנסה לשנות אותנו אלא מראה לנו אותנו באור אנושי ואוהב, היא יוצרת ללא מאמץ שינוי עמוק ויסודי ביותר בכל הדפוסים הרגשיים והנפשיים שלנו.
מכיוון שרובנו מורגלים מגיל צעיר מאוד לגישה ביקורתית, מאשימה וכוחנית שדורשת מאתנו להשתנות בכח ולהתאמץ כדי להיות ראויים לאישור, אהבה ובטחון, גישה של קבלה עצמית ואהבה עצמית היא שינוי מרענן ויסודי עבורנו.

בעצם, החלק המודע שבי שלומד לפתח את היכולת הטבעית לקבל את עצמי ולאהוב את עצמי הוא כמו הורה אוהב לילד פגוע, מפוחד ועצוב שנסגר והתכווץ אחרי שנים של יחס נוקשה ופוגעני.

כפי שמים זורמים ללא מאמץ, כך גם הטבע הפנימי העמוק שלנו מתנקז ללא מאמץ אל קבלה ואהבה עצמית
כפי שמים זורמים ללא מאמץ, כך גם הטבע הפנימי העמוק שלנו מתנקז ללא מאמץ אל קבלה ואהבה עצמית

קבלה עצמית ואהבה עצמית היא בעצם השינוי העמוק ביותר והרחב ביותר ביחס שלנו לעצמנו, זהו שינוי הדרגתי ושורשי בראייה ובהתייחסות שלנו אל עצמנו, אל החיים ואל העולם שאנו חיים בו. זהו שינוי ודרך של למידה שמביאה ריפוי קל, נעים ועמוק לדפוסים של סבל נפשי כמו חרדה, מועקה, תקיעות, קורבנות, אשמה, חרטה, ריקנות, בדידות, דכאון ועוד.

קבלה עצמית ואהבה עצמית היא גישה אינטליגנטית, גישה כנה ולומדת והיא לא דורשת שינוי במחשבות או ברגשות שלנו, היא יוצרת את השינוי על ידי נוכחות אוהבת ולמידה כנה.

כפי שאמר גנדי “היה השינוי שאתה רוצה לראות בעולם”, כך גם קבלה עצמית ואהבה עצמית, היא פשוט ההסכמה ללמוד לקבל ולאהוב את עצמנו כפי שאנו עכשיו: ביקורתיים, כועסים, פוחדים, עצובים ולא מושלמים.

אני מרגיש שקבלה עצמית ואהבה עצמית היא באמת לא “שיטה” ששיכת לי או לאדם כלשהו. זהו פשוט טבע הדברים.
כמו שכל הנהרות זורמים לים בלי מאמץ, בלי שמישהו יכריח אותם, פשוט כי קיים כח משיכה טבעי, כי כזה הוא טבע הדברים, כך גם כל התהליכים הרגשיים והנפשיים שאנו עוברים בחיים זורמים ומתנקזים אל קבלה ואהבה עצמית הולכת ומעמיקה.

ולסיום, דיאלוג פנימי קצר עם עצמי…

ש: האם אתה מאושר לגמרי?
ת: לא

ש: האם הצלחת לאהוב את עצמך לגמרי?

ת: לא

ש: האם הצלחת לקבל את עצמך לגמרי?

ת: לא

ש: אם כך מה יש ללמוד ממך? מה יש לך לתת לאנשים? במה הצלחת?

ת: הצלחתי להודות בזה שאני לא יודע לקבל את עצמי ולא יודע לאהוב את עצמי לגמרי.
הצלחתי להודות שאני לא מאושר, שאני פוחד, שאני עצוב ושלא נעים לי.
והצלחתי ללמוד. אבל יותר נכון, אני מצליח (לא כל הזמן) ללמוד. מצליח ללמוד להיות מאושר, ללמוד לקבל, ללמוד לאהוב אותי וללמוד להיזכר שאני אחד עם מי שאני.

ש: אם כך, אתה רק תלמיד, אתה לא מורה.

ת: נכון, אני תלמיד ותמיד אהיה תלמיד ומה שאני מלמד זה…איך להיות תלמיד שמסכים ללמוד.ריק