פוסטים

חרדה היא לא מחלה (איך להרגיע חרדה)

חרדה | חרדות | מהי חרדה

אני כותב את המאמר הזה בעקבות פגישה מרתקת עם אשה שהגיעה אלי וסיפרה על החרדה שלה ועל המסע שלה עם מטפלים ופסיכולוגים שהעבירו לה בדרכים שונות את המסר שחרדה היא מחלה, שחרדה היא בעיה שצריך להשתלט עליה ולמגר אותה בכח.

כשדיברנו היא הייתה מופתעת ונרגשת לשמוע שבעיניי חרדה היא לא מחלה אלא ביטוי טבעי וחכם של מצוקה רגשית שאנו חווים. ושזה הרבה יותר נעים, מדוייק ומרפא להבין את החרדה שלנו וללמוד לתת לה מקום מקבל ואוהב מאשר להלחם בה, להדחיק או לגנות אותה בכח.
ולא רק שחרדה היא לא מחלה, אלא שבעייני היא קול חכם ועמוק מאוד שרוצה לעזור לנו להתעורר, להבין את עצמנו וללכת בדרך המדוייקת שלנו בחיים.

בעקבות המפגש הזה ומכיוון שחרדה היתה מאז ומעולם חלק בלתי נפרד מהחיים שלי, התעוררה בי השראה לכתוב ולשתף מסר שבעיניי הוא זעקה עמוקה וכואבת שעולה מעומק הלב של רבים מאתנו שסובלים מחרדות ומוצאים את עצמנו במלחמה פנימית, רגשות אשמה, לחץ, תסכול ואכזבה מעצמנו.

חרדה היא לא מחלה

ובכל זאת, אנו חווים את החרדה כמשהו מאוד לא נעים והדחף הראשוני שלנו הוא לנסות לעצור את ההרגשה הלא נעימה והמאיימת שעולה בנו כדי לא לאבד שליטה ולא להיתפס כמי שלא שולטים בעצמם.

למה זה כל כך לא נעים?
זה לא נעים בעיקר כי בזמן חרדה חזקה או התקף חרדה, קורה לנו משהו שאנחנו לא מבינים, לא שולטים בו ומעולם לא למדנו להתייחס אליו בהבנה ולקבל אותו.

כשאנחנו מרגישים משהו כזה, יכול להתעורר בנו פחד גדול ממוות, משגעון וגם מההשלכות החברתיות שיכולות להיראות לנו מאוד מגנות, ביקורתיות ומשפילות ולרוב, הרבה ביקורת עצמית, אכזבה מעצמנו, הלקאה וגינוי עצמי על חוסר השליטה שלנו והרבה חוסר הבנה למצב שלנו.

לחרדה והתקפי חרדה יש הרבה ביטויים גופניים שמתחילים בדופק מואץ ויכולים לכלול קשיים בנשימה, הזעה, סחרחורת, כיווץ בגוף, רעידות, בחילה, הקאה, מועקה בחזה או בבטן, קושי לבלוע, אובדן תחושה באזורים שונים בגוף, תחושת שיתוק, ריעוד ועוד.

אבל כל התחושות הפיזיות האלה מועצמות באופן ניכר כשאנחנו נלחצים, מנסים להאבק בעצמנו ומפנים כלפי עצמנו יחס כוחני שרואה בתחושות האלה אויב ומקור לאיום עלינו ולא מזהים שמדובר במצוקה רגשית שזקוקה יותר מהכל ליחס קשוב ואוהב, ממש כמו ילד שחווה מצוקה וחרדה וזקוק להורה תומך ואוהב יותר מכל דבר אחר
.
ואגב, חשוב לי לציין שכמובן שזה לא באשמתנו אלא מכיוון שזה מה שלמדנו ולא לימדו אותנו להבין או להתייחס אחרת לחרדה שלנו וגם זה לא באשמת מישהו, פשוט לא היה מי שיסביר וילמד, יראה ויתמוך בהבנה.


איך להבין את החרדה ולתת לה מענה

כדי לענות על השאלה הכנתי תרשים פשוט שמתאר את מעגל החרדה.
מעגל שמראה מה קורה לנו כשאנחנו בחרדה ולמה חרדה לא מתפוגגת אלא מלווה אותנו לאורך זמן וחוזרת שוב ושוב.

חרדה היא לא מחלה - איך להרגיע חרדה
מעגל החרדה

קודם כל: חרדה…למה היא בכלל קיימת?

יש הרבה צורות של חרדה. הנפוצות ביותר הן חרדת נטישה, חרדה חברתית, חרדה מאינטימיות וקרבה וחרדה משינויים, אבל יש עוד חרדות ולפעמים אין שום סימן או דרך להבין מה גורם לחרדה שלנו.

בעיניי, לכל החרדות יש מקור אחד עמוק בילדות שלנו ובאופן שבו למדנו להתייחס (או יותר נכון, לא להתייחס לעצמנו ולרגשות שלנו).

החרדה בעיניי, היא תוצר של שני גורמים:
1. היחס שקיבלנו כילדים – יחס שלא תמיד היה קשוב, רגיש, אוהב, סלבני ורגיש לצרכים שלנו. יחס שלא פעם גרם לנו להרגיש לא מספיק טובים, בודדים, לא מובנים, לא אהובים ולא ראויים לאהבה. יחס שלא פעם היה ביקורתי, תקיף, דורשני או פשוט לא קשוב ובמקרים לא מעטים אלים מילולית או פיזית וכמובן שיש מקום חשוב לארועים טראומטיים שלא מעטים מאתנו חוו בילדות או בגיל מאוחר יותר, טראומות שלא פעם נשארו מודחקות עמוק בתוכנו.

2. חברה שמלמדת אותנו מגיל צעיר מאוד שכדי לשרוד ולהצליח בחיים חייבים להסתיר, לגנות ולהחדיק את הרגשות שלנו תחת שריון כבד של העמדת פני “הכל בסדר”.
למדנו את זה בילדות גם כי ההורים שלנו והאנשים בחברה שבה גדלנו, לא הביעו רגשות באופן חופשי, לא דיברו או ביטאו לרוב את הרגשות והצרכים הרגשיים שלהם והתייחסו לחיים כאל מאבק הישדרותי, מאמץ ונסיון להסתיר את הפחדים, החולשות, הרגישויות והצרכים הרגשיים הטבעיים שלהם.

ולמדנו את זה בילדות גם כי ההורים שלנו התייחסו אלינו באופן שדרש שוב ושוב שלא נביע באופן חופשי את הרגשות שלנו, שלא נפגין פחד, שלא נכעס, שלא נביע נזקקות לאישור ואהבה יתר על המידה.

השילוב של שני הגורמים האלה יוצר “סיר לחץ” רגשי שבו מצד אחד אנו נושאים בפנים הרבה רגשות של מצוקה, כאב, חוסר אמון וחוסר בטחון ומצד שני אנו פוחדים מאוד להפגין את הרגשות שלנו ולתת להם מקום וביטוי בריא ודורשים מעצמנו להיות “בסדר”, להיות ב”שליטה” ולהפגין קור רוח.

האם ההורים שלנו אשמים?

אני לא מתיימר להכיר את ההורים של כולם אבל מהנסיון האישי שלי וממאות האנשים שזכיתי ללוות בתהליכים אישיים, אני יודע שברוב המקרים (כמו גם במקרה האישי שלי), גדלנו להורים שלא ידעו לתת מקום לביטוי רגשי בעצמם ובאופן טבעי דרשו מאתנו להתנהג כך בעצמנו.

חשוב לי לציין שאין בזה האשמה כלפי ההורים, הרי גם להם היו הורים והם ניסו כמיטב יכולתם לאהוב אותנו. ובכל זאת, למדנו בילדות שאין מקום לרגשות שלנו. שאין מקום חופשי להרגיש פחד, עצב או נזקקות לאישור ואהבה.
שאין מקום חופשי ואוהב לבטא בו תחושות של חוסר בטחון, של בלבול, של חוסר הבנה.

רובנו למדנו שצריך לשדר שליטה עצמית, שצריך להיראות “בסדר”, שחייבים להיות חזקים, חכמים, מתחשבים, צלולים ומפוכחים כדי לשרוד וכדי שיהיה לנו מקום בחברה.

רובנו למדנו שחרדה היא מחלה או בעיה חמורה ומביכה שאסור להרגיש או להראות והתשובה שרובנו חושבים עליה כשעולה השאלה “איך להרגיע חרדה?” היא תשובה של דיכוי, גינוי, ניתוק, השתלטות, הסחת דעת, נסיון לחשוב “חיובי” ושיטות שונות שאמורות לדכא את החרדה בתוכנו.

אבל לדעתי, חרדה היא ביטוי בריא של המצוקה הרגשית שאנו נושאים בתוכנו. מצוקה שלא תיפתר בשום צורה של גינוי, דיכוי או השתלטות, אלא רק במפגש עמוק, אוהב ומרפא עם עצמנו. חרדה היא ביטוי בריא של הצורך שלנו בנחת ושלמות עצמית, בחיים בלתי מתפשרים של דיוק פנימי ומימוש עצמי.

למה חרדה היא ביטוי של מצוקה רגשית

דמיינו לעצמכם שבמשך עשרות שנים אתם אוגרים בפנים רגשות של פחד, עצב, חוסר בטחון, כעס, כאב רגשי על כל נטישה או עלבון שעברתם וצורך עצום באהבה, אישור ובטחון.
במשך עשרות שנים הרגשות האלה, האדרנלין והעוצמה הרגשית הזו נאגרת בתת המודע שלנו, בגוף, ברקמות ובשרירים שלנו.
לאן כל המתח הרגשי הזה יכול ללכת?

הגוף לא יכול להכיל מתח ולחץ פנימי ללא גבול ודווקא בגלל שהגוף שלנו חכם מאוד ולא רוצה שנהיה חולים ונקרוס, הוא רוצה לשחרר את המתח הרגשי העצום שאנו נושאים.

ואיך משתחרר מתח רגשי?
כמו קיטור, כמו זרם עוצמתי שמרעיד, מנער ומשחרר את הנוקשות והקבעון שלנו.

ממש כמו…התקף חרדה.
התקף חרדה הוא בעצם לא התקף…הוא נסיון של הגוף שלנו לשחרר את כל מה  שעצור, מדוכא וזועק לחופש בתוכנו.

בפעמים שאפשרתי לעצמי פשוט לרעוד, לרעוד בלי שליטה כמו ילד כשאני מרגיש חרדה, ה”התקף” עבר תוך כמה דקות והשאיר אותי בתחושה של חופש, בהירות, חיבור ושמחה.
הוא עבר כי הוא לא היה התקף, הוא היה שחרור, פורקן של מתח נפשי אדיר שהיה בי וביקש ביטוי.

השפעות החברה שבה גדלנו על החרדה שלנו

מכיוון שגדלנו בחברה כאובה, מאופקת, הישרדותית ופוחדת שמקדשת איפוק, ריסון ושליטה עצמית למראית עין ובכל מחיר (וזה לא מפתיע אם חושבים על מה שהאנושות עברה לאורך ההיסטוריה האנושית), אנו פוחדים מעצמנו, פוחדים מהרגשות הטבעיים שלנו ומנסים בכל דרך להסתיר ולדכא את הרגשות הכי טבעיים שלנו.

רגשות כמו פחד למשל….פחד שהוא האינסטיקט הבסיסי ביותר שלנו שבזכותו אנו שורדים, פחד שנועד רק להעיר את תשומת ליבנו למשהו שמבקש בנו בטחון וזקוק לתשומת לב ומקום.

ולדעתי, בגלל הטראומה הקולקטיבית שלנו כחברה אנושית, אנשים רבים מוצאים את עצמם נעזרים בשיטות וגישות שמנסות לרפא את ה”מחלה” שנקראת חרדה בכלים כוחניים של ריסון, דיכוי והשתלטות במקום הקשבה, הבנה, רגישות, אמון בעצמנו וברגשות שלנו, אמפטיה, ביטוי רגשי, קבלה ואהבה עצמית מעשית (ולא רק תיאורטית כמו שינון משפטים “חיוביים” או משפטי אהבה עצמית).

וזה לא עובד בכח, או לפחות, לא לטווח הארוך. לרוב זה מקבע בנו את החרדה ומכניס אותנו למצב של רדיפה בלתי פוסקת אחרי היעד הסופי שבו נשתחרר סוף סוף מהבעיה שלנו שהיא בעצם…אנחנו עצמנו.

וזה קורה תוך שאנחנו לומדים להאמין שהסיבה שעדיין לא השתחררנו מהחדרה היא מכיוון שאנחנו פשוט לא מספיק טובים, לא מספיק בשליטה, לא מספיק חכמים כדי להשתלט על עצמנו וכל זה מלווה בביקורת עצמית, הלקאה עצמית והרבה רגשות אשמה.

במפגשים אישיים פגשתי עשרות אנשים שסיפרו לי שהם כבר ניסו  הכל, כל סוג טיפול כולל כדורים והחרדה עדיין שם, הם חיים בלחץ, במתח תמידי ובתחושת מאבק.
וזה כואב, זה עצוב וזה לא חייב להיות ככה.

הבנת הכרוניקה של מעגל החרדה

השלבים של מעגל החרדה יכולים לעזור לנו להבין את המלכוד שאנו חיים בו:

1. חרדה – תחושה טבעית (ובריאה!) של אובדן שליטה ופחד שהם בעצם הנסיון של הגוף שלנו לשחרר מתח רגשי שצברנו ולתת מקום לכל הרגשות שלמדנו שאין להם מקום או זכות קיום.

2. אמונה שחייבים לשלוט ברגשות ולהפגין שליטה – לא באשמתנו, רק כי גדלנו בחברה חרדתית שפוחדת מרגשות טבעיים ומקדשת ריסון רגשי מכאיב כסימן ל”שפיות” וכתנאי לאישור חברתי.

3. פחד מגינוי, דחייה ונטישה חברתית – מה יותר מפחיד מזה שיחשבו שאנחנו לא בסדר? שאנחנו לא שפויים? שיגנו וישפטו וינטשו אותנו בגלל אותו גל חרדה שיש בנו?

4. נסיון מאומץ לשלוט בחרדה ולדכא אותה – נסיון לחשוב על משהו אחר, נסיון לספר לעצמנו ש”אין מה לפחד”, שיטות וטכניקות של שיכנוע עצמי כוחני, בריחה או דיכוי והדחקה שלמדנו כולל טכניקות של שליטה בנשימה ועוד.

5. תחושת מאבק פנימי, כיווץ וחוסר אונים – כי אי אפשר להרגיש שלמים כשאנחנו נלחמים בעצמו ומנסים לדכא את עצמנו בכח, זה רק מעורר בנו יותר…חרדה.

6. חרדה – החרדה שלנו שניסתה באופן טבעי ובריא לשחרר את הלחץ והמתח הנפשי שלנו שוב מקבלת יחס כוחני, מדכא ומגנה מאתנו ולכן רק גדלה ומתעצמת…כמו שהלחץ בסיר לחץ רק הולך וגדל עם הזמן כשאנחנו לא משחררים אותו.

וכשאנחנו כבר מרגישים שאי אפשר יותר, כשאנחנו מגנים ואוטמים את עצמנו מרוב פחד ברמה כל כך גבוהה שאנו מתייסרים ומתקשים לתפקד, אנו פונים למפלט היחיד שעוד נותר…כדורים פסיכיאטריים.

ואלה לפעמים עוזרים ומקלים על הסימפטומים של חרדה, אבל זו עזרה מלאכותית ובפנים אנחנו לא מאפשרים לעצמנו להתקרב, להכיר ולאהוב את עצמנו באמת.
אנו מוותרים (לפחות באופן זמני) על האפשרות להיות שלמים עם עצמנו כדי להמלט מאימת החרדה שלנו…וחרדה היא לא מחלה, היא הריפוי של עצמה כשאנחנו לומדים להקשיב לעצמנו באמת ולעומק.

ובכל זאת, אנחנו פוחדים מעצמנו כל כך והחברה שבנו אנו חיים מלמדת אותנו להמשיך ולפחד ולצרוך עוד “טיפולים” וכדורים רק כדי להמשיך להלחם ולהאבק בעצמנו וברגשות הטבעיים שלנו.
וזו לא אשמתנו, לא אשמתו של אף אחד.

כאלה אנחנו…פוחדים ממה שיגידו עלינו אם נראה את עצמנו באמת. פוחדים פחד מוות שאי אפשר לאהוב ולקבל את מי שאנחנו באמת.

עוד דרך טובה להסתכל על חרדה

באופן טבעי יש לנו הרבה צרכים. צורך אחד שכולנו מכירים הוא רעב. רעב הוא תחושה קצת לא נעימה, תחושה שמבקשת משהו, שזקוקה למענה, למזון.

אם למשל נתחיל להתייחס לרעב שלנו כאל בעיה, כאל משהו מביך שכדאי להסתיר, אם ניבהל מהרעב שלנו, נגנה אותו בכל פעם שהוא יעלה וננסה להתעלם ממנו, לדכא אותו ולחשוב על משהו אחר, מה יקרה לנו?

הרעב יתחיל להציק ולהכאיב לנו יותר ויותר ונמצא את עצמנו נלחמים שוב ושוב בדחף ובצורך הטבעי שלנו לאכול עד שנחשוב שהרעב שלנו הוא מחלה.

ואגב, יש לא מעט אנשים שסובלים מהפרעות אכילה ועבורם תחושת הרעב היא מאבק וכאב יומיומי ובכל זאת אנחנו לא מגדירים את תחושת הרעב כמחלה, אנחנו מבינים שמשהו בהתייחסות שלנו לרעב מופעל מתוך פחד, מתוך מצוקה רגשית שזקוקה למענה ולמענה אוהב.

אי אפשר להתעלם מהצרכים הטבעיים שלנו והצרכים הטבעיים שלנו הם לא מחלה. פשוט למדנו לפחד, להסתיר ולגנות את הצרכים הטבעיים שלנו ולא להקשיב להם, לחקור ולגלות את החוכמה העמוקה והמרפאה שבהם.
ומכאן מגיע הסבל שלנו.

בעיניי ומנסיוני, מה שאנו זקוקים לו הוא יחס אמפטי ואוהב שיאפשר לנו לשוב ולהקשיב לעצמנו, להבין ולראות את עצמנו לעומק ולאפשר לגוף שלנו לעשות את מה שהוא יודע – לשחרר את עצמו מעומס רגשי של שנים.

 

אז איך להרגיע חרדה?

זה עוזר להבין שחרדה היא לא מחלה, או לפחות להתחיל לפתוח את הראש שלנו לאפשרות הזו, גם אם קשה לנו לקבל את זה כי בינינו, ברור שזה לא קל לקבל ולהשלים עם משהו כל כך מפחיד.

מכיוון שהורגלנו מאוד לפחד מחרדה ולנסות להסתיר אותה, לא תמיד קל לנו להתחיל בדרך של ריפוי אמיתי, בדרך של קבלה עצמית ואפשרות לתת לגוף שלנו לעשות את מה שהוא באמת צריך…לשחחר את המתח הפנימי העצום.

לעיתים קרובות, כדאי להיעזר בטיפול רגשי תומך שמבוסס על הקשבה, קבלה ואהבה עצמית מעשית שנוגעת בכל הרבדים של הגוף והנפש.
אני נעזרתי במטפלים רבים בחיי ולמדתי עם השנים שהעקרון הכי חשוב לכל טיפול הוא מפגש אוהב עם הכאב שלנו. מפגש שלא מגנה, לא מפעיל כח ולא יוצר פילוג פנימי, אלא מביא להתקרבות, אמפטיה ויחס מקבל ואוהב שלנו כלפי עצמנו.

ובכל זאת, יש 3 עקרונות פשוטים שעוזרים להרגיע חרדה באופן יסודי (ולא רק רגעי)

שלושה עקרונות להרגעת החרדה באופן יסודי

1. ללמוד לדבר עם עצמנו בכנות.
להודות בפני עצמנו בכנות בפחדים שלנו, להודות שאנחנו לא יודעים למה אנחנו פוחדים. לא לספר לעצמנו שפחד הוא חלק נפרד ממני, שהוא מיותר, לא אמיתי או לא שייך אלי.

ההפך – להודות בכנות שהפחד הוא מי שאנחנו, שהוא כאן, והוא מבקש תשומת לב ואישור והוא החוויה הכי מורגשת, טבעית ואמיתית שלנו.

הנה סרטון קצר שבו אני מסביר מהי כנות ואיך לדבר בכנות:

2. כשעולה החרדה – ללמוד לתת לה מקום. יותר מכל דבר, לתת לה לבוא, לעלות.
כמו גל ששוטף ומרעיד אותנו…להתמסר יותר ויותר תוך כדי הקשבה ורגישות לגל הזה שמרעיד אותנו. גל שמשחרר את המצבור הכבד של נוקשות וקבעון ו”שליטה” כוחנית שלמדנו ללבוש כמו שריון על עצמנו.
לתת לגל המרפא של החרדה להרעיד ולשחרר את הנוקשות הכבדה שלנו ולהזכיר לנו מי אנחנו, את הלב והרגשות שלנו, את הסיבה שאנחנו כאן – כדי להרגיש, להינות ולחיות בשלמות.

אפשר להיעזר במדיטציה של הקשבה טבעית כדי לפתח את היכולת לתת לעצמנו להרגיש הכל, כולל חרדה – (לחצו כאן להורדת סדרת מדיטציות מודרכות בחינם)

3. לפתח הבנה, קבלה ואהבה עצמית טבעית ומעשית.
ללמוד לתת לעצמנו את היחס שהיינו רוצים לתת לאדם אחר שאנחנו אוהבים בזמן שהוא מרגיש חרדה, לחץ ומצוקה.
כי בסופו של דבר, רק יחס מקבל ואוהב מרגיע אותנו באמת.
אפשר להיעזר במדריך שלי לקבלה ואהבה עצמית – להורדה בחינם כאן.

באתר שלי תוכלו למצוא כמה וכמה מאמרים על חרדה ומידע על גישת “להכיר בעצמי” לריפוי וצמיחה אישית מתוך הכרה ואהבה עצמית טבעית. כזו שלא מגדירה אותנו כמחלה או בעיה אלא עוזרת לנו לגלות את עצמנו באופן טבעי, ללא מאבק וללא צורך במלחמה פנימית.

ואם תרצו להעזר בי, אני כאן לכל שאלה.

מהי אנוכיות בריאה ואיך היא מרפאה את החרדה החברתית שלי?

חרדה חברתית | חרדות חברתיות | חרדתיות חברתית

לאחרונה הבנתי שאני חווה חרדה חברתית וזה הקל עלי.
והבנתי גם מה גורם לי להרגיש חרדה החברתית – עמוק בפנים זו אנוכיות שבה אני מאשים את עצמי באופן לא מודע.
וגם גיליתי מה מרפא את המקור החרדה החברתית בתוכי ואיך אנוכיות בריאה עוזרת לי בזה.
 
מאז שאני זוכר את עצמי היה לי קושי בחברת אנשים. היו לי חברים אבל במפגשים משפחתיים וחברתיים, בפנים הרגשתי מתוח, לא נינוח, חסר בטחון, תחושה של לחץ וחרדה בגוף, מועקה ורצון לברוח.
לא ידעתי איך בדיוק אני אמור או צריך להתנהג והיה בי מתח שלא הבנתי.

כמובן שהיו אנשים שהרגשתי איתם יותר בנח אבל עדיין, אחרי כל מפגש חברתי הרגשתי צורך להתבודד, לבלות זמן רב עם עצמי ולברוח מהכאב והפחד שבי ל”נחמה” שבהתמכרויות כמו אכילה, צפייה בסדרות ועוד.
 
מאז שאני זוכר את עצמי הרגשתי שכבר לפני מפגש חברתי או תוך כדי המפגש, משהו בי מפנטז ומתרפק על הרעיון של לחזור הביתה ולהיות לבד סוף סוף בשקט ובבטחון שלי.
 
וזה היה כך שנים – תחושות של לחץ, אשמה, של בדידות, של חוסר הבנה איך אני אמור להתייחס לאנשים כדי שיאהבו אותי, נסיונות מפותלים לתקשר באופן שיגרום לאנשים לאהוב אותי ובפנים התחושה הלא נעימה הזו שהיום אני מבין שהיא חרדה חברתית.

 

נעים להכיר – חרדה חברתית

ודווקא לאחרונה ראיתי את זה בברור (סוף סוף).

זה היה מפגש חברים רגיל – כמה חברים שבאו לבקר אותי וכבר לפני המפגש שמתי לב שאני לא שקט, שמשהו בי פוחד, נלחץ ומחכה בחוסר שקט עם מחשבות בסגנון של “שיבואו ולא ישארו יותר מידי…שאוכל לחזור להיות שוב לבד”.

תמיד רציתי להיות אדם חברותי, תמיד רציתי חברה ואנשים קרובים והרגשתי בודד ועצוב כשזה היה חסר אבל בפנים תמיד הרגשתי בדידות, לחץ, מועקה ופחד גם במפגשים חברתיים ורצון לא מוסבר לברוח.
 
עוד פן לא נעים של אותה חרדה חברתית שלי, היה מחשבות ביקורתיות ומאשימות שהלחץ והחרדה שאני מרגיש הם לא בגללי, אלא בגלל האנשים שאותם אני פוגש.
 

הרבה שנים חשבתי והאמנתי שהחרדה, הלחץ ואי הנוחות שאני מרגיש בחברת אנשים רבים הם בגלל שאנשים אחרים הם לא מספיק רגישים, אוהבים, קשובים, רכים, מדוייקים וכו…כלומר האשמתי אחרים בלחץ ובחרדה שאני מרגיש ובו זמנית האשמתי את עצמי באותם דברים בדויק.

והאשמה היא האשמה…היא לא נעימה לא משנה לאן היא מופנית, כלפי עצמי או כלפי אחרים. שנים שסבלתי ממחשבות שיפוטיות וביקורתיות על אחרים וזה הפריע לי להפגש באמת, להפתח, לבטוח באנשים ולהרגיש איתם בנח.

אז הפעם שמתי לב והקשבתי.
ולראשונה עלה בי המושג “חרדה חברתית” כמשהו מציאותי ומוחשי.

זה מושג שלא התחברתי אליו מעולם באופן ישיר לפני כן.

ידעתי שהוא קיים, בשנים האחרונות ליוויתי והדרכתי לא מעט אנשים שסבלו מחרדה חברתית קשה, כזו שמקשה עליהם לצאת מהבית, לנסוע באוטובוס ולבצע פעולות פשוטות. אצלי זה לא היה כל כך חמור וכבר שנים שאני מנחה סדנאות קבוצתיות, מרצה, נמצא במקום מאוד מרכזי ומוביל במפגשים חברתיים ולכן לא חשבתי על זה…שכן גם אני חווה חרדה חברתית.
אבל כששמתי לב לזה, זה עשה לי נעים ומשהו הוקל לי בגוף.

זה צלצל טוב במערכת שלי…משהו כמו תחושה של “פיצוח” או “זיהוי מוצלח”, חתיכת פאזל שנפלה למקומה.
 
אז החלטתי לבדוק את זה.
במפגש עם החברים הרגשתי שוב את אותן תחושות מוכרות של לחץ בבטן, מתח בגוף, נשימה מאומצת, רטט לא נעים ואי נוחות כללית בגוף ופחד שבא לידי ביטוי במחשבות של חוסר בטחון, ביקורת, שפוטיות ופנטזיות על מקום וזמן אחר, על מצב שבו אהיה שוב לבד עם עצמי.
 
אבל הפעם במקום לחשוב על לברוח, לנסות להציג שהכל בסדר, לדבר על אחרים או להכנס לתפקיד כלשהו ולהסתתר מאחוריו (כמו תפקיד “המטפל” או “היועץ” או “קורבן מעורר אמפטיה” או “החבר הטוב” או “הילד המרדן” או “האדם הרוחני והמתבונן”…תפקידים שאני מכיר היטב), החלטתי להישיר מבט ולדבר על חרדה חברתית.
ממש לדבר על זה בגלוי ולהעזר בחברים שבאו לבקר אותי כדי לרפא את החרדה החברתית שלי.
 
שיתפתי אותם בכנות במה שאני מרגיש וזה עשה תחושה של הקלה. גם לי וגם להם, גם הם הרגישו שאיזו מחסום ירד באווירה, שמשהו קל יותר, נגיש וקרוב יותר עכשיו.
ואז התחלנו להסתכל על זה ביחד…
חרדה חברתית אנוכיות בריאה
תמונה חמודה שממחישה את התחושה של חרדה חברתית

מה יוצר חרדה חברתית בתוכי?

 
מהי חרדה חברתית?
שמתי לב שאני בחרדה כי משהו בי נאבק, כאילו נלחם בעצמו, נלחץ, מתקשה ורוצה לברוח.
הקשבתי למחשבות שלי ושמעתי בתוכי את הקול הביקורתי והמאשים שלי, קול שנוזף בי ואומר שוב ושוב “אתה אנוכי, אכפת לך רק מעצמך, אתה מנצל אנשים למטרות שלך ובגלל שאתה כזה אנוכי, אף אחד לא אוהב אותך”.
 
והקול הזה כל כך מפחיד, מלחיץ ומוכר.
כל כך מוטמע בי הקול הזה, כמעט תמיד שם…הוא ממש קול החרדה החברתית שבי.

ומול הקול הזה הרגשתי איך אני מתכווץ, נלחץ, סובל ונאבק בתוכי.

סובל כי בפנים אני יודע טת האמת – שאני אנוכי. יודע שאני אוהב באמת רק את עצמי. זה הטבע שלי.
יודע שכל מה שאני עושה בחיים אני עושה כדי שיהיה לי נעים יותר.
אפילו אם זה לעזור לאחרים או לחלוק איתם משהו, אפילו אם אבחר לתת את רכושי או חיי למען מישהו או משהו, זה עדיין רק כדי שעמוק בפנים ארגיש נעים יותר, שלם יותר עם עצמי…מה לעשות? זה אני…אנוכי לגמרי.
 
אבל מול ההכרה הכנה הזו שאני לגמרי אנוכי, יש את הקול הזה…הקול הנוראי הזה שאומר לי “בגלל האנוכיות שלך, אף אחד לא אוהב אותך ואף אחד לא יאהב אותך”…
ואני מוצא את עצמי כך…בין אנוכיות לבין חרדה חברתית, בין הפטיש לסדן, בתוך כאב דחוס וחנוק ולחוץ בבטן…וזו החרדה…זה מה שקורה בתוכי כבר שנים, כמה טוב לגלות את זה בבהירות.

למה אני מואשם באנוכיות?

 
המשמעות של המילה “אנוכי” היא פשוט “אני”, כלומר אנוכיות היא עצם היותי אני.

אבל משמעות המילה אנוכיות קבלה קונוטציה שלילית מאוד בחברה שלנו וכיום השימוש בה הוא כמעט בלעדתית כמילת גנאי.

היום כשמישהו אומר לי שאני “אנוכי” הוא מתכוון לומר בעצם שהוא לא מרגיש אהוב על ידי, שאני לא נותן לו את תחושת האהבה והאכפתיות שהוא זקוק לה.
ולמה הכוונה ב”אנוכיות” ברמת התחושה והחוויה שלי?
אנוכיות זה אומר שאני פשוט מעוניין בטובתי. שבכל מחשבה, ביטוי או פעולה שלי, יש מניע אחד והוא הנסיון למלא את הצרכים שלי. את הצורך בהשרדות, בבטחון, באהבה, בהגשמה עצמית.
 
צרכים טבעיים שיש לכל אדם. צרכים שמגדירים אותנו כאנושיים. ובכל זאת, בעולם הפנימי שלי אני נאשם שוב ושוב באנוכיות וההאשמה הזו היא הקול המבוהל שלי, הקול החרדתי שלי שמספר לי שאף אחד לא יאהב אותי אם אמשיך להיות כזה.
מהו הקול החרדתי והמאשים בראש שלי?
זהו הקול ששמעתי בילדות מהורי.
זהו הקול של הורי שחזרו שוב ושוב על הביקורת המכאיבה שאני אנוכי כי אני לא מקריב את הצרכים שלי למען אחרים, שאני “עצלן”, לא מחייך כדי לשמח אחרים, נראה מדוכא ולא מנסה ליפות את זה כדי שלאחרים יהיה נעים יותר, מדבר על זה שלא טוב לי ולא מנסה להציג ש”הכל בסדר”.

הואשמתי אלפי פעמים בילדותי בכך שהצרכים שלי חשובים לי יותר מצרכים של אחרים.
הואשמתי בכך שלהבדיל מהוריי שהיו רגלים לוותר על עצמם, לבטל את עצמם, לנסות לרצות את מי שסביבם כדי לזכות באישור ובטחון (ואני לא מאשים אותם, הם היו חייבים לנהוג כך כדי לשרוד…או לפחות זה מה שהם הכירו), אבל להבדיל מהם, הילד שהייתי לא הסכים לנסות לחייך כשרע לו, לא הסכים להעמיד פנים שמישהו אחר חשוב לו יותר מעצמו, לא הסכים, התמרד, נענש, גונה, נאשם והסתגר בתוך עצמו בתחושה של חרדה חברתית, עצבות, בדידות, דכאון, חוסר אונים ורצון עז לברוח מהכאב הנפשי.

מהי אנוכיות בריאה ואיך היא מביאה ריפוי?

 

אז הנה המצב הכואב והפרדוקסלי שגיליתי בתוכי: מצד אחד עמוק בפנים אני מרגיש לגמרי אנוכי, אני יודע שזהו הטבע האנושי שלי ושהוא לא “רע” ושאני לא יכול להיות אחר כמו שאני לא יכול לגדל עוד זוג רגליים.

ומצד שני יש בי קול מבוהל, מפחיד, מלחיץ מאוד שדורש ממני להפסיק להיות “אנוכי” כי אחרת אף אחד לא יאהב אותי.

והמאבק הפנימי הזה כל כך מכאיב, כל כך מלחיץ, כל כך מפחיד שכל מפגש חברתי מעורר בי דחף לברוח.לראות את זה, את המנגנון הפנימי העמוק הזה, עשה לי הקלה גדולה.
לא הייתי צריך עוד לשפוט או להאשים אף אחד אחר והאמת, גם לא את עצמי כי הבנתי שני דברים חשובים:

1. אף אחד אחר לא אחראי לכך שאני מרגיש חרדה חברתית.
זה לא אמור שאני חייב להרגיש נעים בחברת כל אדם, אבל החרדה החברתית שלי היא לגמרי שלי.

2. אני לא אשם בכך שאני מרגיש חרדה חברתית.
החרדה החברתית שלי הוא תוצר של הילדות שלי. ילדות שבה הואשמתי שוב ושוב בכך שאני אנוכי ונאמר לי מפורשות ובעקיפין אלפי פעמים שלא יאהבו אותי אם אהיה כזה.

ואת ההכרה הזו שיתפתי עם חבריי במפגש וזה עשה משהו נעים מאוד. כולנו הרגשנו נינוחים וקרובים יותר והרגשתי שיותר נעים להם וגם לי, שיש יותר אמפטיה, נחת וכנות במפגש הזה.
גם חבריי למפגש הרגישו בנוח להודות שגם הם אנוכיים ושזה לגמרי בסדר ושזה דווקא נעים להפגש כך, אנשים אנוכיים שנהנים זה מחברתו של זה.ומכאן שאלתי את עצמי – איך להתייחס לעצמי באופן מרפא ואוהב לאור מה שגיליתי?לדעתי כולנו אנוכיים וזה טבעי ויפה. וזהי אנוכיות בריאה בעיניי – היא כנות: כמו שעץ דואג לצרכים שלו, כמו שכל בעל חיים דואג לצרכים שלו ושל צאצאיו, גם אם אנחנו דואגים לצרכים שלנו.
אבל אנוכיות אין משמעותה שלא אכפת לנו מאחרים, ההפך, דווקא מתוך אנוכיות בריאה וכנה אני רואה כמה אני זקוק לאחרים ולסביבה נעימה ותומכת אותי וזה האינטרס האישי שלי לגרום לכך שהסביבה שלי והאנשים שסביבי יהנו וירגישו כמה שיותר נחת.
 

דווקא האנוכיות הכנה שלי מגלה לי שאם הסביבה שלי לא נעימה, מלוכלכת, מזוהמת, אם האנשים שסביבי חשים חרדה, כעס ותסכול, גם אני סובל, גם אני מרגיש את אותם הדברים כי אני תלוי באנשים וזקוק להם, כי יש לי צורך בחרבה ובטחון, כי אני לא חי בנפרד מהעולם.

אנוכיות אין משמעותה שאנחנו לא נותנים או דואגים לאחרים. מתוך אנוכיות אנחנו יכולים לדאוג לחברים שלנו, לילדים שלנו, להרים שלנו, לחברה שלנו, לשכנים שלנו, לעם שלנו…אבל זה עדיין “שלנו”…שלי…אני…זה מתייחס אלי וזה אנוכי וטבעי לגמרי.

האנוכיות הבריאה היא פשוט הטבע שלנו שעונה על הצרכים של עצמו, היש משהו טבעי יותר מזה?

אז אין לי מה לעשות עם הטבע האנוכי שלי ועמוק בפנים, אני יודע שאין בזה שום דבר פסול.
אם כך נשאר לי להתייחס לקול הביקורתי והמאשים שלי, זה שמאשים אותי בהיותי אנוכי ומלחיץ אותי שוב ושוב.

חלק גדול מהריפוי שלי הוא להתייחס לעצמי בכנות ובאהבה. לדבר בכנות ובאהבה עם כל מה שאני פוגש בתוכי.

וכשאני מישיר מבט אל הקול הביקורתי שלי עמוק בפנים ומקשיב לו…הוא משתנה.
בהתחלה זה נשמע ככה: אתה אנוכי, אף אחד לא יאהב אותך, אתה חייב להשתנות מייד!
ואני אני מביט עליו עוד קצת…רק מקשיב…כמו שואל אותו ברכות…מה אתה מרגיש עכשיו?
והוא מתרכך מעט…מגלה לי אמת עמוקה יותר…
“אני פוחד…מאוד פוחד…וכואב לי…מאוד כואב לי…”

וכשאני רואה כמה הקול הזה צודק ובעצם מבטא אותי, אני לא מרגיש צורך לעשות עוד שום דבר עם הפחד והכאב הזה, הוא פשוט מזכיר לי את מי שאני עמוק בפנים, את מה שסגרתי וברחתי ממנו כל השנים.
רק להרגיש את זה….לחזור להרגיש את הכאב והפחד הילדי שלי שברחתי ממנו, לנשום איתו, לנוח בו ולא לשנות בו דבר.
הרי הפחד והכאב האלה הם ביטויים של צורך עמוק שלי באהבה…ועבורי לאהוב אותי זה להסכים להרגיש את זה…להתיישר עם עצמי….ולהיות כן לגבי זה גם עם חבריי.

וזה מרפא אותי, כל יום מחדש…לחזור ולהודות בכנות שאני אנוכי, שזה אני, ושאני מרגיש פחד וכאב, ושזו לא אשמתי ואני יכול לדבר על זה, אני לא צריך לברוח יותר…אני יכול לשבת עם חברים ולספר להם מה אני מרגיש…אני יכול להקשיב להם ולגלות שהם מרגישים דברים דומים מאוד ואז חרדה חברתית הופכת לאהבה חברתית, לריפוי חברתי, לקרבה אמיתית.

וזה נעים לגלות שגם מי שסביבי נהנה מהכנות הזו, מרגיש שהוא מקבל הרבה אהבה ואישור ותובנה.
ושהדרך של קבלה ואהבה עצמית רק הולכת ומתרחבת מרפה ומרפאה עוד ועוד ללא מאמץ או מאבק.

 
 

לחץ נפשי – מה גורם (עכשיו) ללחץ נפשי וחרדה

במשך שנים לא חשבתי שאני סובל מחרדה. לחץ נפשי אולי כן, אבל חרדה? חשבתי שזה לא קשור אלי.
היום כשאני מבין – לחץ נפשי וחרדה הם בעצם אותו הדבר ואני רוצה לשתף אותכם בתובנה אינטימית על מה שיוצר לחץ נפשי וחרדה בהווה וגם בדרך שמאפשרת לי לשחרר לחץ נפשי וחרדה בחיי.

לחץ נפשי וחרדה בהווה – מה גורם לזה?

במבט ראשון – זה שהורגלנו אליו, נראה שחרדה כו גם לחץ נפשי נגרמים בגלל נסיבות חיצוניות – נסיבות החיים, המצב החברתי, הכלכלי, הזוגי, המשפחתי והמדיני ומערכות היחסים עם אנשים שגורמות ללחץ נפשי וחרדה.

במבט שני וקצת יותר מעמיק – נקרא לו “הפסיכולוגי”, נראה שהתגובות הרגשיות שלנו למצבים שונים, שנובעות ככל הנראה מטראומות הילדות שלנו והדרך שבה גדלנו, הן אלה שאחראיות ללחץ נפשי ולחרדה שלי.

רוב חיי חייתי בהתנדנדות בין שתי נקודות המבט האלה ומה שבטוח, בשני המקרים הרגשתי מתוסכל, בודד, לחוץ, עצבני ומיואש.
לחץ נפשי היה המצב הקבוע שלי. עד שגיליתי נקודת מבט נוספת ששינתה את הכל.

אבל יש גם נקודת מבט שלישית…

כשאני מקשיב לעצמי לעומק – לגוף ולרגשות שלי, מעבר להסברים וניתוחים שכליים, כשאני מביט עמוק פנימה אל העולם הרגשי-גופני התת מודע שלי, אני מגלה משהו מעניין ושונה על לחץ נפשי וחרדה.

כשאני מפסיק לנתח ולנסות להבין את המצב שלי על בסיס ארועי העבר, אני שם לב שאני חי בהווה.
ואז אני שואל את עצמי – מה גורם לי עכשיו, כלומר בהווה חרדה ולחץ נפשי?

וכשאני מתמקד בהווה, אני מגלה שמה שיוצר בי כיום לחץ נפשי וחרדה הם לא נסיבות חיצוניות, לא טראומות הילדות שלי ולא הרגשות שלי (דוגמת פחד, עצבות, אשמה, מבוכה, בדידות, חוסר בטחון או כעס), אלא ההתייחסות שלי כלפי עצמי בהווה ובעיקר השקרים שאני מספר לעצמי בראש לרוב באופן לא מודע ומתוך כוונה טובה.

שקרים, שהם הנסיון אוהב ובלתי פוסק שלי לברוח, להתנתק, להרחיק ולהסיר מעלי את ההרגשה הכל כך מוכרת, הכואבת והבלתי נסבלת של מועקה שאני נושא בחזה שלי מאז שני זוכר את עצמי.

אותה תחושת מועקה מייסרת ולוחצת בחזה שאחרי שנים של ההקשבה, תהליכי ריפוי והכרה עצמית, הבנתי שהיא התחושה שפשוט אי אפשר לאהוב אותי.
לא באמת.
לא את מי שאני כשלם, כולל כל התחושות, התחושות והצרכים שלי.
כולל כל הפחדים והרגשות שלי.
ומהתחושה הזו, כל חיי ברחתי באמצעות אינספור שקרים שסיפרתי לעצמי מתוך נסיון להקל על הכאב שלי ולהציל את עצמי מנטישה על ידי אחרים.
שקרים שהם הסברים, אמונות, פנטזיות.
שקרים שהם סיפורים, גינויים, ביקורת והאשמות.
ולמה אני אומר שקרים? כי הם פשוט לא האמת, לא הכנות הטבעית והפשוטה ביותר –
האמת שאני פוחד, שאני מרגיש לבד ושאני זקוק לאהבה.

והשקרים האלה שבאמצעותם ניסיתי להציל את עצמי, מתגלים לי כמקור לכל החרדה והלחץ הנפשי שלי בהווה.

התחושה המכאיבה של “אי אפשר לאהוב אותי”

התחושה הזו היא של ילד שלמד שאפשר אולי להעריך אותו ואת ההישגים והפעולות שלו, אפשר לתת לו ציון טוב ותגמול על התנהגות “טובה”, אבל אי אפשר פשוט לאהוב, פשוט לקבל ולרצות אותו כפי שהוא ללא תנאים.
הוא תמיד על תנאי והוא תמיד נמדד באופן נוקשה ובלתי מתפשר.
אהבה אכזרית, אהבה שתמיד מכאיבה ומלחיצה ומשאירה אותו בחרדה ולחץ נפשי.
אהבה שצריך לאחוז בה בכח וכל הזמן להתאמץ להוכיח שהוא ראוי לה גם במחיר של כאב, לחץ, מתח, חרדה וויתור על מה שהוא אוהב באמת.

כילד, הרגשתי רוב הזמן לא שייך, חסר בטחון, לא ראוי להיות חלק מהכלל, לא להרגיש ביחד, לא ראוי לקבל את החום והאהבה שכל כך רציתי.

במשך שנות ההתבגרות שלי פיתחתי בראשי הרבה אמונות והסברים כדי לנסות להקל על עצמי את רוע הגזרה.
סיפרתי לעצמי למשל שאני חכם מידי, שאני רוחני מידי, שאנשים אחרים הם טפשים, בורים, לא מבינים.
כעסתי עליהם, בזתי להם, התנשאתי מעילהם ובו זמנית הייתי זקוק באופן נואש ואפילו משפיל (בעיניי באותו זמן) לאהבה שלהם.

וכשהסיפור על זה שכולם טפשים ואני חכם לא עבד לי, הרגשתי פשוט טיפש, דפוק, מקולקל, נחות ועלוב וכמובן בחרדה ולחץ נפשי וכל הזמן ניסיתי למצוא דרך לברוח מהתחושות האיומות האלה.

לברוח בכל דרך שיכלתי ושעבדה לי ולו לרגע – דרך התמכרות לסקס, דרך שקיעה במשך שעות במחשבות ופנטזיות שבהן אני מוערך ואהוב ונחשק, דרך צפייה בסדרות ובסרטים ואכילה רגשית, דרך התבודדות והסתגרות, דרך התפזרות חסרת תכלית, דרך שקיעה במחשבות על מוות, על רוחניות, על כמה החיים חסרי משמעות, דרך חיפוש “רוחני” שהיה בעצם נסיון להפסיק לכאוב ולהרגיש בודד כל כך, דרך רדיפה אחרי אדרנלין והתרגשות.

למעשה, כל הזמן הזה הייתי מכור. מכור רק לדבר אחד – לנסיון לא להרגיש את הכאב שבי.
לא להרגיש בשום אופן את הכאב הבודד, המוזר, המתסכל, המפחיד, הבלתי אפשרי, הלא הגיוני והבלתי נסבל הזה בחזה שלי של ילד שמרגיש שפשוט אי אפשר לאהוב אותו.

הילדות שלי מעולם לא נגמרה

עכשיו, אני רואה בהסתכלות פנימה שהילדות שלי מעולם לא נגמרה.
לפעמים אני מסתכל על אדם כמו על עץ. כמו שעץ מוסיף עוד ועוד טבעות כל שנה והטבעות הפנימיות מהשנים הראשונות שלו תמיד נשארות הכי מרכזיות ולא נעלמות, כך גם חוויות הילדות נשארות תמיד הכי קרובות לייבנו ומשפיעות על כל התנהלות שלנו בעולם הפנימי והחיצוני.

ההבדל שאני מדבר עליו, הוא התייחסות לאותן חוויות ילדיות במציאות בהווה ולא כמשהו שצריך לנתח בזמן עבר.

כי מכל בחינה מעשית, הילדות ממשיכה להתקיים בי כל הזמן בצורת הרגשה. אותו פצע רגשי עמוק שנפער בי בילדות המוקדמת, הפך להיות מציאות גופנית-רגשית כמעט קבועה שגואה בי בגלים בהווה ומהווה קרקע פוריה לחרדה ולחץ נפשי אבל רק בתנאי שאני משקר לעצמי ומנסה להתנתק מאותה ההרגשה שבשפטות מספרת לי שוב ושוב שאני זקוק לאהבה.

ומה שכואב באמת הוא הנסיון הכמעט אוטומטי להתנתק ולהתנער מאותו כאב ילדות, מאותן שכבות פנימיות.
כמו גל של לחץ וחרדה שעולה מכיוון החזה אל הראש ומוליד עוד רעיונות, מחשבות, תנועות נפשיות לעבר משהו שאי אפשר לאחוז בו, אבל כמו אדם שטובע שמנסה להאחוז בשארית כוחותיו בגלגל הצלה דמיוני, הוא מרגיש שהוא פשוט חייב לנסות, כי כל אפשרות אחרת מפחידה מידי.

הנסיון הכל כך מתסכל ומעייף לאחוז במשהו דמיוני כדי לא להרגיש את הכאב הרגשי של אדם שמרגיש שאי אפשר לאהוב אותו באמת, הוא מקור הסבל שאני חווה בצורת חרדה ולחץ נפשי.
הוא מייצר בי עצבות כרונית, תחושה של החמצה, בדידות ופספוס.

לחץ נפשי וחרדה – איך לרפא את המקור שלהן?

אז מה אפשר לעשות? איך לרפא את המקום הכל כך כואב הזה כשכל מה שאנחנו יודעים לעשות זה לברוח ממנו לעוד ועוד סיפורים דמיוניים, הסברים, תאוריות, האשמות, פנטזיות ומחשבות אחרות כדי חלילה לא להרגיש אותו?

היום כשהקשבתי לעצמי, הרגשתי רצון עמוק לרפא את הכאב הזה, להתאחד עם עצמי ברבדים העמוקים ביותר ולאחות את הקרע הזה ביני לבין עצמי.
חשבתי לעצמי – מה הדבר הכי אוהב שאני יכול לומר לעצמי במצב כזה?

לפני זמן מה, גיליתי שזה מאוד מרפא לדבר לעצמי (והרי כולנו מדברים לעצמנו כל הזמן במחשבות שלנו) באופן שיוצר תחושת אמון ובטחון מחודשת.
אמרתי לעצמי שאני מאמין לגמרי לתחושת הכאב שלי, שאני בוטח לבכאב הזה ובחוכמה העמוקה שבו, שהוא חיוני, אמיתי ומבטא צורך אמיתי שלי.

אבל הפעם כל מה שאמרתי פשוט לא עבד.
זה לא הרגיש אמיתי, לא הרגיש נעים.
זה לא שיפר את ההרגשה שלי והרגיש יותר כמו נסיון מניפולטיבי ליצור בטחון על ידי השתקת הפחדים שלי.

כנות, זו מילת המפתח לריפוי פנימי אמיתי.
שאלתי את עצמי – אז מהי הכנות הכי עמוק שלי עכשיו?
אחרי כמה רגעים של הקשבה לעצמי, זה היה ברור.
האמת הפשוטה היא שאני לא בוטח ולא מאמין ויותר מזה, אני פוחד, נרתע וסולד מהכאב שלי.

כל כך פוחד שאני מנסה כל טריק, מחשבה או פעולה שתסיח את דעתי מהכאב הזה.
אז הודיתי.
הודיתי בפני עצמי שאני פשוט מת לברוח, מת לסלק את הכאב הזה ולהפסיק להרגיש אותו.
הודיתי שאני מוכן להתפס בכל דבר חיצוני, בכל אדם, ארוע או סיפור כדי להסיח את דעתי מהכאב הבלתי אפשרי הזה.

הוידוי הפשוט הזה בפני עצמי, אפשר לי להרגע.
משהו בי נשם לרווחה ורכות חדשה התפשטה בי. יכלתי להרגיש שוב את התמימות, הפשטות והשלווה של ילד.
ילד שמרגיש כאב, ילד רגיש, ילד חי, ילד שמרגיש אהוב, ילד שיש בו שמחה והודיה עמוקה ובלתי מוסברת, ילד שליבו הולך ונפתח אל החיים.
אהבה עצמית חוזרת להזין, להרגיש ולהרפות אותי כל פעם מחדש.

חרדה – החדשות הטובות שמאפשרות לי לנוח

לקח לי הרבה שנים להבין שמה שאני חווה זו חרדה.
במשך רוב חיי לא הבנתי בכלל שאני פועל מתוך חרדה.
חשבתי שחרדה זה משהו שאנשים אחרים חווים, שלי יש מזל שאני לא חרדתי ושאני “חזק” יותר מזה.
במשך שנים סיפרתי לעצמי שאני חזק ו”חיובי” יותר ממי שחווה חרדה, אבל בעומק ליבי הסתרתי והדחקתי כל כך הרבה פחד וכאב שכל מה שיכלתי לעשות זה לברוח.
לברוח להתעסקויות, להתרגשויות, לסקס, לטלוויזיה, לאוכל…רק שלא ארגיש את הכאב הבודד והבלתי אפשרי הזה בפנים.

כשלא מדברים איתנו על חרדה כילדים, אנו לא מבינים מה קורה לנו

בגלל שאף אחד לא דיבר איתי על חרדה כילד או כנער מתבגר, לא חשבתי על זה בכלל כאפשרות.

לא הבנתי שכל העצבנות, המתח והלחץ העצום שהרגשתי בפנים היה חרדה.

כשלא מסבירים לנו כילדים שמה שאנו חווים הוא חרדה, אנו נוטים לשפוט, לבקר ולהעניש את עצמנו ללא הפסק. וזה כואב…זה מייסר וזה נובע מחוסר הבנה.
לא הבנתי שהעלבון הצורב כשמישהו התרחק, הזעם והקושי הבלתי פוסק במערכות יחסים, חוסר הבטחון, הנזקקות, הביקורתיות, ההתנהגות האימפולסיבית, הרדיפה אחרי אישורים בצורת סקס וסמים, המאמץ הבלתי פוסק לרצות אחרים, לנסות להבין מה הם רוצים, לעשות אינסוף מניפולציות, לשקר ולגרום לאחרים לרצות אותי…כל אלה היו ביטויים של חרדה…סימפטומים של חרדה.
 
חרדת נטישה עמוקה ותהומית שהיתה המנוע הפנימי שהפעיל אותי במשך שנים.

חרדת נטישה שמבעד המשקפיים שלה, כל החיים נראו לי כמשהו לא בטוח, מאיים, לחוץ, לא מספק, לא מאפשר לנוח, לא נעים באמת.

חרדת נטישה שמבעד למשקפיים שלה הייתי חשדן, ציני ובאי שקט תמידי, מנסה לקבל אהבה ביד אחת וביד השניה דוחה ומרחיק ממני כדי לא להפגע.

זה האבסורד – שמרוב חרדה לא הבנתי שאני בחרדה. חוויתי רק את הסימפטומים שלה אבל לא ראיתי את המקור הפנימי העמוק.

חרדה לא מורידה אותי, היא מעלה אותי

אחרי שנים של הקשבה לעצמי, אחרי שהסכמתי ללמוד ולקבל עזרה, אחרי חוויות עומק ומפגשים עם העולם הרגשי שלי, כשהבנתי סוף סוף שמה שאני חווה זה חרדה, התחלתי לחקור את החרדה שלי.

התחלתי (בחשש רב) להסתכל יותר פנימה אל העולם הרגשי שלי, שאני, וללמוד עוד ועוד על החרדה שמתוכה אני חושב, מרגיש ופועל בלי ששמתי לב.

מהי החרדה הזו?
קודם כל היא חוויה גופנית של רעד, של כיווץ, של חוסר נשימה, של נוקשות, של דריכות של לחץ באזורים שונים בגוף.
והחרדה הזו היא גם וצורך עצום בבטחון ואישור.
רק שלא יעזבו, של ינטשו, שלא אשאר לבד כי לבד זה כמו למות.
זה מאוד דומה לילד שאיבד את ההורים שלו ועכשיו מסתובב בעולם מבוהל, מכווץ, בטראומה, מתאמץ בכל כוחו להשאר בשליטה ולא להכנע לכאב ולפחד שהוא נושא בפנים.

 
עם הזמן אני מגלה יותר ויותר ריפוי ואהבה בחרדה שלי.
כשאני מרגיש ומקשיב עמוק פנימה, אני מגלה שהחרדה היא בבסיסה אהבה מוחלטת לעצמי.
אהבה מוחלטת שרוצה לוודא שתמיד אהיה בטוח, מוגן, רצוי, אהוב.
כל כך רוצה לוודא את זה עד שהיא נלחצת נורא כשזה לא קורה, כשיש בי אמונה או תפיסה שזה בלתי אפשרי, שאי אפשר לאהוב אותי כמו שאני, שאין לי אפשרות להרגיש בטוח.
כשאני מכיר בטבע האוהב של החרדה שלי, אני מפסיק לשפוט ולבקר את עצמי ומרגיש חמלה ואמפטיה טבעית לעצמי.
ומתוך אמפטיה, מתגלים הרבה סודות מרפאים.

החדשות הטובות שגיליתי לאחרונה על, הן שחרדה לא מורידה אותי, אלא מעלה אותי.

 

3, 2, 1… שיגור!

אם נחשוב על זה רגע, התחושה הפיזית של חרדה (או התקף חרדה) דומה מאוד לתחושה  של שיגור, שיגור על גבי טיל שמתפס למעלה בקצב מהיר, מהיר מידי, מסחרר.
כל כך מהיר שכל הגוף רועד ומתאמץ להחזיק מעמד, כאילו אנו לא מספיקים להדביק את קצב השיגור.
כאילו אנו עומדים להקרע וליפול מהטיל הזה שמשוגר במהירות למעלה וזה כל כך מפחיד.
 
התפיסה שתמיד גרמה לי צער ותסכול היא שחרדה מורידה אותי.
האמונה שחרדה היא מכשול, שהיא משהו שלא אמור או צריך לקרות.
האמונה שחרדה היא משהו פסול, מגונה, מביך ושגוי שיש להמנע ממנו ולהסתיר אותו בכל מחיר, זה מה שגרם לי סבל יותר מהכל.
 
ככל שאני חוקר ומבין את החרדה שלי יותר, אני מגלה שההפך הוא הנכון.
חרדה היא כמו השכבה הפנימית העמוקה יותר שלי שרק בעזרתה אני יכול לפגוש ולהכיר את עצמי לעומק באמת.
חרדה בעצם לא מורידה אותי, אלא מעלה אותי…משגרת אותי כלפי עצמי.
 

אם תחשבו על זה, כשאנו חווים התקף חרדה, הגוף רועד, הלב טס, יש תחושה של שיגור, של אובדן שליטה…ולאן זה מנסה לקחת אותנו?

אל הרגש הכי אמיתי שלנו.
אל הרגש הבלתי נשלט שאנחנו.
אל החוויה של פחד, של צורך, של בקשה, של הכרה בחוסר השליטה והריסון שלנו.
אל עצמנו.
אל מי שאנחנו באמת מתחת לשריון המבוהל והכבד של העמדת הפנים ש”הכל בסדר”.
אל האנושי, הפגיע, הזקוק לאהבה, הלא יודע, החי, המגלה כל רגע מחדש, הנזקק לחיבוק, אישור ואהבה.
לשם החרדה שלנו מנסה לשגר אותנו…אל העצמי האותנטי והאנושי ביותר שלנו שכבר שנים קבור תחת פחדים עצומים, פשרות, מסכות ונסיונות לזכות באישור והערכה מהסביבה על חשבון הרגשות והצרכים הרגשיים שלו.
 
וכשאני מסכים לחרדה שלי שתקח אותי עוד קצת לעבר עצמי, כשאני מסכים לרעוד את הרעד הזה, לסמוך ולבטוח בעצמי, בחוכמה העמוקה יותר של הגוף שלי, אני כמו מדביק את הקצב של הטיל הזה…והכל נרגע, השמים נפתחים בתוכי, הכל נפתח בתוכי לראות…את עצמי, ככה, פגיע, אנושי, אהוב, מאפשר לעצמי לפחד ולהרגיש מוגן לגמרי בו זמנית.
 
כי זה לא מה אני מרגיש שמשנה, אלא איך אני מתייחס למה שאני מרגיש.
בהתיחסות שלי לרגשות שלי, אני בורא את המציאות, את הרגע הבא שלי.
אם אזרע בתוכי כנות וחמלה, אקצור שלווה, אהבה וחברות.
אם אזרע התנגדות ומאבק עיקש בעצמי, אקצור בדידות, תסכול, התנגדות ומאבק.
בהסכמה שלי לבטוח בחרדה שלי, אני מגלה שלווה ואת החופש להיות אני.
ואלה הן החדשות הטובות: חרדה (כל סוג של חרדה כמו חרדת נטישה או חרדה חברתית) לא מורידה אותנו, היא הדחף העצום והטבעי שלנו להיות שלמים עם עצמנו, כנים וגלויים לגמרי עם הרגשות שלנו.
גל החרדה בתוכנו הוא חוכמה עמוקה שמנסה לרפא אותנו בצורה המדוייקת ביותר.
כל שנותר לנו הוא ללמוד להתמסר, לבטוח ולקבל את החרדה שלנו כדי שהיא תהפוך לריפוי עצום בשבילנו.
 

הסוד הנעים והמשחרר שמתגלה מתוך הקשבה כנה לרגשות

במשך שנים רבות עברתי דרך מצבים רגשיים קשים של דכאון, תסכול, כעס, עצבנות, דאגה, חרדה ותחושה של חוסר אונים מול עצמי ומול מערכות יחסים שהייתי בהן. במשך שנים ניסיתי לפתור את הקשיים שלי על ידי התעלמות, הכחשה, תרגולים רוחניים, מדיטציה ונסיון להבין מה לא בסדר אצלי.

גם כיום אני חווה לעיתים קרובות מצבים רגשיים לא קלים, אבל ההתייחסות שלי לעצמי כיום שונה מאוד מבעבר. אחד הדברים ששינו וממשיכים לשנות את ההתייחסות שלי לעצמי ואל החיים ומאפשרים לי ללמוד להינות מכל מצבי החיים שאני נמצא בהם היא הקשבה כנה לרגשות שלי.

כמובן שהקשבה כנה לרגשות שלי היא תהליך של למידה, אפשר לומר שזה תהליך למידה שנמשך כל החיים. אבל הלמידה הזו היא תהליך מעניין, מסקרן, נעים,מרפא ואוהב שמחבר אותי לילד הפנימי, לשמחת חיים טבעית והוא הרבה פעמים מרגיש קל כמו משחק גם אם בהתחלה זה נשמע או מרגיש קשה.

כשאני לומד להקשיב בכנות לרגשות שלי אני מגלה בכל פעם מחדש שכל הרגשות שלי הם מורים שלי, הם כמו שליחים של הטבע הפנימי העמוק שלי שנועדו להזכיר לי אמת פשוטה שמביאה ריפוי עמוק, משחרר ואוהב לכל מה שאני חווה.


ריק

לכל מטבע יש שני צדדים

האמת הפשוטה והמשחררת שכל הרגשות שלי מזכירים לי היא זו: לכל מטבע יש שני צדדים.
מה זה אומר? זה אומר בפשטות שלכל מה שאני חווה, לכל רעיון, תפיסה, מחשבה או דעה שיש לני, יש שני צדדים ורק כשאני מכיר בשני הצדדים שלי, או במילים אחרות מסכים לראות ולהרגיש את שני הצדדים של החוויה שלי, אני מרגיש שלם, נינוח, אוהב ומאושר ורואה ללא מאמץ את ההגיון הטבעי והפשוט בכל מה שקורה לי.


לדוגמה:
אם אני חושב ומרגיש שאני “בסדר” בתחום מסויים של חיי, אני בוודאי גם חושב ומרגיש שאני “לא בסדר” בתחום הזה. למה?
מכיוון שכל מושג או רעיון שיש לי לגבי עצמי הוא תמיד יחסי, הוא לא יכול להתקיים לבד.
כמו שאור לא מתקיים בלי חושך, כמו ששאיפה לא מתקיימת בלי נשיפה, כמו שלמעלה לא מתקיים בלי למטה וכמו שפלוס לא מתקיים בלי מינוס וימין לא מתקיים בלי שמאל. כל המושגים, התפיסות והדעות שיש לנו לגבי עצמנו הם יחסיים ולכן גם כל הרגשות שבאים מתוך הדימוי העצמי שלנו הם תוצרים של תפיסה יחסית.

באופן טבעי ופשוט, כל החיים, אנחנו וכל מה שחי, מתהווה ונוצר מתוך ריקוד אינסופי בין הניגודים האנרגטיים של הטבע – יין ויאנג, קור וחום, גאות ושפל, יום ולילה וכו’. לכן, בכל רגע נתון שבו אנו חושבים על עצמנו או עסוקים  ברעיון, תפיסה או דימוי עצמי כלשהו, אנו נמצאים במצב שבו יש שני צדדים רגשיים וחוויתיים לכל חוויה שלנו גם אם אנו לא מודעים לכך.

מה זה אומר “בסדר” או “לא בסדר”? הדימוי העצמי שלנו מבוסס על תפיסות שהמקור של רובן הוא בילדות. אנו יכולים להרגיש נפלא או נורא בהתאם לדימוי העצמי שלנו בתחומים שונים של החיים (איזה אדם אני? איזה חבר אני? איזה ילד אני? איזה עובד אני? איזה בן או בת זוג אני? איזה אדם אני ביחס לחברה שבה אני חי? ועוד…).
זהו סוד גלוי שדימוי עצמי נמוך ללא תהליך של מודעות והכרה ברגשות שלנו יכול להוביל בקלות לחרדה, דכאון, תסכול, חוסר בטחון, מחשבות טורדניות, התקפי זעם, התמכרויות ועוד שלל של תופעות לא נעימות בחיינו.

בפשטות אפשר לומר שאם יש לי רעיון של “בסדר” לגבי עצמי בתחום כל שהו של החיים, אני מאשר אותו, אני מסכים לחוות אותו ואני מסכים לאהוב את עצמי במקום הזה. אותו הדבר תקף לגבי “לא בסדר”, במקום שאני רואה אותו כ”לא בסדר” יש לי התנגדות ואני מנסה להמנע ממנו, להתכחש אליו, לשנות אותו או פשוט לא להרגיש אותו למרות שהוא קיים בי.

והאמת הפשוטה היא שאנו תמיד מרגישים בסדר ולא בסדר בו זמנית וזו רק תנועה של גל, מחזוריות של גל שמתרחשת בנו אבל שתי התפיסות – בסדר ולא בסדר, תמיד קיימות בנו בו זמנית והכרה מעשית וחווייתית באמת הזו עושה בשבילי את ההבדל בין סבל לאושר.

מה זה להיות מאושר?

רובנו גדלנו על התפיסה שאושר הוא מצב של “חיוביות”, מצב שבו יש רגשות “חיוביים” של שמחה ושל אופוטימיות ואין בו רגשות “שליליים” כמו פחד, עצב ואשמה. כלומר רובנו רואים אושר כמצב מלאכותי ובלתי אפשרי שבו למטבע יש רק צד אחד והאמת היא שזה די עצוב להסתכל על אושר כמצב שבו יש מקום רק לחלק קטן מאוד מהרגשות האנושיים שלנו.

באופן אישי אני יכול לומר בלב שלם שהרגעים היחידים שבהם חוויתי אושר בחיי הם רגעים בהם הסכמתי להרגיש או לחוות את שני צידי המטבע שאני, וזה הרגיש לי לגמרי נוח, נעים וטבעי.

הרגעים שבהם הסכמתי להרגיש ולהכיר בכך שכל הניגודים מתקיימים בי ושאני מרגיש בסדר ולא בסדר, ביחד ולבד, שמח ועצוב, פוחד ורגוע ועוד. מתוך החוויה שלי, אני מבין היום שאושר הוא ההסכמה לראות ולהזכר שאני שלם כשאני מכיר בשני צידי הטבע שאני בכל רגע מחדש.

ואפילו מבחינה הגיונית, זה מאוד מסתדר לי. הרי המחשבה על “רק טוב” או “רק אור” היא מאוד מפחידה ומלחיצה עבורי, היא מרגישה לי לא טבעית, זה מרגיש כמו מוות, זה לא אנושי. אני זקוק לאור ולחושך, ליום וללילה. אותו דבר לגבי מחשבה על “רק רע” או “רק חושך”, גם זה מפחיד ומרתיע ולא טבעי באותה מידה.

אבל המחשבה כך שיש מקום גם לאור וגם לחושך שבי, לטוב וגם לרע, לשאיפה וגם לנשיפה…זה באמת מרגיש בסדר, זה מרגיש כמו אישור משחרר לכל מה שאני, זה מרגיש כמו אהבה, כמו חיים, כמו שיר, כמו ריקוד. זוהי דרך הטבע וזהו הריפוי – להזכר בשני צידי המטבע שאני בכל רגע חדש.

שמתי לב שזה קורה לי ולכל מי שאני מכיר כל פעם מחדש: בכל פעם מחדש אנו מכווצים את עצמנו בפנים מתוך חרדה, מתוך טראומות והתניות ילדות שסיפרו לנו שוב ושוב שלמטבע יש רק צד אחד, שחייבים להיות רק חזקים, שאסור להיות חלש, שחייבים להיות חכמים ואסור להיות טיפש, שחייבים להיות יפים, ממושמעים, מנומסים, טובים, מוסריים, יפים ועוד ועוד.
הסיפור ששמענו בילדות הוא שאם נקבל ונראה את שני צידי המטבע שלנו ונסכים להיות שלמים באמת, לא יאהבו אותנו ולא נשרוד.

ויש כמובן אינספור סיפורים “רוחניים”, דתיים ומוסריים שמנסים שוב ושוב לשכנע אותנו שלמטבע יש רק צד אחד, שהאדם צריך וחייב להיות “רק” משהו מסויים ולא משהו אחר ושזה בכלל אפשרי להיות “רק משהו מסויים” כמו איזה “צדיק” או “מואר”.

אבל לא משנה כמה סיפורים נשמע ולא משנה כמה נפחד ונתכווץ בנסיון המייסר לאחוז רק בצד אחד של המטבע שאנחנו, הטבע נשאר כפי שהוא, שלם, מאוזן וכולל את שני צידי המטבע.

אז בכל פעם שאני מתכווץ, שאני שוכח את עצמי בתוך סיפור על זה שאסור לי לפחד, שאני צריך להיות רק “בסדר”, שאסור לי להרגיש חסר אונים, שאני צריך להיות חזק, שאני צריך להיות אמיץ, שאני צריך להיות מוצלח או כל דבר דומה…בכל פעם כזו מתעורר בי רגש שכל מטרתו היא להזכיר לי באהבה את האמת הפשוטה והשלמה שלי: אתה לא “רק”, אתה הרבה יותר מזה…אתה “גם וגם” ולכן אתה באמת חופשי ושלם ואהוב.

הדבר היחיד שנדרש ממני הוא הקשבה כנה כדי לשמוע את המסר המרפא של הרגשות שלי ולא להמשיך להתנגד, להלחם ולהבהל מהרגשות שלי.

dreamstime_xs_39198664
ככה זה מרגיש להכיר בשני צידי המטבע שאני. זה מרגיש כמו ילד, זה מרגיש חופשי, זה נעים, זה מאפשר לנשום לרווחה ולדעת שיש בטחון, שיש מקום לכל מה שאני ושזה מותר.

ריק

איך הרגשות שלנו עוזרים לנו להזכר באושר ובחופש שלנו

איך הרגשות שלי עוזרים לי להזכר בשני צידי המטבע שלי? זה קורה בפשטות וללא מאמץ אבל רק בתנאי שאני לומד להקשיב להם באמת. כשאני נפתח לאפשרות באמת לעצור לרגע ולהקשיב לרגשות שלי ולמסר שמגיע מתוכם, זה פשוט מזכיר לי את השלמות שלי.

דוגמה לכמה רגשות אוהבים שעוזרים לי ללמוד הרבה על עצמי לאורך השנים:

אשמה – כשאני מקשיב לה היא מזכירה לי שאני מרגיש גם לא בסדר. וזה נכון, אני באמת גם “בסדר” וגם “לא בסדר” ורק כך אני שלם, חופשי ונינוח באמת.

בושה – כשאני מקשיב לה היא מזכירה לי שאני מרגיש גם חסר ערך. וזה נכון, אני באמת גם “בעל ערך” וגם “חסר ערך” ורק כך אני שלם, חופשי ונינוח באמת.

אכזבה – כשאני מקשיב לה היא מזכירה לי שאני מרגיש גם כשלון. וזה נכון, אני באמת גם “הצלחה” וגם “כישלון” ורק כך אני שלם, חופשי ונינוח באמת.

פחד – כשאני מקשיב לה היא מזכירה לי שאני מרגיש גם חסר בטחון. וזה נכון, אני באמת גם “בטוח” וגם “חסר בטחון” ורק כך אני שלם, חופשי ונינוח באמת.

קנאה – כשאני מקשיב לה היא מזכירה לי שאני מרגיש לא מספיק טוב. וזה נכון, אני באמת גם “לא מספיק טוב” וגם “מספיק טוב” ורק כך אני שלם, חופשי ונינוח באמת.

תסכול – כשאני מקשיב לה היא מזכירה לי שאני מרגיש חסר אונים. וזה נכון, אני באמת גם “חסר אונים” ונתון לחסדי החיים והטבע וגם “יכול לשנות הכל” ובעל יכולת אינסופית להשפיע על המציאות שלי ולבחור בכל רגע חדש. ורק כך אני שלם, חופשי ונינוח באמת.

יש מנוחה אמיתית בהכרה בשני צידי המטבע שלי. כשאני מכיר בכך שאני גם לא בסדר, גם חסר ערך, גם כשלון, גם חסר בטחון, גם לא מספיק טוב, אני יכול סוף סוף לנוח באמת…לנוח מהנסיון המייסר להיות משהו שאני לא, מהנסיון המתיש להיות רק צד אחד של המטבע, לנוח מהנסיון הכוחני לשלוט ולשנות כל דבר בחיים שלי ופשוט לנוח באמת.

ואם אתם תוהים למה רשמתי כאן רק רגשות “שליליים”, אני רק רוצה לומר שבעיניי הרגשות האלה הם בכלל לא שליליים. אין רגש שהוא “שלילי” מטבעו. יש רק גישה שלילית ששוללת רגשות ורק כשמתוך חרדה לא מודעת אני שולל רגש כלשהו ולא מסכים לחוות אותו וללמוד ממנו, הוא הופך ל”שלילי” בעיניי.
כל הרגשות שלי הם מורים אוהבים ומופלאים שלי ואני אוהב או לומד לאהוב אותם יותר בכל יום שעובר.

וככל שאני אוהב יותר את הרגשות שלי, כלומר מקשיב להם, מקשיב למסר שלהם ומסכים ללמוד מהם, כך הם יותר רכים איתי, יותר זורמים, פחות תקועים וקשים, כי אני עצמי מתרכך ומתגמש.

רגע של הקשבה מעשית

שאל את עצמך ברכות את השאלות הבאות והקשב לגופך ללא נסיון להסביר או להבין דבר. כך זמן של שתיים שלוש נשימות נעימות בין שאלה לשאלה. 

באילו תחומים בחיי אני מנסה לאחוז רק בצד אחד של המטבע?

באילו תחומים בחיי אני מנסה להיות רק “בסדר”, רק “שמח”, רק “מוצלח”, רק “מספיק טוב”?

ואיך זה גורם לי להרגיש?

איזה רגש עולה בי כשאני מנסה בכח לאחוז רק בצד אחד של המטבע?

האם זה נעים לי?

מה יקרה אם אני אקשיב למסר של הרגש שעולה בי כעת?

מה יקרה אם אקשיב ואסכים לראות את המסר שהרגש שעולה בי מזכיר לי?

איך ארגיש אם אסכים להיות כן עם עצמי ולראות את שני צידי המטבע שאני?

יכול להיות שבשלב הזה לא יהיה קל להבחין ברגשות או במסר שלהם ויתכן מאוד שנדרש כאן לימוד נוסף, אבל לעיתים גם ללא הכנה מראש, שאלות כאלה מביאות הקלה ותובנה חדשה.

לסיכום: הסבל הנפשי היחיד, באמת היחיד שלנו בחיים האלה, הוא הנסיון הלא מודע שלנו לאחוז בצד אחד של המטבע ולדבוק ברעיון שאני “רק משהו מסויים” או “צריך להרגיש או להיות רק משהו מסויים”. האושר, החופש והשחרור מגיעים מתוך למידה וההכרה כנה ברגשות שלנו ובמסר הפשוט והמרפא שלהם: אני “גם וגם” ואין שום סתירה, זה טבעי להיות כך, זה שלם וחופשי.

וכך בפשטות ובטבעיות, רק מתוך הקשבה לסיפור שהרגשות שלי מספרים לי, אני לומד להיות מאושר יותר מיום ליום.

הלימוד הזה – איך להקשיב לרגשות שלנו, איך לקחת מידי פעם זמן להקשיב לרגשות באמת ולעומק ולא רק לזרם הבלתי פוסק של מחשבות ודפוסי התנהגות חיצוניים, הוא אפשרי וזמין עבור כולנו.
הלימוד הזה מאפשר לאורך זמן שינוי יסודי בגישה שלנו לעצמנו ולחיים וריפוי שורשי ואורגני של כל דפוסי הסבל שאנו חווים כמו חרדות, דכאון, תקיעות, מחשבות טורדניות, תסביך נחיתות, חוסר בטחון ועוד.

אני מקווה שהמאמר הזה נגע ועורר בך השראה או לפחות תחושה נעימה בלב.
ללמוד להקשיב לרגשות ולמסר המרפא שלהם – זהו חלק משמעותי מאוד מתהליכי ריפוי רגשי, צמיחה אישית והתעוררות נפשית שאני מעביר במפגשים אישיים וקבוצתיים ואשמח לעמוד לשרותך בנושא.

 

טיפול בחרדת נטישה – המניע הנסתר של כולנו

חוסר ביטחון בזוגיות | חוסר ביטחון עצמי תסמינים | סדנה לטיפול בחרדות

חרדת נטישה היא המניע הנסתר המשמעותי ביותר לכל צורות הקושי הנפשי והרגשי, ההתמכרויות וחוסר הנוחות שאנו חווים ביחסים ובקשרים זוגיים.

חרדת נטישה מוטבעת בנו בילדות בעקבות התייחסות לא קשובה, לא אוהבת ולא משרה בטחון מצד הורינו (שלא באשמתם מכיוון שגם הם עצמם העבירו לנו את מה שקיבלו מהוריהם וכן הלאה) וגורמת לנו לתגובות של חרדה, לחץ, תוקפנות, הדחקה, חוסר ביטחון, ביטול עצמי, אובססיביות, תלותיות, קורבנות, ביקורתיות, עקשנות וחוסר סבלנות אל מול מצבים רבים בחיים בכלל וביחסים זוגיים ובין אישיים בפרט.

ללא מודעות אליה ולא מתן מענה עמוק ואוהב, חרדת נטישה מנהלת אותנו מבפנים ומפרידה בינינו לבין זוגיות טובה ואוהבת, תחושת סיפוק וחיים בתחושת בטחון, שלווה והגשמה.

למרות שחרדת נטישה היא הכח המניע החזק ביותר לכל צורות הסבל שלנו, חרדה זו זוכה להתייחסות מועטה בלבד בגישות טיפוליות שונות ובקרב מטפלים ומורים רבים. מוזמנים קרוא על חרדת נטישה, מנגנוני ההווצרות שלה, ההשלכות שלה על החיים ועל הדרך לטיפול כדי לחיות חיים מאושרים באמת.

לפני כן אני רוצה לשתף אתכם באופן אישי שרוב חיי התנהלתי מתוך חרדת נטישה ובמבט לאחור אני רואה סבל וכאב גרמה לי חוסר המודעות לחרדת הנטישה שלי.
סבל וכאב בצורת לחץ, ביקורתיות, קושי גדול לתת אמון ולבטוח, רצון לברוח ולהסתגר ותחושת חרדה ובדידות שליוותה אותי רוב חיי.

מהי חרדת נטישה?

חרדת נטישה היא חוויה של פחד עמוק והישרדותי שמתקבע בנו בד”כ בילדות המוקדמת. ללא התייחסות מתאימה או טיפול מתאים, חרדת הנטישה מלווה אותנו וגורמת לסבל רב.

אפשר לומר שלמעשה, כל אחד מאתנו סובל במידה כזו או אחרת מחרדת נטישה בעוצמה שונה. עוצמת החרדה משתנה מאדם לאדם ובהתאם לנסיבות ותקופות חיים שונות. הקושי בזיהוי חרדת הנטישה כמקור לסבל וחוסר הסיפוק בחיינו נובע מהיכולת שלנו להסוות ולהדחיק את חרדת הנטישה כך שעל פני השטח אנו חווים רק את ההשלכות שלה.

באופן אישי אני יכול לספר ששנים רבות הייתי מופעל על ידי חרדת נטישה עמוקה ולא ידעתי להבין, לזהות או לשים את אצבע על הגורם הכל כך משמעותי הזה. שנים הייתי עסוק בביקורת עצמית, אשמה, ביקורת על כל מי שהיה סביבי ותחושות של חוסר בטחון, חרדה ותסכול.

היום אני מבין שפשוט פחדתי. פחדתי להכיר בקושי שלי, פחדתי להסתכל לעצמי בעיניים ולראות את אותו ילד מפוחד ונטוש שהייתי ושעדיין נמצא בתוכי.

לפי הגישה שלי, תהליך או טיפול נפשי, פסיכולוגי או רוחני שלא מביא הבנה, הקשבה ומענה עמוק ואוהב לחרדת הנטישה שמצויה בבסיס כל צורות הסבל שלנו, יהיה חלקי בלבד.

מקור חרדת הנטישה

חרדת נטישה היא לרוב תוצאה של חוויות בילדותנו המוקדמת. עקב התלות הטבעית שלנו כילדים בהורינו לצורך הזנה, הגנה, אהבה, אישור ובטחון במהלך הילדות, בכל פעם שילד חווה חוסר או העדר של אחד ההורים או שניהם או במצבים בהם הצרכים הרגשיים והגופניים הטבעיים שלו זוכים ליחס מתעלם, מזלזל או ביקורתי (ובמקרים מסויימים ביחס מתעלל) מצד ההורים ודמויות סמכות נוספות, התגובה הרגשית היא חרדה עמוקה המלווה בכאב רגשי עמוק והתכווצות שמטרתה לגונן עלינו מפגיעה.

אפילו אם נסתכל על הנושא מנקודת מבט אבולוציונית והשרדותית: כל ילד מבין באופן תת מודע שכדי לשרוד הוא זקוק להוריו ולכן כאשר ילד חווה צורות שונות של התייחסות שמתפרשות אצל הילד כנטישה מצד הוריו לאורך זמן (ההורים לא מרוצים ממני, ההורים כועסים עלי, ההורים מגנים ודוחים אותי, ההורים מתעלמים ממני, אני מפריע להורים, אני גורם אי נוחות להורים…), באופן תת מודע מתגבשת בו הבנה או אמונה בסיסית מגוננת לגבי עצמו ולגבי החיים.
הבנה או אמונה שנועדה להגן עליו ולמנוע פגיעה רגשית נוספת.

הנה כמה דוגמאות נפוצות לתפיסות מגוננות שמוטמעות בילדות.

אני מזמין אתכם לקרוא ולאבחן בעצמכם כמה מהאמונות האלה קיימות גם בכם.

אפשר לאבחן ולבדוק זאת בקלות על ידי קריאת המשפטים הבאים בלב או בקל רם ומתן תשומת לב לתחושה הגופנית באזור הבטן והחזה ולנשימה שלנו.
כאשר אנו קוראים משפט ויש תחושה של הזדהות, לחץ, התכווצות, מועקה או ההתקשות בבטן או בחזה והנשימה מתכווצת, מתקשה, קטנה, זה סימן שגם בנו יש הזדהות רגשית עם התפיסה או האמונה הבסיסית הזו.

“אי אפשר לסמוך על אהבה”

“בסוף אני תמיד לבד”

“אין מקום לרגשות שלי”

“אף אחד לא מבין אותי”

“אף אחד לא אוהב אותי”

“אי אפשר לאהוב אותי”

“אני לא סומך על אף אחד”

“אני לא מספיק טוב”

“הרגשות שלי לא חשובים”

“החיים קשים וצריך להתאמץ”

“לא נעים להיות איתי”

אילו מהמשפטים האלה נגעו בכם הכי חזק? אותם מפשטים מביעים את חרדת הנטישה ואתם לא לבד, חרדת נטישה היא המניע והכאב העמוק שלנו כחברה.

נקודה לבדיקה:
האם בילדות זכיתם למלוא תשומת הלב, הקבלה, האהבה והאישור שלהם הייתם זקוקים מהוריכם?
באיזו מידה האמונות המגוננות שהוזכרו כאן מוכרות לכם מעולם המחשבות שלכם? (הניסוח יכול להשתנות כמובן מאדם לאדם אך המסר הבסיסי ותחושת הנטישה, המסר שאנחנו לבד, שאי אפשר לסמוך, שאהבה היא משהו לא אמין ושחייבים להיות דרוכים…כל אלה נשארים דומים אצל רובנו).

דמיינו לרגע את חייכם ללא אותן תפיסות מגוננות לגביכם ולגבי החיים. איך ישתנו חייכם כתוצאה מכך?

למרות שרובנו חשים אשמה והאשמה כלפי הורינו, חשוב לציין שההורים אינם אשמים בחווית הנטישה שלנו, שהרי גם להם היו הורים וגם הם חוו לא מעט חרדת נטישה מהוריהם וכן הלאה, ולכן הם העבירו לנו רק את מידת האהבה והמודעות שקיבלו מהוריהם.
מצד שני, חשוב לנו לראות ולהבין את חווית הנטישה הילדית שלנו ואת ההשפעה העמוקה שלה על צורות החשיבה וההתנהגות שלנו כיום.

ריק

ביטויי חרדת הנטישה בחיינו

חרדת נטישה לא מודעת מנהלת את חיינו כאשר אנו נתקלים במצבים שמזכירים לנו את חווית הנטישה הילדית שלנו. למשל במצבים בהם נדמה לנו שעזבו אותנו, התעלמו מאתנו, פגעו בנו, לא התייחסו לרגשותנו, לא הקשיבו לנו, לא התחשבו בנו, לא קיבלו אותנו או את הדעות שלנו ובמקרים רבים נוספים.
בנוסף, ואפילו במידה רבה יותר, חרדת הנטישה לא מודעת מנהלת אותנו במצבים בהם נדמה לנו שנטשנו, התעלמנו, זלזלנו או פגענו בעצמנו, ברגשות שלנו, בצרכים שלנו או בכל היבט אחר של הגוף או הנפש שלנו.

אפשר למצוא אינספור דוגמאות מהחיים למצבים כאלה: בן או בת הזוג לא שמה לב או התייחסה אלי כפי שרציתי, מישהו חתך אותי בכביש, בעבודה לא התייחסו אלי או זלזלו בי, החיים לא הסתדרו כמו שרציתי, לא הקשבתי לתחושות הגוף שלי, לא נתתי לעצמי מספיק מנוחה, ניסיתי להסביר את עצמי ולא הבינו ועוד ועוד.

בכל אחד מהמקרים האלה, אחת מהתפיסות המגוננות שאימצנו בילדות מפעילה בנו את אותה חרדה ילדית והישרדותית. מכיוון שחרדה היא תגובה טבעית למצב שנתפס כאיום, היא מפעילה את מנגנוני ההגנה הטבעיים שלנו באופן בלתי נשלט, באופן שלא נראה רציונלי או פרופורציונלי במבט לאחור.

כאשר אותם מנגנוני הגנה עוצמתיים וטבעיים (שעזרו לנו לגבור על כל הסכנות לאורך מיליוני שנות אבולוציה אנושית) מופעלים על ידי חרדת נטישה לא מודעת, הם מביאים סבל רב לחיינו.

אפשר לחלק את מנגנוני ההגנה ודפוסי הסבל שלנו לשלוש קטגוריות:
Fight – תגובות שנשלטות על ידי כעס (שגם הוא מנגנון הגנה טבעי) כמו התרפצויות זעם, האשמה, ביקורתיות, עקשנות, אלימות מילולית או פיזית, התנהגות אימפולסיבית ועוד.

Flight – תגובות של בריחה ואי התמודדות כמו קורבנות, התנהגות אובססיבית, התקפי חרדה, נטיה לנתק קשרים ברגעי קושי, נטייה לשקר ולהסתיר, נטייה להתמכרויות שונות החל בעישון והפרעות אכילה ועד התמכרות למין, סמים וצפיה בטלוויזיה ופורנוגרפיה ועוד.

Freeze – תגובות של קיפאון כמו תקיעות פיזית, מחשבתית ונפשית, חוסר יכולת להחליט, בלבול, קושי בתקשורת, דיכאון, פאסיביות, תלותיות, עצב ודכדוך, תחושת חוסר אונים וקושי לבטא ולהסביר את מה שאנו מרגישים ועוד.

נקודה לבדיקה:
אילו מדפוסי הסבל שהוזכרנו כאן מתקיימים בחייכם?
נסו לדמיין את חייכם בתהליך נעים ואוהב שבו דפוסים אלה מתפוגגים בהדרגה. איך ישתנו חייכם כתוצאה מכך?
מה תרוויחו במישור האישי, הזוגי, הרגשי, המקצועי והבריאותי?

טיפול עמוק ואוהב לחרדת נטישה

ריפוי אמיתי ויסודי לחרדת נטישה וכל צורות הסבל שלנו עובר בכמה נקודות מעוררות הבנה חוויתית:

1. חרדת הנטישה הלא מודעות והתפיסות המגוננות שאימצנו בילדות ולא שום גורם אחר (פנימי או חיצוני), הם המניע העמוק והיסודי ביותר לכל צורות הסבל, ההתמכרות וחוסר האיזון שאנו חווים.

2.  אותה חרדת נטישה ילדית היא לא “שלילית” והיא לא בעיה או תקלה אלא תגובה טבעית, מגוננת ואוהבת שכל תכליתה הוא להגן עלינו ממצב של סכנה קיומית בהעדר דמות של הורה אוהב, מגונן ומכיל.

3. למרות שמקור חרדת הנטישה שלנו הוא בעבר הרחוק, היא ממשיכה להתקיים בנו בהווה הודות להתנהגותנו וחוסר המודעות שלנו בהווה ולכן גם השחרור ממנה מתרחש בהווה.

4. למרות שעל פני השטח נדמה לנו שחרדת הנטישה שלנו באה בתגובה לנטישה על ידי גורמים חיצוניים (בני זוג, הורים, החברה או מישהו שלא הקשיב, זלזל, התעלם או פגע בי), למעשה רק הנטישה שלנו את עצמנו היא זו שחשובה והיא זו שממשיכה לקבע את הסבל בחיינו.

5. אנו לומדים לנטוש את עצמנו בדרכים רבות ויצירתיות: התעסקות אובססיבית במחשבות והתעלמות והדחקה רגשית, ביקורת פנימית, מחשבות קורבניות, פסימיות, פילוסופיות או אידיולוגיות, התעסקות אובססיבית בדברים חיצוניים, כיווץ אזורים בגוף והגבלת הנשימה כדי לא להרגיש עד הסוף ועוד ועוד.

6. כל ניסיון לשנות בכח או לשחרר את חרדת הנטישה על ידי מאמץ, מאבק או ביקורתיות יביא להתכווצות נוספת בתוכנו.

7. ריפוי אמיתי לחרדת הנטישה שלנו הוא פיתוח יכולת להקשיב, להרגיש, לקבל ולאהוב ללא תנאי את כל אותם מקומות ילדיים, מפוחדים, מכווצים וחרדתיים בתוכנו.

8. תהליך הריפוי והטיפול כולו הוא טבעי, הרמוני, רך, תומך מאפשר ולא מצריך עימות קשה ומכאיב עם טראומות ילדות או זכרונות קשים.

ברמה המעשית, לפי הגישה שלי לריפוי וצמיחה מתוך קבלה ואהבה עצמית, השחרור מחרדת נטישה כולל תקשורת חברית, תומכת ומשקפת שמעוררת ללא מאמץ או מאבק, מפגש חווייתי עם כל ההיבטים שאותם למדנו לזנוח ולנטוש: הגוף, הרגשות, המחשבות והצרכים הרגשיים שלנו.
תהליך הטיפול בחרדת נטישה מעורר הבנה ותקשורת פנימית הרמונית, כנה, רכה ונעימה של חיבור אל עצמנו והרגשות שזנחנו ויוצרת אמון פנימי ובטחון פנימי חדש ברכות ובאופן יסודי ונעים.

למעשה, התהליך מלמד אותנו לחזור ולאהוב את עצמנו כפי שאנו כבר כעת ולהרפות מהדפוס המכאיב של נטישה עצמית אל מול מצבים קשים.
הריפוי שמתרחש באופן טבעי בעקבות המפגש שלנו עם עצמנו באווירה מאשרת, מאפשרת ותומכת מלמד אותנו לקחת אחריות על חיינו מתוך אהבה והכלה עצמית ולצאת לדרך חדשה של הגשמה עצמית, שחרור רגשי ויחסים אוהבים ונעימים עם בני זוג ואנשים אחרים.

חרדת נטישה היא אמנם המניע העמוק והנסתר לרבות מצורות הסבל והמתח שלנו אבל לפעמים כדאי להתמקד ולהסתכל גם על צורות נוספות של חרדה, למשל חרדה חברתית.

לפני שממשיכים, הנה הסבר קצר על בטחון עצמי, הקשר שלו לחרדה והמענה הטבעי