פוסטים

להתמיד בקלות ובהנאה בפעילות גופנית בריאה לגוף ולנפש

“הפעם אני מתחייב, אני ממש צריך את זה, הפעם אני הולך להתמיד…הפעם אני מתחיל לרוץ, לשחות, לרכב על אופניים, לעשות יוגה, הליכות, חדר כושר, לאכול בריא, להפסיק לעשן…הפעם זה הולך להיות קבוע…”

קרה לכם שהבטחת לעצמכם משהו כזה?
וקרה לכם שלא הצלחתם לעמוד בהתחייבות והתאכזבתם מעצמכם?

גם אם כבר התיאשתם וויתרתם על נסיון לחיות אורח חיים בריא ופעיל וגם אם אתם בתחילתו או בעיצמו של תהליך שקשור לשיפור איכות חייכם, המאמר הזה הוא בדיוק בשבילכם.

אני רוצה לגלות לכם סוד…הכל בסדר איתכם.

לא עמדתם בהתחייבות פשוט כי זה לא היה נעים לכם באמת. כי משהו בפנים הרגיש כמו בעונש…כאילו הוא “חייב” לעשות את זה ולא באמת רוצה. כאילו מצפים מכם משהו שאתם מראש לא מאמינים שתוכלו לעמוד בו ופוחדים להכשל ולאכזב.

ה”משהו הפנימי” הזה הוא הילד שבנו והוא המפתח והסוד להנאה, התמדה והצלחה בכל תחום בחיינו.

אז איך להתמיד בפעילות גופנית בריאה בקלות ואפילו להינות מזה?

הנה גישה פשוטה, קלה ואוהבת לגמרי שגיליתי שמאפשרת לעשות פעילות גופנית בריאה וגם להתמיד בה בלי שום מאמץ. ולא רק זה, אלא שבדרך אנחנו גם מרפאים את עצמנו נפשית, מביאים מודעות, אהבה ושלווה אל חיינו מגלים את עצמנו מחדש, מתוך הנאה, צחוק, כיף ותחושת חופש.
גישה שהיא לא רק בריאה פיזית אלא גם נפשית. אני קורא לגישה הזו “רק מה שנעים לי”.

אולי גם אתם מכירים את זה… בעבר ניסיתי הרבה פעמים להתחייב לפעילות גופנית. אפילו הייתי מתון עם עצמי, ניסיתי לרוץ פעמיים-שלוש בשבוע, ניסיתי להתמיד בשחייה וניסיתי להתמיד ביוגה. סיפרתי לעצמי אלפי פעמים כמה זה חשוב לי וכמה אני חייב את זה וכמה אי אפשר להמשיך בלי זה יותר.

שום דבר מזה לא תפס. אפילו כשניסיתי להתחייב לרוץ רק 2 קילומטר.
אפילו כשהטחתי לעצמי לעשות 20 דקות יוגה ביום.

בכל פעם המוטיבציה פשוט אבדה לי עם הזמן ולא הצלחתי להביא את עצמי להתמיד. וגם בתקופה שכן התמדתי הרגשתי שזה מין אילוץ לא נעים…שזה הכל נעשה במעין כפייה…משהו בי התמרד נגד זה.

אפילו אם הצלחתי להתמיד והייתה לי תחושה של “היי” ראשונה בעקבות ההצלחה…בסופו של דבר זה דעך ואיבדתי עניין ורצון להמשיך.

בזמן האחרון מצאתי את עצמי הולך לים ונהנה מזה. ויותר מזה…הולך לרוץ ונהנה מזה. ואני חושב שהבנתי את הסוד.
הפעם באתי בגישה אחרת לגמרי. לא התחייבתי לשום מרחק, תדירות או כמות. אבל כן התחייבתי למשהו…התחייבתי לעשות *רק מה שנעים לי*.
כלומר לרוץ לגמרי כמה שנעים לי, בקצב שנעים לי ומתי שנעים לי.

אפילו אם זה לרוץ 30 שניות…אפילו אם זה ממש לאט…אפילו אם זה לשנות את הקצב תוך כדי או לרוץ בזיגזג…להאט כשנעשה לי לא נעים…להאיץ כשבא לי…לנופף בידיים כמו ילד אם בא לי…פשוט מה שבא לי.

פשוט לרוץ כמו ילד שרץ כי כיף לו ולא בגלל שהוא צריך לעמוד באיזה יעד, מטלה או מחוייבות.

ופתאום גיליתי שכל הגישה שלי משתנה…ממש נהניתי מזה…לא הייתי מחוייב לכלום חוץ מההנאה שלי…ומצאתי את עצמי חוזר יום למחרת לים והתחשק לי לרוץ הרבה יותר…ועכשיו שוב מתחשק לי…אני כבר מחכה לפעם הבאה…וכל זה בטבעיות בלי שום “חייב” ו”צריך”.

ממש בקלות ובאהבה עצמית אני מרשה לעצמי לרוץ כמו ילד וכל החשק חוזר אלי.
ואני מרגיש שזה משפיע על עוד תחומים בחיי. פתאום יש לי יותר חיבור, הבנה ואמון בעצמי גם בתחומים אחרים של החיים. 

הסוד הוא בהנאה ובאמון הפנימי שלנו בעצמנו

אז מה בעצם קרה כאן? איך זה שפתאום לעשות פעילות גופנית מרגיש לי ממש נעים, אוהב וכיף וזה אפילו מחזק את הקשר שלי עם עצמי.

כל זה קורה כי הדבר היחיד שאני מחוייב אליו זה לעשות רק מה שנעים לי.

הסוד הוא בהנאה. הנאה ילדית, כנה ואמיתית מחברת אותנו בקלות אל מקור העוצמה הפנימי שלנו…אל הילד שבנו. ללא הנאה לא נוכל להתמיד בשום פעילות גופנית לאורך זמן ובצדק.

עמוק בפנים אנחנו פשוט רוצים להינות. אנחנו רוצים להינות ולהרגיש אהובים וזה באמת מגיע לנו. כבר שבענו מכל ה”צריך”, ה”חייב” וה”אין ברירה” ששמענו.

אנחנו צמאים לאהבה, לאיפשור…למישהו שסוף סוף יקשיב, יבין ויאהב אותנו באמת. ומדהים לגלות שהמישהו הזה יכול להיות…אנחנו עצמנו.

לא משנה כמה השיטה, הדיאטה או הפעילות הגופנית “בריאה” לנו או נכונה מבחינה מדעית, כדי שהיא באמת תעבוד עבורנו אנחנו צריכים להיות טובים אלינו ולקחת בחשבון את הילד הפנימי שלנו.

חשבו על זה רגע, איזה ילד רוצה שיכריחו אותו? שיאלצו אותו לעשות משהו בכח? וכמה זמן הוא באמת יתמיד בזה?

הגישה הכוחנית הרגילה שלנו נכשלת שוב ושוב בכל מישורי החיים. בין אם זה בהתמדה בפעילות גופנית, בדיאטה או בגמילה מהתמכרויות.

והסיבה היא פשוטה…כשאנחנו מנסים להכריח את עצמנו בכח אחנו גם פוגעים באמון הפנימי שלנו בעצמנו, גם מרגישים קושי ותסכול, גם לחוצים ופוחדים מכשלון וגם לא נהנים מהדרך.

הקושי האמיתי עבור רובנו נובע מאובדן האמון הפנימי. בתוך כולנו יש ילד או ילדה שכבר לא מאמינים בעצמם. ששמעו כל כך הרבה ביקורת, האשמות ודרישות…כל כך הרבה “צריך” ו”חייב” ו”קדימה תשתנה כבר”, שהם כבר לא מאמינים בעצמם.

הילדים האלה שבנו מבקשים אהבה ותשומת לב אבל רוב הזמן אנחנו לחוצים, מפוחדים ועסוקים מידי מכדי לשים לב לעצמנו…מכדי להבין את הצרכים הרגשיים העמוקים שלנו. ואז מה שקורה זו התופעה הקלאסית של מעגל ניסיון-כישלון.

ניסיון לשנות את עצמנו באמצעות “כח הרצון”, הפחדות והתחייבויות…פעילות גופנית, דיאטה, שינוי תזונתי, ניסיון להיגמל מהרגלים…וכמובן שדי מהר מגיעים הכישלון, היאוש ותחושת חוסר האונים.

אז מה עושים? מתחייבים.

אבל הפעם מתחייבים לעשות רק מה שנעים לי. מדובר כאן בהשקעה חכמה ואוהבת גם לטווח הזמן הקצר וגם הארוך.

בטווח הקצר, ההתייבות לעשות רק מה שנעים לי, מאפשרת לנו להרגע, להוריד את הלחץ והמתח וללמוד לתת לעצמנו תחושה שאנחנו הכי חשובים, שאנחנו קשובים ואוהבים לעצמנו ולהינות מהדרך.

בטווח הארוך, אנחנו יוצרים היכרות ואמון מחודש עם עצמנו. מתוך האמון המחודש הזה אנחנו גם מבינים הרבה יותר טוב מה מדוייק לנו וגם מגלים מקור פנימי של עוצמה. במקום להלחם בעצמנו ולהתאמץ  כדי לעשות שינוי, השינוי מתחיל לקרות לנו מעצמו, בקלות, בהנאה ובלי שום מאמץ.

הנאה ילדית ופשוטה – זהו הסוד האמיתי לשינוי והתמדה

הקשבה חקירה, משחקיות וגיוון 

אני מזמין אתכם לנסות. לא משנה לאיזה פעילות גופנית אתם מתחברים…פשוט נסו במשך שבוע אחד לוותר על על התוכניות והיעדים ותעשו רק מה שנעים, כמה שנעים ואיך שנעים לכם.

תהיו מחוייבים לגמרי לנעים הזה והכי חשוב שבשניה שזה נעשה אפילו קצת לא נעים, תאטו או תעצור לגמרי. כי הכי חשוב פה זה לחזור לאמון עם הילד הפנימי שלנו…לחזור לתת לעצמנו תחושה שאנחנו מספר אחת…שאני הכי חשוב לי.

שאני עכשיו פה למעני בנועם ואהבה.

מדובר פה בתהליך מעצים, מרפא ומשחרר הרבה מעבר לגבולות הפעילות הגופנית.  חזרה אל האמון הפנימי שלנו עם עצמנו ועם הילד הפנימי שלנו תעצים אותנו בכל תחומי החיים ותתן לנו תובנה, יכולת והתמדה לבצע כל שינוי שנרצה כולל בתחום התזונתי, המיני, הזוגי, הרגשי, התעסוקתי ועוד.

ישנם 4 עקרונות בסיסיים שגיליתי בגישת “רק מה שנעים לי”:

1. הקשבה – הכל מתחיל בהקשבה שלנו לעצמנו, לרגשות שלנו ולגוף שלנו. פשוט להרגיש את הגוף שלנו תוך כדי פעילות ולשים לב: מה נעים לי? מה לא? איפה יותר ואיפה פחות? מפתיע כל פעם מחדש כמה הגוף מספר לי כשאני מקשיב לו באמת.

2. חקירה – נסו משהו חדש. אני אוהב לפעמים לרוץ יחף על חוף הים. מתוך חקירה וסקרנות גיליתי שאני אוהב כל מיני מצבים. למשל לרוץ על החול הרטוב, על החול היבש ולפעמים במים הרדודים. לפעמים כיף לי ממש להאט, לפעמים לקפוץ ולפעמים לרוץ ממש מהר. בגלל שאני מחוייב רק למה שנעים לי, אין לי שום בעיה…הרי אין לי שום יעד או מטרה מלחיצה לעמוד בה ומותר לי לגמרי להינות מהכל.

3. משחקיות – זה בכלל לא חייב להיות עניין “רציני” ומשעמם. ראיתם איך ילדים רצים? איך הם רוכבים על אופניים? אין להם בכלל את המראה של ה”ספורטאי הרציני והנחוש”. ההפך…הם קלילים, הם נהנים…הם משחקים. יש לנו הרבה מה ללמוד מילדים על האפשרות לשחק ולהינות וככה אני אוהב להתייחס לריצה שלי…כמו אל משחק.

4. גיוון – לגוון זה פשוט כיף ומעניין. ילדים אוהבים לגוון באופן טבעי וכך גם אנחנו. גיוון בכל מיני דרכים וסגנונות בפעילות שלנו מביא עניין, רעננות, תשומת לב ורצון להמשיך ולגלות.

ושוב, העיקר הוא לעשות רק מה שנעים לנו. ייתכן שבהתחלה זה ירגיש קצת מוזר אבל חשוב מאוד לחזור ואפילו לשאות את עצמנו במודע “האם נעים לי עכשיו?” ו”מה יעשה לי נעים עכשיו?” וכמובן להקשיב, לחקור, לשחק ולגוון.

הרי אנחנו כל כך רגילים לשים מטרות, להציב יעדים, להתכונן למאבק…וכמובן להכשל. אז הפעם…בואו פשוט נשחק ונהנה מזה 🙂

גם אם לא נראה תוצאות “מרשימות” בשבועות הראשונים, משהו יסודי וחשוב ביותר יתחיל להשתנות בנו וזה יהיה מורגש. משהו באמון ובאהבה שלנו לעצמנו יתחיל להשתקם ומשם הדרך לכל הצלחה כבר סלולה עבורנו.

לי אישית יש תחושה שהגישה הזו יכולה לחולל שינוי גדול בחיים של אנשים רבים. ואפילו אם היא תחולל שינוי קטן לכיוון של אהבה עצמית אצל אדם אחד…בעיניי זה המון 🙂
מוזמנים לנסות בעצמכם ולשתף אחרים. אשמח לשמוע איך הולך לכם.

אינטלגנציה רגשית טבעית – איך לפתח אותה ללא מאמץ

עבור רובנו, אינטלגנציה רגשית מתחילה בשאלה – מה עושים עם כל הרגשות האלה?
פחד, כעס, בושה, אשמה, שמחה, התלהבות, קנאה, געגוע, עצבות, יאוש, תסכול, חרטה, תשוקה…מה עושים עם כל זה?
כל כך הרבה רגשות שלפעמים נדמה שאפשר פשוט להשתגע מהם ואפילו להסביר מה עובר עלינו זה אתגר לא פשוט.

רוב האנשים שבאים לעבור איתי תהליך בליווי אישי בטוחים שחייבים לעשות משהו עם הרגשות האלה…או לפחות עם חלק מהם. התחושה היא שהמצב פשוט לא יכול להמשך ככה.
ואני מסכים איתם לגמרי ולדעתי יש מה לעשות עם הרגשות האלה, השאלה היא רק, למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים – “לעשות”?

אנחנו רוצים לעשות משהו עם הרגשות שלנו כי לרוב, המצב כרגע לא באמת נעים. זה לא נעים להרגיש תחושות כמו התכווצות בבטן, לחץ בחזה ומועקה בגרון. זה לא נעים להרגיש את הקושי להרפות, להינות מהחיים, את התחושה ש”לא מבינים אותי” וש”אני לבד”…זה לא כיף לחיות בחרדה ולא לדעת מתי אהיה באמת מאושר אם בכלל ותוך כדי זה כל הזמן להרגיש שמשהו בי לא טוב, לא מובן, לא כמו שהוא צריך או אמור להיות.

זה לא נעים להרגיש אשמים (ואלוהים יודע כמה פעמים הרגשתי כך בחיי), על זה שאנחנו לא מצליחים להסביר לאחרים ואפילו לעצמנו מה אנחנו באמת רוצים ומרגישים, להרגיש שחסרה לנו אינטלגנציה רגשית ושאי אפשר לתקשר את מה שעובר עלינו.
זה באמת לא נעים.

הרי מה שאנחנו באמת רוצים זה להינות מהחיים, כל אחד בדרך הייחודית שלו, אבל להינות, להתרגש, להרגיש נאהבים ואהובים.
זה לא מרגיש שהגענו לעולם הזה רק בשביל לרוץ ללא הרף, להגיע להישגים ולסמן “וי” על מטרות שלא באמת מספקות אותנו. גם לא הגענו לכאן כדי לרצות מישהו או לעמוד בציפיות של מישהו, אלה החיים שלנו וחשוב שנחייה אותם ככאלה.

הרי בשביל זה באנו לפה – להינות מהמסע המוזר והקסום הזה. כדי שבסופו של דבר נסתכל אחורה בחיוך…שנגיד לעצמנו איזה כיף היה…איזה מעניין…איזה מרגש…ואיזה מדהים שחייתי באמת, בכנות ובאהבה…כמו שרק אני ידעתי לחיות…I DID IT MY WAY 🙂

אז מהי אינטלגנציה רגשית ומה עושים עם הרגשות?

אינטלגנציה רגשית או בעצם כל איטנלגציה, מתחיל בתשומת לב ובשאלה. קודם כל כדאי לשאול למשל: מה הכוונה במילה “עושים”?
כשמקשיבים פנימה, שמים לב למשהו מעניין: הדחף שלנו “לעשות” משהו הוא בעצמו רגש.
הוא חוויה מאוד מוחשית של לחץ, דחיפות, אי שקט בגוף…אפשר ממש להרגיש את זה, את תחושת ה”חייבים לעשות משהו”…אפשר לומר אפילו שזה דומה מאוד לתחושה של…חרדה.

זהו רגש של פחד, של מצוקה, של רצון לשנות משהו (במקרה הזה את הרגשות שלנו) מתוך רעיון או אמונה שה”משהו” הזה הוא לא טוב…שהמשהו הזה מציק או מאיים אלינו.
אחרת למה שנרצה להתאמץ ו”לעשות” עם זה משהו?

כשנח לנו, אנחנו לא מחפשים “לעשות” עם זה משהו…אנחנו פשוט נהנים ממה שיש. אז הדבר הראשון שאינטלגנציה רגשית מגלה לנו במקרה הזה היא היכולת לראות ולהבין שניסיון שלנו “לעשות עם זה משהו” הוא ניסיון לשלוט ולשנות את הרגשות שלנו מתוך פחד, מתוך לחץ, מתוך חרדה.

אינטלגנציה רגשית מתחיל בהכרה ברגשות ויותר מכל רגש אחר, ברגש הדומיננטי ביותר שמפעיל אותנו ממש עכשיו.
הרגש הראשון שכדאי לשים לב אליו הוא הרגש שמפעיל אותנו ממש עכשיו והוא הרגש או הדחף שמנסה “לעשות” משהו עם כל הרגשות האחרים.

אם נחשוב על זה לרגע…הרי כל הרגשות האחרים משתנים – לחץ, מתח, חרדה, עצבות, בדידות, אשמה…אבל הדחף הזה לשנות את עצמנו, הנסיון “לעשות” משהו עם הרגשות…הוא די קבוע.

כשאנחנו מסכימים פשוט להקשיב לניסיון שלנו “לעשות” משהו – לדחף הרגשי גופני (אתם יכולים להרגיש אותו בגוף ממש עכשיו…ממש בחזה) לשנות ולהשתחרר ממה שיש עכשיו ולהגיע למקום נעים יותר, אנחנו מגלים שם מקום רגיש, ופגיע שלא יודע לבטא את עצמו במילים.
מקום שחש מצוקה ונמצא רוב הזמן במתח, כיווץ ומאמץ.

כשאנחנו מקשיבים למקום הזה בנו ברכות ובלי מאמץ, אנחנו מגלים שיש לו הרבה רעיונות ואמונות לגבי עצמו ולגבי הרגשות שלו…רעיונות שהוא ספג בילדות…רעיונות שמספרים שחייבים לשלוט על הרגשות, שרגשות זה מסוכן, ש”אסור להרגיש פחד”, ש”אסור לכעוס”, ש”להיות מתוסכל זה לא בסדר”, ש”מי שעצוב נשאר לבד ולא אוהבים אותו”….כל מיני רעיונות כואבים… רעיונות של ילד או ילדה שנפגעו הרבה פעמים, שלא קיבלו מספיק הקשבה, חיבה, בטחון, אישור, קירבה ואהבה בילדות…של ילד או ילדה שהיו חייבים להסביר לעצמם איכשהו למה לא אוהבים אותם כמו שהם.

אלה הם רעיונות ואמונות של ילד או ילדה שלא הבינו למה הרבה פעמים הם נשארים לבד, בלי בטחון וקרבה, לבד בחוסר וודאות ובשתיקה ושאין שם באמת מישהו שמנסה להבין אותם.

אז הילדים החמודים האלה (שחיים בתוכנו גם היום…) לימדו את עצמם להאמין שמשהו בהם לא בסדר…שהאשמה היא בהם…”אני לא ראוי לאהבה כמו שאני”…”הרגשות שלי הם בעיה”…”בגלל הרגשות שלי אני לא ילד טוב”…”בגלל שאני כועס, כועסים עלי”…”אני חייב להשתפר כל הזמן”…”אסור לי להיות עצמי”…כל התובנות הילדיות האלה מנהלות אותנו עד היום…עד עצם היום הזה…לגיל אין שום השפעה על זה.

ואת כל אפשר לגלות בעזרת אינטלגנציה רגשית טבעית שקיימת בכולנו ומגלה כשאנחנו לוקחים זמן להקשיב, לשים לב לכאב הרגשי שלנו ולבדוק איך מרגיש הצורך שלנו “לעשות” משהו עם הרגשות שלנו ועם עצמנו.

אז מה עושים עם הרגשות האלה?

מתוך הקשבה לגוף שלנו ולרגשות שלנו ממש עכשיו, בהווה, אנחנו מגלים את המקום הרגשי-פיזי שמנסה “לעשות” משהו עם הרגשות שלנו מתול פחד ולחץ.

המקום הלחוץ הזה מנסה כל הזמן לשנות את עצמנו (את עצמנו) כדי להיות משהו אחר..משהו טוב יותר…משהו שנתפס בעיניינו מקובל יותר…ראוי יותר לאישור ואהבה, משהו שהוא יותר “בסדר” ממה שאנחנו עכשיו.

ואז אותה אינטלגנציה הרגשית טבעית שלנו, מגלה לנו שאין שום צורך לעשות משהו.

אם ננסה לפעול בכח, אם ננסה בכח לשנות משהו בתוכנו – את האמונות שלנו, את פחד והלחץ שלנו, אם ננסה להשתיק או לשכנע את עצמנו ש”זה לא נכון” או אם ננסה לחשוב “מחשבות חיוביות” בכח…המסר התת מודע שנעביר לעצמנו יהיה שמשהו בנו לא מספיק טוב, משהו עדיין לא בסדר.
בכל פעולה כוחנית שלנו כלפי עצמנו, רק נעצים את הלחץ והפחד שלנו ואת המאמץ הפנימי הלא נעים.

אם ננסה לשנות את עצמנו בכח,הגישה הבסיסית שמתוכה נפעל תעביר לנו שוב ושוב את התחושה שאנחנו לא “בסדר” וזה לא נעים ולא באמת עובד.
אינטלגנציה רגשית טבעית מגלה לנו שאנחנו לא יכולים וגם לא צריכים לרמות את עצמנו.

ומזל שכך…כי בכלל לא צריך להתאמץ לשנות את עצמנו בכח.

מה שנדרש לנו זוה רק ראייה כנה וחסרת מאמץ – ראייה של עצם המניע שלנו לנסות לשנות משהו.

מה באמת מפריע לנו

אינטלגנציה רגשית, ככל שהיא הולכת ומתפתחת בנו מתוך הקשבה וכנות לגבי הרגשות שלנו, מגלה לנו שמה שבאמת מפריע לנו הם לא הרגשות שלנו. מה שבאמת מפריע לנו זו חוסר מודעות או הכרה בצורך הרגשי העמוק שלנו באישור, בתחושה ש”זה בסדר” להיות ככה, בדיוק כמו שאני, גם אני פוחד, עצוב, מרגיש אשם, חסר אונים או חסר ערך.

כדי להמחיש את הנקודה הזו דמיינו רגע איך תרגישו אם תשארו בדיוק כפי שאתם עכשיו (אני יודע שזה יכול להיות מפחיד), אבל במציאות הדמיונית הזו אתם יודעים בוודאות שכל מי שחשוב או יקר לכם, כל מי שיפגוש או יראה אתכם, יאהב אתכם לגמרי, ללא תנאים, לא ינטוש, לא יפגע בכם ולא יכאיב לכם וירצה בכל ליבו בטובתכם.
איך תרגישו אז לגבי מי שאתם?
כמה השפעה יש לאישור על תחושת השלמות, הבטחון והנחת שלנו?

הצורך הרגשי העמוק שלנו באישור מקבל מענה דווקא כשאנחנו מסכימים לראות את המניע שלנו. את אותו מקום ילדי (כי הוא מרגיש כמו ילד שזקוק לאישור ובטחון בלי קשר לגיל שלנו) ומפוחד בתכנו שכל הזמן מנסה “לעשות משהו” עם הרגשות שלנו. כשאנחנו רואים אותו באמת, מבינים אותו ומרשים לו לפחד כמו שהוא כבר פוחד, אנחנו חווים משהו חדש לגמרי.

ברגע הזה שבו אנחנו מזהים את המניע שלנו שהוא הצורך העצום שלנו באישור למי שאנחנו כבר עכשיו, בהווה, אנחנו נותנים לעצמנו את מה שלא קיבלנו בילדות – אנחנו נותנים לעצמנו אהבה עצמית עמוקה שמקבלת אותנו כמו שאנחנו.

זה סוד ממש מרגש שמתגלה מתוך אינטלגנציה רגשית טבעית:

לראות את הצורך שלנו באישור, זה כבר לתת לעצמנו את האישור.

וזה כל כך נעים, פשוט וחסר מאמץ שלפעמים אני נשאר פעור פה אל מול זה.
בזכות אינטלגנציה רגשית טבעית שהיא פשוט ההסכמה שלנו להקשיב לעצמנו ולכאב הרגשי שלנו, להכיר בנסיון המפוחד והלחוץ שלנו לשנות את עצמנו והכרה בכך שכל הלחץ והפחד הזה הוא נסיון לענות על הצורך העמוק שלנו באישור, אנו הופכים להיות כמו הורה אוהב עבור עצמנו, עבור הילד שבנו.
הורה שרואה את הילד או הילדה שפוחדים, שמבין אותם ונמצא שם איתם ביחד באהבה, בהבנה ובתחושה שזה באמת באמת בסדר להיות אנחנו.

 וכשאנחנו מביטים על עצמנו בחמלה וכנות כזו, זו הקלה עצומה…הנשימה משתחררת ושמחת החיים הטבעית שלנו חוזרת אלינו בלי שום מאמץ באהבה העצמית הזו.
וזה ריפוי עמוק…זו אולי המתנה הכי גדולה שאנחנו יכולים לתת לעצמנו בחיים האלה…את ההורה האוהב ביותר שאנחנו יכולים להיות לעצמנו.

אהבה עצמית עמוקה וחסרת תנאים

הבעיה שלנו היא לא הרגשות שלנו. אפילו לא רגשות של כעס, פחד, יאוש או אשמה.

אין באמת שום בעיה עם הרגשות האלה ואני רוצה לתת דוגמה שתבהיר את זה:

רובנו חושבים ומאמינים שרגשות של פחד, כעס ועצב הם “שליליים”, לא נעימים ובאופן כללי לא רצויים. אנחנו נוטים להאשים את הרגשות האלה בבעיות שלנו, בקשיים שיש לנו בתקשורת ויחסים ובחוסר הסיפוק שאנו חווים בחיים.
ומצד שני, מי מאתנו לא אוהב לראות סרט טוב? או סדרת טלוויזיה טובה?

רובנו אוהבים. ומה אנחנו אוהבים בסרט טוב? מה סרט טוב גורם לנו בעצם?
הוא גורם לנו להרגיש.
סרט טוב גורם לנו להרגיש, הוא גורם לנו להזדהות רגשית אמיתית – זוהי האמנות הקולנועית. אם סרט לא יוצר בנו הזדהות רגשית אמיתית הוא מרגיש שטחי, מיותר ופשוט משעמם.

ועם אילו רגשות אנחנו מזדהים כשאנחנו צופים בסרט טוב?
עם רגשות של פחד, כעס, עצב, שמחה, תשוקה ועוד.
האם הייתם רוצים לראות סרט שאין בו בכלל פחד, כעס או עצב?
האם הייתם נהנים מסרט ששום דמות בו לא חווה פחד? לא חווה כעס? לעולם לא עצובה?

אני בטוח שלא. סרט כזה הוא פשוט לא מעניין. אין בו דרמה, אין בו התרגשות, הוא שטחי ושטוח לגמרי…וזה לא כיף. זה אפילו לא חי…זה לא אנושי.

כשאנחנו צופים בסרט טוב, סרט שבאמת תופס אותנו…יש בנו מתח, ציפיה, דריכות, אנחנו מתרגשים…אנחנו פוחדים, אנחנו מצפים, אנחנו כועסים, מתאכזבים וגם שמחים. וכל זה גורם לנו הנאה…אנחנו נהנים לשלם על סרט טוב…על דרמה טובה.

איטלגנציה רגשית - אלי קרסניץ
צפייה בסרט מעוררת בנו הזדהות רגשית אמיתית

אז מה ההבדל בין סרט טוב לחיים שלנו?
הרי הדרמה של חיינו לא הייתה מביישת שום הפקה הוליוודית. כל יום אנחנו חווים כל כך הרבה ציפיה, התרגשות, אכזבה, עצב, פחד כעס, שמחה, תשוקה ומה לא.
אז למה קשה לנו להינות מהסרט המדהים הזה שנקרא החיים שלנו וכשאנחנו צופים בסרט בקולנוע קל לנו להינות גם מרגשות “שליליים”?

הסוד הוא באישור

אפשר לומר שאינטלגנציה רגשית טבעית היא גילוי הולך ומעמיק של סוד האישור, של ההבדל העצום בין התפיסה ש”הרגשות שלי הם בעיה שצריך לפתור” לבין “הרגשות שלי הם ביטוי מושלם ואוהב של הצורך שלי באישור, בטחון ואהבה”. וזה הבדל גדול…

זה משפיע על התפיסה והדימוי העצמי שלנו, זה משפיע על התקשורת והיחסים שלנו (כי כשאנחנו רואים את הרגשות שלנו ואת הצורך שלנו באישור, אנחנו יכולים גם לתקשר את עצמנו באופן נעים ומדוייק וגם לראות, להבין ולקבל את הרגשות והצרכים של הצד השני) וזה משפיע על הבחירות שלנו בחיים.

כשאנחנו צופים בסרט, אנחנו חווים רגשות אמיתיים מתוך הזדהות אבל בפנים אנחנו מאשרים או מרשים לעצמנו להינות מהם.
טפשי ככל שזה יכול להשמע – אנחנו נהנים מרגשות במהלך סרט, פשוט כי אנחנו מרשים לעצמנו להינות מהם.

בחיים האמיתיים לעומת זאת, הילד או הילדה שבנו מרגישים שאסור לנו להינות מהרגשות שלנו כי זה מסוכן…כי למדנו בילדות שחייבים לשלוט ברגשות שלנו ולהסתיר אותם כדי לנסות לזכות באישור ובאהבה.
לכן גם עולה בנו כל פעם מחדשה השאלה המטרידה הזו…”אבל מה עושים עם זה”? או במילים אחרות, איך אני משתלט על הרגשות שלי ומפסיק להרגיש אותם כדי לקבל אישור מהסביבה או יותר נכון – איך אני מקבל אישור מהאופן שבו אני תופס את הסביבה.

כשאנחנו מסתכלים על המניע העמוק שלנו ופוגשים את אותו מקום ילדי בתוכנו שמנסה “לעשות” משהו עם הרגשות שלנו, אנחנו נותנים לו אישור אמיתי לפחד ולהיות פשוט כמו שהוא.
ולאורך זמן האישור הזה עושה את כל ההבדל.

כאן אני רוצה להבהיר משהו לגבי אישור -. אני לא מדבר על אישור שבא ממחשבות בלבד או מתוך “חשיבה חיובית” בסגנון של “הכל בסדר”. אישור כזה הוא לא אישור אלא מניפולציה רגשית. זהו ניסיון שלנו להיפטר מרגשות מסויימים על ידי מתן “אישור” אוטומטי באמצעות המחשבות שלנו וזה לא באמת עובד. זה יכול ליצור אשליה זמנית של שיפור אבל די מהר זה מפסיק להיות נעים.

האישור שאני מדבר עליו הוא אישור חווייתי. זהו אישור שאנו נותנים לעצמנו מתוך מפגש עמוק וקשוב עם הרגשות שלנו, הכרה בהם וראייה של הצרכים הרגשיים שנמצאים בבסיס הרגשות האלה. האישור הזה הוא חסר מאמץ, ולמעשה כל הדרך שאני מדבר עליה היא חסרת מאמץ. לראות את הרגשות שלנו, להכיר בהם ולזהות את הצרכים הרגשיים שלנו – כל זה תהליך טבעי לגמרי שמתרחש מעצמו.

האישור החווייתי ונטול המאמץ הזה שאנחנו נותנים לעצמנו במקום הילדי העמוק שלנו, עושה את כל ההבדל בין חיים של לחץ, מתח ותסכול לחיים של סקרנות, הנאה והתרגשות.

וזה לא קורה בגלל שאנחנו מפסיקים להרגיש רגשות “שליליים” אלא כי אנחנו מתחילם להינות מהם וכשאנחנו מתחילים להינות מהם, הם מפסיקים להיות שליליים עבורנו.

אנחנו כאן כדי להינות מהסרט ומהדרמה של החיים שלנו ולא כדי להיפטר מהרגשות שלנו.
וזה אפשרי, זה קל וזה מעשי לגמרי. אינטלגנציה רגשית טבעית קיימת בנו ומתגלה לנו בהנאה, בסקרנות, בתהליך של הקשבה וחזרה אל הגוף, אל הרגשות ואל הצרכים הרגשיים שלנו ומאפשרת לנו לנוח, להרגע, לראות את היופי והאהבה שקיימת בנו כבר עכשיו ולצמוח ולהתפתח באופן טבעי ומדוייק.

ואם אתם מרגישים קצת אבודים, אם אתם מרגישים שאתם רוצים לפתח אינטלגנציה רגשית טבעית בתוכחם וזקוקים להדרה או הכוונה אישית, אתם מוזמנים לקרוא על הגישה שלי לריפוי וצמיחה אישית מתוך אהבה עצמית טבעית.

איך להצליח בגמילה, שינוי הרגלים והגשמה עצמית

לא משנה אם מדובר בתהליך של שינוי הרגלים, גמילה מהרגלים כמו עישון, אכילה רגשית והתמכרויות אחרות או בתהליך כמו אימוץ אורח חיים ספורטיבי ובריא, הרזייה או הגשמה עצמית בכל תחומי החיים, אני רוצה לחלוק אתכם עקרון בסיסי שמאפשר את ההצלחה בתהליך.

העקרון שאני מדבר עליו, לא קשור לשום טכניקה, לשום גישה פסיכולוגית או רוחנית וגם לא מצריך מאתנו שום מאמץ. מדובר בהכרה טבעית וכנה בצורך הרגשי העמוק והחזק ביותר שלנו.

מהו מקור האנרגיה והעוצמה שלנו?

אם אתם כמוני, בטח כבר ניסיתם לעשות שינוי או שניים בחיים. שינוי הרגלים כמו למשל לאכול בריא או להפסיק לעשן. או שאולי ניסיתם לשנות הרגלי אכילה, לעשות ספורט, לאמץ הרגלים חברתיים חדשים, לדבר או להציג את עצמכם באופן שונה, להפסיק להכנס לקשרים לא בריאים ועוד.

ייתכן שעם כל הרצון הטוב, לא הצלחתם לגייס את עצמכם להתחיל בתהליך כלל וייתכן שבהתחלה הרגשתם “על הגל” והתמלאתם בציפיה לבאות… התחלתם להרגיש שהנה סוף סוף אתם מצליחים לשנות את מה שכל כך רציתם, רק כדי ליפול ולהתאכזב ולגלות ששוב חזרתם לאותה נקודה בלי להבין למה.

אם זה קרה לכם או קורה לכם כעת, אתם בוודאי שואלים את עצמכם – למה? למה זה קורה לי?
האם אני לא מספיק חזק? לא מספיק אחראי? לא מספיק חכם? לא מספיק אכפת לי?
או במילים אחרות…מה לא בסדר אצלי?

אז הרשו לי להרגיע אתכם – הכל בסדר אצלכם. כבר עכשיו.
הדבר היחיד שחסר כעת הוא מודעות, הכרה או ראייה כנה של מקור האנרגיה והעוצמה המשמעותי שלכם לתהליך של שינוי הרגלים.

הסוד להצלחה בכל תהליך של גמילה ושינוי הרגלים, נמצא במערכת היחסים הפנימית שלנו, בשיחה הפנימית שלנו עם עצמנו שמאפשרת לנו גישה למקור האנרגיה והעוצמה המשמעותי ביותר שלנו.

אפשר לומר שיש לנו שני מקורות אנרגיה:

1. החשיבה ה”רציונלית” שלנו שמתוכה אנו מנסים לעשות שינויים על סמך הבנה שכלית של המציאות ונסיון להיטיב עם עצמנו.
החשיבה ה”רציונלית” שלנו מהווה חלק קטן מאוד מהאנרגיה הכללית שלנו וכאשר הניסיון שלנו להשתנות או להגשים את עצמנו, מונע רק מתוך מקור זה תוך התעלמות מהמקור השני שהוא לגמרי רגשי, אנו עתידים לעבוד קשה, להתאמץ וב99.9% מהמקרים, אנו עתידים לחוות כשלון ואכזבה.

2. העולם הרגשי התת מודע שלנו שמהווה את הילד או הילדה הפנימיים שלנו ושפועל מתוך צרכים רגשיים עמוקים.
המקור הזה מהווה את החלק הגדול והמשמעותי ביותר של האנרגיה שלנו וכאשר אנו הולכים ידי ביד, באופן מודע וקשוב לצרכים הרגשיים העמוקים שלנו, השינוי מתרחש בנו בקלות, באופן טבעי, אורגני, מהנה וב99.9% מהמקרים, נחווה הצלחה, למידה וריפוי רגשי ונפשי בדרך.

אם ניסיתם לעשות שינוי הרגלים כלשהו בחייכם ולא הצלחתם להתחיל או שהתחלתם ונכשלתם שוב ושוב, הסיבה לכך היא התעלמות או העדר מודעות כנה ואמיתית לצרכים של העולם הרגשי התת מודע (הילד הפנימי).

העקרון שמאפשר הצלחה בתהליך של גמילה, שינוי הרגלים והגשמה עצמית

כדי שתהליך של גמילה או שינוי הרגלים יצליח באמת, עלינו להיות מחוברים למקור האנרגיה השני שלנו והעמוק שלנו שהוא העולם הרגשי התת מודע שלנו – הילד הפנימי. זו הבנה מאפשרת לנו לפעול בהתאם לעקרון שמשפשר כל תהליך של גמילה, שינוי הרגלים והגשמה עצמית.

את העקרון הזה אפשר להבין כשאנחנו שואלים את עצמנו – מהם הצרכים הרגשיים והעמוקים של ילד? מה למעשה צריך ילד באמת? למה הוא זקוק יותר מהכל מההורים שלו?

וזהו העקרון שאני מדבר עליו:

ללכת יד ביד עם הילד הפנימי שלנו לאורך כל הדרך 

העקרון להצלחה בגמילה, שינוי הרגלים - אלי קרסניץ
לא לנטוש את הילד שבנו – זהו העקרון להצלחה בגמילה, שינוי הרגלים והגשמה עצמית

הילד הפנימי שחי בתוך כל אחד ואחת מאתנו, זקוק באופן מוחלט לאהבה מוחשית מאתנו, ליחס אוהב מאתנו.

אבל מהי אותה אהבה מוחשית שאנו כל כך זקוקים לה?

יחס אוהב או אהבה, כולל שלושה ביטויים מרכזיים:

1. הקשבה כנה

הקשבה היא הבסיס לאהבה. אם מישהו אוהב אותנו, הוא בוודאי יקשיב ויתעניין בנו ויותר מדוייק מכך…הוא יתעניין ויקשיב לרגשות שלנו.

הקשבה כנה לרגשות של הילד שבנו מתאפשרת בקלות כאשר אנחנו עוצרים לשאול את עצמנו בכנות “מה אני מרגיש עכשיו?” ומקשיבים די זמן כדי לאפשר לתשובה כנה לעלות במילים או בכל דרך אחרת. התת מודע שלנו שהוא הילד שבנו, מבטא את עצמו בהרבה דרכים יצירתיות – מילים, דימויים, תמונות, שירים, תחושות גוף, תנועות ואפילו צלילים.

הקשבה כנה לעצמנו ובעיקר לעולם הרגשי שלנו מאפשרת לנו לפגוש את עצמנו באהבה וללא מאמץ. זהו צעד בונה אמון שמאפשר לנו גישה אל מקור האנרגיה המשמעותי שלנו – אל העולם הרגשי התת מודע שלנו. בדיוק כמו עם ילד אמיתי, עד שלא נקשיב לו באמת, בלי לשפוט, לבקר או לצפות שהוא ישתנה ויעמוד בציפיות שלנו, הוא תמיד ישאר מרוחק ומנותק מאתנו ובצדק…איזה ילד רוצה שישפטו ויבקרו אותו?

כל ילד, פנימי או חיצוני…ולמעשה כל אדם, זקוק להקשבה כנה כמו לאוויר לנשימה.

כאשר אנו לומדים את נושא ההקשבה הכנה לעומק באופן מעשי, אנו מגלים שיש לה שלושה מימדים עיקריים: הקשבה לרגשות ולתחושות, הקשבה לצורך הרגשי העמוק (הבקשה הפנימית שלנו) והקשבה לסיפור המחשבתי שאנו מספרים לעצמנו.
זהו לא המקום להרחיב את הדיבור על כך מכיוון שמדובר בנושא רחב מאוד, אבל אפשר לתת דוגמה אחת להבהרה:

ייתכן לדוגמה שברגע נתון כלשהו, הרגש שלנו הוא פחד ועצב, הצורך הרגשי (הבקשה) שלנו הוא באישור ובטחון והסיפור שאנו מספרים לעצמנו במחשבות שלנו הוא שאף אחד לא מבין אותנו.

הקשבה כנה לעצמנו מאפשרת לנו לשים לב לשלושת ההיבטים החשובים האלה של החוויה שלנו ובכך לתת לעצמנו תחושה של נוכחות אוהבת חסרת מאמץ שמחזירה את האמון אל ביתינו הפנימי – אמון פנימי שמאפשר לנו להצליח בכל תהליך של שינוי.

2. הצטרפות מאשרת

לאחר שהקשבנו לילד שבנו באופן כנה נפתחת האפשרות לתת לו תחושה של הצטרפות – תחושה של ביחד. התחושה הזו היא האישור שאנחנו נותנים לעצמנו להרגיש את מה שאנחנו מרגישים כבר כעת.

לדוגמה: אם הקשבנו לעצמנו וגילינו שאנחנו מרגישים פחד וצורך בבטחון, אנחנו רוצים פשוט להרשות לעצמנו להרגיש את הפחד והצורך הזה בבטחון מבלי לנסות לשנות או “לעשות משהו עם זה”.

ישנן אינסוף דרכים לתת אישור ולהצטרף אל הילד שבנו. כל אחד מאתנו יכול ללמוד את הדרכים הייחודיות שלו לתת אישור ולהצטרף אל עצמו. זהו צעד משמעותי ביותר לכל תהליך של גמילה, שינוי הרגלים או התפתחות אישית בכלל.

חישבו על כך לרגע: אם יש מישהו שבאמת באמת מקשיב לנו בכנות, מאפשר לנו לבטא את הרגשות שלנו, נותן לנו אישור, מצטרף אלינו ומסכים פשוט להיות איתנו ביחד בכל מה שאנחנו כבר מרגישים…באיזו קלות הלב שלנו יפתח לאדם כזה?

באיזו קלות נרגיש בנוח עם אדם כזה? באיזו קלות נרגיש אהובים ובאיזו קלות נרצה לשתף פעולה עם אדם כזה?

בדיוק באותו אופן, גישה אל מקור האנרגיה המשמעותי שלנו – הילד הפנימי שבנו, מתאפשרת בקלות, בנעימות וללא כל מאמץ כשאנו מסכימים לתת לעצמנו את ההקשבה הכנה, האישור ותחושת הביחד שאנו כל כך זקוקים לה.

3. נאמנות מעשית

לעיתים קרובות, שני השלבים הראשונים מספיקים לגמרי. רוב הזמן הצורך הרגשי העמוק שלנו הוא בהקשבה כנה והצטרפות מאשרת.

ב99% מהמקרים אין צורך בשום דבר נוסף כדי לאפשר לעצמנו חיבור ואחדות עם העולם הרגשי שלנו – חיבור שמחזיר את האמון הפנימי הביתה אל הלב שלנו ומאפשר לנו להינות ממקור האנרגיה העצום שהוא העולם הרגשי התת מודע שלנו ולהצליח בכל תהליך של גמילה, שינוי הרגלים או הגשמה עצמית.

ובכל זאת, לפעמים נדרש שלב נוסף שאני קורא לו “נאמנות מעשית”. אסביר אותו בדוגמה פשוטה:

נניח למשל שיש לי ילד שמביע קושי ומצוקה וכהורה טוב ואוהב אני מקשיב לו בכנות ומגלה שהוא סובל מכאב פיזי כלשהו ומרגיש פוחד וחוסר בטחון. לאחר שהקשבתי לו, אני מצטרף אליו ומאשר את הצורך הרגשי שלו – נותן לו תחושה שזה ממש בסדר לפחד ושאנחנו יחד ואני מקבל אותו כמו שהוא. כל זה נפלא והילד מרגיש אהוב והרבה יותר רגוע, אבל הכאב הפיזי עדיין נמצא שם ולכן השלב הבא יהיה נאמנות מעשית – לחפש מענה או מרפא לכאב הפיזי של הילד.

ייתכן שאצליח למצוא מרפא וייתכן שלא, אבל התחושה של הילד שלי תהיה שיש לו הורה אוהב קשוב, מאשר ונאמן שמנסה למצוא מענה לצורך שלו באופן מעשי.

ובינינו, מה עוד אפשר לבקש מאדם כלשהו?

אם מישהו מקשיב לי בכנות, מצטרף אלי ונותן לי תחושה שאנחנו ביחד, שזה בסדר להיות כל מה שאני ואפילו מנסה למצוא מענה פיזי לצרכים שלי…מה עוד אפשר לבקש?

זוהי אהבה או יחס אוהב. זהו משולש האהבה הפנימי שבעזרתו אפשר להצליח בכל תהליך של שינוי הרגלים, גמילה והגשמה עצמית.

מדוע?

מכיוון שכאשר מתקיימת בנו אהבה מודעת כזו, האמון הפנימי שלנו בעצמנו הולך וגדל. האמון הפנימי שלנו הוא התחושה של הילד הפנימי שיש לו הורה פנימי אוהב, קשוב ונאמן.

מתוך אמון פנימי אמיתי (להבדיל מאמונה כלשהי), הדרך לכל שינוי וריפוי היא קלה, טבעית ואפילו מהנה.

זוהי צמיחה אישית אמיתית, זהו הריפוי וזוהי הדרך הכנה, המדוייקת והאותנטית ביותר לממש את עצמנו בכל מישורי החיים.

משולש האהבה הפנימי שמאפשר הצלחה בכל תהליך שנרצה לעבור

מלכודת ההתלהבות הראשונית

ישנה נקודה אחת שמהווה מכשול קלאסי ונפוץ מאוד לכל תהליך של גמילה, שינוי הרגלים והגשמה עצמית. נקודת המכשול הזו יכולה להגיע תוך פרק זמן שנע בין שעות בודדות לשבועות ואפילו חודשים מתחילת התהליך.

אני קורא לנקודה הזו “מלכודת ההתלהבות הראשונית”. בואו נבין ביחד מה קורה למעשה כשאנחנו יוצאים לדרך של שינוי כלשהו בחיינו.

זכרו שנקודת המפתח לאורך כל הדרך היא אמון פנימי. אמון פנימי שלנו בעצמנו (ולא אמונה במשהו), אמון פנימי באהבה מעשית ובלתי מתפשרת שלנו לעצמנו – אהבה שבאה לידי ביטוי בהקשבה כנה, הצטרפות מאשרת ונאמנות מעשית לאורך כל הדרך.

כדי להינות מחיים נטולי מאמץ ומהגשמה עצמית אמיתית, אנו חייבים לתת לילד הפנימי שלנו את התחושה הכנה שהוא מספר אחד עבורנו. שאין לנו ולא יהיה לנו שום דבר חשוב יותר מהאהבה העצמית הזו.

ילדים זקוקים לבטחון הזה…זכרו כמה חשוב היה לכם בילדותכם להרגיש שהאהבה של הוריכם אליכם תתקיים ללא תנאים. זכרו כמה מפחיד, מכווץ וכואב זה היה כשנוכחתם לדעת שיש תנאים לאהבה הזו או שההורים כלל לא שמים לב אליכם ועסוקים בדברים “חשובים יותר”.

אנו זקוקים לאמון הפנימי הזה כאוויר לנשימה ועבור רובנו, האמון הפנימי הזה לא התקיים במשך שנים רבות.

אז עכשיו אנחנו מחליטים לצאת לדרך חדשה. אחנו מחליטים לשנות את חייינו ולנסות לחיות נכון יותר, בריא יותר ולהגשים את עצמנו. הילד שבנו חווה פחד והתרגשות בו זמנית, הוא כמו מציץ מהפינה שלו ובודק…האם יש פה הזדמנות אמיתית לאהבה?

ייתכן שתבחילת התהליך נחווה התרוממות רוח, תקווה ואמונה מחודשת…אנו כאילו נותנים יד לילד שבנו ומבטיחים לו שעכשיו יהיה טוב יותר, שהנה אנחנו הולכים להינות ביחד…לרוץ ביחד…שיהיה כיף…שתחושת הביחד תחזור אלינו. והילד נוטה להאמין…הוא מתחיל לשתף פעולה ומאפשר לנו לגייס אנרגיה פנימית ולהתחיל בשינוי המיוחל.

אבל לרוב, די מהר אנחנו מתחילים להתלהב…להתלהב מכך שהנה אנחנו עושים שינוי, ויחד עם ההתלהבות הזו מופיע פחד גדול…פחד מאכזבה, מכשלון, מכאב…והרגשות האלה, הם רגשות ילדיים לגיטימיים…אבל מה אנחנו עושים איתם?

לרוב, מתוך רצון עז לשמר את ה”הצלחה”, אנו מדחיקים, מתעלמים ומנסים להשתיק את הקולות הילדיים האלה בתוכנו…וזה מחזיר אותנו אל נקודת ההתחלה.

כאן הילד שבנו כמו מגלה שהוא מרומה. שהבטחנו לו שנהיה ביחד, שתהיה אהבה ושיהיה כיף…והנה כשהוא מפחד…אנחנו נוטשים אותו לטובת קולות של “חשיבה חיובית” שאומרים לנו שצריך לחשוב חיובי, להתמקד במטרה ולהתעלם מהרגשות שלנו.

והילד החמוד הזה שבנו פשוט מתאכזב ומכבה את הברז הפנימי. הוא מתכווץ ובקלות רבה גורם לנו לגלוש חזרה אל ההרגלים הישנים שלנו…אל הסיגריה, אל הסם, אל האוכל המשמין, אל צפייה בטלוויזיה, אל תסכול, חרדה ודכאון וכל אותם מקומות מוכרים ו”נוחים” שחיינו סובבים סביבם.

לפחות שם הוא לא יתאכזב. את המקומות האלה הוא כבר מכיר…לא שנעים שם, אבל לפחות לא מבטיחים לו הבטחות ואז נוטשים אותו בפעם המי יודע כמה…זה פשוט כואב מידי.

להצליח בקלות ובהנאה בכל תהליך של שינוי בחיים

בואו נסכם לרגע את מה שנאמר עד כה בארבע נקודות פשוטות וברורות:

1. כדי להצליח בקלות ולאורך זמן בתהליך של גמילה, שינוי הרגליים או הגשמה עצמית, עלינו להיות מחוברים למקור האנרגיה העיקרי שלנו – העולם הרגשי התת מודע שלנו (הילד הפנימי).

2. כדי שהחיבור הזה יתאפשר כל שעלינו לעשות הוא ללמוד לתת לעצמנו אהבה מוחשית. אהבה שכוללת שלושה היבטים מרכזיים  – הקשבה כנה, הצטרפות מאשרת ונאמנות מעשית.

3. לאורך הדרך חשוב להיות ערים לנקודת הכשל – “מלכודת ההתלהבות הראשונית” ולוודא שאנו לא נוטשים את הילד שבנו או במילים אחרות לא מדחיקים או מתעלמים מרגשות של פחד, חוסר בטחון, חוסר אמון, עצב וכעס אלא דווקא מפנים להם אוזן קשובה, נאמנה ואוהבת.

4. העקרון היסודי שהוא נטול “שיטות”, פטנטים, גימיקים וקיצורי דרך שלא באמת עובדים ושמאפשר לנו להצליח בכנות וליצור שינוי אורגני בחיים הוא:

ללכת יד ביד עם הילד הפנימי שלנו לאורך כל הדרך 

כשאנו לומדים את הנקודה הזו באופן מעשי ויומיומי, חיינו עולים באופן טבעי על מסלול של צמיחה, התפתחות ומימוש עצמי טבעי ואוהב.
מבחינתי, זהו תמצית המסע לריפוי, התפתחות וצמיחה אישית. זהו מסע מרתק, דרך של ריפוי והתרחבות פנימית כנה ועמוקה.

פחד משינויים – מה עושים איתו?

פחד משינויים…כמה מתסכל. מי מאתנו לא חווה את הפחד הזה? עבור חלקנו, פחד משינוי הופך לקושי משמעותי ובא לידי ביטוי בחרדה, תקיעות, קושי בקבלת החלטות, חוסר מימוש עצמי, רגשות אשמה, חוסר בטחון ותחושת חולשה וחוסר אונים.

אחת הדוגמאות הטובות ביותר לאדם שפוחד משינויים הוא אני. כל חיי פחדתי משינויים. בין אם זה לעבור דירה, להכנס לקשר חדש, לעזוב קשר ישן, לשנות קריירה, לעשות בחירות בחיים ואפילו לנסוע למקום חדש ולא מוכר. כל צעד כזה היה מלווה ברמות משתנה של חרדה, תסכול, כעס ורצון עז לברוח ולהדחיק את הכל.

אני זוכר את התסכול והחרדה שהרגשתי (והדחקתי) כשניצבתי בפני אפשרות לשינוי משמעותי בחיי. במקרים רבים הייתי גורר החלטות במשך חודשים ושנים, בוחר שלא להתמודד, מאשים אחרים בבעיות שלי, מנסה לספר לעצמי שזה לא חשוב ושיש גורם אחר כלשהו (למשל הגורל או אלוהים) שיגרום לדברים לקרות באופן הנכון בלי שאני אתערב.

במבט לאחור אני רואה כמה סבל חוויתי כשלא הסכמתי לראות, לפגוש ולהכיר את הפחד שלי משינויים.

הנה ראיון קצר שלי לרשת א’ של קול ישראל בנושא פחד משינויים והתמודדות עם פחדים. מוזמנים להאזין לו ולקרוא את המשך המאמר.

הדחקה – הדרך האוטומטית

עבור רובנו, הדחקה היא ברירת המחדל. אנחנו פשוט מעדיפים לא לראות, להתעלם ולא להרגיש רגשות שלמדנו לזהות אותם כ”שליליים”, “מגונים” או כ”חלשים” וכמובן שפחד נמצא בראש רשימת הרגשות המודחקים שלנו כי הרי בינינו…מי מאתנו רוצה לפחד? ועוד להיות כנה ולהראות את זה מול אנשים אחרים?

כולנו למדנו בשלב כזה או אחר להדחיק את הפחדים שלנו ולנסות להיראות “אמיצים”, אבל המציאות מתחת לפני השטח שלנו שונה לגמרי.

מתחת לפני השטח הפחד המודחק שלנו משינויים מייצר מתח, אי נוחות, כאב רגשי ותסכול. אנחנו כמובן יכולים לבחור להתעלם ממנו ולהדחיק אותו, אך לא לאורך זמן.

כאשר רגש עוצמתי כמו פחד זוכה להתעלמות והדחקה במשך תקופה ארוכה, הוא מתחיל לבוא לידי ביטוי כחרדה, מתח, חוסר שקט נפשי ותסכול הולך וגובר.

למרות שאנו נוטים לראות בסימפוטמים של חרדה וחוסר שקט נפשי בעיה, זוהי למעשה הדרך הטבעית והבריאה שלנו לאותת לעצמנו שאנו במצוקה רגשית ושכדאי מאוד להתחיל לשים לב לרגשות שלנו ולתת להם מענה אמיתי ואוהב.

ואגב, למרות שההדחקה יכולה להיות פתרון נוח באופן זמני, המחיר שאנו משלמים על חוסר הקשבה ומענה לפחד המודחק שלנו משינויים הוא כואב. אנו יכולים למצוא את עצמנו תקועים בעבודה שאנחנו לא אוהבים, בזוגיות שהיא לא בריאה ולא נעימה לנו, במערכות יחסים קשות ומתסכלות עם הורים, קרובי משפחה וחברים או לחלופין עם קושי רב לנהל מערכות יחסים בכלל ועם תחושה הולכת וגוברת של תסכול וחוסר סיפוק מעצמנו ומהחיים.

פחד משינויים – המעצור

אז מהו בעצם פחד משינויים? זהו אותו פחד בסיסי מאפשרות של חוויה חדשה ולא מוכרת, שבעצם מחזירה אותנו לחוויה של פחד מלחוות כאב כתוצאה מאכזבה שלנו מעצמנו ומהחיים…כאב שהוא דווקא מאוד מוכר לנו.

מהיכן נובע הפחד הזה? בעיקר מהתניות הילדות שלנו. בילדות כולנו למדנו דרך חוויות שונות שיש סיבה טובה לפחד ממה שלא מוכר לנו. שכדאי מאוד לאחוז ב”בטחון” המוכר והידוע. כשההורים שלנו ודמויות סמכות אחרות דרשו מאתנו להתנהג ולפעול באופן מסויים, כשנחשפנו לסביבה חדשה ומפחידה כמו גן ילדים או בית ספר ודרשו מאתנו להתנהג “כרגיל” ולהתעלם מהפחד והכאב שלנו, כשהענישו אותנו וכעסו עלינו, למדנו באופן לא מודע שהעולם הוא מקום מסוכן, שכל שינוי הוא סכנה, שכל דבר חדש הוא איום.

אבל ממה באמת פחדנו כילדים? כילדים פחדנו רק מדבר אחד…מחווייה שבה אנחנו לא אהובים – לא אהובים על ידי ההורים שלנו ולא זוכים לחיבה ולאישור שהיוו עבורנו חמצן לנשימה בילדותנו.

זה לא אומר שההורים שלנו לא אהבו אותנו, אלא שעם כל הרצון הטוב, כילדים רובנו לא קיבלנו את היחס האוהב, הסבלני, הרך והתומך לו היינו זקוקים.

מספיק להזכר כמה קושי, כאב וחוסר אונים חשנו כשזכינו ליחס מתעלם, מזלזל או אלים מצד הורינו, כדי להבין את גודל הפחד שלנו מחווית נטישה וחוסר באהבה.

המעצור שאנו חווים כשאנחנו מונעים על ידי פחד משינויים נובע מאותו קישור לא מודע שמתרחש בין המחשבות שלנו על אפשרות לשינוי כלשהו לבין הטראומה והכאב הילדי שלנו שמקורו בחוויות של נטישה וחוסר באהבה.

כאשר אנו מונעים על ידי פחד משינויים, כל אפשרות לשינוי מייד מעלה תסריט פסימי, מפחיד, מכאיב ולא נעים…כאילו באופן אוטומטי, ברירת המחדל שלנו מכוונת על המקרה הגרוע ביותר בכל תסריט שיש בו שינוי.

פחד משינויים – הטיפול

כדי לתת את המענה העמוק המשחרר, האוהב והמדוייק לפחד שלנו משינויים, כדאי להבין מדוע דווקא שינוי מעורר בנו פחד כה גדול.

כדי להבין מהו פחד משינויים, בואו נבין קודם – מהו שינוי עבורנו?

אנו חווים שינוי כמעבר ממצב שבו אנו כביכול “שולטים” (כי התרגלנו אליו או לפחות כך נדמה לנו), למצב חדש שבו אין שום וודאות שנהיה בו בשליטה (ולא משנה כמה סיפורים משכנעים יספרו לנו או נספר לעצמנו).

במילים אחרות, הפחד משינויים הוא בעצם אחת הצורות של הפחד מאיבוד שליטה.

כמובן שאנחנו לא באמת שולטים במצב הנוכחי שלנו שאותו אנו פוחדים לאבד, אבל יש לנו סיפור או תחושה פנימית שכאילו אנחנו כבר יכולים להסתדר במצב הנוכחי איכשהו, גם אם הוא לא נעים לנו.

 

אם כן, מדוע אנו פוחדים לאבד שליטה?

חישבו על אדם שחווה טראומה אמיתית וכואבת. כעת, במצב הפוסט טראומטי, כל עולמו הפנימי וגם גופו יתרכזו במאמץ בלתי נשלט לגונן בכל הכח על המקום הפגוע והכואב שבו.

באותו האופן בדיוק, ה”שליטה” שלנו היא הניסיון הבלתי נשלט שלנו לגונן על מקום טראומטי ופגוע בנו. מקום שנפגע עקב יחס מתעלם, מזלזל או אלים שחווינו בילדות ולעיתים גם בגליאים מבוגרים יותר.

 

כשהטראומה המקורית בנו לא מקבל מאתנו מענה אוהב, ומדוייק ולא זוכה למענה לבטחון שהיא זקוקה לו, אנו חיים בפחד מלאבד את מערכת ההגנה הפנימית שלנו ותמיד נפחד לאבד שליטה.

אצל אנשים שונים הפחד מלאבד שליטה בא לידי ביטוי באופנים שונים, אך אם אתם סובלים מפחד משינויים, בוודאי תבחינו בעוד צורות של פחד מאיבוד שליטה בתחומים שונים בחייכם.

אני מזמין אתכם לבדוק כבר כעת, באילו תחומים בחייכם מופיע הפחד מאיבוד שליטה?

 

פחד משינויים - אלי קרסניץ
פחד משינויים – תגובה טבעית של התגוננות מתוך טראומה

הפחד משינויים הוא בעצם פחד מאיבוד שליטה, שהוא למעשה התכווצות פנימית ובלתי נשלטת שלנו בתגובה לטראומה וכאב שאנו נושאים בתוכנו. הריפוי או הטיפול בנושא הזה חייב להיות טיפול במקום הטראומטי והעמוק שגרם לנו להתכווץ מלכתחילה.

לדעתי ונמנסיוני, כל טיפול שטחי כמו ניסיון לשכנוע עצמי, “חשיבה חיובית”, נסיון לגנות את הפחד או ניסיון להתגבר בכח על הפחד משינויים, עלול לגרום לזעזוע פנימי והחמרה של הכאב הרגשי העמוק שלנו.

אז מהו המענה הנכון, הבריא והאוהב למקום טראומטי וכואב בתוכנו?

באופן טבעי ובדומה לטיפול בילד שעבר טראומה רגשית, הטיפול הוא יחס קשוב, אוהב וכן כלפי אותו מקום רגשי פגוע.

במפגשים אישיים שאני עורך עם אנשים אנחנו לומדים איך להקשיב לעצמנו מבלי לנסות לשנות או “לתקן” את עצמנו. כשאנחנו לומדים להקשיב לעצמנו ולעולמנו הרגשי העמוק בפשטות ובכנות, אנו מגלים בקלות וללא מאמץ את הבקשות הפנימיות שעולות מתוך אותו מקום רגשי טראומטי בתוכנו.

הבקשות שעולות מתוכנו הן תמיד פשוטות, הן תמיד בקשות לאהבה, לאישור, לכנות, ליחס אוהב ועוטף. בעצם, בתהליך ההקשבה הפנימי אנו חוזרים לאהוב את עצמנו ולראות ושהכל בנו כבר בסדר, כבר חכם, כבר בעדנו ושאנחנו לא מפוצלים אלא שלמים עם עצמנו בתוכנו.

עצם הראייה הפשוטה הזו, עצם הנוכחות האוהבת שלנו באותו מקום טראומטי ופגוע, מאפשרת ריפוי עמוק ושחרור הדרגתי של הפחד שלנו מאיבוד שליטה. כתוצאה מכך, היכולת שלנו לתת אמון בעצמנו ובחיים גדלה, הבטחון העצמי משתפר ואנו נהיים ערים ומודעים ליכולת שלנו לתת מענה אוהב, בריא ונכון לעצמנו.

וכל זה קורה ללא שום מאמץ, מאבק או ניסיונות “טיפול” כוחניים שעלולים להביא לטראומות נוספות. כל זה קורה מתוך הקשבה רכה, נעימה וחברית שלנו לעצמנו.

כמה סימנים פשוטים להתנהלות מתוך פחד משינויים:

– האם אתה עובד בעבודה שאתה לא באמת אוהב?
– חולם לעשות שינוי בחיים אבל תקוע באותו מקום שנים?
– האם אתה נמצא בזוגיות שלא באמת מספקת אותך או לחלופין פוחד להכנס לזוגיות חדשה?
– האם אתה חולם על מקום אחר לגור או לחיות בו מהמקום שבו אתה חי כיום?
– האם אתה נלחץ מאוד ממחשבה על שינוי כלשהו באורח החיים שלך?
– האם אתה חווה פחד מיצירת קשרים חדשים והטמעה של רעיונות חדשים?
– האם אתה מרגיש שהזמן חומק לך בין הידיים ושאין לך שליטה על חייך?

במידה כזו או אחרת, כולנו מרגישים את הפחד הזה משינויים. אבל אם הפחד הזה הפך לתחושה של מועקה, של תסכול, של חסימה פנימית כואבת, כדאי לשים לב אליו.
וכמובן שלא מדובר כאן בבשורה “שלילית” או בגיוני כלשהו, ההפך – מדובר בהזדמנות טבעית לחזור וללמוד לאהוב את עצמך ולהינות מהחיים.

פחד משינויים – השחרור

כאשר אנו מונעים באופן משמעותי על ידי הפחד משינויים, אנו חווים הרבה קושי בחיינו. הקושי יכול לבוא לידי ביטוי בעבודה, במערכות יחסים, בתחושת הפיזית והנפשית שלנו, בתחושת חוסר בטחון וחוסר ערך עצמי ובכל היבט של חיינו.

הטיפול המדוייק שאנו נותנים לעצמנו כשאנחנו לומדים להקשיב בכנות עמוקה לאותו מקום כואב ומודחק בתוכנו, מאפשר לנו לחוות שחרור הדרגתי, טבעי ומשמעותי.

כאשר אנו חוזרים להיות בקשר אוהב וחברי עם הפחד שלנו ועם הטראומות שגרמו לנו להתכווץ, אנחנו בעצם חוזרים להיות בקשר חברי ואוהב עם עצמנו.

הדבר המדהים בעיניי הוא, שכאשר אנו חוזרים להיות בקשר חברי ואוהב עם עצמנו, אנו משנים את הגישה שלנו לחיים מבלי שנצטרך להתאמץ.

מנסיוני, למרות שטכניקות וגישות טיפוליות רבות דוגלות בתהליך אינטנסיבי וכוחני המאלץ את האדם להתעמת עם הטראומות שלו, אני מוצא שלעיתים קרובות לטכניקות כאלה יש תופעות לוואי קשות שהן לא פחות מכאיבות מהטראומה המקורית.

באופן אישי, אני מגלה שדווקא הקשבה כנה ושימוש באינטלגנציה הטבעית שלנו מאפשרים ריפוי עמוק ויסודי יותר מכל טכניקה, שיטה או “פטנט” פסיכולוגי שהכרתי.
מבחינתי הגישה לריפוי רגשי וצמיחה אישית היא אורגנית לגמרי, כלומר מונעת מתוך הקשבה לצרכים הייחודיים של כל אדם ולקצב הבריא והאוהב ביותר עבורו.

למעשה, אין צורך בעימות כוחני, מאולץ ולא נעים שלנו עם עצמנו. ריפוי אמיתי מתרחש מתוך הקשבה כנה והאפשרות לזהות את המניע העמוק ביותר שלנו – צורך באהבה ואישור ללא תנאים שלנו מול עצמנו.

ריק

האמת העמוקה לגבי הכחשה, אשמה וקורבנות

כל חיינו, מתחת לפני השטח, אנו מזינים את עצמנו ללא הרף במשאב יקר ערך – תחושת נחמה. נחמה היא ההזנה הרגשית ההכרחית לחיינו המאפשרת לנו לחיות ולהתמודד עם מצבים רגשיים קשים. מפגש מודע ופשוט עם מנגנוני הנחמה הפנימיים מאפשר לנו לנוח באמת, לחוות שלווה אמיתית, הקלה משמעותית וריפוי רגשי עמוק, קל וחסר כל מאמץ המוביל לחיים של נחת, שמחה ואהבה.

על פני השטח של חיינו, אנו חווים לא מעט מצבים רגשיים לא נעימים – מתחים, דאגות, תחושות של תסכול, בדידות, כעס, חרדה, יאוש וחוסר אונים בתחומים שונים של חיינו. מתחת לפני השטח קיימים בנו מנגנונים רגשיים שמניעים את דפוסי האישיות שלנו – אותם דפוסי חשיבה ורגש שמייצרים את המצבים הרגשיים הלא נעימים בחיינו ומביאים קושי אל חיינו ואל מערכות היחסים שלנו.

במאמר הזה אני רוצה לשתף אתכם בתובנה עמוקה, פשוטה ומרפאה להפליא שמאפשרת להביא ריפוי ושחרור לדפוסי האישיות שלנו ולכל סוגי הסבל ואי הנוחות שאנו חווים בחיינו. תובנה שהיא לא רק מפתיעה ומדוייקת אלא קלילה, חסרת מאמץ ואפילו…מצחיקה 🙂

מה קרה לנו בילדות וממשיך לקרות גם היום

באופן טבעי, באנו אל העולם הזה בציפיה מובנית לאהבה שלמה. כתינוקות, הציפיה והצורך הקיומי שלנו היו באהבה וקבלה מושלמת ללא תנאי. במילים אחרות, זה היה ברור לנו ללא כל צל של ספק שבאנו לכאן כדי להיות אהובים, כדי שהצרכים הרגשיים שלנו בנוחות, חיבה, קרבה אנושית, ערך עצמי, בטחון, ביטוי וייחודיות יתממשו וימולאו במלואם באופן טבעי.

כמובן שכתינוקות וכילדים לא היינו מודעים לכך, אבל הציפיה הטבעית הזו להיות אהובים לחלוטין היא הצורך הרגשי הבסיסי שלנו כבני אדם. אבל מה קרה כשהגענו לעולם הזה? האם הציפיה הבסיסית שלנו נענתה?

לרוב, לצד חוויות חיוביות ונעימות, כל אחד ואחת מאתנו חווה אכזבה הדרגתית ועמוקה בילדות. אכזבה שכילדים, לרוב לא היינו מודעים אליה. שוב ושוב חווינו כאב ופחד כשהצורך העמוק שלנו באהבה ללא תנאי נתקל בהתעלמות, התנגדות, כעס, חוסר הבנה, חוסר הקשבה ובמקרים רבים גם בהתעללות פיזית ונפשית. כל זה קרה לא בהכרח כי ההורים שלנו לא אהבו אותנו, אלא כי גם הם בדיוק כמונו לא למדו לתת מענה אמיתי לצרכים הרגשיים שלהם ובמקרים רבים פשוט לא ידעו לתת לנו את המענה הרגשי הנכון עבורנו.

הפחד ההישרדותי שמתוכו גדלנו רובנו, התקופות הקשות שההורים שלנו עברו… כל אלה משתקפים היטב באותה תחושת החמצה קיומית שחיה בלב כולנו. תחושה שהפכה עם השנים לאמונת בסיס לא מודעת. אמונה שבמילים פשוטות אפשר לתרגם אותה כ – אין אהבה אמיתית בעולם הזה.

אגב, כשאני אומר אהבה אמיתית אני מתכוון לאהבה היחידה שהיא אמיתית – אהבה ללא תנאים, אהבה שהיא האפשרות להרגיש שזה בסדר גמור להיות בדיוק כפי שאני עכשיו, שאין תנאים להיותי בעולם הזה, שאין צורך “להשתפר”, “להתגבר” או להוכיח את עצמי כדי להיות ראוי לכל האהבה שבעולם.

לחלקנו, ואני מוכרח להודות שלעיתים קרובות גם לי, הרעיון של אהבה ללא תנאים נשמע מוזר ומופרך…מה? הייתכן שאני כמו שאני ראוי לאהבה? שמותר לי לנוח? שמותר לי להתרווח ולקבל אהבה בלי לעבוד קשה ולהוכיח את עצמי כל הזמן?
הייתכן שמותר לי לקבל את עצמי? לרובנו הרעיון הזה נשמע לא מציאותי…וזה רק מראה עד כמה עמוקה האכזבה שחווינו כילדים.

איך מתמודד ילד עם האכזבה העמוקה בילדות?

לפני הכל אני רוצה להבהיר שרובנו התרגלנו לחשוב על אהבה כעל ערך מוסף – משהו שבא אחרי הישרדות, בטחון כלכלי ועוד. למעשה, עבור ילד אהבה היא הצורך ההישרדותי ההכרחי היחיד. אין עוד כח בעולם שמאפשר לילד לחיות בשלווה ולגדול באופן הרמוני למעט אהבה מוחשית.

ברמה הנפשית, אהבה עבור ילדים וגם עבורנו כמבוגרים היא הזנה בסיסית והכרחית לא פחות ממזון. ילדים שלא מקבלים מספיק אהבה בילדות נוטים לפתח בהמשך חייהם קשיים רגשיים, דפוסי חרדה ודכאון, התמכרויות ובמקרים קשים יותר הפרעות נפשיות שונות שיכולות להקצין עד כדי התנהגות אלימה, חוסר תפקוד וחוסר עניין בחיים עצמם. ואגב אני לא מדבר כאן על מקרים קיצוניים…במידה כזו או אחרת כולנו מכירים את התופעות האלה בחיינו.

בימינו זהו סוד גלוי שאהבה בילדות מכתיבה באופן משמעותי ביותר את תפיסת עולמנו ואת הקשיים עמם נתמודד כמבוגרים. אז איך התמודדנו עם הכאב והאכזבה שחווינו בילדות? איך ניחמנו את עצמנו?

הדבר היחיד שילד לא יכול באמת להאמין בו הוא שההורים שלו, שמהווים עבורו את כל העולם, לא אוהבים או לא יודעים לאהוב אותו באמת. המציאות הזו היא מרה מידי עבור כל ילד…היא בלתי ניתנת לעיכול. הבשורה הזו, שאין לילד הורים שיודעים לאהוב אותו באמת, כל כך קשה ומכאיבה עד שכילדים למדנו באופן לא מודע לנחם את עצמינו בסיפורים.

היכולת הזו לנחם את עצמנו בסיפור פנימי באופן לא מודע, הפכה להיות הטבע שלנו והטבע שלנו הוא תמיד אהבה עצמית ללא תנאים. למעשה היכולת לנחם את עצמנו בסיפורים פנימיים היא המעשה הכי חכם והכי אוהב שיכלנו לעשות כילדים כדי לאפשר לעצמנו לחיות במידה כלשהי של בטחון גם אם הוא בטחון לא נוח ולא נעים.

עם השנים, מנגנוני הנחמה הפנימיים שלנו הפכו לחלק עצום ממה שאנו קוראים לו היום – האישיות שלנו. ואני רוצה להבהיר מראש: מנגנוני הנחמה הפנימיים שלנו הם אוהבים, חכמים ומדוייקים לחלוטין גם אם הם נראים לנו כמקור לכל הסבל ולכל הבעיות שלנו.

במבט מעמיק וכנה אנו מגלים שלנחם את עצמנו בסיפור פנימי, זה מעשה אוהב ומושלם ואין צורך לשנות בו דבר…אך בואו לא נקדים את המאוחר 🙂

להזין את עצמנו בנחמה…זה כל הסיפור

מנגנוני הנחמה הפנימיים – הזנה רגשית הכרחית

אז מה הם מנגנוני הנחמה הפנימיים שלנו?
מתוך מפגש עמוק וכנה עם עצמי ומתוך ניסיון בליווי וטיפול במאות אנשים שעברו איתי תהליכי ריפוי רגשי, צמיחה אישית והתעוררות פנימית, גיליתי שישנם שלושה מנגנוני נחמה פנימיים בסיסיים שמתקיימים בכולנו:

הכחשה – זוהי היכולת שלנו להתעלם, להדחיק, להמנע ולא לראות את מה שאנו מרגישים באמת. מנגנוני ההכחשה שלנו מתחילים בכיווץ הנשימה, ביצירת מתח בשרירים מסויימים והסתת תשומת ליבנו מנושאים רגשיים שונים או במילים אחרות – אטימות רגשית. כדי לתחזק את מנגנוני ההכחשה שלנו אנו יכולים לספר לעצמנו ש”הכל בסדר”, לנסות להיות “אופטימיים”, לומר לעצמנו ש”זה לא חשוב”, להתמכר לפעילויות שונות כמו אכילה רגשית, צפייה בטלוויזיה, עישון, סמים, עיסוק במיניות ועוד. 

בבסיס כל מנגנוני ההכחשה שלנו נמצא הסיפור הפשוט ש”זה לא קורה לי”. אפשר לדמיין את הילד הפנימי שבנו מספר לעצמו שוב ושוב שהוא לא ננטש, שהוא לא נפגע, שהוא לא חווה חוסר באהבה ושבעצם אין שום בעיה.

ההכחשה הזו, היא הדרך שלנו לייצור תחושה מינימלית של בטחון כדי שנוכל להמשיך לחיות ולא לקרוס אל תוך אותו כאב נורא ובלתי נסבל של בדידות קיומית. כשאני נתקל במנגנוני הכחשה אצל אנשים, אני רואה את האהבה העצמית העצומה שנמצאת בבסיס הדפוס הזה.

אני לעולם לא מנסה לגרום לאדם להתעמת בכח עם מה שהוא מכחיש אלא מלווה אותו ברכות למפגש כנה ואוהב עם מנגנון ההכחשה עצמו. המפגש הכנה הזה כבר עושה את כל העבודה, כפי שאסביר בהמשך.

אשמה – אשמה היא עוד דרך נפלאה שלנו לספר לעצמנו שבעצם, הכל בסדר. אתם וודאי מתפלאים לקרוא את השורות האלה…באופן טבעי תתהו – “אבל אשמה דווקא גורמת לי להרגיש לא בסדר עם עצמי, אז איך בדיוק היא משרתת אותי?” – תהייה מובנת לגמרי.

כדי להבין איך אשמה מנחמת אותנו, בואו נחזור שוב אל אותו הילד שחווה חוסר באהבה מצד הוריו בילדות. כפי שציינתי קודם, הדבר היחיד שילד (וגם אדם מבוגר) לא יכול להתמודד איתו הוא ההכרה בכך שההורים שלו (שמהווים בילדות את העולם כולו) לא אוהבים או לא יודעים לאהוב אותו.

כדי להמנע מהתסריט האיום הזה, אנו לומדים “לקחת אחריות” ולהאשים את עצמנו. הסיפור שאנו מספרים לעצמנו כאן הוא ש”זה לא שההורים לא אוהבים אותי, אלא זה אני שלא בסדר. אני לא ראוי לאהבה. ההורים שלי אוהבים אותי ואני הוא זה שלא יודע לקבל אהבה – אני הבעיה ולא הם”.

למרות שעל פני השטח זה יכול להשמע מוזר, בעומק העולם הרגשי שלנו יש בכך היגיון מושלם. כילדים אנו לא יכולים להאשים את ההורים שלנו, ההורים הם אלה שמקיימים, מזינים ומלווים אותנו מרגע כניסתנו אל העולם הזה.

כדי לנחם את עצמנו אנו יכולים לספר לעצמנו שאנחנו בעצם אלה שלא ראויים לאהבה, לחיות בתחושה תמידית של “אני לא בסדר”, “אני עדיין לא מספיק טוב” או “אני לא ראוי לאהבה, יחס, אהדה, חיבה, תשומת לב”…”הכל באשמתי” (נשמע מוכר?).

דפוסי האשמה הפנימיים שלנו הם נחמה עמוקה המאפשרת לנו לחיות, גם אם לא בנוחות ולא באושר, אך להמשיך לחיות בתחושה של נחמה מסויימת. גם אם על פני השטח אנו מספרים לעצמנו שאנו רוצים להרגיש טוב עם עצמנו, לקבל את עצמנו ולהיות “חופשיים”, האמת העמוקה היא שאנו זקוקים לתחושת האשמה כמו לאוויר לנשימה.

כלל פשוט הוא שכל עוד אנו מספרים לעצמנו שאנו רוצים להרגיש טוב יותר, להיות משוחררים מאשמה, אנו ממשיכים מתחת לפני השטח לקיים את אותו דפוס שמספר שוב ושוב באינספור דרכים יצירתיות שאנו עדיין לא מספיק טובים, אשמים ולא ראויים לאהבה בדיוק כפי שאנחנו.

גם במקרה הזה מדובר במנגנון של אהבה טהורה וכשאני פוגש את המנגנון הזה אצל אדם שבא אלי לעבור תהליך של ריפוי רגשי, אני לא מנסה לשכנע אותו לשנות את הדפוס הזה אלא רק מעודד אותו ברכות לראות את עצם קיומו של הדפוס ואת הדרכים בהן הוא ממשיך לקיים אותו בכל רגע חדש.

קורבנותעוד מנגנון נחמה מושלם. בבסיס דפוס זה אנו בעצם מספרים לעצמנו שיש גורם אחר “הגורם המקרבן” שגורם לכך שאנו לא מרגישים אהובים או לא נמצאים במקום שבו אנו רוצים, אמורים או צריכים להיות. כמו במקרה של אשמה, גם כאן בסיפור הנחמה העמוק שלנו, אנו מספרים לעצמנו באופן לא מודע שבעצם ההורים אוהבים אותנו אבל יש גורם אחר שמונע מאתנו להרגיש אהבה.

היצירתיות האינסופית שלנו מאפשרת לרקום אינסוף סיפורי קורבנות. אנו יכולים לספר לעצמנו שאנו קורבנות של הסביבה, של המדינה, של החברה, של נסיבות החיים, של מצב בריאותי כלשהו, של בני הזוג שלנו, של אלוהים, של הגורל, של הבוס בעבודה, של המצב הכלכלי, וגם של איכות מסויימת בתוכנו (לדוגמה חוסר בטחון, חוסר מודעות, בלבול, פחד, מחשבות כלשהן וכדומה) ואפילו של ההורים שלנו, אלא שכמבוגרים אנו לא מאשימים את אותם ההורים שחווינו בילדות. ההורים שחווינו בילדות שמורים עמוק בתוכנו במקום מיוחד ולא מודע שהוא נקי מאשמה.

ייתכן שלאחר קריאת שורות אלה אתם מרגישים התנגדות או בלבול. מה שאני מציג כאן יכול להשמע מהפכני  – הרי כולנו התרגלנו לחשוב שהכחשה, אשמה וקורבנות הם בעיה, הם מכשול והם העניין הלא פתור שלנו. במובן מסויים זה נכון, מנגנוני הנחמה שלנו הם מאוד לא נעימים ומצריכים מאתנו מאמץ והשקעת אנרגיה תמידית אבל מצד שני הם מאפשרים לנו להמשיך לחיות. הם מספקים לנו את תחושת הבטחון והנחמה הבסיסית שאנו זקוקים לה כאוויר לנשימה והכל קורה מתחת לרדאר המודעות שלנו.

לראייה, בחנו את עצמכם כעת בכנות – כמה מהאנרגיה המנטלית שלכם – מהמחשבות שלכם, מבטאות מנגנונים של הכחשה, אשמה וקורבנות? גם אם לא באותן מילים, איזה אחוז מהמחשבות שלכם מספרות ש”זה לא קורה לי”? ש”משהו עדיין לא בסדר בי”? ש”מישהו או משהו אחר אחראי למצב הלא נעים שלי”?

אם נבחן בכנות נגלה שרוב המחשבות שלנו מבטאות באופן מושלם את שלושת מנגנוני הנחמה – הכחשה, אשמה וקורבנות. אם נחשוב לרגע גם על האנשים הקרובים אלינו, נשים לב שגם הם עוסקים במידה רבה בשלושת דפוסי הנחמה הפנימיים האלה.

אבחנה מעניינת נוספת היא ששלושת מנגנוני הנחמה האלה מזינים אחד את השני ויוצרים רצף מחשבתי. לדוגמה – אנו יכולים לספר לעצמנו שאנו קורבנות של תחושת האשמה שלנו, להתכחש לקורבנות שלנו ולהאשים את עצמנו על ההכחשה שלנו…וחוזר חלילה.

כמה שאנחנו יצירתיים…אנחנו יודעים לנחם את עצמנו באופן מושלם ולאחוז בסיפורים שלנו תמיד.

אפילו כשנדמה לנו שהכחשה, אשמה וקורבנות הם הגורם היחיד לייסורים שלנו, חישבו על האלטרנטיבה: מבחינת המקום הילדי והלא מודע שלנו, לא לספר לעצמנו את הסיפורים האלה זה כמו לקרוס לתוך בור אפל ללא תחתית וזו הסיבה שבפועל אנו נאחזים בהם בכל כוחנו בלי שכלל נבין מדוע.

גם אם שקעת בעבר בדכאון עמוק או חרדה קשה, דע לך שכל עוד סיפרת לעצמך סיפור של הכחשה, אשמה או קורבנות, מעולם לא וויתרת על עצמך באמת.

מנגנוני הנחמה הם מושלמים

הנקודה החשובה ביותר להבנה היא זו: מנגנוני הנחמה שלנו הם מושלמים ולא זקוקים לשום שינוי. על פני השטח אנו מספרים לעצמנו שאנו רוצים להיות מאושרים ולהרגיש טוב, אבל ההיגיון ההישרדותי הילדתי העמוק שבנו מבין דברים אחרת.

למעשה הסיבה לכך שאנו מחפשים מצב “טוב” יותר מהנוכחי או במילים אחרות – מספרים לעצמנו שמשהו עדיין לא מספיק טוב בחוויה שלנו, היא שאנו מופעלים באופן לא מודע מתוך אותם מנגנונים של נחמה פנימית.

המנגנון ההישרדותי הילדתי ממשיך לנהל את חיינו כל עוד אנו לא מודעים אליו. אלה אמנם לא יהיו חיים מאושרים ונוחים, אך אלה יהיו חיים. כדי להבהיר את הנקודה הזו, אפשר לנסח זאת כך:

יש רק דבר אחד שגורם לאדם לעשות משהו לא נעים – פחד הישרדותי

בשם ההשרדות בני אדם יכולים לעבור קשיים עצומים, להתמודד עם כאב פיזי ונפשי עצום ולחיות בתנאים של צמצום וסבל נורא…הכל כדי לשרוד. כמבוגרים אנו נוטים להתעלם ולזלזל בפחד הקיומי העמוק שמנהל אותנו ושוכחים לשים לב שעבור הילד הפנימי שלנו, אהבה היא הזנה הכרחית והחוסר באהבה בילדות מניע אותנו לאחוז באופן מוחלט ומושלם במנגנוני הנחמה הפנימיים שלנו.

היש מעשה אוהב יותר מזה? היש מעשה אמיץ יותר מזה? כילדים וגם כיום אנו גאונים מדהימים ביכולת שלנו לספר לעצמנו סיפור פנימי של נחמה ולשלם על כך בקושי וכאב רב במשך כל חיינו. עד כדי כך אנו אוהבים את עצמנו ולא מוותרים על עצמנו אפילו לרגע אחד.

אבל מה עושים עם זה?

ובכל זאת נשאלת השאלה הבלתי נמנעת – אבל מה עושים עם זה? איך מפסיקים להתנהל מתוך מנגנוני הנחמה הפנימיים שלנו?

הרי זה לא נעים, זה כואב, זה לא נוח ולא עוזר לנו להתקדם בחיים ולהגשים את עצמנו. כל כך הרבה תורות רוחניות וגישות פסיכולוגיות וטיפוליות מדברות על “לשתחרר מקורבנות ואשמה”, “להפסיק להתכחש”, “להסתכל לאמת בעיניים”.

נכון, להתנהל מתוך מנגנוני הנחמה שלנו זו בהחלט לא חוויה נעימה. וכאן בדיוק מתגלה אמת פשוטה ומדהימה. אמת שמכילה בתוכה את כל הריפוי שאנו באמת זקוקים לו. ריפוי שהוא כל כך קל, פשוט וגאוני שזה מצחיק לחשוב שלא שמנו לב אליו.

ראייה היא אהבה

אם אנו מבינים שדפוסי הנחמה הפנימיים שלנו הם מנגנון הישרדותי ילדי שמאפשר לנו להתקיים בעולם הזה מבלי לקרוס אל תוך יאוש מוחלט, אנו מבינים גם שכל ניסיון לשנות, להפסיק או למחוק בכח את המנגנונים האלה יהיה משול לניסיון לקחת מאדם טובע בלב ים את גלגל ההצלה שבו הוא אוחז. כל ניסיון כזה יהיה חוויה של אלימות, של פגיעה ושל כיווץ פנימי.

כל ניסיון כוחני או מניפולטיבי לשנות את מנגנוני הנחמה הפנימיים שלנו נידון מראש לכישלון. בנקודה זו נופלים מטפלים רבים וגישות טיפוליות ורוחניות שונות. דווקא מכיוון שאנו יכולים לזהות ולראות את מנגנוני הנחמה הפנימיים שלנו יחסית בקלות, קל מאוד ליפול במלכודת של הניסון לשנות אותם בכח.

כדי להמנע מהמלכודת הזו כדאי לנו לבחון את המניע שלנו. למשל – אם אנו מזהים מנגנון של קוברנות ואשמה בתוכנו ומנסים לשנות אותו בכח, הרי שהניסיון הזה עצמו מונע מתוך אשמה – כלומר אנו עדיין מאמינים שהדפוסים שלנו הם לא מספיק טובים כפי שהם.

וכמובן שלא ניתן לפתור אשמה או קורבנות על ידי אשמה. כולנו נוטים ליפול במלכודת הזו של לנסות לשנות מנגנון פנימי בתוכנו בזמן שאנו בעצם מונעים ומופעלים לחלוטין מתוך אותו המנגנון עצמו בלי לשים לב. נדרשת כאן ראייה מדוייקת של המניע שלנו.

אבל האם נדרש עוד משהו חוץ מראייה? האם נדרשת פעולה כלשהי?

זוהי האמת המדהימה שאני מגלה: שום פעולה לא נדרשת מכיוון ש…

עצם הראייה שלנו את המנגנונים הפנימיים שלנו משחררת אותם בלי שום מאמץ או מאבק

 אני חוזר שוב: עצם היכולת שלנו לראות את מנגנוני הנחמה הפנימיים שלנו בכנות וללא ניסיון לשנות אותם – משחררת אותנו מהם ללא שום מאמץ.

מדוע? מכיוון שברגע שאנו רואים את עצמנו כפי שאנחנו ולא מנסים לשנות דבר – אנו כבר חופשיים מהניסיון לשנות. נשמע פשוט? זה באמת פשוט…פשוט עד כדי כך שזה מצחיק.

הנקודה הזו שבה אני רואה את עצמי, כולל כל מנגנוני הנחמה הפנימיים שלי בלי לנסות לשנות דבר…בנקודה הזו אני כבר חופשי מהם בלי לעשות דבר.

זוהי הנקודה הפשוטה והמרפאה ביותר וזוהי האמת העמוקה – ראייה אמיתית היא אהבה.

היכולת לראות אותי כפי שאני באמת, משחררת אותי מהמנגנונים הפנימיים שלי כי כשאני רואה אותי, אני כבר כל האהבה וכל הנחמה שאני זקוק לה.

אפשר להסביר זאת גם כך: אנו זקוקים בכל רגע להזנה רגשית ונפשית. בעוד שמזון פיזי – אוכל, נדרש לגוף במרווחי זמן, הזנה רגשית-נפשית חייבת להנתן בכל רגע מחדש. ההזנה הזו יכולה לבוא משני מקורות:

1. מתוך מנגנוני הנחמה הפנימיים שלנו

2. מתוך ראייה ישירה שלנו את עצמנו ללא מאמץ או ניסיון לשנות דבר

ממש כמו במטוס, אחד מהשניים חייב להתקיים: או טייס אוטומטי או טייס אנושי אמיתי. האופציה השלישית היא התרסקות.

מגנגנוני הנחמה המושלמים שלנו הם הטייס האוטומטי שלנו שדואג לכך שמבחינה רגשית תת מודעת, נוכל לשרוד. הבשורה הנעימה היא שבכל רגע נתון אנו יכולים ללא כל מאמץ להחליף את הטייס האוטומטי שלנו בטייס אנושי אמיתי שהוא – אנחנו עצמנו, ולנווט את החיים שלנו באהבה ובחוכמה בהתאם לצרכים שלנו.

וכל זה קורה ללא מאמץ, ללא מאבק, ללא ניסיון לשנות דבר בכח. כל זה קורה מתוך מנוחה, בחווית הרגע הזה, בפשטות, בכנות ויותר מהכל…באהבה.

לראות זה קל

אם שרדתם את המאמר הזה עד כאן ואתם מרגישים את דבריי ומתחברים למהות שאני מדבר עליה, אל אותה אהבה עצמית חסרת תנאים שתמיד קיימת בנו בין אם בצורת מנגנוני הנחמה הפנימיים שלנו – הכחשה, אשמה וקורבנות, ובין אם בצורת ראייה ישירה ואוהבת שלנו את עצמנו שמשחררת אותנו מהסבל והכאב שאנו חווים, ייתכן שאתם תוהים – “אבל איך אני לומד לראות את עצמי באמת וללא מאמץ”?

עבור רובנו “לראות את עצמי באמת”, נשמע כמו משימה קשה לא פחות מטיפוס על האוורסט. אבל הרשו לי להרגיע אתכם…לראות את עצמי זה קל…כל כך קל שזה לא נתפס. הרי זה קורה כבר כעת…

האמת היא שכל מה שאנו רואים אי פעם זה את עצמנו.

כל מה שנשאר לנו זה להסכים לראות את מה שאנו כבר רואים. אין בכך שום מאמץ.

מה אני חווה כעת? ממש עכשיו?

פחד? עצב? כעס? שמחה? יאוש? בדידות? תשוקה?

מה אני מספר לעצמי כעת? שזה לא קורה לי? שאני אשם במשהו? שמישהו אחר עושה לי משהו?

מה המניע האמיתי שלי לספר לעצמי את הסיפור שאני מספר לעצמי ממש עכשיו?

אם כך, אין צורך לשנות דבר…רק לראות ולשים לב. זה הכל 🙂

אפשר לנוח במציאות הזו כי המציאות הזו היא האהבה המושלמת שאנחנו כבר עכשיו.

ואגב… מותר גם לנשום 🙂

המניע הפנימי – מעבר למילים

למרות שכדי לראות את עצמנו באמת לא נדרש שום מאמץ או מאבק, רובנו חיים בחוויה של בלבול פנימי. מה שמבלבל אותנו יותר מהכל הוא הקושי להבחין בין המילים שמהן מורכבות המחשבות שלנו לבין הכוונה או המניע הפנימי שמאחוריהן.

מה שחשוב כשאנו רוצים לראות את עצמנו באמת, זו היכולת הטבעית להבחין בין מילים לכוונה או מניע.

לדוגמה: את אותו משפט כמו “הכל בסדר” ניתן לומר (או לחשוב) כך שהוא יעביר מספר מסרים שונים לגמרי. מה שחשוב זה לא המילים שאנו מעבירים מראשנו אלא התדר, הנימה או הכוונה – המניע הרגשי העמוק שעומד מאחורי המילים האלה.

אמירה של “הכל בסדר” יכולה בטון ותדר מסויים להוות הכחשה מתוך התעלמות, בטון ותדר אחר להוות קורבנות (כשהיא נאמרת בנימה צינית) ובטון ותדר אחר להוות אישור כנה ואוהב לעצמנו.

מה שמשנה בתקשורת הפנימית כמו גם בתקשורת החיצונית שלנו הן לא המילים אלא התדר או המניע הרגשי העמוק מאחוריהן.

כמטפל ומלווה בתהליכי צמיחה, ריפוי רגשי והתעוררות פנימית, תפקידי העיקרי הוא ללוות את האדם שמולי באופן אוהב, חסר מאמץ וכנה לחלוטין אל האפשרות לראות בקלות וללא מאמץ את המניע הרגשי העמוק שנמצא בבסיס מנגנוני הנחמה הפנימיים שלו.

הראייה הזו תמיד מגיעה אל אותו מקום של ריפוי – אנחנו כבר אוהבים את עצמנו, בכל צורה ודרך אפשרית זה בעצם כל מה שאנו אי פעם עושים.

כשהאהבה הזו היא אוטומטית ולא מודעת היא מביאה איתה אינסוף צורות של סבל – דכאון, חרדה, אשמה, חוסר בטחון, בלבול, יאוש, התמכרויות ועוד.

כשאהבה הזאת היא מודעת, כל הריפוי, השחרור והצמיחה מתרחשים מעצמם באופן טבעי, קל, נטול מאמץ ואפילו נעים, משחקי ומשעשע.

הילד הפנימי שבנו רק מחכה לרגע שבו פשוט ננוח ונראה את עצמנו. שמחת החיים שלנו, השלווה שלנו וההגשמה העצמית שלנו בחיים האלה נובעות בפשטות ובקלות מתוך הראייה העצמית הזו.

כך גם השחרור מכל דפוסי הסבל שלנו. בגישת “ללמוד להיות” שבה אני מלווה אנשים בדרכם הייחודית לצמיחה אישית, אני מגלה שוב ושוב איך חרדה, דכאון ודפוסי סבל נוספים הם כלל לא בעיה. ברגע שאנו לומדים לראות ללא מאמץ את האהבה הקיומית שנמצאת בבסיס מנגנוני הנחמה הפנימיים שלנו, תופעות אלה נושרות מעצמן כמו פרי בשל מעץ.

למעשה ריפוי אמיתי לא דורש מאמץ אלא רק למידה של היכולת שלנו לראות את עצמנו בכנות.

ולסיכום זכרו: הכחשה, אשמה וקורבנות הם מנגנונים מושלמים של נחמה פנימית שלא זקוקים לשום שינוי, אלא רק לראייה כנה ונטולת מאמץ.

בהזדמנות זו אני רוצה להודות לשי אור וספרו המצויין “הורות כמעשה ניסים” שעזר לי להעמיק את ההבנה של מבנה הנפש ולהביא ריפוי גדול לעצמי ולאנשים נוספים רבים.

מהי אופטימיות טבעית שלא דורשת מאמץ

אופטימיות בשבילי היא מנוחה, היא לא להתאמץ, היא להרגיש שיש משהו שתומך בי ומנחה אותי למקום טוב ומדוייק.
אופטימיות בשבילי היא לראות שמעט זה הרבה. אפילו השינוי הקטן ביותר ביכולת שלי לשהות בתוך הרגע, בתוך הרגש, בתוך החוויה שיש עכשיו, לחזור להרשות לעצמי להיות, אפילו לפחד, לא לדעת. אפילו שינוי של מילימטר בזה, עושה את ההבדל בין קריסה לתוך יאוש ותסכול ודפוסי בריחה והתמכרות לבין אפשרות להיות כאן באמת.

גם אם לא באושר, גם אם לא בשלווה, גם אם לא בהרמוניה…אבל להיות…להשאר…כאן…ככה…כמו שאני…זה המון. ולראות את זה בכנות, זו אופטימיות טבעית שלא מצריכה חשיבה מאומצת או נסיון להאמין במשהו בכח.

עבורי המעט הזה הוא פרי של עבודה רבת שנים. זה בכלל לא טריוויאלי שבן אדם יכול להיות כאן…להשאר…להרגיש…אל מול כל חוסר הוודאות של החיים.
לפעמים אני מזכיר לעצמי שמעט זה הרבה.

זה מסע ארוך

המסע  שלי התחיל בבית עצבני, אלים, דכאוני, אכזרי ובלתי צפוי והמשיך אל דפוסים עמוקים מאוד של פחד, הכחשה, חוסר בטחון, דכאון, התמכרויות, אגו ואלימות לא מודעת.

מסע שהמשיך אל רצון עז להשתחרר, להיות חופשי, למצוא פיסת קרקע לעמוד עליה ולנשום כמו שהרגשתי עמוק בלב שמגיע לי לנשום.

מסע של פחד ואור

פחד, ויחד איתו אור קטן אבל מוחשי מאוד בקצה המנהרה האפלה שלי.

כשהייתי ילד ונער התעסקתי הרבה ברוחנית. קראתי ספרים, תרגלתי מדיטציה וחלמתי על “הארה”. חשבתי שיום אחד אצליח להגיע אל האושר המוחלט הזה ולהיות משהו אחר, משהו שלא נולד ולא מת, משהו נצחי ומאושר.

מסע שלקח אותי דרך אלפי שעות מדיטציה והתבוננות פנימית.

במשך שנים תרגלתי מדיטציית ויפאסנה ועברתי לא מעט רגעים של התמסרות למה שחשבתי אז שהיה הדרך אל “האושר האמיתי היחיד”.

לפעמים זה עשה לי טוב ואפשר לי לחוות חיבור ובהירות ולנשום, אבל עמוק בפנים זה השאיר אותי די אוטיסט – לא באמת מודע לרגשות שלי ולא באמת יודע להיות, להשאר, להרגיש ולתקשר את עצמי ברגעים של עצב, פחד וכעס.

מסע של עצב וכאב

בפנים, עמוק בתוכי גררתי שנים של עצב וכאב עמוק.

עצב וכאב על מה שראיתי כילד, על העולם העצוב שנולדתי לתוכו, על אבא שלי שוויתר על עצמו, על אמא שנאחזה בפחד והדחקה כאילו היו גלגל הצלה לחייה.

עצב וכאב על המסר שקיבלתי כילד, המסר הכל כך מתסכל והמייאש הזה, שהחיים זה מאבק קשה והדבר הראשון שחייבים להקריב בו זה את הכנות שלי.

להקריב את הכנות ואת האפשרות להיות באמת אני, להרגיש, לאהוב ולהגשים באמת… כל אלה פריווילגיות של מי שרוצה לחיות ולשרוד, אין אותן.

מסע של בדידות

כילד וכנער חשבתי והרגשתי שאף אחד לא באמת מבין אותי.

שזה לא אפשרי להבין אותי.

הבדידות הייתה הצל שלי, האויב המר והאכזר שלי והמקום הכי מוכר שלי.

עם הזמן הבנתי שפחדתי מאוד שמישהו בכלל יראה מה אני מרגיש.

ממש כמו בסרט “החומה” של פינק פלויד…הפחד הכי גדול שלי היה שמישהו יראה את האשמה, הבושה, ההשפלה, חוסר הבטחון והמבוכה הקיומית שלי.

 אחרי שנים של מדיטציה ולימוד של גישות טיפוליות שונות, התחלתי להבין שכל הפחד הזה היה מנגנוני הגנה ילדיים… מנגנונים של אדם שמוכן להקריב הכל כדי לשרוד.

מסתבר שלמרות מה שחשבתי, הייתי “ילד טוב” והפנמתי את המסר – זה או להיות אותנטי או לשרוד – תבחר.

אז בחרתי. בחרתי לשרוד כי לא ידעתי שום דרך אחדת.

ועם השנים, ככל שאני מסכים יותר ויותר לפגוש את עצמי לעומק, להכיר בכל מה שאני מרגיש, אני מגלה אושר חדש, אפשרות חדשה לאהבה, לקבלה וביטוי עצמי וזה מרגש זה נעים ויש אופטימיות טבעית כזו שלא מצריכה ממני להתאמץ, לנסות לחשוב “חיובי”.

אופטימיות שפשוט מראה לי שזה בסדר להיות אני עכשיו וגם אם זה כואב או עצוב או מפחיד עכשיו, יש לי אפשרות להרגיש את זה ולהיות חבר שלי, להקשיב לי, לבכות אם זה מה שמתבקש, לפחד ביחד איתי, לא משנה מה, האופטימיות מראה לי שאני תמיד איתי.

אופטימיות טבעית מזכירה לי שמעט זה הרבה

זה שהיום אני חי את הדרך שלי ונאמן יותר ויותר לעצמי וללב שלי, אחרי שנים שלמדתי באקדמיה, עשיתי דוקטורט במדעים והכרחתי את עצמי ללכת “על בטוח”, זה מאוד לא טריוויאלי בשבילי.

זה שהיום אני כבר כמעט ולא קם בבוקר בתחושה של מרירות, ריקנות ובדידות אינסופית ורק מחפש מה יסתום לי הפעם את החור המכאיב בבטן, זה מאוד לא טריוויאלי בשבילי.

זה שהיום אני אני מרשה לעצמי יותר ויותר לפחד, להיות עצוב ואפילו לכעוס בלי להלקות את עצמי או להאשים ובלי לנסות להכריח את עצמי להיות “טוב יותר” או להטיל אחריות ואשמה על אחרים, זה המון בשבילי.

ואז יש את הרגעים האלה שבהם אני מרגיש שהחיים גדולים עלי, שזה מפחיד מידי, שאני לא עומד בעומס.

וברגעים האלה שום דבר לא עובד. שום דבר שלמדתי או לימדתי את עצמי לא מרגיש כנה או מדוייק מבפנים.

אבל אז אני שם לב שאני עדיין כאן.

פשוט ככה.

אני עדיין כאן.

למרות הכל ועם הכל, אני כאן.

וזה הרבה בשבילי.

למדתי להיות כאן יותר ממה שהייתי פעם.

ברגעים כאלה אני שם לב כמה שמעט זה הרבה, כמה שמעט זה אפילו המון וכמה אופטימיות יש בהסכמה פשוט להרגיש את מה שקורה עכשיו.

כמה שהיכולת שיש לי כיום לשהות ברגעים קשים ולא לברוח למחשבות של אשמה, הלקאה, ביקורת ומרמור, היא מדהימה ועושה את כל ההבדל, נותנת לי שלל של מתנות, של ריפוי, של השלמה עם עצמי.

זה כמעט כמו ההבדל הכל כך משמעותי בין “כמעט מספיק” ל”מספיק”, כמו הבדל של מילימטר בין לקפוץ למרחק של 99.9 ס”מ מעל תהום ברוחב מטר, לבין לקפוץ למרחק של מטר בדיוק.

כמה שהמילימטר הזה חשוב.

אז נכון, אני עדיין נוחת קרוב מאוד לקצה של התהום. עדיין מתנדנד ואפילו שוקל לקפוץ פנימה לפעמים…אבל היי, אני כאן 🙂

זה כל כך כיף להזכיר לעצמי כמה שמעט זה הרבה ושאם אני כאן, אז בעצם…הכל לגמרי בסדר.

אופטימיות טבעית - אלי קרסניץ
אופטימיות – כבשה אחת לבנה בעדר עושה הבדל גדול

כבשה אחת לבנה בעדר עושה הבדל גדול…

מסע אל הביחד

בכל חודש אני מקבל עשרות פניות מאנשים שרוצים להודות, שמספרים לי שמה שאני כותב ומשף עוזר להם מאוד בחיים וגם אם מעולם לא נפגשנו, זה נותן להם המון.

זה מעודד אותי, זה מחזק אותי ונתן לי השראה, זה מראה לי שהמפגש שלי עם הכאב והפחד שלי משנה והוא הופך לריפוי ונתינה לא רק עבורי אלא עבור רבים אחרים.

כשאני יושב עם אנשים במפגש טיפולי אישי או קבוצתי, אני מרגיש שהגעתי למקדש.

עולם חדש ומרתק נגלה אלי וכל מה שאני רוצה זה ללמוד להיות איתו ביחד.

ללמוד להיות ביחד ברגישות, בכנות, בלי להלחיץ, בלי לדרוש, רק לאפשר, לראות, לגלות ביחד את מה שמבקש כבר שנים לקבל מקום ואישור.

ביחד בכל המקומות… הקשים, העצורים, המפחידים, העצובים, הנטושים, הבודדים וגם אלה שהם אילמים, מיותמים וטראומטיים.

פשוט ללמוד את הדרך הייחודית והמרתקת להיות שם.

ובכל פעם שיש התקדמות, שהאדם שמולי מגלה עוד אפשרות לנשימה, למנוחה…אפשרות להיות בכל המקומות הפנימיים והרגשיים שלו, כשמשהו מתרווח, מרפה ונפתח בו, אני מגלה מחדש, אבל הפעם ביחד… כמה שמעט זה הרבה.

כמה שמעט זה ההבדל בין להתייאש ולא לנסות, לבין לתת סיכוי למרות הקושי.

כמה שמעט זה ההבדל בין לב סגור ומפוחד, ללב שפוקח עין ומעיז להסתכל על העולם.

כמה שמעט זה ההבדל בין ויתור על ביחד, על עצמי ועל החיים, לבין הזדמנות לשינוי ואפשרות למפגש אמיתי.

כמה שמעט זה ההבדל בין נשימה עצורה ודחוסה, לאנחת רווחה…האאאאא…..אפשר לנשום.

ואתה אופטימיות טבעית, שבה ומגלה מעצמה עם כל התרחבות פנימית, עם כל צעד קטן של הסכמה להרגיש מחדש.

איך להיות שלם עם עצמך ועם המציאות

איך להיות שלם עם עצמך ועם המציאות? – זו שאלה שמעסיקה את כולנו.
כשאנו מביטים סביבבנו בחיים ותופסים את הסיטואציה כמפחידה, מכעיסה, עצובה, ביקורתית, שטחית, מנוכרת ויש לנו ביקורת ושיפוטיות כלפי הסביבה או האנשים שאנו פוגשים, ולחילופין כשאנו תופסים את הסביבה כאוהבת, שמחה, אוהדת, חברית ונעימה, מה באמת קורה לנו?

יש תאוריה שאומרת שכל מה שאנחנו רואים, זה רק את עצמנו. כולנו שמענו מתישהו את ה”אמת” הזו אבל לרוב, אני לא אתפלא אם ההבנה הזו לא באמת עוזרת לך להיות שלם עם עצמך.

אפילו יותר מזה, לעיתים קרובות, הרעיון הזה של “כל מה שאנחנו רואים זה רק את עצמנו” רק מעצבן ומתסכל אותנו וגורם לנו להרגיש אשמים ו”לא מספיק טובים”.
משפטים מוכרים כמו “הפוסל במומו פוסל” לרוב לא מועילים ורק יוצרים התנגדות טבעית בתוכנו.
גם רעיונות “רוחניים” בסגנון “אין אני” או “הכל אשליה” לרוב יוצרים נתק רגשי ותסכול מתמשך בתוכנו.

כדי שנוכל להיות שלמים במציאות שנתפסת בעיניינו כ”שלילית” מסיבה כלשהי, עלינו להבין לעומק ובאופן חוויתי מהי מציאות ומהו “עצמי”.
רק מתוך העמקה של ההיכרות שלנו עם עצמנו נוכל ללמוד להיות שלמים עם עצמנו ועם העולם שאנו פוגשים באינספור צורות ודרכים כל יום.

מהי המציאות שאנו חווים?

כשאנו מסתכלים החוצה, על פני השטח נראה שהמציאות שאנו חווים מורכבת מאוד ובעלת אינסוף גורמים והשפעות.
באופן די מפתיע, אם נבחן את עצמנו לעומק, נגלה שכל מה שאנחנו באמת חווים במהלך כל חיינו הן רק שלוש איכויות חוויתייות פנימיות:
מחשבות – כל סוגי החשיבה – לוגיקה, דמיון, תפיסות, רעיונות, פרשנויות והזכרון
רגשות – כל הרגשות שלנו כולל פחד, כעס, עצבות, שמחה, אשמה, קנאה, אמפטיה וכו’
תחושות גוף – כל תחושת הגוף שלנו החל מהנעימות והנוחות ביותר ועד הקשות והלא נעימות ביותר

ומה עוד? זהו. אין עוד שום דבר.
מפתיע נכון?

בדקו זאת בעצמכם, לא משנה מה קורה בעולם החיצוני, כל מה שחווינו וכל מה שאי פעם באמת נחווה בסופו של דבר זה את שלושת ההיבטים האלה – מחשבות, רגשות ותחושות גוף.

האם אי פעם קרה לכם משהו או שחוויתם משהו שלא הסתכם במחשבות, רגשות ותחושות גוף?

אם תבדקו לעומק תגלו שלא משנה מהו הארוע החיצוני או הפנימי שהתרחש, כל מה שאפשר לחוות זה מחשבות, רגשות ותחושות גוף.

ומה לגבי מודעות עצמית?

אפשר לדמות זאת כך: אם המחשבות, הרגשות ותחושות הגוף שלנו הם כמו צבעים בתמונה, המודעות היא האור שמאיר על התמונה. המודעות יכולה לגרום לצבעים בתמונה להראות אחרת לגמרי בהתאם לכמות האור שמגיעה.
כשכמות האור שמגיעה אל התמונה (הכוללת מחשבות, רגשות ותחושת גוף) היא מועטה, כל הצבעים יראו קודרים, אפלוליים, מבלבלים וקצת מפחידים, אבל כשאור המודעות מאיר בשפע, אפילו הצבעים האפלים ביותר יכולים להראות יפים, הרמוניים, מדהימים ומדוייקים.

מודעות או הכרה, היא האור שמאפשר לחוות את המחשבות, הרגשות ותחושות הגוף שלנו.

האם המודעות משפיעה על מחשבות, רגשות ותחושות גוף?

כן מכיוון שהמחשבות, הרגשות ותחושות הגוף שלנו הם לא תמונה סטטית אלא הוויה חייה ומשתנה ללא הרף, והמודעות או ההכרה בהחלט משפיעה עליהם.
ככל שאנו מודעים יותר, כלומר מסכימים לחוות את המחשבות, הרגשות ותחושות הגוף שלנו ולפגוש אותם בכנות, כך אנו חווים את אותם רגשות, מחשבות ותחושות גוף כטבעיים, מקובלים ונכונים יותר.

עצם ההסכמה לאפשר למודעות שלנו להאיר את המחשבות, הרגשות ותחושות הגוף שלנו מביאה לריפוי עצום בתוכנו ומוציאה אותנו בהדרגה ממעגל הקסמים של הדיכוי העצמי.

מי אני באמת?

השאלה “מי אני” היא למעשה אחת השאלות הפשוטות ביותר. אם אנחנו מבינים שכל מה שקיים זה מחשבות, רגשות ותחושות גוף ומודעות שמאפשרת לחוות אותם, הרי שבכל רגע נתון “אני” זה סך כל הרגשות, המחשבות ותחושת הגוף שמתקיימים באותו רגע נתון.

את מי אנחנו מייצגים כשאנו אומרים “אני”? על מי אנחנו אומרים “אני מרגיש”, “אני חושב”, “אני רוצה”, “לא נעים לי“?

הרי בכל צורת תקשורת אנחנו תמיד משקפים את המחשבות, הרגשות ותחושות הגוף שלנו כולל טעם, ריח וכו.
“אני” זו רק מילה או אם תרצו תפיסה מחשבתית שבאה לייצג את מכלול המחשבות, הרגשות ותחושות הגוף של הרגע הזה.

לפעמים נדמה לנו שיש “אני” שהוא “אמיתי” ועמוק יותר מה”אני” הנוכחי שלנו אבל זוהי פשוט תחושה, תחושה ופרשנות שהיא חלק מה”אני” הנוכחי שלנו.

אני = החוויה של הרגע הזה = מכלול התחושות, הרגשות ותחושות הגוף של הרגע הזה.

ומה לגבי מודעות? האם היא “אני”?
מודעות או הכרה, היא האור שמאיר ומאפשר לחוות כל חוויה. אין במודעות או בהכרה עצמה, רעיון או מושג של “אני”.
בעצם כל רעיון או תפיסה של “אני” יכול להתקיים רק בעולם המחשבות והרגשות שלנו ולכן ה”אני” הזה הוא חושב, רגיש מאוד וחש אינספור תחושות בכל רגע נתון.

מה כל זה אומר בפועל

אם אנחנו מבינים שכל מה שיש במציאות של כל רגע נתון זה החוויה של הרגע הזה שכוללת מחשבות, רגשות ותחושות גוף, אפשר להכיר בכך ש:

פחד רואה פחד
כעס רואה כעס
עצב רואה עצב
חוכמה רואה חוכמה
אהבה רואה אהבה
אשמה רואה אשמה
ביקורת רואה ביקורת
וכו’…

הכוונה היא שמכיוון ש”אני” זה החוויה של הרגע הזה, אז בטוח שאם אני מזהה כעס, פחד, אשמה, ביקורת, מודעות, אהבה או כל איכות אחרת בעולם ה”חיצוני”, הרי שאני חייב להיות בעצמי אותה איכות באותו רגע (ואין בכך שום דבר “שלילי” או “חיובי”, זו פשוט חוויה רגשית, מחשבתית וגופנית שאנו חווים).

אי אפשר לראות מישהו אחר כתוקפני מבלי להרגיש בעצמי תוקפנות באותו רגע.
אי אפשר לראות מישהו אחר כטיפש מבלי להרגיש טיפשות באותו רגע.
אי אפשר לראות מישהו אחר כאוהב מבלי להרגיש אהבה באותו רגע.

החדשות הרעות והחדשות הטובות

בואו נתחיל מהחדשות ה”רעות” – כל מה שאנו חווים הוא למעשה את עצמנו ולכן האחריות לחוויה שלנו היא אך ורק שלנו.
זה לא אומר אגב שצריך להיות “פאסיביים” או “לקבל כל דבר”. הרי גם הבחירה שלנו להשאר או לעזוב, להתקרב או להציב גבול, היא באחריותנו ומה שמנחה אותנו הוא הדיוק הפנימי שלנו, מה שמרגיש לנו נעים ומדוייק עבורנו.

ועכשיו לחדשות ה”טובות” – מכיוון שכל מה שאנו חווים זה את עצמנו, אנו למעשה לא קורבנות של אף אחד ויש לנו אפשרות אמיתית להיות חופשיים, מאושרים וגם לך יש אפשרות להיות שלם עם עצמך ועם המציאות (לכן גם החדשות ה”רעות” הן לא באמת רעות).

להיות שלם עם עצמך – איך עושים את זה?

איך הופכים את ההבנה האינטלקטואלית הזו למציאות ממשית וחוויתית? הרי במציאות הכל קורה כל כך מהר ואין זמן להתחיל לחשוב בכל פעם שמשהו קורה.
איך באמת חיים בדרך הזו של מודעות ואושר פנימי?

כדי שההבנה הזו תהפוך לחווית חיים אמיתית, מרפאה ומוחשית עבורנו, זה לא מספיק לקרוא או לחשוב על כך. גם ססמאות המשבחות את המודעות או חשיבה “חיובית” לא יעזרו לנו באמת.
נדרש כאן תהליך מעמיק של היכרות חוויתית ומעמיקה עם ההיבטים השונים של עצמנו – מחשבות, רגשות ותחושות הגוף.
תהליך מעמיק שכזה מתרחש מעצמו כשאנו מאפשרים למודעות שלנו להתרחב ולהאיר יותר ויותר בסביבה תומכת, מאפשרת ואוהבת.
התהליך הזה הוא למעשה הריפוי היסודי ביותר לכל דפוסי הסבל שלנו.

חשוב להבין שלא מדובר בהכרח במסע “רוחני” אל עבר ה”הארה” או ה”נרוונה”, אלא במסע טבעי, הרמוני ומשחרר של הרפיה אל תוך עצמנו והסכמה הדרגתית לראות, להרגיש ולפגוש את עצמנו יותר ויותר.

מה מאפשר ללמוד את זה?

העיקרון החשוב ביותר שמאפשר לנו להקשיב, להתחבר ולחזור להרגיש את עצמנו מחדש הוא עקרון ה”גילוי במקום גינוי”.
כשאנו מנסים שיטה או טכניקה פסיכולוגית או רוחנית כלשהי שאמורה לשפר אותנו לטובה, לעזור לנו להתחבר לעצמנו או לגרום לנו להבין או לשנות משהו בעצמנו, הדבר הכי חשוב הוא קודם כל להכיר בכנות מלאה במניע שלנו להשתמש באותה שיטה או טכניקה.

אם המניע שלנו (גם אם הוא מעודן, סמוי או מוסווה תחת מילים רוחניות או רעיונות רוחניים שונים) הוא גינוי עצמי, הוא הנסיון לשנות את עצמנו בכח, להפטר ממשהו שאנחנו מרגישים, זה סימן שאנחנו פוחדים ממשהו, פוחדים להרגיש משהו שאנחנו כבר מרגישים.

ואם זה המצב, הדבר הכי נעים הוא להודות בפחד הזה.
הרי פחד הוא רגש אנושי טבעי ובריא. פחד מזכיר לנו שיש משהו שמאיים עלינו וגם אם אנחנו לא רואים את הסיבות על פני השטח, הפחד שלנו מבקש מאתנו להקשיב ולהרגיש אותו כדי שנוכל לנוח שוב בתוך עצמנו.

הכוונה היא לא לדבר על הפחד שלנו במילים עקיפות כמו “זה לא משרת אותי”, “אני לא אוהב את זה”, “אני רוצה להתגבר על זה”, “אני רוצה להחליף או לשנות את האמונה הזו”, “אני רוצה להשתחרר מזה”, אלא פשוט להודות בכנות שאנחנו פוחדים כרגע ממשהו שאנחנו חווים בתוכנו גם אם אנחנו לא יודעים למה.
ואגב, לא לדעת למה אנחנו פוחדים ולהודות בכך, זהו שלב מאוד נעים ומקרב שמאפשר לנו להעמיק את ההקשבה והמפגש שלנו עם עצמנו.

כשאנחנו מודים בפחד שלנו בפשטות ובכנות מול עצמנו, נפתחת בפנינו אפשרות לחזור להרגיש, להתחבר וגלות בתוכנו אהבה והשלמה טבעית.

הנה פוסט מעמוד הפייסבוק שלי שממחיש את הבדל בין גינוי לגילוי:

לחזור בשאלה אל הלב

לחזור בשאלה. מה זה באמת אומר? מהי השאלה ולאן בכלל אנחנו חוזרים? לאחרונה יצא לי להתבונן על הנושא של חזרה בשאלה במובן העמוק שלא בהכרח קשור לדת או לאורח חיים מסורתי.

האם אנחנו דתיים?
למעשה אפשר לומר שכולנו חיים במעין “דת” פרטית – מערכת של תפיסות ואמונות לגבי איך אנחנו “צריכים” או “אמורים” להיות, איך החיים שלנו “צריכים” או “אמורים” להראות.

מערכת האמונות הזו היא הדת הפרטית שלנו וכשאנו חיים על פי הכללים שהדת הזו מכתיבה אנו “חוטאים” לעיתים קרובות וחווים לא מעט קושי, אשמה, ביקורת עצמית, דיכוי רגשי ותחושת חוסר משמעות וחוסר סיפוק.

מה שאני מגלה יותר ויותר בחיי זה שדווקא חזרה אמיתית בשאלה מאפשרת לי לחזור אלי, אל הלב, אל האמת הפשוטה והמשחררת שהיא אני כבר ברגע הזה.

אז לאן אנחנו חוזרים ומאיפה?

בעומק הוויתינו, אנחנו תמיד חוזרים אל המרחב האותנטי, החי והמשתנה ללא הרף של הרגע הזה. במרחב הטבעי הזה אין שום “צריך” או “אמור”. מה שקורה פה, פשוט מתרחש מעצמו ובאופן טבעי ואנחנו משחקים, לומדים ומגלים בכל רגע משהו חדש.
רק לחזור אל המרחב הזה, זה כבר ריפוי עצום ועמוק לכל דפוסי הסבל והאשליה שלנו.

אבל מי בעצם חוזר?
המודעות. המודעות עצמה היא זו שחוזרת כבר עכשיו אל המציאות, אל הרגשות, המחשבות והגוף הזה… הנשימה הזו. אפשר גם לקרוא לזה היזכרות – היזכרות במה ומי שאנחנו כבר עכשיו, ממש ברגע הזה.

מאיפה אנחנו חוזרים?
אנחנו חוזרים משיטוטים ומסעות של דמיון, אמונות, היסחפות עם מנגנונים הישרדותיים ומנגנוני הדחקה רגשית. כל אלה מרגישים כמו חיי חלום… אנחנו כאן ולא כאן.
כשאנחנו חוזרים אל הלב…אל הרגע הזה, אל חוויה הזו אנחנו מרגישים שאנחנו בנוכחות, בעירות, בשלמות.

חזרה בשאלה – השאלה שמחזירה

מניסיוני, אחת הדרכים הכי יעילות, פשוטות ואוהבות לחזור אל הלב ואל העירות שלנו היא לשאול. לשאול באמת ולעומק שאלה מהותית. שאלה שמחזירה אותנו דרך כל שכבות האשליה והדמיון שלנו אל הלב הזה והרגע הזה שבו הכל כבר בסדר.

הנה כמה שאלות שעוזרות לי לחזור אל הלב:
– מה אני באמת מרגיש עכשיו?
– מה אני באמת מבקש עכשיו?
– איך הכי נעים לי לאהוב אותי עכשיו?
– איך להקשיב לעצמי עכשיו?
– מה נעים לי עכשיו?

כמובן שאפשר לחשוב על עוד אינסוף שאלות בעלות תדר דומה והכי טוב זה למצוא את השאלה הכי אישית והכי מדוייקת עבורנו באופן אינדיבידואלי.
שאלות כאלה מחזירות אותנו אל הלב רק אם נשאל אותן בכנות, בטוטאליות ומתוך סקרנות אמיתית.
ואת מי נשאל? את עצמנו כמובן.

והתשובה? היא בכלל לא חשובה… אין שום תשובה “נכונה”. יש רק את החוויה של להיות לגמרי שאלה… להיות השאלה הכי מדוייקת שלי, זה הכל.
זוהי המשמעות העמוקה ביותר של “לחזור בשאלה”. 

לחזור בתשובה זה לחזור בשאלה

למעשה כשאחנו חוזרים בשאלה אל הלב שלנו, אנחנו גם חוזרים בתשובה במובן העמוק ביותר.
על פני השטח יש אינסוף “תשובות” שכלתניות אבל תשובות שכאלה מפספסות את כל מה שאנחנו… הן רק מילים ומושגים, הן לא נוגעות בעומק שלנו.

אז מהי התשובה האמיתית?
התשובה האמיתית היא אנחנו עצמנו, כבר ברגע הזה ולכן כשאנחנו חוזרים אל עצמנו באמצעות השאלה, אנחנו גם חוזרים אל התשובה העמוקה והמדוייקת שהיא אנחנו.

למעשה, התשובה היא השאלה והשאלה היא התשובה.
ברגע הזה, כבר עכשיו, לחזור בשאלה אל הלב, זו כבר התשובה המדוייקת, החכמה והאוהבת ביותר.

כבר עכשיו ברגע זה, מהי השאלה העמוקה שלך?
האם תרשה לה להחזיר אותך אל הלב?
אל הלא נודע המיסתורי שאתה כבר עכשיו?

התשובה היא השאלה ושתיהן אתה כבר עכשיו.
הכל בסדר.
התשובה היא השאלה והכל בסדר כבר עכשיו.

 

נשימה כגשר בין הראש ללב

נשימה, אותו מגנון מופלא שמזין אותנו בחמצן ומאפשר חיים, הוא גם גשר – גשר בין העולם המודע והמחשבתי שלנו לעולם הרגשי-גופני-תת מודע שלנו. נשימה יכולה להיות כלי פשוט ועוצמתי לריפוי רגשי, גופני ותודעתי.

שיתוף אישי

במשך שנים רבות סבלתי וחשבתי שמשהו ממש לא בסדר אצלי, שאני חולה או “מקולקל”. רוב המחשבות שלי היו מפחידות, מאיימות, מלחיצות ומכוערות כל כך שהרגשתי קורבן… קורבן של התודעה הנוראית והחולה שלי שכל הזמן מראה לי את מה שאני הכי לא רוצה לראות… מוצאת אינסוף פגמים בכל דבר ועניין, מזכירה לי את הדברים הכי קשים שקרו ומספרת על עתיד נורא, קשה, עצוב, בודד ומייאש.

מכיוון שמשהו בי הרגיש שהחיים לא אמורים להיות כל כך קשים ולא נעימים ושלא באתי לעולם הזה כדי לסבול כל כך, חיפשתי תשובות. ניסיתי להבין מה לא בסדר איתי ואיך אפשר לצאת מזה. שנים של תרגולים רוחניים שונים אפשרו לי לראות שיש בי מקום שהוא תמיד שליו, ער, נוכח ונטול סבל. עם זאת, התודעה שלי המשיכה להיות “שלילית”, מפחידה וביקורתית במידה מאוד לא נעימה.

מה שבסופו של דבר מאפשר לי לשנות את המצב הוה הקשבה כנה, מודעת ואוהבת לעצמי שיצרה מפגש מחודש ביני לבין כל מה שאני – מחשבות, רגשות, גוף ולא פחות מזה – הנשימה שלי.

הריפוי הוא בגישה

הבסיס של כל תהליך ריפוי נפשי אמיתי הוא הגישה. הגישה האוטומטית שלנו היא לזהות משהו שאנחנו לא אוהבים בתוכנו או מחוצה לנו ולנסות להפטר מזה, מתוך הנחה שהדבר שמפריע לנו לא אמור בכלל להיות שם והוא “בעיה”, “מחלה”, “טעות” או גזירת גורל לא נעימה.

הגישה שמאפשרת ריפוי אמיתי היא הפוכה לחלוטין – במקום לפסול ולשלול את מה שאיננו אוהבים, אנו בודקים את האפשרות לשאול “איך הדבר הזה שמפריע לי כרגע הוא דווקא לטובתי ומשרת את הצרכים הרגשיים העמוקים שלי?”.
הגישה הזו היא כמו שער – שער אל מסע מאוד אוהב ומרפא.

כדי שהמאמר הזה לא יתפרס על פני 20 עמודים לפחות, אני רוצה לשתף אתכם בתמצית של מה שגיליתי מתוך ידע שנחשפתי אליו במשך שנים רבות אבל הרבה יותר מזה, מתוך החקירה והמסע האישי שלי.

נשימה מאפשרת שליטה ברגשות

הכל מתחיל בנשימה. החל מהנשימה הראשונה שלנו רגע לאחר הלידה ועד הנשימה האחרונה שלנו ברגע המוות, הנשימה תמיד מלווה אותנו. הנשימה מאפשרת את כל תהליכי החיים והיא משפיעה על כל התהליכי חילוף החומרים של הגוף ועל המצב הרגשי-נפשי ובאותה מידה היא גם מושפעת מהם.
כשאנו נעשים מודעים לדפוסי הנשימה שלנו, אנו יכולים לאבחן בקלות את המצב הנפשי של אדם רק מתוך התבוננות בנשימה שלו.

מכיוון שנשימה גם משפיעה וגם מושפעת מהמצב הגופני והנפשי שלנו היא מייצרת מעגל משוב (פידבק). לדוגמה: כשאנו לחוצים ומפוחדים הנשימה מתקצרת, מתכווצת ונהיית מהירה יותר, אבל זה עובד גם לכיוון השני – אם ננשום באופן יזום נשימה קצרה, מכווצת ומהירה, נתחיל לחוש לחץ ופחד.

מבחינה אבולוציונית – הישרדותית, לנשימה קצרה, מכווצת ומהירה יש תפקיד חשוב מאוד – היא מאפשרת להכנס למצב של פחד שבו אנו מייצרים אדרנלין, הדופק מואץ והגוף מכין את עצמו למצב של קרב או הימלטות מסכנה (Fight or Flight).
מה שעוד קורה לנו במצב של נשימה מוגבלת, מכווצת ושטחית הוא שהאנרגיה ותשומת הלב שלנו מופנות למנגנוני הישרדות חיוניים ואנו מרגישים הרבה פחות רגשות שאינם חיוניים להישרדות המיידית שלנו כמו עצב, אשמה, געגוע, צער, בדידות, תשוקה, אהבה, כעסים מסויימים, פחדים מסויימים ועוד.

כאן בעצם אנו מגלים את היכולת הייחודית של נשימה מוגבלת לשלוט ברגשות – לצמצם את המודעות שלנו לרגשות, לצמצם את היכולת שלנו להרגיש וכתוצאה מכך גם לצמצם את הביטוי הרגשי שלנו בעולם.
אבל איך כל זה משרת אותנו? בואו נתבונן על עצמנו בילדות….

מעגל הנשימה, הסבל והאושר

המסע שלנו מתחיל בתינוקות. כתינוקות נשמנו לגמרי בחופשיות (ראיתם פעם תינוק נושם? איזה חופש, איזה עונג…), היינו רגישים וחשופים לגמרי והנזקקות שלנו להזנה, תמיכה וטיפול מצד ההורים הייתה מוחלטת. מוחלטת עד כדי כך שלא ידענו להבין או לזהות את הצרכים שלנו והיינו זקוקים להורים כדי שיקלו על סבלנו כל הזמן בדרכים שכלל לא יכלנו להבין.

רגע של חיבור: דמיינו את עצמכם לרגע כתינוקות. אתם שוכבים חסרי אונים במשך חודשים ארוכים, לא יודעים מה קורה לכם או מי אתם ומה זה העולם החדש והמוזר הזה שהגעתם אליו.
כל כמה זמן אתם חשים כאב, רעב, מצוקה גופנית כזו או אחרת… קר, רטוב, מציק, לא נח… וכל מה שאתם יכולים לעשות זה לבכות כדי לקרוא לאמא. ואמא תמיד באה, עושה מעשי קסם ומשחררת את הכאב, מנחמת, מזינה, מטפלת.

וכל זה נמשך ונמשך ואתם חשופים לגמרי… רואים עליכם הכל ואין שום הגנות… כשנעים לכם אתם צוחקים מחייכים, כשלא נעים אתם בוכים ומתייסרים… דמיינו לכם מה גודל התלות שלכם בהורים? מה גודל הנזקקות שלכם בשתי הדמויות הכל יכולות האלה?

ועכשיו דמיינו לכם את גודל המצוקה, האימה והחרדה הקיומית שאתם חשים כשאתם זקוקים למשהו וההורים מתעלמים, לא באים, מתרגזים, מאשימים, מחמיצים פנים או נוהגים בכם בגסות או חוסר סבלנות.
זה אולי הדבר הנורא ביותר שיכול לקרות לכם… האימה היא מוחלטת וחוסר האונים הוא משתק.

כתינוקות, כולנו התחלנו לחוות בשלב זה או אחר רגעים שבהם נזקקנו למשהו או שכאב לנו וההורים לא באו, התעלמו, היו חסרי סבלנות, בקורתיים או גסים כלפינו. אין כאן שום האשמה כלפי ההורים כמובן, גם להם היו את הקשיים שלהם וגם הם גודלו על ידי הורים בעלי קשיים משלהם ובכל זאת, כתינוקות כולנו חווינו את רגעי האימה האלה.

מה קרה לנו ברגעים הקשים האלה? כשהיינו שם לבד, סובלים וחסרי אונים ניסינו שוב ושוב לקרוא להורים… לדרוש את האהבה והיחס שאנו זקוקים לו, אך משלא קיבלנו את המענה הנדרש נתקפנו אימה.

באופן תת מודע התחלנו להבין משהו… שאין מקום לכל הצרכים הילדיים שלנו ושזה אפילו מסוכן להראות אותם כי בפשטות, ההורים לא אוהבים את כל מה שאנחנו ואין מקום לכל הצרכים והרגשות שלנו. היה זה עבורנו מצב מסוכן מאוד, שהרי אנו תלויים לחלוטין בהורים ואם נמשיך לבטא את צרכינו הם עלולים להתעלם, לכעוס ולא לתת לנו את ההזנה והטיפול שאנו כל כך זקוקים לו.
במצב הזה הרגשנו כאב ופחד גדול והמערכת ההישרדותית שלנו הופעלה ועזרה לנו להתמודד עם המצב בדרך היחידה שהייתה אפשרית עבורנו.

מה כבר יכלנו לעשות? לא יכלנו לשלוט בכאב או בצרכים שלנו, לא יכלנו לפקוד על הלב שלנו לפעום לאט יותר או לבלוטות האדרנלין להאיט את הקצב… אבל הנשימה, היא הייתה ככלי עבורנו. למדנו להגביל אותה מגיל צעיר מאוד משתי סיבות:
1. כשנושמים פחות, מרגישים פחות כאב, יש פחות עירות וקיימת  חווית נתק רגשי
2. כשנושמים פחות, לא מראים ולא מבטאים צרכים ורגשות ולכן יש פחות סכנה שלא יאהבו אותנו

מכיוון שעם הזמן, מצבי סטרס כאלה חזרו על עצמם שוב ושוב וככל שגדלנו הציפיות מאתנו היו גבוהות יותר (והסבלנות של ההורים קצרה יותר), מצאנו את עצמנו במעגל די אכזרי של פתיחות ורגישות אינסופית ונשימה משוחררת לבין התכווצות וריסון נשימתי אל מול מה הנתפס כחוסר אהבה מצד ההורים.
המעגל הזה שמוצג בתרשים למטה, נמשך מספיק זמן כדי שנבין שאנחנו חייבים לעשות משהו כדי לקבע את המצב של נשימה מוגבלת כי המעברים האלה שבין פתיחות רגשית והתכווצות היו מכאיבים מאוד.

ככל שהתבגרנו, התפתחה בנו יכולת החשיבה העצמאית ואחד הדברים הראשונים שנוצרו בה היא מערכת של אמונות. אמונות לגבי עצמי, החיים, העולם וההורים והאמונות האלה השפיעו באופן ישיר על הנשימה שלנו. כמובן שהכל קרה בגיל ההוא במישור התת מודע אבל בפשטות, ההיגיון הוא כזה:
“אני אספר לעצמי שהעולם מפחיד, שאני לא מספיק טוב, שההורים לא אוהבים אותי ושהחיים קשים, כדי להיות תמיד במצב של סטרס ואז תמיד אנשום פחות, תמיד ארגיש פחות ותמיד אראה פחות רגשות “מסוכנים” שעלולים למנוע את האהבה של ההורים אלי. ואת כל זה אני עושה מתוך אהבה לעצמי כי אין אהבה גדולה יותר מהרצון לשרוד ולחיות

המנגנון הזה לוקח אתנו אל החיים הבוגרים שלנו שמוצגים במעגל התחתון בתרשים למטה. בשלב הזה, מבלי להבין למה, אנו מפחידים את עצמנו, נושמים פחות, מרגישים פחות, חווים נתק רגשי ואשלייה של “בטחון” אך המחיר של חיים שכאלה הוא כאב ותסכול רגשי מתמשך שרק גורם לנו לרצות לברוח יותר, לנשום פחות ולהפחיד את עצמנו עוד יותר.

האבסורד הוא שאנו עושים את כל זה מתוך אותה אהבה הישרדותית לעצמינו מכיוון שבהעדר מודעות, אנו מנוהלים על ידי דפוסים הישרדותיים שכל מטרתם היא לשמור עלינו בחיים אל מול הורים שלא מקבלים אתנו לחלוטין כפי שאנחנו.
המצב הזה נהיה כל כך כרוני שעבור רובנו השאלה היא לא “כמה פעמים ביום אני מגביל את הנשימה?” אלא “כמה פעמים ביום, אם בכלל, אני מרשה לעצמי לנשום במלאות?”
שימו לב אפילו עכשיו, תוך כדי קריאת שורות אלה…איך אתם נושמים? האם הבטן שלכם נושמת ומשוחררת כמו אצל תינוק? איפה הנשימה שלכם נעצרת?

מעגל הנשימה והסבל בתינוקות (למעלה) ובחיים הבוגרים (למטה)

עם הזמן, רובנו פיתחנו דפוסים של התמכרות כדי לתמוך בנשימה המוגבלת שלנו… טלויזיה, אינטרנט, עישון, אכילה רגשית, אלכוהול וסמים… הכל כדי לנשום פחות ולהרגיש פחות.

אם אני מקשר את כל ההבנה הזו לסיפור האישי שלי, אפשר לומר בפשטות:
אני מפחיד, מלחיץ, מעציב ומדכא את עצמי לא בטעות ולא בגלל שמשהו בי מקולקל, אלא מתוך אהבה גדולה והשרדותית לעצמי… כדי שאנשום פחות, ארגיש פחות ולא אחשוף רגשות שעלולים לא להתקבל על ידי ההורים.

מתוך ההבנה הזו, נפתחה אפשרות מעשית לריפוי ואושר אמיתי.

נשימה, ריפוי ואושר

מתוך הבנת הקשר שבין נשימה, אהבה עצמית הישרדותית וסבל, אפשר להבין את הדרך לריפוי טבעי. הריפוי מתמקד בשני מישורים במקביל:
1. היכרות מעמיקה של עצמנו ודפוסי החשיבה שלנו כדי לזהות, להכיר ולפגוש את האהבה הילדית ההישרדותית שעומדת בבסיס כל מה שאנו עושים לעצמנו.
המפגש הזה מאפשר למודעות שלנו להתרחב ולדפוסים האלה להרפות באהבה וברכות.
2. מודעות לנשימה, לרגשות ולגוף מתוך מפגש חווייתי ומדיטטיבי.

שני ההיבטים האלה יוצרים ריפוי טבעי ונעים והם עוברים בתהליכי תרפיה אישית וקבוצתית אך יותר מהכל בתהליך אישי, פנימי, אינדיבידואלי ואוהב.

צמיחה אישית מתוך מנוחה

צמיחה אישית | צמיחה אישיותית | צמיחת אישיות

צמיחה אישית מתוך מנוחה היא דרך חיים מתפתחת, זורמת, אוהבת, רכה ומשתנה הלומדת את עצמה, קשובה לרגש ולאינטלגנציה העמוקה ביותר שלנו ומאפשרת לנו לחיות בשלמות ובאושר, מתוך חיבור ללב, לקרקע ולהיגיון.

כשאנו חושבים על תהליכי צמיחה אישית, לרוב האסוציאציה הראשונה שלנו היא של מאמץ, צורך בהתמדה ועימות עם חוויות לא נעימות – להתגבר על פחד, להתעמת עם שדים פנימיים, להשקיע בלימודים ולאתגר את הסבלנות שלנו.

למרות שאפשר להפיק תועלת מתהליכים שכרוכים במאמץ ומאבק פנימי, יש סוג נוסף של צמיחה אישית שהוא יסודי, טבעי, הרמוני ומגיע מהמקום הכי פשוט, הכי נח והכי עוצמתי שלנו – המקום שבו אנחנו נמצאים כבר עכשיו.

מהי צמיחה אישית

בפשטות, צמיחה אישית היא כל תהליך שמשפר את איכות חיינו, מאפשר לנו לממש את עצמנו ואת הפוטנציאל שלנו, משחרר אותנו מקבעון, אשמה וסבל ומביא אותנו למקום שלם, יצירתי, אוהב, נינוח ומשוחרר יותר.

באופן כללי, תהליכי צמיחה אישית כוללים רכישת כלים ומיומנויות חדשות, פיתוח החשיבה, שחרור רגשי, פיתוח יצירתיות, מימוש עצמי ועוד.
עם זאת, מניסיוני האישי, הצמיחה האישית המשמעותית ביותר לא מוגבלת לתבניות או מטרות ידועות מראש. זוהי תנועה פנימית של התרחבות שחושפת עוד ועוד אזורים מודחקים, חסומים ולא מודעים בתוכנו לאור המודעות האוהבת והמאפשרת שלנו מתוך קבלה נטולת מאמץ.

למעשה, צמיחה אישית אמיתית באה מתוך הסכמה לנוח בתוך חווית הרגע הזה והיא כוללת בתוכה גם את הריפוי הרגשי והנפשי לכל דפוסי הסבל שלנו, גם את האפשרות להתפתח תמיד וגם את האפשרות לממש את עצמנו באופן אופטימלי והרמוני בעולם הגשמי, הרגשי והרוחני כאחד.

מכיוון שצמיחה מתוך מנוחה לא יוצרת חיכוך או התנגדות לחווית הרגע הזה, היא מצמצמת למינמום את הצורך בחוויות טראומטיות וקשות שלעיתים קרובות מרתיעות אנשים מלעבור תהליכי צמיחה אישית מלכתחילה.

אפשר לומר שצמיחה מתוך מנוחה היא בעלת איכות של אומנות טאי צ’י פנימית – לוחם הטאי צ’י תמיד מצוי במנוחה והיכולת שלו לגבור על היריב נובעת דווקא מהרכות הנוכחת שלו ברגע הזה ומהיכולת שלו “להסכים” עם התנועה של היריב ובכך לנטרל את יכולת ההתנגדות שלו ולהשתמש במומנטום שלו.

החוק השלישי של ניוטון

החוק השלישי של ניוטון הוא חוק הפעולה והתגובה – כל כח שנפעיל ייצור מיד כח זהה בגודלו והפוך בכיוונו. בעולמנו הפנימי ניתן להבחין בקלות בחוק הפעולה והתגובה – בכל פעם שאנו מנסים לכפות על עצמנו משהו או מנסים לשנות את עצמנו בכח, מייד עולה בנו התנגדות פנימית השווה בעוצמתה לכח שאנו מנסים להפעיל על עצמנו.

אנחנו אמנם יכולים להדחיק את ההתנגדות הפנימית או לנסות לנתב אותה אך לאורך זמן ההתנגדות הפנימית נוטה לגבור ולגרום לנו לאבד מוממנטום ולהכנע לדפוסים הישנים שלנו ובמקרים רבים אף להגיע למצב מתוח או מיואש יותר.
חישבו לרגע: כמה פעמים ניסיתם להפטר מהרגל או התמכרות על ידי החלטות כוחניות? כמה פעמים כשלתם? כמה פעמים ויתרתם מראש כי חשבתם ש”ממילא אני לא אצליח להתגבר”?

צמיחה אישית אלי קרסניץ

אמנם ישנם רגעים ומצבים בחיים בהם נדרשים מאמץ פנימי, התמקדות וחתירה למטרה, אך מאמץ פנימי כזה הוא בריא כשהוא בא מתוך הרמוניה פנימית ולא מתוך כפייה פנימית שמונעת מתסכול, פחד או חוסר סבלנות כפי שקורה לעיתים כה קרובות.

צמיחה מתוך מנוחה מלמדת אותנו לנוע עם הכוחות הפנימיים השונים שלנו ולא בניגוד אליהם ובכך מאפשרת לנו להפוך כל קושי להזדמנות, כל חסימה לאפשרות וכל פחד, עצב וכעס למקור של מודעות וכח פנימי.

צמיחה אישית מתוך מנוחה - אלי קרסניץ

אפשר לדמות צמיחה אישית מתוך מנוחה לאפשרות לגלוש על גלי הים הפנימי שלנו במקום לנסות להתנגד להם או לגבור עליהם בכח.

מהי מנוחה

כבני התרבות המערבית במאה ה-21 רובנו מכירים את הקושי למצוא מנוחה אמיתית. רובנו טרודים במחשבות, דאגות, רצונות ונסיונות לשפר את עצמנו או את מצבנו הכלכלי, הבריאותי, הזוגי או הנפשי.

לעיתים כשאנו חושבים על מנוחה, אנו חושבים על חופשה בחו”ל, פעילות גופנית, נוף פסטורלי, שינה או עיסוק מסיח דעת כלשהו כמו טלוויזיה, ספר או תחביב אחר. אמנם אנו שואבים הנאה מסויימת מכל הפעיליות האלה אך בתוכנו המירוץ לעולם לא פוסק.

מנוחה אמיתית היא האפשרות הפשוטה והטבעית שזמינה עבור כולנו: לנוח בתוך חווית הרגע הזה. במילים אחרות, זוהי האפשרות היחידה שלא חשבנו עליה – פשוט לומר “כן” למציאות של הרגע הזה ולנוע איתה כגוף אחד.
כפועל יוצא, מנוחה אמיתית כלל לא כרוכה בסטטיות, פאסיביות או ניתוק מהחיים. נהפוך הוא, מנוחה אמיתית היא תנועה עם החיים בכל רגע חדש כאשר הבסיס לתנועה זו הוא הסכמה, חברות ושלמות פנימית במקום ויכוח, פיצול ומאבק עם הרגע הזה.

נשמע פשוט? זה אכן פשוט. פשוט כל כך שרובנו שכחנו שאפשרות כזו בכלל קיימת. כמובן שאין זו אשמתנו, אנו חיים בחברה שלא מלמדת אותנו את האמנות המופלאה הזו של תנועה עם החיים וצמיחה טבעית מתוך הרגע הזה.
עם זאת, מכיוון שמנוחה אמיתית היא כל כך טבעית לנו, ברגע שנתחיל להזכר באופן מעשי באפשרות הזו, היא תחולל בנו שינוי עוצמתי, טבעי והרמוני שיאפשר לנו לחוות שלווה, שקט נפשי, איזון נפשי ואושר שמאז ומעולם היה זכותנו הטבעית.

איך זה עובד בפועל

הראש הרציונלי שלנו נוטה לחפש שיטה או תבנית בכל דבר. זוהי אכן יכולת מופלאה וחיונית מאוד להישרדותנו. חשיבה בדפוסים ובתבניות מקצרת תהליכי חשיבה ומאפשרת לנו להתמודד עם סכנות בצורה יעילה (לדוגמה כשאנו מזהים סכנה מיידית כמו אש, רכב מתקרב או חיית טרף, אנו מגיבים במהירות כי בתודעתנו קיימת תבנית ברורה לגבי מקרים כאלה).

עם זאת, כשאנו ניגשים לתהליכי צמיחה הוליסטיים, כלומר כאלה שכוללים את כל ההיבטים הרגשיים, המחשבתיים והגופניים שלנו, חשיבה תבניתית תהווה מכשול להבנה אמיתית.

צמיחה מתוך מנוחה היא לא שיטה או תבנית. זוהי דרך חיים מעשית, חוויתית, אוהבת, אינטלגנטית וקשובה הנתונה לשינוי והתפתחות תמידית ולא נאחזת בתבנית אחת קבועה. הרי החיים עצמם וכל מה שחי נתונים לשינוי תמידי והתפתחות ולכן דרך חיים של הרמוניה, איזון והקשבה צריכה להיות כזו שמשתנה ומתפתחת ממש כמו החיים עצמם. אפשר לומר שצמיחה מתוך מנוחה היא החיים עצמם כשאנו מסכימים לחיות אותם בגמישות, טוטאליות ואהבה.

אמנם ישנו ידע תאורטי רב (שהולך ומתפתח כל הזמן) ותרגולים ותהליכים מעשיים רבים במסגרת צמיחה מתוך מנוחה, אך כל אלה הם רק אמצעים זמניים שנועדו לשימוש ברגע אחד וניתן להשליך אותם ברגע הבא, הכל בהתאם לצורך של הרגע ושל כל אדם באופן ייחודי ומדוייק עבורו.