פוסטים

איך להצליח בגמילה, שינוי הרגלים והגשמה עצמית

לא משנה אם מדובר בתהליך של שינוי הרגלים, גמילה מהרגלים כמו עישון, אכילה רגשית והתמכרויות אחרות או בתהליך כמו אימוץ אורח חיים ספורטיבי ובריא, הרזייה או הגשמה עצמית בכל תחומי החיים, אני רוצה לחלוק אתכם עקרון בסיסי שמאפשר את ההצלחה בתהליך.

העקרון שאני מדבר עליו, לא קשור לשום טכניקה, לשום גישה פסיכולוגית או רוחנית וגם לא מצריך מאתנו שום מאמץ. מדובר בהכרה טבעית וכנה בצורך הרגשי העמוק והחזק ביותר שלנו.

מהו מקור האנרגיה והעוצמה שלנו?

אם אתם כמוני, בטח כבר ניסיתם לעשות שינוי או שניים בחיים. שינוי הרגלים כמו למשל לאכול בריא או להפסיק לעשן. או שאולי ניסיתם לשנות הרגלי אכילה, לעשות ספורט, לאמץ הרגלים חברתיים חדשים, לדבר או להציג את עצמכם באופן שונה, להפסיק להכנס לקשרים לא בריאים ועוד.

ייתכן שעם כל הרצון הטוב, לא הצלחתם לגייס את עצמכם להתחיל בתהליך כלל וייתכן שבהתחלה הרגשתם “על הגל” והתמלאתם בציפיה לבאות… התחלתם להרגיש שהנה סוף סוף אתם מצליחים לשנות את מה שכל כך רציתם, רק כדי ליפול ולהתאכזב ולגלות ששוב חזרתם לאותה נקודה בלי להבין למה.

אם זה קרה לכם או קורה לכם כעת, אתם בוודאי שואלים את עצמכם – למה? למה זה קורה לי?
האם אני לא מספיק חזק? לא מספיק אחראי? לא מספיק חכם? לא מספיק אכפת לי?
או במילים אחרות…מה לא בסדר אצלי?

אז הרשו לי להרגיע אתכם – הכל בסדר אצלכם. כבר עכשיו.
הדבר היחיד שחסר כעת הוא מודעות, הכרה או ראייה כנה של מקור האנרגיה והעוצמה המשמעותי שלכם לתהליך של שינוי הרגלים.

הסוד להצלחה בכל תהליך של גמילה ושינוי הרגלים, נמצא במערכת היחסים הפנימית שלנו, בשיחה הפנימית שלנו עם עצמנו שמאפשרת לנו גישה למקור האנרגיה והעוצמה המשמעותי ביותר שלנו.

אפשר לומר שיש לנו שני מקורות אנרגיה:

1. החשיבה ה”רציונלית” שלנו שמתוכה אנו מנסים לעשות שינויים על סמך הבנה שכלית של המציאות ונסיון להיטיב עם עצמנו.
החשיבה ה”רציונלית” שלנו מהווה חלק קטן מאוד מהאנרגיה הכללית שלנו וכאשר הניסיון שלנו להשתנות או להגשים את עצמנו, מונע רק מתוך מקור זה תוך התעלמות מהמקור השני שהוא לגמרי רגשי, אנו עתידים לעבוד קשה, להתאמץ וב99.9% מהמקרים, אנו עתידים לחוות כשלון ואכזבה.

2. העולם הרגשי התת מודע שלנו שמהווה את הילד או הילדה הפנימיים שלנו ושפועל מתוך צרכים רגשיים עמוקים.
המקור הזה מהווה את החלק הגדול והמשמעותי ביותר של האנרגיה שלנו וכאשר אנו הולכים ידי ביד, באופן מודע וקשוב לצרכים הרגשיים העמוקים שלנו, השינוי מתרחש בנו בקלות, באופן טבעי, אורגני, מהנה וב99.9% מהמקרים, נחווה הצלחה, למידה וריפוי רגשי ונפשי בדרך.

אם ניסיתם לעשות שינוי הרגלים כלשהו בחייכם ולא הצלחתם להתחיל או שהתחלתם ונכשלתם שוב ושוב, הסיבה לכך היא התעלמות או העדר מודעות כנה ואמיתית לצרכים של העולם הרגשי התת מודע (הילד הפנימי).

העקרון שמאפשר הצלחה בתהליך של גמילה, שינוי הרגלים והגשמה עצמית

כדי שתהליך של גמילה או שינוי הרגלים יצליח באמת, עלינו להיות מחוברים למקור האנרגיה השני שלנו והעמוק שלנו שהוא העולם הרגשי התת מודע שלנו – הילד הפנימי. זו הבנה מאפשרת לנו לפעול בהתאם לעקרון שמשפשר כל תהליך של גמילה, שינוי הרגלים והגשמה עצמית.

את העקרון הזה אפשר להבין כשאנחנו שואלים את עצמנו – מהם הצרכים הרגשיים והעמוקים של ילד? מה למעשה צריך ילד באמת? למה הוא זקוק יותר מהכל מההורים שלו?

וזהו העקרון שאני מדבר עליו:

ללכת יד ביד עם הילד הפנימי שלנו לאורך כל הדרך 

העקרון להצלחה בגמילה, שינוי הרגלים - אלי קרסניץ
לא לנטוש את הילד שבנו – זהו העקרון להצלחה בגמילה, שינוי הרגלים והגשמה עצמית

הילד הפנימי שחי בתוך כל אחד ואחת מאתנו, זקוק באופן מוחלט לאהבה מוחשית מאתנו, ליחס אוהב מאתנו.

אבל מהי אותה אהבה מוחשית שאנו כל כך זקוקים לה?

יחס אוהב או אהבה, כולל שלושה ביטויים מרכזיים:

1. הקשבה כנה

הקשבה היא הבסיס לאהבה. אם מישהו אוהב אותנו, הוא בוודאי יקשיב ויתעניין בנו ויותר מדוייק מכך…הוא יתעניין ויקשיב לרגשות שלנו.

הקשבה כנה לרגשות של הילד שבנו מתאפשרת בקלות כאשר אנחנו עוצרים לשאול את עצמנו בכנות “מה אני מרגיש עכשיו?” ומקשיבים די זמן כדי לאפשר לתשובה כנה לעלות במילים או בכל דרך אחרת. התת מודע שלנו שהוא הילד שבנו, מבטא את עצמו בהרבה דרכים יצירתיות – מילים, דימויים, תמונות, שירים, תחושות גוף, תנועות ואפילו צלילים.

הקשבה כנה לעצמנו ובעיקר לעולם הרגשי שלנו מאפשרת לנו לפגוש את עצמנו באהבה וללא מאמץ. זהו צעד בונה אמון שמאפשר לנו גישה אל מקור האנרגיה המשמעותי שלנו – אל העולם הרגשי התת מודע שלנו. בדיוק כמו עם ילד אמיתי, עד שלא נקשיב לו באמת, בלי לשפוט, לבקר או לצפות שהוא ישתנה ויעמוד בציפיות שלנו, הוא תמיד ישאר מרוחק ומנותק מאתנו ובצדק…איזה ילד רוצה שישפטו ויבקרו אותו?

כל ילד, פנימי או חיצוני…ולמעשה כל אדם, זקוק להקשבה כנה כמו לאוויר לנשימה.

כאשר אנו לומדים את נושא ההקשבה הכנה לעומק באופן מעשי, אנו מגלים שיש לה שלושה מימדים עיקריים: הקשבה לרגשות ולתחושות, הקשבה לצורך הרגשי העמוק (הבקשה הפנימית שלנו) והקשבה לסיפור המחשבתי שאנו מספרים לעצמנו.
זהו לא המקום להרחיב את הדיבור על כך מכיוון שמדובר בנושא רחב מאוד, אבל אפשר לתת דוגמה אחת להבהרה:

ייתכן לדוגמה שברגע נתון כלשהו, הרגש שלנו הוא פחד ועצב, הצורך הרגשי (הבקשה) שלנו הוא באישור ובטחון והסיפור שאנו מספרים לעצמנו במחשבות שלנו הוא שאף אחד לא מבין אותנו.

הקשבה כנה לעצמנו מאפשרת לנו לשים לב לשלושת ההיבטים החשובים האלה של החוויה שלנו ובכך לתת לעצמנו תחושה של נוכחות אוהבת חסרת מאמץ שמחזירה את האמון אל ביתינו הפנימי – אמון פנימי שמאפשר לנו להצליח בכל תהליך של שינוי.

2. הצטרפות מאשרת

לאחר שהקשבנו לילד שבנו באופן כנה נפתחת האפשרות לתת לו תחושה של הצטרפות – תחושה של ביחד. התחושה הזו היא האישור שאנחנו נותנים לעצמנו להרגיש את מה שאנחנו מרגישים כבר כעת.

לדוגמה: אם הקשבנו לעצמנו וגילינו שאנחנו מרגישים פחד וצורך בבטחון, אנחנו רוצים פשוט להרשות לעצמנו להרגיש את הפחד והצורך הזה בבטחון מבלי לנסות לשנות או “לעשות משהו עם זה”.

ישנן אינסוף דרכים לתת אישור ולהצטרף אל הילד שבנו. כל אחד מאתנו יכול ללמוד את הדרכים הייחודיות שלו לתת אישור ולהצטרף אל עצמו. זהו צעד משמעותי ביותר לכל תהליך של גמילה, שינוי הרגלים או התפתחות אישית בכלל.

חישבו על כך לרגע: אם יש מישהו שבאמת באמת מקשיב לנו בכנות, מאפשר לנו לבטא את הרגשות שלנו, נותן לנו אישור, מצטרף אלינו ומסכים פשוט להיות איתנו ביחד בכל מה שאנחנו כבר מרגישים…באיזו קלות הלב שלנו יפתח לאדם כזה?

באיזו קלות נרגיש בנוח עם אדם כזה? באיזו קלות נרגיש אהובים ובאיזו קלות נרצה לשתף פעולה עם אדם כזה?

בדיוק באותו אופן, גישה אל מקור האנרגיה המשמעותי שלנו – הילד הפנימי שבנו, מתאפשרת בקלות, בנעימות וללא כל מאמץ כשאנו מסכימים לתת לעצמנו את ההקשבה הכנה, האישור ותחושת הביחד שאנו כל כך זקוקים לה.

3. נאמנות מעשית

לעיתים קרובות, שני השלבים הראשונים מספיקים לגמרי. רוב הזמן הצורך הרגשי העמוק שלנו הוא בהקשבה כנה והצטרפות מאשרת.

ב99% מהמקרים אין צורך בשום דבר נוסף כדי לאפשר לעצמנו חיבור ואחדות עם העולם הרגשי שלנו – חיבור שמחזיר את האמון הפנימי הביתה אל הלב שלנו ומאפשר לנו להינות ממקור האנרגיה העצום שהוא העולם הרגשי התת מודע שלנו ולהצליח בכל תהליך של גמילה, שינוי הרגלים או הגשמה עצמית.

ובכל זאת, לפעמים נדרש שלב נוסף שאני קורא לו “נאמנות מעשית”. אסביר אותו בדוגמה פשוטה:

נניח למשל שיש לי ילד שמביע קושי ומצוקה וכהורה טוב ואוהב אני מקשיב לו בכנות ומגלה שהוא סובל מכאב פיזי כלשהו ומרגיש פוחד וחוסר בטחון. לאחר שהקשבתי לו, אני מצטרף אליו ומאשר את הצורך הרגשי שלו – נותן לו תחושה שזה ממש בסדר לפחד ושאנחנו יחד ואני מקבל אותו כמו שהוא. כל זה נפלא והילד מרגיש אהוב והרבה יותר רגוע, אבל הכאב הפיזי עדיין נמצא שם ולכן השלב הבא יהיה נאמנות מעשית – לחפש מענה או מרפא לכאב הפיזי של הילד.

ייתכן שאצליח למצוא מרפא וייתכן שלא, אבל התחושה של הילד שלי תהיה שיש לו הורה אוהב קשוב, מאשר ונאמן שמנסה למצוא מענה לצורך שלו באופן מעשי.

ובינינו, מה עוד אפשר לבקש מאדם כלשהו?

אם מישהו מקשיב לי בכנות, מצטרף אלי ונותן לי תחושה שאנחנו ביחד, שזה בסדר להיות כל מה שאני ואפילו מנסה למצוא מענה פיזי לצרכים שלי…מה עוד אפשר לבקש?

זוהי אהבה או יחס אוהב. זהו משולש האהבה הפנימי שבעזרתו אפשר להצליח בכל תהליך של שינוי הרגלים, גמילה והגשמה עצמית.

מדוע?

מכיוון שכאשר מתקיימת בנו אהבה מודעת כזו, האמון הפנימי שלנו בעצמנו הולך וגדל. האמון הפנימי שלנו הוא התחושה של הילד הפנימי שיש לו הורה פנימי אוהב, קשוב ונאמן.

מתוך אמון פנימי אמיתי (להבדיל מאמונה כלשהי), הדרך לכל שינוי וריפוי היא קלה, טבעית ואפילו מהנה.

זוהי צמיחה אישית אמיתית, זהו הריפוי וזוהי הדרך הכנה, המדוייקת והאותנטית ביותר לממש את עצמנו בכל מישורי החיים.

משולש האהבה הפנימי שמאפשר הצלחה בכל תהליך שנרצה לעבור

מלכודת ההתלהבות הראשונית

ישנה נקודה אחת שמהווה מכשול קלאסי ונפוץ מאוד לכל תהליך של גמילה, שינוי הרגלים והגשמה עצמית. נקודת המכשול הזו יכולה להגיע תוך פרק זמן שנע בין שעות בודדות לשבועות ואפילו חודשים מתחילת התהליך.

אני קורא לנקודה הזו “מלכודת ההתלהבות הראשונית”. בואו נבין ביחד מה קורה למעשה כשאנחנו יוצאים לדרך של שינוי כלשהו בחיינו.

זכרו שנקודת המפתח לאורך כל הדרך היא אמון פנימי. אמון פנימי שלנו בעצמנו (ולא אמונה במשהו), אמון פנימי באהבה מעשית ובלתי מתפשרת שלנו לעצמנו – אהבה שבאה לידי ביטוי בהקשבה כנה, הצטרפות מאשרת ונאמנות מעשית לאורך כל הדרך.

כדי להינות מחיים נטולי מאמץ ומהגשמה עצמית אמיתית, אנו חייבים לתת לילד הפנימי שלנו את התחושה הכנה שהוא מספר אחד עבורנו. שאין לנו ולא יהיה לנו שום דבר חשוב יותר מהאהבה העצמית הזו.

ילדים זקוקים לבטחון הזה…זכרו כמה חשוב היה לכם בילדותכם להרגיש שהאהבה של הוריכם אליכם תתקיים ללא תנאים. זכרו כמה מפחיד, מכווץ וכואב זה היה כשנוכחתם לדעת שיש תנאים לאהבה הזו או שההורים כלל לא שמים לב אליכם ועסוקים בדברים “חשובים יותר”.

אנו זקוקים לאמון הפנימי הזה כאוויר לנשימה ועבור רובנו, האמון הפנימי הזה לא התקיים במשך שנים רבות.

אז עכשיו אנחנו מחליטים לצאת לדרך חדשה. אחנו מחליטים לשנות את חייינו ולנסות לחיות נכון יותר, בריא יותר ולהגשים את עצמנו. הילד שבנו חווה פחד והתרגשות בו זמנית, הוא כמו מציץ מהפינה שלו ובודק…האם יש פה הזדמנות אמיתית לאהבה?

ייתכן שתבחילת התהליך נחווה התרוממות רוח, תקווה ואמונה מחודשת…אנו כאילו נותנים יד לילד שבנו ומבטיחים לו שעכשיו יהיה טוב יותר, שהנה אנחנו הולכים להינות ביחד…לרוץ ביחד…שיהיה כיף…שתחושת הביחד תחזור אלינו. והילד נוטה להאמין…הוא מתחיל לשתף פעולה ומאפשר לנו לגייס אנרגיה פנימית ולהתחיל בשינוי המיוחל.

אבל לרוב, די מהר אנחנו מתחילים להתלהב…להתלהב מכך שהנה אנחנו עושים שינוי, ויחד עם ההתלהבות הזו מופיע פחד גדול…פחד מאכזבה, מכשלון, מכאב…והרגשות האלה, הם רגשות ילדיים לגיטימיים…אבל מה אנחנו עושים איתם?

לרוב, מתוך רצון עז לשמר את ה”הצלחה”, אנו מדחיקים, מתעלמים ומנסים להשתיק את הקולות הילדיים האלה בתוכנו…וזה מחזיר אותנו אל נקודת ההתחלה.

כאן הילד שבנו כמו מגלה שהוא מרומה. שהבטחנו לו שנהיה ביחד, שתהיה אהבה ושיהיה כיף…והנה כשהוא מפחד…אנחנו נוטשים אותו לטובת קולות של “חשיבה חיובית” שאומרים לנו שצריך לחשוב חיובי, להתמקד במטרה ולהתעלם מהרגשות שלנו.

והילד החמוד הזה שבנו פשוט מתאכזב ומכבה את הברז הפנימי. הוא מתכווץ ובקלות רבה גורם לנו לגלוש חזרה אל ההרגלים הישנים שלנו…אל הסיגריה, אל הסם, אל האוכל המשמין, אל צפייה בטלוויזיה, אל תסכול, חרדה ודכאון וכל אותם מקומות מוכרים ו”נוחים” שחיינו סובבים סביבם.

לפחות שם הוא לא יתאכזב. את המקומות האלה הוא כבר מכיר…לא שנעים שם, אבל לפחות לא מבטיחים לו הבטחות ואז נוטשים אותו בפעם המי יודע כמה…זה פשוט כואב מידי.

להצליח בקלות ובהנאה בכל תהליך של שינוי בחיים

בואו נסכם לרגע את מה שנאמר עד כה בארבע נקודות פשוטות וברורות:

1. כדי להצליח בקלות ולאורך זמן בתהליך של גמילה, שינוי הרגליים או הגשמה עצמית, עלינו להיות מחוברים למקור האנרגיה העיקרי שלנו – העולם הרגשי התת מודע שלנו (הילד הפנימי).

2. כדי שהחיבור הזה יתאפשר כל שעלינו לעשות הוא ללמוד לתת לעצמנו אהבה מוחשית. אהבה שכוללת שלושה היבטים מרכזיים  – הקשבה כנה, הצטרפות מאשרת ונאמנות מעשית.

3. לאורך הדרך חשוב להיות ערים לנקודת הכשל – “מלכודת ההתלהבות הראשונית” ולוודא שאנו לא נוטשים את הילד שבנו או במילים אחרות לא מדחיקים או מתעלמים מרגשות של פחד, חוסר בטחון, חוסר אמון, עצב וכעס אלא דווקא מפנים להם אוזן קשובה, נאמנה ואוהבת.

4. העקרון היסודי שהוא נטול “שיטות”, פטנטים, גימיקים וקיצורי דרך שלא באמת עובדים ושמאפשר לנו להצליח בכנות וליצור שינוי אורגני בחיים הוא:

ללכת יד ביד עם הילד הפנימי שלנו לאורך כל הדרך 

כשאנו לומדים את הנקודה הזו באופן מעשי ויומיומי, חיינו עולים באופן טבעי על מסלול של צמיחה, התפתחות ומימוש עצמי טבעי ואוהב.
מבחינתי, זהו תמצית המסע לריפוי, התפתחות וצמיחה אישית. זהו מסע מרתק, דרך של ריפוי והתרחבות פנימית כנה ועמוקה.

פחד משינויים – מה עושים איתו?

פחד משינויים…כמה מתסכל. מי מאתנו לא חווה את הפחד הזה? עבור חלקנו, פחד משינוי הופך לקושי משמעותי ובא לידי ביטוי בחרדה, תקיעות, קושי בקבלת החלטות, חוסר מימוש עצמי, רגשות אשמה, חוסר בטחון ותחושת חולשה וחוסר אונים.

אחת הדוגמאות הטובות ביותר לאדם שפוחד משינויים הוא אני. כל חיי פחדתי משינויים. בין אם זה לעבור דירה, להכנס לקשר חדש, לעזוב קשר ישן, לשנות קריירה, לעשות בחירות בחיים ואפילו לנסוע למקום חדש ולא מוכר. כל צעד כזה היה מלווה ברמות משתנה של חרדה, תסכול, כעס ורצון עז לברוח ולהדחיק את הכל.

אני זוכר את התסכול והחרדה שהרגשתי (והדחקתי) כשניצבתי בפני אפשרות לשינוי משמעותי בחיי. במקרים רבים הייתי גורר החלטות במשך חודשים ושנים, בוחר שלא להתמודד, מאשים אחרים בבעיות שלי, מנסה לספר לעצמי שזה לא חשוב ושיש גורם אחר כלשהו (למשל הגורל או אלוהים) שיגרום לדברים לקרות באופן הנכון בלי שאני אתערב.

במבט לאחור אני רואה כמה סבל חוויתי כשלא הסכמתי לראות, לפגוש ולהכיר את הפחד שלי משינויים.

הנה ראיון קצר שלי לרשת א’ של קול ישראל בנושא פחד משינויים והתמודדות עם פחדים. מוזמנים להאזין לו ולקרוא את המשך המאמר.

הדחקה – הדרך האוטומטית

עבור רובנו, הדחקה היא ברירת המחדל. אנחנו פשוט מעדיפים לא לראות, להתעלם ולא להרגיש רגשות שלמדנו לזהות אותם כ”שליליים”, “מגונים” או כ”חלשים” וכמובן שפחד נמצא בראש רשימת הרגשות המודחקים שלנו כי הרי בינינו…מי מאתנו רוצה לפחד? ועוד להיות כנה ולהראות את זה מול אנשים אחרים?

כולנו למדנו בשלב כזה או אחר להדחיק את הפחדים שלנו ולנסות להיראות “אמיצים”, אבל המציאות מתחת לפני השטח שלנו שונה לגמרי.

מתחת לפני השטח הפחד המודחק שלנו משינויים מייצר מתח, אי נוחות, כאב רגשי ותסכול. אנחנו כמובן יכולים לבחור להתעלם ממנו ולהדחיק אותו, אך לא לאורך זמן.

כאשר רגש עוצמתי כמו פחד זוכה להתעלמות והדחקה במשך תקופה ארוכה, הוא מתחיל לבוא לידי ביטוי כחרדה, מתח, חוסר שקט נפשי ותסכול הולך וגובר.

למרות שאנו נוטים לראות בסימפוטמים של חרדה וחוסר שקט נפשי בעיה, זוהי למעשה הדרך הטבעית והבריאה שלנו לאותת לעצמנו שאנו במצוקה רגשית ושכדאי מאוד להתחיל לשים לב לרגשות שלנו ולתת להם מענה אמיתי ואוהב.

ואגב, למרות שההדחקה יכולה להיות פתרון נוח באופן זמני, המחיר שאנו משלמים על חוסר הקשבה ומענה לפחד המודחק שלנו משינויים הוא כואב. אנו יכולים למצוא את עצמנו תקועים בעבודה שאנחנו לא אוהבים, בזוגיות שהיא לא בריאה ולא נעימה לנו, במערכות יחסים קשות ומתסכלות עם הורים, קרובי משפחה וחברים או לחלופין עם קושי רב לנהל מערכות יחסים בכלל ועם תחושה הולכת וגוברת של תסכול וחוסר סיפוק מעצמנו ומהחיים.

פחד משינויים – המעצור

אז מהו בעצם פחד משינויים? זהו אותו פחד בסיסי מאפשרות של חוויה חדשה ולא מוכרת, שבעצם מחזירה אותנו לחוויה של פחד מלחוות כאב כתוצאה מאכזבה שלנו מעצמנו ומהחיים…כאב שהוא דווקא מאוד מוכר לנו.

מהיכן נובע הפחד הזה? בעיקר מהתניות הילדות שלנו. בילדות כולנו למדנו דרך חוויות שונות שיש סיבה טובה לפחד ממה שלא מוכר לנו. שכדאי מאוד לאחוז ב”בטחון” המוכר והידוע. כשההורים שלנו ודמויות סמכות אחרות דרשו מאתנו להתנהג ולפעול באופן מסויים, כשנחשפנו לסביבה חדשה ומפחידה כמו גן ילדים או בית ספר ודרשו מאתנו להתנהג “כרגיל” ולהתעלם מהפחד והכאב שלנו, כשהענישו אותנו וכעסו עלינו, למדנו באופן לא מודע שהעולם הוא מקום מסוכן, שכל שינוי הוא סכנה, שכל דבר חדש הוא איום.

אבל ממה באמת פחדנו כילדים? כילדים פחדנו רק מדבר אחד…מחווייה שבה אנחנו לא אהובים – לא אהובים על ידי ההורים שלנו ולא זוכים לחיבה ולאישור שהיוו עבורנו חמצן לנשימה בילדותנו.

זה לא אומר שההורים שלנו לא אהבו אותנו, אלא שעם כל הרצון הטוב, כילדים רובנו לא קיבלנו את היחס האוהב, הסבלני, הרך והתומך לו היינו זקוקים.

מספיק להזכר כמה קושי, כאב וחוסר אונים חשנו כשזכינו ליחס מתעלם, מזלזל או אלים מצד הורינו, כדי להבין את גודל הפחד שלנו מחווית נטישה וחוסר באהבה.

המעצור שאנו חווים כשאנחנו מונעים על ידי פחד משינויים נובע מאותו קישור לא מודע שמתרחש בין המחשבות שלנו על אפשרות לשינוי כלשהו לבין הטראומה והכאב הילדי שלנו שמקורו בחוויות של נטישה וחוסר באהבה.

כאשר אנו מונעים על ידי פחד משינויים, כל אפשרות לשינוי מייד מעלה תסריט פסימי, מפחיד, מכאיב ולא נעים…כאילו באופן אוטומטי, ברירת המחדל שלנו מכוונת על המקרה הגרוע ביותר בכל תסריט שיש בו שינוי.

פחד משינויים – הטיפול

כדי לתת את המענה העמוק המשחרר, האוהב והמדוייק לפחד שלנו משינויים, כדאי להבין מדוע דווקא שינוי מעורר בנו פחד כה גדול.

כדי להבין מהו פחד משינויים, בואו נבין קודם – מהו שינוי עבורנו?

אנו חווים שינוי כמעבר ממצב שבו אנו כביכול “שולטים” (כי התרגלנו אליו או לפחות כך נדמה לנו), למצב חדש שבו אין שום וודאות שנהיה בו בשליטה (ולא משנה כמה סיפורים משכנעים יספרו לנו או נספר לעצמנו).

במילים אחרות, הפחד משינויים הוא בעצם אחת הצורות של הפחד מאיבוד שליטה.

כמובן שאנחנו לא באמת שולטים במצב הנוכחי שלנו שאותו אנו פוחדים לאבד, אבל יש לנו סיפור או תחושה פנימית שכאילו אנחנו כבר יכולים להסתדר במצב הנוכחי איכשהו, גם אם הוא לא נעים לנו.

 

אם כן, מדוע אנו פוחדים לאבד שליטה?

חישבו על אדם שחווה טראומה אמיתית וכואבת. כעת, במצב הפוסט טראומטי, כל עולמו הפנימי וגם גופו יתרכזו במאמץ בלתי נשלט לגונן בכל הכח על המקום הפגוע והכואב שבו.

באותו האופן בדיוק, ה”שליטה” שלנו היא הניסיון הבלתי נשלט שלנו לגונן על מקום טראומטי ופגוע בנו. מקום שנפגע עקב יחס מתעלם, מזלזל או אלים שחווינו בילדות ולעיתים גם בגליאים מבוגרים יותר.

 

כשהטראומה המקורית בנו לא מקבל מאתנו מענה אוהב, ומדוייק ולא זוכה למענה לבטחון שהיא זקוקה לו, אנו חיים בפחד מלאבד את מערכת ההגנה הפנימית שלנו ותמיד נפחד לאבד שליטה.

אצל אנשים שונים הפחד מלאבד שליטה בא לידי ביטוי באופנים שונים, אך אם אתם סובלים מפחד משינויים, בוודאי תבחינו בעוד צורות של פחד מאיבוד שליטה בתחומים שונים בחייכם.

אני מזמין אתכם לבדוק כבר כעת, באילו תחומים בחייכם מופיע הפחד מאיבוד שליטה?

 

פחד משינויים - אלי קרסניץ
פחד משינויים – תגובה טבעית של התגוננות מתוך טראומה

הפחד משינויים הוא בעצם פחד מאיבוד שליטה, שהוא למעשה התכווצות פנימית ובלתי נשלטת שלנו בתגובה לטראומה וכאב שאנו נושאים בתוכנו. הריפוי או הטיפול בנושא הזה חייב להיות טיפול במקום הטראומטי והעמוק שגרם לנו להתכווץ מלכתחילה.

לדעתי ונמנסיוני, כל טיפול שטחי כמו ניסיון לשכנוע עצמי, “חשיבה חיובית”, נסיון לגנות את הפחד או ניסיון להתגבר בכח על הפחד משינויים, עלול לגרום לזעזוע פנימי והחמרה של הכאב הרגשי העמוק שלנו.

אז מהו המענה הנכון, הבריא והאוהב למקום טראומטי וכואב בתוכנו?

באופן טבעי ובדומה לטיפול בילד שעבר טראומה רגשית, הטיפול הוא יחס קשוב, אוהב וכן כלפי אותו מקום רגשי פגוע.

במפגשים אישיים שאני עורך עם אנשים אנחנו לומדים איך להקשיב לעצמנו מבלי לנסות לשנות או “לתקן” את עצמנו. כשאנחנו לומדים להקשיב לעצמנו ולעולמנו הרגשי העמוק בפשטות ובכנות, אנו מגלים בקלות וללא מאמץ את הבקשות הפנימיות שעולות מתוך אותו מקום רגשי טראומטי בתוכנו.

הבקשות שעולות מתוכנו הן תמיד פשוטות, הן תמיד בקשות לאהבה, לאישור, לכנות, ליחס אוהב ועוטף. בעצם, בתהליך ההקשבה הפנימי אנו חוזרים לאהוב את עצמנו ולראות ושהכל בנו כבר בסדר, כבר חכם, כבר בעדנו ושאנחנו לא מפוצלים אלא שלמים עם עצמנו בתוכנו.

עצם הראייה הפשוטה הזו, עצם הנוכחות האוהבת שלנו באותו מקום טראומטי ופגוע, מאפשרת ריפוי עמוק ושחרור הדרגתי של הפחד שלנו מאיבוד שליטה. כתוצאה מכך, היכולת שלנו לתת אמון בעצמנו ובחיים גדלה, הבטחון העצמי משתפר ואנו נהיים ערים ומודעים ליכולת שלנו לתת מענה אוהב, בריא ונכון לעצמנו.

וכל זה קורה ללא שום מאמץ, מאבק או ניסיונות “טיפול” כוחניים שעלולים להביא לטראומות נוספות. כל זה קורה מתוך הקשבה רכה, נעימה וחברית שלנו לעצמנו.

כמה סימנים פשוטים להתנהלות מתוך פחד משינויים:

– האם אתה עובד בעבודה שאתה לא באמת אוהב?
– חולם לעשות שינוי בחיים אבל תקוע באותו מקום שנים?
– האם אתה נמצא בזוגיות שלא באמת מספקת אותך או לחלופין פוחד להכנס לזוגיות חדשה?
– האם אתה חולם על מקום אחר לגור או לחיות בו מהמקום שבו אתה חי כיום?
– האם אתה נלחץ מאוד ממחשבה על שינוי כלשהו באורח החיים שלך?
– האם אתה חווה פחד מיצירת קשרים חדשים והטמעה של רעיונות חדשים?
– האם אתה מרגיש שהזמן חומק לך בין הידיים ושאין לך שליטה על חייך?

במידה כזו או אחרת, כולנו מרגישים את הפחד הזה משינויים. אבל אם הפחד הזה הפך לתחושה של מועקה, של תסכול, של חסימה פנימית כואבת, כדאי לשים לב אליו.
וכמובן שלא מדובר כאן בבשורה “שלילית” או בגיוני כלשהו, ההפך – מדובר בהזדמנות טבעית לחזור וללמוד לאהוב את עצמך ולהינות מהחיים.

פחד משינויים – השחרור

כאשר אנו מונעים באופן משמעותי על ידי הפחד משינויים, אנו חווים הרבה קושי בחיינו. הקושי יכול לבוא לידי ביטוי בעבודה, במערכות יחסים, בתחושת הפיזית והנפשית שלנו, בתחושת חוסר בטחון וחוסר ערך עצמי ובכל היבט של חיינו.

הטיפול המדוייק שאנו נותנים לעצמנו כשאנחנו לומדים להקשיב בכנות עמוקה לאותו מקום כואב ומודחק בתוכנו, מאפשר לנו לחוות שחרור הדרגתי, טבעי ומשמעותי.

כאשר אנו חוזרים להיות בקשר אוהב וחברי עם הפחד שלנו ועם הטראומות שגרמו לנו להתכווץ, אנחנו בעצם חוזרים להיות בקשר חברי ואוהב עם עצמנו.

הדבר המדהים בעיניי הוא, שכאשר אנו חוזרים להיות בקשר חברי ואוהב עם עצמנו, אנו משנים את הגישה שלנו לחיים מבלי שנצטרך להתאמץ.

מנסיוני, למרות שטכניקות וגישות טיפוליות רבות דוגלות בתהליך אינטנסיבי וכוחני המאלץ את האדם להתעמת עם הטראומות שלו, אני מוצא שלעיתים קרובות לטכניקות כאלה יש תופעות לוואי קשות שהן לא פחות מכאיבות מהטראומה המקורית.

באופן אישי, אני מגלה שדווקא הקשבה כנה ושימוש באינטלגנציה הטבעית שלנו מאפשרים ריפוי עמוק ויסודי יותר מכל טכניקה, שיטה או “פטנט” פסיכולוגי שהכרתי.
מבחינתי הגישה לריפוי רגשי וצמיחה אישית היא אורגנית לגמרי, כלומר מונעת מתוך הקשבה לצרכים הייחודיים של כל אדם ולקצב הבריא והאוהב ביותר עבורו.

למעשה, אין צורך בעימות כוחני, מאולץ ולא נעים שלנו עם עצמנו. ריפוי אמיתי מתרחש מתוך הקשבה כנה והאפשרות לזהות את המניע העמוק ביותר שלנו – צורך באהבה ואישור ללא תנאים שלנו מול עצמנו.

ריק

האמת העמוקה לגבי הכחשה, אשמה וקורבנות

כל חיינו, מתחת לפני השטח, אנו מזינים את עצמנו ללא הרף במשאב יקר ערך – תחושת נחמה. נחמה היא ההזנה הרגשית ההכרחית לחיינו המאפשרת לנו לחיות ולהתמודד עם מצבים רגשיים קשים. מפגש מודע ופשוט עם מנגנוני הנחמה הפנימיים מאפשר לנו לנוח באמת, לחוות שלווה אמיתית, הקלה משמעותית וריפוי רגשי עמוק, קל וחסר כל מאמץ המוביל לחיים של נחת, שמחה ואהבה.

על פני השטח של חיינו, אנו חווים לא מעט מצבים רגשיים לא נעימים – מתחים, דאגות, תחושות של תסכול, בדידות, כעס, חרדה, יאוש וחוסר אונים בתחומים שונים של חיינו. מתחת לפני השטח קיימים בנו מנגנונים רגשיים שמניעים את דפוסי האישיות שלנו – אותם דפוסי חשיבה ורגש שמייצרים את המצבים הרגשיים הלא נעימים בחיינו ומביאים קושי אל חיינו ואל מערכות היחסים שלנו.

במאמר הזה אני רוצה לשתף אתכם בתובנה עמוקה, פשוטה ומרפאה להפליא שמאפשרת להביא ריפוי ושחרור לדפוסי האישיות שלנו ולכל סוגי הסבל ואי הנוחות שאנו חווים בחיינו. תובנה שהיא לא רק מפתיעה ומדוייקת אלא קלילה, חסרת מאמץ ואפילו…מצחיקה 🙂

מה קרה לנו בילדות וממשיך לקרות גם היום

באופן טבעי, באנו אל העולם הזה בציפיה מובנית לאהבה שלמה. כתינוקות, הציפיה והצורך הקיומי שלנו היו באהבה וקבלה מושלמת ללא תנאי. במילים אחרות, זה היה ברור לנו ללא כל צל של ספק שבאנו לכאן כדי להיות אהובים, כדי שהצרכים הרגשיים שלנו בנוחות, חיבה, קרבה אנושית, ערך עצמי, בטחון, ביטוי וייחודיות יתממשו וימולאו במלואם באופן טבעי.

כמובן שכתינוקות וכילדים לא היינו מודעים לכך, אבל הציפיה הטבעית הזו להיות אהובים לחלוטין היא הצורך הרגשי הבסיסי שלנו כבני אדם. אבל מה קרה כשהגענו לעולם הזה? האם הציפיה הבסיסית שלנו נענתה?

לרוב, לצד חוויות חיוביות ונעימות, כל אחד ואחת מאתנו חווה אכזבה הדרגתית ועמוקה בילדות. אכזבה שכילדים, לרוב לא היינו מודעים אליה. שוב ושוב חווינו כאב ופחד כשהצורך העמוק שלנו באהבה ללא תנאי נתקל בהתעלמות, התנגדות, כעס, חוסר הבנה, חוסר הקשבה ובמקרים רבים גם בהתעללות פיזית ונפשית. כל זה קרה לא בהכרח כי ההורים שלנו לא אהבו אותנו, אלא כי גם הם בדיוק כמונו לא למדו לתת מענה אמיתי לצרכים הרגשיים שלהם ובמקרים רבים פשוט לא ידעו לתת לנו את המענה הרגשי הנכון עבורנו.

הפחד ההישרדותי שמתוכו גדלנו רובנו, התקופות הקשות שההורים שלנו עברו… כל אלה משתקפים היטב באותה תחושת החמצה קיומית שחיה בלב כולנו. תחושה שהפכה עם השנים לאמונת בסיס לא מודעת. אמונה שבמילים פשוטות אפשר לתרגם אותה כ – אין אהבה אמיתית בעולם הזה.

אגב, כשאני אומר אהבה אמיתית אני מתכוון לאהבה היחידה שהיא אמיתית – אהבה ללא תנאים, אהבה שהיא האפשרות להרגיש שזה בסדר גמור להיות בדיוק כפי שאני עכשיו, שאין תנאים להיותי בעולם הזה, שאין צורך “להשתפר”, “להתגבר” או להוכיח את עצמי כדי להיות ראוי לכל האהבה שבעולם.

לחלקנו, ואני מוכרח להודות שלעיתים קרובות גם לי, הרעיון של אהבה ללא תנאים נשמע מוזר ומופרך…מה? הייתכן שאני כמו שאני ראוי לאהבה? שמותר לי לנוח? שמותר לי להתרווח ולקבל אהבה בלי לעבוד קשה ולהוכיח את עצמי כל הזמן?
הייתכן שמותר לי לקבל את עצמי? לרובנו הרעיון הזה נשמע לא מציאותי…וזה רק מראה עד כמה עמוקה האכזבה שחווינו כילדים.

איך מתמודד ילד עם האכזבה העמוקה בילדות?

לפני הכל אני רוצה להבהיר שרובנו התרגלנו לחשוב על אהבה כעל ערך מוסף – משהו שבא אחרי הישרדות, בטחון כלכלי ועוד. למעשה, עבור ילד אהבה היא הצורך ההישרדותי ההכרחי היחיד. אין עוד כח בעולם שמאפשר לילד לחיות בשלווה ולגדול באופן הרמוני למעט אהבה מוחשית.

ברמה הנפשית, אהבה עבור ילדים וגם עבורנו כמבוגרים היא הזנה בסיסית והכרחית לא פחות ממזון. ילדים שלא מקבלים מספיק אהבה בילדות נוטים לפתח בהמשך חייהם קשיים רגשיים, דפוסי חרדה ודכאון, התמכרויות ובמקרים קשים יותר הפרעות נפשיות שונות שיכולות להקצין עד כדי התנהגות אלימה, חוסר תפקוד וחוסר עניין בחיים עצמם. ואגב אני לא מדבר כאן על מקרים קיצוניים…במידה כזו או אחרת כולנו מכירים את התופעות האלה בחיינו.

בימינו זהו סוד גלוי שאהבה בילדות מכתיבה באופן משמעותי ביותר את תפיסת עולמנו ואת הקשיים עמם נתמודד כמבוגרים. אז איך התמודדנו עם הכאב והאכזבה שחווינו בילדות? איך ניחמנו את עצמנו?

הדבר היחיד שילד לא יכול באמת להאמין בו הוא שההורים שלו, שמהווים עבורו את כל העולם, לא אוהבים או לא יודעים לאהוב אותו באמת. המציאות הזו היא מרה מידי עבור כל ילד…היא בלתי ניתנת לעיכול. הבשורה הזו, שאין לילד הורים שיודעים לאהוב אותו באמת, כל כך קשה ומכאיבה עד שכילדים למדנו באופן לא מודע לנחם את עצמינו בסיפורים.

היכולת הזו לנחם את עצמנו בסיפור פנימי באופן לא מודע, הפכה להיות הטבע שלנו והטבע שלנו הוא תמיד אהבה עצמית ללא תנאים. למעשה היכולת לנחם את עצמנו בסיפורים פנימיים היא המעשה הכי חכם והכי אוהב שיכלנו לעשות כילדים כדי לאפשר לעצמנו לחיות במידה כלשהי של בטחון גם אם הוא בטחון לא נוח ולא נעים.

עם השנים, מנגנוני הנחמה הפנימיים שלנו הפכו לחלק עצום ממה שאנו קוראים לו היום – האישיות שלנו. ואני רוצה להבהיר מראש: מנגנוני הנחמה הפנימיים שלנו הם אוהבים, חכמים ומדוייקים לחלוטין גם אם הם נראים לנו כמקור לכל הסבל ולכל הבעיות שלנו.

במבט מעמיק וכנה אנו מגלים שלנחם את עצמנו בסיפור פנימי, זה מעשה אוהב ומושלם ואין צורך לשנות בו דבר…אך בואו לא נקדים את המאוחר 🙂

להזין את עצמנו בנחמה…זה כל הסיפור

מנגנוני הנחמה הפנימיים – הזנה רגשית הכרחית

אז מה הם מנגנוני הנחמה הפנימיים שלנו?
מתוך מפגש עמוק וכנה עם עצמי ומתוך ניסיון בליווי וטיפול במאות אנשים שעברו איתי תהליכי ריפוי רגשי, צמיחה אישית והתעוררות פנימית, גיליתי שישנם שלושה מנגנוני נחמה פנימיים בסיסיים שמתקיימים בכולנו:

הכחשה – זוהי היכולת שלנו להתעלם, להדחיק, להמנע ולא לראות את מה שאנו מרגישים באמת. מנגנוני ההכחשה שלנו מתחילים בכיווץ הנשימה, ביצירת מתח בשרירים מסויימים והסתת תשומת ליבנו מנושאים רגשיים שונים או במילים אחרות – אטימות רגשית. כדי לתחזק את מנגנוני ההכחשה שלנו אנו יכולים לספר לעצמנו ש”הכל בסדר”, לנסות להיות “אופטימיים”, לומר לעצמנו ש”זה לא חשוב”, להתמכר לפעילויות שונות כמו אכילה רגשית, צפייה בטלוויזיה, עישון, סמים, עיסוק במיניות ועוד. 

בבסיס כל מנגנוני ההכחשה שלנו נמצא הסיפור הפשוט ש”זה לא קורה לי”. אפשר לדמיין את הילד הפנימי שבנו מספר לעצמו שוב ושוב שהוא לא ננטש, שהוא לא נפגע, שהוא לא חווה חוסר באהבה ושבעצם אין שום בעיה.

ההכחשה הזו, היא הדרך שלנו לייצור תחושה מינימלית של בטחון כדי שנוכל להמשיך לחיות ולא לקרוס אל תוך אותו כאב נורא ובלתי נסבל של בדידות קיומית. כשאני נתקל במנגנוני הכחשה אצל אנשים, אני רואה את האהבה העצמית העצומה שנמצאת בבסיס הדפוס הזה.

אני לעולם לא מנסה לגרום לאדם להתעמת בכח עם מה שהוא מכחיש אלא מלווה אותו ברכות למפגש כנה ואוהב עם מנגנון ההכחשה עצמו. המפגש הכנה הזה כבר עושה את כל העבודה, כפי שאסביר בהמשך.

אשמה – אשמה היא עוד דרך נפלאה שלנו לספר לעצמנו שבעצם, הכל בסדר. אתם וודאי מתפלאים לקרוא את השורות האלה…באופן טבעי תתהו – “אבל אשמה דווקא גורמת לי להרגיש לא בסדר עם עצמי, אז איך בדיוק היא משרתת אותי?” – תהייה מובנת לגמרי.

כדי להבין איך אשמה מנחמת אותנו, בואו נחזור שוב אל אותו הילד שחווה חוסר באהבה מצד הוריו בילדות. כפי שציינתי קודם, הדבר היחיד שילד (וגם אדם מבוגר) לא יכול להתמודד איתו הוא ההכרה בכך שההורים שלו (שמהווים בילדות את העולם כולו) לא אוהבים או לא יודעים לאהוב אותו.

כדי להמנע מהתסריט האיום הזה, אנו לומדים “לקחת אחריות” ולהאשים את עצמנו. הסיפור שאנו מספרים לעצמנו כאן הוא ש”זה לא שההורים לא אוהבים אותי, אלא זה אני שלא בסדר. אני לא ראוי לאהבה. ההורים שלי אוהבים אותי ואני הוא זה שלא יודע לקבל אהבה – אני הבעיה ולא הם”.

למרות שעל פני השטח זה יכול להשמע מוזר, בעומק העולם הרגשי שלנו יש בכך היגיון מושלם. כילדים אנו לא יכולים להאשים את ההורים שלנו, ההורים הם אלה שמקיימים, מזינים ומלווים אותנו מרגע כניסתנו אל העולם הזה.

כדי לנחם את עצמנו אנו יכולים לספר לעצמנו שאנחנו בעצם אלה שלא ראויים לאהבה, לחיות בתחושה תמידית של “אני לא בסדר”, “אני עדיין לא מספיק טוב” או “אני לא ראוי לאהבה, יחס, אהדה, חיבה, תשומת לב”…”הכל באשמתי” (נשמע מוכר?).

דפוסי האשמה הפנימיים שלנו הם נחמה עמוקה המאפשרת לנו לחיות, גם אם לא בנוחות ולא באושר, אך להמשיך לחיות בתחושה של נחמה מסויימת. גם אם על פני השטח אנו מספרים לעצמנו שאנו רוצים להרגיש טוב עם עצמנו, לקבל את עצמנו ולהיות “חופשיים”, האמת העמוקה היא שאנו זקוקים לתחושת האשמה כמו לאוויר לנשימה.

כלל פשוט הוא שכל עוד אנו מספרים לעצמנו שאנו רוצים להרגיש טוב יותר, להיות משוחררים מאשמה, אנו ממשיכים מתחת לפני השטח לקיים את אותו דפוס שמספר שוב ושוב באינספור דרכים יצירתיות שאנו עדיין לא מספיק טובים, אשמים ולא ראויים לאהבה בדיוק כפי שאנחנו.

גם במקרה הזה מדובר במנגנון של אהבה טהורה וכשאני פוגש את המנגנון הזה אצל אדם שבא אלי לעבור תהליך של ריפוי רגשי, אני לא מנסה לשכנע אותו לשנות את הדפוס הזה אלא רק מעודד אותו ברכות לראות את עצם קיומו של הדפוס ואת הדרכים בהן הוא ממשיך לקיים אותו בכל רגע חדש.

קורבנותעוד מנגנון נחמה מושלם. בבסיס דפוס זה אנו בעצם מספרים לעצמנו שיש גורם אחר “הגורם המקרבן” שגורם לכך שאנו לא מרגישים אהובים או לא נמצאים במקום שבו אנו רוצים, אמורים או צריכים להיות. כמו במקרה של אשמה, גם כאן בסיפור הנחמה העמוק שלנו, אנו מספרים לעצמנו באופן לא מודע שבעצם ההורים אוהבים אותנו אבל יש גורם אחר שמונע מאתנו להרגיש אהבה.

היצירתיות האינסופית שלנו מאפשרת לרקום אינסוף סיפורי קורבנות. אנו יכולים לספר לעצמנו שאנו קורבנות של הסביבה, של המדינה, של החברה, של נסיבות החיים, של מצב בריאותי כלשהו, של בני הזוג שלנו, של אלוהים, של הגורל, של הבוס בעבודה, של המצב הכלכלי, וגם של איכות מסויימת בתוכנו (לדוגמה חוסר בטחון, חוסר מודעות, בלבול, פחד, מחשבות כלשהן וכדומה) ואפילו של ההורים שלנו, אלא שכמבוגרים אנו לא מאשימים את אותם ההורים שחווינו בילדות. ההורים שחווינו בילדות שמורים עמוק בתוכנו במקום מיוחד ולא מודע שהוא נקי מאשמה.

ייתכן שלאחר קריאת שורות אלה אתם מרגישים התנגדות או בלבול. מה שאני מציג כאן יכול להשמע מהפכני  – הרי כולנו התרגלנו לחשוב שהכחשה, אשמה וקורבנות הם בעיה, הם מכשול והם העניין הלא פתור שלנו. במובן מסויים זה נכון, מנגנוני הנחמה שלנו הם מאוד לא נעימים ומצריכים מאתנו מאמץ והשקעת אנרגיה תמידית אבל מצד שני הם מאפשרים לנו להמשיך לחיות. הם מספקים לנו את תחושת הבטחון והנחמה הבסיסית שאנו זקוקים לה כאוויר לנשימה והכל קורה מתחת לרדאר המודעות שלנו.

לראייה, בחנו את עצמכם כעת בכנות – כמה מהאנרגיה המנטלית שלכם – מהמחשבות שלכם, מבטאות מנגנונים של הכחשה, אשמה וקורבנות? גם אם לא באותן מילים, איזה אחוז מהמחשבות שלכם מספרות ש”זה לא קורה לי”? ש”משהו עדיין לא בסדר בי”? ש”מישהו או משהו אחר אחראי למצב הלא נעים שלי”?

אם נבחן בכנות נגלה שרוב המחשבות שלנו מבטאות באופן מושלם את שלושת מנגנוני הנחמה – הכחשה, אשמה וקורבנות. אם נחשוב לרגע גם על האנשים הקרובים אלינו, נשים לב שגם הם עוסקים במידה רבה בשלושת דפוסי הנחמה הפנימיים האלה.

אבחנה מעניינת נוספת היא ששלושת מנגנוני הנחמה האלה מזינים אחד את השני ויוצרים רצף מחשבתי. לדוגמה – אנו יכולים לספר לעצמנו שאנו קורבנות של תחושת האשמה שלנו, להתכחש לקורבנות שלנו ולהאשים את עצמנו על ההכחשה שלנו…וחוזר חלילה.

כמה שאנחנו יצירתיים…אנחנו יודעים לנחם את עצמנו באופן מושלם ולאחוז בסיפורים שלנו תמיד.

אפילו כשנדמה לנו שהכחשה, אשמה וקורבנות הם הגורם היחיד לייסורים שלנו, חישבו על האלטרנטיבה: מבחינת המקום הילדי והלא מודע שלנו, לא לספר לעצמנו את הסיפורים האלה זה כמו לקרוס לתוך בור אפל ללא תחתית וזו הסיבה שבפועל אנו נאחזים בהם בכל כוחנו בלי שכלל נבין מדוע.

גם אם שקעת בעבר בדכאון עמוק או חרדה קשה, דע לך שכל עוד סיפרת לעצמך סיפור של הכחשה, אשמה או קורבנות, מעולם לא וויתרת על עצמך באמת.

מנגנוני הנחמה הם מושלמים

הנקודה החשובה ביותר להבנה היא זו: מנגנוני הנחמה שלנו הם מושלמים ולא זקוקים לשום שינוי. על פני השטח אנו מספרים לעצמנו שאנו רוצים להיות מאושרים ולהרגיש טוב, אבל ההיגיון ההישרדותי הילדתי העמוק שבנו מבין דברים אחרת.

למעשה הסיבה לכך שאנו מחפשים מצב “טוב” יותר מהנוכחי או במילים אחרות – מספרים לעצמנו שמשהו עדיין לא מספיק טוב בחוויה שלנו, היא שאנו מופעלים באופן לא מודע מתוך אותם מנגנונים של נחמה פנימית.

המנגנון ההישרדותי הילדתי ממשיך לנהל את חיינו כל עוד אנו לא מודעים אליו. אלה אמנם לא יהיו חיים מאושרים ונוחים, אך אלה יהיו חיים. כדי להבהיר את הנקודה הזו, אפשר לנסח זאת כך:

יש רק דבר אחד שגורם לאדם לעשות משהו לא נעים – פחד הישרדותי

בשם ההשרדות בני אדם יכולים לעבור קשיים עצומים, להתמודד עם כאב פיזי ונפשי עצום ולחיות בתנאים של צמצום וסבל נורא…הכל כדי לשרוד. כמבוגרים אנו נוטים להתעלם ולזלזל בפחד הקיומי העמוק שמנהל אותנו ושוכחים לשים לב שעבור הילד הפנימי שלנו, אהבה היא הזנה הכרחית והחוסר באהבה בילדות מניע אותנו לאחוז באופן מוחלט ומושלם במנגנוני הנחמה הפנימיים שלנו.

היש מעשה אוהב יותר מזה? היש מעשה אמיץ יותר מזה? כילדים וגם כיום אנו גאונים מדהימים ביכולת שלנו לספר לעצמנו סיפור פנימי של נחמה ולשלם על כך בקושי וכאב רב במשך כל חיינו. עד כדי כך אנו אוהבים את עצמנו ולא מוותרים על עצמנו אפילו לרגע אחד.

אבל מה עושים עם זה?

ובכל זאת נשאלת השאלה הבלתי נמנעת – אבל מה עושים עם זה? איך מפסיקים להתנהל מתוך מנגנוני הנחמה הפנימיים שלנו?

הרי זה לא נעים, זה כואב, זה לא נוח ולא עוזר לנו להתקדם בחיים ולהגשים את עצמנו. כל כך הרבה תורות רוחניות וגישות פסיכולוגיות וטיפוליות מדברות על “לשתחרר מקורבנות ואשמה”, “להפסיק להתכחש”, “להסתכל לאמת בעיניים”.

נכון, להתנהל מתוך מנגנוני הנחמה שלנו זו בהחלט לא חוויה נעימה. וכאן בדיוק מתגלה אמת פשוטה ומדהימה. אמת שמכילה בתוכה את כל הריפוי שאנו באמת זקוקים לו. ריפוי שהוא כל כך קל, פשוט וגאוני שזה מצחיק לחשוב שלא שמנו לב אליו.

ראייה היא אהבה

אם אנו מבינים שדפוסי הנחמה הפנימיים שלנו הם מנגנון הישרדותי ילדי שמאפשר לנו להתקיים בעולם הזה מבלי לקרוס אל תוך יאוש מוחלט, אנו מבינים גם שכל ניסיון לשנות, להפסיק או למחוק בכח את המנגנונים האלה יהיה משול לניסיון לקחת מאדם טובע בלב ים את גלגל ההצלה שבו הוא אוחז. כל ניסיון כזה יהיה חוויה של אלימות, של פגיעה ושל כיווץ פנימי.

כל ניסיון כוחני או מניפולטיבי לשנות את מנגנוני הנחמה הפנימיים שלנו נידון מראש לכישלון. בנקודה זו נופלים מטפלים רבים וגישות טיפוליות ורוחניות שונות. דווקא מכיוון שאנו יכולים לזהות ולראות את מנגנוני הנחמה הפנימיים שלנו יחסית בקלות, קל מאוד ליפול במלכודת של הניסון לשנות אותם בכח.

כדי להמנע מהמלכודת הזו כדאי לנו לבחון את המניע שלנו. למשל – אם אנו מזהים מנגנון של קוברנות ואשמה בתוכנו ומנסים לשנות אותו בכח, הרי שהניסיון הזה עצמו מונע מתוך אשמה – כלומר אנו עדיין מאמינים שהדפוסים שלנו הם לא מספיק טובים כפי שהם.

וכמובן שלא ניתן לפתור אשמה או קורבנות על ידי אשמה. כולנו נוטים ליפול במלכודת הזו של לנסות לשנות מנגנון פנימי בתוכנו בזמן שאנו בעצם מונעים ומופעלים לחלוטין מתוך אותו המנגנון עצמו בלי לשים לב. נדרשת כאן ראייה מדוייקת של המניע שלנו.

אבל האם נדרש עוד משהו חוץ מראייה? האם נדרשת פעולה כלשהי?

זוהי האמת המדהימה שאני מגלה: שום פעולה לא נדרשת מכיוון ש…

עצם הראייה שלנו את המנגנונים הפנימיים שלנו משחררת אותם בלי שום מאמץ או מאבק

 אני חוזר שוב: עצם היכולת שלנו לראות את מנגנוני הנחמה הפנימיים שלנו בכנות וללא ניסיון לשנות אותם – משחררת אותנו מהם ללא שום מאמץ.

מדוע? מכיוון שברגע שאנו רואים את עצמנו כפי שאנחנו ולא מנסים לשנות דבר – אנו כבר חופשיים מהניסיון לשנות. נשמע פשוט? זה באמת פשוט…פשוט עד כדי כך שזה מצחיק.

הנקודה הזו שבה אני רואה את עצמי, כולל כל מנגנוני הנחמה הפנימיים שלי בלי לנסות לשנות דבר…בנקודה הזו אני כבר חופשי מהם בלי לעשות דבר.

זוהי הנקודה הפשוטה והמרפאה ביותר וזוהי האמת העמוקה – ראייה אמיתית היא אהבה.

היכולת לראות אותי כפי שאני באמת, משחררת אותי מהמנגנונים הפנימיים שלי כי כשאני רואה אותי, אני כבר כל האהבה וכל הנחמה שאני זקוק לה.

אפשר להסביר זאת גם כך: אנו זקוקים בכל רגע להזנה רגשית ונפשית. בעוד שמזון פיזי – אוכל, נדרש לגוף במרווחי זמן, הזנה רגשית-נפשית חייבת להנתן בכל רגע מחדש. ההזנה הזו יכולה לבוא משני מקורות:

1. מתוך מנגנוני הנחמה הפנימיים שלנו

2. מתוך ראייה ישירה שלנו את עצמנו ללא מאמץ או ניסיון לשנות דבר

ממש כמו במטוס, אחד מהשניים חייב להתקיים: או טייס אוטומטי או טייס אנושי אמיתי. האופציה השלישית היא התרסקות.

מגנגנוני הנחמה המושלמים שלנו הם הטייס האוטומטי שלנו שדואג לכך שמבחינה רגשית תת מודעת, נוכל לשרוד. הבשורה הנעימה היא שבכל רגע נתון אנו יכולים ללא כל מאמץ להחליף את הטייס האוטומטי שלנו בטייס אנושי אמיתי שהוא – אנחנו עצמנו, ולנווט את החיים שלנו באהבה ובחוכמה בהתאם לצרכים שלנו.

וכל זה קורה ללא מאמץ, ללא מאבק, ללא ניסיון לשנות דבר בכח. כל זה קורה מתוך מנוחה, בחווית הרגע הזה, בפשטות, בכנות ויותר מהכל…באהבה.

לראות זה קל

אם שרדתם את המאמר הזה עד כאן ואתם מרגישים את דבריי ומתחברים למהות שאני מדבר עליה, אל אותה אהבה עצמית חסרת תנאים שתמיד קיימת בנו בין אם בצורת מנגנוני הנחמה הפנימיים שלנו – הכחשה, אשמה וקורבנות, ובין אם בצורת ראייה ישירה ואוהבת שלנו את עצמנו שמשחררת אותנו מהסבל והכאב שאנו חווים, ייתכן שאתם תוהים – “אבל איך אני לומד לראות את עצמי באמת וללא מאמץ”?

עבור רובנו “לראות את עצמי באמת”, נשמע כמו משימה קשה לא פחות מטיפוס על האוורסט. אבל הרשו לי להרגיע אתכם…לראות את עצמי זה קל…כל כך קל שזה לא נתפס. הרי זה קורה כבר כעת…

האמת היא שכל מה שאנו רואים אי פעם זה את עצמנו.

כל מה שנשאר לנו זה להסכים לראות את מה שאנו כבר רואים. אין בכך שום מאמץ.

מה אני חווה כעת? ממש עכשיו?

פחד? עצב? כעס? שמחה? יאוש? בדידות? תשוקה?

מה אני מספר לעצמי כעת? שזה לא קורה לי? שאני אשם במשהו? שמישהו אחר עושה לי משהו?

מה המניע האמיתי שלי לספר לעצמי את הסיפור שאני מספר לעצמי ממש עכשיו?

אם כך, אין צורך לשנות דבר…רק לראות ולשים לב. זה הכל 🙂

אפשר לנוח במציאות הזו כי המציאות הזו היא האהבה המושלמת שאנחנו כבר עכשיו.

ואגב… מותר גם לנשום 🙂

המניע הפנימי – מעבר למילים

למרות שכדי לראות את עצמנו באמת לא נדרש שום מאמץ או מאבק, רובנו חיים בחוויה של בלבול פנימי. מה שמבלבל אותנו יותר מהכל הוא הקושי להבחין בין המילים שמהן מורכבות המחשבות שלנו לבין הכוונה או המניע הפנימי שמאחוריהן.

מה שחשוב כשאנו רוצים לראות את עצמנו באמת, זו היכולת הטבעית להבחין בין מילים לכוונה או מניע.

לדוגמה: את אותו משפט כמו “הכל בסדר” ניתן לומר (או לחשוב) כך שהוא יעביר מספר מסרים שונים לגמרי. מה שחשוב זה לא המילים שאנו מעבירים מראשנו אלא התדר, הנימה או הכוונה – המניע הרגשי העמוק שעומד מאחורי המילים האלה.

אמירה של “הכל בסדר” יכולה בטון ותדר מסויים להוות הכחשה מתוך התעלמות, בטון ותדר אחר להוות קורבנות (כשהיא נאמרת בנימה צינית) ובטון ותדר אחר להוות אישור כנה ואוהב לעצמנו.

מה שמשנה בתקשורת הפנימית כמו גם בתקשורת החיצונית שלנו הן לא המילים אלא התדר או המניע הרגשי העמוק מאחוריהן.

כמטפל ומלווה בתהליכי צמיחה, ריפוי רגשי והתעוררות פנימית, תפקידי העיקרי הוא ללוות את האדם שמולי באופן אוהב, חסר מאמץ וכנה לחלוטין אל האפשרות לראות בקלות וללא מאמץ את המניע הרגשי העמוק שנמצא בבסיס מנגנוני הנחמה הפנימיים שלו.

הראייה הזו תמיד מגיעה אל אותו מקום של ריפוי – אנחנו כבר אוהבים את עצמנו, בכל צורה ודרך אפשרית זה בעצם כל מה שאנו אי פעם עושים.

כשהאהבה הזו היא אוטומטית ולא מודעת היא מביאה איתה אינסוף צורות של סבל – דכאון, חרדה, אשמה, חוסר בטחון, בלבול, יאוש, התמכרויות ועוד.

כשאהבה הזאת היא מודעת, כל הריפוי, השחרור והצמיחה מתרחשים מעצמם באופן טבעי, קל, נטול מאמץ ואפילו נעים, משחקי ומשעשע.

הילד הפנימי שבנו רק מחכה לרגע שבו פשוט ננוח ונראה את עצמנו. שמחת החיים שלנו, השלווה שלנו וההגשמה העצמית שלנו בחיים האלה נובעות בפשטות ובקלות מתוך הראייה העצמית הזו.

כך גם השחרור מכל דפוסי הסבל שלנו. בגישת “ללמוד להיות” שבה אני מלווה אנשים בדרכם הייחודית לצמיחה אישית, אני מגלה שוב ושוב איך חרדה, דכאון ודפוסי סבל נוספים הם כלל לא בעיה. ברגע שאנו לומדים לראות ללא מאמץ את האהבה הקיומית שנמצאת בבסיס מנגנוני הנחמה הפנימיים שלנו, תופעות אלה נושרות מעצמן כמו פרי בשל מעץ.

למעשה ריפוי אמיתי לא דורש מאמץ אלא רק למידה של היכולת שלנו לראות את עצמנו בכנות.

ולסיכום זכרו: הכחשה, אשמה וקורבנות הם מנגנונים מושלמים של נחמה פנימית שלא זקוקים לשום שינוי, אלא רק לראייה כנה ונטולת מאמץ.

בהזדמנות זו אני רוצה להודות לשי אור וספרו המצויין “הורות כמעשה ניסים” שעזר לי להעמיק את ההבנה של מבנה הנפש ולהביא ריפוי גדול לעצמי ולאנשים נוספים רבים.

לרפא את ההורים שלנו בתוכנו כבר עכשיו

בזמן האחרון אני מגלה יותר ויותר כמה כאב אני נושא בתוכי. ככל שהרגישות שלי עולה, ככל שאני מקשיב לעצמי יותר, כך אני מגלה את עומק הכאב, העצבות והפחד שאני נושא בתוכי.
אבל יחד עם הגילוי הזה, אני מגלה גם אור גדול של רכות, מודעות ואהבה פנימית שמאירה את כל המקומות הכואבים שבי. אני מגלה יותר ויותר שאני נושא בתוכי את הכאב של ההורים שלי. את הצער שלהם, את התקווה שלהם לאהבה ולמען האמת, אני רואה לא רק את ההורים שלי בתוכי, אלא את כל הדורות הקודמים…שרשרת אנושית שהולכת אחורה אל מעמקי הזמן שממנו באנו.

לאחרונה גיליתי יכולת חדשה ומופלאה – היכולת לרפא את הכאב של ההורים שלי בתוכי שהיא גם היכולת שלי להפוך להיות אור של אהבה עבור עצמי ועבור כל מי שקדם לי בשרשת האנושית שממנה נולדתי, ובכך לתת לעצמי מתנה ענקית – המתנה של להיות אור של מודעות אוהבת, רכה ומרפאת עבור כל מה שמכאיב לי, מכביד עלי ומקשה עלי ובכך גם לחלוק את המתנה הזו עם העולם.

אנחנו נושאים בתוכנו את הדורות הקודמים

הכאב שאנו חווים, הפחד שמקשה עלינו להאמין בעצמנו, ביכולת שלנו ובאפשרות של חופש וחיים מתוך שלווה ונאמנות לעצמנו, כל אותם קולות הישרדותיים שקוראים לנו להיות בשליטה, לא לנוח לרגע, תמיד לדאוג, תמיד לנסות להיות שונים ממה שאנחנו, תמיד לבקר את עצמנו, תמיד להיות אשמים, תמיד לחיות בתחושה של החמצה, של בינוניות…של “כמעט”…כל הקולות האלה הם קולות שנולדנו לתוכם. כל אלה הם קולות שבאים מתוך דורות של כאב, של השרדות, של חוסר עצום באהבה, ברכות ובבטחון קיומי בסיסי.

ההורים שלנו באים מתוך דורות למודי כאב. מתוך דורות שידעו מלחמות, עוני, רעב, אפליה, רדיפה ובאופן כללי תחושה שהחיים הם מאבק הישרדותי מאיים. בתנאים כאלה, לא מפתיע שאהבה ומודעות לרגשות ולצרכים הרגשיים האנושיים שלנו, נדחקו הצידה לטובת ניסיונות ההישרדות והאמונה במאבק, שליטה ומאמץ פנימי בלתי פוסק.

אבל המחיר של החוסר הזה באהבה, של חיים מתוך התכווצות בפחד והצלקות שהכאב הזה השאיר בדורות שקדמו לנו ובעקבות זאת גם בנו, הוא עצום ומורגש בכל תא ותא בגופנו. הגוף שלנו נושא בתוכו את הכאב של ההורים שלנו. אבל לא רק את הכאב, אלא גם את הכמיהה הסודית לאהבה, לריפוי לשחרור וחזרה אל התמימות ואל הלב שלנו.

בלי להשמע “רוחני” מידי, אפשר לומר שבאנו לכאן כדי לרפא את ההורים שלנו ואת כל הדורות הקודמים לנו בתוכנו. וזה לא שמדובר כאן בעבודה קשה או שליחות מייסרת…ממש לא. מדובר כאן במתנה גדולה…מדובר כאן בזכות שלנו להפוך להיות נתינה – נתינה של אהבה שמזינה ומרפאה אותנו לעומק מכל מה שאי פעם הפריע או הכביד עלינו. זהו חסד עצום….זוהי האפשרות להיות מאושרים באמת כבר כעת.

דרך מעשית לרפא את ההורים שלנו בתוכנו כבר עכשיו

אני רוצה להזמין אתכם להתנסות בתהליך של ריפוי עמוק ועוצמתי שכל אחד ואחת מאתנו יכולים לעבור כבר כעת. קחו כמה דקות לתת לעצמכם הזדמנות לריפוי עמוק, אוהב ופשוט.

נתחיל בלדמיין את ההורים שלנו כשני ילדים. ילדים בגיל 5 בערך…נראה את המבט התמים שלהם…את הכאב שלהם….את הצורך שלהם באהבה…את הכמיהה העמוקה שלהם לחיות ולהיות נאהבים, לדעת שהכל בסדר כבר עכשיו ושמותר להם להיות מי שהם…לדעת שמישהו נמצא איתם שם ובשבילם גם כשקשה, גם כשעצוב, גם כשכואב. נשים לב לצורך האנושי והילדי שלהם לדעת שהם לא אשמים, שהם לא אחראים למה שהם…שיש אהבה שמזינה אותם בלי תנאים…פשוט כי הם הם.

ניקח דקה לראות את שני הילדים התמימים האלה בתוכנו. נרגיש איפה בגוף שלנו נמצאים שני הילדים האלה שהם ההורים שלנו.
ההורים הילדים שלנו נמצאים בתוכנו. אם נקשיב לרגע נשים לב לתחושות הפיזיות (התכווצות, כבדות, רטט, חום, קור ועוד) שעולות בנו, יתכן שבאזור הגב, הבטן, החזה, הכתפיים, הגרון או בכל מקום אחר. ייתכן שנחוש עצב, פחד או כעס. נרשה לתחושות הפיזיות ולרגשות שלנו להיות כפי שהם תוך כדי שאנחנו מרגישים את שני הילדים החמודים שהם ההורים שלנו ממש בתוכנו, כחלק אינטגרלי מהגוף שלנו, ממי שאנחנו.

החוויה של כאב, צער ופחד היא לא רק נפשית או פסיכולגית. החוויה הזו היא לגמרי פיזית והיא מתקיימת בכל תא בגופנו. עכשיו, תוך כדי שאחנו מרשים לעצמנו להרגיש את הקיום של ההורים שלנו כילדים בתוך גופנו ולהרגיש את כל התחושות הפיזיות הנעימות והלא נעימות שעולות מתוך המפגש הזה, אנחנו מרשים לעצמנו להיות מקור של אהבה מזינה עבור שני הילדים הסובלים האלה.

אנחנו לא מנסים לשנות את שני הילדים האלה, לא מנסים “להבין” אותם או לסלוח להם. אנחנו פשוט מסכימים לכמה דקות להיות מקור של אהבה מזינה עבור שני הילדים האלה בתוכנו. בואו נרשה לעצמנו כעת פשוט לתת לאהבה שבאה מהלב שלנו להזין את הילדים האלה בתוכנו.

הרגישו איך כל המקומות בגוף שלנו שמייצגים את ההורים הילדים שלנו מקבלים כעת הזנה של אהבה שלא מנסה לשנות אותם אלא רק נוכחת, מנחמת, מלטפת…כאילו אומרת בלי מילים “אני כאן, זה בסדר להיות כמו שאתה…הכל בסדר, אני רואה את הכאב שלך, אני אוהב אותך כמו שאתה, אתה לא אשם, אתה אהוב”.

הרשו לזרם האהבה שאתם למלא לאט לאט את כל מה שכואב, מכווץ, פוחד ובודד בגופכם באותם מקומות חמודים ורגישים שמייצגים את ההורים שלכם. תנו ללב שלכם לשפוע…הרשו לעצמכם להפוך להורה אוהב עבור שני הילדים האלה…הרשו לעצמכם לנשום ולהיות נתינה של אהבה עבורם. הרגישו כמה הם זקוקים לזה, כמה זה חשוב להם…כמה זמן הם קיוו וחיכו לרגע הזה והרגישו כמה זה נעים ומדוייק עבורכם להיות מקור של הזנה אוהבת עבור שני הילדים האלה.

הרשו לעצמכם לשהות כך כמה זמן שנעים לכם. הרשו לעצמם להעמיק את האהבה שלכם לשני הילדים האלה בכל מילה או דרך שתבחרו…רק זכרו לא לנסות לשנות…רק לאהוב…רק לתת תמיכה אוהבת…רק לשדר את הלב שלכם אליהם…התמסרו לאהבה שאתם. הרשו לעצמכם להיות אהבה חסרת תנאים לשני הילדים הכואבים האלה.

הרשו לחסד הזה להציף אתכם ולשפוע מתוך הלב שלכם ולהאיר פנימה והחוצה ככל שליבכם יחפוץ…הרשו לעצמכם לזהור בנתינה של אהבה כלפי כל הילדים הכואבים בעולם הזה…הרשו לעצמכם להרגיש את הריפוי הזה חודר ומזין כל תא ותא בגופכם.

ריפוי פנימי וריפוי חיצוני

תהליך הריפוי הזה הוא אמנם פנימי, אבל אם תרשו לעצכם להתנסות בו יותר ויותר, תגלו כמה הוא משפיע ומשנה את חייכם בכל המישורים. ללא שום מאמץ או ניסיון להיות “טובים” יותר, פשוט תרגישו איך עצם ההסכמה שלכם להיות מקור של אהבה מזינה עבור ההורים הילדים שחיים בתוככם, משנה באופן יסודי את הגישה שלכם לעצמכם, לעולם ולחיים.

בלי שום מאמץ או ניסיון לשנות, תגלו יותר ויותר שיש בכם חסד, סבלנות, הבנה וחמלה כלפי ההורים שלכם, הילדים שלכם, החברים שלכם ויותר מכול…כלפי עצמכם. 

האושר האמיתי בחיים האלה הוא חוויה של נתינה. נתינה שלא מבקשת לקבל משהו בתמורה, אלא את ההזדמנות המדהימה להיות נתינה…רק בנתינה אנו חווים אושר, נשימה חופשית ולב ששופע באהבה ובהודיה על הקיום הזה, על החיים האלה…זו המתנה המדהימה ביותר שאנו נותנים לעצמנו – האפשרות להיות נתינה של אהבה.

ומה שבאמת כיף פה, זה שזה בכלל לא קשה. הרשו לעצמכם להיות מקור של אהבה עבור ההורים שלכם בתוככם ותגלו איך כל העולם שלכם משתנה והופך להיות קל יותר, נעים יותר ומאושר יותר בלי שאפילו תבינו למה או איך.

הכי כיף זה להתרגש, להינות מהחיים ולדעת שהכל בסדר, כבר עכשיו. וזו היא האמת…האמת שמתגלה לנו מתוך נתינה לעצמנו.

ומה אנחנו נותנים לעצמנו? רק את האישור האוהב להיות אנחנו, רק את תחושת הביחד, את התחושה שמותר לנו להיות בעולם הזה…שההורים הילדים שלנו שמייצגים את כל הכאב הנפשי שאנו נושאים, ראויים לאהבה וחמלה כבר עכשיו.

אמרתי “רק”…? טוב נו…זה לא “רק”, זה המון…אנחנו נותנים לעצמנו אינסוף של ריפוי ואהבה ללא שום מאמץ…כבר עכשיו…איזה מדהימים אנחנו 🙂

 

הילד הפנימי – איך לפתח אומץ ולבטוח בעצמך מחדש

אין לי אומץ, אני מפחד, אני פחדן, אני לא אמיץ מספיק – מחשבות שחשבתי כל כך הרבה פעמים בחיי. מחשבות ששמעתי מכל כך הרבה אנשים.
איך לפתח אומץ ואיך זה קשור לילד הפנימי?
הילד הפנימי הוא העולם הרגשי שלנו, הוא המקום שבנו אנחנו זקוקים לבטחון ואהבה.
אבל מה זה אומץ באמת? מה מאפשר להרגיש אומץ באופן טבעי ולא מאולץ?

כדי להבין את זה, אני רוצה לספר לכם סיפור על ילד (או אם תרצו הילד הפנימי) שקראתי לו:
“מה עדיף, לונה-פארק או רופא שיניים?”

ילד שאוהב לונה-פארק

יש ילד אחד שרוצה מאוד ללכת ללונה-פארק, הוא שמע על זה דברים נפלאים. הוא מדמיין כמה כיף יהיה לו שם.
הוא מחכה כבר הרבה זמן שההורים שלו יקחו אותו לשם. ובסוף זה קורה…הנה מגיע היום המיוחל והילד סוף סוף הולך ללונה-פארק עם ההורים.

אבל כל הדרך לשם, ההורים בכלל עסוקים בעצמם ולא בו. הילד מתרגש, מצפה ורוצה לחלוק את ההתרגשות הזו עם ההורים ולקבל מהם אישור ותמיכה, אבל הם בכלל עסוקים בענייני עבודה, במחשבות על העתיד, כסף, דאגות. הם לא מקשיבים לו.

וכשהם מגיעים סוף סוף אל המקום הקסום והמסתורי הזה שנקרא לונה-פארק, הם בכלל לא מתייחסים אליו. הוא שם, אבל הוא לבד.
הם עשו את שלהם…הם הסיעו אותו לשם. והוא לבד.
כל השמחה וההתלהבות שלו מתחלפים די מהר בתחושת נטישה, מרירות וחרדה.
בתחושה מרירה וכואבת והלב שלו מתכווץ.
אז האם הוא באמת נהנה בלונה-פארק הזה? לא ממש. יותר מזה, הוא חווה שם טראומה.

בפעם הבאה שהוא יראה לונה-פארק, משהו בו יתכווץ, הנשימה תתקצר. הוא כבר לא מאמין בלונה-פארק.
הוא כבר לא סומך על זה שאפשר להינות ולהיות ביחד.
עמוק בפנים, הוא כבר יספר לעצמו שזה בגללו, שההורים לא התייחסו אליו כי הוא לא מספיק טוב. כי לא מגיע לו.
הרי לא יכול להיות שההורים טועים. הוא רק ילד.

ואת ההתניה הזו הוא יקח אל המשך החיים שלו…אל מערכות היחסים שלו.
ואז בכל פעם שהחיים יזמנו לו “לונה-פארק”…אותה חוויה נוצצת, קסומה ומרגשת…הוא קודם כל יתכווץ, ירגיש חוסר בטחון, חרדה לא מוסברת ולא יאפשר לעצמו להפתח לאפשרות הזו. לא יהיה לו אומץ.
עמוק בפנים, בלי שיהיה מודע לכך, הוא לא יסכים להפגע ככה שוב.

אומץ איך לפתח אומץ הילד הפנימי

ילד שלא אוהב רופא שיניים

ועכשיו למקרה אחר. יש ילד אחר שצריך ללכת לרופא שיניים.
אף ילד לא אוהב ללכת לרופא שיניים (אני בטוח שלא אהבתי את זה בתור ילד, יותר נכון פחדתי מזה כמו מהמוות וזה היה סיוט כל פעם מחדש).
ובכל זאת, הוא צריך ללכת.

אבל כל הדרך אל רופא השיניים, ההורים שלו איתו, הם מקשיבים לו, הם מבינים לליבו, הם נותנים לו מקום לפחד ונותנים לו תחושה שזה בסדר ושלא משנה מה יקרה, הם תמיד יהיו שם איתו.
הם לא מנסים לעודד אותו בכח, לומר לו שיהיה “גיבור”, שלא יפחד, ש”צריך להיות אמיץ”. הם פשוט מרשים לו לפחד, ומראים לו שהם שם, ושגם הם פוחדים לפעמים ושזה בסדר…כי אפשר להיות ביחד גם כשפוחדים.

אז אותו ילד מגיע לרופא שיניים. ברור שלא נעים לו, ברור שקצת כואב. אבל הלב שלו מרגיש חום ואהבה. וכל הביקור הזה, למרות שלא היה נעים במיוחד הופך להיות חוויה מחזקת, מעצימה ומקרבת.

הוא למד שגם כאב זה בסדר ושגם במקומות מפחידים יש אהבה ואפשר להיות ביחד. הילד הזה קיבל מתנה ענקית. הוא לא בטראומה. והוא ילך אל החיים בראש זקוף ובלב בוטח. הוא יודע שהאהבה שם, גם כשקשה. הוא גם ידע לתת את זה לאחרים. וכשהחיים יזמנו לו “לונה-פארק” מסוג כלשהו, הלב שלו יהיה מוסגל להאמין ולהפתח לאפשרות של התרגשות והנאה. יהיה לו אומץ.

כי זה בסדר. הרי גם אם יתאכזב וזה יכאב, האהבה תהיה שם. הוא לא ינטוש את עצמו ברגע של אכזבה. ילד כזה יוכל לקחת סיכונים, להעיז ולהפגע, לנסות ולטעות ושוב לתת אמון בחיים מחדש.
יהיה לו אומץ כי האהבה שם. גם בקושי.

הילד הפנימי, אומץ ובטחון עצמי

אז מה עדיף, לונה פארק או רופא שיניים?
האמת היא שזה לא משנה. משנה רק אם יש או אין אהבה בחוויה שלנו. אומץ הוא התחושה שאנחנו אהובים מבפנים.
ולא אהבה תאורתית, אהבה מותנית או אהבה בדיבורים. אהבה מוחשית, אהבה של ביחד, אהבה שמרגישה כמו בטחון. שמרגישה כמו אישור להיות מה ומי שאני כבר עכשיו.

היחסים של ילד והורה, לא נגמרים בילדות שלנו. הם ממשיכים להתקיים בתוכנו עד יומנו האחרון ולרוב, אנו הולכים בעקבות הורינו ומפגינים כלפי הילד הפנימי או הילדה הפנימית שלנו את אותה מידת ההקשבה והאהבה שקיבלנו מהורנו.

ונכון, זה לא שפעם אחת לא נעימה בלונה-פארק מספיקה כדי לעצב את האישיות שלנו (אם כי לעיתים קרובות, חוויה טראומטית אחת מודחקת יכולה בהחלט לשנות חיים), אבל אם ניזכר כמה פעמים נפגענו כך, כמה פעמים ציפינו ללכת עם ההורים ל”לונה-פארק” וגילינו שאנחנו לבד שם.
כמה פעמים חווינו נטישה עד שרובינו כבר וויתרנו על אהבה במובנים רבים, זה יהיה ברור למה חסר לנו אומץ ושהדרך לפתח אומץ עוברת ביכולת להעניק לעצמנו את האהבה הפנימית שאנו כל כך זקוקים לה כדי שהילדים הרגשיים שחיים בנו יוכלו לשוב ולהרגיש אהובים ובטוחים.

ועד היום אנחנו מנהלים אותה אותה מערכת יחסים בתוכנו…את אותו וויתור כואב…הרי אהבה זה סתם סיפור כואב ומאכזב ויש מחוייבויות וכסף, ועבודה…וכל כך הרבה דברים “חשובים” עד שלא נשאר מקום למי שאנחנו.

אף אחד לא הבטיח לנו שהחיים יהיו רק נעימים. תמיד יש סיכוי שנפגוש “רופאי שיניים” בחיינו. כאב הוא חלק מהחיים. אבל זה בכלל לא משנה. כי אם בתוכנו יש יחסי אהבה עם הילד הפנימי או הילדה הפנימית שבנו, אז אנחנו נהנה מהמסע הזה וגם ברגעים של כאב נרגיש אהובים. 

והאהבה הזו של להיות ביחד, היא כל כך פשוטה והיא גם הריפוי העמוק ביותר לכל מה שאי פעם הכאיב לנו, פגע בנו או מטריד ומדכא אותנו עד עצם היום הזה.
והאהבה הזו בתוכנו, זה כל מה שחשוב.
היכולת לשים לב, להרגיש ולתת אישור לכל מה שכואב ופוחד בנו, היא יכולת שאפשר ללמוד ולפתח וזו גם הדרך לתפתח אומץ אמיתי, בטחון אמיתי ולא מאולץ.
והדבר הכי מדהים הוא שהאהבה הזו כבר שם, בפנים…כל מה שנשאר לנו זה להיזכר בה…להיזכר בעצמנו עוד ועוד…:)

לחזור בשאלה אל הלב

לחזור בשאלה. מה זה באמת אומר? מהי השאלה ולאן בכלל אנחנו חוזרים? לאחרונה יצא לי להתבונן על הנושא של חזרה בשאלה במובן העמוק שלא בהכרח קשור לדת או לאורח חיים מסורתי.

האם אנחנו דתיים?
למעשה אפשר לומר שכולנו חיים במעין “דת” פרטית – מערכת של תפיסות ואמונות לגבי איך אנחנו “צריכים” או “אמורים” להיות, איך החיים שלנו “צריכים” או “אמורים” להראות.

מערכת האמונות הזו היא הדת הפרטית שלנו וכשאנו חיים על פי הכללים שהדת הזו מכתיבה אנו “חוטאים” לעיתים קרובות וחווים לא מעט קושי, אשמה, ביקורת עצמית, דיכוי רגשי ותחושת חוסר משמעות וחוסר סיפוק.

מה שאני מגלה יותר ויותר בחיי זה שדווקא חזרה אמיתית בשאלה מאפשרת לי לחזור אלי, אל הלב, אל האמת הפשוטה והמשחררת שהיא אני כבר ברגע הזה.

אז לאן אנחנו חוזרים ומאיפה?

בעומק הוויתינו, אנחנו תמיד חוזרים אל המרחב האותנטי, החי והמשתנה ללא הרף של הרגע הזה. במרחב הטבעי הזה אין שום “צריך” או “אמור”. מה שקורה פה, פשוט מתרחש מעצמו ובאופן טבעי ואנחנו משחקים, לומדים ומגלים בכל רגע משהו חדש.
רק לחזור אל המרחב הזה, זה כבר ריפוי עצום ועמוק לכל דפוסי הסבל והאשליה שלנו.

אבל מי בעצם חוזר?
המודעות. המודעות עצמה היא זו שחוזרת כבר עכשיו אל המציאות, אל הרגשות, המחשבות והגוף הזה… הנשימה הזו. אפשר גם לקרוא לזה היזכרות – היזכרות במה ומי שאנחנו כבר עכשיו, ממש ברגע הזה.

מאיפה אנחנו חוזרים?
אנחנו חוזרים משיטוטים ומסעות של דמיון, אמונות, היסחפות עם מנגנונים הישרדותיים ומנגנוני הדחקה רגשית. כל אלה מרגישים כמו חיי חלום… אנחנו כאן ולא כאן.
כשאנחנו חוזרים אל הלב…אל הרגע הזה, אל חוויה הזו אנחנו מרגישים שאנחנו בנוכחות, בעירות, בשלמות.

חזרה בשאלה – השאלה שמחזירה

מניסיוני, אחת הדרכים הכי יעילות, פשוטות ואוהבות לחזור אל הלב ואל העירות שלנו היא לשאול. לשאול באמת ולעומק שאלה מהותית. שאלה שמחזירה אותנו דרך כל שכבות האשליה והדמיון שלנו אל הלב הזה והרגע הזה שבו הכל כבר בסדר.

הנה כמה שאלות שעוזרות לי לחזור אל הלב:
– מה אני באמת מרגיש עכשיו?
– מה אני באמת מבקש עכשיו?
– איך הכי נעים לי לאהוב אותי עכשיו?
– איך להקשיב לעצמי עכשיו?
– מה נעים לי עכשיו?

כמובן שאפשר לחשוב על עוד אינסוף שאלות בעלות תדר דומה והכי טוב זה למצוא את השאלה הכי אישית והכי מדוייקת עבורנו באופן אינדיבידואלי.
שאלות כאלה מחזירות אותנו אל הלב רק אם נשאל אותן בכנות, בטוטאליות ומתוך סקרנות אמיתית.
ואת מי נשאל? את עצמנו כמובן.

והתשובה? היא בכלל לא חשובה… אין שום תשובה “נכונה”. יש רק את החוויה של להיות לגמרי שאלה… להיות השאלה הכי מדוייקת שלי, זה הכל.
זוהי המשמעות העמוקה ביותר של “לחזור בשאלה”. 

לחזור בתשובה זה לחזור בשאלה

למעשה כשאחנו חוזרים בשאלה אל הלב שלנו, אנחנו גם חוזרים בתשובה במובן העמוק ביותר.
על פני השטח יש אינסוף “תשובות” שכלתניות אבל תשובות שכאלה מפספסות את כל מה שאנחנו… הן רק מילים ומושגים, הן לא נוגעות בעומק שלנו.

אז מהי התשובה האמיתית?
התשובה האמיתית היא אנחנו עצמנו, כבר ברגע הזה ולכן כשאנחנו חוזרים אל עצמנו באמצעות השאלה, אנחנו גם חוזרים אל התשובה העמוקה והמדוייקת שהיא אנחנו.

למעשה, התשובה היא השאלה והשאלה היא התשובה.
ברגע הזה, כבר עכשיו, לחזור בשאלה אל הלב, זו כבר התשובה המדוייקת, החכמה והאוהבת ביותר.

כבר עכשיו ברגע זה, מהי השאלה העמוקה שלך?
האם תרשה לה להחזיר אותך אל הלב?
אל הלא נודע המיסתורי שאתה כבר עכשיו?

התשובה היא השאלה ושתיהן אתה כבר עכשיו.
הכל בסדר.
התשובה היא השאלה והכל בסדר כבר עכשיו.

 

איך אהבה עצמית פותרת כל כאב או קונפליקט פנימי

קונפליקט פנימי – לפעמים נדמה לי שרוב חיי זה היה השם השני שלי.
אהבה עצמית – עבורי זה מסע חיים שלם, רק לגלות שהיא בכלל קיימת ושזה אפשרי ואפילו טבעי לאהוב את עצמי.

גדלתי בבית קשה, בחרדה, באי שקט תמידי, בלחץ, עצבנות וכאב אדיר. לקח לי הרבה שנים לגלות שיש בי בכלל אהבה עצמית אמיתית והיום, כשאני מקשיב לעצמי אני מגלה שהדבר הכי חשוב לגבי אהבה עצמית, הוא היחס שאני נותן לעצמי.

לקח לי הרבה מאוד שנים לראות את זה בבהירות. שנים שהתעסקתי (או לפחות חשבתי שאני מתעסק) ב”התפתחות רוחנית”. עסקתי הרבה מאוד שנים במדיטציה ובתרגול טכניקות שונות ויחד עם זה שהן תרמו הרבה ליכולת שי לעצור ולהקשיב לעצמי, לפגוש מקומות עמוקים מאוד בתוכי ואפילו להרגע, במבט לאחור אני רואה שבעיקר ברחתי, ברחתי מכאב רגשי שלא הבנתי, שלא דמיינתי שאפשר להרגיש בלי להשתגע.

אם נגדיר אהבה כרצון להיטיב, רצון לתת מענה לצרכים, לעשות נעים, לתת תחושה של בטחון של חופש והנאה ותחושה של “ביחד”, אז במבט לאחור אני מבין שכל מה שעשיתי, כולל לברוח מעצמי היה תוצאה של אהבה עצמית, הרי ניסיתי להקל על הכאב והפחד שלי בכל דרך שיכלתי.

רק שהבנה מסויימת היתה חסרה לי, משהו בסיסי שלא הבנתי לגבי אהבה עצמית גרם לי לרוץ במעגלים תסכלים ומבלבלים של בריחה מעצמי ולחיות בקונפליקט פנימי עמוק במשך שנים.

לקח לי הרבה מאוד שנים לגלות ולראות שהדבר החשוב ביותר לגבי אהבה עצמית זו ההתייחסות שלי לעצמי בהווה, התייחסות שמראה לי וממש נותנת לי להרגיש שכבר עכשיו אני אוהב את עצמי. ההתייחסות הזו שגיליתי היא הריפוי הכי טוב שאני מכיר לכל סוג של סבל בחיי, התייחסות שמשחררת אותי מכאב של קונפליקט פנימי קשה.

הנה קטע וידאו שהקלטתי לפני כמה שנים שבו אני מסביר על אהבה עצמית כהתייחסות אוהבת לעצמי. אני ממליץ לצפות בוידאו ולקרוא את המשך המאמר אחריו.

 

החשיבות העצומה של קבלה ואישור חברתי

בחיים אנו חווים לא פעם קשיים, משברים, פחד, עצבות, בלבול, חוסר בהירות ואנחו נוטים לפתח עם הזמן צורות חשיבה והתנהגות שאנחנו לא בהכרח נהנים מהן. צורות חשיבה כמו דאגות, פסימיות, ביקורת עצמית, ומחשבות מקובעות ולא נעימות.
וצורות התנהגות כמו התמכרויות, התנתקות, אכילה רגשית, התעסקויות לא נעימות ועוד.

רובנו (כמוני) למדנו בילדות שכדי לשרוד, כדי שיקבלו אותנו בחברה שבה אנו חיים, אנחנו צריכים להדחיק את כל הרגשות הלא נעימים שלנו ולנסות להיות ולהיראות כמה שיותר חזקים, יציבים, חכמים, מוצלחים, יפים ובשליטה.

אני זוכר איך כבר כילד בן 5 הרגשתי צורך מאוד חזק להרשים את ההורים שלי ב”חוכמה” שלי ולהרגיש שמה שאני אומר עושה רושם משמעותי עליהם. במבט לאחור אני מבין שכבר אז משהו בי נסגר מאוד וחשתי חוסר בטחון עצום, תחושה שלאהוב אותי “סתם ככה” זה לא אפשרי ושאני צריך להתאמץ וליצור רושם מסויים כדי לזכות באהבה ובאישור.

כשאנו מדחיקים (ואנחנו עושים את זה מתוך אהבה עצמית) את הפחד, העצב, הקושי והמשבר שאנו עוברים מתוך רצון טבעי לשרוד, להיות “חזקים” ו”להתגבר” אנו יוצרים לא במודע רקרקע פוריה לחוויות של חרדה, של דכאון, של כאב רגשי מתמשך, זעם, תסכול וחוסר אונים.

ושוב, כל זה נעשה רק מתוך כוונה טובה, רק מתוך רצון לשרוד, להתגבר ולשדר שאנחנו “בסדר” כדי שלא יסתכלו עלינו “מוזר” או יגנו, ינטשו או ידחו אותנו בחברה שכל כל כך חשובה לנו…במשפחה, בזוגיות, במקום העבודה, בין חברים…כל זה מתוך אהבה עצמית.
ובכל זאת, זה ממש לא נעים, זה לחיות בחוויה של קונפליקט פנימי בין אהבה לבטחון, בין אישור חיצוני לנאמנות לעצמנו.

מה באמת גורם לסבל וקושי בחיים?

כשאני שאול את עצמי מה באמת גורם לי לקושי? מה באמת מקשה עלי להינות מהחיים?

על פני השטח נראה שיש כל כך הרבה גורמים… נסיבות החיים, מצב כלכלי, בריאות, יחסים עם אנשים, משפחה, מזג האוויר, המצב הפוליטי, המצב הרגשי, אובדן, פרידה, השכנים שעושים רעש ומה לא…

אני יכול לזכור אינספור פעמים שבהן האשמתי אפילו חפצים דוממים בבעיות שלי…למשל מדרגה שהחלקתי עליה, או דלת שלא נסגרה היטב, את המחשב שלא הגיב באופן שרציתי או מספיק מהר כמו שרציתי או אפילו את הבגדים שלבשתי הלא הרגישו הכי נוחים במצב מסויים ואפילו את הנעליים שלי שאותן האשמתי בכל מיני כאבים שחשתי.

נראה שאין גבול ליכולת שלנו להאשים את העולם שסביבנו בסבל ובכאב שלנו.

ואם בכל זאת אני מביט קצת יותר עמוק לתוכי, אני מגלה שהקושי שאני חווה נובע מחוסר תקשורת והבנה ביני לבין הרגשות שלי.

לעיתים קרובות נדמה כאילו מתחולל קרב איתנים בתוכי… רגשות של פחד, עצב, כעס, שמחה או תשוקה פוגשים מחשבות מלחיצות, דורשניות, שתלטניות, מבולבלות, אובססיביות וביקורתיות.
הקרב הפנימי הזה, המאבק המכאיב הזה בתוכי הוא קונפליקט פנימי שאני מכיר כל כך טוב.

הקשבה לעצמי מגלה לי שהרבה יותר מנסיבות החיים החיצוניות ואפילו המצב הרגשי או המחשבתי שלי, מה שבאמת גורם לי לחוויות של קושי, תסכול, בלבול, חרדה או דכאון הוא קונפליקט הפנימי בין העולם הרגשי לעולם המחשבתי שלי.

ואני רואה שזה לא רק אצלי: כשהמחשבות והרגשות שלנו מיישרים קו ונפגשים באמת, בכנות, אפילו אם זה קורה לעיתים רחוקות ולרגעים בודדים, אנו חווים הקלה, אחדות רגשית, סיפוק ותחושת שלמות עם עצמנו.

כל מה שנשאר לנו אם כן, זה לשאול בכנות – מה גורם לנו לחיות בחוויה של קונפליטקט פנימי בין העולם המחשבתי והעולם הרגשי שלנו ואיך אפשר אחרת?

אהבה עצמית קונפליקט פנימי

אז מה גורם לנו לחוויה של קונפליקט פנימי?

חווית קונפליקט פנימי היא תוצאה של ילדות, של גישה שלמדנו בילדות ואפשר לנסח אותה בפשטות בערך כך: “הרגשות האמיתיים שלי הם מסוכנים וצריך להסתיר אותם וכדי לעשות את מה שצריך כדי להתקדם, להצליח ולזכות באישור ואהבה מאחרים, אני חייב לשפוט ולבקר את הרגשות שלי ולהסתיר אותם אפילו מעצמי.”

למדנו את הגישה הזו משתי סיבות:
1. האופן שבו התייחסו אלינו כילדים. אצל רובנו, ההורים לא ידעו לקבל ולהבין את הרגשות שלנו ולעיתים קרובות מאוד רגשות טבעיים שלנו כמו פחד, תשוקה, עצב וכעס זכו לביקורת, גינוי, התעלמות, מניפולציות ובחלק לא מבוטל של מקרים גם לאלימות מילולית ופיזית שלא לדבר על מקרים של התעללות פיזית ונפשית שגם הם לא נדירים.

בנוסף, כשרצו שנעשה משהו בילדות, הדרך לגרום לנו לעשות זאת הייתה כרוכה לרוב בביקורת, דרבון כוחני, הפחדות, איומים ומניפולציות.

אני זוכר באופן אישי אינספור פעמים בילדות בהן נדרש ממני בתקיפות להפסיק להיות “אנוכי” ולעשות את מה שצריך. אינספור האשמות, דרישות אלימות, גינוי, איומים בעונש והשלכות מפחידות וביקורת כדי שאעשה את מה שנדרש ממני.

כדי לחוש את הנקודה הזו אפשר לשאול לרגע – איך הרגשת כילד כשהיית עצוב? כשפחדת? כשמאוד רצית משהו? כשנעלבת מאוד?
האם הרגשת שיש לך הורים שבאמת מקשיבים, מבינים ואוהבים אותך ברגעים האלה? או שנסגרת? התבודדת? הרגשת שלא מבינים, שאי אפשר לדבר ושאין במי לתת אמון?


2. האופן שבו ראינו את ההורים שלנו ואת החברה סביבנו מתנהגים.
כילדים באנו לעולם כספוג, כדף חלק שלא מכיר ולא יודע איך מתנהגים. חוץ מהאופן שבו התייחסו אלינו, למדנו לחקות באופן לא מודע את ההורים ודמויות אחרות שראינו סביבנו שגם הם כמובן לא גילו את הרגשות שלהם, ביקרו ושפטו את עצמם ואת מי שסביבם וניסו להראות “חזקים” ו”בשליטה” רוב הזמן.

כדי לחוש את הנקודה הזו אפשר לשאול לרגע – האם ההורים שלך גילו לך את הרגשות האמיתיים שלהם? האם דיברו בבית על פחדים? על עצבות? (ואגב לשתף אין משמעותו להתלונן ולהאשים אלא פשוט לשתף בכנות את מה שמרגישים).
האם גילו לך שהם זקוקים לאהבה ולאישור בעצמם? האם ראית את ההורים או דמויות סמכות אחרות בילדותך מדברים ומשתפים בכנות בחולשות, ברגשות ובצרכים שלהם?

מכיוון שזו הגישה שלמדנו בילדותנו, נוצר בנו קונפליקט פנימי בין מה שאנחנו מרגישים לבין מה שאנחנו חושבים שצריך לעשות, איך צריך להרגיש ומה צריך לשדר החוצה.
קונפליקט פנימי כואב שמוליד חרדה, דכאון, יאוש, בלבול, חוסר מוטיבציה, זעם ושלל צורות של סבל בחיינו.

ומה שמדהים במיוחד הוא שכל הקונפליקט הזה הוא אהבה עצמית, הוא נסיון שלנו לשרוד על פי הגישה שלמדנו בילדות, על פי אותה “תוכנה” אם תרצו, או ראיית עולם שהותקנה בנו בילדות.

אהבה עצמית – ריפוי לקונפליקט הפנימי

אם אנחנו מסכימים שקונפליקט פנימי בתוכנו נובע מאהבה עצמית שפועלת לפי גישה טראומטית וכואבת שלמדנו בילדות, נשאלת השאלה איך עושים שיהיה לנו נעים? שנחזור להינות מהחיים ולהפסיק לריב עם עצמנו ועם הרגשות שלנו?

את התשובה אני מחלק לשולשה חלקים:

1. להודות בכנות במניעים שלנו. ללמוד להודות יותר ויותר בפני עצמנו בכנות אותנטית (ולא כטכניקה או חשיבה “חיובית” רפיטטיבית) בכך שכל פחד, דאגה, ביקורת או מאבק בתוכנו נובע מאהבה עצמית, מהנסיון שלנו להיטיב עם עצמנו.

כשאנו לומדים להודות בכך בכנות, משהו בנו נרגע כמו ילד ששומע מההורה שלו שהוא אוהב אותו ולא רק מנסה לשנות או לבקר אותו ללא הרף.

2. ללמוד להקשיב לרגשות שלנו. כדי שנוכל להתעורר ולגלות משהו חדש בתוכנו, יש צורך שנלמד לשים לב ולהקשיב לרגשות שלנו.
כל עוד אנו חגים במעגלים של מחשבות לחוצות ללא הפסק, קשה לנו מאוד לשים לב ולהזכר שהרגשות שלנו הם בעצם לא האויבים שלנו.
שהרגשות שלנו הם כמו השפה הפנימית העמוקה שלנו, כמו ילדים פנימיים שמביעים צרכים, את הצרכים האמיתיים שלנו. צרכים אנושיים וטבעיים כמו צורך בחום, בקרבה, באישור, באהבה ובטחון.

3. ללמוד לדבר ולהתייחס לעצמנו באופן שעונה על הצרכים הרגשיים שלנו. לאחר שלמדנו להכיר בכנות במניעים שלנו ולמדנו להקשיב לרגשות שלנו ולזהות את הצרכים הרגשיים שלנו, מסע הריפוי מתוך אהבה עצמית טבעית לוקח אותנו לגילוי עצמי מעניין, אל האפשרות לדבר עם עצמנו כמו חברים, אל האפשרות ללמוד לתת לעצמנו את היחס שאנחנו כל כך רוצים לקבל מאחרים – יחס קשוב, יחס כן, יחס אמפטי, יחס שנותן תחושה של אישור של ביחד ושל בטחון.

אני לא מדבר על טכניקה או שיטה אלא על תובנה שלומדת לראות את האהבה בכל צורה של מחשבה, רגש או ביטוי שלנו וההזכרות הזו, הגילוי העצמי המחודש הזה הוא ריפוי טבעי קל ונעים לכל מה שמפריע לנו בעצמנו ובחיים.
מסע שאני עובר בעצמי (ואני לא מושלם בכלל בו אבל אני לומד כל יום עוד ועוד) ומסע שאני חולק עם כל מי שמגיע אלי למפגשים אישיים וסדנאות באווירה של מנוחה, של קבלה, של אפשרות להיות מי שאנחנו והכוונה אוהבת.

הנושא של אהבה עצמית הוא רחב ועצום ויש עוש מאמרים רבים באתר שלי שנוגעים בנושא הזה לעומק מכיוונים שונים.  בנוסף תוכלו למצוא באתר מאמרים רבים הנוגעים בריפוי רגשי ונפשי מתוך קבלה עצמית ואהבה עצמית עבור דפוסי סבל שונים כמו למשל לחץ נפשי ועוד.

מה אנחנו באמת רוצים?

לעיתים קרובות אנו חווים רצונות רבים וסותרים על פני השטח – זוגיות, בטחון כלכלי, חוויות מרגשות, חופש, שקט נפשי, קרבה, משפחה, הצלחה ומימוש עצמי במובנים שונים… כל כך הרבה רצונות שנראים לעיתים סותרים, מבלבלים ואפילו מפחידים. אז מה אנחנו באמת רוצים?

לפני שנבין מה אנחנו באמת רוצים, בואו נענה על השאלה הפשוטה – למה אנחנו בכלל רוצים משהו?
מדוע כל חיינו אנו עסוקים ביצירה ומילוי של רצונות קטנים וגדולים כאחד?
הסיבה שאנחנו רוצים משהו היא שיש לנו צרכים רגשיים בסיסיים המגדירים אותנו כבני אדם – הצורך באישור, הצורך בערך עצמי, הצורך בקרבה והצורך בנוחות פיזית. למעשה, אפשר להגדיר רצון כך: כל רצון הוא ניסיון יצירתי לתת מענה לצורך רגשי בסיסי.

מדוע “צורך” ולא “רצון”?

חשוב להבין את ההבדל ביו צורך לרצון מכיוון שרצון נתפס כמשהו שיש לנו שליטה עליו או בחירה ביחס אליו וזה באמת נכון – רצונותינו משתנים עם הזמן בהתאם לרמת המודעות, ההבנה ותפיסת העולם שלנו – מה שרצינו לפני 10 שנים הוא לא בהכרח מה שאנו רוצים היום ולא בהכרח מה שנרצה בעוד 10 שנים.
צורך לעומת זאת הוא בסיסי ובלתי נשלט. אם לדוגמה יש לנו צורך בבטחון וקרבה, אנחנו יכולים לבחור את הדרך שבה ננסה לתת מענה לצורך הזה אבל אין שום דרך שבה נוכל לבטל את הצורך עצמו.

אפשר לומר שצורך הוא מה שמניע אותנו מהבסיס, כמו הצורך לאכול, לשרוד ולהרגיש נוחות גופנית. הדרך היחידה שבה ניתן להתעלם מצרכינו הבסיסיים היא הדחקה, אבל גם אז לא מדובר בביטול הצורך אלא בהתעלמות זמנית וניתוק פנימי שמונע מתוך ניסיון לענות על צורך אחד על חשבון צורך אחר. לדוגמה:
התמרדות שהיא ניסיון לענות על צורך בערך עצמי על ידי התכחשות לצורך באישור – “אני לא צריך אישור מאף אחד”…לעיתים קרובות, מה שאנחנו קוראים לו “אגו” הוא אינו אלה ניסיון בלתי מוצלח שלנו לענות על הצורך הבסיסי בתחושת ערך עצמי, על ידי התכחשות לצורך הבסיסי שלנו באישור וקרבה. כמובן שניסיון כזה גורם לסבל מכיוון שכל הצרכים שלנו זקוקים למענה.
למעשה אושר, הוא מצב שבו האדם לומד לתת מענה פנימי לכל הצרכים הרגשיים הבסיסיים שלו מבלי לקפח אף אחד מהם.

מהם צרכים רגשיים בסיסיים?

הכי פשוט להבין את הצרכים הרגשיים הבסיסיים שלנו כשאנחנו מסתכלים על תינוקות. כתינוקות, הצרכים הרגשיים הבסיסיים שלנו היו ספורים: נוחות פיזית וקרבה הכוללת מגע אוהב ותקשורת אוהבת. תינוק שצרכים אלה מקבלים מענה אצלו הוא בהחלט תינוק שחש בטוח, נינוח ומאושר.

אחרי שגדלנו קצת והגענו לגיל הילדות המוקדמת, בנוסף לצרכים הרגשיים התינוקיים, התפתחו אצלנו צרכים נוספים: הצורך באישור, הצורך בתחושת ערך עצמי, הצורך במרחב אישי והצורך בלימוד או הקניית ידע.

למעשה, כל הצרכים הרגשיים שלנו כילדים קשורים למנגנוני ההישרדות שמקורם בהתפתחות של מיליוני שנות אבולוציה אנושית. הרבה לפני החברה המודרנית בה אנו חיים היום, חיינו בחברה שבטית, מחוברים לאדמה ולטבע.
בתנאים כאלה, השרדות של ילד מותנית בהגנה וקרבה מצד ההורים, תחושת אישור וערך העצמי של הילד (מאפשרת לילד להרגיש מוגן ושייך לשבט ובעל יכולת לתרום להשרדות הקולקטיבית המחזקת את סיכויי השרדותו שלו) והידע והכלים שמקנים לו הוריו לצורך הישרדותו העצמאית בהמשך החיים.

ילד שחי בתנאים פיזיים נוחים והוא מוערך, זוכה לאישור, עידוד, קרבה ויחס חם מצד ההורים ודמויות סמכות אחרות ובנוסף זוכה גם ללימוד אותנטי המקנה לו כלים אמיתים להתמודדות עם החיים ומרחב אישי להתפתחות, הוא בהחלט ילד מאושר.

מה קורה לנו כמבוגרים?

למעשה הצרכים הרגשיים הבסיסיים שלנו מוגדרים כבר בילדות המוקדמת. עם ההתבגרות הצרכים הרגשיים הילדיים עוברים תהליך של שינוי ו”התרחבות” ומקבלים ביטויים חדשים ומורכבים יותר.

 בפשטות, אפשר לסכם זאת כך: הצרכים הרגשיים הילדיים שלנו ממשיכים להתקיים גם בחיינו הבוגרים. כילדים, תפקיד ההורים היה לתת מענה לצרכים הילדיים שלנו והם עשו זאת במידה זו או אחרת של הצלחה. בחיינו הבוגרים אנו מפתחים מנגנונים מורכבים, יצירתיים ואינדיבידואליים כדי לתת מענה לצרכים הרגשיים הילדיים שלנו. למנגנונים אלה אפשר לקרוא בפשטות – רצונות.

לדוגמה: עבור ילד, הצורך בתחושת ערך מתמלא בעיקר על ידי ההורים שנותנים לו (בשאיפה) תחושה שהוא מוערך, מוצלח ואהוב כפי שהוא. עבור מבוגר, תחושת הערך לא יכולה לבוא ממקורות חיצוניים אלא חייבת להגיע מתוך בדיקה עצמית ועמידה בתנאים או ציפיות מסויימות שהאדם מאמץ או מציב לעצמו כמו הצלחה כלכלית, תרומה לאנושות, מעמד חברתי, עזרה לזולת, התחשבות, יצירת משפחה וכו’.

דוגמה נוספת: עבור ילד, הצורך בבטחון מקבל מענה בעיקר על ידי ההורים שנותנים לו תחושה שהוא מוגן, בטוח ושהכל בסדר. עבור מבוגר תחושת בטחון מותנית ביציבות כלכלית, תא משפחתי, מעגל חברים, מצב בריאותי תקין, ראיית עולם חיובית ועוד…

רצון הוא ניסיון יצירתי לענות על צורך

כל הרצונות שלנו הם ניסיונות יצירתיים לענות על הצרכים הרגשיים הילדיים שלנו. אפשר לבדוק זאת עבור כל מקרה או מצב בחיים.
לצורך הדוגמה בואו ניקח רצון לקנות דירה. הדרך הפשוטה ביות לגלות את הצורך הרגשי שמנסה לקבל מענה בעזרת הרצון הזה היא לשאול “מה אני ארגיש אם וכאשר הרצון שלי יתממש?”.

אז מה אני ארגיש כשתהיה לי דירה משלי? בוודאי ארגיש תחושת בטחון – “הדירה הזו שלי ואף אחד לא יכול לקחת אותה ממני או לגרש אותי ממנה”.
בנוסף, אני בוודאי ארגיש גם תחושת ערך עצמי מכיוון שכעת אני משתייך לקבוצת האנשים שיש בבעלותם דירה וזו קבוצה “יוקרתית ונחשבת יותר” ביחס לאלה שאין להם ולכן ארגיש גם תחושת ערך עצמי (ייתכן גם שההורים שלי יהיו גאים בי והחברים שלי יחושו קנאה מסויימת וזה בכלל יגרום לתחושת הערך העצמי שלי להמריא…).

כלומר, אנו מבינים שבאמצעות הרצון לקנות דירה ניסיתי לענות על הצורך הרגשי הילדי שלי בבטחון ותחושת ערך. באופן דומה אפשר לבדוק ולהבין כל רצון שאנו חווים בחיינו.
נסו לבדוק כבר כעת באופן דומה, על אילו צרכים רגשיים בסיסיים הרצונות שלכם מנסים לענות?

מהו מקור הקושי והתסכול שאנו חווים?

אם אנחנו מבינים היטב שהרצונות שלנו הם נסיונות יצירתיים לענות על צורך רגשי ילדי שקיים בנו, בואו נבין מהו מקור הקושי שאנו חווים.
למעשה, הקושי שאנו חווים נובע משתי סיבות:

1. רוב הזמן אנחנו שוכחים להיות מודעים לצורך הרגשי שלנו ומתמקדים רק ברצונות. הדבר דומה לאדם שיוצא לדרך ושוכח מייד את הסיבה או המטרה שלשמה הוא יצא לדרך. מכיוון שכך  הוא לא רגוע, מוטרד, מבולבל ולעיתים אפילו היסטרי כי משהו עמוק בתוכו פוחד לטעות ולא מבין למה בכלל הוא עושה את מה שהוא עושה.

בנוסף, כשאנו מתמקדים ברצונות ולא מודעים לצרכים, אנו יוצרים רצונות חלקיים, כלומר כאלה שמנסים לענות על צורך אחד על חשבון האחר ורצונות כאלה הם בהגדרה סבל עבורנו. בנוסף, יש לכך השלכה מיידית על התקשורת שלנו ועל מערכות היחסים שלנו – כל כך הרבה פעמים אנחנו מנסים לדרוש את מימוש רצונותינו מאחרים בזמן שכל מה שמניע אותנו באמת הוא צורך רגשי בסיסי שאנו כלל לא מודעים אליו.

לו רק יכלנו לדבר את שאנו באמת צריכים, התקשורת והיחסים היו משתפרים באופן משמעותי ביותר.
כמובן שאין זו אשמתו של אף אחד שאנו לא מודעים לצרכינו הבסיסיים ומתמקדים ברצונות, גדלנו בחברה שלא מודעת לצרכים הרגשיים הבסיסיים שלה ולא היה מי שילמד אותנו את המיומנות הבסיסית והכל כך חשובה הזו.

2. רוב הזמן אנחנו לא זוכרים (ולרוב גם מעולם לא לימדו אותנו) שכבני אדם יש לנו אפשרות לתת מענה פנימי, אוהב, מדוייק, מיידי ובלתי מותנה לצרכים הרגשיים שלנו מבלי שנצטרך להיות תלויים בגורמים חיצוניים והרצונות שנקשרנו אליהם.

למעשה, מתוך מודעות לצרכינו הבסיסיים אנו מגלים יכולת פשוטה להפליא לתת מענה פנימי, יסודי ואוהב מאוד לצרכים אלה מבלי שנזדקק למלא אותם מבחוץ. במצב כזה החיים מרגישים יותר כהרפתקה או משחק ולא כמסע רציני, מפחיד, מלחיץ וחמור עם האפשרות הטרגית של “כשלון” המתנוססת מעל כל פנייה “לא נכונה”.

כשאנו לא מודעים לצרכים הרגשיים העמוקים ולא מודעים ליכולת שלנו לתת מענה פנימי, אוהב ומדוייק לצרכים אלה, אנו נוטים לחוות חוסר שקט, דאגה ובלבול שיכולים במקרים רבים להקצין להתקפי חרדה, יאוש, דיכאון ותחושת תסכול וחוסר אונים. כאמור במצב זה גם התקשורת שלנו עם עצמנו ועם אחרים היא חלקית, יוצרת תחושות אשמה וחוסר בהירות וגוררת קשיים במערכות יחסים.

מהי תרפיה או ריפוי?


תרפיה או ריפוי, הוא תהליך טבעי של זיהוי הצרכים הרגשיים העמוקים והבסיסיים שלנו והיזכרות פשוטה אך עוצמתית ומשנת חיים ביכולת הטבעית שלנו לתת מענה פנימי, ישיר, אוהב, מדוייק ובלתי מותנה לצרכים שזיהינו.

תרפיה או ריפוי אמיתי, מאפשרים לנו להתפקח מהאשליה הממכרת שהרצונות שלנו הם אלה שחשובים, והיזכרות מבריאה ומשחררת בצרכים הרגשיים הלגיטימיים שלנו והקניית כלים מעשיים להיענות לצרכים אלה.
תהליך ריפוי כזה מאפשר לנו גם לייצור רצונות שלמים ולא חלקיים הלוקחים בחשבון את כל הצרכים הרגשיים הבסיסיים שלנו ולא יוצאים קיפוח רגשי מכאיב עבורנו.

מימוש עצמי והגשמה עצמית

כשאנו מדברים על מימוש עצמי והגשמה עצמית בכל תחומי החיים (זוגיות, פרנסה, עשייה, יצירה או הצלחה בכל תחום), אחד המכשולים המשמעותיים ביותר העומדים בפנינו הוא היעדר המודעות לצרכים הרגשיים העמוקים שלנו. כל רצון שנרצה לממש מתוך ניסיון לענות על צורך רגשי מסויים, כאשר הוא עומד בסתירה עם צורך רגשי עמוק אחר, ייצור בנו תחושת קונפליקט ותסכול.

החוכמה העמוקה שמניעה אותנו יודעת היטב מה באמת חשוב עבורנו – מילוי הצרכים הרגשיים והאוטנתיים שלנו. כל מה שנשאר לנו לעשות הוא פשוט להכיר ולפגוש את הצרכים האלה וללמוד לענות עליהם בפשטות.

בהסתכלות כזו אפשר לומר אפילו שכל חרדה, דיכאון, בלבול או יאוש הם יותר ברכה מאשר קללה מכיוון שכמו חברים טובים הם מזכירים לנו לשוב ולפגוש את המקור העמוק ביותר שלנו וללמוד לזהות להיענות לצרכים הרגשיים העמוקים והכל כך חשובים שלנו.

חשוב להבהיר גם שאם אכן נעבור תהליך של התעוררות פנימית ונלמד לזהות את הצרכים הרגשיים העמוקים שלנו ולהיענות להם באופן עמוק, מדוייק ואוהב, הרצונות שלנו לא יתפוגגו או יעלמו, אלא ההפך: הרצונות שלנו יהפכו להיות גמישים, מדוייקים ויצירתיים יותר ומפלס החרדה שלנו ירד כי לא נשלה את עצמנו שרצון כזה או אחר הוא קריטי עבורנו.

בנוסף, תהליך כזה של ריפוי והתעוררות פנימית מביא למיקוד, הבנה עמוקה ואינטליגנטית של הכוחות הרגשיים שמניעים אותנו כבני אדם ויכולת להביא את עצמנו למימוש עצמי אמיתי ולהגשמה עצמית מעשית מתוך מודעות, מנהיגות פנימית אוהבת ולא פחות חשוב…הנאה ושמחת חיים 🙂

נשימה כגשר בין הראש ללב

נשימה, אותו מגנון מופלא שמזין אותנו בחמצן ומאפשר חיים, הוא גם גשר – גשר בין העולם המודע והמחשבתי שלנו לעולם הרגשי-גופני-תת מודע שלנו. נשימה יכולה להיות כלי פשוט ועוצמתי לריפוי רגשי, גופני ותודעתי.

שיתוף אישי

במשך שנים רבות סבלתי וחשבתי שמשהו ממש לא בסדר אצלי, שאני חולה או “מקולקל”. רוב המחשבות שלי היו מפחידות, מאיימות, מלחיצות ומכוערות כל כך שהרגשתי קורבן… קורבן של התודעה הנוראית והחולה שלי שכל הזמן מראה לי את מה שאני הכי לא רוצה לראות… מוצאת אינסוף פגמים בכל דבר ועניין, מזכירה לי את הדברים הכי קשים שקרו ומספרת על עתיד נורא, קשה, עצוב, בודד ומייאש.

מכיוון שמשהו בי הרגיש שהחיים לא אמורים להיות כל כך קשים ולא נעימים ושלא באתי לעולם הזה כדי לסבול כל כך, חיפשתי תשובות. ניסיתי להבין מה לא בסדר איתי ואיך אפשר לצאת מזה. שנים של תרגולים רוחניים שונים אפשרו לי לראות שיש בי מקום שהוא תמיד שליו, ער, נוכח ונטול סבל. עם זאת, התודעה שלי המשיכה להיות “שלילית”, מפחידה וביקורתית במידה מאוד לא נעימה.

מה שבסופו של דבר מאפשר לי לשנות את המצב הוה הקשבה כנה, מודעת ואוהבת לעצמי שיצרה מפגש מחודש ביני לבין כל מה שאני – מחשבות, רגשות, גוף ולא פחות מזה – הנשימה שלי.

הריפוי הוא בגישה

הבסיס של כל תהליך ריפוי נפשי אמיתי הוא הגישה. הגישה האוטומטית שלנו היא לזהות משהו שאנחנו לא אוהבים בתוכנו או מחוצה לנו ולנסות להפטר מזה, מתוך הנחה שהדבר שמפריע לנו לא אמור בכלל להיות שם והוא “בעיה”, “מחלה”, “טעות” או גזירת גורל לא נעימה.

הגישה שמאפשרת ריפוי אמיתי היא הפוכה לחלוטין – במקום לפסול ולשלול את מה שאיננו אוהבים, אנו בודקים את האפשרות לשאול “איך הדבר הזה שמפריע לי כרגע הוא דווקא לטובתי ומשרת את הצרכים הרגשיים העמוקים שלי?”.
הגישה הזו היא כמו שער – שער אל מסע מאוד אוהב ומרפא.

כדי שהמאמר הזה לא יתפרס על פני 20 עמודים לפחות, אני רוצה לשתף אתכם בתמצית של מה שגיליתי מתוך ידע שנחשפתי אליו במשך שנים רבות אבל הרבה יותר מזה, מתוך החקירה והמסע האישי שלי.

נשימה מאפשרת שליטה ברגשות

הכל מתחיל בנשימה. החל מהנשימה הראשונה שלנו רגע לאחר הלידה ועד הנשימה האחרונה שלנו ברגע המוות, הנשימה תמיד מלווה אותנו. הנשימה מאפשרת את כל תהליכי החיים והיא משפיעה על כל התהליכי חילוף החומרים של הגוף ועל המצב הרגשי-נפשי ובאותה מידה היא גם מושפעת מהם.
כשאנו נעשים מודעים לדפוסי הנשימה שלנו, אנו יכולים לאבחן בקלות את המצב הנפשי של אדם רק מתוך התבוננות בנשימה שלו.

מכיוון שנשימה גם משפיעה וגם מושפעת מהמצב הגופני והנפשי שלנו היא מייצרת מעגל משוב (פידבק). לדוגמה: כשאנו לחוצים ומפוחדים הנשימה מתקצרת, מתכווצת ונהיית מהירה יותר, אבל זה עובד גם לכיוון השני – אם ננשום באופן יזום נשימה קצרה, מכווצת ומהירה, נתחיל לחוש לחץ ופחד.

מבחינה אבולוציונית – הישרדותית, לנשימה קצרה, מכווצת ומהירה יש תפקיד חשוב מאוד – היא מאפשרת להכנס למצב של פחד שבו אנו מייצרים אדרנלין, הדופק מואץ והגוף מכין את עצמו למצב של קרב או הימלטות מסכנה (Fight or Flight).
מה שעוד קורה לנו במצב של נשימה מוגבלת, מכווצת ושטחית הוא שהאנרגיה ותשומת הלב שלנו מופנות למנגנוני הישרדות חיוניים ואנו מרגישים הרבה פחות רגשות שאינם חיוניים להישרדות המיידית שלנו כמו עצב, אשמה, געגוע, צער, בדידות, תשוקה, אהבה, כעסים מסויימים, פחדים מסויימים ועוד.

כאן בעצם אנו מגלים את היכולת הייחודית של נשימה מוגבלת לשלוט ברגשות – לצמצם את המודעות שלנו לרגשות, לצמצם את היכולת שלנו להרגיש וכתוצאה מכך גם לצמצם את הביטוי הרגשי שלנו בעולם.
אבל איך כל זה משרת אותנו? בואו נתבונן על עצמנו בילדות….

מעגל הנשימה, הסבל והאושר

המסע שלנו מתחיל בתינוקות. כתינוקות נשמנו לגמרי בחופשיות (ראיתם פעם תינוק נושם? איזה חופש, איזה עונג…), היינו רגישים וחשופים לגמרי והנזקקות שלנו להזנה, תמיכה וטיפול מצד ההורים הייתה מוחלטת. מוחלטת עד כדי כך שלא ידענו להבין או לזהות את הצרכים שלנו והיינו זקוקים להורים כדי שיקלו על סבלנו כל הזמן בדרכים שכלל לא יכלנו להבין.

רגע של חיבור: דמיינו את עצמכם לרגע כתינוקות. אתם שוכבים חסרי אונים במשך חודשים ארוכים, לא יודעים מה קורה לכם או מי אתם ומה זה העולם החדש והמוזר הזה שהגעתם אליו.
כל כמה זמן אתם חשים כאב, רעב, מצוקה גופנית כזו או אחרת… קר, רטוב, מציק, לא נח… וכל מה שאתם יכולים לעשות זה לבכות כדי לקרוא לאמא. ואמא תמיד באה, עושה מעשי קסם ומשחררת את הכאב, מנחמת, מזינה, מטפלת.

וכל זה נמשך ונמשך ואתם חשופים לגמרי… רואים עליכם הכל ואין שום הגנות… כשנעים לכם אתם צוחקים מחייכים, כשלא נעים אתם בוכים ומתייסרים… דמיינו לכם מה גודל התלות שלכם בהורים? מה גודל הנזקקות שלכם בשתי הדמויות הכל יכולות האלה?

ועכשיו דמיינו לכם את גודל המצוקה, האימה והחרדה הקיומית שאתם חשים כשאתם זקוקים למשהו וההורים מתעלמים, לא באים, מתרגזים, מאשימים, מחמיצים פנים או נוהגים בכם בגסות או חוסר סבלנות.
זה אולי הדבר הנורא ביותר שיכול לקרות לכם… האימה היא מוחלטת וחוסר האונים הוא משתק.

כתינוקות, כולנו התחלנו לחוות בשלב זה או אחר רגעים שבהם נזקקנו למשהו או שכאב לנו וההורים לא באו, התעלמו, היו חסרי סבלנות, בקורתיים או גסים כלפינו. אין כאן שום האשמה כלפי ההורים כמובן, גם להם היו את הקשיים שלהם וגם הם גודלו על ידי הורים בעלי קשיים משלהם ובכל זאת, כתינוקות כולנו חווינו את רגעי האימה האלה.

מה קרה לנו ברגעים הקשים האלה? כשהיינו שם לבד, סובלים וחסרי אונים ניסינו שוב ושוב לקרוא להורים… לדרוש את האהבה והיחס שאנו זקוקים לו, אך משלא קיבלנו את המענה הנדרש נתקפנו אימה.

באופן תת מודע התחלנו להבין משהו… שאין מקום לכל הצרכים הילדיים שלנו ושזה אפילו מסוכן להראות אותם כי בפשטות, ההורים לא אוהבים את כל מה שאנחנו ואין מקום לכל הצרכים והרגשות שלנו. היה זה עבורנו מצב מסוכן מאוד, שהרי אנו תלויים לחלוטין בהורים ואם נמשיך לבטא את צרכינו הם עלולים להתעלם, לכעוס ולא לתת לנו את ההזנה והטיפול שאנו כל כך זקוקים לו.
במצב הזה הרגשנו כאב ופחד גדול והמערכת ההישרדותית שלנו הופעלה ועזרה לנו להתמודד עם המצב בדרך היחידה שהייתה אפשרית עבורנו.

מה כבר יכלנו לעשות? לא יכלנו לשלוט בכאב או בצרכים שלנו, לא יכלנו לפקוד על הלב שלנו לפעום לאט יותר או לבלוטות האדרנלין להאיט את הקצב… אבל הנשימה, היא הייתה ככלי עבורנו. למדנו להגביל אותה מגיל צעיר מאוד משתי סיבות:
1. כשנושמים פחות, מרגישים פחות כאב, יש פחות עירות וקיימת  חווית נתק רגשי
2. כשנושמים פחות, לא מראים ולא מבטאים צרכים ורגשות ולכן יש פחות סכנה שלא יאהבו אותנו

מכיוון שעם הזמן, מצבי סטרס כאלה חזרו על עצמם שוב ושוב וככל שגדלנו הציפיות מאתנו היו גבוהות יותר (והסבלנות של ההורים קצרה יותר), מצאנו את עצמנו במעגל די אכזרי של פתיחות ורגישות אינסופית ונשימה משוחררת לבין התכווצות וריסון נשימתי אל מול מה הנתפס כחוסר אהבה מצד ההורים.
המעגל הזה שמוצג בתרשים למטה, נמשך מספיק זמן כדי שנבין שאנחנו חייבים לעשות משהו כדי לקבע את המצב של נשימה מוגבלת כי המעברים האלה שבין פתיחות רגשית והתכווצות היו מכאיבים מאוד.

ככל שהתבגרנו, התפתחה בנו יכולת החשיבה העצמאית ואחד הדברים הראשונים שנוצרו בה היא מערכת של אמונות. אמונות לגבי עצמי, החיים, העולם וההורים והאמונות האלה השפיעו באופן ישיר על הנשימה שלנו. כמובן שהכל קרה בגיל ההוא במישור התת מודע אבל בפשטות, ההיגיון הוא כזה:
“אני אספר לעצמי שהעולם מפחיד, שאני לא מספיק טוב, שההורים לא אוהבים אותי ושהחיים קשים, כדי להיות תמיד במצב של סטרס ואז תמיד אנשום פחות, תמיד ארגיש פחות ותמיד אראה פחות רגשות “מסוכנים” שעלולים למנוע את האהבה של ההורים אלי. ואת כל זה אני עושה מתוך אהבה לעצמי כי אין אהבה גדולה יותר מהרצון לשרוד ולחיות

המנגנון הזה לוקח אתנו אל החיים הבוגרים שלנו שמוצגים במעגל התחתון בתרשים למטה. בשלב הזה, מבלי להבין למה, אנו מפחידים את עצמנו, נושמים פחות, מרגישים פחות, חווים נתק רגשי ואשלייה של “בטחון” אך המחיר של חיים שכאלה הוא כאב ותסכול רגשי מתמשך שרק גורם לנו לרצות לברוח יותר, לנשום פחות ולהפחיד את עצמנו עוד יותר.

האבסורד הוא שאנו עושים את כל זה מתוך אותה אהבה הישרדותית לעצמינו מכיוון שבהעדר מודעות, אנו מנוהלים על ידי דפוסים הישרדותיים שכל מטרתם היא לשמור עלינו בחיים אל מול הורים שלא מקבלים אתנו לחלוטין כפי שאנחנו.
המצב הזה נהיה כל כך כרוני שעבור רובנו השאלה היא לא “כמה פעמים ביום אני מגביל את הנשימה?” אלא “כמה פעמים ביום, אם בכלל, אני מרשה לעצמי לנשום במלאות?”
שימו לב אפילו עכשיו, תוך כדי קריאת שורות אלה…איך אתם נושמים? האם הבטן שלכם נושמת ומשוחררת כמו אצל תינוק? איפה הנשימה שלכם נעצרת?

מעגל הנשימה והסבל בתינוקות (למעלה) ובחיים הבוגרים (למטה)

עם הזמן, רובנו פיתחנו דפוסים של התמכרות כדי לתמוך בנשימה המוגבלת שלנו… טלויזיה, אינטרנט, עישון, אכילה רגשית, אלכוהול וסמים… הכל כדי לנשום פחות ולהרגיש פחות.

אם אני מקשר את כל ההבנה הזו לסיפור האישי שלי, אפשר לומר בפשטות:
אני מפחיד, מלחיץ, מעציב ומדכא את עצמי לא בטעות ולא בגלל שמשהו בי מקולקל, אלא מתוך אהבה גדולה והשרדותית לעצמי… כדי שאנשום פחות, ארגיש פחות ולא אחשוף רגשות שעלולים לא להתקבל על ידי ההורים.

מתוך ההבנה הזו, נפתחה אפשרות מעשית לריפוי ואושר אמיתי.

נשימה, ריפוי ואושר

מתוך הבנת הקשר שבין נשימה, אהבה עצמית הישרדותית וסבל, אפשר להבין את הדרך לריפוי טבעי. הריפוי מתמקד בשני מישורים במקביל:
1. היכרות מעמיקה של עצמנו ודפוסי החשיבה שלנו כדי לזהות, להכיר ולפגוש את האהבה הילדית ההישרדותית שעומדת בבסיס כל מה שאנו עושים לעצמנו.
המפגש הזה מאפשר למודעות שלנו להתרחב ולדפוסים האלה להרפות באהבה וברכות.
2. מודעות לנשימה, לרגשות ולגוף מתוך מפגש חווייתי ומדיטטיבי.

שני ההיבטים האלה יוצרים ריפוי טבעי ונעים והם עוברים בתהליכי תרפיה אישית וקבוצתית אך יותר מהכל בתהליך אישי, פנימי, אינדיבידואלי ואוהב.

קבלה עצמית היא השינוי והשיפור המושלם

אלה שני הצרכים הבסיסיים שלנו: מצד אחד הצורך להרגיש קבלה עצמית ואישור להיות בדיוק כפי שאנחנו ומצד שני הצורך להשתפר, לצמוח ולהתפתח בחיים ולהיות “טובים” יותר מבחינה פנימית ומעשית.

לעיתים קרובות אנו חווים סבל בצורת תסכול, בלבול, חרדה ואי נוחות פנימית בעקבות מה שנתפס כהתנגשות בין שני הצרכים הבסיסיים האלה.
למעשה, התחושה שאנחנו חייבים לבחור בין שני הצרכים האלה היא בעצמה סבל מכיוון שאיך שלא נבחר, נרגיש שהתפשרנו וויתרנו על חלק גדול מעצמנו.

אם למשל נבחר רק לנסות לקבל את עצמנו כפי שאנחנו ונתעלם מהצורך להשתפר, באופן טבעי משהו בנו יילחץ ונרגיש פחד שלא יניח לנו לקבל את עצמנו באמת. הפחד הזה יספר לנו באינספור דרכים שיש משהו חשוב מאוד שעדיין לא עשינו, לא השגנו או שחסר לנו או בנו ושמאוד חשוב שננסה להשתנות. הפחד הזה לא יניח לנו להרגע באמת ותמיד יהבהב כמו נורת אזהרה ברקע וכיווץ לא נעים בבטן או בחזה.

מצד שני אם למשל ננסה רק להשתפר ונשכח לקבל את עצמנו (כפי שקורה לנו לעתים כה קרובות), משהו בנו ירגיש לחוץ, כאוב, לא מרוצה, לא מסופק, מתנגד, בודד וריק. זוהי התחושה הילדית המוכרת של ילד שנדרש כל הזמן להשתנות כדי להיות ראוי לאישור ואהבה על ידי הוריו, ילד שלא קיבל אישור ותמיכה והוא רוצה למרוד ולזכות בחופש להיות כפי שהוא והוא פוחד מאוד.
הילד הפנימי הכואב הזה לא יניח לנו להיות מאושרים ולא משנה כמה ננסה להשתפר, עד שלא נלמד לקבל אותו בתוכנו.
זוהי גם הסיבה שלעיתים קרובות נסיונות ה”שיפור” ו”יעול” של עצמנו או של אחרים, מגבירים את תחושת הקונפליקט הפנימי שלנו ומביאים יותר תסכול ובלבול מתועלת.

אז מה עושים? איך פותרים את הקונפליקט הכל כך עמוק ויסודי בין הצורך שלנו להרגיש קבלה עצמית והצורך שלנו לצמוח ולהשתפר?

הנה סרטון קצר שבו אני מסביר את החשיבות של קבלה ואהבה עצמית ככלי לריפוי, שינוי וצמיחה אישית:

ריק

מה באמת מבטאים הצרכים הבסיסיים שלנו

אחת הדרכים להבין צורך כלשהו שקיים בנו היא להקצין אותו עד אינסוף – כלומר עד המצב המוחלט ביותר שלו.
אז מה בעצם מבקש הצורך להרגיש קבלה עצמית? מה נרגיש בתסריט הדמיוני שבו באמת באמת נקבל את עצמנו כפי שאנחנו באופן מוחלט?

אפשר להבין זאת בקלות אם נדמיין ילד שמקבל מהוריו את כל האישור, הקבלה והתמיכה שהוא צריך כדי להאמין בעצמו. הילד הזה יחוש אהוב, מוגן, חופשי להיות כל מה שהוא ובטוח בעצמו או במילים אחרות – מאושר.
כלומר, הצורך להרגיש קבלה עצמית הוא ביטוי של הצורך הבסיסי שלנו בתחושה של אהבה ובטחון השקולה מבחינה רגשית לאושר.

עכשיו בואו נבדוק מה מבטא הצורך להתפתח, להשתפר ולהיות “טובים” יותר. אנחנו רוצים להראות טוב יותר, להיות מבוססים יותר כלכלית, לעשות יותר בעולם, לתרום או לשנות משהו כדי לזכות בהערכה, באישור, בתמיכה ובתחושה של הגשמה עצמית.
אנחנו רוצים להרגיש מוצלחים, מדוייקים, מודעים, אהובים, כנים, משמעותיים, מיוחדים, מתחשבים או מוסריים יותר ולעמוד בציפיות כלשהן שהצבנו לעצמנו או שאימצנו מהורינו או מהחברה.

עכשיו בואו נקצין את הצורך הזה ונשאל  – מה יקרה בתסריט הדמיוני שבו נצליח לעמוד בציפיות שלנו ושל אחרים ולהשתפר לחלוטין ובאופן מוחלט בכל התחומים שאנחנו רוצים? מה נרגיש אז?

למעשה, גם כאן נרגיש (או לפחות כך נדמה לנו) בטחון, שייכות ואהבה או במילים אחרות, נרגיש אושר (ולו לרגע) מכיוון שנוכל סוף סוף לקבל את עצמנו כפי שאנחנו (שהרי עמדנו בכל הציפיות ותחושת ההצלחה היא בעצם תחושה של קבלה עצמית).

מה שגילינו כאן הוא שבעצם שני הצרכים הבסיסיים שלנו שנראים לנו כל כך מנוגדים לפעמים, מכוונים לאותו מצב של קבלה עצמית, אישור ואהבה עצמית או במילים אחרות מבטאים את הצורך הבסיסי ביותר שלנו בתחושה של בטחון אישור ואהבה.

אם כך מתבקש לשאול, מהי הדרך הטובה ביותר לתת לעצמו תחושה אמיתית של בטחון, אישור ואהבה? שהרי זה כל מה שאנחנו בעצם מחפשים באמצעות שני הצרכים שלנו הבסיסיים והעוצמתיים שלנו שנתפסים רוב הזמן כמנוגדים.
ריק

קבלה עצמית איזון הקטבים הפנימיים שלנו

למעשה הצורך הבסיסי ביותר שלנו הוא להרגיש אישור ולדעת שאנחנו אהובים ובטוחים ללא תנאי. הצורך הזה בא לידי ביטוי דרך שני הצרכים המוכרים לנו: הצורך להרגיש קבלה עצמית ללא תנאי והצורך להשתפר או להשתנות. למעשה שני הצרכים האלה מבטאים את שני הקטבים הקיימים בכל תופעות הטבע – נקבי (יין) וזכרי (יאנג).

הקוטב הנקבי (יין) הוא הצורך בהכלה וקבלה ללא תנאי, ממש כפי שאמא (במקרה האידיאלי) אוהבת את התינוק שלה ללא תנאי ולא מנסה לשנות אותו כלל. הקוטב הזכרי (יאנג) הוא הצורך להשתנות ולצמוח, ללמוד ולגלות דרכי ביטוי חדשות בעולם, לחקור ולחשוף עוד רבדים של עצמנו ולהביא אותם לידי ביטוי אותנטי, ממש כמו שאבא (במקרה האידיאלי) עוזר לילד לגלות את היכולות שלו, לאתגר את עצמו וללמוד עוד דרכים לבוא לידי ביטוי ומימוש אותנטי בעולם.

מתוך הבנת שני הקטבים הפנימיים, אפשר לראות שרוב הזמן אנחנו (ממש כמו החברה בה אנו חיים) נוטים יותר אל הקוטב הזכרי. במצב הזה אנחנו לא מאוזנים ולכן חווים הרבה קושי, נוקשות, תסכול, נסיונות לשנות את עצמנו או אחרים בכח, חוסר קבלה עצמית, כעס, חוסר סבלנות, לחץ, זעם, תסכול וחוסר ברוך ואהבה.

למעשה, האפשרות לחיים מאוזנים ומאושרים מצויה באיזון רגשי בין שני הקטבים הפנימיים שלנו. האיזון אפשרי כשאנחנו לומדים איך הם עובדים יחד בסינרגיה מושלמת ולא מתנגשים כלל אחד בשני.
הסינרגיה הזו מתאפשרת כשאנו מגלים את הטבע המעגלי של שני הקטבים הרגשיים שלנו ושהם למעשה מחזקים ומעצימים אחד את השני.

הטבע המעגלי של הצרכים הרגשיים

את הטבע המעגלי של הצרכים הרגשיים אפשר להבין אם נבחן אותם מקרוב יותר.
לאילו מקומות בנו מתייחס הצורך לקבל את עצמנו, או במילים אחרות – מה אנחנו באמת מתאמצים ומנסים לקבל בתוך עצמנו (לרוב ללא הצלחה)?
דווקא את אותם המקומות שקשה לנו לקבל. ומהם המקומות שקשה לנו לקבל? באופן מפתיע (או שלא), הם בדיוק אותם המקומות שבהם אנחנו רוצים להשתפר.

לדוגמה: אני מאוד רוצה להשתפר וללמוד להיות רגוע וסבלני יותר וזה בדיוק המקום שאני מנסה לקבל בי – להיות יותר מקבל וסבלני כלפי המקום הכועס וחסר הסבלנות שבי.

אם כך, אנו כבר שמים לב שיש פה טבע מעגלי מסויים, אבל בואו נמשיך עמוק יותר…

הצורך להשתפר מאתגר אותנו דווקא באותם מקומות שבהם אנחנו מרגישים “לא מספיק טובים”. במקומות האלו קיים בנו פחד עמוק שאומר שכמו שאנחנו עכשיו, זה לא מספיק טוב ומכיוון שכך, אנחנו עלולים לא להיות ראויים הערכה, תמיכה, תחושה של ביחד ולאהבה (והרי בילדות כבר למדנו שכשאנחנו “לא מספיק טובים” אנחנו לא זוכים לאהבה, אישור, הערכה ותמיכה מצד הורינו ולכן מצויים בתחושת בדידות, כאב וחוסר בטחון).

מתוך הפחד הזה והרצון שיהיה לנו נעים, נולד הצורך לנסות להשתפר (להשתפר = להיות יותר חכם, מודע, רגיש, מוצלח, מתחשב, חיובי, חזק, אהוב וכו’) אבל כפי שראינו קודם, הצורך להשתפר מכוון אל המקום שבו נוכל סוף סוף לקבל את עצמנו כפי שאנחנו ולהרגיש בטחון, אישור ואהבה.
ומצד שני כבר ראינו שהרצון לקבל את עצמנו מכוון אל המקומות בהם אנחנו חשים לא מספיק טובים ורוצים להשתפר.

מכאן מתגלה לנו אמת די מפתיעה, פשוטה ומדוייקת להפליא: מה שאנחנו באמת רוצים להשתפר בו זו היכולת לקבל את עצמנו ומה שאנחנו באמת רוצים לקבל זה את הרצון שלנו להשתפר.

*המילה “באמת” נמצאת כאן כדי להדגיש שזו המציאות העמוקה מתחת לפני השטח. גם כשאנחנו רוצים להשתפר במשהו פרקטי כמו אנגלית, ריצה או ללמוד להיות סבלניים יותר, למעשה הכמיהה העמוקה מאחורי כל נסיונות השיפור שלנו היא הרצון להיות מסוגלים לקבל את עצמנו כפי שאנחנו ולנוח בתחושה של אישור, בטחון ואהבה (בתנאי שנעמוד בציפיות מסוימות כמובן…).

הציור הבא מדגים את התנועה ההרמונית של שני הקטבים הרגשיים שלנו במעגל אינסופי של התפתחות פנימית…

קבלה עצמית היא השינוי והשיפור המושלם - אלי קרסניץ

במילים אחרות אפשר לומר את זה גם ככה:
השיפור האמיתי שנדרש לנו הוא שיפור ביכולת הקבלה העצמית שלנו
וקבלה של הצורך שלנו להשתפר (אותו פחד או רצון פנימי עמוק שדוחף אותנו קדימה), היא הקבלה האמיתית

כשאנחנו נמצאים באיזון עם שני הקטבים שלנו מתרחשת בתוכנו תנועה מעגלית, טבעית, אינסופית והרמונית בין שני הקטבים הרגשיים, כמו מנוע משומן שפועל היטב ואנחנו חשים שלמות פנימית, פועלים בעולם מתוך דיוק פנימי ואותנטיות וחשים שלווה, בטחן, סיפוק והגשמה עצמית עמוקה.

הקושי והסבל שלנו מתחיל כשאנחנו מנסים להעדיף באופן לא מודע קוטב אחד על פני האחר (מנסים רק לקבל את עצמנו או רק להשתפר). אז המנוע הפנימי שלנו יוצא מאיזון ונוצר מצב לא נעים, צורם ומכאיב שמשפיע על כל חווית החיים שלנו.
ריק

איך זה עובד בפועל

השלב הראשון בכל תהליך של התפתחות אישית הוא פיתוח המודעות או ההקשבה הפנימית כדי לזהות את שני הקטבים הרגשיים שלנו ואת הנטייה שלנו להעדיף קוטב אחד על פני האחר. במילים אחרות – אנחנו מתחילים לשים לב לחוסר האיזון שבנו ולנסיון שלנו לבחור רק בצד אחד של המטבע, או צד אחד של המעגל הפנימי שלנו והסבל שנובע מהנסיון הזה.

לדוגמה, אפשר לשאול את עצמנו “מהו הצורך האמיתי שלי ממש עכשיו?”.
כשאנו חוזרים על השאלה הזו שוב ושוב, תוך הקשבה  עמוקה לגוף ולרגשות שלנו והולכים מספיק עמוק פנימה, נגלה שבכל רגע נתון אנו חשים צורך להרגיש קבלה עצמית עבור אלמנט רגשי כלשהו בנו (פחד, כעס, תשוקה וכו’…) וגם בשיפור היכולת לקבל את עצמנו ולפעול מתוך הקבלה הזו.
זוהי האמת הפשוטה השוכנת מתחת לפני השטח של כולנו וללמוד לשים לב אליה באופן חווייתי ומעשי, זוהי הדרך להכרה ואיזון פנימי עמוק.

כשאנחנו מזהים את הצורכים הרגשיים שלנו אנחנו לומדים קודם כל לתת להם אישור באמצעות הקשבה ודיבור פנימי מתוך כנות. כאן כדאי לשים לב לנקודה עדינה מאוד: לא משנה אם אנחנו מזהים צורך להרגיש  קבלה עצמית או צורך להשתפר או להשתנות, כל מה שנדרש לנו הוא אישור פנימי אוהב וכן לאותו צורך שזיהינו.

לדוגמה:
אם למשל אנחנו חשים פחד וכששאלנו “מהו הצורך האמיתי שלי עכשיו?” גילינו שהצורך כרגע הוא גם לקבל את הפחד כמו שהוא, וגם להשתפר כדי להרגיש בטחון, אנחנו יכולים ללמוד לאשר לעצמנו לחוש את הפחד הזה ולתת לעצמנו במילים כנות ואוהבות את כל האישור שנדרש לפחד ולרצות להשתפר במקום  הזה יחד, בו זמנית ובאותה מידה.
וזאת מכיוון שאנחנו מבינים שאין סתירה בין הצורך לקבל את הפחד כפי שהוא ולבין הצורך להשתפר ולהרגיש בטחון מכיוון ששני הצרכים מכוונים לאותה חוויה פנימית של אישור, בטחון ואהבה.

המאמר הזה הוא רק טעימה קטנה על קצה המזלג מתוך התדר והלימוד של חיים מתוך אחדות פנימית עמוקה ושחרור מבלבול, חרדות, תקיעות ופחדים מתוך הכרה וגילוי עצמי טבעי.

מה שקורה בפועל כשאנחנו עוברים תהליך של לימוד והכרה עצמית עמוקה הוא שחוויית החיים שלנו משתנה. אנחנו מגלים שלווה פנימית עמוקה, חופש מחרדות ותקיעות, חופש ממאבק פנימי ודיכוי עצמי.
העשייה, התקושרת והביטוי שלנו בחיים מתרחשת באופן מדוייק יותר, אותנטי יותר ונעים יותר ככל שאחנו מעמיקים את תהליך הלמידה העצמית וההכרה העצמית.

בהזדמנות זו אני רוצה להודות לחבר יקר בשם עמיחי זלינקובסקי שהיווה עבורי מקור לתובנה עצומה לגבי האפשרות לחיות מתוך אישור פנימי אוהב לשני הקטבים הרגשיים שלי.

נקודה לתשומת לב: הצורך או הנסיון לקבל את עצמנו הוא בפני עצמו ניסיון להשתפר. זוהי נקודה עדינה אך חשובה… לרוב, כשאנחנו מנסים לקבל את המצב כפי שהוא אנחנו נתקלים בהתנגדות פנימית. חשוב להבין שלעיתים, כל מה שנדרש מאתנו הוא להרשות לעצמנו להרגיש את הצורך בקבלה עצמית ולא לנסות לשנות אותו בשום דרך.
זהו הטבע המעגלי הפנימי שלנו וכך אנחנו צומחים באמת, באופן טבעי, אוהב, נעים, מדוייק ומהנה 🙂
ריק