פוסטים

הסוד הנעים והמשחרר שמתגלה מתוך הקשבה כנה לרגשות

במשך שנים רבות עברתי דרך מצבים רגשיים קשים של דכאון, תסכול, כעס, עצבנות, דאגה, חרדה ותחושה של חוסר אונים מול עצמי ומול מערכות יחסים שהייתי בהן. במשך שנים ניסיתי לפתור את הקשיים שלי על ידי התעלמות, הכחשה, תרגולים רוחניים, מדיטציה ונסיון להבין מה לא בסדר אצלי.

גם כיום אני חווה לעיתים קרובות מצבים רגשיים לא קלים, אבל ההתייחסות שלי לעצמי כיום שונה מאוד מבעבר. אחד הדברים ששינו וממשיכים לשנות את ההתייחסות שלי לעצמי ואל החיים ומאפשרים לי ללמוד להינות מכל מצבי החיים שאני נמצא בהם היא הקשבה כנה לרגשות שלי.

כמובן שהקשבה כנה לרגשות שלי היא תהליך של למידה, אפשר לומר שזה תהליך למידה שנמשך כל החיים. אבל הלמידה הזו היא תהליך מעניין, מסקרן, נעים,מרפא ואוהב שמחבר אותי לילד הפנימי, לשמחת חיים טבעית והוא הרבה פעמים מרגיש קל כמו משחק גם אם בהתחלה זה נשמע או מרגיש קשה.

כשאני לומד להקשיב בכנות לרגשות שלי אני מגלה בכל פעם מחדש שכל הרגשות שלי הם מורים שלי, הם כמו שליחים של הטבע הפנימי העמוק שלי שנועדו להזכיר לי אמת פשוטה שמביאה ריפוי עמוק, משחרר ואוהב לכל מה שאני חווה.


ריק

לכל מטבע יש שני צדדים

האמת הפשוטה והמשחררת שכל הרגשות שלי מזכירים לי היא זו: לכל מטבע יש שני צדדים.
מה זה אומר? זה אומר בפשטות שלכל מה שאני חווה, לכל רעיון, תפיסה, מחשבה או דעה שיש לני, יש שני צדדים ורק כשאני מכיר בשני הצדדים שלי, או במילים אחרות מסכים לראות ולהרגיש את שני הצדדים של החוויה שלי, אני מרגיש שלם, נינוח, אוהב ומאושר ורואה ללא מאמץ את ההגיון הטבעי והפשוט בכל מה שקורה לי.


לדוגמה:
אם אני חושב ומרגיש שאני “בסדר” בתחום מסויים של חיי, אני בוודאי גם חושב ומרגיש שאני “לא בסדר” בתחום הזה. למה?
מכיוון שכל מושג או רעיון שיש לי לגבי עצמי הוא תמיד יחסי, הוא לא יכול להתקיים לבד.
כמו שאור לא מתקיים בלי חושך, כמו ששאיפה לא מתקיימת בלי נשיפה, כמו שלמעלה לא מתקיים בלי למטה וכמו שפלוס לא מתקיים בלי מינוס וימין לא מתקיים בלי שמאל. כל המושגים, התפיסות והדעות שיש לנו לגבי עצמנו הם יחסיים ולכן גם כל הרגשות שבאים מתוך הדימוי העצמי שלנו הם תוצרים של תפיסה יחסית.

באופן טבעי ופשוט, כל החיים, אנחנו וכל מה שחי, מתהווה ונוצר מתוך ריקוד אינסופי בין הניגודים האנרגטיים של הטבע – יין ויאנג, קור וחום, גאות ושפל, יום ולילה וכו’. לכן, בכל רגע נתון שבו אנו חושבים על עצמנו או עסוקים  ברעיון, תפיסה או דימוי עצמי כלשהו, אנו נמצאים במצב שבו יש שני צדדים רגשיים וחוויתיים לכל חוויה שלנו גם אם אנו לא מודעים לכך.

מה זה אומר “בסדר” או “לא בסדר”? הדימוי העצמי שלנו מבוסס על תפיסות שהמקור של רובן הוא בילדות. אנו יכולים להרגיש נפלא או נורא בהתאם לדימוי העצמי שלנו בתחומים שונים של החיים (איזה אדם אני? איזה חבר אני? איזה ילד אני? איזה עובד אני? איזה בן או בת זוג אני? איזה אדם אני ביחס לחברה שבה אני חי? ועוד…).
זהו סוד גלוי שדימוי עצמי נמוך ללא תהליך של מודעות והכרה ברגשות שלנו יכול להוביל בקלות לחרדה, דכאון, תסכול, חוסר בטחון, מחשבות טורדניות, התקפי זעם, התמכרויות ועוד שלל של תופעות לא נעימות בחיינו.

בפשטות אפשר לומר שאם יש לי רעיון של “בסדר” לגבי עצמי בתחום כל שהו של החיים, אני מאשר אותו, אני מסכים לחוות אותו ואני מסכים לאהוב את עצמי במקום הזה. אותו הדבר תקף לגבי “לא בסדר”, במקום שאני רואה אותו כ”לא בסדר” יש לי התנגדות ואני מנסה להמנע ממנו, להתכחש אליו, לשנות אותו או פשוט לא להרגיש אותו למרות שהוא קיים בי.

והאמת הפשוטה היא שאנו תמיד מרגישים בסדר ולא בסדר בו זמנית וזו רק תנועה של גל, מחזוריות של גל שמתרחשת בנו אבל שתי התפיסות – בסדר ולא בסדר, תמיד קיימות בנו בו זמנית והכרה מעשית וחווייתית באמת הזו עושה בשבילי את ההבדל בין סבל לאושר.

מה זה להיות מאושר?

רובנו גדלנו על התפיסה שאושר הוא מצב של “חיוביות”, מצב שבו יש רגשות “חיוביים” של שמחה ושל אופוטימיות ואין בו רגשות “שליליים” כמו פחד, עצב ואשמה. כלומר רובנו רואים אושר כמצב מלאכותי ובלתי אפשרי שבו למטבע יש רק צד אחד והאמת היא שזה די עצוב להסתכל על אושר כמצב שבו יש מקום רק לחלק קטן מאוד מהרגשות האנושיים שלנו.

באופן אישי אני יכול לומר בלב שלם שהרגעים היחידים שבהם חוויתי אושר בחיי הם רגעים בהם הסכמתי להרגיש או לחוות את שני צידי המטבע שאני, וזה הרגיש לי לגמרי נוח, נעים וטבעי.

הרגעים שבהם הסכמתי להרגיש ולהכיר בכך שכל הניגודים מתקיימים בי ושאני מרגיש בסדר ולא בסדר, ביחד ולבד, שמח ועצוב, פוחד ורגוע ועוד. מתוך החוויה שלי, אני מבין היום שאושר הוא ההסכמה לראות ולהזכר שאני שלם כשאני מכיר בשני צידי הטבע שאני בכל רגע מחדש.

ואפילו מבחינה הגיונית, זה מאוד מסתדר לי. הרי המחשבה על “רק טוב” או “רק אור” היא מאוד מפחידה ומלחיצה עבורי, היא מרגישה לי לא טבעית, זה מרגיש כמו מוות, זה לא אנושי. אני זקוק לאור ולחושך, ליום וללילה. אותו דבר לגבי מחשבה על “רק רע” או “רק חושך”, גם זה מפחיד ומרתיע ולא טבעי באותה מידה.

אבל המחשבה כך שיש מקום גם לאור וגם לחושך שבי, לטוב וגם לרע, לשאיפה וגם לנשיפה…זה באמת מרגיש בסדר, זה מרגיש כמו אישור משחרר לכל מה שאני, זה מרגיש כמו אהבה, כמו חיים, כמו שיר, כמו ריקוד. זוהי דרך הטבע וזהו הריפוי – להזכר בשני צידי המטבע שאני בכל רגע חדש.

שמתי לב שזה קורה לי ולכל מי שאני מכיר כל פעם מחדש: בכל פעם מחדש אנו מכווצים את עצמנו בפנים מתוך חרדה, מתוך טראומות והתניות ילדות שסיפרו לנו שוב ושוב שלמטבע יש רק צד אחד, שחייבים להיות רק חזקים, שאסור להיות חלש, שחייבים להיות חכמים ואסור להיות טיפש, שחייבים להיות יפים, ממושמעים, מנומסים, טובים, מוסריים, יפים ועוד ועוד.
הסיפור ששמענו בילדות הוא שאם נקבל ונראה את שני צידי המטבע שלנו ונסכים להיות שלמים באמת, לא יאהבו אותנו ולא נשרוד.

ויש כמובן אינספור סיפורים “רוחניים”, דתיים ומוסריים שמנסים שוב ושוב לשכנע אותנו שלמטבע יש רק צד אחד, שהאדם צריך וחייב להיות “רק” משהו מסויים ולא משהו אחר ושזה בכלל אפשרי להיות “רק משהו מסויים” כמו איזה “צדיק” או “מואר”.

אבל לא משנה כמה סיפורים נשמע ולא משנה כמה נפחד ונתכווץ בנסיון המייסר לאחוז רק בצד אחד של המטבע שאנחנו, הטבע נשאר כפי שהוא, שלם, מאוזן וכולל את שני צידי המטבע.

אז בכל פעם שאני מתכווץ, שאני שוכח את עצמי בתוך סיפור על זה שאסור לי לפחד, שאני צריך להיות רק “בסדר”, שאסור לי להרגיש חסר אונים, שאני צריך להיות חזק, שאני צריך להיות אמיץ, שאני צריך להיות מוצלח או כל דבר דומה…בכל פעם כזו מתעורר בי רגש שכל מטרתו היא להזכיר לי באהבה את האמת הפשוטה והשלמה שלי: אתה לא “רק”, אתה הרבה יותר מזה…אתה “גם וגם” ולכן אתה באמת חופשי ושלם ואהוב.

הדבר היחיד שנדרש ממני הוא הקשבה כנה כדי לשמוע את המסר המרפא של הרגשות שלי ולא להמשיך להתנגד, להלחם ולהבהל מהרגשות שלי.

dreamstime_xs_39198664
ככה זה מרגיש להכיר בשני צידי המטבע שאני. זה מרגיש כמו ילד, זה מרגיש חופשי, זה נעים, זה מאפשר לנשום לרווחה ולדעת שיש בטחון, שיש מקום לכל מה שאני ושזה מותר.

ריק

איך הרגשות שלנו עוזרים לנו להזכר באושר ובחופש שלנו

איך הרגשות שלי עוזרים לי להזכר בשני צידי המטבע שלי? זה קורה בפשטות וללא מאמץ אבל רק בתנאי שאני לומד להקשיב להם באמת. כשאני נפתח לאפשרות באמת לעצור לרגע ולהקשיב לרגשות שלי ולמסר שמגיע מתוכם, זה פשוט מזכיר לי את השלמות שלי.

דוגמה לכמה רגשות אוהבים שעוזרים לי ללמוד הרבה על עצמי לאורך השנים:

אשמה – כשאני מקשיב לה היא מזכירה לי שאני מרגיש גם לא בסדר. וזה נכון, אני באמת גם “בסדר” וגם “לא בסדר” ורק כך אני שלם, חופשי ונינוח באמת.

בושה – כשאני מקשיב לה היא מזכירה לי שאני מרגיש גם חסר ערך. וזה נכון, אני באמת גם “בעל ערך” וגם “חסר ערך” ורק כך אני שלם, חופשי ונינוח באמת.

אכזבה – כשאני מקשיב לה היא מזכירה לי שאני מרגיש גם כשלון. וזה נכון, אני באמת גם “הצלחה” וגם “כישלון” ורק כך אני שלם, חופשי ונינוח באמת.

פחד – כשאני מקשיב לה היא מזכירה לי שאני מרגיש גם חסר בטחון. וזה נכון, אני באמת גם “בטוח” וגם “חסר בטחון” ורק כך אני שלם, חופשי ונינוח באמת.

קנאה – כשאני מקשיב לה היא מזכירה לי שאני מרגיש לא מספיק טוב. וזה נכון, אני באמת גם “לא מספיק טוב” וגם “מספיק טוב” ורק כך אני שלם, חופשי ונינוח באמת.

תסכול – כשאני מקשיב לה היא מזכירה לי שאני מרגיש חסר אונים. וזה נכון, אני באמת גם “חסר אונים” ונתון לחסדי החיים והטבע וגם “יכול לשנות הכל” ובעל יכולת אינסופית להשפיע על המציאות שלי ולבחור בכל רגע חדש. ורק כך אני שלם, חופשי ונינוח באמת.

יש מנוחה אמיתית בהכרה בשני צידי המטבע שלי. כשאני מכיר בכך שאני גם לא בסדר, גם חסר ערך, גם כשלון, גם חסר בטחון, גם לא מספיק טוב, אני יכול סוף סוף לנוח באמת…לנוח מהנסיון המייסר להיות משהו שאני לא, מהנסיון המתיש להיות רק צד אחד של המטבע, לנוח מהנסיון הכוחני לשלוט ולשנות כל דבר בחיים שלי ופשוט לנוח באמת.

ואם אתם תוהים למה רשמתי כאן רק רגשות “שליליים”, אני רק רוצה לומר שבעיניי הרגשות האלה הם בכלל לא שליליים. אין רגש שהוא “שלילי” מטבעו. יש רק גישה שלילית ששוללת רגשות ורק כשמתוך חרדה לא מודעת אני שולל רגש כלשהו ולא מסכים לחוות אותו וללמוד ממנו, הוא הופך ל”שלילי” בעיניי.
כל הרגשות שלי הם מורים אוהבים ומופלאים שלי ואני אוהב או לומד לאהוב אותם יותר בכל יום שעובר.

וככל שאני אוהב יותר את הרגשות שלי, כלומר מקשיב להם, מקשיב למסר שלהם ומסכים ללמוד מהם, כך הם יותר רכים איתי, יותר זורמים, פחות תקועים וקשים, כי אני עצמי מתרכך ומתגמש.

רגע של הקשבה מעשית

שאל את עצמך ברכות את השאלות הבאות והקשב לגופך ללא נסיון להסביר או להבין דבר. כך זמן של שתיים שלוש נשימות נעימות בין שאלה לשאלה. 

באילו תחומים בחיי אני מנסה לאחוז רק בצד אחד של המטבע?

באילו תחומים בחיי אני מנסה להיות רק “בסדר”, רק “שמח”, רק “מוצלח”, רק “מספיק טוב”?

ואיך זה גורם לי להרגיש?

איזה רגש עולה בי כשאני מנסה בכח לאחוז רק בצד אחד של המטבע?

האם זה נעים לי?

מה יקרה אם אני אקשיב למסר של הרגש שעולה בי כעת?

מה יקרה אם אקשיב ואסכים לראות את המסר שהרגש שעולה בי מזכיר לי?

איך ארגיש אם אסכים להיות כן עם עצמי ולראות את שני צידי המטבע שאני?

יכול להיות שבשלב הזה לא יהיה קל להבחין ברגשות או במסר שלהם ויתכן מאוד שנדרש כאן לימוד נוסף, אבל לעיתים גם ללא הכנה מראש, שאלות כאלה מביאות הקלה ותובנה חדשה.

לסיכום: הסבל הנפשי היחיד, באמת היחיד שלנו בחיים האלה, הוא הנסיון הלא מודע שלנו לאחוז בצד אחד של המטבע ולדבוק ברעיון שאני “רק משהו מסויים” או “צריך להרגיש או להיות רק משהו מסויים”. האושר, החופש והשחרור מגיעים מתוך למידה וההכרה כנה ברגשות שלנו ובמסר הפשוט והמרפא שלהם: אני “גם וגם” ואין שום סתירה, זה טבעי להיות כך, זה שלם וחופשי.

וכך בפשטות ובטבעיות, רק מתוך הקשבה לסיפור שהרגשות שלי מספרים לי, אני לומד להיות מאושר יותר מיום ליום.

הלימוד הזה – איך להקשיב לרגשות שלנו, איך לקחת מידי פעם זמן להקשיב לרגשות באמת ולעומק ולא רק לזרם הבלתי פוסק של מחשבות ודפוסי התנהגות חיצוניים, הוא אפשרי וזמין עבור כולנו.
הלימוד הזה מאפשר לאורך זמן שינוי יסודי בגישה שלנו לעצמנו ולחיים וריפוי שורשי ואורגני של כל דפוסי הסבל שאנו חווים כמו חרדות, דכאון, תקיעות, מחשבות טורדניות, תסביך נחיתות, חוסר בטחון ועוד.

אני מקווה שהמאמר הזה נגע ועורר בך השראה או לפחות תחושה נעימה בלב.
ללמוד להקשיב לרגשות ולמסר המרפא שלהם – זהו חלק משמעותי מאוד מתהליכי ריפוי רגשי, צמיחה אישית והתעוררות נפשית שאני מעביר במפגשים אישיים וקבוצתיים ואשמח לעמוד לשרותך בנושא.

 

להתמיד בקלות ובהנאה בפעילות גופנית בריאה לגוף ולנפש

“הפעם אני מתחייב, אני ממש צריך את זה, הפעם אני הולך להתמיד…הפעם אני מתחיל לרוץ, לשחות, לרכב על אופניים, לעשות יוגה, הליכות, חדר כושר, לאכול בריא, להפסיק לעשן…הפעם זה הולך להיות קבוע…”

קרה לכם שהבטחת לעצמכם משהו כזה?
וקרה לכם שלא הצלחתם לעמוד בהתחייבות והתאכזבתם מעצמכם?

גם אם כבר התיאשתם וויתרתם על נסיון לחיות אורח חיים בריא ופעיל וגם אם אתם בתחילתו או בעיצמו של תהליך שקשור לשיפור איכות חייכם, המאמר הזה הוא בדיוק בשבילכם.

אני רוצה לגלות לכם סוד…הכל בסדר איתכם.

לא עמדתם בהתחייבות פשוט כי זה לא היה נעים לכם באמת. כי משהו בפנים הרגיש כמו בעונש…כאילו הוא “חייב” לעשות את זה ולא באמת רוצה. כאילו מצפים מכם משהו שאתם מראש לא מאמינים שתוכלו לעמוד בו ופוחדים להכשל ולאכזב.

ה”משהו הפנימי” הזה הוא הילד שבנו והוא המפתח והסוד להנאה, התמדה והצלחה בכל תחום בחיינו.

אז איך להתמיד בפעילות גופנית בריאה בקלות ואפילו להינות מזה?

הנה גישה פשוטה, קלה ואוהבת לגמרי שגיליתי שמאפשרת לעשות פעילות גופנית בריאה וגם להתמיד בה בלי שום מאמץ. ולא רק זה, אלא שבדרך אנחנו גם מרפאים את עצמנו נפשית, מביאים מודעות, אהבה ושלווה אל חיינו מגלים את עצמנו מחדש, מתוך הנאה, צחוק, כיף ותחושת חופש.
גישה שהיא לא רק בריאה פיזית אלא גם נפשית. אני קורא לגישה הזו “רק מה שנעים לי”.

אולי גם אתם מכירים את זה… בעבר ניסיתי הרבה פעמים להתחייב לפעילות גופנית. אפילו הייתי מתון עם עצמי, ניסיתי לרוץ פעמיים-שלוש בשבוע, ניסיתי להתמיד בשחייה וניסיתי להתמיד ביוגה. סיפרתי לעצמי אלפי פעמים כמה זה חשוב לי וכמה אני חייב את זה וכמה אי אפשר להמשיך בלי זה יותר.

שום דבר מזה לא תפס. אפילו כשניסיתי להתחייב לרוץ רק 2 קילומטר.
אפילו כשהטחתי לעצמי לעשות 20 דקות יוגה ביום.

בכל פעם המוטיבציה פשוט אבדה לי עם הזמן ולא הצלחתי להביא את עצמי להתמיד. וגם בתקופה שכן התמדתי הרגשתי שזה מין אילוץ לא נעים…שזה הכל נעשה במעין כפייה…משהו בי התמרד נגד זה.

אפילו אם הצלחתי להתמיד והייתה לי תחושה של “היי” ראשונה בעקבות ההצלחה…בסופו של דבר זה דעך ואיבדתי עניין ורצון להמשיך.

בזמן האחרון מצאתי את עצמי הולך לים ונהנה מזה. ויותר מזה…הולך לרוץ ונהנה מזה. ואני חושב שהבנתי את הסוד.
הפעם באתי בגישה אחרת לגמרי. לא התחייבתי לשום מרחק, תדירות או כמות. אבל כן התחייבתי למשהו…התחייבתי לעשות *רק מה שנעים לי*.
כלומר לרוץ לגמרי כמה שנעים לי, בקצב שנעים לי ומתי שנעים לי.

אפילו אם זה לרוץ 30 שניות…אפילו אם זה ממש לאט…אפילו אם זה לשנות את הקצב תוך כדי או לרוץ בזיגזג…להאט כשנעשה לי לא נעים…להאיץ כשבא לי…לנופף בידיים כמו ילד אם בא לי…פשוט מה שבא לי.

פשוט לרוץ כמו ילד שרץ כי כיף לו ולא בגלל שהוא צריך לעמוד באיזה יעד, מטלה או מחוייבות.

ופתאום גיליתי שכל הגישה שלי משתנה…ממש נהניתי מזה…לא הייתי מחוייב לכלום חוץ מההנאה שלי…ומצאתי את עצמי חוזר יום למחרת לים והתחשק לי לרוץ הרבה יותר…ועכשיו שוב מתחשק לי…אני כבר מחכה לפעם הבאה…וכל זה בטבעיות בלי שום “חייב” ו”צריך”.

ממש בקלות ובאהבה עצמית אני מרשה לעצמי לרוץ כמו ילד וכל החשק חוזר אלי.
ואני מרגיש שזה משפיע על עוד תחומים בחיי. פתאום יש לי יותר חיבור, הבנה ואמון בעצמי גם בתחומים אחרים של החיים. 

הסוד הוא בהנאה ובאמון הפנימי שלנו בעצמנו

אז מה בעצם קרה כאן? איך זה שפתאום לעשות פעילות גופנית מרגיש לי ממש נעים, אוהב וכיף וזה אפילו מחזק את הקשר שלי עם עצמי.

כל זה קורה כי הדבר היחיד שאני מחוייב אליו זה לעשות רק מה שנעים לי.

הסוד הוא בהנאה. הנאה ילדית, כנה ואמיתית מחברת אותנו בקלות אל מקור העוצמה הפנימי שלנו…אל הילד שבנו. ללא הנאה לא נוכל להתמיד בשום פעילות גופנית לאורך זמן ובצדק.

עמוק בפנים אנחנו פשוט רוצים להינות. אנחנו רוצים להינות ולהרגיש אהובים וזה באמת מגיע לנו. כבר שבענו מכל ה”צריך”, ה”חייב” וה”אין ברירה” ששמענו.

אנחנו צמאים לאהבה, לאיפשור…למישהו שסוף סוף יקשיב, יבין ויאהב אותנו באמת. ומדהים לגלות שהמישהו הזה יכול להיות…אנחנו עצמנו.

לא משנה כמה השיטה, הדיאטה או הפעילות הגופנית “בריאה” לנו או נכונה מבחינה מדעית, כדי שהיא באמת תעבוד עבורנו אנחנו צריכים להיות טובים אלינו ולקחת בחשבון את הילד הפנימי שלנו.

חשבו על זה רגע, איזה ילד רוצה שיכריחו אותו? שיאלצו אותו לעשות משהו בכח? וכמה זמן הוא באמת יתמיד בזה?

הגישה הכוחנית הרגילה שלנו נכשלת שוב ושוב בכל מישורי החיים. בין אם זה בהתמדה בפעילות גופנית, בדיאטה או בגמילה מהתמכרויות.

והסיבה היא פשוטה…כשאנחנו מנסים להכריח את עצמנו בכח אחנו גם פוגעים באמון הפנימי שלנו בעצמנו, גם מרגישים קושי ותסכול, גם לחוצים ופוחדים מכשלון וגם לא נהנים מהדרך.

הקושי האמיתי עבור רובנו נובע מאובדן האמון הפנימי. בתוך כולנו יש ילד או ילדה שכבר לא מאמינים בעצמם. ששמעו כל כך הרבה ביקורת, האשמות ודרישות…כל כך הרבה “צריך” ו”חייב” ו”קדימה תשתנה כבר”, שהם כבר לא מאמינים בעצמם.

הילדים האלה שבנו מבקשים אהבה ותשומת לב אבל רוב הזמן אנחנו לחוצים, מפוחדים ועסוקים מידי מכדי לשים לב לעצמנו…מכדי להבין את הצרכים הרגשיים העמוקים שלנו. ואז מה שקורה זו התופעה הקלאסית של מעגל ניסיון-כישלון.

ניסיון לשנות את עצמנו באמצעות “כח הרצון”, הפחדות והתחייבויות…פעילות גופנית, דיאטה, שינוי תזונתי, ניסיון להיגמל מהרגלים…וכמובן שדי מהר מגיעים הכישלון, היאוש ותחושת חוסר האונים.

אז מה עושים? מתחייבים.

אבל הפעם מתחייבים לעשות רק מה שנעים לי. מדובר כאן בהשקעה חכמה ואוהבת גם לטווח הזמן הקצר וגם הארוך.

בטווח הקצר, ההתייבות לעשות רק מה שנעים לי, מאפשרת לנו להרגע, להוריד את הלחץ והמתח וללמוד לתת לעצמנו תחושה שאנחנו הכי חשובים, שאנחנו קשובים ואוהבים לעצמנו ולהינות מהדרך.

בטווח הארוך, אנחנו יוצרים היכרות ואמון מחודש עם עצמנו. מתוך האמון המחודש הזה אנחנו גם מבינים הרבה יותר טוב מה מדוייק לנו וגם מגלים מקור פנימי של עוצמה. במקום להלחם בעצמנו ולהתאמץ  כדי לעשות שינוי, השינוי מתחיל לקרות לנו מעצמו, בקלות, בהנאה ובלי שום מאמץ.

הנאה ילדית ופשוטה – זהו הסוד האמיתי לשינוי והתמדה

הקשבה חקירה, משחקיות וגיוון 

אני מזמין אתכם לנסות. לא משנה לאיזה פעילות גופנית אתם מתחברים…פשוט נסו במשך שבוע אחד לוותר על על התוכניות והיעדים ותעשו רק מה שנעים, כמה שנעים ואיך שנעים לכם.

תהיו מחוייבים לגמרי לנעים הזה והכי חשוב שבשניה שזה נעשה אפילו קצת לא נעים, תאטו או תעצור לגמרי. כי הכי חשוב פה זה לחזור לאמון עם הילד הפנימי שלנו…לחזור לתת לעצמנו תחושה שאנחנו מספר אחת…שאני הכי חשוב לי.

שאני עכשיו פה למעני בנועם ואהבה.

מדובר פה בתהליך מעצים, מרפא ומשחרר הרבה מעבר לגבולות הפעילות הגופנית.  חזרה אל האמון הפנימי שלנו עם עצמנו ועם הילד הפנימי שלנו תעצים אותנו בכל תחומי החיים ותתן לנו תובנה, יכולת והתמדה לבצע כל שינוי שנרצה כולל בתחום התזונתי, המיני, הזוגי, הרגשי, התעסוקתי ועוד.

ישנם 4 עקרונות בסיסיים שגיליתי בגישת “רק מה שנעים לי”:

1. הקשבה – הכל מתחיל בהקשבה שלנו לעצמנו, לרגשות שלנו ולגוף שלנו. פשוט להרגיש את הגוף שלנו תוך כדי פעילות ולשים לב: מה נעים לי? מה לא? איפה יותר ואיפה פחות? מפתיע כל פעם מחדש כמה הגוף מספר לי כשאני מקשיב לו באמת.

2. חקירה – נסו משהו חדש. אני אוהב לפעמים לרוץ יחף על חוף הים. מתוך חקירה וסקרנות גיליתי שאני אוהב כל מיני מצבים. למשל לרוץ על החול הרטוב, על החול היבש ולפעמים במים הרדודים. לפעמים כיף לי ממש להאט, לפעמים לקפוץ ולפעמים לרוץ ממש מהר. בגלל שאני מחוייב רק למה שנעים לי, אין לי שום בעיה…הרי אין לי שום יעד או מטרה מלחיצה לעמוד בה ומותר לי לגמרי להינות מהכל.

3. משחקיות – זה בכלל לא חייב להיות עניין “רציני” ומשעמם. ראיתם איך ילדים רצים? איך הם רוכבים על אופניים? אין להם בכלל את המראה של ה”ספורטאי הרציני והנחוש”. ההפך…הם קלילים, הם נהנים…הם משחקים. יש לנו הרבה מה ללמוד מילדים על האפשרות לשחק ולהינות וככה אני אוהב להתייחס לריצה שלי…כמו אל משחק.

4. גיוון – לגוון זה פשוט כיף ומעניין. ילדים אוהבים לגוון באופן טבעי וכך גם אנחנו. גיוון בכל מיני דרכים וסגנונות בפעילות שלנו מביא עניין, רעננות, תשומת לב ורצון להמשיך ולגלות.

ושוב, העיקר הוא לעשות רק מה שנעים לנו. ייתכן שבהתחלה זה ירגיש קצת מוזר אבל חשוב מאוד לחזור ואפילו לשאות את עצמנו במודע “האם נעים לי עכשיו?” ו”מה יעשה לי נעים עכשיו?” וכמובן להקשיב, לחקור, לשחק ולגוון.

הרי אנחנו כל כך רגילים לשים מטרות, להציב יעדים, להתכונן למאבק…וכמובן להכשל. אז הפעם…בואו פשוט נשחק ונהנה מזה 🙂

גם אם לא נראה תוצאות “מרשימות” בשבועות הראשונים, משהו יסודי וחשוב ביותר יתחיל להשתנות בנו וזה יהיה מורגש. משהו באמון ובאהבה שלנו לעצמנו יתחיל להשתקם ומשם הדרך לכל הצלחה כבר סלולה עבורנו.

לי אישית יש תחושה שהגישה הזו יכולה לחולל שינוי גדול בחיים של אנשים רבים. ואפילו אם היא תחולל שינוי קטן לכיוון של אהבה עצמית אצל אדם אחד…בעיניי זה המון 🙂
מוזמנים לנסות בעצמכם ולשתף אחרים. אשמח לשמוע איך הולך לכם.

סיפור זן שאני הכי אוהב

סיפורי זן (ZEN) ידועים ביכולת שלהם לשקף את נפש האדם בפשטות גאונית. זהו סיפור זן שאני הכי אוהב שבעיניי הוא אולי אחד הסיפורים המשמעותיים ביותר ששמעתי ואני נעזר בו פעמים רבות בחיי.

נחשפתי לספרי זן בגיל צעיר והוקסמתי מהעומק, הפשטות והגאוניות שגיליתי בהם. בגיל 14 התחלתי לקרוא ספרי זן ולהתעניין בפולוסופיה המזרחית. זן הוא זרם בבודהיזם אבל הוא שונה מאוד בגישה שלו מהבודהיזם הקלאסי.

מורי הזן דיברו באופן שמנטרל את הנטיה להתפלסף ולפתח תאוריות רוחניות ומצאו דרכים פשוטות וגאוניות לפתור קונפליקטים ומאבקים פנימיים, להפגיש את האדם עם עצמו, עם רגשותיו ועם האמת והכנות העמוקה ביותר, עם החופש הפנימי והיכולת לקבל ולאהוב את עצמנו כפי שאנחנו ולחיות בהווה בתודעה פתוחה, ערה, קשובה, סקרנית ולומדת.

סיפור זן על המורה שזעק לעזרה

במנזר זן אחד בשעת צהריים, הנזירים טיילו בחצר. המורה הזקן שהיה גם הוא בחצר באותו זמן, עבר בין הנזירים ולפתע נשכב על האדמה והחל לזעוק “תעזרו לי! תעזרו לי!”.

הנזירים כמובן מיהרו להושיט עזרה למורה הזקן וניסו להרים אותו מהקרקע אך המורה התנגד ולא אפשר להם להרים אותו ורק המשיך לזעוק “תעזרו לי! תעזרו לי!”.

הנזירים היו מבולבלים מאוד ולא הבינו מה קורה. למה המורה זועק לעזרה אבל לא נותן להם לעזור לו? הם היו חסרי אונים והסתכלו אחד על השני במבוכה.

רק נזיר אחד שהסתכל על ההמולה מרחוק הבין לפתע משהו. הוא ניגש למקום שבו שכב המורה הזועק לעזרה ובלי לומר דבר פשוט נשכב לידו על הקרקע.

באותו רגע, המורה קם, קד קידה עמוקה לנזיר ששכב על הקרקע ועזב את החצר.

אז מה בעצם קרה פה?

מה רצה המורה הזקן להראות לנזירים? ומה הבין הנזיר שנשכב על הקרקע ליד המורה?

כמובן שאפשר לפרש סיפור זן או לצורך העניין כל סיפור שהוא באינסוף דרכים, אבל בעיניי יש כאן פרשנות מדהימה ביופיה ובדיוק שלה והפרשנות היא זו:

כשהמורה נשכב על האדמה והחל לזעוק לעזרה, הנזירים כמובן הניחו מיד שהמורה נמצא ב”בעיה” ושהבעיה שלו היא שהוא שוכב על האדמה.

הנזיר שהסתכל מהצד הבין משהו חשוב. הוא הבין שה”בעיה” של המורה כלל לא הייתה העובדה שהוא שוכב על האדמה כרגע. ה”בעיה” היחידה שהמורה הציג הייתה שהוא חושב שהוא בבעיה, שהוא מאמין שהמצב שלו הוא “לא בסדר”, שהוא מרגיש לבד במקום שהוא לא אמור להיות בו והוא פוחד להינטש והלשאר לבד באותו מקום ולכן הוא זועק לעזרה כדי לצאת מהמקום הזה.

בעצם, מה הבעיה עם לשכב על האדמה? לשכב על האדמה זו בעיה רק כשאנחנו חושבים או מאמינים שהמצב הזה הוא לא בסדר…שהוא לא נורמלי, שאנחנו אמורים או צריכים להיות במצב אחר או במילים אחרות, שאי אפשר להיות אתנו שם, שינטשו ולא יאהבו אותנו שם. 
לשכב על האדמה בעצם מייצג כל מצב פיזי או נפשי שאנחנו חווים שהוא מחוץ לתפיסה שלנו של מה שמקובל ו”בסדר”, של מה שראוי לאישור, הערכה ואהבה.

כשאנחנו מרגישים לבד ונדמה לנו שכל השאר נמצאים במקום אחר שהוא “טוב יותר”, זה מאוד מפחיד ומעורר בנו מצוקה ודחף טבעי לשנות את המצב.

למשל אם אני מרגיש חסר ערך, רגיש, פגיע ולא בטוח בעצמי ונדמה לי שכל השאר “יודעים איך לחיות”, מרגישים יותר בטוחים בעצמם ממני, מפגינים יותר “שליטה עצמית” והצלחה ממני, אני יכול לחשוב שמה שאני מרגיש הוא ממש לא בסדר ושאם ארגיש כך, אף אחד לא יעריך אותי, לא יבין אותי ולא יאהב אותי וזה יעורר בי מצוקה גדולה ונסיונות לשנות את המצב שלי בכל דרך אפשרית.

כלומר, “בסדר” או “לא בסדר”, זו שאלה של תפיסה שנקבעת על פי האופן שבו אנחנו רואים את החברה וכשנדמה לנו שאנחנו שונים, “חלשים” יותר, חסרי בטחון יותר, פוחדים יותר, עצובים יותר או כועסים יותר, אנחנו נוטים לחשוב שהרגשות שלנו הם בעיה אמיתית וכשזו צורת החשיבה שלנו, אנחנו סובלים.

סיפור זן שהכי אהבתי - אלי קרסניץ
סיפור זן – פשוט וגאוני כמו לצייר עיגול…

הניסיון לעזור לא עוזר

בעוד שהנזירים חשבו שהם מנסים “לעזור” למורה ששכב על הרצפה, בפועל, בכל ניסיון שלהם לעזור לו הם בעצם נתנו לו אישור לא מודע לכך שהוא אכן בבעיה.

שהוא אכן זקוק לעזרה ושאכן המצב שבו הוא נמצא כרגע הוא לא בסדר.

בלי להבין זאת, בניסיון שלהם “לעזור” הם בעצם אישרו למורה שלשכב על האדמה זו אכן בעיה ושהם לא מקבלים את המצב הנוכחי שלו, שגם הם כמוהו רואים בעיה במצב הנוכחי שלו.

וזו גם הסיבה שהמורה לא אפשר להם לעזור לו…זו לא הייתה העזרה האמיתית שהוא היה זקוק לה. הבעיה שלו הייתה אחרת לגמרי…הבעיה שלו הייתה האמונה שהוא נמצא ב”בעיה” ושהוא לבד שם, שאי אפשר להיות איתו ביחד במקום שבו הוא נמצא וכל מה שהנזירים עשו רק חיזק את התחושה הזו.

וכמו המורה, גם אנחנו מתורצצים פעמים רבות בחיים בתחושה שיש לנו בעיה, שהרגשות והעולם הפנימי שלנו הם לא בסדר ומחפשים פתרונות בלי לראות שהעזרה שאנחנו זקוקים לה היא פשוט אישור, שמישהו יהיה איתנו שם ויתן לנו להרגיש אהובים ורצויים כמו שנאחנו ושיותר מהכל, שאנחנו נלמד להתייחס לעצמנו באופן הזה.

הנזיר שהסכתל מהצד הבין את זה. הוא הבין את הצורך הרגשי העמוק שהמורה הציג. הוא הבין ששום ניסיון “לעזור” לא יעבוד פה.

רק אישור. אישור אמיתי וכנה מהלב יעזור למורה. פשוט להיות איתו שם ביחד, ככה, בדיוק כפי שהוא.

אז איך נותנים אישור?

ללא מילים, הוא פשוט הצטרף אל המורה. הוא נשכב לידו ופתאום זה היה בסדר לשכב על האדמה.

בסדר לא כי מישהו אמר, בסדר לא כסיסמה או מניפולציה רגשית. בסדר באמת, כי הנה הוא כבר לא לבד. הנה הוא שם איתו על האדמה והכל בסדר.

בעצם מה שהנזיר הזה הפגין כלפי המורה הוא אמפטיה אמיתית.

והמורה זיהה מייד את האישור שניתן לו ובלי שום מאמץ הצורך שלו לבקש “עזרה” התפוגג כי הוא ראה שהוא לא בבעיה. זוהי בעצם הדגמה של אמפטיה, אישור ואנושיות ברמות העמוקות ביותר בעיניי. אולי תחשבו שאני מוזר אבל הסיפור הזה מרגש אותי בדיוק שלו, בחוכמה, בפשטות ובאהבה שלו.

הרי כל כך הרבה פעמים בחיים אנחנו “על האדמה”…נדמה לנו שאנחנו מחוץ לנורמה מכל מיני בחינות…רגשית, מחשבתית, פיזית, התנהגותית, חברתית.

עקב היחס שקיבלנו בילדות, טראומות והתניות חברתיות שנולדנו לתוכן, אנחנו נוטים לחשוב שהפחד שלנו, החרדות, הדכאון, הרגישות, הפגיעות, חוסר הבטחון, חוסר הערך, הבדידות או הכאב הרגשי שלנו, המחשבות המפחידות והמוזרות שלנו, ההתעסקויות האובססיביות שלנו בדברים, כל אלה הם אותה “אדמה” מביכה ובודדה שאף אחד לא ישכב איתנו עליה ביחד, שלכל היותר יושיטו לנו יד כדי “לעזור” אבל לא יזהו את הצורך האמיתי שלנו באמפטיה, אהבה ואישור.

כל כך הרבה פעמים ביקשנו “עזרה” וכל מה שרצינו היה אישור, אהבה, הסכמה להיות ביחד. כל כך הרבה פעמים קיבלנו בעיקר עצות, ביקורת, התעלמות ועוד ניסיונות לשפר ולתקן אותנו וזה פשוט לא נעים.
זו כמובן גם לא אשמת אף אחד ולא של ההורים שלנו, גם הם היו ילדים וגם להם היו הורים וכולנו למדנו את היחס המכאיב הזה שעבר מדור לדור.

וזה כמובן לא נעים כשאנחנו עושים את זה למישהו אחר. לחבר, לבני זוג, להורים או לילדים שלנו. גם הם בדיוק כמונו ובלי להבין זאת, מבקשים את העזרה האמיתית שלנו שהיא אמפטיה, תחושה של אישור וביחד.

הסיפור הזה מזמין לשים לב מתי אנחנו באמת עוזרים לעצמנו או למישהו אחר ומתי בלי לשים לב, אנחנו רק מחזקים את התחושה שמשהו לא בסדר, שצריך להשתנות ושיש פה “בעיה” אמיתית וחמורה שחייבים לפתור.

זה לא אומר כמובן שלא צריך לעזור לאנשים. לפעמים אדם באמת זקוק לעזרה פיזית, לקום, לקבל מזון או עזרה אחרת.
אם למשל אלך ברחוב ואראה אדם שנפל שוכב על המדרכה וסובל ומבקש ממני לעזור לו לקום, בוודאי שלא אתחיל לשכב איתו שם או לטעון שהוא לא זקוק לעזרה, במקרה הזה העזרה מובנת.

אבל כשמדובר בכאב נפשי, בקושי נפשי, לרוב העזרה הכי טובה היא ללמוד להיות שם ביחד, לתת אישור למה שמרגיש כל כך בודד ומגונה בין אם זה בינינו לבין עצמנו ובין אם זה בינינו לבין אחרים.

ברוב המקרים מה שאנחנו באמת מבקשים מעומק הלב זו אמפטיה, אישור ותחושה של ביחד ולא “עצות” או ניסיונות לשנות אותנו במסווה של “כוונות טובות”.

זהו עקרון שאני קורא לו “עקרון אי המאמץ” והוא אומר בפשטות שכל מה שאנחנו רוצים לשנות לטובה בעצמנו (פחדים, עצבות, חוסר בטחון, חרדות, תסכול, בלבול, כאב, הרגלים, התמכרויות ועוד) ישתנה מעצמו רק אם נלמד לקבל את ולתת לו ולעצמנו מקום.

כל עוד אנחנו מנסים לשנות את עצמנו בכח ודורשים מעצמנו להשתנות, בין אם זה על ידי ביקורת ושיפוטיות עצמית, נסיון לכפות על עצמנו משמעת ובין אם זה באמצעות טכניקות רוחניות או פסיכולוגיות שונות, אנחנו בעיקר מעצימים ויוצרים תחושת תסכול ותקיעות כי אי אפשר לשנות את עצמנו בכח.

זו גם הסיבה שכל כך הרבה טכניקות וגישות רוחניות ופסיכולוגיות לא עובדות או עובדות לפרק זמן קצר ואז קורסות – כי הן מבוססות על נסיון לשנות את עצמנו בכח וכמו רוב הדיאטות, זה פשוט לא עובד, זה לא מאפשר לנו להרגע, לקבל את עצמנו ולהשלים עם עצמנו.

זה דומה למשהו שכולנו מכירים: כשאנחנו דורשים שוב ושוב משהו מאחרים (בני זוג, חברים, ילדים), לרוב אנחנו נתקלים בסירוב, התנגדות ומאבק ודווקא כשאנחנו לומדים לבקש, להראות את הרגישות, הפגיעות והצורך שלנו ופשוט לבקש, דברים קורים בלי מאמץ. גם כשדורשים מאתנו משהו בכח, מיד עולה בנו התנגדות וכשמבקשים מאתנו יפה ובכנות בלי לדרוש, הרצון לעזור ולתת עולה בנו מעצמו.

הכל בעצם מתחיל בפנים

בעיניי הכי חשוב להתחיל לשים לב איך אנחנו עושים את זה לעצמנו, איך אנחנו מתייחסים לעצמנו בעולם הפנימי שלנו.

איך כשאני מרגיש עצוב או פוחד, מיד מתעורר הקול שאומר שזה לא בסדר ושאני חייב לעזור לעצמי, שזה לא כדאי, שעדיף לחשוב “חיובי”. איך אני פוחד לשכב איתי שם על האדמה שלי ולתת אישור אמפטי ואוהב לעצמי, לילד שבי, ללב שלי שכל כך זקוק לבטחון לקבלה ולאישור שלי.

זה מה שאני רוצה ללמוד יותר ויותר. אני מרגיש שסיפור הזן הזה יכול לסכם את הלימוד שלי בחיים בכל הרבדים – הפנימי והחיצוני.

זה מה שאני לומד וממשיך ללמוד, איך לשכב איתי על כל ה”אדמה” שלי ואיך לשכב ביחד עם אחרים על האדמה שלהם וזה מוכיח את עצמו כל פעם מחדש. זה מצליח לעזור במקומות ששום דבר אחר לא עזר בהם, זה מאפשר לראות ולהבין את עצמנו בעומק אחר לגמרי ולקבל את המקום הכי פנימי ועמוק שכל כך זקוק לאישור ואהבה.

כי ככה זה ביחד, ככה זה אמפטיה, ככה זה ריפוי וככה זה אהבה. מתוך קבלה ואהבה כזו לעצמנו גם המקומות הכי פצועים, טראומטיים, מבוהלים, חרדתיים, מדוכאים, מיואשים ובודדים בנו, מתחילים להתעורר, לקבל בטחון ושמחה, שלווה, חמלה ובהירות חדשה מתגלות מבפנים.

ויותר מהכל ככה זה נעים, ככה כיף לחיות…זה חופשי, זה בלי מאמץ…זו הודיה.

לסיכומו של סיפור זן, הנה דוגמה מהחיים ששיתפתי לא מזמן בעמוד הפייסבוק שלי שמדגים את הנקודה הזו:
https://www.facebook.com/elikrasnits/posts/1702453803347926

אינטלגנציה רגשית טבעית – איך לפתח אותה ללא מאמץ

עבור רובנו, אינטלגנציה רגשית מתחילה בשאלה – מה עושים עם כל הרגשות האלה?
פחד, כעס, בושה, אשמה, שמחה, התלהבות, קנאה, געגוע, עצבות, יאוש, תסכול, חרטה, תשוקה…מה עושים עם כל זה?
כל כך הרבה רגשות שלפעמים נדמה שאפשר פשוט להשתגע מהם ואפילו להסביר מה עובר עלינו זה אתגר לא פשוט.

רוב האנשים שבאים לעבור איתי תהליך בליווי אישי בטוחים שחייבים לעשות משהו עם הרגשות האלה…או לפחות עם חלק מהם. התחושה היא שהמצב פשוט לא יכול להמשך ככה.
ואני מסכים איתם לגמרי ולדעתי יש מה לעשות עם הרגשות האלה, השאלה היא רק, למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים – “לעשות”?

אנחנו רוצים לעשות משהו עם הרגשות שלנו כי לרוב, המצב כרגע לא באמת נעים. זה לא נעים להרגיש תחושות כמו התכווצות בבטן, לחץ בחזה ומועקה בגרון. זה לא נעים להרגיש את הקושי להרפות, להינות מהחיים, את התחושה ש”לא מבינים אותי” וש”אני לבד”…זה לא כיף לחיות בחרדה ולא לדעת מתי אהיה באמת מאושר אם בכלל ותוך כדי זה כל הזמן להרגיש שמשהו בי לא טוב, לא מובן, לא כמו שהוא צריך או אמור להיות.

זה לא נעים להרגיש אשמים (ואלוהים יודע כמה פעמים הרגשתי כך בחיי), על זה שאנחנו לא מצליחים להסביר לאחרים ואפילו לעצמנו מה אנחנו באמת רוצים ומרגישים, להרגיש שחסרה לנו אינטלגנציה רגשית ושאי אפשר לתקשר את מה שעובר עלינו.
זה באמת לא נעים.

הרי מה שאנחנו באמת רוצים זה להינות מהחיים, כל אחד בדרך הייחודית שלו, אבל להינות, להתרגש, להרגיש נאהבים ואהובים.
זה לא מרגיש שהגענו לעולם הזה רק בשביל לרוץ ללא הרף, להגיע להישגים ולסמן “וי” על מטרות שלא באמת מספקות אותנו. גם לא הגענו לכאן כדי לרצות מישהו או לעמוד בציפיות של מישהו, אלה החיים שלנו וחשוב שנחייה אותם ככאלה.

הרי בשביל זה באנו לפה – להינות מהמסע המוזר והקסום הזה. כדי שבסופו של דבר נסתכל אחורה בחיוך…שנגיד לעצמנו איזה כיף היה…איזה מעניין…איזה מרגש…ואיזה מדהים שחייתי באמת, בכנות ובאהבה…כמו שרק אני ידעתי לחיות…I DID IT MY WAY 🙂

אז מהי אינטלגנציה רגשית ומה עושים עם הרגשות?

אינטלגנציה רגשית או בעצם כל איטנלגציה, מתחיל בתשומת לב ובשאלה. קודם כל כדאי לשאול למשל: מה הכוונה במילה “עושים”?
כשמקשיבים פנימה, שמים לב למשהו מעניין: הדחף שלנו “לעשות” משהו הוא בעצמו רגש.
הוא חוויה מאוד מוחשית של לחץ, דחיפות, אי שקט בגוף…אפשר ממש להרגיש את זה, את תחושת ה”חייבים לעשות משהו”…אפשר לומר אפילו שזה דומה מאוד לתחושה של…חרדה.

זהו רגש של פחד, של מצוקה, של רצון לשנות משהו (במקרה הזה את הרגשות שלנו) מתוך רעיון או אמונה שה”משהו” הזה הוא לא טוב…שהמשהו הזה מציק או מאיים אלינו.
אחרת למה שנרצה להתאמץ ו”לעשות” עם זה משהו?

כשנח לנו, אנחנו לא מחפשים “לעשות” עם זה משהו…אנחנו פשוט נהנים ממה שיש. אז הדבר הראשון שאינטלגנציה רגשית מגלה לנו במקרה הזה היא היכולת לראות ולהבין שניסיון שלנו “לעשות עם זה משהו” הוא ניסיון לשלוט ולשנות את הרגשות שלנו מתוך פחד, מתוך לחץ, מתוך חרדה.

אינטלגנציה רגשית מתחיל בהכרה ברגשות ויותר מכל רגש אחר, ברגש הדומיננטי ביותר שמפעיל אותנו ממש עכשיו.
הרגש הראשון שכדאי לשים לב אליו הוא הרגש שמפעיל אותנו ממש עכשיו והוא הרגש או הדחף שמנסה “לעשות” משהו עם כל הרגשות האחרים.

אם נחשוב על זה לרגע…הרי כל הרגשות האחרים משתנים – לחץ, מתח, חרדה, עצבות, בדידות, אשמה…אבל הדחף הזה לשנות את עצמנו, הנסיון “לעשות” משהו עם הרגשות…הוא די קבוע.

כשאנחנו מסכימים פשוט להקשיב לניסיון שלנו “לעשות” משהו – לדחף הרגשי גופני (אתם יכולים להרגיש אותו בגוף ממש עכשיו…ממש בחזה) לשנות ולהשתחרר ממה שיש עכשיו ולהגיע למקום נעים יותר, אנחנו מגלים שם מקום רגיש, ופגיע שלא יודע לבטא את עצמו במילים.
מקום שחש מצוקה ונמצא רוב הזמן במתח, כיווץ ומאמץ.

כשאנחנו מקשיבים למקום הזה בנו ברכות ובלי מאמץ, אנחנו מגלים שיש לו הרבה רעיונות ואמונות לגבי עצמו ולגבי הרגשות שלו…רעיונות שהוא ספג בילדות…רעיונות שמספרים שחייבים לשלוט על הרגשות, שרגשות זה מסוכן, ש”אסור להרגיש פחד”, ש”אסור לכעוס”, ש”להיות מתוסכל זה לא בסדר”, ש”מי שעצוב נשאר לבד ולא אוהבים אותו”….כל מיני רעיונות כואבים… רעיונות של ילד או ילדה שנפגעו הרבה פעמים, שלא קיבלו מספיק הקשבה, חיבה, בטחון, אישור, קירבה ואהבה בילדות…של ילד או ילדה שהיו חייבים להסביר לעצמם איכשהו למה לא אוהבים אותם כמו שהם.

אלה הם רעיונות ואמונות של ילד או ילדה שלא הבינו למה הרבה פעמים הם נשארים לבד, בלי בטחון וקרבה, לבד בחוסר וודאות ובשתיקה ושאין שם באמת מישהו שמנסה להבין אותם.

אז הילדים החמודים האלה (שחיים בתוכנו גם היום…) לימדו את עצמם להאמין שמשהו בהם לא בסדר…שהאשמה היא בהם…”אני לא ראוי לאהבה כמו שאני”…”הרגשות שלי הם בעיה”…”בגלל הרגשות שלי אני לא ילד טוב”…”בגלל שאני כועס, כועסים עלי”…”אני חייב להשתפר כל הזמן”…”אסור לי להיות עצמי”…כל התובנות הילדיות האלה מנהלות אותנו עד היום…עד עצם היום הזה…לגיל אין שום השפעה על זה.

ואת כל אפשר לגלות בעזרת אינטלגנציה רגשית טבעית שקיימת בכולנו ומגלה כשאנחנו לוקחים זמן להקשיב, לשים לב לכאב הרגשי שלנו ולבדוק איך מרגיש הצורך שלנו “לעשות” משהו עם הרגשות שלנו ועם עצמנו.

אז מה עושים עם הרגשות האלה?

מתוך הקשבה לגוף שלנו ולרגשות שלנו ממש עכשיו, בהווה, אנחנו מגלים את המקום הרגשי-פיזי שמנסה “לעשות” משהו עם הרגשות שלנו מתול פחד ולחץ.

המקום הלחוץ הזה מנסה כל הזמן לשנות את עצמנו (את עצמנו) כדי להיות משהו אחר..משהו טוב יותר…משהו שנתפס בעיניינו מקובל יותר…ראוי יותר לאישור ואהבה, משהו שהוא יותר “בסדר” ממה שאנחנו עכשיו.

ואז אותה אינטלגנציה הרגשית טבעית שלנו, מגלה לנו שאין שום צורך לעשות משהו.

אם ננסה לפעול בכח, אם ננסה בכח לשנות משהו בתוכנו – את האמונות שלנו, את פחד והלחץ שלנו, אם ננסה להשתיק או לשכנע את עצמנו ש”זה לא נכון” או אם ננסה לחשוב “מחשבות חיוביות” בכח…המסר התת מודע שנעביר לעצמנו יהיה שמשהו בנו לא מספיק טוב, משהו עדיין לא בסדר.
בכל פעולה כוחנית שלנו כלפי עצמנו, רק נעצים את הלחץ והפחד שלנו ואת המאמץ הפנימי הלא נעים.

אם ננסה לשנות את עצמנו בכח,הגישה הבסיסית שמתוכה נפעל תעביר לנו שוב ושוב את התחושה שאנחנו לא “בסדר” וזה לא נעים ולא באמת עובד.
אינטלגנציה רגשית טבעית מגלה לנו שאנחנו לא יכולים וגם לא צריכים לרמות את עצמנו.

ומזל שכך…כי בכלל לא צריך להתאמץ לשנות את עצמנו בכח.

מה שנדרש לנו זוה רק ראייה כנה וחסרת מאמץ – ראייה של עצם המניע שלנו לנסות לשנות משהו.

מה באמת מפריע לנו

אינטלגנציה רגשית, ככל שהיא הולכת ומתפתחת בנו מתוך הקשבה וכנות לגבי הרגשות שלנו, מגלה לנו שמה שבאמת מפריע לנו הם לא הרגשות שלנו. מה שבאמת מפריע לנו זו חוסר מודעות או הכרה בצורך הרגשי העמוק שלנו באישור, בתחושה ש”זה בסדר” להיות ככה, בדיוק כמו שאני, גם אני פוחד, עצוב, מרגיש אשם, חסר אונים או חסר ערך.

כדי להמחיש את הנקודה הזו דמיינו רגע איך תרגישו אם תשארו בדיוק כפי שאתם עכשיו (אני יודע שזה יכול להיות מפחיד), אבל במציאות הדמיונית הזו אתם יודעים בוודאות שכל מי שחשוב או יקר לכם, כל מי שיפגוש או יראה אתכם, יאהב אתכם לגמרי, ללא תנאים, לא ינטוש, לא יפגע בכם ולא יכאיב לכם וירצה בכל ליבו בטובתכם.
איך תרגישו אז לגבי מי שאתם?
כמה השפעה יש לאישור על תחושת השלמות, הבטחון והנחת שלנו?

הצורך הרגשי העמוק שלנו באישור מקבל מענה דווקא כשאנחנו מסכימים לראות את המניע שלנו. את אותו מקום ילדי (כי הוא מרגיש כמו ילד שזקוק לאישור ובטחון בלי קשר לגיל שלנו) ומפוחד בתכנו שכל הזמן מנסה “לעשות משהו” עם הרגשות שלנו. כשאנחנו רואים אותו באמת, מבינים אותו ומרשים לו לפחד כמו שהוא כבר פוחד, אנחנו חווים משהו חדש לגמרי.

ברגע הזה שבו אנחנו מזהים את המניע שלנו שהוא הצורך העצום שלנו באישור למי שאנחנו כבר עכשיו, בהווה, אנחנו נותנים לעצמנו את מה שלא קיבלנו בילדות – אנחנו נותנים לעצמנו אהבה עצמית עמוקה שמקבלת אותנו כמו שאנחנו.

זה סוד ממש מרגש שמתגלה מתוך אינטלגנציה רגשית טבעית:

לראות את הצורך שלנו באישור, זה כבר לתת לעצמנו את האישור.

וזה כל כך נעים, פשוט וחסר מאמץ שלפעמים אני נשאר פעור פה אל מול זה.
בזכות אינטלגנציה רגשית טבעית שהיא פשוט ההסכמה שלנו להקשיב לעצמנו ולכאב הרגשי שלנו, להכיר בנסיון המפוחד והלחוץ שלנו לשנות את עצמנו והכרה בכך שכל הלחץ והפחד הזה הוא נסיון לענות על הצורך העמוק שלנו באישור, אנו הופכים להיות כמו הורה אוהב עבור עצמנו, עבור הילד שבנו.
הורה שרואה את הילד או הילדה שפוחדים, שמבין אותם ונמצא שם איתם ביחד באהבה, בהבנה ובתחושה שזה באמת באמת בסדר להיות אנחנו.

 וכשאנחנו מביטים על עצמנו בחמלה וכנות כזו, זו הקלה עצומה…הנשימה משתחררת ושמחת החיים הטבעית שלנו חוזרת אלינו בלי שום מאמץ באהבה העצמית הזו.
וזה ריפוי עמוק…זו אולי המתנה הכי גדולה שאנחנו יכולים לתת לעצמנו בחיים האלה…את ההורה האוהב ביותר שאנחנו יכולים להיות לעצמנו.

אהבה עצמית עמוקה וחסרת תנאים

הבעיה שלנו היא לא הרגשות שלנו. אפילו לא רגשות של כעס, פחד, יאוש או אשמה.

אין באמת שום בעיה עם הרגשות האלה ואני רוצה לתת דוגמה שתבהיר את זה:

רובנו חושבים ומאמינים שרגשות של פחד, כעס ועצב הם “שליליים”, לא נעימים ובאופן כללי לא רצויים. אנחנו נוטים להאשים את הרגשות האלה בבעיות שלנו, בקשיים שיש לנו בתקשורת ויחסים ובחוסר הסיפוק שאנו חווים בחיים.
ומצד שני, מי מאתנו לא אוהב לראות סרט טוב? או סדרת טלוויזיה טובה?

רובנו אוהבים. ומה אנחנו אוהבים בסרט טוב? מה סרט טוב גורם לנו בעצם?
הוא גורם לנו להרגיש.
סרט טוב גורם לנו להרגיש, הוא גורם לנו להזדהות רגשית אמיתית – זוהי האמנות הקולנועית. אם סרט לא יוצר בנו הזדהות רגשית אמיתית הוא מרגיש שטחי, מיותר ופשוט משעמם.

ועם אילו רגשות אנחנו מזדהים כשאנחנו צופים בסרט טוב?
עם רגשות של פחד, כעס, עצב, שמחה, תשוקה ועוד.
האם הייתם רוצים לראות סרט שאין בו בכלל פחד, כעס או עצב?
האם הייתם נהנים מסרט ששום דמות בו לא חווה פחד? לא חווה כעס? לעולם לא עצובה?

אני בטוח שלא. סרט כזה הוא פשוט לא מעניין. אין בו דרמה, אין בו התרגשות, הוא שטחי ושטוח לגמרי…וזה לא כיף. זה אפילו לא חי…זה לא אנושי.

כשאנחנו צופים בסרט טוב, סרט שבאמת תופס אותנו…יש בנו מתח, ציפיה, דריכות, אנחנו מתרגשים…אנחנו פוחדים, אנחנו מצפים, אנחנו כועסים, מתאכזבים וגם שמחים. וכל זה גורם לנו הנאה…אנחנו נהנים לשלם על סרט טוב…על דרמה טובה.

איטלגנציה רגשית - אלי קרסניץ
צפייה בסרט מעוררת בנו הזדהות רגשית אמיתית

אז מה ההבדל בין סרט טוב לחיים שלנו?
הרי הדרמה של חיינו לא הייתה מביישת שום הפקה הוליוודית. כל יום אנחנו חווים כל כך הרבה ציפיה, התרגשות, אכזבה, עצב, פחד כעס, שמחה, תשוקה ומה לא.
אז למה קשה לנו להינות מהסרט המדהים הזה שנקרא החיים שלנו וכשאנחנו צופים בסרט בקולנוע קל לנו להינות גם מרגשות “שליליים”?

הסוד הוא באישור

אפשר לומר שאינטלגנציה רגשית טבעית היא גילוי הולך ומעמיק של סוד האישור, של ההבדל העצום בין התפיסה ש”הרגשות שלי הם בעיה שצריך לפתור” לבין “הרגשות שלי הם ביטוי מושלם ואוהב של הצורך שלי באישור, בטחון ואהבה”. וזה הבדל גדול…

זה משפיע על התפיסה והדימוי העצמי שלנו, זה משפיע על התקשורת והיחסים שלנו (כי כשאנחנו רואים את הרגשות שלנו ואת הצורך שלנו באישור, אנחנו יכולים גם לתקשר את עצמנו באופן נעים ומדוייק וגם לראות, להבין ולקבל את הרגשות והצרכים של הצד השני) וזה משפיע על הבחירות שלנו בחיים.

כשאנחנו צופים בסרט, אנחנו חווים רגשות אמיתיים מתוך הזדהות אבל בפנים אנחנו מאשרים או מרשים לעצמנו להינות מהם.
טפשי ככל שזה יכול להשמע – אנחנו נהנים מרגשות במהלך סרט, פשוט כי אנחנו מרשים לעצמנו להינות מהם.

בחיים האמיתיים לעומת זאת, הילד או הילדה שבנו מרגישים שאסור לנו להינות מהרגשות שלנו כי זה מסוכן…כי למדנו בילדות שחייבים לשלוט ברגשות שלנו ולהסתיר אותם כדי לנסות לזכות באישור ובאהבה.
לכן גם עולה בנו כל פעם מחדשה השאלה המטרידה הזו…”אבל מה עושים עם זה”? או במילים אחרות, איך אני משתלט על הרגשות שלי ומפסיק להרגיש אותם כדי לקבל אישור מהסביבה או יותר נכון – איך אני מקבל אישור מהאופן שבו אני תופס את הסביבה.

כשאנחנו מסתכלים על המניע העמוק שלנו ופוגשים את אותו מקום ילדי בתוכנו שמנסה “לעשות” משהו עם הרגשות שלנו, אנחנו נותנים לו אישור אמיתי לפחד ולהיות פשוט כמו שהוא.
ולאורך זמן האישור הזה עושה את כל ההבדל.

כאן אני רוצה להבהיר משהו לגבי אישור -. אני לא מדבר על אישור שבא ממחשבות בלבד או מתוך “חשיבה חיובית” בסגנון של “הכל בסדר”. אישור כזה הוא לא אישור אלא מניפולציה רגשית. זהו ניסיון שלנו להיפטר מרגשות מסויימים על ידי מתן “אישור” אוטומטי באמצעות המחשבות שלנו וזה לא באמת עובד. זה יכול ליצור אשליה זמנית של שיפור אבל די מהר זה מפסיק להיות נעים.

האישור שאני מדבר עליו הוא אישור חווייתי. זהו אישור שאנו נותנים לעצמנו מתוך מפגש עמוק וקשוב עם הרגשות שלנו, הכרה בהם וראייה של הצרכים הרגשיים שנמצאים בבסיס הרגשות האלה. האישור הזה הוא חסר מאמץ, ולמעשה כל הדרך שאני מדבר עליה היא חסרת מאמץ. לראות את הרגשות שלנו, להכיר בהם ולזהות את הצרכים הרגשיים שלנו – כל זה תהליך טבעי לגמרי שמתרחש מעצמו.

האישור החווייתי ונטול המאמץ הזה שאנחנו נותנים לעצמנו במקום הילדי העמוק שלנו, עושה את כל ההבדל בין חיים של לחץ, מתח ותסכול לחיים של סקרנות, הנאה והתרגשות.

וזה לא קורה בגלל שאנחנו מפסיקים להרגיש רגשות “שליליים” אלא כי אנחנו מתחילם להינות מהם וכשאנחנו מתחילים להינות מהם, הם מפסיקים להיות שליליים עבורנו.

אנחנו כאן כדי להינות מהסרט ומהדרמה של החיים שלנו ולא כדי להיפטר מהרגשות שלנו.
וזה אפשרי, זה קל וזה מעשי לגמרי. אינטלגנציה רגשית טבעית קיימת בנו ומתגלה לנו בהנאה, בסקרנות, בתהליך של הקשבה וחזרה אל הגוף, אל הרגשות ואל הצרכים הרגשיים שלנו ומאפשרת לנו לנוח, להרגע, לראות את היופי והאהבה שקיימת בנו כבר עכשיו ולצמוח ולהתפתח באופן טבעי ומדוייק.

ואם אתם מרגישים קצת אבודים, אם אתם מרגישים שאתם רוצים לפתח אינטלגנציה רגשית טבעית בתוכחם וזקוקים להדרה או הכוונה אישית, אתם מוזמנים לקרוא על הגישה שלי לריפוי וצמיחה אישית מתוך אהבה עצמית טבעית.

האמת העמוקה לגבי הכחשה, אשמה וקורבנות

כל חיינו, מתחת לפני השטח, אנו מזינים את עצמנו ללא הרף במשאב יקר ערך – תחושת נחמה. נחמה היא ההזנה הרגשית ההכרחית לחיינו המאפשרת לנו לחיות ולהתמודד עם מצבים רגשיים קשים. מפגש מודע ופשוט עם מנגנוני הנחמה הפנימיים מאפשר לנו לנוח באמת, לחוות שלווה אמיתית, הקלה משמעותית וריפוי רגשי עמוק, קל וחסר כל מאמץ המוביל לחיים של נחת, שמחה ואהבה.

על פני השטח של חיינו, אנו חווים לא מעט מצבים רגשיים לא נעימים – מתחים, דאגות, תחושות של תסכול, בדידות, כעס, חרדה, יאוש וחוסר אונים בתחומים שונים של חיינו. מתחת לפני השטח קיימים בנו מנגנונים רגשיים שמניעים את דפוסי האישיות שלנו – אותם דפוסי חשיבה ורגש שמייצרים את המצבים הרגשיים הלא נעימים בחיינו ומביאים קושי אל חיינו ואל מערכות היחסים שלנו.

במאמר הזה אני רוצה לשתף אתכם בתובנה עמוקה, פשוטה ומרפאה להפליא שמאפשרת להביא ריפוי ושחרור לדפוסי האישיות שלנו ולכל סוגי הסבל ואי הנוחות שאנו חווים בחיינו. תובנה שהיא לא רק מפתיעה ומדוייקת אלא קלילה, חסרת מאמץ ואפילו…מצחיקה 🙂

מה קרה לנו בילדות וממשיך לקרות גם היום

באופן טבעי, באנו אל העולם הזה בציפיה מובנית לאהבה שלמה. כתינוקות, הציפיה והצורך הקיומי שלנו היו באהבה וקבלה מושלמת ללא תנאי. במילים אחרות, זה היה ברור לנו ללא כל צל של ספק שבאנו לכאן כדי להיות אהובים, כדי שהצרכים הרגשיים שלנו בנוחות, חיבה, קרבה אנושית, ערך עצמי, בטחון, ביטוי וייחודיות יתממשו וימולאו במלואם באופן טבעי.

כמובן שכתינוקות וכילדים לא היינו מודעים לכך, אבל הציפיה הטבעית הזו להיות אהובים לחלוטין היא הצורך הרגשי הבסיסי שלנו כבני אדם. אבל מה קרה כשהגענו לעולם הזה? האם הציפיה הבסיסית שלנו נענתה?

לרוב, לצד חוויות חיוביות ונעימות, כל אחד ואחת מאתנו חווה אכזבה הדרגתית ועמוקה בילדות. אכזבה שכילדים, לרוב לא היינו מודעים אליה. שוב ושוב חווינו כאב ופחד כשהצורך העמוק שלנו באהבה ללא תנאי נתקל בהתעלמות, התנגדות, כעס, חוסר הבנה, חוסר הקשבה ובמקרים רבים גם בהתעללות פיזית ונפשית. כל זה קרה לא בהכרח כי ההורים שלנו לא אהבו אותנו, אלא כי גם הם בדיוק כמונו לא למדו לתת מענה אמיתי לצרכים הרגשיים שלהם ובמקרים רבים פשוט לא ידעו לתת לנו את המענה הרגשי הנכון עבורנו.

הפחד ההישרדותי שמתוכו גדלנו רובנו, התקופות הקשות שההורים שלנו עברו… כל אלה משתקפים היטב באותה תחושת החמצה קיומית שחיה בלב כולנו. תחושה שהפכה עם השנים לאמונת בסיס לא מודעת. אמונה שבמילים פשוטות אפשר לתרגם אותה כ – אין אהבה אמיתית בעולם הזה.

אגב, כשאני אומר אהבה אמיתית אני מתכוון לאהבה היחידה שהיא אמיתית – אהבה ללא תנאים, אהבה שהיא האפשרות להרגיש שזה בסדר גמור להיות בדיוק כפי שאני עכשיו, שאין תנאים להיותי בעולם הזה, שאין צורך “להשתפר”, “להתגבר” או להוכיח את עצמי כדי להיות ראוי לכל האהבה שבעולם.

לחלקנו, ואני מוכרח להודות שלעיתים קרובות גם לי, הרעיון של אהבה ללא תנאים נשמע מוזר ומופרך…מה? הייתכן שאני כמו שאני ראוי לאהבה? שמותר לי לנוח? שמותר לי להתרווח ולקבל אהבה בלי לעבוד קשה ולהוכיח את עצמי כל הזמן?
הייתכן שמותר לי לקבל את עצמי? לרובנו הרעיון הזה נשמע לא מציאותי…וזה רק מראה עד כמה עמוקה האכזבה שחווינו כילדים.

איך מתמודד ילד עם האכזבה העמוקה בילדות?

לפני הכל אני רוצה להבהיר שרובנו התרגלנו לחשוב על אהבה כעל ערך מוסף – משהו שבא אחרי הישרדות, בטחון כלכלי ועוד. למעשה, עבור ילד אהבה היא הצורך ההישרדותי ההכרחי היחיד. אין עוד כח בעולם שמאפשר לילד לחיות בשלווה ולגדול באופן הרמוני למעט אהבה מוחשית.

ברמה הנפשית, אהבה עבור ילדים וגם עבורנו כמבוגרים היא הזנה בסיסית והכרחית לא פחות ממזון. ילדים שלא מקבלים מספיק אהבה בילדות נוטים לפתח בהמשך חייהם קשיים רגשיים, דפוסי חרדה ודכאון, התמכרויות ובמקרים קשים יותר הפרעות נפשיות שונות שיכולות להקצין עד כדי התנהגות אלימה, חוסר תפקוד וחוסר עניין בחיים עצמם. ואגב אני לא מדבר כאן על מקרים קיצוניים…במידה כזו או אחרת כולנו מכירים את התופעות האלה בחיינו.

בימינו זהו סוד גלוי שאהבה בילדות מכתיבה באופן משמעותי ביותר את תפיסת עולמנו ואת הקשיים עמם נתמודד כמבוגרים. אז איך התמודדנו עם הכאב והאכזבה שחווינו בילדות? איך ניחמנו את עצמנו?

הדבר היחיד שילד לא יכול באמת להאמין בו הוא שההורים שלו, שמהווים עבורו את כל העולם, לא אוהבים או לא יודעים לאהוב אותו באמת. המציאות הזו היא מרה מידי עבור כל ילד…היא בלתי ניתנת לעיכול. הבשורה הזו, שאין לילד הורים שיודעים לאהוב אותו באמת, כל כך קשה ומכאיבה עד שכילדים למדנו באופן לא מודע לנחם את עצמינו בסיפורים.

היכולת הזו לנחם את עצמנו בסיפור פנימי באופן לא מודע, הפכה להיות הטבע שלנו והטבע שלנו הוא תמיד אהבה עצמית ללא תנאים. למעשה היכולת לנחם את עצמנו בסיפורים פנימיים היא המעשה הכי חכם והכי אוהב שיכלנו לעשות כילדים כדי לאפשר לעצמנו לחיות במידה כלשהי של בטחון גם אם הוא בטחון לא נוח ולא נעים.

עם השנים, מנגנוני הנחמה הפנימיים שלנו הפכו לחלק עצום ממה שאנו קוראים לו היום – האישיות שלנו. ואני רוצה להבהיר מראש: מנגנוני הנחמה הפנימיים שלנו הם אוהבים, חכמים ומדוייקים לחלוטין גם אם הם נראים לנו כמקור לכל הסבל ולכל הבעיות שלנו.

במבט מעמיק וכנה אנו מגלים שלנחם את עצמנו בסיפור פנימי, זה מעשה אוהב ומושלם ואין צורך לשנות בו דבר…אך בואו לא נקדים את המאוחר 🙂

להזין את עצמנו בנחמה…זה כל הסיפור

מנגנוני הנחמה הפנימיים – הזנה רגשית הכרחית

אז מה הם מנגנוני הנחמה הפנימיים שלנו?
מתוך מפגש עמוק וכנה עם עצמי ומתוך ניסיון בליווי וטיפול במאות אנשים שעברו איתי תהליכי ריפוי רגשי, צמיחה אישית והתעוררות פנימית, גיליתי שישנם שלושה מנגנוני נחמה פנימיים בסיסיים שמתקיימים בכולנו:

הכחשה – זוהי היכולת שלנו להתעלם, להדחיק, להמנע ולא לראות את מה שאנו מרגישים באמת. מנגנוני ההכחשה שלנו מתחילים בכיווץ הנשימה, ביצירת מתח בשרירים מסויימים והסתת תשומת ליבנו מנושאים רגשיים שונים או במילים אחרות – אטימות רגשית. כדי לתחזק את מנגנוני ההכחשה שלנו אנו יכולים לספר לעצמנו ש”הכל בסדר”, לנסות להיות “אופטימיים”, לומר לעצמנו ש”זה לא חשוב”, להתמכר לפעילויות שונות כמו אכילה רגשית, צפייה בטלוויזיה, עישון, סמים, עיסוק במיניות ועוד. 

בבסיס כל מנגנוני ההכחשה שלנו נמצא הסיפור הפשוט ש”זה לא קורה לי”. אפשר לדמיין את הילד הפנימי שבנו מספר לעצמו שוב ושוב שהוא לא ננטש, שהוא לא נפגע, שהוא לא חווה חוסר באהבה ושבעצם אין שום בעיה.

ההכחשה הזו, היא הדרך שלנו לייצור תחושה מינימלית של בטחון כדי שנוכל להמשיך לחיות ולא לקרוס אל תוך אותו כאב נורא ובלתי נסבל של בדידות קיומית. כשאני נתקל במנגנוני הכחשה אצל אנשים, אני רואה את האהבה העצמית העצומה שנמצאת בבסיס הדפוס הזה.

אני לעולם לא מנסה לגרום לאדם להתעמת בכח עם מה שהוא מכחיש אלא מלווה אותו ברכות למפגש כנה ואוהב עם מנגנון ההכחשה עצמו. המפגש הכנה הזה כבר עושה את כל העבודה, כפי שאסביר בהמשך.

אשמה – אשמה היא עוד דרך נפלאה שלנו לספר לעצמנו שבעצם, הכל בסדר. אתם וודאי מתפלאים לקרוא את השורות האלה…באופן טבעי תתהו – “אבל אשמה דווקא גורמת לי להרגיש לא בסדר עם עצמי, אז איך בדיוק היא משרתת אותי?” – תהייה מובנת לגמרי.

כדי להבין איך אשמה מנחמת אותנו, בואו נחזור שוב אל אותו הילד שחווה חוסר באהבה מצד הוריו בילדות. כפי שציינתי קודם, הדבר היחיד שילד (וגם אדם מבוגר) לא יכול להתמודד איתו הוא ההכרה בכך שההורים שלו (שמהווים בילדות את העולם כולו) לא אוהבים או לא יודעים לאהוב אותו.

כדי להמנע מהתסריט האיום הזה, אנו לומדים “לקחת אחריות” ולהאשים את עצמנו. הסיפור שאנו מספרים לעצמנו כאן הוא ש”זה לא שההורים לא אוהבים אותי, אלא זה אני שלא בסדר. אני לא ראוי לאהבה. ההורים שלי אוהבים אותי ואני הוא זה שלא יודע לקבל אהבה – אני הבעיה ולא הם”.

למרות שעל פני השטח זה יכול להשמע מוזר, בעומק העולם הרגשי שלנו יש בכך היגיון מושלם. כילדים אנו לא יכולים להאשים את ההורים שלנו, ההורים הם אלה שמקיימים, מזינים ומלווים אותנו מרגע כניסתנו אל העולם הזה.

כדי לנחם את עצמנו אנו יכולים לספר לעצמנו שאנחנו בעצם אלה שלא ראויים לאהבה, לחיות בתחושה תמידית של “אני לא בסדר”, “אני עדיין לא מספיק טוב” או “אני לא ראוי לאהבה, יחס, אהדה, חיבה, תשומת לב”…”הכל באשמתי” (נשמע מוכר?).

דפוסי האשמה הפנימיים שלנו הם נחמה עמוקה המאפשרת לנו לחיות, גם אם לא בנוחות ולא באושר, אך להמשיך לחיות בתחושה של נחמה מסויימת. גם אם על פני השטח אנו מספרים לעצמנו שאנו רוצים להרגיש טוב עם עצמנו, לקבל את עצמנו ולהיות “חופשיים”, האמת העמוקה היא שאנו זקוקים לתחושת האשמה כמו לאוויר לנשימה.

כלל פשוט הוא שכל עוד אנו מספרים לעצמנו שאנו רוצים להרגיש טוב יותר, להיות משוחררים מאשמה, אנו ממשיכים מתחת לפני השטח לקיים את אותו דפוס שמספר שוב ושוב באינספור דרכים יצירתיות שאנו עדיין לא מספיק טובים, אשמים ולא ראויים לאהבה בדיוק כפי שאנחנו.

גם במקרה הזה מדובר במנגנון של אהבה טהורה וכשאני פוגש את המנגנון הזה אצל אדם שבא אלי לעבור תהליך של ריפוי רגשי, אני לא מנסה לשכנע אותו לשנות את הדפוס הזה אלא רק מעודד אותו ברכות לראות את עצם קיומו של הדפוס ואת הדרכים בהן הוא ממשיך לקיים אותו בכל רגע חדש.

קורבנותעוד מנגנון נחמה מושלם. בבסיס דפוס זה אנו בעצם מספרים לעצמנו שיש גורם אחר “הגורם המקרבן” שגורם לכך שאנו לא מרגישים אהובים או לא נמצאים במקום שבו אנו רוצים, אמורים או צריכים להיות. כמו במקרה של אשמה, גם כאן בסיפור הנחמה העמוק שלנו, אנו מספרים לעצמנו באופן לא מודע שבעצם ההורים אוהבים אותנו אבל יש גורם אחר שמונע מאתנו להרגיש אהבה.

היצירתיות האינסופית שלנו מאפשרת לרקום אינסוף סיפורי קורבנות. אנו יכולים לספר לעצמנו שאנו קורבנות של הסביבה, של המדינה, של החברה, של נסיבות החיים, של מצב בריאותי כלשהו, של בני הזוג שלנו, של אלוהים, של הגורל, של הבוס בעבודה, של המצב הכלכלי, וגם של איכות מסויימת בתוכנו (לדוגמה חוסר בטחון, חוסר מודעות, בלבול, פחד, מחשבות כלשהן וכדומה) ואפילו של ההורים שלנו, אלא שכמבוגרים אנו לא מאשימים את אותם ההורים שחווינו בילדות. ההורים שחווינו בילדות שמורים עמוק בתוכנו במקום מיוחד ולא מודע שהוא נקי מאשמה.

ייתכן שלאחר קריאת שורות אלה אתם מרגישים התנגדות או בלבול. מה שאני מציג כאן יכול להשמע מהפכני  – הרי כולנו התרגלנו לחשוב שהכחשה, אשמה וקורבנות הם בעיה, הם מכשול והם העניין הלא פתור שלנו. במובן מסויים זה נכון, מנגנוני הנחמה שלנו הם מאוד לא נעימים ומצריכים מאתנו מאמץ והשקעת אנרגיה תמידית אבל מצד שני הם מאפשרים לנו להמשיך לחיות. הם מספקים לנו את תחושת הבטחון והנחמה הבסיסית שאנו זקוקים לה כאוויר לנשימה והכל קורה מתחת לרדאר המודעות שלנו.

לראייה, בחנו את עצמכם כעת בכנות – כמה מהאנרגיה המנטלית שלכם – מהמחשבות שלכם, מבטאות מנגנונים של הכחשה, אשמה וקורבנות? גם אם לא באותן מילים, איזה אחוז מהמחשבות שלכם מספרות ש”זה לא קורה לי”? ש”משהו עדיין לא בסדר בי”? ש”מישהו או משהו אחר אחראי למצב הלא נעים שלי”?

אם נבחן בכנות נגלה שרוב המחשבות שלנו מבטאות באופן מושלם את שלושת מנגנוני הנחמה – הכחשה, אשמה וקורבנות. אם נחשוב לרגע גם על האנשים הקרובים אלינו, נשים לב שגם הם עוסקים במידה רבה בשלושת דפוסי הנחמה הפנימיים האלה.

אבחנה מעניינת נוספת היא ששלושת מנגנוני הנחמה האלה מזינים אחד את השני ויוצרים רצף מחשבתי. לדוגמה – אנו יכולים לספר לעצמנו שאנו קורבנות של תחושת האשמה שלנו, להתכחש לקורבנות שלנו ולהאשים את עצמנו על ההכחשה שלנו…וחוזר חלילה.

כמה שאנחנו יצירתיים…אנחנו יודעים לנחם את עצמנו באופן מושלם ולאחוז בסיפורים שלנו תמיד.

אפילו כשנדמה לנו שהכחשה, אשמה וקורבנות הם הגורם היחיד לייסורים שלנו, חישבו על האלטרנטיבה: מבחינת המקום הילדי והלא מודע שלנו, לא לספר לעצמנו את הסיפורים האלה זה כמו לקרוס לתוך בור אפל ללא תחתית וזו הסיבה שבפועל אנו נאחזים בהם בכל כוחנו בלי שכלל נבין מדוע.

גם אם שקעת בעבר בדכאון עמוק או חרדה קשה, דע לך שכל עוד סיפרת לעצמך סיפור של הכחשה, אשמה או קורבנות, מעולם לא וויתרת על עצמך באמת.

מנגנוני הנחמה הם מושלמים

הנקודה החשובה ביותר להבנה היא זו: מנגנוני הנחמה שלנו הם מושלמים ולא זקוקים לשום שינוי. על פני השטח אנו מספרים לעצמנו שאנו רוצים להיות מאושרים ולהרגיש טוב, אבל ההיגיון ההישרדותי הילדתי העמוק שבנו מבין דברים אחרת.

למעשה הסיבה לכך שאנו מחפשים מצב “טוב” יותר מהנוכחי או במילים אחרות – מספרים לעצמנו שמשהו עדיין לא מספיק טוב בחוויה שלנו, היא שאנו מופעלים באופן לא מודע מתוך אותם מנגנונים של נחמה פנימית.

המנגנון ההישרדותי הילדתי ממשיך לנהל את חיינו כל עוד אנו לא מודעים אליו. אלה אמנם לא יהיו חיים מאושרים ונוחים, אך אלה יהיו חיים. כדי להבהיר את הנקודה הזו, אפשר לנסח זאת כך:

יש רק דבר אחד שגורם לאדם לעשות משהו לא נעים – פחד הישרדותי

בשם ההשרדות בני אדם יכולים לעבור קשיים עצומים, להתמודד עם כאב פיזי ונפשי עצום ולחיות בתנאים של צמצום וסבל נורא…הכל כדי לשרוד. כמבוגרים אנו נוטים להתעלם ולזלזל בפחד הקיומי העמוק שמנהל אותנו ושוכחים לשים לב שעבור הילד הפנימי שלנו, אהבה היא הזנה הכרחית והחוסר באהבה בילדות מניע אותנו לאחוז באופן מוחלט ומושלם במנגנוני הנחמה הפנימיים שלנו.

היש מעשה אוהב יותר מזה? היש מעשה אמיץ יותר מזה? כילדים וגם כיום אנו גאונים מדהימים ביכולת שלנו לספר לעצמנו סיפור פנימי של נחמה ולשלם על כך בקושי וכאב רב במשך כל חיינו. עד כדי כך אנו אוהבים את עצמנו ולא מוותרים על עצמנו אפילו לרגע אחד.

אבל מה עושים עם זה?

ובכל זאת נשאלת השאלה הבלתי נמנעת – אבל מה עושים עם זה? איך מפסיקים להתנהל מתוך מנגנוני הנחמה הפנימיים שלנו?

הרי זה לא נעים, זה כואב, זה לא נוח ולא עוזר לנו להתקדם בחיים ולהגשים את עצמנו. כל כך הרבה תורות רוחניות וגישות פסיכולוגיות וטיפוליות מדברות על “לשתחרר מקורבנות ואשמה”, “להפסיק להתכחש”, “להסתכל לאמת בעיניים”.

נכון, להתנהל מתוך מנגנוני הנחמה שלנו זו בהחלט לא חוויה נעימה. וכאן בדיוק מתגלה אמת פשוטה ומדהימה. אמת שמכילה בתוכה את כל הריפוי שאנו באמת זקוקים לו. ריפוי שהוא כל כך קל, פשוט וגאוני שזה מצחיק לחשוב שלא שמנו לב אליו.

ראייה היא אהבה

אם אנו מבינים שדפוסי הנחמה הפנימיים שלנו הם מנגנון הישרדותי ילדי שמאפשר לנו להתקיים בעולם הזה מבלי לקרוס אל תוך יאוש מוחלט, אנו מבינים גם שכל ניסיון לשנות, להפסיק או למחוק בכח את המנגנונים האלה יהיה משול לניסיון לקחת מאדם טובע בלב ים את גלגל ההצלה שבו הוא אוחז. כל ניסיון כזה יהיה חוויה של אלימות, של פגיעה ושל כיווץ פנימי.

כל ניסיון כוחני או מניפולטיבי לשנות את מנגנוני הנחמה הפנימיים שלנו נידון מראש לכישלון. בנקודה זו נופלים מטפלים רבים וגישות טיפוליות ורוחניות שונות. דווקא מכיוון שאנו יכולים לזהות ולראות את מנגנוני הנחמה הפנימיים שלנו יחסית בקלות, קל מאוד ליפול במלכודת של הניסון לשנות אותם בכח.

כדי להמנע מהמלכודת הזו כדאי לנו לבחון את המניע שלנו. למשל – אם אנו מזהים מנגנון של קוברנות ואשמה בתוכנו ומנסים לשנות אותו בכח, הרי שהניסיון הזה עצמו מונע מתוך אשמה – כלומר אנו עדיין מאמינים שהדפוסים שלנו הם לא מספיק טובים כפי שהם.

וכמובן שלא ניתן לפתור אשמה או קורבנות על ידי אשמה. כולנו נוטים ליפול במלכודת הזו של לנסות לשנות מנגנון פנימי בתוכנו בזמן שאנו בעצם מונעים ומופעלים לחלוטין מתוך אותו המנגנון עצמו בלי לשים לב. נדרשת כאן ראייה מדוייקת של המניע שלנו.

אבל האם נדרש עוד משהו חוץ מראייה? האם נדרשת פעולה כלשהי?

זוהי האמת המדהימה שאני מגלה: שום פעולה לא נדרשת מכיוון ש…

עצם הראייה שלנו את המנגנונים הפנימיים שלנו משחררת אותם בלי שום מאמץ או מאבק

 אני חוזר שוב: עצם היכולת שלנו לראות את מנגנוני הנחמה הפנימיים שלנו בכנות וללא ניסיון לשנות אותם – משחררת אותנו מהם ללא שום מאמץ.

מדוע? מכיוון שברגע שאנו רואים את עצמנו כפי שאנחנו ולא מנסים לשנות דבר – אנו כבר חופשיים מהניסיון לשנות. נשמע פשוט? זה באמת פשוט…פשוט עד כדי כך שזה מצחיק.

הנקודה הזו שבה אני רואה את עצמי, כולל כל מנגנוני הנחמה הפנימיים שלי בלי לנסות לשנות דבר…בנקודה הזו אני כבר חופשי מהם בלי לעשות דבר.

זוהי הנקודה הפשוטה והמרפאה ביותר וזוהי האמת העמוקה – ראייה אמיתית היא אהבה.

היכולת לראות אותי כפי שאני באמת, משחררת אותי מהמנגנונים הפנימיים שלי כי כשאני רואה אותי, אני כבר כל האהבה וכל הנחמה שאני זקוק לה.

אפשר להסביר זאת גם כך: אנו זקוקים בכל רגע להזנה רגשית ונפשית. בעוד שמזון פיזי – אוכל, נדרש לגוף במרווחי זמן, הזנה רגשית-נפשית חייבת להנתן בכל רגע מחדש. ההזנה הזו יכולה לבוא משני מקורות:

1. מתוך מנגנוני הנחמה הפנימיים שלנו

2. מתוך ראייה ישירה שלנו את עצמנו ללא מאמץ או ניסיון לשנות דבר

ממש כמו במטוס, אחד מהשניים חייב להתקיים: או טייס אוטומטי או טייס אנושי אמיתי. האופציה השלישית היא התרסקות.

מגנגנוני הנחמה המושלמים שלנו הם הטייס האוטומטי שלנו שדואג לכך שמבחינה רגשית תת מודעת, נוכל לשרוד. הבשורה הנעימה היא שבכל רגע נתון אנו יכולים ללא כל מאמץ להחליף את הטייס האוטומטי שלנו בטייס אנושי אמיתי שהוא – אנחנו עצמנו, ולנווט את החיים שלנו באהבה ובחוכמה בהתאם לצרכים שלנו.

וכל זה קורה ללא מאמץ, ללא מאבק, ללא ניסיון לשנות דבר בכח. כל זה קורה מתוך מנוחה, בחווית הרגע הזה, בפשטות, בכנות ויותר מהכל…באהבה.

לראות זה קל

אם שרדתם את המאמר הזה עד כאן ואתם מרגישים את דבריי ומתחברים למהות שאני מדבר עליה, אל אותה אהבה עצמית חסרת תנאים שתמיד קיימת בנו בין אם בצורת מנגנוני הנחמה הפנימיים שלנו – הכחשה, אשמה וקורבנות, ובין אם בצורת ראייה ישירה ואוהבת שלנו את עצמנו שמשחררת אותנו מהסבל והכאב שאנו חווים, ייתכן שאתם תוהים – “אבל איך אני לומד לראות את עצמי באמת וללא מאמץ”?

עבור רובנו “לראות את עצמי באמת”, נשמע כמו משימה קשה לא פחות מטיפוס על האוורסט. אבל הרשו לי להרגיע אתכם…לראות את עצמי זה קל…כל כך קל שזה לא נתפס. הרי זה קורה כבר כעת…

האמת היא שכל מה שאנו רואים אי פעם זה את עצמנו.

כל מה שנשאר לנו זה להסכים לראות את מה שאנו כבר רואים. אין בכך שום מאמץ.

מה אני חווה כעת? ממש עכשיו?

פחד? עצב? כעס? שמחה? יאוש? בדידות? תשוקה?

מה אני מספר לעצמי כעת? שזה לא קורה לי? שאני אשם במשהו? שמישהו אחר עושה לי משהו?

מה המניע האמיתי שלי לספר לעצמי את הסיפור שאני מספר לעצמי ממש עכשיו?

אם כך, אין צורך לשנות דבר…רק לראות ולשים לב. זה הכל 🙂

אפשר לנוח במציאות הזו כי המציאות הזו היא האהבה המושלמת שאנחנו כבר עכשיו.

ואגב… מותר גם לנשום 🙂

המניע הפנימי – מעבר למילים

למרות שכדי לראות את עצמנו באמת לא נדרש שום מאמץ או מאבק, רובנו חיים בחוויה של בלבול פנימי. מה שמבלבל אותנו יותר מהכל הוא הקושי להבחין בין המילים שמהן מורכבות המחשבות שלנו לבין הכוונה או המניע הפנימי שמאחוריהן.

מה שחשוב כשאנו רוצים לראות את עצמנו באמת, זו היכולת הטבעית להבחין בין מילים לכוונה או מניע.

לדוגמה: את אותו משפט כמו “הכל בסדר” ניתן לומר (או לחשוב) כך שהוא יעביר מספר מסרים שונים לגמרי. מה שחשוב זה לא המילים שאנו מעבירים מראשנו אלא התדר, הנימה או הכוונה – המניע הרגשי העמוק שעומד מאחורי המילים האלה.

אמירה של “הכל בסדר” יכולה בטון ותדר מסויים להוות הכחשה מתוך התעלמות, בטון ותדר אחר להוות קורבנות (כשהיא נאמרת בנימה צינית) ובטון ותדר אחר להוות אישור כנה ואוהב לעצמנו.

מה שמשנה בתקשורת הפנימית כמו גם בתקשורת החיצונית שלנו הן לא המילים אלא התדר או המניע הרגשי העמוק מאחוריהן.

כמטפל ומלווה בתהליכי צמיחה, ריפוי רגשי והתעוררות פנימית, תפקידי העיקרי הוא ללוות את האדם שמולי באופן אוהב, חסר מאמץ וכנה לחלוטין אל האפשרות לראות בקלות וללא מאמץ את המניע הרגשי העמוק שנמצא בבסיס מנגנוני הנחמה הפנימיים שלו.

הראייה הזו תמיד מגיעה אל אותו מקום של ריפוי – אנחנו כבר אוהבים את עצמנו, בכל צורה ודרך אפשרית זה בעצם כל מה שאנו אי פעם עושים.

כשהאהבה הזו היא אוטומטית ולא מודעת היא מביאה איתה אינסוף צורות של סבל – דכאון, חרדה, אשמה, חוסר בטחון, בלבול, יאוש, התמכרויות ועוד.

כשאהבה הזאת היא מודעת, כל הריפוי, השחרור והצמיחה מתרחשים מעצמם באופן טבעי, קל, נטול מאמץ ואפילו נעים, משחקי ומשעשע.

הילד הפנימי שבנו רק מחכה לרגע שבו פשוט ננוח ונראה את עצמנו. שמחת החיים שלנו, השלווה שלנו וההגשמה העצמית שלנו בחיים האלה נובעות בפשטות ובקלות מתוך הראייה העצמית הזו.

כך גם השחרור מכל דפוסי הסבל שלנו. בגישת “ללמוד להיות” שבה אני מלווה אנשים בדרכם הייחודית לצמיחה אישית, אני מגלה שוב ושוב איך חרדה, דכאון ודפוסי סבל נוספים הם כלל לא בעיה. ברגע שאנו לומדים לראות ללא מאמץ את האהבה הקיומית שנמצאת בבסיס מנגנוני הנחמה הפנימיים שלנו, תופעות אלה נושרות מעצמן כמו פרי בשל מעץ.

למעשה ריפוי אמיתי לא דורש מאמץ אלא רק למידה של היכולת שלנו לראות את עצמנו בכנות.

ולסיכום זכרו: הכחשה, אשמה וקורבנות הם מנגנונים מושלמים של נחמה פנימית שלא זקוקים לשום שינוי, אלא רק לראייה כנה ונטולת מאמץ.

בהזדמנות זו אני רוצה להודות לשי אור וספרו המצויין “הורות כמעשה ניסים” שעזר לי להעמיק את ההבנה של מבנה הנפש ולהביא ריפוי גדול לעצמי ולאנשים נוספים רבים.

לרפא את ההורים שלנו בתוכנו כבר עכשיו

בזמן האחרון אני מגלה יותר ויותר כמה כאב אני נושא בתוכי. ככל שהרגישות שלי עולה, ככל שאני מקשיב לעצמי יותר, כך אני מגלה את עומק הכאב, העצבות והפחד שאני נושא בתוכי.
אבל יחד עם הגילוי הזה, אני מגלה גם אור גדול של רכות, מודעות ואהבה פנימית שמאירה את כל המקומות הכואבים שבי. אני מגלה יותר ויותר שאני נושא בתוכי את הכאב של ההורים שלי. את הצער שלהם, את התקווה שלהם לאהבה ולמען האמת, אני רואה לא רק את ההורים שלי בתוכי, אלא את כל הדורות הקודמים…שרשרת אנושית שהולכת אחורה אל מעמקי הזמן שממנו באנו.

לאחרונה גיליתי יכולת חדשה ומופלאה – היכולת לרפא את הכאב של ההורים שלי בתוכי שהיא גם היכולת שלי להפוך להיות אור של אהבה עבור עצמי ועבור כל מי שקדם לי בשרשת האנושית שממנה נולדתי, ובכך לתת לעצמי מתנה ענקית – המתנה של להיות אור של מודעות אוהבת, רכה ומרפאת עבור כל מה שמכאיב לי, מכביד עלי ומקשה עלי ובכך גם לחלוק את המתנה הזו עם העולם.

אנחנו נושאים בתוכנו את הדורות הקודמים

הכאב שאנו חווים, הפחד שמקשה עלינו להאמין בעצמנו, ביכולת שלנו ובאפשרות של חופש וחיים מתוך שלווה ונאמנות לעצמנו, כל אותם קולות הישרדותיים שקוראים לנו להיות בשליטה, לא לנוח לרגע, תמיד לדאוג, תמיד לנסות להיות שונים ממה שאנחנו, תמיד לבקר את עצמנו, תמיד להיות אשמים, תמיד לחיות בתחושה של החמצה, של בינוניות…של “כמעט”…כל הקולות האלה הם קולות שנולדנו לתוכם. כל אלה הם קולות שבאים מתוך דורות של כאב, של השרדות, של חוסר עצום באהבה, ברכות ובבטחון קיומי בסיסי.

ההורים שלנו באים מתוך דורות למודי כאב. מתוך דורות שידעו מלחמות, עוני, רעב, אפליה, רדיפה ובאופן כללי תחושה שהחיים הם מאבק הישרדותי מאיים. בתנאים כאלה, לא מפתיע שאהבה ומודעות לרגשות ולצרכים הרגשיים האנושיים שלנו, נדחקו הצידה לטובת ניסיונות ההישרדות והאמונה במאבק, שליטה ומאמץ פנימי בלתי פוסק.

אבל המחיר של החוסר הזה באהבה, של חיים מתוך התכווצות בפחד והצלקות שהכאב הזה השאיר בדורות שקדמו לנו ובעקבות זאת גם בנו, הוא עצום ומורגש בכל תא ותא בגופנו. הגוף שלנו נושא בתוכו את הכאב של ההורים שלנו. אבל לא רק את הכאב, אלא גם את הכמיהה הסודית לאהבה, לריפוי לשחרור וחזרה אל התמימות ואל הלב שלנו.

בלי להשמע “רוחני” מידי, אפשר לומר שבאנו לכאן כדי לרפא את ההורים שלנו ואת כל הדורות הקודמים לנו בתוכנו. וזה לא שמדובר כאן בעבודה קשה או שליחות מייסרת…ממש לא. מדובר כאן במתנה גדולה…מדובר כאן בזכות שלנו להפוך להיות נתינה – נתינה של אהבה שמזינה ומרפאה אותנו לעומק מכל מה שאי פעם הפריע או הכביד עלינו. זהו חסד עצום….זוהי האפשרות להיות מאושרים באמת כבר כעת.

דרך מעשית לרפא את ההורים שלנו בתוכנו כבר עכשיו

אני רוצה להזמין אתכם להתנסות בתהליך של ריפוי עמוק ועוצמתי שכל אחד ואחת מאתנו יכולים לעבור כבר כעת. קחו כמה דקות לתת לעצמכם הזדמנות לריפוי עמוק, אוהב ופשוט.

נתחיל בלדמיין את ההורים שלנו כשני ילדים. ילדים בגיל 5 בערך…נראה את המבט התמים שלהם…את הכאב שלהם….את הצורך שלהם באהבה…את הכמיהה העמוקה שלהם לחיות ולהיות נאהבים, לדעת שהכל בסדר כבר עכשיו ושמותר להם להיות מי שהם…לדעת שמישהו נמצא איתם שם ובשבילם גם כשקשה, גם כשעצוב, גם כשכואב. נשים לב לצורך האנושי והילדי שלהם לדעת שהם לא אשמים, שהם לא אחראים למה שהם…שיש אהבה שמזינה אותם בלי תנאים…פשוט כי הם הם.

ניקח דקה לראות את שני הילדים התמימים האלה בתוכנו. נרגיש איפה בגוף שלנו נמצאים שני הילדים האלה שהם ההורים שלנו.
ההורים הילדים שלנו נמצאים בתוכנו. אם נקשיב לרגע נשים לב לתחושות הפיזיות (התכווצות, כבדות, רטט, חום, קור ועוד) שעולות בנו, יתכן שבאזור הגב, הבטן, החזה, הכתפיים, הגרון או בכל מקום אחר. ייתכן שנחוש עצב, פחד או כעס. נרשה לתחושות הפיזיות ולרגשות שלנו להיות כפי שהם תוך כדי שאנחנו מרגישים את שני הילדים החמודים שהם ההורים שלנו ממש בתוכנו, כחלק אינטגרלי מהגוף שלנו, ממי שאנחנו.

החוויה של כאב, צער ופחד היא לא רק נפשית או פסיכולגית. החוויה הזו היא לגמרי פיזית והיא מתקיימת בכל תא בגופנו. עכשיו, תוך כדי שאחנו מרשים לעצמנו להרגיש את הקיום של ההורים שלנו כילדים בתוך גופנו ולהרגיש את כל התחושות הפיזיות הנעימות והלא נעימות שעולות מתוך המפגש הזה, אנחנו מרשים לעצמנו להיות מקור של אהבה מזינה עבור שני הילדים הסובלים האלה.

אנחנו לא מנסים לשנות את שני הילדים האלה, לא מנסים “להבין” אותם או לסלוח להם. אנחנו פשוט מסכימים לכמה דקות להיות מקור של אהבה מזינה עבור שני הילדים האלה בתוכנו. בואו נרשה לעצמנו כעת פשוט לתת לאהבה שבאה מהלב שלנו להזין את הילדים האלה בתוכנו.

הרגישו איך כל המקומות בגוף שלנו שמייצגים את ההורים הילדים שלנו מקבלים כעת הזנה של אהבה שלא מנסה לשנות אותם אלא רק נוכחת, מנחמת, מלטפת…כאילו אומרת בלי מילים “אני כאן, זה בסדר להיות כמו שאתה…הכל בסדר, אני רואה את הכאב שלך, אני אוהב אותך כמו שאתה, אתה לא אשם, אתה אהוב”.

הרשו לזרם האהבה שאתם למלא לאט לאט את כל מה שכואב, מכווץ, פוחד ובודד בגופכם באותם מקומות חמודים ורגישים שמייצגים את ההורים שלכם. תנו ללב שלכם לשפוע…הרשו לעצמכם להפוך להורה אוהב עבור שני הילדים האלה…הרשו לעצמכם לנשום ולהיות נתינה של אהבה עבורם. הרגישו כמה הם זקוקים לזה, כמה זה חשוב להם…כמה זמן הם קיוו וחיכו לרגע הזה והרגישו כמה זה נעים ומדוייק עבורכם להיות מקור של הזנה אוהבת עבור שני הילדים האלה.

הרשו לעצמכם לשהות כך כמה זמן שנעים לכם. הרשו לעצמם להעמיק את האהבה שלכם לשני הילדים האלה בכל מילה או דרך שתבחרו…רק זכרו לא לנסות לשנות…רק לאהוב…רק לתת תמיכה אוהבת…רק לשדר את הלב שלכם אליהם…התמסרו לאהבה שאתם. הרשו לעצמכם להיות אהבה חסרת תנאים לשני הילדים הכואבים האלה.

הרשו לחסד הזה להציף אתכם ולשפוע מתוך הלב שלכם ולהאיר פנימה והחוצה ככל שליבכם יחפוץ…הרשו לעצמכם לזהור בנתינה של אהבה כלפי כל הילדים הכואבים בעולם הזה…הרשו לעצמכם להרגיש את הריפוי הזה חודר ומזין כל תא ותא בגופכם.

ריפוי פנימי וריפוי חיצוני

תהליך הריפוי הזה הוא אמנם פנימי, אבל אם תרשו לעצכם להתנסות בו יותר ויותר, תגלו כמה הוא משפיע ומשנה את חייכם בכל המישורים. ללא שום מאמץ או ניסיון להיות “טובים” יותר, פשוט תרגישו איך עצם ההסכמה שלכם להיות מקור של אהבה מזינה עבור ההורים הילדים שחיים בתוככם, משנה באופן יסודי את הגישה שלכם לעצמכם, לעולם ולחיים.

בלי שום מאמץ או ניסיון לשנות, תגלו יותר ויותר שיש בכם חסד, סבלנות, הבנה וחמלה כלפי ההורים שלכם, הילדים שלכם, החברים שלכם ויותר מכול…כלפי עצמכם. 

האושר האמיתי בחיים האלה הוא חוויה של נתינה. נתינה שלא מבקשת לקבל משהו בתמורה, אלא את ההזדמנות המדהימה להיות נתינה…רק בנתינה אנו חווים אושר, נשימה חופשית ולב ששופע באהבה ובהודיה על הקיום הזה, על החיים האלה…זו המתנה המדהימה ביותר שאנו נותנים לעצמנו – האפשרות להיות נתינה של אהבה.

ומה שבאמת כיף פה, זה שזה בכלל לא קשה. הרשו לעצמכם להיות מקור של אהבה עבור ההורים שלכם בתוככם ותגלו איך כל העולם שלכם משתנה והופך להיות קל יותר, נעים יותר ומאושר יותר בלי שאפילו תבינו למה או איך.

הכי כיף זה להתרגש, להינות מהחיים ולדעת שהכל בסדר, כבר עכשיו. וזו היא האמת…האמת שמתגלה לנו מתוך נתינה לעצמנו.

ומה אנחנו נותנים לעצמנו? רק את האישור האוהב להיות אנחנו, רק את תחושת הביחד, את התחושה שמותר לנו להיות בעולם הזה…שההורים הילדים שלנו שמייצגים את כל הכאב הנפשי שאנו נושאים, ראויים לאהבה וחמלה כבר עכשיו.

אמרתי “רק”…? טוב נו…זה לא “רק”, זה המון…אנחנו נותנים לעצמנו אינסוף של ריפוי ואהבה ללא שום מאמץ…כבר עכשיו…איזה מדהימים אנחנו 🙂

 

מהי אופטימיות טבעית שלא דורשת מאמץ

אופטימיות בשבילי היא מנוחה, היא לא להתאמץ, היא להרגיש שיש משהו שתומך בי ומנחה אותי למקום טוב ומדוייק.
אופטימיות בשבילי היא לראות שמעט זה הרבה. אפילו השינוי הקטן ביותר ביכולת שלי לשהות בתוך הרגע, בתוך הרגש, בתוך החוויה שיש עכשיו, לחזור להרשות לעצמי להיות, אפילו לפחד, לא לדעת. אפילו שינוי של מילימטר בזה, עושה את ההבדל בין קריסה לתוך יאוש ותסכול ודפוסי בריחה והתמכרות לבין אפשרות להיות כאן באמת.

גם אם לא באושר, גם אם לא בשלווה, גם אם לא בהרמוניה…אבל להיות…להשאר…כאן…ככה…כמו שאני…זה המון. ולראות את זה בכנות, זו אופטימיות טבעית שלא מצריכה חשיבה מאומצת או נסיון להאמין במשהו בכח.

עבורי המעט הזה הוא פרי של עבודה רבת שנים. זה בכלל לא טריוויאלי שבן אדם יכול להיות כאן…להשאר…להרגיש…אל מול כל חוסר הוודאות של החיים.
לפעמים אני מזכיר לעצמי שמעט זה הרבה.

זה מסע ארוך

המסע  שלי התחיל בבית עצבני, אלים, דכאוני, אכזרי ובלתי צפוי והמשיך אל דפוסים עמוקים מאוד של פחד, הכחשה, חוסר בטחון, דכאון, התמכרויות, אגו ואלימות לא מודעת.

מסע שהמשיך אל רצון עז להשתחרר, להיות חופשי, למצוא פיסת קרקע לעמוד עליה ולנשום כמו שהרגשתי עמוק בלב שמגיע לי לנשום.

מסע של פחד ואור

פחד, ויחד איתו אור קטן אבל מוחשי מאוד בקצה המנהרה האפלה שלי.

כשהייתי ילד ונער התעסקתי הרבה ברוחנית. קראתי ספרים, תרגלתי מדיטציה וחלמתי על “הארה”. חשבתי שיום אחד אצליח להגיע אל האושר המוחלט הזה ולהיות משהו אחר, משהו שלא נולד ולא מת, משהו נצחי ומאושר.

מסע שלקח אותי דרך אלפי שעות מדיטציה והתבוננות פנימית.

במשך שנים תרגלתי מדיטציית ויפאסנה ועברתי לא מעט רגעים של התמסרות למה שחשבתי אז שהיה הדרך אל “האושר האמיתי היחיד”.

לפעמים זה עשה לי טוב ואפשר לי לחוות חיבור ובהירות ולנשום, אבל עמוק בפנים זה השאיר אותי די אוטיסט – לא באמת מודע לרגשות שלי ולא באמת יודע להיות, להשאר, להרגיש ולתקשר את עצמי ברגעים של עצב, פחד וכעס.

מסע של עצב וכאב

בפנים, עמוק בתוכי גררתי שנים של עצב וכאב עמוק.

עצב וכאב על מה שראיתי כילד, על העולם העצוב שנולדתי לתוכו, על אבא שלי שוויתר על עצמו, על אמא שנאחזה בפחד והדחקה כאילו היו גלגל הצלה לחייה.

עצב וכאב על המסר שקיבלתי כילד, המסר הכל כך מתסכל והמייאש הזה, שהחיים זה מאבק קשה והדבר הראשון שחייבים להקריב בו זה את הכנות שלי.

להקריב את הכנות ואת האפשרות להיות באמת אני, להרגיש, לאהוב ולהגשים באמת… כל אלה פריווילגיות של מי שרוצה לחיות ולשרוד, אין אותן.

מסע של בדידות

כילד וכנער חשבתי והרגשתי שאף אחד לא באמת מבין אותי.

שזה לא אפשרי להבין אותי.

הבדידות הייתה הצל שלי, האויב המר והאכזר שלי והמקום הכי מוכר שלי.

עם הזמן הבנתי שפחדתי מאוד שמישהו בכלל יראה מה אני מרגיש.

ממש כמו בסרט “החומה” של פינק פלויד…הפחד הכי גדול שלי היה שמישהו יראה את האשמה, הבושה, ההשפלה, חוסר הבטחון והמבוכה הקיומית שלי.

 אחרי שנים של מדיטציה ולימוד של גישות טיפוליות שונות, התחלתי להבין שכל הפחד הזה היה מנגנוני הגנה ילדיים… מנגנונים של אדם שמוכן להקריב הכל כדי לשרוד.

מסתבר שלמרות מה שחשבתי, הייתי “ילד טוב” והפנמתי את המסר – זה או להיות אותנטי או לשרוד – תבחר.

אז בחרתי. בחרתי לשרוד כי לא ידעתי שום דרך אחדת.

ועם השנים, ככל שאני מסכים יותר ויותר לפגוש את עצמי לעומק, להכיר בכל מה שאני מרגיש, אני מגלה אושר חדש, אפשרות חדשה לאהבה, לקבלה וביטוי עצמי וזה מרגש זה נעים ויש אופטימיות טבעית כזו שלא מצריכה ממני להתאמץ, לנסות לחשוב “חיובי”.

אופטימיות שפשוט מראה לי שזה בסדר להיות אני עכשיו וגם אם זה כואב או עצוב או מפחיד עכשיו, יש לי אפשרות להרגיש את זה ולהיות חבר שלי, להקשיב לי, לבכות אם זה מה שמתבקש, לפחד ביחד איתי, לא משנה מה, האופטימיות מראה לי שאני תמיד איתי.

אופטימיות טבעית מזכירה לי שמעט זה הרבה

זה שהיום אני חי את הדרך שלי ונאמן יותר ויותר לעצמי וללב שלי, אחרי שנים שלמדתי באקדמיה, עשיתי דוקטורט במדעים והכרחתי את עצמי ללכת “על בטוח”, זה מאוד לא טריוויאלי בשבילי.

זה שהיום אני כבר כמעט ולא קם בבוקר בתחושה של מרירות, ריקנות ובדידות אינסופית ורק מחפש מה יסתום לי הפעם את החור המכאיב בבטן, זה מאוד לא טריוויאלי בשבילי.

זה שהיום אני אני מרשה לעצמי יותר ויותר לפחד, להיות עצוב ואפילו לכעוס בלי להלקות את עצמי או להאשים ובלי לנסות להכריח את עצמי להיות “טוב יותר” או להטיל אחריות ואשמה על אחרים, זה המון בשבילי.

ואז יש את הרגעים האלה שבהם אני מרגיש שהחיים גדולים עלי, שזה מפחיד מידי, שאני לא עומד בעומס.

וברגעים האלה שום דבר לא עובד. שום דבר שלמדתי או לימדתי את עצמי לא מרגיש כנה או מדוייק מבפנים.

אבל אז אני שם לב שאני עדיין כאן.

פשוט ככה.

אני עדיין כאן.

למרות הכל ועם הכל, אני כאן.

וזה הרבה בשבילי.

למדתי להיות כאן יותר ממה שהייתי פעם.

ברגעים כאלה אני שם לב כמה שמעט זה הרבה, כמה שמעט זה אפילו המון וכמה אופטימיות יש בהסכמה פשוט להרגיש את מה שקורה עכשיו.

כמה שהיכולת שיש לי כיום לשהות ברגעים קשים ולא לברוח למחשבות של אשמה, הלקאה, ביקורת ומרמור, היא מדהימה ועושה את כל ההבדל, נותנת לי שלל של מתנות, של ריפוי, של השלמה עם עצמי.

זה כמעט כמו ההבדל הכל כך משמעותי בין “כמעט מספיק” ל”מספיק”, כמו הבדל של מילימטר בין לקפוץ למרחק של 99.9 ס”מ מעל תהום ברוחב מטר, לבין לקפוץ למרחק של מטר בדיוק.

כמה שהמילימטר הזה חשוב.

אז נכון, אני עדיין נוחת קרוב מאוד לקצה של התהום. עדיין מתנדנד ואפילו שוקל לקפוץ פנימה לפעמים…אבל היי, אני כאן 🙂

זה כל כך כיף להזכיר לעצמי כמה שמעט זה הרבה ושאם אני כאן, אז בעצם…הכל לגמרי בסדר.

אופטימיות טבעית - אלי קרסניץ
אופטימיות – כבשה אחת לבנה בעדר עושה הבדל גדול

כבשה אחת לבנה בעדר עושה הבדל גדול…

מסע אל הביחד

בכל חודש אני מקבל עשרות פניות מאנשים שרוצים להודות, שמספרים לי שמה שאני כותב ומשף עוזר להם מאוד בחיים וגם אם מעולם לא נפגשנו, זה נותן להם המון.

זה מעודד אותי, זה מחזק אותי ונתן לי השראה, זה מראה לי שהמפגש שלי עם הכאב והפחד שלי משנה והוא הופך לריפוי ונתינה לא רק עבורי אלא עבור רבים אחרים.

כשאני יושב עם אנשים במפגש טיפולי אישי או קבוצתי, אני מרגיש שהגעתי למקדש.

עולם חדש ומרתק נגלה אלי וכל מה שאני רוצה זה ללמוד להיות איתו ביחד.

ללמוד להיות ביחד ברגישות, בכנות, בלי להלחיץ, בלי לדרוש, רק לאפשר, לראות, לגלות ביחד את מה שמבקש כבר שנים לקבל מקום ואישור.

ביחד בכל המקומות… הקשים, העצורים, המפחידים, העצובים, הנטושים, הבודדים וגם אלה שהם אילמים, מיותמים וטראומטיים.

פשוט ללמוד את הדרך הייחודית והמרתקת להיות שם.

ובכל פעם שיש התקדמות, שהאדם שמולי מגלה עוד אפשרות לנשימה, למנוחה…אפשרות להיות בכל המקומות הפנימיים והרגשיים שלו, כשמשהו מתרווח, מרפה ונפתח בו, אני מגלה מחדש, אבל הפעם ביחד… כמה שמעט זה הרבה.

כמה שמעט זה ההבדל בין להתייאש ולא לנסות, לבין לתת סיכוי למרות הקושי.

כמה שמעט זה ההבדל בין לב סגור ומפוחד, ללב שפוקח עין ומעיז להסתכל על העולם.

כמה שמעט זה ההבדל בין ויתור על ביחד, על עצמי ועל החיים, לבין הזדמנות לשינוי ואפשרות למפגש אמיתי.

כמה שמעט זה ההבדל בין נשימה עצורה ודחוסה, לאנחת רווחה…האאאאא…..אפשר לנשום.

ואתה אופטימיות טבעית, שבה ומגלה מעצמה עם כל התרחבות פנימית, עם כל צעד קטן של הסכמה להרגיש מחדש.

איך לשחרר מחשבות טורדניות באופן טבעי

מחשבות מטרידות, מחשבות טורדניות, מחשבות מפחידות ומחשבות מוזרות – זה מפחיד, זה מלחיץ, זה מדכא ולפעמים זה מרגיש כמו שגעון או טירוף.

אז מה באמת גורם לזה ואיך להשתחרר מהסבל הזה?
אני רוצה לשתף אתכם בדרך טבעית לרפא ולשחרר באופן יסודי את הגורם האמיתי למה שאנחנו חווים כ”מחשבות טורדניות” ובדרך גם להעניק ריפוי והרגעה לעולם הרגשי שלנו שחווה מצוקה, לחץ וחרדה.

מחשבות מטרידות או “טורדניות” הן מחשבות שנתפסות לעיתים קרובות כ”הפרעה”, אובססיה או בעיה נפשית וההתייחסות אליהן לרוב היא כאל איום או מטרד לא רצוי שמפר את שלוותנו ללא סיבה מוצדקת.

למרות שעל פני השטח מחשבות טורדניות אכן נתפסות כמקור לסבל רב, האמת העמוקה לגביהן שונה מאוד והמפגש עם האמת העמוקה הזו עזר לי באופן אישי להשתחרר משנים של מחשבות מפחידות ומתסכלות שלא הרפו ממני.

נקודה חשובה אחת לפני כן: בהרבה מקרים של אנשים שפונים אלי בנושא של  טיפול במחשבות טורדניות, לאחר שיחה אנחנו מגלים שהמחשבות הלא נעימות הן רק סימפטום של חרדה שבאה בעקבות חוויה טראומטית.
חווייה טראומטית שיכולה להיות קשורה לשימוש בסמים, לפגיעה מינית, לפציעה פיזית, לארוע של פרידה, אובדן משבר נפשי או משבר רוחני.

אם במקרה אתם חווים מחשבות מטרידות ומפחידות בעקבות ארוע טראומטי כזה או אחר, חשוב לי לומר שהמחשבות הן רק סימפטום של המצוקה הרגשית בעקבות אותו ארוע והקושי להסתגל למציאות החדשה שנוצרה בעקבותיו.
קושי שיכול לעורר בין היתר הערכה עצמית נמוכה, חוסר בטחון, משבר זהות, זעם, נטייה להתמכרויות, דכאון או חרדה עמוקה.

אם תרצו, אני מזמין אתכם לכתוב לי או להתקשר אלי (052-2263761) ולשמוע על טיפול רגשי שעוזר לתת מענה אמיתי לחוויה הטראומטית שמעוררת את המחשבות המטרידות.

הסיפור האישי שלי

במשך הרבה שנים ואולי בעצם רוב חיי הבוגרים, סבלתי ממחשבות מאוד לא נעימות. במשך שנים חשבתי שהמחשבות שלי שונאות אותי ומראות לי את הדברים הכי קשים, מפחידים, משוגעים ולא נעימים שיש. שנים ניסיתי להדחיק ולהשתיק את הקולות האלה ללא הצלחה אמיתית ושנים חשבתי שמשהו בי פשוט לא שפוי, לא נורמלי ופחדתי מאוד שיגלו את זה, התביישתי בעצמי.

עם הזמן, למדתי להקשיב לעצמי יותר ויותר ולשים לב מה באמת קורה בתוכי.
מתוך הקשבה כנה לעצמי ותהליכים מעמיקים שעברתי, התחלתי לשים לב למשהו מעניין: שמתי לב שכל מחשבה “מטרידה” שהייתה לי ניסתה בעצם להראות או לספר לי, להאיר את תשומת ליבי למשהו מאוד כואב ומפחיד שנשאתי בתוכי אבל לא הסכמתי לראות או להכיר בו (משהו שהדחקתי).

עם הזמן והעמקת התהליכים הטרפויתיים שלמדתי ונחשפתי אליהם, העמקתי להקשיב למחשבות שלי והבנתי יותר ויותר שלמרות שמאוד פחדתי ונרתעתי מהמחשבות ה”מטרידות” שלי, מדובר דווקא בהזדמנות לריפוי, בהזדמנות להשלים עם עצמי ולתת ביטוי בריא ומדוייק יותר לצרכים ולרגשות שלי וככל שעבדתי על עצמי יותר עם התובנה הזו, עם הזמן המחשבות ה”מטרידות” כמעט ונעלמו מחיי לגמרי וגיליתי בתוכי עמוקים חדשים של תובנה, אהבה וקבלה עצמית.

את מה שגיליתי מתוך הקשבה עמוקה לעצמי ומתוך עבודה עם מאות אנשים במפגשים של טיפול וליווי אישי, אני רוצה לחלוק אתכם כאן עכשיו.

האמת העמוקה שגיליתי לגבי מחשבות טורדניות

למרות שהרבה פעמים זה לא נשמע כך, האמת העמוקה שגיליתי לגבי מחשבות טורדניות היא שהן הקול שלנו עצמנו. המחשבות האלה הן הקול המודחק והעמוק ביותר שלנו שמנסה לצוף אל פני השטח שוב ושוב ללא הצלחה ולא כדי לפגוע בנו, אלא כדי לעזור לנו להשלים עם עצמנו ועם הכאב שאנחנו נושאים בתוכנו.

ומה אם המחשבות המטרידות שלי בכלל לא נשמעות כמוני?
גם אם המחשבות המטרידות נשמעות כקולות של אנשים אחרים שפגשנו בחיים או מזכירות לנו מראות שראינו, הקול הזה הוא אנחנו עצמנו, הוא נובע מתוך העולם הרגשי התת מודע שלנו. הוא בעצם אנחנו שקוראים לעצמנו להתעורר ולחיות חיים שלמים ומאושרים יותר.

איך זה קשור לאושר?
כשאנחנו לומדים להקשיב למחשבות המטרידות שלנו לעומק, אנחנו מגלים שהן מבקשות שנלמד לתת מענה אמיתי לצרכים הרגשיים שלנו.
צרכים כמו תחושת בטחון, קבלה עצמית, יכולת לבטא ולתקשר את עצמנו באופן מלא ביחסים שלנו ואמון עמוק יותר בעצמנו ובחיים. אותם צרכים שנזנחנו אצל רובנו במשך שנים רבות לטובת נסיון לרצות אחרים ולענות על הציפיות של ההורים, החברה והסביבה מאתנו.

למעשה, מחשבות מטרידות או “טורדניות” הן לא בעיה או “תקלה”, ההפך – מחשבות טורדניות הן קול בריא, אוהב וחכם שלנו שבעזרתו אנו מקווים באופן לא מודע להחזיר את עצמנו אל האהבה העצמית והקבלה העצמית שאנו זקוקים לה.

אז למה זה לא מרגיש אוהב או חכם?
כמובן שעל פני השטח וביחוד לאור ההתניות החברתיות המקובלות המגדירות מחשבות של פחד, חרדה או ביקורת כבלתי רצויות, בעיתייות ולא מקובלות (למרות לשכולם יש אותם במידה כזו או אחרת), מחשבות מסוג זה יכולות להיות מפחידות ומלחיצות מאוד ולהיראות לנו כמקור של סבל עצום עבורנו, אך האמת העמוקה היא שמחשבות טורדניות הן רק סימפטום המעיד על כך שלמעשה עמוק בפנים אנחנו בריאים לגמרי ובעומק הוויתיינו לא ויתרנו על עצמנו, על האמת העמוקה שלנו ועל האפשרות להיות שלמים עם עצמנו ולממש את עצמנו בחיים.

דוגמה למהות העמוקה של מחשבות טורדניות

קרה לכם פעם שמיהרתם, הייתם לחוצים, מודאגים ועצבניים?

אני מניח שכן, לי זה קרה המון בחיי.

האם קרה לכם פעם שבאותו מצב לחוץ, מישהו ניסה ליצור אתכם קשר במילים, במחוות או אפילו בצפירה בכביש?
האם קרה לכם שהגבתם בתוקפנות, עצבנות והתגוננות רק כדי לגלות מאוחר יותר למרבה המבוכה, שאותו אדם רק רצה בטובתכם?
אולי רק להזכיר לכם ששכחתם להדליק אורות ברכב, או שנפל לכם משהו ולא שמתם לב?

לי זה קרה כמה פעמים ואחרי שהבנתי שהאדם ש”הטריד” אותי התכוון להזכיר לי משהו חשוב שלא שמתי לב אליו, הרגשתי מובך וקצת טפשי.

מחשבות טורדניות הן כמו אדם שרץ אחרינו ברחוב ומנסה בכל הכח להזכיר לנו משהו חשוב, בזמן שאנחנו לחוצים וממהרים לעמוד בציפיות או יעדים כלשהם (להצליח בחיים, למצוא זוגיות, ליצור משפחה, להתקדם בקריירה וכדומה).
מכיוון שאנו כבר לחוצים ולא נינוחים ממילא תוך כדי הרציה שלנו בחיים, אנו בטוחים שהאדם הזה שרודף אחרינו וצועק לנו דבר מה, הוא תוקפן, מטריד, מעצבן ואפילו מפחיד.

אנו כל כך לחוצים שבתפיסה המבוהלת שלנו נראה שהאדם הזה רודף אחרינו כדי לפגוע בנו. אבל אם רק נעצור, נקשיב ונשאל כמה שאלות כנות, נגלה שכל הזמן הזה האדם ש”רדף” אחרינו והטריד אותנו בעצם רק רצה להחזיר לנו את הארנק שנפל לנו בלי ששמנו לב.
כל הזמן הזה, האדם הזה רצה לעזור לנו ואנחנו לא היינו פנויים להקשיב או לראות את המציאות כפי שהיא.

זהו המצב גם במקרה של מחשבות טורדניות – אנו כל כך עסוקים בניסיון לעמוד בציפיות ולספק את הסטנדרטים החברתיים כדי לזכות באישור ולהיות “נורמליים” עד שאנו שוכחים לשים לב ולהקשיב למחשבות שלנו ולעצמנו באמת (וכמובן לא באשמתנו, גדלנו בחברה לחוצה ומלחיצה מאוד).
לא פלא שהמחשבות ה”טורדניות” שלנו נשמעות כל כך לחוצות, מבוהלות ובודדות… מי לא היה מרגיש כך אם היו מתעלמים ממנו ומגנים אותו במשך שנים?

כמובן שאין לי שום גינוי אלא רק אהדה ואמפטיה עמוקה לצורך האנושי שלנו באישור. הבנה בהירה ועמוקה של הדברים רק עוזרת לנו לזהות מדוע המחשבות שלנו הופכות להיות “טורדניות” ואיך אפשר לחזור אל עצמינו, אל השלווה, הנינוחות וההנאה שלנו מהחיים.

מקור המחשבות הטורדניות

מקור המחשבות הטורדניות שלנו הוא לרוב בילדות שלנו (אלא אם כן מדובר בתגובה לחווייה טראומטית כפי שכתבתי בתחילת המאמר הזה).
אפשר לומר שכבני אדם, כולנו נוטים לסבול במידה כזו או אחרת ממחשבות טורדניות, כאשר אצל חלקינו המצב מקצין יותר מאשר אצל אחרים.

מה קרה לנו בילדות?
בילדות, כולנו חווינו מצב של פחד הישרדותי במצבים שבהם קיבלנו מההורים שלנו ומהחברה בה גדלנו את ההרגשה (גם אם לא במודע) המפחידה שאין מקום לכל הרגשות שלנו, שלא צריך להקשיב לנו באמת, שאין אישור ומקום קשוב, רגיש ומכבד לפחדים ולרצונות שלנו ואין מקום לביטוי של כל מה שאנחנו מרגישים וחושבים.

מתוך הצורך הילדי הטבעי והעמוק שלנו באישור ובטחון מההורים וההחברה, למדנו להדחיק, לנתק ולהתכחש לרגשות וחוויות שונות בתוכנו. רגשות כמו פחד, כעס, אשמה, שמחה, בושה, חוסר, אכזבה, אונים או עצבות, הודחקו אצל כולנו במידה כזו או אחרת בילדות.

ומה קורה לנו כיום?
כיום, כל אותם רגשות מודחקים המהווים חלק משמעותי מאתנו, מנסים לצוף ולעלות אל פני השטח כדי שנחזור להכיר בכל החלקים העמוקים והרגישים שהדחקנו, שנשחרר את המטען הרגשי הכואב והלוחץ מתוכנו ונפרוק את הטען הכבד מעל הלב שלנו.
כל אותם חלקים רגשיים מודחקים בתוכנו הם כמו ילדים שרוצים לחזור הביתה, אלינו, אל הקבלה והאהבה העצמית שאנחנו כל כך רוצים להרגיש.

כשאנו מתעלמים מהרגשות העמוקים שלנו במשך שנים, יש בהחלט סיכוי שהמטען הרגשי העצום שעצור בנו ימצא ביטוי בצורת מחשבות טורדניות, מפחידות או מאיימות, אך האמת העמוקה שגיליתי היא שהרגשות שמנסים לעלות אל פני השטח של המודעות שלנו בצורת מחשבות מפחידות, הם כמו קריאה לעזרה שבאה עמוק מתוכנו. קריאה להקשבה, הכרה ואהבה שכיום חסרה לנו מאוד. 

וגם אם המחשבות הטורדניות עולות בעקבות חוויה טראומטית או פחד שיש לנו לגבי ארועים עתידיים, זה עדיין אותו מנגנון של צורך רגשי עמוק שמנסה לעלות ולקבל תשומת לב והכרה מאתנו.

סיפור על מקרה אמיתי
אחד המקרים הקיצוניים של מחשבות טורדניות שפגשתי היה אצל אשה שהגיעה אלי לטיפול אישי וספרה שיש לה מחשבות טורדניות על כך שהיא פוגעת באלימות בתינוק שלה.

למרות שהיא מעולם לא נהגה באלימות כלפי התינוק שלה, המחשבות על לפגוע בילד שלה חזרו שוב ושוב וגרמו לה לבהלה, תסכול, אשמה וחוסר אונים.

בתהליך שעברנו יחד, למדנו להסתכל פנימה ולתת מקום וביטוי לכל הרגשות שניסו לקבל מקום באמצעות המחשבה הטורדנית.
למדנו באופן רגיש, קשוב והדרגתי איך לתת מקום לפחדים, לתחושת האשמה על היותה אמא לא מספיק טובה, לתחושות של צורך בתשומת לב ואישור שהיא לא קבלה ביחסים שלה ובתחושת ההקרבה והביטול העצמי שהיא נשאה בתוכה שנים.

כך, לאט לאט, המחשבה הטורדנית הפכה לתזכורת אוהבת שאפשרה לה לא רק לקבל, אלא להבין, לאהוב ולחיות ולהתייחס לעצמה באופן שלם ומדוייק יותר.

הטיפול והמענה העמוק למחשבות טורדניות

מנסיוני, הדרך הכי יעילה לטפל במחשבות “טורדניות” היא ללמוד להקשיב להן באמת ולעומק ולתקשר איתן כפי שהיינו רוצים שיתקשרו איתנו.

ואני לא מתכוון לסתם להקשיב במעין אדישות קרה, צינית וחסרת סבלנות וגם לא מתכוון ללנסות “טריקים” וטכניקות פסיכולוגיות או רוחניות של “התבוננות” או “חוסר הזדהות” מתוך ציפיה גלויה או סומייה שהמחשבות האלה יחלפו.
אני מתכוון ללמוד להקשיב להן לעומק, בחמלה ובחברות עמוקה, כפי שמקשיבים לילד בודד ומפוחד שבאמת זקוק לתשומת לב והקשבה אמפטית (במיוחד שהילד הזה הוא אנחנו עצמנו…).

כך, בהקשבה עמוקה ואמפטית כזו נוכל להתעורר ולגלות שהקול ה”טורדני” שבראשינו היה בעצם הקול שלנו ובניגוד למה שסיפרו לנו או שחשבנו, למעשה אנחנו אלה שמעצימים והופכים את המחשבות הטורדניות ל”בעיה” בחוסר ההסכמה שלנו להקשיב לאותו קול שפוי ואוהב שלנו עצמנו (ושוב, לא באשמתנו, כך חונכנו לחשוב ולהאמין על ידי החברה שלנו).

האם אנחנו מנסים לפגוע בעצמנו?
כמובן שאנחנו לא עושים שוב דבר “בכוונה”. על פני השטח אנחנו מנסים לשרוד ולהתקיים באופן הנעים ביותר מתוך גבולות ההבנה שלנו את החיים ואת העולם.
זוהי רק חוסר המודעות שלנו לאיכות האמיתית של מחשבותינו ורגשותינו שיוצרת את המצב המאוד לא נעים שאנו קוראים לו “מחשבות טורדניות”.

כשאנחנו לומדים להקשיב באופן כן ועמוק למחשבות שלנו ולרגשות שעומדים מאחוריהן, אנו מגלים שהן פשוט מבטאות את הצרכים הרגשיים העמוקים שלנו בבטחון, אישור ואהבה.
כשאנחנו לומדים לזהות באופן טבעי ומעשי את הצרכים הרגשיים העמוקים שלנו, אנו לומדים לתת להם מענה פנימי ומדוייק ובכך מטפלים בשורש הבעיה.
אנו מזינים את עצמנו בנוכחות ואישור פנימי ובכך מרגיעים ללא מאמץ את מחשבותינו ומייצרים חוויית חיים מאושרת, שלווה ונעימה יותר עבור עצמנו ועבור מי שקרוב אלינו.

מה שמאוד עוזר מנסיוני בדרך הזו היא למידה של עקרונות מעשיים של קבלה ואהבה עצמית (אפשר להוריד את המדריך המעשי שלי לקבלה ואהבה עצמית בחינם כאן).

ולסיום, אני מזמין אתכם לצפות בסרטו קצר שלי שבו אני עונה על השאלה “למה אני לא אוהב את עצמי?”

לחזור בשאלה אל הלב

לחזור בשאלה. מה זה באמת אומר? מהי השאלה ולאן בכלל אנחנו חוזרים? לאחרונה יצא לי להתבונן על הנושא של חזרה בשאלה במובן העמוק שלא בהכרח קשור לדת או לאורח חיים מסורתי.

האם אנחנו דתיים?
למעשה אפשר לומר שכולנו חיים במעין “דת” פרטית – מערכת של תפיסות ואמונות לגבי איך אנחנו “צריכים” או “אמורים” להיות, איך החיים שלנו “צריכים” או “אמורים” להראות.

מערכת האמונות הזו היא הדת הפרטית שלנו וכשאנו חיים על פי הכללים שהדת הזו מכתיבה אנו “חוטאים” לעיתים קרובות וחווים לא מעט קושי, אשמה, ביקורת עצמית, דיכוי רגשי ותחושת חוסר משמעות וחוסר סיפוק.

מה שאני מגלה יותר ויותר בחיי זה שדווקא חזרה אמיתית בשאלה מאפשרת לי לחזור אלי, אל הלב, אל האמת הפשוטה והמשחררת שהיא אני כבר ברגע הזה.

אז לאן אנחנו חוזרים ומאיפה?

בעומק הוויתינו, אנחנו תמיד חוזרים אל המרחב האותנטי, החי והמשתנה ללא הרף של הרגע הזה. במרחב הטבעי הזה אין שום “צריך” או “אמור”. מה שקורה פה, פשוט מתרחש מעצמו ובאופן טבעי ואנחנו משחקים, לומדים ומגלים בכל רגע משהו חדש.
רק לחזור אל המרחב הזה, זה כבר ריפוי עצום ועמוק לכל דפוסי הסבל והאשליה שלנו.

אבל מי בעצם חוזר?
המודעות. המודעות עצמה היא זו שחוזרת כבר עכשיו אל המציאות, אל הרגשות, המחשבות והגוף הזה… הנשימה הזו. אפשר גם לקרוא לזה היזכרות – היזכרות במה ומי שאנחנו כבר עכשיו, ממש ברגע הזה.

מאיפה אנחנו חוזרים?
אנחנו חוזרים משיטוטים ומסעות של דמיון, אמונות, היסחפות עם מנגנונים הישרדותיים ומנגנוני הדחקה רגשית. כל אלה מרגישים כמו חיי חלום… אנחנו כאן ולא כאן.
כשאנחנו חוזרים אל הלב…אל הרגע הזה, אל חוויה הזו אנחנו מרגישים שאנחנו בנוכחות, בעירות, בשלמות.

חזרה בשאלה – השאלה שמחזירה

מניסיוני, אחת הדרכים הכי יעילות, פשוטות ואוהבות לחזור אל הלב ואל העירות שלנו היא לשאול. לשאול באמת ולעומק שאלה מהותית. שאלה שמחזירה אותנו דרך כל שכבות האשליה והדמיון שלנו אל הלב הזה והרגע הזה שבו הכל כבר בסדר.

הנה כמה שאלות שעוזרות לי לחזור אל הלב:
– מה אני באמת מרגיש עכשיו?
– מה אני באמת מבקש עכשיו?
– איך הכי נעים לי לאהוב אותי עכשיו?
– איך להקשיב לעצמי עכשיו?
– מה נעים לי עכשיו?

כמובן שאפשר לחשוב על עוד אינסוף שאלות בעלות תדר דומה והכי טוב זה למצוא את השאלה הכי אישית והכי מדוייקת עבורנו באופן אינדיבידואלי.
שאלות כאלה מחזירות אותנו אל הלב רק אם נשאל אותן בכנות, בטוטאליות ומתוך סקרנות אמיתית.
ואת מי נשאל? את עצמנו כמובן.

והתשובה? היא בכלל לא חשובה… אין שום תשובה “נכונה”. יש רק את החוויה של להיות לגמרי שאלה… להיות השאלה הכי מדוייקת שלי, זה הכל.
זוהי המשמעות העמוקה ביותר של “לחזור בשאלה”. 

לחזור בתשובה זה לחזור בשאלה

למעשה כשאחנו חוזרים בשאלה אל הלב שלנו, אנחנו גם חוזרים בתשובה במובן העמוק ביותר.
על פני השטח יש אינסוף “תשובות” שכלתניות אבל תשובות שכאלה מפספסות את כל מה שאנחנו… הן רק מילים ומושגים, הן לא נוגעות בעומק שלנו.

אז מהי התשובה האמיתית?
התשובה האמיתית היא אנחנו עצמנו, כבר ברגע הזה ולכן כשאנחנו חוזרים אל עצמנו באמצעות השאלה, אנחנו גם חוזרים אל התשובה העמוקה והמדוייקת שהיא אנחנו.

למעשה, התשובה היא השאלה והשאלה היא התשובה.
ברגע הזה, כבר עכשיו, לחזור בשאלה אל הלב, זו כבר התשובה המדוייקת, החכמה והאוהבת ביותר.

כבר עכשיו ברגע זה, מהי השאלה העמוקה שלך?
האם תרשה לה להחזיר אותך אל הלב?
אל הלא נודע המיסתורי שאתה כבר עכשיו?

התשובה היא השאלה ושתיהן אתה כבר עכשיו.
הכל בסדר.
התשובה היא השאלה והכל בסדר כבר עכשיו.

 

איך אהבה עצמית פותרת כל כאב או קונפליקט פנימי

קונפליקט פנימי – לפעמים נדמה לי שרוב חיי זה היה השם השני שלי.
אהבה עצמית – עבורי זה מסע חיים שלם, רק לגלות שהיא בכלל קיימת ושזה אפשרי ואפילו טבעי לאהוב את עצמי.

גדלתי בבית קשה, בחרדה, באי שקט תמידי, בלחץ, עצבנות וכאב אדיר. לקח לי הרבה שנים לגלות שיש בי בכלל אהבה עצמית אמיתית והיום, כשאני מקשיב לעצמי אני מגלה שהדבר הכי חשוב לגבי אהבה עצמית, הוא היחס שאני נותן לעצמי.

לקח לי הרבה מאוד שנים לראות את זה בבהירות. שנים שהתעסקתי (או לפחות חשבתי שאני מתעסק) ב”התפתחות רוחנית”. עסקתי הרבה מאוד שנים במדיטציה ובתרגול טכניקות שונות ויחד עם זה שהן תרמו הרבה ליכולת שי לעצור ולהקשיב לעצמי, לפגוש מקומות עמוקים מאוד בתוכי ואפילו להרגע, במבט לאחור אני רואה שבעיקר ברחתי, ברחתי מכאב רגשי שלא הבנתי, שלא דמיינתי שאפשר להרגיש בלי להשתגע.

אם נגדיר אהבה כרצון להיטיב, רצון לתת מענה לצרכים, לעשות נעים, לתת תחושה של בטחון של חופש והנאה ותחושה של “ביחד”, אז במבט לאחור אני מבין שכל מה שעשיתי, כולל לברוח מעצמי היה תוצאה של אהבה עצמית, הרי ניסיתי להקל על הכאב והפחד שלי בכל דרך שיכלתי.

רק שהבנה מסויימת היתה חסרה לי, משהו בסיסי שלא הבנתי לגבי אהבה עצמית גרם לי לרוץ במעגלים תסכלים ומבלבלים של בריחה מעצמי ולחיות בקונפליקט פנימי עמוק במשך שנים.

לקח לי הרבה מאוד שנים לגלות ולראות שהדבר החשוב ביותר לגבי אהבה עצמית זו ההתייחסות שלי לעצמי בהווה, התייחסות שמראה לי וממש נותנת לי להרגיש שכבר עכשיו אני אוהב את עצמי. ההתייחסות הזו שגיליתי היא הריפוי הכי טוב שאני מכיר לכל סוג של סבל בחיי, התייחסות שמשחררת אותי מכאב של קונפליקט פנימי קשה.

הנה קטע וידאו שהקלטתי לפני כמה שנים שבו אני מסביר על אהבה עצמית כהתייחסות אוהבת לעצמי. אני ממליץ לצפות בוידאו ולקרוא את המשך המאמר אחריו.

 

החשיבות העצומה של קבלה ואישור חברתי

בחיים אנו חווים לא פעם קשיים, משברים, פחד, עצבות, בלבול, חוסר בהירות ואנחו נוטים לפתח עם הזמן צורות חשיבה והתנהגות שאנחנו לא בהכרח נהנים מהן. צורות חשיבה כמו דאגות, פסימיות, ביקורת עצמית, ומחשבות מקובעות ולא נעימות.
וצורות התנהגות כמו התמכרויות, התנתקות, אכילה רגשית, התעסקויות לא נעימות ועוד.

רובנו (כמוני) למדנו בילדות שכדי לשרוד, כדי שיקבלו אותנו בחברה שבה אנו חיים, אנחנו צריכים להדחיק את כל הרגשות הלא נעימים שלנו ולנסות להיות ולהיראות כמה שיותר חזקים, יציבים, חכמים, מוצלחים, יפים ובשליטה.

אני זוכר איך כבר כילד בן 5 הרגשתי צורך מאוד חזק להרשים את ההורים שלי ב”חוכמה” שלי ולהרגיש שמה שאני אומר עושה רושם משמעותי עליהם. במבט לאחור אני מבין שכבר אז משהו בי נסגר מאוד וחשתי חוסר בטחון עצום, תחושה שלאהוב אותי “סתם ככה” זה לא אפשרי ושאני צריך להתאמץ וליצור רושם מסויים כדי לזכות באהבה ובאישור.

כשאנו מדחיקים (ואנחנו עושים את זה מתוך אהבה עצמית) את הפחד, העצב, הקושי והמשבר שאנו עוברים מתוך רצון טבעי לשרוד, להיות “חזקים” ו”להתגבר” אנו יוצרים לא במודע רקרקע פוריה לחוויות של חרדה, של דכאון, של כאב רגשי מתמשך, זעם, תסכול וחוסר אונים.

ושוב, כל זה נעשה רק מתוך כוונה טובה, רק מתוך רצון לשרוד, להתגבר ולשדר שאנחנו “בסדר” כדי שלא יסתכלו עלינו “מוזר” או יגנו, ינטשו או ידחו אותנו בחברה שכל כל כך חשובה לנו…במשפחה, בזוגיות, במקום העבודה, בין חברים…כל זה מתוך אהבה עצמית.
ובכל זאת, זה ממש לא נעים, זה לחיות בחוויה של קונפליקט פנימי בין אהבה לבטחון, בין אישור חיצוני לנאמנות לעצמנו.

מה באמת גורם לסבל וקושי בחיים?

כשאני שאול את עצמי מה באמת גורם לי לקושי? מה באמת מקשה עלי להינות מהחיים?

על פני השטח נראה שיש כל כך הרבה גורמים… נסיבות החיים, מצב כלכלי, בריאות, יחסים עם אנשים, משפחה, מזג האוויר, המצב הפוליטי, המצב הרגשי, אובדן, פרידה, השכנים שעושים רעש ומה לא…

אני יכול לזכור אינספור פעמים שבהן האשמתי אפילו חפצים דוממים בבעיות שלי…למשל מדרגה שהחלקתי עליה, או דלת שלא נסגרה היטב, את המחשב שלא הגיב באופן שרציתי או מספיק מהר כמו שרציתי או אפילו את הבגדים שלבשתי הלא הרגישו הכי נוחים במצב מסויים ואפילו את הנעליים שלי שאותן האשמתי בכל מיני כאבים שחשתי.

נראה שאין גבול ליכולת שלנו להאשים את העולם שסביבנו בסבל ובכאב שלנו.

ואם בכל זאת אני מביט קצת יותר עמוק לתוכי, אני מגלה שהקושי שאני חווה נובע מחוסר תקשורת והבנה ביני לבין הרגשות שלי.

לעיתים קרובות נדמה כאילו מתחולל קרב איתנים בתוכי… רגשות של פחד, עצב, כעס, שמחה או תשוקה פוגשים מחשבות מלחיצות, דורשניות, שתלטניות, מבולבלות, אובססיביות וביקורתיות.
הקרב הפנימי הזה, המאבק המכאיב הזה בתוכי הוא קונפליקט פנימי שאני מכיר כל כך טוב.

הקשבה לעצמי מגלה לי שהרבה יותר מנסיבות החיים החיצוניות ואפילו המצב הרגשי או המחשבתי שלי, מה שבאמת גורם לי לחוויות של קושי, תסכול, בלבול, חרדה או דכאון הוא קונפליקט הפנימי בין העולם הרגשי לעולם המחשבתי שלי.

ואני רואה שזה לא רק אצלי: כשהמחשבות והרגשות שלנו מיישרים קו ונפגשים באמת, בכנות, אפילו אם זה קורה לעיתים רחוקות ולרגעים בודדים, אנו חווים הקלה, אחדות רגשית, סיפוק ותחושת שלמות עם עצמנו.

כל מה שנשאר לנו אם כן, זה לשאול בכנות – מה גורם לנו לחיות בחוויה של קונפליטקט פנימי בין העולם המחשבתי והעולם הרגשי שלנו ואיך אפשר אחרת?

אהבה עצמית קונפליקט פנימי

אז מה גורם לנו לחוויה של קונפליקט פנימי?

חווית קונפליקט פנימי היא תוצאה של ילדות, של גישה שלמדנו בילדות ואפשר לנסח אותה בפשטות בערך כך: “הרגשות האמיתיים שלי הם מסוכנים וצריך להסתיר אותם וכדי לעשות את מה שצריך כדי להתקדם, להצליח ולזכות באישור ואהבה מאחרים, אני חייב לשפוט ולבקר את הרגשות שלי ולהסתיר אותם אפילו מעצמי.”

למדנו את הגישה הזו משתי סיבות:
1. האופן שבו התייחסו אלינו כילדים. אצל רובנו, ההורים לא ידעו לקבל ולהבין את הרגשות שלנו ולעיתים קרובות מאוד רגשות טבעיים שלנו כמו פחד, תשוקה, עצב וכעס זכו לביקורת, גינוי, התעלמות, מניפולציות ובחלק לא מבוטל של מקרים גם לאלימות מילולית ופיזית שלא לדבר על מקרים של התעללות פיזית ונפשית שגם הם לא נדירים.

בנוסף, כשרצו שנעשה משהו בילדות, הדרך לגרום לנו לעשות זאת הייתה כרוכה לרוב בביקורת, דרבון כוחני, הפחדות, איומים ומניפולציות.

אני זוכר באופן אישי אינספור פעמים בילדות בהן נדרש ממני בתקיפות להפסיק להיות “אנוכי” ולעשות את מה שצריך. אינספור האשמות, דרישות אלימות, גינוי, איומים בעונש והשלכות מפחידות וביקורת כדי שאעשה את מה שנדרש ממני.

כדי לחוש את הנקודה הזו אפשר לשאול לרגע – איך הרגשת כילד כשהיית עצוב? כשפחדת? כשמאוד רצית משהו? כשנעלבת מאוד?
האם הרגשת שיש לך הורים שבאמת מקשיבים, מבינים ואוהבים אותך ברגעים האלה? או שנסגרת? התבודדת? הרגשת שלא מבינים, שאי אפשר לדבר ושאין במי לתת אמון?


2. האופן שבו ראינו את ההורים שלנו ואת החברה סביבנו מתנהגים.
כילדים באנו לעולם כספוג, כדף חלק שלא מכיר ולא יודע איך מתנהגים. חוץ מהאופן שבו התייחסו אלינו, למדנו לחקות באופן לא מודע את ההורים ודמויות אחרות שראינו סביבנו שגם הם כמובן לא גילו את הרגשות שלהם, ביקרו ושפטו את עצמם ואת מי שסביבם וניסו להראות “חזקים” ו”בשליטה” רוב הזמן.

כדי לחוש את הנקודה הזו אפשר לשאול לרגע – האם ההורים שלך גילו לך את הרגשות האמיתיים שלהם? האם דיברו בבית על פחדים? על עצבות? (ואגב לשתף אין משמעותו להתלונן ולהאשים אלא פשוט לשתף בכנות את מה שמרגישים).
האם גילו לך שהם זקוקים לאהבה ולאישור בעצמם? האם ראית את ההורים או דמויות סמכות אחרות בילדותך מדברים ומשתפים בכנות בחולשות, ברגשות ובצרכים שלהם?

מכיוון שזו הגישה שלמדנו בילדותנו, נוצר בנו קונפליקט פנימי בין מה שאנחנו מרגישים לבין מה שאנחנו חושבים שצריך לעשות, איך צריך להרגיש ומה צריך לשדר החוצה.
קונפליקט פנימי כואב שמוליד חרדה, דכאון, יאוש, בלבול, חוסר מוטיבציה, זעם ושלל צורות של סבל בחיינו.

ומה שמדהים במיוחד הוא שכל הקונפליקט הזה הוא אהבה עצמית, הוא נסיון שלנו לשרוד על פי הגישה שלמדנו בילדות, על פי אותה “תוכנה” אם תרצו, או ראיית עולם שהותקנה בנו בילדות.

אהבה עצמית – ריפוי לקונפליקט הפנימי

אם אנחנו מסכימים שקונפליקט פנימי בתוכנו נובע מאהבה עצמית שפועלת לפי גישה טראומטית וכואבת שלמדנו בילדות, נשאלת השאלה איך עושים שיהיה לנו נעים? שנחזור להינות מהחיים ולהפסיק לריב עם עצמנו ועם הרגשות שלנו?

את התשובה אני מחלק לשולשה חלקים:

1. להודות בכנות במניעים שלנו. ללמוד להודות יותר ויותר בפני עצמנו בכנות אותנטית (ולא כטכניקה או חשיבה “חיובית” רפיטטיבית) בכך שכל פחד, דאגה, ביקורת או מאבק בתוכנו נובע מאהבה עצמית, מהנסיון שלנו להיטיב עם עצמנו.

כשאנו לומדים להודות בכך בכנות, משהו בנו נרגע כמו ילד ששומע מההורה שלו שהוא אוהב אותו ולא רק מנסה לשנות או לבקר אותו ללא הרף.

2. ללמוד להקשיב לרגשות שלנו. כדי שנוכל להתעורר ולגלות משהו חדש בתוכנו, יש צורך שנלמד לשים לב ולהקשיב לרגשות שלנו.
כל עוד אנו חגים במעגלים של מחשבות לחוצות ללא הפסק, קשה לנו מאוד לשים לב ולהזכר שהרגשות שלנו הם בעצם לא האויבים שלנו.
שהרגשות שלנו הם כמו השפה הפנימית העמוקה שלנו, כמו ילדים פנימיים שמביעים צרכים, את הצרכים האמיתיים שלנו. צרכים אנושיים וטבעיים כמו צורך בחום, בקרבה, באישור, באהבה ובטחון.

3. ללמוד לדבר ולהתייחס לעצמנו באופן שעונה על הצרכים הרגשיים שלנו. לאחר שלמדנו להכיר בכנות במניעים שלנו ולמדנו להקשיב לרגשות שלנו ולזהות את הצרכים הרגשיים שלנו, מסע הריפוי מתוך אהבה עצמית טבעית לוקח אותנו לגילוי עצמי מעניין, אל האפשרות לדבר עם עצמנו כמו חברים, אל האפשרות ללמוד לתת לעצמנו את היחס שאנחנו כל כך רוצים לקבל מאחרים – יחס קשוב, יחס כן, יחס אמפטי, יחס שנותן תחושה של אישור של ביחד ושל בטחון.

אני לא מדבר על טכניקה או שיטה אלא על תובנה שלומדת לראות את האהבה בכל צורה של מחשבה, רגש או ביטוי שלנו וההזכרות הזו, הגילוי העצמי המחודש הזה הוא ריפוי טבעי קל ונעים לכל מה שמפריע לנו בעצמנו ובחיים.
מסע שאני עובר בעצמי (ואני לא מושלם בכלל בו אבל אני לומד כל יום עוד ועוד) ומסע שאני חולק עם כל מי שמגיע אלי למפגשים אישיים וסדנאות באווירה של מנוחה, של קבלה, של אפשרות להיות מי שאנחנו והכוונה אוהבת.

הנושא של אהבה עצמית הוא רחב ועצום ויש עוש מאמרים רבים באתר שלי שנוגעים בנושא הזה לעומק מכיוונים שונים.  בנוסף תוכלו למצוא באתר מאמרים רבים הנוגעים בריפוי רגשי ונפשי מתוך קבלה עצמית ואהבה עצמית עבור דפוסי סבל שונים כמו למשל לחץ נפשי ועוד.