פוסטים

איך להתגבר על ביקורת עצמית

הדרך הכנה שלי לשחרור מביקורת עצמית, שיפוטיות וביקורתיות

ביקורת עצמית, ביקורתיות, שיפוטיות וגינוי הן צורות חשיבה. צורות חשיבה לא נעימות שמעידות על מצוקה רגשית ושבמשך שנים גרמו לי לתחושות מאוד קשות של תסכול, בדידות, אשמה, חרטה, זעם וחוסר אונים ולקשיים ביחסים זוגיים וביחסים בכלל.

אני זוכר שהרבה פעמים לאורח חיי אמרו לי שאני ביקורתי מאוד וגם הרגשתי כך, בפנים מאוד לא אהבתי את התכונות האלה שלי…ביקורתיות, שיפוטיות וגינוי עצמי וכלפי אחרים.
באופן טבעי הייתה בי הרבה ביקורת עצמית כלפי הביקורתיות והשיפוטיות שלי מה שכמובן לא עזר לי לשנות את פני הדברים ורק החמיר את המצב והוסיף תחושה של תסכול וחוסר אונים.

אחרי כל ביקורתיות, שיפוטיות או גינוי שיצאו ממני, הרגשתי שאני פשוט לא מבין את עצמי. ידעתי שאני בסך הכל רוצה יחסים טובים, ידעתי שאני רוצה אהבה וגם ידעתי שביקורתיות, שיפוטיות וגינוי הם לא מה שאני באמת רוצה להביע, שזה לא באמת עוזר, שזה רק גורם לאנשים להפגע ממני ולהתנגד אלי או לחלופין לנסות לרצות אותי אבל בפנים להסגר ולהתרחק ממני.
אבל למרות מה שהבנתי, לא שלטתי בעצמי ומצאתי את עצמי מגיע שוב ושוב למצבים שבהם ביקורתיות, שיפטויות וגינוי פשוט נשפכים ממני בלי שליטה.

במשך הרבה שנים הרגשתי מאוד מתוכסל מעצמי ולא הבנתי, באמת שלא הבנתי מה לא בסדר בי. ניסיתי והשתדלתי והבטחתי לעצמי שבפעם הבאה אני אגיב בנועם, בסבלנות, בנחמדות…הרי אף אחד לא באמת נגדי וכולם זקוקים לאהבה.

כל אלה היו מחשבות יפות אבל ברגע האמת, ברגע שמשהו הפחיד אותי, הלחיץ אותי או הכאיב לי, שוב השתלטו עלי אותם דפוסים מוכרים של שיפוטיות, ביקורתיות וגינוי ואחר חלוף הזעם שוב חגגו בי ביקורת עצמית מכאיבה ומייסרת ורגשות אשמה.

במאמר הזה אני רוצה לחלוק איתכם את תובנה והדרך הטבעית והכנה שלי שעוזרת לי ולמאות אנשים מעברו איתי תהליך בליווי אישי בשנים האחרונות, להשתחרר משיפוטיות, ביקורתיות וגינוי ולנוח מרגשות אשמה ללא ביקורת עצמית מייסרת.

אתם מוזמנים לצפות בקטע הוידאו הבא ולקרוא את ההסבר הקצר שאחריו…


ביקורתיות, שיפוטיות, ביקורת עצמית וגינוי עצמי, למה זה קורה?

בכל מחשבה שלנו, בכל מה שאנחנו מבטאים ועושים, אנו מנסים להיטיב עם עצמנו. להיטיב זה אומר להגן, למנוע פגיעה, לתת מענה לצורך בבטחון, בקרבה, באהבה או בערך עצמי.

כך או אחרת גם ביקורתיות, שפוטיות, ביקורת עצמית וגינוי עצמי לא חורגים מהכלל הזה. אנחנו נהיים ביקורתיים או שיפוטיים רק כשאנחנו לא מקבלים משהו שאנחנו מאוד צריכים, והמשהו הזה הוא יחס אוהב.

יחס אוהב משמעותו כל מה שעושה לנו נעים…ממש כמו ילדים, לאהוב אותנו זה לשים לב אלינו, זה לתת לנו מקום, זה להקשיב לנו ולעשות לנו את מה שנעים לנו.

כשאנחנו מרגישים מרוקנים מאהבה, כשהסוללה הפנימית שלנו מרגישה מרוקנת, כשנדמה לנו שהעולם לא אוהב אותנו, כשקורים דברים לא נעימים ואנו לא יודעים לתת לעצמנו את היחס האוהב והנעים ואת תחושת הבטחון והשלווה הפנימית, הצורך שלנו באהבה גדל ואיתו הכאב והרגישות שלנו לעולם החיצוני.

וכשאנחנו מוסיפים למצב הזה את הפחד שלנו מלהיראות או להתפס כ”חלשים”, “פוחדים” או “נזקקים”, אנחנו מקבלים מצב בלתי אפשרי.

מצב שבו אנו מאוד זקוקים ליחס נעים ואוהב, לא מקבלים אותו וגם פוחדים להביע את הצורך שלנו וכמו אדם שצמא למים ולא יכול לנוח עד שיקבל אותם, כך גם אנחנו גולשים בלי שליטה לדפוסים של ביקורתיות, שיפוטיות, ביקורת עצמית וגינוי עצמי כי אנחנו פשוט לא מוצאים ולא רואים שום דרך אחרת להביע את הצרכים שלנו ואז זה יוצא מאתנו ככה, לא נעים, פוסל, מגנה, מאיים, דורש, מכווץ…מאוד לא נעים ולא יעיל אבל התחושה היא שפשוט אין דרך אחרת לנסות להשיג את מבוקשנו.

הדרך הכנה והטבעית שלי

הדרך הכנה והטבעית שעוזרת לי ולמאות אנשים שכבר פגשו אותי להשתחרר מביקורתיות, שיפוטיות, ביקורת עצמית וגינוי עצמי היא קצת מפתיעה במבט ראשון אבל היא גם מאוד הגיונית כשחושבים על זה.

הרי הצורך האמיתי שלנו הוא לקבל יחס אוהב, יחס אוהב קודם כל ובראש ובראשונה מעצמנו. יחס אוהב הוא קודם כל להקשיב ולשים לב לעצם כך שאנו זקוקים למשהו.

ברגע שאנחנו מתחילים לשים לב לרגשות שלנו ומתייחסים לעצמנו באופן קשוב, אנו כבר מרגישים נינוחים קצת יותר בתוך עצמנו.

יחס אוהב זה גם אומר לבטא את הצרכים האמיתיים שלנו ולדבר בכנות כי כמו בכל מערכת יחסים, אם אין כנות, אין אמון ואם אין אמון, אין בטחון ואם אין בטחון יש חרדה ומצוקה.

אז יחס אוהב לעצמנו זה להודות ולבטא את הרגשות והצרכים שלנו בכנות ואם כבר כנות, אז מה יותר מדוייק מלבטא את הצורך שלנו באהבה, ביחס אוהב, בהקשה, בתשומת לב, בהתחשבות ובעזרה (אבל לא כתלונה או ביקורת אלא כבקשה כנה ונעימה שלא מאשימה ולא מגנה אף אחד), קודם כל בפני עצמנו ולאחר מכן בפני כל מי שאנחנו באמת רוצים לקבל ממנו את היחס הזה.

הגישה הזו כמובן מבקשת תהליך מסויים של פיתוח הקשבה כנה לעצמנו ולרגשות שלנו ופיתוח יכולת לבטא את הרגשות והצרכים שלנו, אבל אני חושב שזהו הבסיס לכל תקשורת בריאה וליחסים של קרבה, הרמוניה, אינטימיות, אמון ואהבה עם כל מי שחשוב לנו.

מה גם שהתהליך הזה של פיתוח הקשבה עמוקה וכנה לרגשות ולצרכים שלנו ופיתוח יכולת ביטוי כן ואוטנתי של הצרכים והרגשות שלנו הוא תהליך מעניין, תהליך אוהב ונעים של גילוי עצמי באווירה נינוחה, לא שיפוטית, מקבלת, מאפשרת ונעימה ובגישה שמבוססת על אהבה וקבלה עצמית טבעית.

הלקאה עצמית או אהבה עצמית? איך לא להלקות ולא להעניש את עצמי

הלקאה עצמית היא משהו שאני מכיר ממש טוב, היא הייתה הדרך שבה התייחסתי לעצמי רוב חיי. כשאנחנו מלקים את עצמנו אנחנו כמו מנסים “לחנך” את עצמנו על ידי עונשים.
כשהייתי ילד הרגשתי כל הזמן בעונש.

ובאמת הייתי בעונשים רוב הזמן.

העונשים שהוטלו עלי כילד היו בדרך כלל לקחת לי את מה שאני אוהב, למנוע ממני, לאסור עלי, לאיים עלי, להשפיל אותי, לקלל אותי, להגיד לי כמה רע הולך להיות וכמה שהעתיד שלי מנבא רעות ובכך בעצם להחריב כל טיפת בטחון עצמי שהייתה בי, להכאיב לי ולדכא אותי כדי לגרום לי בכח לשנות את ההתנהגות וההתייחסות שלי.

אני זוכר שהייתי בעונש כי לא סידרתי, כי לא עשיתי, כי לא התנהגתי כמו שאבא שלי רצה, כי לא נתתי לו את ה”כבוד” והיחס שהוא דורש שוב ושוב תוך כדי זעם ואיומים.
הייתי בעונש כי לא סידרתי את החדר, כי לא שטפתי כלים, כי אכלתי בסלון, כי לא עניתי בסבלנות או בכבוד, כי לא הייתי ולא התנהגתי כמו שדרשו ממני.

התחושה הזו של להיות בעונש, הייתי כל כך רגיל אליה. הלקאה עצמית היא רק תוצר לוואי של תחושת העונש התמידי שגדלתי בו.
שנאתי את זה.
שנאתי את הכל – את עצמי, את החיים, את ההורים שלי, את האנושות ואת העולם הרע והאכזר שכל הזמן מעניש אותי.

עם הזמן פיתחתי יצירתיות וחיפשתי דרכים לעקוף את הגזרות והעונשים הבלתי פוסקים. פיתחתי שנאה, יכולת לשקר, להכחיש את המניעים שלי, להסתיר את הרגשות והמעשים שלי ולעקוף כל “מכשול” כדי להשיג את מה שאני רוצה.
וכמו פושע נמלט, כמו עבריין, חייתי בתחושה של חרדה תמידית שיגלו אותי, שיעלו עלי, שהפרתי את העונש שלי ועכשיו יבוא עונש יותר גדול, יותר מביך ומשפיל ומכאיב.

הייתי ילד בן 11-12 וכל הזמן מרגיש לא בסדר, כל הזמן חי בהסתרה, בשקר, בהדחקה של הבושה והחרדה שלי, בחרדה מהמשטר האפל, המדכא, האכזרי והמעניש הזה שאין לי לאן לברוח ממנו.
והמון כעס, שנאה, תסכול, רצון שימותו, רצון לברוח, שיעזבו אותי בשקט, שאפשר יהיה כבר סוף סוף פשוט להיות אני בלי אימת העונשים, רגשות האשמה, הנטישה והביקורת האינסופית.

עם הזמן והשנים, הלקאה עצמית הפכה להיות חלק קבוע ובלתי פוסק בתוכי – הלקאה עצמית כי לא עשיתי, כי לא הספקתי, כי לא שמתי לב, כי לא אמרתי את מה השהיה צריך לומר במצב מסויים, כיא לא השגתי משהו, כי יצאתי “טיפש”, כי עדיין לא הצלחתי להוכיח משהו למישהו או לגרום למישהו או מישהי לאהוב אותי…הלקאה עצמית בצורת גינוי, קללות, האשמות, דיכוי והטלת עונשים של בידוד ויחד עם זה תחושת התמרדות פנימית ורצון בלתי פוסק לברוח, להתמכר, לא להרגיש את הכאב הזה.

עכשיו כששיתפתי אתכם בסיפור הילדות שלי, בוודאי לא קשה להבין למה למדתי להלקות את עצמי כל כך טוב.

ריק

מה קורה לי היום עם הלקאה עצמית ואהבה עצמית

היום אני רואה כמה אוטומטי אצלי הדחף המוכר והמושרש הזה להעניש ולהלקות את עצמי וכמובן לא רק את עצמי, גם את מי שמעורר בי כאב ואי נעימות.
מישהו אמר משהו, עשה משהו, מישהו קרוב אלי עשה משהו לא נעים, מיד עולה הדחף הזה להעניש, להכאיב…ללמד אותו “לקח” שידע לא לפגוע בי להבא.
זה עולה מיד, בשבריר שניה.

וגם כלפי עצמי, כשאני אומר משהו שגורם לאי נעימות, כשאני עושה משהו שנראה לי שגוי, טפשי, “אנוכי”, כשאני עושה משהו שמוביל לחרדה, לנתק, לעלבון, מיד עולה בי הדחף להעניש ולהלקלות אותי, לקלל אותי, להגיד לעצמי שאני אידיוט, טיפש, אפס, דפוק, חסר שום סיכוי ולא ראוי לטיפת אהבה.

אבל כשאני עוצר להקשיב לעצמי, אני רואה שזה לא עובד ושיש כוונה יותר עמוקה במה שאני עושה

הדחף הזה להלקות ולהעניש כדי “לחנך” כדי למנוע את הכאב הבא, את ה”טעות” הבאה, נחווה כבור ללא תחתית שלא מצליח להשיג את מבוקשו.

עלי זה מעולם לא עבד.
לא משנה כמה ניסו להעניש אותי רק התנגדתי יותר, רק שנאתי יותר, רק צברתי בתוכי עוצמה עצומה של כעס, התנגדות, שנאה ורצון להרוס ולהכאיב ולמרוד וזה באמת מה שעשיתי.
בנסיון הנואש שלו להעניש אותי ולמנוע ממני אהבה והנאה כדי לשנות אותי בכח, אבא שלי יצר לעצמו את העונש הכי גדול.
הוא יצר לו בן ששנא אותו, התנגד אליו ובז לו.

ומזה הוא סבל והתייסר עד עמקי נשמתו במשך שנים.
שנים שבהן המשיך להאשים אותי בכך שאני הדבר הכי נורא שקרה לו בחיים.
שנים שלא הצליח לראות איך הוא עצמו יצר את העונש שלו.

היום, אחרי שנים של סבל וקושי עצום, היחסים שלי עם אבא שלי הם שונים. יש הרבה יותר הקשבה, הבנה, חום וחמלה ביחסים האלה.

והיום אני רואה שכשמישהו עושה משהו לא נעים, כשמישהו מתנהג בגסות, לא שם לב, כועס, מתלהם, לוקח בלי רשות או עושה פעולה צורמת ולא מתחשבת, אני לומד לראות בפנים את הילד הסובל הזה.
את הילד הזה שלא קיבל אהבה, שלא הראו לו איך זה נעים להיות ביחד, שהוא ראוי לאישור, שהוא אהוב כבר עכשיו.
והילד הזה שמשתקף לי מכל אחד ואחת שאני פוגש, הוא אני.

אני הוא הילד שלמד הלקאה עצמית כדרך לגדל ולחנך את עצמו מתוך צורך אנושי באהבה, באישור, בבטחון.

אני לומד לראות את הכאב שלו, את המצוקה שלו. ואני מגלה לרוב שדווקא שם הוא הכי צריך חיבוק, הכי צריך אהבה, הכי צריך שיראו לו שזה בסדר, שהוא אהוב כמו שהוא.
אני מגלה את הצורך העצום, את הכאב הפנימי שהוא כמו ילד שצועק ובוכה זקוק להקשבה ואהבה.

עונש זה הדבר האחרון שאני או אדם אחר צריכים במצב של מצוקה רגשית. האדם הזה זועק לאהבה. למנוע ממנו אהבה זה ההפך הגמור ממה שהלב הזה צריך ומבקש מעד לכל המעשים ה”רעים” שלו.
עונש והלקאה מייצרים עוד סבל והתנגדות והדרך היחידה לא להלקות היא לראות את הצורך באהבה.

עונש והלקאה זה מה שאנחנו עושים מתוך כאב, צער וחוסר אונים עמוק ועמוק בפנים יודעים שזה לא מרגיש נכון, שזה לא עובד, אבל פשוט אין רעיון אחר.

עונש והלקאה זה להגדיל את הסבל שלי ושל מי שסביבי מתוך רצון לאהבה.

הלקאה עצמית, איך לא להלקות את עצמי - אלי קרסניץ
לתת אהבה במקום הלקאה

עונש והלקאה יוצרים חרדות, דכאון, השפלה, התמרדות, שנאה, זעם, חוסר בטחון, בלבול, כיווץ, קושי להתרכז, קושי להתמיד.

ואולי הנקודה הכי חשובה היא זו: אי אפשר להפסיק להעניק או להלקות על ידי כך שנעניש או נלקה עת עצמנו.

למשל אם אני שם לב שאני מגנה ומבקר את עצמי ואומר לעצמי “אתה טיפש”, אני לא יכול להפסיק את ההלקאה העצמית הזו על ידי כך שאגנה את עצמי על זה שאני מגנה את עצמי.
לא אוכל להפסיק לגנות את את עצמי אם אומר לעצמי שזה לא בסדר לגנות את עצמי, שאני לא צריך או אמור לגנות את עצמי, שאין טעם לגנות את עצמי…כל אלה הם בפני עצמם גינויים וזה כמו מעגל קסמים, כמו לתת גז בניוטרל.

ההיכרות שלי עם עצמי מלמדת אותי שלא צריך להתאמץ ולנסות לשנות אותי בכח, מספיק רק להבין לעומק ולהכיר את המניע הרגשי העמוק שמפעיל אותי, את אותו ילד פנימי שמבקש אהבה אפילו באמצעות הלקאה עצמית וזה בפני עצמו משנה הכל בלי מאמץ כי שכשאני רואה את הילד הפנימי החמוד, הרגיש, הכואב והזקוק לאהבה שבי, כבר אין לי גינוי או הלקאה כלפי עצמי וגם לא כלפי מישהו אחר.

לא להעניש או להלקות, אין משמעותו לא להציב גבולות.
גבולות בריאים הם צורך חשוב בכל מערכת יחסים. גבולות בריאים הם ביטוי של אהבה, הם מה שמאפשר לנו להפגש, לראות אחד את השני, להגן על עצמנו וללמוד להיות ביחד.

אבל גבולות בריאים הם לא עונש, הם לא הלקאה, גינוי מכאיב, מאשים, משפיל ומבזה.

לפעמים אני מגלה שאני עדיין לא יודע איך לא להעניש או להלקות. לא יודע איך לא להיזרק אל המקום האוטומטי והעוצמתי הזה שרץ להרעיף עונשים עלי ועל כל מי שסביבי, להעניש אותי ואת מי שלידי.
אפילו אם זה רק לשבריר של שניה, או ברמיזה, או בטון הדיבור או שפת הגוף שלי, עד שאני שם לב ומקשיב לעצמי, הדפוס הזה, הדחף הזה להעניש עולה ומאיים להשתלט.
וזה כואב.

הבקשה שלי מעצמי היא במקום עונש והלקאה, ללמוד לתת הקשבה ואהבה לי ולמי שזקוק לה הכי הרבה. לתת אהבה במקום עונש, לתת חיבוק במקום מכה, לתת כנות במקום מניפולציות, לתת את הלב במקום אגרוף.

זה היחס שאני לומד לתת לעצמי וזה היחס שאני לומד לתת לאחרים.

ואני עדיין לא מושלם בזה, אבל אני לא רוצה להעניש את עצמי על זה, ההפך, רק לאהוב אותי על זה שאני עדיין לא יודע לאהוב לגמרי.

תוכלו לקרוא עוד על הצבת גבולות בריאים כאן.ריק

איך לקבל את עצמי ולאהוב את עצמי באופן טבעי

להכיל רגשות | הכלת רגשות | מכיל רגשות

למה בכלל לקבל את עצמי או לאהוב את עצמי?

תחושות של תסכול, חרדה, דכאון, בדידות וריקנות ליוו אותי מאז שהייתי ילד.
מאז שאני זוכר את עצמי ניסיתי לפתור את התחושות הקשות האלה על ידי נסיונות להבין את עצמי, לנתח ולבחון את עצמי, על ידי ביקורת עצמית, כעס על עצמי ועל אחרים, הכחשה, בריחה ונסיונות להתגבר על הרגשות ה”שליליים” שלי ולהיות “טוב” יותר.

כמובן שזה לא באמת עזר והמשכתי להרגיש מסוכסך עם עצמי ועם העולם וגם כשניסיתי פתרונות “רוחניים” כמו מדיטציה (הרבה מאוד שעות של מדיטציה בעיקר ויפאסנה), המשכתי להרגיש תסכול וחוסר סיפוק למרות רגעי השקט והשלווה שחוויתי.

עם הזמן אני מגלה יותר ויותר שמה שבאמת חסר לי בחיים זו היכולת הטבעית לקבל את עצמי ולאהוב את עצמי באופן מעשי, מורגש וחווייתי.

 

הנה סרטון קצר שבו אני מסביר את החשיבות של קבלה ואהבה עצמית ככלי לריפוי, שינוי וצמיחה אישית:

 

עם הזמן ואחרי הרבה נסיונות כושלים ומיאשים למגר ולהתנתק ממכלול עצום של רגשות קשים ולא נעימים שליוו אותי כל חיי, הבנתי יותר ויותר שמה שאני צריך ומבקש בחיים האלה זה להינות, שיהיה לי נעים לחיות בתוך הגוף הזה.
וכדי להינות אני רוצה ללמוד לקבל את עצמי ואת הרגשות שלי, להקשיב לצרכים שלי בכנות, ללמוד לאהוב או לתת תשומת לב אוהבת לכל הרגשות שבי.
לאהוב את עצמי לא בכח, לא במאמץ אלא דווקא מתוך הסכמה להיות מי שאני ממש עכשיו, הסכמה להיות “לא מושלם”, “לא יודע” ולא כמו שחשבתי שאני צריך או אמור להיות.

עם הזמן גיליתי גם שכשאני מנסה לקבל את עצמי ולאהוב את עצמי בכח – מתוך רעיון שעכשיו אני “צריך” לקבל את עצמי ולאהוב את עצמי כי זה מה ש”נכון” לי לעשות, זה פשוט לא עובד.

כשאני מנסה ליצור שינוי כוחני בתוכי אפילו בשם הקבלה העצמית או האהבה העצמית, אני מרגיש שאני עושה משהו לא נעים, לא באמת נוח ואוהב והחרדה שבי לא נרגעת.

רק כשהתחלתי להקשיב לעצמי באמת והרשתי לעצמי להודות בכנות שאני לא יודע לקבל את עצמי ולאהוב את עצמי, כשהרשתי לעצמי להיות סקרן כמו ילד ומתוך אותה אי ידיעה וסקרנות טבעית וילדית להקשיב לעומק שלי, לגוף שלי, לרגשות שלי ולצרכים שלי, התחיל להווצר בי שיח פנימי חדש – תקשורת חדשה, קשובה, סקרנית ופתוחה ללמידה בתוך עצמי.

עם הזמן אני מגלה יותר שלווה, קרבה לעצמי ושלמות פנימית שלא הכרתי קודם ובכל פעם שאני מסכים ללמוד להקשיב לעצמי זה עוזר לי להפיג את החרדה, הריקנות והבדידות הכל כך מוכרת שמתוכה גדלתי.

מתוך אותה הקשבה עצמית רכה וסקרנית ואותה למידה של תקשורת פנימית כנה ואוהבת, נולדה בי הגישה שכיום אני קורא לה “להכיר בעצמי” – דרך חיים של ריפוי רגשי עמוק, צמיחה אישית והתעוררות פנימית אוהבת שמבוססת כולה על היכולת הטבעית שלרוב אנו לא ערים אליה אבל כזו שקיימת בכולנו – ללמוד לקבל את עצמי ולאהוב את עצמני באמת.

וכדי שכל הדיבור על קבלה עצמית ואהבה עצמית לא ישאר בגדר ססמאות ומילים רוחניות ויפות, אני רוצה לחלוק כאן את התמצית (עד כמה שניתן להעביר אותה במילים) של מה שאני מבין כיום לגבי קבלה עצמית ואהבה עצמית, מתוך התהליך האישי שלי והעבודה שלי עם אנשים.

ריק

הקושי הבסיסי לקבל את עצמי ולאהוב את עצמי

איך לקבל את עצמי ולאהוב את עצמי באמת
תחושת האחדות הפנימית היא מצב טבעי של היזכרות: העולם הרגשי שלי הוא אני ומותר לי להרגיש כך

הרעיון של “קבלה עצמית” או “אהבה עצמית” יש בו קושי בסיסי שהופך אותו לכמעט בלתי אפשרי. ואני אומר כמעט, כי הוא כן אפשרי אבל מבקש הבנה והעמקה מסויימת כדי לאפשר לעצמנו ללמוד ולחוות קבלה עצמית ואהבה עצמית בפועל.

והקושי הוא זה: ברגע שאני מספר לעצמי שיש משהו שצריך לקבל או לאהוב, אני כבר לא מקבל את עצמי.
ברגע שאני חושב שאני “צריך” לקבל או לאהוב משהו, כבר יש תחושה של התנגדות, מאמץ ופיצול פנימי. תחושה מתסכלת של נסיון לשנות משהו בכח וזה הופך כל “קבלה” או “אהבה” עצמית לבלתי אפשרית באותו הרגע.

ויש גם סיבה שורשית ועמוקה יותר לקושי בקבלה עצמית ואהבה עצמית: כשאנחנו מתחילים להקשיב לעצמנו בלי לנסות “לפתור” או לשנות משהו, אנחנו מגלים שהעולם הרגשי שלנו הוא ילדי לגמרי, הוא חי, רגיש וזקוק לתשומת לב קשובה ואוהבת כל הזמן כדי להרגיש בטחון, חופש, שלווה ושמחה.

כשבתהליך של קבלה ואהבה עצמית אנחנו לומדים להכיר בילד הפנימי שלנו, לומדים “לקבל” את אותו ילד, להקשיב לו, לתת לו תחושה של ביחד, של “זה בסדר כמו שאתה”, זה משנה משהו עמוק מאוד וזה מרגיש הרבה יותר נעים ואוהב, אבל עדיין זה לא מספיק, זה לא נח לגמרי, זה לא שלם באמת, משהו עדיין מרגיש מפוצל ונאבק בפנים כי הנסיון לתת לעצמנו אישור מרגיש קצת מאולץ.

אז מה עדיין חסר?
חסרה תחושת האחדות הפנימית.
אותה תחושה נעימה של בטחון, שלווה, סיפוק וסקרנות ילדית בריאה שיש בה גם שמחה ועניין בחיים.
מה שלמעשה הילד שבי מבקש במקום הכי עמוק הוא לא רק ש”אקבל” אותו ואתן אישור לקיומו אלא שאזכר וממש ארגיש שאני זה הוא.
האמת הפשוטה היא שהילד שבי הוא אני.

מנגנון ההגנה הראשון שפתיחתנו בילדות, הסיפור הראשוני ביותר שסיפרתי לעצמנו בילדות באופן לא מודע הוא ש”זה לא אני”, כלומר שהילד הרגיש, הפגיע והפוחד הזה שזקוק לאהבה, הוא פשוט לא אני.
סיפרנו לעצמנו שאני זה מישהו “בוגר” יותר, “אחראי” יותר, בשליטה יותר, אחד שיכול “לספק את הסחורה”, תמיד דרוך ומוכן לספק את הציפיות של אחרים כדי להיות אהוב וראוי לאהבה בעיני אחרים.

כשחווינו ילדות בצל הורים שלא אפשרו לנו להביע את הרגשות והצרכים שלנו בחופשיות, שגינו אותנו, שדרשו מאתנו להשתנות ללא הרף, כשהרגשנו שוב ושוב מאויימים ושאין מקום לכל הרגשות שלנו – לפחדים, לעצבות, לכעס, לבושה ולתשוקה שלנו, כולנו למדנו לספר לעצמנו סיפור על כך ש”זה לא אני”.

כולנו החלטנו (באופן לא מודע) בשלב כלשהו להיות ילדים “טובים יותר” שמראים לכולם כמה הם בסדר ומנסים לעשות הכל כדי לזכות באישור ובאהבה מבחוץ, הרי רק כך חשבנו שנוכל לקבל בטחון בעולם הזה.

וכולנו נושאים בפנים את הפיצול הכואב הזה, את הסיפור הלא מודע הזה של “זה לא אני”. כולנו מתכחשים באופן כלשהו להיותנו ילדים, רגישים, פגיעים, פוחדים וזקוקים לאהבה. כולנו למדנו לשים מסכות ושריון ולהסתיר אפילו ובעיקר מעצמנו את הרגישות העמוקה שלנו ואת הצורך שלנו באהבה.

ובעומק הכי עמוק שלנו, הילד שבנו קורא לא רק “לקבל” את עצמנו אלא להזכר מחדש במי שאנחנו – להזכר שאין שום הפרדה בתוכנו ושכל הרגשות וכל מה שאנו צריכים ומבקשים, כל זה – אני.

“אני” כמו שילדים מרגישים, “אני” פשוט, טבעי, רגיש, אנושי, נזקק, פגיע, אוהב, פוחד, מקבל ונותן, חי ונושם, מתרגש, רוצה דברים, נפגע לפעמים ולומד בכל רגע משהו חדש…”אני” חי ואנושי לגמרי.

הילד שבנו הוא התזכורת העמוקה והאוהבת ביותר לאחדות ולשלמות הפנימית שלנו. 
כשאני מודה בכנות ברגשות שלי ומודה שהילד הזה הוא אני, יש רגע של אושר ונחת שהוא מעבר לרעיון של “קבלה” עצמית או אם תרצו – זוהי קבלה עצמית ואהבה עצמית אמיתית – אותה הזכרות כנה אוהבת במי שאני: אותו ילד רגיש, פגיע, יצירתי, אנושי וזקוק לאהבה.

אפשר גם לומר את זה כך:
קבלה עצמית זה כשאין יותר את מי לקבל (כי הכל זה כבר אני ואני אחד)
אהבה עצמית זה כשאין יותא מי לאהוב (כי הכל זה אני ואני אחד)
וזו פשוט…הרגשה נעימה שאפשר לעשות מתוכה כל מה שאנחנו רוצים.

הזכרות באחדות הפנימית הטבעית שלי – זוהי הבקשה האמיתית של הילד שבי.
הזכרות חיה, טבעית, רגישה ואותנטית במה שאני מרגיש ובמי שאני עכשיו.

ובהזכרות הזו יש את האישור הכי עמוק לעצמי ולכל הרגשות שלי כי אין עוד הפרדה, אין שום נסיון להתפצל, לשלוט בכח, לעשות מניפולציות של שליטה רגשית או לדכא את עצמי.

בהזכרות במי שאני יש מנוחה אמיתית, יש רגע של התרגשות ונחת ותחושה של חזרה הביתה בלי שום מאמץ.

אפשר לנסות את זה אפילו עכשיו לרגע

לרגע להרפות פנים וכתפיים ורק לשאול את עצמך – מה אני מרגיש עכשיו?

האם אני פוחד? כועס? עצוב? שמח? אשם? לחוץ? פגוע? משתוקק?
מרגיש משהו אחר או כמה דברים בו זמנית?


ורק להודות בפני עצמי לרגע במילים פשוטות שלא מסבירות שום דבר, שזה אני שמרגיש ככה עכשיו.
פשוט להתוודות בפני עצמי שזה אני שמרגיש ככה עכשיו ושהילד הרגיש והפגיע הזה שבי הוא אני.

ורק להקשיב לרגע בלי לעשות שום דבר ולשים לב – איך זה מרגיש?
איך זה נושם עכשיו?
האם זה נעים לי להודות ולהזכר בזה?
כמובן שזה יכול להרגיש מפחיד לרגעים, אבל הפחד הזה הוא מפגש אוהב, מרפא ומחודש עם עצמנו וזה ממש בסדר להרגיש ככה.

ויכול להיות שלא נרגיש שום דבר וזה רק מראה שיש עוד דרך לעבור כדי ללמוד להקשיב וליצור תקשורת פנימית בתוכנו.
ריק

מה אני באמת מבקש?

לפני שנדבר על אהבה עצמית וקבלה עצמית, בואו נדבר על הצורך האמיתי והעמוק ביותר או הבקשה עמוקה ביותר שלנו. על פני השטח תמיד נראה שיש לנו הרבה רצונות – זוגיות, משפחה, כסף, בטחון כזה או אחר, ריגושים, קריירה, הצלחה כזו או אחרת, הישג כזה או אחר, למצוא חן בעיניי מישהו, להיות נחשקים ורצויים, לגרום לאנשים אחרים להרגיש משהו ועוד ועוד.
הרצונות שלנו הם אינסופיים ואנו נוטים לדאוג רוב היום לגבי התגשמות של רצון כזה או אחר. הרצונות שלנו גם משתנים עם הזמן, הגיל ונסיבות החיים ואיתם הדאגות שלנו.

על פני השטח אנו חווים אינספור רצונות ותשוקות, אך במקום עמוק יותר ושורשי יותר בתוכנו קיים צורך, צורך רגשי עמוק שמכתיב את המחשבות, הרצונות והרגשות שלנו.
אפשר לומר בפשטות שכל רצון שלנו הוא ניסיון לענות על צורך רגשי עמוק.

והצורך הפנימי העמוק ביותר שקיים בנו הוא הצורך בקבלה ואהבה עצמית וכשהצורך הזה מתמלא אנו חווים תחושות של בטחון, שלווה, שמחה, אהבה, מלאות, שייכות והודיה. למעשה, לא משנה כמה רצונות נגשים בחיינו, כל עוד לא נענה על הצורך הרגשי והעמוק שלנו בקבלה ואהבה עצמית, לא נוכל לחוש מסופקים, נינוחים, שלווים ומאושרים.

אחת ההגדרות היפות ששמעתי לאהבה היא לתת לאדם את מה שהוא באמת מבקש.
לא את כל מה שהוא מספר שהוא רוצה על פני השטח, אלא את מה שהוא באמת מבקש.
אבל מה באמת מבקש האדם? זה מצריך בירור קל, זה מצריך הקשבה כנה.

לקבל את עצמי ולאהוב את עצמי באופן טבעי
העולם הרגשי שלנו הוא עולם ילדי שזקוק לאהבה, אישור ובטחון

העולם הרגשי שלנו הוא עולם ילדי, כלומר העולם הרגשי שלנו מתנהל כמו ילד, רגיש כמו ילד, פגיע כמו ילד, לא מבין כמו ילד וזקוק לאהבה, בטחון ואישור כמו ילד.
ומכיוון שהעולם הרגשי שלנו הוא ילדי בלי קשר לגיל, כל מה שתקף עבור ילדים, תקף גם עבור העולם הרגשי שלנו כמבוגרים.
ואגב, העולם הרגשי הילדי שלנו הוא זה שמכתיב בפועל את התחושה שלנו בחיים – אם נחייה בחרדה או בשלווה, בעצב או בשמחה, בבדידות או בתחושה של שייכות, בכעס או בשלווה, בדכאון או בשמחת חיים.

המצב שבו נמצא העולם הרגשי הילדי שלנו הוא זה שאנו חשים ומרגישים והוא זה שמבדיל בין סבל לאושר באינספור דרכים ומצבים בחיינו.

אז מה מבקש באמת אותו ילד פנימי בתוכנו?
כולם יודעים שלמנוע מילד את כל רצונותיו זה מעשה טראומטי ומכאיב מאוד. מצד שני, גם לספק לילד כל מה שהוא רוצה ולהיות עסוקים בריצוי בלתי פוסק של הילד מוביל לתחושה קשה של ריקרנות, חוסר סיפוק וחוסר ביכולת להציב גבולות בריאים.

כלומר, אם נעסוק רק בריצוי או אי ריצוי של הרצונות הילדיים שלנו, לא נוכל להרגיש מסופקים ומאושרים ונרגיש אבודים ומבולבלים.
אנחנו לומדים לראות מה אנחנו באמת מבקשים בעומק שלנו, כשאנחנו לומדים להקשיב לעצמנו ולרגשות שלנו בכנות.

כשאני מקשיב לעצמי, לרגשות שלי ולילד שבי, אני מגלה שהבקשה העמוקה שלי – זו שיכולה לגרום לי להרגיש באמת בטוח, מוגן, חופשי ומאושר היא הבקשה לאהבה עצמית.
אהבה מורגשת, אהבה עצמית מורגשת ולא תאורטית שבאה לידי ביטוי בכמה מישורים בתוכי:

1. מודעות או הקשבה כנה לעצמי, לרגשות ולצרכים שלי
הקשבה שמתפתחת מתוך הפניית תשומת לב למחשבות, לרגשות ולתחושות הגוף שלי ושאילת שאלות כנות שיוצרות שיח פנימי סקרן ומאפשר בתוכי.

2. הצטרפות – יכולת לתת אישור ותחושה שאנחנו ביחד לאותו עולם רגשי וילדי שבי
מתוך השיח הפנימי הקשוב שלי עם עצמי, נפתחת האפשרות ללמוד להרשות לעצמי להרגיש כפי שאני מרגיש, לחשוב כפי שאני חושב ולהיות כפי שאני כעת. מתוך אישור פנימי אוהב, חל שינוי מהותי בגישה שלי כלפי עצמי וכלפי החיים ושינוי עמוק ויסודי בתפיסת המציאות שלי.

3. נאמנות מעשית לצרכים הפיזיים והרגשיים שלי
מתוך הקשבה כנה ואישור אוהב כלפי עצמי והעולם הרגשי שלי, נפתחת האפשרות להבין את הצרכים הפיזיים והרגשיים שלי טוב יותר ולעומק ולפעול בעולם בהרמוניה ומתוך נאמנות לצרכים שלי. כשאני פועל בעולם מתוך הרמוניה והקשבה לעצמי, אני פועל גם מתוך הקשבה כנה ואוהבת לצרכים של אחרים שנמצאים בסביבתי.

זה יכול כמובן להשמע מאוד קשה ומאתגר אבל אחת הבשורות המרגשות ביותר שגילתי לגבי היכולת לקבל את עצמי ולאהוב את עצמי היא זו:
אין שום חובה להיות מושלם ביכולת שלי לקבל את עצמי ולאהוב את עצמי. אין צורך שאהיה מושלם ביכולת שלי להקשיב לעצמי, לתת לעצמי אישור ולהיות נאמן לעצמי ואין צורך שאפסיק להיות ביקורתי או להרגיש אשמה.
זה אפילו לא אפשרי.

מספיק שאבקש ללמוד, שאמצא בי את היכולת הכנה לבקש מעצמי בכנות ללמוד לקבל ולאהוב את עצמי וללמוד להקשיב לעצמי, לתת לעצמי אישור אוהב ולהיות נאמן לעצמי, כדי שאחווה ריפוי עמוק, למידה משמעותית ושחרור הולך ומעמיק מדפוסים של סבל, אשמה, בושה, חרדה ובדידות.

להכיל רגשות
זהו הסוד וזהו הלימוד שמרפא ומשחרר אותנו בעומק הלב

ריק

לאהוב את עצמי או ללמוד לאהוב את עצמי?

שאלתם את עצמכם פעם למה החיים לא הגיעו עם הוראות הפעלה או לפחות עם איזה ספר שבאמת יסביר מה קורה ואיך לחיות באושר?
למה אלוהים או הטבע זרק אותנו ככה לתוך העולם המוזר הזה בלי לכתוב ספר הנחיות?
ואני לא מדבר על ספרי דת, אלא על ספר שבאמת מלמד איך לחיות כאן באהבה ובאושר בכל רגע ורגע בלי לדרוש מאתנו להלחם בעצמנו ולהכאיב לעצמנו?

גם אני שאלתי את עצמי את השאלה הזו לא מעט פעמים, אבל מתוך המסע שלי בשנים האחרונות אני מגלה שבעצם, לא צריך שום ספר. לא צריך אפילו עמוד. לא צריך אפילו פסקה ולא משפט.
צריך רק הנחיה אחת וכולנו מכירים אותה – אהבה.
אהבה עצמית או קבלה עצמית, היא כל מה שנדרש לנו באמת כדי לשרוד, לפרוח ולשגשג.

ולאהוב את עצמי זה לפעמים מרגיש ממש פשוט וקל לפעמים ממש מורכב וקשה והרבה פעמים לא ברור לנו בכלל, איך לאהוב את עצמי? איך לקבל את עצמי?

כשעצוב לנו מאוד, כשבודד, כשמפחיד, כשכואב, כשלא מובן, כשמבלבל, כשדורשים מאתנו להשתנות, כשמספרים לנו שחייבים להיות אחרים ממה שאנחנו, כשאנחנו פוחדים לאכזב ולהפגע…איך לאהוב את עצמי? איך לקבל את עצמי?
איך זה בכלל אפשרי?

הרי גדלנו עם המשוואה הכואבת הזו – או אהבה או בטחון.

או לאהוב את עצמי ולקבל את עצמי או לחיות במרדף בלתי פוסק אחרי בטחון ואישור חיצוני מההורים ומהחברה, ומול משוואה אכזרית כזו רובנו בוחרים באופציה השניה – מרדף בלתי פוסק אחרי אישורים חיצוניים מתוך ויתור על רגשותינו.

מזל שלא באמת צריך לאהוב את עצמי, אלא רק ללמוד לאהוב את עצמי.

כשאנו לומדים לקבל ולאהוב את עצמנו, אנו מזינים את הרובד הנפשי העמוק ביותר בנו
כשאנו לומדים לקבל ולאהוב את עצמנו, אנו מזינים את הרובד הנפשי העמוק ביותר בנו

אין באהבה עצמית או באהבה בכלל, קו סיום מוחלט. אהבה היא רק למידה, היא רק עצם הסכמה ללמוד לבקש. לבקש מעצמי להפגש עם מה שאני מרגיש וחווה כבר עכשיו וכשאני מסכים ללמוד לאהוב, אני כבר אוהב.
ללמוד לאהוב את עצמי זה לאהוב את עצמי ובאותו אופן, ללמוד לקבל את עצמי, זה לקבל את עצמי.

ללמוד לאהוב את עצמנו ולקבל את עצמנו, זה כל מה שאנו עושים בעולם הזה בין אם נלך בדרך הישירה והקלה יותר או בדרך העקיפה והקשה.

אני אישית מרגיש שבכל רגע, בכל מצב, בכל דקה ובכל שניה, בכל רגש, בכל קושי ובכל מחשבה שלי, אני לומד לאהוב את עצמי.
אני מבקש את זה, שואל את זה, מסתכל מתוך זה ומרגיש שהשאלה היחידה שבאמת מעניינת אותי היא: איך לאהוב את עצמי עכשיו?
ואפילו יותר מזה, איך אני כבר אוהב את עצמי עכשיו?

וכשאני שואל שאלה כזו, גם בלב הקושי והכאב אני מגלה שאני כבר אוהב את עצמי כי שאלתי, כי שאלתי את עצמי והקשבתי לרגשות שלי, לבקשות שלי, לילד שבי, לכל מה שכואב, פגוע, מוזר, דפוק, טיפש, עיוור, קשה, קל, חשוך ומואר בי.

וגם אם לא הבנתי, גם אם אין לי “תשובה”, עצם זה שהשאלה קיימת בי זה כבר הלימוד, זו כבר אהבה עצמית, זו כבר הבעת כוונה כנה ואוהבת כלפי עצמי וזה משנה את הגישה שלי לעצמי ולחיים.

אז פשוט ככה, אין פה באמת מה להשיג, רק ללמוד לאהוב וזה קורה כבר עכשיו לך, לי, לנו.
בכל נשימה, בכל תנועה, בכל מפגש ובכל פרידה, השאלה היחידה שבאמת שווה לשאול היא – איך אני אוהב את עצמי עכשיו?

אני מגלה עם הזמן יותר ויותר שללמוד לאהוב זה ריפוי לכל צורה של סבל נפשי.
חרדות, דכאון, תקיעות, מועקה, ריקנות, חוסר בטחון, מחשבות טורדניות ומתח נפשי הם רק סימפטומים שטחיים של משהו הרבה יותר עמוק ופשוט – של חוסר בסיסי בהזנה אוהבת או במילים אחרות, חוסר בסיסי באהבה עצמית וקבלה עצמית.

אחרי כל המסעות, השאלות, התהיות, החרדות והמחשבות, אני תמיד מגיע רק לשאלה הזו שיכולה להישאל בלי מילים, רק מתוך תשומת לב לעצמי: איך אני אוהב את עצמי עכשיו?

והתשובה לא חייבת להיות במילים, התשובה לא מצריכה הסבר. התשובה מבחינתי היא החיים עצמם, היא מה שאני חווה ומרגיש ברגע זה, התשובה היא אני, היא אני בכל דרך שבה אני חווה אותי עכשיו וכל מה שנשאר לי זה להרגיש, להקשיב ולגלות משהו מעניין בתוכי.

ריק

קבלה עצמית או אהבה עצמית?

עוד נקודה שמנראית לי חשובה ויכולה להיות מבלבלת: קבלה עצמית היא אהבה עצמית וגם ההפך – אהבה עצמית היא קבלה עצמית.
למה?

לפעמים אנו חושבים על קבלה עצמית כעל פתרון אדיש, כלומר יחס אדיש או מעין “השלמה מתוך חוסר ברירה או חוסר אונים עם מה שיש”.
אבל הגישה הזו היא לא קבלה עצמית, הגישה הזו היא פשרה, וויתור או הדחקה רגשית.

כשאני באמת מקבל את עצמי ואת הרגשות שלי, אין בי יחס אדיש, מאופק, קר, מרוחק או מתפשר כלפי עצמי.

כשאני באמת לומד לקבל את עצמי, אני לומד להרגיש את אותם רגשות שמהם ניסיתי לברוח ולהתעלם במשך שנים.

אני לומד לומר לעצמי לפעמים שאני לא יודע איך לאהוב ולקבל את עצמי עכשיו ודווקא מתוך הכנות הזו אני לומד להקשיב לכל רגש שמגיע מתוכי – פחד, כעס, עצב, אשמה, בושה, קנאה, שמחה או כל רגש אחר.
וזה מרגיש מאוד קרוב, מאוד אכפתי, מאוד ביחד, זה מרגיש אוהב.

אז קבלה עצמית שלא מרגישה כמו אהבה עצמית, היא לא באמת קבלה עצמית. היא רק ניסיון מאולץ להשלים עם עצמי או להתפשר על המצב במקרים רבים מתוך רעיונות פסיכולוגיים, מוסריים או רוחניים, אבל זו לא באמת קבלה.
לקבלה עצמית ואהבה עצמית יש את אותה התחושה – מנוחה, שמחת חיים, התרחבות ושלמות פנימית שהולכת וגדלה.

ריק

לא טכניקה ולא שיטה אלא אינטליגנציה אוהבת

נקודה נוספת שהיא אולי החשובה מכולן היא זו: קבלה עצמית או אהבה עצמית היא לא שיטה, לא טכניקה ולא פטנט פסיכולוגי או רוחני.

קבלה עצמית ואהבה עצמית היא לא עוד סוג של “חשיבה חיובית”, מניפולציה רגשית, שינוי אמונות, תכנות התת מודע, שחרור דפוסים ישנים או כל טכניקה אחרת.

זו אינטלגנציה שאפשר לפתח ולטפח אבל אי אפשר להפוך אותה לשיטה. זו אינטלגנציה חייה, לומדת וטבעית שקיימת בכל אחד ואחת מאתנו אך אנו לרוב לא מודעים לקיומה פשוט מכיוון שאיש לא לימד אותנו להשתמש בה.

האדם, כמו הטבע עצמו, משתנה ומתפתח ללא הרף מתוך דינמיקה ומורכבות אינסופית ולכן אין שום כלל, “שיטה” או טכניקה אחת שיכולה להביא ריפוי או אושר אמיתי לאדם.

נדרשת אינטליגציה חייה ואמיתית שיכולה ללמוד בכל רגע משהו חדש, כדי לאפשר לנו לשחרר את עצמנו מחרדה נפשית עמוקה ולאפשר לנו לשמוח ולצמוח באמת לאורך זמן והאינטלגנציה הזו קיימת בנו כבר כעת.

ריק

תהליך קל, נעים ואוהב

אין צורך לשנות את הקיים, רק ללמוד להביא גישה אוהבת אל מה שכבר ישנו בנו
אין צורך לשנות את הקיים, רק ללמוד להביא גישה אוהבת אל מה שכבר ישנו בנו

אחד המאפיינים החשובים ביותר בתהליך למידה של קבלה עצמית ואהבה עצמית הוא שהתהליך הוא מהנה מיסודו.
מה שהופך את התהליך למהנה הוא שהתהליך הוא קל, נעים ואוהב.
תהליך למידה של קבלה ואהבה עצמית לא מנסה לעמת את האדם בכח עם מצבים רגשיים קשים ולא מאיץ אותנו להגיע לאנשו, אלא שם את כל הדגש על סקרנות, למידה והנאה מהתהליך.

אם לדוגמה נשאל ילד מי לדעתו אוהב אותו, הוא יאמר במילים כאלה או אחרות שמי שאוהב אותו הוא מי שעושה לו נעים, כלומר מי שמתייחס אליו באופן נעים, ונעים זו בעצם תחושה של היענות לצורך הרגשי העמוק באהבה ולאו דווקא היענות לכל רצון שהילד מביע.
רק כשהצורך הרגשי העמוק באהבה נענה, התחושה היא נעימה באמת.

לכן, תהליך הלימוד של קבלה ואהבה עצמית, בין אם במסגרת אישית, טיפולית, קבוצתית או אחרת, נוטה להתמקד בשאלה – “מה נעים לי?” ולא בשאלה המלחיצה “לאן צריך להגיע?” או “מה חייבים להשיג?”.

למעשה, בתהליך למידה של קבלה עצמית ואהבה עצמית, הגישה חשובה יותר מהדרך או היעד. כשהגישה היא קשובה, בודקת מה נעים לי ומרגיש מדוייק, שמה את הנעימות במרכז, היא מלמדת אותנו קבלה ואהבה עצמית ולא חשוב אילו רגשות נפגוש או דרך אילו מצבים רגשיים ונפשיים נעבור.

ריק

הסוד הוא בגישה

אפשר להבין את ההבדל המהותי בין גישה טכנית לגישה אינטליגנטית ואוהבת באמצעות השאלה – איזה הורה היית רוצה?

האם היית רוצה לגדול אצל הורה שלמד ומכיר הרבה טכניקות להתמדדות עם רגשות ומצבים רגשיים קשים והרבה שיטות פסיכולוגיות ורוחניות “נכונות” לשיפור מצב הרוח ושינוי אמונות ומחשבות?

או שהיית מעדיף לגדול אצל הורה קשוב, אוהב, כן ורגיש שלא יודע מה עושים אבל שכן מודה ברגשות שלו ובחולשות ובפחדים שלו ושלא מכיר שיטות וטכניקות אבל יש לו לב פתוח ורצון כן ואמיתי להקשיב ולהבין אותך?

אני אישית הייתי מעדיף הורה אוהב וקשוב, וזה בדיוק מה שאני לומד להיות עבור עצמי במסע שאני קורא לו “קבלה עצמית ואהבה עצמית” – לומד להיות הורה אוהב וקשוב לעצמי.
הלימוד הזה משנה את הגישה שלי לעצמי.

מכיוון שקבלה עצמית ואהבה עצמית לא מנסה לשנות אותנו אלא מראה לנו אותנו באור אנושי ואוהב, היא יוצרת ללא מאמץ שינוי עמוק ויסודי ביותר בכל הדפוסים הרגשיים והנפשיים שלנו.
מכיוון שרובנו מורגלים מגיל צעיר מאוד לגישה ביקורתית, מאשימה וכוחנית שדורשת מאתנו להשתנות בכח ולהתאמץ כדי להיות ראויים לאישור, אהבה ובטחון, גישה של קבלה עצמית ואהבה עצמית היא שינוי מרענן ויסודי עבורנו.

בעצם, החלק המודע שבי שלומד לפתח את היכולת הטבעית לקבל את עצמי ולאהוב את עצמי הוא כמו הורה אוהב לילד פגוע, מפוחד ועצוב שנסגר והתכווץ אחרי שנים של יחס נוקשה ופוגעני.

כפי שמים זורמים ללא מאמץ, כך גם הטבע הפנימי העמוק שלנו מתנקז ללא מאמץ אל קבלה ואהבה עצמית
כפי שמים זורמים ללא מאמץ, כך גם הטבע הפנימי העמוק שלנו מתנקז ללא מאמץ אל קבלה ואהבה עצמית

קבלה עצמית ואהבה עצמית היא בעצם השינוי העמוק ביותר והרחב ביותר ביחס שלנו לעצמנו, זהו שינוי הדרגתי ושורשי בראייה ובהתייחסות שלנו אל עצמנו, אל החיים ואל העולם שאנו חיים בו. זהו שינוי ודרך של למידה שמביאה ריפוי קל, נעים ועמוק לדפוסים של סבל נפשי כמו חרדה, מועקה, תקיעות, קורבנות, אשמה, חרטה, ריקנות, בדידות, דכאון ועוד.

קבלה עצמית ואהבה עצמית היא גישה אינטליגנטית, גישה כנה ולומדת והיא לא דורשת שינוי במחשבות או ברגשות שלנו, היא יוצרת את השינוי על ידי נוכחות אוהבת ולמידה כנה.

כפי שאמר גנדי “היה השינוי שאתה רוצה לראות בעולם”, כך גם קבלה עצמית ואהבה עצמית, היא פשוט ההסכמה ללמוד לקבל ולאהוב את עצמנו כפי שאנו עכשיו: ביקורתיים, כועסים, פוחדים, עצובים ולא מושלמים.

אני מרגיש שקבלה עצמית ואהבה עצמית היא באמת לא “שיטה” ששיכת לי או לאדם כלשהו. זהו פשוט טבע הדברים.
כמו שכל הנהרות זורמים לים בלי מאמץ, בלי שמישהו יכריח אותם, פשוט כי קיים כח משיכה טבעי, כי כזה הוא טבע הדברים, כך גם כל התהליכים הרגשיים והנפשיים שאנו עוברים בחיים זורמים ומתנקזים אל קבלה ואהבה עצמית הולכת ומעמיקה.

ולסיום, דיאלוג פנימי קצר עם עצמי…

ש: האם אתה מאושר לגמרי?
ת: לא

ש: האם הצלחת לאהוב את עצמך לגמרי?

ת: לא

ש: האם הצלחת לקבל את עצמך לגמרי?

ת: לא

ש: אם כך מה יש ללמוד ממך? מה יש לך לתת לאנשים? במה הצלחת?

ת: הצלחתי להודות בזה שאני לא יודע לקבל את עצמי ולא יודע לאהוב את עצמי לגמרי.
הצלחתי להודות שאני לא מאושר, שאני פוחד, שאני עצוב ושלא נעים לי.
והצלחתי ללמוד. אבל יותר נכון, אני מצליח (לא כל הזמן) ללמוד. מצליח ללמוד להיות מאושר, ללמוד לקבל, ללמוד לאהוב אותי וללמוד להיזכר שאני אחד עם מי שאני.

ש: אם כך, אתה רק תלמיד, אתה לא מורה.

ת: נכון, אני תלמיד ותמיד אהיה תלמיד ומה שאני מלמד זה…איך להיות תלמיד שמסכים ללמוד.ריק

רגשי נחיתות (תסביך נחיתות) – הצל העמוק שלנו והריפוי שלו

רגשי הנחיתות (תסביך נחיתות) ניהלו את חיי במשך עשרות שנים בלי שהבנתי את זה.
תסביך נחיתות שמקורו בילדות המוקדמת קיים אצל רובנו ולעיתים קרובות מנהל את חיינו ומביא לתופעות כמו מצבי רוח קיצוניים, דכאון, חרדה, מתח נפשי, תחושת חוסר ערך, חוסר בטחון, קושי להחליט, קושי לבוא לידי ביטוי, ביטול עצמי, התנשאות, בדידות ועוד.

רגשי נחיתות נשארים לעיתים קרובות סמויים מהעין.
כלפי חוץ רגשי הנחיתות שלנו יכולים לגרום לנו לשדר דווקא התנשאות, יהירות, ציניות, זלזול, אטימות, צדקנות או קשיחות כלפי אחרים אבל בפנים תמיד נרגיש את הכאב והבדידות שיוצרים רגשי הנחיתות.  

הדבר הראשון שעזר לי להתגבר על רגשי נחיתות הוא ההבנה שאנו לא אשמים בקיומם ושמקורם בילדותנו.

כמובן שזה מביך מאוד להודות בכך שעמוק בפנים אנחנו מרגישים נחותים ובכל זאת, כל תהליך של ריפוי וצמיחה מתחיל במודעות והמקום שמרגיש נטוש ונחות בכל אחד מאתנו זקוק לתשומת לב רבה, אהבה וריפוי לפחות..מאתנו עצמנו.

אז לא חייבים להכריז בפומבי על רגשי הנחיתות שלנו אבל לפחות בינינו לבין עצמנו (בסוד), אפשר להודות בכך ולו רק כדי שנוכל לרפא ולשחרר את עצמנו באמת מהסבל שבא עם חוסר המודעות לתסביך הנחיתות שלנו.

לי באופן אישי לקח בערך 34 שנים לגלות, להבין ולתת מענה אוהב לתסביך הנחיתות שבי וזה קרה רק כשהסכמתי סוף סוף להסתכל לאמת העמוקה הזו בעיניים ולעבור תהליך עמוק של מפגש מחודש עם המקום הנטוש והמושפל שבי שמרגיש  נחות ולא ראוי לאהבה.

עידו המלצה על אלי קרסניץ רגשי נחיתות סדנת עומק
שיתוף מרגש של עידו שהגיע לסדנה שלי אחרי שחיפש מענה לרגשי הנחיתות שלו

מה הם רגשי נחיתות (או תסביך נחיתות)?

בפשטות, תסביך נחיתות הוא אמונה פנימית (שאנו לרוב לא מודעים אליה) בכך שאין לנו ערך אמיתי בהשוואה לאנשים אחרים.
אפשר לומר שתסביך נחיתות הוא תחושה עמוקה המלווה אותנו כמו צל ולוחשת בעומק הווייתנו שאין לנו ערך, שאין על מה לאהוב או להעריך אותנו ושלא משנה מה נעשה או כמה נשיג או נצליח, תמיד נהיה פחות טובים, פחות ראויים לאהבה ולאישור מכל אחד אחר.

כאשר תסביך הנחיתות מוקצן בתוכנו, אנו חיים בתחושה תמידית של חוסר ערך וריקנות פנימית מכאיבה שיכולה להתבטא גם בדכאון וחרדה ולהוביל להתמכרויות שונות ותחושות של חוסר שמחת חיים וחוסר משמעות.

למעשה, בתוך כולנו קיים במידה כזו או אחרת, אותו מקום ריק, נטוש ונחות שמרגיש תמיד חסר ערך ולא משנה כמה עשינו, מה הספקנו או כמה מחמאות קיבלנו. המקום שבו משתרש תסביך הנחיתות בנו הוא כמו אדם שבשום פנים ואופן לא מוכן להאמין שיש לו ערך אמיתי ולכן הוא תמיד נשאר לחוץ, חושש וחסר בטחון.

אדם שמונע באופן חזק על ידי תסביך הנחיתות שלו יכול להגיע להישגים מרשימים בחיים. ייתכן שינסה לפצות על תחושת הנחיתות הפנימית שלו על ידי התמקדות בהישגים חיצוניים כמו קריירה, כסף, ריבוי מאהבים ועוד, אך עמוק בפנים תמיד ירגיש את הצל העמוק והמכאיב של תחושת חוסר הערך שלו.

רגשי נחיתות ותסביך נחיתות - אלי קרסניץ
רגשי נחיתות – לפעמים זה מרגיש ככה

מקור תסביך הנחיתות

המקור של תסביך הנחיתות הוא לרוב בילדות המוקדמת. ברוב המקרים, הורינו לא ידעו לתת לנו תחושה של ערך עצמי אמיתי והסיבה לכך היא שלרוב, להם עצמם לא הייתה תחושה כזו.
אם ניזכר לרגע בהורינו נוכל להרגיש בקלות באיזו מידה לאמא ולאבא שלנו הייתה תחושה של ערך עצמי שלא תלוי בהישגים חיצוניים, רושם וניסיונות להדחיק ולהתעלם מרגשות.

זה אומנם יכול להיות עצוב להודות בכך, אך ברוב המקרים הורינו לא ידעו להעריך את עצמם כבני אדם. יכול להיות שהיו עסוקים מאוד בליצור רושם חיצוני כזה או אחר, בריצוי או במרדף אחר הישגים כלשהם אבל בתור ילדים שיכולים לראות בקלות מבעד למסך האישיות של המבוגרים, ידענו שעמוק בפנים הורינו לא מעריכים את עצמם באמת.

הגורם הנוסף לתסביך הנחיתות הוא היחס שזכינו לו מצד הורינו. לעיתים קרובות זכינו ליחס מתעלם, משפיל, מזלזל והשוואתי (השוואה לילדים אחרים בבית ספר, לאחים וילדים אחרים שהם “טובים ומוצלחים יותר”) מצד הורינו. היחס הזה, למרות שלא נועד במקור לפגוע בנו ברוב המקרים, גרם לילדים שהיינו להבין ולהפנים מסר חזק ומכאיב של חוסר ערך עצמי.

במקום כלשהו בילדותנו כולנו למדנו שכדי לעמוד בציפיות ובהתניות של הורינו עלינו להשלים עם כך שאנחנו פשוט…לא מספיק טובים.

סימפטומים של תסביך נחיתות

אחד הסימפטומים המובהקים של תסביך נחיתות או רגשי נחיתות הוא עליות וירידות במצב הרוח שמקורן בשינוי גלי ומחזורי בתחושת הערך העצמי.

מכיוון שכילדים לא קיבלנו תחושה אמיתית של ערך עצמי, אנו נוטים לנסות להעריך את עצמינו על ידי השוואה לאחרים. כתוצאה מנסיונות ההשוואה המטישים האלה, אנו חווים עליות וירידות תמידיות בערך העצמי, מה שמשתקף במצבי הרוח שלנו.

כשאנו מתנהלים באופן לא מודע מתוך תסביך הנחיתות שלנו, לעיתים נדמה לנו שאנו מעל כולם ולעיתים נדמה שאנו מתחת, אך מה שלא משתנה בכל המסע הגלי הזה היא תחושת הבדידות. תחושת הבדידות שמלווה אותנו במהלך החיים היא תוצאה מובהקת של אותו מקום ילדי שמרגיש נטוש וחסר ערך.
הרי גם כשאנו מעל כולם וגם כשאנו מתחת לכולם אנחנו עדיין לבד.

עבור אדם עם רגשי נחיתות נחיתות מובהקים, הדבר הקשה ביותר הוא להרגיש באמת שייך, מוערך ואהוב בעולם הזה.

סימפטומים נוספים של תסביך נחיתות כוללים דפוסים של התנשאות, שתלטנות, ביטול עצמי, קורבנות ונטייה לעקשנות, מריבות וויכוחים.
לעיתים קרובות אנו יודעים שאין סיבה אמיתית להתעקש ובכל זאת אנו ממשיכים להתווכח באופן בלתי נשלט ואומרים מילים קשות ופוגעות. הסיבה העמוקה ביותר לדפוס התנהגות זה היא תחושת חוסר הערך הפנימית שבאופן לא מודע לא מאפשרת לנו להודות בכך שאולי טעינו ושזה בסדר גם לא לדעת משהו ושלא תמיד חייבים להיות “צודקים”.

המקום הפגוע והכואב הזה בנו, כשהוא לא מטופל, גורם לנו לקשיים עצומים במערכות יחסים, מריבות, וויכוחים מיותרים, פגיעה בעצמנו ובאחרים וצער רב.

טיפול עמוק בתסביך נחיתות וברגשי נחיתות

לעיתים קרובות אני פוגש מטופלים ואנשים שממשיכים לסבול מדכאון, חרדות, חוסר בטחון וקשיים בתקשורת ויחסים גם לאחר שניסו מספר שיטות טיפול, פסיכולוגים וסדנאות.
אחת הסיבות העיקריות לכך ששיטות טיפול שונות לא באמת עוזרות היא שהן מתמקדות בסימפטום ולא בשורש. השורש הוא לרוב תסביך נחיתות סמוי וכל עוד המקום המקום הזה לא מקבל מענה מדוייק וכנה לחלוטין, הוא לעולם לא יעבור ריפוי אמיתי.

כדי לרפא באמת את תסביך הנחיתות שלנו ואת כל הסימפטומים המכאיבים שנובעים ממנו, עלינו לעבור תהליך של מפגש מחודש עם המקום המושפל, הנטוש והנחות שבנו.

מה שבאמת מאפשר את המפגש הפנימי והמרפא הזה הוא היכולת שלנו לתת לעצמנו אישור. האישור שכמו שאני עכשיו זה בסדר ושמותר לי אפילו להרגיש מושפל ונחות כי בן כה וכה כל מה שאי פעם רצינו וחיפשנו זה להיות עצמנו לעומק ובכנות.

תהליך הריפוי כולו עובר דרך הסכמה כנה, הדרגתית וקשובה להכיר יותר ויותר ברגשות שלנו ולפגוש את כל ההיבטים המחשבתיים, הרגשיים והגופניים שקשורים לתסביך הנחיתות שלנו.

מה שמעניין באמת הוא שמסע הריפוי כלל לא חייב להיות קשה ומייסר. למעשה, כשאנו מתחילים לפגוש את עצמנו לעומק לאור מודעות כנה, קשובה ואוהבת, כל אותם מקומות רגשיים נטושים, עזובים ומושפלים שקיימים בנו מאז הילדות מתחילים להשתחרר באופן אורגני ואנו מתחילים לחוות הקלה, שחרור ועוצמה פנימית מחודשת שבאה מתוך אמון עמוק בעצמנו.

כמובן שלאורך מסע הריפוי והחזרה שלנו אל עצמנו, אנו עוברים מידי פעם במקומות כואבים ולא קלים ויש רגעים של קושי וכאב, אך בליווי נכון וקצת עזרה מאדם בעל נוכחות מודעת, תומכת וכנה, הקושי מצטמצם למינימום ומסע הריפוי כולו הופך למסע של גילוי עצמי, שחרור רגשי והעצמה פנימית מרעננת.