פוסטים

סיפור זן שאני הכי אוהב

סיפורי זן (ZEN) ידועים ביכולת שלהם לשקף את נפש האדם בפשטות גאונית. זהו סיפור זן שאני הכי אוהב שבעיניי הוא אולי אחד הסיפורים המשמעותיים ביותר ששמעתי ואני נעזר בו פעמים רבות בחיי.

נחשפתי לספרי זן בגיל צעיר והוקסמתי מהעומק, הפשטות והגאוניות שגיליתי בהם. בגיל 14 התחלתי לקרוא ספרי זן ולהתעניין בפולוסופיה המזרחית. זן הוא זרם בבודהיזם אבל הוא שונה מאוד בגישה שלו מהבודהיזם הקלאסי.

מורי הזן דיברו באופן שמנטרל את הנטיה להתפלסף ולפתח תאוריות רוחניות ומצאו דרכים פשוטות וגאוניות לפתור קונפליקטים ומאבקים פנימיים, להפגיש את האדם עם עצמו, עם רגשותיו ועם האמת והכנות העמוקה ביותר, עם החופש הפנימי והיכולת לקבל ולאהוב את עצמנו כפי שאנחנו ולחיות בהווה בתודעה פתוחה, ערה, קשובה, סקרנית ולומדת.

סיפור זן על המורה שזעק לעזרה

במנזר זן אחד בשעת צהריים, הנזירים טיילו בחצר. המורה הזקן שהיה גם הוא בחצר באותו זמן, עבר בין הנזירים ולפתע נשכב על האדמה והחל לזעוק “תעזרו לי! תעזרו לי!”.

הנזירים כמובן מיהרו להושיט עזרה למורה הזקן וניסו להרים אותו מהקרקע אך המורה התנגד ולא אפשר להם להרים אותו ורק המשיך לזעוק “תעזרו לי! תעזרו לי!”.

הנזירים היו מבולבלים מאוד ולא הבינו מה קורה. למה המורה זועק לעזרה אבל לא נותן להם לעזור לו? הם היו חסרי אונים והסתכלו אחד על השני במבוכה.

רק נזיר אחד שהסתכל על ההמולה מרחוק הבין לפתע משהו. הוא ניגש למקום שבו שכב המורה הזועק לעזרה ובלי לומר דבר פשוט נשכב לידו על הקרקע.

באותו רגע, המורה קם, קד קידה עמוקה לנזיר ששכב על הקרקע ועזב את החצר.

אז מה בעצם קרה פה?

מה רצה המורה הזקן להראות לנזירים? ומה הבין הנזיר שנשכב על הקרקע ליד המורה?

כמובן שאפשר לפרש סיפור זן או לצורך העניין כל סיפור שהוא באינסוף דרכים, אבל בעיניי יש כאן פרשנות מדהימה ביופיה ובדיוק שלה והפרשנות היא זו:

כשהמורה נשכב על האדמה והחל לזעוק לעזרה, הנזירים כמובן הניחו מיד שהמורה נמצא ב”בעיה” ושהבעיה שלו היא שהוא שוכב על האדמה.

הנזיר שהסתכל מהצד הבין משהו חשוב. הוא הבין שה”בעיה” של המורה כלל לא הייתה העובדה שהוא שוכב על האדמה כרגע. ה”בעיה” היחידה שהמורה הציג הייתה שהוא חושב שהוא בבעיה, שהוא מאמין שהמצב שלו הוא “לא בסדר”, שהוא מרגיש לבד במקום שהוא לא אמור להיות בו והוא פוחד להינטש והלשאר לבד באותו מקום ולכן הוא זועק לעזרה כדי לצאת מהמקום הזה.

בעצם, מה הבעיה עם לשכב על האדמה? לשכב על האדמה זו בעיה רק כשאנחנו חושבים או מאמינים שהמצב הזה הוא לא בסדר…שהוא לא נורמלי, שאנחנו אמורים או צריכים להיות במצב אחר או במילים אחרות, שאי אפשר להיות אתנו שם, שינטשו ולא יאהבו אותנו שם. 
לשכב על האדמה בעצם מייצג כל מצב פיזי או נפשי שאנחנו חווים שהוא מחוץ לתפיסה שלנו של מה שמקובל ו”בסדר”, של מה שראוי לאישור, הערכה ואהבה.

כשאנחנו מרגישים לבד ונדמה לנו שכל השאר נמצאים במקום אחר שהוא “טוב יותר”, זה מאוד מפחיד ומעורר בנו מצוקה ודחף טבעי לשנות את המצב.

למשל אם אני מרגיש חסר ערך, רגיש, פגיע ולא בטוח בעצמי ונדמה לי שכל השאר “יודעים איך לחיות”, מרגישים יותר בטוחים בעצמם ממני, מפגינים יותר “שליטה עצמית” והצלחה ממני, אני יכול לחשוב שמה שאני מרגיש הוא ממש לא בסדר ושאם ארגיש כך, אף אחד לא יעריך אותי, לא יבין אותי ולא יאהב אותי וזה יעורר בי מצוקה גדולה ונסיונות לשנות את המצב שלי בכל דרך אפשרית.

כלומר, “בסדר” או “לא בסדר”, זו שאלה של תפיסה שנקבעת על פי האופן שבו אנחנו רואים את החברה וכשנדמה לנו שאנחנו שונים, “חלשים” יותר, חסרי בטחון יותר, פוחדים יותר, עצובים יותר או כועסים יותר, אנחנו נוטים לחשוב שהרגשות שלנו הם בעיה אמיתית וכשזו צורת החשיבה שלנו, אנחנו סובלים.

סיפור זן שהכי אהבתי - אלי קרסניץ
סיפור זן – פשוט וגאוני כמו לצייר עיגול…

הניסיון לעזור לא עוזר

בעוד שהנזירים חשבו שהם מנסים “לעזור” למורה ששכב על הרצפה, בפועל, בכל ניסיון שלהם לעזור לו הם בעצם נתנו לו אישור לא מודע לכך שהוא אכן בבעיה.

שהוא אכן זקוק לעזרה ושאכן המצב שבו הוא נמצא כרגע הוא לא בסדר.

בלי להבין זאת, בניסיון שלהם “לעזור” הם בעצם אישרו למורה שלשכב על האדמה זו אכן בעיה ושהם לא מקבלים את המצב הנוכחי שלו, שגם הם כמוהו רואים בעיה במצב הנוכחי שלו.

וזו גם הסיבה שהמורה לא אפשר להם לעזור לו…זו לא הייתה העזרה האמיתית שהוא היה זקוק לה. הבעיה שלו הייתה אחרת לגמרי…הבעיה שלו הייתה האמונה שהוא נמצא ב”בעיה” ושהוא לבד שם, שאי אפשר להיות איתו ביחד במקום שבו הוא נמצא וכל מה שהנזירים עשו רק חיזק את התחושה הזו.

וכמו המורה, גם אנחנו מתורצצים פעמים רבות בחיים בתחושה שיש לנו בעיה, שהרגשות והעולם הפנימי שלנו הם לא בסדר ומחפשים פתרונות בלי לראות שהעזרה שאנחנו זקוקים לה היא פשוט אישור, שמישהו יהיה איתנו שם ויתן לנו להרגיש אהובים ורצויים כמו שנאחנו ושיותר מהכל, שאנחנו נלמד להתייחס לעצמנו באופן הזה.

הנזיר שהסכתל מהצד הבין את זה. הוא הבין את הצורך הרגשי העמוק שהמורה הציג. הוא הבין ששום ניסיון “לעזור” לא יעבוד פה.

רק אישור. אישור אמיתי וכנה מהלב יעזור למורה. פשוט להיות איתו שם ביחד, ככה, בדיוק כפי שהוא.

אז איך נותנים אישור?

ללא מילים, הוא פשוט הצטרף אל המורה. הוא נשכב לידו ופתאום זה היה בסדר לשכב על האדמה.

בסדר לא כי מישהו אמר, בסדר לא כסיסמה או מניפולציה רגשית. בסדר באמת, כי הנה הוא כבר לא לבד. הנה הוא שם איתו על האדמה והכל בסדר.

בעצם מה שהנזיר הזה הפגין כלפי המורה הוא אמפטיה אמיתית.

והמורה זיהה מייד את האישור שניתן לו ובלי שום מאמץ הצורך שלו לבקש “עזרה” התפוגג כי הוא ראה שהוא לא בבעיה. זוהי בעצם הדגמה של אמפטיה, אישור ואנושיות ברמות העמוקות ביותר בעיניי. אולי תחשבו שאני מוזר אבל הסיפור הזה מרגש אותי בדיוק שלו, בחוכמה, בפשטות ובאהבה שלו.

הרי כל כך הרבה פעמים בחיים אנחנו “על האדמה”…נדמה לנו שאנחנו מחוץ לנורמה מכל מיני בחינות…רגשית, מחשבתית, פיזית, התנהגותית, חברתית.

עקב היחס שקיבלנו בילדות, טראומות והתניות חברתיות שנולדנו לתוכן, אנחנו נוטים לחשוב שהפחד שלנו, החרדות, הדכאון, הרגישות, הפגיעות, חוסר הבטחון, חוסר הערך, הבדידות או הכאב הרגשי שלנו, המחשבות המפחידות והמוזרות שלנו, ההתעסקויות האובססיביות שלנו בדברים, כל אלה הם אותה “אדמה” מביכה ובודדה שאף אחד לא ישכב איתנו עליה ביחד, שלכל היותר יושיטו לנו יד כדי “לעזור” אבל לא יזהו את הצורך האמיתי שלנו באמפטיה, אהבה ואישור.

כל כך הרבה פעמים ביקשנו “עזרה” וכל מה שרצינו היה אישור, אהבה, הסכמה להיות ביחד. כל כך הרבה פעמים קיבלנו בעיקר עצות, ביקורת, התעלמות ועוד ניסיונות לשפר ולתקן אותנו וזה פשוט לא נעים.
זו כמובן גם לא אשמת אף אחד ולא של ההורים שלנו, גם הם היו ילדים וגם להם היו הורים וכולנו למדנו את היחס המכאיב הזה שעבר מדור לדור.

וזה כמובן לא נעים כשאנחנו עושים את זה למישהו אחר. לחבר, לבני זוג, להורים או לילדים שלנו. גם הם בדיוק כמונו ובלי להבין זאת, מבקשים את העזרה האמיתית שלנו שהיא אמפטיה, תחושה של אישור וביחד.

הסיפור הזה מזמין לשים לב מתי אנחנו באמת עוזרים לעצמנו או למישהו אחר ומתי בלי לשים לב, אנחנו רק מחזקים את התחושה שמשהו לא בסדר, שצריך להשתנות ושיש פה “בעיה” אמיתית וחמורה שחייבים לפתור.

זה לא אומר כמובן שלא צריך לעזור לאנשים. לפעמים אדם באמת זקוק לעזרה פיזית, לקום, לקבל מזון או עזרה אחרת.
אם למשל אלך ברחוב ואראה אדם שנפל שוכב על המדרכה וסובל ומבקש ממני לעזור לו לקום, בוודאי שלא אתחיל לשכב איתו שם או לטעון שהוא לא זקוק לעזרה, במקרה הזה העזרה מובנת.

אבל כשמדובר בכאב נפשי, בקושי נפשי, לרוב העזרה הכי טובה היא ללמוד להיות שם ביחד, לתת אישור למה שמרגיש כל כך בודד ומגונה בין אם זה בינינו לבין עצמנו ובין אם זה בינינו לבין אחרים.

ברוב המקרים מה שאנחנו באמת מבקשים מעומק הלב זו אמפטיה, אישור ותחושה של ביחד ולא “עצות” או ניסיונות לשנות אותנו במסווה של “כוונות טובות”.

זהו עקרון שאני קורא לו “עקרון אי המאמץ” והוא אומר בפשטות שכל מה שאנחנו רוצים לשנות לטובה בעצמנו (פחדים, עצבות, חוסר בטחון, חרדות, תסכול, בלבול, כאב, הרגלים, התמכרויות ועוד) ישתנה מעצמו רק אם נלמד לקבל את ולתת לו ולעצמנו מקום.

כל עוד אנחנו מנסים לשנות את עצמנו בכח ודורשים מעצמנו להשתנות, בין אם זה על ידי ביקורת ושיפוטיות עצמית, נסיון לכפות על עצמנו משמעת ובין אם זה באמצעות טכניקות רוחניות או פסיכולוגיות שונות, אנחנו בעיקר מעצימים ויוצרים תחושת תסכול ותקיעות כי אי אפשר לשנות את עצמנו בכח.

זו גם הסיבה שכל כך הרבה טכניקות וגישות רוחניות ופסיכולוגיות לא עובדות או עובדות לפרק זמן קצר ואז קורסות – כי הן מבוססות על נסיון לשנות את עצמנו בכח וכמו רוב הדיאטות, זה פשוט לא עובד, זה לא מאפשר לנו להרגע, לקבל את עצמנו ולהשלים עם עצמנו.

זה דומה למשהו שכולנו מכירים: כשאנחנו דורשים שוב ושוב משהו מאחרים (בני זוג, חברים, ילדים), לרוב אנחנו נתקלים בסירוב, התנגדות ומאבק ודווקא כשאנחנו לומדים לבקש, להראות את הרגישות, הפגיעות והצורך שלנו ופשוט לבקש, דברים קורים בלי מאמץ. גם כשדורשים מאתנו משהו בכח, מיד עולה בנו התנגדות וכשמבקשים מאתנו יפה ובכנות בלי לדרוש, הרצון לעזור ולתת עולה בנו מעצמו.

הכל בעצם מתחיל בפנים

בעיניי הכי חשוב להתחיל לשים לב איך אנחנו עושים את זה לעצמנו, איך אנחנו מתייחסים לעצמנו בעולם הפנימי שלנו.

איך כשאני מרגיש עצוב או פוחד, מיד מתעורר הקול שאומר שזה לא בסדר ושאני חייב לעזור לעצמי, שזה לא כדאי, שעדיף לחשוב “חיובי”. איך אני פוחד לשכב איתי שם על האדמה שלי ולתת אישור אמפטי ואוהב לעצמי, לילד שבי, ללב שלי שכל כך זקוק לבטחון לקבלה ולאישור שלי.

זה מה שאני רוצה ללמוד יותר ויותר. אני מרגיש שסיפור הזן הזה יכול לסכם את הלימוד שלי בחיים בכל הרבדים – הפנימי והחיצוני.

זה מה שאני לומד וממשיך ללמוד, איך לשכב איתי על כל ה”אדמה” שלי ואיך לשכב ביחד עם אחרים על האדמה שלהם וזה מוכיח את עצמו כל פעם מחדש. זה מצליח לעזור במקומות ששום דבר אחר לא עזר בהם, זה מאפשר לראות ולהבין את עצמנו בעומק אחר לגמרי ולקבל את המקום הכי פנימי ועמוק שכל כך זקוק לאישור ואהבה.

כי ככה זה ביחד, ככה זה אמפטיה, ככה זה ריפוי וככה זה אהבה. מתוך קבלה ואהבה כזו לעצמנו גם המקומות הכי פצועים, טראומטיים, מבוהלים, חרדתיים, מדוכאים, מיואשים ובודדים בנו, מתחילים להתעורר, לקבל בטחון ושמחה, שלווה, חמלה ובהירות חדשה מתגלות מבפנים.

ויותר מהכל ככה זה נעים, ככה כיף לחיות…זה חופשי, זה בלי מאמץ…זו הודיה.

לסיכומו של סיפור זן, הנה דוגמה מהחיים ששיתפתי לא מזמן בעמוד הפייסבוק שלי שמדגים את הנקודה הזו:
https://www.facebook.com/elikrasnits/posts/1702453803347926

איך להצליח בגמילה, שינוי הרגלים והגשמה עצמית

לא משנה אם מדובר בתהליך של שינוי הרגלים, גמילה מהרגלים כמו עישון, אכילה רגשית והתמכרויות אחרות או בתהליך כמו אימוץ אורח חיים ספורטיבי ובריא, הרזייה או הגשמה עצמית בכל תחומי החיים, אני רוצה לחלוק אתכם עקרון בסיסי שמאפשר את ההצלחה בתהליך.

העקרון שאני מדבר עליו, לא קשור לשום טכניקה, לשום גישה פסיכולוגית או רוחנית וגם לא מצריך מאתנו שום מאמץ. מדובר בהכרה טבעית וכנה בצורך הרגשי העמוק והחזק ביותר שלנו.

מהו מקור האנרגיה והעוצמה שלנו?

אם אתם כמוני, בטח כבר ניסיתם לעשות שינוי או שניים בחיים. שינוי הרגלים כמו למשל לאכול בריא או להפסיק לעשן. או שאולי ניסיתם לשנות הרגלי אכילה, לעשות ספורט, לאמץ הרגלים חברתיים חדשים, לדבר או להציג את עצמכם באופן שונה, להפסיק להכנס לקשרים לא בריאים ועוד.

ייתכן שעם כל הרצון הטוב, לא הצלחתם לגייס את עצמכם להתחיל בתהליך כלל וייתכן שבהתחלה הרגשתם “על הגל” והתמלאתם בציפיה לבאות… התחלתם להרגיש שהנה סוף סוף אתם מצליחים לשנות את מה שכל כך רציתם, רק כדי ליפול ולהתאכזב ולגלות ששוב חזרתם לאותה נקודה בלי להבין למה.

אם זה קרה לכם או קורה לכם כעת, אתם בוודאי שואלים את עצמכם – למה? למה זה קורה לי?
האם אני לא מספיק חזק? לא מספיק אחראי? לא מספיק חכם? לא מספיק אכפת לי?
או במילים אחרות…מה לא בסדר אצלי?

אז הרשו לי להרגיע אתכם – הכל בסדר אצלכם. כבר עכשיו.
הדבר היחיד שחסר כעת הוא מודעות, הכרה או ראייה כנה של מקור האנרגיה והעוצמה המשמעותי שלכם לתהליך של שינוי הרגלים.

הסוד להצלחה בכל תהליך של גמילה ושינוי הרגלים, נמצא במערכת היחסים הפנימית שלנו, בשיחה הפנימית שלנו עם עצמנו שמאפשרת לנו גישה למקור האנרגיה והעוצמה המשמעותי ביותר שלנו.

אפשר לומר שיש לנו שני מקורות אנרגיה:

1. החשיבה ה”רציונלית” שלנו שמתוכה אנו מנסים לעשות שינויים על סמך הבנה שכלית של המציאות ונסיון להיטיב עם עצמנו.
החשיבה ה”רציונלית” שלנו מהווה חלק קטן מאוד מהאנרגיה הכללית שלנו וכאשר הניסיון שלנו להשתנות או להגשים את עצמנו, מונע רק מתוך מקור זה תוך התעלמות מהמקור השני שהוא לגמרי רגשי, אנו עתידים לעבוד קשה, להתאמץ וב99.9% מהמקרים, אנו עתידים לחוות כשלון ואכזבה.

2. העולם הרגשי התת מודע שלנו שמהווה את הילד או הילדה הפנימיים שלנו ושפועל מתוך צרכים רגשיים עמוקים.
המקור הזה מהווה את החלק הגדול והמשמעותי ביותר של האנרגיה שלנו וכאשר אנו הולכים ידי ביד, באופן מודע וקשוב לצרכים הרגשיים העמוקים שלנו, השינוי מתרחש בנו בקלות, באופן טבעי, אורגני, מהנה וב99.9% מהמקרים, נחווה הצלחה, למידה וריפוי רגשי ונפשי בדרך.

אם ניסיתם לעשות שינוי הרגלים כלשהו בחייכם ולא הצלחתם להתחיל או שהתחלתם ונכשלתם שוב ושוב, הסיבה לכך היא התעלמות או העדר מודעות כנה ואמיתית לצרכים של העולם הרגשי התת מודע (הילד הפנימי).

העקרון שמאפשר הצלחה בתהליך של גמילה, שינוי הרגלים והגשמה עצמית

כדי שתהליך של גמילה או שינוי הרגלים יצליח באמת, עלינו להיות מחוברים למקור האנרגיה השני שלנו והעמוק שלנו שהוא העולם הרגשי התת מודע שלנו – הילד הפנימי. זו הבנה מאפשרת לנו לפעול בהתאם לעקרון שמשפשר כל תהליך של גמילה, שינוי הרגלים והגשמה עצמית.

את העקרון הזה אפשר להבין כשאנחנו שואלים את עצמנו – מהם הצרכים הרגשיים והעמוקים של ילד? מה למעשה צריך ילד באמת? למה הוא זקוק יותר מהכל מההורים שלו?

וזהו העקרון שאני מדבר עליו:

ללכת יד ביד עם הילד הפנימי שלנו לאורך כל הדרך 

העקרון להצלחה בגמילה, שינוי הרגלים - אלי קרסניץ
לא לנטוש את הילד שבנו – זהו העקרון להצלחה בגמילה, שינוי הרגלים והגשמה עצמית

הילד הפנימי שחי בתוך כל אחד ואחת מאתנו, זקוק באופן מוחלט לאהבה מוחשית מאתנו, ליחס אוהב מאתנו.

אבל מהי אותה אהבה מוחשית שאנו כל כך זקוקים לה?

יחס אוהב או אהבה, כולל שלושה ביטויים מרכזיים:

1. הקשבה כנה

הקשבה היא הבסיס לאהבה. אם מישהו אוהב אותנו, הוא בוודאי יקשיב ויתעניין בנו ויותר מדוייק מכך…הוא יתעניין ויקשיב לרגשות שלנו.

הקשבה כנה לרגשות של הילד שבנו מתאפשרת בקלות כאשר אנחנו עוצרים לשאול את עצמנו בכנות “מה אני מרגיש עכשיו?” ומקשיבים די זמן כדי לאפשר לתשובה כנה לעלות במילים או בכל דרך אחרת. התת מודע שלנו שהוא הילד שבנו, מבטא את עצמו בהרבה דרכים יצירתיות – מילים, דימויים, תמונות, שירים, תחושות גוף, תנועות ואפילו צלילים.

הקשבה כנה לעצמנו ובעיקר לעולם הרגשי שלנו מאפשרת לנו לפגוש את עצמנו באהבה וללא מאמץ. זהו צעד בונה אמון שמאפשר לנו גישה אל מקור האנרגיה המשמעותי שלנו – אל העולם הרגשי התת מודע שלנו. בדיוק כמו עם ילד אמיתי, עד שלא נקשיב לו באמת, בלי לשפוט, לבקר או לצפות שהוא ישתנה ויעמוד בציפיות שלנו, הוא תמיד ישאר מרוחק ומנותק מאתנו ובצדק…איזה ילד רוצה שישפטו ויבקרו אותו?

כל ילד, פנימי או חיצוני…ולמעשה כל אדם, זקוק להקשבה כנה כמו לאוויר לנשימה.

כאשר אנו לומדים את נושא ההקשבה הכנה לעומק באופן מעשי, אנו מגלים שיש לה שלושה מימדים עיקריים: הקשבה לרגשות ולתחושות, הקשבה לצורך הרגשי העמוק (הבקשה הפנימית שלנו) והקשבה לסיפור המחשבתי שאנו מספרים לעצמנו.
זהו לא המקום להרחיב את הדיבור על כך מכיוון שמדובר בנושא רחב מאוד, אבל אפשר לתת דוגמה אחת להבהרה:

ייתכן לדוגמה שברגע נתון כלשהו, הרגש שלנו הוא פחד ועצב, הצורך הרגשי (הבקשה) שלנו הוא באישור ובטחון והסיפור שאנו מספרים לעצמנו במחשבות שלנו הוא שאף אחד לא מבין אותנו.

הקשבה כנה לעצמנו מאפשרת לנו לשים לב לשלושת ההיבטים החשובים האלה של החוויה שלנו ובכך לתת לעצמנו תחושה של נוכחות אוהבת חסרת מאמץ שמחזירה את האמון אל ביתינו הפנימי – אמון פנימי שמאפשר לנו להצליח בכל תהליך של שינוי.

2. הצטרפות מאשרת

לאחר שהקשבנו לילד שבנו באופן כנה נפתחת האפשרות לתת לו תחושה של הצטרפות – תחושה של ביחד. התחושה הזו היא האישור שאנחנו נותנים לעצמנו להרגיש את מה שאנחנו מרגישים כבר כעת.

לדוגמה: אם הקשבנו לעצמנו וגילינו שאנחנו מרגישים פחד וצורך בבטחון, אנחנו רוצים פשוט להרשות לעצמנו להרגיש את הפחד והצורך הזה בבטחון מבלי לנסות לשנות או “לעשות משהו עם זה”.

ישנן אינסוף דרכים לתת אישור ולהצטרף אל הילד שבנו. כל אחד מאתנו יכול ללמוד את הדרכים הייחודיות שלו לתת אישור ולהצטרף אל עצמו. זהו צעד משמעותי ביותר לכל תהליך של גמילה, שינוי הרגלים או התפתחות אישית בכלל.

חישבו על כך לרגע: אם יש מישהו שבאמת באמת מקשיב לנו בכנות, מאפשר לנו לבטא את הרגשות שלנו, נותן לנו אישור, מצטרף אלינו ומסכים פשוט להיות איתנו ביחד בכל מה שאנחנו כבר מרגישים…באיזו קלות הלב שלנו יפתח לאדם כזה?

באיזו קלות נרגיש בנוח עם אדם כזה? באיזו קלות נרגיש אהובים ובאיזו קלות נרצה לשתף פעולה עם אדם כזה?

בדיוק באותו אופן, גישה אל מקור האנרגיה המשמעותי שלנו – הילד הפנימי שבנו, מתאפשרת בקלות, בנעימות וללא כל מאמץ כשאנו מסכימים לתת לעצמנו את ההקשבה הכנה, האישור ותחושת הביחד שאנו כל כך זקוקים לה.

3. נאמנות מעשית

לעיתים קרובות, שני השלבים הראשונים מספיקים לגמרי. רוב הזמן הצורך הרגשי העמוק שלנו הוא בהקשבה כנה והצטרפות מאשרת.

ב99% מהמקרים אין צורך בשום דבר נוסף כדי לאפשר לעצמנו חיבור ואחדות עם העולם הרגשי שלנו – חיבור שמחזיר את האמון הפנימי הביתה אל הלב שלנו ומאפשר לנו להינות ממקור האנרגיה העצום שהוא העולם הרגשי התת מודע שלנו ולהצליח בכל תהליך של גמילה, שינוי הרגלים או הגשמה עצמית.

ובכל זאת, לפעמים נדרש שלב נוסף שאני קורא לו “נאמנות מעשית”. אסביר אותו בדוגמה פשוטה:

נניח למשל שיש לי ילד שמביע קושי ומצוקה וכהורה טוב ואוהב אני מקשיב לו בכנות ומגלה שהוא סובל מכאב פיזי כלשהו ומרגיש פוחד וחוסר בטחון. לאחר שהקשבתי לו, אני מצטרף אליו ומאשר את הצורך הרגשי שלו – נותן לו תחושה שזה ממש בסדר לפחד ושאנחנו יחד ואני מקבל אותו כמו שהוא. כל זה נפלא והילד מרגיש אהוב והרבה יותר רגוע, אבל הכאב הפיזי עדיין נמצא שם ולכן השלב הבא יהיה נאמנות מעשית – לחפש מענה או מרפא לכאב הפיזי של הילד.

ייתכן שאצליח למצוא מרפא וייתכן שלא, אבל התחושה של הילד שלי תהיה שיש לו הורה אוהב קשוב, מאשר ונאמן שמנסה למצוא מענה לצורך שלו באופן מעשי.

ובינינו, מה עוד אפשר לבקש מאדם כלשהו?

אם מישהו מקשיב לי בכנות, מצטרף אלי ונותן לי תחושה שאנחנו ביחד, שזה בסדר להיות כל מה שאני ואפילו מנסה למצוא מענה פיזי לצרכים שלי…מה עוד אפשר לבקש?

זוהי אהבה או יחס אוהב. זהו משולש האהבה הפנימי שבעזרתו אפשר להצליח בכל תהליך של שינוי הרגלים, גמילה והגשמה עצמית.

מדוע?

מכיוון שכאשר מתקיימת בנו אהבה מודעת כזו, האמון הפנימי שלנו בעצמנו הולך וגדל. האמון הפנימי שלנו הוא התחושה של הילד הפנימי שיש לו הורה פנימי אוהב, קשוב ונאמן.

מתוך אמון פנימי אמיתי (להבדיל מאמונה כלשהי), הדרך לכל שינוי וריפוי היא קלה, טבעית ואפילו מהנה.

זוהי צמיחה אישית אמיתית, זהו הריפוי וזוהי הדרך הכנה, המדוייקת והאותנטית ביותר לממש את עצמנו בכל מישורי החיים.

משולש האהבה הפנימי שמאפשר הצלחה בכל תהליך שנרצה לעבור

מלכודת ההתלהבות הראשונית

ישנה נקודה אחת שמהווה מכשול קלאסי ונפוץ מאוד לכל תהליך של גמילה, שינוי הרגלים והגשמה עצמית. נקודת המכשול הזו יכולה להגיע תוך פרק זמן שנע בין שעות בודדות לשבועות ואפילו חודשים מתחילת התהליך.

אני קורא לנקודה הזו “מלכודת ההתלהבות הראשונית”. בואו נבין ביחד מה קורה למעשה כשאנחנו יוצאים לדרך של שינוי כלשהו בחיינו.

זכרו שנקודת המפתח לאורך כל הדרך היא אמון פנימי. אמון פנימי שלנו בעצמנו (ולא אמונה במשהו), אמון פנימי באהבה מעשית ובלתי מתפשרת שלנו לעצמנו – אהבה שבאה לידי ביטוי בהקשבה כנה, הצטרפות מאשרת ונאמנות מעשית לאורך כל הדרך.

כדי להינות מחיים נטולי מאמץ ומהגשמה עצמית אמיתית, אנו חייבים לתת לילד הפנימי שלנו את התחושה הכנה שהוא מספר אחד עבורנו. שאין לנו ולא יהיה לנו שום דבר חשוב יותר מהאהבה העצמית הזו.

ילדים זקוקים לבטחון הזה…זכרו כמה חשוב היה לכם בילדותכם להרגיש שהאהבה של הוריכם אליכם תתקיים ללא תנאים. זכרו כמה מפחיד, מכווץ וכואב זה היה כשנוכחתם לדעת שיש תנאים לאהבה הזו או שההורים כלל לא שמים לב אליכם ועסוקים בדברים “חשובים יותר”.

אנו זקוקים לאמון הפנימי הזה כאוויר לנשימה ועבור רובנו, האמון הפנימי הזה לא התקיים במשך שנים רבות.

אז עכשיו אנחנו מחליטים לצאת לדרך חדשה. אחנו מחליטים לשנות את חייינו ולנסות לחיות נכון יותר, בריא יותר ולהגשים את עצמנו. הילד שבנו חווה פחד והתרגשות בו זמנית, הוא כמו מציץ מהפינה שלו ובודק…האם יש פה הזדמנות אמיתית לאהבה?

ייתכן שתבחילת התהליך נחווה התרוממות רוח, תקווה ואמונה מחודשת…אנו כאילו נותנים יד לילד שבנו ומבטיחים לו שעכשיו יהיה טוב יותר, שהנה אנחנו הולכים להינות ביחד…לרוץ ביחד…שיהיה כיף…שתחושת הביחד תחזור אלינו. והילד נוטה להאמין…הוא מתחיל לשתף פעולה ומאפשר לנו לגייס אנרגיה פנימית ולהתחיל בשינוי המיוחל.

אבל לרוב, די מהר אנחנו מתחילים להתלהב…להתלהב מכך שהנה אנחנו עושים שינוי, ויחד עם ההתלהבות הזו מופיע פחד גדול…פחד מאכזבה, מכשלון, מכאב…והרגשות האלה, הם רגשות ילדיים לגיטימיים…אבל מה אנחנו עושים איתם?

לרוב, מתוך רצון עז לשמר את ה”הצלחה”, אנו מדחיקים, מתעלמים ומנסים להשתיק את הקולות הילדיים האלה בתוכנו…וזה מחזיר אותנו אל נקודת ההתחלה.

כאן הילד שבנו כמו מגלה שהוא מרומה. שהבטחנו לו שנהיה ביחד, שתהיה אהבה ושיהיה כיף…והנה כשהוא מפחד…אנחנו נוטשים אותו לטובת קולות של “חשיבה חיובית” שאומרים לנו שצריך לחשוב חיובי, להתמקד במטרה ולהתעלם מהרגשות שלנו.

והילד החמוד הזה שבנו פשוט מתאכזב ומכבה את הברז הפנימי. הוא מתכווץ ובקלות רבה גורם לנו לגלוש חזרה אל ההרגלים הישנים שלנו…אל הסיגריה, אל הסם, אל האוכל המשמין, אל צפייה בטלוויזיה, אל תסכול, חרדה ודכאון וכל אותם מקומות מוכרים ו”נוחים” שחיינו סובבים סביבם.

לפחות שם הוא לא יתאכזב. את המקומות האלה הוא כבר מכיר…לא שנעים שם, אבל לפחות לא מבטיחים לו הבטחות ואז נוטשים אותו בפעם המי יודע כמה…זה פשוט כואב מידי.

להצליח בקלות ובהנאה בכל תהליך של שינוי בחיים

בואו נסכם לרגע את מה שנאמר עד כה בארבע נקודות פשוטות וברורות:

1. כדי להצליח בקלות ולאורך זמן בתהליך של גמילה, שינוי הרגליים או הגשמה עצמית, עלינו להיות מחוברים למקור האנרגיה העיקרי שלנו – העולם הרגשי התת מודע שלנו (הילד הפנימי).

2. כדי שהחיבור הזה יתאפשר כל שעלינו לעשות הוא ללמוד לתת לעצמנו אהבה מוחשית. אהבה שכוללת שלושה היבטים מרכזיים  – הקשבה כנה, הצטרפות מאשרת ונאמנות מעשית.

3. לאורך הדרך חשוב להיות ערים לנקודת הכשל – “מלכודת ההתלהבות הראשונית” ולוודא שאנו לא נוטשים את הילד שבנו או במילים אחרות לא מדחיקים או מתעלמים מרגשות של פחד, חוסר בטחון, חוסר אמון, עצב וכעס אלא דווקא מפנים להם אוזן קשובה, נאמנה ואוהבת.

4. העקרון היסודי שהוא נטול “שיטות”, פטנטים, גימיקים וקיצורי דרך שלא באמת עובדים ושמאפשר לנו להצליח בכנות וליצור שינוי אורגני בחיים הוא:

ללכת יד ביד עם הילד הפנימי שלנו לאורך כל הדרך 

כשאנו לומדים את הנקודה הזו באופן מעשי ויומיומי, חיינו עולים באופן טבעי על מסלול של צמיחה, התפתחות ומימוש עצמי טבעי ואוהב.
מבחינתי, זהו תמצית המסע לריפוי, התפתחות וצמיחה אישית. זהו מסע מרתק, דרך של ריפוי והתרחבות פנימית כנה ועמוקה.

האמת העמוקה לגבי הכחשה, אשמה וקורבנות

כל חיינו, מתחת לפני השטח, אנו מזינים את עצמנו ללא הרף במשאב יקר ערך – תחושת נחמה. נחמה היא ההזנה הרגשית ההכרחית לחיינו המאפשרת לנו לחיות ולהתמודד עם מצבים רגשיים קשים. מפגש מודע ופשוט עם מנגנוני הנחמה הפנימיים מאפשר לנו לנוח באמת, לחוות שלווה אמיתית, הקלה משמעותית וריפוי רגשי עמוק, קל וחסר כל מאמץ המוביל לחיים של נחת, שמחה ואהבה.

על פני השטח של חיינו, אנו חווים לא מעט מצבים רגשיים לא נעימים – מתחים, דאגות, תחושות של תסכול, בדידות, כעס, חרדה, יאוש וחוסר אונים בתחומים שונים של חיינו. מתחת לפני השטח קיימים בנו מנגנונים רגשיים שמניעים את דפוסי האישיות שלנו – אותם דפוסי חשיבה ורגש שמייצרים את המצבים הרגשיים הלא נעימים בחיינו ומביאים קושי אל חיינו ואל מערכות היחסים שלנו.

במאמר הזה אני רוצה לשתף אתכם בתובנה עמוקה, פשוטה ומרפאה להפליא שמאפשרת להביא ריפוי ושחרור לדפוסי האישיות שלנו ולכל סוגי הסבל ואי הנוחות שאנו חווים בחיינו. תובנה שהיא לא רק מפתיעה ומדוייקת אלא קלילה, חסרת מאמץ ואפילו…מצחיקה 🙂

מה קרה לנו בילדות וממשיך לקרות גם היום

באופן טבעי, באנו אל העולם הזה בציפיה מובנית לאהבה שלמה. כתינוקות, הציפיה והצורך הקיומי שלנו היו באהבה וקבלה מושלמת ללא תנאי. במילים אחרות, זה היה ברור לנו ללא כל צל של ספק שבאנו לכאן כדי להיות אהובים, כדי שהצרכים הרגשיים שלנו בנוחות, חיבה, קרבה אנושית, ערך עצמי, בטחון, ביטוי וייחודיות יתממשו וימולאו במלואם באופן טבעי.

כמובן שכתינוקות וכילדים לא היינו מודעים לכך, אבל הציפיה הטבעית הזו להיות אהובים לחלוטין היא הצורך הרגשי הבסיסי שלנו כבני אדם. אבל מה קרה כשהגענו לעולם הזה? האם הציפיה הבסיסית שלנו נענתה?

לרוב, לצד חוויות חיוביות ונעימות, כל אחד ואחת מאתנו חווה אכזבה הדרגתית ועמוקה בילדות. אכזבה שכילדים, לרוב לא היינו מודעים אליה. שוב ושוב חווינו כאב ופחד כשהצורך העמוק שלנו באהבה ללא תנאי נתקל בהתעלמות, התנגדות, כעס, חוסר הבנה, חוסר הקשבה ובמקרים רבים גם בהתעללות פיזית ונפשית. כל זה קרה לא בהכרח כי ההורים שלנו לא אהבו אותנו, אלא כי גם הם בדיוק כמונו לא למדו לתת מענה אמיתי לצרכים הרגשיים שלהם ובמקרים רבים פשוט לא ידעו לתת לנו את המענה הרגשי הנכון עבורנו.

הפחד ההישרדותי שמתוכו גדלנו רובנו, התקופות הקשות שההורים שלנו עברו… כל אלה משתקפים היטב באותה תחושת החמצה קיומית שחיה בלב כולנו. תחושה שהפכה עם השנים לאמונת בסיס לא מודעת. אמונה שבמילים פשוטות אפשר לתרגם אותה כ – אין אהבה אמיתית בעולם הזה.

אגב, כשאני אומר אהבה אמיתית אני מתכוון לאהבה היחידה שהיא אמיתית – אהבה ללא תנאים, אהבה שהיא האפשרות להרגיש שזה בסדר גמור להיות בדיוק כפי שאני עכשיו, שאין תנאים להיותי בעולם הזה, שאין צורך “להשתפר”, “להתגבר” או להוכיח את עצמי כדי להיות ראוי לכל האהבה שבעולם.

לחלקנו, ואני מוכרח להודות שלעיתים קרובות גם לי, הרעיון של אהבה ללא תנאים נשמע מוזר ומופרך…מה? הייתכן שאני כמו שאני ראוי לאהבה? שמותר לי לנוח? שמותר לי להתרווח ולקבל אהבה בלי לעבוד קשה ולהוכיח את עצמי כל הזמן?
הייתכן שמותר לי לקבל את עצמי? לרובנו הרעיון הזה נשמע לא מציאותי…וזה רק מראה עד כמה עמוקה האכזבה שחווינו כילדים.

איך מתמודד ילד עם האכזבה העמוקה בילדות?

לפני הכל אני רוצה להבהיר שרובנו התרגלנו לחשוב על אהבה כעל ערך מוסף – משהו שבא אחרי הישרדות, בטחון כלכלי ועוד. למעשה, עבור ילד אהבה היא הצורך ההישרדותי ההכרחי היחיד. אין עוד כח בעולם שמאפשר לילד לחיות בשלווה ולגדול באופן הרמוני למעט אהבה מוחשית.

ברמה הנפשית, אהבה עבור ילדים וגם עבורנו כמבוגרים היא הזנה בסיסית והכרחית לא פחות ממזון. ילדים שלא מקבלים מספיק אהבה בילדות נוטים לפתח בהמשך חייהם קשיים רגשיים, דפוסי חרדה ודכאון, התמכרויות ובמקרים קשים יותר הפרעות נפשיות שונות שיכולות להקצין עד כדי התנהגות אלימה, חוסר תפקוד וחוסר עניין בחיים עצמם. ואגב אני לא מדבר כאן על מקרים קיצוניים…במידה כזו או אחרת כולנו מכירים את התופעות האלה בחיינו.

בימינו זהו סוד גלוי שאהבה בילדות מכתיבה באופן משמעותי ביותר את תפיסת עולמנו ואת הקשיים עמם נתמודד כמבוגרים. אז איך התמודדנו עם הכאב והאכזבה שחווינו בילדות? איך ניחמנו את עצמנו?

הדבר היחיד שילד לא יכול באמת להאמין בו הוא שההורים שלו, שמהווים עבורו את כל העולם, לא אוהבים או לא יודעים לאהוב אותו באמת. המציאות הזו היא מרה מידי עבור כל ילד…היא בלתי ניתנת לעיכול. הבשורה הזו, שאין לילד הורים שיודעים לאהוב אותו באמת, כל כך קשה ומכאיבה עד שכילדים למדנו באופן לא מודע לנחם את עצמינו בסיפורים.

היכולת הזו לנחם את עצמנו בסיפור פנימי באופן לא מודע, הפכה להיות הטבע שלנו והטבע שלנו הוא תמיד אהבה עצמית ללא תנאים. למעשה היכולת לנחם את עצמנו בסיפורים פנימיים היא המעשה הכי חכם והכי אוהב שיכלנו לעשות כילדים כדי לאפשר לעצמנו לחיות במידה כלשהי של בטחון גם אם הוא בטחון לא נוח ולא נעים.

עם השנים, מנגנוני הנחמה הפנימיים שלנו הפכו לחלק עצום ממה שאנו קוראים לו היום – האישיות שלנו. ואני רוצה להבהיר מראש: מנגנוני הנחמה הפנימיים שלנו הם אוהבים, חכמים ומדוייקים לחלוטין גם אם הם נראים לנו כמקור לכל הסבל ולכל הבעיות שלנו.

במבט מעמיק וכנה אנו מגלים שלנחם את עצמנו בסיפור פנימי, זה מעשה אוהב ומושלם ואין צורך לשנות בו דבר…אך בואו לא נקדים את המאוחר 🙂

להזין את עצמנו בנחמה…זה כל הסיפור

מנגנוני הנחמה הפנימיים – הזנה רגשית הכרחית

אז מה הם מנגנוני הנחמה הפנימיים שלנו?
מתוך מפגש עמוק וכנה עם עצמי ומתוך ניסיון בליווי וטיפול במאות אנשים שעברו איתי תהליכי ריפוי רגשי, צמיחה אישית והתעוררות פנימית, גיליתי שישנם שלושה מנגנוני נחמה פנימיים בסיסיים שמתקיימים בכולנו:

הכחשה – זוהי היכולת שלנו להתעלם, להדחיק, להמנע ולא לראות את מה שאנו מרגישים באמת. מנגנוני ההכחשה שלנו מתחילים בכיווץ הנשימה, ביצירת מתח בשרירים מסויימים והסתת תשומת ליבנו מנושאים רגשיים שונים או במילים אחרות – אטימות רגשית. כדי לתחזק את מנגנוני ההכחשה שלנו אנו יכולים לספר לעצמנו ש”הכל בסדר”, לנסות להיות “אופטימיים”, לומר לעצמנו ש”זה לא חשוב”, להתמכר לפעילויות שונות כמו אכילה רגשית, צפייה בטלוויזיה, עישון, סמים, עיסוק במיניות ועוד. 

בבסיס כל מנגנוני ההכחשה שלנו נמצא הסיפור הפשוט ש”זה לא קורה לי”. אפשר לדמיין את הילד הפנימי שבנו מספר לעצמו שוב ושוב שהוא לא ננטש, שהוא לא נפגע, שהוא לא חווה חוסר באהבה ושבעצם אין שום בעיה.

ההכחשה הזו, היא הדרך שלנו לייצור תחושה מינימלית של בטחון כדי שנוכל להמשיך לחיות ולא לקרוס אל תוך אותו כאב נורא ובלתי נסבל של בדידות קיומית. כשאני נתקל במנגנוני הכחשה אצל אנשים, אני רואה את האהבה העצמית העצומה שנמצאת בבסיס הדפוס הזה.

אני לעולם לא מנסה לגרום לאדם להתעמת בכח עם מה שהוא מכחיש אלא מלווה אותו ברכות למפגש כנה ואוהב עם מנגנון ההכחשה עצמו. המפגש הכנה הזה כבר עושה את כל העבודה, כפי שאסביר בהמשך.

אשמה – אשמה היא עוד דרך נפלאה שלנו לספר לעצמנו שבעצם, הכל בסדר. אתם וודאי מתפלאים לקרוא את השורות האלה…באופן טבעי תתהו – “אבל אשמה דווקא גורמת לי להרגיש לא בסדר עם עצמי, אז איך בדיוק היא משרתת אותי?” – תהייה מובנת לגמרי.

כדי להבין איך אשמה מנחמת אותנו, בואו נחזור שוב אל אותו הילד שחווה חוסר באהבה מצד הוריו בילדות. כפי שציינתי קודם, הדבר היחיד שילד (וגם אדם מבוגר) לא יכול להתמודד איתו הוא ההכרה בכך שההורים שלו (שמהווים בילדות את העולם כולו) לא אוהבים או לא יודעים לאהוב אותו.

כדי להמנע מהתסריט האיום הזה, אנו לומדים “לקחת אחריות” ולהאשים את עצמנו. הסיפור שאנו מספרים לעצמנו כאן הוא ש”זה לא שההורים לא אוהבים אותי, אלא זה אני שלא בסדר. אני לא ראוי לאהבה. ההורים שלי אוהבים אותי ואני הוא זה שלא יודע לקבל אהבה – אני הבעיה ולא הם”.

למרות שעל פני השטח זה יכול להשמע מוזר, בעומק העולם הרגשי שלנו יש בכך היגיון מושלם. כילדים אנו לא יכולים להאשים את ההורים שלנו, ההורים הם אלה שמקיימים, מזינים ומלווים אותנו מרגע כניסתנו אל העולם הזה.

כדי לנחם את עצמנו אנו יכולים לספר לעצמנו שאנחנו בעצם אלה שלא ראויים לאהבה, לחיות בתחושה תמידית של “אני לא בסדר”, “אני עדיין לא מספיק טוב” או “אני לא ראוי לאהבה, יחס, אהדה, חיבה, תשומת לב”…”הכל באשמתי” (נשמע מוכר?).

דפוסי האשמה הפנימיים שלנו הם נחמה עמוקה המאפשרת לנו לחיות, גם אם לא בנוחות ולא באושר, אך להמשיך לחיות בתחושה של נחמה מסויימת. גם אם על פני השטח אנו מספרים לעצמנו שאנו רוצים להרגיש טוב עם עצמנו, לקבל את עצמנו ולהיות “חופשיים”, האמת העמוקה היא שאנו זקוקים לתחושת האשמה כמו לאוויר לנשימה.

כלל פשוט הוא שכל עוד אנו מספרים לעצמנו שאנו רוצים להרגיש טוב יותר, להיות משוחררים מאשמה, אנו ממשיכים מתחת לפני השטח לקיים את אותו דפוס שמספר שוב ושוב באינספור דרכים יצירתיות שאנו עדיין לא מספיק טובים, אשמים ולא ראויים לאהבה בדיוק כפי שאנחנו.

גם במקרה הזה מדובר במנגנון של אהבה טהורה וכשאני פוגש את המנגנון הזה אצל אדם שבא אלי לעבור תהליך של ריפוי רגשי, אני לא מנסה לשכנע אותו לשנות את הדפוס הזה אלא רק מעודד אותו ברכות לראות את עצם קיומו של הדפוס ואת הדרכים בהן הוא ממשיך לקיים אותו בכל רגע חדש.

קורבנותעוד מנגנון נחמה מושלם. בבסיס דפוס זה אנו בעצם מספרים לעצמנו שיש גורם אחר “הגורם המקרבן” שגורם לכך שאנו לא מרגישים אהובים או לא נמצאים במקום שבו אנו רוצים, אמורים או צריכים להיות. כמו במקרה של אשמה, גם כאן בסיפור הנחמה העמוק שלנו, אנו מספרים לעצמנו באופן לא מודע שבעצם ההורים אוהבים אותנו אבל יש גורם אחר שמונע מאתנו להרגיש אהבה.

היצירתיות האינסופית שלנו מאפשרת לרקום אינסוף סיפורי קורבנות. אנו יכולים לספר לעצמנו שאנו קורבנות של הסביבה, של המדינה, של החברה, של נסיבות החיים, של מצב בריאותי כלשהו, של בני הזוג שלנו, של אלוהים, של הגורל, של הבוס בעבודה, של המצב הכלכלי, וגם של איכות מסויימת בתוכנו (לדוגמה חוסר בטחון, חוסר מודעות, בלבול, פחד, מחשבות כלשהן וכדומה) ואפילו של ההורים שלנו, אלא שכמבוגרים אנו לא מאשימים את אותם ההורים שחווינו בילדות. ההורים שחווינו בילדות שמורים עמוק בתוכנו במקום מיוחד ולא מודע שהוא נקי מאשמה.

ייתכן שלאחר קריאת שורות אלה אתם מרגישים התנגדות או בלבול. מה שאני מציג כאן יכול להשמע מהפכני  – הרי כולנו התרגלנו לחשוב שהכחשה, אשמה וקורבנות הם בעיה, הם מכשול והם העניין הלא פתור שלנו. במובן מסויים זה נכון, מנגנוני הנחמה שלנו הם מאוד לא נעימים ומצריכים מאתנו מאמץ והשקעת אנרגיה תמידית אבל מצד שני הם מאפשרים לנו להמשיך לחיות. הם מספקים לנו את תחושת הבטחון והנחמה הבסיסית שאנו זקוקים לה כאוויר לנשימה והכל קורה מתחת לרדאר המודעות שלנו.

לראייה, בחנו את עצמכם כעת בכנות – כמה מהאנרגיה המנטלית שלכם – מהמחשבות שלכם, מבטאות מנגנונים של הכחשה, אשמה וקורבנות? גם אם לא באותן מילים, איזה אחוז מהמחשבות שלכם מספרות ש”זה לא קורה לי”? ש”משהו עדיין לא בסדר בי”? ש”מישהו או משהו אחר אחראי למצב הלא נעים שלי”?

אם נבחן בכנות נגלה שרוב המחשבות שלנו מבטאות באופן מושלם את שלושת מנגנוני הנחמה – הכחשה, אשמה וקורבנות. אם נחשוב לרגע גם על האנשים הקרובים אלינו, נשים לב שגם הם עוסקים במידה רבה בשלושת דפוסי הנחמה הפנימיים האלה.

אבחנה מעניינת נוספת היא ששלושת מנגנוני הנחמה האלה מזינים אחד את השני ויוצרים רצף מחשבתי. לדוגמה – אנו יכולים לספר לעצמנו שאנו קורבנות של תחושת האשמה שלנו, להתכחש לקורבנות שלנו ולהאשים את עצמנו על ההכחשה שלנו…וחוזר חלילה.

כמה שאנחנו יצירתיים…אנחנו יודעים לנחם את עצמנו באופן מושלם ולאחוז בסיפורים שלנו תמיד.

אפילו כשנדמה לנו שהכחשה, אשמה וקורבנות הם הגורם היחיד לייסורים שלנו, חישבו על האלטרנטיבה: מבחינת המקום הילדי והלא מודע שלנו, לא לספר לעצמנו את הסיפורים האלה זה כמו לקרוס לתוך בור אפל ללא תחתית וזו הסיבה שבפועל אנו נאחזים בהם בכל כוחנו בלי שכלל נבין מדוע.

גם אם שקעת בעבר בדכאון עמוק או חרדה קשה, דע לך שכל עוד סיפרת לעצמך סיפור של הכחשה, אשמה או קורבנות, מעולם לא וויתרת על עצמך באמת.

מנגנוני הנחמה הם מושלמים

הנקודה החשובה ביותר להבנה היא זו: מנגנוני הנחמה שלנו הם מושלמים ולא זקוקים לשום שינוי. על פני השטח אנו מספרים לעצמנו שאנו רוצים להיות מאושרים ולהרגיש טוב, אבל ההיגיון ההישרדותי הילדתי העמוק שבנו מבין דברים אחרת.

למעשה הסיבה לכך שאנו מחפשים מצב “טוב” יותר מהנוכחי או במילים אחרות – מספרים לעצמנו שמשהו עדיין לא מספיק טוב בחוויה שלנו, היא שאנו מופעלים באופן לא מודע מתוך אותם מנגנונים של נחמה פנימית.

המנגנון ההישרדותי הילדתי ממשיך לנהל את חיינו כל עוד אנו לא מודעים אליו. אלה אמנם לא יהיו חיים מאושרים ונוחים, אך אלה יהיו חיים. כדי להבהיר את הנקודה הזו, אפשר לנסח זאת כך:

יש רק דבר אחד שגורם לאדם לעשות משהו לא נעים – פחד הישרדותי

בשם ההשרדות בני אדם יכולים לעבור קשיים עצומים, להתמודד עם כאב פיזי ונפשי עצום ולחיות בתנאים של צמצום וסבל נורא…הכל כדי לשרוד. כמבוגרים אנו נוטים להתעלם ולזלזל בפחד הקיומי העמוק שמנהל אותנו ושוכחים לשים לב שעבור הילד הפנימי שלנו, אהבה היא הזנה הכרחית והחוסר באהבה בילדות מניע אותנו לאחוז באופן מוחלט ומושלם במנגנוני הנחמה הפנימיים שלנו.

היש מעשה אוהב יותר מזה? היש מעשה אמיץ יותר מזה? כילדים וגם כיום אנו גאונים מדהימים ביכולת שלנו לספר לעצמנו סיפור פנימי של נחמה ולשלם על כך בקושי וכאב רב במשך כל חיינו. עד כדי כך אנו אוהבים את עצמנו ולא מוותרים על עצמנו אפילו לרגע אחד.

אבל מה עושים עם זה?

ובכל זאת נשאלת השאלה הבלתי נמנעת – אבל מה עושים עם זה? איך מפסיקים להתנהל מתוך מנגנוני הנחמה הפנימיים שלנו?

הרי זה לא נעים, זה כואב, זה לא נוח ולא עוזר לנו להתקדם בחיים ולהגשים את עצמנו. כל כך הרבה תורות רוחניות וגישות פסיכולוגיות וטיפוליות מדברות על “לשתחרר מקורבנות ואשמה”, “להפסיק להתכחש”, “להסתכל לאמת בעיניים”.

נכון, להתנהל מתוך מנגנוני הנחמה שלנו זו בהחלט לא חוויה נעימה. וכאן בדיוק מתגלה אמת פשוטה ומדהימה. אמת שמכילה בתוכה את כל הריפוי שאנו באמת זקוקים לו. ריפוי שהוא כל כך קל, פשוט וגאוני שזה מצחיק לחשוב שלא שמנו לב אליו.

ראייה היא אהבה

אם אנו מבינים שדפוסי הנחמה הפנימיים שלנו הם מנגנון הישרדותי ילדי שמאפשר לנו להתקיים בעולם הזה מבלי לקרוס אל תוך יאוש מוחלט, אנו מבינים גם שכל ניסיון לשנות, להפסיק או למחוק בכח את המנגנונים האלה יהיה משול לניסיון לקחת מאדם טובע בלב ים את גלגל ההצלה שבו הוא אוחז. כל ניסיון כזה יהיה חוויה של אלימות, של פגיעה ושל כיווץ פנימי.

כל ניסיון כוחני או מניפולטיבי לשנות את מנגנוני הנחמה הפנימיים שלנו נידון מראש לכישלון. בנקודה זו נופלים מטפלים רבים וגישות טיפוליות ורוחניות שונות. דווקא מכיוון שאנו יכולים לזהות ולראות את מנגנוני הנחמה הפנימיים שלנו יחסית בקלות, קל מאוד ליפול במלכודת של הניסון לשנות אותם בכח.

כדי להמנע מהמלכודת הזו כדאי לנו לבחון את המניע שלנו. למשל – אם אנו מזהים מנגנון של קוברנות ואשמה בתוכנו ומנסים לשנות אותו בכח, הרי שהניסיון הזה עצמו מונע מתוך אשמה – כלומר אנו עדיין מאמינים שהדפוסים שלנו הם לא מספיק טובים כפי שהם.

וכמובן שלא ניתן לפתור אשמה או קורבנות על ידי אשמה. כולנו נוטים ליפול במלכודת הזו של לנסות לשנות מנגנון פנימי בתוכנו בזמן שאנו בעצם מונעים ומופעלים לחלוטין מתוך אותו המנגנון עצמו בלי לשים לב. נדרשת כאן ראייה מדוייקת של המניע שלנו.

אבל האם נדרש עוד משהו חוץ מראייה? האם נדרשת פעולה כלשהי?

זוהי האמת המדהימה שאני מגלה: שום פעולה לא נדרשת מכיוון ש…

עצם הראייה שלנו את המנגנונים הפנימיים שלנו משחררת אותם בלי שום מאמץ או מאבק

 אני חוזר שוב: עצם היכולת שלנו לראות את מנגנוני הנחמה הפנימיים שלנו בכנות וללא ניסיון לשנות אותם – משחררת אותנו מהם ללא שום מאמץ.

מדוע? מכיוון שברגע שאנו רואים את עצמנו כפי שאנחנו ולא מנסים לשנות דבר – אנו כבר חופשיים מהניסיון לשנות. נשמע פשוט? זה באמת פשוט…פשוט עד כדי כך שזה מצחיק.

הנקודה הזו שבה אני רואה את עצמי, כולל כל מנגנוני הנחמה הפנימיים שלי בלי לנסות לשנות דבר…בנקודה הזו אני כבר חופשי מהם בלי לעשות דבר.

זוהי הנקודה הפשוטה והמרפאה ביותר וזוהי האמת העמוקה – ראייה אמיתית היא אהבה.

היכולת לראות אותי כפי שאני באמת, משחררת אותי מהמנגנונים הפנימיים שלי כי כשאני רואה אותי, אני כבר כל האהבה וכל הנחמה שאני זקוק לה.

אפשר להסביר זאת גם כך: אנו זקוקים בכל רגע להזנה רגשית ונפשית. בעוד שמזון פיזי – אוכל, נדרש לגוף במרווחי זמן, הזנה רגשית-נפשית חייבת להנתן בכל רגע מחדש. ההזנה הזו יכולה לבוא משני מקורות:

1. מתוך מנגנוני הנחמה הפנימיים שלנו

2. מתוך ראייה ישירה שלנו את עצמנו ללא מאמץ או ניסיון לשנות דבר

ממש כמו במטוס, אחד מהשניים חייב להתקיים: או טייס אוטומטי או טייס אנושי אמיתי. האופציה השלישית היא התרסקות.

מגנגנוני הנחמה המושלמים שלנו הם הטייס האוטומטי שלנו שדואג לכך שמבחינה רגשית תת מודעת, נוכל לשרוד. הבשורה הנעימה היא שבכל רגע נתון אנו יכולים ללא כל מאמץ להחליף את הטייס האוטומטי שלנו בטייס אנושי אמיתי שהוא – אנחנו עצמנו, ולנווט את החיים שלנו באהבה ובחוכמה בהתאם לצרכים שלנו.

וכל זה קורה ללא מאמץ, ללא מאבק, ללא ניסיון לשנות דבר בכח. כל זה קורה מתוך מנוחה, בחווית הרגע הזה, בפשטות, בכנות ויותר מהכל…באהבה.

לראות זה קל

אם שרדתם את המאמר הזה עד כאן ואתם מרגישים את דבריי ומתחברים למהות שאני מדבר עליה, אל אותה אהבה עצמית חסרת תנאים שתמיד קיימת בנו בין אם בצורת מנגנוני הנחמה הפנימיים שלנו – הכחשה, אשמה וקורבנות, ובין אם בצורת ראייה ישירה ואוהבת שלנו את עצמנו שמשחררת אותנו מהסבל והכאב שאנו חווים, ייתכן שאתם תוהים – “אבל איך אני לומד לראות את עצמי באמת וללא מאמץ”?

עבור רובנו “לראות את עצמי באמת”, נשמע כמו משימה קשה לא פחות מטיפוס על האוורסט. אבל הרשו לי להרגיע אתכם…לראות את עצמי זה קל…כל כך קל שזה לא נתפס. הרי זה קורה כבר כעת…

האמת היא שכל מה שאנו רואים אי פעם זה את עצמנו.

כל מה שנשאר לנו זה להסכים לראות את מה שאנו כבר רואים. אין בכך שום מאמץ.

מה אני חווה כעת? ממש עכשיו?

פחד? עצב? כעס? שמחה? יאוש? בדידות? תשוקה?

מה אני מספר לעצמי כעת? שזה לא קורה לי? שאני אשם במשהו? שמישהו אחר עושה לי משהו?

מה המניע האמיתי שלי לספר לעצמי את הסיפור שאני מספר לעצמי ממש עכשיו?

אם כך, אין צורך לשנות דבר…רק לראות ולשים לב. זה הכל 🙂

אפשר לנוח במציאות הזו כי המציאות הזו היא האהבה המושלמת שאנחנו כבר עכשיו.

ואגב… מותר גם לנשום 🙂

המניע הפנימי – מעבר למילים

למרות שכדי לראות את עצמנו באמת לא נדרש שום מאמץ או מאבק, רובנו חיים בחוויה של בלבול פנימי. מה שמבלבל אותנו יותר מהכל הוא הקושי להבחין בין המילים שמהן מורכבות המחשבות שלנו לבין הכוונה או המניע הפנימי שמאחוריהן.

מה שחשוב כשאנו רוצים לראות את עצמנו באמת, זו היכולת הטבעית להבחין בין מילים לכוונה או מניע.

לדוגמה: את אותו משפט כמו “הכל בסדר” ניתן לומר (או לחשוב) כך שהוא יעביר מספר מסרים שונים לגמרי. מה שחשוב זה לא המילים שאנו מעבירים מראשנו אלא התדר, הנימה או הכוונה – המניע הרגשי העמוק שעומד מאחורי המילים האלה.

אמירה של “הכל בסדר” יכולה בטון ותדר מסויים להוות הכחשה מתוך התעלמות, בטון ותדר אחר להוות קורבנות (כשהיא נאמרת בנימה צינית) ובטון ותדר אחר להוות אישור כנה ואוהב לעצמנו.

מה שמשנה בתקשורת הפנימית כמו גם בתקשורת החיצונית שלנו הן לא המילים אלא התדר או המניע הרגשי העמוק מאחוריהן.

כמטפל ומלווה בתהליכי צמיחה, ריפוי רגשי והתעוררות פנימית, תפקידי העיקרי הוא ללוות את האדם שמולי באופן אוהב, חסר מאמץ וכנה לחלוטין אל האפשרות לראות בקלות וללא מאמץ את המניע הרגשי העמוק שנמצא בבסיס מנגנוני הנחמה הפנימיים שלו.

הראייה הזו תמיד מגיעה אל אותו מקום של ריפוי – אנחנו כבר אוהבים את עצמנו, בכל צורה ודרך אפשרית זה בעצם כל מה שאנו אי פעם עושים.

כשהאהבה הזו היא אוטומטית ולא מודעת היא מביאה איתה אינסוף צורות של סבל – דכאון, חרדה, אשמה, חוסר בטחון, בלבול, יאוש, התמכרויות ועוד.

כשאהבה הזאת היא מודעת, כל הריפוי, השחרור והצמיחה מתרחשים מעצמם באופן טבעי, קל, נטול מאמץ ואפילו נעים, משחקי ומשעשע.

הילד הפנימי שבנו רק מחכה לרגע שבו פשוט ננוח ונראה את עצמנו. שמחת החיים שלנו, השלווה שלנו וההגשמה העצמית שלנו בחיים האלה נובעות בפשטות ובקלות מתוך הראייה העצמית הזו.

כך גם השחרור מכל דפוסי הסבל שלנו. בגישת “ללמוד להיות” שבה אני מלווה אנשים בדרכם הייחודית לצמיחה אישית, אני מגלה שוב ושוב איך חרדה, דכאון ודפוסי סבל נוספים הם כלל לא בעיה. ברגע שאנו לומדים לראות ללא מאמץ את האהבה הקיומית שנמצאת בבסיס מנגנוני הנחמה הפנימיים שלנו, תופעות אלה נושרות מעצמן כמו פרי בשל מעץ.

למעשה ריפוי אמיתי לא דורש מאמץ אלא רק למידה של היכולת שלנו לראות את עצמנו בכנות.

ולסיכום זכרו: הכחשה, אשמה וקורבנות הם מנגנונים מושלמים של נחמה פנימית שלא זקוקים לשום שינוי, אלא רק לראייה כנה ונטולת מאמץ.

בהזדמנות זו אני רוצה להודות לשי אור וספרו המצויין “הורות כמעשה ניסים” שעזר לי להעמיק את ההבנה של מבנה הנפש ולהביא ריפוי גדול לעצמי ולאנשים נוספים רבים.

הילד הפנימי – איך לפתח אומץ ולבטוח בעצמך מחדש

אין לי אומץ, אני מפחד, אני פחדן, אני לא אמיץ מספיק – מחשבות שחשבתי כל כך הרבה פעמים בחיי. מחשבות ששמעתי מכל כך הרבה אנשים.
איך לפתח אומץ ואיך זה קשור לילד הפנימי?
הילד הפנימי הוא העולם הרגשי שלנו, הוא המקום שבנו אנחנו זקוקים לבטחון ואהבה.
אבל מה זה אומץ באמת? מה מאפשר להרגיש אומץ באופן טבעי ולא מאולץ?

כדי להבין את זה, אני רוצה לספר לכם סיפור על ילד (או אם תרצו הילד הפנימי) שקראתי לו:
“מה עדיף, לונה-פארק או רופא שיניים?”

ילד שאוהב לונה-פארק

יש ילד אחד שרוצה מאוד ללכת ללונה-פארק, הוא שמע על זה דברים נפלאים. הוא מדמיין כמה כיף יהיה לו שם.
הוא מחכה כבר הרבה זמן שההורים שלו יקחו אותו לשם. ובסוף זה קורה…הנה מגיע היום המיוחל והילד סוף סוף הולך ללונה-פארק עם ההורים.

אבל כל הדרך לשם, ההורים בכלל עסוקים בעצמם ולא בו. הילד מתרגש, מצפה ורוצה לחלוק את ההתרגשות הזו עם ההורים ולקבל מהם אישור ותמיכה, אבל הם בכלל עסוקים בענייני עבודה, במחשבות על העתיד, כסף, דאגות. הם לא מקשיבים לו.

וכשהם מגיעים סוף סוף אל המקום הקסום והמסתורי הזה שנקרא לונה-פארק, הם בכלל לא מתייחסים אליו. הוא שם, אבל הוא לבד.
הם עשו את שלהם…הם הסיעו אותו לשם. והוא לבד.
כל השמחה וההתלהבות שלו מתחלפים די מהר בתחושת נטישה, מרירות וחרדה.
בתחושה מרירה וכואבת והלב שלו מתכווץ.
אז האם הוא באמת נהנה בלונה-פארק הזה? לא ממש. יותר מזה, הוא חווה שם טראומה.

בפעם הבאה שהוא יראה לונה-פארק, משהו בו יתכווץ, הנשימה תתקצר. הוא כבר לא מאמין בלונה-פארק.
הוא כבר לא סומך על זה שאפשר להינות ולהיות ביחד.
עמוק בפנים, הוא כבר יספר לעצמו שזה בגללו, שההורים לא התייחסו אליו כי הוא לא מספיק טוב. כי לא מגיע לו.
הרי לא יכול להיות שההורים טועים. הוא רק ילד.

ואת ההתניה הזו הוא יקח אל המשך החיים שלו…אל מערכות היחסים שלו.
ואז בכל פעם שהחיים יזמנו לו “לונה-פארק”…אותה חוויה נוצצת, קסומה ומרגשת…הוא קודם כל יתכווץ, ירגיש חוסר בטחון, חרדה לא מוסברת ולא יאפשר לעצמו להפתח לאפשרות הזו. לא יהיה לו אומץ.
עמוק בפנים, בלי שיהיה מודע לכך, הוא לא יסכים להפגע ככה שוב.

אומץ איך לפתח אומץ הילד הפנימי

ילד שלא אוהב רופא שיניים

ועכשיו למקרה אחר. יש ילד אחר שצריך ללכת לרופא שיניים.
אף ילד לא אוהב ללכת לרופא שיניים (אני בטוח שלא אהבתי את זה בתור ילד, יותר נכון פחדתי מזה כמו מהמוות וזה היה סיוט כל פעם מחדש).
ובכל זאת, הוא צריך ללכת.

אבל כל הדרך אל רופא השיניים, ההורים שלו איתו, הם מקשיבים לו, הם מבינים לליבו, הם נותנים לו מקום לפחד ונותנים לו תחושה שזה בסדר ושלא משנה מה יקרה, הם תמיד יהיו שם איתו.
הם לא מנסים לעודד אותו בכח, לומר לו שיהיה “גיבור”, שלא יפחד, ש”צריך להיות אמיץ”. הם פשוט מרשים לו לפחד, ומראים לו שהם שם, ושגם הם פוחדים לפעמים ושזה בסדר…כי אפשר להיות ביחד גם כשפוחדים.

אז אותו ילד מגיע לרופא שיניים. ברור שלא נעים לו, ברור שקצת כואב. אבל הלב שלו מרגיש חום ואהבה. וכל הביקור הזה, למרות שלא היה נעים במיוחד הופך להיות חוויה מחזקת, מעצימה ומקרבת.

הוא למד שגם כאב זה בסדר ושגם במקומות מפחידים יש אהבה ואפשר להיות ביחד. הילד הזה קיבל מתנה ענקית. הוא לא בטראומה. והוא ילך אל החיים בראש זקוף ובלב בוטח. הוא יודע שהאהבה שם, גם כשקשה. הוא גם ידע לתת את זה לאחרים. וכשהחיים יזמנו לו “לונה-פארק” מסוג כלשהו, הלב שלו יהיה מוסגל להאמין ולהפתח לאפשרות של התרגשות והנאה. יהיה לו אומץ.

כי זה בסדר. הרי גם אם יתאכזב וזה יכאב, האהבה תהיה שם. הוא לא ינטוש את עצמו ברגע של אכזבה. ילד כזה יוכל לקחת סיכונים, להעיז ולהפגע, לנסות ולטעות ושוב לתת אמון בחיים מחדש.
יהיה לו אומץ כי האהבה שם. גם בקושי.

הילד הפנימי, אומץ ובטחון עצמי

אז מה עדיף, לונה פארק או רופא שיניים?
האמת היא שזה לא משנה. משנה רק אם יש או אין אהבה בחוויה שלנו. אומץ הוא התחושה שאנחנו אהובים מבפנים.
ולא אהבה תאורתית, אהבה מותנית או אהבה בדיבורים. אהבה מוחשית, אהבה של ביחד, אהבה שמרגישה כמו בטחון. שמרגישה כמו אישור להיות מה ומי שאני כבר עכשיו.

היחסים של ילד והורה, לא נגמרים בילדות שלנו. הם ממשיכים להתקיים בתוכנו עד יומנו האחרון ולרוב, אנו הולכים בעקבות הורינו ומפגינים כלפי הילד הפנימי או הילדה הפנימית שלנו את אותה מידת ההקשבה והאהבה שקיבלנו מהורנו.

ונכון, זה לא שפעם אחת לא נעימה בלונה-פארק מספיקה כדי לעצב את האישיות שלנו (אם כי לעיתים קרובות, חוויה טראומטית אחת מודחקת יכולה בהחלט לשנות חיים), אבל אם ניזכר כמה פעמים נפגענו כך, כמה פעמים ציפינו ללכת עם ההורים ל”לונה-פארק” וגילינו שאנחנו לבד שם.
כמה פעמים חווינו נטישה עד שרובינו כבר וויתרנו על אהבה במובנים רבים, זה יהיה ברור למה חסר לנו אומץ ושהדרך לפתח אומץ עוברת ביכולת להעניק לעצמנו את האהבה הפנימית שאנו כל כך זקוקים לה כדי שהילדים הרגשיים שחיים בנו יוכלו לשוב ולהרגיש אהובים ובטוחים.

ועד היום אנחנו מנהלים אותה אותה מערכת יחסים בתוכנו…את אותו וויתור כואב…הרי אהבה זה סתם סיפור כואב ומאכזב ויש מחוייבויות וכסף, ועבודה…וכל כך הרבה דברים “חשובים” עד שלא נשאר מקום למי שאנחנו.

אף אחד לא הבטיח לנו שהחיים יהיו רק נעימים. תמיד יש סיכוי שנפגוש “רופאי שיניים” בחיינו. כאב הוא חלק מהחיים. אבל זה בכלל לא משנה. כי אם בתוכנו יש יחסי אהבה עם הילד הפנימי או הילדה הפנימית שבנו, אז אנחנו נהנה מהמסע הזה וגם ברגעים של כאב נרגיש אהובים. 

והאהבה הזו של להיות ביחד, היא כל כך פשוטה והיא גם הריפוי העמוק ביותר לכל מה שאי פעם הכאיב לנו, פגע בנו או מטריד ומדכא אותנו עד עצם היום הזה.
והאהבה הזו בתוכנו, זה כל מה שחשוב.
היכולת לשים לב, להרגיש ולתת אישור לכל מה שכואב ופוחד בנו, היא יכולת שאפשר ללמוד ולפתח וזו גם הדרך לתפתח אומץ אמיתי, בטחון אמיתי ולא מאולץ.
והדבר הכי מדהים הוא שהאהבה הזו כבר שם, בפנים…כל מה שנשאר לנו זה להיזכר בה…להיזכר בעצמנו עוד ועוד…:)

מהי אופטימיות טבעית שלא דורשת מאמץ

אופטימיות בשבילי היא מנוחה, היא לא להתאמץ, היא להרגיש שיש משהו שתומך בי ומנחה אותי למקום טוב ומדוייק.
אופטימיות בשבילי היא לראות שמעט זה הרבה. אפילו השינוי הקטן ביותר ביכולת שלי לשהות בתוך הרגע, בתוך הרגש, בתוך החוויה שיש עכשיו, לחזור להרשות לעצמי להיות, אפילו לפחד, לא לדעת. אפילו שינוי של מילימטר בזה, עושה את ההבדל בין קריסה לתוך יאוש ותסכול ודפוסי בריחה והתמכרות לבין אפשרות להיות כאן באמת.

גם אם לא באושר, גם אם לא בשלווה, גם אם לא בהרמוניה…אבל להיות…להשאר…כאן…ככה…כמו שאני…זה המון. ולראות את זה בכנות, זו אופטימיות טבעית שלא מצריכה חשיבה מאומצת או נסיון להאמין במשהו בכח.

עבורי המעט הזה הוא פרי של עבודה רבת שנים. זה בכלל לא טריוויאלי שבן אדם יכול להיות כאן…להשאר…להרגיש…אל מול כל חוסר הוודאות של החיים.
לפעמים אני מזכיר לעצמי שמעט זה הרבה.

זה מסע ארוך

המסע  שלי התחיל בבית עצבני, אלים, דכאוני, אכזרי ובלתי צפוי והמשיך אל דפוסים עמוקים מאוד של פחד, הכחשה, חוסר בטחון, דכאון, התמכרויות, אגו ואלימות לא מודעת.

מסע שהמשיך אל רצון עז להשתחרר, להיות חופשי, למצוא פיסת קרקע לעמוד עליה ולנשום כמו שהרגשתי עמוק בלב שמגיע לי לנשום.

מסע של פחד ואור

פחד, ויחד איתו אור קטן אבל מוחשי מאוד בקצה המנהרה האפלה שלי.

כשהייתי ילד ונער התעסקתי הרבה ברוחנית. קראתי ספרים, תרגלתי מדיטציה וחלמתי על “הארה”. חשבתי שיום אחד אצליח להגיע אל האושר המוחלט הזה ולהיות משהו אחר, משהו שלא נולד ולא מת, משהו נצחי ומאושר.

מסע שלקח אותי דרך אלפי שעות מדיטציה והתבוננות פנימית.

במשך שנים תרגלתי מדיטציית ויפאסנה ועברתי לא מעט רגעים של התמסרות למה שחשבתי אז שהיה הדרך אל “האושר האמיתי היחיד”.

לפעמים זה עשה לי טוב ואפשר לי לחוות חיבור ובהירות ולנשום, אבל עמוק בפנים זה השאיר אותי די אוטיסט – לא באמת מודע לרגשות שלי ולא באמת יודע להיות, להשאר, להרגיש ולתקשר את עצמי ברגעים של עצב, פחד וכעס.

מסע של עצב וכאב

בפנים, עמוק בתוכי גררתי שנים של עצב וכאב עמוק.

עצב וכאב על מה שראיתי כילד, על העולם העצוב שנולדתי לתוכו, על אבא שלי שוויתר על עצמו, על אמא שנאחזה בפחד והדחקה כאילו היו גלגל הצלה לחייה.

עצב וכאב על המסר שקיבלתי כילד, המסר הכל כך מתסכל והמייאש הזה, שהחיים זה מאבק קשה והדבר הראשון שחייבים להקריב בו זה את הכנות שלי.

להקריב את הכנות ואת האפשרות להיות באמת אני, להרגיש, לאהוב ולהגשים באמת… כל אלה פריווילגיות של מי שרוצה לחיות ולשרוד, אין אותן.

מסע של בדידות

כילד וכנער חשבתי והרגשתי שאף אחד לא באמת מבין אותי.

שזה לא אפשרי להבין אותי.

הבדידות הייתה הצל שלי, האויב המר והאכזר שלי והמקום הכי מוכר שלי.

עם הזמן הבנתי שפחדתי מאוד שמישהו בכלל יראה מה אני מרגיש.

ממש כמו בסרט “החומה” של פינק פלויד…הפחד הכי גדול שלי היה שמישהו יראה את האשמה, הבושה, ההשפלה, חוסר הבטחון והמבוכה הקיומית שלי.

 אחרי שנים של מדיטציה ולימוד של גישות טיפוליות שונות, התחלתי להבין שכל הפחד הזה היה מנגנוני הגנה ילדיים… מנגנונים של אדם שמוכן להקריב הכל כדי לשרוד.

מסתבר שלמרות מה שחשבתי, הייתי “ילד טוב” והפנמתי את המסר – זה או להיות אותנטי או לשרוד – תבחר.

אז בחרתי. בחרתי לשרוד כי לא ידעתי שום דרך אחדת.

ועם השנים, ככל שאני מסכים יותר ויותר לפגוש את עצמי לעומק, להכיר בכל מה שאני מרגיש, אני מגלה אושר חדש, אפשרות חדשה לאהבה, לקבלה וביטוי עצמי וזה מרגש זה נעים ויש אופטימיות טבעית כזו שלא מצריכה ממני להתאמץ, לנסות לחשוב “חיובי”.

אופטימיות שפשוט מראה לי שזה בסדר להיות אני עכשיו וגם אם זה כואב או עצוב או מפחיד עכשיו, יש לי אפשרות להרגיש את זה ולהיות חבר שלי, להקשיב לי, לבכות אם זה מה שמתבקש, לפחד ביחד איתי, לא משנה מה, האופטימיות מראה לי שאני תמיד איתי.

אופטימיות טבעית מזכירה לי שמעט זה הרבה

זה שהיום אני חי את הדרך שלי ונאמן יותר ויותר לעצמי וללב שלי, אחרי שנים שלמדתי באקדמיה, עשיתי דוקטורט במדעים והכרחתי את עצמי ללכת “על בטוח”, זה מאוד לא טריוויאלי בשבילי.

זה שהיום אני כבר כמעט ולא קם בבוקר בתחושה של מרירות, ריקנות ובדידות אינסופית ורק מחפש מה יסתום לי הפעם את החור המכאיב בבטן, זה מאוד לא טריוויאלי בשבילי.

זה שהיום אני אני מרשה לעצמי יותר ויותר לפחד, להיות עצוב ואפילו לכעוס בלי להלקות את עצמי או להאשים ובלי לנסות להכריח את עצמי להיות “טוב יותר” או להטיל אחריות ואשמה על אחרים, זה המון בשבילי.

ואז יש את הרגעים האלה שבהם אני מרגיש שהחיים גדולים עלי, שזה מפחיד מידי, שאני לא עומד בעומס.

וברגעים האלה שום דבר לא עובד. שום דבר שלמדתי או לימדתי את עצמי לא מרגיש כנה או מדוייק מבפנים.

אבל אז אני שם לב שאני עדיין כאן.

פשוט ככה.

אני עדיין כאן.

למרות הכל ועם הכל, אני כאן.

וזה הרבה בשבילי.

למדתי להיות כאן יותר ממה שהייתי פעם.

ברגעים כאלה אני שם לב כמה שמעט זה הרבה, כמה שמעט זה אפילו המון וכמה אופטימיות יש בהסכמה פשוט להרגיש את מה שקורה עכשיו.

כמה שהיכולת שיש לי כיום לשהות ברגעים קשים ולא לברוח למחשבות של אשמה, הלקאה, ביקורת ומרמור, היא מדהימה ועושה את כל ההבדל, נותנת לי שלל של מתנות, של ריפוי, של השלמה עם עצמי.

זה כמעט כמו ההבדל הכל כך משמעותי בין “כמעט מספיק” ל”מספיק”, כמו הבדל של מילימטר בין לקפוץ למרחק של 99.9 ס”מ מעל תהום ברוחב מטר, לבין לקפוץ למרחק של מטר בדיוק.

כמה שהמילימטר הזה חשוב.

אז נכון, אני עדיין נוחת קרוב מאוד לקצה של התהום. עדיין מתנדנד ואפילו שוקל לקפוץ פנימה לפעמים…אבל היי, אני כאן 🙂

זה כל כך כיף להזכיר לעצמי כמה שמעט זה הרבה ושאם אני כאן, אז בעצם…הכל לגמרי בסדר.

אופטימיות טבעית - אלי קרסניץ
אופטימיות – כבשה אחת לבנה בעדר עושה הבדל גדול

כבשה אחת לבנה בעדר עושה הבדל גדול…

מסע אל הביחד

בכל חודש אני מקבל עשרות פניות מאנשים שרוצים להודות, שמספרים לי שמה שאני כותב ומשף עוזר להם מאוד בחיים וגם אם מעולם לא נפגשנו, זה נותן להם המון.

זה מעודד אותי, זה מחזק אותי ונתן לי השראה, זה מראה לי שהמפגש שלי עם הכאב והפחד שלי משנה והוא הופך לריפוי ונתינה לא רק עבורי אלא עבור רבים אחרים.

כשאני יושב עם אנשים במפגש טיפולי אישי או קבוצתי, אני מרגיש שהגעתי למקדש.

עולם חדש ומרתק נגלה אלי וכל מה שאני רוצה זה ללמוד להיות איתו ביחד.

ללמוד להיות ביחד ברגישות, בכנות, בלי להלחיץ, בלי לדרוש, רק לאפשר, לראות, לגלות ביחד את מה שמבקש כבר שנים לקבל מקום ואישור.

ביחד בכל המקומות… הקשים, העצורים, המפחידים, העצובים, הנטושים, הבודדים וגם אלה שהם אילמים, מיותמים וטראומטיים.

פשוט ללמוד את הדרך הייחודית והמרתקת להיות שם.

ובכל פעם שיש התקדמות, שהאדם שמולי מגלה עוד אפשרות לנשימה, למנוחה…אפשרות להיות בכל המקומות הפנימיים והרגשיים שלו, כשמשהו מתרווח, מרפה ונפתח בו, אני מגלה מחדש, אבל הפעם ביחד… כמה שמעט זה הרבה.

כמה שמעט זה ההבדל בין להתייאש ולא לנסות, לבין לתת סיכוי למרות הקושי.

כמה שמעט זה ההבדל בין לב סגור ומפוחד, ללב שפוקח עין ומעיז להסתכל על העולם.

כמה שמעט זה ההבדל בין ויתור על ביחד, על עצמי ועל החיים, לבין הזדמנות לשינוי ואפשרות למפגש אמיתי.

כמה שמעט זה ההבדל בין נשימה עצורה ודחוסה, לאנחת רווחה…האאאאא…..אפשר לנשום.

ואתה אופטימיות טבעית, שבה ומגלה מעצמה עם כל התרחבות פנימית, עם כל צעד קטן של הסכמה להרגיש מחדש.

משבר גיל 40, גיל המעבר – טיפול וצמיחה אישית

משבר גיל 40 | משבר גיל ה40 | משבר גיל הארבעים

 

לעיתים קרובות מגיעות אלי למפגשי טיפול, ליווי וצמיחה אישיים, נשים בשנות הארבעים לחייהן המתמודדות עם תופעות שונות שקשורות לגיל המעבר – משבר גיל 40 (“משבר אמצע החיים”).


מתוך היכרות עם הנושא, אני מגלה שוב ושוב שכשפוגשים את משבר גיל 40 (שאגב לא מתרחש בדיוק בגיל 40 אלא יכול להתפרס על פני שנים רבות אחרי גיל 40 וגם 50) באופן מודע, קשוב, רגיש ואוהב, הוא יכול להוות הזדמנות מיוחדת לריפוי והעצמה ולהוות גשר לשיפור משמעותי באיכות החיים וברמת הסיפוק, הקבלה העצמית, תחושת המימוש העצמי והאושר הפנימי.

מהו משבר גיל 40 או משבר גיל המעבר

משבר אמצע החיים, הקרוי גם משבר גיל המעבר הוא אוסף של תופעות טבעיות פיזיות, ורגשיות-נפשיות המתרחשות בדרך כלל בגילאים 40-50. אצל נשים, תופעות גיל המעבר יכולות לכלול שינויים ההורמונליים וגופניים וההשלכות הנפשיות שבמפגש עם שינויים אלה.

ברמה הנפשית, תופעות גיל המעבר יכולות לכלול שינויים מהותיים בתפיסת החיים והדימוי העצמי – תפיסות התפקיד והיעוד בחיינו, שינויים ביחס למיניות, מראה חיצוני, הורות, זוגיות, משמעות, רוחניות ומושגים כמו הגשמה עצמית, אושר ואהבה.
קשיים בהתמודדות עם תופעות גיל המעבר יכולים לכלול דכאון, חרדה, הפרעות אכילה, הפרעות שינה, חשיבה או התנהגות אובססיבית, אי שקט נפשי ותחושות של בדידות, ריקנות, תקיעות, חוסר משמעות, חרטה ועוד.

מדוע זה קורה

גיל המעבר הוא אותה תקופה בה לרוב, אשה או גבר מוצאים את עצמם בשלב מתקדם יחסית בקריירה, בתוך זוגיות ארוכה, כשהילדים כבר גדלו ולא זקוקים להשגחה צמודה או לחילופין לאחר תהליך גירושין או פרידה. בשלב זה של החיים יש לשאלות קיומיות וצרכים רגשיים עמוקים שהודחקו או “הורדמו” לטובת התמקדות במירוץ החיים – קריירה, התבססות כלכלית, זוגיות וילדים, נטייה טבעית לצוף ולעלות על פני השטח.

בנוסף, בייחוד אצל נשים, שינויים גופניים והורמונליים נוטים לערער את הדימוי העצמי המוכר בכל הקשור לפוריות, מיניות, מראה חיצוני וחיבור לגוף ומציפים בעוצמה שאלות נוקבות לגבי משמעות, זהות, אושר והיכולת לתת ולקבל אהבה.

חשוב להבין ששאלות קיומיות ונושאים רגשיים לא פתורים שמצטברים במהלך הילדות והחיים, לא נעלמים לאורך זמן אלא רק מודחקים או מוחזקים בהשהיה מתחת לפני השטח, כל עוד אנו עסוקים במה שנתפס בעיניינו כחשוב, הכרחי ומשמעותי מאוד – משפחה וילדים וקריירה שתתמוך כלכלית בכל מה שחשוב לנו.

לאחר שמטרות אלה הגיע לכדי מימוש מסויים ומשהו בנו מרפה או פשוט מתעייף מהמרוץ ומהשגרה, השאלות והנושאים הרגשיים הלא פתורים בנו נוטים לצוף בכח ולעיתים אף יוצרים זעזוע לא קל בכל מערכת התפיסות והאמונות שלנו וזה בדיוק מה שקורה במשבר גיל המעבר.

למעשה זה רק טבעי שבעוד שאנו עסוקים במירוץ החיים, ישנם רבדים רגשיים עמוקים ומשמעותיים של כאב, עצב, פחד ותחושת חוסר משמעות שמקורם בילדות, שרק מחכים ליום שבו נאט לרגע את הקצב ונבחין סוף סוף במי שהיינו כל הזמן.

אפשר לומר שבעצם מדובר פה במתנה פוטנציאלית מדהימה. מדובר כאן בהזדמנות אמיתית לחזור להיות בקשר בריא, אוהב ואוטנתי עם הרגשות שלנו ועם עצמנו ולהביא אל חיינו שלווה, ביטוי ומימוש עצמי, יצירתיות אהבה עצמית מחודשת.

האם משהו לא בסדר אצלי?

באופן טבעי, כשאדם הרגיל לשגרת חיים, זהות עצמית ותפיסת עולם מסויימת במשך שנים רבות, מתחיל לחוות שינויים ותנודות במצב המוכר הזה, עולה בו באופן טבעי השאלה הבסיסית “האם משהו לא בסדר אצלי?”. השאלה הזו יכולה להוביל למסע מרתק של גילוי עצמי כמו גם לחוויות של חרדה, תסכול ודכאון.

משבר גיל 40 מעורר את השאלה “האם משהו לא בסדר אצלי?” שיכולה כמובן לבוא לידי ביטוי במילים או באופן שונה מאדם לאדם והיא למעשה ביטוי של הצורך הרגשי העמוק שלנו כבני אדם, להרגיש שייכים, בטוחים ובאופן כללי שאנו ראויים לאישור ואהבה.

הצורך העמוק באישור ואהבה הוא ביטוי לטבע האנושי שלנו ולכן כששאלה זו עולה במהלך משבר גיל 40 ואנו נעשים מודעים אליה ולאופן שבו אנו מספרים לעצמנו שאולי משהו בנו “לא בסדר”, נפתחת בפנינו האפשרות להיכרות מחודשת עם הרבדים הרגשיים העמוקים שלנו…עם הילד או הילדה שבנו…עם הפחד שמגונן על מקום עצוב ובודד בתוכנו.

וכשהילד או הילדה העצובים והבודדים בתוכנו מקבלים מענה אוהב מאתנו, כל חוויית החיים שלנו משתנה.

ואגב אני לא מדבר על נושא הילד הפנימי מתוך תאוריה או ידיעה שכלתנית בלבד. אני מדבר מנסיון אישי…מהמפגש האינסופי שלי עם הילד שבי. מהמפגש עם שנים של בדידות, חוסר בטחון, דכאון וניסיון להדחיק את כל מה שכואב, בודד ונטוש בי. מהמקום הזו שבו למדתי ועודני לומד לפגוש את עצמי באמת, אני חווה שינוי מדהים בחיי שרק הולך ומתרחב ומאפשר לי לחיות מתוך הגשמה, מנוחה ותחושת של הודיה קיומית. ואלה האיכויות שאני רוצה לחלוק איתך 🙂

בחזרה אל הילד הפנימי

לעיתים קרובות אני מזהה אצל אנשים בגיל המעבר ואנשים שמתמודדים עם משבר גיל 40, פתיחות רבה ומוכנות לחזור להיות בקשר עם הילד הפנימי.

מהו הילד (או הילדה) הפנימי?

כמובן שלא מדובר כאן בגיל אלא באיכות – האיכות הילדית הטבעית הקיימת בכולנו היא איכות רגשית המבקשת מענה אמיתי לצרכים רגשיים בסיסיים.
הצרכים הרגשיים הבסיסיים שלנו הם הצורך בערך עצמי (משמעות), צורך בקרבה אנושית ותקשורת, צורך בנוחות פיזית וכמובן הצורך העמוק באישור, בטחון ואהבה.
האיכות הילדית בנו מבקשת בכל רגע נתון מענה לאחד מהצרכים הרגשיים הבסיסיים שלנו וזהו המצב הטבעי והנורמלי.

משבר גיל המעבר מעודד הקשבה עמוקה ומחודשת לאותו ילד פנימי הקיים בכולנו.
למרות שמשבר גיל המעבר מלווה לעיתים קרובות בתחושות של פחד, חוסר בטחון, חוסר יציבות רגשית וכעס, הרי שמדובר כאן בהזדמנות יקרה שבעזרת קצת מודעות, רכות, הקשבה והסכמה עדינה והדרגתית לחוות את אותם מקומות ורגשות חדשים שנגלים אלינו, יכולה להפוך בקלות לתהליך עמוק ועוצמתי של צמיחה, הגשמה והתעוררות אמי

טיפול וליווי אישי לצמיחה מתוך משבר אמצע החיים

מנסיוני כמטפל ומלווה בתהליכי צמיחה, הגשמה וגילוי עצמי, אני מזהה איכויות חשובות ומועילות שמתעוררות בסביבות גיל המעבר:

● מוכנות רבה יותר להקשיב לרגשות ולהרפות מתפיסות מקובעות שגורמות סבל ואי נחת

● פתיחות לרעיונות חדשים ובחינה מחודשת של רעיוניות ישנים

● תחושה שהחיים הם בעלי ערך ושמגיע לנו להיות מאושרים באמת

● רצון כנה להשקיע בעצמנו ולשפר את איכות החיים מבחינה פיזית, רגשית ונפשית

● מוכנות להתמודד עם המקומות הקשים והפחות נעימים שהדחקנו במשך שנים רבות

● מוכנות להשקיע זמן ומשאבים בתהליך מעמיק של צמיחה אישית וגילוי עצמי

הרצון והמוכנות להשקיע ולעבור תהליך מעמיק של גילוי עצמי, ריפוי וצמיחה בגיל המעבר מאפשרים לעיתים קרובות לשינויים משמעותיים באיכות החיים להתרחש בפרקי זמן קצרים יחסית.
אני רואה במשבר גיל המעבר הזדמנות נהדרת לשחרר את אותם מקומות קשים, מדוכאים, מוזנחים ובודדים שסחבנו במודע או שלא במודע במשך עשרות שנים ולהפוך את חוויית החיים לשלמה, נינוחה, מרווחת, מוארת ומאושרת יותר.

הסוד הפשוט שמאפשר להפוך את משבר גיל המעבר לתקפוה של פריחה, צמיחה והתעוררות פנימית אוהבת הוא זה:

לחזור להיות בקשר עם הרגשות שלנו מתוך הקשבה פנימית כנה ואוהבת

הרי הקולות של הילד או הילדה שבנו תמיד הולכים אתנו. לא נוכל להתחבא או לברוח מעצמנו באמת. אז כמו שאומרים…

If you can’t beat them…Join them

והאמת היא שהמפגש המחודש עם עצמנו מביא אותנו למקומות של אושר וסיפוק שחלמנו עליהם רק כשהיינו ילדים.

איך לשחרר מחשבות טורדניות באופן טבעי

מחשבות מטרידות, מחשבות טורדניות, מחשבות מפחידות ומחשבות מוזרות – זה מפחיד, זה מלחיץ, זה מדכא ולפעמים זה מרגיש כמו שגעון או טירוף.

אז מה באמת גורם לזה ואיך להשתחרר מהסבל הזה?
אני רוצה לשתף אתכם בדרך טבעית לרפא ולשחרר באופן יסודי את הגורם האמיתי למה שאנחנו חווים כ”מחשבות טורדניות” ובדרך גם להעניק ריפוי והרגעה לעולם הרגשי שלנו שחווה מצוקה, לחץ וחרדה.

מחשבות מטרידות או “טורדניות” הן מחשבות שנתפסות לעיתים קרובות כ”הפרעה”, אובססיה או בעיה נפשית וההתייחסות אליהן לרוב היא כאל איום או מטרד לא רצוי שמפר את שלוותנו ללא סיבה מוצדקת.

למרות שעל פני השטח מחשבות טורדניות אכן נתפסות כמקור לסבל רב, האמת העמוקה לגביהן שונה מאוד והמפגש עם האמת העמוקה הזו עזר לי באופן אישי להשתחרר משנים של מחשבות מפחידות ומתסכלות שלא הרפו ממני.

נקודה חשובה אחת לפני כן: בהרבה מקרים של אנשים שפונים אלי בנושא של  טיפול במחשבות טורדניות, לאחר שיחה אנחנו מגלים שהמחשבות הלא נעימות הן רק סימפטום של חרדה שבאה בעקבות חוויה טראומטית.
חווייה טראומטית שיכולה להיות קשורה לשימוש בסמים, לפגיעה מינית, לפציעה פיזית, לארוע של פרידה, אובדן משבר נפשי או משבר רוחני.

אם במקרה אתם חווים מחשבות מטרידות ומפחידות בעקבות ארוע טראומטי כזה או אחר, חשוב לי לומר שהמחשבות הן רק סימפטום של המצוקה הרגשית בעקבות אותו ארוע והקושי להסתגל למציאות החדשה שנוצרה בעקבותיו.
קושי שיכול לעורר בין היתר הערכה עצמית נמוכה, חוסר בטחון, משבר זהות, זעם, נטייה להתמכרויות, דכאון או חרדה עמוקה.

אם תרצו, אני מזמין אתכם לכתוב לי או להתקשר אלי (052-2263761) ולשמוע על טיפול רגשי שעוזר לתת מענה אמיתי לחוויה הטראומטית שמעוררת את המחשבות המטרידות.

הסיפור האישי שלי

במשך הרבה שנים ואולי בעצם רוב חיי הבוגרים, סבלתי ממחשבות מאוד לא נעימות. במשך שנים חשבתי שהמחשבות שלי שונאות אותי ומראות לי את הדברים הכי קשים, מפחידים, משוגעים ולא נעימים שיש. שנים ניסיתי להדחיק ולהשתיק את הקולות האלה ללא הצלחה אמיתית ושנים חשבתי שמשהו בי פשוט לא שפוי, לא נורמלי ופחדתי מאוד שיגלו את זה, התביישתי בעצמי.

עם הזמן, למדתי להקשיב לעצמי יותר ויותר ולשים לב מה באמת קורה בתוכי.
מתוך הקשבה כנה לעצמי ותהליכים מעמיקים שעברתי, התחלתי לשים לב למשהו מעניין: שמתי לב שכל מחשבה “מטרידה” שהייתה לי ניסתה בעצם להראות או לספר לי, להאיר את תשומת ליבי למשהו מאוד כואב ומפחיד שנשאתי בתוכי אבל לא הסכמתי לראות או להכיר בו (משהו שהדחקתי).

עם הזמן והעמקת התהליכים הטרפויתיים שלמדתי ונחשפתי אליהם, העמקתי להקשיב למחשבות שלי והבנתי יותר ויותר שלמרות שמאוד פחדתי ונרתעתי מהמחשבות ה”מטרידות” שלי, מדובר דווקא בהזדמנות לריפוי, בהזדמנות להשלים עם עצמי ולתת ביטוי בריא ומדוייק יותר לצרכים ולרגשות שלי וככל שעבדתי על עצמי יותר עם התובנה הזו, עם הזמן המחשבות ה”מטרידות” כמעט ונעלמו מחיי לגמרי וגיליתי בתוכי עמוקים חדשים של תובנה, אהבה וקבלה עצמית.

את מה שגיליתי מתוך הקשבה עמוקה לעצמי ומתוך עבודה עם מאות אנשים במפגשים של טיפול וליווי אישי, אני רוצה לחלוק אתכם כאן עכשיו.

האמת העמוקה שגיליתי לגבי מחשבות טורדניות

למרות שהרבה פעמים זה לא נשמע כך, האמת העמוקה שגיליתי לגבי מחשבות טורדניות היא שהן הקול שלנו עצמנו. המחשבות האלה הן הקול המודחק והעמוק ביותר שלנו שמנסה לצוף אל פני השטח שוב ושוב ללא הצלחה ולא כדי לפגוע בנו, אלא כדי לעזור לנו להשלים עם עצמנו ועם הכאב שאנחנו נושאים בתוכנו.

ומה אם המחשבות המטרידות שלי בכלל לא נשמעות כמוני?
גם אם המחשבות המטרידות נשמעות כקולות של אנשים אחרים שפגשנו בחיים או מזכירות לנו מראות שראינו, הקול הזה הוא אנחנו עצמנו, הוא נובע מתוך העולם הרגשי התת מודע שלנו. הוא בעצם אנחנו שקוראים לעצמנו להתעורר ולחיות חיים שלמים ומאושרים יותר.

איך זה קשור לאושר?
כשאנחנו לומדים להקשיב למחשבות המטרידות שלנו לעומק, אנחנו מגלים שהן מבקשות שנלמד לתת מענה אמיתי לצרכים הרגשיים שלנו.
צרכים כמו תחושת בטחון, קבלה עצמית, יכולת לבטא ולתקשר את עצמנו באופן מלא ביחסים שלנו ואמון עמוק יותר בעצמנו ובחיים. אותם צרכים שנזנחנו אצל רובנו במשך שנים רבות לטובת נסיון לרצות אחרים ולענות על הציפיות של ההורים, החברה והסביבה מאתנו.

למעשה, מחשבות מטרידות או “טורדניות” הן לא בעיה או “תקלה”, ההפך – מחשבות טורדניות הן קול בריא, אוהב וחכם שלנו שבעזרתו אנו מקווים באופן לא מודע להחזיר את עצמנו אל האהבה העצמית והקבלה העצמית שאנו זקוקים לה.

אז למה זה לא מרגיש אוהב או חכם?
כמובן שעל פני השטח וביחוד לאור ההתניות החברתיות המקובלות המגדירות מחשבות של פחד, חרדה או ביקורת כבלתי רצויות, בעיתייות ולא מקובלות (למרות לשכולם יש אותם במידה כזו או אחרת), מחשבות מסוג זה יכולות להיות מפחידות ומלחיצות מאוד ולהיראות לנו כמקור של סבל עצום עבורנו, אך האמת העמוקה היא שמחשבות טורדניות הן רק סימפטום המעיד על כך שלמעשה עמוק בפנים אנחנו בריאים לגמרי ובעומק הוויתיינו לא ויתרנו על עצמנו, על האמת העמוקה שלנו ועל האפשרות להיות שלמים עם עצמנו ולממש את עצמנו בחיים.

דוגמה למהות העמוקה של מחשבות טורדניות

קרה לכם פעם שמיהרתם, הייתם לחוצים, מודאגים ועצבניים?

אני מניח שכן, לי זה קרה המון בחיי.

האם קרה לכם פעם שבאותו מצב לחוץ, מישהו ניסה ליצור אתכם קשר במילים, במחוות או אפילו בצפירה בכביש?
האם קרה לכם שהגבתם בתוקפנות, עצבנות והתגוננות רק כדי לגלות מאוחר יותר למרבה המבוכה, שאותו אדם רק רצה בטובתכם?
אולי רק להזכיר לכם ששכחתם להדליק אורות ברכב, או שנפל לכם משהו ולא שמתם לב?

לי זה קרה כמה פעמים ואחרי שהבנתי שהאדם ש”הטריד” אותי התכוון להזכיר לי משהו חשוב שלא שמתי לב אליו, הרגשתי מובך וקצת טפשי.

מחשבות טורדניות הן כמו אדם שרץ אחרינו ברחוב ומנסה בכל הכח להזכיר לנו משהו חשוב, בזמן שאנחנו לחוצים וממהרים לעמוד בציפיות או יעדים כלשהם (להצליח בחיים, למצוא זוגיות, ליצור משפחה, להתקדם בקריירה וכדומה).
מכיוון שאנו כבר לחוצים ולא נינוחים ממילא תוך כדי הרציה שלנו בחיים, אנו בטוחים שהאדם הזה שרודף אחרינו וצועק לנו דבר מה, הוא תוקפן, מטריד, מעצבן ואפילו מפחיד.

אנו כל כך לחוצים שבתפיסה המבוהלת שלנו נראה שהאדם הזה רודף אחרינו כדי לפגוע בנו. אבל אם רק נעצור, נקשיב ונשאל כמה שאלות כנות, נגלה שכל הזמן הזה האדם ש”רדף” אחרינו והטריד אותנו בעצם רק רצה להחזיר לנו את הארנק שנפל לנו בלי ששמנו לב.
כל הזמן הזה, האדם הזה רצה לעזור לנו ואנחנו לא היינו פנויים להקשיב או לראות את המציאות כפי שהיא.

זהו המצב גם במקרה של מחשבות טורדניות – אנו כל כך עסוקים בניסיון לעמוד בציפיות ולספק את הסטנדרטים החברתיים כדי לזכות באישור ולהיות “נורמליים” עד שאנו שוכחים לשים לב ולהקשיב למחשבות שלנו ולעצמנו באמת (וכמובן לא באשמתנו, גדלנו בחברה לחוצה ומלחיצה מאוד).
לא פלא שהמחשבות ה”טורדניות” שלנו נשמעות כל כך לחוצות, מבוהלות ובודדות… מי לא היה מרגיש כך אם היו מתעלמים ממנו ומגנים אותו במשך שנים?

כמובן שאין לי שום גינוי אלא רק אהדה ואמפטיה עמוקה לצורך האנושי שלנו באישור. הבנה בהירה ועמוקה של הדברים רק עוזרת לנו לזהות מדוע המחשבות שלנו הופכות להיות “טורדניות” ואיך אפשר לחזור אל עצמינו, אל השלווה, הנינוחות וההנאה שלנו מהחיים.

מקור המחשבות הטורדניות

מקור המחשבות הטורדניות שלנו הוא לרוב בילדות שלנו (אלא אם כן מדובר בתגובה לחווייה טראומטית כפי שכתבתי בתחילת המאמר הזה).
אפשר לומר שכבני אדם, כולנו נוטים לסבול במידה כזו או אחרת ממחשבות טורדניות, כאשר אצל חלקינו המצב מקצין יותר מאשר אצל אחרים.

מה קרה לנו בילדות?
בילדות, כולנו חווינו מצב של פחד הישרדותי במצבים שבהם קיבלנו מההורים שלנו ומהחברה בה גדלנו את ההרגשה (גם אם לא במודע) המפחידה שאין מקום לכל הרגשות שלנו, שלא צריך להקשיב לנו באמת, שאין אישור ומקום קשוב, רגיש ומכבד לפחדים ולרצונות שלנו ואין מקום לביטוי של כל מה שאנחנו מרגישים וחושבים.

מתוך הצורך הילדי הטבעי והעמוק שלנו באישור ובטחון מההורים וההחברה, למדנו להדחיק, לנתק ולהתכחש לרגשות וחוויות שונות בתוכנו. רגשות כמו פחד, כעס, אשמה, שמחה, בושה, חוסר, אכזבה, אונים או עצבות, הודחקו אצל כולנו במידה כזו או אחרת בילדות.

ומה קורה לנו כיום?
כיום, כל אותם רגשות מודחקים המהווים חלק משמעותי מאתנו, מנסים לצוף ולעלות אל פני השטח כדי שנחזור להכיר בכל החלקים העמוקים והרגישים שהדחקנו, שנשחרר את המטען הרגשי הכואב והלוחץ מתוכנו ונפרוק את הטען הכבד מעל הלב שלנו.
כל אותם חלקים רגשיים מודחקים בתוכנו הם כמו ילדים שרוצים לחזור הביתה, אלינו, אל הקבלה והאהבה העצמית שאנחנו כל כך רוצים להרגיש.

כשאנו מתעלמים מהרגשות העמוקים שלנו במשך שנים, יש בהחלט סיכוי שהמטען הרגשי העצום שעצור בנו ימצא ביטוי בצורת מחשבות טורדניות, מפחידות או מאיימות, אך האמת העמוקה שגיליתי היא שהרגשות שמנסים לעלות אל פני השטח של המודעות שלנו בצורת מחשבות מפחידות, הם כמו קריאה לעזרה שבאה עמוק מתוכנו. קריאה להקשבה, הכרה ואהבה שכיום חסרה לנו מאוד. 

וגם אם המחשבות הטורדניות עולות בעקבות חוויה טראומטית או פחד שיש לנו לגבי ארועים עתידיים, זה עדיין אותו מנגנון של צורך רגשי עמוק שמנסה לעלות ולקבל תשומת לב והכרה מאתנו.

סיפור על מקרה אמיתי
אחד המקרים הקיצוניים של מחשבות טורדניות שפגשתי היה אצל אשה שהגיעה אלי לטיפול אישי וספרה שיש לה מחשבות טורדניות על כך שהיא פוגעת באלימות בתינוק שלה.

למרות שהיא מעולם לא נהגה באלימות כלפי התינוק שלה, המחשבות על לפגוע בילד שלה חזרו שוב ושוב וגרמו לה לבהלה, תסכול, אשמה וחוסר אונים.

בתהליך שעברנו יחד, למדנו להסתכל פנימה ולתת מקום וביטוי לכל הרגשות שניסו לקבל מקום באמצעות המחשבה הטורדנית.
למדנו באופן רגיש, קשוב והדרגתי איך לתת מקום לפחדים, לתחושת האשמה על היותה אמא לא מספיק טובה, לתחושות של צורך בתשומת לב ואישור שהיא לא קבלה ביחסים שלה ובתחושת ההקרבה והביטול העצמי שהיא נשאה בתוכה שנים.

כך, לאט לאט, המחשבה הטורדנית הפכה לתזכורת אוהבת שאפשרה לה לא רק לקבל, אלא להבין, לאהוב ולחיות ולהתייחס לעצמה באופן שלם ומדוייק יותר.

הטיפול והמענה העמוק למחשבות טורדניות

מנסיוני, הדרך הכי יעילה לטפל במחשבות “טורדניות” היא ללמוד להקשיב להן באמת ולעומק ולתקשר איתן כפי שהיינו רוצים שיתקשרו איתנו.

ואני לא מתכוון לסתם להקשיב במעין אדישות קרה, צינית וחסרת סבלנות וגם לא מתכוון ללנסות “טריקים” וטכניקות פסיכולוגיות או רוחניות של “התבוננות” או “חוסר הזדהות” מתוך ציפיה גלויה או סומייה שהמחשבות האלה יחלפו.
אני מתכוון ללמוד להקשיב להן לעומק, בחמלה ובחברות עמוקה, כפי שמקשיבים לילד בודד ומפוחד שבאמת זקוק לתשומת לב והקשבה אמפטית (במיוחד שהילד הזה הוא אנחנו עצמנו…).

כך, בהקשבה עמוקה ואמפטית כזו נוכל להתעורר ולגלות שהקול ה”טורדני” שבראשינו היה בעצם הקול שלנו ובניגוד למה שסיפרו לנו או שחשבנו, למעשה אנחנו אלה שמעצימים והופכים את המחשבות הטורדניות ל”בעיה” בחוסר ההסכמה שלנו להקשיב לאותו קול שפוי ואוהב שלנו עצמנו (ושוב, לא באשמתנו, כך חונכנו לחשוב ולהאמין על ידי החברה שלנו).

האם אנחנו מנסים לפגוע בעצמנו?
כמובן שאנחנו לא עושים שוב דבר “בכוונה”. על פני השטח אנחנו מנסים לשרוד ולהתקיים באופן הנעים ביותר מתוך גבולות ההבנה שלנו את החיים ואת העולם.
זוהי רק חוסר המודעות שלנו לאיכות האמיתית של מחשבותינו ורגשותינו שיוצרת את המצב המאוד לא נעים שאנו קוראים לו “מחשבות טורדניות”.

כשאנחנו לומדים להקשיב באופן כן ועמוק למחשבות שלנו ולרגשות שעומדים מאחוריהן, אנו מגלים שהן פשוט מבטאות את הצרכים הרגשיים העמוקים שלנו בבטחון, אישור ואהבה.
כשאנחנו לומדים לזהות באופן טבעי ומעשי את הצרכים הרגשיים העמוקים שלנו, אנו לומדים לתת להם מענה פנימי ומדוייק ובכך מטפלים בשורש הבעיה.
אנו מזינים את עצמנו בנוכחות ואישור פנימי ובכך מרגיעים ללא מאמץ את מחשבותינו ומייצרים חוויית חיים מאושרת, שלווה ונעימה יותר עבור עצמנו ועבור מי שקרוב אלינו.

מה שמאוד עוזר מנסיוני בדרך הזו היא למידה של עקרונות מעשיים של קבלה ואהבה עצמית (אפשר להוריד את המדריך המעשי שלי לקבלה ואהבה עצמית בחינם כאן).

ולסיום, אני מזמין אתכם לצפות בסרטו קצר שלי שבו אני עונה על השאלה “למה אני לא אוהב את עצמי?”

נשימה כגשר בין הראש ללב

נשימה, אותו מגנון מופלא שמזין אותנו בחמצן ומאפשר חיים, הוא גם גשר – גשר בין העולם המודע והמחשבתי שלנו לעולם הרגשי-גופני-תת מודע שלנו. נשימה יכולה להיות כלי פשוט ועוצמתי לריפוי רגשי, גופני ותודעתי.

שיתוף אישי

במשך שנים רבות סבלתי וחשבתי שמשהו ממש לא בסדר אצלי, שאני חולה או “מקולקל”. רוב המחשבות שלי היו מפחידות, מאיימות, מלחיצות ומכוערות כל כך שהרגשתי קורבן… קורבן של התודעה הנוראית והחולה שלי שכל הזמן מראה לי את מה שאני הכי לא רוצה לראות… מוצאת אינסוף פגמים בכל דבר ועניין, מזכירה לי את הדברים הכי קשים שקרו ומספרת על עתיד נורא, קשה, עצוב, בודד ומייאש.

מכיוון שמשהו בי הרגיש שהחיים לא אמורים להיות כל כך קשים ולא נעימים ושלא באתי לעולם הזה כדי לסבול כל כך, חיפשתי תשובות. ניסיתי להבין מה לא בסדר איתי ואיך אפשר לצאת מזה. שנים של תרגולים רוחניים שונים אפשרו לי לראות שיש בי מקום שהוא תמיד שליו, ער, נוכח ונטול סבל. עם זאת, התודעה שלי המשיכה להיות “שלילית”, מפחידה וביקורתית במידה מאוד לא נעימה.

מה שבסופו של דבר מאפשר לי לשנות את המצב הוה הקשבה כנה, מודעת ואוהבת לעצמי שיצרה מפגש מחודש ביני לבין כל מה שאני – מחשבות, רגשות, גוף ולא פחות מזה – הנשימה שלי.

הריפוי הוא בגישה

הבסיס של כל תהליך ריפוי נפשי אמיתי הוא הגישה. הגישה האוטומטית שלנו היא לזהות משהו שאנחנו לא אוהבים בתוכנו או מחוצה לנו ולנסות להפטר מזה, מתוך הנחה שהדבר שמפריע לנו לא אמור בכלל להיות שם והוא “בעיה”, “מחלה”, “טעות” או גזירת גורל לא נעימה.

הגישה שמאפשרת ריפוי אמיתי היא הפוכה לחלוטין – במקום לפסול ולשלול את מה שאיננו אוהבים, אנו בודקים את האפשרות לשאול “איך הדבר הזה שמפריע לי כרגע הוא דווקא לטובתי ומשרת את הצרכים הרגשיים העמוקים שלי?”.
הגישה הזו היא כמו שער – שער אל מסע מאוד אוהב ומרפא.

כדי שהמאמר הזה לא יתפרס על פני 20 עמודים לפחות, אני רוצה לשתף אתכם בתמצית של מה שגיליתי מתוך ידע שנחשפתי אליו במשך שנים רבות אבל הרבה יותר מזה, מתוך החקירה והמסע האישי שלי.

נשימה מאפשרת שליטה ברגשות

הכל מתחיל בנשימה. החל מהנשימה הראשונה שלנו רגע לאחר הלידה ועד הנשימה האחרונה שלנו ברגע המוות, הנשימה תמיד מלווה אותנו. הנשימה מאפשרת את כל תהליכי החיים והיא משפיעה על כל התהליכי חילוף החומרים של הגוף ועל המצב הרגשי-נפשי ובאותה מידה היא גם מושפעת מהם.
כשאנו נעשים מודעים לדפוסי הנשימה שלנו, אנו יכולים לאבחן בקלות את המצב הנפשי של אדם רק מתוך התבוננות בנשימה שלו.

מכיוון שנשימה גם משפיעה וגם מושפעת מהמצב הגופני והנפשי שלנו היא מייצרת מעגל משוב (פידבק). לדוגמה: כשאנו לחוצים ומפוחדים הנשימה מתקצרת, מתכווצת ונהיית מהירה יותר, אבל זה עובד גם לכיוון השני – אם ננשום באופן יזום נשימה קצרה, מכווצת ומהירה, נתחיל לחוש לחץ ופחד.

מבחינה אבולוציונית – הישרדותית, לנשימה קצרה, מכווצת ומהירה יש תפקיד חשוב מאוד – היא מאפשרת להכנס למצב של פחד שבו אנו מייצרים אדרנלין, הדופק מואץ והגוף מכין את עצמו למצב של קרב או הימלטות מסכנה (Fight or Flight).
מה שעוד קורה לנו במצב של נשימה מוגבלת, מכווצת ושטחית הוא שהאנרגיה ותשומת הלב שלנו מופנות למנגנוני הישרדות חיוניים ואנו מרגישים הרבה פחות רגשות שאינם חיוניים להישרדות המיידית שלנו כמו עצב, אשמה, געגוע, צער, בדידות, תשוקה, אהבה, כעסים מסויימים, פחדים מסויימים ועוד.

כאן בעצם אנו מגלים את היכולת הייחודית של נשימה מוגבלת לשלוט ברגשות – לצמצם את המודעות שלנו לרגשות, לצמצם את היכולת שלנו להרגיש וכתוצאה מכך גם לצמצם את הביטוי הרגשי שלנו בעולם.
אבל איך כל זה משרת אותנו? בואו נתבונן על עצמנו בילדות….

מעגל הנשימה, הסבל והאושר

המסע שלנו מתחיל בתינוקות. כתינוקות נשמנו לגמרי בחופשיות (ראיתם פעם תינוק נושם? איזה חופש, איזה עונג…), היינו רגישים וחשופים לגמרי והנזקקות שלנו להזנה, תמיכה וטיפול מצד ההורים הייתה מוחלטת. מוחלטת עד כדי כך שלא ידענו להבין או לזהות את הצרכים שלנו והיינו זקוקים להורים כדי שיקלו על סבלנו כל הזמן בדרכים שכלל לא יכלנו להבין.

רגע של חיבור: דמיינו את עצמכם לרגע כתינוקות. אתם שוכבים חסרי אונים במשך חודשים ארוכים, לא יודעים מה קורה לכם או מי אתם ומה זה העולם החדש והמוזר הזה שהגעתם אליו.
כל כמה זמן אתם חשים כאב, רעב, מצוקה גופנית כזו או אחרת… קר, רטוב, מציק, לא נח… וכל מה שאתם יכולים לעשות זה לבכות כדי לקרוא לאמא. ואמא תמיד באה, עושה מעשי קסם ומשחררת את הכאב, מנחמת, מזינה, מטפלת.

וכל זה נמשך ונמשך ואתם חשופים לגמרי… רואים עליכם הכל ואין שום הגנות… כשנעים לכם אתם צוחקים מחייכים, כשלא נעים אתם בוכים ומתייסרים… דמיינו לכם מה גודל התלות שלכם בהורים? מה גודל הנזקקות שלכם בשתי הדמויות הכל יכולות האלה?

ועכשיו דמיינו לכם את גודל המצוקה, האימה והחרדה הקיומית שאתם חשים כשאתם זקוקים למשהו וההורים מתעלמים, לא באים, מתרגזים, מאשימים, מחמיצים פנים או נוהגים בכם בגסות או חוסר סבלנות.
זה אולי הדבר הנורא ביותר שיכול לקרות לכם… האימה היא מוחלטת וחוסר האונים הוא משתק.

כתינוקות, כולנו התחלנו לחוות בשלב זה או אחר רגעים שבהם נזקקנו למשהו או שכאב לנו וההורים לא באו, התעלמו, היו חסרי סבלנות, בקורתיים או גסים כלפינו. אין כאן שום האשמה כלפי ההורים כמובן, גם להם היו את הקשיים שלהם וגם הם גודלו על ידי הורים בעלי קשיים משלהם ובכל זאת, כתינוקות כולנו חווינו את רגעי האימה האלה.

מה קרה לנו ברגעים הקשים האלה? כשהיינו שם לבד, סובלים וחסרי אונים ניסינו שוב ושוב לקרוא להורים… לדרוש את האהבה והיחס שאנו זקוקים לו, אך משלא קיבלנו את המענה הנדרש נתקפנו אימה.

באופן תת מודע התחלנו להבין משהו… שאין מקום לכל הצרכים הילדיים שלנו ושזה אפילו מסוכן להראות אותם כי בפשטות, ההורים לא אוהבים את כל מה שאנחנו ואין מקום לכל הצרכים והרגשות שלנו. היה זה עבורנו מצב מסוכן מאוד, שהרי אנו תלויים לחלוטין בהורים ואם נמשיך לבטא את צרכינו הם עלולים להתעלם, לכעוס ולא לתת לנו את ההזנה והטיפול שאנו כל כך זקוקים לו.
במצב הזה הרגשנו כאב ופחד גדול והמערכת ההישרדותית שלנו הופעלה ועזרה לנו להתמודד עם המצב בדרך היחידה שהייתה אפשרית עבורנו.

מה כבר יכלנו לעשות? לא יכלנו לשלוט בכאב או בצרכים שלנו, לא יכלנו לפקוד על הלב שלנו לפעום לאט יותר או לבלוטות האדרנלין להאיט את הקצב… אבל הנשימה, היא הייתה ככלי עבורנו. למדנו להגביל אותה מגיל צעיר מאוד משתי סיבות:
1. כשנושמים פחות, מרגישים פחות כאב, יש פחות עירות וקיימת  חווית נתק רגשי
2. כשנושמים פחות, לא מראים ולא מבטאים צרכים ורגשות ולכן יש פחות סכנה שלא יאהבו אותנו

מכיוון שעם הזמן, מצבי סטרס כאלה חזרו על עצמם שוב ושוב וככל שגדלנו הציפיות מאתנו היו גבוהות יותר (והסבלנות של ההורים קצרה יותר), מצאנו את עצמנו במעגל די אכזרי של פתיחות ורגישות אינסופית ונשימה משוחררת לבין התכווצות וריסון נשימתי אל מול מה הנתפס כחוסר אהבה מצד ההורים.
המעגל הזה שמוצג בתרשים למטה, נמשך מספיק זמן כדי שנבין שאנחנו חייבים לעשות משהו כדי לקבע את המצב של נשימה מוגבלת כי המעברים האלה שבין פתיחות רגשית והתכווצות היו מכאיבים מאוד.

ככל שהתבגרנו, התפתחה בנו יכולת החשיבה העצמאית ואחד הדברים הראשונים שנוצרו בה היא מערכת של אמונות. אמונות לגבי עצמי, החיים, העולם וההורים והאמונות האלה השפיעו באופן ישיר על הנשימה שלנו. כמובן שהכל קרה בגיל ההוא במישור התת מודע אבל בפשטות, ההיגיון הוא כזה:
“אני אספר לעצמי שהעולם מפחיד, שאני לא מספיק טוב, שההורים לא אוהבים אותי ושהחיים קשים, כדי להיות תמיד במצב של סטרס ואז תמיד אנשום פחות, תמיד ארגיש פחות ותמיד אראה פחות רגשות “מסוכנים” שעלולים למנוע את האהבה של ההורים אלי. ואת כל זה אני עושה מתוך אהבה לעצמי כי אין אהבה גדולה יותר מהרצון לשרוד ולחיות

המנגנון הזה לוקח אתנו אל החיים הבוגרים שלנו שמוצגים במעגל התחתון בתרשים למטה. בשלב הזה, מבלי להבין למה, אנו מפחידים את עצמנו, נושמים פחות, מרגישים פחות, חווים נתק רגשי ואשלייה של “בטחון” אך המחיר של חיים שכאלה הוא כאב ותסכול רגשי מתמשך שרק גורם לנו לרצות לברוח יותר, לנשום פחות ולהפחיד את עצמנו עוד יותר.

האבסורד הוא שאנו עושים את כל זה מתוך אותה אהבה הישרדותית לעצמינו מכיוון שבהעדר מודעות, אנו מנוהלים על ידי דפוסים הישרדותיים שכל מטרתם היא לשמור עלינו בחיים אל מול הורים שלא מקבלים אתנו לחלוטין כפי שאנחנו.
המצב הזה נהיה כל כך כרוני שעבור רובנו השאלה היא לא “כמה פעמים ביום אני מגביל את הנשימה?” אלא “כמה פעמים ביום, אם בכלל, אני מרשה לעצמי לנשום במלאות?”
שימו לב אפילו עכשיו, תוך כדי קריאת שורות אלה…איך אתם נושמים? האם הבטן שלכם נושמת ומשוחררת כמו אצל תינוק? איפה הנשימה שלכם נעצרת?

מעגל הנשימה והסבל בתינוקות (למעלה) ובחיים הבוגרים (למטה)

עם הזמן, רובנו פיתחנו דפוסים של התמכרות כדי לתמוך בנשימה המוגבלת שלנו… טלויזיה, אינטרנט, עישון, אכילה רגשית, אלכוהול וסמים… הכל כדי לנשום פחות ולהרגיש פחות.

אם אני מקשר את כל ההבנה הזו לסיפור האישי שלי, אפשר לומר בפשטות:
אני מפחיד, מלחיץ, מעציב ומדכא את עצמי לא בטעות ולא בגלל שמשהו בי מקולקל, אלא מתוך אהבה גדולה והשרדותית לעצמי… כדי שאנשום פחות, ארגיש פחות ולא אחשוף רגשות שעלולים לא להתקבל על ידי ההורים.

מתוך ההבנה הזו, נפתחה אפשרות מעשית לריפוי ואושר אמיתי.

נשימה, ריפוי ואושר

מתוך הבנת הקשר שבין נשימה, אהבה עצמית הישרדותית וסבל, אפשר להבין את הדרך לריפוי טבעי. הריפוי מתמקד בשני מישורים במקביל:
1. היכרות מעמיקה של עצמנו ודפוסי החשיבה שלנו כדי לזהות, להכיר ולפגוש את האהבה הילדית ההישרדותית שעומדת בבסיס כל מה שאנו עושים לעצמנו.
המפגש הזה מאפשר למודעות שלנו להתרחב ולדפוסים האלה להרפות באהבה וברכות.
2. מודעות לנשימה, לרגשות ולגוף מתוך מפגש חווייתי ומדיטטיבי.

שני ההיבטים האלה יוצרים ריפוי טבעי ונעים והם עוברים בתהליכי תרפיה אישית וקבוצתית אך יותר מהכל בתהליך אישי, פנימי, אינדיבידואלי ואוהב.

קבלה עצמית היא השינוי והשיפור המושלם

אלה שני הצרכים הבסיסיים שלנו: מצד אחד הצורך להרגיש קבלה עצמית ואישור להיות בדיוק כפי שאנחנו ומצד שני הצורך להשתפר, לצמוח ולהתפתח בחיים ולהיות “טובים” יותר מבחינה פנימית ומעשית.

לעיתים קרובות אנו חווים סבל בצורת תסכול, בלבול, חרדה ואי נוחות פנימית בעקבות מה שנתפס כהתנגשות בין שני הצרכים הבסיסיים האלה.
למעשה, התחושה שאנחנו חייבים לבחור בין שני הצרכים האלה היא בעצמה סבל מכיוון שאיך שלא נבחר, נרגיש שהתפשרנו וויתרנו על חלק גדול מעצמנו.

אם למשל נבחר רק לנסות לקבל את עצמנו כפי שאנחנו ונתעלם מהצורך להשתפר, באופן טבעי משהו בנו יילחץ ונרגיש פחד שלא יניח לנו לקבל את עצמנו באמת. הפחד הזה יספר לנו באינספור דרכים שיש משהו חשוב מאוד שעדיין לא עשינו, לא השגנו או שחסר לנו או בנו ושמאוד חשוב שננסה להשתנות. הפחד הזה לא יניח לנו להרגע באמת ותמיד יהבהב כמו נורת אזהרה ברקע וכיווץ לא נעים בבטן או בחזה.

מצד שני אם למשל ננסה רק להשתפר ונשכח לקבל את עצמנו (כפי שקורה לנו לעתים כה קרובות), משהו בנו ירגיש לחוץ, כאוב, לא מרוצה, לא מסופק, מתנגד, בודד וריק. זוהי התחושה הילדית המוכרת של ילד שנדרש כל הזמן להשתנות כדי להיות ראוי לאישור ואהבה על ידי הוריו, ילד שלא קיבל אישור ותמיכה והוא רוצה למרוד ולזכות בחופש להיות כפי שהוא והוא פוחד מאוד.
הילד הפנימי הכואב הזה לא יניח לנו להיות מאושרים ולא משנה כמה ננסה להשתפר, עד שלא נלמד לקבל אותו בתוכנו.
זוהי גם הסיבה שלעיתים קרובות נסיונות ה”שיפור” ו”יעול” של עצמנו או של אחרים, מגבירים את תחושת הקונפליקט הפנימי שלנו ומביאים יותר תסכול ובלבול מתועלת.

אז מה עושים? איך פותרים את הקונפליקט הכל כך עמוק ויסודי בין הצורך שלנו להרגיש קבלה עצמית והצורך שלנו לצמוח ולהשתפר?

הנה סרטון קצר שבו אני מסביר את החשיבות של קבלה ואהבה עצמית ככלי לריפוי, שינוי וצמיחה אישית:

ריק

מה באמת מבטאים הצרכים הבסיסיים שלנו

אחת הדרכים להבין צורך כלשהו שקיים בנו היא להקצין אותו עד אינסוף – כלומר עד המצב המוחלט ביותר שלו.
אז מה בעצם מבקש הצורך להרגיש קבלה עצמית? מה נרגיש בתסריט הדמיוני שבו באמת באמת נקבל את עצמנו כפי שאנחנו באופן מוחלט?

אפשר להבין זאת בקלות אם נדמיין ילד שמקבל מהוריו את כל האישור, הקבלה והתמיכה שהוא צריך כדי להאמין בעצמו. הילד הזה יחוש אהוב, מוגן, חופשי להיות כל מה שהוא ובטוח בעצמו או במילים אחרות – מאושר.
כלומר, הצורך להרגיש קבלה עצמית הוא ביטוי של הצורך הבסיסי שלנו בתחושה של אהבה ובטחון השקולה מבחינה רגשית לאושר.

עכשיו בואו נבדוק מה מבטא הצורך להתפתח, להשתפר ולהיות “טובים” יותר. אנחנו רוצים להראות טוב יותר, להיות מבוססים יותר כלכלית, לעשות יותר בעולם, לתרום או לשנות משהו כדי לזכות בהערכה, באישור, בתמיכה ובתחושה של הגשמה עצמית.
אנחנו רוצים להרגיש מוצלחים, מדוייקים, מודעים, אהובים, כנים, משמעותיים, מיוחדים, מתחשבים או מוסריים יותר ולעמוד בציפיות כלשהן שהצבנו לעצמנו או שאימצנו מהורינו או מהחברה.

עכשיו בואו נקצין את הצורך הזה ונשאל  – מה יקרה בתסריט הדמיוני שבו נצליח לעמוד בציפיות שלנו ושל אחרים ולהשתפר לחלוטין ובאופן מוחלט בכל התחומים שאנחנו רוצים? מה נרגיש אז?

למעשה, גם כאן נרגיש (או לפחות כך נדמה לנו) בטחון, שייכות ואהבה או במילים אחרות, נרגיש אושר (ולו לרגע) מכיוון שנוכל סוף סוף לקבל את עצמנו כפי שאנחנו (שהרי עמדנו בכל הציפיות ותחושת ההצלחה היא בעצם תחושה של קבלה עצמית).

מה שגילינו כאן הוא שבעצם שני הצרכים הבסיסיים שלנו שנראים לנו כל כך מנוגדים לפעמים, מכוונים לאותו מצב של קבלה עצמית, אישור ואהבה עצמית או במילים אחרות מבטאים את הצורך הבסיסי ביותר שלנו בתחושה של בטחון אישור ואהבה.

אם כך מתבקש לשאול, מהי הדרך הטובה ביותר לתת לעצמו תחושה אמיתית של בטחון, אישור ואהבה? שהרי זה כל מה שאנחנו בעצם מחפשים באמצעות שני הצרכים שלנו הבסיסיים והעוצמתיים שלנו שנתפסים רוב הזמן כמנוגדים.
ריק

קבלה עצמית איזון הקטבים הפנימיים שלנו

למעשה הצורך הבסיסי ביותר שלנו הוא להרגיש אישור ולדעת שאנחנו אהובים ובטוחים ללא תנאי. הצורך הזה בא לידי ביטוי דרך שני הצרכים המוכרים לנו: הצורך להרגיש קבלה עצמית ללא תנאי והצורך להשתפר או להשתנות. למעשה שני הצרכים האלה מבטאים את שני הקטבים הקיימים בכל תופעות הטבע – נקבי (יין) וזכרי (יאנג).

הקוטב הנקבי (יין) הוא הצורך בהכלה וקבלה ללא תנאי, ממש כפי שאמא (במקרה האידיאלי) אוהבת את התינוק שלה ללא תנאי ולא מנסה לשנות אותו כלל. הקוטב הזכרי (יאנג) הוא הצורך להשתנות ולצמוח, ללמוד ולגלות דרכי ביטוי חדשות בעולם, לחקור ולחשוף עוד רבדים של עצמנו ולהביא אותם לידי ביטוי אותנטי, ממש כמו שאבא (במקרה האידיאלי) עוזר לילד לגלות את היכולות שלו, לאתגר את עצמו וללמוד עוד דרכים לבוא לידי ביטוי ומימוש אותנטי בעולם.

מתוך הבנת שני הקטבים הפנימיים, אפשר לראות שרוב הזמן אנחנו (ממש כמו החברה בה אנו חיים) נוטים יותר אל הקוטב הזכרי. במצב הזה אנחנו לא מאוזנים ולכן חווים הרבה קושי, נוקשות, תסכול, נסיונות לשנות את עצמנו או אחרים בכח, חוסר קבלה עצמית, כעס, חוסר סבלנות, לחץ, זעם, תסכול וחוסר ברוך ואהבה.

למעשה, האפשרות לחיים מאוזנים ומאושרים מצויה באיזון רגשי בין שני הקטבים הפנימיים שלנו. האיזון אפשרי כשאנחנו לומדים איך הם עובדים יחד בסינרגיה מושלמת ולא מתנגשים כלל אחד בשני.
הסינרגיה הזו מתאפשרת כשאנו מגלים את הטבע המעגלי של שני הקטבים הרגשיים שלנו ושהם למעשה מחזקים ומעצימים אחד את השני.

הטבע המעגלי של הצרכים הרגשיים

את הטבע המעגלי של הצרכים הרגשיים אפשר להבין אם נבחן אותם מקרוב יותר.
לאילו מקומות בנו מתייחס הצורך לקבל את עצמנו, או במילים אחרות – מה אנחנו באמת מתאמצים ומנסים לקבל בתוך עצמנו (לרוב ללא הצלחה)?
דווקא את אותם המקומות שקשה לנו לקבל. ומהם המקומות שקשה לנו לקבל? באופן מפתיע (או שלא), הם בדיוק אותם המקומות שבהם אנחנו רוצים להשתפר.

לדוגמה: אני מאוד רוצה להשתפר וללמוד להיות רגוע וסבלני יותר וזה בדיוק המקום שאני מנסה לקבל בי – להיות יותר מקבל וסבלני כלפי המקום הכועס וחסר הסבלנות שבי.

אם כך, אנו כבר שמים לב שיש פה טבע מעגלי מסויים, אבל בואו נמשיך עמוק יותר…

הצורך להשתפר מאתגר אותנו דווקא באותם מקומות שבהם אנחנו מרגישים “לא מספיק טובים”. במקומות האלו קיים בנו פחד עמוק שאומר שכמו שאנחנו עכשיו, זה לא מספיק טוב ומכיוון שכך, אנחנו עלולים לא להיות ראויים הערכה, תמיכה, תחושה של ביחד ולאהבה (והרי בילדות כבר למדנו שכשאנחנו “לא מספיק טובים” אנחנו לא זוכים לאהבה, אישור, הערכה ותמיכה מצד הורינו ולכן מצויים בתחושת בדידות, כאב וחוסר בטחון).

מתוך הפחד הזה והרצון שיהיה לנו נעים, נולד הצורך לנסות להשתפר (להשתפר = להיות יותר חכם, מודע, רגיש, מוצלח, מתחשב, חיובי, חזק, אהוב וכו’) אבל כפי שראינו קודם, הצורך להשתפר מכוון אל המקום שבו נוכל סוף סוף לקבל את עצמנו כפי שאנחנו ולהרגיש בטחון, אישור ואהבה.
ומצד שני כבר ראינו שהרצון לקבל את עצמנו מכוון אל המקומות בהם אנחנו חשים לא מספיק טובים ורוצים להשתפר.

מכאן מתגלה לנו אמת די מפתיעה, פשוטה ומדוייקת להפליא: מה שאנחנו באמת רוצים להשתפר בו זו היכולת לקבל את עצמנו ומה שאנחנו באמת רוצים לקבל זה את הרצון שלנו להשתפר.

*המילה “באמת” נמצאת כאן כדי להדגיש שזו המציאות העמוקה מתחת לפני השטח. גם כשאנחנו רוצים להשתפר במשהו פרקטי כמו אנגלית, ריצה או ללמוד להיות סבלניים יותר, למעשה הכמיהה העמוקה מאחורי כל נסיונות השיפור שלנו היא הרצון להיות מסוגלים לקבל את עצמנו כפי שאנחנו ולנוח בתחושה של אישור, בטחון ואהבה (בתנאי שנעמוד בציפיות מסוימות כמובן…).

הציור הבא מדגים את התנועה ההרמונית של שני הקטבים הרגשיים שלנו במעגל אינסופי של התפתחות פנימית…

קבלה עצמית היא השינוי והשיפור המושלם - אלי קרסניץ

במילים אחרות אפשר לומר את זה גם ככה:
השיפור האמיתי שנדרש לנו הוא שיפור ביכולת הקבלה העצמית שלנו
וקבלה של הצורך שלנו להשתפר (אותו פחד או רצון פנימי עמוק שדוחף אותנו קדימה), היא הקבלה האמיתית

כשאנחנו נמצאים באיזון עם שני הקטבים שלנו מתרחשת בתוכנו תנועה מעגלית, טבעית, אינסופית והרמונית בין שני הקטבים הרגשיים, כמו מנוע משומן שפועל היטב ואנחנו חשים שלמות פנימית, פועלים בעולם מתוך דיוק פנימי ואותנטיות וחשים שלווה, בטחן, סיפוק והגשמה עצמית עמוקה.

הקושי והסבל שלנו מתחיל כשאנחנו מנסים להעדיף באופן לא מודע קוטב אחד על פני האחר (מנסים רק לקבל את עצמנו או רק להשתפר). אז המנוע הפנימי שלנו יוצא מאיזון ונוצר מצב לא נעים, צורם ומכאיב שמשפיע על כל חווית החיים שלנו.
ריק

איך זה עובד בפועל

השלב הראשון בכל תהליך של התפתחות אישית הוא פיתוח המודעות או ההקשבה הפנימית כדי לזהות את שני הקטבים הרגשיים שלנו ואת הנטייה שלנו להעדיף קוטב אחד על פני האחר. במילים אחרות – אנחנו מתחילים לשים לב לחוסר האיזון שבנו ולנסיון שלנו לבחור רק בצד אחד של המטבע, או צד אחד של המעגל הפנימי שלנו והסבל שנובע מהנסיון הזה.

לדוגמה, אפשר לשאול את עצמנו “מהו הצורך האמיתי שלי ממש עכשיו?”.
כשאנו חוזרים על השאלה הזו שוב ושוב, תוך הקשבה  עמוקה לגוף ולרגשות שלנו והולכים מספיק עמוק פנימה, נגלה שבכל רגע נתון אנו חשים צורך להרגיש קבלה עצמית עבור אלמנט רגשי כלשהו בנו (פחד, כעס, תשוקה וכו’…) וגם בשיפור היכולת לקבל את עצמנו ולפעול מתוך הקבלה הזו.
זוהי האמת הפשוטה השוכנת מתחת לפני השטח של כולנו וללמוד לשים לב אליה באופן חווייתי ומעשי, זוהי הדרך להכרה ואיזון פנימי עמוק.

כשאנחנו מזהים את הצורכים הרגשיים שלנו אנחנו לומדים קודם כל לתת להם אישור באמצעות הקשבה ודיבור פנימי מתוך כנות. כאן כדאי לשים לב לנקודה עדינה מאוד: לא משנה אם אנחנו מזהים צורך להרגיש  קבלה עצמית או צורך להשתפר או להשתנות, כל מה שנדרש לנו הוא אישור פנימי אוהב וכן לאותו צורך שזיהינו.

לדוגמה:
אם למשל אנחנו חשים פחד וכששאלנו “מהו הצורך האמיתי שלי עכשיו?” גילינו שהצורך כרגע הוא גם לקבל את הפחד כמו שהוא, וגם להשתפר כדי להרגיש בטחון, אנחנו יכולים ללמוד לאשר לעצמנו לחוש את הפחד הזה ולתת לעצמנו במילים כנות ואוהבות את כל האישור שנדרש לפחד ולרצות להשתפר במקום  הזה יחד, בו זמנית ובאותה מידה.
וזאת מכיוון שאנחנו מבינים שאין סתירה בין הצורך לקבל את הפחד כפי שהוא ולבין הצורך להשתפר ולהרגיש בטחון מכיוון ששני הצרכים מכוונים לאותה חוויה פנימית של אישור, בטחון ואהבה.

המאמר הזה הוא רק טעימה קטנה על קצה המזלג מתוך התדר והלימוד של חיים מתוך אחדות פנימית עמוקה ושחרור מבלבול, חרדות, תקיעות ופחדים מתוך הכרה וגילוי עצמי טבעי.

מה שקורה בפועל כשאנחנו עוברים תהליך של לימוד והכרה עצמית עמוקה הוא שחוויית החיים שלנו משתנה. אנחנו מגלים שלווה פנימית עמוקה, חופש מחרדות ותקיעות, חופש ממאבק פנימי ודיכוי עצמי.
העשייה, התקושרת והביטוי שלנו בחיים מתרחשת באופן מדוייק יותר, אותנטי יותר ונעים יותר ככל שאחנו מעמיקים את תהליך הלמידה העצמית וההכרה העצמית.

בהזדמנות זו אני רוצה להודות לחבר יקר בשם עמיחי זלינקובסקי שהיווה עבורי מקור לתובנה עצומה לגבי האפשרות לחיות מתוך אישור פנימי אוהב לשני הקטבים הרגשיים שלי.

נקודה לתשומת לב: הצורך או הנסיון לקבל את עצמנו הוא בפני עצמו ניסיון להשתפר. זוהי נקודה עדינה אך חשובה… לרוב, כשאנחנו מנסים לקבל את המצב כפי שהוא אנחנו נתקלים בהתנגדות פנימית. חשוב להבין שלעיתים, כל מה שנדרש מאתנו הוא להרשות לעצמנו להרגיש את הצורך בקבלה עצמית ולא לנסות לשנות אותו בשום דרך.
זהו הטבע המעגלי הפנימי שלנו וכך אנחנו צומחים באמת, באופן טבעי, אוהב, נעים, מדוייק ומהנה 🙂
ריק

צמיחה אישית מתוך מנוחה

צמיחה אישית | צמיחה אישיותית | צמיחת אישיות

צמיחה אישית מתוך מנוחה היא דרך חיים מתפתחת, זורמת, אוהבת, רכה ומשתנה הלומדת את עצמה, קשובה לרגש ולאינטלגנציה העמוקה ביותר שלנו ומאפשרת לנו לחיות בשלמות ובאושר, מתוך חיבור ללב, לקרקע ולהיגיון.

כשאנו חושבים על תהליכי צמיחה אישית, לרוב האסוציאציה הראשונה שלנו היא של מאמץ, צורך בהתמדה ועימות עם חוויות לא נעימות – להתגבר על פחד, להתעמת עם שדים פנימיים, להשקיע בלימודים ולאתגר את הסבלנות שלנו.

למרות שאפשר להפיק תועלת מתהליכים שכרוכים במאמץ ומאבק פנימי, יש סוג נוסף של צמיחה אישית שהוא יסודי, טבעי, הרמוני ומגיע מהמקום הכי פשוט, הכי נח והכי עוצמתי שלנו – המקום שבו אנחנו נמצאים כבר עכשיו.

מהי צמיחה אישית

בפשטות, צמיחה אישית היא כל תהליך שמשפר את איכות חיינו, מאפשר לנו לממש את עצמנו ואת הפוטנציאל שלנו, משחרר אותנו מקבעון, אשמה וסבל ומביא אותנו למקום שלם, יצירתי, אוהב, נינוח ומשוחרר יותר.

באופן כללי, תהליכי צמיחה אישית כוללים רכישת כלים ומיומנויות חדשות, פיתוח החשיבה, שחרור רגשי, פיתוח יצירתיות, מימוש עצמי ועוד.
עם זאת, מניסיוני האישי, הצמיחה האישית המשמעותית ביותר לא מוגבלת לתבניות או מטרות ידועות מראש. זוהי תנועה פנימית של התרחבות שחושפת עוד ועוד אזורים מודחקים, חסומים ולא מודעים בתוכנו לאור המודעות האוהבת והמאפשרת שלנו מתוך קבלה נטולת מאמץ.

למעשה, צמיחה אישית אמיתית באה מתוך הסכמה לנוח בתוך חווית הרגע הזה והיא כוללת בתוכה גם את הריפוי הרגשי והנפשי לכל דפוסי הסבל שלנו, גם את האפשרות להתפתח תמיד וגם את האפשרות לממש את עצמנו באופן אופטימלי והרמוני בעולם הגשמי, הרגשי והרוחני כאחד.

מכיוון שצמיחה מתוך מנוחה לא יוצרת חיכוך או התנגדות לחווית הרגע הזה, היא מצמצמת למינמום את הצורך בחוויות טראומטיות וקשות שלעיתים קרובות מרתיעות אנשים מלעבור תהליכי צמיחה אישית מלכתחילה.

אפשר לומר שצמיחה מתוך מנוחה היא בעלת איכות של אומנות טאי צ’י פנימית – לוחם הטאי צ’י תמיד מצוי במנוחה והיכולת שלו לגבור על היריב נובעת דווקא מהרכות הנוכחת שלו ברגע הזה ומהיכולת שלו “להסכים” עם התנועה של היריב ובכך לנטרל את יכולת ההתנגדות שלו ולהשתמש במומנטום שלו.

החוק השלישי של ניוטון

החוק השלישי של ניוטון הוא חוק הפעולה והתגובה – כל כח שנפעיל ייצור מיד כח זהה בגודלו והפוך בכיוונו. בעולמנו הפנימי ניתן להבחין בקלות בחוק הפעולה והתגובה – בכל פעם שאנו מנסים לכפות על עצמנו משהו או מנסים לשנות את עצמנו בכח, מייד עולה בנו התנגדות פנימית השווה בעוצמתה לכח שאנו מנסים להפעיל על עצמנו.

אנחנו אמנם יכולים להדחיק את ההתנגדות הפנימית או לנסות לנתב אותה אך לאורך זמן ההתנגדות הפנימית נוטה לגבור ולגרום לנו לאבד מוממנטום ולהכנע לדפוסים הישנים שלנו ובמקרים רבים אף להגיע למצב מתוח או מיואש יותר.
חישבו לרגע: כמה פעמים ניסיתם להפטר מהרגל או התמכרות על ידי החלטות כוחניות? כמה פעמים כשלתם? כמה פעמים ויתרתם מראש כי חשבתם ש”ממילא אני לא אצליח להתגבר”?

צמיחה אישית אלי קרסניץ

אמנם ישנם רגעים ומצבים בחיים בהם נדרשים מאמץ פנימי, התמקדות וחתירה למטרה, אך מאמץ פנימי כזה הוא בריא כשהוא בא מתוך הרמוניה פנימית ולא מתוך כפייה פנימית שמונעת מתסכול, פחד או חוסר סבלנות כפי שקורה לעיתים כה קרובות.

צמיחה מתוך מנוחה מלמדת אותנו לנוע עם הכוחות הפנימיים השונים שלנו ולא בניגוד אליהם ובכך מאפשרת לנו להפוך כל קושי להזדמנות, כל חסימה לאפשרות וכל פחד, עצב וכעס למקור של מודעות וכח פנימי.

צמיחה אישית מתוך מנוחה - אלי קרסניץ

אפשר לדמות צמיחה אישית מתוך מנוחה לאפשרות לגלוש על גלי הים הפנימי שלנו במקום לנסות להתנגד להם או לגבור עליהם בכח.

מהי מנוחה

כבני התרבות המערבית במאה ה-21 רובנו מכירים את הקושי למצוא מנוחה אמיתית. רובנו טרודים במחשבות, דאגות, רצונות ונסיונות לשפר את עצמנו או את מצבנו הכלכלי, הבריאותי, הזוגי או הנפשי.

לעיתים כשאנו חושבים על מנוחה, אנו חושבים על חופשה בחו”ל, פעילות גופנית, נוף פסטורלי, שינה או עיסוק מסיח דעת כלשהו כמו טלוויזיה, ספר או תחביב אחר. אמנם אנו שואבים הנאה מסויימת מכל הפעיליות האלה אך בתוכנו המירוץ לעולם לא פוסק.

מנוחה אמיתית היא האפשרות הפשוטה והטבעית שזמינה עבור כולנו: לנוח בתוך חווית הרגע הזה. במילים אחרות, זוהי האפשרות היחידה שלא חשבנו עליה – פשוט לומר “כן” למציאות של הרגע הזה ולנוע איתה כגוף אחד.
כפועל יוצא, מנוחה אמיתית כלל לא כרוכה בסטטיות, פאסיביות או ניתוק מהחיים. נהפוך הוא, מנוחה אמיתית היא תנועה עם החיים בכל רגע חדש כאשר הבסיס לתנועה זו הוא הסכמה, חברות ושלמות פנימית במקום ויכוח, פיצול ומאבק עם הרגע הזה.

נשמע פשוט? זה אכן פשוט. פשוט כל כך שרובנו שכחנו שאפשרות כזו בכלל קיימת. כמובן שאין זו אשמתנו, אנו חיים בחברה שלא מלמדת אותנו את האמנות המופלאה הזו של תנועה עם החיים וצמיחה טבעית מתוך הרגע הזה.
עם זאת, מכיוון שמנוחה אמיתית היא כל כך טבעית לנו, ברגע שנתחיל להזכר באופן מעשי באפשרות הזו, היא תחולל בנו שינוי עוצמתי, טבעי והרמוני שיאפשר לנו לחוות שלווה, שקט נפשי, איזון נפשי ואושר שמאז ומעולם היה זכותנו הטבעית.

איך זה עובד בפועל

הראש הרציונלי שלנו נוטה לחפש שיטה או תבנית בכל דבר. זוהי אכן יכולת מופלאה וחיונית מאוד להישרדותנו. חשיבה בדפוסים ובתבניות מקצרת תהליכי חשיבה ומאפשרת לנו להתמודד עם סכנות בצורה יעילה (לדוגמה כשאנו מזהים סכנה מיידית כמו אש, רכב מתקרב או חיית טרף, אנו מגיבים במהירות כי בתודעתנו קיימת תבנית ברורה לגבי מקרים כאלה).

עם זאת, כשאנו ניגשים לתהליכי צמיחה הוליסטיים, כלומר כאלה שכוללים את כל ההיבטים הרגשיים, המחשבתיים והגופניים שלנו, חשיבה תבניתית תהווה מכשול להבנה אמיתית.

צמיחה מתוך מנוחה היא לא שיטה או תבנית. זוהי דרך חיים מעשית, חוויתית, אוהבת, אינטלגנטית וקשובה הנתונה לשינוי והתפתחות תמידית ולא נאחזת בתבנית אחת קבועה. הרי החיים עצמם וכל מה שחי נתונים לשינוי תמידי והתפתחות ולכן דרך חיים של הרמוניה, איזון והקשבה צריכה להיות כזו שמשתנה ומתפתחת ממש כמו החיים עצמם. אפשר לומר שצמיחה מתוך מנוחה היא החיים עצמם כשאנו מסכימים לחיות אותם בגמישות, טוטאליות ואהבה.

אמנם ישנו ידע תאורטי רב (שהולך ומתפתח כל הזמן) ותרגולים ותהליכים מעשיים רבים במסגרת צמיחה מתוך מנוחה, אך כל אלה הם רק אמצעים זמניים שנועדו לשימוש ברגע אחד וניתן להשליך אותם ברגע הבא, הכל בהתאם לצורך של הרגע ושל כל אדם באופן ייחודי ומדוייק עבורו.