פוסטים

מהי רוחניות בריאה ואיך להמנע ממלכודות רוחניות נפוצות

רוחניות והתפתחות רוחנית (או התעוררות רוחנית), העסיקו אותי מגיל צעיר מאוד. בגיל 14 התחלתי לקרוא ספרים של המורה ההודי אושו ובגיל 16 התחלתי לחקור את הנושא לעומק ולעסוק במדיטציה והתבוננות פנימית. במשך שנים התפתחות רוחנית והתעוררות רוחנית העסיקו אותי מאוד.

אני רוצה להתחיל בווידוי: אני לא אוהב את המילה “רוחניות” או את המושגים “התפתחות רוחנית” או “התעוררות רוחנית”.
הסיבה שאני לא אוהב את המושגים האלה היא שהרבה פעמים הם נקשרים דווקא למיסטיקה, להתעסקות בנושאים מיסטיים ומאגיים שבמקרים רבים מובילים לבלבול, לנתק רגשי וסיפורים של ניצול, חוסר כנות, שרלטנות ואמונות שנועדו להתעלם מהמציאות הרגשית הטבעית שאנו חווים ומהצרכים הרגשיים והנפשיים האמיתיים שלנו.

סיבה נוספת להסתייגות שלי מהמושגים האלה היא שהם יכולים ליצור פילוג או הפרדה. גם אם מדובר בהפרדה מרומזת או בכזו שמתקיימת רק בתפיסה שלנו, המושגים האלה יוצרים הפרדה בין “חומרי” ל”רוחני”, בין “רוחני” ל”מעשי” ופותחים פתח לביקורתיות וגינוי על בסיס ההפרדה הזו.

מבחינתי כיום, רוחניות או התפתחות רוחנית הן פשוט אנושיות (להיות אנושי), הן תהליך טבעי של התפתחות, של התבוננות פנימית, של הכרה וגילוי עצמי שמעצימים איכויות של קבלה עצמית, יכולת להשלים עם עצמנו ולהקל על הכאב הנפשי, אהבה לעצמנו ולאחר והנאה מהחיים.

במאמר הזה אני רוצה לשתף שני עקרונות שמנסיוני, הם אולי הכלים העוצמתיים ביותר שאני מכיר להתפתחות אנושית או אם תרצו, התפתחות רוחנית בריאה ומאוזנת.

רוחניות, חומריות ורוחניות מודרנית

בעיניי, גם חומריות וגם רוחניות שואפות לאותה חוויה – אושר. אנחנו רוצים להרגיש מאושרים, להרגיש אהבה, שפע, בטחון, מימוש עצמי, משמעות והנאה.
זו השאיפה שלנו ולא משנה אם נקרא לעצמנו אנשים רוחניים, חומריים או בכל שם אחר.

בעיניי, ההבדל המהותי בין הגישה החומרית הקלאסית לגישה הרוחנית הקלאסית הוא זה:

חומריות קלאסית עוסקת בשאלה איך לספק לעצמנו אושר מבחוץ.
איך להשיג כסף, משאבים, רכוש, איך להגיע למקומות, למצבים או לאנשים שיגרמו לנו אושר ואיך למצוא את כל אותם תנאים סביבתייים ואנושיים שיספקו את הצרכים שלנו ויגרמו לנו אושר (כסף, קריירה, זוגיות, מיניות, אינטימיות, משפחה, ילדים, בית, חופשה בחו”ל וכו’).

החומריות התעצמה מאוד בעולם המערבי והגישות החומריות נפוצות מאוד בימינו. מספיק להסתכל על כמות הפרסומות והפירסומים שאנו חשופים אליהם על בסיס יומי, החל במכונית החדשה, בית החלומות, ההזדמנות להתעשר, בגדי מעצבים, האוכל הטעים ועוד שלל חוויות מרגשות ומדהימות שמובטחות לנו אם רק נקנה או נרכוש את המוצר הזה או ההוא.

רוחניות קלאסית עוסקת בשאלה איך לספק לעצמנו אושר מבפנים.
איך להתייחס לעצמנו, איך ליצור בתוכנו הסתכלות, התבוננות, מצב תודעה או איכויות של קבלה, הבנה, מודעות, מיקוד, אמונה, ראייה צלולה, הכרה או חיבור למשהו גדול יותר מאתנו שיאפשרו לנו להרגיש מאושרים ללא תלות בנסיבות החיצוניות.

הגישות הרוחניות התפתחו בעיקר במזרח עם תורות כמו בודהיזם, טאויזם, הינדואיזם, סופיזם ועוד. כיום יש לא מעט מורים גם במערב שמלמדים גישות רוחניות שונות וההכרה הרוחנית שהאושר שלנו נובע מהאופן שבו אנו תופסים את עצמנו ואת המציאות הולכת וצוברת פופלאריות והופכת להיות מקובלת יותר ויותר.

בימינו יש גם סוג חדש של רוחניות מודרנית שאפשר לקרוא לה “חומריות במסווה של רוחניות”.
אני מתכוון לגישות כמו “הסוד” וכל הגישות שמדברות על “מיגנוט שפע”, “יצירת שפע”, “זימון שפע” ו”בריאת מציאות” שבה כל מה שאנחנו רוצים מתקיים.

הגישות האלה הפכו לפופולאריות ונפוצות מאוד בשנים האחרונות ולהבדיל מהרוחניות הקלאסית שמדברת על האפשרות להיות מאושרים ללא תלות בנסיבות החיצונית, להתמסר לחוויית הרגע הזה כפי שהוא ולהינות ממקור אינסופי של תובנה ואהבה פנימית, הרוחניות המודרנית מנסה לרתום איכויות רוחניות כדי לממש את החלום החומרי שלנו.

הגישות האלה גורסות בפשטות שאם נשנה את האמונות הפנימיות שלנו ואת נקודת ההשקפה שלנו והתתייחסות שלנו לעצמנו, נוכל לממש את השאיפות החומריות שלנו ולקבל את כל מה שרצינו מבחוץ (כסף, קריירה, זוגיות, חברים, חופשה בחו”ל וכו…), כך שהמניע נשאר חומרי במהותו אבל האמצעי להשגת המטרות החומריות הופך להיות “רוחני”.

חשוב לי להדגיש שהסקירה הקצרה הזו, היא לא ביקורת או גינוי כלפי חומריות, רוחניות או רוחניות מודרנית. אני רוצה רק לתת רקע הבנתי קצר לנושא החומריות והרוחניות בימינו כדי להתייחס למה שאני קורא לו – רוחניות בריאה ומאוזנת.

שני עקרונות מרכזיים עבור רוחניות בריאה

במסע שלי עברתי הרבה התנסויות וחוויות רוחניות. עסקתי במשך שנים במדיטציית ויפאסנה, למדתי טאי צ’י במשך שנים והתנסיתי בגישות איזוטריות שונות.
גישות שחלקן מגיעות מהשאמניזם של יערות האמזונס, אחרות שמגיעות מהרי ההימלאיה, אחרות שמגיעות ממנזרי הזן של יפן וקוריאה וגם כאלה שמגיעות מעולם הפסיכולוגיה והפסיכותרפיה המערבית וממורים שונים שחיו או חיים בחלקים שונים של העולם ומביאים את התובנות והאיכויות הייחודיות שלהם.

מתוך כל מה שעברתי, אני רוצה לשתף אתכם בשני עקרונות פשוטים וטבעיים להתפתחות רוחנית בריאה.

כשאני אומר “בריאה”, הכוונה היא לכזו שלא מבוססת על ניתוק רגשי, על הכחשה של רגשות וצרכים אנושיים טבעיים, על מאבק פנימי, על ניצול, על אמונה עיוורת, על גינוי כלפי עצמנו או אחרים או על העמקת הסבל שלנו במסווה של אושר.

הכוונה שלי היא לרוחניות או התפתחות שעושה נעים בגוף ובלב, שמעוררת איכויות של חמלה, הודיה ודיוק פנימי, שמאפשרת לנו להרפות, לנשום לרווחה, להינות מהחיים, לקבל את עצמנו ואת האחר ולחיות בתחושה יותר נעימה, מאוזנת, בוטחת, אוהבת, שלווה ומאושרת.

עקרון הכנות
כנות היא הכלי הכי יעיל והכי טוב שאני מכיר להתפתחות רוחנית. לכנות יש עומק אינסופי ותמיד אפשר לגלות (ואנחנו מגלים) עוד רבדים של כנות שלא הכרנו קודם.

כנות כל כך חשובה כי היא מאפשרת לנו להכיר בעצמנו, להכיר את עצמנו, להבין את עצמנו, להתיישר עם עצמנו, להתמסר לעומק שלנו, לבטא את עצמנו ולתקשר את עצמנו לאחרים באופן שבו הם יכולים להבין אותנו.
היא משחררת אותנו משיפוט, ביקורת, גינוי עצמי ותחושות של ערפול, תקיעות, חוסר אונים ולחץ נפשי ומאפשרת לנו לחזור אל עצמנו, אל ההווה, אל הדיוק שלנו.
כנות מראה לנו את עצמנו ומאפשרת לנו להעמיק פנימה ללא מאמץ.

מה שחשוב לי להדגיש לגבי כנות הוא שיש לה כמה רבדים והכנות היא כנות שלמה רק כשהיא מתייחסת לכל הרבדים האלה:

1. כנות מחשבתית – מה אני באמת חושב, מספר לעצמי ומאמין בו כעת?
2. כנות רגשית – מה אני באמת מרגיש בתוכי כעת (פחד, עצב, כעס, אכזבה, בושה, שמחה, תשוקה ועוד…)?
3. כנות תחושתית – מה אני באמת חש בגוף כעת (לחץ, מתח, נשימה עצורה, נשימה משוחררת, עומד, כבדות, מועקה, עונג, קלילות ועוד…)?
4. כנות לגבי הצרכים והבקשות – מה אני באמת צריך או מבקש כעת (בטחון, אישור, קרבה אנושית, חום, אמפטיה, מקום להיות בו, תמיכה, אהבה ועוד…)?

אחת המלכודות הרוחניות הנפוצות ביתר (שגם אני נפלתי בה אינספור פעמים) היא כנות חלקית.
כנות חלקית מדברת למשל רק על המחשבות או האמונות שלנו בלי להתייחס לרגשות ולצרכים וכך נוצר מצב שבו נדמה לנו שמחשבות כמו “האדם הזה או ההוא הוא טיפש או שטחי מידי”, “אני עדיין לא מספיק טוב, מודע, מואר, מאוזן”, “אנשים לא באמת מבינים אותי” או “אני עדיין לא מבין את האמת”, הם כנות.

למעשה כנות חלקית היא דרך בטוחה להביא את עצמנו למצב של בלבול, תקיעות ונתק רגשי וזה באמת לא נעים.
הסיבה לכנות חלקית היא לרוב הקושי והפחד שלנו מלהודות ברגשות ובצרכים האנושיים הטבעיים שלנו. קושי ופחד שהם תוצרים של החברה שבה גדלנו, של התניות וטראומות הילדות שלנו.

כנות אמיתית חובקת את כל ארבעת הרבדים שלנו (מחשבות, רגשות, תחושות וצרכים) ומאפשרת לנו לראות את עצמנו ולתת אמון בעצמנו כפי שאנחנו – אנושיים, רגישים, פגיעים, זקוקים לאישור ואהבה וחושבים מחשבות שמנסות לענות על הצרכים שלנו.

כנות כזו מקרבת אותנו לעצמנו, מאפשרת לנו לראות את הילד שבנו ומעוררת בנו חמלה, קבלה ואהבה עצמית ללא מאמץ (כי איך אפשר שלא לקבל ולאהוב אדם שבפנים הוא ילד רגיש, חמוד, אנושי ופגיע שזקוק לאהבה ועושה הכל כדי לשרוד ולהינות מהחיים?).

הנה דוגמה אחת לכנות חלקית לעומת כנות שלמה (שימו לב להבדל בהרגשה שנוצרת):

  • כנות חלקית: אני עדיין לא מספיק מודע לעצמי
  • כנות מלאה: אני חושב שאני עדיין לא מספיק מודע לעצמי, אני מרגיש עצוב ופוחד, אני חש כיווץ ולחץ בחזה ונושם נשימה שטחית, אני זקוק לאישור ומבקש להרגיש אהבה ובטחון

שימו לב להבדל בין השניים.

כנות חלקית משאירה אותנו עם “עובדות” מתסכלות ומבלבלות שכל מה שנשאר לנו הוא לעמוד מולן בתחושה של חוסר אונים או להילחץ ולנסות להתאמץ מאוד כדי להגיע למצב אחר שגם בו לרוב, נגלה שוב את אותו תסכול וחוסר אונים.

כנות שלמה מראה לנו כמה אנושיים, רגישים וזקוקים לאהבה אנחנו וכמה זה בסדר פשוט להיות כאלה ושאפילו המחשבות שלנו, הן רק נסיון לענות על הצרכים שלנו ושמותר לנו פשוט להיות כאלה כבר עכשיו (קבלה עצמית).

עקרון האהבה

עקרון האהבה הוא עקרון פשוט שאומר שכל מה שקורה, קורה מסיבה חכמה ואוהבת. כל מה שאנחנו לא מבינים, לא רואים את הסיבה להתרחשות שלו, לא יודעים להסביר באופן מהותי ועמוק את הקיום שלו בחיינו, קורה מסיבה חכמה ואוהבת.

למשל פחדים. פחד הוא אחד הרגשות האנושיים הבסיסיים ולרוב הוא מגונה אצלנו (כי החברה שלנו מאוד פוחדת מהפחד ולכן מציגה אותו כ”שלילי”). אנחנו נוטים לפחד מהפחד שלנו, להתבייש בו, להסתיר אותו ולנסות “להתגבר” או “להתעלות” מעליו.

אחד הפחדים הנפוצים ביותר שגם אני חווה הוא פחד מנטישה או חרדת נטישה – הפחד שיעזבו אותנו, שלא ירצו בקרבתנו, שיתעלמו או יגנו אותנו ונשאר לבד בלי חברים ובלי אהבה.

כששאלתי את עצמי יום אחד “למה אני פוחד מנטישה? מה גורם לפחד שלי מכך שיעזבו אותי או יתרחקו ממני?”, גיליתי משהו מעניין.
כששאלתי את השאלה הזו, שמתי לב שמשהו בי כמו נעצר, נתקע, התערפל ונעשה לא נעים.

חשבתי על סיבות אפשריות לפחד שלי – התניות ילדות, אמונה פנימית לא מודעת, תפיסת מציאות מסויימת.

הרצתי בראש את התאוריות הרוחניות והפסיכולוגיות שאני מכיר וחיפשתי הסבר אבל ככל שחיפשתי, הרגשתי יותר מתוסכל וחסר אונים וכבר התחלתי לשמוע בתוכי את הקולות הביקורתיים שאומרים שאני לא מספיק מודע לעצמי, לא מספיק מפותח רוחנית ולא מספיק מבין את עצמי (ושכמובן יש אחרים שהרבה יותר טובים ממני בזה…).

בסופו של דבר הלכתי לישון עם השאלה הלא נעימה הזו בתוכי ודווקא בין עירות לשינה התגלה לי משהו מעניין – שמתי לב שכשניסיתי להבין מה גורם לפחד שלי, בעצם היה בי גינוי כלפי הפחד.
המניע שלי לשאול את השאלה היה מניע מגנה, זה היה בעצם נסיון להפטר מהפחד, למצוא סיבה שהיא כמו טעות, כמו לשאול במילים אחרות – “מה גורם לפחד הזה להופיע פה בטעות? מה גורם לטעות הזו לקרות לי? מה לא בסדר בי שאני פוחד ככה?”.

שאלות מגנות, שאלות שאומרות באופן עקיף שזה לא בסדר שאני פוחד, שהפחד לא אמור להיות שם ושזה שאני פוחד מעיד על כך שמשהו בי לא בסדר, לא מספיק חכם ושאין סיבה אמיתית להרגיש את הפחד הזה.

כל עוד שאלתי את עצמי לגבי הפחד באופן הזה, מתוך הנחה שאין סיבה חכמה ואוהבת לקיומו של הפחד בתוכי, הרגשתי רק יותר תקוע, מבולבל וחסר אונים.

כשמתוך הרדמות שמתי לב לזה, פתאום נפתחה בי אפשרות לשאול את אותה השאלה, רק בהנחה אוהבת, מתוך הנחה שיש סיבה חכמה ואוהבת ליקומו של הפחד וכששאלתי את עצמי באופן הזה, נפתחה בי ראייה נעימה ועמוקה פנימה, אל הצורך והכאב הילדי שאני נושא בתוכי.

אחת המלכודות הרוחניות הנפוצות (שגם בה נפלתי אינספור פעמים) היא ההנחה שמה שקורה לא מוצדק, לא חכם, לא אוהב.

כשאנחנו מונעים מתוך ההנחה הזו, אנו יכולים לקדש רעיונות רוחניים שונים כמו “להיות בכאן ועכשיו”, “לקבל את עצמי”, “להתמסר למה שיש”, “להשתחרר מהאגו”, “התעוררות רוחנית” או אפילו “הארה רוחנית”…אבל בפועל אנו חווים תקיעות, כיווץ, ביקורת וגינוי עצמי מתסכל.

ההבדל המהותי בין שאלה אוהבת שמאפשרת לתשובות להתגלות מתוכנו ללא מאמץ לבין שאלה לא אוהבת שיוצרת כיווץ, חסימה ופיצול בתוכנו, הוא בהנחה הבסיסית.

אני ממליץ להניח שאם יש משהו שאנחנו לא מבינים עד הסוף, לא יודעים את התשובה עליו ב100% של וודאות, כדאי להניח שהוא קורה מסיבה חכמה ואוהבת.

הדרך שלי לוודא שאני אכן שואל שאלות מתוך ההנחה הזו היא הנימה או טון הדיבור שלי.
כשאני מונע מתוך הנחת האהבה, הנימה או טון הדיבור שלי הוא רך, לא מאיים, לא מגנה ולא צורם. אפשר לדמות את זה לנימה או טון שבו שואלים אדם אהוב שאנחנו באמת מתעניינים בו “מה שלומך? איך עבר עליך היום?”
והתחושות שעולות בי כשאני שואל את עצמי באופן הזה הן של הרפיה, של רוך, של עצב, שמחה, פחד או כעס, אבל כל מה שעולה מרגיש נעים יותר, מקובל יותר, אפשרי יותר.

כשאני שואל את עצמי שאלות מתוך הנחה שמה שקורה הוא לא בסדר, לא נכון, לא חכם או לא אוהב, אני נשמע ביקורתי, מאשים, צורם, מכווץ, לא נעים ולרוב חווה תחושות של תקיעות, בלבול, כיווץ ותסכול.

סיכום קצר

רוחניות, התפתחות רוחנית או התעוררות רוחנית – כל אלה מושגים שבעיניי מתייחסים להתפתחות אנושית טבעית שמטרתה חיים מאושרים יותר, חיים נינוחים, שלווים, אוהבים ושמחים יותר עבורנו ועבור מי שחולק איתנו את המסע.

שתי המלכודות הרוחניות הנפוצות הן כנות חלקית (כזו שלא מתייחסת לרגשות, לתחושות ולצרכים הרגשיים) והנחת אי-אהבה (הנחה שדברים שאנו לא מבינים קורים מסיבה לא חכמה, לא מוצדקת ולא אוהבת).

שני העקרונות שלי להתפתחות רוחנית בריאה הם בהתאמה:
1. ללמוד ולפתח כנות שלמה
2. להניח את הנחת האהבה לגבי כל מה שאנחנו עדיין לא מבינים או לא רואים בתוכנו

ולסיום, כמה מילים שכתבתי היום בפרופיל הפייסבוק שלי…

לפעמים

אני פשוט

רוצה לבכות

את כל הפער

שביני

לביני

ויש גם שיר:

איך לקבל את עצמי ולאהוב את עצמי באופן טבעי

להכיל רגשות | הכלת רגשות | מכיל רגשות

למה בכלל לקבל את עצמי או לאהוב את עצמי?

תחושות של תסכול, חרדה, דכאון, בדידות וריקנות ליוו אותי מאז שהייתי ילד.
מאז שאני זוכר את עצמי ניסיתי לפתור את התחושות הקשות האלה על ידי נסיונות להבין את עצמי, לנתח ולבחון את עצמי, על ידי ביקורת עצמית, כעס על עצמי ועל אחרים, הכחשה, בריחה ונסיונות להתגבר על הרגשות ה”שליליים” שלי ולהיות “טוב” יותר.

כמובן שזה לא באמת עזר והמשכתי להרגיש מסוכסך עם עצמי ועם העולם וגם כשניסיתי פתרונות “רוחניים” כמו מדיטציה (הרבה מאוד שעות של מדיטציה בעיקר ויפאסנה), המשכתי להרגיש תסכול וחוסר סיפוק למרות רגעי השקט והשלווה שחוויתי.

עם הזמן אני מגלה יותר ויותר שמה שבאמת חסר לי בחיים זו היכולת הטבעית לקבל את עצמי ולאהוב את עצמי באופן מעשי, מורגש וחווייתי.

 

הנה סרטון קצר שבו אני מסביר את החשיבות של קבלה ואהבה עצמית ככלי לריפוי, שינוי וצמיחה אישית:

 

עם הזמן ואחרי הרבה נסיונות כושלים ומיאשים למגר ולהתנתק ממכלול עצום של רגשות קשים ולא נעימים שליוו אותי כל חיי, הבנתי יותר ויותר שמה שאני צריך ומבקש בחיים האלה זה להינות, שיהיה לי נעים לחיות בתוך הגוף הזה.
וכדי להינות אני רוצה ללמוד לקבל את עצמי ואת הרגשות שלי, להקשיב לצרכים שלי בכנות, ללמוד לאהוב או לתת תשומת לב אוהבת לכל הרגשות שבי.
לאהוב את עצמי לא בכח, לא במאמץ אלא דווקא מתוך הסכמה להיות מי שאני ממש עכשיו, הסכמה להיות “לא מושלם”, “לא יודע” ולא כמו שחשבתי שאני צריך או אמור להיות.

עם הזמן גיליתי גם שכשאני מנסה לקבל את עצמי ולאהוב את עצמי בכח – מתוך רעיון שעכשיו אני “צריך” לקבל את עצמי ולאהוב את עצמי כי זה מה ש”נכון” לי לעשות, זה פשוט לא עובד.

כשאני מנסה ליצור שינוי כוחני בתוכי אפילו בשם הקבלה העצמית או האהבה העצמית, אני מרגיש שאני עושה משהו לא נעים, לא באמת נוח ואוהב והחרדה שבי לא נרגעת.

רק כשהתחלתי להקשיב לעצמי באמת והרשתי לעצמי להודות בכנות שאני לא יודע לקבל את עצמי ולאהוב את עצמי, כשהרשתי לעצמי להיות סקרן כמו ילד ומתוך אותה אי ידיעה וסקרנות טבעית וילדית להקשיב לעומק שלי, לגוף שלי, לרגשות שלי ולצרכים שלי, התחיל להווצר בי שיח פנימי חדש – תקשורת חדשה, קשובה, סקרנית ופתוחה ללמידה בתוך עצמי.

עם הזמן אני מגלה יותר שלווה, קרבה לעצמי ושלמות פנימית שלא הכרתי קודם ובכל פעם שאני מסכים ללמוד להקשיב לעצמי זה עוזר לי להפיג את החרדה, הריקנות והבדידות הכל כך מוכרת שמתוכה גדלתי.

מתוך אותה הקשבה עצמית רכה וסקרנית ואותה למידה של תקשורת פנימית כנה ואוהבת, נולדה בי הגישה שכיום אני קורא לה “להכיר בעצמי” – דרך חיים של ריפוי רגשי עמוק, צמיחה אישית והתעוררות פנימית אוהבת שמבוססת כולה על היכולת הטבעית שלרוב אנו לא ערים אליה אבל כזו שקיימת בכולנו – ללמוד לקבל את עצמי ולאהוב את עצמני באמת.

וכדי שכל הדיבור על קבלה עצמית ואהבה עצמית לא ישאר בגדר ססמאות ומילים רוחניות ויפות, אני רוצה לחלוק כאן את התמצית (עד כמה שניתן להעביר אותה במילים) של מה שאני מבין כיום לגבי קבלה עצמית ואהבה עצמית, מתוך התהליך האישי שלי והעבודה שלי עם אנשים.

ריק

הקושי הבסיסי לקבל את עצמי ולאהוב את עצמי

איך לקבל את עצמי ולאהוב את עצמי באמת
תחושת האחדות הפנימית היא מצב טבעי של היזכרות: העולם הרגשי שלי הוא אני ומותר לי להרגיש כך

הרעיון של “קבלה עצמית” או “אהבה עצמית” יש בו קושי בסיסי שהופך אותו לכמעט בלתי אפשרי. ואני אומר כמעט, כי הוא כן אפשרי אבל מבקש הבנה והעמקה מסויימת כדי לאפשר לעצמנו ללמוד ולחוות קבלה עצמית ואהבה עצמית בפועל.

והקושי הוא זה: ברגע שאני מספר לעצמי שיש משהו שצריך לקבל או לאהוב, אני כבר לא מקבל את עצמי.
ברגע שאני חושב שאני “צריך” לקבל או לאהוב משהו, כבר יש תחושה של התנגדות, מאמץ ופיצול פנימי. תחושה מתסכלת של נסיון לשנות משהו בכח וזה הופך כל “קבלה” או “אהבה” עצמית לבלתי אפשרית באותו הרגע.

ויש גם סיבה שורשית ועמוקה יותר לקושי בקבלה עצמית ואהבה עצמית: כשאנחנו מתחילים להקשיב לעצמנו בלי לנסות “לפתור” או לשנות משהו, אנחנו מגלים שהעולם הרגשי שלנו הוא ילדי לגמרי, הוא חי, רגיש וזקוק לתשומת לב קשובה ואוהבת כל הזמן כדי להרגיש בטחון, חופש, שלווה ושמחה.

כשבתהליך של קבלה ואהבה עצמית אנחנו לומדים להכיר בילד הפנימי שלנו, לומדים “לקבל” את אותו ילד, להקשיב לו, לתת לו תחושה של ביחד, של “זה בסדר כמו שאתה”, זה משנה משהו עמוק מאוד וזה מרגיש הרבה יותר נעים ואוהב, אבל עדיין זה לא מספיק, זה לא נח לגמרי, זה לא שלם באמת, משהו עדיין מרגיש מפוצל ונאבק בפנים כי הנסיון לתת לעצמנו אישור מרגיש קצת מאולץ.

אז מה עדיין חסר?
חסרה תחושת האחדות הפנימית.
אותה תחושה נעימה של בטחון, שלווה, סיפוק וסקרנות ילדית בריאה שיש בה גם שמחה ועניין בחיים.
מה שלמעשה הילד שבי מבקש במקום הכי עמוק הוא לא רק ש”אקבל” אותו ואתן אישור לקיומו אלא שאזכר וממש ארגיש שאני זה הוא.
האמת הפשוטה היא שהילד שבי הוא אני.

מנגנון ההגנה הראשון שפתיחתנו בילדות, הסיפור הראשוני ביותר שסיפרתי לעצמנו בילדות באופן לא מודע הוא ש”זה לא אני”, כלומר שהילד הרגיש, הפגיע והפוחד הזה שזקוק לאהבה, הוא פשוט לא אני.
סיפרנו לעצמנו שאני זה מישהו “בוגר” יותר, “אחראי” יותר, בשליטה יותר, אחד שיכול “לספק את הסחורה”, תמיד דרוך ומוכן לספק את הציפיות של אחרים כדי להיות אהוב וראוי לאהבה בעיני אחרים.

כשחווינו ילדות בצל הורים שלא אפשרו לנו להביע את הרגשות והצרכים שלנו בחופשיות, שגינו אותנו, שדרשו מאתנו להשתנות ללא הרף, כשהרגשנו שוב ושוב מאויימים ושאין מקום לכל הרגשות שלנו – לפחדים, לעצבות, לכעס, לבושה ולתשוקה שלנו, כולנו למדנו לספר לעצמנו סיפור על כך ש”זה לא אני”.

כולנו החלטנו (באופן לא מודע) בשלב כלשהו להיות ילדים “טובים יותר” שמראים לכולם כמה הם בסדר ומנסים לעשות הכל כדי לזכות באישור ובאהבה מבחוץ, הרי רק כך חשבנו שנוכל לקבל בטחון בעולם הזה.

וכולנו נושאים בפנים את הפיצול הכואב הזה, את הסיפור הלא מודע הזה של “זה לא אני”. כולנו מתכחשים באופן כלשהו להיותנו ילדים, רגישים, פגיעים, פוחדים וזקוקים לאהבה. כולנו למדנו לשים מסכות ושריון ולהסתיר אפילו ובעיקר מעצמנו את הרגישות העמוקה שלנו ואת הצורך שלנו באהבה.

ובעומק הכי עמוק שלנו, הילד שבנו קורא לא רק “לקבל” את עצמנו אלא להזכר מחדש במי שאנחנו – להזכר שאין שום הפרדה בתוכנו ושכל הרגשות וכל מה שאנו צריכים ומבקשים, כל זה – אני.

“אני” כמו שילדים מרגישים, “אני” פשוט, טבעי, רגיש, אנושי, נזקק, פגיע, אוהב, פוחד, מקבל ונותן, חי ונושם, מתרגש, רוצה דברים, נפגע לפעמים ולומד בכל רגע משהו חדש…”אני” חי ואנושי לגמרי.

הילד שבנו הוא התזכורת העמוקה והאוהבת ביותר לאחדות ולשלמות הפנימית שלנו. 
כשאני מודה בכנות ברגשות שלי ומודה שהילד הזה הוא אני, יש רגע של אושר ונחת שהוא מעבר לרעיון של “קבלה” עצמית או אם תרצו – זוהי קבלה עצמית ואהבה עצמית אמיתית – אותה הזכרות כנה אוהבת במי שאני: אותו ילד רגיש, פגיע, יצירתי, אנושי וזקוק לאהבה.

אפשר גם לומר את זה כך:
קבלה עצמית זה כשאין יותר את מי לקבל (כי הכל זה כבר אני ואני אחד)
אהבה עצמית זה כשאין יותא מי לאהוב (כי הכל זה אני ואני אחד)
וזו פשוט…הרגשה נעימה שאפשר לעשות מתוכה כל מה שאנחנו רוצים.

הזכרות באחדות הפנימית הטבעית שלי – זוהי הבקשה האמיתית של הילד שבי.
הזכרות חיה, טבעית, רגישה ואותנטית במה שאני מרגיש ובמי שאני עכשיו.

ובהזכרות הזו יש את האישור הכי עמוק לעצמי ולכל הרגשות שלי כי אין עוד הפרדה, אין שום נסיון להתפצל, לשלוט בכח, לעשות מניפולציות של שליטה רגשית או לדכא את עצמי.

בהזכרות במי שאני יש מנוחה אמיתית, יש רגע של התרגשות ונחת ותחושה של חזרה הביתה בלי שום מאמץ.

אפשר לנסות את זה אפילו עכשיו לרגע

לרגע להרפות פנים וכתפיים ורק לשאול את עצמך – מה אני מרגיש עכשיו?

האם אני פוחד? כועס? עצוב? שמח? אשם? לחוץ? פגוע? משתוקק?
מרגיש משהו אחר או כמה דברים בו זמנית?


ורק להודות בפני עצמי לרגע במילים פשוטות שלא מסבירות שום דבר, שזה אני שמרגיש ככה עכשיו.
פשוט להתוודות בפני עצמי שזה אני שמרגיש ככה עכשיו ושהילד הרגיש והפגיע הזה שבי הוא אני.

ורק להקשיב לרגע בלי לעשות שום דבר ולשים לב – איך זה מרגיש?
איך זה נושם עכשיו?
האם זה נעים לי להודות ולהזכר בזה?
כמובן שזה יכול להרגיש מפחיד לרגעים, אבל הפחד הזה הוא מפגש אוהב, מרפא ומחודש עם עצמנו וזה ממש בסדר להרגיש ככה.

ויכול להיות שלא נרגיש שום דבר וזה רק מראה שיש עוד דרך לעבור כדי ללמוד להקשיב וליצור תקשורת פנימית בתוכנו.
ריק

מה אני באמת מבקש?

לפני שנדבר על אהבה עצמית וקבלה עצמית, בואו נדבר על הצורך האמיתי והעמוק ביותר או הבקשה עמוקה ביותר שלנו. על פני השטח תמיד נראה שיש לנו הרבה רצונות – זוגיות, משפחה, כסף, בטחון כזה או אחר, ריגושים, קריירה, הצלחה כזו או אחרת, הישג כזה או אחר, למצוא חן בעיניי מישהו, להיות נחשקים ורצויים, לגרום לאנשים אחרים להרגיש משהו ועוד ועוד.
הרצונות שלנו הם אינסופיים ואנו נוטים לדאוג רוב היום לגבי התגשמות של רצון כזה או אחר. הרצונות שלנו גם משתנים עם הזמן, הגיל ונסיבות החיים ואיתם הדאגות שלנו.

על פני השטח אנו חווים אינספור רצונות ותשוקות, אך במקום עמוק יותר ושורשי יותר בתוכנו קיים צורך, צורך רגשי עמוק שמכתיב את המחשבות, הרצונות והרגשות שלנו.
אפשר לומר בפשטות שכל רצון שלנו הוא ניסיון לענות על צורך רגשי עמוק.

והצורך הפנימי העמוק ביותר שקיים בנו הוא הצורך בקבלה ואהבה עצמית וכשהצורך הזה מתמלא אנו חווים תחושות של בטחון, שלווה, שמחה, אהבה, מלאות, שייכות והודיה. למעשה, לא משנה כמה רצונות נגשים בחיינו, כל עוד לא נענה על הצורך הרגשי והעמוק שלנו בקבלה ואהבה עצמית, לא נוכל לחוש מסופקים, נינוחים, שלווים ומאושרים.

אחת ההגדרות היפות ששמעתי לאהבה היא לתת לאדם את מה שהוא באמת מבקש.
לא את כל מה שהוא מספר שהוא רוצה על פני השטח, אלא את מה שהוא באמת מבקש.
אבל מה באמת מבקש האדם? זה מצריך בירור קל, זה מצריך הקשבה כנה.

לקבל את עצמי ולאהוב את עצמי באופן טבעי
העולם הרגשי שלנו הוא עולם ילדי שזקוק לאהבה, אישור ובטחון

העולם הרגשי שלנו הוא עולם ילדי, כלומר העולם הרגשי שלנו מתנהל כמו ילד, רגיש כמו ילד, פגיע כמו ילד, לא מבין כמו ילד וזקוק לאהבה, בטחון ואישור כמו ילד.
ומכיוון שהעולם הרגשי שלנו הוא ילדי בלי קשר לגיל, כל מה שתקף עבור ילדים, תקף גם עבור העולם הרגשי שלנו כמבוגרים.
ואגב, העולם הרגשי הילדי שלנו הוא זה שמכתיב בפועל את התחושה שלנו בחיים – אם נחייה בחרדה או בשלווה, בעצב או בשמחה, בבדידות או בתחושה של שייכות, בכעס או בשלווה, בדכאון או בשמחת חיים.

המצב שבו נמצא העולם הרגשי הילדי שלנו הוא זה שאנו חשים ומרגישים והוא זה שמבדיל בין סבל לאושר באינספור דרכים ומצבים בחיינו.

אז מה מבקש באמת אותו ילד פנימי בתוכנו?
כולם יודעים שלמנוע מילד את כל רצונותיו זה מעשה טראומטי ומכאיב מאוד. מצד שני, גם לספק לילד כל מה שהוא רוצה ולהיות עסוקים בריצוי בלתי פוסק של הילד מוביל לתחושה קשה של ריקרנות, חוסר סיפוק וחוסר ביכולת להציב גבולות בריאים.

כלומר, אם נעסוק רק בריצוי או אי ריצוי של הרצונות הילדיים שלנו, לא נוכל להרגיש מסופקים ומאושרים ונרגיש אבודים ומבולבלים.
אנחנו לומדים לראות מה אנחנו באמת מבקשים בעומק שלנו, כשאנחנו לומדים להקשיב לעצמנו ולרגשות שלנו בכנות.

כשאני מקשיב לעצמי, לרגשות שלי ולילד שבי, אני מגלה שהבקשה העמוקה שלי – זו שיכולה לגרום לי להרגיש באמת בטוח, מוגן, חופשי ומאושר היא הבקשה לאהבה עצמית.
אהבה מורגשת, אהבה עצמית מורגשת ולא תאורטית שבאה לידי ביטוי בכמה מישורים בתוכי:

1. מודעות או הקשבה כנה לעצמי, לרגשות ולצרכים שלי
הקשבה שמתפתחת מתוך הפניית תשומת לב למחשבות, לרגשות ולתחושות הגוף שלי ושאילת שאלות כנות שיוצרות שיח פנימי סקרן ומאפשר בתוכי.

2. הצטרפות – יכולת לתת אישור ותחושה שאנחנו ביחד לאותו עולם רגשי וילדי שבי
מתוך השיח הפנימי הקשוב שלי עם עצמי, נפתחת האפשרות ללמוד להרשות לעצמי להרגיש כפי שאני מרגיש, לחשוב כפי שאני חושב ולהיות כפי שאני כעת. מתוך אישור פנימי אוהב, חל שינוי מהותי בגישה שלי כלפי עצמי וכלפי החיים ושינוי עמוק ויסודי בתפיסת המציאות שלי.

3. נאמנות מעשית לצרכים הפיזיים והרגשיים שלי
מתוך הקשבה כנה ואישור אוהב כלפי עצמי והעולם הרגשי שלי, נפתחת האפשרות להבין את הצרכים הפיזיים והרגשיים שלי טוב יותר ולעומק ולפעול בעולם בהרמוניה ומתוך נאמנות לצרכים שלי. כשאני פועל בעולם מתוך הרמוניה והקשבה לעצמי, אני פועל גם מתוך הקשבה כנה ואוהבת לצרכים של אחרים שנמצאים בסביבתי.

זה יכול כמובן להשמע מאוד קשה ומאתגר אבל אחת הבשורות המרגשות ביותר שגילתי לגבי היכולת לקבל את עצמי ולאהוב את עצמי היא זו:
אין שום חובה להיות מושלם ביכולת שלי לקבל את עצמי ולאהוב את עצמי. אין צורך שאהיה מושלם ביכולת שלי להקשיב לעצמי, לתת לעצמי אישור ולהיות נאמן לעצמי ואין צורך שאפסיק להיות ביקורתי או להרגיש אשמה.
זה אפילו לא אפשרי.

מספיק שאבקש ללמוד, שאמצא בי את היכולת הכנה לבקש מעצמי בכנות ללמוד לקבל ולאהוב את עצמי וללמוד להקשיב לעצמי, לתת לעצמי אישור אוהב ולהיות נאמן לעצמי, כדי שאחווה ריפוי עמוק, למידה משמעותית ושחרור הולך ומעמיק מדפוסים של סבל, אשמה, בושה, חרדה ובדידות.

להכיל רגשות
זהו הסוד וזהו הלימוד שמרפא ומשחרר אותנו בעומק הלב

ריק

לאהוב את עצמי או ללמוד לאהוב את עצמי?

שאלתם את עצמכם פעם למה החיים לא הגיעו עם הוראות הפעלה או לפחות עם איזה ספר שבאמת יסביר מה קורה ואיך לחיות באושר?
למה אלוהים או הטבע זרק אותנו ככה לתוך העולם המוזר הזה בלי לכתוב ספר הנחיות?
ואני לא מדבר על ספרי דת, אלא על ספר שבאמת מלמד איך לחיות כאן באהבה ובאושר בכל רגע ורגע בלי לדרוש מאתנו להלחם בעצמנו ולהכאיב לעצמנו?

גם אני שאלתי את עצמי את השאלה הזו לא מעט פעמים, אבל מתוך המסע שלי בשנים האחרונות אני מגלה שבעצם, לא צריך שום ספר. לא צריך אפילו עמוד. לא צריך אפילו פסקה ולא משפט.
צריך רק הנחיה אחת וכולנו מכירים אותה – אהבה.
אהבה עצמית או קבלה עצמית, היא כל מה שנדרש לנו באמת כדי לשרוד, לפרוח ולשגשג.

ולאהוב את עצמי זה לפעמים מרגיש ממש פשוט וקל לפעמים ממש מורכב וקשה והרבה פעמים לא ברור לנו בכלל, איך לאהוב את עצמי? איך לקבל את עצמי?

כשעצוב לנו מאוד, כשבודד, כשמפחיד, כשכואב, כשלא מובן, כשמבלבל, כשדורשים מאתנו להשתנות, כשמספרים לנו שחייבים להיות אחרים ממה שאנחנו, כשאנחנו פוחדים לאכזב ולהפגע…איך לאהוב את עצמי? איך לקבל את עצמי?
איך זה בכלל אפשרי?

הרי גדלנו עם המשוואה הכואבת הזו – או אהבה או בטחון.

או לאהוב את עצמי ולקבל את עצמי או לחיות במרדף בלתי פוסק אחרי בטחון ואישור חיצוני מההורים ומהחברה, ומול משוואה אכזרית כזו רובנו בוחרים באופציה השניה – מרדף בלתי פוסק אחרי אישורים חיצוניים מתוך ויתור על רגשותינו.

מזל שלא באמת צריך לאהוב את עצמי, אלא רק ללמוד לאהוב את עצמי.

כשאנו לומדים לקבל ולאהוב את עצמנו, אנו מזינים את הרובד הנפשי העמוק ביותר בנו
כשאנו לומדים לקבל ולאהוב את עצמנו, אנו מזינים את הרובד הנפשי העמוק ביותר בנו

אין באהבה עצמית או באהבה בכלל, קו סיום מוחלט. אהבה היא רק למידה, היא רק עצם הסכמה ללמוד לבקש. לבקש מעצמי להפגש עם מה שאני מרגיש וחווה כבר עכשיו וכשאני מסכים ללמוד לאהוב, אני כבר אוהב.
ללמוד לאהוב את עצמי זה לאהוב את עצמי ובאותו אופן, ללמוד לקבל את עצמי, זה לקבל את עצמי.

ללמוד לאהוב את עצמנו ולקבל את עצמנו, זה כל מה שאנו עושים בעולם הזה בין אם נלך בדרך הישירה והקלה יותר או בדרך העקיפה והקשה.

אני אישית מרגיש שבכל רגע, בכל מצב, בכל דקה ובכל שניה, בכל רגש, בכל קושי ובכל מחשבה שלי, אני לומד לאהוב את עצמי.
אני מבקש את זה, שואל את זה, מסתכל מתוך זה ומרגיש שהשאלה היחידה שבאמת מעניינת אותי היא: איך לאהוב את עצמי עכשיו?
ואפילו יותר מזה, איך אני כבר אוהב את עצמי עכשיו?

וכשאני שואל שאלה כזו, גם בלב הקושי והכאב אני מגלה שאני כבר אוהב את עצמי כי שאלתי, כי שאלתי את עצמי והקשבתי לרגשות שלי, לבקשות שלי, לילד שבי, לכל מה שכואב, פגוע, מוזר, דפוק, טיפש, עיוור, קשה, קל, חשוך ומואר בי.

וגם אם לא הבנתי, גם אם אין לי “תשובה”, עצם זה שהשאלה קיימת בי זה כבר הלימוד, זו כבר אהבה עצמית, זו כבר הבעת כוונה כנה ואוהבת כלפי עצמי וזה משנה את הגישה שלי לעצמי ולחיים.

אז פשוט ככה, אין פה באמת מה להשיג, רק ללמוד לאהוב וזה קורה כבר עכשיו לך, לי, לנו.
בכל נשימה, בכל תנועה, בכל מפגש ובכל פרידה, השאלה היחידה שבאמת שווה לשאול היא – איך אני אוהב את עצמי עכשיו?

אני מגלה עם הזמן יותר ויותר שללמוד לאהוב זה ריפוי לכל צורה של סבל נפשי.
חרדות, דכאון, תקיעות, מועקה, ריקנות, חוסר בטחון, מחשבות טורדניות ומתח נפשי הם רק סימפטומים שטחיים של משהו הרבה יותר עמוק ופשוט – של חוסר בסיסי בהזנה אוהבת או במילים אחרות, חוסר בסיסי באהבה עצמית וקבלה עצמית.

אחרי כל המסעות, השאלות, התהיות, החרדות והמחשבות, אני תמיד מגיע רק לשאלה הזו שיכולה להישאל בלי מילים, רק מתוך תשומת לב לעצמי: איך אני אוהב את עצמי עכשיו?

והתשובה לא חייבת להיות במילים, התשובה לא מצריכה הסבר. התשובה מבחינתי היא החיים עצמם, היא מה שאני חווה ומרגיש ברגע זה, התשובה היא אני, היא אני בכל דרך שבה אני חווה אותי עכשיו וכל מה שנשאר לי זה להרגיש, להקשיב ולגלות משהו מעניין בתוכי.

ריק

קבלה עצמית או אהבה עצמית?

עוד נקודה שמנראית לי חשובה ויכולה להיות מבלבלת: קבלה עצמית היא אהבה עצמית וגם ההפך – אהבה עצמית היא קבלה עצמית.
למה?

לפעמים אנו חושבים על קבלה עצמית כעל פתרון אדיש, כלומר יחס אדיש או מעין “השלמה מתוך חוסר ברירה או חוסר אונים עם מה שיש”.
אבל הגישה הזו היא לא קבלה עצמית, הגישה הזו היא פשרה, וויתור או הדחקה רגשית.

כשאני באמת מקבל את עצמי ואת הרגשות שלי, אין בי יחס אדיש, מאופק, קר, מרוחק או מתפשר כלפי עצמי.

כשאני באמת לומד לקבל את עצמי, אני לומד להרגיש את אותם רגשות שמהם ניסיתי לברוח ולהתעלם במשך שנים.

אני לומד לומר לעצמי לפעמים שאני לא יודע איך לאהוב ולקבל את עצמי עכשיו ודווקא מתוך הכנות הזו אני לומד להקשיב לכל רגש שמגיע מתוכי – פחד, כעס, עצב, אשמה, בושה, קנאה, שמחה או כל רגש אחר.
וזה מרגיש מאוד קרוב, מאוד אכפתי, מאוד ביחד, זה מרגיש אוהב.

אז קבלה עצמית שלא מרגישה כמו אהבה עצמית, היא לא באמת קבלה עצמית. היא רק ניסיון מאולץ להשלים עם עצמי או להתפשר על המצב במקרים רבים מתוך רעיונות פסיכולוגיים, מוסריים או רוחניים, אבל זו לא באמת קבלה.
לקבלה עצמית ואהבה עצמית יש את אותה התחושה – מנוחה, שמחת חיים, התרחבות ושלמות פנימית שהולכת וגדלה.

ריק

לא טכניקה ולא שיטה אלא אינטליגנציה אוהבת

נקודה נוספת שהיא אולי החשובה מכולן היא זו: קבלה עצמית או אהבה עצמית היא לא שיטה, לא טכניקה ולא פטנט פסיכולוגי או רוחני.

קבלה עצמית ואהבה עצמית היא לא עוד סוג של “חשיבה חיובית”, מניפולציה רגשית, שינוי אמונות, תכנות התת מודע, שחרור דפוסים ישנים או כל טכניקה אחרת.

זו אינטלגנציה שאפשר לפתח ולטפח אבל אי אפשר להפוך אותה לשיטה. זו אינטלגנציה חייה, לומדת וטבעית שקיימת בכל אחד ואחת מאתנו אך אנו לרוב לא מודעים לקיומה פשוט מכיוון שאיש לא לימד אותנו להשתמש בה.

האדם, כמו הטבע עצמו, משתנה ומתפתח ללא הרף מתוך דינמיקה ומורכבות אינסופית ולכן אין שום כלל, “שיטה” או טכניקה אחת שיכולה להביא ריפוי או אושר אמיתי לאדם.

נדרשת אינטליגציה חייה ואמיתית שיכולה ללמוד בכל רגע משהו חדש, כדי לאפשר לנו לשחרר את עצמנו מחרדה נפשית עמוקה ולאפשר לנו לשמוח ולצמוח באמת לאורך זמן והאינטלגנציה הזו קיימת בנו כבר כעת.

ריק

תהליך קל, נעים ואוהב

אין צורך לשנות את הקיים, רק ללמוד להביא גישה אוהבת אל מה שכבר ישנו בנו
אין צורך לשנות את הקיים, רק ללמוד להביא גישה אוהבת אל מה שכבר ישנו בנו

אחד המאפיינים החשובים ביותר בתהליך למידה של קבלה עצמית ואהבה עצמית הוא שהתהליך הוא מהנה מיסודו.
מה שהופך את התהליך למהנה הוא שהתהליך הוא קל, נעים ואוהב.
תהליך למידה של קבלה ואהבה עצמית לא מנסה לעמת את האדם בכח עם מצבים רגשיים קשים ולא מאיץ אותנו להגיע לאנשו, אלא שם את כל הדגש על סקרנות, למידה והנאה מהתהליך.

אם לדוגמה נשאל ילד מי לדעתו אוהב אותו, הוא יאמר במילים כאלה או אחרות שמי שאוהב אותו הוא מי שעושה לו נעים, כלומר מי שמתייחס אליו באופן נעים, ונעים זו בעצם תחושה של היענות לצורך הרגשי העמוק באהבה ולאו דווקא היענות לכל רצון שהילד מביע.
רק כשהצורך הרגשי העמוק באהבה נענה, התחושה היא נעימה באמת.

לכן, תהליך הלימוד של קבלה ואהבה עצמית, בין אם במסגרת אישית, טיפולית, קבוצתית או אחרת, נוטה להתמקד בשאלה – “מה נעים לי?” ולא בשאלה המלחיצה “לאן צריך להגיע?” או “מה חייבים להשיג?”.

למעשה, בתהליך למידה של קבלה עצמית ואהבה עצמית, הגישה חשובה יותר מהדרך או היעד. כשהגישה היא קשובה, בודקת מה נעים לי ומרגיש מדוייק, שמה את הנעימות במרכז, היא מלמדת אותנו קבלה ואהבה עצמית ולא חשוב אילו רגשות נפגוש או דרך אילו מצבים רגשיים ונפשיים נעבור.

ריק

הסוד הוא בגישה

אפשר להבין את ההבדל המהותי בין גישה טכנית לגישה אינטליגנטית ואוהבת באמצעות השאלה – איזה הורה היית רוצה?

האם היית רוצה לגדול אצל הורה שלמד ומכיר הרבה טכניקות להתמדדות עם רגשות ומצבים רגשיים קשים והרבה שיטות פסיכולוגיות ורוחניות “נכונות” לשיפור מצב הרוח ושינוי אמונות ומחשבות?

או שהיית מעדיף לגדול אצל הורה קשוב, אוהב, כן ורגיש שלא יודע מה עושים אבל שכן מודה ברגשות שלו ובחולשות ובפחדים שלו ושלא מכיר שיטות וטכניקות אבל יש לו לב פתוח ורצון כן ואמיתי להקשיב ולהבין אותך?

אני אישית הייתי מעדיף הורה אוהב וקשוב, וזה בדיוק מה שאני לומד להיות עבור עצמי במסע שאני קורא לו “קבלה עצמית ואהבה עצמית” – לומד להיות הורה אוהב וקשוב לעצמי.
הלימוד הזה משנה את הגישה שלי לעצמי.

מכיוון שקבלה עצמית ואהבה עצמית לא מנסה לשנות אותנו אלא מראה לנו אותנו באור אנושי ואוהב, היא יוצרת ללא מאמץ שינוי עמוק ויסודי ביותר בכל הדפוסים הרגשיים והנפשיים שלנו.
מכיוון שרובנו מורגלים מגיל צעיר מאוד לגישה ביקורתית, מאשימה וכוחנית שדורשת מאתנו להשתנות בכח ולהתאמץ כדי להיות ראויים לאישור, אהבה ובטחון, גישה של קבלה עצמית ואהבה עצמית היא שינוי מרענן ויסודי עבורנו.

בעצם, החלק המודע שבי שלומד לפתח את היכולת הטבעית לקבל את עצמי ולאהוב את עצמי הוא כמו הורה אוהב לילד פגוע, מפוחד ועצוב שנסגר והתכווץ אחרי שנים של יחס נוקשה ופוגעני.

כפי שמים זורמים ללא מאמץ, כך גם הטבע הפנימי העמוק שלנו מתנקז ללא מאמץ אל קבלה ואהבה עצמית
כפי שמים זורמים ללא מאמץ, כך גם הטבע הפנימי העמוק שלנו מתנקז ללא מאמץ אל קבלה ואהבה עצמית

קבלה עצמית ואהבה עצמית היא בעצם השינוי העמוק ביותר והרחב ביותר ביחס שלנו לעצמנו, זהו שינוי הדרגתי ושורשי בראייה ובהתייחסות שלנו אל עצמנו, אל החיים ואל העולם שאנו חיים בו. זהו שינוי ודרך של למידה שמביאה ריפוי קל, נעים ועמוק לדפוסים של סבל נפשי כמו חרדה, מועקה, תקיעות, קורבנות, אשמה, חרטה, ריקנות, בדידות, דכאון ועוד.

קבלה עצמית ואהבה עצמית היא גישה אינטליגנטית, גישה כנה ולומדת והיא לא דורשת שינוי במחשבות או ברגשות שלנו, היא יוצרת את השינוי על ידי נוכחות אוהבת ולמידה כנה.

כפי שאמר גנדי “היה השינוי שאתה רוצה לראות בעולם”, כך גם קבלה עצמית ואהבה עצמית, היא פשוט ההסכמה ללמוד לקבל ולאהוב את עצמנו כפי שאנו עכשיו: ביקורתיים, כועסים, פוחדים, עצובים ולא מושלמים.

אני מרגיש שקבלה עצמית ואהבה עצמית היא באמת לא “שיטה” ששיכת לי או לאדם כלשהו. זהו פשוט טבע הדברים.
כמו שכל הנהרות זורמים לים בלי מאמץ, בלי שמישהו יכריח אותם, פשוט כי קיים כח משיכה טבעי, כי כזה הוא טבע הדברים, כך גם כל התהליכים הרגשיים והנפשיים שאנו עוברים בחיים זורמים ומתנקזים אל קבלה ואהבה עצמית הולכת ומעמיקה.

ולסיום, דיאלוג פנימי קצר עם עצמי…

ש: האם אתה מאושר לגמרי?
ת: לא

ש: האם הצלחת לאהוב את עצמך לגמרי?

ת: לא

ש: האם הצלחת לקבל את עצמך לגמרי?

ת: לא

ש: אם כך מה יש ללמוד ממך? מה יש לך לתת לאנשים? במה הצלחת?

ת: הצלחתי להודות בזה שאני לא יודע לקבל את עצמי ולא יודע לאהוב את עצמי לגמרי.
הצלחתי להודות שאני לא מאושר, שאני פוחד, שאני עצוב ושלא נעים לי.
והצלחתי ללמוד. אבל יותר נכון, אני מצליח (לא כל הזמן) ללמוד. מצליח ללמוד להיות מאושר, ללמוד לקבל, ללמוד לאהוב אותי וללמוד להיזכר שאני אחד עם מי שאני.

ש: אם כך, אתה רק תלמיד, אתה לא מורה.

ת: נכון, אני תלמיד ותמיד אהיה תלמיד ומה שאני מלמד זה…איך להיות תלמיד שמסכים ללמוד.ריק

הסוד הנעים והמשחרר שמתגלה מתוך הקשבה כנה לרגשות

במשך שנים רבות עברתי דרך מצבים רגשיים קשים של דכאון, תסכול, כעס, עצבנות, דאגה, חרדה ותחושה של חוסר אונים מול עצמי ומול מערכות יחסים שהייתי בהן. במשך שנים ניסיתי לפתור את הקשיים שלי על ידי התעלמות, הכחשה, תרגולים רוחניים, מדיטציה ונסיון להבין מה לא בסדר אצלי.

גם כיום אני חווה לעיתים קרובות מצבים רגשיים לא קלים, אבל ההתייחסות שלי לעצמי כיום שונה מאוד מבעבר. אחד הדברים ששינו וממשיכים לשנות את ההתייחסות שלי לעצמי ואל החיים ומאפשרים לי ללמוד להינות מכל מצבי החיים שאני נמצא בהם היא הקשבה כנה לרגשות שלי.

כמובן שהקשבה כנה לרגשות שלי היא תהליך של למידה, אפשר לומר שזה תהליך למידה שנמשך כל החיים. אבל הלמידה הזו היא תהליך מעניין, מסקרן, נעים,מרפא ואוהב שמחבר אותי לילד הפנימי, לשמחת חיים טבעית והוא הרבה פעמים מרגיש קל כמו משחק גם אם בהתחלה זה נשמע או מרגיש קשה.

כשאני לומד להקשיב בכנות לרגשות שלי אני מגלה בכל פעם מחדש שכל הרגשות שלי הם מורים שלי, הם כמו שליחים של הטבע הפנימי העמוק שלי שנועדו להזכיר לי אמת פשוטה שמביאה ריפוי עמוק, משחרר ואוהב לכל מה שאני חווה.


ריק

לכל מטבע יש שני צדדים

האמת הפשוטה והמשחררת שכל הרגשות שלי מזכירים לי היא זו: לכל מטבע יש שני צדדים.
מה זה אומר? זה אומר בפשטות שלכל מה שאני חווה, לכל רעיון, תפיסה, מחשבה או דעה שיש לני, יש שני צדדים ורק כשאני מכיר בשני הצדדים שלי, או במילים אחרות מסכים לראות ולהרגיש את שני הצדדים של החוויה שלי, אני מרגיש שלם, נינוח, אוהב ומאושר ורואה ללא מאמץ את ההגיון הטבעי והפשוט בכל מה שקורה לי.


לדוגמה:
אם אני חושב ומרגיש שאני “בסדר” בתחום מסויים של חיי, אני בוודאי גם חושב ומרגיש שאני “לא בסדר” בתחום הזה. למה?
מכיוון שכל מושג או רעיון שיש לי לגבי עצמי הוא תמיד יחסי, הוא לא יכול להתקיים לבד.
כמו שאור לא מתקיים בלי חושך, כמו ששאיפה לא מתקיימת בלי נשיפה, כמו שלמעלה לא מתקיים בלי למטה וכמו שפלוס לא מתקיים בלי מינוס וימין לא מתקיים בלי שמאל. כל המושגים, התפיסות והדעות שיש לנו לגבי עצמנו הם יחסיים ולכן גם כל הרגשות שבאים מתוך הדימוי העצמי שלנו הם תוצרים של תפיסה יחסית.

באופן טבעי ופשוט, כל החיים, אנחנו וכל מה שחי, מתהווה ונוצר מתוך ריקוד אינסופי בין הניגודים האנרגטיים של הטבע – יין ויאנג, קור וחום, גאות ושפל, יום ולילה וכו’. לכן, בכל רגע נתון שבו אנו חושבים על עצמנו או עסוקים  ברעיון, תפיסה או דימוי עצמי כלשהו, אנו נמצאים במצב שבו יש שני צדדים רגשיים וחוויתיים לכל חוויה שלנו גם אם אנו לא מודעים לכך.

מה זה אומר “בסדר” או “לא בסדר”? הדימוי העצמי שלנו מבוסס על תפיסות שהמקור של רובן הוא בילדות. אנו יכולים להרגיש נפלא או נורא בהתאם לדימוי העצמי שלנו בתחומים שונים של החיים (איזה אדם אני? איזה חבר אני? איזה ילד אני? איזה עובד אני? איזה בן או בת זוג אני? איזה אדם אני ביחס לחברה שבה אני חי? ועוד…).
זהו סוד גלוי שדימוי עצמי נמוך ללא תהליך של מודעות והכרה ברגשות שלנו יכול להוביל בקלות לחרדה, דכאון, תסכול, חוסר בטחון, מחשבות טורדניות, התקפי זעם, התמכרויות ועוד שלל של תופעות לא נעימות בחיינו.

בפשטות אפשר לומר שאם יש לי רעיון של “בסדר” לגבי עצמי בתחום כל שהו של החיים, אני מאשר אותו, אני מסכים לחוות אותו ואני מסכים לאהוב את עצמי במקום הזה. אותו הדבר תקף לגבי “לא בסדר”, במקום שאני רואה אותו כ”לא בסדר” יש לי התנגדות ואני מנסה להמנע ממנו, להתכחש אליו, לשנות אותו או פשוט לא להרגיש אותו למרות שהוא קיים בי.

והאמת הפשוטה היא שאנו תמיד מרגישים בסדר ולא בסדר בו זמנית וזו רק תנועה של גל, מחזוריות של גל שמתרחשת בנו אבל שתי התפיסות – בסדר ולא בסדר, תמיד קיימות בנו בו זמנית והכרה מעשית וחווייתית באמת הזו עושה בשבילי את ההבדל בין סבל לאושר.

מה זה להיות מאושר?

רובנו גדלנו על התפיסה שאושר הוא מצב של “חיוביות”, מצב שבו יש רגשות “חיוביים” של שמחה ושל אופוטימיות ואין בו רגשות “שליליים” כמו פחד, עצב ואשמה. כלומר רובנו רואים אושר כמצב מלאכותי ובלתי אפשרי שבו למטבע יש רק צד אחד והאמת היא שזה די עצוב להסתכל על אושר כמצב שבו יש מקום רק לחלק קטן מאוד מהרגשות האנושיים שלנו.

באופן אישי אני יכול לומר בלב שלם שהרגעים היחידים שבהם חוויתי אושר בחיי הם רגעים בהם הסכמתי להרגיש או לחוות את שני צידי המטבע שאני, וזה הרגיש לי לגמרי נוח, נעים וטבעי.

הרגעים שבהם הסכמתי להרגיש ולהכיר בכך שכל הניגודים מתקיימים בי ושאני מרגיש בסדר ולא בסדר, ביחד ולבד, שמח ועצוב, פוחד ורגוע ועוד. מתוך החוויה שלי, אני מבין היום שאושר הוא ההסכמה לראות ולהזכר שאני שלם כשאני מכיר בשני צידי הטבע שאני בכל רגע מחדש.

ואפילו מבחינה הגיונית, זה מאוד מסתדר לי. הרי המחשבה על “רק טוב” או “רק אור” היא מאוד מפחידה ומלחיצה עבורי, היא מרגישה לי לא טבעית, זה מרגיש כמו מוות, זה לא אנושי. אני זקוק לאור ולחושך, ליום וללילה. אותו דבר לגבי מחשבה על “רק רע” או “רק חושך”, גם זה מפחיד ומרתיע ולא טבעי באותה מידה.

אבל המחשבה כך שיש מקום גם לאור וגם לחושך שבי, לטוב וגם לרע, לשאיפה וגם לנשיפה…זה באמת מרגיש בסדר, זה מרגיש כמו אישור משחרר לכל מה שאני, זה מרגיש כמו אהבה, כמו חיים, כמו שיר, כמו ריקוד. זוהי דרך הטבע וזהו הריפוי – להזכר בשני צידי המטבע שאני בכל רגע חדש.

שמתי לב שזה קורה לי ולכל מי שאני מכיר כל פעם מחדש: בכל פעם מחדש אנו מכווצים את עצמנו בפנים מתוך חרדה, מתוך טראומות והתניות ילדות שסיפרו לנו שוב ושוב שלמטבע יש רק צד אחד, שחייבים להיות רק חזקים, שאסור להיות חלש, שחייבים להיות חכמים ואסור להיות טיפש, שחייבים להיות יפים, ממושמעים, מנומסים, טובים, מוסריים, יפים ועוד ועוד.
הסיפור ששמענו בילדות הוא שאם נקבל ונראה את שני צידי המטבע שלנו ונסכים להיות שלמים באמת, לא יאהבו אותנו ולא נשרוד.

ויש כמובן אינספור סיפורים “רוחניים”, דתיים ומוסריים שמנסים שוב ושוב לשכנע אותנו שלמטבע יש רק צד אחד, שהאדם צריך וחייב להיות “רק” משהו מסויים ולא משהו אחר ושזה בכלל אפשרי להיות “רק משהו מסויים” כמו איזה “צדיק” או “מואר”.

אבל לא משנה כמה סיפורים נשמע ולא משנה כמה נפחד ונתכווץ בנסיון המייסר לאחוז רק בצד אחד של המטבע שאנחנו, הטבע נשאר כפי שהוא, שלם, מאוזן וכולל את שני צידי המטבע.

אז בכל פעם שאני מתכווץ, שאני שוכח את עצמי בתוך סיפור על זה שאסור לי לפחד, שאני צריך להיות רק “בסדר”, שאסור לי להרגיש חסר אונים, שאני צריך להיות חזק, שאני צריך להיות אמיץ, שאני צריך להיות מוצלח או כל דבר דומה…בכל פעם כזו מתעורר בי רגש שכל מטרתו היא להזכיר לי באהבה את האמת הפשוטה והשלמה שלי: אתה לא “רק”, אתה הרבה יותר מזה…אתה “גם וגם” ולכן אתה באמת חופשי ושלם ואהוב.

הדבר היחיד שנדרש ממני הוא הקשבה כנה כדי לשמוע את המסר המרפא של הרגשות שלי ולא להמשיך להתנגד, להלחם ולהבהל מהרגשות שלי.

dreamstime_xs_39198664
ככה זה מרגיש להכיר בשני צידי המטבע שאני. זה מרגיש כמו ילד, זה מרגיש חופשי, זה נעים, זה מאפשר לנשום לרווחה ולדעת שיש בטחון, שיש מקום לכל מה שאני ושזה מותר.

ריק

איך הרגשות שלנו עוזרים לנו להזכר באושר ובחופש שלנו

איך הרגשות שלי עוזרים לי להזכר בשני צידי המטבע שלי? זה קורה בפשטות וללא מאמץ אבל רק בתנאי שאני לומד להקשיב להם באמת. כשאני נפתח לאפשרות באמת לעצור לרגע ולהקשיב לרגשות שלי ולמסר שמגיע מתוכם, זה פשוט מזכיר לי את השלמות שלי.

דוגמה לכמה רגשות אוהבים שעוזרים לי ללמוד הרבה על עצמי לאורך השנים:

אשמה – כשאני מקשיב לה היא מזכירה לי שאני מרגיש גם לא בסדר. וזה נכון, אני באמת גם “בסדר” וגם “לא בסדר” ורק כך אני שלם, חופשי ונינוח באמת.

בושה – כשאני מקשיב לה היא מזכירה לי שאני מרגיש גם חסר ערך. וזה נכון, אני באמת גם “בעל ערך” וגם “חסר ערך” ורק כך אני שלם, חופשי ונינוח באמת.

אכזבה – כשאני מקשיב לה היא מזכירה לי שאני מרגיש גם כשלון. וזה נכון, אני באמת גם “הצלחה” וגם “כישלון” ורק כך אני שלם, חופשי ונינוח באמת.

פחד – כשאני מקשיב לה היא מזכירה לי שאני מרגיש גם חסר בטחון. וזה נכון, אני באמת גם “בטוח” וגם “חסר בטחון” ורק כך אני שלם, חופשי ונינוח באמת.

קנאה – כשאני מקשיב לה היא מזכירה לי שאני מרגיש לא מספיק טוב. וזה נכון, אני באמת גם “לא מספיק טוב” וגם “מספיק טוב” ורק כך אני שלם, חופשי ונינוח באמת.

תסכול – כשאני מקשיב לה היא מזכירה לי שאני מרגיש חסר אונים. וזה נכון, אני באמת גם “חסר אונים” ונתון לחסדי החיים והטבע וגם “יכול לשנות הכל” ובעל יכולת אינסופית להשפיע על המציאות שלי ולבחור בכל רגע חדש. ורק כך אני שלם, חופשי ונינוח באמת.

יש מנוחה אמיתית בהכרה בשני צידי המטבע שלי. כשאני מכיר בכך שאני גם לא בסדר, גם חסר ערך, גם כשלון, גם חסר בטחון, גם לא מספיק טוב, אני יכול סוף סוף לנוח באמת…לנוח מהנסיון המייסר להיות משהו שאני לא, מהנסיון המתיש להיות רק צד אחד של המטבע, לנוח מהנסיון הכוחני לשלוט ולשנות כל דבר בחיים שלי ופשוט לנוח באמת.

ואם אתם תוהים למה רשמתי כאן רק רגשות “שליליים”, אני רק רוצה לומר שבעיניי הרגשות האלה הם בכלל לא שליליים. אין רגש שהוא “שלילי” מטבעו. יש רק גישה שלילית ששוללת רגשות ורק כשמתוך חרדה לא מודעת אני שולל רגש כלשהו ולא מסכים לחוות אותו וללמוד ממנו, הוא הופך ל”שלילי” בעיניי.
כל הרגשות שלי הם מורים אוהבים ומופלאים שלי ואני אוהב או לומד לאהוב אותם יותר בכל יום שעובר.

וככל שאני אוהב יותר את הרגשות שלי, כלומר מקשיב להם, מקשיב למסר שלהם ומסכים ללמוד מהם, כך הם יותר רכים איתי, יותר זורמים, פחות תקועים וקשים, כי אני עצמי מתרכך ומתגמש.

רגע של הקשבה מעשית

שאל את עצמך ברכות את השאלות הבאות והקשב לגופך ללא נסיון להסביר או להבין דבר. כך זמן של שתיים שלוש נשימות נעימות בין שאלה לשאלה. 

באילו תחומים בחיי אני מנסה לאחוז רק בצד אחד של המטבע?

באילו תחומים בחיי אני מנסה להיות רק “בסדר”, רק “שמח”, רק “מוצלח”, רק “מספיק טוב”?

ואיך זה גורם לי להרגיש?

איזה רגש עולה בי כשאני מנסה בכח לאחוז רק בצד אחד של המטבע?

האם זה נעים לי?

מה יקרה אם אני אקשיב למסר של הרגש שעולה בי כעת?

מה יקרה אם אקשיב ואסכים לראות את המסר שהרגש שעולה בי מזכיר לי?

איך ארגיש אם אסכים להיות כן עם עצמי ולראות את שני צידי המטבע שאני?

יכול להיות שבשלב הזה לא יהיה קל להבחין ברגשות או במסר שלהם ויתכן מאוד שנדרש כאן לימוד נוסף, אבל לעיתים גם ללא הכנה מראש, שאלות כאלה מביאות הקלה ותובנה חדשה.

לסיכום: הסבל הנפשי היחיד, באמת היחיד שלנו בחיים האלה, הוא הנסיון הלא מודע שלנו לאחוז בצד אחד של המטבע ולדבוק ברעיון שאני “רק משהו מסויים” או “צריך להרגיש או להיות רק משהו מסויים”. האושר, החופש והשחרור מגיעים מתוך למידה וההכרה כנה ברגשות שלנו ובמסר הפשוט והמרפא שלהם: אני “גם וגם” ואין שום סתירה, זה טבעי להיות כך, זה שלם וחופשי.

וכך בפשטות ובטבעיות, רק מתוך הקשבה לסיפור שהרגשות שלי מספרים לי, אני לומד להיות מאושר יותר מיום ליום.

הלימוד הזה – איך להקשיב לרגשות שלנו, איך לקחת מידי פעם זמן להקשיב לרגשות באמת ולעומק ולא רק לזרם הבלתי פוסק של מחשבות ודפוסי התנהגות חיצוניים, הוא אפשרי וזמין עבור כולנו.
הלימוד הזה מאפשר לאורך זמן שינוי יסודי בגישה שלנו לעצמנו ולחיים וריפוי שורשי ואורגני של כל דפוסי הסבל שאנו חווים כמו חרדות, דכאון, תקיעות, מחשבות טורדניות, תסביך נחיתות, חוסר בטחון ועוד.

אני מקווה שהמאמר הזה נגע ועורר בך השראה או לפחות תחושה נעימה בלב.
ללמוד להקשיב לרגשות ולמסר המרפא שלהם – זהו חלק משמעותי מאוד מתהליכי ריפוי רגשי, צמיחה אישית והתעוררות נפשית שאני מעביר במפגשים אישיים וקבוצתיים ואשמח לעמוד לשרותך בנושא.

 

פחד משינויים – מה עושים איתו?

פחד משינויים…כמה מתסכל. מי מאתנו לא חווה את הפחד הזה? עבור חלקנו, פחד משינוי הופך לקושי משמעותי ובא לידי ביטוי בחרדה, תקיעות, קושי בקבלת החלטות, חוסר מימוש עצמי, רגשות אשמה, חוסר בטחון ותחושת חולשה וחוסר אונים.

אחת הדוגמאות הטובות ביותר לאדם שפוחד משינויים הוא אני. כל חיי פחדתי משינויים. בין אם זה לעבור דירה, להכנס לקשר חדש, לעזוב קשר ישן, לשנות קריירה, לעשות בחירות בחיים ואפילו לנסוע למקום חדש ולא מוכר. כל צעד כזה היה מלווה ברמות משתנה של חרדה, תסכול, כעס ורצון עז לברוח ולהדחיק את הכל.

אני זוכר את התסכול והחרדה שהרגשתי (והדחקתי) כשניצבתי בפני אפשרות לשינוי משמעותי בחיי. במקרים רבים הייתי גורר החלטות במשך חודשים ושנים, בוחר שלא להתמודד, מאשים אחרים בבעיות שלי, מנסה לספר לעצמי שזה לא חשוב ושיש גורם אחר כלשהו (למשל הגורל או אלוהים) שיגרום לדברים לקרות באופן הנכון בלי שאני אתערב.

במבט לאחור אני רואה כמה סבל חוויתי כשלא הסכמתי לראות, לפגוש ולהכיר את הפחד שלי משינויים.

הנה ראיון קצר שלי לרשת א’ של קול ישראל בנושא פחד משינויים והתמודדות עם פחדים. מוזמנים להאזין לו ולקרוא את המשך המאמר.

הדחקה – הדרך האוטומטית

עבור רובנו, הדחקה היא ברירת המחדל. אנחנו פשוט מעדיפים לא לראות, להתעלם ולא להרגיש רגשות שלמדנו לזהות אותם כ”שליליים”, “מגונים” או כ”חלשים” וכמובן שפחד נמצא בראש רשימת הרגשות המודחקים שלנו כי הרי בינינו…מי מאתנו רוצה לפחד? ועוד להיות כנה ולהראות את זה מול אנשים אחרים?

כולנו למדנו בשלב כזה או אחר להדחיק את הפחדים שלנו ולנסות להיראות “אמיצים”, אבל המציאות מתחת לפני השטח שלנו שונה לגמרי.

מתחת לפני השטח הפחד המודחק שלנו משינויים מייצר מתח, אי נוחות, כאב רגשי ותסכול. אנחנו כמובן יכולים לבחור להתעלם ממנו ולהדחיק אותו, אך לא לאורך זמן.

כאשר רגש עוצמתי כמו פחד זוכה להתעלמות והדחקה במשך תקופה ארוכה, הוא מתחיל לבוא לידי ביטוי כחרדה, מתח, חוסר שקט נפשי ותסכול הולך וגובר.

למרות שאנו נוטים לראות בסימפוטמים של חרדה וחוסר שקט נפשי בעיה, זוהי למעשה הדרך הטבעית והבריאה שלנו לאותת לעצמנו שאנו במצוקה רגשית ושכדאי מאוד להתחיל לשים לב לרגשות שלנו ולתת להם מענה אמיתי ואוהב.

ואגב, למרות שההדחקה יכולה להיות פתרון נוח באופן זמני, המחיר שאנו משלמים על חוסר הקשבה ומענה לפחד המודחק שלנו משינויים הוא כואב. אנו יכולים למצוא את עצמנו תקועים בעבודה שאנחנו לא אוהבים, בזוגיות שהיא לא בריאה ולא נעימה לנו, במערכות יחסים קשות ומתסכלות עם הורים, קרובי משפחה וחברים או לחלופין עם קושי רב לנהל מערכות יחסים בכלל ועם תחושה הולכת וגוברת של תסכול וחוסר סיפוק מעצמנו ומהחיים.

פחד משינויים – המעצור

אז מהו בעצם פחד משינויים? זהו אותו פחד בסיסי מאפשרות של חוויה חדשה ולא מוכרת, שבעצם מחזירה אותנו לחוויה של פחד מלחוות כאב כתוצאה מאכזבה שלנו מעצמנו ומהחיים…כאב שהוא דווקא מאוד מוכר לנו.

מהיכן נובע הפחד הזה? בעיקר מהתניות הילדות שלנו. בילדות כולנו למדנו דרך חוויות שונות שיש סיבה טובה לפחד ממה שלא מוכר לנו. שכדאי מאוד לאחוז ב”בטחון” המוכר והידוע. כשההורים שלנו ודמויות סמכות אחרות דרשו מאתנו להתנהג ולפעול באופן מסויים, כשנחשפנו לסביבה חדשה ומפחידה כמו גן ילדים או בית ספר ודרשו מאתנו להתנהג “כרגיל” ולהתעלם מהפחד והכאב שלנו, כשהענישו אותנו וכעסו עלינו, למדנו באופן לא מודע שהעולם הוא מקום מסוכן, שכל שינוי הוא סכנה, שכל דבר חדש הוא איום.

אבל ממה באמת פחדנו כילדים? כילדים פחדנו רק מדבר אחד…מחווייה שבה אנחנו לא אהובים – לא אהובים על ידי ההורים שלנו ולא זוכים לחיבה ולאישור שהיוו עבורנו חמצן לנשימה בילדותנו.

זה לא אומר שההורים שלנו לא אהבו אותנו, אלא שעם כל הרצון הטוב, כילדים רובנו לא קיבלנו את היחס האוהב, הסבלני, הרך והתומך לו היינו זקוקים.

מספיק להזכר כמה קושי, כאב וחוסר אונים חשנו כשזכינו ליחס מתעלם, מזלזל או אלים מצד הורינו, כדי להבין את גודל הפחד שלנו מחווית נטישה וחוסר באהבה.

המעצור שאנו חווים כשאנחנו מונעים על ידי פחד משינויים נובע מאותו קישור לא מודע שמתרחש בין המחשבות שלנו על אפשרות לשינוי כלשהו לבין הטראומה והכאב הילדי שלנו שמקורו בחוויות של נטישה וחוסר באהבה.

כאשר אנו מונעים על ידי פחד משינויים, כל אפשרות לשינוי מייד מעלה תסריט פסימי, מפחיד, מכאיב ולא נעים…כאילו באופן אוטומטי, ברירת המחדל שלנו מכוונת על המקרה הגרוע ביותר בכל תסריט שיש בו שינוי.

פחד משינויים – הטיפול

כדי לתת את המענה העמוק המשחרר, האוהב והמדוייק לפחד שלנו משינויים, כדאי להבין מדוע דווקא שינוי מעורר בנו פחד כה גדול.

כדי להבין מהו פחד משינויים, בואו נבין קודם – מהו שינוי עבורנו?

אנו חווים שינוי כמעבר ממצב שבו אנו כביכול “שולטים” (כי התרגלנו אליו או לפחות כך נדמה לנו), למצב חדש שבו אין שום וודאות שנהיה בו בשליטה (ולא משנה כמה סיפורים משכנעים יספרו לנו או נספר לעצמנו).

במילים אחרות, הפחד משינויים הוא בעצם אחת הצורות של הפחד מאיבוד שליטה.

כמובן שאנחנו לא באמת שולטים במצב הנוכחי שלנו שאותו אנו פוחדים לאבד, אבל יש לנו סיפור או תחושה פנימית שכאילו אנחנו כבר יכולים להסתדר במצב הנוכחי איכשהו, גם אם הוא לא נעים לנו.

 

אם כן, מדוע אנו פוחדים לאבד שליטה?

חישבו על אדם שחווה טראומה אמיתית וכואבת. כעת, במצב הפוסט טראומטי, כל עולמו הפנימי וגם גופו יתרכזו במאמץ בלתי נשלט לגונן בכל הכח על המקום הפגוע והכואב שבו.

באותו האופן בדיוק, ה”שליטה” שלנו היא הניסיון הבלתי נשלט שלנו לגונן על מקום טראומטי ופגוע בנו. מקום שנפגע עקב יחס מתעלם, מזלזל או אלים שחווינו בילדות ולעיתים גם בגליאים מבוגרים יותר.

 

כשהטראומה המקורית בנו לא מקבל מאתנו מענה אוהב, ומדוייק ולא זוכה למענה לבטחון שהיא זקוקה לו, אנו חיים בפחד מלאבד את מערכת ההגנה הפנימית שלנו ותמיד נפחד לאבד שליטה.

אצל אנשים שונים הפחד מלאבד שליטה בא לידי ביטוי באופנים שונים, אך אם אתם סובלים מפחד משינויים, בוודאי תבחינו בעוד צורות של פחד מאיבוד שליטה בתחומים שונים בחייכם.

אני מזמין אתכם לבדוק כבר כעת, באילו תחומים בחייכם מופיע הפחד מאיבוד שליטה?

 

פחד משינויים - אלי קרסניץ
פחד משינויים – תגובה טבעית של התגוננות מתוך טראומה

הפחד משינויים הוא בעצם פחד מאיבוד שליטה, שהוא למעשה התכווצות פנימית ובלתי נשלטת שלנו בתגובה לטראומה וכאב שאנו נושאים בתוכנו. הריפוי או הטיפול בנושא הזה חייב להיות טיפול במקום הטראומטי והעמוק שגרם לנו להתכווץ מלכתחילה.

לדעתי ונמנסיוני, כל טיפול שטחי כמו ניסיון לשכנוע עצמי, “חשיבה חיובית”, נסיון לגנות את הפחד או ניסיון להתגבר בכח על הפחד משינויים, עלול לגרום לזעזוע פנימי והחמרה של הכאב הרגשי העמוק שלנו.

אז מהו המענה הנכון, הבריא והאוהב למקום טראומטי וכואב בתוכנו?

באופן טבעי ובדומה לטיפול בילד שעבר טראומה רגשית, הטיפול הוא יחס קשוב, אוהב וכן כלפי אותו מקום רגשי פגוע.

במפגשים אישיים שאני עורך עם אנשים אנחנו לומדים איך להקשיב לעצמנו מבלי לנסות לשנות או “לתקן” את עצמנו. כשאנחנו לומדים להקשיב לעצמנו ולעולמנו הרגשי העמוק בפשטות ובכנות, אנו מגלים בקלות וללא מאמץ את הבקשות הפנימיות שעולות מתוך אותו מקום רגשי טראומטי בתוכנו.

הבקשות שעולות מתוכנו הן תמיד פשוטות, הן תמיד בקשות לאהבה, לאישור, לכנות, ליחס אוהב ועוטף. בעצם, בתהליך ההקשבה הפנימי אנו חוזרים לאהוב את עצמנו ולראות ושהכל בנו כבר בסדר, כבר חכם, כבר בעדנו ושאנחנו לא מפוצלים אלא שלמים עם עצמנו בתוכנו.

עצם הראייה הפשוטה הזו, עצם הנוכחות האוהבת שלנו באותו מקום טראומטי ופגוע, מאפשרת ריפוי עמוק ושחרור הדרגתי של הפחד שלנו מאיבוד שליטה. כתוצאה מכך, היכולת שלנו לתת אמון בעצמנו ובחיים גדלה, הבטחון העצמי משתפר ואנו נהיים ערים ומודעים ליכולת שלנו לתת מענה אוהב, בריא ונכון לעצמנו.

וכל זה קורה ללא שום מאמץ, מאבק או ניסיונות “טיפול” כוחניים שעלולים להביא לטראומות נוספות. כל זה קורה מתוך הקשבה רכה, נעימה וחברית שלנו לעצמנו.

כמה סימנים פשוטים להתנהלות מתוך פחד משינויים:

– האם אתה עובד בעבודה שאתה לא באמת אוהב?
– חולם לעשות שינוי בחיים אבל תקוע באותו מקום שנים?
– האם אתה נמצא בזוגיות שלא באמת מספקת אותך או לחלופין פוחד להכנס לזוגיות חדשה?
– האם אתה חולם על מקום אחר לגור או לחיות בו מהמקום שבו אתה חי כיום?
– האם אתה נלחץ מאוד ממחשבה על שינוי כלשהו באורח החיים שלך?
– האם אתה חווה פחד מיצירת קשרים חדשים והטמעה של רעיונות חדשים?
– האם אתה מרגיש שהזמן חומק לך בין הידיים ושאין לך שליטה על חייך?

במידה כזו או אחרת, כולנו מרגישים את הפחד הזה משינויים. אבל אם הפחד הזה הפך לתחושה של מועקה, של תסכול, של חסימה פנימית כואבת, כדאי לשים לב אליו.
וכמובן שלא מדובר כאן בבשורה “שלילית” או בגיוני כלשהו, ההפך – מדובר בהזדמנות טבעית לחזור וללמוד לאהוב את עצמך ולהינות מהחיים.

פחד משינויים – השחרור

כאשר אנו מונעים באופן משמעותי על ידי הפחד משינויים, אנו חווים הרבה קושי בחיינו. הקושי יכול לבוא לידי ביטוי בעבודה, במערכות יחסים, בתחושת הפיזית והנפשית שלנו, בתחושת חוסר בטחון וחוסר ערך עצמי ובכל היבט של חיינו.

הטיפול המדוייק שאנו נותנים לעצמנו כשאנחנו לומדים להקשיב בכנות עמוקה לאותו מקום כואב ומודחק בתוכנו, מאפשר לנו לחוות שחרור הדרגתי, טבעי ומשמעותי.

כאשר אנו חוזרים להיות בקשר אוהב וחברי עם הפחד שלנו ועם הטראומות שגרמו לנו להתכווץ, אנחנו בעצם חוזרים להיות בקשר חברי ואוהב עם עצמנו.

הדבר המדהים בעיניי הוא, שכאשר אנו חוזרים להיות בקשר חברי ואוהב עם עצמנו, אנו משנים את הגישה שלנו לחיים מבלי שנצטרך להתאמץ.

מנסיוני, למרות שטכניקות וגישות טיפוליות רבות דוגלות בתהליך אינטנסיבי וכוחני המאלץ את האדם להתעמת עם הטראומות שלו, אני מוצא שלעיתים קרובות לטכניקות כאלה יש תופעות לוואי קשות שהן לא פחות מכאיבות מהטראומה המקורית.

באופן אישי, אני מגלה שדווקא הקשבה כנה ושימוש באינטלגנציה הטבעית שלנו מאפשרים ריפוי עמוק ויסודי יותר מכל טכניקה, שיטה או “פטנט” פסיכולוגי שהכרתי.
מבחינתי הגישה לריפוי רגשי וצמיחה אישית היא אורגנית לגמרי, כלומר מונעת מתוך הקשבה לצרכים הייחודיים של כל אדם ולקצב הבריא והאוהב ביותר עבורו.

למעשה, אין צורך בעימות כוחני, מאולץ ולא נעים שלנו עם עצמנו. ריפוי אמיתי מתרחש מתוך הקשבה כנה והאפשרות לזהות את המניע העמוק ביותר שלנו – צורך באהבה ואישור ללא תנאים שלנו מול עצמנו.

ריק

האמת העמוקה לגבי הכחשה, אשמה וקורבנות

כל חיינו, מתחת לפני השטח, אנו מזינים את עצמנו ללא הרף במשאב יקר ערך – תחושת נחמה. נחמה היא ההזנה הרגשית ההכרחית לחיינו המאפשרת לנו לחיות ולהתמודד עם מצבים רגשיים קשים. מפגש מודע ופשוט עם מנגנוני הנחמה הפנימיים מאפשר לנו לנוח באמת, לחוות שלווה אמיתית, הקלה משמעותית וריפוי רגשי עמוק, קל וחסר כל מאמץ המוביל לחיים של נחת, שמחה ואהבה.

על פני השטח של חיינו, אנו חווים לא מעט מצבים רגשיים לא נעימים – מתחים, דאגות, תחושות של תסכול, בדידות, כעס, חרדה, יאוש וחוסר אונים בתחומים שונים של חיינו. מתחת לפני השטח קיימים בנו מנגנונים רגשיים שמניעים את דפוסי האישיות שלנו – אותם דפוסי חשיבה ורגש שמייצרים את המצבים הרגשיים הלא נעימים בחיינו ומביאים קושי אל חיינו ואל מערכות היחסים שלנו.

במאמר הזה אני רוצה לשתף אתכם בתובנה עמוקה, פשוטה ומרפאה להפליא שמאפשרת להביא ריפוי ושחרור לדפוסי האישיות שלנו ולכל סוגי הסבל ואי הנוחות שאנו חווים בחיינו. תובנה שהיא לא רק מפתיעה ומדוייקת אלא קלילה, חסרת מאמץ ואפילו…מצחיקה 🙂

מה קרה לנו בילדות וממשיך לקרות גם היום

באופן טבעי, באנו אל העולם הזה בציפיה מובנית לאהבה שלמה. כתינוקות, הציפיה והצורך הקיומי שלנו היו באהבה וקבלה מושלמת ללא תנאי. במילים אחרות, זה היה ברור לנו ללא כל צל של ספק שבאנו לכאן כדי להיות אהובים, כדי שהצרכים הרגשיים שלנו בנוחות, חיבה, קרבה אנושית, ערך עצמי, בטחון, ביטוי וייחודיות יתממשו וימולאו במלואם באופן טבעי.

כמובן שכתינוקות וכילדים לא היינו מודעים לכך, אבל הציפיה הטבעית הזו להיות אהובים לחלוטין היא הצורך הרגשי הבסיסי שלנו כבני אדם. אבל מה קרה כשהגענו לעולם הזה? האם הציפיה הבסיסית שלנו נענתה?

לרוב, לצד חוויות חיוביות ונעימות, כל אחד ואחת מאתנו חווה אכזבה הדרגתית ועמוקה בילדות. אכזבה שכילדים, לרוב לא היינו מודעים אליה. שוב ושוב חווינו כאב ופחד כשהצורך העמוק שלנו באהבה ללא תנאי נתקל בהתעלמות, התנגדות, כעס, חוסר הבנה, חוסר הקשבה ובמקרים רבים גם בהתעללות פיזית ונפשית. כל זה קרה לא בהכרח כי ההורים שלנו לא אהבו אותנו, אלא כי גם הם בדיוק כמונו לא למדו לתת מענה אמיתי לצרכים הרגשיים שלהם ובמקרים רבים פשוט לא ידעו לתת לנו את המענה הרגשי הנכון עבורנו.

הפחד ההישרדותי שמתוכו גדלנו רובנו, התקופות הקשות שההורים שלנו עברו… כל אלה משתקפים היטב באותה תחושת החמצה קיומית שחיה בלב כולנו. תחושה שהפכה עם השנים לאמונת בסיס לא מודעת. אמונה שבמילים פשוטות אפשר לתרגם אותה כ – אין אהבה אמיתית בעולם הזה.

אגב, כשאני אומר אהבה אמיתית אני מתכוון לאהבה היחידה שהיא אמיתית – אהבה ללא תנאים, אהבה שהיא האפשרות להרגיש שזה בסדר גמור להיות בדיוק כפי שאני עכשיו, שאין תנאים להיותי בעולם הזה, שאין צורך “להשתפר”, “להתגבר” או להוכיח את עצמי כדי להיות ראוי לכל האהבה שבעולם.

לחלקנו, ואני מוכרח להודות שלעיתים קרובות גם לי, הרעיון של אהבה ללא תנאים נשמע מוזר ומופרך…מה? הייתכן שאני כמו שאני ראוי לאהבה? שמותר לי לנוח? שמותר לי להתרווח ולקבל אהבה בלי לעבוד קשה ולהוכיח את עצמי כל הזמן?
הייתכן שמותר לי לקבל את עצמי? לרובנו הרעיון הזה נשמע לא מציאותי…וזה רק מראה עד כמה עמוקה האכזבה שחווינו כילדים.

איך מתמודד ילד עם האכזבה העמוקה בילדות?

לפני הכל אני רוצה להבהיר שרובנו התרגלנו לחשוב על אהבה כעל ערך מוסף – משהו שבא אחרי הישרדות, בטחון כלכלי ועוד. למעשה, עבור ילד אהבה היא הצורך ההישרדותי ההכרחי היחיד. אין עוד כח בעולם שמאפשר לילד לחיות בשלווה ולגדול באופן הרמוני למעט אהבה מוחשית.

ברמה הנפשית, אהבה עבור ילדים וגם עבורנו כמבוגרים היא הזנה בסיסית והכרחית לא פחות ממזון. ילדים שלא מקבלים מספיק אהבה בילדות נוטים לפתח בהמשך חייהם קשיים רגשיים, דפוסי חרדה ודכאון, התמכרויות ובמקרים קשים יותר הפרעות נפשיות שונות שיכולות להקצין עד כדי התנהגות אלימה, חוסר תפקוד וחוסר עניין בחיים עצמם. ואגב אני לא מדבר כאן על מקרים קיצוניים…במידה כזו או אחרת כולנו מכירים את התופעות האלה בחיינו.

בימינו זהו סוד גלוי שאהבה בילדות מכתיבה באופן משמעותי ביותר את תפיסת עולמנו ואת הקשיים עמם נתמודד כמבוגרים. אז איך התמודדנו עם הכאב והאכזבה שחווינו בילדות? איך ניחמנו את עצמנו?

הדבר היחיד שילד לא יכול באמת להאמין בו הוא שההורים שלו, שמהווים עבורו את כל העולם, לא אוהבים או לא יודעים לאהוב אותו באמת. המציאות הזו היא מרה מידי עבור כל ילד…היא בלתי ניתנת לעיכול. הבשורה הזו, שאין לילד הורים שיודעים לאהוב אותו באמת, כל כך קשה ומכאיבה עד שכילדים למדנו באופן לא מודע לנחם את עצמינו בסיפורים.

היכולת הזו לנחם את עצמנו בסיפור פנימי באופן לא מודע, הפכה להיות הטבע שלנו והטבע שלנו הוא תמיד אהבה עצמית ללא תנאים. למעשה היכולת לנחם את עצמנו בסיפורים פנימיים היא המעשה הכי חכם והכי אוהב שיכלנו לעשות כילדים כדי לאפשר לעצמנו לחיות במידה כלשהי של בטחון גם אם הוא בטחון לא נוח ולא נעים.

עם השנים, מנגנוני הנחמה הפנימיים שלנו הפכו לחלק עצום ממה שאנו קוראים לו היום – האישיות שלנו. ואני רוצה להבהיר מראש: מנגנוני הנחמה הפנימיים שלנו הם אוהבים, חכמים ומדוייקים לחלוטין גם אם הם נראים לנו כמקור לכל הסבל ולכל הבעיות שלנו.

במבט מעמיק וכנה אנו מגלים שלנחם את עצמנו בסיפור פנימי, זה מעשה אוהב ומושלם ואין צורך לשנות בו דבר…אך בואו לא נקדים את המאוחר 🙂

להזין את עצמנו בנחמה…זה כל הסיפור

מנגנוני הנחמה הפנימיים – הזנה רגשית הכרחית

אז מה הם מנגנוני הנחמה הפנימיים שלנו?
מתוך מפגש עמוק וכנה עם עצמי ומתוך ניסיון בליווי וטיפול במאות אנשים שעברו איתי תהליכי ריפוי רגשי, צמיחה אישית והתעוררות פנימית, גיליתי שישנם שלושה מנגנוני נחמה פנימיים בסיסיים שמתקיימים בכולנו:

הכחשה – זוהי היכולת שלנו להתעלם, להדחיק, להמנע ולא לראות את מה שאנו מרגישים באמת. מנגנוני ההכחשה שלנו מתחילים בכיווץ הנשימה, ביצירת מתח בשרירים מסויימים והסתת תשומת ליבנו מנושאים רגשיים שונים או במילים אחרות – אטימות רגשית. כדי לתחזק את מנגנוני ההכחשה שלנו אנו יכולים לספר לעצמנו ש”הכל בסדר”, לנסות להיות “אופטימיים”, לומר לעצמנו ש”זה לא חשוב”, להתמכר לפעילויות שונות כמו אכילה רגשית, צפייה בטלוויזיה, עישון, סמים, עיסוק במיניות ועוד. 

בבסיס כל מנגנוני ההכחשה שלנו נמצא הסיפור הפשוט ש”זה לא קורה לי”. אפשר לדמיין את הילד הפנימי שבנו מספר לעצמו שוב ושוב שהוא לא ננטש, שהוא לא נפגע, שהוא לא חווה חוסר באהבה ושבעצם אין שום בעיה.

ההכחשה הזו, היא הדרך שלנו לייצור תחושה מינימלית של בטחון כדי שנוכל להמשיך לחיות ולא לקרוס אל תוך אותו כאב נורא ובלתי נסבל של בדידות קיומית. כשאני נתקל במנגנוני הכחשה אצל אנשים, אני רואה את האהבה העצמית העצומה שנמצאת בבסיס הדפוס הזה.

אני לעולם לא מנסה לגרום לאדם להתעמת בכח עם מה שהוא מכחיש אלא מלווה אותו ברכות למפגש כנה ואוהב עם מנגנון ההכחשה עצמו. המפגש הכנה הזה כבר עושה את כל העבודה, כפי שאסביר בהמשך.

אשמה – אשמה היא עוד דרך נפלאה שלנו לספר לעצמנו שבעצם, הכל בסדר. אתם וודאי מתפלאים לקרוא את השורות האלה…באופן טבעי תתהו – “אבל אשמה דווקא גורמת לי להרגיש לא בסדר עם עצמי, אז איך בדיוק היא משרתת אותי?” – תהייה מובנת לגמרי.

כדי להבין איך אשמה מנחמת אותנו, בואו נחזור שוב אל אותו הילד שחווה חוסר באהבה מצד הוריו בילדות. כפי שציינתי קודם, הדבר היחיד שילד (וגם אדם מבוגר) לא יכול להתמודד איתו הוא ההכרה בכך שההורים שלו (שמהווים בילדות את העולם כולו) לא אוהבים או לא יודעים לאהוב אותו.

כדי להמנע מהתסריט האיום הזה, אנו לומדים “לקחת אחריות” ולהאשים את עצמנו. הסיפור שאנו מספרים לעצמנו כאן הוא ש”זה לא שההורים לא אוהבים אותי, אלא זה אני שלא בסדר. אני לא ראוי לאהבה. ההורים שלי אוהבים אותי ואני הוא זה שלא יודע לקבל אהבה – אני הבעיה ולא הם”.

למרות שעל פני השטח זה יכול להשמע מוזר, בעומק העולם הרגשי שלנו יש בכך היגיון מושלם. כילדים אנו לא יכולים להאשים את ההורים שלנו, ההורים הם אלה שמקיימים, מזינים ומלווים אותנו מרגע כניסתנו אל העולם הזה.

כדי לנחם את עצמנו אנו יכולים לספר לעצמנו שאנחנו בעצם אלה שלא ראויים לאהבה, לחיות בתחושה תמידית של “אני לא בסדר”, “אני עדיין לא מספיק טוב” או “אני לא ראוי לאהבה, יחס, אהדה, חיבה, תשומת לב”…”הכל באשמתי” (נשמע מוכר?).

דפוסי האשמה הפנימיים שלנו הם נחמה עמוקה המאפשרת לנו לחיות, גם אם לא בנוחות ולא באושר, אך להמשיך לחיות בתחושה של נחמה מסויימת. גם אם על פני השטח אנו מספרים לעצמנו שאנו רוצים להרגיש טוב עם עצמנו, לקבל את עצמנו ולהיות “חופשיים”, האמת העמוקה היא שאנו זקוקים לתחושת האשמה כמו לאוויר לנשימה.

כלל פשוט הוא שכל עוד אנו מספרים לעצמנו שאנו רוצים להרגיש טוב יותר, להיות משוחררים מאשמה, אנו ממשיכים מתחת לפני השטח לקיים את אותו דפוס שמספר שוב ושוב באינספור דרכים יצירתיות שאנו עדיין לא מספיק טובים, אשמים ולא ראויים לאהבה בדיוק כפי שאנחנו.

גם במקרה הזה מדובר במנגנון של אהבה טהורה וכשאני פוגש את המנגנון הזה אצל אדם שבא אלי לעבור תהליך של ריפוי רגשי, אני לא מנסה לשכנע אותו לשנות את הדפוס הזה אלא רק מעודד אותו ברכות לראות את עצם קיומו של הדפוס ואת הדרכים בהן הוא ממשיך לקיים אותו בכל רגע חדש.

קורבנותעוד מנגנון נחמה מושלם. בבסיס דפוס זה אנו בעצם מספרים לעצמנו שיש גורם אחר “הגורם המקרבן” שגורם לכך שאנו לא מרגישים אהובים או לא נמצאים במקום שבו אנו רוצים, אמורים או צריכים להיות. כמו במקרה של אשמה, גם כאן בסיפור הנחמה העמוק שלנו, אנו מספרים לעצמנו באופן לא מודע שבעצם ההורים אוהבים אותנו אבל יש גורם אחר שמונע מאתנו להרגיש אהבה.

היצירתיות האינסופית שלנו מאפשרת לרקום אינסוף סיפורי קורבנות. אנו יכולים לספר לעצמנו שאנו קורבנות של הסביבה, של המדינה, של החברה, של נסיבות החיים, של מצב בריאותי כלשהו, של בני הזוג שלנו, של אלוהים, של הגורל, של הבוס בעבודה, של המצב הכלכלי, וגם של איכות מסויימת בתוכנו (לדוגמה חוסר בטחון, חוסר מודעות, בלבול, פחד, מחשבות כלשהן וכדומה) ואפילו של ההורים שלנו, אלא שכמבוגרים אנו לא מאשימים את אותם ההורים שחווינו בילדות. ההורים שחווינו בילדות שמורים עמוק בתוכנו במקום מיוחד ולא מודע שהוא נקי מאשמה.

ייתכן שלאחר קריאת שורות אלה אתם מרגישים התנגדות או בלבול. מה שאני מציג כאן יכול להשמע מהפכני  – הרי כולנו התרגלנו לחשוב שהכחשה, אשמה וקורבנות הם בעיה, הם מכשול והם העניין הלא פתור שלנו. במובן מסויים זה נכון, מנגנוני הנחמה שלנו הם מאוד לא נעימים ומצריכים מאתנו מאמץ והשקעת אנרגיה תמידית אבל מצד שני הם מאפשרים לנו להמשיך לחיות. הם מספקים לנו את תחושת הבטחון והנחמה הבסיסית שאנו זקוקים לה כאוויר לנשימה והכל קורה מתחת לרדאר המודעות שלנו.

לראייה, בחנו את עצמכם כעת בכנות – כמה מהאנרגיה המנטלית שלכם – מהמחשבות שלכם, מבטאות מנגנונים של הכחשה, אשמה וקורבנות? גם אם לא באותן מילים, איזה אחוז מהמחשבות שלכם מספרות ש”זה לא קורה לי”? ש”משהו עדיין לא בסדר בי”? ש”מישהו או משהו אחר אחראי למצב הלא נעים שלי”?

אם נבחן בכנות נגלה שרוב המחשבות שלנו מבטאות באופן מושלם את שלושת מנגנוני הנחמה – הכחשה, אשמה וקורבנות. אם נחשוב לרגע גם על האנשים הקרובים אלינו, נשים לב שגם הם עוסקים במידה רבה בשלושת דפוסי הנחמה הפנימיים האלה.

אבחנה מעניינת נוספת היא ששלושת מנגנוני הנחמה האלה מזינים אחד את השני ויוצרים רצף מחשבתי. לדוגמה – אנו יכולים לספר לעצמנו שאנו קורבנות של תחושת האשמה שלנו, להתכחש לקורבנות שלנו ולהאשים את עצמנו על ההכחשה שלנו…וחוזר חלילה.

כמה שאנחנו יצירתיים…אנחנו יודעים לנחם את עצמנו באופן מושלם ולאחוז בסיפורים שלנו תמיד.

אפילו כשנדמה לנו שהכחשה, אשמה וקורבנות הם הגורם היחיד לייסורים שלנו, חישבו על האלטרנטיבה: מבחינת המקום הילדי והלא מודע שלנו, לא לספר לעצמנו את הסיפורים האלה זה כמו לקרוס לתוך בור אפל ללא תחתית וזו הסיבה שבפועל אנו נאחזים בהם בכל כוחנו בלי שכלל נבין מדוע.

גם אם שקעת בעבר בדכאון עמוק או חרדה קשה, דע לך שכל עוד סיפרת לעצמך סיפור של הכחשה, אשמה או קורבנות, מעולם לא וויתרת על עצמך באמת.

מנגנוני הנחמה הם מושלמים

הנקודה החשובה ביותר להבנה היא זו: מנגנוני הנחמה שלנו הם מושלמים ולא זקוקים לשום שינוי. על פני השטח אנו מספרים לעצמנו שאנו רוצים להיות מאושרים ולהרגיש טוב, אבל ההיגיון ההישרדותי הילדתי העמוק שבנו מבין דברים אחרת.

למעשה הסיבה לכך שאנו מחפשים מצב “טוב” יותר מהנוכחי או במילים אחרות – מספרים לעצמנו שמשהו עדיין לא מספיק טוב בחוויה שלנו, היא שאנו מופעלים באופן לא מודע מתוך אותם מנגנונים של נחמה פנימית.

המנגנון ההישרדותי הילדתי ממשיך לנהל את חיינו כל עוד אנו לא מודעים אליו. אלה אמנם לא יהיו חיים מאושרים ונוחים, אך אלה יהיו חיים. כדי להבהיר את הנקודה הזו, אפשר לנסח זאת כך:

יש רק דבר אחד שגורם לאדם לעשות משהו לא נעים – פחד הישרדותי

בשם ההשרדות בני אדם יכולים לעבור קשיים עצומים, להתמודד עם כאב פיזי ונפשי עצום ולחיות בתנאים של צמצום וסבל נורא…הכל כדי לשרוד. כמבוגרים אנו נוטים להתעלם ולזלזל בפחד הקיומי העמוק שמנהל אותנו ושוכחים לשים לב שעבור הילד הפנימי שלנו, אהבה היא הזנה הכרחית והחוסר באהבה בילדות מניע אותנו לאחוז באופן מוחלט ומושלם במנגנוני הנחמה הפנימיים שלנו.

היש מעשה אוהב יותר מזה? היש מעשה אמיץ יותר מזה? כילדים וגם כיום אנו גאונים מדהימים ביכולת שלנו לספר לעצמנו סיפור פנימי של נחמה ולשלם על כך בקושי וכאב רב במשך כל חיינו. עד כדי כך אנו אוהבים את עצמנו ולא מוותרים על עצמנו אפילו לרגע אחד.

אבל מה עושים עם זה?

ובכל זאת נשאלת השאלה הבלתי נמנעת – אבל מה עושים עם זה? איך מפסיקים להתנהל מתוך מנגנוני הנחמה הפנימיים שלנו?

הרי זה לא נעים, זה כואב, זה לא נוח ולא עוזר לנו להתקדם בחיים ולהגשים את עצמנו. כל כך הרבה תורות רוחניות וגישות פסיכולוגיות וטיפוליות מדברות על “לשתחרר מקורבנות ואשמה”, “להפסיק להתכחש”, “להסתכל לאמת בעיניים”.

נכון, להתנהל מתוך מנגנוני הנחמה שלנו זו בהחלט לא חוויה נעימה. וכאן בדיוק מתגלה אמת פשוטה ומדהימה. אמת שמכילה בתוכה את כל הריפוי שאנו באמת זקוקים לו. ריפוי שהוא כל כך קל, פשוט וגאוני שזה מצחיק לחשוב שלא שמנו לב אליו.

ראייה היא אהבה

אם אנו מבינים שדפוסי הנחמה הפנימיים שלנו הם מנגנון הישרדותי ילדי שמאפשר לנו להתקיים בעולם הזה מבלי לקרוס אל תוך יאוש מוחלט, אנו מבינים גם שכל ניסיון לשנות, להפסיק או למחוק בכח את המנגנונים האלה יהיה משול לניסיון לקחת מאדם טובע בלב ים את גלגל ההצלה שבו הוא אוחז. כל ניסיון כזה יהיה חוויה של אלימות, של פגיעה ושל כיווץ פנימי.

כל ניסיון כוחני או מניפולטיבי לשנות את מנגנוני הנחמה הפנימיים שלנו נידון מראש לכישלון. בנקודה זו נופלים מטפלים רבים וגישות טיפוליות ורוחניות שונות. דווקא מכיוון שאנו יכולים לזהות ולראות את מנגנוני הנחמה הפנימיים שלנו יחסית בקלות, קל מאוד ליפול במלכודת של הניסון לשנות אותם בכח.

כדי להמנע מהמלכודת הזו כדאי לנו לבחון את המניע שלנו. למשל – אם אנו מזהים מנגנון של קוברנות ואשמה בתוכנו ומנסים לשנות אותו בכח, הרי שהניסיון הזה עצמו מונע מתוך אשמה – כלומר אנו עדיין מאמינים שהדפוסים שלנו הם לא מספיק טובים כפי שהם.

וכמובן שלא ניתן לפתור אשמה או קורבנות על ידי אשמה. כולנו נוטים ליפול במלכודת הזו של לנסות לשנות מנגנון פנימי בתוכנו בזמן שאנו בעצם מונעים ומופעלים לחלוטין מתוך אותו המנגנון עצמו בלי לשים לב. נדרשת כאן ראייה מדוייקת של המניע שלנו.

אבל האם נדרש עוד משהו חוץ מראייה? האם נדרשת פעולה כלשהי?

זוהי האמת המדהימה שאני מגלה: שום פעולה לא נדרשת מכיוון ש…

עצם הראייה שלנו את המנגנונים הפנימיים שלנו משחררת אותם בלי שום מאמץ או מאבק

 אני חוזר שוב: עצם היכולת שלנו לראות את מנגנוני הנחמה הפנימיים שלנו בכנות וללא ניסיון לשנות אותם – משחררת אותנו מהם ללא שום מאמץ.

מדוע? מכיוון שברגע שאנו רואים את עצמנו כפי שאנחנו ולא מנסים לשנות דבר – אנו כבר חופשיים מהניסיון לשנות. נשמע פשוט? זה באמת פשוט…פשוט עד כדי כך שזה מצחיק.

הנקודה הזו שבה אני רואה את עצמי, כולל כל מנגנוני הנחמה הפנימיים שלי בלי לנסות לשנות דבר…בנקודה הזו אני כבר חופשי מהם בלי לעשות דבר.

זוהי הנקודה הפשוטה והמרפאה ביותר וזוהי האמת העמוקה – ראייה אמיתית היא אהבה.

היכולת לראות אותי כפי שאני באמת, משחררת אותי מהמנגנונים הפנימיים שלי כי כשאני רואה אותי, אני כבר כל האהבה וכל הנחמה שאני זקוק לה.

אפשר להסביר זאת גם כך: אנו זקוקים בכל רגע להזנה רגשית ונפשית. בעוד שמזון פיזי – אוכל, נדרש לגוף במרווחי זמן, הזנה רגשית-נפשית חייבת להנתן בכל רגע מחדש. ההזנה הזו יכולה לבוא משני מקורות:

1. מתוך מנגנוני הנחמה הפנימיים שלנו

2. מתוך ראייה ישירה שלנו את עצמנו ללא מאמץ או ניסיון לשנות דבר

ממש כמו במטוס, אחד מהשניים חייב להתקיים: או טייס אוטומטי או טייס אנושי אמיתי. האופציה השלישית היא התרסקות.

מגנגנוני הנחמה המושלמים שלנו הם הטייס האוטומטי שלנו שדואג לכך שמבחינה רגשית תת מודעת, נוכל לשרוד. הבשורה הנעימה היא שבכל רגע נתון אנו יכולים ללא כל מאמץ להחליף את הטייס האוטומטי שלנו בטייס אנושי אמיתי שהוא – אנחנו עצמנו, ולנווט את החיים שלנו באהבה ובחוכמה בהתאם לצרכים שלנו.

וכל זה קורה ללא מאמץ, ללא מאבק, ללא ניסיון לשנות דבר בכח. כל זה קורה מתוך מנוחה, בחווית הרגע הזה, בפשטות, בכנות ויותר מהכל…באהבה.

לראות זה קל

אם שרדתם את המאמר הזה עד כאן ואתם מרגישים את דבריי ומתחברים למהות שאני מדבר עליה, אל אותה אהבה עצמית חסרת תנאים שתמיד קיימת בנו בין אם בצורת מנגנוני הנחמה הפנימיים שלנו – הכחשה, אשמה וקורבנות, ובין אם בצורת ראייה ישירה ואוהבת שלנו את עצמנו שמשחררת אותנו מהסבל והכאב שאנו חווים, ייתכן שאתם תוהים – “אבל איך אני לומד לראות את עצמי באמת וללא מאמץ”?

עבור רובנו “לראות את עצמי באמת”, נשמע כמו משימה קשה לא פחות מטיפוס על האוורסט. אבל הרשו לי להרגיע אתכם…לראות את עצמי זה קל…כל כך קל שזה לא נתפס. הרי זה קורה כבר כעת…

האמת היא שכל מה שאנו רואים אי פעם זה את עצמנו.

כל מה שנשאר לנו זה להסכים לראות את מה שאנו כבר רואים. אין בכך שום מאמץ.

מה אני חווה כעת? ממש עכשיו?

פחד? עצב? כעס? שמחה? יאוש? בדידות? תשוקה?

מה אני מספר לעצמי כעת? שזה לא קורה לי? שאני אשם במשהו? שמישהו אחר עושה לי משהו?

מה המניע האמיתי שלי לספר לעצמי את הסיפור שאני מספר לעצמי ממש עכשיו?

אם כך, אין צורך לשנות דבר…רק לראות ולשים לב. זה הכל 🙂

אפשר לנוח במציאות הזו כי המציאות הזו היא האהבה המושלמת שאנחנו כבר עכשיו.

ואגב… מותר גם לנשום 🙂

המניע הפנימי – מעבר למילים

למרות שכדי לראות את עצמנו באמת לא נדרש שום מאמץ או מאבק, רובנו חיים בחוויה של בלבול פנימי. מה שמבלבל אותנו יותר מהכל הוא הקושי להבחין בין המילים שמהן מורכבות המחשבות שלנו לבין הכוונה או המניע הפנימי שמאחוריהן.

מה שחשוב כשאנו רוצים לראות את עצמנו באמת, זו היכולת הטבעית להבחין בין מילים לכוונה או מניע.

לדוגמה: את אותו משפט כמו “הכל בסדר” ניתן לומר (או לחשוב) כך שהוא יעביר מספר מסרים שונים לגמרי. מה שחשוב זה לא המילים שאנו מעבירים מראשנו אלא התדר, הנימה או הכוונה – המניע הרגשי העמוק שעומד מאחורי המילים האלה.

אמירה של “הכל בסדר” יכולה בטון ותדר מסויים להוות הכחשה מתוך התעלמות, בטון ותדר אחר להוות קורבנות (כשהיא נאמרת בנימה צינית) ובטון ותדר אחר להוות אישור כנה ואוהב לעצמנו.

מה שמשנה בתקשורת הפנימית כמו גם בתקשורת החיצונית שלנו הן לא המילים אלא התדר או המניע הרגשי העמוק מאחוריהן.

כמטפל ומלווה בתהליכי צמיחה, ריפוי רגשי והתעוררות פנימית, תפקידי העיקרי הוא ללוות את האדם שמולי באופן אוהב, חסר מאמץ וכנה לחלוטין אל האפשרות לראות בקלות וללא מאמץ את המניע הרגשי העמוק שנמצא בבסיס מנגנוני הנחמה הפנימיים שלו.

הראייה הזו תמיד מגיעה אל אותו מקום של ריפוי – אנחנו כבר אוהבים את עצמנו, בכל צורה ודרך אפשרית זה בעצם כל מה שאנו אי פעם עושים.

כשהאהבה הזו היא אוטומטית ולא מודעת היא מביאה איתה אינסוף צורות של סבל – דכאון, חרדה, אשמה, חוסר בטחון, בלבול, יאוש, התמכרויות ועוד.

כשאהבה הזאת היא מודעת, כל הריפוי, השחרור והצמיחה מתרחשים מעצמם באופן טבעי, קל, נטול מאמץ ואפילו נעים, משחקי ומשעשע.

הילד הפנימי שבנו רק מחכה לרגע שבו פשוט ננוח ונראה את עצמנו. שמחת החיים שלנו, השלווה שלנו וההגשמה העצמית שלנו בחיים האלה נובעות בפשטות ובקלות מתוך הראייה העצמית הזו.

כך גם השחרור מכל דפוסי הסבל שלנו. בגישת “ללמוד להיות” שבה אני מלווה אנשים בדרכם הייחודית לצמיחה אישית, אני מגלה שוב ושוב איך חרדה, דכאון ודפוסי סבל נוספים הם כלל לא בעיה. ברגע שאנו לומדים לראות ללא מאמץ את האהבה הקיומית שנמצאת בבסיס מנגנוני הנחמה הפנימיים שלנו, תופעות אלה נושרות מעצמן כמו פרי בשל מעץ.

למעשה ריפוי אמיתי לא דורש מאמץ אלא רק למידה של היכולת שלנו לראות את עצמנו בכנות.

ולסיכום זכרו: הכחשה, אשמה וקורבנות הם מנגנונים מושלמים של נחמה פנימית שלא זקוקים לשום שינוי, אלא רק לראייה כנה ונטולת מאמץ.

בהזדמנות זו אני רוצה להודות לשי אור וספרו המצויין “הורות כמעשה ניסים” שעזר לי להעמיק את ההבנה של מבנה הנפש ולהביא ריפוי גדול לעצמי ולאנשים נוספים רבים.

מהי אופטימיות טבעית שלא דורשת מאמץ

אופטימיות בשבילי היא מנוחה, היא לא להתאמץ, היא להרגיש שיש משהו שתומך בי ומנחה אותי למקום טוב ומדוייק.
אופטימיות בשבילי היא לראות שמעט זה הרבה. אפילו השינוי הקטן ביותר ביכולת שלי לשהות בתוך הרגע, בתוך הרגש, בתוך החוויה שיש עכשיו, לחזור להרשות לעצמי להיות, אפילו לפחד, לא לדעת. אפילו שינוי של מילימטר בזה, עושה את ההבדל בין קריסה לתוך יאוש ותסכול ודפוסי בריחה והתמכרות לבין אפשרות להיות כאן באמת.

גם אם לא באושר, גם אם לא בשלווה, גם אם לא בהרמוניה…אבל להיות…להשאר…כאן…ככה…כמו שאני…זה המון. ולראות את זה בכנות, זו אופטימיות טבעית שלא מצריכה חשיבה מאומצת או נסיון להאמין במשהו בכח.

עבורי המעט הזה הוא פרי של עבודה רבת שנים. זה בכלל לא טריוויאלי שבן אדם יכול להיות כאן…להשאר…להרגיש…אל מול כל חוסר הוודאות של החיים.
לפעמים אני מזכיר לעצמי שמעט זה הרבה.

זה מסע ארוך

המסע  שלי התחיל בבית עצבני, אלים, דכאוני, אכזרי ובלתי צפוי והמשיך אל דפוסים עמוקים מאוד של פחד, הכחשה, חוסר בטחון, דכאון, התמכרויות, אגו ואלימות לא מודעת.

מסע שהמשיך אל רצון עז להשתחרר, להיות חופשי, למצוא פיסת קרקע לעמוד עליה ולנשום כמו שהרגשתי עמוק בלב שמגיע לי לנשום.

מסע של פחד ואור

פחד, ויחד איתו אור קטן אבל מוחשי מאוד בקצה המנהרה האפלה שלי.

כשהייתי ילד ונער התעסקתי הרבה ברוחנית. קראתי ספרים, תרגלתי מדיטציה וחלמתי על “הארה”. חשבתי שיום אחד אצליח להגיע אל האושר המוחלט הזה ולהיות משהו אחר, משהו שלא נולד ולא מת, משהו נצחי ומאושר.

מסע שלקח אותי דרך אלפי שעות מדיטציה והתבוננות פנימית.

במשך שנים תרגלתי מדיטציית ויפאסנה ועברתי לא מעט רגעים של התמסרות למה שחשבתי אז שהיה הדרך אל “האושר האמיתי היחיד”.

לפעמים זה עשה לי טוב ואפשר לי לחוות חיבור ובהירות ולנשום, אבל עמוק בפנים זה השאיר אותי די אוטיסט – לא באמת מודע לרגשות שלי ולא באמת יודע להיות, להשאר, להרגיש ולתקשר את עצמי ברגעים של עצב, פחד וכעס.

מסע של עצב וכאב

בפנים, עמוק בתוכי גררתי שנים של עצב וכאב עמוק.

עצב וכאב על מה שראיתי כילד, על העולם העצוב שנולדתי לתוכו, על אבא שלי שוויתר על עצמו, על אמא שנאחזה בפחד והדחקה כאילו היו גלגל הצלה לחייה.

עצב וכאב על המסר שקיבלתי כילד, המסר הכל כך מתסכל והמייאש הזה, שהחיים זה מאבק קשה והדבר הראשון שחייבים להקריב בו זה את הכנות שלי.

להקריב את הכנות ואת האפשרות להיות באמת אני, להרגיש, לאהוב ולהגשים באמת… כל אלה פריווילגיות של מי שרוצה לחיות ולשרוד, אין אותן.

מסע של בדידות

כילד וכנער חשבתי והרגשתי שאף אחד לא באמת מבין אותי.

שזה לא אפשרי להבין אותי.

הבדידות הייתה הצל שלי, האויב המר והאכזר שלי והמקום הכי מוכר שלי.

עם הזמן הבנתי שפחדתי מאוד שמישהו בכלל יראה מה אני מרגיש.

ממש כמו בסרט “החומה” של פינק פלויד…הפחד הכי גדול שלי היה שמישהו יראה את האשמה, הבושה, ההשפלה, חוסר הבטחון והמבוכה הקיומית שלי.

 אחרי שנים של מדיטציה ולימוד של גישות טיפוליות שונות, התחלתי להבין שכל הפחד הזה היה מנגנוני הגנה ילדיים… מנגנונים של אדם שמוכן להקריב הכל כדי לשרוד.

מסתבר שלמרות מה שחשבתי, הייתי “ילד טוב” והפנמתי את המסר – זה או להיות אותנטי או לשרוד – תבחר.

אז בחרתי. בחרתי לשרוד כי לא ידעתי שום דרך אחדת.

ועם השנים, ככל שאני מסכים יותר ויותר לפגוש את עצמי לעומק, להכיר בכל מה שאני מרגיש, אני מגלה אושר חדש, אפשרות חדשה לאהבה, לקבלה וביטוי עצמי וזה מרגש זה נעים ויש אופטימיות טבעית כזו שלא מצריכה ממני להתאמץ, לנסות לחשוב “חיובי”.

אופטימיות שפשוט מראה לי שזה בסדר להיות אני עכשיו וגם אם זה כואב או עצוב או מפחיד עכשיו, יש לי אפשרות להרגיש את זה ולהיות חבר שלי, להקשיב לי, לבכות אם זה מה שמתבקש, לפחד ביחד איתי, לא משנה מה, האופטימיות מראה לי שאני תמיד איתי.

אופטימיות טבעית מזכירה לי שמעט זה הרבה

זה שהיום אני חי את הדרך שלי ונאמן יותר ויותר לעצמי וללב שלי, אחרי שנים שלמדתי באקדמיה, עשיתי דוקטורט במדעים והכרחתי את עצמי ללכת “על בטוח”, זה מאוד לא טריוויאלי בשבילי.

זה שהיום אני כבר כמעט ולא קם בבוקר בתחושה של מרירות, ריקנות ובדידות אינסופית ורק מחפש מה יסתום לי הפעם את החור המכאיב בבטן, זה מאוד לא טריוויאלי בשבילי.

זה שהיום אני אני מרשה לעצמי יותר ויותר לפחד, להיות עצוב ואפילו לכעוס בלי להלקות את עצמי או להאשים ובלי לנסות להכריח את עצמי להיות “טוב יותר” או להטיל אחריות ואשמה על אחרים, זה המון בשבילי.

ואז יש את הרגעים האלה שבהם אני מרגיש שהחיים גדולים עלי, שזה מפחיד מידי, שאני לא עומד בעומס.

וברגעים האלה שום דבר לא עובד. שום דבר שלמדתי או לימדתי את עצמי לא מרגיש כנה או מדוייק מבפנים.

אבל אז אני שם לב שאני עדיין כאן.

פשוט ככה.

אני עדיין כאן.

למרות הכל ועם הכל, אני כאן.

וזה הרבה בשבילי.

למדתי להיות כאן יותר ממה שהייתי פעם.

ברגעים כאלה אני שם לב כמה שמעט זה הרבה, כמה שמעט זה אפילו המון וכמה אופטימיות יש בהסכמה פשוט להרגיש את מה שקורה עכשיו.

כמה שהיכולת שיש לי כיום לשהות ברגעים קשים ולא לברוח למחשבות של אשמה, הלקאה, ביקורת ומרמור, היא מדהימה ועושה את כל ההבדל, נותנת לי שלל של מתנות, של ריפוי, של השלמה עם עצמי.

זה כמעט כמו ההבדל הכל כך משמעותי בין “כמעט מספיק” ל”מספיק”, כמו הבדל של מילימטר בין לקפוץ למרחק של 99.9 ס”מ מעל תהום ברוחב מטר, לבין לקפוץ למרחק של מטר בדיוק.

כמה שהמילימטר הזה חשוב.

אז נכון, אני עדיין נוחת קרוב מאוד לקצה של התהום. עדיין מתנדנד ואפילו שוקל לקפוץ פנימה לפעמים…אבל היי, אני כאן 🙂

זה כל כך כיף להזכיר לעצמי כמה שמעט זה הרבה ושאם אני כאן, אז בעצם…הכל לגמרי בסדר.

אופטימיות טבעית - אלי קרסניץ
אופטימיות – כבשה אחת לבנה בעדר עושה הבדל גדול

כבשה אחת לבנה בעדר עושה הבדל גדול…

מסע אל הביחד

בכל חודש אני מקבל עשרות פניות מאנשים שרוצים להודות, שמספרים לי שמה שאני כותב ומשף עוזר להם מאוד בחיים וגם אם מעולם לא נפגשנו, זה נותן להם המון.

זה מעודד אותי, זה מחזק אותי ונתן לי השראה, זה מראה לי שהמפגש שלי עם הכאב והפחד שלי משנה והוא הופך לריפוי ונתינה לא רק עבורי אלא עבור רבים אחרים.

כשאני יושב עם אנשים במפגש טיפולי אישי או קבוצתי, אני מרגיש שהגעתי למקדש.

עולם חדש ומרתק נגלה אלי וכל מה שאני רוצה זה ללמוד להיות איתו ביחד.

ללמוד להיות ביחד ברגישות, בכנות, בלי להלחיץ, בלי לדרוש, רק לאפשר, לראות, לגלות ביחד את מה שמבקש כבר שנים לקבל מקום ואישור.

ביחד בכל המקומות… הקשים, העצורים, המפחידים, העצובים, הנטושים, הבודדים וגם אלה שהם אילמים, מיותמים וטראומטיים.

פשוט ללמוד את הדרך הייחודית והמרתקת להיות שם.

ובכל פעם שיש התקדמות, שהאדם שמולי מגלה עוד אפשרות לנשימה, למנוחה…אפשרות להיות בכל המקומות הפנימיים והרגשיים שלו, כשמשהו מתרווח, מרפה ונפתח בו, אני מגלה מחדש, אבל הפעם ביחד… כמה שמעט זה הרבה.

כמה שמעט זה ההבדל בין להתייאש ולא לנסות, לבין לתת סיכוי למרות הקושי.

כמה שמעט זה ההבדל בין לב סגור ומפוחד, ללב שפוקח עין ומעיז להסתכל על העולם.

כמה שמעט זה ההבדל בין ויתור על ביחד, על עצמי ועל החיים, לבין הזדמנות לשינוי ואפשרות למפגש אמיתי.

כמה שמעט זה ההבדל בין נשימה עצורה ודחוסה, לאנחת רווחה…האאאאא…..אפשר לנשום.

ואתה אופטימיות טבעית, שבה ומגלה מעצמה עם כל התרחבות פנימית, עם כל צעד קטן של הסכמה להרגיש מחדש.

איך לשחרר מחשבות טורדניות באופן טבעי

מחשבות מטרידות, מחשבות טורדניות, מחשבות מפחידות ומחשבות מוזרות – זה מפחיד, זה מלחיץ, זה מדכא ולפעמים זה מרגיש כמו שגעון או טירוף.

אז מה באמת גורם לזה ואיך להשתחרר מהסבל הזה?
אני רוצה לשתף אתכם בדרך טבעית לרפא ולשחרר באופן יסודי את הגורם האמיתי למה שאנחנו חווים כ”מחשבות טורדניות” ובדרך גם להעניק ריפוי והרגעה לעולם הרגשי שלנו שחווה מצוקה, לחץ וחרדה.

מחשבות מטרידות או “טורדניות” הן מחשבות שנתפסות לעיתים קרובות כ”הפרעה”, אובססיה או בעיה נפשית וההתייחסות אליהן לרוב היא כאל איום או מטרד לא רצוי שמפר את שלוותנו ללא סיבה מוצדקת.

למרות שעל פני השטח מחשבות טורדניות אכן נתפסות כמקור לסבל רב, האמת העמוקה לגביהן שונה מאוד והמפגש עם האמת העמוקה הזו עזר לי באופן אישי להשתחרר משנים של מחשבות מפחידות ומתסכלות שלא הרפו ממני.

נקודה חשובה אחת לפני כן: בהרבה מקרים של אנשים שפונים אלי בנושא של  טיפול במחשבות טורדניות, לאחר שיחה אנחנו מגלים שהמחשבות הלא נעימות הן רק סימפטום של חרדה שבאה בעקבות חוויה טראומטית.
חווייה טראומטית שיכולה להיות קשורה לשימוש בסמים, לפגיעה מינית, לפציעה פיזית, לארוע של פרידה, אובדן משבר נפשי או משבר רוחני.

אם במקרה אתם חווים מחשבות מטרידות ומפחידות בעקבות ארוע טראומטי כזה או אחר, חשוב לי לומר שהמחשבות הן רק סימפטום של המצוקה הרגשית בעקבות אותו ארוע והקושי להסתגל למציאות החדשה שנוצרה בעקבותיו.
קושי שיכול לעורר בין היתר הערכה עצמית נמוכה, חוסר בטחון, משבר זהות, זעם, נטייה להתמכרויות, דכאון או חרדה עמוקה.

אם תרצו, אני מזמין אתכם לכתוב לי או להתקשר אלי (052-2263761) ולשמוע על טיפול רגשי שעוזר לתת מענה אמיתי לחוויה הטראומטית שמעוררת את המחשבות המטרידות.

הסיפור האישי שלי

במשך הרבה שנים ואולי בעצם רוב חיי הבוגרים, סבלתי ממחשבות מאוד לא נעימות. במשך שנים חשבתי שהמחשבות שלי שונאות אותי ומראות לי את הדברים הכי קשים, מפחידים, משוגעים ולא נעימים שיש. שנים ניסיתי להדחיק ולהשתיק את הקולות האלה ללא הצלחה אמיתית ושנים חשבתי שמשהו בי פשוט לא שפוי, לא נורמלי ופחדתי מאוד שיגלו את זה, התביישתי בעצמי.

עם הזמן, למדתי להקשיב לעצמי יותר ויותר ולשים לב מה באמת קורה בתוכי.
מתוך הקשבה כנה לעצמי ותהליכים מעמיקים שעברתי, התחלתי לשים לב למשהו מעניין: שמתי לב שכל מחשבה “מטרידה” שהייתה לי ניסתה בעצם להראות או לספר לי, להאיר את תשומת ליבי למשהו מאוד כואב ומפחיד שנשאתי בתוכי אבל לא הסכמתי לראות או להכיר בו (משהו שהדחקתי).

עם הזמן והעמקת התהליכים הטרפויתיים שלמדתי ונחשפתי אליהם, העמקתי להקשיב למחשבות שלי והבנתי יותר ויותר שלמרות שמאוד פחדתי ונרתעתי מהמחשבות ה”מטרידות” שלי, מדובר דווקא בהזדמנות לריפוי, בהזדמנות להשלים עם עצמי ולתת ביטוי בריא ומדוייק יותר לצרכים ולרגשות שלי וככל שעבדתי על עצמי יותר עם התובנה הזו, עם הזמן המחשבות ה”מטרידות” כמעט ונעלמו מחיי לגמרי וגיליתי בתוכי עמוקים חדשים של תובנה, אהבה וקבלה עצמית.

את מה שגיליתי מתוך הקשבה עמוקה לעצמי ומתוך עבודה עם מאות אנשים במפגשים של טיפול וליווי אישי, אני רוצה לחלוק אתכם כאן עכשיו.

האמת העמוקה שגיליתי לגבי מחשבות טורדניות

למרות שהרבה פעמים זה לא נשמע כך, האמת העמוקה שגיליתי לגבי מחשבות טורדניות היא שהן הקול שלנו עצמנו. המחשבות האלה הן הקול המודחק והעמוק ביותר שלנו שמנסה לצוף אל פני השטח שוב ושוב ללא הצלחה ולא כדי לפגוע בנו, אלא כדי לעזור לנו להשלים עם עצמנו ועם הכאב שאנחנו נושאים בתוכנו.

ומה אם המחשבות המטרידות שלי בכלל לא נשמעות כמוני?
גם אם המחשבות המטרידות נשמעות כקולות של אנשים אחרים שפגשנו בחיים או מזכירות לנו מראות שראינו, הקול הזה הוא אנחנו עצמנו, הוא נובע מתוך העולם הרגשי התת מודע שלנו. הוא בעצם אנחנו שקוראים לעצמנו להתעורר ולחיות חיים שלמים ומאושרים יותר.

איך זה קשור לאושר?
כשאנחנו לומדים להקשיב למחשבות המטרידות שלנו לעומק, אנחנו מגלים שהן מבקשות שנלמד לתת מענה אמיתי לצרכים הרגשיים שלנו.
צרכים כמו תחושת בטחון, קבלה עצמית, יכולת לבטא ולתקשר את עצמנו באופן מלא ביחסים שלנו ואמון עמוק יותר בעצמנו ובחיים. אותם צרכים שנזנחנו אצל רובנו במשך שנים רבות לטובת נסיון לרצות אחרים ולענות על הציפיות של ההורים, החברה והסביבה מאתנו.

למעשה, מחשבות מטרידות או “טורדניות” הן לא בעיה או “תקלה”, ההפך – מחשבות טורדניות הן קול בריא, אוהב וחכם שלנו שבעזרתו אנו מקווים באופן לא מודע להחזיר את עצמנו אל האהבה העצמית והקבלה העצמית שאנו זקוקים לה.

אז למה זה לא מרגיש אוהב או חכם?
כמובן שעל פני השטח וביחוד לאור ההתניות החברתיות המקובלות המגדירות מחשבות של פחד, חרדה או ביקורת כבלתי רצויות, בעיתייות ולא מקובלות (למרות לשכולם יש אותם במידה כזו או אחרת), מחשבות מסוג זה יכולות להיות מפחידות ומלחיצות מאוד ולהיראות לנו כמקור של סבל עצום עבורנו, אך האמת העמוקה היא שמחשבות טורדניות הן רק סימפטום המעיד על כך שלמעשה עמוק בפנים אנחנו בריאים לגמרי ובעומק הוויתיינו לא ויתרנו על עצמנו, על האמת העמוקה שלנו ועל האפשרות להיות שלמים עם עצמנו ולממש את עצמנו בחיים.

דוגמה למהות העמוקה של מחשבות טורדניות

קרה לכם פעם שמיהרתם, הייתם לחוצים, מודאגים ועצבניים?

אני מניח שכן, לי זה קרה המון בחיי.

האם קרה לכם פעם שבאותו מצב לחוץ, מישהו ניסה ליצור אתכם קשר במילים, במחוות או אפילו בצפירה בכביש?
האם קרה לכם שהגבתם בתוקפנות, עצבנות והתגוננות רק כדי לגלות מאוחר יותר למרבה המבוכה, שאותו אדם רק רצה בטובתכם?
אולי רק להזכיר לכם ששכחתם להדליק אורות ברכב, או שנפל לכם משהו ולא שמתם לב?

לי זה קרה כמה פעמים ואחרי שהבנתי שהאדם ש”הטריד” אותי התכוון להזכיר לי משהו חשוב שלא שמתי לב אליו, הרגשתי מובך וקצת טפשי.

מחשבות טורדניות הן כמו אדם שרץ אחרינו ברחוב ומנסה בכל הכח להזכיר לנו משהו חשוב, בזמן שאנחנו לחוצים וממהרים לעמוד בציפיות או יעדים כלשהם (להצליח בחיים, למצוא זוגיות, ליצור משפחה, להתקדם בקריירה וכדומה).
מכיוון שאנו כבר לחוצים ולא נינוחים ממילא תוך כדי הרציה שלנו בחיים, אנו בטוחים שהאדם הזה שרודף אחרינו וצועק לנו דבר מה, הוא תוקפן, מטריד, מעצבן ואפילו מפחיד.

אנו כל כך לחוצים שבתפיסה המבוהלת שלנו נראה שהאדם הזה רודף אחרינו כדי לפגוע בנו. אבל אם רק נעצור, נקשיב ונשאל כמה שאלות כנות, נגלה שכל הזמן הזה האדם ש”רדף” אחרינו והטריד אותנו בעצם רק רצה להחזיר לנו את הארנק שנפל לנו בלי ששמנו לב.
כל הזמן הזה, האדם הזה רצה לעזור לנו ואנחנו לא היינו פנויים להקשיב או לראות את המציאות כפי שהיא.

זהו המצב גם במקרה של מחשבות טורדניות – אנו כל כך עסוקים בניסיון לעמוד בציפיות ולספק את הסטנדרטים החברתיים כדי לזכות באישור ולהיות “נורמליים” עד שאנו שוכחים לשים לב ולהקשיב למחשבות שלנו ולעצמנו באמת (וכמובן לא באשמתנו, גדלנו בחברה לחוצה ומלחיצה מאוד).
לא פלא שהמחשבות ה”טורדניות” שלנו נשמעות כל כך לחוצות, מבוהלות ובודדות… מי לא היה מרגיש כך אם היו מתעלמים ממנו ומגנים אותו במשך שנים?

כמובן שאין לי שום גינוי אלא רק אהדה ואמפטיה עמוקה לצורך האנושי שלנו באישור. הבנה בהירה ועמוקה של הדברים רק עוזרת לנו לזהות מדוע המחשבות שלנו הופכות להיות “טורדניות” ואיך אפשר לחזור אל עצמינו, אל השלווה, הנינוחות וההנאה שלנו מהחיים.

מקור המחשבות הטורדניות

מקור המחשבות הטורדניות שלנו הוא לרוב בילדות שלנו (אלא אם כן מדובר בתגובה לחווייה טראומטית כפי שכתבתי בתחילת המאמר הזה).
אפשר לומר שכבני אדם, כולנו נוטים לסבול במידה כזו או אחרת ממחשבות טורדניות, כאשר אצל חלקינו המצב מקצין יותר מאשר אצל אחרים.

מה קרה לנו בילדות?
בילדות, כולנו חווינו מצב של פחד הישרדותי במצבים שבהם קיבלנו מההורים שלנו ומהחברה בה גדלנו את ההרגשה (גם אם לא במודע) המפחידה שאין מקום לכל הרגשות שלנו, שלא צריך להקשיב לנו באמת, שאין אישור ומקום קשוב, רגיש ומכבד לפחדים ולרצונות שלנו ואין מקום לביטוי של כל מה שאנחנו מרגישים וחושבים.

מתוך הצורך הילדי הטבעי והעמוק שלנו באישור ובטחון מההורים וההחברה, למדנו להדחיק, לנתק ולהתכחש לרגשות וחוויות שונות בתוכנו. רגשות כמו פחד, כעס, אשמה, שמחה, בושה, חוסר, אכזבה, אונים או עצבות, הודחקו אצל כולנו במידה כזו או אחרת בילדות.

ומה קורה לנו כיום?
כיום, כל אותם רגשות מודחקים המהווים חלק משמעותי מאתנו, מנסים לצוף ולעלות אל פני השטח כדי שנחזור להכיר בכל החלקים העמוקים והרגישים שהדחקנו, שנשחרר את המטען הרגשי הכואב והלוחץ מתוכנו ונפרוק את הטען הכבד מעל הלב שלנו.
כל אותם חלקים רגשיים מודחקים בתוכנו הם כמו ילדים שרוצים לחזור הביתה, אלינו, אל הקבלה והאהבה העצמית שאנחנו כל כך רוצים להרגיש.

כשאנו מתעלמים מהרגשות העמוקים שלנו במשך שנים, יש בהחלט סיכוי שהמטען הרגשי העצום שעצור בנו ימצא ביטוי בצורת מחשבות טורדניות, מפחידות או מאיימות, אך האמת העמוקה שגיליתי היא שהרגשות שמנסים לעלות אל פני השטח של המודעות שלנו בצורת מחשבות מפחידות, הם כמו קריאה לעזרה שבאה עמוק מתוכנו. קריאה להקשבה, הכרה ואהבה שכיום חסרה לנו מאוד. 

וגם אם המחשבות הטורדניות עולות בעקבות חוויה טראומטית או פחד שיש לנו לגבי ארועים עתידיים, זה עדיין אותו מנגנון של צורך רגשי עמוק שמנסה לעלות ולקבל תשומת לב והכרה מאתנו.

סיפור על מקרה אמיתי
אחד המקרים הקיצוניים של מחשבות טורדניות שפגשתי היה אצל אשה שהגיעה אלי לטיפול אישי וספרה שיש לה מחשבות טורדניות על כך שהיא פוגעת באלימות בתינוק שלה.

למרות שהיא מעולם לא נהגה באלימות כלפי התינוק שלה, המחשבות על לפגוע בילד שלה חזרו שוב ושוב וגרמו לה לבהלה, תסכול, אשמה וחוסר אונים.

בתהליך שעברנו יחד, למדנו להסתכל פנימה ולתת מקום וביטוי לכל הרגשות שניסו לקבל מקום באמצעות המחשבה הטורדנית.
למדנו באופן רגיש, קשוב והדרגתי איך לתת מקום לפחדים, לתחושת האשמה על היותה אמא לא מספיק טובה, לתחושות של צורך בתשומת לב ואישור שהיא לא קבלה ביחסים שלה ובתחושת ההקרבה והביטול העצמי שהיא נשאה בתוכה שנים.

כך, לאט לאט, המחשבה הטורדנית הפכה לתזכורת אוהבת שאפשרה לה לא רק לקבל, אלא להבין, לאהוב ולחיות ולהתייחס לעצמה באופן שלם ומדוייק יותר.

הטיפול והמענה העמוק למחשבות טורדניות

מנסיוני, הדרך הכי יעילה לטפל במחשבות “טורדניות” היא ללמוד להקשיב להן באמת ולעומק ולתקשר איתן כפי שהיינו רוצים שיתקשרו איתנו.

ואני לא מתכוון לסתם להקשיב במעין אדישות קרה, צינית וחסרת סבלנות וגם לא מתכוון ללנסות “טריקים” וטכניקות פסיכולוגיות או רוחניות של “התבוננות” או “חוסר הזדהות” מתוך ציפיה גלויה או סומייה שהמחשבות האלה יחלפו.
אני מתכוון ללמוד להקשיב להן לעומק, בחמלה ובחברות עמוקה, כפי שמקשיבים לילד בודד ומפוחד שבאמת זקוק לתשומת לב והקשבה אמפטית (במיוחד שהילד הזה הוא אנחנו עצמנו…).

כך, בהקשבה עמוקה ואמפטית כזו נוכל להתעורר ולגלות שהקול ה”טורדני” שבראשינו היה בעצם הקול שלנו ובניגוד למה שסיפרו לנו או שחשבנו, למעשה אנחנו אלה שמעצימים והופכים את המחשבות הטורדניות ל”בעיה” בחוסר ההסכמה שלנו להקשיב לאותו קול שפוי ואוהב שלנו עצמנו (ושוב, לא באשמתנו, כך חונכנו לחשוב ולהאמין על ידי החברה שלנו).

האם אנחנו מנסים לפגוע בעצמנו?
כמובן שאנחנו לא עושים שוב דבר “בכוונה”. על פני השטח אנחנו מנסים לשרוד ולהתקיים באופן הנעים ביותר מתוך גבולות ההבנה שלנו את החיים ואת העולם.
זוהי רק חוסר המודעות שלנו לאיכות האמיתית של מחשבותינו ורגשותינו שיוצרת את המצב המאוד לא נעים שאנו קוראים לו “מחשבות טורדניות”.

כשאנחנו לומדים להקשיב באופן כן ועמוק למחשבות שלנו ולרגשות שעומדים מאחוריהן, אנו מגלים שהן פשוט מבטאות את הצרכים הרגשיים העמוקים שלנו בבטחון, אישור ואהבה.
כשאנחנו לומדים לזהות באופן טבעי ומעשי את הצרכים הרגשיים העמוקים שלנו, אנו לומדים לתת להם מענה פנימי ומדוייק ובכך מטפלים בשורש הבעיה.
אנו מזינים את עצמנו בנוכחות ואישור פנימי ובכך מרגיעים ללא מאמץ את מחשבותינו ומייצרים חוויית חיים מאושרת, שלווה ונעימה יותר עבור עצמנו ועבור מי שקרוב אלינו.

מה שמאוד עוזר מנסיוני בדרך הזו היא למידה של עקרונות מעשיים של קבלה ואהבה עצמית (אפשר להוריד את המדריך המעשי שלי לקבלה ואהבה עצמית בחינם כאן).

ולסיום, אני מזמין אתכם לצפות בסרטו קצר שלי שבו אני עונה על השאלה “למה אני לא אוהב את עצמי?”

לחזור בשאלה אל הלב

לחזור בשאלה. מה זה באמת אומר? מהי השאלה ולאן בכלל אנחנו חוזרים? לאחרונה יצא לי להתבונן על הנושא של חזרה בשאלה במובן העמוק שלא בהכרח קשור לדת או לאורח חיים מסורתי.

האם אנחנו דתיים?
למעשה אפשר לומר שכולנו חיים במעין “דת” פרטית – מערכת של תפיסות ואמונות לגבי איך אנחנו “צריכים” או “אמורים” להיות, איך החיים שלנו “צריכים” או “אמורים” להראות.

מערכת האמונות הזו היא הדת הפרטית שלנו וכשאנו חיים על פי הכללים שהדת הזו מכתיבה אנו “חוטאים” לעיתים קרובות וחווים לא מעט קושי, אשמה, ביקורת עצמית, דיכוי רגשי ותחושת חוסר משמעות וחוסר סיפוק.

מה שאני מגלה יותר ויותר בחיי זה שדווקא חזרה אמיתית בשאלה מאפשרת לי לחזור אלי, אל הלב, אל האמת הפשוטה והמשחררת שהיא אני כבר ברגע הזה.

אז לאן אנחנו חוזרים ומאיפה?

בעומק הוויתינו, אנחנו תמיד חוזרים אל המרחב האותנטי, החי והמשתנה ללא הרף של הרגע הזה. במרחב הטבעי הזה אין שום “צריך” או “אמור”. מה שקורה פה, פשוט מתרחש מעצמו ובאופן טבעי ואנחנו משחקים, לומדים ומגלים בכל רגע משהו חדש.
רק לחזור אל המרחב הזה, זה כבר ריפוי עצום ועמוק לכל דפוסי הסבל והאשליה שלנו.

אבל מי בעצם חוזר?
המודעות. המודעות עצמה היא זו שחוזרת כבר עכשיו אל המציאות, אל הרגשות, המחשבות והגוף הזה… הנשימה הזו. אפשר גם לקרוא לזה היזכרות – היזכרות במה ומי שאנחנו כבר עכשיו, ממש ברגע הזה.

מאיפה אנחנו חוזרים?
אנחנו חוזרים משיטוטים ומסעות של דמיון, אמונות, היסחפות עם מנגנונים הישרדותיים ומנגנוני הדחקה רגשית. כל אלה מרגישים כמו חיי חלום… אנחנו כאן ולא כאן.
כשאנחנו חוזרים אל הלב…אל הרגע הזה, אל חוויה הזו אנחנו מרגישים שאנחנו בנוכחות, בעירות, בשלמות.

חזרה בשאלה – השאלה שמחזירה

מניסיוני, אחת הדרכים הכי יעילות, פשוטות ואוהבות לחזור אל הלב ואל העירות שלנו היא לשאול. לשאול באמת ולעומק שאלה מהותית. שאלה שמחזירה אותנו דרך כל שכבות האשליה והדמיון שלנו אל הלב הזה והרגע הזה שבו הכל כבר בסדר.

הנה כמה שאלות שעוזרות לי לחזור אל הלב:
– מה אני באמת מרגיש עכשיו?
– מה אני באמת מבקש עכשיו?
– איך הכי נעים לי לאהוב אותי עכשיו?
– איך להקשיב לעצמי עכשיו?
– מה נעים לי עכשיו?

כמובן שאפשר לחשוב על עוד אינסוף שאלות בעלות תדר דומה והכי טוב זה למצוא את השאלה הכי אישית והכי מדוייקת עבורנו באופן אינדיבידואלי.
שאלות כאלה מחזירות אותנו אל הלב רק אם נשאל אותן בכנות, בטוטאליות ומתוך סקרנות אמיתית.
ואת מי נשאל? את עצמנו כמובן.

והתשובה? היא בכלל לא חשובה… אין שום תשובה “נכונה”. יש רק את החוויה של להיות לגמרי שאלה… להיות השאלה הכי מדוייקת שלי, זה הכל.
זוהי המשמעות העמוקה ביותר של “לחזור בשאלה”. 

לחזור בתשובה זה לחזור בשאלה

למעשה כשאחנו חוזרים בשאלה אל הלב שלנו, אנחנו גם חוזרים בתשובה במובן העמוק ביותר.
על פני השטח יש אינסוף “תשובות” שכלתניות אבל תשובות שכאלה מפספסות את כל מה שאנחנו… הן רק מילים ומושגים, הן לא נוגעות בעומק שלנו.

אז מהי התשובה האמיתית?
התשובה האמיתית היא אנחנו עצמנו, כבר ברגע הזה ולכן כשאנחנו חוזרים אל עצמנו באמצעות השאלה, אנחנו גם חוזרים אל התשובה העמוקה והמדוייקת שהיא אנחנו.

למעשה, התשובה היא השאלה והשאלה היא התשובה.
ברגע הזה, כבר עכשיו, לחזור בשאלה אל הלב, זו כבר התשובה המדוייקת, החכמה והאוהבת ביותר.

כבר עכשיו ברגע זה, מהי השאלה העמוקה שלך?
האם תרשה לה להחזיר אותך אל הלב?
אל הלא נודע המיסתורי שאתה כבר עכשיו?

התשובה היא השאלה ושתיהן אתה כבר עכשיו.
הכל בסדר.
התשובה היא השאלה והכל בסדר כבר עכשיו.

 

נשימה כגשר בין הראש ללב

נשימה, אותו מגנון מופלא שמזין אותנו בחמצן ומאפשר חיים, הוא גם גשר – גשר בין העולם המודע והמחשבתי שלנו לעולם הרגשי-גופני-תת מודע שלנו. נשימה יכולה להיות כלי פשוט ועוצמתי לריפוי רגשי, גופני ותודעתי.

שיתוף אישי

במשך שנים רבות סבלתי וחשבתי שמשהו ממש לא בסדר אצלי, שאני חולה או “מקולקל”. רוב המחשבות שלי היו מפחידות, מאיימות, מלחיצות ומכוערות כל כך שהרגשתי קורבן… קורבן של התודעה הנוראית והחולה שלי שכל הזמן מראה לי את מה שאני הכי לא רוצה לראות… מוצאת אינסוף פגמים בכל דבר ועניין, מזכירה לי את הדברים הכי קשים שקרו ומספרת על עתיד נורא, קשה, עצוב, בודד ומייאש.

מכיוון שמשהו בי הרגיש שהחיים לא אמורים להיות כל כך קשים ולא נעימים ושלא באתי לעולם הזה כדי לסבול כל כך, חיפשתי תשובות. ניסיתי להבין מה לא בסדר איתי ואיך אפשר לצאת מזה. שנים של תרגולים רוחניים שונים אפשרו לי לראות שיש בי מקום שהוא תמיד שליו, ער, נוכח ונטול סבל. עם זאת, התודעה שלי המשיכה להיות “שלילית”, מפחידה וביקורתית במידה מאוד לא נעימה.

מה שבסופו של דבר מאפשר לי לשנות את המצב הוה הקשבה כנה, מודעת ואוהבת לעצמי שיצרה מפגש מחודש ביני לבין כל מה שאני – מחשבות, רגשות, גוף ולא פחות מזה – הנשימה שלי.

הריפוי הוא בגישה

הבסיס של כל תהליך ריפוי נפשי אמיתי הוא הגישה. הגישה האוטומטית שלנו היא לזהות משהו שאנחנו לא אוהבים בתוכנו או מחוצה לנו ולנסות להפטר מזה, מתוך הנחה שהדבר שמפריע לנו לא אמור בכלל להיות שם והוא “בעיה”, “מחלה”, “טעות” או גזירת גורל לא נעימה.

הגישה שמאפשרת ריפוי אמיתי היא הפוכה לחלוטין – במקום לפסול ולשלול את מה שאיננו אוהבים, אנו בודקים את האפשרות לשאול “איך הדבר הזה שמפריע לי כרגע הוא דווקא לטובתי ומשרת את הצרכים הרגשיים העמוקים שלי?”.
הגישה הזו היא כמו שער – שער אל מסע מאוד אוהב ומרפא.

כדי שהמאמר הזה לא יתפרס על פני 20 עמודים לפחות, אני רוצה לשתף אתכם בתמצית של מה שגיליתי מתוך ידע שנחשפתי אליו במשך שנים רבות אבל הרבה יותר מזה, מתוך החקירה והמסע האישי שלי.

נשימה מאפשרת שליטה ברגשות

הכל מתחיל בנשימה. החל מהנשימה הראשונה שלנו רגע לאחר הלידה ועד הנשימה האחרונה שלנו ברגע המוות, הנשימה תמיד מלווה אותנו. הנשימה מאפשרת את כל תהליכי החיים והיא משפיעה על כל התהליכי חילוף החומרים של הגוף ועל המצב הרגשי-נפשי ובאותה מידה היא גם מושפעת מהם.
כשאנו נעשים מודעים לדפוסי הנשימה שלנו, אנו יכולים לאבחן בקלות את המצב הנפשי של אדם רק מתוך התבוננות בנשימה שלו.

מכיוון שנשימה גם משפיעה וגם מושפעת מהמצב הגופני והנפשי שלנו היא מייצרת מעגל משוב (פידבק). לדוגמה: כשאנו לחוצים ומפוחדים הנשימה מתקצרת, מתכווצת ונהיית מהירה יותר, אבל זה עובד גם לכיוון השני – אם ננשום באופן יזום נשימה קצרה, מכווצת ומהירה, נתחיל לחוש לחץ ופחד.

מבחינה אבולוציונית – הישרדותית, לנשימה קצרה, מכווצת ומהירה יש תפקיד חשוב מאוד – היא מאפשרת להכנס למצב של פחד שבו אנו מייצרים אדרנלין, הדופק מואץ והגוף מכין את עצמו למצב של קרב או הימלטות מסכנה (Fight or Flight).
מה שעוד קורה לנו במצב של נשימה מוגבלת, מכווצת ושטחית הוא שהאנרגיה ותשומת הלב שלנו מופנות למנגנוני הישרדות חיוניים ואנו מרגישים הרבה פחות רגשות שאינם חיוניים להישרדות המיידית שלנו כמו עצב, אשמה, געגוע, צער, בדידות, תשוקה, אהבה, כעסים מסויימים, פחדים מסויימים ועוד.

כאן בעצם אנו מגלים את היכולת הייחודית של נשימה מוגבלת לשלוט ברגשות – לצמצם את המודעות שלנו לרגשות, לצמצם את היכולת שלנו להרגיש וכתוצאה מכך גם לצמצם את הביטוי הרגשי שלנו בעולם.
אבל איך כל זה משרת אותנו? בואו נתבונן על עצמנו בילדות….

מעגל הנשימה, הסבל והאושר

המסע שלנו מתחיל בתינוקות. כתינוקות נשמנו לגמרי בחופשיות (ראיתם פעם תינוק נושם? איזה חופש, איזה עונג…), היינו רגישים וחשופים לגמרי והנזקקות שלנו להזנה, תמיכה וטיפול מצד ההורים הייתה מוחלטת. מוחלטת עד כדי כך שלא ידענו להבין או לזהות את הצרכים שלנו והיינו זקוקים להורים כדי שיקלו על סבלנו כל הזמן בדרכים שכלל לא יכלנו להבין.

רגע של חיבור: דמיינו את עצמכם לרגע כתינוקות. אתם שוכבים חסרי אונים במשך חודשים ארוכים, לא יודעים מה קורה לכם או מי אתם ומה זה העולם החדש והמוזר הזה שהגעתם אליו.
כל כמה זמן אתם חשים כאב, רעב, מצוקה גופנית כזו או אחרת… קר, רטוב, מציק, לא נח… וכל מה שאתם יכולים לעשות זה לבכות כדי לקרוא לאמא. ואמא תמיד באה, עושה מעשי קסם ומשחררת את הכאב, מנחמת, מזינה, מטפלת.

וכל זה נמשך ונמשך ואתם חשופים לגמרי… רואים עליכם הכל ואין שום הגנות… כשנעים לכם אתם צוחקים מחייכים, כשלא נעים אתם בוכים ומתייסרים… דמיינו לכם מה גודל התלות שלכם בהורים? מה גודל הנזקקות שלכם בשתי הדמויות הכל יכולות האלה?

ועכשיו דמיינו לכם את גודל המצוקה, האימה והחרדה הקיומית שאתם חשים כשאתם זקוקים למשהו וההורים מתעלמים, לא באים, מתרגזים, מאשימים, מחמיצים פנים או נוהגים בכם בגסות או חוסר סבלנות.
זה אולי הדבר הנורא ביותר שיכול לקרות לכם… האימה היא מוחלטת וחוסר האונים הוא משתק.

כתינוקות, כולנו התחלנו לחוות בשלב זה או אחר רגעים שבהם נזקקנו למשהו או שכאב לנו וההורים לא באו, התעלמו, היו חסרי סבלנות, בקורתיים או גסים כלפינו. אין כאן שום האשמה כלפי ההורים כמובן, גם להם היו את הקשיים שלהם וגם הם גודלו על ידי הורים בעלי קשיים משלהם ובכל זאת, כתינוקות כולנו חווינו את רגעי האימה האלה.

מה קרה לנו ברגעים הקשים האלה? כשהיינו שם לבד, סובלים וחסרי אונים ניסינו שוב ושוב לקרוא להורים… לדרוש את האהבה והיחס שאנו זקוקים לו, אך משלא קיבלנו את המענה הנדרש נתקפנו אימה.

באופן תת מודע התחלנו להבין משהו… שאין מקום לכל הצרכים הילדיים שלנו ושזה אפילו מסוכן להראות אותם כי בפשטות, ההורים לא אוהבים את כל מה שאנחנו ואין מקום לכל הצרכים והרגשות שלנו. היה זה עבורנו מצב מסוכן מאוד, שהרי אנו תלויים לחלוטין בהורים ואם נמשיך לבטא את צרכינו הם עלולים להתעלם, לכעוס ולא לתת לנו את ההזנה והטיפול שאנו כל כך זקוקים לו.
במצב הזה הרגשנו כאב ופחד גדול והמערכת ההישרדותית שלנו הופעלה ועזרה לנו להתמודד עם המצב בדרך היחידה שהייתה אפשרית עבורנו.

מה כבר יכלנו לעשות? לא יכלנו לשלוט בכאב או בצרכים שלנו, לא יכלנו לפקוד על הלב שלנו לפעום לאט יותר או לבלוטות האדרנלין להאיט את הקצב… אבל הנשימה, היא הייתה ככלי עבורנו. למדנו להגביל אותה מגיל צעיר מאוד משתי סיבות:
1. כשנושמים פחות, מרגישים פחות כאב, יש פחות עירות וקיימת  חווית נתק רגשי
2. כשנושמים פחות, לא מראים ולא מבטאים צרכים ורגשות ולכן יש פחות סכנה שלא יאהבו אותנו

מכיוון שעם הזמן, מצבי סטרס כאלה חזרו על עצמם שוב ושוב וככל שגדלנו הציפיות מאתנו היו גבוהות יותר (והסבלנות של ההורים קצרה יותר), מצאנו את עצמנו במעגל די אכזרי של פתיחות ורגישות אינסופית ונשימה משוחררת לבין התכווצות וריסון נשימתי אל מול מה הנתפס כחוסר אהבה מצד ההורים.
המעגל הזה שמוצג בתרשים למטה, נמשך מספיק זמן כדי שנבין שאנחנו חייבים לעשות משהו כדי לקבע את המצב של נשימה מוגבלת כי המעברים האלה שבין פתיחות רגשית והתכווצות היו מכאיבים מאוד.

ככל שהתבגרנו, התפתחה בנו יכולת החשיבה העצמאית ואחד הדברים הראשונים שנוצרו בה היא מערכת של אמונות. אמונות לגבי עצמי, החיים, העולם וההורים והאמונות האלה השפיעו באופן ישיר על הנשימה שלנו. כמובן שהכל קרה בגיל ההוא במישור התת מודע אבל בפשטות, ההיגיון הוא כזה:
“אני אספר לעצמי שהעולם מפחיד, שאני לא מספיק טוב, שההורים לא אוהבים אותי ושהחיים קשים, כדי להיות תמיד במצב של סטרס ואז תמיד אנשום פחות, תמיד ארגיש פחות ותמיד אראה פחות רגשות “מסוכנים” שעלולים למנוע את האהבה של ההורים אלי. ואת כל זה אני עושה מתוך אהבה לעצמי כי אין אהבה גדולה יותר מהרצון לשרוד ולחיות

המנגנון הזה לוקח אתנו אל החיים הבוגרים שלנו שמוצגים במעגל התחתון בתרשים למטה. בשלב הזה, מבלי להבין למה, אנו מפחידים את עצמנו, נושמים פחות, מרגישים פחות, חווים נתק רגשי ואשלייה של “בטחון” אך המחיר של חיים שכאלה הוא כאב ותסכול רגשי מתמשך שרק גורם לנו לרצות לברוח יותר, לנשום פחות ולהפחיד את עצמנו עוד יותר.

האבסורד הוא שאנו עושים את כל זה מתוך אותה אהבה הישרדותית לעצמינו מכיוון שבהעדר מודעות, אנו מנוהלים על ידי דפוסים הישרדותיים שכל מטרתם היא לשמור עלינו בחיים אל מול הורים שלא מקבלים אתנו לחלוטין כפי שאנחנו.
המצב הזה נהיה כל כך כרוני שעבור רובנו השאלה היא לא “כמה פעמים ביום אני מגביל את הנשימה?” אלא “כמה פעמים ביום, אם בכלל, אני מרשה לעצמי לנשום במלאות?”
שימו לב אפילו עכשיו, תוך כדי קריאת שורות אלה…איך אתם נושמים? האם הבטן שלכם נושמת ומשוחררת כמו אצל תינוק? איפה הנשימה שלכם נעצרת?

מעגל הנשימה והסבל בתינוקות (למעלה) ובחיים הבוגרים (למטה)

עם הזמן, רובנו פיתחנו דפוסים של התמכרות כדי לתמוך בנשימה המוגבלת שלנו… טלויזיה, אינטרנט, עישון, אכילה רגשית, אלכוהול וסמים… הכל כדי לנשום פחות ולהרגיש פחות.

אם אני מקשר את כל ההבנה הזו לסיפור האישי שלי, אפשר לומר בפשטות:
אני מפחיד, מלחיץ, מעציב ומדכא את עצמי לא בטעות ולא בגלל שמשהו בי מקולקל, אלא מתוך אהבה גדולה והשרדותית לעצמי… כדי שאנשום פחות, ארגיש פחות ולא אחשוף רגשות שעלולים לא להתקבל על ידי ההורים.

מתוך ההבנה הזו, נפתחה אפשרות מעשית לריפוי ואושר אמיתי.

נשימה, ריפוי ואושר

מתוך הבנת הקשר שבין נשימה, אהבה עצמית הישרדותית וסבל, אפשר להבין את הדרך לריפוי טבעי. הריפוי מתמקד בשני מישורים במקביל:
1. היכרות מעמיקה של עצמנו ודפוסי החשיבה שלנו כדי לזהות, להכיר ולפגוש את האהבה הילדית ההישרדותית שעומדת בבסיס כל מה שאנו עושים לעצמנו.
המפגש הזה מאפשר למודעות שלנו להתרחב ולדפוסים האלה להרפות באהבה וברכות.
2. מודעות לנשימה, לרגשות ולגוף מתוך מפגש חווייתי ומדיטטיבי.

שני ההיבטים האלה יוצרים ריפוי טבעי ונעים והם עוברים בתהליכי תרפיה אישית וקבוצתית אך יותר מהכל בתהליך אישי, פנימי, אינדיבידואלי ואוהב.

קבלה עצמית היא השינוי והשיפור המושלם

אלה שני הצרכים הבסיסיים שלנו: מצד אחד הצורך להרגיש קבלה עצמית ואישור להיות בדיוק כפי שאנחנו ומצד שני הצורך להשתפר, לצמוח ולהתפתח בחיים ולהיות “טובים” יותר מבחינה פנימית ומעשית.

לעיתים קרובות אנו חווים סבל בצורת תסכול, בלבול, חרדה ואי נוחות פנימית בעקבות מה שנתפס כהתנגשות בין שני הצרכים הבסיסיים האלה.
למעשה, התחושה שאנחנו חייבים לבחור בין שני הצרכים האלה היא בעצמה סבל מכיוון שאיך שלא נבחר, נרגיש שהתפשרנו וויתרנו על חלק גדול מעצמנו.

אם למשל נבחר רק לנסות לקבל את עצמנו כפי שאנחנו ונתעלם מהצורך להשתפר, באופן טבעי משהו בנו יילחץ ונרגיש פחד שלא יניח לנו לקבל את עצמנו באמת. הפחד הזה יספר לנו באינספור דרכים שיש משהו חשוב מאוד שעדיין לא עשינו, לא השגנו או שחסר לנו או בנו ושמאוד חשוב שננסה להשתנות. הפחד הזה לא יניח לנו להרגע באמת ותמיד יהבהב כמו נורת אזהרה ברקע וכיווץ לא נעים בבטן או בחזה.

מצד שני אם למשל ננסה רק להשתפר ונשכח לקבל את עצמנו (כפי שקורה לנו לעתים כה קרובות), משהו בנו ירגיש לחוץ, כאוב, לא מרוצה, לא מסופק, מתנגד, בודד וריק. זוהי התחושה הילדית המוכרת של ילד שנדרש כל הזמן להשתנות כדי להיות ראוי לאישור ואהבה על ידי הוריו, ילד שלא קיבל אישור ותמיכה והוא רוצה למרוד ולזכות בחופש להיות כפי שהוא והוא פוחד מאוד.
הילד הפנימי הכואב הזה לא יניח לנו להיות מאושרים ולא משנה כמה ננסה להשתפר, עד שלא נלמד לקבל אותו בתוכנו.
זוהי גם הסיבה שלעיתים קרובות נסיונות ה”שיפור” ו”יעול” של עצמנו או של אחרים, מגבירים את תחושת הקונפליקט הפנימי שלנו ומביאים יותר תסכול ובלבול מתועלת.

אז מה עושים? איך פותרים את הקונפליקט הכל כך עמוק ויסודי בין הצורך שלנו להרגיש קבלה עצמית והצורך שלנו לצמוח ולהשתפר?

הנה סרטון קצר שבו אני מסביר את החשיבות של קבלה ואהבה עצמית ככלי לריפוי, שינוי וצמיחה אישית:

ריק

מה באמת מבטאים הצרכים הבסיסיים שלנו

אחת הדרכים להבין צורך כלשהו שקיים בנו היא להקצין אותו עד אינסוף – כלומר עד המצב המוחלט ביותר שלו.
אז מה בעצם מבקש הצורך להרגיש קבלה עצמית? מה נרגיש בתסריט הדמיוני שבו באמת באמת נקבל את עצמנו כפי שאנחנו באופן מוחלט?

אפשר להבין זאת בקלות אם נדמיין ילד שמקבל מהוריו את כל האישור, הקבלה והתמיכה שהוא צריך כדי להאמין בעצמו. הילד הזה יחוש אהוב, מוגן, חופשי להיות כל מה שהוא ובטוח בעצמו או במילים אחרות – מאושר.
כלומר, הצורך להרגיש קבלה עצמית הוא ביטוי של הצורך הבסיסי שלנו בתחושה של אהבה ובטחון השקולה מבחינה רגשית לאושר.

עכשיו בואו נבדוק מה מבטא הצורך להתפתח, להשתפר ולהיות “טובים” יותר. אנחנו רוצים להראות טוב יותר, להיות מבוססים יותר כלכלית, לעשות יותר בעולם, לתרום או לשנות משהו כדי לזכות בהערכה, באישור, בתמיכה ובתחושה של הגשמה עצמית.
אנחנו רוצים להרגיש מוצלחים, מדוייקים, מודעים, אהובים, כנים, משמעותיים, מיוחדים, מתחשבים או מוסריים יותר ולעמוד בציפיות כלשהן שהצבנו לעצמנו או שאימצנו מהורינו או מהחברה.

עכשיו בואו נקצין את הצורך הזה ונשאל  – מה יקרה בתסריט הדמיוני שבו נצליח לעמוד בציפיות שלנו ושל אחרים ולהשתפר לחלוטין ובאופן מוחלט בכל התחומים שאנחנו רוצים? מה נרגיש אז?

למעשה, גם כאן נרגיש (או לפחות כך נדמה לנו) בטחון, שייכות ואהבה או במילים אחרות, נרגיש אושר (ולו לרגע) מכיוון שנוכל סוף סוף לקבל את עצמנו כפי שאנחנו (שהרי עמדנו בכל הציפיות ותחושת ההצלחה היא בעצם תחושה של קבלה עצמית).

מה שגילינו כאן הוא שבעצם שני הצרכים הבסיסיים שלנו שנראים לנו כל כך מנוגדים לפעמים, מכוונים לאותו מצב של קבלה עצמית, אישור ואהבה עצמית או במילים אחרות מבטאים את הצורך הבסיסי ביותר שלנו בתחושה של בטחון אישור ואהבה.

אם כך מתבקש לשאול, מהי הדרך הטובה ביותר לתת לעצמו תחושה אמיתית של בטחון, אישור ואהבה? שהרי זה כל מה שאנחנו בעצם מחפשים באמצעות שני הצרכים שלנו הבסיסיים והעוצמתיים שלנו שנתפסים רוב הזמן כמנוגדים.
ריק

קבלה עצמית איזון הקטבים הפנימיים שלנו

למעשה הצורך הבסיסי ביותר שלנו הוא להרגיש אישור ולדעת שאנחנו אהובים ובטוחים ללא תנאי. הצורך הזה בא לידי ביטוי דרך שני הצרכים המוכרים לנו: הצורך להרגיש קבלה עצמית ללא תנאי והצורך להשתפר או להשתנות. למעשה שני הצרכים האלה מבטאים את שני הקטבים הקיימים בכל תופעות הטבע – נקבי (יין) וזכרי (יאנג).

הקוטב הנקבי (יין) הוא הצורך בהכלה וקבלה ללא תנאי, ממש כפי שאמא (במקרה האידיאלי) אוהבת את התינוק שלה ללא תנאי ולא מנסה לשנות אותו כלל. הקוטב הזכרי (יאנג) הוא הצורך להשתנות ולצמוח, ללמוד ולגלות דרכי ביטוי חדשות בעולם, לחקור ולחשוף עוד רבדים של עצמנו ולהביא אותם לידי ביטוי אותנטי, ממש כמו שאבא (במקרה האידיאלי) עוזר לילד לגלות את היכולות שלו, לאתגר את עצמו וללמוד עוד דרכים לבוא לידי ביטוי ומימוש אותנטי בעולם.

מתוך הבנת שני הקטבים הפנימיים, אפשר לראות שרוב הזמן אנחנו (ממש כמו החברה בה אנו חיים) נוטים יותר אל הקוטב הזכרי. במצב הזה אנחנו לא מאוזנים ולכן חווים הרבה קושי, נוקשות, תסכול, נסיונות לשנות את עצמנו או אחרים בכח, חוסר קבלה עצמית, כעס, חוסר סבלנות, לחץ, זעם, תסכול וחוסר ברוך ואהבה.

למעשה, האפשרות לחיים מאוזנים ומאושרים מצויה באיזון רגשי בין שני הקטבים הפנימיים שלנו. האיזון אפשרי כשאנחנו לומדים איך הם עובדים יחד בסינרגיה מושלמת ולא מתנגשים כלל אחד בשני.
הסינרגיה הזו מתאפשרת כשאנו מגלים את הטבע המעגלי של שני הקטבים הרגשיים שלנו ושהם למעשה מחזקים ומעצימים אחד את השני.

הטבע המעגלי של הצרכים הרגשיים

את הטבע המעגלי של הצרכים הרגשיים אפשר להבין אם נבחן אותם מקרוב יותר.
לאילו מקומות בנו מתייחס הצורך לקבל את עצמנו, או במילים אחרות – מה אנחנו באמת מתאמצים ומנסים לקבל בתוך עצמנו (לרוב ללא הצלחה)?
דווקא את אותם המקומות שקשה לנו לקבל. ומהם המקומות שקשה לנו לקבל? באופן מפתיע (או שלא), הם בדיוק אותם המקומות שבהם אנחנו רוצים להשתפר.

לדוגמה: אני מאוד רוצה להשתפר וללמוד להיות רגוע וסבלני יותר וזה בדיוק המקום שאני מנסה לקבל בי – להיות יותר מקבל וסבלני כלפי המקום הכועס וחסר הסבלנות שבי.

אם כך, אנו כבר שמים לב שיש פה טבע מעגלי מסויים, אבל בואו נמשיך עמוק יותר…

הצורך להשתפר מאתגר אותנו דווקא באותם מקומות שבהם אנחנו מרגישים “לא מספיק טובים”. במקומות האלו קיים בנו פחד עמוק שאומר שכמו שאנחנו עכשיו, זה לא מספיק טוב ומכיוון שכך, אנחנו עלולים לא להיות ראויים הערכה, תמיכה, תחושה של ביחד ולאהבה (והרי בילדות כבר למדנו שכשאנחנו “לא מספיק טובים” אנחנו לא זוכים לאהבה, אישור, הערכה ותמיכה מצד הורינו ולכן מצויים בתחושת בדידות, כאב וחוסר בטחון).

מתוך הפחד הזה והרצון שיהיה לנו נעים, נולד הצורך לנסות להשתפר (להשתפר = להיות יותר חכם, מודע, רגיש, מוצלח, מתחשב, חיובי, חזק, אהוב וכו’) אבל כפי שראינו קודם, הצורך להשתפר מכוון אל המקום שבו נוכל סוף סוף לקבל את עצמנו כפי שאנחנו ולהרגיש בטחון, אישור ואהבה.
ומצד שני כבר ראינו שהרצון לקבל את עצמנו מכוון אל המקומות בהם אנחנו חשים לא מספיק טובים ורוצים להשתפר.

מכאן מתגלה לנו אמת די מפתיעה, פשוטה ומדוייקת להפליא: מה שאנחנו באמת רוצים להשתפר בו זו היכולת לקבל את עצמנו ומה שאנחנו באמת רוצים לקבל זה את הרצון שלנו להשתפר.

*המילה “באמת” נמצאת כאן כדי להדגיש שזו המציאות העמוקה מתחת לפני השטח. גם כשאנחנו רוצים להשתפר במשהו פרקטי כמו אנגלית, ריצה או ללמוד להיות סבלניים יותר, למעשה הכמיהה העמוקה מאחורי כל נסיונות השיפור שלנו היא הרצון להיות מסוגלים לקבל את עצמנו כפי שאנחנו ולנוח בתחושה של אישור, בטחון ואהבה (בתנאי שנעמוד בציפיות מסוימות כמובן…).

הציור הבא מדגים את התנועה ההרמונית של שני הקטבים הרגשיים שלנו במעגל אינסופי של התפתחות פנימית…

קבלה עצמית היא השינוי והשיפור המושלם - אלי קרסניץ

במילים אחרות אפשר לומר את זה גם ככה:
השיפור האמיתי שנדרש לנו הוא שיפור ביכולת הקבלה העצמית שלנו
וקבלה של הצורך שלנו להשתפר (אותו פחד או רצון פנימי עמוק שדוחף אותנו קדימה), היא הקבלה האמיתית

כשאנחנו נמצאים באיזון עם שני הקטבים שלנו מתרחשת בתוכנו תנועה מעגלית, טבעית, אינסופית והרמונית בין שני הקטבים הרגשיים, כמו מנוע משומן שפועל היטב ואנחנו חשים שלמות פנימית, פועלים בעולם מתוך דיוק פנימי ואותנטיות וחשים שלווה, בטחן, סיפוק והגשמה עצמית עמוקה.

הקושי והסבל שלנו מתחיל כשאנחנו מנסים להעדיף באופן לא מודע קוטב אחד על פני האחר (מנסים רק לקבל את עצמנו או רק להשתפר). אז המנוע הפנימי שלנו יוצא מאיזון ונוצר מצב לא נעים, צורם ומכאיב שמשפיע על כל חווית החיים שלנו.
ריק

איך זה עובד בפועל

השלב הראשון בכל תהליך של התפתחות אישית הוא פיתוח המודעות או ההקשבה הפנימית כדי לזהות את שני הקטבים הרגשיים שלנו ואת הנטייה שלנו להעדיף קוטב אחד על פני האחר. במילים אחרות – אנחנו מתחילים לשים לב לחוסר האיזון שבנו ולנסיון שלנו לבחור רק בצד אחד של המטבע, או צד אחד של המעגל הפנימי שלנו והסבל שנובע מהנסיון הזה.

לדוגמה, אפשר לשאול את עצמנו “מהו הצורך האמיתי שלי ממש עכשיו?”.
כשאנו חוזרים על השאלה הזו שוב ושוב, תוך הקשבה  עמוקה לגוף ולרגשות שלנו והולכים מספיק עמוק פנימה, נגלה שבכל רגע נתון אנו חשים צורך להרגיש קבלה עצמית עבור אלמנט רגשי כלשהו בנו (פחד, כעס, תשוקה וכו’…) וגם בשיפור היכולת לקבל את עצמנו ולפעול מתוך הקבלה הזו.
זוהי האמת הפשוטה השוכנת מתחת לפני השטח של כולנו וללמוד לשים לב אליה באופן חווייתי ומעשי, זוהי הדרך להכרה ואיזון פנימי עמוק.

כשאנחנו מזהים את הצורכים הרגשיים שלנו אנחנו לומדים קודם כל לתת להם אישור באמצעות הקשבה ודיבור פנימי מתוך כנות. כאן כדאי לשים לב לנקודה עדינה מאוד: לא משנה אם אנחנו מזהים צורך להרגיש  קבלה עצמית או צורך להשתפר או להשתנות, כל מה שנדרש לנו הוא אישור פנימי אוהב וכן לאותו צורך שזיהינו.

לדוגמה:
אם למשל אנחנו חשים פחד וכששאלנו “מהו הצורך האמיתי שלי עכשיו?” גילינו שהצורך כרגע הוא גם לקבל את הפחד כמו שהוא, וגם להשתפר כדי להרגיש בטחון, אנחנו יכולים ללמוד לאשר לעצמנו לחוש את הפחד הזה ולתת לעצמנו במילים כנות ואוהבות את כל האישור שנדרש לפחד ולרצות להשתפר במקום  הזה יחד, בו זמנית ובאותה מידה.
וזאת מכיוון שאנחנו מבינים שאין סתירה בין הצורך לקבל את הפחד כפי שהוא ולבין הצורך להשתפר ולהרגיש בטחון מכיוון ששני הצרכים מכוונים לאותה חוויה פנימית של אישור, בטחון ואהבה.

המאמר הזה הוא רק טעימה קטנה על קצה המזלג מתוך התדר והלימוד של חיים מתוך אחדות פנימית עמוקה ושחרור מבלבול, חרדות, תקיעות ופחדים מתוך הכרה וגילוי עצמי טבעי.

מה שקורה בפועל כשאנחנו עוברים תהליך של לימוד והכרה עצמית עמוקה הוא שחוויית החיים שלנו משתנה. אנחנו מגלים שלווה פנימית עמוקה, חופש מחרדות ותקיעות, חופש ממאבק פנימי ודיכוי עצמי.
העשייה, התקושרת והביטוי שלנו בחיים מתרחשת באופן מדוייק יותר, אותנטי יותר ונעים יותר ככל שאחנו מעמיקים את תהליך הלמידה העצמית וההכרה העצמית.

בהזדמנות זו אני רוצה להודות לחבר יקר בשם עמיחי זלינקובסקי שהיווה עבורי מקור לתובנה עצומה לגבי האפשרות לחיות מתוך אישור פנימי אוהב לשני הקטבים הרגשיים שלי.

נקודה לתשומת לב: הצורך או הנסיון לקבל את עצמנו הוא בפני עצמו ניסיון להשתפר. זוהי נקודה עדינה אך חשובה… לרוב, כשאנחנו מנסים לקבל את המצב כפי שהוא אנחנו נתקלים בהתנגדות פנימית. חשוב להבין שלעיתים, כל מה שנדרש מאתנו הוא להרשות לעצמנו להרגיש את הצורך בקבלה עצמית ולא לנסות לשנות אותו בשום דרך.
זהו הטבע המעגלי הפנימי שלנו וכך אנחנו צומחים באמת, באופן טבעי, אוהב, נעים, מדוייק ומהנה 🙂
ריק