איך לצאת מחרדה, איך להתגבר על חרדה באמצעות קבלה עצמית?

למה אני סובל? איך להפסיק לסבול באופן טבעי ויסודי

התפתחות אישית | פיתוח אישי | פיתוח אישיות

למה אני סובל? איך להפסיק לסבול? – שאלות שהטרידו והעסיקו אותי בערך מגיל 14.
בעצם, מהרגע שהבנתי שלא מדובר בסתם "מצב רוח רע" או "דברים שלא מסתדרים לי בחיים" אלא במשהו שכל בני האדם חווים בצורה כזו או אחרת, השאלות – למה אני סובל? איך להפסיק לסבול? וממה אני בכלל סובל? לא הפסיקו להעסיק אותי.

בכל מה שקשור לסבל, אני רואה שתי גישות בסיסיות:
1. אנחנו סובלים מגורמים שאין לנו שליטה או בחירה לגביהם כמו: המצב המדיני, הכלכלי, החברתי, נסיבות החיים, אנשים אחרים, נתוני הגוף שלנו וכדומה.
בגישה הזו אנחנו נשארים חסרי אונים וכל מה שנשאר לנו הוא לנסות לקבל את "רוע הגזירה" או לנסות להלחם, להתאמץ ולהיאבק ולחוות הרבה תסכול ולחץ.

2. אנחנו סובלים ממשהו שיש לנו אפשרות להבין אותו, שיש לנו בחירה לגביו, משהו שהוא יסודי ועמוק ומעצב את כל תפיסת המציאות שלנו – המחשבות שלנו והיחס שלנו לעצמנו.
בגישה הזו יש אפשרות לשינוי אמיתי, להבנה, לשחרור, לריפוי ויצירת מציאות של בטחון, אהבה, שמחה ושלווה פנימית.

כמו שבטח ניחשתם, הגישה שלי היא הגישה השניה.
אחרי הרבה שנים של תהליכי צמיחה, למידה ועבודה עם מאות אנשים, אני רוצה לשתף אתכם בעקרון פשוט וטבעי שמאפשר לי להבין ולענות באופן מעשי על שאלות כמו למה אני סובל? איך להפסיק לסבול? ועוד.

העקרון הטבעי הזה קשור לשקר מכאיב שאימצנו כבר בילדותנו ולרוב, הוא הולך איתנו בלי שנשים לב. בעזרת תשומת לב והבנת הסיבות שבגללן אנחנו ממשיכים להאמין בשקר הזה, משהו עמוק ומהותי מתחיל להשתחרר בנו.

ומהו השקר הזה?
השקר שרובנו אימצנו כבר בילדות הוא המחשבה (או המחשבות הרבות) שבאיזשהי דרך אנחנו "לא בסדר", "לא מספיק טובים" או לא ראויים לדברים הכי טובים בחיים  – אהבה, שמחה, בטחון, אינטימיות, מימוש עצמי ושלווה".

למה אני סובל?

עם השנים ואחרי הרבה תהליכים שעברתי שכללו אלפי שעות מדיטציה שבהן פשוט הקשבתי למה שמתרחש בתוכי, לימודים של גישות טיפוליות שונות, סדנאות, טיפולים שעברתי, התבוננות פנימית מעמיקה, מפגשים עם מורים שונים, מפגשי עומק עם עצמי בשלל גישות ושיטות ובהמשך גם עבודה עם מאות אנשים כמטפל ומלווה אישי, הגעתי להבנה הפשוטה הזו:
המקור השורשי לסבל שלי הוא צורת החשיבה שלי – המחשבות שאני חושב באופן מודע ולא מודע.

למה דווקא מחשבות?
אפשר לומר שהמחשבות הן המזון העיקרי שלנו. כל יום אנחנו חושבים בממוצע  50-70 אלף(!) מחשבות וכל מחשבה היא מסר, היא משפט או מילה שמשפיעים באופן ישיר ועוצמתי על ההרגשה שלנו.

איך כל מחשבה משפיעה על ההרגשה שלנו?
הנה ניסוי פשוט וקצר שממחיש את זה:

שימו לב מה אתם מרגישים עכשיו בגוף. עד כמה הוא נינוח, רגוע, נושם, נעים.

עכשיו חישבו את המחשבה הבאה (פשוט תאמרו לעצמכם בלב או בקול):
"אין לי כוח יותר, נמאס לי, די כבר, שום דבר טוב לא קורה לי"

שימו לב לכל שינוי שחל בתחושת הגוף שלכם ובהרגשה הכללית שלכם. שימו לב איך מגיבה הבטן, איך מגיב החזה ואיך משתנה הנשימה שלכם. שימו לב אם משהו מתכווץ, נלחץ, נאטם, מתקשה או נהיה כבד ומעיק יותר.

עכשיו חישבו את המחשבה הבאה (פשוט תאמרו לעצמכם בלב או בקול):
"יש סיבה לכל מה שאני מרגיש, מותר לי לנשום, אני לומד איך לאהוב את עצמי".

וכמו קודם, שימו לב לכל שינוי שחל בתחושת הגוף שלכם ובהרגשה הכללית שלכם. שימו לב איך מגיבה הבטן, איך מגיב החזה ואיך משתנה הנשימה שלכם.

עכשיו שימו לב להבדל שהיה בהרגשה שלכם כתוצאה מהמחשבה הראשונה ומהמחשבה השניה וכדי להבין כמה השפעה יש למחשבות שלו על ההרגשה שלנו בכל יום, תכפילו את התחושה הזו פי בערך 50-70 אלף…

אז נכון, נראה על פני השטח שיש הרבה מאוד סיבות לסבל שלנו – החברה, ההורים, היחסים, המצב הכלכלי, המדיני, הבריאות, נתוני הגוף שלנו, נסיבות החיים ועוד.
אבל כל אלה, לא באמת יוצרים את הסבל בחיים שלנו.

נסיבות החיים כן מספקות לנו אתגרים, שיעורים, יוצרות אווירה ומצבים שונים בהם אנחנו יכולים לגלות את עצמנו, את הרגשות שלנו, את הרצונות שלנו ולפתח את היכולות שלנו. אבל סבל?
סבל הוא משהו שאנחנו יוצרים בתוכנו.

מהו סבל בעצם?

כפי שהגדירו את זה מורים רבים לאורך ההיסטוריה האנושית החל מבודהה לפני יותר מ-2500 שנים בהודו ועד ביירון קייטי בארה"ב של ימינו: סבל הוא המאבק (ביקורת, שיפוט, גינוי, התנגדות, הכחשה, הדחקה ונסיון לשנות בכח) שלנו במציאות – במה שאנחנו חווים ומרגישים ברגע זה ממש.
לדוגמה: כשהמציאות היא שאנחנו פוחדים ואנחנו לא מקבלים את הפחד, לא מבינים אותו ומנסים לגנות אותו, מנסים לדכא אותו, לסלק אותו בכח, אנחנו סובלים.
הפחד עצמו הוא לא סבל (עובדה שאנשים משלמים הרבה כסף כדי לפחד כמו למשל בקפיצת באנג'י, צניחה חופשית או אפילו בסרט אימה ונהנים מזה מאוד), הסבל הוא המאבק שלנו במציאות, המלחמה שלנו בעצמנו וברגשות שלנו. להלחם בעצמנו – זה הסבל האמיתי.

דוגמה נוספת: אם למשל מבנה הגוף שלי הוא מלא ואני מגנה את זה, נאבק בזה, חושב שזה לא בסדר ולא מספיק טוב או יפה, מנסה להסתיר את זה, אני סובל.
אם לעומת זאת אני מקבל את עצמי ואת הגוף שלי, לא מגנה ולא נאבק בו ומבין שיופי הוא דבר סובייקטיבי לגמרי, אני כבר לא סובל, אני שלם עם עצמי.
ואגב, זה לא סותר בכלל את האפשרות לרדת במשקל אם רוצים, זה רק אומר שלא חייבים לסבול מזה.

עוד דוגמה: אם למשל אני מרגיש חוסר בטחון וקשה לי ליזום שיחות וקשרים חברתיים, אני יכול לגנות את זה, לחשוב שזה "דפוק", לא טוב, לא בסדר ושאני לא אמור להיות כזה ואז כמובן לסבול.
אני יכול גם להתייחס לגמרי אחרת לעצמי, אני יכול להקשיב לעצמי, להבין מה גורם לי להרגיש כך, לראות שיש משהו שבאמת מפחיד אותי עמוק בפנים ולהתייחס בהבנה, אמפטיה ואהבה, כמו שמתייחסים לילד או ילדה אהובים, לאותו מקום רגיש בתוכי ולקבל אותו ואז אין סבל, יש תהליך של צמיחה פנימית נעימה ואוהבת.

הנטייה לתפוס את הסבל (כמו שקרה לי במשך רוב חיי) כתוצר של הרגשות שלנו – פחד, חרדה, חוסר בטחון, חוסר מוטיבציה, בלבול, כעס, תסכול וכדומה היא מכאיבה מאוד ויוצרת סבל רב.

הרגשות שלנו (וזה מה שלרוב אנחנו לא יודעים כי אף אחד לא לימד אותנו) הם תוצר של החשיבה שלנו.
כשאנחנו חושבים באופן פסימי, מדכא, ביקורתי, מפחיד, אנחנו מרגישים חרדה ומצוקה.
כשאנחנו חושבים בכנות, באהבה, בבהירות, אנחנו מרגישים בטחון, נחת ושמחה.

אבל לפעמים, כמו במקרה שלי, לוקח הרבה מאוד שנים לגלות ולהבין את הקשר בין החשיבה לרגשות שלנו באופן עמוק ויסודי ובמאמר הזה, אני רוצה לחלוק אתכם את מה שהבנתי.

הננקודה החשובה בעיניי היא זו: סבל הוא תמיד תוצר של היחס שלנו, של הגישה שלנו ובראש ובראשונה – צורת החשיבה שלנו. הדרך בה אנחנו מפרשים דברים, הדרך בה אנחנו חושבים ורואים את עצמנו, את החיים, את הרגשות שלנו ואת האפשרות לבקש ולקבל את מה שאנחנו באמת רוצים.

ואגב, אני לא מתכוון לשום צורה של "חשיבה חיובית" או שכנוע עצמי, אלא להבנה עמוקה וכנה של צורת החשיבה שלנו. הבנה שמאפשרת שינוי בלי מאמץ, בלי מאבק ובאופן טבעי לגמרי.

 

אילו מחשבות גורמות לנו לסבול?

כשהבנתי שמה שגורם לי לסבל נפשי (שמבטא בין היתר בדכאון, חרדות, תקיעות, קושי לבטוח, קושי לבטא את מה שאני רוצה, קושי לעשות את מה שאני רוצה, התמכרויות, בריחה, שקרים, תחושת בדידות ועוד) הן המחשבות שלי, הבנתי גם שיש סוג מסויים של מחשבות שגורמות לי סבל.

אילו מחשבות גורמות לי סבל בשלל צורות?
בפשטות אלה מחשבות של גינוי. מחשבות שמגנות אותי, שופטות ומבקרות, אומרות לי שאני לא בסדר, לא מספיק טוב, לא מספיק מוצלח, חכם, רגיש, אמיץ או כל דבר אחר שאני "צריך" או "אמור" להיות.

יש אינספור מחשבות כאלה ואצל כל אדם הן נשמעות קצת אחרת. אבל העקרון, הבסיס הוא מאוד דומה אצל כולנו – תחושת ה"אני לא בסדר" או "אני לא מספיק טוב\ה" מוכרת לכולנו בהמון צורות והתחושה הזו היא תמיד תוצר של מחשבות ביקורתיות ומדכאות שאנחנו חושבים על עצמנו.

כדי לגלות את צורות החשיבה שגורמות לנו לסבל, מעניין לשאול למשל – אילו מחשבות של גינוי וביקורת יש לי?
אילו מחשבות של גינוי וביקורת שאומרות שאני "יותר מידי משהו…" או "לא מספיק משהו…", חוזרות אצלי שוב ושוב ואיך הן גורמות לי להרגיש כשאני חושב\ת אותן? (אפשר לקחת את השאלה הזו כתרגיל להכירות עם צורות החשיבה שלנו).

כאן במאמר הזה, אני רוצה להתמקד בכמה צורות של גינוי וביקורת עצמית שהפכו להיות נפוצות מאוד בחשיבה שלנו לגבי עצמנו ואחרים ומהוות מקור של סבל עבור רובנו.

צורות חשיבה כמו "עצלן\ית", "כפוי\ת טובה", "מפונק\ת", "אגואיסט\ית", "לא בסדר", "לא מתמודד\ת", "חסר\ת סבלנות", "פחדן\ית", "רע\ה", "דחיין\ית" ו-"חסר\ת מוטיבציה".

כמובן שיש עוד הרבה ביטויים שגורים במחשבות שלנו שהם ביטויים של גינוי וביקורת וזה עוזר כשאנחנו בוחרים לשים לב למחשבות שלנו ולגינויים השונים שגורמים לנו להתכווצות, חרדה וסבל נפשי. לא פעם הביטויים האלה הן מילות גנאי קשות כמו "טיפש\ה", "מטומטם\ת" ועוד.

למה אנחנו חושבים מחשבות שיוצרות סבל?

יש הרבה מילים ומושגים כמו אלה שרשמתי קודם, שאני בעצמי גדלתי עליהם, שהפנמתי ואימצתי אותם כי זו הדרך שבה דיברו אלי כשהייתי ילד.

ככה נזפו בי, ככה ביקרו אותי, ככה איימו עלי כשלא עשיתי את מה שרצו, כשלא התנהגתי כמו שציפו ממני. זה מה שנאמר לי שוב ושוב בנימות של כעס, האשמה, דרישה ואיום.

אז לא מפתיע בכלל שכשגדלתי, התחלתי לחשוב ולדבר במושגים האלה בעצמי.

מה שחשוב להבין הוא זה: אימצנו את צורות החשיבה המדכאות, המפחידות ומכאיבות האלה כי זו הדרך שבה דיברו אתנו וסביבבנו וככה למדנו שצריך לדבר כדי להגן על עצמנו מלהיות "לא מספיק טובים" בעיניי ההורים שלנו.

בתור ילדים זה מאוד מפחיד ומסוכן להתפס כלא בסדר או לא מספיק טובים בעיניי ההורים.
כילדים אנחנו לגמרי תלויים בהם מכל בחינה אפשרית וכשהם לא מרוצים מאתנו זה ממש מפחיד, כמעט כמו שאלוהים בעצמו יהיה לא מרוצה מאתנו ונרגיש איום על עצם קיומנו.

גינוי, האשמה והלקאה עצמית – ככה למדנו שצריך לדבר כדי לנסות להיות "מספיק טובים" כדי לקבל אהבה, בטחון ואישור מההורים שלנו והסביבה בה גדלנו.

מפתיע ככל שזה יכול להישמע, בעצם עשינו ואנחנו ממשיכים לעשות את כל זה – לאיים על עצמנו, להלקות את עצמנו, לנזוף ולבקר את עצמנו רק מתוך אהבה, מתוך רצון אמיתי להרגיש בטחון ולהיות "מספיק טובים" גם במחיר של חרדה ודכאון, גם במחיר של סבל.

 
איך זה התבטא בחיים שלי?
למשל כשלא עשיתי משהו בזמן, חשבתי לעצמי שאני עצלן ודחיין וכך נזפתי בעצמי. כשמישהו לא הוקיר לי תודה או נתן לי את הייחס שציפיתי לו ביקרתי ושפטתי אותו ככפוי טובה וכך נזפתי בו.
 
כשלא מצאתי בי חמלה או רצון לתת לאחרים, קראתי לעצמי רע, אגואיסט.
כשרציתי והתעקשתי לקבל בדיוק את מה שרציתי ולא פחות מזה, חשבתי לעצמי שאני מפונק.
כשפחדתי לעשות משהו או לא הצלחתי לאזור אומץ לעשות את מה שרציתי חשבתי לעצמי שאני פחדן, עלוב וטיפש וממש הלקתי את עצמי.
וזה נמשך כך במשך המון שנים, רוב המחשבות שלי נשמעו כמו שיחות נזיפה, כשיחות איום, כאכזבה וכעס שלי על עצמי ועל כל מי שלא מילא את הציפיות שלי.
 
ותכלס זה היה נורא, הרגשתי כל כך הרבה אשמה, תסכול, זעם, עצבים, עלבון, בדידות ויאוש שלפעמים פשוט חשבתי שבא לי למות, שאין לי כח לחיות ככה יותר.
 

אבל כפי שאני רואה את זה היום, אין אמת בכל המושגים הביקורתיים, המגנים והמדכאים שבהם נהגתי לחשוב על עצמי ועל אחרים.

המושגים האלה וכל מה שדומה להם הם בעצם סוג של מניפולציה – מנגנון של שיעבוד, דיכוי ושליטה בכח על ידי הפחדה ואני רוצה לחלוק אתכם איך זה עובד.

ממי למדנו את כל הביטויים האלה?
את רובם ככולם, למדנו מההורים שלנו ומהדרך שבה הם דיברו אלינו, על עצמם ואחד עם השניה.
עם כל זה שההורים שלנו אהבו אותנו כמיטב יכולתם, גיליתי שיש ריפוי ותועלת משמעותית בהבנה של מה שקרה לנו כילדים, של היחס שקיבלנו והדרך שבה היחס הזה עיצב את צורת החשיבה שלנו בהווה.

מה למדנו מההורים בילדות?

הורים אומרים לילד או לילדה מילים כמו "עצלן\ית!", "כפוי\ת טובה!", "אגואיסט\ית!", "רע\ה!" וכדומה, כשהילד\ה לא מילאו את הרצון והציפיה של ההורים מסיבה כלשהי.
 
אם ההורים היו יכולים לדבר בכנות מלאה, כנות של 100%, מה הם היו אומרים במצב כזה?
אני מדמיין שהם היו אומרים משהו כמו "אני מרגיש עלבון ופחד כי היו לי ציפיות ממך אבל בחרת לעשות משהו אחר, וזה בסדר, את\ה לא אשם\ה אבל אני רוצה\מבקש שתעשה\י אחרת כדי שיהיה לי נעים יותר".
 
ואם מדובר בהורה קשוב ורגיש במיוחד, הוא יבין שילד לא עושה שום דבר מתוך כוונה רעה, שאין בכלל דבר כזה "כוונה רעה", יש רק חוסר הבנה, חוסר באהבה, חוסר בתקשורת כנה ועמוקה.
שאין שום דבר פגום בילד ושאין שום טעם ליצור בו תחושה של אשמה, של דיכוי, שהוא לא בסדר, אלא לעזור לו לראות ולהבין את מה שההורה כל כך רוצה להראות לו.
 
אבל מכיוון שברוב המקרים ההורים שלנו היו בעצמם ילדים שנשאו בתוכם המון פחד, חרדה, כאב, טראומות לא מעובדות ותחושות קשות מבלי שהיו ערים לזה לגמרי, זה רחוק מאוד מהיחס שקיבלנו במציאות.
 
כשהורה לא מצליח להשיג מהילד\ה התנהגות או יחס מסויימים הוא מרגיש באופן טבעי לגמרי תסכול, עלבון, אכזבה וכעס והוא מגיב לרוב כפי שהתייחסו אליו כשהיה בעצמו ילד. ולרוב מדובר במניפולציה עתיקה ומוכרת מאוד שהפכה להיות כל כך שגורה בחיים שלנו שאנחנו לא שמים לב כמה היא עוצמתית וחזקה, כמה היא שקרית ומשמעותית.
לי לקח הרבה שנים לראות את זה.
 
כשהורה אומר או צועק על ילד\ה שהם לא בסדר, עצלנים, אגואיסטים, כפויי טובה או כל מילת גנאי אחרת, הם זורעים בילד\ה פחד עצום.
כשהורה אומר דברים כאלה לילד הוא מנחיל בילד את התחושה שהוא לא ראוי לאהבה ולא רק של ההורה, אלא של אף אחד בעולם.
כאילו שכל העולם עכשיו מגנה את הילד, כאילו שאלוהים בעצמו סולד מהילד ה"רע" הזה וזה מפחיד ונורא גם אם הילד לא יודע איך לבטא את זה.
כשהורה כועס ונוזף בילד במילות גנאי, עבור הילד זה נשמע כאילו ההורה הכועס והנוזף הוא הדובר של האנושות כולה, כאילו שבאופן מוחלט הילד הוא לא בסדר ולא יהיה בסדר בעיניי אף אחד.

הרי עבור ילד\ה, ההורה הוא נציג החברה, נציג העולם שמלמד את הילד על החיים, על מי שהוא, על מה שהוא שווה והיחס שמגיע לו.
 
הרי ההורה לא אומר לילד משהו כמו – "בעיניי ולדעתי האישית בלבד, אתה עצלן אבל כל אדם אחר יכול לחשוב שדווקא אתה ממש בסדר…".
זה לא מה שקורה, זה לא מה שקרה וזה לא מה שלמדנו. 
 
וכשהורה נוזף בילד במילות גנאי, הילד מתחיל לחשוב ולהאמין גם אם באופן לא מודע, שהוא באמת לא בסדר בעיניי העולם כולו וזה מפחיד, זה כואב, זה נורא ועם התשתית המחשבתית הזו הוא גדל וחי ויש לזה השלכות בצורת סבל נפשי.

איך אני יודע את זה?
אני יודע את זה לא רק משיחות עם המון אנשים שפותחים בפניי את ליבם במפגשי טיפול והדרכה אישיים, אלא מהחיים האישיים שלי כילד וכאדם שספג אינספור נזיפות ומילות גנאי כילד ולמד שהוא כזה – פשוט כזה עצלן, אגואיסט ומפונק ורע ושזה מה שכולם יראו בו לעולם ועד ותאמינו לי…זה עול כבד על הכתפיים, זה הרבה כאב וצער, אשמה וחוסר בטחון שקשה לתאר.
התפתחות אישית, פיתוח אישי, פיתוח אישיות
להפסיק לסבול – למחשבות שלנו יש השפעה עצומה על ההרגשה שלנו

איך להפסיק לסבול?

הדרך שעוזרת לי להפסיק לסבול, היא דרך של הקשבה, כנות והכרה בחשיבה שלי ובמה שגורם לי לחשוב מחשבות לא נעימות על עצמי.

מתוך ההבנה שלי היום אני רוצה לחלוק איתכם שאין שום אמת בכל מילות וביטויי הגנאי שאנחנו מרעיפים על עצמנו.

כל מילות וביטויי הגנאי האלה הן ביטויים של תסכול, פחד וכאב לא מודע ולא מעובד שההורים האהובים שלנו הורישו לנו בלי שום כוונה או שליטה ואין בהן שום אמת לגבי מי ומה שאנחנו.
 
הביטויים האלה הם למעשה שקר מוחלט, המצאה. הם מניפולציה עוצמתית שהופעלה עלינו כשהיינו רכים, סופגים וחסרי הבנה והגנה והאמנו להן כפי שרק ילדים יודעים להאמין. אלה רק גלים של כאב, בדידות וחוסר אונים שחשו הורינו האהובים בבדידותם וחוסר הבנתם את הרגשות שלנו ושלהם.
 
בעיניי אף אחד לא עצלן, אף אחד לא רע ולא אנוכי ולא מפונק.
מה שעוזר לי לענות על השאלה איך להפסיק לסבול? הוא כנות עמוקה ביני לבין עצמי, כנות שמאפשרת לי לתרגם כל מחשבה מגנה, מדכאת ומפחידה שיש לי, למושגים כנים של אהבה, של אכפתיות ואמפטיה שאין בהם שום מאמץ או נסיון לשכנע את עצמי בדבר.

ממש להחליף את החשיבה האימפולסיבית והאוטומטית שלי שהיא לרוב מדכאת, ביקורתית ומאשימה, בחשיבה שהיא כנה ולגמרי הגיונית.
ונכון, זה תהליך של לימוד שלוקח זמן ולפעמים כדאי מאוד להיעזר במישהו שיכול לכוון, להדריך ולעזור לעשות את השינוי בפשטות וביעילות ועם כמה שפחות בלבול ומאמץ, אבל כדי לפחות להתחיל לראות את זה, הנה מילון חלקי של פרשנויות כנות ואוהבות למילות וביטויי גנאי נפוצים בחשיבה שלנו.
הבנה של התרגום הזה, בחינה והכרה שלו והטמעה שלו בצורת החשיבה שלנו (ממש להתחיל לחשוב שמושגים כאלה אחרי שבדקנו וגילינו שזו אכן האמת שלנו), מאפשרת להבין את עצמנו ואחרים ולא להמשיך במעגל האלימות והאילמות המכאיב שנוצר בילדות שלנו.
*הטקסט נכתב בזכר אבל הוא מתייחס לנשים וגברים כאחד
 
עצלן\דחיין = מישהו שנרדש בילדות לעשות את מה שהוא לא באמת אוהב לעשות. אדם שחי מאז ילדותו בתחושה הקשה של "צריך" ולא של "רוצה", מתקשה לבטוח ברצון שלו ומרגיש שהוא לא ראוי לחיים של הנאה ושמחה.
ומה זה אומר?
זה אומר שאין שום טעם לבקר או לשפוט אותו אלא רק לעזור לו להתחבר לרצון האמיתי שלו, לבטוח בעצמו וברגשות שלו ולהבין למה הוא חי בתחושה של חוסר אהבה והבנה.
 
כפוי טובה = אדם שלא מרגיש אהוב ומוערך מסיבה כלשהי. כשאדם מרגיש אהוב ומוערך, הוא מרגיש הודיה, הוא מודה באופן טבעי, הוא מעריך ומודה על האהבה שניתנה לו.
ומה זה אומר?
רק אדם שבאמת לא מרגיש אהוב ומוערך מסיבה כלשהי יכול להתפס כ"כפוי טובה" וכל מה שזה אומר זה שהוא מבקש להרגיש אהוב ומוערך ולא יודע איך.
 
מפונק = אדם שמרגיש חוסר וריקנות פנימית, לא מרגיש מספיק הנאה ואהבה בחיים, לא מרגיש בטוח ומוגן ומחפש פיצוי רגשי על חוסר באהבה.
ומה זה אומר?
שאדם כזה שזקוק להקשבה, לכנות, להבנה ואמפטיה כלפי תחושת חוסר הערך שלו וחוסר האהבה שלו, הוא זקוק להדרכה ותקשורת שתעזור לו להבין את עצמו ואת הדרך ליצור יחסי קרבה ואהבה עם אחרים.
 
אגואיסט\אנוכי = אדם שחי בתחושה של חוסר. חוסר ערך, חוסר בטחון, חוסר באהבה.
ומה זה אומר?
שעמוק בפנים אדם כזה זקוק להרבה מאוד יחס ותשומת לב ואמון שככל הנראה נפגע מאוד בילדות בעקבות יחס מתעלם, מאשים וביקורתי מצד הוריו. 
 
לא בסדר\רע = אדם נורמלי לגמרי כמוני וכמוך שמסיבה כלשהו התנהגותו לא מצאה חן, אכזבה או הכעיסה את הוריו וכיום הוא חש בתחושת אשמה תמידית על עצם היותו הוא עצמו.
ומה זה אומר?
כמובן שאדם כזה זקוק להמון הקשבה ואהבה ולא שום דבר אחר כדי לחזור לבטוח בעצמו מחדש.
 
לא מתמודד\חסר מוטיבציה = אדם שנדרש שוב ושוב להתעלם מרגשותיו ולהדחיק את רגשותיו ולהיות "חזק", "אמיץ", "חיובי", "מוצלח" לפי סטנדרטים של הוריו ולא לפי רצוניתיו הטבעיים. אדם נאלץ לרצות את הוריו מתוך פחד.
ומה זה אומר?
באופן טבעי אדם כזה מרגיש התנגדות, דחף עז לברוח וחוסר מוטיבציה כי עמוק בפנים הוא חסר מאוד את האהבה והבטחון הבסיסי שהוא כל כך צריך כדי להבין שמותר לו להינות, לקבל ולאהוב את עצמו. הדרך היחידה לשנות את המצב היא ללמוד איך לתת לאותו אדם (לנו עצמנו) את ההבנה, ההקשבה, הכנות והאהבה שמאפשרים להרגיש בטחון אמיתי ומתוך כך תיוולד גם המוטיביציה האמיתית שלנו לפעול ולממש את עצמנו בחיים.
 
ואם יש לכם עוד מילות גנאי שכאלה שאתם רוצים לתת להן את הפרשנות הכנה והאוהבת שלכם, אשמח לשמוע אתכם, אתם מוזמנים לכתוב תגובות בתחתית העמוד.
הרעיון הכללי הוא פשוט: לזהות כל צורה של חשיבה ביקורתית ומגנה שיש לנו, לשים לב איך היא יוצרת בנו רגשות של חרדה, דיכוי, בלבול ואי נוחות.
להבין את הקשר הזה היטב ואז להבין למה אנחנו מדברים כך לעצמנו?
איפה למדנו את זה ולמה?
ומה היא האמת במה שאנחנו אומרים?
ואז לתרגם את מה שאמרנו לעצמנו לשפה של כנות, אמפטיה ואהבה כפי שעשיתי בדוגמאות שכתבתי.
והכי חשוב בעיניי זה להזכר ולראות שכל אותן התנהגויות שהובילו אותנו כילדים לקבל יחס מגנה, תוקפני, מאיים ומאשים מצד ההורים שלנו, היו ביטוי לגמרי טבעי ואנושי של הצורך שלנו בבטחון, באישור ובלמידה שהיא לא כוחנית אלה רגישה, קשובה לצרכים היחודיים שלנו ואוהבת ללא תנאי.
 

ואגב, אם במקרה אתם תוהים אם לחשיבה שלנו יש השפעה גם על המצב הבריאותי שלנו, אז בהחלט כן.

צורות חשיבה מדכאות וביקורתיות יוצרות אינספור תופעות גופניות לא נעימות ומחלות פסיכוסומטיות החל מכאבי ראש, דלקות במערכת העיכול, קשיים בתפקוד מיני, כאבי גב, מחלות עור ועוד וכשאנחנו מרפאים את צורות החשיבה שגורמות לנו סבל, אנחנו מרפאים גם את הגוף שלנו וזה ניכר בהרבה מקרים, כמו למשל במקרה שלה אשה שכתבה לי את הפידבק הזה אחרי מפגש שערכתי איתה:

למה אני סובל? איך להפסיק לסבול?

ואם תרצו להיעזר בי או לשמוע עוד על הגישה שלי לרפוי אישי, צמיחה אישית, התפתחות והעצמה מתוך הבנה, קבלה ואהבה עצמית טבעית, אני מזמין אתכם לקרוא את המאמר הזה.

ואם אתם מתעניינים בנושא של רוגע, שלווה, הנאה ויצירת שפע בחיים באופן טבעי וללא מאמץ, אני ממליץ לצפות בסרטון הזה:

הפרעות אכילה – הגורם הרגשי וטיפול טבעי (אנורקסיה, בולמיה ואכילה רגשית)

טיפול באכילה רגשית | אכילה רגשית | אוכל רגשי

הפרעות אכילה – אחד הנושאים הכאובים, המפחידים והפחות מובנים בחברה שלנו. מנסיוני, מאחורי כל הפרעת אכילה יש גורם רגשי עמוק, יש כאב רגשי שלרוב מתחיל בילדות ונשאר מודחק ולא גלוי על פני השטח.
היכרות עם הגורם הרגשי באווירה מקבלת ותומכת ולמידה של התייחסות מרפאה כלפי מקור הכאב הרגשי, יכולה לשחרר את הגורם העמוק והשורשי ביותר להפרעות אכילה ולפתוח פתח לחיים חדשים – חיים של, קבלה, אהבה צמיחה והתפתחות אישית.

את זה לא תשמעו כנראה מרוב הרופאים והפסיכיאטרים וגם אם כן, ההתייחסות לנושא היא לרוב כאל מחלה, כאל תקלה שיש לתקן, למגר או לשנות ע"י כדורים ותהליכים שדורשים מאמץ.
אני רוצה לשתף אתכם בהסתכלות אחרת, הסתכלות שלוקחת בחשבון את העולם הרגשי שלנו, את העוצמה האדירה שלו ואת הצורך הבלתי מתפשר והחכם שלנו באישור, בטחון ואהבה.

הפרעות אכילה והגורם הרגשי שעומד מאחוריהן

במשך השנים שבהן אני מלווה אנשים בתהליכי ריפוי רגשי וצמיחה אישית, אני שומע הרבה על התייחסות להפרעות אכילה כמו אנורקסיה, בולמיה והתמכרות לאכילה (אכילה רגשית) כאל מחלות, כאל משהו שמשתבש בנו בלי סיבה מוצדקת וזקוק לטיפול או "מיגור" כפי שמטפלים במחלה או "הפרעה".

אבל כשאנחנו מבררים ביחד בתהליך רגיש, קשוב ומאוד לא ביקורתי, את הסיבות העמוקות לאותן "הפרעות", אנחנו תמיד מגלים כאב רגשי עמוק, חוסר בתחושת אהבה, בטחון ואישור שלרוב מגיע מהילדות.  מתחת לכל הפרעת אכילה אני מגלה שוב ושוב את התחושה של "אני זה טוב, אני זה בסדר" או "אי אפשר לאהוב אותי באמת".
הרבה מאוד ביקורת, שיפוטיות והלקאה עצמית ודרישה מעצמנו להשתנות ולהיות "טובים יותר" בכל מחיר.
ומתוך הכאב העמוק והלא מודע הזה, מתוך מצוקה רגשית גדולה, עולה הצורך בפיצוי, בנחמה בחוויה של אהבה ואישור וזהו המקור העמוק והשורשי לכל הפרעות האכילה.

מה משמר ומעצים את הכאב הרגשי שלנו לאורך שנים?

הכאב הרגשי העמוק שלנו הוא תוצר של היחס שקיבלנו בילדות והיחסים שראינו סביבנו, אצל ההורים שלנו ובחברה שבה גדלנו.
אבל הכאב הרגשי שלנו ממשיך איתנו לאורך שנים בזכות מערכת יחסים פנימית שנוצרת בתוכנו. מערכת יחסים בין עולם המחשבות לעולם הרגשות שלנו.

אנחנו מאמצים את צורות ההתייחסות שלמדנו בילדות ומשחזרים אותם בעולם הפנימי שלנו, כך שאם גדלנו בבית ביקורתי, בבית אלים, בבית שבו התעלמו מהרגשות ומהצרכים שלנו ולא ידעו להקשיב, לתת יחס חם ואוהב, לתת תחושה של אישור, בטחון ואהבה שכל ילד או ילדה צריכים, אנחנו נוטים להתייחס כך גם לעצמנו באופן לא מודע והיחס הזה מעורר בנו כאב ומצוקה שמוצאים ביטוי לעיתים קרובות במה שקרוי "הפרעות אכילה".

כשבמסגרת מפגש אישי, אנחנו יוצרים ביחד מרחב בטוח, מקבל ולא שיפוטי (לעיתים בפעם הראשונה בחיים), העולם הרגשי העמוק שלנו (שאפשר לקרוא לו גם "תת המודע" שלנו) מסכים להפתח ולגלות את שורשי הכאב והמצוקה שלנו.
אנחנו מגלים כמה ביקורת, אשמה והלקאה יש לנו כלפי עצמנו. כמה אנחנו דורשים מעצמנו להשתנות ומשחזרים את הביקורת, ההאשמות והלקאה שחווינו מההורים שלנו כלפי עצמנו ואת תחושות חוסר הבטחון, חוסר הערך והחרדה שהיחס שלנו לעצמנו מעורר בנו.

ואנחנו לומדים ביחד, איך להתייחס אחרת. איך להתייחס לעצמנו באמפטיה, בכנות, ברכות אוהבת. איך להיות ההורה שלא היה לנו מעולם, איך להיות מקור האהבה, הבטחון, האישור והעוצמה של עצמנו.

האם כדאי לקרוא להתנהגות שלנו "הפרעה"?

בלי קשר לסבל שכרוך באותן "הפרעות", אני חושב שבאופן כללי, לקרוא למשהו שאנחנו חווים "הפרעה" יכול לפגוע ביכולת שלנו להבין את עצמנו ולתת לעצמנו את המענה האמיתי שיכול להקל ולשחרר אותנו מהסבל שכרוך בתופעות כמו אנורקסיה, בולמיה והתמכרות לאוכל.

למה זה יכול לפגוע?
מכיוון שברגע שהגדרנו משהו כ"הפרעה" אנחנו כבר רואים בו משהו שלילי, פסול ומגונה. זה קצת כמו לקרוא לילד שצועק ובוכה "הפרעה" בלי להבין את המניעים שלו, בלי להתייחס אליו בחמלה ובהבנה, בלי לתת לו את המענה האוהב שהוא כל כך צריך.
זה נכון שילד או ילדה שצועקים ובוכים יכולים להפריע לנו, אבל אם לא נשאל למה הם מפריעים לנו, למה הם מנסים לקבל את תשומת הלב והאהבה שלנו? איזו סיבה מוצדקת וחכמה יש להם "להפריע" לנו, לעולם לא נבין באמת את הצרכים שלהם ולא ניתן להם מענה אמיתי שירגיע אותם באמת.

כשאנחנו קוראים למשהו עושים או חווים "הפרעה", אנחנו בד"כ כבר לא נותנים הזדמנות להבנה שאולי מה שאנו חווים כהפרעה באותם מצבים של אכילה מופרזת, המנעות מאכילה והתעסקות אובססיבית באכילה, הם בעצם איתותים חזקים וחכמים שבאים מעומק העולם הרגשי שלנו. איתותים שנועדו לעזור לנו לשים לב למצוקה הרגשית העמוקה שלנו ולתת לה מענה אוהב, מקבל ומרפא.

לצורך הפשטות, אני אתייחס במאמר הזה להפרעות אכילה כפי שנהוג לכנות אותן, אבל חשוב לי לומר שמבחינתי לא מדובר בהפרעות אלא במצוקה רגשית שמנסה למצוא ביטוי כדי לקבל מענה אמיתי, מענה בצורת תחושת בטחון, אישור ואהבה שנובעים מהתייחסות אחרת שלנו לעצמנו.

אגב, אותו הדבר נכון בעיניי ומנסיוני גם לגבי חרדה והיחס שלנו אליה, לגבי מחלות פסיכוסומטיות כמו פיברומיאלגיה ותופעות נוספות שנהוג לכנות "הפרעות" כמו הפרעות קשב וריכוז ועוד.

אז מה באמת חסר לנו עמוק בפנים כשאנחנו מפתחים הפרעות אכילה?

יש קשר חזק מאוד בין אהבה או התחושה שאנחנו אהובים, שאנחנו מוגנים ושיש מקום לרגשות שלנו, לבין אכילה.
אני חושב שכולנו מכירים את אובדן התיאבון כשאנחנו חווים משבר, פרידה, אובדן או צער או לחלופין, את הדחף העז לאכול מזונות מתוקים ולהתמלא באוכל במצבים שונים של משברים ופרידות או כאב רגשי כמעין דרך "להתנחם" ולהרגיע את עצמנו.
אנשים שונים מגיבים אחרת למצבים שונים (הרעבה או אכילה מופרזת) אבל התגובה לעיתים קרובות קשורה לאכילה מכיוון שאכילה היא הדחף הראשוני ביותר שלנו, כבר כתינוקות אנחנו מחפשים את ההזנה, את ההנקה, את הבטחון והקרבה שבאכילה והקשר הכל כך רגיש ומנחם עם אמא שהיא מקור האהבה והבטחון האולטימטיבי שלנו כתינוקות וילדים.
במצבים של אנורקסיה למשל, הגוף שלנו ממש מסרב לקבל אוכל, מסרב לקבל הזנה כל עוד הוא לא מרגיש אהוב, כל עוד עמוק בפנים החוויה היא של "כיעור" – של חוסר עמוק באהבה, באישור ובהערכה עצמית.
מי שסובל מאנורקסיה לרוב לא מודע לכך, אבל הסירוב העיקש לאכול או ההצמדות העיקשת למראה "רזה" הוא נסיון כואב מאוד להגיע לחוויה של אישור, של קבלה, של אהבה.
להגיע לאותה תחושה שסוף סוף אנחנו "מספיק טובים", "מספיק יפים" ואפשר להיות איתנו, לקבל ולהתייחס אלינו באהבה.
במצבים כמו בולמיה או בלומוסים של אכילה, יש נסיון להתמלא באהבה על ידי אוכל וכאשנחנו מגלים שלמרות שאכלנו, אנחנו עדיין מרגישים מרוקנים, מדוכאים, נטולי אהבה ובטחון, הגוף יכול לדחות את האוכל ולעורר דחף להקיא וחוזר חלילה.

גם במצבים של אכילה רגשית שאותם חוויתי בעצמי לא פעם בחיים, אני יודע באופן אישי שהתחושה היא של בדידות, של ריקנות, של חוסר עצום באהבה, בבטחון ובאישור ואז האוכל הוא נסיון להתנחם, נסיון לקבל תחושה של ערפול ונחמה לכאב הפנימי העצום.

ויש לי סיפור אמיתי שאני רוצה לשתף אתכם בו. סיפור שעוזר להבין את עומק הקשר בין תחושת האהבה העצמית לבין הפרעות אכילה.

העולם הרגשי שלנו מפעיל אותנו

לפני כמה שבועות קיבלתי טלפון מאשה שספרה לי על הפרעות אכילה קשות שהיא סובלת מהן.
במקרה שלה היה מדובר באנורקסיה שנמשכת כבר שנים. תוך כדי שיחה, אותה אשה ספרה לי על הפחד הגדול שלה מהסירוב העיקש של הגוף שלה לאכול, הפחד שהיא הולכת ונעלמת, מאבדת את כל מי ומה שיקר לה.

כשאני מקשיב לאנשים, אני מקשיב לא רק למה שהם אומרים, אלא גם לטון הדיבור שלהם, לצורת ההתנסחות, לתחושות שמתעוררות בי ולמה שהם אומרים בין השורות.
וכך הקשבתי גם לאשה שדברה איתית.

תוך כדי הקשבה אליה, הרגשתי כאב ועצב גדול. הקשבתי לה ולסיפור שלה, הקשבתי גם למה שהיא ספרה בין השורות על העולם הרגשי שלה, על החוויה הרגשית שלה בחיים, על היחס שלה לעצמה. בין גלי הכאב והפחד שהיא שתפה אותי בהם, הרגשתי שעמוק בפנים, מתחת לפני השטח של המודעות שלה, הוא פשוט לא מוכנה לאכול עד שהיא לא תרגיש אהובה, עד שלא תרגיש שיש לה מקום אוהב ובטוח להיות בו.

העולם הרגשי שלה, זה ששולט בפעילויות הגוף השונות, זועק ודורש לקבל אהבה. עמוק בפנים היא פשוט חייבת יחס אוהב והיא מוכנה להלחם על זה גם במחיר של הרעבה עצמית קיצונית, גם במחיר של פחד וכאב.
כל כך נאמנה לדרישה שלה לאהבה, כזו שלא קבלה כנראה מעולם כילדה, כנערה או כאשה.

אבל כשניסיתי לשתף אותה במה ששמעתי והבנתי כשהקשבתי לה, היא לא ממש הבינה. הרעיון הזה שהפרעת האכילה שלה קשורה באופן הדוק לחוסר עמוק באהבה, לא היה מוכר לה. זה לא מה שלימדו אותה הפסיכיאטרים, הפסיכולוגים והרופאים שבהם היא נעזרה לאורך השנים.
זה לא תואם את החשיבה שהיא רגילה אליה, החשיבה שמשהו בה לא בסדר, שהיא פגומה או "מקולקולת" ו"סתם הורסת את עצמה".

"אבל זה רק אוכל" היא אמרה, "אני לא מבינה מה לא בסדר אצלי שאני הורסת את עצמי ככה בלי הכרה… "

ואז נזכרתי בסיפור עצוב שקרה לי כשהייתי בן 15 בערך. סיפור שממחיש את הקשר ההדוק הזה בין אכילה לאהבה ושיתפתי אותה בסיפור שלי.

 

הסיפור על הכלב שהקיא

בגיל ההתבגרות שלי גרתי בקריית חיים. הדירה שלנו הייתה בקומה שלישית של בניין דירות וגרנו בה אני, אחותי הקטנה ושני ההורים שלי.
יום אחד בדרך הביתה, נתקלתי בכלב רחוב די גדול שהבחין בי והחליט להצטרף אלי וככה הלכנו שנינו אלי הביתה והוא אפילו המשיך ועלה איתי במדרגות והתיישב ליד דלת הדירה שלי בציפיה כלבית וחמודה מאוד.
 
אני אוהב מאוד חיות וכלבים בפרט. יש בהם משהו כל כך חמוד ורגיש ולא יכלתי שלא לתת לו אוכל. אני לא זוכר מה בדיוק נתתי לו אז, אבל האכלתי אותו והוא שמח והתרגש ואני הרגשתי איך הוא רוצה "לאמץ אותי" ולגור איתי.
אבל למרות שאהבתי מאוד כלבים, לא ראיתי שום אפשרות לאמץ אותו. הבית היה של ההורים שלי והם לא היו מסכימים וגם אני לא הרגשתי מוכן למחוייבות של לגדל כלב גדול.
 
אחרי שהאכלתי אותו, הכלב פשוט נשאר לשבת מחוץ לדלת שלי. הוא ישב שם ולמרות שנקשרתי אליו קצת, קיוויתי שילך. סגרתי את הדלת והמשכתי בעיסוקיי אבל בכל פעם שבדקתי במשך כמה שעות, הוא עדיין היה שם מחוץ לדלת הדירה.
אחרי כמה שעות זה התחיל להטריד אותי. הלחיץ אותי שהכלב הגדול ישב מחוץ לדלת שלי, גם לשכנים שלי זה בטח יפריע וההורים שלי לא יתלהבו מהעניין בלשון המעטה.
 
הבנתי שאני צריך לעודד אותו ללכת ובעצב רב ניסיתי לדבר איתו ולומר לו שילך, ניסיתי לעשות תנועות עם הידיים שירמזו שזהו, נגמר המפגש בינינו, אבל זה לא עזר. הכלב כמו סירב להבין את המסר ורק נרתע קצת לאחור ואז להביט עלי בעיניים כלביות שמבקשות אהבה תוך כדי קשקוש נמרץ בזנב.
 

אני זוכר שזה הרגיש לי מאוד עצוב וכואב אבל הרגשתי שאין לי ברירה ואני חייב לגרום לכלב הזה לעזוב את הכניסה לדירה. פחדתי שאם הוא לא ילך, זה יגרום לבעיות עם השכנים וההורים שלי ומכיוון שהוא לא הלך, החלטתי שאני צריך להפחיד אותו קצת כדי לגרום לו להירתע וללכת.

יודעתי שבעלי חיים פוחדים מאש וחשבתי שאם אדליק לידו אש קטנה כמו למשל מצית או גפרור, זה יגרום לו להבין את הרמז וללכת.
אז עשיתי את זה, הדלקתי מול הכלב גפרור. הגפרור לא היה ממש קרוב אליו אבל ביחד עם תנועה שעשיתי לכיוונו, לא נשאר ספק לגבי הכוונות שלי. רציתי שילך והוא הבין את זה כשהדלקתי מולו את הגפרור.
 
אבל אז קרה משהו שלא ציפיתי לו. לקח לכלב כמה שניות להבין ולהשלים עם מה שקרה ואז אפשר לומר שראיתי את הלב שלו נשבר. ראיתי את האכזבה בעיניים שלו בזמן שהוא קם בחוסר חשק מהמקום.
הוא רצה מאוד שאאמץ אותו ואתן לו בית אוהב וכשהבין בזכות הגפרור שהדלקתי מולו שאני מנסה לגרש אותו ולא סתם משתעשע איתו, הוא הקיא את האוכל שנתתי לו לפני כן והסתלק במבט אומלל וזנב שמוט.
 
אני זוכר שנשארתי עצוב מאוד ובתחושה של כאב ואשמה מהחוויה הזו. הרגע שבו הוא הקיא את האוכל מולי, מול מי שהאכיל אותו קודם ועכשיו מאיים עליו ומסלק, הרגע הזה היה מוחשי וחזק מאוד ונצרב בי כזכרון משמעותי וכואב.
 
זה גרם לי להבין באופן ברור וחזק מאוד איך גוף רגיש יכול לדחות אוכל כשהוא לא מרגיש אהוב, כשהוא מרגיש שמי שהיה אמור לאהוב אותו, נוטש ומגרש אותו.

ובזכות הסיפור הזה, האשה שדיברתי איתה הבינה את המסר, הבינה קצת יותר טוב את עומק הכאב שלה עצמה.

אלי קרסניץ הפרעות אכילה
עצבות של כלב, מי שלא מרגיש אהוב עמוק בפנים, מכיר את ההרגשה היטב

 

הגוף שלנו לא מסכים לוותר על אהבה 

לעיתים קרובות גוף שלנו וכנראה גם של בעלי חיים רבים פשוט לא מוכן, לא מסכים לקבל אוכל כל עוד הוא לא מרגיש אהוב, לא מרגיש נאהב, לא מקבל חום ומגע אוהב.

לא חסרים מחקרים שמראים שתינוקות שלא מקבלים חום וחיבה נוטים לשקוע בדכאון והפרעות אכילה ונוטים למות בתדירות גבוהה הרבה יותר מהרגיל.
ומי אמור להיות זה שאוהב אותנו? זה שמקבל אותנו? זה שמבין לליבנו ומדבר אלינו בכנות, באהבה ובאמפטיה?
אנחנו עצמנו. אין אף אדם שקרוב אלינו כפי שאנחנו קרובים לעצמנו.
ואין אף אדם בעולם שמכאיב לנו כפי שאנחנו מכאיבים לעצמנו על ידי ביקורת, שיפוטיות והלקאה עצמית.
עבור מי שלא חווה כמעט מעולם יחס חם ואוהב באמת, המצב הזה יכול להיות ממש קשה וזהו גם האתגר הגדול שלנו – למצוא דרך להתייחס לעצמנו באופן באמת אוהב כדי לרפא את הפצעים הרגשיים העמוקים שלנו ולממש את עצמנו בחיים.

ורק כדי להבהיר למה אני מתכוון ב"יחס אוהב":
– יחס אוהב הוא הקשבה, התעניינות ותשומת לב
– יחס אוהב הוא מגע מלטף ומחבק
– יחס אוהב הוא מילים של כנות, של אמפטיה, של אמון וחיבה
– יחס אוהב הוא להשאר ביחד, לא לנטוש ולא לעזוב
– יחס אוהב הוא להתעניין, לחקור ולגלות מה נעים ומדוייק לנו
– יחס אוהב הוא לשים את עצמנו במקום הראשון ולא לבקר, לבטל ולגנות את עצמנו
– יחס אוהב הוא התעניינות ונאמנות לצרכים הרגשיים והגופניים שלנו

ברוב המקרים אנשים (ובעיקר נשים) שסובלים מהפרעות אכילה, גדלו בבית שבו היה מחסור עצום ביחס אוהב, מבין, קשוב ורגיש.

במהלך השנים שבהן אני מלווה אנשים בתהליכי ריפוי וצמיחה אישית, זכיתי לפגוש לא מעט נשים שסבלו מהפרעות אכילה.
אך יותר מכולן, זכורה לי אשה אחת בשנות ה-20 שסבלה מבולמוסי אכילה, דכאון והתמכרות לסמים.
היא ניסתה כבר הכל – פסיכיאטרים, כדורים, טיפולים אלטרנטיביים אבל שום דבר לא באמת עזר.

בתהליך שעשינו יחד לאורך כמה חודשים, היא למדה להקשיב לעצמה, לכבד ולהבין את עולם הרגשות שלה ולהתייחס לעצמה באופן שבאמת הרגיע ומילא אותה בתחושה של אהבה. היום אני שמח לראות אותה פורחת ומגשימה את עצמה, יוצרת וחיה ממקום הרבה יותר שלם ובטוח.

האם הפרעות אכילה הן עניין של אופנה או "מודה"?

בעיניי, הפרעות אכילה הן לא עניין של אופנה או "מודה" כפי שלפעמים חושבים. הפרעות אכילה הן קריאה לעזרה. הן מצוקה רגשית שנובעת מתחושה של חוסר עצום באהבה, באישור, בבטחון בסיסי.

במצבים כאלה אנשים שונים מגיבים אחרת. יש כאלה שמפתחים חרדות ודכאון, יש כאלה שמפתחים אישיות זועמת וקשיים חברתיים, יש כאלה שמפתחים חוסר בטחון ותחושת חוסר ערך עצמי וקשיי קשב וריכוז, יש כאלה שמתמכרים לסמים, לצפייה בטלוויזיה וכמובן גם לאוכל, יש כאלה שמפתחים מחלות פסיכוסומטיות כמו פיברומיאלגיה ויש כאלה שמתפחים הפרעות אכילה.
ובמקרים רבים של אנשים שזכיתי ללוות באופן אישי, מדובר בשילוב של יותר מאחת מהתופעות שציינתי כאן.
והמסר שאני רוצה להעביר הוא שלפני שאנחנו מגדירים את המצב שלנו כ"הפרעה" או כפי שמאוד נהוג היום להסתכל על תופעות נפשיות כ"חוסר איזון כימי במח", בואו ניזכר שיש לנו רגשות. שיש לנו עולם רגשי עצום, עמוק וחכם מאוד שבמקרים רבים ספג שנים של ילדות קשה ואפילו אכזרית והכאב שהולך איתנו במשך שנים, זקוק להבנה עמוקה וליחס אוהב שלנו כלפי עצמנו כדי באמת לרפא את השורש של כל אותן "הפרעות".
הנה שיתוף קצר מעמוד הפייסבוק שלי שיכול להמחיש את הנקודה עוד קצת:
אלי קרסניץ הפרעות אכילה
שיתוף מעמוד הפייסבוק שלי
וזה בעיניי ומנסיוני גם הריפוי העמוק והיסודי ביותר להפרעות אכילה כמו אנורקסיה ובולמיה – ללמוד להעניק הרבה אהבה, אישור, חום וקבלה לעולם הרגשי שלנו, לילד או לילדה הפנימיים והחכמים שבנו שגלדו מתוך קושי וכאב עצום ולא מוותרים גם היום על מה שהם צריכים יותר מהכל – קבלה, אישור ואהבה אמיתית שלנו כלפי עצמנו.
 

הגורם הרגשי ו-3 עקרונות לטיפול טבעי בהפרעות קשב וריכוז

מהו הגורם הרגשי העמוק שמעורר הפרעות קשב וריכוז? ואיך לטפל באופן טבעי ויסודי וללא כדורים כימיים בקושי שהפך להיות נפוץ כל כך בימינו?

קשיים והפרעות קשב וריכוז כל כך נפוצים היום. חלק גדול מהאנשים שפונים אלי מספרים לי על קשיים והפרעות קשב וריכוז. חלקם אובחנו ככאלה על ידי פסיכולוגים או פסיכיאטרים וחלקם פשוט חושבים שהם סובלים מזה.

אז מה גורם להפרעות וקשיים של קשב וריכוז?
ומהי הסיבה העמוקה והשורשית לכך?
והאם בכלל יש דבר כזה הפרעות קשב וריכוז?
ואיך לתת מענה טבעי להפרעות קשב וריכוז?

אני רוצה לחלוק אתכם את התובנה שלי ושלושה עקרונות פשוטים ומעשיים לטיפול טבעי בקשיים והפרעות קשב וריכוז.

אבל רגע לפני שניגש להסבר, אני רוצה לשתף אתכם בקטע וידאו קצר המדווח על כך שלאון אייזנברג – הפסיכיאטר האמריקאי שהמציא את המושג "הפרעות קשב וריכוז" הודה לפני מותו שמדובר בהגדרה שקרית, שאוין באמת הפרעה כזו ברמה הנוירולוגית-פסיכיאטרית.


אז מה בעצם קורה פה?
בעיניי ולמיטב הבנתי, הסיבה השורשית לקושי להתרכז ולהשאר קשובים היא מצוקה רגשית.
זה לא שולל כמובן את קיומם של גורמים אחרים כמו תזונה לא בריאה רוויה בקמח לבן וסוכר או היעדר פעילות גופנית, שיכולים לתרום באופן משמעותי לקשיי קשב וריכוז.

אבל בהינתן אורך חיים בריא ברמה סבירה, מקור הקושי שלנו הוא במצוקה רגשית ובבחירות שאנו עושים כשאנחנו פועלים מתוך מצוקה רגשית שלעיתים קרובות, אנו לא מודעים אליה באופן מלא.

איזו מצוקה רגשית?
מצוקה רגשית שלפעמים אנחנו לא מודעים אליה על פני השטח.
מצוקה רגשית שבאה לידי ביטוי בחרדה, אי שקט, אי נוחות גופנית, חשיבה טורדנית ותחושה של לחץ הישרדותי.
מצוקה רגשית שדוחפת אותנו לעשות בחירות חיים לא מדוייקות, ללחוץ על עצמנו ללמוד את מה שלא מדוייק לנו, לעבוד במה שלא מתאים לנו, לנסות ללכת בדרכים שלא תואמות ולא מכבדות את הרגישות והכשרונות היחודיים שלנו.

וזה רק הגיוני – כשאנחנו פוחדים ולחוצים, כשעמוק בפנים יש תחושה חזקה של סכנה או איום, אי נוחות וחרדה, כשהתחושה הפנימית היא שאנחנו פשוט לא מספיק טובים כפי שאנחנו, יהיה לנו קשה מאוד להקשיב ולהתרכז או לבחור ללכת בדרך שיכולה לאפשר לנו מימוש עצמי.

איך אפשר לראות ולהבין ולראות את זה בפועל?
אפשר לשים לב למשל לעובדה הפשוטה שככל שאדם סובל יותר, כך קשה לו יותר להתפנות ולהקשיב לאחרים.

אני יודע באופן אישי שבמצבים שבהם אני מרגיש לחץ וחרדה, כשמשהו כואב בתוכי, קשה לי מאוד להיות לגמרי פנוי להקשיב למישהו אחר.
במצבים כאלה משהו בי מבקש הרבה תשומת לב אלי וזה ממש קשה ומלחיץ לנסות להתרכז במשהו אחר כשאני מרגיש כך.

 

כדי להמחיש את הנקודה הזו, אפשר לחשוב על אנשים שאתם מכירים שסובלים מחרדה, דכאון ולחץ נפשי חזק (לעיתים מדובר באחד מההורים, בני זוג, חברים או קרובי משפחה) ולשאול – עד כמה האנשים האלה (או אתם עצמכם אם במקרה אתם מרגישים כך), פנויים באמת להקשיב למישהו, פנויים באמת לתת מקום ולשמוע מישהו אחר?

כעקרון, ככל שאנחנו מרגישים מצוקה וחרדה חזקה יותר בתוכנו, כך קשה לנו יותר להפנות משאבים כדי להקשיב ולהתרכז במישהו או משהו אחר.

האם זו "תקלה" או מנגנון עמוק וחכם שפועל בתוכנו?
בעצם מדובר במנגנון טבעי שפועל בתוכנו ולטובתנו. מנגנון חכם והישרדותי שגורם לנו להפנות את כל תשומת הלב שלנו פנימה אל עצמנו כשאנחנו חשים במצוקה.
המצוקה הרגשית שלנו היא בעצם תחושה של איום או סכנה (גם אם על פני השטח אנחנו לא מבינים את הסיבה לכך) ומכיוון שמבחינת המערכת ההישרדותית והחכמה שלנו (אפשר לקרוא לה גם – תת המודע שלנו) הבטחון שלנו קודם להכל, תשומת הלב שלנו מופנית אל המצוקה.

איפה מתחיל הקושי שלנו?
הקושי הגדול מתחיל כשאנחנו מנסים להתעלם מהמצוקה הרגשית שלנו ובניגוד לנטייה הטבעית שלנו שמבקשת להפנות תשומת לב פנימה ולתת מענה למצוקה שלנו, אנחנו מנסים להתרכז בכח במשהו חיצוני (כי זה חשוב, כי למדנו שזה מה שמצופה או נדרש מאתנו, כי מרוב לחץ ובגלל החברה בה גדלנו – אנחנו חושבים שאין ברירה אחרת, כי אנחנו לא רואים דרך אחרת לשרוד ולהתפתח ועוד..) וכך נוצר בתוכנו מאבק פנימי, ויכוח תמידי וקונפליקט פנימי מכאיב בינינו לבין עצמנו.

אז איך נותנים מענה יסודי למצב הלכאורה לא פשוט הזה?
הנה שלושה עקרונות שעוזרים לתת מענה שורשי, יסודי ומעשי לכל הקושי שכרוך בהפרעות קשב וריכוז (פירוט קצר שמאפשר הבנה ברורה של כל אחד משלושת העקרונות נמצא בהמשך המאמר):

1. להבין באופן עמוק ומוחשי שהקושי שלנו להתרכז ולהקשיב לא נובע ממשהו פגום או מקולקל בנו, אלא מתוך מצוקה רגשית שזקוקה וראויה למענה אמיתי.

ההבנה הזו עוזרת לנו להפסיק להלקות ולגנות את עצמנו על הקושי שלנו. היא עוזרת לנו להתייחס לעצמנו בהבנה, בחברות ובאמפטיה ולא לטפח ולהעצים תחושות של חוסר בטחון, רגשי אשמה ונחיתות, לחץ והערכה עצמית נמוכה שמעצימים את הקושי שלנו.
ההבנה הזו גם פותחת את הדלת לשינוי אמיתי כי כל עוד אנחנו מלקים, מבקרים ומאשימים את עצמנו (או מישהו אחר) על הקושי להתרכז ולהקשיב ודוחקים בעצמנו להשתנות בכח, גם זה נעשה מתוך נסיון להשתפר, אנחנו בעצם מלחיצים את עצמנו ומקשים על עצמנו עוד יותר.

2. להכיר באופן עמוק ומוחשי את הגורם למצוקה הרגשית שלנו (או של כל מי שאנחנו רוצים לעזור לו בנושא של הפרעות קשב וריכוז).

הכוונה היא להבין ולראות לעומק את הסיבות השורשיות למצוקה ולחרדה הרגשית. להבין ולראות, משמעותו להיות מסוגלים לחוש חמלה ואמפטיה כלפי הכאב הפנימי והקשיים ושלנו או במילים אחרות – "להבין לליבנו".

3. לתת לעצמנו את המענה הרגשי העמוק שאנחנו צריכים. 

הכוונה היא לתת מענה שבאמת מרגיע ויוצר תחושת השלמה ונחת במקומות של חרדה, מצוקה ואי שקט בתוכנו.

ועכשיו בואו נסתכל על זה קצת יותר לעומק….

1. הפרעות קשב וריכוז נובעות ממצוקה רגשית עמוקה

אפשר לסכם את העניין כולו במשפט אחד:
עד כמה הייתם מסוגלים להתרכז או להקשיב למשהו בזמן שהבית שלכם עולה באש?

התשובה די ברורה… קשה מאוד עד בלתי אפשרי להתרכז במשהו כשאנחנו חשים חרדה וסכנה.

שאלה נוספת שאפשר לשאול היא האם הפרעות קשב וריכוז בכלל קיימות? כלומר האם באמת יש "הפרעה" כזו?

ישנן כמובן הגדרות פסיכיאטריות של הפרעות קשב וריכוז או ADHD שמתאפיינות במכלול גדול של סימפטומים שונים שרובם אגב, נוגעים לכל אדם במידה כזו או אחרת.
יחד עם זאת, הפסיכיאטר לאון איזנברג, שהגה לראשונה את המושג ADHD או "הפרעות קשב וריכוז" הודה בעצמו לפני מותו שמדובר בשקר ושאין באמת הפרעה כזו ולמעשה, ההגדרה הזו נולדה בעיקר כדי לשרת את חברות התרופות הגדולות שמרוויחות הון על מכירת כדורים כימיים.

ומה לגבי חוסר איזון כימי במח?
אפשר לטעון שקשיי קשב וריכוז נובעים מחוסר איזון כימי במח שלנו, אבל גם במקרה הזה, בעיניי מדובר רק בסימפטום.
כמו שכשאדם חולה בשפעת וסובל מחום גבוה, ברור לנו שהחום הוא רק סימפטום של המחלה, כל גם חוסר איזון כימי במוח, הוא רק סימפטום של מצוקה רגשית שלרוב אנחנו נושאים בתוכנו במשך שנים מבלי לתת לה מענה אמיתי.

בעיניי, הגדרות פסיכיאטריות לא חשובות, מה שחשוב זה להבין את הקושי שלנו ולתת לו מענה. מענה שמשאיר אותנו בתחושה של נינוחות, שלווה, שלמות עם עצמנו וקבלה עצמית שמאפשרת לנו לצמוח ולהתפתח בהנאה ולא בסבל.

למען האמת, זה לא נעים לקרוא למשהו שאנחנו חווים "הפרעה". הפרעה היא מילה מגנה, מילה שיוצרת בנו כיווץ ולחץ, מילה ששוללת את החוכמה והנחיצות של מה שאנחנו חווים.
וכשאנחנו מגנים את עצמנו ומלקים את עצמנו באמצעות מושגים כמו "הפרעה", אנחנו סובלים יותר ובאופן טבעי מתקשים עוד יותר להתרכז ולהקשיב.

הרבה יותר נעים ומנסיוני גם יעיל, להתייחס לקושי שלו כאל מצוקה רגשית, כמו אל ילד שסובל ופוחד וזקוק ליחס אוהב שרואה ומבין לליבו.

איך אפשר לראות את המצוקה הרגשית שלנו?
אפשר לראות אותה אם נשים לב לרגשות שלנו, למה שאנחנו מרגישים בכל אותם מצבים של "הפרעות קשב וריכוז" ואפילו לרגעים שקודמים לקושי שלנו להתרכז ולהקשיב.

למשל אפשר לשים לב לתחושות של אי נוחות גופנית, תזזיתיות, לחץ, חרדה, תסכול, זעם, יאוש, אכזבה, חוסר בטחון, וחוסר ערך עצמי שמופיעות לפני ותוך כדי שאנו חווים קושי להתרכז ולהקשיב.
כל אלה הם ביטויים ישירים של מצוקה רגשית.

איך אפשר לשים לב בפועל לרגשות שלנו?
תשומת לב וחיבור לרגשות הן יכולות שאפשר וכדאי מאוד לפתח ולפעמים כדאי להיעזר באדם אחר או מטפל רגשי שיעזור לנו ללמוד לשים לב ולהכיר ברגשות שלנו כי לא פעם התהליך הזה מפגיש אותנו עם קשיים והתנגדויות פנימיות שזקוקות למענה אוהב, מרפא ומדוייק שמרגיע ומאפשר לנו להרפות ולבטוח בעצמנו.

אבל אפשר להתנסות בזה גם לבד:
פשוט לקחת כמה רגעים בכל יום, לשאול את עצמנו "מה אני מרגיש\ה עכשיו?" ולהקשיב בתשומת לב וברגישות לכל מה שקורה בתוכנו בלי לשפוט או לבקר, בלי לנסות לשנות או לפתור שום דבר.
מטרת השאלה היא רק להכיר, ליצור קשר והיכרות עמוקה יותר עם עצמנו ועם הרגשות שמניעים אותנו.

אלי קרסניץ - הפרעות קשב וריכוז
הפרעות קשב וריכוז וצוקה רגשית – מכירים את התחושה?

2. להבין את הגורם למצוקה הרגשית שלנו

לרוב, מקור המצוקה הרגשית שלנו הוא בילדות.

באיזה בית גדלת?
אם גדלת בבית ביקורתי ומלחיץ, בית שבו נאלצת להלחם על תשומת לב, אישור ואהבה, בית שבו הדיבור היה בעיקר על "איך צריך" ו"מה חייבים לעשות" ולא על מה מרגיש נכון, על הקשבה לעצמך ולבטוח בעצמך וללכת עם החוכמה הפנימית שלך וכמובן אם עברת ילדות קשה וקיבלת יחס מתעלם, מאשים, מלחיץ ולפעמים גם אלים (מילולית או פיזית), אז אתה (או את) בוודאי נושא בתוכך את הכאב, הלחץ, הטראומה והכי חשוב את אותה צורת התייחסות מכאיבה לעצמך.

חשוב לי לציין שהמטרה כאן היא לא לבקר או להאשים את ההורים שעשו כמיטב יכולתם גם אם זרעו הרבה לחץ וכאב, אלא להכיר בעצמך, לתת לעצמך את היחס המבין, החומל והאוהב שמאפשר ריפוי ושחרור פנימי ממצוקה רגשית.

אבל אני כבר לא ילד, למה זה עדיין משפיע עלי?
זה נכון שאנחנו כבר לא ילדים (לפחות לא בגיל), אבל לרוב, היחס שקיבלנו בילדות הוא גם היחס שאנחנו נותנים לעצמנו באופן לא מודע.

הנה 6 שאלות שעוזרות להבין את היחס שלך לעצמך:

  1. האם את\ה נוטה לבקר, לשפוט ולהאשים את עצמך לעיתים קרובות?

  2. האם את\ה נוטה להתעלם מהרגשות שלך ולהסתיר אותם?

  3. האם את\ה מתבייש בעצמך או חושב\ת שמשהו מהותי בך לא בסדר או לא מספיק טוב?

  4. האם את\ה נמנע\ת מלהחמיא ולפרגן לעצמך בכנות ומהלב?

  5. האם את\ה עסוק\ה מאוד בלחשוב מה יגידו ויחשבו עליך ולהשוות את עצמך לאחרים?

  6. האם את\ה לא ממש אוהב\ת או מעריכ\ה את מי שאת\ה היום?

אם ענית "כן" על לפחות אחת מהשאלות האלה, זה סימן מובהר שהכאב שחווית בילדות, עדיין מלווה אותך והיחס הביקורתי שקיבלת בילדות, עדיין מכתיב במידה רבה את האופן שבו אתה מתייחס לעצמך היום.

ולמה זה חשוב?
כי השילוב של כאב רגשי וחוסר בטחון שאנחנו נושאים בתוכנו מהילדות, ביחד עם יחס ביקורתי, שיפוטי ולא מפרגן שלנו כלפי עצמנו יוצר מצוקה רגשית גדולה שמקשה עלינו מאוד להתרכז ולהקשיב.

ומה לגבי הבחירות שלנו? האם הן לא משפיעות על קשיים של קשב וריכוז?
כמובן שגם הבחירות שלנו משפיעות מאוד על ההקשבה והריכוז שלנו. למשל כשאנחנו דוחקים בעצמנו ללמוד משהו שלא באמת מעניין אותנו או במסגרת שלא באמת נוחה ומתאימה לנו או בקצב שהוא לא הקצב הטבעי שלנו, אנחנו מתקשים באופן טבעי להקשיב ולהתרכז כמו ילד שנאלץ ללמוד חומר שלא מדבר אליו, שלא מעניין אותו ויותר בו כיווץ, לחץ והתנגדות.

אבל עצם הבחירות שלנו והלחץ שלנו ללכת וללמוד מקצועות או במסגרות שלא מתאימות ולא מדוייקות לנו, נובעות מאותה מצוקה רגשית שפועמת בנו וגורמת לנו לחיות בתחושה של ויתור עצמי, של פשרות על הדיוק הפנימי שלנו, של חוסר אמון וחוסר אמונה בזכות שלנו להיות מאושרים ולבחור בחיים שבאמת טובים לנו.

המענה למצוקה הרגשית מאפשר לנו גם לשנות את בחירות החיים שלנו ולהיות הרבה יותר מדוייקים עם עצמנו.

3. לתת מענה למצוקה הרגשית שלנו

גם כאן, לעיתים קרובות כדאי להיעזר בטיפול רגשי תומך שמבוסס על קבלה, אהבה, הבנה והכרה עצמית. לרוב, זה לא קל לעבור לבד תהליך משמעותי של חיבור לעצמנו וריפוי רגשי עמוק כי בדרך כלל אנחנו זקוקים לפחות בהתחלה למעט תמיכה, הכוונה וליווי אישי כדי ללמוד משהו חדש ומשמעותי על עצמנו.

אני רוצה לשתף כאן את העקרונות ולתת כמה כלים שיכולים לעזור מאוד בדרך של ריפוי רגשי עמוק, משמעותי ומהותי שבאמת יוצר חוויית חיים נעימה, מדוייקת, שלווה ושמחה יותר ומאפשר לנו לבחור בחירות הרבה יותר נעימות ומדוייקות עבורנו.

1. ללמוד להקשיב ולשים לב לרגשות שלנו
להקשיב לרגשות שלנו, לכבד את הרגשות שלנו ולא להתנתק מעצמנו, זהו התחלה והבסיס לכל תהליך של ריפוי רגשי וצמיחה אישית.
לקחת זמן בכל יום לנוח, להקשיב לעצמנו, לפנות זמן מכל עיסוק אחר ולחזור אל ההקשבה והמנוחה הטבעית שלרוב כל כך חסרה לנו.
לצורך כך אפשר להיעזר למשל במדיטציה מודרכת של הקשבה טבעית (קישור להורדה בחינם).

2. לתת פורקן וביטוי לכאב ולפחד שבפנים
מתוך הקשבה וחיבור מחודש לרגשות שלנו, מתעורר באופן טבעי הרצון והצורך לשתף ולבטא את הרגשות שלנו.
אפשר להתחיל לעשות זאת בכתיבה, אפשר לשתף חבר או אדם קרוב ואפשר להיעזר במסגרת טיפולית שתאפשר לנו לפרוק ולשחרר את הכאב, הכעס והלחץ שאנו נושאים בפנים.

3. לשים לב לביקורת העצמית שלנו ולפתח קבלה ואהבה עצמית
הביקורת העצמית שלנו, הגינוי וההאשמה שלנו את עצמנו, משמרים את המצוקה הרגשית שלנו וגורמים לנו לתחושות של חוסר בטחון, ערך עצמי נמוך, חרדה ולחץ שמקשה עלינו מאוד להתרכז ולהקשיב.

כדי ללמוד לשנות את הגישה שלנו לעצמנו לכזו שמעוררת בטחון עצמי, שלווה, מיקוד והקשבה, יש צורך בהבנה שלנו את מנגנוני הביקורת העצמית שלנו.
הביקורת שלנו כלפי עצמנו מונעת מתוך נסיון להגן על עצמנו ולרוב באופן לא מודע. למרות שהכוונות שלנו טובות, הביקורת העצמית שלנו יוצרת הרבה מאוד כאב ולחץ עבורנו.
כדי להבין את הנושא לעומק ולרפא את היחס שלנו כלפי עצמנו בדרך של קבלה ואהבה עצמית, אפשר להיעזר במדריך האישי לקבלה ואהבה עצמית שניתן להוריד בחינם כאן.

אני מקווה שהמאמר הזה תרם להבנה שלכם לגבי הגורם העמוק של הפרעות קשב וריכוז והדרך לטיפול טבעי בהן ולהסתכלות מקבלת ואוהבת יותר כלפי עצמכם.
בכל שאלה אפשר לכתוב לי כאן באתר.

ולסיום, מוזמנים לצפות בהקלטה ביתית קצרה שבה אני מדבר על קבלה ואהבה עצמית ומה זה בעצם אומר – לקבל ולאהוב את עצמנו?

מה הכי חשוב בכל טיפול רגשי, נפשי וגם פיזי?

מה הכי חשוב בכל טיפול? איך לבחור מטפל טוב ומהו העקרון שעושה את ההבדל בין טיפול או מפגש אישי שמעורר ריפוי, צמיחה וקבלה עצמית לבין כזה שמשאיר אותנו עם תחושות מעורבות ולפעמים עם מועקה והרגשה מתסכלת שמשהו בנו לא מספיק טוב ושחייבים לעבוד קשה כדי לשנות את זה?

רוב האנשים שמגיעים אלי למפגשים של ריפוי רגשי וצמיחה אישית, מגיעים אחרי שכבר התנסו בכמה שיטות טיפול, למדו גישות רוחניות שונות או עברו אצל כמה פסיכולוגים או מטפלים.

גם מהנסיון האישי שלי כמטופל וכתלמיד וגם ממפגש עם מאות האנשים שזכיתי ללוות באופן אישי בשנים האחרונות, אני מגלה שוב ושוב שיש נקודה אחת כואבת ומשמעותית מאוד שעולה שוב ושוב בהקשר של טיפולים ולימודים רוחניים ולא פעם אנשים חווים טראומות במקום הרגיש הזה.
הנקודה הזו היא גם העקרון שמנחה אותי ושאותו אני לומד שוב ושוב בעומקים חדשים.

בעיניי העקרון הזה נוגע לכל מטופל ומטפל מתחום הנפש ולדעתי גם לכל מטפל שעובד עם הגוף כי גוף ונפש לא נפרדים באמת – כל מגע בגוף נושא בתוכו איכויות רגשיות כמו שכל אינטרקציה נפשית או רגשית מעוררות תחושות בגוף שלנו.

הנקודה הזו נוגעת בעצם גם בכל מערכת יחסים כי יחסים טיפוליים נוצרים כל הזמן גם אם לרגעים, בכל חברות, זוגיות ויחסים משפחתיים, אפילו כשאנחנו מקשיבים לחבר שמשתף משהו אישי ורוצים לתת לו עצה.
העקרון שאני מדבר עליו היא זו:
זו לא חוכמה לגעת בפצע, החוכמה היא לגעת בו באהבה.

מהו פצע בהקשר של טיפול רגשי?

פצע בהקשר הנפשי או הרגשי דומה מאוד לפצע במובן הפיזי – כל מה שכואב, מכווץ, לרוב לא נעים למגע, שקשה לנו להתקרב אליו או לקבל אותו בתוכנו.

במקומות כאלה אנחנו מרגישים לרוב תחושות של אי נוחות, לחץ, מועקה, חרדה, עצב, יאוש, זעם ולא פעם תחושות של נתק, אטימות, קונפליקט פנימי, פחד מקרבה ואינטימיות וחוסר בטחון. הנסיון שלנו להמנע מלפגוש את הפצעים שלנו ולהגן על עצמנו מחשיפה שלהם, מוביל אותנו לא פעם לדפוסי חשיבה והתנהגות לא נעימים שיוצרים קשיים ביחסים.
ויותר מכל דבר אחר, במקומות האלה אנחנו לא מרגישים שלמים עם עצמנו, אנחנו חווים אי נוחות ומתח ומתקשים לקבל את עצמנו.

באופן טבעי, המקומות הטראומטיים והפצועים בנו, הם המקומות שזקוקים ליחס ומענה בכל מפגש טיפולי ולא פעם שמעתי על מטפלים, מאמנים ומורים רוחניים (ונחשפתי לכמה כאלה בעצמי) שמפעילים לחץ בצורות שונות של עימות, מניפולציה, איום או שכנוע ולפעמים בצורה שיכולה להיות כוחנית מאוד, על מטופלים כדי שיודו, יכירו ויגעו בפצעים הרגשיים שלהם ובטראומות העמוקות שלהם.
לפעמים זה נעשה באמצעות שיחות, מגע או בטכניקות נשימה ושיטות פסיכולוגיות ורוחניות שונות שאמורות לעמת או להפגיש את המטופל עם הפצעים או הדפוסים שלו כדי "לשחרר" אותם.

אבל להציף בכח את הפצעים הרגשיים, לגרום לאנשים להרגיש את הכאב והפחד שממנו הם בורחים, לעמת אנשים עם דפוסי האישיות שלהם, לזרוק את ה"אמת" בפנים ולהראות לאנשים ש"זו הסיבה שבגללה אתה סובל וזה מה שאתה צריך לשנות וככה אתה צריך לעשות את זה!" זה לא בהכרח מרפא ויותר מזה, לא פעם, זה בדיוק ההפך מריפוי, זו יכולה להיות דרך אל טראומה חדשה, מבלבלת ועמוקה יותר.

דוגמה שמסבירה את החשיבות של מגע אוהב בפצע

נניח שאני פוגש מישהו והוא מספר לי שמשהו ממש מכאיב לו כבר המון זמן והוא לא מבין מה.

הוא מבקש ממני לעזור לו כי הוא ממש סובל ולא מבין את מקור הכאב שלו ולא מוצא שום דרך להפסיק אותו.

נניח שאני מסכים לעזור לו ותוך כדי שאני מסתכל עליו מקרוב כדי לאתר את מקור הכאב, אני מגלה שממש על הבטן שלו יש פצע עמוק ומוזנח שמדמם. פצע שהוא לא ער אליו, לא מודע אליו, לא מפנה אליו את המבט שלו כבר הרבה זמן.

על פניו נראה שזה מקור הכאב שלו וזה נמצא ממש מתחת לאף שלו, אז איך זה שהוא לא רואה אותו?

יש סיבה שהוא לא רואה את הפצע הכואב שלו, הוא לא רואה אותו כי הוא מפחד לראות אותו, כי עמוק בפנים הוא נמצא בתחושה של חוסר בטחון, סכנה ולחץ. באופן לא מודע הוא מאמין שהמפגש שלו עם הפצע הזה יגרום לו לסבל שהוא לא יוכל לעמוד בו. מסיבות שיכולות להיות נסתרות מפני השטח, הפצע שלו נראה לו מפחיד מידי, כואב מידי, מסוכן מידי ובלתי אפשרי.

משהו פנימי ועמוק בו מתנגד בכח רב למפגש עם הפצע הזה והכרה בו. המשהו הפנימי הזה הוא לא טיפש, לא מיותר. הוא מקום רגיש מאוד, חכם מאוד, מדוייק מאוד שמבטא צרכים רגשיים עמוקים.
 
ונניח שאני מגיב ואומר לו – "היי תראה, פה ממש על הבטן יש לך פצע, בגלל זה כואב לך ולא נח!"
אבל האדם שמולי עדיין לא מסתכל לכיוון הפצע שלו.
ההפך, נראה שהוא מנסה להתחמק, הוא מתחיל לדבר באריכות על הכאב שלו, הוא מספר ומסביר וגם נזכר במה שקרה לו בעבר, מעלה תהיות ושאלות פילוסופיות אבל לא מביט אל הפצע שלו.
ואז נניח שאני אומר לו שוב "אבל תראה – הנה הפצע שמכאיב לך כל כך, תסתכל!"
אבל זה לא עוזר, האדם שמולי נראה כאילו הוא מעדיף לדבר על כל דבר וכל נושא ורק לא להביט על הפצע שהוא מקור הכאב שלו.
 
ואז אני יכול להחליט שזה לטובת האדם שמולי שאעשה את מה שצריך כדי שהוא יראה את הפצע שלו (במיוחד אם אני חושב לרגע שאני ה"מטפל החכם" שאמור להראות לו איפה כואב לו ובכך להוכיח את יעילות ה"טיפול" שלי). ומתוך אמונה כזו, אני פשוט אוחז את הראש שלו בידיים שלי ומפנה אותו בכח לכיוון הפצע שנמצא על הבטן שלו.
 
ולא רק זה, אלא שאני גם ממשיך להחזיק אותו כך תוך כדי שהוא מתנגד, נאבק ומנסה לסובב את הראש הצידה ולהמנע בכל דרך מלהביט על הפצע שלו.
כתוצאה מזה הוא נאלץ להביט באימה על מה שהוא כל כך לא רצה לראות, שהוא לא היה מוכן לקבל.
או בגישה אחרת למשל, אני מכאיב לו "כדי לעזור לו". אני נותן לו מכה על הפצע שלו, מה שגורם לכאב שלו להתעצם ואז מרוב כאב הוא נאלץ להסתכל בחרדה וחוסר אונים על הפצע שלו.

או בעוד גישה אחרת – אני מחליט לגרום לו להסתכל על הפצע שלו על ידי זה שאני צועק עליו בקול חמור ותקיף "תסתכל כבר על הפצע שלך! תראה כמה הוא כואב!" והוא מתוך בהלה מסתכל על הפצע שלו בחרדה עמוקה.
 
אז מה בעצם עשינו בזה?
על פניו נראה שהוא ראה את הפצע, מה שבתאוריה אמור לפעול לטובתו ולגרום לו לרפא את הפצע שלו ולא להתעלם ממנו.
אבל בלי לשים לב, יצרנו פצע חדש, עמוק ומורכב יותר מהקודם. פצע שחודר וכואב אפילו יותר מהמקורי.

כי נכון, עכשיו הוא ער למה שרציתי להראות לו אבל יחד עם זה הוא חווה טראומה חדשה.
כי המקום הכואב שבו היה זקוק יותר מכל דבר אחר לאישור, להרגשה שזה בסדר, שמותר לו להיות מי שהוא, שהוא אהוב ומוגן אבל במקום זה הוא קיבל תחושה של גינוי, של סתירה, של ביטול צורם.
עכשיו הוא חווה משהו מפחיד מאוד וכוחני והוא פגש את הכאב שלו באווירה של חרדה ולחץ.
עכשיו הוא חווה שמישהו שהוא סמך עליו, פרץ את הגבולות שלו ואילץ אותו להרגיש כאב שהוא לא מוכן היה להרגיש, שעמוק בפנים הוא ניסה בכל הכח לא להרגיש.

עכשיו הוא חווה שאין התחשבות והבנה כלפי הפחדים שלו, כלפי הרגישות העצומה שלו, כלפי הצורך שלו ברוך ורגישות לקצב שלו, לדרך שלו לפגוש את עצמו.
וכל אלה מעוררים הרבה פצעים וכאבים ישנים אחרים, כאלה שהוא חווה בילדות כשההורים שלו לא התייחסו אליו ברגישות, כשהוא היה קטן ופגיע לגמרי ולא קיבל אישור, בטחון ואהבה, כשהוא חווה יחס לא קשוב, מאיים ומאלץ מצד ההורים שלו (ולמי מאתנו זה לא קרה במידה כזו או אחרת?).
ועכשיו הוא מרגיש חלש, קטן, חסר בטחון ולא אהוב עמוק בפנים.

עמוק בפנים הוא שוב "לא בסדר" כי כמו ילד שנזפו בו, הוא מרגיש מבוכה ואשמה.

אז מה בעצם עשינו בזה?
אפשר לומר שהניתוח הצליח אבל החולה מת.

מה באמת אני עושה כשאני רואה את הפצע שמולי?
בסיפור שלנו הפצע הוא פיזי, אבל הפצעים המשמעותיים הם הפצעים הרגשיים ונפשיים שאנחנו נושאים בתוכנו.
מבחינתי העקרון הכי חשוב בכל טיפול ולא משנה באיזה טיפול מדובר או אפילו אם מדובר רק בשיחה בין שני חברים, בני זוג או קרובי משפחה, הוא עקרון האישור.
ההבנה שלי היא שהכאב הכי עמוק שלנו הוא חוסר באישור, התחושה שאנחנו לא בסדר, לא מספיק טובים, חייבים להשתנות ואסור להיות אנחנו כי את זה פשוט אי אפשר לקבל ולאהוב.
הביקורת העצמית ורגשות האשמה שנולדים מתוכה הם הכאב העמוק שפועם מתחת לכל צורות הסבל שלנו וזה הלב והשורש העמוק של כל מה שמפריע לנו.

אז גם אם נגרום למישהו לשנות משהו בדרך של כח או אילוץ או שכנוע, זה בכלל לא בטוח שנבין וניתן מענה לכאב הכי עמוק שלו, לדפוס שמלקה ומאשים את עצמו.

כשאני פוגש פצע אצל האדם שמולי, אני בודק קודם כל ובכל פעם מחדש, שהפצע שאני רואה הוא לא הפצע שלי, שהוא לא רק השתקפות או "השלכה" שלי על האדם שמולי.
קל מאוד להתבלבל ולחשוב שפחד, כאב או טראומה כלשהי נמצאים במקור אצל האדם שמולנו בזמן שהם בעצם שלנו.
 
איך אני בודק את זה?
אני שם לב מה אני מרגיש בתוכי אל מול הפצע שאני רואה.

ייתכן שגם לי יש פצע דומה והמפגש יהיה ריפוי הדדי עבור שנינו, אבל אם אני מכיר בפצע שלי והפצע שאני רואה אצל האדם שמולי הוא לא רק שלי, הוא לא רק השלכה שלי על האדם שמולי ולא רק השתקפות שלי עצמי, אני ארגיש חמלה ואמפטיה כלפי הפצע הזה ולא יהיו לי ביקורת או גינוי כלפיו. שום דבר בי לא יתכווץ במאמץ להפסיק להרגיש את הפצע הזה.

ואז אני לוקח זמן להרגיש וללמוד איך ובאיזה אופן אפשר לגעת בפצע הזה בלי לעורר בו אפילו טיפה של כאב, של טראומה ומצוקה. בלי לפגוע, בלי לעורר חרדה נוספת. איך אפשר לתת לו אישור, להיות איתו ביחד אבל לא לנסות לשנות אותו בכח.
אני לומד לנוע ברכות, בהקשבה וברגישות.

ואם אני שם לב שיש פחד, שיש כיווץ והתנגדות להכרה בפצע כמו שקורה ברוב המקרים, אני לומד להבין את הפחד, אני לומד לתת לו מקום מקבל ולא שיפוטי, אני לומד לזוז ביחד עם האדם שמולי ממש כמו באומנות הטאי צ'י – אני לומד לנוע באיזון שתומך ומלווה, נוכח ומאפשר.

ואני מודע לזה שאני רק לומד את זה, כל הזמן לומד את זה בכל יום, בכל מפגש חדש – איך לתת אישור ולא גינוי, חמלה ולא לחץ לשנות.

זה לא סוד שגם לי יש פצעים רגשיים עמוקים מאוד ויש עומקים של כאב שאני עדיין פוחד לראות.
גם אני מאוד לא הייתי רוצה שיגרמו לי בכח להרגיש את הפצעים שלי לעומק בלי להתחשב בי, בקצב שלי, ביכולת שלי להכיל את הכאב שלי.
זו יכולה להיות חוויה כל כך אלימה וטראומטית.

מה זה אומר "לגעת בפצע באהבה"?

%d7%90%d7%9c%d7%99-%d7%a7%d7%a8%d7%a1%d7%a0%d7%99%d7%a5-%d7%98%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%9c-%d7%a8%d7%92%d7%a9%d7%99

לאהבה יש כנראה אינסוף איכויות. הנה כמה שעוזרות לדעתי להרגיש ולהבין למה כל כך חשוב שכל מגע שלנו עם פצע רגשי, נפשי או פיזי, יהיה מגע אוהב.
אהבה מאפשרת ולא מאלצת
היא תומכת ולא דוחפת
היא מראה אבל לא דוחקת לראות
היא סבלנית ובו זמנית היא ערה ומלמדת
היא כנה אבל היא לא דורשת להכיר בדבר
היא רואה את הילד או הילדה שבנו
היא מודעת לרגישות ולצורך בחיבה וחום
היא רואה שהדרך חשובה לא פחות מהיעד
היא נוכחת בהווה ולא מנסה להרשים
היא מאפשרת לנוח ולזרום
היא מאפשרת לריפוי להתרחש בלי מאבק
היא נחה גם בלב הכאב והעצבות הגדולים ביותר
היא מקבלת אותך כמו שאתה ומאפשרת לך לבטוח
היא מכבדת את הקצב שלך, את האופן שבו מדוייק לך ללמוד
היא מרשה לך להיות מי שאתה ולכן אתה רוצה להתקרב ולצמוח בה
היא מלטפת, מחממת ומפשירה את מה שקפא עמוק בפנים
היא מזכירה לך מי אתה באמת וכמה עצום וחכם אתה
היא מראה לך שמותר לך להינות
היא מאפשרת לנשום
 
אז באופן מטאפורי, אני לומד איך להניח יד רכה ואוהבת מאוד על הפצע של האדם שמולי ולא להפעיל לחץ, רק להביא לשם תשומת לב אוהבת ועדינה, אישור וחמלה.

אני לומד רק לתת אהבה, רק לאפשר לאדם שמולי לנוח ולגלות בקצב שלו, בדרך שלו, באמצעות מילים, שיחה, תקשורת, תשומת לב לגוף ולנשימה, חיבור לרגשות, לילד ולאינטואיציה שבו, שיש פצע והוא כואב וזקוק לאהבה, כואב וזקוק להכרה, כואב וזקוק למפגש אוהב ומחבר.

אני משתמש בעצמי, בכל הרכות והאהבה שאני מגלה בחיים שלי, כדי להזכיר לאדם שמולי שהפצע שלו זקוק רק לחום ואהבה, רק להכרה כנה ואוהבת וחיבור שמוביל לביטוי, שמרחיב את הראייה וההבנה ומאפשר לחזור לשלמות במקום שהיה קודם מפוצל, מפולג, מנותק, מגונה וכואב מאוד.

וככה בלי שום אילוץ, לאט לאט הוא מרגיש, הוא נזכר ומשהו עמוק מתחיל להרפות בו.
 

איך לבחור טיפול, מטפל או מלווה

לא משנה אם מדובר בטיפול פיזי, נפשי או טיפול רגשי, בעיניי כל טיפול מועיל מתחיל בהבנה שהמגע בכל פצע או כאב צריך להיות אוהב, מגע של אישור ואמפטיה.

כמובן שבסופו של דבר מה שקובע זו התחושה, החיבור האינטואיטיבי וההרגשה שנוצרת במפגש עם מטפל, אבל הכלל של מגע אוהב בפצעים, הוא בעיניי זה שמאפשר לתהליך רגשי או נפשי להיות יעיל, נעים ומרפא באמת ברמות העמוקות ביותר.

כי מה שחשוב זה לא רק לגעת בפצעים, טראומות או כאבים ולהציף אותם.
הכי חשוב זה לגעת באהבה, ברגישות ובלי לעורר שום גינוי או טראומה ובכך לתת כלים, וללמד את האדם שמולנו לבטוח בעצמו, להיות קשוב, רגיש, נינוח ואוהב כלפי עצמו בדרך של דוגמה אישית.
 
כך שבעצם אפשר לומר ש:
זה לא ממש חשוב "לדבר על הדברים ולהציף אותם".
הכי חשוב לדבר עליהם באמפטיה, כנות ואהבה ואם יש אמפטיה, כנות ואהבה במפגש,
אז לפעמים גם שתיקה יכולה להיות תקשורת טובה הרבה יותר ממילים.
זה לא ממש חשוב "להבין על מה זה יושב ולראות את המנגנון שגורם לזה".

חשוב לראות מהו הצורך שנמצא עכשיו בלב הכאב והפחד שלנו ואיך מתוך אהבה אנחנו נותנים לו אישור ומענה רגיש ומחבק.

זה לא ממש חשוב "לשחרר את הדפוסים הישנים או לשנות את האמונות המגבילות".
הרי האמונה הכי כואבת היא שאנחנו צריכים להשתנות, שאסור לנו להיות כפי שאנחנו עכשיו.
חשוב הרבה יותר להזכר למה מלכתחילה אנחנו מאמינים במה שאנחנו מאמינים ובוחרים במה שאנחנו בוחרים, למה מתוך צורך בבטחון ואהבה בחרנו להתכווץ ולסגור את הלב ואולי לא לבטוח אפילו בעצמנו.

כי בהבנה הזו, בהיזכרות הזו בעצמנו, אנחנו בוטחים בעצמנו מחדש, אנחנו מבינים את עצמנו בעומק כזה שהריפוי והשחרור מתרחשים מעצמם ובלי מאמץ, ואנחנו נזכרים שכל מה שאי פעם ביקשנו זו אהבה ושאנחנו יכולים לתת אותה לעצמנו בכל רגע.

איך להתמודד עם משבר או פרידה – מכאב לריפוי וצמיחה

איך להתמודד עם משבר?
איך להתמודד עם פרידה?
לפעמים זה כואב מידי. זה יכול להרגיש כמו הסוף של כל דבר טוב, כמו ליפול אל תהום אפלה, כמו גיהנום.

התמודדות עם משבר או פרידה יכולה לנבוע מהרבה סיבות כמו פרידה מבן או בת זוג, פרידה מאדם אהוב, אובדן או מוות של מישהו קרוב.
היא יכולה גם לנבוע ממשבר בעבודה, ארוע טראומטי, משבר שקשור לגיל (כמו משבר גיל ה-40) או התמודדות עם מציאות חדשה ולא מוכרת.

במאמר הזה אני רוצה לחשוף, להאיר ולהביא ריפוי לנושא כואב מאוד שלרוב נשאר לא מדובר: תחושת הזעזוע, החרדה והכאב העצום שיכולים לנבוע מהתמודדות עם משבר או פרידה באמצעות שלושה עקרונות פשוטים.
ואני רוצה להתחיל בשיתוף של אחד הסיפורים הכי כואבים שלי.

התמודדות עם פרידה – המשבר האישי שלי

זה אחד הסיפורים הכי כואבים שלי ולמרות שהוא מדבר על משבר בעקבות פרידה כואבת, המסקנות והתובנות שבאות בעקבותיו תקפות לכל משבר אחר.

זה קרה לי בגיל 27, החיים שלי נעצרו שם.
גרתי אז בחיפה והייתי סטודנט לתואר שני בהנדסה בטכניון.
במבט לאחור אני מבין שבפנים תמיד הרגשתי מאוד חסר בטחון, סבלתי מחרדת נטישה חזקה ולמרות שהיו לי לא מעט בנות זוג, היחסים תמיד היו מלווים בהרבה מתח, מריבות, עלבונות, ויכוחים, ביקורת ותחושות של לחץ ותסכול.

חוסר יציבות היה מאפיין מאוד בולט ומכאיב של כל מה שהיה קשור ליחסים הזוגיים שלי. כשהייתי בלי בת זוג הרגשתי מאוד בודד, חסר אונים, לחוץ וחרד וכשהייתי בזוגיות הרגשתי לכוד, תקוע, לא מסופק, מאוד ביקורתי ולא נינוח.

בפנים נשאתי בתוכי שנים של כאב, של תסכול מיני, של תחושת נחיתות וכאב שבאו מהבית שבו גדלתי.
במשך שנים בשנות ה-20 שלי ניסיתי לפצות על זה, להספיק להיות עם כמה שיותר נשים, להוכיח לעצמי שאני שווה, שאני יכול, שאני נחשק. זה היה קצת כמו אובססיה, כמו התמכרות שהעסיקה אותי מאוד בימים ההם.

אבל יחד עם כל זה, תמיד הרגשתי בפנים שמשהו שומר עלי, שיש לי מעין "השגחה פרטית", שלא משנה כמה קשה או מסובך המצב, תמיד הכל יוצא לטובה בסוף. הייתה בי מין אופטימיות תמימה שעודדה אותי גם במקומות הכי קשים ומדכאים שחוויתי (וחוותי הרבה כאלה).

גם לפני הסיפור הזה חוויתי כמה פרידות כואבות מאוד, אבל שום דבר לא התקרב בעוצמה שלו לסופה ההרסנית שפקדה אותי בגיל 27.
להתמודד עם משבר, להתמודד עם פרידה – המילים האלה קטנות מידי מכדי להכיל את מה שעברתי אז.

הכרתי אותה (את שמה אני שומר בדיסקרטיות) באתר הכרויות ומהפגישה הראשונה הרגשנו חיבור ומשיכה חזקה. כבר בדייט הראשון היא אמרה לי שהיא פתוחה להכל, רק דבר אחד היא בקשה – שלא אבגוד בה כפי שעשה החבר הקודם שלה.
אני כמובן הבטחתי שלא אבל בפנים ידעתי שאני משקר, ידעתי שאני לא יודע לומר "לא" לסקס ושזה רק עניין של זמן, אבל לא רציתי להודות בזה אפילו בפני עצמי, אז שיקרתי ונסיתי להאמין בשקר הזה.

זה לקח רק חודשיים של קשר עד שזה קרה. וכשזה קרה, הרגשתי נורא. הרגשתי אשם, טיפש, חסר אונים וחסר שליטה. הרגשתי שמשהו ממש איום קרה לי, כמו שלא הרגשתי בעבר.
בהתחלה ניסיתי להדחיק את זה אבל תוך כמה ימים הבנתי שאני לא יכול ולא רוצה לחיות בשקר הזה והחלטתי לספר לה.
וכשסיפרתי את זה, היא הזדעזעה, כעסה מאוד וסיימה את הקשר בינינו.

זה הכאיב לה מאוד ופגע בה אבל לי זה עשה משהו אחר לגמרי – אותי זה ניפץ לרסיסים.
וכשאני אומר "ניפץ לרסיסים", אני מתכוון שהרגשתי החל מאותו רגע שכל המציאות שלי הפכה להיות חדה ודוקרת כמו סכינים. כמו אלפי סכינים שננעצו בי, כמו להתרסק לרסיסים בתחתית של תהום זרועת קוצים וחיות טרף ולראות את עולמי חרב עלי ברגע.

ביום אחד הרגשתי שהחיים שלי התרסקו. חוויתי כאב, דכאון, צער ואשמה בעוצמות משתקות עד כדי כך שהרגשתי באבל בלי שום פרופורציה למה שהכרתי בעבר.
בימים שאחרי הארוע הזה, הרגשתי שהחיים שלי נגמרו, שאיבדתי את הדבר הכי טוב שיכלתי למצוא בחיים ושכל זה קרה בגללי ובאשמתי ושגם אלוהים לא שומר עלי יותר, הוא נטש אותי ולא מנע ממני את האסון הזה.

וממש כמו בדומינו, הזעזוע הרגשי הזה הפיל אחריו את כל מערכת האמונות שלי, את האמון שלי בחיים, באלוהים, בטוב, בעצמי ובכל מה שהחזיק אותי בחיים עד אז.

ביליתי חודשים ארוכים בנסיונות אובססיביים להשיב אותה אלי אבל זה לא עבד. לה היה הרבה יותר קל להמשיך הלאה.
במשך חודשים כל מה שיכלתי לעשות במהלך הימים היה לעשן סיגריות (למרות שאני לא מעשן), לדבר ולבכות, להתאבל, לשבת שעתיים-שלוש ביום במדיטציה (מה שכנראה הציל אותי במידת מה) ולבעור מכאב.

הכי מפחיד היה שחשתי שאני פשוט משתגע,שאני על הגבול בין שפיות לשגעון. הייתי רואה את הדמות שלה בעיני רוחי ובוער מכאב וצער, כל הגוף שלי בער והרגשתי שנפער בור עצום וכואב במרכז החזה שלי.

הייתי שומע את השם שלה בראש שלי תוך כדי הליכה ברחוב ולא מבין מה קורה לי. היו לי מחשבות מפחידות, אלימות, אובססיביות ומשוגעות. הרגשתי כאילו אני רדוף ע"י קללה, ע"י רוח רפאים.
הרגשתי אהבה ושנאה בעוצמות שלא הרגשתי מעולם.

הרגשתי אבוד, משותק והרגשתי שהילד שבי פשוט מת, שכל שמחת חיים וחיוביות פשוט גוועו ומתו בי. לא יכלתי לקבל את זה בשום אופן.

מה שהחזיק אותי בחיים היה מדיטציה, חברים וכתיבה. באותה תקופה התחלתי לכתוב ולהלחין שירים כדי איכשהו לעודד את עצמי לחזור לחיות, לחזור להאמין שמשהו טוב עוד יקרה.
במשך כמעט שנתיים הייתי שבר כלי, נזכרתי בה כל הזמן, חיפשתי אותה בכל בת זוג שהכרתי וניסיתי למצוא מישהי שתהיה כמה שיותר דומה לה.
כמובן שזה לא עבד.

תהליך השיקום שלי לקח כשנתיים. שנתיים של כאב, צער, גילוי עצמי, גילוי של יצירתיות שלא הכרתי, גילוי של עומק הכאב והצער שהיו בי, גילוי חוסר המודעות שלי למעשים שלי והבנה של ההשלכות והמניעים שלי.

התפתחתי מאוד בזכות המשבר הזה. לא האמנתי בהתחלה שאי פעם אוכל להודות על מה שעברתי, שאוכל לראות בזה משהו טוב ובונה. כשזה קרה, כשהייתי בתוך התהום, הרגשתי שיש כתם שחור ובלתי הפיך על החיים שלי, שאיבדתי את השמחה לנצח וחשבתי לא פעם על לסיים את החיים.

היום אני במקום שונה מאוד, עברתי המון מאז. התפתחתי, למדתי וגיליתי את עצמי בעומקים שלא הכרתי. גם היחס שלי למיניות, אהבה וזוגיות השתנה לגמרי.
כבר שנים שאני עובד עם אנשים ועזרתי לרבים להתמודד עם משברים קשים, פרידות ואובדן אבל אני לא אשכח את התקופה ההיא, את ההתרסקות האדירה שעברתי ואת הצמיחה מעומק התהום האפלה ביותר שראיתי בחיי.

אז מה באמת חשוב לי לומר כאן?
שאף אחד לא הכין אותי לזה.
אף אחד לא סיפר לי שלהתמודד עם משבר או פרידה יכול להרגיש כמו מוות, כמו אבל, כמו גיהנום צרוף של צער איום ומשתק שלא מפסיק לייסר, שלא מרפה, ששובר ומרסק ומרגיש כמו אש ששורפת מבפנים עד כדי שגעון, בלי רחמים ובלי מנוחה.

ואחד הדברים הכי קשים היה חוסר ההבנה.
חוסר ההבנה שזה יכול לקרות, שזה בכלל הגיוני להרגיש כך בגלל פרידה, אחרי קשר של חודשיים בלבד. שזה בכלל הגיוני שהמחשבות שלי היו אובססיביות, משוגעות ואלימות ושהרגשתי שכל מה שטוב בחיים שלי נגמר ברגע אחד של טפשות מצידי.

רק אחרי שזה קרה לי, שמעתי עוד סיפורים מאנשים שחוו דברים דומים. אנשים שחוו משבר או פרידה והתרסקו לרסיסים, איבדו כל שמחת חיים והרגישו שהם משתגעים ולא הבינו למה.

וזה אולי החלק הכי קשה בסיפור – משבר אמון.
משבר מול החיים, מול אלוהים, מול עצמנו, מול כל מה שידענו והכרנו.

והדבר הכי חשוב במשבר כזה, הוא להבין שאנחנו לא לבד, שמה שאנחנו עוברים הוא כן הגיוני ונורמלי ושזו לא רק קללה וסוף הדרך, אלא מפגש עמוק, מרפא ומעצים עם עצמנו.

אז מה בעצם קרה לי במשבר הנורא הזה

במבט לאחור, אחרי שנים של התפתחות אישית, אחרי ששנים אני עובד עם אנשים בטיפול וליווי רגשי, חי מתוך הקשבה לעצמי וללב שלי ומגלה את עצמי עוד קצת כל יום דרך כנות, יצירה, הקשבה, אהבה ויחסים אני יכול להבין מה קרה לי שם, מה גרם לשבר העצום שחוויתי.

הכל התחיל בילדות. גדלתי בבית קשה ועברתי חווית ילדות מרסקת וטראומטית. חוויתי נטישה בגיל צעיר מאוד כשלקחו אותי לגדול אצל סבא וסבתא בגיל שנה וחצי. אבא שלי היה אדם מאוד דכאוני, ביקורתי, עצבני, ממורמר ולא יציב נפשית.
במשך כל הילדות שלי וגם בגיל ההתבגרות חוויתי הרבה אלימות נפשית, השפלה, דורסנות וריסוק של כל טיפת בטחון עצמי שיכלתי לפתח.

גדלתי בתחושה שאהבה תמיד נוטשת אותי, שאהבה תמיד מציבה תנאים שאני לא יכול לעמוד בהם. הרגשתי תמיד כמו קורבן, כמו זה שתמיד בסוף נשאר לבד, זה שלא מבינים אותו.
הרגשתי מתוסכל, בודד מאוד ועצבני חלק גדול מהזמן. כלפי חוץ הייתי מאוד פעיל ויצירתי אבל בו זמנית הרגשתי מאוד חסר בטחון וסגור בפנים, מלא בכאב וחרדה שלא ידעתי להכיל או להבין בימים ההם.

וכל זה התנקז לפנטזיות על זוגיות, על ה"אהבה המושלמת" שתבוא ותשנה את הכל ולעולם לא ארגיש עוד לבד.
וכשמצאתי מישהי שהיה לי חיבור חזק איתה, שהייתה עבורי ממש "מציאה" ובכל זאת לא שלטתי בעצמי ובגדתי בה, כל הפנטזיות שבניתי בתוכי פשוט קרסו כי הבסיס שלי היה מאוד לא יציב.

הדחקתי חרדת נטישה וחוסר ערך עצמי עצום בתוכי וכשבאה הרוח, היא הזיזה את הקלף שהפיל את כל מגדל הקלפים שעליו התבססה הזהות העצמית שלי.

היום, במבט לאחור אני מאוד שמח שזה קרה, אני מודה על ההזמנות שניתנה לי לפרק את כל מה שהיה מודחק ומושתק בי, להציף את הכאב ולצמוח לגרסה מדוייקת, מאושרת ואוהבת יותר של עצמי.
ויש שלושה עקרונות להתמודדות עם משבר או פרידה שאני רוצה לחלוק אתכם.

התמודדות עם משבר או פרידה - אלי קרסניץ
התמודדות עם משבר או פרידה – לפעמים זה כואב, כואב מידי

איך להתמודד עם משבר או פרידה – 3 עקרונות

כפי שכתבתי קודם, התמודדות עם משבר או פרידה יכולה לנבוע ממספר רב של סיבות ויש שלושה עקרונות חשובים שעוזרים מאוד להבין, להתמודד ולהפיק את המירב מהתהליך הכואב, המפחיד ובו זמנית – המעצים והמצמיח הזה.

1. המשבר שאנחנו חווים הוא לעולם לא תוצאה של ארוע בודד
המשבר מציף בנו כאב, חוסר בטחון ותחושות של בדידות, פחד, ריקנות וחוסר באהבה שאנחנו נושאים כל החיים.

גם כשמאבדים אדם קרוב, גם כשקורה אסון, גם כשמשהו משתנה פתאום בחיים, עדיין חשוב להבין שהכאב, הצער והשבר שאנו חשים הוא לעולם לא תוצר של הארוע הזה בלבד. הארוע מהווה "טריגר" או כפתור, חתיכת הדומינו הראשונה שנופלת ויוצרת תגובה שמפעילה ומשחררת בנו מאגרים של כאב רגשי שאנו נושאים בתוכנו עוד מהילדות ולפעמים זה כואב מידי, אבל אם אנחנו רואים את זה כשחרור של כאב פנימי עצום, יש לנו הזדמנות אמיתית להתעצם ולהתחזק מהתהליך הזה ולצמוח לגרסה מדוייקת וטובה יותר של עצמנו.

אחד הדברים הכי קשים במשבר שאני עברתי היה הפחד העצום שנבע מהקושי להבין את גודל ועוצמת הכאב שחוויתי והרגשתי. לו הייתי יודע ומבין שמדובר בשחרור של כאב ילדות עצום שאני חווה, הייתי יכול להתייחס אחרת לדברים ולקבל אותם בקלות יותר.

2. ללמוד לתת מקום לרגשות שעולים בלי לשפוט אותם

בעת משבר עולים בנו רגשות חזקים מאוד – צער, אשמה, יאוש, עצב, חרדה, אכזבה, יאוש ותסכול. הצורך הכי חזק של כל רגש שעולה בנו הוא לקבל מקום.
לקבל מקום זה אומר לזכות להקשבה, לקבלה ואהבה, לביטוי ולמרחב של נשימה ואפשרות להתקיים בלי נסיון לשנות או לגנות אותו.

זה יכול כמובן להשמע כמו הדבר הקשה ביותר בעולם אבל בעזרת ליווי רגשי קשוב ומדוייק, אפשר לפתח את היכולת לתת מקום גם לכאב הגדול ביותר. לתת מקום גם לצער, לפחד, לאשמה וליאוש הגדולים ביותר לעלות, לקבל מקום ולהשתחרר ובדרך לשחרר מעצמנו מטענים עצומים של כאב, בלבול, חוסר אונים ותלות באחרים.

בתקופה שבה עברתי את המשבר שלי, לא הייתי פתוח לאפשרות לקבל עזרה. אמנם תרגלתי מדיטציה במשך שנים רבות ובמידה מסויימת זה הציל אותי אבל במבט לאחור, לו הייתי פתוח לקבל עזרה בצורת טיפול רגשי תומך, קשוב ואוהב, הייתי יכול להקל על עצמי מאוד את המסע שעברתי.

אגב, אפשר להוריד בחינם סדרה של 3 מדיטציות מודרכות שלי בקישור הזה.

3. להתייחס לעצמנו באהבה עצמית ובחמלה

יהיה אשר יהיה המשבר שאנו עוברים, בסופו של דבר הוא לא מתרחש באשמתנו. את הבחירות שלנו בחיים אנחנו עושים לפי מיטב יכולתנו והבנתנו בכל רגע נתון.
יכולת והבנה שמושפעת מאוד מהתניות וטראומות הילדות שלנו (שאותן כמובן לא בחרנו), מהסביבה והחברה בה גדלנו (שגם אותן לא בחרנו), מנסיבות החיים והנסיון שלנו לשרוד, להבטיח את קיומנו ואת הבטחון והחופש שלנו.

גם אם איבדנו אדם קרוב, חווינו פרידה, נטישה, משבר בחיים או זעזוע קשה, הכי חשוב לא להאשים את עצמנו בכך, אפילו אם לכאורה "הבחירות שלנו הובילו למשבר".

יש הבדל עצום בין לקיחת אחריות לבין אשמה. כשאנחנו לוקחים אחריות אנחנו בעצם מסכימים להודות בכנות ברגשות שלנו, להבין שפגענו בעצמנו או במישהו אחר ולהפיק לקחים כדי לא לפגוע בעתיד וכל זה נעשה מתוך אהבה וחמלה ללא אלימות כלפי עצמנו.

כשאנחנו מאשימים את עצמנו, אנחנו מלקים את עצמנו, מענישים את עצמנו וגורמים לעצמנו כאב וצער רב תוך שאנחנו שוקעים בביצה של כאב, קורבנות, צער ואשמה בלי שניקח אחריות אמיתית ונפיק מהחוויה את התובנה שאנחנו יכולים להפיק.

וכדי לא להאשים את עצמנו, כדאי ללמוד לראות לעומק את הרגשות והצרכים שלנו. את מה שמניע אותנו לבחור, להתייחס ולהגיב לדברים כפי שאנו בוחרים, מתייחסים ומגיבים כיום כי יש סיבה מדוייקת לכל מה שאנחנו עושים, חושבים ומרגישים.

חמלה ואהבה מזכירות לנו שאנחנו לא אשמים, שיש לנו אפשרות לקחת אחריות על עצמנו אבל אנחנו לא אשמים, אין בנו רוע וכך גם באחרים.
שמותר לנו לפחד ולכאוב, לנסות ולטעות, ליפול ולקום, לשחרר הרבה כאב פנימי, לקחת זמן להקשיב ולהתאבל, לתת לילדים שבנו לפרוק את הכאב, לבכות את הדמעות ולהתפרק כדי לבנות את עצמנו מחדש.

להתייחס באהבה ובחמלה כלפי עצמנו זה אומר לשאול "מה באמת נעים לי עכשיו?" או "איך ליצור לעצמי את התנאים הכי אוהבים והכי תומכים כרגע?" ולהקשיב לכל התשובות שעולות מבפנים. לא להאיץ, לא לדחוק, לא לנסות "לפתור" את עצמנו אלא להקשיב היטב למה שמגיע מבפנים וללמוד להתמסר, לתת מקום ולקבל את עצמנו מחדש.

חמלה ואהבה עצמית מלמדות אותנו גם שמותר לבקש עזרה. שמותר להיעזר בחברים, בבני משפחה, במטפלים או בכל אדם שמרגיש לנו ראוי שיכול לתת לנו מקום לבטא, להקשיב, להבין ולקבל את עצמנו מחדש.

התמודדות עם משבר או פרידה, היא בהחלט לא מסע קל אבל בעזרת הקשבה, קבלה ואהבה עצמית היא יכולה להפוך לאחד הדברים הכי מחזקים, מעצימים ומדהימים בחיים כפי שקרה גם במקרה שלי.

ואם אתם חווים כרגע משבר, אובדן או פרידה, דעו לכם שאתם לא לבד, שמה שאתם מרגישים וחווים הוא הגיוני וטבעי לגמרי ומגיע לכם להרגיש אהובים לגמרי גם בשעה קשה זו ואם תרצו, זו תהיה צמיחה והתעצמות מדהימה ואוהבת עבורכם.

 

חרדה היא לא מחלה (איך להרגיע חרדה)

חרדה | חרדות | מהי חרדה

אני כותב את המאמר הזה בעקבות פגישה מרתקת עם אשה שהגיעה אלי וסיפרה על החרדה שלה ועל המסע שלה עם מטפלים ופסיכולוגים שהעבירו לה בדרכים שונות את המסר שחרדה היא מחלה, שחרדה היא בעיה שצריך להשתלט עליה ולמגר אותה בכח.

כשדיברנו היא הייתה מופתעת ונרגשת לשמוע שבעיניי חרדה היא לא מחלה אלא ביטוי טבעי וחכם של מצוקה רגשית שאנו חווים. ושזה הרבה יותר נעים, מדוייק ומרפא להבין את החרדה שלנו וללמוד לתת לה מקום מקבל ואוהב מאשר להלחם בה, להדחיק או לגנות אותה בכח.
ולא רק שחרדה היא לא מחלה, אלא שבעייני היא קול חכם ועמוק מאוד שרוצה לעזור לנו להתעורר, להבין את עצמנו וללכת בדרך המדוייקת שלנו בחיים.

בעקבות המפגש הזה ומכיוון שחרדה היתה מאז ומעולם חלק בלתי נפרד מהחיים שלי, התעוררה בי השראה לכתוב ולשתף מסר שבעיניי הוא זעקה עמוקה וכואבת שעולה מעומק הלב של רבים מאתנו שסובלים מחרדות ומוצאים את עצמנו במלחמה פנימית, רגשות אשמה, לחץ, תסכול ואכזבה מעצמנו.

חרדה היא לא מחלה

ובכל זאת, אנו חווים את החרדה כמשהו מאוד לא נעים והדחף הראשוני שלנו הוא לנסות לעצור את ההרגשה הלא נעימה והמאיימת שעולה בנו כדי לא לאבד שליטה ולא להיתפס כמי שלא שולטים בעצמם.

למה זה כל כך לא נעים?
זה לא נעים בעיקר כי בזמן חרדה חזקה או התקף חרדה, קורה לנו משהו שאנחנו לא מבינים, לא שולטים בו ומעולם לא למדנו להתייחס אליו בהבנה ולקבל אותו.

כשאנחנו מרגישים משהו כזה, יכול להתעורר בנו פחד גדול ממוות, משגעון וגם מההשלכות החברתיות שיכולות להיראות לנו מאוד מגנות, ביקורתיות ומשפילות ולרוב, הרבה ביקורת עצמית, אכזבה מעצמנו, הלקאה וגינוי עצמי על חוסר השליטה שלנו והרבה חוסר הבנה למצב שלנו.

לחרדה והתקפי חרדה יש הרבה ביטויים גופניים שמתחילים בדופק מואץ ויכולים לכלול קשיים בנשימה, הזעה, סחרחורת, כיווץ בגוף, רעידות, בחילה, הקאה, מועקה בחזה או בבטן, קושי לבלוע, אובדן תחושה באזורים שונים בגוף, תחושת שיתוק, ריעוד ועוד.

אבל כל התחושות הפיזיות האלה מועצמות באופן ניכר כשאנחנו נלחצים, מנסים להאבק בעצמנו ומפנים כלפי עצמנו יחס כוחני שרואה בתחושות האלה אויב ומקור לאיום עלינו ולא מזהים שמדובר במצוקה רגשית שזקוקה יותר מהכל ליחס קשוב ואוהב, ממש כמו ילד שחווה מצוקה וחרדה וזקוק להורה תומך ואוהב יותר מכל דבר אחר
.
ואגב, חשוב לי לציין שכמובן שזה לא באשמתנו אלא מכיוון שזה מה שלמדנו ולא לימדו אותנו להבין או להתייחס אחרת לחרדה שלנו וגם זה לא באשמת מישהו, פשוט לא היה מי שיסביר וילמד, יראה ויתמוך בהבנה.


איך להבין את החרדה ולתת לה מענה

כדי לענות על השאלה הכנתי תרשים פשוט שמתאר את מעגל החרדה.
מעגל שמראה מה קורה לנו כשאנחנו בחרדה ולמה חרדה לא מתפוגגת אלא מלווה אותנו לאורך זמן וחוזרת שוב ושוב.

חרדה היא לא מחלה - איך להרגיע חרדה
מעגל החרדה

קודם כל: חרדה…למה היא בכלל קיימת?

יש הרבה צורות של חרדה. הנפוצות ביותר הן חרדת נטישה, חרדה חברתית, חרדה מאינטימיות וקרבה וחרדה משינויים, אבל יש עוד חרדות ולפעמים אין שום סימן או דרך להבין מה גורם לחרדה שלנו.

בעיניי, לכל החרדות יש מקור אחד עמוק בילדות שלנו ובאופן שבו למדנו להתייחס (או יותר נכון, לא להתייחס לעצמנו ולרגשות שלנו).

החרדה בעיניי, היא תוצר של שני גורמים:
1. היחס שקיבלנו כילדים – יחס שלא תמיד היה קשוב, רגיש, אוהב, סלבני ורגיש לצרכים שלנו. יחס שלא פעם גרם לנו להרגיש לא מספיק טובים, בודדים, לא מובנים, לא אהובים ולא ראויים לאהבה. יחס שלא פעם היה ביקורתי, תקיף, דורשני או פשוט לא קשוב ובמקרים לא מעטים אלים מילולית או פיזית וכמובן שיש מקום חשוב לארועים טראומטיים שלא מעטים מאתנו חוו בילדות או בגיל מאוחר יותר, טראומות שלא פעם נשארו מודחקות עמוק בתוכנו.

2. חברה שמלמדת אותנו מגיל צעיר מאוד שכדי לשרוד ולהצליח בחיים חייבים להסתיר, לגנות ולהחדיק את הרגשות שלנו תחת שריון כבד של העמדת פני "הכל בסדר".
למדנו את זה בילדות גם כי ההורים שלנו והאנשים בחברה שבה גדלנו, לא הביעו רגשות באופן חופשי, לא דיברו או ביטאו לרוב את הרגשות והצרכים הרגשיים שלהם והתייחסו לחיים כאל מאבק הישדרותי, מאמץ ונסיון להסתיר את הפחדים, החולשות, הרגישויות והצרכים הרגשיים הטבעיים שלהם.

ולמדנו את זה בילדות גם כי ההורים שלנו התייחסו אלינו באופן שדרש שוב ושוב שלא נביע באופן חופשי את הרגשות שלנו, שלא נפגין פחד, שלא נכעס, שלא נביע נזקקות לאישור ואהבה יתר על המידה.

השילוב של שני הגורמים האלה יוצר "סיר לחץ" רגשי שבו מצד אחד אנו נושאים בפנים הרבה רגשות של מצוקה, כאב, חוסר אמון וחוסר בטחון ומצד שני אנו פוחדים מאוד להפגין את הרגשות שלנו ולתת להם מקום וביטוי בריא ודורשים מעצמנו להיות "בסדר", להיות ב"שליטה" ולהפגין קור רוח.

האם ההורים שלנו אשמים?

אני לא מתיימר להכיר את ההורים של כולם אבל מהנסיון האישי שלי וממאות האנשים שזכיתי ללוות בתהליכים אישיים, אני יודע שברוב המקרים (כמו גם במקרה האישי שלי), גדלנו להורים שלא ידעו לתת מקום לביטוי רגשי בעצמם ובאופן טבעי דרשו מאתנו להתנהג כך בעצמנו.

חשוב לי לציין שאין בזה האשמה כלפי ההורים, הרי גם להם היו הורים והם ניסו כמיטב יכולתם לאהוב אותנו. ובכל זאת, למדנו בילדות שאין מקום לרגשות שלנו. שאין מקום חופשי להרגיש פחד, עצב או נזקקות לאישור ואהבה.
שאין מקום חופשי ואוהב לבטא בו תחושות של חוסר בטחון, של בלבול, של חוסר הבנה.

רובנו למדנו שצריך לשדר שליטה עצמית, שצריך להיראות "בסדר", שחייבים להיות חזקים, חכמים, מתחשבים, צלולים ומפוכחים כדי לשרוד וכדי שיהיה לנו מקום בחברה.

רובנו למדנו שחרדה היא מחלה או בעיה חמורה ומביכה שאסור להרגיש או להראות והתשובה שרובנו חושבים עליה כשעולה השאלה "איך להרגיע חרדה?" היא תשובה של דיכוי, גינוי, ניתוק, השתלטות, הסחת דעת, נסיון לחשוב "חיובי" ושיטות שונות שאמורות לדכא את החרדה בתוכנו.

אבל לדעתי, חרדה היא ביטוי בריא של המצוקה הרגשית שאנו נושאים בתוכנו. מצוקה שלא תיפתר בשום צורה של גינוי, דיכוי או השתלטות, אלא רק במפגש עמוק, אוהב ומרפא עם עצמנו. חרדה היא ביטוי בריא של הצורך שלנו בנחת ושלמות עצמית, בחיים בלתי מתפשרים של דיוק פנימי ומימוש עצמי.

למה חרדה היא ביטוי של מצוקה רגשית

דמיינו לעצמכם שבמשך עשרות שנים אתם אוגרים בפנים רגשות של פחד, עצב, חוסר בטחון, כעס, כאב רגשי על כל נטישה או עלבון שעברתם וצורך עצום באהבה, אישור ובטחון.
במשך עשרות שנים הרגשות האלה, האדרנלין והעוצמה הרגשית הזו נאגרת בתת המודע שלנו, בגוף, ברקמות ובשרירים שלנו.
לאן כל המתח הרגשי הזה יכול ללכת?

הגוף לא יכול להכיל מתח ולחץ פנימי ללא גבול ודווקא בגלל שהגוף שלנו חכם מאוד ולא רוצה שנהיה חולים ונקרוס, הוא רוצה לשחרר את המתח הרגשי העצום שאנו נושאים.

ואיך משתחרר מתח רגשי?
כמו קיטור, כמו זרם עוצמתי שמרעיד, מנער ומשחרר את הנוקשות והקבעון שלנו.

ממש כמו…התקף חרדה.
התקף חרדה הוא בעצם לא התקף…הוא נסיון של הגוף שלנו לשחרר את כל מה  שעצור, מדוכא וזועק לחופש בתוכנו.

בפעמים שאפשרתי לעצמי פשוט לרעוד, לרעוד בלי שליטה כמו ילד כשאני מרגיש חרדה, ה"התקף" עבר תוך כמה דקות והשאיר אותי בתחושה של חופש, בהירות, חיבור ושמחה.
הוא עבר כי הוא לא היה התקף, הוא היה שחרור, פורקן של מתח נפשי אדיר שהיה בי וביקש ביטוי.

השפעות החברה שבה גדלנו על החרדה שלנו

מכיוון שגדלנו בחברה כאובה, מאופקת, הישרדותית ופוחדת שמקדשת איפוק, ריסון ושליטה עצמית למראית עין ובכל מחיר (וזה לא מפתיע אם חושבים על מה שהאנושות עברה לאורך ההיסטוריה האנושית), אנו פוחדים מעצמנו, פוחדים מהרגשות הטבעיים שלנו ומנסים בכל דרך להסתיר ולדכא את הרגשות הכי טבעיים שלנו.

רגשות כמו פחד למשל….פחד שהוא האינסטיקט הבסיסי ביותר שלנו שבזכותו אנו שורדים, פחד שנועד רק להעיר את תשומת ליבנו למשהו שמבקש בנו בטחון וזקוק לתשומת לב ומקום.

ולדעתי, בגלל הטראומה הקולקטיבית שלנו כחברה אנושית, אנשים רבים מוצאים את עצמם נעזרים בשיטות וגישות שמנסות לרפא את ה"מחלה" שנקראת חרדה בכלים כוחניים של ריסון, דיכוי והשתלטות במקום הקשבה, הבנה, רגישות, אמון בעצמנו וברגשות שלנו, אמפטיה, ביטוי רגשי, קבלה ואהבה עצמית מעשית (ולא רק תיאורטית כמו שינון משפטים "חיוביים" או משפטי אהבה עצמית).

וזה לא עובד בכח, או לפחות, לא לטווח הארוך. לרוב זה מקבע בנו את החרדה ומכניס אותנו למצב של רדיפה בלתי פוסקת אחרי היעד הסופי שבו נשתחרר סוף סוף מהבעיה שלנו שהיא בעצם…אנחנו עצמנו.

וזה קורה תוך שאנחנו לומדים להאמין שהסיבה שעדיין לא השתחררנו מהחדרה היא מכיוון שאנחנו פשוט לא מספיק טובים, לא מספיק בשליטה, לא מספיק חכמים כדי להשתלט על עצמנו וכל זה מלווה בביקורת עצמית, הלקאה עצמית והרבה רגשות אשמה.

במפגשים אישיים פגשתי עשרות אנשים שסיפרו לי שהם כבר ניסו  הכל, כל סוג טיפול כולל כדורים והחרדה עדיין שם, הם חיים בלחץ, במתח תמידי ובתחושת מאבק.
וזה כואב, זה עצוב וזה לא חייב להיות ככה.

הבנת הכרוניקה של מעגל החרדה

השלבים של מעגל החרדה יכולים לעזור לנו להבין את המלכוד שאנו חיים בו:

1. חרדה – תחושה טבעית (ובריאה!) של אובדן שליטה ופחד שהם בעצם הנסיון של הגוף שלנו לשחרר מתח רגשי שצברנו ולתת מקום לכל הרגשות שלמדנו שאין להם מקום או זכות קיום.

2. אמונה שחייבים לשלוט ברגשות ולהפגין שליטה – לא באשמתנו, רק כי גדלנו בחברה חרדתית שפוחדת מרגשות טבעיים ומקדשת ריסון רגשי מכאיב כסימן ל"שפיות" וכתנאי לאישור חברתי.

3. פחד מגינוי, דחייה ונטישה חברתית – מה יותר מפחיד מזה שיחשבו שאנחנו לא בסדר? שאנחנו לא שפויים? שיגנו וישפטו וינטשו אותנו בגלל אותו גל חרדה שיש בנו?

4. נסיון מאומץ לשלוט בחרדה ולדכא אותה – נסיון לחשוב על משהו אחר, נסיון לספר לעצמנו ש"אין מה לפחד", שיטות וטכניקות של שיכנוע עצמי כוחני, בריחה או דיכוי והדחקה שלמדנו כולל טכניקות של שליטה בנשימה ועוד.

5. תחושת מאבק פנימי, כיווץ וחוסר אונים – כי אי אפשר להרגיש שלמים כשאנחנו נלחמים בעצמו ומנסים לדכא את עצמנו בכח, זה רק מעורר בנו יותר…חרדה.

6. חרדה – החרדה שלנו שניסתה באופן טבעי ובריא לשחרר את הלחץ והמתח הנפשי שלנו שוב מקבלת יחס כוחני, מדכא ומגנה מאתנו ולכן רק גדלה ומתעצמת…כמו שהלחץ בסיר לחץ רק הולך וגדל עם הזמן כשאנחנו לא משחררים אותו.

וכשאנחנו כבר מרגישים שאי אפשר יותר, כשאנחנו מגנים ואוטמים את עצמנו מרוב פחד ברמה כל כך גבוהה שאנו מתייסרים ומתקשים לתפקד, אנו פונים למפלט היחיד שעוד נותר…כדורים פסיכיאטריים.

ואלה לפעמים עוזרים ומקלים על הסימפטומים של חרדה, אבל זו עזרה מלאכותית ובפנים אנחנו לא מאפשרים לעצמנו להתקרב, להכיר ולאהוב את עצמנו באמת.
אנו מוותרים (לפחות באופן זמני) על האפשרות להיות שלמים עם עצמנו כדי להמלט מאימת החרדה שלנו…וחרדה היא לא מחלה, היא הריפוי של עצמה כשאנחנו לומדים להקשיב לעצמנו באמת ולעומק.

ובכל זאת, אנחנו פוחדים מעצמנו כל כך והחברה שבנו אנו חיים מלמדת אותנו להמשיך ולפחד ולצרוך עוד "טיפולים" וכדורים רק כדי להמשיך להלחם ולהאבק בעצמנו וברגשות הטבעיים שלנו.
וזו לא אשמתנו, לא אשמתו של אף אחד.

כאלה אנחנו…פוחדים ממה שיגידו עלינו אם נראה את עצמנו באמת. פוחדים פחד מוות שאי אפשר לאהוב ולקבל את מי שאנחנו באמת.

עוד דרך טובה להסתכל על חרדה

באופן טבעי יש לנו הרבה צרכים. צורך אחד שכולנו מכירים הוא רעב. רעב הוא תחושה קצת לא נעימה, תחושה שמבקשת משהו, שזקוקה למענה, למזון.

אם למשל נתחיל להתייחס לרעב שלנו כאל בעיה, כאל משהו מביך שכדאי להסתיר, אם ניבהל מהרעב שלנו, נגנה אותו בכל פעם שהוא יעלה וננסה להתעלם ממנו, לדכא אותו ולחשוב על משהו אחר, מה יקרה לנו?

הרעב יתחיל להציק ולהכאיב לנו יותר ויותר ונמצא את עצמנו נלחמים שוב ושוב בדחף ובצורך הטבעי שלנו לאכול עד שנחשוב שהרעב שלנו הוא מחלה.

ואגב, יש לא מעט אנשים שסובלים מהפרעות אכילה ועבורם תחושת הרעב היא מאבק וכאב יומיומי ובכל זאת אנחנו לא מגדירים את תחושת הרעב כמחלה, אנחנו מבינים שמשהו בהתייחסות שלנו לרעב מופעל מתוך פחד, מתוך מצוקה רגשית שזקוקה למענה ולמענה אוהב.

אי אפשר להתעלם מהצרכים הטבעיים שלנו והצרכים הטבעיים שלנו הם לא מחלה. פשוט למדנו לפחד, להסתיר ולגנות את הצרכים הטבעיים שלנו ולא להקשיב להם, לחקור ולגלות את החוכמה העמוקה והמרפאה שבהם.
ומכאן מגיע הסבל שלנו.

בעיניי ומנסיוני, מה שאנו זקוקים לו הוא יחס אמפטי ואוהב שיאפשר לנו לשוב ולהקשיב לעצמנו, להבין ולראות את עצמנו לעומק ולאפשר לגוף שלנו לעשות את מה שהוא יודע – לשחרר את עצמו מעומס רגשי של שנים.

 

אז איך להרגיע חרדה?

זה עוזר להבין שחרדה היא לא מחלה, או לפחות להתחיל לפתוח את הראש שלנו לאפשרות הזו, גם אם קשה לנו לקבל את זה כי בינינו, ברור שזה לא קל לקבל ולהשלים עם משהו כל כך מפחיד.

מכיוון שהורגלנו מאוד לפחד מחרדה ולנסות להסתיר אותה, לא תמיד קל לנו להתחיל בדרך של ריפוי אמיתי, בדרך של קבלה עצמית ואפשרות לתת לגוף שלנו לעשות את מה שהוא באמת צריך…לשחחר את המתח הפנימי העצום.

לעיתים קרובות, כדאי להיעזר בטיפול רגשי תומך שמבוסס על הקשבה, קבלה ואהבה עצמית מעשית שנוגעת בכל הרבדים של הגוף והנפש.
אני נעזרתי במטפלים רבים בחיי ולמדתי עם השנים שהעקרון הכי חשוב לכל טיפול הוא מפגש אוהב עם הכאב שלנו. מפגש שלא מגנה, לא מפעיל כח ולא יוצר פילוג פנימי, אלא מביא להתקרבות, אמפטיה ויחס מקבל ואוהב שלנו כלפי עצמנו.

ובכל זאת, יש 3 עקרונות פשוטים שעוזרים להרגיע חרדה באופן יסודי (ולא רק רגעי)

שלושה עקרונות להרגעת החרדה באופן יסודי

1. ללמוד לדבר עם עצמנו בכנות.
להודות בפני עצמנו בכנות בפחדים שלנו, להודות שאנחנו לא יודעים למה אנחנו פוחדים. לא לספר לעצמנו שפחד הוא חלק נפרד ממני, שהוא מיותר, לא אמיתי או לא שייך אלי.

ההפך – להודות בכנות שהפחד הוא מי שאנחנו, שהוא כאן, והוא מבקש תשומת לב ואישור והוא החוויה הכי מורגשת, טבעית ואמיתית שלנו.

הנה סרטון קצר שבו אני מסביר מהי כנות ואיך לדבר בכנות:

2. כשעולה החרדה – ללמוד לתת לה מקום. יותר מכל דבר, לתת לה לבוא, לעלות.
כמו גל ששוטף ומרעיד אותנו…להתמסר יותר ויותר תוך כדי הקשבה ורגישות לגל הזה שמרעיד אותנו. גל שמשחרר את המצבור הכבד של נוקשות וקבעון ו"שליטה" כוחנית שלמדנו ללבוש כמו שריון על עצמנו.
לתת לגל המרפא של החרדה להרעיד ולשחרר את הנוקשות הכבדה שלנו ולהזכיר לנו מי אנחנו, את הלב והרגשות שלנו, את הסיבה שאנחנו כאן – כדי להרגיש, להינות ולחיות בשלמות.

אפשר להיעזר במדיטציה של הקשבה טבעית כדי לפתח את היכולת לתת לעצמנו להרגיש הכל, כולל חרדה – (לחצו כאן להורדת סדרת מדיטציות מודרכות בחינם)

3. לפתח הבנה, קבלה ואהבה עצמית טבעית ומעשית.
ללמוד לתת לעצמנו את היחס שהיינו רוצים לתת לאדם אחר שאנחנו אוהבים בזמן שהוא מרגיש חרדה, לחץ ומצוקה.
כי בסופו של דבר, רק יחס מקבל ואוהב מרגיע אותנו באמת.
אפשר להיעזר במדריך שלי לקבלה ואהבה עצמית – להורדה בחינם כאן.

באתר שלי תוכלו למצוא כמה וכמה מאמרים על חרדה ומידע על גישת "להכיר בעצמי" לריפוי וצמיחה אישית מתוך הכרה ואהבה עצמית טבעית. כזו שלא מגדירה אותנו כמחלה או בעיה אלא עוזרת לנו לגלות את עצמנו באופן טבעי, ללא מאבק וללא צורך במלחמה פנימית.

ואם תרצו להעזר בי, אני כאן לכל שאלה.

מהי אנוכיות בריאה ואיך היא מרפאה את החרדה החברתית שלי?

חרדה חברתית | חרדות חברתיות | חרדתיות חברתית

לאחרונה הבנתי שאני חווה חרדה חברתית וזה הקל עלי.
והבנתי גם מה גורם לי להרגיש חרדה החברתית – עמוק בפנים זו אנוכיות שבה אני מאשים את עצמי באופן לא מודע.
וגם גיליתי מה מרפא את המקור החרדה החברתית בתוכי ואיך אנוכיות בריאה עוזרת לי בזה.
 
מאז שאני זוכר את עצמי היה לי קושי בחברת אנשים. היו לי חברים אבל במפגשים משפחתיים וחברתיים, בפנים הרגשתי מתוח, לא נינוח, חסר בטחון, תחושה של לחץ וחרדה בגוף, מועקה ורצון לברוח.
לא ידעתי איך בדיוק אני אמור או צריך להתנהג והיה בי מתח שלא הבנתי.

כמובן שהיו אנשים שהרגשתי איתם יותר בנח אבל עדיין, אחרי כל מפגש חברתי הרגשתי צורך להתבודד, לבלות זמן רב עם עצמי ולברוח מהכאב והפחד שבי ל"נחמה" שבהתמכרויות כמו אכילה, צפייה בסדרות ועוד.
 
מאז שאני זוכר את עצמי הרגשתי שכבר לפני מפגש חברתי או תוך כדי המפגש, משהו בי מפנטז ומתרפק על הרעיון של לחזור הביתה ולהיות לבד סוף סוף בשקט ובבטחון שלי.
 
וזה היה כך שנים – תחושות של לחץ, אשמה, של בדידות, של חוסר הבנה איך אני אמור להתייחס לאנשים כדי שיאהבו אותי, נסיונות מפותלים לתקשר באופן שיגרום לאנשים לאהוב אותי ובפנים התחושה הלא נעימה הזו שהיום אני מבין שהיא חרדה חברתית.

 

נעים להכיר – חרדה חברתית

ודווקא לאחרונה ראיתי את זה בברור (סוף סוף).

זה היה מפגש חברים רגיל – כמה חברים שבאו לבקר אותי וכבר לפני המפגש שמתי לב שאני לא שקט, שמשהו בי פוחד, נלחץ ומחכה בחוסר שקט עם מחשבות בסגנון של "שיבואו ולא ישארו יותר מידי…שאוכל לחזור להיות שוב לבד".

תמיד רציתי להיות אדם חברותי, תמיד רציתי חברה ואנשים קרובים והרגשתי בודד ועצוב כשזה היה חסר אבל בפנים תמיד הרגשתי בדידות, לחץ, מועקה ופחד גם במפגשים חברתיים ורצון לא מוסבר לברוח.
 
עוד פן לא נעים של אותה חרדה חברתית שלי, היה מחשבות ביקורתיות ומאשימות שהלחץ והחרדה שאני מרגיש הם לא בגללי, אלא בגלל האנשים שאותם אני פוגש.
 

הרבה שנים חשבתי והאמנתי שהחרדה, הלחץ ואי הנוחות שאני מרגיש בחברת אנשים רבים הם בגלל שאנשים אחרים הם לא מספיק רגישים, אוהבים, קשובים, רכים, מדוייקים וכו…כלומר האשמתי אחרים בלחץ ובחרדה שאני מרגיש ובו זמנית האשמתי את עצמי באותם דברים בדויק.

והאשמה היא האשמה…היא לא נעימה לא משנה לאן היא מופנית, כלפי עצמי או כלפי אחרים. שנים שסבלתי ממחשבות שיפוטיות וביקורתיות על אחרים וזה הפריע לי להפגש באמת, להפתח, לבטוח באנשים ולהרגיש איתם בנח.

אז הפעם שמתי לב והקשבתי.
ולראשונה עלה בי המושג "חרדה חברתית" כמשהו מציאותי ומוחשי.

זה מושג שלא התחברתי אליו מעולם באופן ישיר לפני כן.

ידעתי שהוא קיים, בשנים האחרונות ליוויתי והדרכתי לא מעט אנשים שסבלו מחרדה חברתית קשה, כזו שמקשה עליהם לצאת מהבית, לנסוע באוטובוס ולבצע פעולות פשוטות. אצלי זה לא היה כל כך חמור וכבר שנים שאני מנחה סדנאות קבוצתיות, מרצה, נמצא במקום מאוד מרכזי ומוביל במפגשים חברתיים ולכן לא חשבתי על זה…שכן גם אני חווה חרדה חברתית.
אבל כששמתי לב לזה, זה עשה לי נעים ומשהו הוקל לי בגוף.

זה צלצל טוב במערכת שלי…משהו כמו תחושה של "פיצוח" או "זיהוי מוצלח", חתיכת פאזל שנפלה למקומה.
 
אז החלטתי לבדוק את זה.
במפגש עם החברים הרגשתי שוב את אותן תחושות מוכרות של לחץ בבטן, מתח בגוף, נשימה מאומצת, רטט לא נעים ואי נוחות כללית בגוף ופחד שבא לידי ביטוי במחשבות של חוסר בטחון, ביקורת, שפוטיות ופנטזיות על מקום וזמן אחר, על מצב שבו אהיה שוב לבד עם עצמי.
 
אבל הפעם במקום לחשוב על לברוח, לנסות להציג שהכל בסדר, לדבר על אחרים או להכנס לתפקיד כלשהו ולהסתתר מאחוריו (כמו תפקיד "המטפל" או "היועץ" או "קורבן מעורר אמפטיה" או "החבר הטוב" או "הילד המרדן" או "האדם הרוחני והמתבונן"…תפקידים שאני מכיר היטב), החלטתי להישיר מבט ולדבר על חרדה חברתית.
ממש לדבר על זה בגלוי ולהעזר בחברים שבאו לבקר אותי כדי לרפא את החרדה החברתית שלי.
 
שיתפתי אותם בכנות במה שאני מרגיש וזה עשה תחושה של הקלה. גם לי וגם להם, גם הם הרגישו שאיזו מחסום ירד באווירה, שמשהו קל יותר, נגיש וקרוב יותר עכשיו.
ואז התחלנו להסתכל על זה ביחד…
חרדה חברתית אנוכיות בריאה
תמונה חמודה שממחישה את התחושה של חרדה חברתית

מה יוצר חרדה חברתית בתוכי?

 
מהי חרדה חברתית?
שמתי לב שאני בחרדה כי משהו בי נאבק, כאילו נלחם בעצמו, נלחץ, מתקשה ורוצה לברוח.
הקשבתי למחשבות שלי ושמעתי בתוכי את הקול הביקורתי והמאשים שלי, קול שנוזף בי ואומר שוב ושוב "אתה אנוכי, אכפת לך רק מעצמך, אתה מנצל אנשים למטרות שלך ובגלל שאתה כזה אנוכי, אף אחד לא אוהב אותך".
 
והקול הזה כל כך מפחיד, מלחיץ ומוכר.
כל כך מוטמע בי הקול הזה, כמעט תמיד שם…הוא ממש קול החרדה החברתית שבי.

ומול הקול הזה הרגשתי איך אני מתכווץ, נלחץ, סובל ונאבק בתוכי.

סובל כי בפנים אני יודע טת האמת – שאני אנוכי. יודע שאני אוהב באמת רק את עצמי. זה הטבע שלי.
יודע שכל מה שאני עושה בחיים אני עושה כדי שיהיה לי נעים יותר.
אפילו אם זה לעזור לאחרים או לחלוק איתם משהו, אפילו אם אבחר לתת את רכושי או חיי למען מישהו או משהו, זה עדיין רק כדי שעמוק בפנים ארגיש נעים יותר, שלם יותר עם עצמי…מה לעשות? זה אני…אנוכי לגמרי.
 
אבל מול ההכרה הכנה הזו שאני לגמרי אנוכי, יש את הקול הזה…הקול הנוראי הזה שאומר לי "בגלל האנוכיות שלך, אף אחד לא אוהב אותך ואף אחד לא יאהב אותך"…
ואני מוצא את עצמי כך…בין אנוכיות לבין חרדה חברתית, בין הפטיש לסדן, בתוך כאב דחוס וחנוק ולחוץ בבטן…וזו החרדה…זה מה שקורה בתוכי כבר שנים, כמה טוב לגלות את זה בבהירות.

למה אני מואשם באנוכיות?

 
המשמעות של המילה "אנוכי" היא פשוט "אני", כלומר אנוכיות היא עצם היותי אני.

אבל משמעות המילה אנוכיות קבלה קונוטציה שלילית מאוד בחברה שלנו וכיום השימוש בה הוא כמעט בלעדתית כמילת גנאי.

היום כשמישהו אומר לי שאני "אנוכי" הוא מתכוון לומר בעצם שהוא לא מרגיש אהוב על ידי, שאני לא נותן לו את תחושת האהבה והאכפתיות שהוא זקוק לה.
ולמה הכוונה ב"אנוכיות" ברמת התחושה והחוויה שלי?
אנוכיות זה אומר שאני פשוט מעוניין בטובתי. שבכל מחשבה, ביטוי או פעולה שלי, יש מניע אחד והוא הנסיון למלא את הצרכים שלי. את הצורך בהשרדות, בבטחון, באהבה, בהגשמה עצמית.
 
צרכים טבעיים שיש לכל אדם. צרכים שמגדירים אותנו כאנושיים. ובכל זאת, בעולם הפנימי שלי אני נאשם שוב ושוב באנוכיות וההאשמה הזו היא הקול המבוהל שלי, הקול החרדתי שלי שמספר לי שאף אחד לא יאהב אותי אם אמשיך להיות כזה.
מהו הקול החרדתי והמאשים בראש שלי?
זהו הקול ששמעתי בילדות מהורי.
זהו הקול של הורי שחזרו שוב ושוב על הביקורת המכאיבה שאני אנוכי כי אני לא מקריב את הצרכים שלי למען אחרים, שאני "עצלן", לא מחייך כדי לשמח אחרים, נראה מדוכא ולא מנסה ליפות את זה כדי שלאחרים יהיה נעים יותר, מדבר על זה שלא טוב לי ולא מנסה להציג ש"הכל בסדר".

הואשמתי אלפי פעמים בילדותי בכך שהצרכים שלי חשובים לי יותר מצרכים של אחרים.
הואשמתי בכך שלהבדיל מהוריי שהיו רגלים לוותר על עצמם, לבטל את עצמם, לנסות לרצות את מי שסביבם כדי לזכות באישור ובטחון (ואני לא מאשים אותם, הם היו חייבים לנהוג כך כדי לשרוד…או לפחות זה מה שהם הכירו), אבל להבדיל מהם, הילד שהייתי לא הסכים לנסות לחייך כשרע לו, לא הסכים להעמיד פנים שמישהו אחר חשוב לו יותר מעצמו, לא הסכים, התמרד, נענש, גונה, נאשם והסתגר בתוך עצמו בתחושה של חרדה חברתית, עצבות, בדידות, דכאון, חוסר אונים ורצון עז לברוח מהכאב הנפשי.

מהי אנוכיות בריאה ואיך היא מביאה ריפוי?

 

אז הנה המצב הכואב והפרדוקסלי שגיליתי בתוכי: מצד אחד עמוק בפנים אני מרגיש לגמרי אנוכי, אני יודע שזהו הטבע האנושי שלי ושהוא לא "רע" ושאני לא יכול להיות אחר כמו שאני לא יכול לגדל עוד זוג רגליים.

ומצד שני יש בי קול מבוהל, מפחיד, מלחיץ מאוד שדורש ממני להפסיק להיות "אנוכי" כי אחרת אף אחד לא יאהב אותי.

והמאבק הפנימי הזה כל כך מכאיב, כל כך מלחיץ, כל כך מפחיד שכל מפגש חברתי מעורר בי דחף לברוח.לראות את זה, את המנגנון הפנימי העמוק הזה, עשה לי הקלה גדולה.
לא הייתי צריך עוד לשפוט או להאשים אף אחד אחר והאמת, גם לא את עצמי כי הבנתי שני דברים חשובים:

1. אף אחד אחר לא אחראי לכך שאני מרגיש חרדה חברתית.
זה לא אמור שאני חייב להרגיש נעים בחברת כל אדם, אבל החרדה החברתית שלי היא לגמרי שלי.

2. אני לא אשם בכך שאני מרגיש חרדה חברתית.
החרדה החברתית שלי הוא תוצר של הילדות שלי. ילדות שבה הואשמתי שוב ושוב בכך שאני אנוכי ונאמר לי מפורשות ובעקיפין אלפי פעמים שלא יאהבו אותי אם אהיה כזה.

ואת ההכרה הזו שיתפתי עם חבריי במפגש וזה עשה משהו נעים מאוד. כולנו הרגשנו נינוחים וקרובים יותר והרגשתי שיותר נעים להם וגם לי, שיש יותר אמפטיה, נחת וכנות במפגש הזה.
גם חבריי למפגש הרגישו בנוח להודות שגם הם אנוכיים ושזה לגמרי בסדר ושזה דווקא נעים להפגש כך, אנשים אנוכיים שנהנים זה מחברתו של זה.ומכאן שאלתי את עצמי – איך להתייחס לעצמי באופן מרפא ואוהב לאור מה שגיליתי?לדעתי כולנו אנוכיים וזה טבעי ויפה. וזהי אנוכיות בריאה בעיניי – היא כנות: כמו שעץ דואג לצרכים שלו, כמו שכל בעל חיים דואג לצרכים שלו ושל צאצאיו, גם אם אנחנו דואגים לצרכים שלנו.
אבל אנוכיות אין משמעותה שלא אכפת לנו מאחרים, ההפך, דווקא מתוך אנוכיות בריאה וכנה אני רואה כמה אני זקוק לאחרים ולסביבה נעימה ותומכת אותי וזה האינטרס האישי שלי לגרום לכך שהסביבה שלי והאנשים שסביבי יהנו וירגישו כמה שיותר נחת.
 

דווקא האנוכיות הכנה שלי מגלה לי שאם הסביבה שלי לא נעימה, מלוכלכת, מזוהמת, אם האנשים שסביבי חשים חרדה, כעס ותסכול, גם אני סובל, גם אני מרגיש את אותם הדברים כי אני תלוי באנשים וזקוק להם, כי יש לי צורך בחרבה ובטחון, כי אני לא חי בנפרד מהעולם.

אנוכיות אין משמעותה שאנחנו לא נותנים או דואגים לאחרים. מתוך אנוכיות אנחנו יכולים לדאוג לחברים שלנו, לילדים שלנו, להרים שלנו, לחברה שלנו, לשכנים שלנו, לעם שלנו…אבל זה עדיין "שלנו"…שלי…אני…זה מתייחס אלי וזה אנוכי וטבעי לגמרי.

האנוכיות הבריאה היא פשוט הטבע שלנו שעונה על הצרכים של עצמו, היש משהו טבעי יותר מזה?

אז אין לי מה לעשות עם הטבע האנוכי שלי ועמוק בפנים, אני יודע שאין בזה שום דבר פסול.
אם כך נשאר לי להתייחס לקול הביקורתי והמאשים שלי, זה שמאשים אותי בהיותי אנוכי ומלחיץ אותי שוב ושוב.

חלק גדול מהריפוי שלי הוא להתייחס לעצמי בכנות ובאהבה. לדבר בכנות ובאהבה עם כל מה שאני פוגש בתוכי.

וכשאני מישיר מבט אל הקול הביקורתי שלי עמוק בפנים ומקשיב לו…הוא משתנה.
בהתחלה זה נשמע ככה: אתה אנוכי, אף אחד לא יאהב אותך, אתה חייב להשתנות מייד!
ואני אני מביט עליו עוד קצת…רק מקשיב…כמו שואל אותו ברכות…מה אתה מרגיש עכשיו?
והוא מתרכך מעט…מגלה לי אמת עמוקה יותר…
"אני פוחד…מאוד פוחד…וכואב לי…מאוד כואב לי…"

וכשאני רואה כמה הקול הזה צודק ובעצם מבטא אותי, אני לא מרגיש צורך לעשות עוד שום דבר עם הפחד והכאב הזה, הוא פשוט מזכיר לי את מי שאני עמוק בפנים, את מה שסגרתי וברחתי ממנו כל השנים.
רק להרגיש את זה….לחזור להרגיש את הכאב והפחד הילדי שלי שברחתי ממנו, לנשום איתו, לנוח בו ולא לשנות בו דבר.
הרי הפחד והכאב האלה הם ביטויים של צורך עמוק שלי באהבה…ועבורי לאהוב אותי זה להסכים להרגיש את זה…להתיישר עם עצמי….ולהיות כן לגבי זה גם עם חבריי.

וזה מרפא אותי, כל יום מחדש…לחזור ולהודות בכנות שאני אנוכי, שזה אני, ושאני מרגיש פחד וכאב, ושזו לא אשמתי ואני יכול לדבר על זה, אני לא צריך לברוח יותר…אני יכול לשבת עם חברים ולספר להם מה אני מרגיש…אני יכול להקשיב להם ולגלות שהם מרגישים דברים דומים מאוד ואז חרדה חברתית הופכת לאהבה חברתית, לריפוי חברתי, לקרבה אמיתית.

וזה נעים לגלות שגם מי שסביבי נהנה מהכנות הזו, מרגיש שהוא מקבל הרבה אהבה ואישור ותובנה.
ושהדרך של קבלה ואהבה עצמית רק הולכת ומתרחבת מרפה ומרפאה עוד ועוד ללא מאמץ או מאבק.

 
 

הריפוי שבאהבה וקבלה עצמית מעשית – גישת "להכיר בעצמי"

אחרי שעברתי שנים של דכאון, חרדות, יאוש, זעם, בדידות ותסכול. אחרי שבמשך שנים ברחתי מעצמי רוב הזמן למחשבות, למין, לאוכל ונאחזתי באנשים כמו בגלגלי הצלה.
אחרי שנים שבהן לא עבר כמעט יום בלי מחשבות על מוות ועל זה שאין לי כח לחיות.

אחרי כמעט עשרים שנים של חיפוש רוחני, התבוננות פנימית ואלפי שעות של מדיטציה ונסיון למצוא אור ויציבות בתוך סערת הכאב והפחד שמתוכה גדלתי, אחרי שלמדתי גישות שונות של פסיכותרפיה וריפוי נפשי, אחרי שסיימתי תואר דוקטור בהנדסה ובחרתי ללכת עם הלב ולעסוק בתרפיה, ריפוי והתפתחות אישית, אני יכול לומר שקבלה ואהבה עצמית מעשית הן התשובה הכי טובה שמצאתי לכל קושי רגשי, נפשי וגם פיזי כמו גם לצמיחה והגשמה עצמית.

והיום אחרי יותר משבע שנים של עבודה עם אנשים – ליווי והדרכה, תמיכה והנחיה במפגשים אישיים וסדנאות עומק בגישה שמבוססת על קבלה ואהבה עצמית מעשית (גישה שאני קורא לה "להכיר בעצמי"), אני רוצה לשתף אתכם באופן תמציתי וברור מהי קבלה ואהבה עצמית ולענות בקצרה על כמה שאלות כמו:


איך קבלה ואהבה עצמית עוזרות לנו לרפא את הגוף והנפש, לקחת אחריות על החיים שלנו ולהשתחרר מחרדות, דכאון, התמכרויות וקשיים נפשיים?

האם קבלה ואהבה עצמית יכולות לפגוע בנו או לעכב את ההתפתחות שלנו?
האם קבלה ואהבה עצמית גורמות לכך שלא נרצה לקבל אהבה מאחרים?

ובעיקר, איך באמת עושים את זה בפועל ולא רק בתאוריה?

רגע של סמנטיקה – מהן קבלה ואהבה עצמית בפשטות?
קבלה עצמית היא היכולת לתת מקום ולא להיאבק או לנסות לשלוט בכח ברגשות ובמחשבות שלנו בהווה.
אהבה עצמית היא יחס קשוב, אמפתי, מבין ומעצים שמאפשר לנו להירגע, לבטוח בעצמנו ולצמוח באופן הנעים והמדוייק ביותר עבורנו.

גם קבלה עצמית וגם אהבה עצמית הן איכויות טבעיות, נעימות ומרפאות מאוד והן מאפשרות לנו לרפא ולשחרר את הגוף והנפש שלנו מסבל ותקיעות.

כדי לפתוח את הנושא, הנה פוסט קצר שכתבתי בעמוד הפייסבוק שלי שממביע את עוצמת הריפוי שבקבלה ואהבה עצמית:

מה התנאי לכך שקבלה ואהבה עצמית יעזרו לנו?

תנאים? זה לא נעים. כל כך מכאיב לגלות שיש תנאים לאהבה. אני זוכר כמה זה הכאיב לי בתור ילד לגלות שוב ושוב שלהורים שלי יש תנאים לאהבה שלהם. תנאים שלא תמיד נאמרו במילים אבל הורגשו חזק מאוד בתגובות שלהם אלי.
"אם לא תתנהג כמו שאנחנו דורשים ומצפים, לא תקבל אישור, לא תקבל יחס, לא תקבל בטחון מאתנו, ההפך…תקבל נזיפה, עונש, צעקות, התעלמות והאשמות קשות"
אז למה בכל זאת אני מדבר על תנאי?

כי כדי שקבלה ואהבה עצמית באמת יעזרו לנו הן חייבות להיות מעשיות, כלומר מיושמות בפועל בדרך שבה אנחנו מתייחסים לעצמנו ולרגשות שלנו – בדרך שבה אנחנו מקשיבים לעצמנו, מבינים את עצמנו, חושבים, מדברים ופועלים.

במשך הרבה זמן כשחשבתי על לקבל ולאהוב את עצמי, לא ממש הבנתי מה זה אומר וזה נשאר בגדר רעיונות שלא הצלחתי ליישם ומה שהרגשתי היה תסכול, מאמץ ותחושה של "אני לא מספיק טוב". תחושה מוכרת מאוד שגדלתי מתוכה כילד ועכשיו בשם הקבלה והאהבה, היה עוד משהו שאני "לא מספיק טוב" בו – היכולת לקבל ולאהוב את עצמי. כמה מתסכל ומכאיב.

לכן כשאני מדבר על קבלה עצמית ואהבה עצמית, אני בעצם מדבר על היחס שלנו לעצמנו הן ברמה הנפשית והן ברמה הפיזית, כי זה בעצם הביטוי המעשי של קבלה ואהבה עצמית.
אבל כדי להראות מה זה "היחס שלנו לעצמנו", בואו נראה קודם כל – מי מתייחס אל מי?

מי מתייחס אל מי (אני ועצמי)

יש בתוכנו מערכת יחסים, ההבנה הזו עזרה לי מאוד. הראשון שעזר לי לראות את זה היה מורה הזן ניסים אמון כשלמדתי אצלו בקורס מטפלים בגישת טרילותרפיה ואחר כך העמקתי וחקרתי לעומק את היחסים הפנימיים שבי ובאחרים.

לפני שהבנתי שיש בתוכי מערכת יחסים, הרגשתי מאוד מנותק, תקוע ולכוד בתוך עצמי. התביישתי בעצמי וחשבתי שאני סובל ממחשבות טורדניות, שהמח שלי עובד נגדי, שהמחשבות שלי משוגעות ולא בריאות ושמשהו ממש לא בסדר בי.

אבל בין מי למי היחסים האלה בתוכנו מתקיימים?
ניסים אמון מגדיר את זה כיחסים בין ה"אני" ל"עצמי" באופן ששגור מאוד בדיבור שלנו:
"אני מאשים את עצמי"
"אני גאה בעצמי"
"אני מאוכזב מעצמי" וכו…

ה"אני" מייצג את הראש החושב, הרציונלי, הביקורתי והמעשי.
ה"עצמי" מייצג את העולם הרגשי שלנו, את הרגישות, הצרכים הרגשיים, הדחפים והתחושות שלנו.

אפשר גם להציג את זה כיחסים בין השכל ללב, בין הורה (הראש) לבין הילד הפנימי (הרגש)
אפשר לראות את זה כיחסים בין החלק המודע וההכרתי שלנו שכולל את החשיבה והמודעות לבין תת המודע שהוא העולם הרגשי\גופני שלנו וגם כזוגיות פנימית.
כל הסתכלות היא טובה כל עוד מבינים את מהות היחסים בתוכנו.

אלי קרסניץ אהבה עצמית
בתוך כל אחד מאתנו יש ילד\ה – עולם רגשי עמוק ועוצמתי שהרבה פעמים מרגיש מאוד פוחד, בודד ולא אהוב

מה מאפין את ה"אני" (השכל, ההורה, ההכרה, החשיבה)?
בתמציתיות, ה"אני" מאופיין ביכולת לשים לב לגוף, למחשבות ולרגשות. ביכולת לחשוב, לחקור, ללמוד, לדבר ולבטא במילים.

מה מאפיין את ה"עצמי" (הרגש, הלב, הילד הפנימי, תת המודע, הגוף)
בתמציתיות, ה"עצמי" מאופיין ברגישות עצומה, בצרכים ורצונות, בעוצמות רגשיות, בחוויות גופניות שנעות בין כאב לעונג, בין אטימות ודכאון להתרגשות ושמחה.
הוא מתאפיין גם ביצירתיות, באינטואיציה, ביטוי יצירתי וגופני, למידה ודמיון. ביכולת אסוציאטיבית, במחשבות לא רצוניות (מחשבות שאנחנו לפעמים קוראים להן "טורדניות" – מחשבות שכאילו צצות בלי שיודעים למה, זכרונות ותמונות מנטאליות שחוזרים ועולים בנו) וביכולת אמפטיה, אהבה וחיבור לכל תפקודי הגוף.

ואיך נראים לרוב היחסים בתוכנו?

כמובן שזה משתנה מאדם לאדם אבל את היחסים הפנימיים בתוכנו למדנו בעיקר בילדות מההורים שלנו – גם מהדרך שבה התייחסו אלינו וגם מהדרך שבה הם התייחסו לעצמם ואחד לשני.

אפשר לשאול שאלות פשוטות שעוזרות להבין את טיב היחסים שלמדנו ואימצנו בילדות.
שאלות כמו:
– עד כמה הרגשתי שנותנים לי יחס ותשומת לב בילדות?
– עד כמה הרגשתי שאוהבים, מפרגנים ותומכים בי?
– עד כמה הרגשתי שנוזפים בי, מאיימים עלי, דורשים ממני ואומרים לי מה "צריך"?
– עד כמה הרגשתי שאני "לא מספיק טוב", לא ראוי לאהבה, לא שווה כילד?
– עד כמה הרגשתי שיש לי מקום בטוח, אוהב ושמח לחיות בו בבית שגדלתי בו?
– עד כמה הרגשתי שמותר לי לבטא את כל מה שאני מרגיש, חושב ורוצה בילדות?

ויש עוד הרבה שאלות שאפשר לשאול וכדאי לשאול גם לגבי האבא וגם לגבי האמא כי לשניהם הייתה השפעה גדולה על עיצוב היחסים הפנימיים שלנו.

ואם אפשר להכליל קצת מתוך היכרות ארוכת שנים עם עצמי ואם מאות אנשים שפגשתי, הכרתי וליוויתי בדרך האישית שלהם, לרוב כשאנחנו סובלים ממשהו, היחסים הפנימיים בתוכנו נראים בערך כך:

הראש החושב, ה"אני" סובל מביקורתיות, לחץ, דאגות, אי שקט, תזזיתיות, חוסר אמון, נסיון להסתיר רגשות, מחשבות על העבר ועל העתיד וקושי לשים לב להווה, קושי לנוח, נסיונות לשכנע את עצמנו שצריך וחייבים לעשות דברים שאנחנו לא באמת אוהבים, נסיון לשלוט ברגשות, נסיון לקבל אישור ולרצות אחרים, השוואה של עצמנו לאחרים וחוסר אונים אל מול מצוקות וקשיים רגשיים.

העולם הרגשי-גופני, ה"עצמי" סובל ממועקה, לחץ, חרדות, חוסר שקט, אשמה, אי נוחות, כעס, חוסר בטחון, תחושות של ריקנות ובדידות, תחושת ניתוק, אפטיות וחוסר שמחת חיים.

 

אלי קרסניץ קבלה ואהבה עצמית
איך נשמע השיח הפנימי שלנו עם עצמנו? כל כך הרבה פעמים נזפתי בעצמי, כעסתי ואפילו צעקתי על עצמי בתוך הראש שלי.

והיחסים הכאובים האלה בתוכנו שבהם נדמה שה"אני" (הראש החושב), לא יודע להקשיב ל"עצמי" (הרגש והגוף), לא יודע איך להבין את הרגשות, פוחד ונרתע מהרגשות, נאבק ומבקר, מנסה להדחיק את הרגשות ובעצם מייצר חוויה של נתק רגשי בשילוב עם חוויות טראומטיות וכואבות שחווינו, הם הבסיס לתופעות כמו דכאון, חרדות, הפרעות אכילה, עצבנות, התמכרויות, חוסר בטחון וקושי לממש את עצמנו, פשרות וויתורים כואבים בחיים ובמערכות יחסים, קושי לבטוח באהבה ותחושות של החמצה ותקיעות.

 

התחושה המיאשת כשאין תקשורת בין הראש לרגשות, בינינו לבין עצמנו. כך הרגשתי במשך רוב חיי עד שלמדתי להקשיב לעצמי ואני ממשיך ללמוד כל יום

 

איך אפשר לבדוק את טיב היחסים הפנימים בתוכנו בקלות?
מספיק לשאול את עצמנו בכנות לגבי תקופת זמן מסויימת כמו למשל חודש:
איך נשמעות רוב המחשבות שלי בחודש האחרון?
איך נראים רוב הרגשות שלי בחודש האחרון?
איך מרגיש הגוף שלי בחודש האחרון?

השיח הפנימי שלנו הוא האופן שבו אנחנו חושבים ובעצם מדברים עם עצמנו בתוך הראש וכשהשיח הזה נשמע לא נעים, צורם, ביקורתי, מאשים, מתעלם, חסר אונים, מלחיץ או מדכא, אין ספק שנרגיש בהתאם וכך גם ירגישו וייראו החיים שלנו.

מה זה בעצם אומר לקבל ולאהוב את עצמי?

הרבה פעמים אנשים שואלים אותי – מהי השיטה שלך? מהי הטכניקה שלך?
ולמרות שאני מכיר הרבה שיטות וטכניקות, חשוב לי לומר שריפוי מתוך קבלה ואהבה עצמית הוא לא שיטה ולא טכניקה, הוא יותר עמוק ומשמעותי מזה, הוא התעוררות של אינטלגנציה פנימית טבעית ומרפאה שקיימת בכולנו.

אינטלגנציה היא יכולת טבעית שלנו ללמוד, להתפתח, לרפא את עצמנו ולתת לעצמנו את המענה שאנחנו צריכים. 
טכניקה או שיטה היא כלי, היא מנגנון ויש שיטות וטכניקות שעוזרות מאוד ולמדתי הרבה כאלה בחיי, נעזרתי בהן וגם פיתחתי שיטות וכלים בעצמי ואני ממשיך לגלות עוד ועוד כלים כל יום. אבל אני מדבר על משהו עמוק ורחב יותר, מרפא ויעיל יותר מטכניקות.

כדי להמחיש את הנקודה הזו אני לפעמים שואל אנשים "נניח שהיית ילד, באיזו שיטה או טכניקה היית רוצה שההורים שלך יאהבו אותך?".
לרוב, זה לא לוקח יותר משניה או שתיים עד שמגיעה התשובה…בשום טכניקה, הייתי רוצה שפשוט יאהבו אותי.
וזה בדיוק היחס המרפא שאנחנו זקוקים לו מעצמנו – יחס אוהב באמת, קשוב באמת, רגיש ונאמן באמת. יחס שאי אפשר לצמצם לשיטה או טכניקה אחת מסויימת.

לכן קבלה ואהבה עצמית היא לא שיטה ולא טכניקה, אלא התעוררות של אינטלגנציה פנימית שקיימת בכולנו ומאפשרת להמציא ולגלות אינספור כלים ושיטות חדשות בכל יום אבל בלי צורך לאחוז בהם כי אין שום שיטה או טכניקה אחת שיכולה לתת לנו מענה אמיתי. אנחנו זקוקים לאינטלגנציה חייה ומתפתחת כדי שתלך איתנו ותגדל איתנו, תזין אותנו, תרפא ותרגיע אותנו.

 

אלי קרסניץ
לא טכניקה ולא שיטה אלא העתוררות של אינטלגנציה פנימית טבעית ומרפאה שקיימת בכולנו

כשאני עובד עם אנשים, אני עוזר להם ללמוד איך להקשיב לעצמם ולרגשות שלהם, איך לזהות את הצרכים והמניעים שלהם, את צורות החשיבה ודפוסי ההתנהגות שלהם, את האמונות העמוקות שמניעות אותם ואת הרגישות הפנימית שכשמקשיבים לה, מתחילים להבין ולראות שאין שום דבר פגום או מקולקל בתוכנו, יש רק כאב, פחד וצורך גדול באישור ואהבה.

אני עוזר להם ללמוד איך לדבר לעצמם בכנות, איך ליצור תקשורת עם חלקים עמוקים בתת המודע, בגוף ובעולם הרגשי ואיך ליצור שיח פנימי שהוא לא ביקורתי, לא מאשים, לא חרדתי או מתעלם אלא נוכח, מרגיע, מפרגן, מרפא ונינוח.

אני לא מדבר על "חשיבה חיובית" או שיטות של שכנוע עצמי (אוטוסוגסטיה). אני מדבר על שיח פנימי שמבוסס על הבנה אינטליגנטית, על הקשבה כנה, על חיבור אותנטי לרגשות, ללב ולחוכמה הפנימית העמוקה שנמצאת בכל רגש שלנו.

מה כוללת קבלה ואהבה עצמית מעשית?
1. הקשבה כנה למחשבות, לרגשות ולגוף שלנו
2. הבנה כנה של הצרכים, הרגישויות והרצונות שלנו
3. יצירת שיח פנימי שמבוסס על הקשבה וכנות במקום ביקורת והדחקה
4. הבנת הצורך שלנו באישור, באמפתיה ובביטוי רגשי
5. פיתוח היכולת העצמאית לתת ביטוי לרגשות, לגוף ולצרכים השונים שלנו
6. פיתוח היכולת העצמאית לבצע בחירות ולפעול בחיים מתוך הקשבה, כנות ודיוק פנימי רגיש ומאוזן

הכוונה היא לא ל"לדבר על הדברים" אלא ליצור תקשורת ישירה, רגישה כנה ומרפאה עם כל החלקים הפנימיים שלנו. חיבור מחודש ובריא עם הגוף והרגשות ויצירת שיח פנימי חדש שמבוסס על הבנה אינטלגנטית ורגישה של העולם הפנימי שלנו.

תקשורת פנימית שיוצרת בהדרגה מציאות שבה ה"אני" (הראש החושב) וה"עצמי" (הרגש והגוף) לא נמצאים במצב של נתק או מאבק אלא במצב של חברות, שיתוף פעולה, הבנה ואהבה.

אלי קרסניץ קבלה עצמית
תקשורת טובה וחברות בין הראש ללב – הרבה יותר נעים לחיות ככה

ואגב, קבלה ואהבה עצמית הן לא יעד סופי או מצב שמגיעים אליו.
הרבה פעמים שמעתי משפטים כמו "כשאני אלמד לקבל ולאהוב את עצמי" או "כשאגיע למצב של קבלה ואהבה עצמית.."

קבלה ואהבה עצמית, הן לא יעד סופי. הן לימוד שאנו יכולים ללמוד כל החיים וככל שאנחנו לומדים לקבל ולאהוב את עצמנו יותר, כך אנו חווים

פחות חרדה ויותר בטחון
פחות דכאון ויותר שמחה
פחות חולי ויותר בריאות
פחות ריקנות ויותר סיפוק
פחות אכזבה ויותר הגשמה
פחות תקיעות ויותר יצירתיות
פחות חוסר ויותר נתינה
פחות ריחוק ויותר קרבה
פחות בלבול ויותר דיוק

כשאני פוגש אנשים ומלווה אותם באופן אישי, אני עוזר להם להעיר את האינטלגנציה והיכולת המעשית של קבלה ואהבה עצמית באופן כזה שיוכלו להתפתח באופן עצמאי בהמשך החיים, לקחת את החוויות, התובנות והתקשורת החדשה שהם למדו ולצמוח, לרפא ולהגשים את עצמם בחיים באופן עצמאי.

ובתכלס, האם זה באמת עובד?

אני יכול להעיד על עצמי שהגישה של קבלה ואהבה עצמית מעשית שינתה את חיי וממשיכה לשנות אותם ללא הרף.

היא אפשרה לי לצאת ממקומות חשוכים מאוד של דכאון, חרדות, התמכרות, זעם וחוסר בטחון לחיים יצרתיים של מימוש והגשמה, יחסים ואהבה.
אני ממשיך כמובן לפגוש אתגרים וקשיים בחיי כל הזמן אבל הגישה שלי שונה מאוד, אני הרבה יותר נהנה ובוטח בעצמי ובחיים ומוצא הרבה רגעי חסד ואושר.
אני שמח לומר שכיום גם ברגעים הכואבים והמפחידים אני מוצא בסופו של דבר את האור והמתנה, את הלימוד והריפוי.

ויש כמובן עדויות של עשרות אנשים שעבדתי איתם בסדנאות ובליווי אישי שאפשר לקרוא כאן.
הנה רק שניים מהם:
המלצה על סדנה יפעת

אילנה

וזה עובד גם ברמת הגוף ולא רק ברמה הנפשית:
אלי קרסניץ המלצה

שאלות נפוצות לגבי קבלה ואהבה עצמית

במשך השנים שמתי לב שיש שאלות שחוזרות על עצמן. פחדים טבעיים ולגיטימיים שחוויתי בעצמי. פחדים שעולים כשאנחנו שומעים על קבלה ואהבה עצמית כי האופן והחברה שבה גדלנו, לימדו אותנו לפחד מאוד מקבלה ואהבה עצמית ולכן השאלות האלה חשובות ואני רוצה לענות עליהן כאן בקצרה.

שאלה: איך קבלה ואהבה עצמית עוזרות לנו לרפא את הגוף והנפש, לקחת אחריות על החיים שלנו ולהשתחרר מחרדות, דכאון, התמכרויות וקשיים נפשיים?

אהבה עצמית מעשית משנה את העולם הפנימי שלנו באופן יסודי. היא יוצרת חיבור, תקשורת ואפשרות לשחרור וביטוי של רגשות עצורים ומודחקים. היא מאפשרת לנו לשחרר את הטראומות והכאבים שאנחנו נושאים בתוכנו באופן רגיש ומדוייק מאוד והיא מלמדת אותנו איך להיות מקור האהבה, הבטחון וההשראה של עצמנו.

באופן הזה היא מאפשרת לנו גם לרפא וגם לפתח את עצמנו, לבטוח בעצמנו, לקחת אחריות על עצמנו ועל החיים שלנו ולצמוח בדרך הייחודית שלנו.

גם דפוסי התנהגות כמו התמכרויות שונות משתחררים כשאנחנו לומדים להעניק לעצמנו את היחס המקבל והאוהב שאנחנו צריכים מכיוון שבבסיס של כל התמכרות נמצא חסך, צורך עמוק וחזק באישור, בטחון ואהבה שלא מקבל מענה ומנסה בכל דרך להגיע לסיפוק.

סיפוק שיכול להגיע בסופו של דבר רק מתוך יחס מקבל ואוהב לעצמנו ואני כותב את זה גם מנסיון אישי של מי שהיה מכור למין במשך יותר מ-10 שנים ושום דבר לא עזר עד שלא התחלתי ללמוד לקבל ולאהוב את עצמי לעומק.

גם ריפוי גופני מתאפשר הודות לקבלה ואהבה עצמית.
גם מכיוון שהיחס שלנו לעצמנו ולגוף שלנו נהיה קשוב, רגיש ומדוייק יותר ומאפשר לנו לחיות חיים בריאים ומאוזנים יותר וגם מכיוון שתופעות פסיכוסומטיות רבות כמו פיברומיאלגיה, כאבים כרוניים, קשיים במערכת העיכול, קשיים בתפקוד המיני ועוד, נובעים ממטען רגשי כואב שלא מקבל מענה, מחוסר פנימי ועמוק בתחושת אישר, קבלה ובטחון – מצב שמכניס את הגוף שלנו למצב של סטרס ולחץ תמידי שיכול קבל ביטויים גופניים שונים.

המקרה האחרון שזכור לי בתחום הזה הוא מקרה של אשה שסבלה כל חייה מרגישות קשה במערכת העיכול ונאלצה לדבוק בתפריטים קפדניים ונוקשים שכל סטייה מהם הובילה לחולי וכאבים שנמשכו ימים שלמים. לאחר מפגש רגיש וקשוב שערכנו עם העולם הפנימי שלה ושחרור של כאב פנימי עצור, היא חוותה ריפוי של כל הסימפטומים שמהם סבלה ויכולה היום לאכול באופן חופשי.

אלי קרסניץ - קבלה עצמית
קבלה ואהבה עצמית יוצרת אינטגרציה – איחוי של החלקים השונים בנו ומביאה אותנו לחיים שלמים ובריאים יותר בכל המישורים

האם קבלה ואהבה עצמית יכולות לפגוע בנו או לעכב את ההתפתחות שלנו?

קבלה ואהבה עצמית הן בעצם הטבע שלנו. כשנולדנו, לא היה לנו שום רעיון של "אני לא מספיק טוב" או "אני לא בסדר" והיינו שלמים לגמרי עם עצמנו עד שחווינו את הילדות שלנו.
כל התחושות הקשות, חוסר הבטחון והדימוי העצמי הלא נעים שאנו מכירים היום, מקורם בהתניות הילדות שלנו.

להזכר באפשרות לקבל ולאהוב את עצמנו לא רק שלא פוגע ולא מעכב אותנו, אלא עושה בדיוק את ההפך – ככל שאנחנו מקבלים ואוהבים את עצמנו יותר, כך אנחנו צומחים ומתפתחים יותר.

הפחד שלנו מאמין שאם נפסיק לשפוט, לבקר ולהלקות את עצמנו לא נשתפר. אבל הגישה הזו מבוססת על מה שעשו לנו כילדים כשדרשו מאתנו, איימו עלינו, האשימו אותנו ולחצו עלינו.
הגישה הזו היא מכאיבה מאוד ועם הזמן מובילה לתקיעות, חוסר מוטיבציה ורצון עז לברוח ובצדק – אנחנו גדלים ומתפתחים באופן הכי בריא ומדוייק לא תחת איומים אלא לאור האהבה שמראה לנו שמותר לנו, שאנחנו יכולים, שאפשר לבטוח בעצמנו ובחיים ולבקש וליצור את מה שאנחנו רוצים באמת.

אפשר להסתכל על זה גם כך: בטבע שסביבנו הכל צומח ומתפתח מעצמו כשיש תנאים טובים. כל צמח יודע לצמוח כשיש לו קרקע, מים ושמש.
כך גם הטבע שבתוכנו (ואנחנו חלק מהטבע למרות שלפעמים אנחנו שוכחים את זה) – כל מה שמקבל אישור, הקשבה, בטחון ואהבה בתוכנו, הופך להיות פעיל, יצירתי, מדוייק ומתפתח.

ההתפתחות שלנו לא ניתנת לעצירה, אפשר רק לעכב אותה על ידי ביקורת עצמית, גינוי והלקאה עצמית ולראיה – רוב הדברים שאנחנו מבקרים ומלקים את עצמנו עליהם, נשארים תקועים במשך רוב חיינו כמעט בלי שינוי.

בגישה של קבלה ואהבה עצמית מעשית אנחנו לומדים איך להחליף בשיח הפנימי שלנו את ההתעלמות בהקשבה, את הביקורת בפרגון, את האיומים בכנות ואת הדיכוי בעידוד וכך אנחנו בעצם לומדים לתת לעצמנו את היחס שתמיד רצינו לקבל מאחרים, אנחנו לומדים להיות ההורה האוהב של עצמנו.

וכשזה היחס שאנחנו נותנים לעצמנו, העולם כולו נפתח באינספור אפשרויות כי העולם החיצוני הוא רק שיקוף של המציאות והיחסים הפנימיים בתוכנו.

אלי קרסניץ אהבה עצמית
קבלה ואהבה עצמית משחררות את העולם הפנימי שלנו מהכלא של ביקורת, דיכוי וחוסר אמון ופותחת פתח ליצירתיות והגשמה טבעית


האם קבלה ואהבה עצמית גורמות לכך שלא נרצה לקבל אהבה מאחרים?

אחד הפחדים הכי גדולים שלנו הוא שלא נקבל אהבה מאחרים, שלא נקבל אישור, תמיכה ואהבה מסביבה ומאנשים קרובים.
ככל שאנחנו לומדים לקבל ולאהוב את עצמנו יותר, כך אנחנו בעצם פתוחים יותר לקבל אהבה מאחרים.

הפחד שאומר שקבלה ואהבה עצמית ימנעו מאתנו לקבל אהבה מאחרים או שנהפוך לאנשים מבודדים ובודדים, לא מבין מהי קבלה ואהבה עצמית.
קבלה ואהבה עצמית לא מונעות מאתנו שום דבר, הן מלמדות אותנו איך להינות ולתת לעצמנו את מה שאנחנו רוצים באמת וזה כולל את היחס, הקרבה והאהבה שאנחנו רוצים לקבל מאחרים.

מה שכן, בזכות קבלה ואהבה עצמית הצורך שלנו באישור, תמיכה ואהבה מאחרים מרגיש הרבה פחות כמו נזקקות, פחד וחרדת נטישה ויותר כמו שיתוף, משחק, הנאה משותפת, כחברות בריאה ונתינה.

רק כשיש לנו אמון ובטחון בעצמנו אנחנו יכולים ליצור קשרים בריאים עם אחרים. אני למדתי את זה בדרך הקשה כששנים נאחזתי באנשים בחיי מתוך חוסר בטחון והרגשתי בודד ונטוש מאוד. רק עם הזמן כשלמדתי להקשיב ולבטוח בעצמי יותר, הרגשתי שאני יכול להינות מחברות ולא מהיאחזות, מאהבה ולא מחרדת נטישה.

קבלה ואהבה עצמית מלמדות אותנו איך לתת מענה לצרכים שלנו, איך להרגיש ראויים לאהבה, איך לבקש ולקבל מהחיים את מה שאנחנו רוצים באמת וזה כולל את היחס והאהבה שאנחנו רוצים לקבל מאחרים.

איך לומדים קבלה ואהבה עצמית מעשית

הסיפור האישי שלי הוא סיפור של הרבה שנות התנסות בחוויות שונות, לימודים, חקירה וגילוי עצמי. מסע שעבר דרך מצבים רגשיים קשים ומאתגרים מאוד והוביל אותי למפגש עם מורים, אנשים וחוויות עומק.

אני מאמין שכל אחד יכול ללמוד לרפא את עצמו ולצמוח בגישה של קבלה ואהבה עצמית אבל לרוב, אנחנו זקוקים לעזרה כדי "להתניע" את התהליך.

כיום אני מביא את התמצית המזוקקת של כל מה שלמדתי ושאני קורא לו היום "גישת להכיר בעצמי" ואפשר לפגוש אותי במסגרת מפגשים אישיים של טיפול, ליווי והדרכה (יש אפשרות גם למפגשים בשיחות וידאו בסקייפ מכל מקום בארץ ובעולם) ובסדנאות עומק קבוצתיות.

מידע ופרטים על סדנת העומק הקרובה אפשר לקרוא כאן.

אני מזמין אתכם גם להינות מהמדריך המעשי שלי לקבלה ואהבה עצמית שניתן להוריד בחינם כאן.

 

לחץ נפשי – מה גורם (עכשיו) ללחץ נפשי וחרדה

במשך שנים לא חשבתי שאני סובל מחרדה. לחץ נפשי אולי כן, אבל חרדה? חשבתי שזה לא קשור אלי.
היום כשאני מבין – לחץ נפשי וחרדה הם בעצם אותו הדבר ואני רוצה לשתף אותכם בתובנה אינטימית על מה שיוצר לחץ נפשי וחרדה בהווה וגם בדרך שמאפשרת לי לשחרר לחץ נפשי וחרדה בחיי.

לחץ נפשי וחרדה בהווה – מה גורם לזה?

במבט ראשון – זה שהורגלנו אליו, נראה שחרדה כו גם לחץ נפשי נגרמים בגלל נסיבות חיצוניות – נסיבות החיים, המצב החברתי, הכלכלי, הזוגי, המשפחתי והמדיני ומערכות היחסים עם אנשים שגורמות ללחץ נפשי וחרדה.

במבט שני וקצת יותר מעמיק – נקרא לו "הפסיכולוגי", נראה שהתגובות הרגשיות שלנו למצבים שונים, שנובעות ככל הנראה מטראומות הילדות שלנו והדרך שבה גדלנו, הן אלה שאחראיות ללחץ נפשי ולחרדה שלי.

רוב חיי חייתי בהתנדנדות בין שתי נקודות המבט האלה ומה שבטוח, בשני המקרים הרגשתי מתוסכל, בודד, לחוץ, עצבני ומיואש.
לחץ נפשי היה המצב הקבוע שלי. עד שגיליתי נקודת מבט נוספת ששינתה את הכל.

אבל יש גם נקודת מבט שלישית…

כשאני מקשיב לעצמי לעומק – לגוף ולרגשות שלי, מעבר להסברים וניתוחים שכליים, כשאני מביט עמוק פנימה אל העולם הרגשי-גופני התת מודע שלי, אני מגלה משהו מעניין ושונה על לחץ נפשי וחרדה.

כשאני מפסיק לנתח ולנסות להבין את המצב שלי על בסיס ארועי העבר, אני שם לב שאני חי בהווה.
ואז אני שואל את עצמי – מה גורם לי עכשיו, כלומר בהווה חרדה ולחץ נפשי?

וכשאני מתמקד בהווה, אני מגלה שמה שיוצר בי כיום לחץ נפשי וחרדה הם לא נסיבות חיצוניות, לא טראומות הילדות שלי ולא הרגשות שלי (דוגמת פחד, עצבות, אשמה, מבוכה, בדידות, חוסר בטחון או כעס), אלא ההתייחסות שלי כלפי עצמי בהווה ובעיקר השקרים שאני מספר לעצמי בראש לרוב באופן לא מודע ומתוך כוונה טובה.

שקרים, שהם הנסיון אוהב ובלתי פוסק שלי לברוח, להתנתק, להרחיק ולהסיר מעלי את ההרגשה הכל כך מוכרת, הכואבת והבלתי נסבלת של מועקה שאני נושא בחזה שלי מאז שני זוכר את עצמי.

אותה תחושת מועקה מייסרת ולוחצת בחזה שאחרי שנים של ההקשבה, תהליכי ריפוי והכרה עצמית, הבנתי שהיא התחושה שפשוט אי אפשר לאהוב אותי.
לא באמת.
לא את מי שאני כשלם, כולל כל התחושות, התחושות והצרכים שלי.
כולל כל הפחדים והרגשות שלי.
ומהתחושה הזו, כל חיי ברחתי באמצעות אינספור שקרים שסיפרתי לעצמי מתוך נסיון להקל על הכאב שלי ולהציל את עצמי מנטישה על ידי אחרים.
שקרים שהם הסברים, אמונות, פנטזיות.
שקרים שהם סיפורים, גינויים, ביקורת והאשמות.
ולמה אני אומר שקרים? כי הם פשוט לא האמת, לא הכנות הטבעית והפשוטה ביותר –
האמת שאני פוחד, שאני מרגיש לבד ושאני זקוק לאהבה.

והשקרים האלה שבאמצעותם ניסיתי להציל את עצמי, מתגלים לי כמקור לכל החרדה והלחץ הנפשי שלי בהווה.

התחושה המכאיבה של "אי אפשר לאהוב אותי"

התחושה הזו היא של ילד שלמד שאפשר אולי להעריך אותו ואת ההישגים והפעולות שלו, אפשר לתת לו ציון טוב ותגמול על התנהגות "טובה", אבל אי אפשר פשוט לאהוב, פשוט לקבל ולרצות אותו כפי שהוא ללא תנאים.
הוא תמיד על תנאי והוא תמיד נמדד באופן נוקשה ובלתי מתפשר.
אהבה אכזרית, אהבה שתמיד מכאיבה ומלחיצה ומשאירה אותו בחרדה ולחץ נפשי.
אהבה שצריך לאחוז בה בכח וכל הזמן להתאמץ להוכיח שהוא ראוי לה גם במחיר של כאב, לחץ, מתח, חרדה וויתור על מה שהוא אוהב באמת.

כילד, הרגשתי רוב הזמן לא שייך, חסר בטחון, לא ראוי להיות חלק מהכלל, לא להרגיש ביחד, לא ראוי לקבל את החום והאהבה שכל כך רציתי.

במשך שנות ההתבגרות שלי פיתחתי בראשי הרבה אמונות והסברים כדי לנסות להקל על עצמי את רוע הגזרה.
סיפרתי לעצמי למשל שאני חכם מידי, שאני רוחני מידי, שאנשים אחרים הם טפשים, בורים, לא מבינים.
כעסתי עליהם, בזתי להם, התנשאתי מעילהם ובו זמנית הייתי זקוק באופן נואש ואפילו משפיל (בעיניי באותו זמן) לאהבה שלהם.

וכשהסיפור על זה שכולם טפשים ואני חכם לא עבד לי, הרגשתי פשוט טיפש, דפוק, מקולקל, נחות ועלוב וכמובן בחרדה ולחץ נפשי וכל הזמן ניסיתי למצוא דרך לברוח מהתחושות האיומות האלה.

לברוח בכל דרך שיכלתי ושעבדה לי ולו לרגע – דרך התמכרות לסקס, דרך שקיעה במשך שעות במחשבות ופנטזיות שבהן אני מוערך ואהוב ונחשק, דרך צפייה בסדרות ובסרטים ואכילה רגשית, דרך התבודדות והסתגרות, דרך התפזרות חסרת תכלית, דרך שקיעה במחשבות על מוות, על רוחניות, על כמה החיים חסרי משמעות, דרך חיפוש "רוחני" שהיה בעצם נסיון להפסיק לכאוב ולהרגיש בודד כל כך, דרך רדיפה אחרי אדרנלין והתרגשות.

למעשה, כל הזמן הזה הייתי מכור. מכור רק לדבר אחד – לנסיון לא להרגיש את הכאב שבי.
לא להרגיש בשום אופן את הכאב הבודד, המוזר, המתסכל, המפחיד, הבלתי אפשרי, הלא הגיוני והבלתי נסבל הזה בחזה שלי של ילד שמרגיש שפשוט אי אפשר לאהוב אותו.

הילדות שלי מעולם לא נגמרה

עכשיו, אני רואה בהסתכלות פנימה שהילדות שלי מעולם לא נגמרה.
לפעמים אני מסתכל על אדם כמו על עץ. כמו שעץ מוסיף עוד ועוד טבעות כל שנה והטבעות הפנימיות מהשנים הראשונות שלו תמיד נשארות הכי מרכזיות ולא נעלמות, כך גם חוויות הילדות נשארות תמיד הכי קרובות לייבנו ומשפיעות על כל התנהלות שלנו בעולם הפנימי והחיצוני.

ההבדל שאני מדבר עליו, הוא התייחסות לאותן חוויות ילדיות במציאות בהווה ולא כמשהו שצריך לנתח בזמן עבר.

כי מכל בחינה מעשית, הילדות ממשיכה להתקיים בי כל הזמן בצורת הרגשה. אותו פצע רגשי עמוק שנפער בי בילדות המוקדמת, הפך להיות מציאות גופנית-רגשית כמעט קבועה שגואה בי בגלים בהווה ומהווה קרקע פוריה לחרדה ולחץ נפשי אבל רק בתנאי שאני משקר לעצמי ומנסה להתנתק מאותה ההרגשה שבשפטות מספרת לי שוב ושוב שאני זקוק לאהבה.

ומה שכואב באמת הוא הנסיון הכמעט אוטומטי להתנתק ולהתנער מאותו כאב ילדות, מאותן שכבות פנימיות.
כמו גל של לחץ וחרדה שעולה מכיוון החזה אל הראש ומוליד עוד רעיונות, מחשבות, תנועות נפשיות לעבר משהו שאי אפשר לאחוז בו, אבל כמו אדם שטובע שמנסה להאחוז בשארית כוחותיו בגלגל הצלה דמיוני, הוא מרגיש שהוא פשוט חייב לנסות, כי כל אפשרות אחרת מפחידה מידי.

הנסיון הכל כך מתסכל ומעייף לאחוז במשהו דמיוני כדי לא להרגיש את הכאב הרגשי של אדם שמרגיש שאי אפשר לאהוב אותו באמת, הוא מקור הסבל שאני חווה בצורת חרדה ולחץ נפשי.
הוא מייצר בי עצבות כרונית, תחושה של החמצה, בדידות ופספוס.

לחץ נפשי וחרדה – איך לרפא את המקור שלהן?

אז מה אפשר לעשות? איך לרפא את המקום הכל כך כואב הזה כשכל מה שאנחנו יודעים לעשות זה לברוח ממנו לעוד ועוד סיפורים דמיוניים, הסברים, תאוריות, האשמות, פנטזיות ומחשבות אחרות כדי חלילה לא להרגיש אותו?

היום כשהקשבתי לעצמי, הרגשתי רצון עמוק לרפא את הכאב הזה, להתאחד עם עצמי ברבדים העמוקים ביותר ולאחות את הקרע הזה ביני לבין עצמי.
חשבתי לעצמי – מה הדבר הכי אוהב שאני יכול לומר לעצמי במצב כזה?

לפני זמן מה, גיליתי שזה מאוד מרפא לדבר לעצמי (והרי כולנו מדברים לעצמנו כל הזמן במחשבות שלנו) באופן שיוצר תחושת אמון ובטחון מחודשת.
אמרתי לעצמי שאני מאמין לגמרי לתחושת הכאב שלי, שאני בוטח לבכאב הזה ובחוכמה העמוקה שבו, שהוא חיוני, אמיתי ומבטא צורך אמיתי שלי.

אבל הפעם כל מה שאמרתי פשוט לא עבד.
זה לא הרגיש אמיתי, לא הרגיש נעים.
זה לא שיפר את ההרגשה שלי והרגיש יותר כמו נסיון מניפולטיבי ליצור בטחון על ידי השתקת הפחדים שלי.

כנות, זו מילת המפתח לריפוי פנימי אמיתי.
שאלתי את עצמי – אז מהי הכנות הכי עמוק שלי עכשיו?
אחרי כמה רגעים של הקשבה לעצמי, זה היה ברור.
האמת הפשוטה היא שאני לא בוטח ולא מאמין ויותר מזה, אני פוחד, נרתע וסולד מהכאב שלי.

כל כך פוחד שאני מנסה כל טריק, מחשבה או פעולה שתסיח את דעתי מהכאב הזה.
אז הודיתי.
הודיתי בפני עצמי שאני פשוט מת לברוח, מת לסלק את הכאב הזה ולהפסיק להרגיש אותו.
הודיתי שאני מוכן להתפס בכל דבר חיצוני, בכל אדם, ארוע או סיפור כדי להסיח את דעתי מהכאב הבלתי אפשרי הזה.

הוידוי הפשוט הזה בפני עצמי, אפשר לי להרגע.
משהו בי נשם לרווחה ורכות חדשה התפשטה בי. יכלתי להרגיש שוב את התמימות, הפשטות והשלווה של ילד.
ילד שמרגיש כאב, ילד רגיש, ילד חי, ילד שמרגיש אהוב, ילד שיש בו שמחה והודיה עמוקה ובלתי מוסברת, ילד שליבו הולך ונפתח אל החיים.
אהבה עצמית חוזרת להזין, להרגיש ולהרפות אותי כל פעם מחדש.