למה אני סובל? איך להפסיק לסבול באופן טבעי ויסודי

למה אני סובל? איך להפסיק לסבול? – שאלות שהטרידו והעסיקו אותי בערך מגיל 14.
בעצם, מהרגע שהבנתי שלא מדובר בסתם "מצב רוח רע" או "דברים שלא מסתדרים לי בחיים" אלא במשהו שכל בני האדם חווים בצורה כזו או אחרת, השאלות – למה אני סובל? איך להפסיק לסבול? וממה אני בכלל סובל? לא הפסיקו להעסיק אותי.

בכל מה שקשור לסבל, אני רואה שתי גישות בסיסיות:
1. אנחנו סובלים מגורמים שאין לנו שליטה או בחירה לגביהם כמו: המצב המדיני, הכלכלי, החברתי, נסיבות החיים, אנשים אחרים, נתוני הגוף שלנו וכדומה.
בגישה הזו אנחנו נשארים חסרי אונים וכל מה שנשאר לנו הוא לנסות לקבל את "רוע הגזירה" או לנסות להלחם, להתאמץ ולהיאבק ולחוות הרבה תסכול ולחץ.

2. אנחנו סובלים ממשהו שיש לנו אפשרות להבין אותו, שיש לנו בחירה לגביו, משהו שהוא יסודי ועמוק ומעצב את כל תפיסת המציאות שלנו – המחשבות שלנו והיחס שלנו לעצמנו.
בגישה הזו יש אפשרות לשינוי אמיתי, להבנה, לשחרור, לריפוי ויצירת מציאות של בטחון, אהבה, שמחה ושלווה פנימית.

כמו שבטח ניחשתם, הגישה שלי היא הגישה השניה.
אחרי הרבה שנים של תהליכי צמיחה, למידה ועבודה עם מאות אנשים, אני רוצה לשתף אתכם בעקרון פשוט וטבעי שמאפשר לי להבין ולענות באופן מעשי על שאלות כמו למה אני סובל? איך להפסיק לסבול? ועוד.

העקרון הטבעי הזה קשור לשקר מכאיב שאימצנו כבר בילדותנו ולרוב, הוא הולך איתנו בלי שנשים לב. בעזרת תשומת לב והבנת הסיבות שבגללן אנחנו ממשיכים להאמין בשקר הזה, משהו עמוק ומהותי מתחיל להשתחרר בנו.

ומהו השקר הזה?
השקר שרובנו אימצנו כבר בילדות הוא המחשבה (או המחשבות הרבות) שבאיזשהי דרך אנחנו "לא בסדר", "לא מספיק טובים" או לא ראויים לדברים הכי טובים בחיים  – אהבה, שמחה, בטחון, אינטימיות, מימוש עצמי ושלווה".

למה אני סובל?

עם השנים ואחרי הרבה תהליכים שעברתי שכללו אלפי שעות מדיטציה שבהן פשוט הקשבתי למה שמתרחש בתוכי, לימודים של גישות טיפוליות שונות, סדנאות, טיפולים שעברתי, התבוננות פנימית מעמיקה, מפגשים עם מורים שונים, מפגשי עומק עם עצמי בשלל גישות ושיטות ובהמשך גם עבודה עם מאות אנשים כמטפל ומלווה אישי, הגעתי להבנה הפשוטה הזו:
המקור השורשי לסבל שלי הוא צורת החשיבה שלי – המחשבות שאני חושב באופן מודע ולא מודע.

למה דווקא מחשבות?
אפשר לומר שהמחשבות הן המזון העיקרי שלנו. כל יום אנחנו חושבים בממוצע  50-70 אלף(!) מחשבות וכל מחשבה היא מסר, היא משפט או מילה שמשפיעים באופן ישיר ועוצמתי על ההרגשה שלנו.

איך כל מחשבה משפיעה על ההרגשה שלנו?
הנה ניסוי פשוט וקצר שממחיש את זה:

שימו לב מה אתם מרגישים עכשיו בגוף. עד כמה הוא נינוח, רגוע, נושם, נעים.

עכשיו חישבו את המחשבה הבאה (פשוט תאמרו לעצמכם בלב או בקול):
"אין לי כוח יותר, נמאס לי, די כבר, שום דבר טוב לא קורה לי"

שימו לב לכל שינוי שחל בתחושת הגוף שלכם ובהרגשה הכללית שלכם. שימו לב איך מגיבה הבטן, איך מגיב החזה ואיך משתנה הנשימה שלכם. שימו לב אם משהו מתכווץ, נלחץ, נאטם, מתקשה או נהיה כבד ומעיק יותר.

עכשיו חישבו את המחשבה הבאה (פשוט תאמרו לעצמכם בלב או בקול):
"יש סיבה לכל מה שאני מרגיש, מותר לי לנשום, אני לומד איך לאהוב את עצמי".

וכמו קודם, שימו לב לכל שינוי שחל בתחושת הגוף שלכם ובהרגשה הכללית שלכם. שימו לב איך מגיבה הבטן, איך מגיב החזה ואיך משתנה הנשימה שלכם.

עכשיו שימו לב להבדל שהיה בהרגשה שלכם כתוצאה מהמחשבה הראשונה ומהמחשבה השניה וכדי להבין כמה השפעה יש למחשבות שלו על ההרגשה שלנו בכל יום, תכפילו את התחושה הזו פי בערך 50-70 אלף…

אז נכון, נראה על פני השטח שיש הרבה מאוד סיבות לסבל שלנו – החברה, ההורים, היחסים, המצב הכלכלי, המדיני, הבריאות, נתוני הגוף שלנו, נסיבות החיים ועוד.
אבל כל אלה, לא באמת יוצרים את הסבל בחיים שלנו.

נסיבות החיים כן מספקות לנו אתגרים, שיעורים, יוצרות אווירה ומצבים שונים בהם אנחנו יכולים לגלות את עצמנו, את הרגשות שלנו, את הרצונות שלנו ולפתח את היכולות שלנו. אבל סבל?
סבל הוא משהו שאנחנו יוצרים בתוכנו.

מהו סבל בעצם?

כפי שהגדירו את זה מורים רבים לאורך ההיסטוריה האנושית החל מבודהה לפני יותר מ-2500 שנים בהודו ועד ביירון קייטי בארה"ב של ימינו: סבל הוא המאבק (ביקורת, שיפוט, גינוי, התנגדות, הכחשה, הדחקה ונסיון לשנות בכח) שלנו במציאות – במה שאנחנו חווים ומרגישים ברגע זה ממש.
לדוגמה: כשהמציאות היא שאנחנו פוחדים ואנחנו לא מקבלים את הפחד, לא מבינים אותו ומנסים לגנות אותו, מנסים לדכא אותו, לסלק אותו בכח, אנחנו סובלים.
הפחד עצמו הוא לא סבל (עובדה שאנשים משלמים הרבה כסף כדי לפחד כמו למשל בקפיצת באנג'י, צניחה חופשית או אפילו בסרט אימה ונהנים מזה מאוד), הסבל הוא המאבק שלנו במציאות, המלחמה שלנו בעצמנו וברגשות שלנו. להלחם בעצמנו – זה הסבל האמיתי.

דוגמה נוספת: אם למשל מבנה הגוף שלי הוא מלא ואני מגנה את זה, נאבק בזה, חושב שזה לא בסדר ולא מספיק טוב או יפה, מנסה להסתיר את זה, אני סובל.
אם לעומת זאת אני מקבל את עצמי ואת הגוף שלי, לא מגנה ולא נאבק בו ומבין שיופי הוא דבר סובייקטיבי לגמרי, אני כבר לא סובל, אני שלם עם עצמי.
ואגב, זה לא סותר בכלל את האפשרות לרדת במשקל אם רוצים, זה רק אומר שלא חייבים לסבול מזה.

עוד דוגמה: אם למשל אני מרגיש חוסר בטחון וקשה לי ליזום שיחות וקשרים חברתיים, אני יכול לגנות את זה, לחשוב שזה "דפוק", לא טוב, לא בסדר ושאני לא אמור להיות כזה ואז כמובן לסבול.
אני יכול גם להתייחס לגמרי אחרת לעצמי, אני יכול להקשיב לעצמי, להבין מה גורם לי להרגיש כך, לראות שיש משהו שבאמת מפחיד אותי עמוק בפנים ולהתייחס בהבנה, אמפטיה ואהבה, כמו שמתייחסים לילד או ילדה אהובים, לאותו מקום רגיש בתוכי ולקבל אותו ואז אין סבל, יש תהליך של צמיחה פנימית נעימה ואוהבת.

הנטייה לתפוס את הסבל (כמו שקרה לי במשך רוב חיי) כתוצר של הרגשות שלנו – פחד, חרדה, חוסר בטחון, חוסר מוטיבציה, בלבול, כעס, תסכול וכדומה היא מכאיבה מאוד ויוצרת סבל רב.

הרגשות שלנו (וזה מה שלרוב אנחנו לא יודעים כי אף אחד לא לימד אותנו) הם תוצר של החשיבה שלנו.
כשאנחנו חושבים באופן פסימי, מדכא, ביקורתי, מפחיד, אנחנו מרגישים חרדה ומצוקה.
כשאנחנו חושבים בכנות, באהבה, בבהירות, אנחנו מרגישים בטחון, נחת ושמחה.

אבל לפעמים, כמו במקרה שלי, לוקח הרבה מאוד שנים לגלות ולהבין את הקשר בין החשיבה לרגשות שלנו באופן עמוק ויסודי ובמאמר הזה, אני רוצה לחלוק אתכם את מה שהבנתי.

הננקודה החשובה בעיניי היא זו: סבל הוא תמיד תוצר של היחס שלנו, של הגישה שלנו ובראש ובראשונה – צורת החשיבה שלנו. הדרך בה אנחנו מפרשים דברים, הדרך בה אנחנו חושבים ורואים את עצמנו, את החיים, את הרגשות שלנו ואת האפשרות לבקש ולקבל את מה שאנחנו באמת רוצים.

ואגב, אני לא מתכוון לשום צורה של "חשיבה חיובית" או שכנוע עצמי, אלא להבנה עמוקה וכנה של צורת החשיבה שלנו. הבנה שמאפשרת שינוי בלי מאמץ, בלי מאבק ובאופן טבעי לגמרי.

 

אילו מחשבות גורמות לנו לסבול?

כשהבנתי שמה שגורם לי לסבל נפשי (שמבטא בין היתר בדכאון, חרדות, תקיעות, קושי לבטוח, קושי לבטא את מה שאני רוצה, קושי לעשות את מה שאני רוצה, התמכרויות, בריחה, שקרים, תחושת בדידות ועוד) הן המחשבות שלי, הבנתי גם שיש סוג מסויים של מחשבות שגורמות לי סבל.

אילו מחשבות גורמות לי סבל בשלל צורות?
בפשטות אלה מחשבות של גינוי. מחשבות שמגנות אותי, שופטות ומבקרות, אומרות לי שאני לא בסדר, לא מספיק טוב, לא מספיק מוצלח, חכם, רגיש, אמיץ או כל דבר אחר שאני "צריך" או "אמור" להיות.

יש אינספור מחשבות כאלה ואצל כל אדם הן נשמעות קצת אחרת. אבל העקרון, הבסיס הוא מאוד דומה אצל כולנו – תחושת ה"אני לא בסדר" או "אני לא מספיק טוב\ה" מוכרת לכולנו בהמון צורות והתחושה הזו היא תמיד תוצר של מחשבות ביקורתיות ומדכאות שאנחנו חושבים על עצמנו.

כדי לגלות את צורות החשיבה שגורמות לנו לסבל, מעניין לשאול למשל – אילו מחשבות של גינוי וביקורת יש לי?
אילו מחשבות של גינוי וביקורת שאומרות שאני "יותר מידי משהו…" או "לא מספיק משהו…", חוזרות אצלי שוב ושוב ואיך הן גורמות לי להרגיש כשאני חושב\ת אותן? (אפשר לקחת את השאלה הזו כתרגיל להכירות עם צורות החשיבה שלנו).

כאן במאמר הזה, אני רוצה להתמקד בכמה צורות של גינוי וביקורת עצמית שהפכו להיות נפוצות מאוד בחשיבה שלנו לגבי עצמנו ואחרים ומהוות מקור של סבל עבור רובנו.

צורות חשיבה כמו "עצלן\ית", "כפוי\ת טובה", "מפונק\ת", "אגואיסט\ית", "לא בסדר", "לא מתמודד\ת", "חסר\ת סבלנות", "פחדן\ית", "רע\ה", "דחיין\ית" ו-"חסר\ת מוטיבציה".

כמובן שיש עוד הרבה ביטויים שגורים במחשבות שלנו שהם ביטויים של גינוי וביקורת וזה עוזר כשאנחנו בוחרים לשים לב למחשבות שלנו ולגינויים השונים שגורמים לנו להתכווצות, חרדה וסבל נפשי. לא פעם הביטויים האלה הן מילות גנאי קשות כמו "טיפש\ה", "מטומטם\ת" ועוד.

למה אנחנו חושבים מחשבות שיוצרות סבל?

יש הרבה מילים ומושגים כמו אלה שרשמתי קודם, שאני בעצמי גדלתי עליהם, שהפנמתי ואימצתי אותם כי זו הדרך שבה דיברו אלי כשהייתי ילד.

ככה נזפו בי, ככה ביקרו אותי, ככה איימו עלי כשלא עשיתי את מה שרצו, כשלא התנהגתי כמו שציפו ממני. זה מה שנאמר לי שוב ושוב בנימות של כעס, האשמה, דרישה ואיום.

אז לא מפתיע בכלל שכשגדלתי, התחלתי לחשוב ולדבר במושגים האלה בעצמי.

מה שחשוב להבין הוא זה: אימצנו את צורות החשיבה המדכאות, המפחידות ומכאיבות האלה כי זו הדרך שבה דיברו אתנו וסביבבנו וככה למדנו שצריך לדבר כדי להגן על עצמנו מלהיות "לא מספיק טובים" בעיניי ההורים שלנו.

בתור ילדים זה מאוד מפחיד ומסוכן להתפס כלא בסדר או לא מספיק טובים בעיניי ההורים.
כילדים אנחנו לגמרי תלויים בהם מכל בחינה אפשרית וכשהם לא מרוצים מאתנו זה ממש מפחיד, כמעט כמו שאלוהים בעצמו יהיה לא מרוצה מאתנו ונרגיש איום על עצם קיומנו.

גינוי, האשמה והלקאה עצמית – ככה למדנו שצריך לדבר כדי לנסות להיות "מספיק טובים" כדי לקבל אהבה, בטחון ואישור מההורים שלנו והסביבה בה גדלנו.

מפתיע ככל שזה יכול להישמע, בעצם עשינו ואנחנו ממשיכים לעשות את כל זה – לאיים על עצמנו, להלקות את עצמנו, לנזוף ולבקר את עצמנו רק מתוך אהבה, מתוך רצון אמיתי להרגיש בטחון ולהיות "מספיק טובים" גם במחיר של חרדה ודכאון, גם במחיר של סבל.

 
איך זה התבטא בחיים שלי?
למשל כשלא עשיתי משהו בזמן, חשבתי לעצמי שאני עצלן ודחיין וכך נזפתי בעצמי. כשמישהו לא הוקיר לי תודה או נתן לי את הייחס שציפיתי לו ביקרתי ושפטתי אותו ככפוי טובה וכך נזפתי בו.
 
כשלא מצאתי בי חמלה או רצון לתת לאחרים, קראתי לעצמי רע, אגואיסט.
כשרציתי והתעקשתי לקבל בדיוק את מה שרציתי ולא פחות מזה, חשבתי לעצמי שאני מפונק.
כשפחדתי לעשות משהו או לא הצלחתי לאזור אומץ לעשות את מה שרציתי חשבתי לעצמי שאני פחדן, עלוב וטיפש וממש הלקתי את עצמי.
וזה נמשך כך במשך המון שנים, רוב המחשבות שלי נשמעו כמו שיחות נזיפה, כשיחות איום, כאכזבה וכעס שלי על עצמי ועל כל מי שלא מילא את הציפיות שלי.
 
ותכלס זה היה נורא, הרגשתי כל כך הרבה אשמה, תסכול, זעם, עצבים, עלבון, בדידות ויאוש שלפעמים פשוט חשבתי שבא לי למות, שאין לי כח לחיות ככה יותר.
 

אבל כפי שאני רואה את זה היום, אין אמת בכל המושגים הביקורתיים, המגנים והמדכאים שבהם נהגתי לחשוב על עצמי ועל אחרים.

המושגים האלה וכל מה שדומה להם הם בעצם סוג של מניפולציה – מנגנון של שיעבוד, דיכוי ושליטה בכח על ידי הפחדה ואני רוצה לחלוק אתכם איך זה עובד.

ממי למדנו את כל הביטויים האלה?
את רובם ככולם, למדנו מההורים שלנו ומהדרך שבה הם דיברו אלינו, על עצמם ואחד עם השניה.
עם כל זה שההורים שלנו אהבו אותנו כמיטב יכולתם, גיליתי שיש ריפוי ותועלת משמעותית בהבנה של מה שקרה לנו כילדים, של היחס שקיבלנו והדרך שבה היחס הזה עיצב את צורת החשיבה שלנו בהווה.

מה למדנו מההורים בילדות?

הורים אומרים לילד או לילדה מילים כמו "עצלן\ית!", "כפוי\ת טובה!", "אגואיסט\ית!", "רע\ה!" וכדומה, כשהילד\ה לא מילאו את הרצון והציפיה של ההורים מסיבה כלשהי.
 
אם ההורים היו יכולים לדבר בכנות מלאה, כנות של 100%, מה הם היו אומרים במצב כזה?
אני מדמיין שהם היו אומרים משהו כמו "אני מרגיש עלבון ופחד כי היו לי ציפיות ממך אבל בחרת לעשות משהו אחר, וזה בסדר, את\ה לא אשם\ה אבל אני רוצה\מבקש שתעשה\י אחרת כדי שיהיה לי נעים יותר".
 
ואם מדובר בהורה קשוב ורגיש במיוחד, הוא יבין שילד לא עושה שום דבר מתוך כוונה רעה, שאין בכלל דבר כזה "כוונה רעה", יש רק חוסר הבנה, חוסר באהבה, חוסר בתקשורת כנה ועמוקה.
שאין שום דבר פגום בילד ושאין שום טעם ליצור בו תחושה של אשמה, של דיכוי, שהוא לא בסדר, אלא לעזור לו לראות ולהבין את מה שההורה כל כך רוצה להראות לו.
 
אבל מכיוון שברוב המקרים ההורים שלנו היו בעצמם ילדים שנשאו בתוכם המון פחד, חרדה, כאב, טראומות לא מעובדות ותחושות קשות מבלי שהיו ערים לזה לגמרי, זה רחוק מאוד מהיחס שקיבלנו במציאות.
 
כשהורה לא מצליח להשיג מהילד\ה התנהגות או יחס מסויימים הוא מרגיש באופן טבעי לגמרי תסכול, עלבון, אכזבה וכעס והוא מגיב לרוב כפי שהתייחסו אליו כשהיה בעצמו ילד. ולרוב מדובר במניפולציה עתיקה ומוכרת מאוד שהפכה להיות כל כך שגורה בחיים שלנו שאנחנו לא שמים לב כמה היא עוצמתית וחזקה, כמה היא שקרית ומשמעותית.
לי לקח הרבה שנים לראות את זה.
 
כשהורה אומר או צועק על ילד\ה שהם לא בסדר, עצלנים, אגואיסטים, כפויי טובה או כל מילת גנאי אחרת, הם זורעים בילד\ה פחד עצום.
כשהורה אומר דברים כאלה לילד הוא מנחיל בילד את התחושה שהוא לא ראוי לאהבה ולא רק של ההורה, אלא של אף אחד בעולם.
כאילו שכל העולם עכשיו מגנה את הילד, כאילו שאלוהים בעצמו סולד מהילד ה"רע" הזה וזה מפחיד ונורא גם אם הילד לא יודע איך לבטא את זה.
כשהורה כועס ונוזף בילד במילות גנאי, עבור הילד זה נשמע כאילו ההורה הכועס והנוזף הוא הדובר של האנושות כולה, כאילו שבאופן מוחלט הילד הוא לא בסדר ולא יהיה בסדר בעיניי אף אחד.

הרי עבור ילד\ה, ההורה הוא נציג החברה, נציג העולם שמלמד את הילד על החיים, על מי שהוא, על מה שהוא שווה והיחס שמגיע לו.
 
הרי ההורה לא אומר לילד משהו כמו – "בעיניי ולדעתי האישית בלבד, אתה עצלן אבל כל אדם אחר יכול לחשוב שדווקא אתה ממש בסדר…".
זה לא מה שקורה, זה לא מה שקרה וזה לא מה שלמדנו. 
 
וכשהורה נוזף בילד במילות גנאי, הילד מתחיל לחשוב ולהאמין גם אם באופן לא מודע, שהוא באמת לא בסדר בעיניי העולם כולו וזה מפחיד, זה כואב, זה נורא ועם התשתית המחשבתית הזו הוא גדל וחי ויש לזה השלכות בצורת סבל נפשי.

איך אני יודע את זה?
אני יודע את זה לא רק משיחות עם המון אנשים שפותחים בפניי את ליבם במפגשי טיפול והדרכה אישיים, אלא מהחיים האישיים שלי כילד וכאדם שספג אינספור נזיפות ומילות גנאי כילד ולמד שהוא כזה – פשוט כזה עצלן, אגואיסט ומפונק ורע ושזה מה שכולם יראו בו לעולם ועד ותאמינו לי…זה עול כבד על הכתפיים, זה הרבה כאב וצער, אשמה וחוסר בטחון שקשה לתאר.

איך להפסיק לסבול
להפסיק לסבול – למחשבות שלנו יש השפעה עצומה על ההרגשה שלנו

איך להפסיק לסבול?

הדרך שעוזרת לי להפסיק לסבול, היא דרך של הקשבה, כנות והכרה בחשיבה שלי ובמה שגורם לי לחשוב מחשבות לא נעימות על עצמי.

מתוך ההבנה שלי היום אני רוצה לחלוק איתכם שאין שום אמת בכל מילות וביטויי הגנאי שאנחנו מרעיפים על עצמנו.

כל מילות וביטויי הגנאי האלה הן ביטויים של תסכול, פחד וכאב לא מודע ולא מעובד שההורים האהובים שלנו הורישו לנו בלי שום כוונה או שליטה ואין בהן שום אמת לגבי מי ומה שאנחנו.
 
הביטויים האלה הם למעשה שקר מוחלט, המצאה. הם מניפולציה עוצמתית שהופעלה עלינו כשהיינו רכים, סופגים וחסרי הבנה והגנה והאמנו להן כפי שרק ילדים יודעים להאמין. אלה רק גלים של כאב, בדידות וחוסר אונים שחשו הורינו האהובים בבדידותם וחוסר הבנתם את הרגשות שלנו ושלהם.
 
בעיניי אף אחד לא עצלן, אף אחד לא רע ולא אנוכי ולא מפונק.
מה שעוזר לי לענות על השאלה איך להפסיק לסבול? הוא כנות עמוקה ביני לבין עצמי, כנות שמאפשרת לי לתרגם כל מחשבה מגנה, מדכאת ומפחידה שיש לי, למושגים כנים של אהבה, של אכפתיות ואמפטיה שאין בהם שום מאמץ או נסיון לשכנע את עצמי בדבר.

ממש להחליף את החשיבה האימפולסיבית והאוטומטית שלי שהיא לרוב מדכאת, ביקורתית ומאשימה, בחשיבה שהיא כנה ולגמרי הגיונית.
ונכון, זה תהליך של לימוד שלוקח זמן ולפעמים כדאי מאוד להיעזר במישהו שיכול לכוון, להדריך ולעזור לעשות את השינוי בפשטות וביעילות ועם כמה שפחות בלבול ומאמץ, אבל כדי לפחות להתחיל לראות את זה, הנה מילון חלקי של פרשנויות כנות ואוהבות למילות וביטויי גנאי נפוצים בחשיבה שלנו.
הבנה של התרגום הזה, בחינה והכרה שלו והטמעה שלו בצורת החשיבה שלנו (ממש להתחיל לחשוב שמושגים כאלה אחרי שבדקנו וגילינו שזו אכן האמת שלנו), מאפשרת להבין את עצמנו ואחרים ולא להמשיך במעגל האלימות והאילמות המכאיב שנוצר בילדות שלנו.
*הטקסט נכתב בזכר אבל הוא מתייחס לנשים וגברים כאחד
 
עצלן\דחיין = מישהו שנרדש בילדות לעשות את מה שהוא לא באמת אוהב לעשות. אדם שחי מאז ילדותו בתחושה הקשה של "צריך" ולא של "רוצה", מתקשה לבטוח ברצון שלו ומרגיש שהוא לא ראוי לחיים של הנאה ושמחה.
ומה זה אומר?
זה אומר שאין שום טעם לבקר או לשפוט אותו אלא רק לעזור לו להתחבר לרצון האמיתי שלו, לבטוח בעצמו וברגשות שלו ולהבין למה הוא חי בתחושה של חוסר אהבה והבנה.
 
כפוי טובה = אדם שלא מרגיש אהוב ומוערך מסיבה כלשהי. כשאדם מרגיש אהוב ומוערך, הוא מרגיש הודיה, הוא מודה באופן טבעי, הוא מעריך ומודה על האהבה שניתנה לו.
ומה זה אומר?
רק אדם שבאמת לא מרגיש אהוב ומוערך מסיבה כלשהי יכול להתפס כ"כפוי טובה" וכל מה שזה אומר זה שהוא מבקש להרגיש אהוב ומוערך ולא יודע איך.
 
מפונק = אדם שמרגיש חוסר וריקנות פנימית, לא מרגיש מספיק הנאה ואהבה בחיים, לא מרגיש בטוח ומוגן ומחפש פיצוי רגשי על חוסר באהבה.
ומה זה אומר?
שאדם כזה שזקוק להקשבה, לכנות, להבנה ואמפטיה כלפי תחושת חוסר הערך שלו וחוסר האהבה שלו, הוא זקוק להדרכה ותקשורת שתעזור לו להבין את עצמו ואת הדרך ליצור יחסי קרבה ואהבה עם אחרים.
 
אגואיסט\אנוכי = אדם שחי בתחושה של חוסר. חוסר ערך, חוסר בטחון, חוסר באהבה.
ומה זה אומר?
שעמוק בפנים אדם כזה זקוק להרבה מאוד יחס ותשומת לב ואמון שככל הנראה נפגע מאוד בילדות בעקבות יחס מתעלם, מאשים וביקורתי מצד הוריו. 
 
לא בסדר\רע = אדם נורמלי לגמרי כמוני וכמוך שמסיבה כלשהו התנהגותו לא מצאה חן, אכזבה או הכעיסה את הוריו וכיום הוא חש בתחושת אשמה תמידית על עצם היותו הוא עצמו.
ומה זה אומר?
כמובן שאדם כזה זקוק להמון הקשבה ואהבה ולא שום דבר אחר כדי לחזור לבטוח בעצמו מחדש.
 
לא מתמודד\חסר מוטיבציה = אדם שנדרש שוב ושוב להתעלם מרגשותיו ולהדחיק את רגשותיו ולהיות "חזק", "אמיץ", "חיובי", "מוצלח" לפי סטנדרטים של הוריו ולא לפי רצוניתיו הטבעיים. אדם נאלץ לרצות את הוריו מתוך פחד.
ומה זה אומר?
באופן טבעי אדם כזה מרגיש התנגדות, דחף עז לברוח וחוסר מוטיבציה כי עמוק בפנים הוא חסר מאוד את האהבה והבטחון הבסיסי שהוא כל כך צריך כדי להבין שמותר לו להינות, לקבל ולאהוב את עצמו. הדרך היחידה לשנות את המצב היא ללמוד איך לתת לאותו אדם (לנו עצמנו) את ההבנה, ההקשבה, הכנות והאהבה שמאפשרים להרגיש בטחון אמיתי ומתוך כך תיוולד גם המוטיביציה האמיתית שלנו לפעול ולממש את עצמנו בחיים.
 
ואם יש לכם עוד מילות גנאי שכאלה שאתם רוצים לתת להן את הפרשנות הכנה והאוהבת שלכם, אשמח לשמוע אתכם, אתם מוזמנים לכתוב תגובות בתחתית העמוד.
הרעיון הכללי הוא פשוט: לזהות כל צורה של חשיבה ביקורתית ומגנה שיש לנו, לשים לב איך היא יוצרת בנו רגשות של חרדה, דיכוי, בלבול ואי נוחות.
להבין את הקשר הזה היטב ואז להבין למה אנחנו מדברים כך לעצמנו?
איפה למדנו את זה ולמה?
ומה היא האמת במה שאנחנו אומרים?
ואז לתרגם את מה שאמרנו לעצמנו לשפה של כנות, אמפטיה ואהבה כפי שעשיתי בדוגמאות שכתבתי.
והכי חשוב בעיניי זה להזכר ולראות שכל אותן התנהגויות שהובילו אותנו כילדים לקבל יחס מגנה, תוקפני, מאיים ומאשים מצד ההורים שלנו, היו ביטוי לגמרי טבעי ואנושי של הצורך שלנו בבטחון, באישור ובלמידה שהיא לא כוחנית אלה רגישה, קשובה לצרכים היחודיים שלנו ואוהבת ללא תנאי.
 

ואגב, אם במקרה אתם תוהים אם לחשיבה שלנו יש השפעה גם על המצב הבריאותי שלנו, אז בהחלט כן.

צורות חשיבה מדכאות וביקורתיות יוצרות אינספור תופעות גופניות לא נעימות ומחלות פסיכוסומטיות החל מכאבי ראש, דלקות במערכת העיכול, קשיים בתפקוד מיני, כאבי גב, מחלות עור ועוד וכשאנחנו מרפאים את צורות החשיבה שגורמות לנו סבל, אנחנו מרפאים גם את הגוף שלנו וזה ניכר בהרבה מקרים, כמו למשל במקרה שלה אשה שכתבה לי את הפידבק הזה אחרי מפגש שערכתי איתה:

למה אני סובל? איך להפסיק לסבול?

ואם תרצו להיעזר בי או לשמוע עוד על הגישה שלי לרפוי אישי, צמיחה אישית, התפתחות והעצמה מתוך הבנה, קבלה ואהבה עצמית טבעית, אני מזמין אתכם לקרוא את המאמר הזה.

ואם אתם מתעניינים בנושא של רוגע, שלווה, הנאה ויצירת שפע בחיים באופן טבעי וללא מאמץ, אני ממליץ לצפות בסרטון הזה:

השפעת הילדות על הבגרות ועל החיים שלך כיום

השפעת הילדות על הבגרות ועל החיים שלנו כיום היא עמוקה ומשמעותית מאוד.
חוויות הילדות מעצבות במידה רבה מאוד את חווית החיים הבוגרים שלנו, את הדרך שבה אנחנו מפרשים מצבים וארועים שונים, את הדרך שבה אנחנו מגיבים, חושבים ומתנהגים, את הדרך שבה אנחנו מתייחסים לעצמנו, לצרכים ולרצונות שלנו וגם לקרובים אלינו.
אבל לרוב לא לגמרי ברור – למה זה כך? הרי אנחנו כבר מזמן לא ילדים (או לפחות כך זה נראה).
והאם השפעת הילדות על הבגרות והחיים שלנו יכולה להשתנות או לעבור שינוי משמעותי?
ומה אפשר לעשות כדי לרפא את הפצעים, הכאבים, חוסר הבטחון והטראומות שאנחנו נושאים בתוכנו מאז שאנחנו ילדים?
אלה השאלות שעליהן אני רוצה לענות במאמר הזה כדי להבין את השפעת הילדות עלינו ואת הדרך לרפא ולשחרר את עצמנו ולהעניק אהבה עמוקה וכנה לכל מקום כואב, עצוב, מדוכא וחסר בטחון בתוכנו.

למה הילדות משפיעה על הבגרות ועל החיים שלנו כיום?

לאורך השנים בהן אני מלמד, מלווה ומנחה אנשים בתהליכי ריפוי, צמיחה והתפתחות אישית, הרבה אנשים שאלו אותי שאלה דומה: למה הפצעים, הטראומות וחוויות הילדות משפיעות על החיים באופן כל כך חזק ומשמעותי גם במהלך הבגרות בגיליאי 30, 40, 50, 60, 70 וגם 80 (המטופלת הכי מבוגרת שלי הייתה בת 83 וגם היא שאלה את השאלה הזו…)?.

ולא פעם עולה השאלה – איך קורה שאחרי שנים רבות, לפעמים אחרי 20, 30 או 40 שנים, שבהן הרגשנו "די בסדר", פתאום מתעוררות אותן חוויות והתניות ישנות מהילדות ועולות אל פני השטח בצורת חרדות, מחשבות טורדניות, דכאון או מצוקה רגשית אחרת?
 
גם אני בעצמי ניסיתי להבין לא פעם למה אני מרגיש השפעה חזקה, מפחידה ומכאיבה כל כך של הילדות שלי על החיים הבוגרים שלי. למען האמת תהיתי על זה במשך הרבה שנים ונחרדתי אל מול המחשבה שזה לא יגמר לעולם.
כל כך פחדתי מהשפעת הילדות עלי שאפילו כעסתי על עצמי וביקרתי את עצמי על זה שאני כל כך "ילדותי", "לא שולט בעצמי וברגשות שלי" ו"לא בוגר ואחראי מספיק".
 

כיום אני מסתכל אחרת על עצמי ועל החיים וברור לי שיש חוכמה, ריפוי ואהבה בכל מה שאני חווה ומרגיש וששום דבר בי הוא לא "תקלה", "טעות" או "סתם" אלא שיש סיבה עמוקה וחכמה לכל מה שקורה בתוכי.

מתוך ההבנה הזו אני רוצה לשתף אתכם בהסבר שיכול להביא בהירות, הבנה ואפשרות לקבלה ואהבה עצמית אל הנושא המשמעותי והרגיש של השפעת הילדות על הבגרות ועל החיים שלנו בהווה.
 

דמיינו בניין קומות

דמיינו בניין, בניין שאנחנו בונים במשך כל החיים.

עם הזמן אנחנו מתפתחים, מוסיפים עוד ועוד קומות, מאתגרים את עצמנו וכל הזמן לומדים משהו חדש.

אנחנו תמיד שואפים להתפתח, להתרחב ולגדול בכל תחומי החיים – בתחום הזוגיות, בתחום המשפחתי, בתחום ההגשמה העצמית, ביכולת שלנו לקבל ולתת את מה שאנחנו באמת רוצים.
כל התפתחות כזו בחיים שלנו, שקולה להוספה של קומה והרחבת הבניין הקיים.
ומה הכי חשוב כשבונים בניין?

 
החלק הכי חשוב בבניין שלנו הוא היסודות שלו.
כשהיסודות חזקים, יציבים ועמוקים, הבניין שלנו יוכל לעמוד יציב גם כשנבנה עוד ועוד קומות ויוכל לעמוד בכל האתגרים, הרוחות, התזוזות ואתגרי הגדילה וההתפתחות שלנו.
 
כשהיסודות של הבנין שלנו חלשים, מעורערים, לא יציבים, לא חזקים,  הבניין שננסה לבנות ירעד, יהיה פגיע מאוד, יהיה קל לזעזע אותו, הוא יהיה במצב של חוסר יציבות והכשהבניין שאנחנו חיים בו לא יציב, זז, נוטה ליפול, מזדעזע חזק, אנחנו מרגישים חרדה, אי שקט וחוסר בטחון וזה משפיע על החיים שלנו באופן מוחשי מאוד.
 
יכול להיות גם שנתחיל להרגיש את הזעזועים בבניין שלנו רק אחרי שכבר בנינו כמה קומות והכל היה לכאורה בסדר במשך שנים אבל כשניגש לבנות עוד קומה, כשנגיע אל ההתפתחות הבאה או האתגר הבא שלנו בחיים, העומס יתחיל לערער את היסודות של הבניין שלנו שיתחיל לרעוד, לנטות הצידה ולעורר בנו תחושות של חרדה, אי שקט וסכנה.
 
הבניין הזה הוא אנחנו עצמנו, הוא מבנה האישיות שלנו, הוא העולם הפנימי שלנו שכולל את הרגשות ואת המחשבות שלנו והיסודות של הבניין הזה הם הילדות שלנו.
את היסודות של הבניין הזה לא בנינו באופן מודע. היסודות האלה הם תוצרים של היחס שקיבלנו כילדים בשילוב עם הרגישויות והתכונות הייחודיות שלנו.

היחס שקיבלנו כילדים מורכב מכמה גורמים בסיסיים – הקשבה, הבנה, אמפטיה, חום, תמיכה, אישור ומענה לצרכים השונים שלנו. אם רוצים, אפשר לקרוא לכל הגורמים האלה יחד – אהבה.

ככל שקיבלנו יותר אהבה בילדות – יותר הקשבה, הבנה, אמפטיה, חום, תמיכה, אישור ומענה לצרכים שלנו, כך היסודות של בניין האישיות שלנו יהיו חזקים ויציבים יותר.

ככל שקיבלנו פחות אהבה בילדות – יותר התעלמות, נטישה, נזיפות, גינויים, ביקורת, חוסר הקשבה, חוסר סבלנות, כעס ובמקרים לא מעטים – אלימות רגשית, נפשית או פיזית שלא לדבר על התעללות, היסודות הנפשיים שלנו יהיו מעורערים יותר, פגיעים יותר ופחות יציבים כי תחושת חוסר הבטחון, חוסר האהבה, הנטישה והסכנה שחשנו בילדות תהיה מושרשת מאוד בבסיס הבניין הנפשי שלנו.

השפעת הילדות על הבגרות והחיים שלנו בהווה

היסודות שנוצרו בילדות שלנו שזורים כיום עמוק במבנה הפנימי של המח שלנו, בדרך שבה אנחנו מחזיקים את הגוף שלנו, באופן שבו אנחנו נושמים ולא מרשים לעצמנו לנשום עמוק ובאופן מלא, בצורת החשיבה הבסיסית שלנו על עצמנו – מה אני שווה? מה מגיע לי? מה מותר לי? האם מותר לי להינות ולשמוח? האם מותר לי לבטוח? האם אני ראוי\ה לאהבה, כנות ויחס אוהב?
ובתפיסה שלנו את עצמנו את החיים, את מערכות היחסים שלנו ובעצם את כל מה שאנחנו חווים.

היסודות האלה הם מרכיב עיקרי ב"משקפיים" שדרכם אנחנו רואים את המציאות והיסודות האלה הם הסיבה העיקרית שבגללה אנחנו מגיבים לא פעם בכעס, עלבון, הסתגרות, ביקורתיות, בריחה, חרדה או מבוכה במצבים שונים למרות שעמוק בפנים אנחנו מרגישים שהיינו רוצים להגיב אחרת, שיש משהו ש"מפעיל" אותנו כמעט בניגוד לרצוננו האמיתי.

ככל שיסודות הבניין שלנו רוויים בכאב, חוסר בטחון, חוסר אמון, תחושת נטישה, סכנה וחוסר הבנה, כך מבנה האישיות שלנו – עולם המחשבות והרגשות שלנו יהיה פחות יציב, פחות בטוח, פחות בוטח, פחות שמח ופחות נינוח וכל זה לא תלוי בגיל, זה יהיה שם תמיד, ישפיע תמיד כי אנחנו תמיד נשענים על היסודות הנפשיים שלנו בכל מחשבה והרגשה.

השפעת הילדות על הבגרות ועל החיים שלנו בהווה לא גלויה לנו באופן מלא ללא תהליך של העמקה והכירות מעמיקה עם עצמנו.
לרוב, אנחנו לא ערים או לא מודעים באופן מלא ליסודות הנפשיים שלנו ולכן אפשר לכנות אותם גם "תת המודע".

עם זאת, לפי הגישה שלי אין באמת "תת מודע" מסתורי ובלתי נגיש, אלא יש בנו פשוט חלקים שלמים שאנחנו לא מודעים או ערים אליהם וזו לא גזירת גורל, יש לנו אפשרות להרחיב ולהעמיק את המודעות וההכרה שלנו כדי להבין ולרפא את שורשי הילדות שלנו.

או כפי שניסח בזמנו קארל יונג (מגדולי הפסיכותרפיסטים של זמננו) – "עד שלא תהפוך את תת המודע למודע, אתה תמשיך לסבול ותקרא לזה גורל…"

אלי קרסניץ - השפעת הילדות על החיים
השפעת הילדות על הבגרות והחיים בהווה – אנחנו בונים את החיים שלנו על בסיס יסודות הילדות שלנו

הסימנים לכך שהיסודות שלנו נמצאים במצוקה ועומס

כשאנחנו מתחילים לחוות תחושות של חרדה שחוזרות שוב ושוב, כשאנחנו חווים מחשבות טורדניות או כאלו שנדמה לנו שמופיעות בניגוד לרצוננו, כשבגוף מרגישים כיווץ, נוקשות, לחץ ומתח באופן עקבי, כשמצב הרוח לא יציב ויש נטייה לדכאונות, עצבנות או דחף חזק לברוח ולהתנחם בהתמכרות כלשי, כל אלה הם איתותים חכמים של המערכת שלנו, של היסודות הנפשיים שלנו שמאותתים שהם חווים עומס ונמצאים במצוקה ולכן זקוקים ליחס מסויים מאתנו.
 
זוהי בעצם קריאה לתשומת לב ממעמקי הנפש והגוף שאומרת "אני לא עומד בעומס, אני צריך חיזוק, היסודות לא עומדים בלחץ ויש מצוקה אמיתית".
זוהי מערכת התרעה חכמה מאוד, מדוייקת מאוד ואוהבת מאוד שמנסה למנוע מאתנו לקרוס, להגיע למצב של חוסר תפקוד, של חוסר חיות.
 
אבל האם המצב הזה הוא גזירת גורל?
לדעתי, מנסיוני האישי ומנסיון של עבודה עם מאות אנשים, התשובה היא לא.
יש בהחלט דרך, יש אפשרות לרפא באופן לגמרי חכם, אוהב ומדוייק את מה שלא קיבלנו בילדות ושממשיך להשפיע עלינו גם היום.

יש לנו את האפשרות להעמיק ולהתחבר אל היסודות שלנו באמצעות החשיבה שלנו, באמצעות הקשבה לגוף ולכל התחושות שלו, באמצעות מפגש עם הרגשות שלנו.

יש לנו אפשרות לחזק ולרפא את היסודות שלנו, לתת למקומות העמוקים והפגועים שבנו את האהבה, האישור, הבטחון והחיבוק שלא קיבלנו כילדים ובדרך ללמוד איך להתייחס לעצמנו בהבנה, בכנות, באמפטיה, בתבונה ובאהבה.

וזה אף פעם לא מאוחר מידי, זה לא תלוי בגיל שלנו. יש לנו אפשרות לשוב ולחזק את היסודות שלנו גם אם בנינו כבר כמה וכמה קומות ולא ברור איך אם בכלל נוכל לעשות שינוי מהותי בגישה שלנו לעצמנו ולחיים, אם אשה בת 83 יכלה לעשות את זה, אני חושב שכל אחד יכול, אם הוא באמת רוצה.

את המכתב הפשוט והקצר הזה היא כתבה לי אחרי סדרת מפגשים אישיים וכשזה בא ממנה, זה מרגש אותי מאוד.

אלי קרסניץ המלצות
מכתב תודה של דורית (83) – אשה, אמא, סבתא, סבתא רבא

 

האם ריפוי השפעת הילדות עלינו חייב להיות קשה?

אני רוצה לומר פה משהו שיכול להשמע מוזר או אפילו מקומם, אבל זו החוויה והנסיון שלי ואני אסביר למה אני אומר את זה.
מה שאני רוצה לומר הוא שתהליך הריפוי של יסודות הילדות שלנו לא חייב להיות קשה, הוא יכול להיות קל, נעים ואפילו מענג.
אבל כדי שזה יהיה קל, נעים ומענג, זה תלוי בגישה.
באיזו גישה אנחנו ניגשים כלפי עצמנו, כלפי העולם הפנימי שלנו, כלפי כל אותם מקומות רגישים, עצובים, נטושים ופוחדים בתוכנו?

כשהגישה היא אוהבת, כנה, מבינה ולא מנסה לעשות שינויים בכח ובכפייה, לא מנסה לכפות שיטה או טכניקה, לא מנסה להתעלם, להתגבר, להדחיק או לשנות באופן טכני את המציאות הפנימית, אלא מעוררת אינטלגנציה אמיתית וחייה שמלמדת אותנו להיות ההורה, מקור האהבה, ההקשבה והבטחון של עצמנו, כל הדרך הופכת לדרך של שחרור, של למידה מעניינת, של התפתחות מעצימה.

וכן, יש בדרך הרבה מפגשים עם הכאב הפנימי העמוק, לא מעט דמעות שרוצות לשטוף, לא מעט מילים שלא נאמרו ושרוצות להיאמר, לא מעט דברים שהגוף רוצה להביע בכל צורה שיבחר, לא מעט נשימה חדשה ועמוקה יותר שלא קיבלה מקום לפני כן.
אבל כל זה, לא מרגיש כמו קושי או סבל, כל זה מרגיש כריפוי, כשחרור, כהזכרות במי שתמיד היינו, כחזרה אל הבית, אל הלב והאהבה שתמיד הרגשנו שמגיעה לנו.

ומה שעוד מעניין לגבי תהליך הריפוי של השפעת הילדות על הבגרות והחיים שלנו, הוא שככל שאנחנו עושים את זה יותר, ככל שאנחנו לומדים לחשוב ולהתייחס לעצמנו בכנות, באהבה ובהבנה אמיתית, זה נעשה קל יותר, נעים יותר, כיף יותר והתהליך הזה של ריפוי עצמי מגלה לנו אוצרות של אהבה, של תובנה וחמלה שאנחנו יכולים לחלוק גם עם אחרים ולעזור להם לרפא את היסודות שלהם.

באופן טבעי, תהליך הריפוי של היסודות הרגשיים והנפשיים שלנו, הופך להיות תהליך של נתינה כלפי האחר, תהליך של ביטוי ומימוש עצמי בחיים.

וזה בעצם מה שאני מגלה, לומד ומלמד בחיים – איך לרפא ולאהוב את עצמי בעצמי, איך להפגיש את ההגיון, החשיבה וההכרה שלי עם הרבדים העומקים ביותר של הרגש, הגוף ותת המודע שלי במפגש שהוא לגמרי אוהב, מפגש של כנות אוהבת.

כנות שאין בה מאמץ או מאבק עם עצמי ועם הרגשות שלנו. כנות שעוזרת לי ללמוד להיות ההורה האוהב של עצמי ולחזק את היסודות שלי עוד ועוד כדי לפרוח, להינות ולתת לעצמי ולעולם את מה שיש לי לתת באמת.

הפרעות אכילה – הגורם הרגשי וטיפול טבעי (אנורקסיה, בולמיה ואכילה רגשית)

הפרעות אכילה – אחד הנושאים הכאובים, המפחידים והפחות מובנים בחברה שלנו. מנסיוני, מאחורי כל הפרעת אכילה יש גורם רגשי עמוק, יש כאב רגשי שלרוב מתחיל בילדות ונשאר מודחק ולא גלוי על פני השטח.
היכרות עם הגורם הרגשי באווירה מקבלת ותומכת ולמידה של התייחסות מרפאה כלפי מקור הכאב הרגשי, יכולה לשחרר את הגורם העמוק והשורשי ביותר להפרעות אכילה ולפתוח פתח לחיים חדשים – חיים של, קבלה, אהבה צמיחה והתפתחות אישית.

את זה לא תשמעו כנראה מרוב הרופאים והפסיכיאטרים וגם אם כן, ההתייחסות לנושא היא לרוב כאל מחלה, כאל תקלה שיש לתקן, למגר או לשנות ע"י כדורים ותהליכים שדורשים מאמץ.
אני רוצה לשתף אתכם בהסתכלות אחרת, הסתכלות שלוקחת בחשבון את העולם הרגשי שלנו, את העוצמה האדירה שלו ואת הצורך הבלתי מתפשר והחכם שלנו באישור, בטחון ואהבה.

הפרעות אכילה והגורם הרגשי שעומד מאחוריהן

במשך השנים שבהן אני מלווה אנשים בתהליכי ריפוי רגשי וצמיחה אישית, אני שומע הרבה על התייחסות להפרעות אכילה כמו אנורקסיה, בולמיה והתמכרות לאכילה (אכילה רגשית) כאל מחלות, כאל משהו שמשתבש בנו בלי סיבה מוצדקת וזקוק לטיפול או "מיגור" כפי שמטפלים במחלה או "הפרעה".

אבל כשאנחנו מבררים ביחד בתהליך רגיש, קשוב ומאוד לא ביקורתי, את הסיבות העמוקות לאותן "הפרעות", אנחנו תמיד מגלים כאב רגשי עמוק, חוסר בתחושת אהבה, בטחון ואישור שלרוב מגיע מהילדות.  מתחת לכל הפרעת אכילה אני מגלה שוב ושוב את התחושה של "אני זה טוב, אני זה בסדר" או "אי אפשר לאהוב אותי באמת".
הרבה מאוד ביקורת, שיפוטיות והלקאה עצמית ודרישה מעצמנו להשתנות ולהיות "טובים יותר" בכל מחיר.
ומתוך הכאב העמוק והלא מודע הזה, מתוך מצוקה רגשית גדולה, עולה הצורך בפיצוי, בנחמה בחוויה של אהבה ואישור וזהו המקור העמוק והשורשי לכל הפרעות האכילה.

מה משמר ומעצים את הכאב הרגשי שלנו לאורך שנים?

הכאב הרגשי העמוק שלנו הוא תוצר של היחס שקיבלנו בילדות והיחסים שראינו סביבנו, אצל ההורים שלנו ובחברה שבה גדלנו.
אבל הכאב הרגשי שלנו ממשיך איתנו לאורך שנים בזכות מערכת יחסים פנימית שנוצרת בתוכנו. מערכת יחסים בין עולם המחשבות לעולם הרגשות שלנו.

אנחנו מאמצים את צורות ההתייחסות שלמדנו בילדות ומשחזרים אותם בעולם הפנימי שלנו, כך שאם גדלנו בבית ביקורתי, בבית אלים, בבית שבו התעלמו מהרגשות ומהצרכים שלנו ולא ידעו להקשיב, לתת יחס חם ואוהב, לתת תחושה של אישור, בטחון ואהבה שכל ילד או ילדה צריכים, אנחנו נוטים להתייחס כך גם לעצמנו באופן לא מודע והיחס הזה מעורר בנו כאב ומצוקה שמוצאים ביטוי לעיתים קרובות במה שקרוי "הפרעות אכילה".

כשבמסגרת מפגש אישי, אנחנו יוצרים ביחד מרחב בטוח, מקבל ולא שיפוטי (לעיתים בפעם הראשונה בחיים), העולם הרגשי העמוק שלנו (שאפשר לקרוא לו גם "תת המודע" שלנו) מסכים להפתח ולגלות את שורשי הכאב והמצוקה שלנו.
אנחנו מגלים כמה ביקורת, אשמה והלקאה יש לנו כלפי עצמנו. כמה אנחנו דורשים מעצמנו להשתנות ומשחזרים את הביקורת, ההאשמות והלקאה שחווינו מההורים שלנו כלפי עצמנו ואת תחושות חוסר הבטחון, חוסר הערך והחרדה שהיחס שלנו לעצמנו מעורר בנו.

ואנחנו לומדים ביחד, איך להתייחס אחרת. איך להתייחס לעצמנו באמפטיה, בכנות, ברכות אוהבת. איך להיות ההורה שלא היה לנו מעולם, איך להיות מקור האהבה, הבטחון, האישור והעוצמה של עצמנו.

האם כדאי לקרוא להתנהגות שלנו "הפרעה"?

בלי קשר לסבל שכרוך באותן "הפרעות", אני חושב שבאופן כללי, לקרוא למשהו שאנחנו חווים "הפרעה" יכול לפגוע ביכולת שלנו להבין את עצמנו ולתת לעצמנו את המענה האמיתי שיכול להקל ולשחרר אותנו מהסבל שכרוך בתופעות כמו אנורקסיה, בולמיה והתמכרות לאוכל.

למה זה יכול לפגוע?
מכיוון שברגע שהגדרנו משהו כ"הפרעה" אנחנו כבר רואים בו משהו שלילי, פסול ומגונה. זה קצת כמו לקרוא לילד שצועק ובוכה "הפרעה" בלי להבין את המניעים שלו, בלי להתייחס אליו בחמלה ובהבנה, בלי לתת לו את המענה האוהב שהוא כל כך צריך.
זה נכון שילד או ילדה שצועקים ובוכים יכולים להפריע לנו, אבל אם לא נשאל למה הם מפריעים לנו, למה הם מנסים לקבל את תשומת הלב והאהבה שלנו? איזו סיבה מוצדקת וחכמה יש להם "להפריע" לנו, לעולם לא נבין באמת את הצרכים שלהם ולא ניתן להם מענה אמיתי שירגיע אותם באמת.

כשאנחנו קוראים למשהו עושים או חווים "הפרעה", אנחנו בד"כ כבר לא נותנים הזדמנות להבנה שאולי מה שאנו חווים כהפרעה באותם מצבים של אכילה מופרזת, המנעות מאכילה והתעסקות אובססיבית באכילה, הם בעצם איתותים חזקים וחכמים שבאים מעומק העולם הרגשי שלנו. איתותים שנועדו לעזור לנו לשים לב למצוקה הרגשית העמוקה שלנו ולתת לה מענה אוהב, מקבל ומרפא.

לצורך הפשטות, אני אתייחס במאמר הזה להפרעות אכילה כפי שנהוג לכנות אותן, אבל חשוב לי לומר שמבחינתי לא מדובר בהפרעות אלא במצוקה רגשית שמנסה למצוא ביטוי כדי לקבל מענה אמיתי, מענה בצורת תחושת בטחון, אישור ואהבה שנובעים מהתייחסות אחרת שלנו לעצמנו.

אגב, אותו הדבר נכון בעיניי ומנסיוני גם לגבי חרדה והיחס שלנו אליה, לגבי מחלות פסיכוסומטיות כמו פיברומיאלגיה ותופעות נוספות שנהוג לכנות "הפרעות" כמו הפרעות קשב וריכוז ועוד.

אז מה באמת חסר לנו עמוק בפנים כשאנחנו מפתחים הפרעות אכילה?

יש קשר חזק מאוד בין אהבה או התחושה שאנחנו אהובים, שאנחנו מוגנים ושיש מקום לרגשות שלנו, לבין אכילה.
אני חושב שכולנו מכירים את אובדן התיאבון כשאנחנו חווים משבר, פרידה, אובדן או צער או לחלופין, את הדחף העז לאכול מזונות מתוקים ולהתמלא באוכל במצבים שונים של משברים ופרידות או כאב רגשי כמעין דרך "להתנחם" ולהרגיע את עצמנו.
אנשים שונים מגיבים אחרת למצבים שונים (הרעבה או אכילה מופרזת) אבל התגובה לעיתים קרובות קשורה לאכילה מכיוון שאכילה היא הדחף הראשוני ביותר שלנו, כבר כתינוקות אנחנו מחפשים את ההזנה, את ההנקה, את הבטחון והקרבה שבאכילה והקשר הכל כך רגיש ומנחם עם אמא שהיא מקור האהבה והבטחון האולטימטיבי שלנו כתינוקות וילדים.
במצבים של אנורקסיה למשל, הגוף שלנו ממש מסרב לקבל אוכל, מסרב לקבל הזנה כל עוד הוא לא מרגיש אהוב, כל עוד עמוק בפנים החוויה היא של "כיעור" – של חוסר עמוק באהבה, באישור ובהערכה עצמית.
מי שסובל מאנורקסיה לרוב לא מודע לכך, אבל הסירוב העיקש לאכול או ההצמדות העיקשת למראה "רזה" הוא נסיון כואב מאוד להגיע לחוויה של אישור, של קבלה, של אהבה.
להגיע לאותה תחושה שסוף סוף אנחנו "מספיק טובים", "מספיק יפים" ואפשר להיות איתנו, לקבל ולהתייחס אלינו באהבה.
במצבים כמו בולמיה או בלומוסים של אכילה, יש נסיון להתמלא באהבה על ידי אוכל וכאשנחנו מגלים שלמרות שאכלנו, אנחנו עדיין מרגישים מרוקנים, מדוכאים, נטולי אהבה ובטחון, הגוף יכול לדחות את האוכל ולעורר דחף להקיא וחוזר חלילה.

גם במצבים של אכילה רגשית שאותם חוויתי בעצמי לא פעם בחיים, אני יודע באופן אישי שהתחושה היא של בדידות, של ריקנות, של חוסר עצום באהבה, בבטחון ובאישור ואז האוכל הוא נסיון להתנחם, נסיון לקבל תחושה של ערפול ונחמה לכאב הפנימי העצום.

ויש לי סיפור אמיתי שאני רוצה לשתף אתכם בו. סיפור שעוזר להבין את עומק הקשר בין תחושת האהבה העצמית לבין הפרעות אכילה.

העולם הרגשי שלנו מפעיל אותנו

לפני כמה שבועות קיבלתי טלפון מאשה שספרה לי על הפרעות אכילה קשות שהיא סובלת מהן.
במקרה שלה היה מדובר באנורקסיה שנמשכת כבר שנים. תוך כדי שיחה, אותה אשה ספרה לי על הפחד הגדול שלה מהסירוב העיקש של הגוף שלה לאכול, הפחד שהיא הולכת ונעלמת, מאבדת את כל מי ומה שיקר לה.

כשאני מקשיב לאנשים, אני מקשיב לא רק למה שהם אומרים, אלא גם לטון הדיבור שלהם, לצורת ההתנסחות, לתחושות שמתעוררות בי ולמה שהם אומרים בין השורות.
וכך הקשבתי גם לאשה שדברה איתית.

תוך כדי הקשבה אליה, הרגשתי כאב ועצב גדול. הקשבתי לה ולסיפור שלה, הקשבתי גם למה שהיא ספרה בין השורות על העולם הרגשי שלה, על החוויה הרגשית שלה בחיים, על היחס שלה לעצמה. בין גלי הכאב והפחד שהיא שתפה אותי בהם, הרגשתי שעמוק בפנים, מתחת לפני השטח של המודעות שלה, הוא פשוט לא מוכנה לאכול עד שהיא לא תרגיש אהובה, עד שלא תרגיש שיש לה מקום אוהב ובטוח להיות בו.

העולם הרגשי שלה, זה ששולט בפעילויות הגוף השונות, זועק ודורש לקבל אהבה. עמוק בפנים היא פשוט חייבת יחס אוהב והיא מוכנה להלחם על זה גם במחיר של הרעבה עצמית קיצונית, גם במחיר של פחד וכאב.
כל כך נאמנה לדרישה שלה לאהבה, כזו שלא קבלה כנראה מעולם כילדה, כנערה או כאשה.

אבל כשניסיתי לשתף אותה במה ששמעתי והבנתי כשהקשבתי לה, היא לא ממש הבינה. הרעיון הזה שהפרעת האכילה שלה קשורה באופן הדוק לחוסר עמוק באהבה, לא היה מוכר לה. זה לא מה שלימדו אותה הפסיכיאטרים, הפסיכולוגים והרופאים שבהם היא נעזרה לאורך השנים.
זה לא תואם את החשיבה שהיא רגילה אליה, החשיבה שמשהו בה לא בסדר, שהיא פגומה או "מקולקולת" ו"סתם הורסת את עצמה".

"אבל זה רק אוכל" היא אמרה, "אני לא מבינה מה לא בסדר אצלי שאני הורסת את עצמי ככה בלי הכרה… "

ואז נזכרתי בסיפור עצוב שקרה לי כשהייתי בן 15 בערך. סיפור שממחיש את הקשר ההדוק הזה בין אכילה לאהבה ושיתפתי אותה בסיפור שלי.

 

הסיפור על הכלב שהקיא

בגיל ההתבגרות שלי גרתי בקריית חיים. הדירה שלנו הייתה בקומה שלישית של בניין דירות וגרנו בה אני, אחותי הקטנה ושני ההורים שלי.
יום אחד בדרך הביתה, נתקלתי בכלב רחוב די גדול שהבחין בי והחליט להצטרף אלי וככה הלכנו שנינו אלי הביתה והוא אפילו המשיך ועלה איתי במדרגות והתיישב ליד דלת הדירה שלי בציפיה כלבית וחמודה מאוד.
 
אני אוהב מאוד חיות וכלבים בפרט. יש בהם משהו כל כך חמוד ורגיש ולא יכלתי שלא לתת לו אוכל. אני לא זוכר מה בדיוק נתתי לו אז, אבל האכלתי אותו והוא שמח והתרגש ואני הרגשתי איך הוא רוצה "לאמץ אותי" ולגור איתי.
אבל למרות שאהבתי מאוד כלבים, לא ראיתי שום אפשרות לאמץ אותו. הבית היה של ההורים שלי והם לא היו מסכימים וגם אני לא הרגשתי מוכן למחוייבות של לגדל כלב גדול.
 
אחרי שהאכלתי אותו, הכלב פשוט נשאר לשבת מחוץ לדלת שלי. הוא ישב שם ולמרות שנקשרתי אליו קצת, קיוויתי שילך. סגרתי את הדלת והמשכתי בעיסוקיי אבל בכל פעם שבדקתי במשך כמה שעות, הוא עדיין היה שם מחוץ לדלת הדירה.
אחרי כמה שעות זה התחיל להטריד אותי. הלחיץ אותי שהכלב הגדול ישב מחוץ לדלת שלי, גם לשכנים שלי זה בטח יפריע וההורים שלי לא יתלהבו מהעניין בלשון המעטה.
 
הבנתי שאני צריך לעודד אותו ללכת ובעצב רב ניסיתי לדבר איתו ולומר לו שילך, ניסיתי לעשות תנועות עם הידיים שירמזו שזהו, נגמר המפגש בינינו, אבל זה לא עזר. הכלב כמו סירב להבין את המסר ורק נרתע קצת לאחור ואז להביט עלי בעיניים כלביות שמבקשות אהבה תוך כדי קשקוש נמרץ בזנב.
 

אני זוכר שזה הרגיש לי מאוד עצוב וכואב אבל הרגשתי שאין לי ברירה ואני חייב לגרום לכלב הזה לעזוב את הכניסה לדירה. פחדתי שאם הוא לא ילך, זה יגרום לבעיות עם השכנים וההורים שלי ומכיוון שהוא לא הלך, החלטתי שאני צריך להפחיד אותו קצת כדי לגרום לו להירתע וללכת.

יודעתי שבעלי חיים פוחדים מאש וחשבתי שאם אדליק לידו אש קטנה כמו למשל מצית או גפרור, זה יגרום לו להבין את הרמז וללכת.
אז עשיתי את זה, הדלקתי מול הכלב גפרור. הגפרור לא היה ממש קרוב אליו אבל ביחד עם תנועה שעשיתי לכיוונו, לא נשאר ספק לגבי הכוונות שלי. רציתי שילך והוא הבין את זה כשהדלקתי מולו את הגפרור.
 
אבל אז קרה משהו שלא ציפיתי לו. לקח לכלב כמה שניות להבין ולהשלים עם מה שקרה ואז אפשר לומר שראיתי את הלב שלו נשבר. ראיתי את האכזבה בעיניים שלו בזמן שהוא קם בחוסר חשק מהמקום.
הוא רצה מאוד שאאמץ אותו ואתן לו בית אוהב וכשהבין בזכות הגפרור שהדלקתי מולו שאני מנסה לגרש אותו ולא סתם משתעשע איתו, הוא הקיא את האוכל שנתתי לו לפני כן והסתלק במבט אומלל וזנב שמוט.
 
אני זוכר שנשארתי עצוב מאוד ובתחושה של כאב ואשמה מהחוויה הזו. הרגע שבו הוא הקיא את האוכל מולי, מול מי שהאכיל אותו קודם ועכשיו מאיים עליו ומסלק, הרגע הזה היה מוחשי וחזק מאוד ונצרב בי כזכרון משמעותי וכואב.
 
זה גרם לי להבין באופן ברור וחזק מאוד איך גוף רגיש יכול לדחות אוכל כשהוא לא מרגיש אהוב, כשהוא מרגיש שמי שהיה אמור לאהוב אותו, נוטש ומגרש אותו.

ובזכות הסיפור הזה, האשה שדיברתי איתה הבינה את המסר, הבינה קצת יותר טוב את עומק הכאב שלה עצמה.

אלי קרסניץ הפרעות אכילה
עצבות של כלב, מי שלא מרגיש אהוב עמוק בפנים, מכיר את ההרגשה היטב

 

הגוף שלנו לא מסכים לוותר על אהבה 

לעיתים קרובות גוף שלנו וכנראה גם של בעלי חיים רבים פשוט לא מוכן, לא מסכים לקבל אוכל כל עוד הוא לא מרגיש אהוב, לא מרגיש נאהב, לא מקבל חום ומגע אוהב.

לא חסרים מחקרים שמראים שתינוקות שלא מקבלים חום וחיבה נוטים לשקוע בדכאון והפרעות אכילה ונוטים למות בתדירות גבוהה הרבה יותר מהרגיל.
ומי אמור להיות זה שאוהב אותנו? זה שמקבל אותנו? זה שמבין לליבנו ומדבר אלינו בכנות, באהבה ובאמפטיה?
אנחנו עצמנו. אין אף אדם שקרוב אלינו כפי שאנחנו קרובים לעצמנו.
ואין אף אדם בעולם שמכאיב לנו כפי שאנחנו מכאיבים לעצמנו על ידי ביקורת, שיפוטיות והלקאה עצמית.
עבור מי שלא חווה כמעט מעולם יחס חם ואוהב באמת, המצב הזה יכול להיות ממש קשה וזהו גם האתגר הגדול שלנו – למצוא דרך להתייחס לעצמנו באופן באמת אוהב כדי לרפא את הפצעים הרגשיים העמוקים שלנו ולממש את עצמנו בחיים.

ורק כדי להבהיר למה אני מתכוון ב"יחס אוהב":
– יחס אוהב הוא הקשבה, התעניינות ותשומת לב
– יחס אוהב הוא מגע מלטף ומחבק
– יחס אוהב הוא מילים של כנות, של אמפטיה, של אמון וחיבה
– יחס אוהב הוא להשאר ביחד, לא לנטוש ולא לעזוב
– יחס אוהב הוא להתעניין, לחקור ולגלות מה נעים ומדוייק לנו
– יחס אוהב הוא לשים את עצמנו במקום הראשון ולא לבקר, לבטל ולגנות את עצמנו
– יחס אוהב הוא התעניינות ונאמנות לצרכים הרגשיים והגופניים שלנו

ברוב המקרים אנשים (ובעיקר נשים) שסובלים מהפרעות אכילה, גדלו בבית שבו היה מחסור עצום ביחס אוהב, מבין, קשוב ורגיש.

במהלך השנים שבהן אני מלווה אנשים בתהליכי ריפוי וצמיחה אישית, זכיתי לפגוש לא מעט נשים שסבלו מהפרעות אכילה.
אך יותר מכולן, זכורה לי אשה אחת בשנות ה-20 שסבלה מבולמוסי אכילה, דכאון והתמכרות לסמים.
היא ניסתה כבר הכל – פסיכיאטרים, כדורים, טיפולים אלטרנטיביים אבל שום דבר לא באמת עזר.

בתהליך שעשינו יחד לאורך כמה חודשים, היא למדה להקשיב לעצמה, לכבד ולהבין את עולם הרגשות שלה ולהתייחס לעצמה באופן שבאמת הרגיע ומילא אותה בתחושה של אהבה. היום אני שמח לראות אותה פורחת ומגשימה את עצמה, יוצרת וחיה ממקום הרבה יותר שלם ובטוח.

האם הפרעות אכילה הן עניין של אופנה או "מודה"?

בעיניי, הפרעות אכילה הן לא עניין של אופנה או "מודה" כפי שלפעמים חושבים. הפרעות אכילה הן קריאה לעזרה. הן מצוקה רגשית שנובעת מתחושה של חוסר עצום באהבה, באישור, בבטחון בסיסי.

במצבים כאלה אנשים שונים מגיבים אחרת. יש כאלה שמפתחים חרדות ודכאון, יש כאלה שמפתחים אישיות זועמת וקשיים חברתיים, יש כאלה שמפתחים חוסר בטחון ותחושת חוסר ערך עצמי וקשיי קשב וריכוז, יש כאלה שמתמכרים לסמים, לצפייה בטלוויזיה וכמובן גם לאוכל, יש כאלה שמפתחים מחלות פסיכוסומטיות כמו פיברומיאלגיה ויש כאלה שמתפחים הפרעות אכילה.
ובמקרים רבים של אנשים שזכיתי ללוות באופן אישי, מדובר בשילוב של יותר מאחת מהתופעות שציינתי כאן.
והמסר שאני רוצה להעביר הוא שלפני שאנחנו מגדירים את המצב שלנו כ"הפרעה" או כפי שמאוד נהוג היום להסתכל על תופעות נפשיות כ"חוסר איזון כימי במח", בואו ניזכר שיש לנו רגשות. שיש לנו עולם רגשי עצום, עמוק וחכם מאוד שבמקרים רבים ספג שנים של ילדות קשה ואפילו אכזרית והכאב שהולך איתנו במשך שנים, זקוק להבנה עמוקה וליחס אוהב שלנו כלפי עצמנו כדי באמת לרפא את השורש של כל אותן "הפרעות".
הנה שיתוף קצר מעמוד הפייסבוק שלי שיכול להמחיש את הנקודה עוד קצת:
אלי קרסניץ הפרעות אכילה
שיתוף מעמוד הפייסבוק שלי
וזה בעיניי ומנסיוני גם הריפוי העמוק והיסודי ביותר להפרעות אכילה כמו אנורקסיה ובולמיה – ללמוד להעניק הרבה אהבה, אישור, חום וקבלה לעולם הרגשי שלנו, לילד או לילדה הפנימיים והחכמים שבנו שגלדו מתוך קושי וכאב עצום ולא מוותרים גם היום על מה שהם צריכים יותר מהכל – קבלה, אישור ואהבה אמיתית שלנו כלפי עצמנו.
 

שנאה עצמית – למה אני לא אוהב את עצמי?

זה כל כך כואב להרגיש שנאה עצמית או להרגיש שאני פשוט לא אוהב את עצמי או לא מצליח לאהוב את עצמי לגמרי.
המון פעמים הרגשתי מאוכזב מעצמי, שמשהו פגום בי, שאני מזוייף ולא אמיתי, שאני לא באמת אוהב אותי ולא מצליח לאהוב אותי.

כאילו שמשהו בי נגדי, לא מרשה לעצמי להינות, לא חושב שמגיע לי משהו טוב, לא חושב שאני שווה, ראוי לאהבה, שאין לי מקום בין כולם, שאני מבודד את עצמי ומכאיב לעצמי…לרגעים זה הרגיש כאילו אני ממש שונא אותי.
למה זה קורה?
האם אני באמת שונא את עצמי?
ואיך אפשר לגלות שאני אוהב את עצמי כבר עכשיו?

הנה סרטון וידאו קצר שבו אני מסביר את הנקודה ואחריו הסבר כתוב…

מה זה אומר לא אוהב את עצמי?

יותר מהכל, "אני לא אוהב את עצמי" או "אני לא מצליח לאהוב את עצמי , זו חוויה.
חוויה לא נוחה שיש לה הרבה ביטויים בחיים בצורת רגשות, מחשבות, פעולות ובחירות שאנחנו עושים.
הנה כמה דוגמאות מהחיים שלי וממה ששמעתי מאנשים שליוויתי (הכתיבה בלשון זכר היא רק מטעמי נוחות וכמובן מתייחסת לשני המינים):

1. בזוגיות

• לא באמת מאמין שמגיעה לי זוגיות טובה ואוהבת

• לא באמת מאמין שמגיע לי יחס טוב, קשוב, רגיש ומפרגן

• לא מציב את הגבולות שלי ולא מבקש את היחס האוהב שאני צריך

• מוותר על עצמי, מתפשר על עצמי, שם את עצמי במקום שני ומנסה לרצות

• לא מאפשר לעצמי לקבל חום ואהבה, לא מרגיש ראוי ליחס אוהב

• לא אומר את מה שאני באמת חושב ומרגיש ומתבייש בעצמי

 

2. ביחס שלי לעצמי

• לא מחמיא לעצמי, לא בוטח בעצמי, מרגיש אי נוחות ומצוקה כשמקבל מחמאה

• מבקר ושופט את עצמי, יורד על עצמי, מציג את עצמי כלא מספיק טוב

• לא נותן לעצמי לנוח, לא מפנק את עצמי מספיק

• חושב שאני לא יפה, שמן, מכוער, לא יוצלח, טיפש

• לא מאמין שמגיע לי להינות מהחיים, לחיות בריא, להתייחס לגוף שלי באהבה

• חושב שאחרים הם יותר חכמים, יפים או מוצלחים ממני

 

3. בעבודה ומימוש עצמי

• מתפשר ומוותר על עצמי, לא מאמין שמגיע לי לעבוד במה שאני אוהב

• לא באמת מאמין שמגיע לי להגשים חלומות

• נמנע מלבקש את התנאים שאני רוצה

• מספר לעצמי במשך שנים שרק כשאשתפר ואהיה טוב יותר אוכל לעשות מה שאני אוהב

• מספר לעצמי שמה שאני עושה או יוצר זה לא מספיק טוב, חכם, יפה או איכותי

• מסתיר את עצמי מאחורי תפקידים שונים ולא מראה את עצמי באמת

 

ויש עוד הרבה דוגמאות שמאפשרות לראות את הביטויים של "אני לא אוהב את עצמי" בחיים שלנו.

האם זו באמת שנאה עצמית?
האם אני באמת לא אוהב את עצמי?

מה שהבנתי עם הזמן, אחרי הרבה משברים, כאב, דכאון, חרדות, זעם ותסכול ואחרי הרבה שעות של מדיטציה, לימדי תרפיה בגישות שונות וחברים שעזרו לי בדרך, זה שלמרות הכל אני כן אוהב את עצמי.

כל השנים שבהן הרגשתי גלים של שנאה עצמית, שאני לא אוהב את עצמי, שאני לא מצליח לאהוב את עצמי, בעצמי חיפשתי משהו כל הזמן.

גם ברגעי המשבר, גם ברגעים שבהם קיללתי את עצמי, סיפרתי לעצמי שאני טיפש, עלוב ולא ראוי לטיפת אהבה, הרגשתי בדכאון וחרדה וחלמתי להיות מישהו אחר וגם ברגעים שבהם התאמצתי להבין שוב ושוב מה לא בסדר בי ואיך אני יכול לאהוב את עצמי בכלל, תמיד חיפשתי משהו, חיפשתי להרגיש טוב, להרגיש שלם, להרגיש שמח ושלם עם עצמי.

והחיפוש הנואש הזה…מהו אם לא אהבה? מהו אם לא הרצון העז להרגיש טוב, להיות מאושר גם במחיר של כאב ופשרות כואבות על עצמנו?

וכך גם היחס שלנו לעצמנו – באופן שהוא לרוב לא מודע, אנחנו בעצם מנסים בכל הכח להיות טובים יותר ולהגיע למצב שבו נוכל סוף סוף להרגיש מקובלים, ראויים, "שווים" ואהובים.
אנחנו עושים את זה בדרך היחידה שבה למדנו – אנחנו מונעים מעצמנו אהבה, שוללים את החוויות הנעימות מעצמנו בתקווה שכך סוף סוף נלמד ונשתפר, שנהיה חכמים יותר, חזקים יותר, בשליטה יותר על עצמנו, החלטיים יותר, מדוייקים יותר, בטוחים יותר בעצמנו, מוערכים ובאופן כללי – מוצלחים יותר וראויים להערכה, כבוד, אהבה, בטחון וחברות.

במילים אחרות: זה לא שאנחנו לא אוהבים את עצמנו, אלא שאנחנו מונעים מעצמנו אהבה.
למה? כי זו הדרך היחידה שבה למדנו לנסות להשתפר, להתקדם, להתפתח ולהיות טובים יותר, להיות ראויים לאישור, בטחון ואהבה של ההורים, של החברה ושל כל מי שחשוב לנו.

לאופן הזה של התייחסות לעצמנו אפשר לקרוא "שיטת המקל והגזר".
בדרך זו או אחרת, למדנו בילדות את שיטת המקל והגזר.
השיטה הזו אומרת שאפשר להניע אותנו לעשות משהו רק על ידי יצירת גירוי מפתה שאנחנו מאוד רוצים כמו למשל יחס חם ואוהב, תחושת בטחון ואישור (הגזר) או על ידי איום, הלקאה, הפחדה, השפלה, נטישה וכאב (המקל).

הגישה הזו שלטת בחברה שלנו ובעיניי היא תוצר של פחד וחרדה, של חוסר אונים וכאב רגשי עמוק שאנחנו נושאים בנו כחברה.
זה מתחיל בילדות שלנו באמירות "תמימות" כמו "עד שלא תכין שעורים אין משחקים" וממשיך בהאשמות, איומים, עונשים, דרישות כוחניות ומאיימות מאתנו כילדים להתנהג אחרת, לתפקד, להשיג ציונים והצלחות כתנאי ליחס מאשר ואוהב ובעצם התניה של כל יחס קשוב, רגיש ואוהב ובהתנהגות ופעולות מסויימות שלרוב הן ממש לא מה שרצינו, לא מה שנעים לנו לעשות וכל זה בלי להקשיב לנו באמת, להבין באמת את הצרכים והנטיות הייחודיות שלנו.

והתחושה שרובנו גדלנו בה ומחזיקים בה עמוק בפנים עד היום היא ש"אין בררה, רק ככה לומדים. רק על ידי לחץ, הפחדה, ביקורת, כאב ואיום אפשר להשתפר ולהתפתח".

ההתניה הזו מילדות השרישה בנו באופן עמוק מאוד את הגישה שחייבים לסבול, שחייבים להקריב את עצמנו ושלמנוע מעצמנו יחס חם, מפרגן ואוהב זו הדרך היחידה להשתפר ולהיות סוף סוף ראויים לאישור ולאהבה שאנחנו כל כך רוצים, לבטחון שמעולם לא הרגשנו באמת ושרק נראה כמו הקשת בענן שמתרחקת ככל שאנחנו מתקרבים.

ואגב, מטרתי כאן היא לא לגנות את ההתנהגות הזו, לא לשפוט ולא לבקר אותה. ההפך – להתייחס במלוא החמלה, ההקשבה, הכבוד והרגישות לאופן הכואב שבו למדנו להתייחס לעצמנו כדי להשיג טיפת בטחון ואישור ומתוך יחס כזה, להעניק לנו את היחס האוהב שאנחנו כל כך צריכים.

מה שיטת המקל והגזר מעוררת בנו?

שלא במתכוון, שיטת המקל והגזר מעוררת בנו  כאב עצום, עצב, דכאון, חרדה, דפוסי זעם והתמרדות, חוסר בטחון, בריחה להתמכרויות ועוד הרבה סוגי התנהגות קשים ולא נעימים.
זה קורה כי אנחנו לא מצליחים לגייס את שיתוף הפעולה של עצמנו באופן המכאיב והכוחני הזה ונשארים תקועים במשך שנים בסכסוך פנימי כואב.

אנחנו בעצם משחזרים את האופן שבו התייחסו אלינו בילדות ויוצרים יחסים פנימיים שדומים מאוד להורה לחוץ ודורשני וילד מרדן – ההורה שבנו (שבא לידי ביטוי בעיקר בצורת המחשבות שלנו) הוא לרוב לחוץ, חרדתי, מאשים וביקורתי והילד שבנו (שבא לידי ביטוי בעיקר ברגשות שלנו) הוא לרוב עצוב, עקשן, מסתגר, בורח, כאוב, בודד ומיואש.

ואנחנו מצליחים לשרוד כך, אנחנו מצליחים "לתפקד" לרוב. אבל שמחה, מימוש, אושר ואהבה נשארים לרוב די רחוקים מאתנו כשהגישה שלנו לעצמנו היא שיטת המקל והגזר.

ואת כל זה אנחנו עושים כי ממש ממש אכפת לנו מעצמנו, כי עמוק בפנים, לפעמים מתחת לפני השטח של המודעות שלנו, אנחנו ממש רוצים להרגיש שייכים, מוערכים, אהובים ומנסים בכל הכח, גם במחיר של מניעת אהבה ומניעת יחס אוהב מעצמנו, להשתפר ולהצליח.

ולפעמים זה מגיע למקומות קיצוניים של שנאה עצמית, של פגיעה בגוף, של עינוי עצמי ואפילו אז, אנחנו עושים את זה באופן לא מודע מתוך אותו חיפוש בלתי מתפשר אחר האישור והאהבה שאנחנו כל כך צמאים להם ואנחנו עושים את זה בדרך היחידה שבה למדנו – הלקאה עצמית, מניעת אהבה בתקווה נואשת שכך נשתפר וסוף סוף נהיה טובים.

אלי קרסניץ - למה אני לא אוהב את עצמי שנאה עצמית
שיטת המקל והגזר – מרגיש מוכר?

איך אפשר לשנות את המצב?

לאורך השנים שבהן אני לומד ומלמד ריפוי רגשי, קבלה ואהבה עצמית, למדתי ואני לומד יותר ויותר שכשאני פוגש את עצמי, לומד להקשיב לי ולרגשות שלי, מתגלות לי אפשרויות חדשות להבין את עצמי, להשלים עם עצמי ולרפא את היחסים שלי עם עצמי ועם אחרים.

התחושה של שנאה עצמית והחוויה ש"אני לא אוהב את עצמי", הולכת ומתפוגגת ככל שאני לומד להביט פנימה לתוכי באופן יסודי, לשאול ולגלות בתוכי את מה שמניע אותי, את הצרכים שלי וככל שאני לומד ולפגוש בחמלה ובכנות רגישה את העולם הרגשי שלי ולכבד אותו, להבין ששום דבר בי הוא לא "סתם" והוא לא "טעות" ושיש סיבה עמוקה וחכמה מאוד לכל מה שקורה בי, אפילו למחשבה או להרגשה הכי "סתמית" או כזו שאני בהתחלה בכלל לא מבין ולא רואה לה שום צידוק.

אני משנה את הגישה שלי מהסתכלות של "למה מה שקורה בי עכשיו הוא לא בסדר וראוי לגינוי" לגישה של "למה מה שקורה בי עכשיו הוא כן בסדר והוא חכם באופן שאני עדיין לא מבין והוא ראוי להקשבה ואהבה נטולת תנאים מצידי?"

זה מתחיל בהבנה שאני זה שמונע מעצמי אהבה ולא סתם "לא אוהב את עצמי" או "שונא את עצמי" ושאני עושה את זה מתוך פחד, מתוך כאב פנימי גדול ונסיון בלתי להתפשר ואוהב להשיג לעצמי את האישור והבטחון שאני כל כך צריך.
אני לומד להתייחס לעצמי כמו לילד שכואב לו, שלא קיבל מספיק אהבה בילדות, שלמד שהוא חייב להלקות את עצמו כדי להשתפר ולהיות ראוי לאהבה.

ומתוך ההסתכלות הזו אני מגלה עוד ועוד שאני כבר אוהב אותי, שתמיד אהבתי את עצמי והכאבתי לעצמי מאוד.
ואני מפסיק לנסות "לאהוב את עצמי" בכח. אני לא מנסה לכפות על עצמי דבר, אלא ההפך, אני מרשה לעצמי להרגיש את הפחד, להרגיש לא אהוב, להרגיש חצוי וכואב בתוכי כדי להשלים עם עצמי במקומות הכי כואבים שלי.

וככל שאני מרגיש את זה יותר, כך קל לי יותר, כך אני הולך ונזכר שבעצם…אין בי שום דבר "לא בסדר", בעצם…האושר שלי נמצא כאן, בהווה ולא אי שם מאחורי הישגים ושינויים, לא אחרי שאעשה משהו או אהיה מישהו אחר, אלא ממש כאן ועכשיו, בלב ליבו של הילד הזה שהוא אני שתמיד אהב את עצמו ורק ניסה בכל הכח להיות מספיק טוב ועכשיו סוף סוף שב ונזכר בעצמו, חוזר לעצמו ומרשה לעצמו לפחד, לכאוב ולהיות חבר קרוב קרוב של עצמו.

אנחנו לא חייבים למנוע מעצמנו אהבה כדי להתפתח

כשאנחנו לומדים יותר מהכל באמת להקשיב לעצמנו, לרגשות ולצרכים העמוקים שלנו ולזהות את תבניות החשיבה שלנו והאופן שבו הן מנסות לגונן עלינו גם במחיר של כאב – ככל שאנחנו רואים את זה יותר, כך אנחנו מגלים שאין צורך להלקות את עצמנו כדי להשתפר, שאין צורך למנוע מעצמנו אהבה כדי להיות ראויים לאהבה.

אנחנו מגלים שאין צורך לשלול ממאתנו את הנאות החיים והיחסים האוהבים שאנחנו רוצים, כי דווקא מתוך אהבה, מתוך הזנה, מתוך השקייה אוהבת של הצרכים הרגשיים שלנו, אנחנו מתפתחים, אנחנו לומדים וצומחים.

וככל שאנחנו מזינים את עצמנו ביחס אוהב ומקבל, כך אנו הולכים ומתרככים, הולכים ונרגע, הולכים ומגלים אינספור דרכים להגשים את עצמנו ולהעניק אהבה לאחרים.
וזה מרגיש קל ונעים יותר, זה מרגיש כל כך טבעי, מספק ונכון.

אני אישית כל הזמן לומד, כל יום מחדש פוגש את הכאב והפחד שבי ולומד להקשיב, להבין ולראות אותי עוד קצת.

כמובן שעבורי, היכולת להביט פנימה, להבין את המנגנונים הפנימיים שלי, להודות שאני כבר אוהב אותי, להרשות לעצמי להרגיש ולבטא את עצמי, היא תוצר של תהליך ומסע ארוך שלי עם עצמי.
היא יכולת שפיתחתי וטיפחתי במשך שנים רבות (ואני ממשיך לללמוד ולהתפתח בה כל יום) ולא פעם נעזרתי במורים, מטפלים וחברים ששיקפו לי, תמכו בי והאירו את עיניי אל עצמי.

לא פעם כל מה שאנחנו זקוקים לו באמת זו מראה אוהבת ומדוייקת שבה נוכל לראות את עצמנו בעומקים חדשים, ללא ביקורת וגינוי ומתוך חמלה, אמפטיה וכנות עמוקה.
מראה שיכולה לבוא ממטפל טוב שמבין את העקרון של אהבה עצמית ללא תנאים, מחבר או אדם שיכול להוות עבורנו מראה כנה, מדוייקת ואוהבת שלא מנסה לשנות אותנו.

אם תרצו, תוכלו להוריד המדריך שלי לקבלה ואהבה עצמית. מדריך שבו אני מלמד עקרונות וכלים שעוזרים להבין, להכיר ולקבל את עצמנו כפי שאנחנו.

מה הכי חשוב בכל טיפול רגשי, נפשי וגם פיזי?

מה הכי חשוב בכל טיפול? איך לבחור מטפל טוב ומהו העקרון שעושה את ההבדל בין טיפול או מפגש אישי שמעורר ריפוי, צמיחה וקבלה עצמית לבין כזה שמשאיר אותנו עם תחושות מעורבות ולפעמים עם מועקה והרגשה מתסכלת שמשהו בנו לא מספיק טוב ושחייבים לעבוד קשה כדי לשנות את זה?

רוב האנשים שמגיעים אלי למפגשים של ריפוי רגשי וצמיחה אישית, מגיעים אחרי שכבר התנסו בכמה שיטות טיפול, למדו גישות רוחניות שונות או עברו אצל כמה פסיכולוגים או מטפלים.

גם מהנסיון האישי שלי כמטופל וכתלמיד וגם ממפגש עם מאות האנשים שזכיתי ללוות באופן אישי בשנים האחרונות, אני מגלה שוב ושוב שיש נקודה אחת כואבת ומשמעותית מאוד שעולה שוב ושוב בהקשר של טיפולים ולימודים רוחניים ולא פעם אנשים חווים טראומות במקום הרגיש הזה.
הנקודה הזו היא גם העקרון שמנחה אותי ושאותו אני לומד שוב ושוב בעומקים חדשים.

בעיניי העקרון הזה נוגע לכל מטופל ומטפל מתחום הנפש ולדעתי גם לכל מטפל שעובד עם הגוף כי גוף ונפש לא נפרדים באמת – כל מגע בגוף נושא בתוכו איכויות רגשיות כמו שכל אינטרקציה נפשית או רגשית מעוררות תחושות בגוף שלנו.

הנקודה הזו נוגעת בעצם גם בכל מערכת יחסים כי יחסים טיפוליים נוצרים כל הזמן גם אם לרגעים, בכל חברות, זוגיות ויחסים משפחתיים, אפילו כשאנחנו מקשיבים לחבר שמשתף משהו אישי ורוצים לתת לו עצה.
העקרון שאני מדבר עליו היא זו:
זו לא חוכמה לגעת בפצע, החוכמה היא לגעת בו באהבה.

מהו פצע בהקשר של טיפול רגשי?

פצע בהקשר הנפשי או הרגשי דומה מאוד לפצע במובן הפיזי – כל מה שכואב, מכווץ, לרוב לא נעים למגע, שקשה לנו להתקרב אליו או לקבל אותו בתוכנו.

במקומות כאלה אנחנו מרגישים לרוב תחושות של אי נוחות, לחץ, מועקה, חרדה, עצב, יאוש, זעם ולא פעם תחושות של נתק, אטימות, קונפליקט פנימי, פחד מקרבה ואינטימיות וחוסר בטחון. הנסיון שלנו להמנע מלפגוש את הפצעים שלנו ולהגן על עצמנו מחשיפה שלהם, מוביל אותנו לא פעם לדפוסי חשיבה והתנהגות לא נעימים שיוצרים קשיים ביחסים.
ויותר מכל דבר אחר, במקומות האלה אנחנו לא מרגישים שלמים עם עצמנו, אנחנו חווים אי נוחות ומתח ומתקשים לקבל את עצמנו.

באופן טבעי, המקומות הטראומטיים והפצועים בנו, הם המקומות שזקוקים ליחס ומענה בכל מפגש טיפולי ולא פעם שמעתי על מטפלים, מאמנים ומורים רוחניים (ונחשפתי לכמה כאלה בעצמי) שמפעילים לחץ בצורות שונות של עימות, מניפולציה, איום או שכנוע ולפעמים בצורה שיכולה להיות כוחנית מאוד, על מטופלים כדי שיודו, יכירו ויגעו בפצעים הרגשיים שלהם ובטראומות העמוקות שלהם.
לפעמים זה נעשה באמצעות שיחות, מגע או בטכניקות נשימה ושיטות פסיכולוגיות ורוחניות שונות שאמורות לעמת או להפגיש את המטופל עם הפצעים או הדפוסים שלו כדי "לשחרר" אותם.

אבל להציף בכח את הפצעים הרגשיים, לגרום לאנשים להרגיש את הכאב והפחד שממנו הם בורחים, לעמת אנשים עם דפוסי האישיות שלהם, לזרוק את ה"אמת" בפנים ולהראות לאנשים ש"זו הסיבה שבגללה אתה סובל וזה מה שאתה צריך לשנות וככה אתה צריך לעשות את זה!" זה לא בהכרח מרפא ויותר מזה, לא פעם, זה בדיוק ההפך מריפוי, זו יכולה להיות דרך אל טראומה חדשה, מבלבלת ועמוקה יותר.

דוגמה שמסבירה את החשיבות של מגע אוהב בפצע

נניח שאני פוגש מישהו והוא מספר לי שמשהו ממש מכאיב לו כבר המון זמן והוא לא מבין מה.

הוא מבקש ממני לעזור לו כי הוא ממש סובל ולא מבין את מקור הכאב שלו ולא מוצא שום דרך להפסיק אותו.

נניח שאני מסכים לעזור לו ותוך כדי שאני מסתכל עליו מקרוב כדי לאתר את מקור הכאב, אני מגלה שממש על הבטן שלו יש פצע עמוק ומוזנח שמדמם. פצע שהוא לא ער אליו, לא מודע אליו, לא מפנה אליו את המבט שלו כבר הרבה זמן.

על פניו נראה שזה מקור הכאב שלו וזה נמצא ממש מתחת לאף שלו, אז איך זה שהוא לא רואה אותו?

יש סיבה שהוא לא רואה את הפצע הכואב שלו, הוא לא רואה אותו כי הוא מפחד לראות אותו, כי עמוק בפנים הוא נמצא בתחושה של חוסר בטחון, סכנה ולחץ. באופן לא מודע הוא מאמין שהמפגש שלו עם הפצע הזה יגרום לו לסבל שהוא לא יוכל לעמוד בו. מסיבות שיכולות להיות נסתרות מפני השטח, הפצע שלו נראה לו מפחיד מידי, כואב מידי, מסוכן מידי ובלתי אפשרי.

משהו פנימי ועמוק בו מתנגד בכח רב למפגש עם הפצע הזה והכרה בו. המשהו הפנימי הזה הוא לא טיפש, לא מיותר. הוא מקום רגיש מאוד, חכם מאוד, מדוייק מאוד שמבטא צרכים רגשיים עמוקים.
 
ונניח שאני מגיב ואומר לו – "היי תראה, פה ממש על הבטן יש לך פצע, בגלל זה כואב לך ולא נח!"
אבל האדם שמולי עדיין לא מסתכל לכיוון הפצע שלו.
ההפך, נראה שהוא מנסה להתחמק, הוא מתחיל לדבר באריכות על הכאב שלו, הוא מספר ומסביר וגם נזכר במה שקרה לו בעבר, מעלה תהיות ושאלות פילוסופיות אבל לא מביט אל הפצע שלו.
ואז נניח שאני אומר לו שוב "אבל תראה – הנה הפצע שמכאיב לך כל כך, תסתכל!"
אבל זה לא עוזר, האדם שמולי נראה כאילו הוא מעדיף לדבר על כל דבר וכל נושא ורק לא להביט על הפצע שהוא מקור הכאב שלו.
 
ואז אני יכול להחליט שזה לטובת האדם שמולי שאעשה את מה שצריך כדי שהוא יראה את הפצע שלו (במיוחד אם אני חושב לרגע שאני ה"מטפל החכם" שאמור להראות לו איפה כואב לו ובכך להוכיח את יעילות ה"טיפול" שלי). ומתוך אמונה כזו, אני פשוט אוחז את הראש שלו בידיים שלי ומפנה אותו בכח לכיוון הפצע שנמצא על הבטן שלו.
 
ולא רק זה, אלא שאני גם ממשיך להחזיק אותו כך תוך כדי שהוא מתנגד, נאבק ומנסה לסובב את הראש הצידה ולהמנע בכל דרך מלהביט על הפצע שלו.
כתוצאה מזה הוא נאלץ להביט באימה על מה שהוא כל כך לא רצה לראות, שהוא לא היה מוכן לקבל.
או בגישה אחרת למשל, אני מכאיב לו "כדי לעזור לו". אני נותן לו מכה על הפצע שלו, מה שגורם לכאב שלו להתעצם ואז מרוב כאב הוא נאלץ להסתכל בחרדה וחוסר אונים על הפצע שלו.

או בעוד גישה אחרת – אני מחליט לגרום לו להסתכל על הפצע שלו על ידי זה שאני צועק עליו בקול חמור ותקיף "תסתכל כבר על הפצע שלך! תראה כמה הוא כואב!" והוא מתוך בהלה מסתכל על הפצע שלו בחרדה עמוקה.
 
אז מה בעצם עשינו בזה?
על פניו נראה שהוא ראה את הפצע, מה שבתאוריה אמור לפעול לטובתו ולגרום לו לרפא את הפצע שלו ולא להתעלם ממנו.
אבל בלי לשים לב, יצרנו פצע חדש, עמוק ומורכב יותר מהקודם. פצע שחודר וכואב אפילו יותר מהמקורי.

כי נכון, עכשיו הוא ער למה שרציתי להראות לו אבל יחד עם זה הוא חווה טראומה חדשה.
כי המקום הכואב שבו היה זקוק יותר מכל דבר אחר לאישור, להרגשה שזה בסדר, שמותר לו להיות מי שהוא, שהוא אהוב ומוגן אבל במקום זה הוא קיבל תחושה של גינוי, של סתירה, של ביטול צורם.
עכשיו הוא חווה משהו מפחיד מאוד וכוחני והוא פגש את הכאב שלו באווירה של חרדה ולחץ.
עכשיו הוא חווה שמישהו שהוא סמך עליו, פרץ את הגבולות שלו ואילץ אותו להרגיש כאב שהוא לא מוכן היה להרגיש, שעמוק בפנים הוא ניסה בכל הכח לא להרגיש.

עכשיו הוא חווה שאין התחשבות והבנה כלפי הפחדים שלו, כלפי הרגישות העצומה שלו, כלפי הצורך שלו ברוך ורגישות לקצב שלו, לדרך שלו לפגוש את עצמו.
וכל אלה מעוררים הרבה פצעים וכאבים ישנים אחרים, כאלה שהוא חווה בילדות כשההורים שלו לא התייחסו אליו ברגישות, כשהוא היה קטן ופגיע לגמרי ולא קיבל אישור, בטחון ואהבה, כשהוא חווה יחס לא קשוב, מאיים ומאלץ מצד ההורים שלו (ולמי מאתנו זה לא קרה במידה כזו או אחרת?).
ועכשיו הוא מרגיש חלש, קטן, חסר בטחון ולא אהוב עמוק בפנים.

עמוק בפנים הוא שוב "לא בסדר" כי כמו ילד שנזפו בו, הוא מרגיש מבוכה ואשמה.

אז מה בעצם עשינו בזה?
אפשר לומר שהניתוח הצליח אבל החולה מת.

מה באמת אני עושה כשאני רואה את הפצע שמולי?
בסיפור שלנו הפצע הוא פיזי, אבל הפצעים המשמעותיים הם הפצעים הרגשיים ונפשיים שאנחנו נושאים בתוכנו.
מבחינתי העקרון הכי חשוב בכל טיפול ולא משנה באיזה טיפול מדובר או אפילו אם מדובר רק בשיחה בין שני חברים, בני זוג או קרובי משפחה, הוא עקרון האישור.
ההבנה שלי היא שהכאב הכי עמוק שלנו הוא חוסר באישור, התחושה שאנחנו לא בסדר, לא מספיק טובים, חייבים להשתנות ואסור להיות אנחנו כי את זה פשוט אי אפשר לקבל ולאהוב.
הביקורת העצמית ורגשות האשמה שנולדים מתוכה הם הכאב העמוק שפועם מתחת לכל צורות הסבל שלנו וזה הלב והשורש העמוק של כל מה שמפריע לנו.

אז גם אם נגרום למישהו לשנות משהו בדרך של כח או אילוץ או שכנוע, זה בכלל לא בטוח שנבין וניתן מענה לכאב הכי עמוק שלו, לדפוס שמלקה ומאשים את עצמו.

כשאני פוגש פצע אצל האדם שמולי, אני בודק קודם כל ובכל פעם מחדש, שהפצע שאני רואה הוא לא הפצע שלי, שהוא לא רק השתקפות או "השלכה" שלי על האדם שמולי.
קל מאוד להתבלבל ולחשוב שפחד, כאב או טראומה כלשהי נמצאים במקור אצל האדם שמולנו בזמן שהם בעצם שלנו.
 
איך אני בודק את זה?
אני שם לב מה אני מרגיש בתוכי אל מול הפצע שאני רואה.

ייתכן שגם לי יש פצע דומה והמפגש יהיה ריפוי הדדי עבור שנינו, אבל אם אני מכיר בפצע שלי והפצע שאני רואה אצל האדם שמולי הוא לא רק שלי, הוא לא רק השלכה שלי על האדם שמולי ולא רק השתקפות שלי עצמי, אני ארגיש חמלה ואמפטיה כלפי הפצע הזה ולא יהיו לי ביקורת או גינוי כלפיו. שום דבר בי לא יתכווץ במאמץ להפסיק להרגיש את הפצע הזה.

ואז אני לוקח זמן להרגיש וללמוד איך ובאיזה אופן אפשר לגעת בפצע הזה בלי לעורר בו אפילו טיפה של כאב, של טראומה ומצוקה. בלי לפגוע, בלי לעורר חרדה נוספת. איך אפשר לתת לו אישור, להיות איתו ביחד אבל לא לנסות לשנות אותו בכח.
אני לומד לנוע ברכות, בהקשבה וברגישות.

ואם אני שם לב שיש פחד, שיש כיווץ והתנגדות להכרה בפצע כמו שקורה ברוב המקרים, אני לומד להבין את הפחד, אני לומד לתת לו מקום מקבל ולא שיפוטי, אני לומד לזוז ביחד עם האדם שמולי ממש כמו באומנות הטאי צ'י – אני לומד לנוע באיזון שתומך ומלווה, נוכח ומאפשר.

ואני מודע לזה שאני רק לומד את זה, כל הזמן לומד את זה בכל יום, בכל מפגש חדש – איך לתת אישור ולא גינוי, חמלה ולא לחץ לשנות.

זה לא סוד שגם לי יש פצעים רגשיים עמוקים מאוד ויש עומקים של כאב שאני עדיין פוחד לראות.
גם אני מאוד לא הייתי רוצה שיגרמו לי בכח להרגיש את הפצעים שלי לעומק בלי להתחשב בי, בקצב שלי, ביכולת שלי להכיל את הכאב שלי.
זו יכולה להיות חוויה כל כך אלימה וטראומטית.

מה זה אומר "לגעת בפצע באהבה"?

%d7%90%d7%9c%d7%99-%d7%a7%d7%a8%d7%a1%d7%a0%d7%99%d7%a5-%d7%98%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%9c-%d7%a8%d7%92%d7%a9%d7%99

לאהבה יש כנראה אינסוף איכויות. הנה כמה שעוזרות לדעתי להרגיש ולהבין למה כל כך חשוב שכל מגע שלנו עם פצע רגשי, נפשי או פיזי, יהיה מגע אוהב.
אהבה מאפשרת ולא מאלצת
היא תומכת ולא דוחפת
היא מראה אבל לא דוחקת לראות
היא סבלנית ובו זמנית היא ערה ומלמדת
היא כנה אבל היא לא דורשת להכיר בדבר
היא רואה את הילד או הילדה שבנו
היא מודעת לרגישות ולצורך בחיבה וחום
היא רואה שהדרך חשובה לא פחות מהיעד
היא נוכחת בהווה ולא מנסה להרשים
היא מאפשרת לנוח ולזרום
היא מאפשרת לריפוי להתרחש בלי מאבק
היא נחה גם בלב הכאב והעצבות הגדולים ביותר
היא מקבלת אותך כמו שאתה ומאפשרת לך לבטוח
היא מכבדת את הקצב שלך, את האופן שבו מדוייק לך ללמוד
היא מרשה לך להיות מי שאתה ולכן אתה רוצה להתקרב ולצמוח בה
היא מלטפת, מחממת ומפשירה את מה שקפא עמוק בפנים
היא מזכירה לך מי אתה באמת וכמה עצום וחכם אתה
היא מראה לך שמותר לך להינות
היא מאפשרת לנשום
 
אז באופן מטאפורי, אני לומד איך להניח יד רכה ואוהבת מאוד על הפצע של האדם שמולי ולא להפעיל לחץ, רק להביא לשם תשומת לב אוהבת ועדינה, אישור וחמלה.

אני לומד רק לתת אהבה, רק לאפשר לאדם שמולי לנוח ולגלות בקצב שלו, בדרך שלו, באמצעות מילים, שיחה, תקשורת, תשומת לב לגוף ולנשימה, חיבור לרגשות, לילד ולאינטואיציה שבו, שיש פצע והוא כואב וזקוק לאהבה, כואב וזקוק להכרה, כואב וזקוק למפגש אוהב ומחבר.

אני משתמש בעצמי, בכל הרכות והאהבה שאני מגלה בחיים שלי, כדי להזכיר לאדם שמולי שהפצע שלו זקוק רק לחום ואהבה, רק להכרה כנה ואוהבת וחיבור שמוביל לביטוי, שמרחיב את הראייה וההבנה ומאפשר לחזור לשלמות במקום שהיה קודם מפוצל, מפולג, מנותק, מגונה וכואב מאוד.

וככה בלי שום אילוץ, לאט לאט הוא מרגיש, הוא נזכר ומשהו עמוק מתחיל להרפות בו.
 

איך לבחור טיפול, מטפל או מלווה

לא משנה אם מדובר בטיפול פיזי, נפשי או טיפול רגשי, בעיניי כל טיפול מועיל מתחיל בהבנה שהמגע בכל פצע או כאב צריך להיות אוהב, מגע של אישור ואמפטיה.

כמובן שבסופו של דבר מה שקובע זו התחושה, החיבור האינטואיטיבי וההרגשה שנוצרת במפגש עם מטפל, אבל הכלל של מגע אוהב בפצעים, הוא בעיניי זה שמאפשר לתהליך רגשי או נפשי להיות יעיל, נעים ומרפא באמת ברמות העמוקות ביותר.

כי מה שחשוב זה לא רק לגעת בפצעים, טראומות או כאבים ולהציף אותם.
הכי חשוב זה לגעת באהבה, ברגישות ובלי לעורר שום גינוי או טראומה ובכך לתת כלים, וללמד את האדם שמולנו לבטוח בעצמו, להיות קשוב, רגיש, נינוח ואוהב כלפי עצמו בדרך של דוגמה אישית.
 
כך שבעצם אפשר לומר ש:
זה לא ממש חשוב "לדבר על הדברים ולהציף אותם".
הכי חשוב לדבר עליהם באמפטיה, כנות ואהבה ואם יש אמפטיה, כנות ואהבה במפגש,
אז לפעמים גם שתיקה יכולה להיות תקשורת טובה הרבה יותר ממילים.
זה לא ממש חשוב "להבין על מה זה יושב ולראות את המנגנון שגורם לזה".

חשוב לראות מהו הצורך שנמצא עכשיו בלב הכאב והפחד שלנו ואיך מתוך אהבה אנחנו נותנים לו אישור ומענה רגיש ומחבק.

זה לא ממש חשוב "לשחרר את הדפוסים הישנים או לשנות את האמונות המגבילות".
הרי האמונה הכי כואבת היא שאנחנו צריכים להשתנות, שאסור לנו להיות כפי שאנחנו עכשיו.
חשוב הרבה יותר להזכר למה מלכתחילה אנחנו מאמינים במה שאנחנו מאמינים ובוחרים במה שאנחנו בוחרים, למה מתוך צורך בבטחון ואהבה בחרנו להתכווץ ולסגור את הלב ואולי לא לבטוח אפילו בעצמנו.

כי בהבנה הזו, בהיזכרות הזו בעצמנו, אנחנו בוטחים בעצמנו מחדש, אנחנו מבינים את עצמנו בעומק כזה שהריפוי והשחרור מתרחשים מעצמם ובלי מאמץ, ואנחנו נזכרים שכל מה שאי פעם ביקשנו זו אהבה ושאנחנו יכולים לתת אותה לעצמנו בכל רגע.

מהי רוחניות בריאה ואיך להמנע ממלכודות רוחניות נפוצות

רוחניות והתפתחות רוחנית (או התעוררות רוחנית), העסיקו אותי מגיל צעיר מאוד. בגיל 14 התחלתי לקרוא ספרים של המורה ההודי אושו ובגיל 16 התחלתי לחקור את הנושא לעומק ולעסוק במדיטציה והתבוננות פנימית. במשך שנים התפתחות רוחנית והתעוררות רוחנית העסיקו אותי מאוד.

אני רוצה להתחיל בווידוי: אני לא אוהב את המילה "רוחניות" או את המושגים "התפתחות רוחנית" או "התעוררות רוחנית".
הסיבה שאני לא אוהב את המושגים האלה היא שהרבה פעמים הם נקשרים דווקא למיסטיקה, להתעסקות בנושאים מיסטיים ומאגיים שבמקרים רבים מובילים לבלבול, לנתק רגשי וסיפורים של ניצול, חוסר כנות, שרלטנות ואמונות שנועדו להתעלם מהמציאות הרגשית הטבעית שאנו חווים ומהצרכים הרגשיים והנפשיים האמיתיים שלנו.

סיבה נוספת להסתייגות שלי מהמושגים האלה היא שהם יכולים ליצור פילוג או הפרדה. גם אם מדובר בהפרדה מרומזת או בכזו שמתקיימת רק בתפיסה שלנו, המושגים האלה יוצרים הפרדה בין "חומרי" ל"רוחני", בין "רוחני" ל"מעשי" ופותחים פתח לביקורתיות וגינוי על בסיס ההפרדה הזו.

מבחינתי כיום, רוחניות או התפתחות רוחנית הן פשוט אנושיות (להיות אנושי), הן תהליך טבעי של התפתחות, של התבוננות פנימית, של הכרה וגילוי עצמי שמעצימים איכויות של קבלה עצמית, יכולת להשלים עם עצמנו ולהקל על הכאב הנפשי, אהבה לעצמנו ולאחר והנאה מהחיים.

במאמר הזה אני רוצה לשתף שני עקרונות שמנסיוני, הם אולי הכלים העוצמתיים ביותר שאני מכיר להתפתחות אנושית או אם תרצו, התפתחות רוחנית בריאה ומאוזנת.

רוחניות, חומריות ורוחניות מודרנית

בעיניי, גם חומריות וגם רוחניות שואפות לאותה חוויה – אושר. אנחנו רוצים להרגיש מאושרים, להרגיש אהבה, שפע, בטחון, מימוש עצמי, משמעות והנאה.
זו השאיפה שלנו ולא משנה אם נקרא לעצמנו אנשים רוחניים, חומריים או בכל שם אחר.

בעיניי, ההבדל המהותי בין הגישה החומרית הקלאסית לגישה הרוחנית הקלאסית הוא זה:

חומריות קלאסית עוסקת בשאלה איך לספק לעצמנו אושר מבחוץ.
איך להשיג כסף, משאבים, רכוש, איך להגיע למקומות, למצבים או לאנשים שיגרמו לנו אושר ואיך למצוא את כל אותם תנאים סביבתייים ואנושיים שיספקו את הצרכים שלנו ויגרמו לנו אושר (כסף, קריירה, זוגיות, מיניות, אינטימיות, משפחה, ילדים, בית, חופשה בחו"ל וכו').

החומריות התעצמה מאוד בעולם המערבי והגישות החומריות נפוצות מאוד בימינו. מספיק להסתכל על כמות הפרסומות והפירסומים שאנו חשופים אליהם על בסיס יומי, החל במכונית החדשה, בית החלומות, ההזדמנות להתעשר, בגדי מעצבים, האוכל הטעים ועוד שלל חוויות מרגשות ומדהימות שמובטחות לנו אם רק נקנה או נרכוש את המוצר הזה או ההוא.

רוחניות קלאסית עוסקת בשאלה איך לספק לעצמנו אושר מבפנים.
איך להתייחס לעצמנו, איך ליצור בתוכנו הסתכלות, התבוננות, מצב תודעה או איכויות של קבלה, הבנה, מודעות, מיקוד, אמונה, ראייה צלולה, הכרה או חיבור למשהו גדול יותר מאתנו שיאפשרו לנו להרגיש מאושרים ללא תלות בנסיבות החיצוניות.

הגישות הרוחניות התפתחו בעיקר במזרח עם תורות כמו בודהיזם, טאויזם, הינדואיזם, סופיזם ועוד. כיום יש לא מעט מורים גם במערב שמלמדים גישות רוחניות שונות וההכרה הרוחנית שהאושר שלנו נובע מהאופן שבו אנו תופסים את עצמנו ואת המציאות הולכת וצוברת פופלאריות והופכת להיות מקובלת יותר ויותר.

בימינו יש גם סוג חדש של רוחניות מודרנית שאפשר לקרוא לה "חומריות במסווה של רוחניות".
אני מתכוון לגישות כמו "הסוד" וכל הגישות שמדברות על "מיגנוט שפע", "יצירת שפע", "זימון שפע" ו"בריאת מציאות" שבה כל מה שאנחנו רוצים מתקיים.

הגישות האלה הפכו לפופולאריות ונפוצות מאוד בשנים האחרונות ולהבדיל מהרוחניות הקלאסית שמדברת על האפשרות להיות מאושרים ללא תלות בנסיבות החיצונית, להתמסר לחוויית הרגע הזה כפי שהוא ולהינות ממקור אינסופי של תובנה ואהבה פנימית, הרוחניות המודרנית מנסה לרתום איכויות רוחניות כדי לממש את החלום החומרי שלנו.

הגישות האלה גורסות בפשטות שאם נשנה את האמונות הפנימיות שלנו ואת נקודת ההשקפה שלנו והתתייחסות שלנו לעצמנו, נוכל לממש את השאיפות החומריות שלנו ולקבל את כל מה שרצינו מבחוץ (כסף, קריירה, זוגיות, חברים, חופשה בחו"ל וכו…), כך שהמניע נשאר חומרי במהותו אבל האמצעי להשגת המטרות החומריות הופך להיות "רוחני".

חשוב לי להדגיש שהסקירה הקצרה הזו, היא לא ביקורת או גינוי כלפי חומריות, רוחניות או רוחניות מודרנית. אני רוצה רק לתת רקע הבנתי קצר לנושא החומריות והרוחניות בימינו כדי להתייחס למה שאני קורא לו – רוחניות בריאה ומאוזנת.

שני עקרונות מרכזיים עבור רוחניות בריאה

במסע שלי עברתי הרבה התנסויות וחוויות רוחניות. עסקתי במשך שנים במדיטציית ויפאסנה, למדתי טאי צ'י במשך שנים והתנסיתי בגישות איזוטריות שונות.
גישות שחלקן מגיעות מהשאמניזם של יערות האמזונס, אחרות שמגיעות מהרי ההימלאיה, אחרות שמגיעות ממנזרי הזן של יפן וקוריאה וגם כאלה שמגיעות מעולם הפסיכולוגיה והפסיכותרפיה המערבית וממורים שונים שחיו או חיים בחלקים שונים של העולם ומביאים את התובנות והאיכויות הייחודיות שלהם.

מתוך כל מה שעברתי, אני רוצה לשתף אתכם בשני עקרונות פשוטים וטבעיים להתפתחות רוחנית בריאה.

כשאני אומר "בריאה", הכוונה היא לכזו שלא מבוססת על ניתוק רגשי, על הכחשה של רגשות וצרכים אנושיים טבעיים, על מאבק פנימי, על ניצול, על אמונה עיוורת, על גינוי כלפי עצמנו או אחרים או על העמקת הסבל שלנו במסווה של אושר.

הכוונה שלי היא לרוחניות או התפתחות שעושה נעים בגוף ובלב, שמעוררת איכויות של חמלה, הודיה ודיוק פנימי, שמאפשרת לנו להרפות, לנשום לרווחה, להינות מהחיים, לקבל את עצמנו ואת האחר ולחיות בתחושה יותר נעימה, מאוזנת, בוטחת, אוהבת, שלווה ומאושרת.

עקרון הכנות
כנות היא הכלי הכי יעיל והכי טוב שאני מכיר להתפתחות רוחנית. לכנות יש עומק אינסופי ותמיד אפשר לגלות (ואנחנו מגלים) עוד רבדים של כנות שלא הכרנו קודם.

כנות כל כך חשובה כי היא מאפשרת לנו להכיר בעצמנו, להכיר את עצמנו, להבין את עצמנו, להתיישר עם עצמנו, להתמסר לעומק שלנו, לבטא את עצמנו ולתקשר את עצמנו לאחרים באופן שבו הם יכולים להבין אותנו.
היא משחררת אותנו משיפוט, ביקורת, גינוי עצמי ותחושות של ערפול, תקיעות, חוסר אונים ולחץ נפשי ומאפשרת לנו לחזור אל עצמנו, אל ההווה, אל הדיוק שלנו.
כנות מראה לנו את עצמנו ומאפשרת לנו להעמיק פנימה ללא מאמץ.

מה שחשוב לי להדגיש לגבי כנות הוא שיש לה כמה רבדים והכנות היא כנות שלמה רק כשהיא מתייחסת לכל הרבדים האלה:

1. כנות מחשבתית – מה אני באמת חושב, מספר לעצמי ומאמין בו כעת?
2. כנות רגשית – מה אני באמת מרגיש בתוכי כעת (פחד, עצב, כעס, אכזבה, בושה, שמחה, תשוקה ועוד…)?
3. כנות תחושתית – מה אני באמת חש בגוף כעת (לחץ, מתח, נשימה עצורה, נשימה משוחררת, עומד, כבדות, מועקה, עונג, קלילות ועוד…)?
4. כנות לגבי הצרכים והבקשות – מה אני באמת צריך או מבקש כעת (בטחון, אישור, קרבה אנושית, חום, אמפטיה, מקום להיות בו, תמיכה, אהבה ועוד…)?

אחת המלכודות הרוחניות הנפוצות ביתר (שגם אני נפלתי בה אינספור פעמים) היא כנות חלקית.
כנות חלקית מדברת למשל רק על המחשבות או האמונות שלנו בלי להתייחס לרגשות ולצרכים וכך נוצר מצב שבו נדמה לנו שמחשבות כמו "האדם הזה או ההוא הוא טיפש או שטחי מידי", "אני עדיין לא מספיק טוב, מודע, מואר, מאוזן", "אנשים לא באמת מבינים אותי" או "אני עדיין לא מבין את האמת", הם כנות.

למעשה כנות חלקית היא דרך בטוחה להביא את עצמנו למצב של בלבול, תקיעות ונתק רגשי וזה באמת לא נעים.
הסיבה לכנות חלקית היא לרוב הקושי והפחד שלנו מלהודות ברגשות ובצרכים האנושיים הטבעיים שלנו. קושי ופחד שהם תוצרים של החברה שבה גדלנו, של התניות וטראומות הילדות שלנו.

כנות אמיתית חובקת את כל ארבעת הרבדים שלנו (מחשבות, רגשות, תחושות וצרכים) ומאפשרת לנו לראות את עצמנו ולתת אמון בעצמנו כפי שאנחנו – אנושיים, רגישים, פגיעים, זקוקים לאישור ואהבה וחושבים מחשבות שמנסות לענות על הצרכים שלנו.

כנות כזו מקרבת אותנו לעצמנו, מאפשרת לנו לראות את הילד שבנו ומעוררת בנו חמלה, קבלה ואהבה עצמית ללא מאמץ (כי איך אפשר שלא לקבל ולאהוב אדם שבפנים הוא ילד רגיש, חמוד, אנושי ופגיע שזקוק לאהבה ועושה הכל כדי לשרוד ולהינות מהחיים?).

הנה דוגמה אחת לכנות חלקית לעומת כנות שלמה (שימו לב להבדל בהרגשה שנוצרת):

  • כנות חלקית: אני עדיין לא מספיק מודע לעצמי
  • כנות מלאה: אני חושב שאני עדיין לא מספיק מודע לעצמי, אני מרגיש עצוב ופוחד, אני חש כיווץ ולחץ בחזה ונושם נשימה שטחית, אני זקוק לאישור ומבקש להרגיש אהבה ובטחון

שימו לב להבדל בין השניים.

כנות חלקית משאירה אותנו עם "עובדות" מתסכלות ומבלבלות שכל מה שנשאר לנו הוא לעמוד מולן בתחושה של חוסר אונים או להילחץ ולנסות להתאמץ מאוד כדי להגיע למצב אחר שגם בו לרוב, נגלה שוב את אותו תסכול וחוסר אונים.

כנות שלמה מראה לנו כמה אנושיים, רגישים וזקוקים לאהבה אנחנו וכמה זה בסדר פשוט להיות כאלה ושאפילו המחשבות שלנו, הן רק נסיון לענות על הצרכים שלנו ושמותר לנו פשוט להיות כאלה כבר עכשיו (קבלה עצמית).

עקרון האהבה

עקרון האהבה הוא עקרון פשוט שאומר שכל מה שקורה, קורה מסיבה חכמה ואוהבת. כל מה שאנחנו לא מבינים, לא רואים את הסיבה להתרחשות שלו, לא יודעים להסביר באופן מהותי ועמוק את הקיום שלו בחיינו, קורה מסיבה חכמה ואוהבת.

למשל פחדים. פחד הוא אחד הרגשות האנושיים הבסיסיים ולרוב הוא מגונה אצלנו (כי החברה שלנו מאוד פוחדת מהפחד ולכן מציגה אותו כ"שלילי"). אנחנו נוטים לפחד מהפחד שלנו, להתבייש בו, להסתיר אותו ולנסות "להתגבר" או "להתעלות" מעליו.

אחד הפחדים הנפוצים ביותר שגם אני חווה הוא פחד מנטישה או חרדת נטישה – הפחד שיעזבו אותנו, שלא ירצו בקרבתנו, שיתעלמו או יגנו אותנו ונשאר לבד בלי חברים ובלי אהבה.

כששאלתי את עצמי יום אחד "למה אני פוחד מנטישה? מה גורם לפחד שלי מכך שיעזבו אותי או יתרחקו ממני?", גיליתי משהו מעניין.
כששאלתי את השאלה הזו, שמתי לב שמשהו בי כמו נעצר, נתקע, התערפל ונעשה לא נעים.

חשבתי על סיבות אפשריות לפחד שלי – התניות ילדות, אמונה פנימית לא מודעת, תפיסת מציאות מסויימת.

הרצתי בראש את התאוריות הרוחניות והפסיכולוגיות שאני מכיר וחיפשתי הסבר אבל ככל שחיפשתי, הרגשתי יותר מתוסכל וחסר אונים וכבר התחלתי לשמוע בתוכי את הקולות הביקורתיים שאומרים שאני לא מספיק מודע לעצמי, לא מספיק מפותח רוחנית ולא מספיק מבין את עצמי (ושכמובן יש אחרים שהרבה יותר טובים ממני בזה…).

בסופו של דבר הלכתי לישון עם השאלה הלא נעימה הזו בתוכי ודווקא בין עירות לשינה התגלה לי משהו מעניין – שמתי לב שכשניסיתי להבין מה גורם לפחד שלי, בעצם היה בי גינוי כלפי הפחד.
המניע שלי לשאול את השאלה היה מניע מגנה, זה היה בעצם נסיון להפטר מהפחד, למצוא סיבה שהיא כמו טעות, כמו לשאול במילים אחרות – "מה גורם לפחד הזה להופיע פה בטעות? מה גורם לטעות הזו לקרות לי? מה לא בסדר בי שאני פוחד ככה?".

שאלות מגנות, שאלות שאומרות באופן עקיף שזה לא בסדר שאני פוחד, שהפחד לא אמור להיות שם ושזה שאני פוחד מעיד על כך שמשהו בי לא בסדר, לא מספיק חכם ושאין סיבה אמיתית להרגיש את הפחד הזה.

כל עוד שאלתי את עצמי לגבי הפחד באופן הזה, מתוך הנחה שאין סיבה חכמה ואוהבת לקיומו של הפחד בתוכי, הרגשתי רק יותר תקוע, מבולבל וחסר אונים.

כשמתוך הרדמות שמתי לב לזה, פתאום נפתחה בי אפשרות לשאול את אותה השאלה, רק בהנחה אוהבת, מתוך הנחה שיש סיבה חכמה ואוהבת ליקומו של הפחד וכששאלתי את עצמי באופן הזה, נפתחה בי ראייה נעימה ועמוקה פנימה, אל הצורך והכאב הילדי שאני נושא בתוכי.

אחת המלכודות הרוחניות הנפוצות (שגם בה נפלתי אינספור פעמים) היא ההנחה שמה שקורה לא מוצדק, לא חכם, לא אוהב.

כשאנחנו מונעים מתוך ההנחה הזו, אנו יכולים לקדש רעיונות רוחניים שונים כמו "להיות בכאן ועכשיו", "לקבל את עצמי", "להתמסר למה שיש", "להשתחרר מהאגו", "התעוררות רוחנית" או אפילו "הארה רוחנית"…אבל בפועל אנו חווים תקיעות, כיווץ, ביקורת וגינוי עצמי מתסכל.

ההבדל המהותי בין שאלה אוהבת שמאפשרת לתשובות להתגלות מתוכנו ללא מאמץ לבין שאלה לא אוהבת שיוצרת כיווץ, חסימה ופיצול בתוכנו, הוא בהנחה הבסיסית.

אני ממליץ להניח שאם יש משהו שאנחנו לא מבינים עד הסוף, לא יודעים את התשובה עליו ב100% של וודאות, כדאי להניח שהוא קורה מסיבה חכמה ואוהבת.

הדרך שלי לוודא שאני אכן שואל שאלות מתוך ההנחה הזו היא הנימה או טון הדיבור שלי.
כשאני מונע מתוך הנחת האהבה, הנימה או טון הדיבור שלי הוא רך, לא מאיים, לא מגנה ולא צורם. אפשר לדמות את זה לנימה או טון שבו שואלים אדם אהוב שאנחנו באמת מתעניינים בו "מה שלומך? איך עבר עליך היום?"
והתחושות שעולות בי כשאני שואל את עצמי באופן הזה הן של הרפיה, של רוך, של עצב, שמחה, פחד או כעס, אבל כל מה שעולה מרגיש נעים יותר, מקובל יותר, אפשרי יותר.

כשאני שואל את עצמי שאלות מתוך הנחה שמה שקורה הוא לא בסדר, לא נכון, לא חכם או לא אוהב, אני נשמע ביקורתי, מאשים, צורם, מכווץ, לא נעים ולרוב חווה תחושות של תקיעות, בלבול, כיווץ ותסכול.

סיכום קצר

רוחניות, התפתחות רוחנית או התעוררות רוחנית – כל אלה מושגים שבעיניי מתייחסים להתפתחות אנושית טבעית שמטרתה חיים מאושרים יותר, חיים נינוחים, שלווים, אוהבים ושמחים יותר עבורנו ועבור מי שחולק איתנו את המסע.

שתי המלכודות הרוחניות הנפוצות הן כנות חלקית (כזו שלא מתייחסת לרגשות, לתחושות ולצרכים הרגשיים) והנחת אי-אהבה (הנחה שדברים שאנו לא מבינים קורים מסיבה לא חכמה, לא מוצדקת ולא אוהבת).

שני העקרונות שלי להתפתחות רוחנית בריאה הם בהתאמה:
1. ללמוד ולפתח כנות שלמה
2. להניח את הנחת האהבה לגבי כל מה שאנחנו עדיין לא מבינים או לא רואים בתוכנו

ולסיום, כמה מילים שכתבתי היום בפרופיל הפייסבוק שלי…

לפעמים

אני פשוט

רוצה לבכות

את כל הפער

שביני

לביני

ויש גם שיר:

חרדה היא לא מחלה (איך להרגיע חרדה)

אני כותב את המאמר הזה בעקבות פגישה מרתקת עם אשה שהגיעה אלי וסיפרה על החרדה שלה ועל המסע שלה עם מטפלים ופסיכולוגים שהעבירו לה בדרכים שונות את המסר שחרדה היא מחלה, שחרדה היא בעיה שצריך להשתלט עליה ולמגר אותה בכח.

כשדיברנו היא הייתה מופתעת ונרגשת לשמוע שבעיניי חרדה היא לא מחלה אלא ביטוי טבעי וחכם של מצוקה רגשית שאנו חווים. ושזה הרבה יותר נעים, מדוייק ומרפא להבין את החרדה שלנו וללמוד לתת לה מקום מקבל ואוהב מאשר להלחם בה, להדחיק או לגנות אותה בכח.
ולא רק שחרדה היא לא מחלה, אלא שבעייני היא קול חכם ועמוק מאוד שרוצה לעזור לנו להתעורר, להבין את עצמנו וללכת בדרך המדוייקת שלנו בחיים.

בעקבות המפגש הזה ומכיוון שחרדה היתה מאז ומעולם חלק בלתי נפרד מהחיים שלי, התעוררה בי השראה לכתוב ולשתף מסר שבעיניי הוא זעקה עמוקה וכואבת שעולה מעומק הלב של רבים מאתנו שסובלים מחרדות ומוצאים את עצמנו במלחמה פנימית, רגשות אשמה, לחץ, תסכול ואכזבה מעצמנו.

חרדה היא לא מחלה

ובכל זאת, אנו חווים את החרדה כמשהו מאוד לא נעים והדחף הראשוני שלנו הוא לנסות לעצור את ההרגשה הלא נעימה והמאיימת שעולה בנו כדי לא לאבד שליטה ולא להיתפס כמי שלא שולטים בעצמם.

למה זה כל כך לא נעים?
זה לא נעים בעיקר כי בזמן חרדה חזקה או התקף חרדה, קורה לנו משהו שאנחנו לא מבינים, לא שולטים בו ומעולם לא למדנו להתייחס אליו בהבנה ולקבל אותו.

כשאנחנו מרגישים משהו כזה, יכול להתעורר בנו פחד גדול ממוות, משגעון וגם מההשלכות החברתיות שיכולות להיראות לנו מאוד מגנות, ביקורתיות ומשפילות ולרוב, הרבה ביקורת עצמית, אכזבה מעצמנו, הלקאה וגינוי עצמי על חוסר השליטה שלנו והרבה חוסר הבנה למצב שלנו.

לחרדה והתקפי חרדה יש הרבה ביטויים גופניים שמתחילים בדופק מואץ ויכולים לכלול קשיים בנשימה, הזעה, סחרחורת, כיווץ בגוף, רעידות, בחילה, הקאה, מועקה בחזה או בבטן, קושי לבלוע, אובדן תחושה באזורים שונים בגוף, תחושת שיתוק, ריעוד ועוד.

אבל כל התחושות הפיזיות האלה מועצמות באופן ניכר כשאנחנו נלחצים, מנסים להאבק בעצמנו ומפנים כלפי עצמנו יחס כוחני שרואה בתחושות האלה אויב ומקור לאיום עלינו ולא מזהים שמדובר במצוקה רגשית שזקוקה יותר מהכל ליחס קשוב ואוהב, ממש כמו ילד שחווה מצוקה וחרדה וזקוק להורה תומך ואוהב יותר מכל דבר אחר
.
ואגב, חשוב לי לציין שכמובן שזה לא באשמתנו אלא מכיוון שזה מה שלמדנו ולא לימדו אותנו להבין או להתייחס אחרת לחרדה שלנו וגם זה לא באשמת מישהו, פשוט לא היה מי שיסביר וילמד, יראה ויתמוך בהבנה.


איך להבין את החרדה ולתת לה מענה

כדי לענות על השאלה הכנתי תרשים פשוט שמתאר את מעגל החרדה.
מעגל שמראה מה קורה לנו כשאנחנו בחרדה ולמה חרדה לא מתפוגגת אלא מלווה אותנו לאורך זמן וחוזרת שוב ושוב.

חרדה היא לא מחלה - איך להרגיע חרדה
מעגל החרדה

קודם כל: חרדה…למה היא בכלל קיימת?

יש הרבה צורות של חרדה. הנפוצות ביותר הן חרדת נטישה, חרדה חברתית, חרדה מאינטימיות וקרבה וחרדה משינויים, אבל יש עוד חרדות ולפעמים אין שום סימן או דרך להבין מה גורם לחרדה שלנו.

בעיניי, לכל החרדות יש מקור אחד עמוק בילדות שלנו ובאופן שבו למדנו להתייחס (או יותר נכון, לא להתייחס לעצמנו ולרגשות שלנו).

החרדה בעיניי, היא תוצר של שני גורמים:
1. היחס שקיבלנו כילדים – יחס שלא תמיד היה קשוב, רגיש, אוהב, סלבני ורגיש לצרכים שלנו. יחס שלא פעם גרם לנו להרגיש לא מספיק טובים, בודדים, לא מובנים, לא אהובים ולא ראויים לאהבה. יחס שלא פעם היה ביקורתי, תקיף, דורשני או פשוט לא קשוב ובמקרים לא מעטים אלים מילולית או פיזית וכמובן שיש מקום חשוב לארועים טראומטיים שלא מעטים מאתנו חוו בילדות או בגיל מאוחר יותר, טראומות שלא פעם נשארו מודחקות עמוק בתוכנו.

2. חברה שמלמדת אותנו מגיל צעיר מאוד שכדי לשרוד ולהצליח בחיים חייבים להסתיר, לגנות ולהחדיק את הרגשות שלנו תחת שריון כבד של העמדת פני "הכל בסדר".
למדנו את זה בילדות גם כי ההורים שלנו והאנשים בחברה שבה גדלנו, לא הביעו רגשות באופן חופשי, לא דיברו או ביטאו לרוב את הרגשות והצרכים הרגשיים שלהם והתייחסו לחיים כאל מאבק הישדרותי, מאמץ ונסיון להסתיר את הפחדים, החולשות, הרגישויות והצרכים הרגשיים הטבעיים שלהם.

ולמדנו את זה בילדות גם כי ההורים שלנו התייחסו אלינו באופן שדרש שוב ושוב שלא נביע באופן חופשי את הרגשות שלנו, שלא נפגין פחד, שלא נכעס, שלא נביע נזקקות לאישור ואהבה יתר על המידה.

השילוב של שני הגורמים האלה יוצר "סיר לחץ" רגשי שבו מצד אחד אנו נושאים בפנים הרבה רגשות של מצוקה, כאב, חוסר אמון וחוסר בטחון ומצד שני אנו פוחדים מאוד להפגין את הרגשות שלנו ולתת להם מקום וביטוי בריא ודורשים מעצמנו להיות "בסדר", להיות ב"שליטה" ולהפגין קור רוח.

האם ההורים שלנו אשמים?

אני לא מתיימר להכיר את ההורים של כולם אבל מהנסיון האישי שלי וממאות האנשים שזכיתי ללוות בתהליכים אישיים, אני יודע שברוב המקרים (כמו גם במקרה האישי שלי), גדלנו להורים שלא ידעו לתת מקום לביטוי רגשי בעצמם ובאופן טבעי דרשו מאתנו להתנהג כך בעצמנו.

חשוב לי לציין שאין בזה האשמה כלפי ההורים, הרי גם להם היו הורים והם ניסו כמיטב יכולתם לאהוב אותנו. ובכל זאת, למדנו בילדות שאין מקום לרגשות שלנו. שאין מקום חופשי להרגיש פחד, עצב או נזקקות לאישור ואהבה.
שאין מקום חופשי ואוהב לבטא בו תחושות של חוסר בטחון, של בלבול, של חוסר הבנה.

רובנו למדנו שצריך לשדר שליטה עצמית, שצריך להיראות "בסדר", שחייבים להיות חזקים, חכמים, מתחשבים, צלולים ומפוכחים כדי לשרוד וכדי שיהיה לנו מקום בחברה.

רובנו למדנו שחרדה היא מחלה או בעיה חמורה ומביכה שאסור להרגיש או להראות והתשובה שרובנו חושבים עליה כשעולה השאלה "איך להרגיע חרדה?" היא תשובה של דיכוי, גינוי, ניתוק, השתלטות, הסחת דעת, נסיון לחשוב "חיובי" ושיטות שונות שאמורות לדכא את החרדה בתוכנו.

אבל לדעתי, חרדה היא ביטוי בריא של המצוקה הרגשית שאנו נושאים בתוכנו. מצוקה שלא תיפתר בשום צורה של גינוי, דיכוי או השתלטות, אלא רק במפגש עמוק, אוהב ומרפא עם עצמנו. חרדה היא ביטוי בריא של הצורך שלנו בנחת ושלמות עצמית, בחיים בלתי מתפשרים של דיוק פנימי ומימוש עצמי.

למה חרדה היא ביטוי של מצוקה רגשית

דמיינו לעצמכם שבמשך עשרות שנים אתם אוגרים בפנים רגשות של פחד, עצב, חוסר בטחון, כעס, כאב רגשי על כל נטישה או עלבון שעברתם וצורך עצום באהבה, אישור ובטחון.
במשך עשרות שנים הרגשות האלה, האדרנלין והעוצמה הרגשית הזו נאגרת בתת המודע שלנו, בגוף, ברקמות ובשרירים שלנו.
לאן כל המתח הרגשי הזה יכול ללכת?

הגוף לא יכול להכיל מתח ולחץ פנימי ללא גבול ודווקא בגלל שהגוף שלנו חכם מאוד ולא רוצה שנהיה חולים ונקרוס, הוא רוצה לשחרר את המתח הרגשי העצום שאנו נושאים.

ואיך משתחרר מתח רגשי?
כמו קיטור, כמו זרם עוצמתי שמרעיד, מנער ומשחרר את הנוקשות והקבעון שלנו.

ממש כמו…התקף חרדה.
התקף חרדה הוא בעצם לא התקף…הוא נסיון של הגוף שלנו לשחרר את כל מה  שעצור, מדוכא וזועק לחופש בתוכנו.

בפעמים שאפשרתי לעצמי פשוט לרעוד, לרעוד בלי שליטה כמו ילד כשאני מרגיש חרדה, ה"התקף" עבר תוך כמה דקות והשאיר אותי בתחושה של חופש, בהירות, חיבור ושמחה.
הוא עבר כי הוא לא היה התקף, הוא היה שחרור, פורקן של מתח נפשי אדיר שהיה בי וביקש ביטוי.

השפעות החברה שבה גדלנו על החרדה שלנו

מכיוון שגדלנו בחברה כאובה, מאופקת, הישרדותית ופוחדת שמקדשת איפוק, ריסון ושליטה עצמית למראית עין ובכל מחיר (וזה לא מפתיע אם חושבים על מה שהאנושות עברה לאורך ההיסטוריה האנושית), אנו פוחדים מעצמנו, פוחדים מהרגשות הטבעיים שלנו ומנסים בכל דרך להסתיר ולדכא את הרגשות הכי טבעיים שלנו.

רגשות כמו פחד למשל….פחד שהוא האינסטיקט הבסיסי ביותר שלנו שבזכותו אנו שורדים, פחד שנועד רק להעיר את תשומת ליבנו למשהו שמבקש בנו בטחון וזקוק לתשומת לב ומקום.

ולדעתי, בגלל הטראומה הקולקטיבית שלנו כחברה אנושית, אנשים רבים מוצאים את עצמם נעזרים בשיטות וגישות שמנסות לרפא את ה"מחלה" שנקראת חרדה בכלים כוחניים של ריסון, דיכוי והשתלטות במקום הקשבה, הבנה, רגישות, אמון בעצמנו וברגשות שלנו, אמפטיה, ביטוי רגשי, קבלה ואהבה עצמית מעשית (ולא רק תיאורטית כמו שינון משפטים "חיוביים" או משפטי אהבה עצמית).

וזה לא עובד בכח, או לפחות, לא לטווח הארוך. לרוב זה מקבע בנו את החרדה ומכניס אותנו למצב של רדיפה בלתי פוסקת אחרי היעד הסופי שבו נשתחרר סוף סוף מהבעיה שלנו שהיא בעצם…אנחנו עצמנו.

וזה קורה תוך שאנחנו לומדים להאמין שהסיבה שעדיין לא השתחררנו מהחדרה היא מכיוון שאנחנו פשוט לא מספיק טובים, לא מספיק בשליטה, לא מספיק חכמים כדי להשתלט על עצמנו וכל זה מלווה בביקורת עצמית, הלקאה עצמית והרבה רגשות אשמה.

במפגשים אישיים פגשתי עשרות אנשים שסיפרו לי שהם כבר ניסו  הכל, כל סוג טיפול כולל כדורים והחרדה עדיין שם, הם חיים בלחץ, במתח תמידי ובתחושת מאבק.
וזה כואב, זה עצוב וזה לא חייב להיות ככה.

הבנת הכרוניקה של מעגל החרדה

השלבים של מעגל החרדה יכולים לעזור לנו להבין את המלכוד שאנו חיים בו:

1. חרדה – תחושה טבעית (ובריאה!) של אובדן שליטה ופחד שהם בעצם הנסיון של הגוף שלנו לשחרר מתח רגשי שצברנו ולתת מקום לכל הרגשות שלמדנו שאין להם מקום או זכות קיום.

2. אמונה שחייבים לשלוט ברגשות ולהפגין שליטה – לא באשמתנו, רק כי גדלנו בחברה חרדתית שפוחדת מרגשות טבעיים ומקדשת ריסון רגשי מכאיב כסימן ל"שפיות" וכתנאי לאישור חברתי.

3. פחד מגינוי, דחייה ונטישה חברתית – מה יותר מפחיד מזה שיחשבו שאנחנו לא בסדר? שאנחנו לא שפויים? שיגנו וישפטו וינטשו אותנו בגלל אותו גל חרדה שיש בנו?

4. נסיון מאומץ לשלוט בחרדה ולדכא אותה – נסיון לחשוב על משהו אחר, נסיון לספר לעצמנו ש"אין מה לפחד", שיטות וטכניקות של שיכנוע עצמי כוחני, בריחה או דיכוי והדחקה שלמדנו כולל טכניקות של שליטה בנשימה ועוד.

5. תחושת מאבק פנימי, כיווץ וחוסר אונים – כי אי אפשר להרגיש שלמים כשאנחנו נלחמים בעצמו ומנסים לדכא את עצמנו בכח, זה רק מעורר בנו יותר…חרדה.

6. חרדה – החרדה שלנו שניסתה באופן טבעי ובריא לשחרר את הלחץ והמתח הנפשי שלנו שוב מקבלת יחס כוחני, מדכא ומגנה מאתנו ולכן רק גדלה ומתעצמת…כמו שהלחץ בסיר לחץ רק הולך וגדל עם הזמן כשאנחנו לא משחררים אותו.

וכשאנחנו כבר מרגישים שאי אפשר יותר, כשאנחנו מגנים ואוטמים את עצמנו מרוב פחד ברמה כל כך גבוהה שאנו מתייסרים ומתקשים לתפקד, אנו פונים למפלט היחיד שעוד נותר…כדורים פסיכיאטריים.

ואלה לפעמים עוזרים ומקלים על הסימפטומים של חרדה, אבל זו עזרה מלאכותית ובפנים אנחנו לא מאפשרים לעצמנו להתקרב, להכיר ולאהוב את עצמנו באמת.
אנו מוותרים (לפחות באופן זמני) על האפשרות להיות שלמים עם עצמנו כדי להמלט מאימת החרדה שלנו…וחרדה היא לא מחלה, היא הריפוי של עצמה כשאנחנו לומדים להקשיב לעצמנו באמת ולעומק.

ובכל זאת, אנחנו פוחדים מעצמנו כל כך והחברה שבנו אנו חיים מלמדת אותנו להמשיך ולפחד ולצרוך עוד "טיפולים" וכדורים רק כדי להמשיך להלחם ולהאבק בעצמנו וברגשות הטבעיים שלנו.
וזו לא אשמתנו, לא אשמתו של אף אחד.

כאלה אנחנו…פוחדים ממה שיגידו עלינו אם נראה את עצמנו באמת. פוחדים פחד מוות שאי אפשר לאהוב ולקבל את מי שאנחנו באמת.

עוד דרך טובה להסתכל על חרדה

באופן טבעי יש לנו הרבה צרכים. צורך אחד שכולנו מכירים הוא רעב. רעב הוא תחושה קצת לא נעימה, תחושה שמבקשת משהו, שזקוקה למענה, למזון.

אם למשל נתחיל להתייחס לרעב שלנו כאל בעיה, כאל משהו מביך שכדאי להסתיר, אם ניבהל מהרעב שלנו, נגנה אותו בכל פעם שהוא יעלה וננסה להתעלם ממנו, לדכא אותו ולחשוב על משהו אחר, מה יקרה לנו?

הרעב יתחיל להציק ולהכאיב לנו יותר ויותר ונמצא את עצמנו נלחמים שוב ושוב בדחף ובצורך הטבעי שלנו לאכול עד שנחשוב שהרעב שלנו הוא מחלה.

ואגב, יש לא מעט אנשים שסובלים מהפרעות אכילה ועבורם תחושת הרעב היא מאבק וכאב יומיומי ובכל זאת אנחנו לא מגדירים את תחושת הרעב כמחלה, אנחנו מבינים שמשהו בהתייחסות שלנו לרעב מופעל מתוך פחד, מתוך מצוקה רגשית שזקוקה למענה ולמענה אוהב.

אי אפשר להתעלם מהצרכים הטבעיים שלנו והצרכים הטבעיים שלנו הם לא מחלה. פשוט למדנו לפחד, להסתיר ולגנות את הצרכים הטבעיים שלנו ולא להקשיב להם, לחקור ולגלות את החוכמה העמוקה והמרפאה שבהם.
ומכאן מגיע הסבל שלנו.

בעיניי ומנסיוני, מה שאנו זקוקים לו הוא יחס אמפטי ואוהב שיאפשר לנו לשוב ולהקשיב לעצמנו, להבין ולראות את עצמנו לעומק ולאפשר לגוף שלנו לעשות את מה שהוא יודע – לשחרר את עצמו מעומס רגשי של שנים.

 

אז איך להרגיע חרדה?

זה עוזר להבין שחרדה היא לא מחלה, או לפחות להתחיל לפתוח את הראש שלנו לאפשרות הזו, גם אם קשה לנו לקבל את זה כי בינינו, ברור שזה לא קל לקבל ולהשלים עם משהו כל כך מפחיד.

מכיוון שהורגלנו מאוד לפחד מחרדה ולנסות להסתיר אותה, לא תמיד קל לנו להתחיל בדרך של ריפוי אמיתי, בדרך של קבלה עצמית ואפשרות לתת לגוף שלנו לעשות את מה שהוא באמת צריך…לשחחר את המתח הפנימי העצום.

לעיתים קרובות, כדאי להיעזר בטיפול רגשי תומך שמבוסס על הקשבה, קבלה ואהבה עצמית מעשית שנוגעת בכל הרבדים של הגוף והנפש.
אני נעזרתי במטפלים רבים בחיי ולמדתי עם השנים שהעקרון הכי חשוב לכל טיפול הוא מפגש אוהב עם הכאב שלנו. מפגש שלא מגנה, לא מפעיל כח ולא יוצר פילוג פנימי, אלא מביא להתקרבות, אמפטיה ויחס מקבל ואוהב שלנו כלפי עצמנו.

ובכל זאת, יש 3 עקרונות פשוטים שעוזרים להרגיע חרדה באופן יסודי (ולא רק רגעי)

שלושה עקרונות להרגעת החרדה באופן יסודי

1. ללמוד לדבר עם עצמנו בכנות.
להודות בפני עצמנו בכנות בפחדים שלנו, להודות שאנחנו לא יודעים למה אנחנו פוחדים. לא לספר לעצמנו שפחד הוא חלק נפרד ממני, שהוא מיותר, לא אמיתי או לא שייך אלי.

ההפך – להודות בכנות שהפחד הוא מי שאנחנו, שהוא כאן, והוא מבקש תשומת לב ואישור והוא החוויה הכי מורגשת, טבעית ואמיתית שלנו.

הנה סרטון קצר שבו אני מסביר מהי כנות ואיך לדבר בכנות:

2. כשעולה החרדה – ללמוד לתת לה מקום. יותר מכל דבר, לתת לה לבוא, לעלות.
כמו גל ששוטף ומרעיד אותנו…להתמסר יותר ויותר תוך כדי הקשבה ורגישות לגל הזה שמרעיד אותנו. גל שמשחרר את המצבור הכבד של נוקשות וקבעון ו"שליטה" כוחנית שלמדנו ללבוש כמו שריון על עצמנו.
לתת לגל המרפא של החרדה להרעיד ולשחרר את הנוקשות הכבדה שלנו ולהזכיר לנו מי אנחנו, את הלב והרגשות שלנו, את הסיבה שאנחנו כאן – כדי להרגיש, להינות ולחיות בשלמות.

אפשר להיעזר במדיטציה של הקשבה טבעית כדי לפתח את היכולת לתת לעצמנו להרגיש הכל, כולל חרדה – (לחצו כאן להורדת סדרת מדיטציות מודרכות בחינם)

3. לפתח הבנה, קבלה ואהבה עצמית טבעית ומעשית.
ללמוד לתת לעצמנו את היחס שהיינו רוצים לתת לאדם אחר שאנחנו אוהבים בזמן שהוא מרגיש חרדה, לחץ ומצוקה.
כי בסופו של דבר, רק יחס מקבל ואוהב מרגיע אותנו באמת.
אפשר להיעזר במדריך שלי לקבלה ואהבה עצמית – להורדה בחינם כאן.

באתר שלי תוכלו למצוא כמה וכמה מאמרים על חרדה ומידע על גישת "להכיר בעצמי" לריפוי וצמיחה אישית מתוך הכרה ואהבה עצמית טבעית. כזו שלא מגדירה אותנו כמחלה או בעיה אלא עוזרת לנו לגלות את עצמנו באופן טבעי, ללא מאבק וללא צורך במלחמה פנימית.

ואם תרצו להעזר בי, אני כאן לכל שאלה.

הריפוי שבאהבה וקבלה עצמית מעשית – גישת "להכיר בעצמי"

אחרי שעברתי שנים של דכאון, חרדות, יאוש, זעם, בדידות ותסכול. אחרי שבמשך שנים ברחתי מעצמי רוב הזמן למחשבות, למין, לאוכל ונאחזתי באנשים כמו בגלגלי הצלה.
אחרי שנים שבהן לא עבר כמעט יום בלי מחשבות על מוות ועל זה שאין לי כח לחיות.

אחרי כמעט עשרים שנים של חיפוש רוחני, התבוננות פנימית ואלפי שעות של מדיטציה ונסיון למצוא אור ויציבות בתוך סערת הכאב והפחד שמתוכה גדלתי, אחרי שלמדתי גישות שונות של פסיכותרפיה וריפוי נפשי, אחרי שסיימתי תואר דוקטור בהנדסה ובחרתי ללכת עם הלב ולעסוק בתרפיה, ריפוי והתפתחות אישית, אני יכול לומר שקבלה ואהבה עצמית מעשית הן התשובה הכי טובה שמצאתי לכל קושי רגשי, נפשי וגם פיזי כמו גם לצמיחה והגשמה עצמית.

והיום אחרי יותר משבע שנים של עבודה עם אנשים – ליווי והדרכה, תמיכה והנחיה במפגשים אישיים וסדנאות עומק בגישה שמבוססת על קבלה ואהבה עצמית מעשית (גישה שאני קורא לה "להכיר בעצמי"), אני רוצה לשתף אתכם באופן תמציתי וברור מהי קבלה ואהבה עצמית ולענות בקצרה על כמה שאלות כמו:


איך קבלה ואהבה עצמית עוזרות לנו לרפא את הגוף והנפש, לקחת אחריות על החיים שלנו ולהשתחרר מחרדות, דכאון, התמכרויות וקשיים נפשיים?

האם קבלה ואהבה עצמית יכולות לפגוע בנו או לעכב את ההתפתחות שלנו?
האם קבלה ואהבה עצמית גורמות לכך שלא נרצה לקבל אהבה מאחרים?

ובעיקר, איך באמת עושים את זה בפועל ולא רק בתאוריה?

רגע של סמנטיקה – מהן קבלה ואהבה עצמית בפשטות?
קבלה עצמית היא היכולת לתת מקום ולא להיאבק או לנסות לשלוט בכח ברגשות ובמחשבות שלנו בהווה.
אהבה עצמית היא יחס קשוב, אמפתי, מבין ומעצים שמאפשר לנו להירגע, לבטוח בעצמנו ולצמוח באופן הנעים והמדוייק ביותר עבורנו.

גם קבלה עצמית וגם אהבה עצמית הן איכויות טבעיות, נעימות ומרפאות מאוד והן מאפשרות לנו לרפא ולשחרר את הגוף והנפש שלנו מסבל ותקיעות.

כדי לפתוח את הנושא, הנה פוסט קצר שכתבתי בעמוד הפייסבוק שלי שממביע את עוצמת הריפוי שבקבלה ואהבה עצמית:

מה התנאי לכך שקבלה ואהבה עצמית יעזרו לנו?

תנאים? זה לא נעים. כל כך מכאיב לגלות שיש תנאים לאהבה. אני זוכר כמה זה הכאיב לי בתור ילד לגלות שוב ושוב שלהורים שלי יש תנאים לאהבה שלהם. תנאים שלא תמיד נאמרו במילים אבל הורגשו חזק מאוד בתגובות שלהם אלי.
"אם לא תתנהג כמו שאנחנו דורשים ומצפים, לא תקבל אישור, לא תקבל יחס, לא תקבל בטחון מאתנו, ההפך…תקבל נזיפה, עונש, צעקות, התעלמות והאשמות קשות"
אז למה בכל זאת אני מדבר על תנאי?

כי כדי שקבלה ואהבה עצמית באמת יעזרו לנו הן חייבות להיות מעשיות, כלומר מיושמות בפועל בדרך שבה אנחנו מתייחסים לעצמנו ולרגשות שלנו – בדרך שבה אנחנו מקשיבים לעצמנו, מבינים את עצמנו, חושבים, מדברים ופועלים.

במשך הרבה זמן כשחשבתי על לקבל ולאהוב את עצמי, לא ממש הבנתי מה זה אומר וזה נשאר בגדר רעיונות שלא הצלחתי ליישם ומה שהרגשתי היה תסכול, מאמץ ותחושה של "אני לא מספיק טוב". תחושה מוכרת מאוד שגדלתי מתוכה כילד ועכשיו בשם הקבלה והאהבה, היה עוד משהו שאני "לא מספיק טוב" בו – היכולת לקבל ולאהוב את עצמי. כמה מתסכל ומכאיב.

לכן כשאני מדבר על קבלה עצמית ואהבה עצמית, אני בעצם מדבר על היחס שלנו לעצמנו הן ברמה הנפשית והן ברמה הפיזית, כי זה בעצם הביטוי המעשי של קבלה ואהבה עצמית.
אבל כדי להראות מה זה "היחס שלנו לעצמנו", בואו נראה קודם כל – מי מתייחס אל מי?

מי מתייחס אל מי (אני ועצמי)

יש בתוכנו מערכת יחסים, ההבנה הזו עזרה לי מאוד. הראשון שעזר לי לראות את זה היה מורה הזן ניסים אמון כשלמדתי אצלו בקורס מטפלים בגישת טרילותרפיה ואחר כך העמקתי וחקרתי לעומק את היחסים הפנימיים שבי ובאחרים.

לפני שהבנתי שיש בתוכי מערכת יחסים, הרגשתי מאוד מנותק, תקוע ולכוד בתוך עצמי. התביישתי בעצמי וחשבתי שאני סובל ממחשבות טורדניות, שהמח שלי עובד נגדי, שהמחשבות שלי משוגעות ולא בריאות ושמשהו ממש לא בסדר בי.

אבל בין מי למי היחסים האלה בתוכנו מתקיימים?
ניסים אמון מגדיר את זה כיחסים בין ה"אני" ל"עצמי" באופן ששגור מאוד בדיבור שלנו:
"אני מאשים את עצמי"
"אני גאה בעצמי"
"אני מאוכזב מעצמי" וכו…

ה"אני" מייצג את הראש החושב, הרציונלי, הביקורתי והמעשי.
ה"עצמי" מייצג את העולם הרגשי שלנו, את הרגישות, הצרכים הרגשיים, הדחפים והתחושות שלנו.

אפשר גם להציג את זה כיחסים בין השכל ללב, בין הורה (הראש) לבין הילד הפנימי (הרגש)
אפשר לראות את זה כיחסים בין החלק המודע וההכרתי שלנו שכולל את החשיבה והמודעות לבין תת המודע שהוא העולם הרגשי\גופני שלנו וגם כזוגיות פנימית.
כל הסתכלות היא טובה כל עוד מבינים את מהות היחסים בתוכנו.

אלי קרסניץ אהבה עצמית
בתוך כל אחד מאתנו יש ילד\ה – עולם רגשי עמוק ועוצמתי שהרבה פעמים מרגיש מאוד פוחד, בודד ולא אהוב

מה מאפין את ה"אני" (השכל, ההורה, ההכרה, החשיבה)?
בתמציתיות, ה"אני" מאופיין ביכולת לשים לב לגוף, למחשבות ולרגשות. ביכולת לחשוב, לחקור, ללמוד, לדבר ולבטא במילים.

מה מאפיין את ה"עצמי" (הרגש, הלב, הילד הפנימי, תת המודע, הגוף)
בתמציתיות, ה"עצמי" מאופיין ברגישות עצומה, בצרכים ורצונות, בעוצמות רגשיות, בחוויות גופניות שנעות בין כאב לעונג, בין אטימות ודכאון להתרגשות ושמחה.
הוא מתאפיין גם ביצירתיות, באינטואיציה, ביטוי יצירתי וגופני, למידה ודמיון. ביכולת אסוציאטיבית, במחשבות לא רצוניות (מחשבות שאנחנו לפעמים קוראים להן "טורדניות" – מחשבות שכאילו צצות בלי שיודעים למה, זכרונות ותמונות מנטאליות שחוזרים ועולים בנו) וביכולת אמפטיה, אהבה וחיבור לכל תפקודי הגוף.

ואיך נראים לרוב היחסים בתוכנו?

כמובן שזה משתנה מאדם לאדם אבל את היחסים הפנימיים בתוכנו למדנו בעיקר בילדות מההורים שלנו – גם מהדרך שבה התייחסו אלינו וגם מהדרך שבה הם התייחסו לעצמם ואחד לשני.

אפשר לשאול שאלות פשוטות שעוזרות להבין את טיב היחסים שלמדנו ואימצנו בילדות.
שאלות כמו:
– עד כמה הרגשתי שנותנים לי יחס ותשומת לב בילדות?
– עד כמה הרגשתי שאוהבים, מפרגנים ותומכים בי?
– עד כמה הרגשתי שנוזפים בי, מאיימים עלי, דורשים ממני ואומרים לי מה "צריך"?
– עד כמה הרגשתי שאני "לא מספיק טוב", לא ראוי לאהבה, לא שווה כילד?
– עד כמה הרגשתי שיש לי מקום בטוח, אוהב ושמח לחיות בו בבית שגדלתי בו?
– עד כמה הרגשתי שמותר לי לבטא את כל מה שאני מרגיש, חושב ורוצה בילדות?

ויש עוד הרבה שאלות שאפשר לשאול וכדאי לשאול גם לגבי האבא וגם לגבי האמא כי לשניהם הייתה השפעה גדולה על עיצוב היחסים הפנימיים שלנו.

ואם אפשר להכליל קצת מתוך היכרות ארוכת שנים עם עצמי ואם מאות אנשים שפגשתי, הכרתי וליוויתי בדרך האישית שלהם, לרוב כשאנחנו סובלים ממשהו, היחסים הפנימיים בתוכנו נראים בערך כך:

הראש החושב, ה"אני" סובל מביקורתיות, לחץ, דאגות, אי שקט, תזזיתיות, חוסר אמון, נסיון להסתיר רגשות, מחשבות על העבר ועל העתיד וקושי לשים לב להווה, קושי לנוח, נסיונות לשכנע את עצמנו שצריך וחייבים לעשות דברים שאנחנו לא באמת אוהבים, נסיון לשלוט ברגשות, נסיון לקבל אישור ולרצות אחרים, השוואה של עצמנו לאחרים וחוסר אונים אל מול מצוקות וקשיים רגשיים.

העולם הרגשי-גופני, ה"עצמי" סובל ממועקה, לחץ, חרדות, חוסר שקט, אשמה, אי נוחות, כעס, חוסר בטחון, תחושות של ריקנות ובדידות, תחושת ניתוק, אפטיות וחוסר שמחת חיים.

 

אלי קרסניץ קבלה ואהבה עצמית
איך נשמע השיח הפנימי שלנו עם עצמנו? כל כך הרבה פעמים נזפתי בעצמי, כעסתי ואפילו צעקתי על עצמי בתוך הראש שלי.

והיחסים הכאובים האלה בתוכנו שבהם נדמה שה"אני" (הראש החושב), לא יודע להקשיב ל"עצמי" (הרגש והגוף), לא יודע איך להבין את הרגשות, פוחד ונרתע מהרגשות, נאבק ומבקר, מנסה להדחיק את הרגשות ובעצם מייצר חוויה של נתק רגשי בשילוב עם חוויות טראומטיות וכואבות שחווינו, הם הבסיס לתופעות כמו דכאון, חרדות, הפרעות אכילה, עצבנות, התמכרויות, חוסר בטחון וקושי לממש את עצמנו, פשרות וויתורים כואבים בחיים ובמערכות יחסים, קושי לבטוח באהבה ותחושות של החמצה ותקיעות.

 

התחושה המיאשת כשאין תקשורת בין הראש לרגשות, בינינו לבין עצמנו. כך הרגשתי במשך רוב חיי עד שלמדתי להקשיב לעצמי ואני ממשיך ללמוד כל יום

 

איך אפשר לבדוק את טיב היחסים הפנימים בתוכנו בקלות?
מספיק לשאול את עצמנו בכנות לגבי תקופת זמן מסויימת כמו למשל חודש:
איך נשמעות רוב המחשבות שלי בחודש האחרון?
איך נראים רוב הרגשות שלי בחודש האחרון?
איך מרגיש הגוף שלי בחודש האחרון?

השיח הפנימי שלנו הוא האופן שבו אנחנו חושבים ובעצם מדברים עם עצמנו בתוך הראש וכשהשיח הזה נשמע לא נעים, צורם, ביקורתי, מאשים, מתעלם, חסר אונים, מלחיץ או מדכא, אין ספק שנרגיש בהתאם וכך גם ירגישו וייראו החיים שלנו.

מה זה בעצם אומר לקבל ולאהוב את עצמי?

הרבה פעמים אנשים שואלים אותי – מהי השיטה שלך? מהי הטכניקה שלך?
ולמרות שאני מכיר הרבה שיטות וטכניקות, חשוב לי לומר שריפוי מתוך קבלה ואהבה עצמית הוא לא שיטה ולא טכניקה, הוא יותר עמוק ומשמעותי מזה, הוא התעוררות של אינטלגנציה פנימית טבעית ומרפאה שקיימת בכולנו.

אינטלגנציה היא יכולת טבעית שלנו ללמוד, להתפתח, לרפא את עצמנו ולתת לעצמנו את המענה שאנחנו צריכים. 
טכניקה או שיטה היא כלי, היא מנגנון ויש שיטות וטכניקות שעוזרות מאוד ולמדתי הרבה כאלה בחיי, נעזרתי בהן וגם פיתחתי שיטות וכלים בעצמי ואני ממשיך לגלות עוד ועוד כלים כל יום. אבל אני מדבר על משהו עמוק ורחב יותר, מרפא ויעיל יותר מטכניקות.

כדי להמחיש את הנקודה הזו אני לפעמים שואל אנשים "נניח שהיית ילד, באיזו שיטה או טכניקה היית רוצה שההורים שלך יאהבו אותך?".
לרוב, זה לא לוקח יותר משניה או שתיים עד שמגיעה התשובה…בשום טכניקה, הייתי רוצה שפשוט יאהבו אותי.
וזה בדיוק היחס המרפא שאנחנו זקוקים לו מעצמנו – יחס אוהב באמת, קשוב באמת, רגיש ונאמן באמת. יחס שאי אפשר לצמצם לשיטה או טכניקה אחת מסויימת.

לכן קבלה ואהבה עצמית היא לא שיטה ולא טכניקה, אלא התעוררות של אינטלגנציה פנימית שקיימת בכולנו ומאפשרת להמציא ולגלות אינספור כלים ושיטות חדשות בכל יום אבל בלי צורך לאחוז בהם כי אין שום שיטה או טכניקה אחת שיכולה לתת לנו מענה אמיתי. אנחנו זקוקים לאינטלגנציה חייה ומתפתחת כדי שתלך איתנו ותגדל איתנו, תזין אותנו, תרפא ותרגיע אותנו.

 

אלי קרסניץ
לא טכניקה ולא שיטה אלא העתוררות של אינטלגנציה פנימית טבעית ומרפאה שקיימת בכולנו

כשאני עובד עם אנשים, אני עוזר להם ללמוד איך להקשיב לעצמם ולרגשות שלהם, איך לזהות את הצרכים והמניעים שלהם, את צורות החשיבה ודפוסי ההתנהגות שלהם, את האמונות העמוקות שמניעות אותם ואת הרגישות הפנימית שכשמקשיבים לה, מתחילים להבין ולראות שאין שום דבר פגום או מקולקל בתוכנו, יש רק כאב, פחד וצורך גדול באישור ואהבה.

אני עוזר להם ללמוד איך לדבר לעצמם בכנות, איך ליצור תקשורת עם חלקים עמוקים בתת המודע, בגוף ובעולם הרגשי ואיך ליצור שיח פנימי שהוא לא ביקורתי, לא מאשים, לא חרדתי או מתעלם אלא נוכח, מרגיע, מפרגן, מרפא ונינוח.

אני לא מדבר על "חשיבה חיובית" או שיטות של שכנוע עצמי (אוטוסוגסטיה). אני מדבר על שיח פנימי שמבוסס על הבנה אינטליגנטית, על הקשבה כנה, על חיבור אותנטי לרגשות, ללב ולחוכמה הפנימית העמוקה שנמצאת בכל רגש שלנו.

מה כוללת קבלה ואהבה עצמית מעשית?
1. הקשבה כנה למחשבות, לרגשות ולגוף שלנו
2. הבנה כנה של הצרכים, הרגישויות והרצונות שלנו
3. יצירת שיח פנימי שמבוסס על הקשבה וכנות במקום ביקורת והדחקה
4. הבנת הצורך שלנו באישור, באמפתיה ובביטוי רגשי
5. פיתוח היכולת העצמאית לתת ביטוי לרגשות, לגוף ולצרכים השונים שלנו
6. פיתוח היכולת העצמאית לבצע בחירות ולפעול בחיים מתוך הקשבה, כנות ודיוק פנימי רגיש ומאוזן

הכוונה היא לא ל"לדבר על הדברים" אלא ליצור תקשורת ישירה, רגישה כנה ומרפאה עם כל החלקים הפנימיים שלנו. חיבור מחודש ובריא עם הגוף והרגשות ויצירת שיח פנימי חדש שמבוסס על הבנה אינטלגנטית ורגישה של העולם הפנימי שלנו.

תקשורת פנימית שיוצרת בהדרגה מציאות שבה ה"אני" (הראש החושב) וה"עצמי" (הרגש והגוף) לא נמצאים במצב של נתק או מאבק אלא במצב של חברות, שיתוף פעולה, הבנה ואהבה.

אלי קרסניץ קבלה עצמית
תקשורת טובה וחברות בין הראש ללב – הרבה יותר נעים לחיות ככה

ואגב, קבלה ואהבה עצמית הן לא יעד סופי או מצב שמגיעים אליו.
הרבה פעמים שמעתי משפטים כמו "כשאני אלמד לקבל ולאהוב את עצמי" או "כשאגיע למצב של קבלה ואהבה עצמית.."

קבלה ואהבה עצמית, הן לא יעד סופי. הן לימוד שאנו יכולים ללמוד כל החיים וככל שאנחנו לומדים לקבל ולאהוב את עצמנו יותר, כך אנו חווים

פחות חרדה ויותר בטחון
פחות דכאון ויותר שמחה
פחות חולי ויותר בריאות
פחות ריקנות ויותר סיפוק
פחות אכזבה ויותר הגשמה
פחות תקיעות ויותר יצירתיות
פחות חוסר ויותר נתינה
פחות ריחוק ויותר קרבה
פחות בלבול ויותר דיוק

כשאני פוגש אנשים ומלווה אותם באופן אישי, אני עוזר להם להעיר את האינטלגנציה והיכולת המעשית של קבלה ואהבה עצמית באופן כזה שיוכלו להתפתח באופן עצמאי בהמשך החיים, לקחת את החוויות, התובנות והתקשורת החדשה שהם למדו ולצמוח, לרפא ולהגשים את עצמם בחיים באופן עצמאי.

ובתכלס, האם זה באמת עובד?

אני יכול להעיד על עצמי שהגישה של קבלה ואהבה עצמית מעשית שינתה את חיי וממשיכה לשנות אותם ללא הרף.

היא אפשרה לי לצאת ממקומות חשוכים מאוד של דכאון, חרדות, התמכרות, זעם וחוסר בטחון לחיים יצרתיים של מימוש והגשמה, יחסים ואהבה.
אני ממשיך כמובן לפגוש אתגרים וקשיים בחיי כל הזמן אבל הגישה שלי שונה מאוד, אני הרבה יותר נהנה ובוטח בעצמי ובחיים ומוצא הרבה רגעי חסד ואושר.
אני שמח לומר שכיום גם ברגעים הכואבים והמפחידים אני מוצא בסופו של דבר את האור והמתנה, את הלימוד והריפוי.

ויש כמובן עדויות של עשרות אנשים שעבדתי איתם בסדנאות ובליווי אישי שאפשר לקרוא כאן.
הנה רק שניים מהם:
המלצה על סדנה יפעת

אילנה

וזה עובד גם ברמת הגוף ולא רק ברמה הנפשית:
אלי קרסניץ המלצה

שאלות נפוצות לגבי קבלה ואהבה עצמית

במשך השנים שמתי לב שיש שאלות שחוזרות על עצמן. פחדים טבעיים ולגיטימיים שחוויתי בעצמי. פחדים שעולים כשאנחנו שומעים על קבלה ואהבה עצמית כי האופן והחברה שבה גדלנו, לימדו אותנו לפחד מאוד מקבלה ואהבה עצמית ולכן השאלות האלה חשובות ואני רוצה לענות עליהן כאן בקצרה.

שאלה: איך קבלה ואהבה עצמית עוזרות לנו לרפא את הגוף והנפש, לקחת אחריות על החיים שלנו ולהשתחרר מחרדות, דכאון, התמכרויות וקשיים נפשיים?

אהבה עצמית מעשית משנה את העולם הפנימי שלנו באופן יסודי. היא יוצרת חיבור, תקשורת ואפשרות לשחרור וביטוי של רגשות עצורים ומודחקים. היא מאפשרת לנו לשחרר את הטראומות והכאבים שאנחנו נושאים בתוכנו באופן רגיש ומדוייק מאוד והיא מלמדת אותנו איך להיות מקור האהבה, הבטחון וההשראה של עצמנו.

באופן הזה היא מאפשרת לנו גם לרפא וגם לפתח את עצמנו, לבטוח בעצמנו, לקחת אחריות על עצמנו ועל החיים שלנו ולצמוח בדרך הייחודית שלנו.

גם דפוסי התנהגות כמו התמכרויות שונות משתחררים כשאנחנו לומדים להעניק לעצמנו את היחס המקבל והאוהב שאנחנו צריכים מכיוון שבבסיס של כל התמכרות נמצא חסך, צורך עמוק וחזק באישור, בטחון ואהבה שלא מקבל מענה ומנסה בכל דרך להגיע לסיפוק.

סיפוק שיכול להגיע בסופו של דבר רק מתוך יחס מקבל ואוהב לעצמנו ואני כותב את זה גם מנסיון אישי של מי שהיה מכור למין במשך יותר מ-10 שנים ושום דבר לא עזר עד שלא התחלתי ללמוד לקבל ולאהוב את עצמי לעומק.

גם ריפוי גופני מתאפשר הודות לקבלה ואהבה עצמית.
גם מכיוון שהיחס שלנו לעצמנו ולגוף שלנו נהיה קשוב, רגיש ומדוייק יותר ומאפשר לנו לחיות חיים בריאים ומאוזנים יותר וגם מכיוון שתופעות פסיכוסומטיות רבות כמו פיברומיאלגיה, כאבים כרוניים, קשיים במערכת העיכול, קשיים בתפקוד המיני ועוד, נובעים ממטען רגשי כואב שלא מקבל מענה, מחוסר פנימי ועמוק בתחושת אישר, קבלה ובטחון – מצב שמכניס את הגוף שלנו למצב של סטרס ולחץ תמידי שיכול קבל ביטויים גופניים שונים.

המקרה האחרון שזכור לי בתחום הזה הוא מקרה של אשה שסבלה כל חייה מרגישות קשה במערכת העיכול ונאלצה לדבוק בתפריטים קפדניים ונוקשים שכל סטייה מהם הובילה לחולי וכאבים שנמשכו ימים שלמים. לאחר מפגש רגיש וקשוב שערכנו עם העולם הפנימי שלה ושחרור של כאב פנימי עצור, היא חוותה ריפוי של כל הסימפטומים שמהם סבלה ויכולה היום לאכול באופן חופשי.

אלי קרסניץ - קבלה עצמית
קבלה ואהבה עצמית יוצרת אינטגרציה – איחוי של החלקים השונים בנו ומביאה אותנו לחיים שלמים ובריאים יותר בכל המישורים

האם קבלה ואהבה עצמית יכולות לפגוע בנו או לעכב את ההתפתחות שלנו?

קבלה ואהבה עצמית הן בעצם הטבע שלנו. כשנולדנו, לא היה לנו שום רעיון של "אני לא מספיק טוב" או "אני לא בסדר" והיינו שלמים לגמרי עם עצמנו עד שחווינו את הילדות שלנו.
כל התחושות הקשות, חוסר הבטחון והדימוי העצמי הלא נעים שאנו מכירים היום, מקורם בהתניות הילדות שלנו.

להזכר באפשרות לקבל ולאהוב את עצמנו לא רק שלא פוגע ולא מעכב אותנו, אלא עושה בדיוק את ההפך – ככל שאנחנו מקבלים ואוהבים את עצמנו יותר, כך אנחנו צומחים ומתפתחים יותר.

הפחד שלנו מאמין שאם נפסיק לשפוט, לבקר ולהלקות את עצמנו לא נשתפר. אבל הגישה הזו מבוססת על מה שעשו לנו כילדים כשדרשו מאתנו, איימו עלינו, האשימו אותנו ולחצו עלינו.
הגישה הזו היא מכאיבה מאוד ועם הזמן מובילה לתקיעות, חוסר מוטיבציה ורצון עז לברוח ובצדק – אנחנו גדלים ומתפתחים באופן הכי בריא ומדוייק לא תחת איומים אלא לאור האהבה שמראה לנו שמותר לנו, שאנחנו יכולים, שאפשר לבטוח בעצמנו ובחיים ולבקש וליצור את מה שאנחנו רוצים באמת.

אפשר להסתכל על זה גם כך: בטבע שסביבנו הכל צומח ומתפתח מעצמו כשיש תנאים טובים. כל צמח יודע לצמוח כשיש לו קרקע, מים ושמש.
כך גם הטבע שבתוכנו (ואנחנו חלק מהטבע למרות שלפעמים אנחנו שוכחים את זה) – כל מה שמקבל אישור, הקשבה, בטחון ואהבה בתוכנו, הופך להיות פעיל, יצירתי, מדוייק ומתפתח.

ההתפתחות שלנו לא ניתנת לעצירה, אפשר רק לעכב אותה על ידי ביקורת עצמית, גינוי והלקאה עצמית ולראיה – רוב הדברים שאנחנו מבקרים ומלקים את עצמנו עליהם, נשארים תקועים במשך רוב חיינו כמעט בלי שינוי.

בגישה של קבלה ואהבה עצמית מעשית אנחנו לומדים איך להחליף בשיח הפנימי שלנו את ההתעלמות בהקשבה, את הביקורת בפרגון, את האיומים בכנות ואת הדיכוי בעידוד וכך אנחנו בעצם לומדים לתת לעצמנו את היחס שתמיד רצינו לקבל מאחרים, אנחנו לומדים להיות ההורה האוהב של עצמנו.

וכשזה היחס שאנחנו נותנים לעצמנו, העולם כולו נפתח באינספור אפשרויות כי העולם החיצוני הוא רק שיקוף של המציאות והיחסים הפנימיים בתוכנו.

אלי קרסניץ אהבה עצמית
קבלה ואהבה עצמית משחררות את העולם הפנימי שלנו מהכלא של ביקורת, דיכוי וחוסר אמון ופותחת פתח ליצירתיות והגשמה טבעית


האם קבלה ואהבה עצמית גורמות לכך שלא נרצה לקבל אהבה מאחרים?

אחד הפחדים הכי גדולים שלנו הוא שלא נקבל אהבה מאחרים, שלא נקבל אישור, תמיכה ואהבה מסביבה ומאנשים קרובים.
ככל שאנחנו לומדים לקבל ולאהוב את עצמנו יותר, כך אנחנו בעצם פתוחים יותר לקבל אהבה מאחרים.

הפחד שאומר שקבלה ואהבה עצמית ימנעו מאתנו לקבל אהבה מאחרים או שנהפוך לאנשים מבודדים ובודדים, לא מבין מהי קבלה ואהבה עצמית.
קבלה ואהבה עצמית לא מונעות מאתנו שום דבר, הן מלמדות אותנו איך להינות ולתת לעצמנו את מה שאנחנו רוצים באמת וזה כולל את היחס, הקרבה והאהבה שאנחנו רוצים לקבל מאחרים.

מה שכן, בזכות קבלה ואהבה עצמית הצורך שלנו באישור, תמיכה ואהבה מאחרים מרגיש הרבה פחות כמו נזקקות, פחד וחרדת נטישה ויותר כמו שיתוף, משחק, הנאה משותפת, כחברות בריאה ונתינה.

רק כשיש לנו אמון ובטחון בעצמנו אנחנו יכולים ליצור קשרים בריאים עם אחרים. אני למדתי את זה בדרך הקשה כששנים נאחזתי באנשים בחיי מתוך חוסר בטחון והרגשתי בודד ונטוש מאוד. רק עם הזמן כשלמדתי להקשיב ולבטוח בעצמי יותר, הרגשתי שאני יכול להינות מחברות ולא מהיאחזות, מאהבה ולא מחרדת נטישה.

קבלה ואהבה עצמית מלמדות אותנו איך לתת מענה לצרכים שלנו, איך להרגיש ראויים לאהבה, איך לבקש ולקבל מהחיים את מה שאנחנו רוצים באמת וזה כולל את היחס והאהבה שאנחנו רוצים לקבל מאחרים.

איך לומדים קבלה ואהבה עצמית מעשית

הסיפור האישי שלי הוא סיפור של הרבה שנות התנסות בחוויות שונות, לימודים, חקירה וגילוי עצמי. מסע שעבר דרך מצבים רגשיים קשים ומאתגרים מאוד והוביל אותי למפגש עם מורים, אנשים וחוויות עומק.

אני מאמין שכל אחד יכול ללמוד לרפא את עצמו ולצמוח בגישה של קבלה ואהבה עצמית אבל לרוב, אנחנו זקוקים לעזרה כדי "להתניע" את התהליך.

כיום אני מביא את התמצית המזוקקת של כל מה שלמדתי ושאני קורא לו היום "גישת להכיר בעצמי" ואפשר לפגוש אותי במסגרת מפגשים אישיים של טיפול, ליווי והדרכה (יש אפשרות גם למפגשים בשיחות וידאו בסקייפ מכל מקום בארץ ובעולם) ובסדנאות עומק קבוצתיות.

מידע ופרטים על סדנת העומק הקרובה אפשר לקרוא כאן.

אני מזמין אתכם גם להינות מהמדריך המעשי שלי לקבלה ואהבה עצמית שניתן להוריד בחינם כאן.

 

איך עושים מדיטציה טבעית בלי להתאמץ

איך עושים מדיטציה בלי להתאמץ בכלל?

כשאנחנו חושבים על מדיטציה, אנחנו חושבים קודם כל על להרגע. לנוח מהלחץ, המתח, זרם המחשבות המטלטל והכיווץ שבא איתו. אבל השאלה הזו "איך עושים מדיטציה"…היא כבר מלחיצה לא?

אז איך עושים מדיטציה בלי להתאמץ? בלי לנסות לעשות משהו, בלי להכנס לעוד סוג של לחץ או מאמץ?

אני רוצה לספר לכם על מדיטציה של הקשבה טבעית היא כלי או אפשרות טבעית, לנוח, להרגע אל תוך עצמנו ואל תוך הרגע הזה, לראות פנימה בבהירות ולאפשר לכל מה שלחוץ, חרד וחסר שקט בנו לנוח, להרפות ולהתבהר ללא מאמץ.

כמו ילדים במצוקה כשהם חרדים, לחוצים, מבולבלים ומבקשים הורה קשוב ואוהב כדי שיוכלו להרגיש בטחון, לנוח ולהינות, כך מדיטציה של הקשבה טבעית מאפשרת לנו להיות ההורים הקשובים של עצמנו, לתת בטחון ומענה אוהב לכל מה שכואב, לחוץ, מבולבל וחרד בנו בלי טכניקה, בלי שיטה, בלי מאמץ ובלי מאבק בעצמנו אלא פשוט מתוך הסכמה לשהות במה שקיים בנו כבר עכשיו.

במהלך השנים בהן למדתי ולימדתי מדיטציה, הרגשתי חיבור הולך ומעמיק לעצמי, לרגשות שלי ולאפשרות פשוטה של שמחה, בהירות והנאה.
גם כיום אני חוזר לשבת למדיטציה של הקשבה טבעית כשאני מרגיש שאני זקוק למנוחה, לבהירות פנימית, לדיוק עם עצמי, לחיבור עמוק יותר לקלות החכמים והאוהבים שבאים מהעומק שלי.

במהלך הזמן נחשפתי לגישות ושיטות שונות שנקראות מדיטציה וגיליתי שקיים שפע של מידע מבלבל לגבי המשמעות העמוקה והטבעית של מדיטציה.

מכיוון שיש המון תהליכים ותירגולים שנקראים "מדיטציה" בימינו ובמהותם הם מאוד שונים אחד מהשני, אני רוצה להביא תמצית מזוקקת מתוך 18 שנות הנסיון שלי במדיטציה ותהליכי הקשבה, העמקה וריפוי רגשי כדי לתת בהירות ודיוק לאפשרות של מדיטציה של הקשבה טבעית.

אז איך עושים מדיטציה של הקשבה טבעית? נתחיל במה שלא עושים…

מדיטציה של הקשבה טבעית היא לא

  • דמיון מודרך או נסיון לדמיין משהו בכוונה
  • תנוחות יוגה או תרגילי נשימה
  • תרגילי ריכוז או נסיון להתרכז במשהו
  • שינון מנטרות או חשיבה "חיובית"
  • ניסיון לשלוט במחשבות או לעצור אותן
  • ניסיון להתנתק מהמציאות או להדחיק רגשות
  • כניסה למצב של טראנס, חלימה או היפנוזה
  • המנעות מרגשות או שליטה בהם
  • ניסיון לפתור או להבין משהו
  • ניסיון להגיע לתובונות או "הארה"
  • לימוד של ידע איזוטרי או "רוחני"
  • תרגול שעושים רק בתנוחה מסויימת, במקום או בזמן מסויים

מדיטציה של הקשבה טבעית היא כן

  • הסכמה להרגיש את המציאות הפנימית של הרגע הזה
  • מקום להיות בו עם כל ההתנגדויות, הפחדים והכאבים שלנו
  • התבוננות או הקשבה נטולת תנאים ומטרות
  • משהו טבעי שקורה מעצמו כשאנחנו נותנים לזה זמן ומקום
  • נוכחות שלנו בהווה ללא מאמץ
  • הרפיה מניסיון לשנות את עצמנו
  • מרחב מכיל לכל הרגשות והמחשבות
  • חופש פנימי להיות מי שאנחנו כבר עכשיו
  • משהו ספונטני וטבעי כמו נשימה או ראייה
  • לא מצריכה שום דבר מיוחד או "רוחני" מאתנו
  • מנוחה בתוך הקיים
  • דרך חיים ואיכות שחודרת לכל הרבדים שלנו

איך עושים מדיטציה של הקשבה טבעית בלי לעשות כלום

בעיניי השאלה המדוייקת יותר בסופו של דבר היא לא "איך עושים מדיטציה" אלא איך מאפשרים לעצמנו לנוח במציאות הנוכחית, כי מדיטציה היא מנוחה ולא עשייה.

מדיטציה של הקשבה טבעית מאפשרת התקרבות אל עצמנו. הכוונה היא להתקרבות של החלק ההכרתי והמודע שלנו אל כל מה שרגיש, רגשי ומפעיל אותנו מבפנים. התקרבות אל כל אותם צרכים אנושיים שלנו בבטחון, באהבה, בנוכחות קשובה ונעימה שלומדת לזרום עם עצמה ולספק את הצרכים של עצמה בכל דרך שתמצא לנכון.

לאורך השנים שמעתי הרבה מאוד שאלות וחששות לגבי מדיטציה וכדי לענות עליהם, הנה עוד כמה נקודות לגבי מדיטציה של הקשבה טבעית.

מדיטציה של הקשבה טבעית לא מובילה ל

  • שאננות, חוסר אכפתיות ואדישות
  • אשליות ושקיעה בפנטזיות
  • ריחוף והתפזרות
  • ניתוק מהעולם ומהמציאות
  • נרקסיזם ואנוכיות
  • נוקשות והתנזרות כוחנית מתשוקות
  • שיגעון או חוסר שפיות
  • עצלנות וחוסר מוטיבציה
  • הדחקה וחוסר מודעות
  • כיבוי רגשי וחוסר עניין
  • התעסקות רבה בהבנה שכלית
  • הצטרפות לכת, דת או זרם "רוחני" כלשהו

מדיטציה של הקשבה טבעית כן עוזרת לפתח

  • איזון נפשי וגמישות מנטאלית
  • התפכחות ובהירות תפיסה ומחשבה
  • חיבור לגוף, לרגשות ולמציאות
  • קבלה עצמית ושקט נפשי
  • יכולת לתת אמון בחיים ולהינות מהם
  • שחרור מהסבל שבפחדים ובחרדות
  • יכולת לחיות במלאות
  • חמלה ואכפתיות כלפי עצמנו ואחרים
  • מוטיביציה, יכולת ליזום ותחושת מיקוד
  • חיבור לרגשות ויכולת לבטא צרכים רגשיים
  • תחושה פנימית נעימה של שלווה ושמחה
  • ביטוי עצמי ויצירתיות אוטנתית
איך עושים מדיטציה - פריחה נטולת מאמץ
איך עושים מדיטציה – פריחה נטולת מאמץ

מה חשוב להבין לגבי מדיטציה של הקשבה טבעית

אפשר לתמצת את מה שחשוב כדי להבין איך עושים מדיטציה של הקשבה טבעית לשתי נקודות:

1. מודעות ישירה: הקשבה או הרגשה טבעית של מה שקיים עכשיו, ללא מאמץ או נסיון לשלוט במשהו.
מה שאנחנו חווים כעת – מחשבות, רגשות, תחושות הגוף השונות, הצרכים שלנו. כל אלה מתגלים לנו באופן טבעי בכל רגע והקשבה אליהם בלי מאמץ מצידנו, בלי לנסות להתרכז בכח באלמנט מסויים, בלי לנסות לשלוט בחוויה באמצעות ריכוז המודעות, דמיון מכוון או פעולה פנימית כלשהי, זוהי פשוט מנוחה טבעית במה שקיים, גם אם מה שקיים עכשיו זו סערה פנימית.

2.  קבלה עצמית: מתוך מודעות ישירה לחווית ההווה הקבלה שלנו את עצמנו מעמיקה מעצמה והופכת להיות מורגשת וחווייתית, כלומר לא על ידי "מחשבות מקבלות או חיוביות" או הסברים רציונליים אלא על ידי הסכמה להיות נוכח ברגע ההווה ללא תנאים ולהרגיש את מה שקורה (נעים, לא נעים, מובן, לא מובן, קל וקשה וכו').

הקבלה העצמית שלנו כמו גם המודעות הישירה הם לא "מצב", מטרה או יעד שצריך להגיע אליו, אלא איכות שהולכת ומתפתחת עם הזמן באופן טבעי בלי שנעשה משהו בנידון.
כמו פרח שצומח רק בגלל שהוא מקבל מים ושמש, כמו עלים ברוח, כך אנחנו במדיטציה של הקשבה טבעית…נותנים לטבע שלנו להתגלות מעצמו והשאלה "איך עושים מדיטציה" נושרת מעצמה כשאנחנו פשוט יושבים להקשיב לעצמנו.

 

איך ללמוד מדיטציה של הקשבה טבעית?

לאורך הזמן נחשפתי למורים וזרמים רבים מהם אפשר ללמוד מדיטציה של הקשבה טבעית ובינהם אושו, זן בודהיזם, זרמים מסויימים של ויפאסנה, חסידות, סופיזם, רמאנה מהארשי, ג'ידו קרישנמורטי ואחרים.

העקרון הבסיסי ביותר במדיטציה של הקשבה טבעית הוא שהיא לא תלוייה ולא מחייבת שום שינוי במצבים של הגוף (תחושות נעימות או לא נעימות), העדר או נוכחות מחשבות (מחשבות חיוביות, שליליות, שפויות, מטורפות, גשמיות, רוחניות, רגועות, לא רגועות וכו…) וסוג הרגשות שאנו חווים (פחד, כעס, תשוקה, אהבה וכו…).
אין במדיטציה של הקשבה טבעית ניסיון לשנות דבר אלא רק התבוננות נטולת דרך "נכונה" או מאמץ בכל מה שישנו בנו, כל מה שאנחנו כבר עכשיו.

מדיטציה של הקשבה טבעית כשמה כן היא – טבעית, היא הטבע שלנו והיא פשוטה כמו נשימה, כמו מבט, כמו מה שיש עכשיו. זהו לא תרגול "רוחני" או טכניקה, זו פשוט הקשבה, הזכרות, תשומת לב שלנו לעצמנו.

היא הדרך והגילוי שבבסיס ההוויה שלנו. היא החופש שאינו מותנה בנסיבות חיצוניות ופנימיות. החופש הזה אינו מנותק מהחיים או מהמציאות אלה הוא חיבור טבעי ופשוט, הוא ההזכרות שמעולם לא היינו "לא חופשיים", הזכרות בטבעינו השליו, השלם והנעים שלנו שמתגלה בלי מאמץ.

אני מזמין אתכם להינות מסדרת מדיטציות מודרכות שהקלטתי לפני מספר שנים. מדיטציות מודרכות להורדה ותרגול עצמי עם הנחיות פשוטות וידידותיות ללא צורך בנסיון קודם.

בקרו כאן להורדת סדרת המדיטציות המודרכות

אין צורך בנסיון קודם.

איך אפשר לאהוב את עצמי?

הדבר היחיד שאני לא יכול לעשות הוא להפסיק לאהוב את עצמי.
הגילוי הזה – איך אני אוהב אותי כבר עכשיו? משנה את הכל.
הוא מאפשר להירגע, ללב לנוח ולנו לצמוח בהנאה.

וזה לא רק אני, כולנו, בני האדם, פשוט לא יכולים להפסיק לאהוב את עצמנו.

עכשיו בוודאי עולות באופן טבעי שאלות כמו: אם כך למה אנשים פוגעים בעצמם?
למה אנחנו שופטים, מדכאים, חוסמים ומגנים את עצמנו?
למה אנחנו מתמכרים לפעילות שפוגעת בבריאות שלנו?
למה אנחנו מאמצים דפוסי חשיבה והתנהגות שמכאיבים לנו מאוד?
למה אנחנו מתנהגים כאילו לא אכפת לנו מעצמנו ומספרים לעצמנו שאנחנו לא מספיק טובים ולא ראויים למשהו טוב?
ואם נלך עד הקצה אז… למה אנשים מתאבדים?

לפני שאני ממשיך, אני רוצה להודות לחברי עמיחי זלינקובסקי שהיה עבורי מקור של השראה
ותובנה בנושא שבו עוסק המאמר הזה. התובנה של עמיחי, שהיה עבורי חבר ושותף למסע של התפתחות וגילוי עצמי במשך מספר שנים, לגבי כך שכל דפוס אישיות וכל מחשבה או פעולה אנושית הן ביטוי של אהבה עצמית, עזרה לי מאוד להעמיק, לגלות ולפתח עוד ועוד היבטים ורבדים של ריפוי ואהבה בתוכי ולחלוק את תובנותיי עם העולם, כולל במאמר הזה.

המניע העמוק הוא אהבה עצמית

הנה סרטון קצר שבו אני מסביר את החשיבות של קבלה ואהבה עצמית ככלי לריפוי, שינוי וצמיחה אישית:


כשאני מסתכל בתוכי, אני רואה שכל מה שאני חושב, מרגיש ועושה, יש לו סיבה, יש לו מניע.
גם אם נדמה שזו התנהגות טפשית, "מיותרת" או "אוטומטית", עדיין היא כולה מוצדקת, יש בה אינטלגנציה הישרדותית עתיקה ועמוקה מאוד.
כל דפוסי החשיבה וההתנהגותית שלי – אותם "מנגנונים פנימיים" שלי, מופעלים מתוך אינטלגנציה (שאני לא בהכרח מבין במבט ראשון) ולא "סתם" ככה.

ומהי האינטלגנציה הזו? היא לאהוב את עצמי או פשוט..אהבה.
ואני אסביר.

מה זה אומר לאהוב את עצמי או בכלל להרגיש אהבה כלשהי?
עבור תינוק למשל: כדי שתינוק ירגיש אהוב, כדי שהוא ירגיש אהבה, הוא צריך שימלאו את הצרכים שלו – הזנה, חום וקירבה, חיבה ודאגה לגוף שלו.

אין לתינוק שום דרך אחרת להרגיש אהוב מלבד יחס מזין, מלא מגע נעים וחיבה.
באותו אופן לאהוב את עצמי או פשוט אהבה, כזו שבאמת מרגישים, אהבה שממלאת אותנו בתחושה נעימה ורגועה, אהבה כזו היא נסיון אמיתי לענות על צורך.

לאהוב את עצמי
הזנה היא אהבה

וזה באמת כל מה שאנחנו עושים. גם אם לא במודע, גם אם על פני השטח נדמה לנו שזה "לא משרת אותנו", בכל פעולה שלנו אנחנו באמת מנסים לענות על צורך שבאמת יש לנו.

איזה צורך?
למשל הצורך בהשרדות, למשל הצורך בבטחון (בטחון כלכלי, אישי, גופני או חברתי), למשל הצורך בתחושה של ערך עצמי, הצורך בתחושה נעימה והמנעות מכאב (אפילו אם זה אומר להכאיב לעצמנו קצת כדי שלא יכאב לנו הרבה יותר).

מבחינת ה"אני" הילדי העמוק שלנו, הכל זה שאלה של השרדות.
אין לי ערך עצמי? אני לא יכול לחיות.
אין לי בטחון? אני לא יכול לחיות.
אני לי אישור להיות מי שאני? אני לא יכול לחיות.

בעולם הפנימי שלנו, הפחד ההישרדותי עוצמתי ורגיש מאוד ומופעל בקלות רבה כי מאוד חשוב לנו לשרוד ולחיות.

אז כשאני מסתכל על כל הדפוסים שלי, הבריחות שלי, ההתנהגויות שלי שמזיקות לי לבריאות ולנוחות אני רואה את אותו הדבר – בכל דרך ובכל צורה אני מנסה לענות על הצרכים שלי וזה אומר בפשטות שכל מה שאני עושה הוא אהבה עצמית כבר עכשיו.

אהבה עצמית שהיא לא בהרכח נעימה, שהיא לא בהכרח בריאה, שאני לא בהכרח מבין את ההגיון שלה, אבל זה תמיד לאהוב את עצמי, ובואו נעמיק את הראייה פנימה כדי לראות ולהרגיש את זה בבירור.

מנסה ולא תמיד מצליח

אנחנו תמיד מנסים באופן לא מודע לענות על הצרכים שלנו, אבל הרבה פעמים אנחנו לא מצליחים.
זה לא אומר שאנחנו לא אוהבים את עצמנו, זה לא אומר שאני לא אוהב את עצמי. זה רק אומר שממש כמו ילדים, אנחנו לא יודעים איך לענות על הצורך שלנו ולמרות ש"אני אוהב את עצמי" אני עדיין לא יודע איך לתת מענה אמיתי לצרכים שלי (סיפור אמיתי…).

לדוגמה אם אני מנסה לענות על הצורך שלי בתחושה של בטחון וחופש על ידי התמכרות לאכילה רגשית, זה לא באמת עובד. רק לרגעים קצרים שמלווים בתחושת אשמה, חרדה וחוסר אונים. אבל זה לא אומר שאני לא אוהב את עצמי.

למה זה לא תמיד מצליח? כי אני לא יודע איך, כי אין לי היכרות אמיתית עם דרך יעילה יותר.
זה לא שאין לי רעיונות טובים יותר בראש, אלא שברמה העמוקה, הילדית, בליבה הפנימית שלי לא למדתי משהו טוב יותר למרות שאני אוהב את עצמי מאוד ומנסה בכל הכח להיטיב עם עצמי.

הדוגמה שהייתה לי כילד היו ההורים שלי וזה מה שלמדתי עמוק בפנים במקומות הכי ראשוניים שלי – לנסות להמנע מכאב נפשי מפחיד מאוד על ידי בריחה, הדחקה ופגיעה בעצמי.
וזה הכל מאהבה לעצמי, הכל רק כי אני אוהב את עצמי.

וזו לא אשמתי שזה מה שלמדתי. זו גם לא אשמת ההורים שלי כי גם להם היו הורים.
מה שחשוב זה שלי יש את היכולת לראות את האמת העמוקה והאוהבת לגבי עצמי וזה כבר ריפוי עצום לכל היחס שלי לעצמי.

כדי להבין את זה עוד קצת ניקח לדוגמא את אלה מאתנו שפוצעים את עצמם, שמעשנים, שבורחים לאכילה רגשית, לאלכוהול וסמים, שחותכים את עצמם.

למה אנחנו עושים את זה?
רק כדי לא להרגיש את הכאב הנפשי העצום שבפנים.
רק כדי להרגיש הקלה וחופש זמני מהפחד, הטראומה והכאב שנתפס בעיניינו כפשוט בלתי אפשרי לחיות איתו, להרגיש אותו.
במהלך העבודה שלי עם אנשים פגשתי לא מעט אנשים רגישים ומקסימים שפגעו בעצמם בדרכים שונות. גם אני בכל שנות הבריחה וההתמכרות שלי פגעתי מאוד בעצמי והכאבתי לעצמי שוב ושוב.

ובכל המקרים האלה, כשמבררים לעומק מגלים שהמניע הוא תמיד אוהב – הוא תמיד הנסיון להמנע מפחד וכאב עצומים שנראים לנו כבלתי אפשריים לחלוטין.
פחד וכאב שנראים כאילו אם נחווה אותם פשוט מתפרק, נשתגע, לא נוכל לחיות יותר.

זה ברור שההתנהגות הזו פוגעת ופוצעת אבל בחוויה הפנימית זה עדיף לנו, פשוט עדיף על פני הפחד האיום שהודחק במשך שנים רבות בפנים ומרגיש כמו מלאך המוות.

מה שאני רואה הוא זה:

אף אחד, אבל אף אחד, לא יפגע בעצמו אלא אם כן הוא מנסה למנוע מעצמו פגיעה חמורה יותר.

לדוגמה: אדם שקוטע לעצמו את היד בסכין כדי להציל את חייו. האם הוא אוהב את עצמו? האם הוא פועל מתוך אהבה עצמית?

כן, מכיוון שאדם לא עושה דבר כזה אלא אם כן הוא מנסה להציל את חייו באמצעות הפעולה הזו.
אם היד שלו לכודה מתחת לסלע ואין שום דרך אחרת להחלץ, אז מתוך אהבה עצמית האדם יקטע את היד שלו. הוא יסכן את חייו למען הסיכוי להציל את חייו. וזו אהבה עצמית. אהבה טבעית.

כך שזה לא אמת מוזר שאני אוהב את עצמי ועדיין עושה דברים שמכאיבים לי.
דווקא בגלל שאני אוהב את עצמי, אני מוכן להקריב את הנוחות שלי למען מה שנראה לי כסכנה.
הריפוי נמצא בהבנה של של אותה "סכנה" וביכולת לתת מענה פנימי לחרדה שלנו.
ודווקא ההכרה בכך שאני כבר אוהב את עצמי, היא התחלה נפלאה לריפוי שכזה.

ואפילו אדם שמתאבד. היה לי חבר שהתאבד לפני כמה שנים. זה כאב לי מאוד, זה שבר אותי, לקח לי הרבה זמן להשלים עם זה.
הכרתי אותו מקרוב. הוא סבל מאוד נפשית.
החיים הלכו והפכו בשבילו למסע של ייסורים ללא שום נחמה או תקווה.
בעולם הפנימי שלו, החיים התפרשו כסכנה, כבושה, כאשמה, ככשלון, כבדידות והצהרת התבוסה שלו מול העולם.

המוות עבורו הצטייר כנחמה, ההקלה, השחרור.
וההתאבדות – הוא כבר השתוקק אליה.
הוא ציפה לה כמו למשב רוח נעים ומשחרר.

מתוך אהבה לעצמו הוא בחר לסיים את הסבל חסר הסיכוי שהוא חווה בחיים.
ואין כאן שום עניין של צדק, של הצדקה, של נכון או לא נכון.
זה לא אומר שאי אפשר לעזור למישהו או שלא כדאי לעשות מה שאפשר כדי לעזור למישהו.

אני מדבר רק על ההכרה הפשוטה הזו – כל מה שאדם עושה זה מתוך אהבה עצמית, מתוך נסיון לעשות לעצמו נעים (או פחות כואב), להיטיב עם עצמו, לעשות לעצמו את מה שנעים לו, את מה שיוצר לו, בפרשנות הסובייקטיבית שלו, תחושה של בטחון, נחת, שלווה והקלה.

מהו הריפוי לכאב

אם כך מהו הריפוי?

הריפוי לא דורש מאתנו שנשנה דבר.
מכיוון שכל מה שאנחנו עושים זה לאהוב את עצמנו כבר עכשיו, נשאר לנו רק לשאול ולגלות את זה, להיעשות מודעים לזה.
רק לשאול ולגלות – איך מה שאני חושב, מרגיש ועושה כבר עכשיו, ממש עכשיו, הוא ביטוי ישיר של זה שאני אוהב את עצמי.

איך אני אוהב את עצמי כבר עכשיו?
נגיד שאני שופט את עצמי, מבקר את עצמי עכשיו.
אז אני מברר – למה? בשביל מה?

אם אני מקשיב לעצמי אני מגלה שהביקורת שלי נועדה למשל כדי לדרבן את עצמי להשתפר, רק כדי להיות ראוי בסופו של דבר להערכה ואהבה, להרגיש בטוח.
זו מטרה אפשרית של הביקורת.

או למשל הביקורת שלי יכולה לשמש כדי להקטין את עצמי, לבטל את הציפיות שלי (שבוודאי יסתיימו באכזבה ונטישה כפי שלמדתי בילדות) ובכך למנוע מעצמי סכנה ופגיעה רגשית קשה מנשוא.

ואפילו לספר לעצמי שאני בכלל לא אוהב את עצמי, שאני שונא את עצמי, שזה בכלל לא נכון ואין שום אהבה עצמית פה…גם זה לגמרי לאהוב את עצמי.

למה?
בואו נראה למה אנחנו עושים את זה?
למה שארצה לומר לעצמי שאין אהבה עצמית, שאני שונא אותי?
רק מסיבה אחת…כדי לא לפתוח את הלב יותר, כדי לא לתת אמון באף אחד, כדי לא להפגע יותר.
עבור מי שכמוני נפגע עד עמקי נשמתו בילדות מנטישה כואבת ומרסקת, המחשבה על להודות בכך שאני אוהב את עצמי מעוררת אימה…זה מסוכן מידי.
לא. אני לא אודה לעולם באהבה שלי אלי. אני אתכחש אליה בכל תוקף. לא אתן לעצמי להפגע כך יותר…אני אגן עלי בנאמנות.

אבל מה הייתם אומרים על אדם שמגן על עצמנו בנאמנות כזו? שמוכן להכאיב לעצמו כל כך רק כדי לא להפגע מהכאב הנורא מכל?
אפשר לומר שהוא אוהבת את עצמו, שהוא אמיץ.

אז רק להודות בזה בפני עצמי…אני עושה את זה כי אני לא יכול שלא לאהוב את עצמי, אני מתחיל לראות איך כל צורות החשיבה והפעולה שלי הם אהבה עצמית ואני מודה בזה בפני עצמי….כי לאהוב את עצמי זה גם להודות בזה.

וזה כבר משנה משהו בהרגשה.
עמוק בפנים…כשאנחנו מתחילים לזהות, לראות ולהודות בפני עצמנו איך כל מחשבה ופעולה שלנו הם ביטוי של אהבה עצמית, אנחנו פתאום שמים לב שאין מה לגנות.
פתאום בלי ששמנו לב, אנחנו מתחילים לקבל את עצמנו. אנחנו מתחילים לראות את הילד הטהור שבנו שכואב לו, שקשה לו והוא מנסה בכל דרך שהוא למד לתת מענה לצרכים הקיומיים שלו.
קשה שלא לאהוב ילד או ילדה כאלה.

כדי להמחיש את ההשפעה של ראיית כל מחשבותינו, רגשותינו ופעולותינו כביטויים של אהבה עצמית, הנה סיפור קצר שכתבתי לא מזמן.

סיפור על שני אנשים שיצאו למסע ביער

שניהם יצאו לטייל באותו היער.
שניהם עברו באותה הדרך.

שניהם לא הכירו את היער, שניהם לא ידעו מה מצפה להם במסע.
שניהם ניצבו בפני דרך לא נודעת.
שניהם יצאו אל הדרך.

היה בינהם רק הבדל אחד:
הראשון יצא אל הדרך עם השאלה "איפה האהבה?".
הוא חיפש את האהבה, ניסה למצוא אותה, להבין מתי ואיפה היא יכולה להמצא.
הוא האמין, הוא קיווה, הוא ניסה, הוא התאמץ, הוא חיפש…איפה האהבה?
בכל מה שהוא פגש הוא בדק מה לא בסדר? מה חסר כאן? מה צריך לעשות או לשנות כדי שתהיה פה אהבה?

השני יצא לאותה הדרך אבל עם שאלה אחרת לגמרי.
הוא יצא אל הדרך עם השאלה "איך כל מה שיש פה הוא כבר אהבה?".
בכל מה שהוא נתקל, הוא פשוט שאל "איך זו אהבה?", "איך הדבר הזה שאני פוגש עכשיו הוא כבר האהבה?"
הוא הסתכל, הוא הקשיב, הוא לא ניסה לשנות גם את הדבר היפה וגם את הדבר המפחיד והמכוער ביותר שהוא פגש.

ההבדל בינהם היה רק בשאלה, רק בגישה.
שניהם עברו את אותה דרך.
שניהם פגשו את הלא נודע.

ובסיום המסע, במבט לאחור, מה היה ההבדל בינהם?
איך הרגישו שניהם בדרך?
איך הם נהנו ממנה?
כמה נחת ואושר חוו כל אחד מהם?

אהבה עצמית

בעיניי זה כל ההבדל.
רק השאלה שאיתה אני ניגש אל עצמי, אל החיים, אל היער הלא נודע הזה.

כשאני מחפש את האהבה, אני מרגיש חסר, ריק, חרד, לבד.
האהבה לא כאן ואני עסוק בלחפש אותה בהנחה לא מודעת שמה שישנו פה ממש עכשיו, כל מה שאני, כל הרגשות וההתנהגויות שלי הן לא אהבה.

אני רואה מה לא בסדר בכל מה שאני ובעולם ומחפש את האהבה.
וזה כואב, זה לא נח, זה לא יכול להרגע.

כשאני שואל "איך מה שישנו כאן הוא כבר אהבה?", זה מרגיש אחרת לגמרי.
אני מגלה את האהבה שכבר קיימת פה, בכל דבר שאני חושב, מרגיש ועושה.
אני לא שואל כי אני יודע, אני שואל כי אני לא יודע.

השאלה שלי היא זו שיצרת את המציאות שלי.

הראייה הזו מגלה לי שאהבה מעולם לא הייתה חסרה.
הייתה חסרה רק הראייה, המודעות לכך שהיא כבר פה.
שכל מה שאני חושב, מרגיש ועושה הוא נסיון אמיתי לענות על הצרכים האמיתיים שלי בבטחון, באישור, בהנאה, בחופש…באהבה.

איך אני יודע שאני רואה באמת?
כשאני מזהה את האהבה.
כמו עם ילדים, כמו עם בני אדם, כמו עם כל מה שחי, כמו עם עצמי, אני באמת רואה רק כשאני רואה את האהבה.
רואה את הילד החמוד שמנסה בכל דרך אפשרית לענות על הצרכים שלו ואין לי שום גינוי כלפיו.
וגם אם הוא לא מצליח, זה לא כי הוא לא אוהב, זה רק כי הוא לא יודע איך, כי הוא זקוק לנוכחות אוהבת שתאפשר לו לראות ולהיראות, ללמוד, לגלות.
זה מעורר חמלה ואמפטיה, זה מרגיע, זה מאפשר לנוח ולהרגע.

בכל מחשבה ביקורתית, בכל התמכרות, בכל הרגשה של פחד או אשמה או עצב או בדידות, אני רוצה לשאול "איך זו כבר אהבה?", "איך זה כבר ניסיון מושלם לענות על הצרכים שלי?"
וכשאני רואה אותי כך, אני נותן לי את מה שתמיד חיפשתי, את אותה איכות אוהבת ומקבלת שנחה ולא נלחמת מעצמה.

ובתוך האיכות האוהבת הזו, הכל בי יכול להרפות ולנוח וכבר יש פחות צורך לברוח ולהילחם בעצמי.

כי אני רואה ושואל "איך הבריחה שלי מעצמי היא אהבה? איך המלחמה שלי בעצמי היא אהבה?".
שואל ומקשיב, שואל ולא יודע, שואל ומגלה.

וזו לא שיטה, זו לא הכחשה, זו לא טכניקה "רוחנית" או "חשיבה חיובית".
ממש ממש לא.
זו חקירה אינטלגנטית וכנה שמסכימה לראות את הכל, גם את מה שהכי כואב, מיאש, מכאיב ומתסכל.
רק השאלה משנה, רק הסקרנות…"איך זו כבר אהבה?".
וזה משנה הכל.

 

לאהוב את עצמי זה מרגיע באמת

הגינוי שלנו לעצמנו, המאבק המכאיב כל כך שלנו בעצמנו, הולך ונרגע כשאנחנו לומדים לראות את כל מה שאנחנו חושבים ועושים כפי שזה באמת – ביטוי של טבעי של אהבה עצמית, אהבה כלפי עצמנו בכל דרך, בכל צורה שבה אנחנו יודעים לעשות זאת כעת, כבר עכשיו –  כואב, פוגע, לא נוח, לא "מדוייק".

למה?
כשאנחנו רואים את הדפוסים המחשבתיים, הרגשיים וההתנהגותיים שלנו כאהבה, אנחנו מקבלים אותם, אנחנו מקבלים את עצמנו.

מכל מה שראיתי, אני מגלה שפשוט אי אפשר לקבל משהו שאנחנו לא חווים כאהבה.
וגם אי אפשר שלא לקבל משהו שאנחנו כן חווים כאהבה.

ציטוט מתוך פוסט פייסבוק שכתבתי לפני כמה ימים:

 

אני פשוט לא יכול לקבל משהו שהוא לא אהבה.
כמו שצמח לא יכול לקבל הזנה ממשהו שהוא לא אור.
כמו שרק מים יכולים להרוות צמאון.
כמו שאי אפשר להכניס ריבוע לתוך חור בצורת משולש.
כך גם אנחנו – אנחנו יכולים לקבל רק מה שנחווה כאהבה עבורנו.

כשאין את התחושה הזו של אהבה, אנחנו לא יכולים, פשוט לא מסוגלים לקבל את זה.
זה אומר שאנחנו לא יכולים שלא להתכווץ, שלא להאבק, שלא להתנגד, שלא לסבול מול זה.

כשזה לא מרגיש לנו כמו אהבה, אנחנו יכולים להדחיק, להתעלם, להתכחש, לדרוש, להאבק, להלחם, להשתגע, להתמרד, להתפשר, לברוח לאינסוף סיפורים והסברים פסיכולוגיים ורוחניים מטישים ולהתייאש מול זה.
אנחנו יכולים לספר לעצמנו שאנחנו "מקבלים" או צריכים לקבל את זה, אבל בפועל, אי אפשר.

אי אפשר לקבל את מה שהוא לא אהבה.
ומה שכן מרגיש כמו אהבה, מתקבל אצלנו מייד, בלי שום מאמץ, גם אם זה משהו או מישהו שאנחנו פוגשים לראשונה, גם אם אנחנו לא דוברים אותה שפה, מה שמרגיש לנו כאהבה מתקבל מייד.
כמו מפתח שנכנס למנעול ופותח בלי שום מאמץ, כמו קרן אור שמזינה את הפרח, כמו מים שמרווים צמאון רב שנים.
כך מה שמרגיש לנו כאהבה – כל פעולה, אמירה או התייחסות שמרגישה לנו אוהבת, מתקבלים מיד ועושים לנו משהו נעים בלי שום מאמץ.

ולכן אם אנחנו רוצים להרגיש שלמים עם עצמנו שזה אומר לקבל את עצמנו, את הרגשות שלנו, את החוויות שלנו, זה מבקש מאתנו לראות אותם – אותנו כאהבה כבר עכשיו.
זה מבקש מאתנו להזכר שאנחנו כבר אהבה, כבר עכשיו.

 

לכן, כשאנחנו רואים את עצמנו כאהבה, אנחנו מקבלים את עצמנו ולקבל את עצמנו זו תחושה של אושר.

ולסיום עוד סיפור קצר על החתול בשדה הסברס.

דמיינו חתול הולך ברחוב.
לידו שדה של סברסים קוצניים.
בוודאי לא תראו חתול קופץ לתוך שדה סברסים סתם כך נכון?

אז מתי זה כן יקרה?
כשיגיח לעברו רוטביילר מורעב.
אז, מתוך אינטלגנציה השרדותית טהורה החתול יעדיף לקפוץ אל שדה הסברסים.
יש אפילו סיכוי שהוא ימות מזה.
אבל כשאנחנו ניצבים מול מוות ודאי, גם סיכוי כלוש להשרדות הוא עדיף.

זה מה שהביא אותנו לכאן מבעד לכל הדורות שקדמו לנו – אינטלגנציה הישרדותית.
אינטלגנציה שהיא פשוט לאהוב את עצמי.
כי לאהוב את עצמי זה פשוט להכיר את עצמי באמת.

ואין שום דבר שאנחנו צריכים לשנות בחשיבה שלנו או במעשים שלנו.
רק לראות את זה.
רק להודות בזה בפני עצמנו בכל רגע מחדש.
רק לגלות את זה בכל רגע מחדש ולהודות בזה.

זו השאלה נפלאה ללכת איתה בחיים – איך מה שאני חושב או עושה עכשיו הוא כבר אהבה עצמית?
על איזה צורך אני מנסה לענות כמיטב יכולתי כעת מתוך אהבה לעצמי?

לאהוב את עצמי זה לגלות שאין ויכוח, אין מאבק ביני לבין המציאות שלי בהווה.

ובכנות הזו, בחהעדר הויכוח והמאבק ביני לבין המציאות שלי בהווה, אני נרפה ויכול לנוח.

האהבה שאנחנו מגלים בתוכנו היא אהבה עצמית שהתכחשנו אליה מתוך…אהבה עצמית.
נאלצנו להסתיר את האהבה שלנו מעצמנו ולספר לעצמנו שאנחנו לא אוהבים את עצמנו כדי לא לפתוח את הלב, כדי לא להפגע יותר לעולם כפי שנפגענו בילדות, כדי..להגן עלינו. ולהגן עלינו…גם זו אהבה.

לאהוב את עצמי – זה תמיד היה פה, זה כל מה שאנחנו, אבל עכשיו זה גלוי לנו וזה עושה את כל ההבדל, זה מאפשר להרגע, לנוח ולצמוח בהנאה בחיים.