למה אני סובל? איך להפסיק לסבול באופן טבעי ויסודי

למה אני סובל? איך להפסיק לסבול? – שאלות שהטרידו והעסיקו אותי בערך מגיל 14.
בעצם, מהרגע שהבנתי שלא מדובר בסתם "מצב רוח רע" או "דברים שלא מסתדרים לי בחיים" אלא במשהו שכל בני האדם חווים בצורה כזו או אחרת, השאלות – למה אני סובל? איך להפסיק לסבול? וממה אני בכלל סובל? לא הפסיקו להעסיק אותי.

בכל מה שקשור לסבל, אני רואה שתי גישות בסיסיות:
1. אנחנו סובלים מגורמים שאין לנו שליטה או בחירה לגביהם כמו: המצב המדיני, הכלכלי, החברתי, נסיבות החיים, אנשים אחרים, נתוני הגוף שלנו וכדומה.
בגישה הזו אנחנו נשארים חסרי אונים וכל מה שנשאר לנו הוא לנסות לקבל את "רוע הגזירה" או לנסות להלחם, להתאמץ ולהיאבק ולחוות הרבה תסכול ולחץ.

2. אנחנו סובלים ממשהו שיש לנו אפשרות להבין אותו, שיש לנו בחירה לגביו, משהו שהוא יסודי ועמוק ומעצב את כל תפיסת המציאות שלנו – המחשבות שלנו והיחס שלנו לעצמנו.
בגישה הזו יש אפשרות לשינוי אמיתי, להבנה, לשחרור, לריפוי ויצירת מציאות של בטחון, אהבה, שמחה ושלווה פנימית.

כמו שבטח ניחשתם, הגישה שלי היא הגישה השניה.
אחרי הרבה שנים של תהליכי צמיחה, למידה ועבודה עם מאות אנשים, אני רוצה לשתף אתכם בעקרון פשוט וטבעי שמאפשר לי להבין ולענות באופן מעשי על שאלות כמו למה אני סובל? איך להפסיק לסבול? ועוד.

העקרון הטבעי הזה קשור לשקר מכאיב שאימצנו כבר בילדותנו ולרוב, הוא הולך איתנו בלי שנשים לב. בעזרת תשומת לב והבנת הסיבות שבגללן אנחנו ממשיכים להאמין בשקר הזה, משהו עמוק ומהותי מתחיל להשתחרר בנו.

ומהו השקר הזה?
השקר שרובנו אימצנו כבר בילדות הוא המחשבה (או המחשבות הרבות) שבאיזשהי דרך אנחנו "לא בסדר", "לא מספיק טובים" או לא ראויים לדברים הכי טובים בחיים  – אהבה, שמחה, בטחון, אינטימיות, מימוש עצמי ושלווה".

למה אני סובל?

עם השנים ואחרי הרבה תהליכים שעברתי שכללו אלפי שעות מדיטציה שבהן פשוט הקשבתי למה שמתרחש בתוכי, לימודים של גישות טיפוליות שונות, סדנאות, טיפולים שעברתי, התבוננות פנימית מעמיקה, מפגשים עם מורים שונים, מפגשי עומק עם עצמי בשלל גישות ושיטות ובהמשך גם עבודה עם מאות אנשים כמטפל ומלווה אישי, הגעתי להבנה הפשוטה הזו:
המקור השורשי לסבל שלי הוא צורת החשיבה שלי – המחשבות שאני חושב באופן מודע ולא מודע.

למה דווקא מחשבות?
אפשר לומר שהמחשבות הן המזון העיקרי שלנו. כל יום אנחנו חושבים בממוצע  50-70 אלף(!) מחשבות וכל מחשבה היא מסר, היא משפט או מילה שמשפיעים באופן ישיר ועוצמתי על ההרגשה שלנו.

איך כל מחשבה משפיעה על ההרגשה שלנו?
הנה ניסוי פשוט וקצר שממחיש את זה:

שימו לב מה אתם מרגישים עכשיו בגוף. עד כמה הוא נינוח, רגוע, נושם, נעים.

עכשיו חישבו את המחשבה הבאה (פשוט תאמרו לעצמכם בלב או בקול):
"אין לי כוח יותר, נמאס לי, די כבר, שום דבר טוב לא קורה לי"

שימו לב לכל שינוי שחל בתחושת הגוף שלכם ובהרגשה הכללית שלכם. שימו לב איך מגיבה הבטן, איך מגיב החזה ואיך משתנה הנשימה שלכם. שימו לב אם משהו מתכווץ, נלחץ, נאטם, מתקשה או נהיה כבד ומעיק יותר.

עכשיו חישבו את המחשבה הבאה (פשוט תאמרו לעצמכם בלב או בקול):
"יש סיבה לכל מה שאני מרגיש, מותר לי לנשום, אני לומד איך לאהוב את עצמי".

וכמו קודם, שימו לב לכל שינוי שחל בתחושת הגוף שלכם ובהרגשה הכללית שלכם. שימו לב איך מגיבה הבטן, איך מגיב החזה ואיך משתנה הנשימה שלכם.

עכשיו שימו לב להבדל שהיה בהרגשה שלכם כתוצאה מהמחשבה הראשונה ומהמחשבה השניה וכדי להבין כמה השפעה יש למחשבות שלו על ההרגשה שלנו בכל יום, תכפילו את התחושה הזו פי בערך 50-70 אלף…

אז נכון, נראה על פני השטח שיש הרבה מאוד סיבות לסבל שלנו – החברה, ההורים, היחסים, המצב הכלכלי, המדיני, הבריאות, נתוני הגוף שלנו, נסיבות החיים ועוד.
אבל כל אלה, לא באמת יוצרים את הסבל בחיים שלנו.

נסיבות החיים כן מספקות לנו אתגרים, שיעורים, יוצרות אווירה ומצבים שונים בהם אנחנו יכולים לגלות את עצמנו, את הרגשות שלנו, את הרצונות שלנו ולפתח את היכולות שלנו. אבל סבל?
סבל הוא משהו שאנחנו יוצרים בתוכנו.

מהו סבל בעצם?

כפי שהגדירו את זה מורים רבים לאורך ההיסטוריה האנושית החל מבודהה לפני יותר מ-2500 שנים בהודו ועד ביירון קייטי בארה"ב של ימינו: סבל הוא המאבק (ביקורת, שיפוט, גינוי, התנגדות, הכחשה, הדחקה ונסיון לשנות בכח) שלנו במציאות – במה שאנחנו חווים ומרגישים ברגע זה ממש.
לדוגמה: כשהמציאות היא שאנחנו פוחדים ואנחנו לא מקבלים את הפחד, לא מבינים אותו ומנסים לגנות אותו, מנסים לדכא אותו, לסלק אותו בכח, אנחנו סובלים.
הפחד עצמו הוא לא סבל (עובדה שאנשים משלמים הרבה כסף כדי לפחד כמו למשל בקפיצת באנג'י, צניחה חופשית או אפילו בסרט אימה ונהנים מזה מאוד), הסבל הוא המאבק שלנו במציאות, המלחמה שלנו בעצמנו וברגשות שלנו. להלחם בעצמנו – זה הסבל האמיתי.

דוגמה נוספת: אם למשל מבנה הגוף שלי הוא מלא ואני מגנה את זה, נאבק בזה, חושב שזה לא בסדר ולא מספיק טוב או יפה, מנסה להסתיר את זה, אני סובל.
אם לעומת זאת אני מקבל את עצמי ואת הגוף שלי, לא מגנה ולא נאבק בו ומבין שיופי הוא דבר סובייקטיבי לגמרי, אני כבר לא סובל, אני שלם עם עצמי.
ואגב, זה לא סותר בכלל את האפשרות לרדת במשקל אם רוצים, זה רק אומר שלא חייבים לסבול מזה.

עוד דוגמה: אם למשל אני מרגיש חוסר בטחון וקשה לי ליזום שיחות וקשרים חברתיים, אני יכול לגנות את זה, לחשוב שזה "דפוק", לא טוב, לא בסדר ושאני לא אמור להיות כזה ואז כמובן לסבול.
אני יכול גם להתייחס לגמרי אחרת לעצמי, אני יכול להקשיב לעצמי, להבין מה גורם לי להרגיש כך, לראות שיש משהו שבאמת מפחיד אותי עמוק בפנים ולהתייחס בהבנה, אמפטיה ואהבה, כמו שמתייחסים לילד או ילדה אהובים, לאותו מקום רגיש בתוכי ולקבל אותו ואז אין סבל, יש תהליך של צמיחה פנימית נעימה ואוהבת.

הנטייה לתפוס את הסבל (כמו שקרה לי במשך רוב חיי) כתוצר של הרגשות שלנו – פחד, חרדה, חוסר בטחון, חוסר מוטיבציה, בלבול, כעס, תסכול וכדומה היא מכאיבה מאוד ויוצרת סבל רב.

הרגשות שלנו (וזה מה שלרוב אנחנו לא יודעים כי אף אחד לא לימד אותנו) הם תוצר של החשיבה שלנו.
כשאנחנו חושבים באופן פסימי, מדכא, ביקורתי, מפחיד, אנחנו מרגישים חרדה ומצוקה.
כשאנחנו חושבים בכנות, באהבה, בבהירות, אנחנו מרגישים בטחון, נחת ושמחה.

אבל לפעמים, כמו במקרה שלי, לוקח הרבה מאוד שנים לגלות ולהבין את הקשר בין החשיבה לרגשות שלנו באופן עמוק ויסודי ובמאמר הזה, אני רוצה לחלוק אתכם את מה שהבנתי.

הננקודה החשובה בעיניי היא זו: סבל הוא תמיד תוצר של היחס שלנו, של הגישה שלנו ובראש ובראשונה – צורת החשיבה שלנו. הדרך בה אנחנו מפרשים דברים, הדרך בה אנחנו חושבים ורואים את עצמנו, את החיים, את הרגשות שלנו ואת האפשרות לבקש ולקבל את מה שאנחנו באמת רוצים.

ואגב, אני לא מתכוון לשום צורה של "חשיבה חיובית" או שכנוע עצמי, אלא להבנה עמוקה וכנה של צורת החשיבה שלנו. הבנה שמאפשרת שינוי בלי מאמץ, בלי מאבק ובאופן טבעי לגמרי.

 

אילו מחשבות גורמות לנו לסבול?

כשהבנתי שמה שגורם לי לסבל נפשי (שמבטא בין היתר בדכאון, חרדות, תקיעות, קושי לבטוח, קושי לבטא את מה שאני רוצה, קושי לעשות את מה שאני רוצה, התמכרויות, בריחה, שקרים, תחושת בדידות ועוד) הן המחשבות שלי, הבנתי גם שיש סוג מסויים של מחשבות שגורמות לי סבל.

אילו מחשבות גורמות לי סבל בשלל צורות?
בפשטות אלה מחשבות של גינוי. מחשבות שמגנות אותי, שופטות ומבקרות, אומרות לי שאני לא בסדר, לא מספיק טוב, לא מספיק מוצלח, חכם, רגיש, אמיץ או כל דבר אחר שאני "צריך" או "אמור" להיות.

יש אינספור מחשבות כאלה ואצל כל אדם הן נשמעות קצת אחרת. אבל העקרון, הבסיס הוא מאוד דומה אצל כולנו – תחושת ה"אני לא בסדר" או "אני לא מספיק טוב\ה" מוכרת לכולנו בהמון צורות והתחושה הזו היא תמיד תוצר של מחשבות ביקורתיות ומדכאות שאנחנו חושבים על עצמנו.

כדי לגלות את צורות החשיבה שגורמות לנו לסבל, מעניין לשאול למשל – אילו מחשבות של גינוי וביקורת יש לי?
אילו מחשבות של גינוי וביקורת שאומרות שאני "יותר מידי משהו…" או "לא מספיק משהו…", חוזרות אצלי שוב ושוב ואיך הן גורמות לי להרגיש כשאני חושב\ת אותן? (אפשר לקחת את השאלה הזו כתרגיל להכירות עם צורות החשיבה שלנו).

כאן במאמר הזה, אני רוצה להתמקד בכמה צורות של גינוי וביקורת עצמית שהפכו להיות נפוצות מאוד בחשיבה שלנו לגבי עצמנו ואחרים ומהוות מקור של סבל עבור רובנו.

צורות חשיבה כמו "עצלן\ית", "כפוי\ת טובה", "מפונק\ת", "אגואיסט\ית", "לא בסדר", "לא מתמודד\ת", "חסר\ת סבלנות", "פחדן\ית", "רע\ה", "דחיין\ית" ו-"חסר\ת מוטיבציה".

כמובן שיש עוד הרבה ביטויים שגורים במחשבות שלנו שהם ביטויים של גינוי וביקורת וזה עוזר כשאנחנו בוחרים לשים לב למחשבות שלנו ולגינויים השונים שגורמים לנו להתכווצות, חרדה וסבל נפשי. לא פעם הביטויים האלה הן מילות גנאי קשות כמו "טיפש\ה", "מטומטם\ת" ועוד.

למה אנחנו חושבים מחשבות שיוצרות סבל?

יש הרבה מילים ומושגים כמו אלה שרשמתי קודם, שאני בעצמי גדלתי עליהם, שהפנמתי ואימצתי אותם כי זו הדרך שבה דיברו אלי כשהייתי ילד.

ככה נזפו בי, ככה ביקרו אותי, ככה איימו עלי כשלא עשיתי את מה שרצו, כשלא התנהגתי כמו שציפו ממני. זה מה שנאמר לי שוב ושוב בנימות של כעס, האשמה, דרישה ואיום.

אז לא מפתיע בכלל שכשגדלתי, התחלתי לחשוב ולדבר במושגים האלה בעצמי.

מה שחשוב להבין הוא זה: אימצנו את צורות החשיבה המדכאות, המפחידות ומכאיבות האלה כי זו הדרך שבה דיברו אתנו וסביבבנו וככה למדנו שצריך לדבר כדי להגן על עצמנו מלהיות "לא מספיק טובים" בעיניי ההורים שלנו.

בתור ילדים זה מאוד מפחיד ומסוכן להתפס כלא בסדר או לא מספיק טובים בעיניי ההורים.
כילדים אנחנו לגמרי תלויים בהם מכל בחינה אפשרית וכשהם לא מרוצים מאתנו זה ממש מפחיד, כמעט כמו שאלוהים בעצמו יהיה לא מרוצה מאתנו ונרגיש איום על עצם קיומנו.

גינוי, האשמה והלקאה עצמית – ככה למדנו שצריך לדבר כדי לנסות להיות "מספיק טובים" כדי לקבל אהבה, בטחון ואישור מההורים שלנו והסביבה בה גדלנו.

מפתיע ככל שזה יכול להישמע, בעצם עשינו ואנחנו ממשיכים לעשות את כל זה – לאיים על עצמנו, להלקות את עצמנו, לנזוף ולבקר את עצמנו רק מתוך אהבה, מתוך רצון אמיתי להרגיש בטחון ולהיות "מספיק טובים" גם במחיר של חרדה ודכאון, גם במחיר של סבל.

 
איך זה התבטא בחיים שלי?
למשל כשלא עשיתי משהו בזמן, חשבתי לעצמי שאני עצלן ודחיין וכך נזפתי בעצמי. כשמישהו לא הוקיר לי תודה או נתן לי את הייחס שציפיתי לו ביקרתי ושפטתי אותו ככפוי טובה וכך נזפתי בו.
 
כשלא מצאתי בי חמלה או רצון לתת לאחרים, קראתי לעצמי רע, אגואיסט.
כשרציתי והתעקשתי לקבל בדיוק את מה שרציתי ולא פחות מזה, חשבתי לעצמי שאני מפונק.
כשפחדתי לעשות משהו או לא הצלחתי לאזור אומץ לעשות את מה שרציתי חשבתי לעצמי שאני פחדן, עלוב וטיפש וממש הלקתי את עצמי.
וזה נמשך כך במשך המון שנים, רוב המחשבות שלי נשמעו כמו שיחות נזיפה, כשיחות איום, כאכזבה וכעס שלי על עצמי ועל כל מי שלא מילא את הציפיות שלי.
 
ותכלס זה היה נורא, הרגשתי כל כך הרבה אשמה, תסכול, זעם, עצבים, עלבון, בדידות ויאוש שלפעמים פשוט חשבתי שבא לי למות, שאין לי כח לחיות ככה יותר.
 

אבל כפי שאני רואה את זה היום, אין אמת בכל המושגים הביקורתיים, המגנים והמדכאים שבהם נהגתי לחשוב על עצמי ועל אחרים.

המושגים האלה וכל מה שדומה להם הם בעצם סוג של מניפולציה – מנגנון של שיעבוד, דיכוי ושליטה בכח על ידי הפחדה ואני רוצה לחלוק אתכם איך זה עובד.

ממי למדנו את כל הביטויים האלה?
את רובם ככולם, למדנו מההורים שלנו ומהדרך שבה הם דיברו אלינו, על עצמם ואחד עם השניה.
עם כל זה שההורים שלנו אהבו אותנו כמיטב יכולתם, גיליתי שיש ריפוי ותועלת משמעותית בהבנה של מה שקרה לנו כילדים, של היחס שקיבלנו והדרך שבה היחס הזה עיצב את צורת החשיבה שלנו בהווה.

מה למדנו מההורים בילדות?

הורים אומרים לילד או לילדה מילים כמו "עצלן\ית!", "כפוי\ת טובה!", "אגואיסט\ית!", "רע\ה!" וכדומה, כשהילד\ה לא מילאו את הרצון והציפיה של ההורים מסיבה כלשהי.
 
אם ההורים היו יכולים לדבר בכנות מלאה, כנות של 100%, מה הם היו אומרים במצב כזה?
אני מדמיין שהם היו אומרים משהו כמו "אני מרגיש עלבון ופחד כי היו לי ציפיות ממך אבל בחרת לעשות משהו אחר, וזה בסדר, את\ה לא אשם\ה אבל אני רוצה\מבקש שתעשה\י אחרת כדי שיהיה לי נעים יותר".
 
ואם מדובר בהורה קשוב ורגיש במיוחד, הוא יבין שילד לא עושה שום דבר מתוך כוונה רעה, שאין בכלל דבר כזה "כוונה רעה", יש רק חוסר הבנה, חוסר באהבה, חוסר בתקשורת כנה ועמוקה.
שאין שום דבר פגום בילד ושאין שום טעם ליצור בו תחושה של אשמה, של דיכוי, שהוא לא בסדר, אלא לעזור לו לראות ולהבין את מה שההורה כל כך רוצה להראות לו.
 
אבל מכיוון שברוב המקרים ההורים שלנו היו בעצמם ילדים שנשאו בתוכם המון פחד, חרדה, כאב, טראומות לא מעובדות ותחושות קשות מבלי שהיו ערים לזה לגמרי, זה רחוק מאוד מהיחס שקיבלנו במציאות.
 
כשהורה לא מצליח להשיג מהילד\ה התנהגות או יחס מסויימים הוא מרגיש באופן טבעי לגמרי תסכול, עלבון, אכזבה וכעס והוא מגיב לרוב כפי שהתייחסו אליו כשהיה בעצמו ילד. ולרוב מדובר במניפולציה עתיקה ומוכרת מאוד שהפכה להיות כל כך שגורה בחיים שלנו שאנחנו לא שמים לב כמה היא עוצמתית וחזקה, כמה היא שקרית ומשמעותית.
לי לקח הרבה שנים לראות את זה.
 
כשהורה אומר או צועק על ילד\ה שהם לא בסדר, עצלנים, אגואיסטים, כפויי טובה או כל מילת גנאי אחרת, הם זורעים בילד\ה פחד עצום.
כשהורה אומר דברים כאלה לילד הוא מנחיל בילד את התחושה שהוא לא ראוי לאהבה ולא רק של ההורה, אלא של אף אחד בעולם.
כאילו שכל העולם עכשיו מגנה את הילד, כאילו שאלוהים בעצמו סולד מהילד ה"רע" הזה וזה מפחיד ונורא גם אם הילד לא יודע איך לבטא את זה.
כשהורה כועס ונוזף בילד במילות גנאי, עבור הילד זה נשמע כאילו ההורה הכועס והנוזף הוא הדובר של האנושות כולה, כאילו שבאופן מוחלט הילד הוא לא בסדר ולא יהיה בסדר בעיניי אף אחד.

הרי עבור ילד\ה, ההורה הוא נציג החברה, נציג העולם שמלמד את הילד על החיים, על מי שהוא, על מה שהוא שווה והיחס שמגיע לו.
 
הרי ההורה לא אומר לילד משהו כמו – "בעיניי ולדעתי האישית בלבד, אתה עצלן אבל כל אדם אחר יכול לחשוב שדווקא אתה ממש בסדר…".
זה לא מה שקורה, זה לא מה שקרה וזה לא מה שלמדנו. 
 
וכשהורה נוזף בילד במילות גנאי, הילד מתחיל לחשוב ולהאמין גם אם באופן לא מודע, שהוא באמת לא בסדר בעיניי העולם כולו וזה מפחיד, זה כואב, זה נורא ועם התשתית המחשבתית הזו הוא גדל וחי ויש לזה השלכות בצורת סבל נפשי.

איך אני יודע את זה?
אני יודע את זה לא רק משיחות עם המון אנשים שפותחים בפניי את ליבם במפגשי טיפול והדרכה אישיים, אלא מהחיים האישיים שלי כילד וכאדם שספג אינספור נזיפות ומילות גנאי כילד ולמד שהוא כזה – פשוט כזה עצלן, אגואיסט ומפונק ורע ושזה מה שכולם יראו בו לעולם ועד ותאמינו לי…זה עול כבד על הכתפיים, זה הרבה כאב וצער, אשמה וחוסר בטחון שקשה לתאר.

איך להפסיק לסבול
להפסיק לסבול – למחשבות שלנו יש השפעה עצומה על ההרגשה שלנו

איך להפסיק לסבול?

הדרך שעוזרת לי להפסיק לסבול, היא דרך של הקשבה, כנות והכרה בחשיבה שלי ובמה שגורם לי לחשוב מחשבות לא נעימות על עצמי.

מתוך ההבנה שלי היום אני רוצה לחלוק איתכם שאין שום אמת בכל מילות וביטויי הגנאי שאנחנו מרעיפים על עצמנו.

כל מילות וביטויי הגנאי האלה הן ביטויים של תסכול, פחד וכאב לא מודע ולא מעובד שההורים האהובים שלנו הורישו לנו בלי שום כוונה או שליטה ואין בהן שום אמת לגבי מי ומה שאנחנו.
 
הביטויים האלה הם למעשה שקר מוחלט, המצאה. הם מניפולציה עוצמתית שהופעלה עלינו כשהיינו רכים, סופגים וחסרי הבנה והגנה והאמנו להן כפי שרק ילדים יודעים להאמין. אלה רק גלים של כאב, בדידות וחוסר אונים שחשו הורינו האהובים בבדידותם וחוסר הבנתם את הרגשות שלנו ושלהם.
 
בעיניי אף אחד לא עצלן, אף אחד לא רע ולא אנוכי ולא מפונק.
מה שעוזר לי לענות על השאלה איך להפסיק לסבול? הוא כנות עמוקה ביני לבין עצמי, כנות שמאפשרת לי לתרגם כל מחשבה מגנה, מדכאת ומפחידה שיש לי, למושגים כנים של אהבה, של אכפתיות ואמפטיה שאין בהם שום מאמץ או נסיון לשכנע את עצמי בדבר.

ממש להחליף את החשיבה האימפולסיבית והאוטומטית שלי שהיא לרוב מדכאת, ביקורתית ומאשימה, בחשיבה שהיא כנה ולגמרי הגיונית.
ונכון, זה תהליך של לימוד שלוקח זמן ולפעמים כדאי מאוד להיעזר במישהו שיכול לכוון, להדריך ולעזור לעשות את השינוי בפשטות וביעילות ועם כמה שפחות בלבול ומאמץ, אבל כדי לפחות להתחיל לראות את זה, הנה מילון חלקי של פרשנויות כנות ואוהבות למילות וביטויי גנאי נפוצים בחשיבה שלנו.
הבנה של התרגום הזה, בחינה והכרה שלו והטמעה שלו בצורת החשיבה שלנו (ממש להתחיל לחשוב שמושגים כאלה אחרי שבדקנו וגילינו שזו אכן האמת שלנו), מאפשרת להבין את עצמנו ואחרים ולא להמשיך במעגל האלימות והאילמות המכאיב שנוצר בילדות שלנו.
*הטקסט נכתב בזכר אבל הוא מתייחס לנשים וגברים כאחד
 
עצלן\דחיין = מישהו שנרדש בילדות לעשות את מה שהוא לא באמת אוהב לעשות. אדם שחי מאז ילדותו בתחושה הקשה של "צריך" ולא של "רוצה", מתקשה לבטוח ברצון שלו ומרגיש שהוא לא ראוי לחיים של הנאה ושמחה.
ומה זה אומר?
זה אומר שאין שום טעם לבקר או לשפוט אותו אלא רק לעזור לו להתחבר לרצון האמיתי שלו, לבטוח בעצמו וברגשות שלו ולהבין למה הוא חי בתחושה של חוסר אהבה והבנה.
 
כפוי טובה = אדם שלא מרגיש אהוב ומוערך מסיבה כלשהי. כשאדם מרגיש אהוב ומוערך, הוא מרגיש הודיה, הוא מודה באופן טבעי, הוא מעריך ומודה על האהבה שניתנה לו.
ומה זה אומר?
רק אדם שבאמת לא מרגיש אהוב ומוערך מסיבה כלשהי יכול להתפס כ"כפוי טובה" וכל מה שזה אומר זה שהוא מבקש להרגיש אהוב ומוערך ולא יודע איך.
 
מפונק = אדם שמרגיש חוסר וריקנות פנימית, לא מרגיש מספיק הנאה ואהבה בחיים, לא מרגיש בטוח ומוגן ומחפש פיצוי רגשי על חוסר באהבה.
ומה זה אומר?
שאדם כזה שזקוק להקשבה, לכנות, להבנה ואמפטיה כלפי תחושת חוסר הערך שלו וחוסר האהבה שלו, הוא זקוק להדרכה ותקשורת שתעזור לו להבין את עצמו ואת הדרך ליצור יחסי קרבה ואהבה עם אחרים.
 
אגואיסט\אנוכי = אדם שחי בתחושה של חוסר. חוסר ערך, חוסר בטחון, חוסר באהבה.
ומה זה אומר?
שעמוק בפנים אדם כזה זקוק להרבה מאוד יחס ותשומת לב ואמון שככל הנראה נפגע מאוד בילדות בעקבות יחס מתעלם, מאשים וביקורתי מצד הוריו. 
 
לא בסדר\רע = אדם נורמלי לגמרי כמוני וכמוך שמסיבה כלשהו התנהגותו לא מצאה חן, אכזבה או הכעיסה את הוריו וכיום הוא חש בתחושת אשמה תמידית על עצם היותו הוא עצמו.
ומה זה אומר?
כמובן שאדם כזה זקוק להמון הקשבה ואהבה ולא שום דבר אחר כדי לחזור לבטוח בעצמו מחדש.
 
לא מתמודד\חסר מוטיבציה = אדם שנדרש שוב ושוב להתעלם מרגשותיו ולהדחיק את רגשותיו ולהיות "חזק", "אמיץ", "חיובי", "מוצלח" לפי סטנדרטים של הוריו ולא לפי רצוניתיו הטבעיים. אדם נאלץ לרצות את הוריו מתוך פחד.
ומה זה אומר?
באופן טבעי אדם כזה מרגיש התנגדות, דחף עז לברוח וחוסר מוטיבציה כי עמוק בפנים הוא חסר מאוד את האהבה והבטחון הבסיסי שהוא כל כך צריך כדי להבין שמותר לו להינות, לקבל ולאהוב את עצמו. הדרך היחידה לשנות את המצב היא ללמוד איך לתת לאותו אדם (לנו עצמנו) את ההבנה, ההקשבה, הכנות והאהבה שמאפשרים להרגיש בטחון אמיתי ומתוך כך תיוולד גם המוטיביציה האמיתית שלנו לפעול ולממש את עצמנו בחיים.
 
ואם יש לכם עוד מילות גנאי שכאלה שאתם רוצים לתת להן את הפרשנות הכנה והאוהבת שלכם, אשמח לשמוע אתכם, אתם מוזמנים לכתוב תגובות בתחתית העמוד.
הרעיון הכללי הוא פשוט: לזהות כל צורה של חשיבה ביקורתית ומגנה שיש לנו, לשים לב איך היא יוצרת בנו רגשות של חרדה, דיכוי, בלבול ואי נוחות.
להבין את הקשר הזה היטב ואז להבין למה אנחנו מדברים כך לעצמנו?
איפה למדנו את זה ולמה?
ומה היא האמת במה שאנחנו אומרים?
ואז לתרגם את מה שאמרנו לעצמנו לשפה של כנות, אמפטיה ואהבה כפי שעשיתי בדוגמאות שכתבתי.
והכי חשוב בעיניי זה להזכר ולראות שכל אותן התנהגויות שהובילו אותנו כילדים לקבל יחס מגנה, תוקפני, מאיים ומאשים מצד ההורים שלנו, היו ביטוי לגמרי טבעי ואנושי של הצורך שלנו בבטחון, באישור ובלמידה שהיא לא כוחנית אלה רגישה, קשובה לצרכים היחודיים שלנו ואוהבת ללא תנאי.
 

ואגב, אם במקרה אתם תוהים אם לחשיבה שלנו יש השפעה גם על המצב הבריאותי שלנו, אז בהחלט כן.

צורות חשיבה מדכאות וביקורתיות יוצרות אינספור תופעות גופניות לא נעימות ומחלות פסיכוסומטיות החל מכאבי ראש, דלקות במערכת העיכול, קשיים בתפקוד מיני, כאבי גב, מחלות עור ועוד וכשאנחנו מרפאים את צורות החשיבה שגורמות לנו סבל, אנחנו מרפאים גם את הגוף שלנו וזה ניכר בהרבה מקרים, כמו למשל במקרה שלה אשה שכתבה לי את הפידבק הזה אחרי מפגש שערכתי איתה:

למה אני סובל? איך להפסיק לסבול?

ואם תרצו להיעזר בי או לשמוע עוד על הגישה שלי לרפוי אישי, צמיחה אישית, התפתחות והעצמה מתוך הבנה, קבלה ואהבה עצמית טבעית, אני מזמין אתכם לקרוא את המאמר הזה.

ואם אתם מתעניינים בנושא של רוגע, שלווה, הנאה ויצירת שפע בחיים באופן טבעי וללא מאמץ, אני ממליץ לצפות בסרטון הזה:

השפעת הילדות על הבגרות ועל החיים שלך כיום

השפעת הילדות על הבגרות ועל החיים שלנו כיום היא עמוקה ומשמעותית מאוד.
חוויות הילדות מעצבות במידה רבה מאוד את חווית החיים הבוגרים שלנו, את הדרך שבה אנחנו מפרשים מצבים וארועים שונים, את הדרך שבה אנחנו מגיבים, חושבים ומתנהגים, את הדרך שבה אנחנו מתייחסים לעצמנו, לצרכים ולרצונות שלנו וגם לקרובים אלינו.
אבל לרוב לא לגמרי ברור – למה זה כך? הרי אנחנו כבר מזמן לא ילדים (או לפחות כך זה נראה).
והאם השפעת הילדות על הבגרות והחיים שלנו יכולה להשתנות או לעבור שינוי משמעותי?
ומה אפשר לעשות כדי לרפא את הפצעים, הכאבים, חוסר הבטחון והטראומות שאנחנו נושאים בתוכנו מאז שאנחנו ילדים?
אלה השאלות שעליהן אני רוצה לענות במאמר הזה כדי להבין את השפעת הילדות עלינו ואת הדרך לרפא ולשחרר את עצמנו ולהעניק אהבה עמוקה וכנה לכל מקום כואב, עצוב, מדוכא וחסר בטחון בתוכנו.

למה הילדות משפיעה על הבגרות ועל החיים שלנו כיום?

לאורך השנים בהן אני מלמד, מלווה ומנחה אנשים בתהליכי ריפוי, צמיחה והתפתחות אישית, הרבה אנשים שאלו אותי שאלה דומה: למה הפצעים, הטראומות וחוויות הילדות משפיעות על החיים באופן כל כך חזק ומשמעותי גם במהלך הבגרות בגיליאי 30, 40, 50, 60, 70 וגם 80 (המטופלת הכי מבוגרת שלי הייתה בת 83 וגם היא שאלה את השאלה הזו…)?.

ולא פעם עולה השאלה – איך קורה שאחרי שנים רבות, לפעמים אחרי 20, 30 או 40 שנים, שבהן הרגשנו "די בסדר", פתאום מתעוררות אותן חוויות והתניות ישנות מהילדות ועולות אל פני השטח בצורת חרדות, מחשבות טורדניות, דכאון או מצוקה רגשית אחרת?
 
גם אני בעצמי ניסיתי להבין לא פעם למה אני מרגיש השפעה חזקה, מפחידה ומכאיבה כל כך של הילדות שלי על החיים הבוגרים שלי. למען האמת תהיתי על זה במשך הרבה שנים ונחרדתי אל מול המחשבה שזה לא יגמר לעולם.
כל כך פחדתי מהשפעת הילדות עלי שאפילו כעסתי על עצמי וביקרתי את עצמי על זה שאני כל כך "ילדותי", "לא שולט בעצמי וברגשות שלי" ו"לא בוגר ואחראי מספיק".
 

כיום אני מסתכל אחרת על עצמי ועל החיים וברור לי שיש חוכמה, ריפוי ואהבה בכל מה שאני חווה ומרגיש וששום דבר בי הוא לא "תקלה", "טעות" או "סתם" אלא שיש סיבה עמוקה וחכמה לכל מה שקורה בתוכי.

מתוך ההבנה הזו אני רוצה לשתף אתכם בהסבר שיכול להביא בהירות, הבנה ואפשרות לקבלה ואהבה עצמית אל הנושא המשמעותי והרגיש של השפעת הילדות על הבגרות ועל החיים שלנו בהווה.
 

דמיינו בניין קומות

דמיינו בניין, בניין שאנחנו בונים במשך כל החיים.

עם הזמן אנחנו מתפתחים, מוסיפים עוד ועוד קומות, מאתגרים את עצמנו וכל הזמן לומדים משהו חדש.

אנחנו תמיד שואפים להתפתח, להתרחב ולגדול בכל תחומי החיים – בתחום הזוגיות, בתחום המשפחתי, בתחום ההגשמה העצמית, ביכולת שלנו לקבל ולתת את מה שאנחנו באמת רוצים.
כל התפתחות כזו בחיים שלנו, שקולה להוספה של קומה והרחבת הבניין הקיים.
ומה הכי חשוב כשבונים בניין?

 
החלק הכי חשוב בבניין שלנו הוא היסודות שלו.
כשהיסודות חזקים, יציבים ועמוקים, הבניין שלנו יוכל לעמוד יציב גם כשנבנה עוד ועוד קומות ויוכל לעמוד בכל האתגרים, הרוחות, התזוזות ואתגרי הגדילה וההתפתחות שלנו.
 
כשהיסודות של הבנין שלנו חלשים, מעורערים, לא יציבים, לא חזקים,  הבניין שננסה לבנות ירעד, יהיה פגיע מאוד, יהיה קל לזעזע אותו, הוא יהיה במצב של חוסר יציבות והכשהבניין שאנחנו חיים בו לא יציב, זז, נוטה ליפול, מזדעזע חזק, אנחנו מרגישים חרדה, אי שקט וחוסר בטחון וזה משפיע על החיים שלנו באופן מוחשי מאוד.
 
יכול להיות גם שנתחיל להרגיש את הזעזועים בבניין שלנו רק אחרי שכבר בנינו כמה קומות והכל היה לכאורה בסדר במשך שנים אבל כשניגש לבנות עוד קומה, כשנגיע אל ההתפתחות הבאה או האתגר הבא שלנו בחיים, העומס יתחיל לערער את היסודות של הבניין שלנו שיתחיל לרעוד, לנטות הצידה ולעורר בנו תחושות של חרדה, אי שקט וסכנה.
 
הבניין הזה הוא אנחנו עצמנו, הוא מבנה האישיות שלנו, הוא העולם הפנימי שלנו שכולל את הרגשות ואת המחשבות שלנו והיסודות של הבניין הזה הם הילדות שלנו.
את היסודות של הבניין הזה לא בנינו באופן מודע. היסודות האלה הם תוצרים של היחס שקיבלנו כילדים בשילוב עם הרגישויות והתכונות הייחודיות שלנו.

היחס שקיבלנו כילדים מורכב מכמה גורמים בסיסיים – הקשבה, הבנה, אמפטיה, חום, תמיכה, אישור ומענה לצרכים השונים שלנו. אם רוצים, אפשר לקרוא לכל הגורמים האלה יחד – אהבה.

ככל שקיבלנו יותר אהבה בילדות – יותר הקשבה, הבנה, אמפטיה, חום, תמיכה, אישור ומענה לצרכים שלנו, כך היסודות של בניין האישיות שלנו יהיו חזקים ויציבים יותר.

ככל שקיבלנו פחות אהבה בילדות – יותר התעלמות, נטישה, נזיפות, גינויים, ביקורת, חוסר הקשבה, חוסר סבלנות, כעס ובמקרים לא מעטים – אלימות רגשית, נפשית או פיזית שלא לדבר על התעללות, היסודות הנפשיים שלנו יהיו מעורערים יותר, פגיעים יותר ופחות יציבים כי תחושת חוסר הבטחון, חוסר האהבה, הנטישה והסכנה שחשנו בילדות תהיה מושרשת מאוד בבסיס הבניין הנפשי שלנו.

השפעת הילדות על הבגרות והחיים שלנו בהווה

היסודות שנוצרו בילדות שלנו שזורים כיום עמוק במבנה הפנימי של המח שלנו, בדרך שבה אנחנו מחזיקים את הגוף שלנו, באופן שבו אנחנו נושמים ולא מרשים לעצמנו לנשום עמוק ובאופן מלא, בצורת החשיבה הבסיסית שלנו על עצמנו – מה אני שווה? מה מגיע לי? מה מותר לי? האם מותר לי להינות ולשמוח? האם מותר לי לבטוח? האם אני ראוי\ה לאהבה, כנות ויחס אוהב?
ובתפיסה שלנו את עצמנו את החיים, את מערכות היחסים שלנו ובעצם את כל מה שאנחנו חווים.

היסודות האלה הם מרכיב עיקרי ב"משקפיים" שדרכם אנחנו רואים את המציאות והיסודות האלה הם הסיבה העיקרית שבגללה אנחנו מגיבים לא פעם בכעס, עלבון, הסתגרות, ביקורתיות, בריחה, חרדה או מבוכה במצבים שונים למרות שעמוק בפנים אנחנו מרגישים שהיינו רוצים להגיב אחרת, שיש משהו ש"מפעיל" אותנו כמעט בניגוד לרצוננו האמיתי.

ככל שיסודות הבניין שלנו רוויים בכאב, חוסר בטחון, חוסר אמון, תחושת נטישה, סכנה וחוסר הבנה, כך מבנה האישיות שלנו – עולם המחשבות והרגשות שלנו יהיה פחות יציב, פחות בטוח, פחות בוטח, פחות שמח ופחות נינוח וכל זה לא תלוי בגיל, זה יהיה שם תמיד, ישפיע תמיד כי אנחנו תמיד נשענים על היסודות הנפשיים שלנו בכל מחשבה והרגשה.

השפעת הילדות על הבגרות ועל החיים שלנו בהווה לא גלויה לנו באופן מלא ללא תהליך של העמקה והכירות מעמיקה עם עצמנו.
לרוב, אנחנו לא ערים או לא מודעים באופן מלא ליסודות הנפשיים שלנו ולכן אפשר לכנות אותם גם "תת המודע".

עם זאת, לפי הגישה שלי אין באמת "תת מודע" מסתורי ובלתי נגיש, אלא יש בנו פשוט חלקים שלמים שאנחנו לא מודעים או ערים אליהם וזו לא גזירת גורל, יש לנו אפשרות להרחיב ולהעמיק את המודעות וההכרה שלנו כדי להבין ולרפא את שורשי הילדות שלנו.

או כפי שניסח בזמנו קארל יונג (מגדולי הפסיכותרפיסטים של זמננו) – "עד שלא תהפוך את תת המודע למודע, אתה תמשיך לסבול ותקרא לזה גורל…"

אלי קרסניץ - השפעת הילדות על החיים
השפעת הילדות על הבגרות והחיים בהווה – אנחנו בונים את החיים שלנו על בסיס יסודות הילדות שלנו

הסימנים לכך שהיסודות שלנו נמצאים במצוקה ועומס

כשאנחנו מתחילים לחוות תחושות של חרדה שחוזרות שוב ושוב, כשאנחנו חווים מחשבות טורדניות או כאלו שנדמה לנו שמופיעות בניגוד לרצוננו, כשבגוף מרגישים כיווץ, נוקשות, לחץ ומתח באופן עקבי, כשמצב הרוח לא יציב ויש נטייה לדכאונות, עצבנות או דחף חזק לברוח ולהתנחם בהתמכרות כלשי, כל אלה הם איתותים חכמים של המערכת שלנו, של היסודות הנפשיים שלנו שמאותתים שהם חווים עומס ונמצאים במצוקה ולכן זקוקים ליחס מסויים מאתנו.
 
זוהי בעצם קריאה לתשומת לב ממעמקי הנפש והגוף שאומרת "אני לא עומד בעומס, אני צריך חיזוק, היסודות לא עומדים בלחץ ויש מצוקה אמיתית".
זוהי מערכת התרעה חכמה מאוד, מדוייקת מאוד ואוהבת מאוד שמנסה למנוע מאתנו לקרוס, להגיע למצב של חוסר תפקוד, של חוסר חיות.
 
אבל האם המצב הזה הוא גזירת גורל?
לדעתי, מנסיוני האישי ומנסיון של עבודה עם מאות אנשים, התשובה היא לא.
יש בהחלט דרך, יש אפשרות לרפא באופן לגמרי חכם, אוהב ומדוייק את מה שלא קיבלנו בילדות ושממשיך להשפיע עלינו גם היום.

יש לנו את האפשרות להעמיק ולהתחבר אל היסודות שלנו באמצעות החשיבה שלנו, באמצעות הקשבה לגוף ולכל התחושות שלו, באמצעות מפגש עם הרגשות שלנו.

יש לנו אפשרות לחזק ולרפא את היסודות שלנו, לתת למקומות העמוקים והפגועים שבנו את האהבה, האישור, הבטחון והחיבוק שלא קיבלנו כילדים ובדרך ללמוד איך להתייחס לעצמנו בהבנה, בכנות, באמפטיה, בתבונה ובאהבה.

וזה אף פעם לא מאוחר מידי, זה לא תלוי בגיל שלנו. יש לנו אפשרות לשוב ולחזק את היסודות שלנו גם אם בנינו כבר כמה וכמה קומות ולא ברור איך אם בכלל נוכל לעשות שינוי מהותי בגישה שלנו לעצמנו ולחיים, אם אשה בת 83 יכלה לעשות את זה, אני חושב שכל אחד יכול, אם הוא באמת רוצה.

את המכתב הפשוט והקצר הזה היא כתבה לי אחרי סדרת מפגשים אישיים וכשזה בא ממנה, זה מרגש אותי מאוד.

אלי קרסניץ המלצות
מכתב תודה של דורית (83) – אשה, אמא, סבתא, סבתא רבא

 

האם ריפוי השפעת הילדות עלינו חייב להיות קשה?

אני רוצה לומר פה משהו שיכול להשמע מוזר או אפילו מקומם, אבל זו החוויה והנסיון שלי ואני אסביר למה אני אומר את זה.
מה שאני רוצה לומר הוא שתהליך הריפוי של יסודות הילדות שלנו לא חייב להיות קשה, הוא יכול להיות קל, נעים ואפילו מענג.
אבל כדי שזה יהיה קל, נעים ומענג, זה תלוי בגישה.
באיזו גישה אנחנו ניגשים כלפי עצמנו, כלפי העולם הפנימי שלנו, כלפי כל אותם מקומות רגישים, עצובים, נטושים ופוחדים בתוכנו?

כשהגישה היא אוהבת, כנה, מבינה ולא מנסה לעשות שינויים בכח ובכפייה, לא מנסה לכפות שיטה או טכניקה, לא מנסה להתעלם, להתגבר, להדחיק או לשנות באופן טכני את המציאות הפנימית, אלא מעוררת אינטלגנציה אמיתית וחייה שמלמדת אותנו להיות ההורה, מקור האהבה, ההקשבה והבטחון של עצמנו, כל הדרך הופכת לדרך של שחרור, של למידה מעניינת, של התפתחות מעצימה.

וכן, יש בדרך הרבה מפגשים עם הכאב הפנימי העמוק, לא מעט דמעות שרוצות לשטוף, לא מעט מילים שלא נאמרו ושרוצות להיאמר, לא מעט דברים שהגוף רוצה להביע בכל צורה שיבחר, לא מעט נשימה חדשה ועמוקה יותר שלא קיבלה מקום לפני כן.
אבל כל זה, לא מרגיש כמו קושי או סבל, כל זה מרגיש כריפוי, כשחרור, כהזכרות במי שתמיד היינו, כחזרה אל הבית, אל הלב והאהבה שתמיד הרגשנו שמגיעה לנו.

ומה שעוד מעניין לגבי תהליך הריפוי של השפעת הילדות על הבגרות והחיים שלנו, הוא שככל שאנחנו עושים את זה יותר, ככל שאנחנו לומדים לחשוב ולהתייחס לעצמנו בכנות, באהבה ובהבנה אמיתית, זה נעשה קל יותר, נעים יותר, כיף יותר והתהליך הזה של ריפוי עצמי מגלה לנו אוצרות של אהבה, של תובנה וחמלה שאנחנו יכולים לחלוק גם עם אחרים ולעזור להם לרפא את היסודות שלהם.

באופן טבעי, תהליך הריפוי של היסודות הרגשיים והנפשיים שלנו, הופך להיות תהליך של נתינה כלפי האחר, תהליך של ביטוי ומימוש עצמי בחיים.

וזה בעצם מה שאני מגלה, לומד ומלמד בחיים – איך לרפא ולאהוב את עצמי בעצמי, איך להפגיש את ההגיון, החשיבה וההכרה שלי עם הרבדים העומקים ביותר של הרגש, הגוף ותת המודע שלי במפגש שהוא לגמרי אוהב, מפגש של כנות אוהבת.

כנות שאין בה מאמץ או מאבק עם עצמי ועם הרגשות שלנו. כנות שעוזרת לי ללמוד להיות ההורה האוהב של עצמי ולחזק את היסודות שלי עוד ועוד כדי לפרוח, להינות ולתת לעצמי ולעולם את מה שיש לי לתת באמת.

שנאה עצמית – למה אני לא אוהב את עצמי?

זה כל כך כואב להרגיש שנאה עצמית או להרגיש שאני פשוט לא אוהב את עצמי או לא מצליח לאהוב את עצמי לגמרי.
המון פעמים הרגשתי מאוכזב מעצמי, שמשהו פגום בי, שאני מזוייף ולא אמיתי, שאני לא באמת אוהב אותי ולא מצליח לאהוב אותי.

כאילו שמשהו בי נגדי, לא מרשה לעצמי להינות, לא חושב שמגיע לי משהו טוב, לא חושב שאני שווה, ראוי לאהבה, שאין לי מקום בין כולם, שאני מבודד את עצמי ומכאיב לעצמי…לרגעים זה הרגיש כאילו אני ממש שונא אותי.
למה זה קורה?
האם אני באמת שונא את עצמי?
ואיך אפשר לגלות שאני אוהב את עצמי כבר עכשיו?

הנה סרטון וידאו קצר שבו אני מסביר את הנקודה ואחריו הסבר כתוב…

מה זה אומר לא אוהב את עצמי?

יותר מהכל, "אני לא אוהב את עצמי" או "אני לא מצליח לאהוב את עצמי , זו חוויה.
חוויה לא נוחה שיש לה הרבה ביטויים בחיים בצורת רגשות, מחשבות, פעולות ובחירות שאנחנו עושים.
הנה כמה דוגמאות מהחיים שלי וממה ששמעתי מאנשים שליוויתי (הכתיבה בלשון זכר היא רק מטעמי נוחות וכמובן מתייחסת לשני המינים):

1. בזוגיות

• לא באמת מאמין שמגיעה לי זוגיות טובה ואוהבת

• לא באמת מאמין שמגיע לי יחס טוב, קשוב, רגיש ומפרגן

• לא מציב את הגבולות שלי ולא מבקש את היחס האוהב שאני צריך

• מוותר על עצמי, מתפשר על עצמי, שם את עצמי במקום שני ומנסה לרצות

• לא מאפשר לעצמי לקבל חום ואהבה, לא מרגיש ראוי ליחס אוהב

• לא אומר את מה שאני באמת חושב ומרגיש ומתבייש בעצמי

 

2. ביחס שלי לעצמי

• לא מחמיא לעצמי, לא בוטח בעצמי, מרגיש אי נוחות ומצוקה כשמקבל מחמאה

• מבקר ושופט את עצמי, יורד על עצמי, מציג את עצמי כלא מספיק טוב

• לא נותן לעצמי לנוח, לא מפנק את עצמי מספיק

• חושב שאני לא יפה, שמן, מכוער, לא יוצלח, טיפש

• לא מאמין שמגיע לי להינות מהחיים, לחיות בריא, להתייחס לגוף שלי באהבה

• חושב שאחרים הם יותר חכמים, יפים או מוצלחים ממני

 

3. בעבודה ומימוש עצמי

• מתפשר ומוותר על עצמי, לא מאמין שמגיע לי לעבוד במה שאני אוהב

• לא באמת מאמין שמגיע לי להגשים חלומות

• נמנע מלבקש את התנאים שאני רוצה

• מספר לעצמי במשך שנים שרק כשאשתפר ואהיה טוב יותר אוכל לעשות מה שאני אוהב

• מספר לעצמי שמה שאני עושה או יוצר זה לא מספיק טוב, חכם, יפה או איכותי

• מסתיר את עצמי מאחורי תפקידים שונים ולא מראה את עצמי באמת

 

ויש עוד הרבה דוגמאות שמאפשרות לראות את הביטויים של "אני לא אוהב את עצמי" בחיים שלנו.

האם זו באמת שנאה עצמית?
האם אני באמת לא אוהב את עצמי?

מה שהבנתי עם הזמן, אחרי הרבה משברים, כאב, דכאון, חרדות, זעם ותסכול ואחרי הרבה שעות של מדיטציה, לימדי תרפיה בגישות שונות וחברים שעזרו לי בדרך, זה שלמרות הכל אני כן אוהב את עצמי.

כל השנים שבהן הרגשתי גלים של שנאה עצמית, שאני לא אוהב את עצמי, שאני לא מצליח לאהוב את עצמי, בעצמי חיפשתי משהו כל הזמן.

גם ברגעי המשבר, גם ברגעים שבהם קיללתי את עצמי, סיפרתי לעצמי שאני טיפש, עלוב ולא ראוי לטיפת אהבה, הרגשתי בדכאון וחרדה וחלמתי להיות מישהו אחר וגם ברגעים שבהם התאמצתי להבין שוב ושוב מה לא בסדר בי ואיך אני יכול לאהוב את עצמי בכלל, תמיד חיפשתי משהו, חיפשתי להרגיש טוב, להרגיש שלם, להרגיש שמח ושלם עם עצמי.

והחיפוש הנואש הזה…מהו אם לא אהבה? מהו אם לא הרצון העז להרגיש טוב, להיות מאושר גם במחיר של כאב ופשרות כואבות על עצמנו?

וכך גם היחס שלנו לעצמנו – באופן שהוא לרוב לא מודע, אנחנו בעצם מנסים בכל הכח להיות טובים יותר ולהגיע למצב שבו נוכל סוף סוף להרגיש מקובלים, ראויים, "שווים" ואהובים.
אנחנו עושים את זה בדרך היחידה שבה למדנו – אנחנו מונעים מעצמנו אהבה, שוללים את החוויות הנעימות מעצמנו בתקווה שכך סוף סוף נלמד ונשתפר, שנהיה חכמים יותר, חזקים יותר, בשליטה יותר על עצמנו, החלטיים יותר, מדוייקים יותר, בטוחים יותר בעצמנו, מוערכים ובאופן כללי – מוצלחים יותר וראויים להערכה, כבוד, אהבה, בטחון וחברות.

במילים אחרות: זה לא שאנחנו לא אוהבים את עצמנו, אלא שאנחנו מונעים מעצמנו אהבה.
למה? כי זו הדרך היחידה שבה למדנו לנסות להשתפר, להתקדם, להתפתח ולהיות טובים יותר, להיות ראויים לאישור, בטחון ואהבה של ההורים, של החברה ושל כל מי שחשוב לנו.

לאופן הזה של התייחסות לעצמנו אפשר לקרוא "שיטת המקל והגזר".
בדרך זו או אחרת, למדנו בילדות את שיטת המקל והגזר.
השיטה הזו אומרת שאפשר להניע אותנו לעשות משהו רק על ידי יצירת גירוי מפתה שאנחנו מאוד רוצים כמו למשל יחס חם ואוהב, תחושת בטחון ואישור (הגזר) או על ידי איום, הלקאה, הפחדה, השפלה, נטישה וכאב (המקל).

הגישה הזו שלטת בחברה שלנו ובעיניי היא תוצר של פחד וחרדה, של חוסר אונים וכאב רגשי עמוק שאנחנו נושאים בנו כחברה.
זה מתחיל בילדות שלנו באמירות "תמימות" כמו "עד שלא תכין שעורים אין משחקים" וממשיך בהאשמות, איומים, עונשים, דרישות כוחניות ומאיימות מאתנו כילדים להתנהג אחרת, לתפקד, להשיג ציונים והצלחות כתנאי ליחס מאשר ואוהב ובעצם התניה של כל יחס קשוב, רגיש ואוהב ובהתנהגות ופעולות מסויימות שלרוב הן ממש לא מה שרצינו, לא מה שנעים לנו לעשות וכל זה בלי להקשיב לנו באמת, להבין באמת את הצרכים והנטיות הייחודיות שלנו.

והתחושה שרובנו גדלנו בה ומחזיקים בה עמוק בפנים עד היום היא ש"אין בררה, רק ככה לומדים. רק על ידי לחץ, הפחדה, ביקורת, כאב ואיום אפשר להשתפר ולהתפתח".

ההתניה הזו מילדות השרישה בנו באופן עמוק מאוד את הגישה שחייבים לסבול, שחייבים להקריב את עצמנו ושלמנוע מעצמנו יחס חם, מפרגן ואוהב זו הדרך היחידה להשתפר ולהיות סוף סוף ראויים לאישור ולאהבה שאנחנו כל כך רוצים, לבטחון שמעולם לא הרגשנו באמת ושרק נראה כמו הקשת בענן שמתרחקת ככל שאנחנו מתקרבים.

ואגב, מטרתי כאן היא לא לגנות את ההתנהגות הזו, לא לשפוט ולא לבקר אותה. ההפך – להתייחס במלוא החמלה, ההקשבה, הכבוד והרגישות לאופן הכואב שבו למדנו להתייחס לעצמנו כדי להשיג טיפת בטחון ואישור ומתוך יחס כזה, להעניק לנו את היחס האוהב שאנחנו כל כך צריכים.

מה שיטת המקל והגזר מעוררת בנו?

שלא במתכוון, שיטת המקל והגזר מעוררת בנו  כאב עצום, עצב, דכאון, חרדה, דפוסי זעם והתמרדות, חוסר בטחון, בריחה להתמכרויות ועוד הרבה סוגי התנהגות קשים ולא נעימים.
זה קורה כי אנחנו לא מצליחים לגייס את שיתוף הפעולה של עצמנו באופן המכאיב והכוחני הזה ונשארים תקועים במשך שנים בסכסוך פנימי כואב.

אנחנו בעצם משחזרים את האופן שבו התייחסו אלינו בילדות ויוצרים יחסים פנימיים שדומים מאוד להורה לחוץ ודורשני וילד מרדן – ההורה שבנו (שבא לידי ביטוי בעיקר בצורת המחשבות שלנו) הוא לרוב לחוץ, חרדתי, מאשים וביקורתי והילד שבנו (שבא לידי ביטוי בעיקר ברגשות שלנו) הוא לרוב עצוב, עקשן, מסתגר, בורח, כאוב, בודד ומיואש.

ואנחנו מצליחים לשרוד כך, אנחנו מצליחים "לתפקד" לרוב. אבל שמחה, מימוש, אושר ואהבה נשארים לרוב די רחוקים מאתנו כשהגישה שלנו לעצמנו היא שיטת המקל והגזר.

ואת כל זה אנחנו עושים כי ממש ממש אכפת לנו מעצמנו, כי עמוק בפנים, לפעמים מתחת לפני השטח של המודעות שלנו, אנחנו ממש רוצים להרגיש שייכים, מוערכים, אהובים ומנסים בכל הכח, גם במחיר של מניעת אהבה ומניעת יחס אוהב מעצמנו, להשתפר ולהצליח.

ולפעמים זה מגיע למקומות קיצוניים של שנאה עצמית, של פגיעה בגוף, של עינוי עצמי ואפילו אז, אנחנו עושים את זה באופן לא מודע מתוך אותו חיפוש בלתי מתפשר אחר האישור והאהבה שאנחנו כל כך צמאים להם ואנחנו עושים את זה בדרך היחידה שבה למדנו – הלקאה עצמית, מניעת אהבה בתקווה נואשת שכך נשתפר וסוף סוף נהיה טובים.

אלי קרסניץ - למה אני לא אוהב את עצמי שנאה עצמית
שיטת המקל והגזר – מרגיש מוכר?

איך אפשר לשנות את המצב?

לאורך השנים שבהן אני לומד ומלמד ריפוי רגשי, קבלה ואהבה עצמית, למדתי ואני לומד יותר ויותר שכשאני פוגש את עצמי, לומד להקשיב לי ולרגשות שלי, מתגלות לי אפשרויות חדשות להבין את עצמי, להשלים עם עצמי ולרפא את היחסים שלי עם עצמי ועם אחרים.

התחושה של שנאה עצמית והחוויה ש"אני לא אוהב את עצמי", הולכת ומתפוגגת ככל שאני לומד להביט פנימה לתוכי באופן יסודי, לשאול ולגלות בתוכי את מה שמניע אותי, את הצרכים שלי וככל שאני לומד ולפגוש בחמלה ובכנות רגישה את העולם הרגשי שלי ולכבד אותו, להבין ששום דבר בי הוא לא "סתם" והוא לא "טעות" ושיש סיבה עמוקה וחכמה מאוד לכל מה שקורה בי, אפילו למחשבה או להרגשה הכי "סתמית" או כזו שאני בהתחלה בכלל לא מבין ולא רואה לה שום צידוק.

אני משנה את הגישה שלי מהסתכלות של "למה מה שקורה בי עכשיו הוא לא בסדר וראוי לגינוי" לגישה של "למה מה שקורה בי עכשיו הוא כן בסדר והוא חכם באופן שאני עדיין לא מבין והוא ראוי להקשבה ואהבה נטולת תנאים מצידי?"

זה מתחיל בהבנה שאני זה שמונע מעצמי אהבה ולא סתם "לא אוהב את עצמי" או "שונא את עצמי" ושאני עושה את זה מתוך פחד, מתוך כאב פנימי גדול ונסיון בלתי להתפשר ואוהב להשיג לעצמי את האישור והבטחון שאני כל כך צריך.
אני לומד להתייחס לעצמי כמו לילד שכואב לו, שלא קיבל מספיק אהבה בילדות, שלמד שהוא חייב להלקות את עצמו כדי להשתפר ולהיות ראוי לאהבה.

ומתוך ההסתכלות הזו אני מגלה עוד ועוד שאני כבר אוהב אותי, שתמיד אהבתי את עצמי והכאבתי לעצמי מאוד.
ואני מפסיק לנסות "לאהוב את עצמי" בכח. אני לא מנסה לכפות על עצמי דבר, אלא ההפך, אני מרשה לעצמי להרגיש את הפחד, להרגיש לא אהוב, להרגיש חצוי וכואב בתוכי כדי להשלים עם עצמי במקומות הכי כואבים שלי.

וככל שאני מרגיש את זה יותר, כך קל לי יותר, כך אני הולך ונזכר שבעצם…אין בי שום דבר "לא בסדר", בעצם…האושר שלי נמצא כאן, בהווה ולא אי שם מאחורי הישגים ושינויים, לא אחרי שאעשה משהו או אהיה מישהו אחר, אלא ממש כאן ועכשיו, בלב ליבו של הילד הזה שהוא אני שתמיד אהב את עצמו ורק ניסה בכל הכח להיות מספיק טוב ועכשיו סוף סוף שב ונזכר בעצמו, חוזר לעצמו ומרשה לעצמו לפחד, לכאוב ולהיות חבר קרוב קרוב של עצמו.

אנחנו לא חייבים למנוע מעצמנו אהבה כדי להתפתח

כשאנחנו לומדים יותר מהכל באמת להקשיב לעצמנו, לרגשות ולצרכים העמוקים שלנו ולזהות את תבניות החשיבה שלנו והאופן שבו הן מנסות לגונן עלינו גם במחיר של כאב – ככל שאנחנו רואים את זה יותר, כך אנחנו מגלים שאין צורך להלקות את עצמנו כדי להשתפר, שאין צורך למנוע מעצמנו אהבה כדי להיות ראויים לאהבה.

אנחנו מגלים שאין צורך לשלול ממאתנו את הנאות החיים והיחסים האוהבים שאנחנו רוצים, כי דווקא מתוך אהבה, מתוך הזנה, מתוך השקייה אוהבת של הצרכים הרגשיים שלנו, אנחנו מתפתחים, אנחנו לומדים וצומחים.

וככל שאנחנו מזינים את עצמנו ביחס אוהב ומקבל, כך אנו הולכים ומתרככים, הולכים ונרגע, הולכים ומגלים אינספור דרכים להגשים את עצמנו ולהעניק אהבה לאחרים.
וזה מרגיש קל ונעים יותר, זה מרגיש כל כך טבעי, מספק ונכון.

אני אישית כל הזמן לומד, כל יום מחדש פוגש את הכאב והפחד שבי ולומד להקשיב, להבין ולראות אותי עוד קצת.

כמובן שעבורי, היכולת להביט פנימה, להבין את המנגנונים הפנימיים שלי, להודות שאני כבר אוהב אותי, להרשות לעצמי להרגיש ולבטא את עצמי, היא תוצר של תהליך ומסע ארוך שלי עם עצמי.
היא יכולת שפיתחתי וטיפחתי במשך שנים רבות (ואני ממשיך לללמוד ולהתפתח בה כל יום) ולא פעם נעזרתי במורים, מטפלים וחברים ששיקפו לי, תמכו בי והאירו את עיניי אל עצמי.

לא פעם כל מה שאנחנו זקוקים לו באמת זו מראה אוהבת ומדוייקת שבה נוכל לראות את עצמנו בעומקים חדשים, ללא ביקורת וגינוי ומתוך חמלה, אמפטיה וכנות עמוקה.
מראה שיכולה לבוא ממטפל טוב שמבין את העקרון של אהבה עצמית ללא תנאים, מחבר או אדם שיכול להוות עבורנו מראה כנה, מדוייקת ואוהבת שלא מנסה לשנות אותנו.

אם תרצו, תוכלו להוריד המדריך שלי לקבלה ואהבה עצמית. מדריך שבו אני מלמד עקרונות וכלים שעוזרים להבין, להכיר ולקבל את עצמנו כפי שאנחנו.

הגורם הרגשי ו-3 עקרונות לטיפול טבעי בהפרעות קשב וריכוז

מהו הגורם הרגשי העמוק שמעורר הפרעות קשב וריכוז? ואיך לטפל באופן טבעי ויסודי וללא כדורים כימיים בקושי שהפך להיות נפוץ כל כך בימינו?

קשיים והפרעות קשב וריכוז כל כך נפוצים היום. חלק גדול מהאנשים שפונים אלי מספרים לי על קשיים והפרעות קשב וריכוז. חלקם אובחנו ככאלה על ידי פסיכולוגים או פסיכיאטרים וחלקם פשוט חושבים שהם סובלים מזה.

אז מה גורם להפרעות וקשיים של קשב וריכוז?
ומהי הסיבה העמוקה והשורשית לכך?
והאם בכלל יש דבר כזה הפרעות קשב וריכוז?
ואיך לתת מענה טבעי להפרעות קשב וריכוז?

אני רוצה לחלוק אתכם את התובנה שלי ושלושה עקרונות פשוטים ומעשיים לטיפול טבעי בקשיים והפרעות קשב וריכוז.

אבל רגע לפני שניגש להסבר, אני רוצה לשתף אתכם בקטע וידאו קצר המדווח על כך שלאון אייזנברג – הפסיכיאטר האמריקאי שהמציא את המושג "הפרעות קשב וריכוז" הודה לפני מותו שמדובר בהגדרה שקרית, שאוין באמת הפרעה כזו ברמה הנוירולוגית-פסיכיאטרית.


אז מה בעצם קורה פה?
בעיניי ולמיטב הבנתי, הסיבה השורשית לקושי להתרכז ולהשאר קשובים היא מצוקה רגשית.
זה לא שולל כמובן את קיומם של גורמים אחרים כמו תזונה לא בריאה רוויה בקמח לבן וסוכר או היעדר פעילות גופנית, שיכולים לתרום באופן משמעותי לקשיי קשב וריכוז.

אבל בהינתן אורך חיים בריא ברמה סבירה, מקור הקושי שלנו הוא במצוקה רגשית ובבחירות שאנו עושים כשאנחנו פועלים מתוך מצוקה רגשית שלעיתים קרובות, אנו לא מודעים אליה באופן מלא.

איזו מצוקה רגשית?
מצוקה רגשית שלפעמים אנחנו לא מודעים אליה על פני השטח.
מצוקה רגשית שבאה לידי ביטוי בחרדה, אי שקט, אי נוחות גופנית, חשיבה טורדנית ותחושה של לחץ הישרדותי.
מצוקה רגשית שדוחפת אותנו לעשות בחירות חיים לא מדוייקות, ללחוץ על עצמנו ללמוד את מה שלא מדוייק לנו, לעבוד במה שלא מתאים לנו, לנסות ללכת בדרכים שלא תואמות ולא מכבדות את הרגישות והכשרונות היחודיים שלנו.

וזה רק הגיוני – כשאנחנו פוחדים ולחוצים, כשעמוק בפנים יש תחושה חזקה של סכנה או איום, אי נוחות וחרדה, כשהתחושה הפנימית היא שאנחנו פשוט לא מספיק טובים כפי שאנחנו, יהיה לנו קשה מאוד להקשיב ולהתרכז או לבחור ללכת בדרך שיכולה לאפשר לנו מימוש עצמי.

איך אפשר לראות ולהבין ולראות את זה בפועל?
אפשר לשים לב למשל לעובדה הפשוטה שככל שאדם סובל יותר, כך קשה לו יותר להתפנות ולהקשיב לאחרים.

אני יודע באופן אישי שבמצבים שבהם אני מרגיש לחץ וחרדה, כשמשהו כואב בתוכי, קשה לי מאוד להיות לגמרי פנוי להקשיב למישהו אחר.
במצבים כאלה משהו בי מבקש הרבה תשומת לב אלי וזה ממש קשה ומלחיץ לנסות להתרכז במשהו אחר כשאני מרגיש כך.

 

כדי להמחיש את הנקודה הזו, אפשר לחשוב על אנשים שאתם מכירים שסובלים מחרדה, דכאון ולחץ נפשי חזק (לעיתים מדובר באחד מההורים, בני זוג, חברים או קרובי משפחה) ולשאול – עד כמה האנשים האלה (או אתם עצמכם אם במקרה אתם מרגישים כך), פנויים באמת להקשיב למישהו, פנויים באמת לתת מקום ולשמוע מישהו אחר?

כעקרון, ככל שאנחנו מרגישים מצוקה וחרדה חזקה יותר בתוכנו, כך קשה לנו יותר להפנות משאבים כדי להקשיב ולהתרכז במישהו או משהו אחר.

האם זו "תקלה" או מנגנון עמוק וחכם שפועל בתוכנו?
בעצם מדובר במנגנון טבעי שפועל בתוכנו ולטובתנו. מנגנון חכם והישרדותי שגורם לנו להפנות את כל תשומת הלב שלנו פנימה אל עצמנו כשאנחנו חשים במצוקה.
המצוקה הרגשית שלנו היא בעצם תחושה של איום או סכנה (גם אם על פני השטח אנחנו לא מבינים את הסיבה לכך) ומכיוון שמבחינת המערכת ההישרדותית והחכמה שלנו (אפשר לקרוא לה גם – תת המודע שלנו) הבטחון שלנו קודם להכל, תשומת הלב שלנו מופנית אל המצוקה.

איפה מתחיל הקושי שלנו?
הקושי הגדול מתחיל כשאנחנו מנסים להתעלם מהמצוקה הרגשית שלנו ובניגוד לנטייה הטבעית שלנו שמבקשת להפנות תשומת לב פנימה ולתת מענה למצוקה שלנו, אנחנו מנסים להתרכז בכח במשהו חיצוני (כי זה חשוב, כי למדנו שזה מה שמצופה או נדרש מאתנו, כי מרוב לחץ ובגלל החברה בה גדלנו – אנחנו חושבים שאין ברירה אחרת, כי אנחנו לא רואים דרך אחרת לשרוד ולהתפתח ועוד..) וכך נוצר בתוכנו מאבק פנימי, ויכוח תמידי וקונפליקט פנימי מכאיב בינינו לבין עצמנו.

אז איך נותנים מענה יסודי למצב הלכאורה לא פשוט הזה?
הנה שלושה עקרונות שעוזרים לתת מענה שורשי, יסודי ומעשי לכל הקושי שכרוך בהפרעות קשב וריכוז (פירוט קצר שמאפשר הבנה ברורה של כל אחד משלושת העקרונות נמצא בהמשך המאמר):

1. להבין באופן עמוק ומוחשי שהקושי שלנו להתרכז ולהקשיב לא נובע ממשהו פגום או מקולקל בנו, אלא מתוך מצוקה רגשית שזקוקה וראויה למענה אמיתי.

ההבנה הזו עוזרת לנו להפסיק להלקות ולגנות את עצמנו על הקושי שלנו. היא עוזרת לנו להתייחס לעצמנו בהבנה, בחברות ובאמפטיה ולא לטפח ולהעצים תחושות של חוסר בטחון, רגשי אשמה ונחיתות, לחץ והערכה עצמית נמוכה שמעצימים את הקושי שלנו.
ההבנה הזו גם פותחת את הדלת לשינוי אמיתי כי כל עוד אנחנו מלקים, מבקרים ומאשימים את עצמנו (או מישהו אחר) על הקושי להתרכז ולהקשיב ודוחקים בעצמנו להשתנות בכח, גם זה נעשה מתוך נסיון להשתפר, אנחנו בעצם מלחיצים את עצמנו ומקשים על עצמנו עוד יותר.

2. להכיר באופן עמוק ומוחשי את הגורם למצוקה הרגשית שלנו (או של כל מי שאנחנו רוצים לעזור לו בנושא של הפרעות קשב וריכוז).

הכוונה היא להבין ולראות לעומק את הסיבות השורשיות למצוקה ולחרדה הרגשית. להבין ולראות, משמעותו להיות מסוגלים לחוש חמלה ואמפטיה כלפי הכאב הפנימי והקשיים ושלנו או במילים אחרות – "להבין לליבנו".

3. לתת לעצמנו את המענה הרגשי העמוק שאנחנו צריכים. 

הכוונה היא לתת מענה שבאמת מרגיע ויוצר תחושת השלמה ונחת במקומות של חרדה, מצוקה ואי שקט בתוכנו.

ועכשיו בואו נסתכל על זה קצת יותר לעומק….

1. הפרעות קשב וריכוז נובעות ממצוקה רגשית עמוקה

אפשר לסכם את העניין כולו במשפט אחד:
עד כמה הייתם מסוגלים להתרכז או להקשיב למשהו בזמן שהבית שלכם עולה באש?

התשובה די ברורה… קשה מאוד עד בלתי אפשרי להתרכז במשהו כשאנחנו חשים חרדה וסכנה.

שאלה נוספת שאפשר לשאול היא האם הפרעות קשב וריכוז בכלל קיימות? כלומר האם באמת יש "הפרעה" כזו?

ישנן כמובן הגדרות פסיכיאטריות של הפרעות קשב וריכוז או ADHD שמתאפיינות במכלול גדול של סימפטומים שונים שרובם אגב, נוגעים לכל אדם במידה כזו או אחרת.
יחד עם זאת, הפסיכיאטר לאון איזנברג, שהגה לראשונה את המושג ADHD או "הפרעות קשב וריכוז" הודה בעצמו לפני מותו שמדובר בשקר ושאין באמת הפרעה כזו ולמעשה, ההגדרה הזו נולדה בעיקר כדי לשרת את חברות התרופות הגדולות שמרוויחות הון על מכירת כדורים כימיים.

ומה לגבי חוסר איזון כימי במח?
אפשר לטעון שקשיי קשב וריכוז נובעים מחוסר איזון כימי במח שלנו, אבל גם במקרה הזה, בעיניי מדובר רק בסימפטום.
כמו שכשאדם חולה בשפעת וסובל מחום גבוה, ברור לנו שהחום הוא רק סימפטום של המחלה, כל גם חוסר איזון כימי במוח, הוא רק סימפטום של מצוקה רגשית שלרוב אנחנו נושאים בתוכנו במשך שנים מבלי לתת לה מענה אמיתי.

בעיניי, הגדרות פסיכיאטריות לא חשובות, מה שחשוב זה להבין את הקושי שלנו ולתת לו מענה. מענה שמשאיר אותנו בתחושה של נינוחות, שלווה, שלמות עם עצמנו וקבלה עצמית שמאפשרת לנו לצמוח ולהתפתח בהנאה ולא בסבל.

למען האמת, זה לא נעים לקרוא למשהו שאנחנו חווים "הפרעה". הפרעה היא מילה מגנה, מילה שיוצרת בנו כיווץ ולחץ, מילה ששוללת את החוכמה והנחיצות של מה שאנחנו חווים.
וכשאנחנו מגנים את עצמנו ומלקים את עצמנו באמצעות מושגים כמו "הפרעה", אנחנו סובלים יותר ובאופן טבעי מתקשים עוד יותר להתרכז ולהקשיב.

הרבה יותר נעים ומנסיוני גם יעיל, להתייחס לקושי שלו כאל מצוקה רגשית, כמו אל ילד שסובל ופוחד וזקוק ליחס אוהב שרואה ומבין לליבו.

איך אפשר לראות את המצוקה הרגשית שלנו?
אפשר לראות אותה אם נשים לב לרגשות שלנו, למה שאנחנו מרגישים בכל אותם מצבים של "הפרעות קשב וריכוז" ואפילו לרגעים שקודמים לקושי שלנו להתרכז ולהקשיב.

למשל אפשר לשים לב לתחושות של אי נוחות גופנית, תזזיתיות, לחץ, חרדה, תסכול, זעם, יאוש, אכזבה, חוסר בטחון, וחוסר ערך עצמי שמופיעות לפני ותוך כדי שאנו חווים קושי להתרכז ולהקשיב.
כל אלה הם ביטויים ישירים של מצוקה רגשית.

איך אפשר לשים לב בפועל לרגשות שלנו?
תשומת לב וחיבור לרגשות הן יכולות שאפשר וכדאי מאוד לפתח ולפעמים כדאי להיעזר באדם אחר או מטפל רגשי שיעזור לנו ללמוד לשים לב ולהכיר ברגשות שלנו כי לא פעם התהליך הזה מפגיש אותנו עם קשיים והתנגדויות פנימיות שזקוקות למענה אוהב, מרפא ומדוייק שמרגיע ומאפשר לנו להרפות ולבטוח בעצמנו.

אבל אפשר להתנסות בזה גם לבד:
פשוט לקחת כמה רגעים בכל יום, לשאול את עצמנו "מה אני מרגיש\ה עכשיו?" ולהקשיב בתשומת לב וברגישות לכל מה שקורה בתוכנו בלי לשפוט או לבקר, בלי לנסות לשנות או לפתור שום דבר.
מטרת השאלה היא רק להכיר, ליצור קשר והיכרות עמוקה יותר עם עצמנו ועם הרגשות שמניעים אותנו.

אלי קרסניץ - הפרעות קשב וריכוז
הפרעות קשב וריכוז וצוקה רגשית – מכירים את התחושה?

2. להבין את הגורם למצוקה הרגשית שלנו

לרוב, מקור המצוקה הרגשית שלנו הוא בילדות.

באיזה בית גדלת?
אם גדלת בבית ביקורתי ומלחיץ, בית שבו נאלצת להלחם על תשומת לב, אישור ואהבה, בית שבו הדיבור היה בעיקר על "איך צריך" ו"מה חייבים לעשות" ולא על מה מרגיש נכון, על הקשבה לעצמך ולבטוח בעצמך וללכת עם החוכמה הפנימית שלך וכמובן אם עברת ילדות קשה וקיבלת יחס מתעלם, מאשים, מלחיץ ולפעמים גם אלים (מילולית או פיזית), אז אתה (או את) בוודאי נושא בתוכך את הכאב, הלחץ, הטראומה והכי חשוב את אותה צורת התייחסות מכאיבה לעצמך.

חשוב לי לציין שהמטרה כאן היא לא לבקר או להאשים את ההורים שעשו כמיטב יכולתם גם אם זרעו הרבה לחץ וכאב, אלא להכיר בעצמך, לתת לעצמך את היחס המבין, החומל והאוהב שמאפשר ריפוי ושחרור פנימי ממצוקה רגשית.

אבל אני כבר לא ילד, למה זה עדיין משפיע עלי?
זה נכון שאנחנו כבר לא ילדים (לפחות לא בגיל), אבל לרוב, היחס שקיבלנו בילדות הוא גם היחס שאנחנו נותנים לעצמנו באופן לא מודע.

הנה 6 שאלות שעוזרות להבין את היחס שלך לעצמך:

  1. האם את\ה נוטה לבקר, לשפוט ולהאשים את עצמך לעיתים קרובות?

  2. האם את\ה נוטה להתעלם מהרגשות שלך ולהסתיר אותם?

  3. האם את\ה מתבייש בעצמך או חושב\ת שמשהו מהותי בך לא בסדר או לא מספיק טוב?

  4. האם את\ה נמנע\ת מלהחמיא ולפרגן לעצמך בכנות ומהלב?

  5. האם את\ה עסוק\ה מאוד בלחשוב מה יגידו ויחשבו עליך ולהשוות את עצמך לאחרים?

  6. האם את\ה לא ממש אוהב\ת או מעריכ\ה את מי שאת\ה היום?

אם ענית "כן" על לפחות אחת מהשאלות האלה, זה סימן מובהר שהכאב שחווית בילדות, עדיין מלווה אותך והיחס הביקורתי שקיבלת בילדות, עדיין מכתיב במידה רבה את האופן שבו אתה מתייחס לעצמך היום.

ולמה זה חשוב?
כי השילוב של כאב רגשי וחוסר בטחון שאנחנו נושאים בתוכנו מהילדות, ביחד עם יחס ביקורתי, שיפוטי ולא מפרגן שלנו כלפי עצמנו יוצר מצוקה רגשית גדולה שמקשה עלינו מאוד להתרכז ולהקשיב.

ומה לגבי הבחירות שלנו? האם הן לא משפיעות על קשיים של קשב וריכוז?
כמובן שגם הבחירות שלנו משפיעות מאוד על ההקשבה והריכוז שלנו. למשל כשאנחנו דוחקים בעצמנו ללמוד משהו שלא באמת מעניין אותנו או במסגרת שלא באמת נוחה ומתאימה לנו או בקצב שהוא לא הקצב הטבעי שלנו, אנחנו מתקשים באופן טבעי להקשיב ולהתרכז כמו ילד שנאלץ ללמוד חומר שלא מדבר אליו, שלא מעניין אותו ויותר בו כיווץ, לחץ והתנגדות.

אבל עצם הבחירות שלנו והלחץ שלנו ללכת וללמוד מקצועות או במסגרות שלא מתאימות ולא מדוייקות לנו, נובעות מאותה מצוקה רגשית שפועמת בנו וגורמת לנו לחיות בתחושה של ויתור עצמי, של פשרות על הדיוק הפנימי שלנו, של חוסר אמון וחוסר אמונה בזכות שלנו להיות מאושרים ולבחור בחיים שבאמת טובים לנו.

המענה למצוקה הרגשית מאפשר לנו גם לשנות את בחירות החיים שלנו ולהיות הרבה יותר מדוייקים עם עצמנו.

3. לתת מענה למצוקה הרגשית שלנו

גם כאן, לעיתים קרובות כדאי להיעזר בטיפול רגשי תומך שמבוסס על קבלה, אהבה, הבנה והכרה עצמית. לרוב, זה לא קל לעבור לבד תהליך משמעותי של חיבור לעצמנו וריפוי רגשי עמוק כי בדרך כלל אנחנו זקוקים לפחות בהתחלה למעט תמיכה, הכוונה וליווי אישי כדי ללמוד משהו חדש ומשמעותי על עצמנו.

אני רוצה לשתף כאן את העקרונות ולתת כמה כלים שיכולים לעזור מאוד בדרך של ריפוי רגשי עמוק, משמעותי ומהותי שבאמת יוצר חוויית חיים נעימה, מדוייקת, שלווה ושמחה יותר ומאפשר לנו לבחור בחירות הרבה יותר נעימות ומדוייקות עבורנו.

1. ללמוד להקשיב ולשים לב לרגשות שלנו
להקשיב לרגשות שלנו, לכבד את הרגשות שלנו ולא להתנתק מעצמנו, זהו התחלה והבסיס לכל תהליך של ריפוי רגשי וצמיחה אישית.
לקחת זמן בכל יום לנוח, להקשיב לעצמנו, לפנות זמן מכל עיסוק אחר ולחזור אל ההקשבה והמנוחה הטבעית שלרוב כל כך חסרה לנו.
לצורך כך אפשר להיעזר למשל במדיטציה מודרכת של הקשבה טבעית (קישור להורדה בחינם).

2. לתת פורקן וביטוי לכאב ולפחד שבפנים
מתוך הקשבה וחיבור מחודש לרגשות שלנו, מתעורר באופן טבעי הרצון והצורך לשתף ולבטא את הרגשות שלנו.
אפשר להתחיל לעשות זאת בכתיבה, אפשר לשתף חבר או אדם קרוב ואפשר להיעזר במסגרת טיפולית שתאפשר לנו לפרוק ולשחרר את הכאב, הכעס והלחץ שאנו נושאים בפנים.

3. לשים לב לביקורת העצמית שלנו ולפתח קבלה ואהבה עצמית
הביקורת העצמית שלנו, הגינוי וההאשמה שלנו את עצמנו, משמרים את המצוקה הרגשית שלנו וגורמים לנו לתחושות של חוסר בטחון, ערך עצמי נמוך, חרדה ולחץ שמקשה עלינו מאוד להתרכז ולהקשיב.

כדי ללמוד לשנות את הגישה שלנו לעצמנו לכזו שמעוררת בטחון עצמי, שלווה, מיקוד והקשבה, יש צורך בהבנה שלנו את מנגנוני הביקורת העצמית שלנו.
הביקורת שלנו כלפי עצמנו מונעת מתוך נסיון להגן על עצמנו ולרוב באופן לא מודע. למרות שהכוונות שלנו טובות, הביקורת העצמית שלנו יוצרת הרבה מאוד כאב ולחץ עבורנו.
כדי להבין את הנושא לעומק ולרפא את היחס שלנו כלפי עצמנו בדרך של קבלה ואהבה עצמית, אפשר להיעזר במדריך האישי לקבלה ואהבה עצמית שניתן להוריד בחינם כאן.

אני מקווה שהמאמר הזה תרם להבנה שלכם לגבי הגורם העמוק של הפרעות קשב וריכוז והדרך לטיפול טבעי בהן ולהסתכלות מקבלת ואוהבת יותר כלפי עצמכם.
בכל שאלה אפשר לכתוב לי כאן באתר.

ולסיום, מוזמנים לצפות בהקלטה ביתית קצרה שבה אני מדבר על קבלה ואהבה עצמית ומה זה בעצם אומר – לקבל ולאהוב את עצמנו?

להשאר ביחד בשביל הילדים – האם חייבים להתפשר על עצמנו

"אני בזוגיות ולא טוב לי בה, אבל יש לי ילדים ואני לא יכול לעזוב אותם"

את הסיפור הכואב הזה שמעתי בכמה וכמה גרסאות מאנשים שבאו אלי למפגש אישי.

הדילמה הזו כואבת מאוד – להשאר ביחד בשביל הילדים? האם ללכת או לעזוב?
להקשיב ללב או לתחושת המחוייבות? ומה לגבי הפחד להיות לבד?

הסיפור הזה מתסכל ממש, אי אפשר שלא להרגיש כמה זה כואב, כמה זה עצוב ומעורר מצוקה.
זה מרגיש כמו להיות לכודים בין הצורך בהנאה, בחופש ובשמחה שבאה מנאמנות לעצמנו לבין האהבה לילדים ותחושת האחריות לילדים.
וגם הפחד מלהשאר לבד משחק תפקיד בדילמה הזו.

אבל זה לא חייב להיות כך, יש דרך להבין את עצמנו לעומק ולתת לעצמנו את מה שאנחנו צריכים.

מה קורה בפנים

במפגש אישי אנחנו מבררים ביחד מה קורה בפנים בעולם הרגשות, מתחת לדילמה "האם להשאר ביחד בשביל הילדים?".
ולרוב, מבעד לשכבות של פחד, תסכול וכאב רגשי אנחנו מגלים תפיסה או אמונה שאומרת ש"חייבים להתפשר" או ש"חייבים להתפשר בשביל הילדים" והאמונה הזו מפעילה ומנהלת את החשיבה שלנו ומעוררת הרבה פחדים.
 
וכשלאט לאט, תוך כדי הקשבה רגישה ומפגש עם הרגשות, מתגלות השכבות היותר עמוקות של הנפש, אחנו מגלים שהאמונה הזו היא המשך ישיר של יחס שקיבלנו ומה שלמדנו בבית כילדים.
כי מסתבר שבילדות, רובנו קיבלנו בגרסאות שונות שוב ושוב את המסר "בגללך אני מתפשר על עצמי", "אני מקריב את עצמי ומתפשר על עצמי בשבילך".
 

איך קיבלנו את המסר שחייבים להתפשר בשביל הילדים

לי אישית זה נאמר אינספור פעמים כילד, באופן ישיר, מאשים ואלים במשפטים כמו "אתה הרסת לי את החיים", "אתה העונש שלי", "בגללך אני סובל" ועוד.
אבל שמעתי עוד הרבה גרסאות של המסר הזה מאנשים שונים.
 
משפטים שנאמרו לנו בילדות כמו:
בגללך אין לי חיים
אני עובד קשה בשבילך ואתה לא מעריך את זה
אני כל הזמן דואג בגללך
יום אחד יהיו לך ילדים משלך ואז תבין
אין לי שקט בגללך
אין לך זכות לדבר ככה כי אני מפרנס ומאכיל אותך 
 
וגם במצבים שבהם פשוט ראינו איך ההורים שלנו לא מאושרים, חיים בתחושה של תסכול והקרבה, לא מתקשרים אחד עם השני באמת, לא מפגינים אהבה אחד כלפי השני ולא נהנים להיות ביחד ובכל זאת נשארים שם יום ועוד יום ועוד יום אפור.
בכל הדרכים האלה וגם מתוך הקשבה למה שההורים שלנו הביעו ושידרו, קיבלנו את המסר שבשביל ילדים צריך להתפשר.
שילדים זה אומר ויתור על עצמנו ועל השמחה שלנו, שבשביל הילדים צריך להשאר במקום שלא טוב, מקום חנוק, כלוא, מקום לא נעים ושאין ברירה.

משם אגב, מגיעה גם התפיסה או האמונה ש"בשביל אהבה צריך להקריב", שאהבה היא הקרבה, שבשביל להיות ביחד חייבים להתפשר על הרגשות והאמת שלנו.
כשאנחנו חיים מתוך האמונה שאהבה היא פשרה כואבת על עצמנו, אנחנו חווים את הקשיים שהאמונה הזו מביאה אל מערכות היחסים שלנו בזמן שאנחנו מנסים לרצות את האחר על חשבון הרגשות שלנו ולרוב מגיעים לזעם, תסכול, ריחוק, מריבות ובדידות.

על מה אנחנו מתפשרים באמת?

כשאנחנו מקשיבים ביחד למנגנונים הנפשיים שמפעילים ומעצבים את החשיבה וההתנהגות שלנו מתחת לפני השטח, אנחנו רואים שהפשרה שלנו היא לא בהכרח על זה שנשארים ביחד ביחסים הנוכחיים.
להשאר ביחד לא בהכרח אומר שמתפשרים כי את הפשרה אנחנו מולידים ויוצרים מתוך עצמנו ואז מביאים אותה אל תוך מערכת היחסים שלנו.
כלומר, זה לא שאנחנו מרגישים תקועים ולא נהנים בגלל היחסים שבהם אנחנו נמצאים, אלא שהיחסים שבהם אנחנו נמצאים מרגישים תקועים ולא נעימים כי אנחנו מתפשרים בהם כל הזמן על עצמנו.
 
זו הנקודה המשמעותית פה:
כל מקום שמתפשרים בו, מרגיש לא נעים.
וזה פשוט כי להתפשר זה מאוד לא נעים.
 

והפשרה היא לא על מי ילך, מי יביא, מי ישאר לשמור או מי ידאג למשהו. על כל הדברים האלה אפשר לגשר כשיש תקשורת טובה.

הפשרה האמיתית היא על היחס שאנחנו צריכים, על כנות, על לכבד את הגבולות שלנו, גבולות שמאפשרים לנו להשאר נאמנים לעצמנו ולתת לאחרים.
הפשרה היא על האפשרות לבטא ולומר את מה שמרגישים באמת ולבקש את מה שרוצים וצריכים.

 

ואגב, לא להתפשר זה לא אומר לא לעשות שום דבר בשביל מישהו אחר. ההפך – לא להתפשר על עצמנו זה אומר לבטא את מה שאנחנו באמת מרגישים וצריכים, לפתוח פתח לתקשורת ואהבה ואז נפתח הפתח גם לנתינה שלא מרגישה כמו עבדות או חוסר אונים.

זה עצוב כששני אנשים שאוהבים אחד את השני או שלפחות פעם הרגישו אהבה וחברות וחלמו על ביחד, על בית וילדים באווירה של אהבה, מוצאים את עצמם במערכת של פשרות, שתיקות, הדחקות, אשמה, התגוננות ובדידות אפרורית בלי שינוי שנראה באופק.

זה עצוב כשחיים אחד ליד השני ולא באמת ביחד, כשמסתתרים אחד מהשני ופוחדים להפגש באמת.

 

וזה לא חייב להיות כך

דווקא להפסיק להתפשר על לומר את מה שאנחנו מרגישים באמת, להפסיק להתפשר על לכבד את הגבולות שלנו ואת מה שנעים לנו, להפסיק לוותר על הכנות ביחסים ועל יחס רגיש ונעים שאנו זקוקים לו, דווקא זה מאפשר לרפא את הכאב והבדידות ולצאת לדרך חדשה.
 
יש לנו בחירה והבחירה שלנו היא לא רק בין שתי האפשרויות המוכרות והלא נעימות – "להשאר או לעזוב", אלא שיש עוד בחירה – ללמוד איך לא להתפשר על עצמנו.

איך לא להתפשר על לומר שמשהו לא נעים לנו, איך לא להאשים את עצמנו ואת האחר אלא פשוט לשתף שהנה – ככה זה כואב לי, ככה זה נעים לי,זה מה שאני אוהב, זה מה שאני רוצה לבטא.

 

כי למרות שלרוב הנושא הזה לא מדובר, זה ממש לא מובן מאליו שנבין אחד את השניה, שנדע איך לגעת אחד בשניה, איך לדבר כדי שתהיה הבנה, איך לבקש משהו ולא לפגוע על ידי דרישות.

כל אחד מאתנו מדבר בשפה קצת שונה וכשמתקרבים, מגלים שיש פערים בתקשורת. וכדי שיהיה נעים ואפשרי להיות ביחד, הפערים האלה זקוקים לגישור, גישור שלא יכול להתרחש כשמוותרים ומתפשרים על עצמנו.

 
הפשרה האמיתית שלנו היא בעצם על עצמנו, על כנות וביטוי אותנטי של מה שאנחנו מרגישים ולא בהכרח על הישארות במקום כזה או אחר, כי אנחנו יוצרים את המקום שבו אנחנו נמצאים.
 

מה זה עושה לילדים כשמנסים להשאר ביחד בשביל הילדים

הנה עוד נקודה חשובה: כשאנחנו מנסים להשאר ביחד בשביל הילדים, אנחנו חושבים על טובת הילדים. מה יקרה להם אם נפרד, איך זה ישפיע עליהם ועל החיים שלהם והאם זו לא חובתנו להיות שם בשבילם ויהי מה?
דילמה קשה וכואבת.
אבל יש משהו שקורה מתחת לפני השטח כשאנחנו מושכים את המצב הלא נעים של התפשרות או ויתור על עצמנו.

כילדים, אנחנו סופגים ומחקים את ההתנהגות והאישיות של ההורים שלנו לא רק על ידי היחס הישיר שלהם אלינו, לא גם על ידי התבוננות בהתנהגות שלהם, בדיבור שלהם ובמה שהם משדרים.

כשילד מסתכל על ההורים שלו הוא שם לב להרבה דברים:

מה הם עושים?
מה הם אומרים?
איך הם מגיבים?
מה הם משדרים?
מה חשוב להם?
 
אני זוכר שכילד הייתי מרגיש חרדה ומועקה, כאילו הלב שלי צונח, כל פעם שאבא שלי היה חוזר הביתה ונראה מדוכא, לא שמח, כבוי.
גם אם הוא לא היה אמר לי כלום ופשוט הולך לחדר שלו, רק מלראות את הדכאון בפנים שלו, הרגשתי נורא.

זה הכאיב לי מאוד וגרם לי להרגיש מיואש וכבוי במשך שנים.

רק הרבה שנים אחר כך בסשן טיפולי, הבנתי שמה שהכאיב לי יותר מהכל כילד לא היה היחס הביקורתי, הזועם והאלים של אבא שלי אלא התחושה שהוא פשוט ויתר על עצמו. זה היה הכי כואב וזרע בי חוסר בטחון ועצבות עמוקה שליוותה אותי במשך שנים.

 

וכך גם כל ילד או ילדה, שרואים את אמא או אבא כשהם מתפשרים על עצמם ועל השמחה שלהם, כשהם לחוצים, מתוסכלים, לא מביעים אהבה, לא מעיזים לבקש את האושר שמגיע להם, הם סופגים את זה, הם לומדים את זה ולומדים להיות כאלה, הם לומדים שככה זה לחיות, שככה זה לאהוב, שככה זה להיות ביחד – להתפשר על עצמנו.

 

גם אם הם לא יודעים לבטא את זה עכשיו, זה כואב להם וזה מלמד אותם את אותה האמונה ש"חייבים להתפשר" וכך הכאב מתגלגל ועובר מדור לדור וממשיך להכאיב.
 
אז מכל הסיבות האלה, והרבה סיבות אחרות שלא אפרט כאן, אני רוצה להזכיר לעצמי ולכם שלא חייבים להתפשר על עצמנו.
להשאר ביחד בשביל הילדים, זה לא בהכרח עושה את העבודה, זה לא בהכרח נותן לילדים את מה שהם צריכים באמת.
פשרה היא מכאיבה מאוד והפשרה האמיתית היא על עצמנו, על הרגשות שלנו והביטוי שלהם.
ואפשר להפסיק להתפשר כבר במקום שבו אנחנו נמצאים עכשיו.

ומה לגבי הפחד מפרידה אם נהיה אמיתיים

אם כמו בהרבה מקרים שזכיתי לראות, להפסיק להתפשר על עצמנו מביא ריפוי ליחסים ואפשרות חדשה להיות ולהינות ביחד, זה נפלא.
אבל גם אם לא וזה מוביל ללהפרד מתוך הבנה כנה ובוגרת שזה באמת לא נעים להיות ביחד וזה לא עונה על הצרכים שלנו, אז גם להפרד אפשר באהבה.
גם בפרידה בוגרת ואוהבת אפשר לתת לילדים מתנה חשובה ונפלאה, שיעור נפלא בנאמנות לעצמנו וללב שלנו ולהעניק להם את ההבנה שלא חייבים להתפשר על עצמנו, שמותר להינות בחיים וללכת עם הלב ולהשאר באהבה גדולה אבל לא להקריב את עצמנו. 
 
ובסופו של דבר, כשאנחנו לא מוותרים על עצמנו, אנחנו לא מוותרים גם על הילדים. כי זה עדיף הורה שמח, קשוב לעצמו שמשדר בטחון והנאה גם אם הוא בוחר לא להשאר עם ההורה השני, על פני הורה שחוק, עייף, כבוי ומדוכא שבוחר להשאר ביחסים של כאב ופשרה.

כך שאין מה להפסיד בכל מקרה, רק ללמוד איך לא להתפשר על הלב.

הדרך הכנה שלי לשחרור מביקורת עצמית, שיפוטיות וביקורתיות

ביקורת עצמית, ביקורתיות, שיפוטיות וגינוי הן צורות חשיבה. צורות חשיבה לא נעימות שמעידות על מצוקה רגשית ושבמשך שנים גרמו לי לתחושות מאוד קשות של תסכול, בדידות, אשמה, חרטה, זעם וחוסר אונים ולקשיים ביחסים זוגיים וביחסים בכלל.

אני זוכר שהרבה פעמים לאורח חיי אמרו לי שאני ביקורתי מאוד וגם הרגשתי כך, בפנים מאוד לא אהבתי את התכונות האלה שלי…ביקורתיות, שיפוטיות וגינוי עצמי וכלפי אחרים.
באופן טבעי הייתה בי הרבה ביקורת עצמית כלפי הביקורתיות והשיפוטיות שלי מה שכמובן לא עזר לי לשנות את פני הדברים ורק החמיר את המצב והוסיף תחושה של תסכול וחוסר אונים.

אחרי כל ביקורתיות, שיפוטיות או גינוי שיצאו ממני, הרגשתי שאני פשוט לא מבין את עצמי. ידעתי שאני בסך הכל רוצה יחסים טובים, ידעתי שאני רוצה אהבה וגם ידעתי שביקורתיות, שיפוטיות וגינוי הם לא מה שאני באמת רוצה להביע, שזה לא באמת עוזר, שזה רק גורם לאנשים להפגע ממני ולהתנגד אלי או לחלופין לנסות לרצות אותי אבל בפנים להסגר ולהתרחק ממני.
אבל למרות מה שהבנתי, לא שלטתי בעצמי ומצאתי את עצמי מגיע שוב ושוב למצבים שבהם ביקורתיות, שיפטויות וגינוי פשוט נשפכים ממני בלי שליטה.

במשך הרבה שנים הרגשתי מאוד מתוכסל מעצמי ולא הבנתי, באמת שלא הבנתי מה לא בסדר בי. ניסיתי והשתדלתי והבטחתי לעצמי שבפעם הבאה אני אגיב בנועם, בסבלנות, בנחמדות…הרי אף אחד לא באמת נגדי וכולם זקוקים לאהבה.

כל אלה היו מחשבות יפות אבל ברגע האמת, ברגע שמשהו הפחיד אותי, הלחיץ אותי או הכאיב לי, שוב השתלטו עלי אותם דפוסים מוכרים של שיפוטיות, ביקורתיות וגינוי ואחר חלוף הזעם שוב חגגו בי ביקורת עצמית מכאיבה ומייסרת ורגשות אשמה.

במאמר הזה אני רוצה לחלוק איתכם את תובנה והדרך הטבעית והכנה שלי שעוזרת לי ולמאות אנשים מעברו איתי תהליך בליווי אישי בשנים האחרונות, להשתחרר משיפוטיות, ביקורתיות וגינוי ולנוח מרגשות אשמה ללא ביקורת עצמית מייסרת.

אתם מוזמנים לצפות בקטע הוידאו הבא ולקרוא את ההסבר הקצר שאחריו…


ביקורתיות, שיפוטיות, ביקורת עצמית וגינוי עצמי, למה זה קורה?

בכל מחשבה שלנו, בכל מה שאנחנו מבטאים ועושים, אנו מנסים להיטיב עם עצמנו. להיטיב זה אומר להגן, למנוע פגיעה, לתת מענה לצורך בבטחון, בקרבה, באהבה או בערך עצמי.

כך או אחרת גם ביקורתיות, שפוטיות, ביקורת עצמית וגינוי עצמי לא חורגים מהכלל הזה. אנחנו נהיים ביקורתיים או שיפוטיים רק כשאנחנו לא מקבלים משהו שאנחנו מאוד צריכים, והמשהו הזה הוא יחס אוהב.

יחס אוהב משמעותו כל מה שעושה לנו נעים…ממש כמו ילדים, לאהוב אותנו זה לשים לב אלינו, זה לתת לנו מקום, זה להקשיב לנו ולעשות לנו את מה שנעים לנו.

כשאנחנו מרגישים מרוקנים מאהבה, כשהסוללה הפנימית שלנו מרגישה מרוקנת, כשנדמה לנו שהעולם לא אוהב אותנו, כשקורים דברים לא נעימים ואנו לא יודעים לתת לעצמנו את היחס האוהב והנעים ואת תחושת הבטחון והשלווה הפנימית, הצורך שלנו באהבה גדל ואיתו הכאב והרגישות שלנו לעולם החיצוני.

וכשאנחנו מוסיפים למצב הזה את הפחד שלנו מלהיראות או להתפס כ"חלשים", "פוחדים" או "נזקקים", אנחנו מקבלים מצב בלתי אפשרי.

מצב שבו אנו מאוד זקוקים ליחס נעים ואוהב, לא מקבלים אותו וגם פוחדים להביע את הצורך שלנו וכמו אדם שצמא למים ולא יכול לנוח עד שיקבל אותם, כך גם אנחנו גולשים בלי שליטה לדפוסים של ביקורתיות, שיפוטיות, ביקורת עצמית וגינוי עצמי כי אנחנו פשוט לא מוצאים ולא רואים שום דרך אחרת להביע את הצרכים שלנו ואז זה יוצא מאתנו ככה, לא נעים, פוסל, מגנה, מאיים, דורש, מכווץ…מאוד לא נעים ולא יעיל אבל התחושה היא שפשוט אין דרך אחרת לנסות להשיג את מבוקשנו.

הדרך הכנה והטבעית שלי

הדרך הכנה והטבעית שעוזרת לי ולמאות אנשים שכבר פגשו אותי להשתחרר מביקורתיות, שיפוטיות, ביקורת עצמית וגינוי עצמי היא קצת מפתיעה במבט ראשון אבל היא גם מאוד הגיונית כשחושבים על זה.

הרי הצורך האמיתי שלנו הוא לקבל יחס אוהב, יחס אוהב קודם כל ובראש ובראשונה מעצמנו. יחס אוהב הוא קודם כל להקשיב ולשים לב לעצם כך שאנו זקוקים למשהו.

ברגע שאנחנו מתחילים לשים לב לרגשות שלנו ומתייחסים לעצמנו באופן קשוב, אנו כבר מרגישים נינוחים קצת יותר בתוך עצמנו.

יחס אוהב זה גם אומר לבטא את הצרכים האמיתיים שלנו ולדבר בכנות כי כמו בכל מערכת יחסים, אם אין כנות, אין אמון ואם אין אמון, אין בטחון ואם אין בטחון יש חרדה ומצוקה.

אז יחס אוהב לעצמנו זה להודות ולבטא את הרגשות והצרכים שלנו בכנות ואם כבר כנות, אז מה יותר מדוייק מלבטא את הצורך שלנו באהבה, ביחס אוהב, בהקשה, בתשומת לב, בהתחשבות ובעזרה (אבל לא כתלונה או ביקורת אלא כבקשה כנה ונעימה שלא מאשימה ולא מגנה אף אחד), קודם כל בפני עצמנו ולאחר מכן בפני כל מי שאנחנו באמת רוצים לקבל ממנו את היחס הזה.

הגישה הזו כמובן מבקשת תהליך מסויים של פיתוח הקשבה כנה לעצמנו ולרגשות שלנו ופיתוח יכולת לבטא את הרגשות והצרכים שלנו, אבל אני חושב שזהו הבסיס לכל תקשורת בריאה וליחסים של קרבה, הרמוניה, אינטימיות, אמון ואהבה עם כל מי שחשוב לנו.

מה גם שהתהליך הזה של פיתוח הקשבה עמוקה וכנה לרגשות ולצרכים שלנו ופיתוח יכולת ביטוי כן ואוטנתי של הצרכים והרגשות שלנו הוא תהליך מעניין, תהליך אוהב ונעים של גילוי עצמי באווירה נינוחה, לא שיפוטית, מקבלת, מאפשרת ונעימה ובגישה שמבוססת על אהבה וקבלה עצמית טבעית.

הריפוי שבאהבה וקבלה עצמית מעשית – גישת "להכיר בעצמי"

אחרי שעברתי שנים של דכאון, חרדות, יאוש, זעם, בדידות ותסכול. אחרי שבמשך שנים ברחתי מעצמי רוב הזמן למחשבות, למין, לאוכל ונאחזתי באנשים כמו בגלגלי הצלה.
אחרי שנים שבהן לא עבר כמעט יום בלי מחשבות על מוות ועל זה שאין לי כח לחיות.

אחרי כמעט עשרים שנים של חיפוש רוחני, התבוננות פנימית ואלפי שעות של מדיטציה ונסיון למצוא אור ויציבות בתוך סערת הכאב והפחד שמתוכה גדלתי, אחרי שלמדתי גישות שונות של פסיכותרפיה וריפוי נפשי, אחרי שסיימתי תואר דוקטור בהנדסה ובחרתי ללכת עם הלב ולעסוק בתרפיה, ריפוי והתפתחות אישית, אני יכול לומר שקבלה ואהבה עצמית מעשית הן התשובה הכי טובה שמצאתי לכל קושי רגשי, נפשי וגם פיזי כמו גם לצמיחה והגשמה עצמית.

והיום אחרי יותר משבע שנים של עבודה עם אנשים – ליווי והדרכה, תמיכה והנחיה במפגשים אישיים וסדנאות עומק בגישה שמבוססת על קבלה ואהבה עצמית מעשית (גישה שאני קורא לה "להכיר בעצמי"), אני רוצה לשתף אתכם באופן תמציתי וברור מהי קבלה ואהבה עצמית ולענות בקצרה על כמה שאלות כמו:


איך קבלה ואהבה עצמית עוזרות לנו לרפא את הגוף והנפש, לקחת אחריות על החיים שלנו ולהשתחרר מחרדות, דכאון, התמכרויות וקשיים נפשיים?

האם קבלה ואהבה עצמית יכולות לפגוע בנו או לעכב את ההתפתחות שלנו?
האם קבלה ואהבה עצמית גורמות לכך שלא נרצה לקבל אהבה מאחרים?

ובעיקר, איך באמת עושים את זה בפועל ולא רק בתאוריה?

רגע של סמנטיקה – מהן קבלה ואהבה עצמית בפשטות?
קבלה עצמית היא היכולת לתת מקום ולא להיאבק או לנסות לשלוט בכח ברגשות ובמחשבות שלנו בהווה.
אהבה עצמית היא יחס קשוב, אמפתי, מבין ומעצים שמאפשר לנו להירגע, לבטוח בעצמנו ולצמוח באופן הנעים והמדוייק ביותר עבורנו.

גם קבלה עצמית וגם אהבה עצמית הן איכויות טבעיות, נעימות ומרפאות מאוד והן מאפשרות לנו לרפא ולשחרר את הגוף והנפש שלנו מסבל ותקיעות.

כדי לפתוח את הנושא, הנה פוסט קצר שכתבתי בעמוד הפייסבוק שלי שממביע את עוצמת הריפוי שבקבלה ואהבה עצמית:

מה התנאי לכך שקבלה ואהבה עצמית יעזרו לנו?

תנאים? זה לא נעים. כל כך מכאיב לגלות שיש תנאים לאהבה. אני זוכר כמה זה הכאיב לי בתור ילד לגלות שוב ושוב שלהורים שלי יש תנאים לאהבה שלהם. תנאים שלא תמיד נאמרו במילים אבל הורגשו חזק מאוד בתגובות שלהם אלי.
"אם לא תתנהג כמו שאנחנו דורשים ומצפים, לא תקבל אישור, לא תקבל יחס, לא תקבל בטחון מאתנו, ההפך…תקבל נזיפה, עונש, צעקות, התעלמות והאשמות קשות"
אז למה בכל זאת אני מדבר על תנאי?

כי כדי שקבלה ואהבה עצמית באמת יעזרו לנו הן חייבות להיות מעשיות, כלומר מיושמות בפועל בדרך שבה אנחנו מתייחסים לעצמנו ולרגשות שלנו – בדרך שבה אנחנו מקשיבים לעצמנו, מבינים את עצמנו, חושבים, מדברים ופועלים.

במשך הרבה זמן כשחשבתי על לקבל ולאהוב את עצמי, לא ממש הבנתי מה זה אומר וזה נשאר בגדר רעיונות שלא הצלחתי ליישם ומה שהרגשתי היה תסכול, מאמץ ותחושה של "אני לא מספיק טוב". תחושה מוכרת מאוד שגדלתי מתוכה כילד ועכשיו בשם הקבלה והאהבה, היה עוד משהו שאני "לא מספיק טוב" בו – היכולת לקבל ולאהוב את עצמי. כמה מתסכל ומכאיב.

לכן כשאני מדבר על קבלה עצמית ואהבה עצמית, אני בעצם מדבר על היחס שלנו לעצמנו הן ברמה הנפשית והן ברמה הפיזית, כי זה בעצם הביטוי המעשי של קבלה ואהבה עצמית.
אבל כדי להראות מה זה "היחס שלנו לעצמנו", בואו נראה קודם כל – מי מתייחס אל מי?

מי מתייחס אל מי (אני ועצמי)

יש בתוכנו מערכת יחסים, ההבנה הזו עזרה לי מאוד. הראשון שעזר לי לראות את זה היה מורה הזן ניסים אמון כשלמדתי אצלו בקורס מטפלים בגישת טרילותרפיה ואחר כך העמקתי וחקרתי לעומק את היחסים הפנימיים שבי ובאחרים.

לפני שהבנתי שיש בתוכי מערכת יחסים, הרגשתי מאוד מנותק, תקוע ולכוד בתוך עצמי. התביישתי בעצמי וחשבתי שאני סובל ממחשבות טורדניות, שהמח שלי עובד נגדי, שהמחשבות שלי משוגעות ולא בריאות ושמשהו ממש לא בסדר בי.

אבל בין מי למי היחסים האלה בתוכנו מתקיימים?
ניסים אמון מגדיר את זה כיחסים בין ה"אני" ל"עצמי" באופן ששגור מאוד בדיבור שלנו:
"אני מאשים את עצמי"
"אני גאה בעצמי"
"אני מאוכזב מעצמי" וכו…

ה"אני" מייצג את הראש החושב, הרציונלי, הביקורתי והמעשי.
ה"עצמי" מייצג את העולם הרגשי שלנו, את הרגישות, הצרכים הרגשיים, הדחפים והתחושות שלנו.

אפשר גם להציג את זה כיחסים בין השכל ללב, בין הורה (הראש) לבין הילד הפנימי (הרגש)
אפשר לראות את זה כיחסים בין החלק המודע וההכרתי שלנו שכולל את החשיבה והמודעות לבין תת המודע שהוא העולם הרגשי\גופני שלנו וגם כזוגיות פנימית.
כל הסתכלות היא טובה כל עוד מבינים את מהות היחסים בתוכנו.

אלי קרסניץ אהבה עצמית
בתוך כל אחד מאתנו יש ילד\ה – עולם רגשי עמוק ועוצמתי שהרבה פעמים מרגיש מאוד פוחד, בודד ולא אהוב

מה מאפין את ה"אני" (השכל, ההורה, ההכרה, החשיבה)?
בתמציתיות, ה"אני" מאופיין ביכולת לשים לב לגוף, למחשבות ולרגשות. ביכולת לחשוב, לחקור, ללמוד, לדבר ולבטא במילים.

מה מאפיין את ה"עצמי" (הרגש, הלב, הילד הפנימי, תת המודע, הגוף)
בתמציתיות, ה"עצמי" מאופיין ברגישות עצומה, בצרכים ורצונות, בעוצמות רגשיות, בחוויות גופניות שנעות בין כאב לעונג, בין אטימות ודכאון להתרגשות ושמחה.
הוא מתאפיין גם ביצירתיות, באינטואיציה, ביטוי יצירתי וגופני, למידה ודמיון. ביכולת אסוציאטיבית, במחשבות לא רצוניות (מחשבות שאנחנו לפעמים קוראים להן "טורדניות" – מחשבות שכאילו צצות בלי שיודעים למה, זכרונות ותמונות מנטאליות שחוזרים ועולים בנו) וביכולת אמפטיה, אהבה וחיבור לכל תפקודי הגוף.

ואיך נראים לרוב היחסים בתוכנו?

כמובן שזה משתנה מאדם לאדם אבל את היחסים הפנימיים בתוכנו למדנו בעיקר בילדות מההורים שלנו – גם מהדרך שבה התייחסו אלינו וגם מהדרך שבה הם התייחסו לעצמם ואחד לשני.

אפשר לשאול שאלות פשוטות שעוזרות להבין את טיב היחסים שלמדנו ואימצנו בילדות.
שאלות כמו:
– עד כמה הרגשתי שנותנים לי יחס ותשומת לב בילדות?
– עד כמה הרגשתי שאוהבים, מפרגנים ותומכים בי?
– עד כמה הרגשתי שנוזפים בי, מאיימים עלי, דורשים ממני ואומרים לי מה "צריך"?
– עד כמה הרגשתי שאני "לא מספיק טוב", לא ראוי לאהבה, לא שווה כילד?
– עד כמה הרגשתי שיש לי מקום בטוח, אוהב ושמח לחיות בו בבית שגדלתי בו?
– עד כמה הרגשתי שמותר לי לבטא את כל מה שאני מרגיש, חושב ורוצה בילדות?

ויש עוד הרבה שאלות שאפשר לשאול וכדאי לשאול גם לגבי האבא וגם לגבי האמא כי לשניהם הייתה השפעה גדולה על עיצוב היחסים הפנימיים שלנו.

ואם אפשר להכליל קצת מתוך היכרות ארוכת שנים עם עצמי ואם מאות אנשים שפגשתי, הכרתי וליוויתי בדרך האישית שלהם, לרוב כשאנחנו סובלים ממשהו, היחסים הפנימיים בתוכנו נראים בערך כך:

הראש החושב, ה"אני" סובל מביקורתיות, לחץ, דאגות, אי שקט, תזזיתיות, חוסר אמון, נסיון להסתיר רגשות, מחשבות על העבר ועל העתיד וקושי לשים לב להווה, קושי לנוח, נסיונות לשכנע את עצמנו שצריך וחייבים לעשות דברים שאנחנו לא באמת אוהבים, נסיון לשלוט ברגשות, נסיון לקבל אישור ולרצות אחרים, השוואה של עצמנו לאחרים וחוסר אונים אל מול מצוקות וקשיים רגשיים.

העולם הרגשי-גופני, ה"עצמי" סובל ממועקה, לחץ, חרדות, חוסר שקט, אשמה, אי נוחות, כעס, חוסר בטחון, תחושות של ריקנות ובדידות, תחושת ניתוק, אפטיות וחוסר שמחת חיים.

 

אלי קרסניץ קבלה ואהבה עצמית
איך נשמע השיח הפנימי שלנו עם עצמנו? כל כך הרבה פעמים נזפתי בעצמי, כעסתי ואפילו צעקתי על עצמי בתוך הראש שלי.

והיחסים הכאובים האלה בתוכנו שבהם נדמה שה"אני" (הראש החושב), לא יודע להקשיב ל"עצמי" (הרגש והגוף), לא יודע איך להבין את הרגשות, פוחד ונרתע מהרגשות, נאבק ומבקר, מנסה להדחיק את הרגשות ובעצם מייצר חוויה של נתק רגשי בשילוב עם חוויות טראומטיות וכואבות שחווינו, הם הבסיס לתופעות כמו דכאון, חרדות, הפרעות אכילה, עצבנות, התמכרויות, חוסר בטחון וקושי לממש את עצמנו, פשרות וויתורים כואבים בחיים ובמערכות יחסים, קושי לבטוח באהבה ותחושות של החמצה ותקיעות.

 

התחושה המיאשת כשאין תקשורת בין הראש לרגשות, בינינו לבין עצמנו. כך הרגשתי במשך רוב חיי עד שלמדתי להקשיב לעצמי ואני ממשיך ללמוד כל יום

 

איך אפשר לבדוק את טיב היחסים הפנימים בתוכנו בקלות?
מספיק לשאול את עצמנו בכנות לגבי תקופת זמן מסויימת כמו למשל חודש:
איך נשמעות רוב המחשבות שלי בחודש האחרון?
איך נראים רוב הרגשות שלי בחודש האחרון?
איך מרגיש הגוף שלי בחודש האחרון?

השיח הפנימי שלנו הוא האופן שבו אנחנו חושבים ובעצם מדברים עם עצמנו בתוך הראש וכשהשיח הזה נשמע לא נעים, צורם, ביקורתי, מאשים, מתעלם, חסר אונים, מלחיץ או מדכא, אין ספק שנרגיש בהתאם וכך גם ירגישו וייראו החיים שלנו.

מה זה בעצם אומר לקבל ולאהוב את עצמי?

הרבה פעמים אנשים שואלים אותי – מהי השיטה שלך? מהי הטכניקה שלך?
ולמרות שאני מכיר הרבה שיטות וטכניקות, חשוב לי לומר שריפוי מתוך קבלה ואהבה עצמית הוא לא שיטה ולא טכניקה, הוא יותר עמוק ומשמעותי מזה, הוא התעוררות של אינטלגנציה פנימית טבעית ומרפאה שקיימת בכולנו.

אינטלגנציה היא יכולת טבעית שלנו ללמוד, להתפתח, לרפא את עצמנו ולתת לעצמנו את המענה שאנחנו צריכים. 
טכניקה או שיטה היא כלי, היא מנגנון ויש שיטות וטכניקות שעוזרות מאוד ולמדתי הרבה כאלה בחיי, נעזרתי בהן וגם פיתחתי שיטות וכלים בעצמי ואני ממשיך לגלות עוד ועוד כלים כל יום. אבל אני מדבר על משהו עמוק ורחב יותר, מרפא ויעיל יותר מטכניקות.

כדי להמחיש את הנקודה הזו אני לפעמים שואל אנשים "נניח שהיית ילד, באיזו שיטה או טכניקה היית רוצה שההורים שלך יאהבו אותך?".
לרוב, זה לא לוקח יותר משניה או שתיים עד שמגיעה התשובה…בשום טכניקה, הייתי רוצה שפשוט יאהבו אותי.
וזה בדיוק היחס המרפא שאנחנו זקוקים לו מעצמנו – יחס אוהב באמת, קשוב באמת, רגיש ונאמן באמת. יחס שאי אפשר לצמצם לשיטה או טכניקה אחת מסויימת.

לכן קבלה ואהבה עצמית היא לא שיטה ולא טכניקה, אלא התעוררות של אינטלגנציה פנימית שקיימת בכולנו ומאפשרת להמציא ולגלות אינספור כלים ושיטות חדשות בכל יום אבל בלי צורך לאחוז בהם כי אין שום שיטה או טכניקה אחת שיכולה לתת לנו מענה אמיתי. אנחנו זקוקים לאינטלגנציה חייה ומתפתחת כדי שתלך איתנו ותגדל איתנו, תזין אותנו, תרפא ותרגיע אותנו.

 

אלי קרסניץ
לא טכניקה ולא שיטה אלא העתוררות של אינטלגנציה פנימית טבעית ומרפאה שקיימת בכולנו

כשאני עובד עם אנשים, אני עוזר להם ללמוד איך להקשיב לעצמם ולרגשות שלהם, איך לזהות את הצרכים והמניעים שלהם, את צורות החשיבה ודפוסי ההתנהגות שלהם, את האמונות העמוקות שמניעות אותם ואת הרגישות הפנימית שכשמקשיבים לה, מתחילים להבין ולראות שאין שום דבר פגום או מקולקל בתוכנו, יש רק כאב, פחד וצורך גדול באישור ואהבה.

אני עוזר להם ללמוד איך לדבר לעצמם בכנות, איך ליצור תקשורת עם חלקים עמוקים בתת המודע, בגוף ובעולם הרגשי ואיך ליצור שיח פנימי שהוא לא ביקורתי, לא מאשים, לא חרדתי או מתעלם אלא נוכח, מרגיע, מפרגן, מרפא ונינוח.

אני לא מדבר על "חשיבה חיובית" או שיטות של שכנוע עצמי (אוטוסוגסטיה). אני מדבר על שיח פנימי שמבוסס על הבנה אינטליגנטית, על הקשבה כנה, על חיבור אותנטי לרגשות, ללב ולחוכמה הפנימית העמוקה שנמצאת בכל רגש שלנו.

מה כוללת קבלה ואהבה עצמית מעשית?
1. הקשבה כנה למחשבות, לרגשות ולגוף שלנו
2. הבנה כנה של הצרכים, הרגישויות והרצונות שלנו
3. יצירת שיח פנימי שמבוסס על הקשבה וכנות במקום ביקורת והדחקה
4. הבנת הצורך שלנו באישור, באמפתיה ובביטוי רגשי
5. פיתוח היכולת העצמאית לתת ביטוי לרגשות, לגוף ולצרכים השונים שלנו
6. פיתוח היכולת העצמאית לבצע בחירות ולפעול בחיים מתוך הקשבה, כנות ודיוק פנימי רגיש ומאוזן

הכוונה היא לא ל"לדבר על הדברים" אלא ליצור תקשורת ישירה, רגישה כנה ומרפאה עם כל החלקים הפנימיים שלנו. חיבור מחודש ובריא עם הגוף והרגשות ויצירת שיח פנימי חדש שמבוסס על הבנה אינטלגנטית ורגישה של העולם הפנימי שלנו.

תקשורת פנימית שיוצרת בהדרגה מציאות שבה ה"אני" (הראש החושב) וה"עצמי" (הרגש והגוף) לא נמצאים במצב של נתק או מאבק אלא במצב של חברות, שיתוף פעולה, הבנה ואהבה.

אלי קרסניץ קבלה עצמית
תקשורת טובה וחברות בין הראש ללב – הרבה יותר נעים לחיות ככה

ואגב, קבלה ואהבה עצמית הן לא יעד סופי או מצב שמגיעים אליו.
הרבה פעמים שמעתי משפטים כמו "כשאני אלמד לקבל ולאהוב את עצמי" או "כשאגיע למצב של קבלה ואהבה עצמית.."

קבלה ואהבה עצמית, הן לא יעד סופי. הן לימוד שאנו יכולים ללמוד כל החיים וככל שאנחנו לומדים לקבל ולאהוב את עצמנו יותר, כך אנו חווים

פחות חרדה ויותר בטחון
פחות דכאון ויותר שמחה
פחות חולי ויותר בריאות
פחות ריקנות ויותר סיפוק
פחות אכזבה ויותר הגשמה
פחות תקיעות ויותר יצירתיות
פחות חוסר ויותר נתינה
פחות ריחוק ויותר קרבה
פחות בלבול ויותר דיוק

כשאני פוגש אנשים ומלווה אותם באופן אישי, אני עוזר להם להעיר את האינטלגנציה והיכולת המעשית של קבלה ואהבה עצמית באופן כזה שיוכלו להתפתח באופן עצמאי בהמשך החיים, לקחת את החוויות, התובנות והתקשורת החדשה שהם למדו ולצמוח, לרפא ולהגשים את עצמם בחיים באופן עצמאי.

ובתכלס, האם זה באמת עובד?

אני יכול להעיד על עצמי שהגישה של קבלה ואהבה עצמית מעשית שינתה את חיי וממשיכה לשנות אותם ללא הרף.

היא אפשרה לי לצאת ממקומות חשוכים מאוד של דכאון, חרדות, התמכרות, זעם וחוסר בטחון לחיים יצרתיים של מימוש והגשמה, יחסים ואהבה.
אני ממשיך כמובן לפגוש אתגרים וקשיים בחיי כל הזמן אבל הגישה שלי שונה מאוד, אני הרבה יותר נהנה ובוטח בעצמי ובחיים ומוצא הרבה רגעי חסד ואושר.
אני שמח לומר שכיום גם ברגעים הכואבים והמפחידים אני מוצא בסופו של דבר את האור והמתנה, את הלימוד והריפוי.

ויש כמובן עדויות של עשרות אנשים שעבדתי איתם בסדנאות ובליווי אישי שאפשר לקרוא כאן.
הנה רק שניים מהם:
המלצה על סדנה יפעת

אילנה

וזה עובד גם ברמת הגוף ולא רק ברמה הנפשית:
אלי קרסניץ המלצה

שאלות נפוצות לגבי קבלה ואהבה עצמית

במשך השנים שמתי לב שיש שאלות שחוזרות על עצמן. פחדים טבעיים ולגיטימיים שחוויתי בעצמי. פחדים שעולים כשאנחנו שומעים על קבלה ואהבה עצמית כי האופן והחברה שבה גדלנו, לימדו אותנו לפחד מאוד מקבלה ואהבה עצמית ולכן השאלות האלה חשובות ואני רוצה לענות עליהן כאן בקצרה.

שאלה: איך קבלה ואהבה עצמית עוזרות לנו לרפא את הגוף והנפש, לקחת אחריות על החיים שלנו ולהשתחרר מחרדות, דכאון, התמכרויות וקשיים נפשיים?

אהבה עצמית מעשית משנה את העולם הפנימי שלנו באופן יסודי. היא יוצרת חיבור, תקשורת ואפשרות לשחרור וביטוי של רגשות עצורים ומודחקים. היא מאפשרת לנו לשחרר את הטראומות והכאבים שאנחנו נושאים בתוכנו באופן רגיש ומדוייק מאוד והיא מלמדת אותנו איך להיות מקור האהבה, הבטחון וההשראה של עצמנו.

באופן הזה היא מאפשרת לנו גם לרפא וגם לפתח את עצמנו, לבטוח בעצמנו, לקחת אחריות על עצמנו ועל החיים שלנו ולצמוח בדרך הייחודית שלנו.

גם דפוסי התנהגות כמו התמכרויות שונות משתחררים כשאנחנו לומדים להעניק לעצמנו את היחס המקבל והאוהב שאנחנו צריכים מכיוון שבבסיס של כל התמכרות נמצא חסך, צורך עמוק וחזק באישור, בטחון ואהבה שלא מקבל מענה ומנסה בכל דרך להגיע לסיפוק.

סיפוק שיכול להגיע בסופו של דבר רק מתוך יחס מקבל ואוהב לעצמנו ואני כותב את זה גם מנסיון אישי של מי שהיה מכור למין במשך יותר מ-10 שנים ושום דבר לא עזר עד שלא התחלתי ללמוד לקבל ולאהוב את עצמי לעומק.

גם ריפוי גופני מתאפשר הודות לקבלה ואהבה עצמית.
גם מכיוון שהיחס שלנו לעצמנו ולגוף שלנו נהיה קשוב, רגיש ומדוייק יותר ומאפשר לנו לחיות חיים בריאים ומאוזנים יותר וגם מכיוון שתופעות פסיכוסומטיות רבות כמו פיברומיאלגיה, כאבים כרוניים, קשיים במערכת העיכול, קשיים בתפקוד המיני ועוד, נובעים ממטען רגשי כואב שלא מקבל מענה, מחוסר פנימי ועמוק בתחושת אישר, קבלה ובטחון – מצב שמכניס את הגוף שלנו למצב של סטרס ולחץ תמידי שיכול קבל ביטויים גופניים שונים.

המקרה האחרון שזכור לי בתחום הזה הוא מקרה של אשה שסבלה כל חייה מרגישות קשה במערכת העיכול ונאלצה לדבוק בתפריטים קפדניים ונוקשים שכל סטייה מהם הובילה לחולי וכאבים שנמשכו ימים שלמים. לאחר מפגש רגיש וקשוב שערכנו עם העולם הפנימי שלה ושחרור של כאב פנימי עצור, היא חוותה ריפוי של כל הסימפטומים שמהם סבלה ויכולה היום לאכול באופן חופשי.

אלי קרסניץ - קבלה עצמית
קבלה ואהבה עצמית יוצרת אינטגרציה – איחוי של החלקים השונים בנו ומביאה אותנו לחיים שלמים ובריאים יותר בכל המישורים

האם קבלה ואהבה עצמית יכולות לפגוע בנו או לעכב את ההתפתחות שלנו?

קבלה ואהבה עצמית הן בעצם הטבע שלנו. כשנולדנו, לא היה לנו שום רעיון של "אני לא מספיק טוב" או "אני לא בסדר" והיינו שלמים לגמרי עם עצמנו עד שחווינו את הילדות שלנו.
כל התחושות הקשות, חוסר הבטחון והדימוי העצמי הלא נעים שאנו מכירים היום, מקורם בהתניות הילדות שלנו.

להזכר באפשרות לקבל ולאהוב את עצמנו לא רק שלא פוגע ולא מעכב אותנו, אלא עושה בדיוק את ההפך – ככל שאנחנו מקבלים ואוהבים את עצמנו יותר, כך אנחנו צומחים ומתפתחים יותר.

הפחד שלנו מאמין שאם נפסיק לשפוט, לבקר ולהלקות את עצמנו לא נשתפר. אבל הגישה הזו מבוססת על מה שעשו לנו כילדים כשדרשו מאתנו, איימו עלינו, האשימו אותנו ולחצו עלינו.
הגישה הזו היא מכאיבה מאוד ועם הזמן מובילה לתקיעות, חוסר מוטיבציה ורצון עז לברוח ובצדק – אנחנו גדלים ומתפתחים באופן הכי בריא ומדוייק לא תחת איומים אלא לאור האהבה שמראה לנו שמותר לנו, שאנחנו יכולים, שאפשר לבטוח בעצמנו ובחיים ולבקש וליצור את מה שאנחנו רוצים באמת.

אפשר להסתכל על זה גם כך: בטבע שסביבנו הכל צומח ומתפתח מעצמו כשיש תנאים טובים. כל צמח יודע לצמוח כשיש לו קרקע, מים ושמש.
כך גם הטבע שבתוכנו (ואנחנו חלק מהטבע למרות שלפעמים אנחנו שוכחים את זה) – כל מה שמקבל אישור, הקשבה, בטחון ואהבה בתוכנו, הופך להיות פעיל, יצירתי, מדוייק ומתפתח.

ההתפתחות שלנו לא ניתנת לעצירה, אפשר רק לעכב אותה על ידי ביקורת עצמית, גינוי והלקאה עצמית ולראיה – רוב הדברים שאנחנו מבקרים ומלקים את עצמנו עליהם, נשארים תקועים במשך רוב חיינו כמעט בלי שינוי.

בגישה של קבלה ואהבה עצמית מעשית אנחנו לומדים איך להחליף בשיח הפנימי שלנו את ההתעלמות בהקשבה, את הביקורת בפרגון, את האיומים בכנות ואת הדיכוי בעידוד וכך אנחנו בעצם לומדים לתת לעצמנו את היחס שתמיד רצינו לקבל מאחרים, אנחנו לומדים להיות ההורה האוהב של עצמנו.

וכשזה היחס שאנחנו נותנים לעצמנו, העולם כולו נפתח באינספור אפשרויות כי העולם החיצוני הוא רק שיקוף של המציאות והיחסים הפנימיים בתוכנו.

אלי קרסניץ אהבה עצמית
קבלה ואהבה עצמית משחררות את העולם הפנימי שלנו מהכלא של ביקורת, דיכוי וחוסר אמון ופותחת פתח ליצירתיות והגשמה טבעית


האם קבלה ואהבה עצמית גורמות לכך שלא נרצה לקבל אהבה מאחרים?

אחד הפחדים הכי גדולים שלנו הוא שלא נקבל אהבה מאחרים, שלא נקבל אישור, תמיכה ואהבה מסביבה ומאנשים קרובים.
ככל שאנחנו לומדים לקבל ולאהוב את עצמנו יותר, כך אנחנו בעצם פתוחים יותר לקבל אהבה מאחרים.

הפחד שאומר שקבלה ואהבה עצמית ימנעו מאתנו לקבל אהבה מאחרים או שנהפוך לאנשים מבודדים ובודדים, לא מבין מהי קבלה ואהבה עצמית.
קבלה ואהבה עצמית לא מונעות מאתנו שום דבר, הן מלמדות אותנו איך להינות ולתת לעצמנו את מה שאנחנו רוצים באמת וזה כולל את היחס, הקרבה והאהבה שאנחנו רוצים לקבל מאחרים.

מה שכן, בזכות קבלה ואהבה עצמית הצורך שלנו באישור, תמיכה ואהבה מאחרים מרגיש הרבה פחות כמו נזקקות, פחד וחרדת נטישה ויותר כמו שיתוף, משחק, הנאה משותפת, כחברות בריאה ונתינה.

רק כשיש לנו אמון ובטחון בעצמנו אנחנו יכולים ליצור קשרים בריאים עם אחרים. אני למדתי את זה בדרך הקשה כששנים נאחזתי באנשים בחיי מתוך חוסר בטחון והרגשתי בודד ונטוש מאוד. רק עם הזמן כשלמדתי להקשיב ולבטוח בעצמי יותר, הרגשתי שאני יכול להינות מחברות ולא מהיאחזות, מאהבה ולא מחרדת נטישה.

קבלה ואהבה עצמית מלמדות אותנו איך לתת מענה לצרכים שלנו, איך להרגיש ראויים לאהבה, איך לבקש ולקבל מהחיים את מה שאנחנו רוצים באמת וזה כולל את היחס והאהבה שאנחנו רוצים לקבל מאחרים.

איך לומדים קבלה ואהבה עצמית מעשית

הסיפור האישי שלי הוא סיפור של הרבה שנות התנסות בחוויות שונות, לימודים, חקירה וגילוי עצמי. מסע שעבר דרך מצבים רגשיים קשים ומאתגרים מאוד והוביל אותי למפגש עם מורים, אנשים וחוויות עומק.

אני מאמין שכל אחד יכול ללמוד לרפא את עצמו ולצמוח בגישה של קבלה ואהבה עצמית אבל לרוב, אנחנו זקוקים לעזרה כדי "להתניע" את התהליך.

כיום אני מביא את התמצית המזוקקת של כל מה שלמדתי ושאני קורא לו היום "גישת להכיר בעצמי" ואפשר לפגוש אותי במסגרת מפגשים אישיים של טיפול, ליווי והדרכה (יש אפשרות גם למפגשים בשיחות וידאו בסקייפ מכל מקום בארץ ובעולם) ובסדנאות עומק קבוצתיות.

מידע ופרטים על סדנת העומק הקרובה אפשר לקרוא כאן.

אני מזמין אתכם גם להינות מהמדריך המעשי שלי לקבלה ואהבה עצמית שניתן להוריד בחינם כאן.

 

לחץ נפשי – מה גורם (עכשיו) ללחץ נפשי וחרדה

במשך שנים לא חשבתי שאני סובל מחרדה. לחץ נפשי אולי כן, אבל חרדה? חשבתי שזה לא קשור אלי.
היום כשאני מבין – לחץ נפשי וחרדה הם בעצם אותו הדבר ואני רוצה לשתף אותכם בתובנה אינטימית על מה שיוצר לחץ נפשי וחרדה בהווה וגם בדרך שמאפשרת לי לשחרר לחץ נפשי וחרדה בחיי.

לחץ נפשי וחרדה בהווה – מה גורם לזה?

במבט ראשון – זה שהורגלנו אליו, נראה שחרדה כו גם לחץ נפשי נגרמים בגלל נסיבות חיצוניות – נסיבות החיים, המצב החברתי, הכלכלי, הזוגי, המשפחתי והמדיני ומערכות היחסים עם אנשים שגורמות ללחץ נפשי וחרדה.

במבט שני וקצת יותר מעמיק – נקרא לו "הפסיכולוגי", נראה שהתגובות הרגשיות שלנו למצבים שונים, שנובעות ככל הנראה מטראומות הילדות שלנו והדרך שבה גדלנו, הן אלה שאחראיות ללחץ נפשי ולחרדה שלי.

רוב חיי חייתי בהתנדנדות בין שתי נקודות המבט האלה ומה שבטוח, בשני המקרים הרגשתי מתוסכל, בודד, לחוץ, עצבני ומיואש.
לחץ נפשי היה המצב הקבוע שלי. עד שגיליתי נקודת מבט נוספת ששינתה את הכל.

אבל יש גם נקודת מבט שלישית…

כשאני מקשיב לעצמי לעומק – לגוף ולרגשות שלי, מעבר להסברים וניתוחים שכליים, כשאני מביט עמוק פנימה אל העולם הרגשי-גופני התת מודע שלי, אני מגלה משהו מעניין ושונה על לחץ נפשי וחרדה.

כשאני מפסיק לנתח ולנסות להבין את המצב שלי על בסיס ארועי העבר, אני שם לב שאני חי בהווה.
ואז אני שואל את עצמי – מה גורם לי עכשיו, כלומר בהווה חרדה ולחץ נפשי?

וכשאני מתמקד בהווה, אני מגלה שמה שיוצר בי כיום לחץ נפשי וחרדה הם לא נסיבות חיצוניות, לא טראומות הילדות שלי ולא הרגשות שלי (דוגמת פחד, עצבות, אשמה, מבוכה, בדידות, חוסר בטחון או כעס), אלא ההתייחסות שלי כלפי עצמי בהווה ובעיקר השקרים שאני מספר לעצמי בראש לרוב באופן לא מודע ומתוך כוונה טובה.

שקרים, שהם הנסיון אוהב ובלתי פוסק שלי לברוח, להתנתק, להרחיק ולהסיר מעלי את ההרגשה הכל כך מוכרת, הכואבת והבלתי נסבלת של מועקה שאני נושא בחזה שלי מאז שני זוכר את עצמי.

אותה תחושת מועקה מייסרת ולוחצת בחזה שאחרי שנים של ההקשבה, תהליכי ריפוי והכרה עצמית, הבנתי שהיא התחושה שפשוט אי אפשר לאהוב אותי.
לא באמת.
לא את מי שאני כשלם, כולל כל התחושות, התחושות והצרכים שלי.
כולל כל הפחדים והרגשות שלי.
ומהתחושה הזו, כל חיי ברחתי באמצעות אינספור שקרים שסיפרתי לעצמי מתוך נסיון להקל על הכאב שלי ולהציל את עצמי מנטישה על ידי אחרים.
שקרים שהם הסברים, אמונות, פנטזיות.
שקרים שהם סיפורים, גינויים, ביקורת והאשמות.
ולמה אני אומר שקרים? כי הם פשוט לא האמת, לא הכנות הטבעית והפשוטה ביותר –
האמת שאני פוחד, שאני מרגיש לבד ושאני זקוק לאהבה.

והשקרים האלה שבאמצעותם ניסיתי להציל את עצמי, מתגלים לי כמקור לכל החרדה והלחץ הנפשי שלי בהווה.

התחושה המכאיבה של "אי אפשר לאהוב אותי"

התחושה הזו היא של ילד שלמד שאפשר אולי להעריך אותו ואת ההישגים והפעולות שלו, אפשר לתת לו ציון טוב ותגמול על התנהגות "טובה", אבל אי אפשר פשוט לאהוב, פשוט לקבל ולרצות אותו כפי שהוא ללא תנאים.
הוא תמיד על תנאי והוא תמיד נמדד באופן נוקשה ובלתי מתפשר.
אהבה אכזרית, אהבה שתמיד מכאיבה ומלחיצה ומשאירה אותו בחרדה ולחץ נפשי.
אהבה שצריך לאחוז בה בכח וכל הזמן להתאמץ להוכיח שהוא ראוי לה גם במחיר של כאב, לחץ, מתח, חרדה וויתור על מה שהוא אוהב באמת.

כילד, הרגשתי רוב הזמן לא שייך, חסר בטחון, לא ראוי להיות חלק מהכלל, לא להרגיש ביחד, לא ראוי לקבל את החום והאהבה שכל כך רציתי.

במשך שנות ההתבגרות שלי פיתחתי בראשי הרבה אמונות והסברים כדי לנסות להקל על עצמי את רוע הגזרה.
סיפרתי לעצמי למשל שאני חכם מידי, שאני רוחני מידי, שאנשים אחרים הם טפשים, בורים, לא מבינים.
כעסתי עליהם, בזתי להם, התנשאתי מעילהם ובו זמנית הייתי זקוק באופן נואש ואפילו משפיל (בעיניי באותו זמן) לאהבה שלהם.

וכשהסיפור על זה שכולם טפשים ואני חכם לא עבד לי, הרגשתי פשוט טיפש, דפוק, מקולקל, נחות ועלוב וכמובן בחרדה ולחץ נפשי וכל הזמן ניסיתי למצוא דרך לברוח מהתחושות האיומות האלה.

לברוח בכל דרך שיכלתי ושעבדה לי ולו לרגע – דרך התמכרות לסקס, דרך שקיעה במשך שעות במחשבות ופנטזיות שבהן אני מוערך ואהוב ונחשק, דרך צפייה בסדרות ובסרטים ואכילה רגשית, דרך התבודדות והסתגרות, דרך התפזרות חסרת תכלית, דרך שקיעה במחשבות על מוות, על רוחניות, על כמה החיים חסרי משמעות, דרך חיפוש "רוחני" שהיה בעצם נסיון להפסיק לכאוב ולהרגיש בודד כל כך, דרך רדיפה אחרי אדרנלין והתרגשות.

למעשה, כל הזמן הזה הייתי מכור. מכור רק לדבר אחד – לנסיון לא להרגיש את הכאב שבי.
לא להרגיש בשום אופן את הכאב הבודד, המוזר, המתסכל, המפחיד, הבלתי אפשרי, הלא הגיוני והבלתי נסבל הזה בחזה שלי של ילד שמרגיש שפשוט אי אפשר לאהוב אותו.

הילדות שלי מעולם לא נגמרה

עכשיו, אני רואה בהסתכלות פנימה שהילדות שלי מעולם לא נגמרה.
לפעמים אני מסתכל על אדם כמו על עץ. כמו שעץ מוסיף עוד ועוד טבעות כל שנה והטבעות הפנימיות מהשנים הראשונות שלו תמיד נשארות הכי מרכזיות ולא נעלמות, כך גם חוויות הילדות נשארות תמיד הכי קרובות לייבנו ומשפיעות על כל התנהלות שלנו בעולם הפנימי והחיצוני.

ההבדל שאני מדבר עליו, הוא התייחסות לאותן חוויות ילדיות במציאות בהווה ולא כמשהו שצריך לנתח בזמן עבר.

כי מכל בחינה מעשית, הילדות ממשיכה להתקיים בי כל הזמן בצורת הרגשה. אותו פצע רגשי עמוק שנפער בי בילדות המוקדמת, הפך להיות מציאות גופנית-רגשית כמעט קבועה שגואה בי בגלים בהווה ומהווה קרקע פוריה לחרדה ולחץ נפשי אבל רק בתנאי שאני משקר לעצמי ומנסה להתנתק מאותה ההרגשה שבשפטות מספרת לי שוב ושוב שאני זקוק לאהבה.

ומה שכואב באמת הוא הנסיון הכמעט אוטומטי להתנתק ולהתנער מאותו כאב ילדות, מאותן שכבות פנימיות.
כמו גל של לחץ וחרדה שעולה מכיוון החזה אל הראש ומוליד עוד רעיונות, מחשבות, תנועות נפשיות לעבר משהו שאי אפשר לאחוז בו, אבל כמו אדם שטובע שמנסה להאחוז בשארית כוחותיו בגלגל הצלה דמיוני, הוא מרגיש שהוא פשוט חייב לנסות, כי כל אפשרות אחרת מפחידה מידי.

הנסיון הכל כך מתסכל ומעייף לאחוז במשהו דמיוני כדי לא להרגיש את הכאב הרגשי של אדם שמרגיש שאי אפשר לאהוב אותו באמת, הוא מקור הסבל שאני חווה בצורת חרדה ולחץ נפשי.
הוא מייצר בי עצבות כרונית, תחושה של החמצה, בדידות ופספוס.

לחץ נפשי וחרדה – איך לרפא את המקור שלהן?

אז מה אפשר לעשות? איך לרפא את המקום הכל כך כואב הזה כשכל מה שאנחנו יודעים לעשות זה לברוח ממנו לעוד ועוד סיפורים דמיוניים, הסברים, תאוריות, האשמות, פנטזיות ומחשבות אחרות כדי חלילה לא להרגיש אותו?

היום כשהקשבתי לעצמי, הרגשתי רצון עמוק לרפא את הכאב הזה, להתאחד עם עצמי ברבדים העמוקים ביותר ולאחות את הקרע הזה ביני לבין עצמי.
חשבתי לעצמי – מה הדבר הכי אוהב שאני יכול לומר לעצמי במצב כזה?

לפני זמן מה, גיליתי שזה מאוד מרפא לדבר לעצמי (והרי כולנו מדברים לעצמנו כל הזמן במחשבות שלנו) באופן שיוצר תחושת אמון ובטחון מחודשת.
אמרתי לעצמי שאני מאמין לגמרי לתחושת הכאב שלי, שאני בוטח לבכאב הזה ובחוכמה העמוקה שבו, שהוא חיוני, אמיתי ומבטא צורך אמיתי שלי.

אבל הפעם כל מה שאמרתי פשוט לא עבד.
זה לא הרגיש אמיתי, לא הרגיש נעים.
זה לא שיפר את ההרגשה שלי והרגיש יותר כמו נסיון מניפולטיבי ליצור בטחון על ידי השתקת הפחדים שלי.

כנות, זו מילת המפתח לריפוי פנימי אמיתי.
שאלתי את עצמי – אז מהי הכנות הכי עמוק שלי עכשיו?
אחרי כמה רגעים של הקשבה לעצמי, זה היה ברור.
האמת הפשוטה היא שאני לא בוטח ולא מאמין ויותר מזה, אני פוחד, נרתע וסולד מהכאב שלי.

כל כך פוחד שאני מנסה כל טריק, מחשבה או פעולה שתסיח את דעתי מהכאב הזה.
אז הודיתי.
הודיתי בפני עצמי שאני פשוט מת לברוח, מת לסלק את הכאב הזה ולהפסיק להרגיש אותו.
הודיתי שאני מוכן להתפס בכל דבר חיצוני, בכל אדם, ארוע או סיפור כדי להסיח את דעתי מהכאב הבלתי אפשרי הזה.

הוידוי הפשוט הזה בפני עצמי, אפשר לי להרגע.
משהו בי נשם לרווחה ורכות חדשה התפשטה בי. יכלתי להרגיש שוב את התמימות, הפשטות והשלווה של ילד.
ילד שמרגיש כאב, ילד רגיש, ילד חי, ילד שמרגיש אהוב, ילד שיש בו שמחה והודיה עמוקה ובלתי מוסברת, ילד שליבו הולך ונפתח אל החיים.
אהבה עצמית חוזרת להזין, להרגיש ולהרפות אותי כל פעם מחדש.

מיניות טובה זקוקה לאהבה

מיניות טובה זקוקה לאהבה.
זו הכרה שלא קל להכיר בה כי התרגלנו להסתיר אותה אפילו מעצמנו.
זו כנות פנימית שמביאה ריפוי עמוק.

כדי להבין את המשמעות וההשפעה העצומה של מיניות והיחס שלנו למיניות שלנו על החיים שלנו, לא חייבים להסביר שום דבר.
מספיק להרגיש.

להרגיש את הגוף

מספיק להרגיש איך המיניות שלנו היא הבסיס, הקרקע, מקור האנרגיה והעוצמה שמתוכה אנחנו צומחים ומתבגרים, רואים ומראים את עצמנו.
להרגיש את בסיס הגוף – האגן, אזור מרכזי, עוצמתי, רגיש, פגיע ומשתוקק למפגש, לאהבה, לבטחון ולעונג.

מספיק להרגיש איך כל תנועה פיזית או מנטאלית שלנו נטועה עמוק באגן, בנשימה, בבטן התחתונה, במיניות ובהתייחסות (או חוסר ההתייחסות) שלנו למיניות שלנו.
איך מקור תחושת הבטחון הבסיסית ביותר שלנו מגיע משם.

לא מעט מהאנשים שמגיעים אלי, חושפים מיניות פגועה, כאובה, מבוהלת, אשמה ומסוכסכת.
כאילו מהיסוד, מהתחלה לא הייתה שלמות, בטחון ואהבה במקום הרגיש והאינטימי הזה.
רובנו למדנו על ידי חוויות של התעלמות, בורות, טראומות ואלימות בילדות שהמיניות שלנו היא פסולה, אסורה, מגונה ולא בסדר.

באופן אישי אני יכול לשתף שכשהייתי ילד, אף אחד לא דיבר איתי על מיניות, על תשוקה, על העונג והרגישות שבה.
כשהתחלתי לגלות את המיניות שלי, גם אם אף אחד לא גינה אותה ישירות, הרגשתי מגונה, אשם, סוטה, לא בסדר.
הרגשתי שאני צריך להסתיר ולהתבייש בגוף שלי, ברצונות הטבעיים שלי, בצורך שלי בעונג והנאה.
זה זרע הרבה כאב, בלבול, תסכול וחוסר בטחון בחיי כילד וגם לאחר מכן בתחומים רבים של החיים.

כל כך הרבה פעמים התייחסתי למיניות שלי כמו למישהו שמנצלים וזורקים, עושים ואז בורחים, מתרגשים ואז מייד מדחיקים ורוצים לנתק כל קשר וזה ממש ממש כאב.
זה פיתח בי מטען כבד של אשמה, מבוכה ובעיקר חוסר שלמות עם עצמי.

המיניות אצל רבים מאתנו היא כמו ילד או ילדה שמקבלים יחס רק כשיש אינטרס בהם.
יחס נצלני, אינטנסיבי וממוקד ואז בורחים, עוזבים, נוטשים כי זה פשוט מפחיד מידי, מגונה מידי, לא מרגיש שלם וטבעי.

כך זה נראה גם על פני השטח בהרבה מקרים.
התחממות עזה ואז נטישה והתרחקות.
רצון לברוח, ללכת למקום אחר, להדחיק את התחושה המביכה וה"לא בסדר" הזו.
לא כיף.

 

הבעיה האמיתית היא שזה פשוט לא נעים

הבעיה העיקרית עם התנהלות כזו, שהיא כמובן לא באשמתנו, שהיא מרגישה התמכרותית, מדחיקה, מנותקת, שלא נהנים בה באמת כי תמיד יש לחץ ומתח מתחת לפני השטח.
מילא עושים מה שעושים…אבל לא באמת נהנים, וזה חבל.

הגישה שלי לריפוי במקום הכל כך רגיש הזה, היא לא להפסיק לעשות את מה שעושים (או שלא עושים), אלא ללמוד להינות מזה באמת, להקשיב לזה באמת.
ללמוד לכבד, לאהוב ולהינות מזה באמת כי דווקא הנאה מביאה אותנו לאיזון טבעי ונעים מבפנים.

כשאנחנו נהנים באמת, בלי העומס והלחץ של רגשות האשמה וחרדת הנטישה שאנו חווים כשאנו מתייחסים למיניות שלנו כאל משהו מגונה, מלוכלך, פוגעני ולא ראוי לאהבה, דווקא מתוך חווית העונג והאהבה, אנו לומדים את האיזון הטבעי שלנו, הלחץ פוחת, החרדה מתפוגגת והיכולת הטבעית שלנו לעשות את מה שנעים ומדוייק לנו מתפתחת בלי מאמץ.

המיניות, כמו הרגשות, הצרכים וכל אינטלגנציה טבעית שיש בנו, זקוקה לאהבה, הקשבה ורגישות.
לא פחות ואולי אפילו יותר מכל תחום אחר בחיינו.

כשהמיניות שלנו לא זוכה ליחס אוהב – קשוב, רגיש, מכבד, נאמן, לוקח את הזמן להכיר וללמוד את הצרכים והרגשות שלנו, התוצאה היא לחץ, מתח, חרדה, אשמה, כעס, תסכול, התרחקות, אלימות ופגיעה בתחושת הקרבה והבטחון העצמי.
זהו בעצם הסכסוך הפנימי העמוק שלנו עם עצמנו. סכסוך שמנסה למצוא בטחון ומקום בעולם על ידי גינוי עצמי מכאיב.

 

מיניות – המיניות שלי זקוקה לאהבה

יש משהו מרפא ומשחרר מאוד בהכרה שהמיניות שלנו זקוקה לאהבה.
בין אם אנחנו נוטים לשימוש אינטנסיבי במיניות כבריחה ונסיון להמנע מרגשות מסויימים ובין אם המיניות שלנו סגורה וחסומה, ההכרה בכך שהמיניות שלנו זקוקה לאהבה מולידה אפשרות חדשה לריפוי בתוכנו.

רק להודות בזה, להכיר בזה, לומר את זה לעצמי: המיניות שלי זקוקה לאהבה,
זה מאפשר לגישה חדשה להוולד בתוכי.

בלי לדעת איך ומה יקרה, רק להודות בכך בפני עצמי – "המיניות שלי זקוקה לאהבה", זה מפגיש אותנו עם עצמנו, עם הרבדים הרגישים והעוצמתיים ביותר שלנו ומשחרר אותנו מבפנים.

ההכרה בכך שהמיניות שלנו זקוקה לאהבה, מולידה אפשרות חדשה לאהבה ושלמות בתוכנו ומבקשת להעמיק אל תוך המסע המרפא הזה כלפי עצמנו עוד ועוד באינספור דרכים יצירתיות.

וכשאני אומר שהמיניות שלנו זקוקה לאהבה, הכוונה היא זקוקה לנו שנקשיב לה, שניקח זמן להרגיש, לגעת, לחוש מה ואיך באמת נעים לנו.

שהמיניות שלנו זקוקה לנו שנכיר אותה, את הרגשות והתחושות שבאים איתה, את הכאבים והתשוקות, הפחדים והעצבות שהיא יכולה לעורר בנו.

שהמיניות שלנו זקוקה שנכיר את עצמנו דרכה, לעומק. שנכיר את עצמנו, את הרגישויות, הצרכים והרגשות שלנו דרכה ונוכל לשתף בה באופן פתוח ונעים, לתקשר את הצרכים שלנו גם לעצמנו וגם למי שמעורב בה יחד איתנו.

שנוכל להתייחס למיניות שלנו כמו לחבר ממש ממש טוב, רגיש ואהוב שלנו.
ואת כל זה היא צריכה כדי שנוכל להינות ממנה (ומעצמנו) באמת, בחופשיות ובשלמות פנימית מדהימה, מרגשת, אוהבת, משחררת ונעימה.

ואם נרצה, ההכרה הזו לוקחת אותנו למפגש עמוק ואוהב עם עצמנו. מפגש שמגלה לנו שבעצם, הכל בנו זקוק לאהבה.
שכל רגש, תחושה וצורך בנו הם בקשה פנימית ועמוקה לאהבה, להקשבה, לאישור וחברות.
שלא רק המיניות שלנו זקוקה לאהבה, ויחד עם זאת, שהמיניות היא שער ראשוני, עמוק, בסיסי ואינטימי מאוד שמאפשר לנו לפגוש את הפחדים שלנו ולהכיר את עצמנו מחדש, לצמוח, לשלים עם עצמנו ולהגשים את עצמנו מעומק הלב.

למה אנחנו פוחדים מקרבה, אינטימיות, מיניות ואהבה

פחד מאינטימיות, פחד מקרבה, פחד מאהבה ומיניות. למה אנחנו עושים את ההפך ממה שאנחנו לכאורה רוצים?
למה לעיתים קרובות אנחנו מרחיקים מאתנו את מי שאוהב ומקרבים את מי שלא אוהב באמת?
למה לעיתים קרובות אנו כל כך פוחדים מקרבה, אינטימיות ואהבה?

כשמישהו רוצה אותי, זה לא רק נעים

כשמישהו רוצה אותי, באמת באמת רוצה אותי, רוצה את חברתי, כשמישהו אוהב אותי ומביע רצון בקרבה כלפיי, זה נעים, זה מרגש, זה משמח ומעודד.
אבל עבור מי שנפגע בעבר, זה לא רק נעים, זה גם מאוד מפחיד.

אפילו מאוד מאוד מפחיד.
זו נקודה ששמתי אליה כבר מזמן – כשמישהו או מישהי באמת רוצים אותי ואת חברתי, משהו בי קודם כל מתכווץ בפנים, משהו נבהל, משהו כואב ונסגר ולא מאמין, מסרב להאמין.

בעבר פחד מאינטימיות ניהל והכתיב לגמרי את ההתנהגות שלי.
כילד וגם כנער הייתי לכוד במעגל של בדידות כואבת.
למרות שהיו לי המון קשרים ואנשים שהכרתי, כשמישהו ממש הביע אהבה או חיבה גלויה אלי, אמר לי מילים אוהבות ורצה בגלוי את קרבתי, פשוט התכווצתי ונסגרתי בפנים, נלחצתי, הרגשתי נבוך ובו זמנית התנתקתי וקפאתי.
פשוט לא יכלתי לקבל את זה.

אני רואה את זה כמעט אצל כל מי שאני פוגש.
חברים, משפחה ואנשים שבאים אלי לסדנאות ומפגשי ליווי אישיים.

אנחנו כל כך מאמינים בסיפור שאנחנו רוצים שיאהבו אותנו, שהאושר יגיע מבחוץ, שאנחנו רק רוצים שיבוא המישהו או המישהי המיוחדים האלה ויאהבו אותנו סוף סוף כמו שאנחנו, עד שאנחנו שוכחים לשים לב כמה אנחנו פוחדים מאהבה, כמה אנחנו מבוהלים מעצם הרעיון שמישהו באמת יאהב אותנו ויהיה קרוב אלינו באמת וכמה אנחנו סגורים בפני אהבה ואפשרות של אינטימיות וקרבה אמיתית.

פוסט מעמוד הפייסבוק שלי שבו אני משתף בפחד מאינטימיות וקרבה והסיבות שאני מגלה בתוכי:

למה זה מפחיד כל כך שיאהבו אותנו?

אנחנו כל כך פוחדים מאפשרות של אהבה, קרבה ואינטימיות כי בתור ילדים למדנו משהו משמעותי,טראומתי וכואב מאוד – "אני, כפי שאני, זה לא בסדר. לא מרוצים ממני, לא מקבלים אותי, לא רוצים להיות איתי כפי שאני, לא מרשים לי להיות כל מה שאני או במילים אחרות – אי אפשר לאהוב אותי".

וכשזו חווית הילדות שלנו, החיים מרגישים כמו מסע של חרדה, חוסר בטחון וחשדנות. בדיקה בלתי פוסקת שכבר מראש לא מאמינה באפשרות של אהבה או קרבה אמיתית.
כל זה קורה באופן לא מודע אבל מאוד מוחשי שבא לידי ביטוי במציאות וביחסים שלנו.

"אם מישהו כבר אוהב אותי, אז זה בטח לא פשוט ככה, בנחת, בלי לדרוש ממני דבר. הוא בטח רוצה לקחת ממני משהו, לשנות אותי, להכאיב לי איכשהו או לנטוש אותי."
מחשבות חשדניות ולא בוטחות כאלה היו תמיד הטבע השני שלי.

מה שלמדנו על אהבה בילדות חקוק עמוק בתוכנו – אי אפשר סתם ככה לאהוב אותי, אי אפשר באמת לקבל את כולי ולהינות מזה כמו שנהנים מהטבע, מהנשימה, מליטוף, מהחיים עצמם.

לא.
אם מישהו אוהב אותי זה שם אותי מייד בכלא, במתח, במאבק תמידי.
עכשיו אני אהיה בחרדה נוראית איך לספק אותו, לרצות אותו, לתת לו את מה שהוא צריך.
איך לא לאכזב אותו ולא להראות לו את הצדדים שאני מנסה כל כך להדחיק ולהסתיר, איך לא להנטש שוב כי הרי האהבה שלו אלי היא על תנאי, היא מותנית במשהו, בהתנהגות מסויימת, בזה שאעשה דברים מסויימים שיגרמו לו עונג ולא אעשה דברים שלא ימצאו חן בעיניו.

וזה כל כך מלחיץ, זה כל כך מכווץ שרובנו באופן לא מודע, לא נותנים לאף אחד לאהוב אותנו עד הסוף, להתמסר ולהתענג לגמרי על מרבדי האהבה שלא דורשת דבר, שפשוט כאן לעשות לנו נעים, לתת בטחון, לאפשר צמיחה ולשחק בהנאה בכל מה שיש לחיים להציע.

זו הסיבה שהרבה יותר קל לפעמים להיות עם מישהו או מישהי שלא באמת אוהבים אותנו.
זה אומנם לא אוהב, לא מרגיש קרוב או אינטימי באמת, אבל זה גם לא מלחיץ, לא מאיים, לא מציף בנו את הכאב הכי עמוק שלנו ולא גורם לנו להרגיש לכודים ומאויימים.

 

חשוב לשים לב לזה

אני מרגיש שממש חשוב ומתבקש לשים לב לזה.
לשים לב שאני לא רק רוצה שיאהבו אותי, לא רק רוצה קרבה ואינטימיות אלא גם מאוד פוחד מזה, מאוד נרתע מזה ומונע את זה.

לשים לב שהמפגש עם אהבה מציף בי את כאב הילדות הכי עמוק שלי, כזה שאני לא בהכרח מוכן לפגוש. כזה שלעיתים קרובות מתבטא בתחושת חרדה, לחץ, כעס, אשמה ותסכול שבמבט ראשון לא מובן מה המקור שלהם.

וזה לא אמור להיות אחרת – זו הנקודה החשובה.
אם אהבה מעלה בנו כאב, תסכול, חרדה ולחץ זה לא אומר שמשהו בנו לא בסדר, מגונה או לא טוב.
זה אומר שאנו פשוט זקוקים להתקרבות מחודשת אל עצמנו, להכרה אוהבת ברבדים הפגועים והכואבים שלנו.

דווקא כי זו אהבה, דווקא כי זה מפגש אינטימי וקרוב, זה מאפשר לי להרגיש את מה שכואב לי באמת.

וזה לא כדי לפגוע בי, רק כדי שאשלים עם עצמי, שאוהב אותי לגמרי.
זה לא כי אהבה היא "רעה", לא כי יש משהו לא בסדר במישהו אחר.
רק כי פצעי הילדות שלי מזכירים לי תמיד את אותה התניה – תפיסה – אמונה – טראומה ילדית עמוקה – "אותי אי אפשר לאהוב באמת. לא לגמרי, לא את כל מה שאני".

והכאב הזה נמצא עמוק בפנים ומכווץ, מגונן עלי מול כל גילוי אהבה, כל אפשרות של קרבה או אינטימיות אמיתית.

עם השנים והזמן אני רואה יותר ויותר את הכאב הזה בתוכי.
אני רואה ומסכים להרגיש יותר ויותר את הפחד מאהבה, קרבה ואינטימיות וזה מה שמשחרר אותי מהפחד הזה, מהשיתוק והניתוק הרגשי ומאפשר לי להתקרב באמת.
אני יותר ויותר מרשה לעצמי לקבל אהבה, להתמסר ולהתענג על שפע האהבה שמגיעה אלי.

אבל הפצע שלי עדיין פה, הוא לא נעלם, הוא כואב ומזכיר לי אותי.
וזה כל כך מובן פתאום למה יש קשיים ביחסים.
למה אנחנו עושים את ההפך ממה שלכאורה אנחנו רוצים לעשות.

זה מסביר הרבה תופעות ומקרים שאנו נוטים לסבול ולגנות את עצמנו בהם, הנה כמה לדוגמה:

  • אנחנו מרחיקים מאתנו אנשים שאוהבים אותנו במקום לקרב אותם ולא מבינים למה.

למה?
כי עמוק בפנים אהבה נתפסת כמשהו מכאיב שמנסה לשנות אותנו בכח ולכלוא אותנו במחוייבות להיות מישהו שאנחנו לא.

ממש כמו שקרה לנו כילדים שרק רצו להיות עצמם, להרגיש בטוחים, חופשיים ואהובים וזכו לשפע של ביקורת, איומים, גינוי, התעלמות ודרישות קשות ומכאיבות להרגיש ולהתנהג אחרת מצד אותן דמויות הוריות שייצגו עבורנו את כל מה שקרוב, אוהב ואינטימי.

  • אנשים רבים מוצאים את עצמם שוב ושוב במערכות יחסים שאין בהן אפשרות לאהבה, קרבה ואינטימיות אמיתית או נמנעים ממערכות יחסים עמוקות באופן גורף.

למה?
כי בפנים זה הרבה יותר בטוח ככה.
כשנפגעים מאוד מאהבה בילדות, לא שוכחים את זה וזה מפעיל אותנו מבפנים בצורת ספקות, חרדות, לחץ וחוסר בטחון עד שמסכימים להרגיש את זה לגמרי.

כשאנו תופסים אהבה באופן לא מודע כמשהו מאיים שדורש לשנות אותנו בכח, לא מפתיע שחלק מאתנו לא יסכימו לקחת סיכון ולהכנס לזה בכלל.

  • רבים מאתנו חווים קושי עצום ביחסים אינטימיים.

רבים מאתנו נלחצים במצבים של קרבה, של אינטימיות לאורך זמן.
מרגישים מאויימים ולכודים, מתנהגים באימפולסיביות, תוקפנות, בורחים, מתנתקים ולא יציבים ביחסים זוגיים או ביחסי קרבה ואהבה.
וכמובן שזה גורר הרבה רגשות אשמה ונחיתות ומחשבות של "למה לאחרים יש ולי אין?", "מה לא בסדר בי?", "למה אני עדיין לא הצלחתי להיות בזוגיות\אהבה\להביא ילדים?".

על פני השטח אנו חווים את התגובות וההתנהגות שלנו כלא הגיוניים, אבל מתחת לפני השטח, הטראומה הילדית של "אי אפשר לאהוב אותי כמו שאני" מייצרת גלים עצומים של פחד, חרדה ולחץ.

  • גם קשיים במיניות קשורים מאוד לזה.

הרי מיניות היא מקום שבו רוצים אותנו, חושקים בנו, רוצים ממש קרוב אלינו, מצב מאוד אינטימי.
ודווקא בגלל זה רבים מאתנו חשים כל כך לחוצים, לכודים ולא חופשיים להינות במיניות שלנו.

דווקא בגלל אותו פצע ילדות, אותה חוויה שקרבה משמעותה שלוקחים לנו משהו, שמאלצים אותנו לוותר על עצמנו, להיות משהו שאנחנו לא, רבים מאתנו חווים מיניות כחוויה של כפיה, של אילוץ ושל לחץ ולא כעונג חופשי, משוחרר ובטוח.

 

פחד הוא לא סבל והוא לא הפצע שלי

מה עוזר לי מאוד בדרך הריפוי והצמיחה שלי וביכולת שלי לבטוח באהבה, קרבה ואינטימיות מחדש, זו ההכרה הזו: פחד הוא לא הסבל שלי והוא לא הפצע שלי.

הפצע הרגשי שלי, אותה טראומת ילדית שמספרת ולוחשת שוב ושוב שאהבה, קרבה ואינטימיות הן כאב, נטישה, כלא וסבל, הפצע הזה כואב אבל הוא לא זה שגורם לי סבל, הוא לא שלילי ולא צריך לשנות אותו, הפחד שלי פשוט מזכיר לי שכואב לי ושאני זקוק לתושמת לב.

כשאני מסכים להרגיש פחד ואת הכאב הזה, הוא דווקא נראה מקסים, מדהים, יפה ומרגש…ממש נותן משמעות לחיים.
הרי בסופו של דבר, הפצעים, הפחדים והאתגרים שלי הם אני, הם הבית ספר הכי משמעותי שלי, הם הייחודיות שלי והם הצמיחה שלי, הכשרונות הייחודיים שלי והעוצמה שלי כשאני מסכים ללמוד את השיעור.

אותם פחדים וכאבים עמוקים, כשאני מסכים להרגיש אותם, לההפסיק לנסות להתנתק מהם ומרשה לעצמי לראות את הכאב, הפחד והרגישות האלה כילד, כמי שאני, כמקום רגיש ואנושי שזקוק לאהבה ובטחון ושיש לו זכות אמיתית להרגיש כך, כל הסבל והמאבק הופך לאמםטיה, שחרור, הרפיה פנימית וריפוי.

הסבל שלי הוא רק הנסיון שלי להתנתק מעצמי, להפסיק להרגיש ולהסתיר את מי שאני.
זה ממש כואב ומייסר.
זה מעורר חרדות, זעם, תסכול, קושי בתקשורת, אשמה ודחף לברוח ולנטוש.

דווקא להסכים להרגיש את הכאב שלי ואת הפצע הילדי העמוק, זה ריפוי וזה ממש נעים ואוהב ומשחרר.

להסכים להרגיש זה להיות ההורה שתמיד רציתי שיהיה לי.
האמא שתמיד חיפשתי, האבא שתמיד חלמתי עליו.
זה להיות הורה כזה שממש מסכים להיות אנושי, פגיע ואמיתי לחלוטין.

כשיש לנו הורה כזה בפנים, בתוכנו, אנחנו יכולים לבטוח מחדש בקרבה, אינטימיות ואהבה.
אנחנו יכולים להתקרב באמת ולהינות מהבטחון, התשוקה, החופש, הצמיחה והיצירתיות שביחסי קרבה אמיתיים.
ולגלות בתוכנו את ההורה הזה…זה המסע של גילוי עצמי מתוך אהבה עצמית.